פרנצלאואר ברג של ימינו עשירה ושבעה, מקום טוב לגדל בו ילדים. יש אנשים שהכרתי פעם בתל-אביב שגרים בשכונה הזו עכשיו, משפחות שהיו ישראליות ועכשיו הן מקומיות. זאת אופציה לא רעה לבעלי אמצעים שהחליטו לעזוב את ישראל השוקעת ולהשתקע במקום עם עתיד. ברלין יודעת לקבל מהגרים וליהודים יש בה מעמד מיוחד, פריווילגיה סמויה. [זו פריבילגיה מוצדקת. האשמה הגרמנית מעניקה לי זכויות יתר, כפי שהאשמה הישראלית מביאה איתה חובה מוסרית לכפרה. עמדת הקורבן דבקה בי בלי שאבחר בה, כמו עמדת המקרבן.]
השכונה נפגעה מעט יחסית במהלך מלחמת העולם השניה, ורוב הבניינים שנבנו בסוף המאה ה-19 שרדו. יפה לראות איך עקרונות התכנון שלהם ושל המרחב הציבורי הוכיחו את עצמם ויצרו מקום נוח לחיים עירוניים גם בימינו. [עירוב שימושים, תחבורה ציבורית טובה, הליכתיות, בנייה מרקמית, פארקים וגינות. אין טריקים נסתרים.] גאורג היילברון היה שייך לדור האחרון שהכיר אותה כשכונה בורגנית תוססת ויצרנית, שבה חיה קהילה יהודית גדולה ומבוססת. לאחר כיבוש וחלוקת גרמניה, כשהיה במזרח ברלין, רובע פרנצלאואר ברג היה החלק הפרוע, המחוספס והמעניין ביותר, מרכז של תרבות שוליים שהתנגדה למדינת השטאזי.
גם לאחר האיחוד זה היה כך. המחירים הזולים והאווירה המשוחררת משכו אל השכונה צעירים הרפתקנים מהמערב. נוצר בה מפגש מפרה בין אנשים יצירתיים שהתבגרו בתרבויות שונות, אבל חלקו שורש משותף. התסיסה התרבותית הזו השפיעה על ברלין כולה, אבל הייתה קצרת מועד.
שנים ספורות אחרי האיחוד השכונה עברה ג׳נטריפיקציה מהירה ומלאה. היא ידועה בזה, ומשמשת כדוגמא בכל דיון על המושג. הבניינים הישנים שופצו וחלק גדול מהם נצבעו צבעי פסטל. המחירים הזולים קפצו, ועשירים החליפו את האמנים. בתהליך מתגלגל וצפוי משפחות אמידות ועובדי חברות טכנולוגיה החליפו את מי שגרו בשכונה אחרי נפילת החומה, שהחליפו את מי שחיו בה כשהייתה חלק ממזרח ברלין. זה עדיין מקום מגניב לחיות בו, אבל יקר, וכנראה גם הרבה פחות מעניין משהיה.
[אני מכיר ג׳נטריפיקציה. חויתי את התהליך בפלורנטין, שכונת מגוריי בתל אביב. ראיתי מקום עני, זול ומעניין הופך ליקר ומשעמם. אבל זה לא רק זה. ג׳נטריפיקציה מרוקנת מקום מזהות ומשמעות, וגוזלת ממנו את נשמתו. הישראלים שמסתובבים ברחובות השכונה הברלינאית, כולל כמובן אותי, אינם ממשיכי דרכם של בני משפחת היילברון ולא מכירים אפילו את עולמם, שנעלם ללא שוב. בברלין נפגשתי עם חבר וקולגה של אמי, איש תיאטרון ורדיו שגדל בשכונה כשהייתה חלק ממזרח ברלין, ושעדיין חי בה, מרחק דקות מבית משפחת היילברון. הוא סיפר כיצד, אחרי האיחוד, הכסף המערב גרמני החריב תרבות שלמה תוך שנים ספורות. גם בעולם המזרח גרמני היו דברים יפים שנעלמו.]
כל הכתובות בהם חיה ועבדה משפחתי מרוכזים בחלק אחד של השכונה, קרוב לפארק הגדול שבגבולה המזרחי, סביב פינת הופלנדשטראסה וגרייפסוולדר שטראסה (Greifswalder Straße). במרחק הליכה קצרה של מספר דקות נמצאים בית המשפחה, המפעל, הבית בו חיו גאורג ולמקה כאשר נודו מהמשפחה, הבית בו חי ומת פליקס, המשרד של יוליוס, ביתם של יוג׳יניה וסאלי. כל הבתים, פרט לאחרון, עדיין ניצבים שם. [הבניין שבו חיו סאלי ויוג׳יניה נהרס במלחמת העולם השניה ובמקומו ניצבת כעת גינה ציבורית קטנה.] אבל אלו כתובות בלבד. אין להן משמעות עמוקה בעיני. ביקור בשכונה וצעידה בינהן לא הרגישה כמו חזרה הביתה. הייתי תייר, והתגעגעתי למשפחה שלי ולתל אביב, העיר שאני מכיר ואוהב, למרות תחושת הזרות המתעצמת.
[תל אביב בזמן המלחמה היא מקסם שווא של נורמליות בשולי טרגדיה בלתי נתפסת. הרחוב אלים ולאומני. אני חושש שכך יהיה מעכשיו ושכבר לא אוכל למצוא את עצמי בתוך המרחב והתרבות הישראלית. זאת הכרה קשה, כי אני טיפוס מאוד מקומי ופרובינציאלי. איני רוצה בית אחר אלא מתגעגע לזה שכבר נחרב. מאחר שבכל מעבר למקום אחר אחוש זר אני חושש שהמלחמה חיסלה את היכולת שלי להרגיש בטוח במקומי.]
עד לפני זמן לא רב לא ידעתי שברלין הייתה חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי. סבתא יודית הרי לא סיפרה לנו על משפחת היילברון. אני תוהה למה. אולי לא רצתה לעורר את השדים מרבצם וכנראה לא היה איכפת לה שיישכחו. גם אני עדיין איני בטוח עד כמה סיפורם רלוונטי לחיי. [אבל אני מרגיש שכן. אני יכול להזדהות עם כאבם. השאלות שבהם התלבטו דומות לאלו שמטרידות אותי.]
*
היחיד מדור הנכדים של ז׳אן וז׳אנט שנשא את שם המשפחה היה ארתור היילברון, אטה, בנו של יוליוס שנולד אחרי מותו. אבל סבתו הצדקנית דאגה לכך שלא יהיה באמת חלק מהמשפחה. זה ודאי היה מעליב מאוד לו ולאמו, האלמנה הדחויה. אטה מצא לעצמו משפחה וזהות בתנועת הנוער אליה הצטרף כילד, שהפכה למרכז חייו.
כאשר הקליט את זכרונותיו, מעט לפני שמת מסרטן בגיל 71, תיאר מפגש עם קוראת בכף יד. היא:
… קבעה, שהשיא, שיא ההתפתחותי שלי היה בגיל 16: כלומר מאז קיים תהליך של ירידה.
… השיא היה בהיותי מדריך קבוצת ילדים, שהיו אז בשנה-שנתיים צעירים ממני.
[אטה הקליט זכרונות אלה לטייפ, לבדו, מבקש להשאיר דברי פרידה למשפחתו. רעיה מירון, בתו, חלקה עמי בנדיבות את תמלול ההקלטות.]
אטה היה חניך, מדריך, וחבר הנהגת תנועת ״הבונים״ בגרמניה, בשנים הקריטיות 1933-1938. זו הייתה תנועה ציונית-סוציאליסטית שהכשירה וארגנה נוער לעלייה לארץ. שם פגש את הלדה, בת זוגו שהפכה אחר כך לאשתו, ושם נקבעו מסלול חייו והעקרונות שליוו אותו במהלכם. [נערים בני 16, כמו אטה, הכשירו נערים בני 14 לקראת הגירה למקום רחוק ומוזר, מחנכים אותם לשרוף את הגשרים לעבר ולהפוך לאנשים חדשים, לפועלים וחקלאים. זה טירוף.]
הוא היה מוכשר ומעמיק, צנוע ואוהב אדם. היה בו גם צד פרוע ורודף צדק. פעם, כאשר כבר היה חבר קיבוץ ותיק, עובד ממשלה ואב לילדים, קיבל משוטר תנועה קנס של 25 לירות שחשב שאינו מוצדק. הוא בחר להיכנס לכלא לחמישה ימים כחלופה לתשלום. כך תיאר את החוויה במכתב לחברו הטוב:
… לקחתי כמה ימי-חופש מהמשרד ונכנסתי לכלא פתח-תקוה. מחרתיים אצא מכאן, קצת מאוכזב, כי קיוויתי שאגיע לבית-סוהר ממש ברמלה או בתל-מונד. היושבים אתי כולם פחות או יותר harmless פרט לתימני אחד, מהשיכון קרוב למשקנו, החשוד ברצח. היתר הם מסתנן קטן ונחמד בן 13, שעבר את הקווים והוחזר, יהודים שלא שילמו ״מזונות״, בחור שהסתבך בקטטה, זקן ששבר ריהוט בלישכת הסעד ועוד פלמחניק לשעבר שכנראה סובל מהפרעות פסיכיות וממשיך במסורת של סחיבת דברי-מזון בלתי-חיוניים. התפתח משהו דומה ליחסי-חברות בינינו, יש דאגה הדדית, שומרים על הניקיון ובעזרת ספרים שהבאתי ועיתונות שנכנסת יום-יום נוצרה כעין ״אווירה תרבותית״, מגלגלים שיחה על ״אלוהים והעולם״, אפילו שיחקנו במשחקי-חברה. לשוטרים אני עוזר בתשבצים, להנאתם הרבה, ולאחד נתתי המלצה לקבלת הלוואה לשיכון ממשרד העבודה.1
[המכתב כפי הנראה מ-4.3.1957. לאחר מותו של אטה חברו הטוב נחמיה גינזבורג, שהיה אחד ממנהיגי הקיבוץ, יזם הוצאת ספר שכלל חליפת מכתבים בין אטה ובין חבר אחר שלו, שהיה מזרחן ודיפלומט. כל ציטוטי המכתבים הבאים הם מספר זה.]
אטה מתאר את מוכי הגורל איתם חלק את תאו בשילוב של חיבה וזרות. אבל הוא אינו מתנשא עליהם וזה גורם לי לחבב אותו. כך הוא מספר, בהמשך המכתב, על שאירע אחרי השחרור מהמאסר:
היום יצאתי וקיבלתי על עצמי כל מיני טיפולים למען אסיריי: דאגה לעורך-דין בשביל הרוצח, דמי-ערבות למתקוטט, פנייה לקצינת מבחן לפסיכי. הסיכום הוא כמעט חיובי, בכל אופן איני מצטער שעברתי את הניסיון; כפי שהתבטא אחד היושבים שם: אדם שלא היה פעם כאן, זה גבר בלי אבר.
נהניתי ממשפחתי, שקיבלה אותי ברוח טובה: מעל הכניסה לחדר התנוסס הסיסמה המתאימה ׳ברוך מתיר אסירים׳. בפנים חיכתה לי עוגה וסיגריות ״Craven A״, ובפרט האשה קיבלה אותי בלבביות עד כדי כך גדולה (אעפ״י שאין לי בדרך כלל טענות), שהתחלתי לשקול, אם לא כדאי יהיה ללכת עוד פעם לבית-הסוהר. [Craven A היא סיגריה בריטית משובחת, באריזה אדומה מזוהה, סמל לאיכות ולמותרות. אני מתגעגע לפעמים לעישון, אבל שמח מאוד שנגמלתי.]
תגובת הקהל שלנו – תערובת של לגלוג והערצה. ועדת התרבות שוקלת אם לבקש ממני סקירה על חיי אסיר במדינת ישראל ביומן החי.2
לאטה והילדה היילברון נולדו שלושה ילדים. אורי היה הבכור, רעיה האמצעית ויעקב, שכולם קראו לו יענקי, הצעיר. יענקי נקרא על שם חברו הטוב של אטה, וכשמו העברי של אביו, יוליוס. באותה תקופה גם שונה שם המשפחה ועוברת. אורי, הבכור, כפה זאת על אביו. כנראה שנמאס לו מהשם הארוך, הזר, הייקי. הוא בחר בשם מירון, שמשמעותו דומה, אבל נשמע מקומי ועברי.
משפחת מירון חיה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, שנוסד כתוצאה מהפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית בשנת 1952. הם עברו אליו מכפר סאלד שבעמק החולה שהיו בין מייסדיו. הם היו משפחה אוהבת וקרובה ככל שניתן היה במסגרת הקיבוצית. אטה היתום הצליח להיות אב אוהב לילדיו.
המשבר הגדול בחייו אירע בשנת 1967, ביום בו הסתיימה מלחמת ששת הימים. כך תיאר זאת במכתב ליעקב חברו:
את הבשורה הרעה הביא לי ביום א׳ 11.6 בבוקר חנן פיינברג, המזכיר. [המכתב מה-28.6.67. במכתב מצויין תאריך ההודעה כ-10.6. אולי זו שגיאת העתקה, ואולי אטה התבלבל. איזה סיפור עצוב.] שום פרטים לא נודעו באותו יום, פרט למקום הקבורה: בארי. כל אותם הימים, מאז ידענו על הניצחון, לא הייתי שקט, לא יכולתי לשמוח. חיכיתי להודעה זו, כאילו ידעתי שאין מנוס ממנה, הייתי נורא שקט. הלכתי להלדה, שעוד שכבה אחרי עבודת לילה ואמרתי לה: יענקי לא יחזור. אלה היו רגעים נוראיים. היא זעקה במשך רגעים רק את המילה האחת: לא – והדאגה לה החזיקה אותי. רעיה הובאה באותו יום. אורי הגיע למחרת משארם-אל-שייח׳. רק אז נרגענו קצת. כושר הרציונליזציה, בה תורגלנו כל החיים, פועל גם במצב כזה. אתה רואה את עצמך עוקב אחרי התנהגותך, אתה שם לב, שפעילות שלפוחית השתן מוגברת מן הרגיל ומחליט לשתות הרבה. אינך מקבל את כדורי-ההרגעה, כי אתה רוצה לשלוט בעצמך, אתה צריך לעזור לאשה ולילדים. אין ספונטניות, אתה אבן. רק מאוחר יותר תבואנה הדמעות ואתה אפילו נותן להן לזלוג, כי אתה יודע שזו דרך להשתחרר מהמועקה.3
[ינקי, שאטה כותב את שמו במכתב זה כיענקי, נקבר תחילה בקבר זמני בבית הקברות הארעי שליד קיבוץ בארי. רק לאחר כשנה הועבר לקבורת קבע בגבעת חיים איחוד, קיבוצו.]
ינקי היה בן 20 כשנהרג, צעיר יפה תואר ואהוב. חילופי המכתבים בינו לבין יעקב חברו הם הדרך היחידה של אטה לבטא את המועקה שהוא חש. כך הוא מתאר זאת, שלוש שנים לאחר הטרגדיה:
יש דבר נורא: איננו מזכירים את שמו. יום-יום אני הולך אל הקבר, ככל האפשר יחד עם הלדה (לפעמים אינה חוזרת, או מאוחר מדי בערב). אנחנו אומרים: ״עכשיו נלך״ – לא לאן, אל מי. הולכים ושותקים. מטפלים בצמחים, מחליפים פרחים, עומדים, מסתכלים, מחרישים, חוזרים. בלי אף מלה על הבן, על ינקי. יושבים עם שני הילדים, מדברים על הכול, שותקים על ינקי.
השתיקה מחניקה אותי. אך אני יודע, שלו הייתי מדבר, הייתי בוכה. אינני יודע איך הלדה מרגישה בדממה איומה זו. יש רגעים שאנו מרגישים, חשים את התרגשות הזולת ואז נסתכל לצדדים, נקום, נלך לחדר הסמוך, כדי לא להביא להתייפחות קולית. שלוש שנים, עדיין אני סופר את הימים, איננו מדברים, לא מבטאים את השם המפורש. לא מעלים זיכרונות, חוויות שהיו, תכניות שאבדו, שותקים, מחניקים.
רציתי לדבר אתם, בכל זאת, דווקא בימים אלה, להגיד: נפסיק להחריש, נתחיל לדבר על ינקי, כי הרי כל הזמן אנחנו חושבים עליו – ולא יכולתי, פחדתי מעצמי, חששתי להדהים אותם.
אולי כיוון שכך אנו נוהגים, אינני משתחרר מהמועקה אף במעט. שוב ושוב אני רואה את שיירת הזחל״מים בכביש לאל-ג׳יראדי: הלילה שם בטיהור, הכניסה לאל-עריש, הנסיעה החפוזה בסימטאות, הכביש הראשי, שם זה קרה. הוא עובר ממקומו אל הצד השני, כי משם אפשר יותר טוב לצפות את האש, הוא מתרומם. אני שונא גבורתו.
אפסיק. בכל רגע עלול להיכנס מישהו. אינני רוצה שיראו אותי כך. מוכרח הייתי להתפרק קצת. מכתבך נתן לי עילה. רק לכתוב מדי פעם אפשר.4
[המכתב מה-8.6.1970. בספר שם המקום מופיע כאל-גורדוד, אך זו טעות.]
האם הגורל של יוליוס יעקב היילברון התגלגל לינקי מירון? מהיכן נבעה ההחלטה האמיצה, לעבור לספסל החשוף לאש בתא הלוחמים של הזחל״ם? האם זה בגלל שהיה קצין צעיר ולא מנוסה דיו שרצה להיות דוגמא לפקודיו? [כך משערת רעיה מירון.] האם אלו הערכים שספג, האם הם נובעים מאותו מקור שהניע את יוליוס להיות גאה, וחזק, וצייתן? או שאולי הכל מקרי?
[אני זוכר שאחד היה חייל גרמני, תוצר של מערכת החינוך הפרוסית, שהיה חלק מהצד שהפסיד במלחמה עולמית, והשני קיבוצניק שמותו היה טרגדיה פרטית בתוך גל של אופוריה על הניצחון הגדול. איני מאמין בגורל מיסטי. גברים לוחמים מתים במלחמות. זה תמיד עצוב, זה קורע את משפחותיהם, וזה כמעט תמיד מיותר.]
ראשית הספר הזה ארעה כאשר רעיה מירון, ביתו של אטה ואחותו של ינקי, פנתה אלי לאחר שפירסמתי משהו על יוליוס היילברון. בעקבות השיחה איתה הבנתי שאני רוצה לכתוב את סיפורה של משפחת היילברון. חותמת האקס ליבריס של יוליוס היילברון, סבה, המוצגת בספר זה, שמורה אצלה. על קיר הסלון בביתה תלוי גם רישום שלו, שנעשה בזמן שהיה חייל. רעיה חדה וחכמה, ו
עדיין גרה בגבעת חיים איחוד, שהיום הוא קיבוץ מופרט, מעין מושבה כפרית עם עבר מוזר והווה נוח. גם אורי אחיה גר שם עם משפחתו, גם ביתה וילדיה, שבט שלם.
אנחנו קרובי משפחה רחוקים מאוד, ובכל זאת חולקים איזה שורש משותף. [רעיה היא בתו של האחיין של סבתא רבתא שלי. שם המשפחה מירון משמר, באופן מסוים, את מעיין המרפא, פירוש שמה של משפחת היילברון מברלין.] אנחנו חולקים גם מציאות עכשווית קשה, ייאוש עמוק מההווה ופחד גדול מהעתיד.
מטרת הספר הזה אינה להיות מזכרת משפחתית. ניסיתי למצוא בעבר רמזים לתשובות על שאלות שאיני מצליח למצוא להן פתרון. ניסיתי לקשר בין הסיפור הפרטי שלי לזה שלנו, של הורינו וסבינו, למאורעות הגדולים, לתהליכים ההיסטוריים. זה קשר חמקמק ולא תמיד מובן מאליו. העבר וההווה הם תוצר של אקראיות ושל בחירות פשוטות בעיתוי מסויים: כן או לא לעשות דבר מה. משפחותינו הורישו לנו רכוש, מעמד ותרבות, וגם חובות, תסביכי נחיתות ומנהגים משונים. אלו רבדים סמויים, מודחקים ונעלמים בסיפור שלנו, בסיפור שלי. מעניין לי להכיר אותם יותר, כי זה עוזר לי להכיר את עצמי.
[היה כיף לתת עותקים לרעיה ולבני משפחתה, לבניה של רות, לגדי דודי, בנה של סבתא יודית ולאחותי. כל אלה הם צאצאי משפחת היילברון, נושאים מטען גנטי הממשיך אותם. הספר הזה הוא עדות חומרית לכך. כעת סיפור המשפחה יתפוס מקום על מדפים שונים, יצבור שם אבק, יתגלגל הלאה. בכל זאת נותר זכר.]
*
גאורג היילברון לא היה האחרון שנקבר באחוזת הקבר המשפחתית. כמעט חמש שנים אחרי שהוא נטמן בה, באביב 1976, נקברה בחלקה המשפחתית אישה שלא קשורה אליה בקשר דם או נישואים. שמה הדוויג נואק, מבית פאלקשטיין (Hedwig Noack Falkstein). בית הקברות לא היה פעיל במיוחד באותו הזמן. הקהילה היהודית במזרח ברלין הזדקנה והצטמצמה. בן דודה של הנקברת, שאר הבשר היחיד שלה, הוא שתיאם את הקבורה. זה קצת מוזר אבל בטח קיים לכך הסבר כלשהו.
[יש לי השערה, כיוון שיכולתי להמשיך ולחקור: בן הדוד הזה היה נוצרי פרוטסטנטי, ושם הנעורים פאלקשטיין יכול להעיד על כך שהנקברת הייתה גיורת. האם היא ובן זוגה היו זוג מעורב, כמו למקה וגאורג?
אני מוותר על הבירור הזה, כרגע. סיפורים כאלה הם כמו קצוות של חוטים שאפשר לבחור למשוך בהם. אני מעדיף שלא, משאיר עוד לאחר כך ולא שואף לדעת הכל. חלק גדול מהסודות האפלים וההצלחות הגדולות ישכח. טוב שכך.]
גם לאחר קבורתה של אותה זרה מסתורית נותרו באחוזת הקבר שני מקומות פנויים. אבי, שבת זוגו האחרונה הייתה מזרח גרמניה במוצאה, ידע מסבתא יודית על קיומה של אחוזת הקבר, אבל לא את מיקומה המדוייק. הוא תמיד טען לחוש התמצאות ובילוש יוצאי דופן, אבל כאשר ביקרו יחדיו בבית הקברות הענקי לא הצליח למצוא אותה. [אני חושב שהיה שמח לשמוע את הסיפור על בני משפחתו, ובטוח שהיו לו דעות נחרצות עליהם, שלא היה מהסס להביע. אני מתגעגע אליו. ארורים העישון וסרטן הריאות.]
מאז מותו נערך מיפוי של המצבות השונות, כך שכדי למצוא את אחוזת הקבר האבודה הספיקה פנייה למשרדי בית הקברות. הם שלחו לי מייל שכלל את מפה של מיקום החלקה המדויק, מוקף בעט כחול. [אחוזת הקבר נמצאת, כאמור, בפינה הדרומית של חלקה A6. תקפצו לבקר אם אתם בסביבה.] בצד זאת בישרו בצער כי בשנת 2022, במהלך סופה חורפית שנקראה בשם ״נדיה״, נעקר ממקומו עץ שנשען על המצבה הגדולה, ובנפילתו גרם לקריסתה. הם שלחו לי תמונה שלה, מהזמן בו עוד עמדה על תילה. התמונה מופיעה בראשית הספר. היא ברזולוציה נמוכה ונטולת הדר, אבל זה מה שנשאר.
ביקרתי שם, בחופשת הפסח האחרונה. פגשתי בכניסה לבית הקברות את אנג׳ליקה, מי שהייתה בת זוגו של אבי, ואמו של אחי למחצה אילן. [אנחנו ביחסים טובים ואני שמח שהיא חלק ממשפחתי. היא בתו של קצין ביון מזרח גרמני לשעבר. פגשתי אותו לצורך ראיון על עברו והוא אדם מקסים.] אנג׳ליקה גרה במרחק עשר דקות הליכה מבית הקברות. נעזרנו במפה שנשלחה אלי כדי לנווט את דרכנו אל חלקת הקבר.
המצבה הגדולה, שנשאה את השם J. Heilbrunn, מוטלת מנופצת על הקרקע. פניה אל האדמה והשם מוסתר. גדם העץ שמאחור מכוסה טחב. בצד השברים עדיין ניצבת מצבת הזיכרון לשלושת הבנים שנפלו בקרב. אולי עוד אדאג לשיפוץ שלה, לשימורה למען הדורות הבאים. ואולי אסתפק בזיכרון.
[אני מקווה שזה ספר שני מתוך סדרה, אותה אני מכנה ״פרויקט המשפחה״. הספרון הראשון, ״השחקן״, פורסם בשנת 2024 וגרסה מלאה שלו זמינה באתר שלי. הוא מתעסק בקרוב משפחה שהגיע בגיל 40 להוליווד, הפך לכוכב קולנוע ונעלם אל השכחה. באתר גם תמצאו הקלטות של שירתה של יוג׳יניה היילברון.]
תל אביב, קיץ וחורף 2025
[ספר זה מוקדש, כמו תמיד, כמו חיי כולם, לאהובתי.]
אחוזת הקבר ההרוסה של משפחת היילברון בברלין
אטה מירון, יעקב שמעוני, שלך בידידות, התכתבות, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ׳ 186 ↩︎
ז׳אן יצחק היילברון מצולם בפארק, אוחז בידי נכדיו. רות, הבכורה, משמאלו, ואטה היתום מימינו. זה אביב או קיץ, שנת 1918. המלחמה עדיין משתוללת, מספר ההרוגים, שירד קצת בשנת 1917, מטפס שוב. בעיר וינה, בה מתגוררת הדה, בתו היחידה, נגמר האוכל. סבתא יודית, שנקראה בלידתה לילי יודית דונט (Lilli Judith Donath). [בעברית שמה נכתב יהודית, כמובן, אבל היא לא קראה כך לעצמה. אני כותב את השם שלה כמו ששמעתי אותו. לא ידעתי ששמה היה גם לילי עד אחרי מותה. היא סיפרה מעט מאוד על ילדותה, ואני לא הייתי סקרן מספיק. אבל הרגשתי שהיה שם משהו אפל, מוסתר.] היא נולדה שם, בוינה, כמה חודשים לפני שצולמה התמונה. [מלחמה היא זמן מחורבן להיוולד בו, וזמן קקה באופן כללי.] אולי הדה לקחה את שתי בנותיה והגיעה לביקור, להציג את הנכדה החדשה לפני הוריה, להתאבל בצוותא על אחיה שנפלו בקרב, להכיר את בן אחיה היתום. אולי היא זו שצילמה את התמונה הזו למזכרת. אני חושב שלהדה לא היה קל. בנוסף לטרגדיה המשפחתית האיומה ואובדן אחיה היו לה גם צרות משל עצמה. המלחמה הייתה אסון נורא שגרמו מנהיגים ואנשי צבא טיפשים, והיא חירבה את תקוותיהם וניפצה את חייהם של רבים מספור.
[ארנולד דונט, בעלה של הדה ואבא של סבתא יודית ורות אחותה, גויס בתחילת המלחמה לצבא האוסטרו-הונגרי ושירת כחייל פשוט. הוא לא חווה קרב, אבל עבר התעללות קשה, כך ששוחרר מהצבא כאדם שבור, שלעולם לא יצליח להתאושש מהטראומה. העסקים בוינה היו רעים. הם היו עניים. כנראה שהדה, שבאישיותה היו קווים אפלים, גם סבלה מדיכאון אחרי לידה. אולי לכן הגיעה לברלין, בתקווה למצוא מי שידאג לה, יטפל ויאכיל אותה ואת בנותיה.]
שלושה ילדים הוא איבד, פאפא. [כך הוא מכונה בתצלום. זה כתוב בעט כחולה בתחתיתו. התמונה נמצאה כך באלבום של אטה. כנראה שהשמות עליה נכתבו על ידי רוזה, שאימצה את הכינוי שיוליוס, בעלה המנוח, השתמש בו. ז׳אן היה סבא אוהב, אבל כנראה שחשש מאשתו. מכיוון שז׳אנט לא סלחה לרוזה על שהתחתנה עם בנה היא לא הוזמנה מעולם לבית המשפחה. זה סיפור אהבה טראגי ורוזה היא הקורבן.] לא נעשה תיעוד מסודר של משפחות שחוו אובדן בנים בהיקף כזה, אבל זה היה נדיר מאוד בקרב האוכלוסייה הכללית, ועוד יותר מכך בתוך הקהילה היהודית. היו אמנם למעלה מ-12,000 חללים יהודים, (נמוך מעט משיעורם באוכלוסיה הכללית). [איני רומז בשום צורה שהביקורת האנטישמית על היהודים היתה מבוססת. הסיפור של משפחתי הוא הוכחה לכך שיהודים היו פטריוטים גרמנים במקביל להיותם פעילים ציוניים וכי לא הייתה בהכרח סתירה בין שתי הזהויות האלה. היהודים הקריבו קורבן למען המדינה שראו כמולדתם, והעם הגרמני דחה אותו, כי חיפש את מי להאשים במפלה.] לא ידוע לי על אף מקרה מתועד אחר של שלישיית אחים יהודים שנפלו בקרב. למיטב ידיעתי משפחתי הקריבה למען גרמניה יותר מכל משפחה יהודית אחרת.
[האם זה מקנה לי איזשהן זכויות יתר? את האזרחות הגרמנית שלי קיבלתי דרך נתיב משפחתי אחר, ואת כל הסיפור הזה כלל לא הכרתי עד לפני זמן לא רב. אני לא זקוק לשום טובות הנאה או יחס מיוחד מגרמניה. אבל זה בכל זאת גורם לי להרגיש שלגרמניות שלי, איתה לא הייתי שלם, יש בסיס, ושאיני צריך להצטדק עליה. גרמניה חייבת למשפחתי חוב שלעולם לא יימחה. אין לי שום כוונה לדרוש משהו ממנו, אבל אני שמח להיות מודע לקיומו. יותר טוב להיות מי שחייבים לו מאשר חייב.]
פאפא בן 65 בתמונה. לפני המלחמה היה תעשיין ואיש עסקים מצליח ואמיד, אבל עכשיו הכל מעורער. הוא הזדקן מאוד בשנים האחרונות וכעת מתקשה בהליכה. המקל שהוא נושא ותנוחת גופו מראים זאת. עדיין, זקנו עשוי בקפידה, החליפה מתאימה למידתו ומבטו ישיר. הוא אדם מכובד ומוכה גורל. אדון היילברון איבד שלושה בנים, מתלחשים אנשים כשהוא עובר ברחוב. כולם יודעים. יש הילה של תוגה שמקיפה אותו.
מאחור, חבורת נשים בטיול נינוח. הן לובשות שמלות נפוחות וכובעים. הצילום נעשה כפי הנראה בפארק פרידריכסהיין, מרחק חמש דקות הליכה מבית המשפחה בפרנצלאואר ברג. אולי הלכו לראות את מזרקת האגדות המפורסמת, המרכנברונן (Merchenbrunnen), שנחנכה מעט לפני המלחמה.
[במזרקה מעל 100 פסלים, שרבים מהם מוקדשים לאגדות האחים גרים. היא הוקמה ב-1913, נחרבה במלחמת העולם השניה, שוקמה ברישול אחריה ושוחזרה בשנת 2007. זה מקום קצת ספוקי, לטעמי. האגדות האלו אפלות, והפסלים הבהירים מוזרים ועוררו אצלי חוסר נוחות. אבל מה אני יודע. ביקרתי שם רק פעם אחת, תוך כדי ריצה, בשבוע בודד בו התגוררתי בדירת airbnb בפרנצלאואר ברג. המזרקה והפארק הם חלק מההיסטוריה והמיתולוגיה של ברלין, שאני לא מתיימר בכלל להבין. איני שייך לתרבות הזו אלא תייר ומבקר סקרן בה. כך, גם איני יכול להבין לגמרי את משפחת היילברון.]
שני הילדים אינם מחייכים. אטה כנראה כבר הבין שהוא אינו רצוי לגמרי בבית סבתו, ושהיא לא אוהבת את רוזה אמו. למזלו יש לו שני אחים למחצה בוגרים שדואגים לו. רות בשמלה שמעט קטנה למידותיה, נזר לבן בשערה. היא ואחותה התינוקת ירשו את עורה הכהה של אמן.
[העור הכהה הוא עניין. את דודה רות היו מכנים ״התימניה מאוסטריה״, וגם סבתא יודית נראתה ממוצא מזרחי. יש פה, כמובן, חידת תורשה: מהיכן קיבלה אותו הדה, אמן? ז׳אן יצחק, אביה, היה גרמני מאוד במוצאו. הגיוני שז׳אנט זורטל המרשעת היא המורישה. יש לכך רמז שיכול להיות חסר משמעות: אמה באה ממשפחת שוורץ, שם שסימן בעלי עור כהה במזרח אירופה. אולי, אם אבצע מחקר גנטי, אצליח למצוא תשובה מלאה, אבל לא התשובה מעניינת אותי אלא המשמעויות החברתיות של התכונה הזו והשפעתה: העור הכהה של דודה רות, של סבתא יודית ושל אבי היה לא רק מאפיין פיזי. אנשים שפטו וקבעו את דעתם עליהם לפיו. בגלל שנראו כמזרחים התייחסו אליהם כמזרחים.]
בעת הצילום המלחמה עוד לא נגמרה, אבל סופה כבר תלוי באוויר. הנשיא האמריקאי ווילסון כבר הציג את עקרונות השלום שלו, וכבר שלח את צבאו לאירופה. הכוחות הרעננים והמצויידים היטב שברו את התיקו המדמם בחזית המערבית. משאביה של גרמניה מדולדלים עד קצה גבול היכולת. כל זה עומד להיגמר, אבל אין תחושת הקלה. הקורבנות הרבים היו לשווא. [איזו מלחמה מטורפת. הכל יש בה: גבורה וטיפשות, כוונות טובות וכל כך הרבה הרס מיותר. אני מתעב מלחמות.]
פרט לשלושת הבנים שנהרגו, יוליוס, אריך ואלכס, עוד בן אחד, גאורג, עובד הכפיים שלא זכה בהשכלה גבוהה, נפצע קשה מכדור שפילח את ריאתו. אבל הוא שרד, החלים וחזר לעבוד במפעל הכובעים. סאלי קיבל, כאמור, עיטור כבוד צבאי, צלב הברזל. זה היה עיטור נפוץ למדי אבל בכל זאת ראוי לציון. הוא ויוג׳יניה, זמרת האופרה, נותרו ללא ילדים. איני יודע אם זה היה מבחירה, ויכול להיות שהמלחמה גרמה גם לכך.
מעט אחרי כניעת גרמניה וסוף המלחמה הזוג חזר למילאנו, מנסה להתנהג כאילו אפשר להתחיל מחדש, כמו מההתחלה. האם יוג׳יניה התגעגעה לבימות האופרה? במילאנו הקים סאלי חברה ליבוא וייצוא בשיתוף אחד מאחיה של יוג׳יניה.
*
מצבת הזיכרון לשלושת הבנים שנהרגו במלחמה הגדולה, בצד אחוזת הקבר המשפחתית בבית הקברות בוייסנזה
אחוזת הקבר המשפחתית שבבית הקברות היהודי בוייסנזה נועדה להיות מקום מנוחת העולמים של כל בני המשפחה. ארתור, שקבורתו חנכה את החלקה, מת קצת יותר מעשור לפני סוף המלחמה. [זה בטח נראה רחוק מאוד לאחר המלחמה, כאילו אירע בזמן ובעולם אחר. המוות שלו היה טראגי, אבל טבעי. אחריו נקברה גופה שאפשר להתאבל עליה. שלושת אחיו נגוזו. אפשר לטעות, לקוות ולהאמין שאולי ישובו. המצבה היא דרך להודות באמת הקשה.] אבל גופות הבנים שנהרגו אבדו ונעלמו, כך שחלומו של ז׳אן היילברון להיקבר לצד כל ילדיו נגוז. כדי להותיר זכר לנעדרים הקים להם פאפא אבן זכרון בצד שורת הקברים בהם לא זכו להיטמן. היא עשויה בטון, שנוצק בצורת מצבת האבן שבניצב לה נקבעה. שלט מתכת נושא את שמותיהם, הראשון בגרמנית והשני בעברית, יעקב, אליעזר ואלכסנדר. שלושה בנים, שלושה קרבות, שמם לא ישכח לעולם. המצבה הזו היא תחליף דל, היא עדות לשבר נורא, לא נחמה אלא ייצוג של מה שיכול היה להיות ונגזל.
[רק השמות הפרטיים בעברית. השאר כתוב גרמנית, כי זאת מצבה ולא קבר, וזו השפה שאותה פאפא ידע לקרוא. גם התאריך העברי כתוב כך. שמו של יוליוס, הבכור ופורץ הדרך, עליון לשני אחיו הצעירים. אני מתאר לעצמי את המסע הקבוע בימי הזיכרון, פעם, ואז ארבע ואז חמש פעמים בשנה, מבית המשפחה אל אחוזת הקבר. שלוש תחנות בטראם, הליכה של 10 דקות עד בית הקברות ועוד 10 דקות בתוכו, עד פינת חלקה A6. מעניין מי קרא את הקדיש על הבנים המתים בעת האזכרות.]
יוליוס היה אמור להיות ראש המשפחה הבא, אחרי פאפא. זה כבר לא יקרה. עבור משפחת היילברון, האובדן שהביאה המלחמה הגדולה היה כזה שאי אפשר להשתקם ממנו.
[המקרה של משפחתי הוא קיצוני, כמובן, אבל לא יוצא דופן. בוגרי מערכת החינוך הישראלית מחונכים לראות במלחמת העולם הראשונה עניין שולי, מבוא למלחמת העולם השניה. השואה מוצגת כמשבר הגדול והעיקרי של העם היהודי במאה ה-20. אני מאמין שמלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה יצרו את גם את העולם המודרני וגם את העולם היהודי המודרני. כך זה היה עבור משפחת היילברון. קו הגורל המשפחתי נטה ממקומו במלחמה הגדולה.]
*
הם ניסו לחזור לחיים, להמשיך איכשהו הלאה. [אבל איך אפשר להתאושש מסדרת מכות כאלו? במובנים רבים סיפורה של המשפחה מכאן ואילך הוא של שקיעה בלתי נמנעת. המלחמה הפכה אותם ממי שמנסים לעצב את מציאות חייהם למי שמתמודדים עם השלכותיה. אבל גם סיפור כזה, של כישלון ודעיכה, ראוי שיסופר, כי כאלה החיים, וכי יש בו גם יופי.]
הייתה שמחה אחת: פליקס היילברון, ״ההיילברון היפה״ שסייע לפאפא בענייניו הכספיים של המפעל, התחתן בשנת 1921. הוא היה בן 40, וכלתו בת ה-35 הייתה יהודייה כשרה ורווקה ממוצא גרמני, כך שז׳אנט, אם המשפחה, הייתה מרוצה סוף סוף. [מפלצת.] הזוג גר בשכונה, לא רחוק מהמפעל. זה היה סימן להמשכיות ולרצון להמשיך הלאה.
ז׳אנט התאכזבה וכעסה כאשר נודע לה שגאורג, הילד שנפצע והחלים באורח נס, היחיד שהיה בקיא במלאכת הייצור עצמה, יד ימינו של פאפא, התאהב באחת העובדות, שהייתה לרוע המזל נוצריה. היא לא הסכימה שיתחתנו למרות שבת הזוג של בנה רצתה להתגייר. אבל הם לא מרדו או התרחקו, המשיכו לעבוד יחד במפעל וחיו בחטא, כזוג לא נשוי, בדירה משותפת ברחוב מקביל.
ואז פקדה עוד טרגדיה אחת, אחרונה, את מאמא ופאפא. פליקס, ההיילברון היפה, חלה בסרטן מוח אלים. [דודה שלי, עדנה יואלי, אחות אמי, מתה לאחר מאבק בסרטן מוח. זהו סוג מחורבן ואכזרי במיוחד של מחלה מגעילה. אני מתאר לעצמי שפליקס מת מוות איום.] הוא מת שלוש שנים וחודש לאחר נישואיו, בערב חג המולד שנת 1924, ונקבר במקום אליו היה אמור להגיע רק שנים אחר כך, אחוזת הקבר המשפחתית.
*
משבעה בנים נותרו שניים, גאורג, עובד הכפיים, וסאלי, הסוחר, שחי במילאנו, איטליה. שניהם חיו חיים זוגיים נטולי ילדים עם הנשים שבחרו. [איני יודע אם גאורג ולמקה בחרו להשאר חסרי ילדים, אם זה היה מחוסר ברירה, אם המלחמה או ההתנגדות המשפחתית לנישואי התערובת גרמו לכך.] לאחר מותו של פליקס המפעל, בסיס ההון המשפחתי, עמד בפני קריסה. פאפא ביקש מסאלי לוותר על חלומותיו, לחזור לברלין, ולעזור לו בנסיון להציל את העסק. הוא ציית. סאלי ויוג׳יניה שבו ממילאנו ועברו לדירה בפרנצלאואר ברג, באותו רחוב וכמאה מטר מהמפעל. [סאלי הסכים, ושילם מחיר קשה: חזרה לעיר שלא אהב, למקום שכבל אותו ואת יוג׳יניה ושבו לא היה מאושר. לא הייתה לו ברירה. בקשה כזו היא בעצם פקודה.]
האתגר היה לא פשוט. גרמניה אחרי המלחמה הייתה אומה פושטת רגל, והצבא שלה צומצם מאוד, כך שהדרישה לכומתות פחתה. ברלין כולה התרוששה, ורק לאחר מספר שנים קשות הכלכלה החלה לטפס במדרון ולהתאושש. כאשר סוף סוף התייצב המצב הכלכלי פרץ המשבר העולמי והאקלים הפוליטי הפך שוב בלתי יציב.
הדה, הבת היחידה, חיה בוינה. היו לה שם חיים לא קלים ומשפחה משלה. גם משפחתו של בעלה התרוששה, והכסף לא הספיק יותר לנסיעות תכופות. עידן העושר וההתרחבות של המשפחה תם. כעת היה זמן צמצום והישרדות.
הנכד אטה היה מתקבל לביקור בבית סביו רק ללא נוכחות אמו השנואה. ז׳אנט הייתה נשארת יושבת במקומה על הספה, מדיפה ריח טיפות הרגעה. ז׳אן, סבו, היה מעורב בהכנתו לבר המצווה, ולימד אותו להניח תפילין.[הוא היה היחיד שיכול היה לעשות זאת ומילא בכך את התפקיד שיועד ליוליוס, האב המת. זה טקס יפה וחשוב, עלייה לתורה. אני שמח וגאה בבתי שעשתה זאת.] אבל אטה התרחק מהדת.
בעקבות אחיו הגדולים, שהיו פעילים בתנועת הנוער היהודית ״בלאו-וייס״ (כחול לבן – Blau Weiss), הצטרף לתנועת הנוער ״קדימה״ הציונית, שהתגלגלה אחר כך לתנועת ״הבונים״.
[בלאו-וייס הייתה תנועת נוער יהודית גרמנית שמסלול הקמתה דומה לזה של ארגון בר-כוכבא, אם כי מאוחר ממנה. היא נוסדה בשנת 1912 כאלטרנטיבה לצעירים יהודים שקבלתם לתנועות הנוער הלאומיות הגרמניות נדחתה. רק לאחר המלחמה הפכה לציונית באופן מוצהר. שני אחיו של אטה, הנס ורודי, היו פעילים בתנועה ועלו בעקבות כך ארצה בסוף שנות ה-20.]
ז׳אן וז׳אנט היילברון משחקים קלפים
על קיר בית בקיבוץ גבעת חיים איחוד, הכי רחוק מברלין ומפרנצלאואר ברג, תלוי צילום ישן, נתון במסגרת מתכת מתקלפת. עיטורי המסגרת המתועשת מזכירים במשהו את המסגרת המפוארת והזהובה של ציור השמן בו הונצחה הדה, הבת היחידה במשפחת היילברון. הציור ההוא נוצר לפני הטרגדיות שהביאה איתה המלחמה, הצילום מראה את החיים אחריהן. [הצילום תלוי בביתה של בת-נכדתו של אטה מירון. היא כנראה מצאה אותו בעזבונו של סבה, לא ידעה בדיוק מי הזוג מצולם בו, אבל חשבה שהם מצחיקים ברצינות שלהם. הוא תלוי על הקיר בין תמונות משפחה עדכניות.]
ז׳אן וז׳אנט משחקים קלפים. אלו שלהי ימיהם. נראה שזהו מנהג קבוע. מפה מונחת על שולחן קטן באופן מרושל אבל מיומן, שארית ארוכה יותר בצד שלו, קצרה בשלה. בטח יש לזה סיבה שברורה לשניהם וזה מנהג קבוע. הם לא שמחים אבל במקומם.
החדר ספון עץ כהה. איני יכול שלא לחשוב על רהיטי המהגוני המוזכרים במכתבו של יוליוס, בכור הבנים שנפל במלחמה. שם זה זכרון של קרבה וחום, כאן זוהי מהוגנות חונקת. בורגנים כאלה, לבושים כמו שצריך גם בתוך הבית, לא מחייכים כשמצלמים אותם. סובלים, רציניים ומכובדים. נושאים את כאבם. ז׳אן וז׳אנט היילברון, מאמא ופאפא, השלימו זה את זה. בזכותה הפך לאיש עסקים מצליח ובעל משפחה, יחד גידלו את ילדיהם וחוו את מותם. בני המשפחה תיארו אותו כחם ולבבי ואותה כקרה וצדקנית, אבל הם פעלו יחדיו. הצלחתו היא גם הצלחתה, חוסר היכולת שלה להביע אהבה ולתמוך בבחירותיהם של ילדיה הוא גם הכישלון שלו.
זו לא משפחה כיפית. בחיי היומיום שלי אני לא מסתדר עם אנשים כאלו. הם מזלזלים בי ואני בהם. אבל אלו בני משפחתי, סבא וסבתא של סבתא יודית. אותה אהבתי ואני מזהה אותם בה. אני חש שמשהו מהם התגלגל אליה, ולאבי, ואלי, לא מהות גנטית אלא דבר אחר, שאיני יכול לנסח במדויק. זו קרבה רחוקה, ובכל זאת משמעותית.
הייתה לי משפחה בברלין, בין שתי מלחמות העולם. הם היו יהודים וגרמנים, בני המקום, חולים בתחלואיו. בימים הסוערים של רפובליקת ויימאר הם ביכו את בני המשפחה שמתו לשווא ושיחקו קלפים. הם דאגו לשמם הטוב בזמן שעולמם התקרב אל קצו. השקיעה אל השכחה, הבחירות הגרועות, זו מורשתם. אני נושא עמי את כשלונם.
בשנת 1930, בגיל 71, מתה ז׳אנט. [ברוך שפטרנו. מפלצת. אני מרחם על ילדיה ומקווה שהיו לה גם צדדים חיוביים.] היא נקברה ליד שני בניה שמתו מוות טבעי, ובצד מצבת הזכרון לשלושה שנפלו. החלום על השבט הגדול, על מזרקת הפלאים, נגוז.
*
ליתמות היו גם יתרונות. אחרי מותה של ז׳אנט הוקל העול על שני בניה ובנות זוגם. גאורג התחתן סוף סוף עם למקה, אהובתו. היא המירה את דתה בעקבותיו, ונרשמה כיהודיה ברישומי המדינה. רב בית הכנסת השכונתי הגדול ברייקה שטראסה, שבקהילה שלו היו חברים פאפא וגאורג, הוא שהשיא אותם. [כנראה שפאפא לא התנגד באופן עקרוני לנישואים אלא רק מילא את רצון אשתו. לוזר. האם פחד ממנה? מדוע נכנע כך? איך אדם מוכן להקריב את טובת ילדו תמורת שלום בית? וזה מעיד על עוד משהו: הזהות הדתית היהודית היתה חשובה לגאורג ולמקה, אחרת לא היו טורחים.]
יוג׳יניה היילברון בתמונת יחסי ציבור משנות ה-30
יוג׳יניה חזרה לשיר, וניסתה להצית מחדש את קריירת האופרה שלה. היא אמנם לא חזרה להופיע בציבור, אבל הקליטה מספר קטעים עבור חברת תקליטים גרמנית, תחת השם יוג׳יניה היילברון. בתמונה שהופצה לצרכי פרסום ניתן לראות שעיניה עדיין חולמניות ושפניה, שהיו זוויתיים וגרומים, הם כעת מלאים ורכים. נראה שהיא עדיין מקווה ומאמינה. [ההקלטות האלו אינן בידי. אמשיך לנסות לצוד אותן. מעניין אותי לנסות להשוות בין קולה של יוג׳יניה הצעירה, שהוקלטה באמצעים מכניים בשנת 1910, לקולה בהקלטה חשמלית יותר מ-20 שנים אחר כך. מכיוון שאיני מבין מספיק באופרה אני יכול בינתיים להסתפק בתחושה שהסיפור הזה מעורר בי, של החמצה כפולה. יוג׳יניה הלכה בנתיב ייחודי ומעניין, אבל לא זכתה בפרסום והערכה ונשכחה כאילו לא הייתה. חבל שלא שרה יותר.]
*
התקופה הנאצית היא חור שחור שסביבו חגה כל גלקסיית התודעה הישראלית. [זה מביך, ילדותי ומובן לגמרי. למרות זאת איני מקבל זאת כאליבי למעשיה של ישראל ולפשעיה בשטחים הכבושים ובמהלך מלחמת עזה. הם אולי נובעים או מושפעים מתודעת השואה אבל שלה לגמרי. כאזרח ישראלי אני, לצערי, שותף בהם.] למשפחת היילברון זהו אקורד המתקרב לסיום, מערכה לפני סוף הקונצרט. זה גם זמן של בגידה מוחלטת, שאין לה כפרה. גרמניה מולדתם, ערש תרבותם, מעלה באמונם, כיהודים, כבני אדם וכאזרחים ששירתו את מדינתם בנאמנות וסבלו בגללה. זאת לא דרך להתנהג וככה לא יפה.
ז׳אן יצחק מת בשנת 1935. מקומו השמור במרכז שדרת המצבות, לצד אשתו, המתין לו. מסע הלוויה שלו ודאי עבר דרך השער הפנימי של בית הקברות, שהפסוק מסוף ספר קהלת קבוע מעליו: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.1
הוא הגיע לגיל 81, הרבה יותר מאביו. הוא ניסה, ואמנם נכשל בהקמת אימפריה משפחתית אבל הצליח לחיות טוב יותר מאבותיו. הוא לא אשם. הוא היה קורבן יותר מאשר רשע.
עוד לפני מותו חתם על צוואה, בה הוריש את המפעל ואת כל נכסיו לשני בניו, ונישל מהרכוש את הדה בתו. אולי עשה זאת כדי לנסות להציל את המפעל, שבגלל שהיה בבעלות יהודית לא יכול היה להשתתף בבום הכלכלי שהביאו הנאצים לעסקי המדים. אולי כל מה שנשאר זה חובות, אולי כל הנכסים היו שכורים, אולי הכל היה מקסם שווא. היילברון, מזרקת פלאות, באמת.
הדה דונט, סאלי היילברון וגאורג היילברון בשנת 1935
שלושת הילדים שנותרו בחיים, הדה, סאלי וגאורג, מצולמים יחדיו. [שלושה מתוך תשעה שנולדו. איזה עולם אכזר.] אני חושב שנפגשו אחרי מותו של פאפא, אולי לצורך חתימה משותפת על מסמכים שיסדירו את הירושה. מבטה של הדה מובס, היא יושבת זקופה ואסופה, פוכרת את אצבעותיה. לשני אחיה ארשת פנים חמורה, כשל אנשי עסקים. אני חושב שלא נעים להם ממנה. הדה הגיעה לביקור בברלין מוינה, שם חיה בעוני, והייתה זקוקה נואשות לעזרה כספית. צוואת אביה מנעה זאת ממנה. צילום זה מתעד גזל ואכזבה, ומשפחה שנדונה לכליון, שאין בה אף יורש שימשיך את שמה.
[נישול מירושה זה גועל נפש של התנהגות. כתוצאה מכך גם אני, אחד מיורשיה של הדה, איני זכאי לדבר ממה שאולי נותר מהרכוש המשפחתי.
מכיוון שאין לי חלומות על ירושה נסתרת שתהפוך אותי למיליונר הוקל לי כשראיתי את חתימתו על המסמך, שמתויק בארכיון העירוני של ברלין. אני לא אוהב להיות חייב ולא כשחייבים לי. אבל ככה לא מתנהגים. זו משפחה, ולכן אני סלחן, אבל יודע להבחין בעוול כאשר אני רואה אותו.]
*
לאחר מותו של פאפא הכל התמוטט במהירות, כצפוי. השלטונות הנאצים הכריזו על המפעל כפושט רגל והחרימו אותו ללא פיצוי. גאורג מצא דרך להמשיך לעבוד במקצוע שאהב, והקים מפעל כובעים חדש תחת שמה של אשתו. זה מה שידע לעשות.
חלומות קריירת השירה המחודשת של יוג׳יניה ירדו כמובן לטמיון כבר עם עליית הנאצים לשלטון. לא נשאר לה ולסאלי דבר בברלין. הם החליטו לעזוב את גרמניה שלא אהבו, ולחזור הביתה, לאיטליה. השלטון היה אמנם פאשיסטי, אבל לא אנטישמי במהותו. האיטלקים היו ממושמעים ואכזריים פחות מהגרמנים. האזרחות הגרמנית של סאלי הייתה יתרון וידיעת השפות שלו נכס. הם לא ברחו אלא תכננו את המהלך, וכנראה שהצליחו לקחת איתם כסף לצרכי השקעה. [האם יכול להיות שסאלי נטש את משמרתו ולכן העסק התמוטט? אולי לקח איתו רכוש והון משפחתי כדי להתחיל מחדש כמו שצריך? האם אני יכול לסמוך עליו שהתנהג כיאות? סאלי היה איש עסקים בורגני. לא התאים לו להיות פליט. אחרי מות הוריו השתחרר מכבליו. המפעל אף פעם לא עניין אותו.]
בינתיים, בוינה, חייה של הדה היו קשים ורעים. היא נודתה מהירושה המשפחתית וחיה בעוני עם בעלה חסר היכולת ושתי בנותיה המתבגרות. היא קיבלה את הפסימיות והצדקנות של אמה, וחינכה את בנותיה לא לסטות מהתלם ולשמור על כבודן. לא היה כיף בבית. רות, הבכורה, הייתה החכמה בין שתי האחיות ולכן נשלחה ללמוד בגימנסיה, ומשם לאוניברסיטה. לילי (היא סבתא יודית) הייתה היפה משתיהן, אבל לא מוכשרת בלימודי שפות, ולכן למדה בבית ספר למסחר שהסתיים בגיל 16 והכשיר אותה להיות זבנית. [זה חינוך מקצועי בסיסי. סבתא יודית הייתה חכמה, חדת לשון ובעלת יכולת ארגון מרשימה. למרות שלא הייתה משכילה העריכה אנשים משכילים. אני חושב שקינאה ברות, אחותה, מכיוון שלהבדיל ממנה, רות זכתה בתמיכה ובהערכה של הוריה. אני חושב שבמקביל רות כעסה על יודית, שנטשה והותירה אותה לבד, וששתיהן צדקו וטעו.
קנאה וכעס בתוך המשפחה ובין אחים זה דבר קשה והרסני, אבל יסודי, כפי שמדגים יפה המיתוס של קין והבל. אני שמח שעבורי זה רגש זר.]
סבתא יודית לא הסכימה לקבל את רוע הגזרה, ומצאה דרך לברוח מהגורל שיועד לה. הגיע לה יותר מאשר להיות מוכרת בחנות המשפחתית, היא לא רצתה לשרת חלומות של אנשים אחרים. היא רצתה לפגוש אנשים חדשים ולחיות. היא הגשימה את זה דרך הפעילות בתנועה הציונית, שאביה לא יכול היה לאסור עליה. [ארנולד דונט, אביה של סבתא יודית, היה פעיל ציוני נלהב שגייס תרומות לקק״ל. זה לא עזר לו בסוף, כאשר ביקש ויזת הגירה לפלסטינה. אני מתכוון לספר מתישהו, כנראה בספר הבא בסדרת ״פרויקט המשפחה״ את הסיפור המלוכלך והאיום הזה במלואו.] במסגרת תנועת הנוער הציונית נרשמה סבתא יודית להגירה לפלסטינה, והצטרפה לקבוצת הכשרה שלמדה חקלאות כהכנה לעלייה. בשנת 1937, כשהייתה בת 19, עזבה את עיר מולדתה ומשפחתה והגיעה לארץ ישראל. שם בנתה לעצמה חיים חדשים, משוחררים מהכבלים של המסורת והמשפחה.
[סבתא יודית עלתה לארץ לפני התחלת גל ההגירה הגדול מאוסטריה. עד האנשלוס, אוסטריה הייתה פאשיסטית אבל לא נאצית, והיהודים לא קלטו או הבינו את הסכנה המתקרבת. כל העניין הזה מרתק, מבלבל, ומשמעותי מאוד בסיפורה של משפחת דונט. אבל אני מתרכז עכשיו במשפחת היילברון, ולכן לא ארחיב על כך. אוסיף רק שבשנים 1936-1938, לפני שהתבררה הדחיפות לברוח, הגירה לפלסטינה, בה השתולל באותה עת המרד הערבי הגדול, נראתה אפשרות מסוכנת מנקודת מבטם של מי שחיו באוסטריה. אולי לכן, העלייה של סבתא יודית לא לוותה בברכת הוריה. מעניין אם חשה אשמה על כך שהמרתה את פיהם.]
*
חיי היהודים בוינה הפכו בלתי נסבלים עם השתלטותה של גרמניה הנאצית וסיפוח אוסטריה אל הרייך הגרמני במרץ 1938. [המשמעות המילולית של אנשלוס היא סיפוח. איחוד בין אוסטריה לגרמניה הייתה שאיפה ארוכת שנים של לאומנים גרמנים. שפה אחת, עם אחד, ארץ אחת. אני מתעב את השאיפה הזו לחזית אחידה, שתמיד מגיעה עם האשמת החורגים מהשורה בבגידה.] בתחילה היו השפלות פומביות ואלימות שרירותית, שהתמסדה והפכה לכלי במדיניות מוצהרת: סילוק הזיהום היהודי מתוך העיר הגרמנית. בוינה חיו באותה עת כ-175,000 יהודים, כמעט 10% מאוכלוסיית העיר. הם מילאו חלק אדיר בחיי הכלכלה, המסחר, הרפואה, המדע והתרבות בעיר. זה היה אתגר לא פשוט עבור השלטון החדש. הנאצים יצרו מנגנון שטני, שעודד הגירת יהודים בעודו פושט אותם מכל רכושם. על היהודים הוטלו מגבלות תעסוקה קשות ונגזלו מהם מעמדם האזרחי ובטחונם האישי. יהודים שרצו לברוח היו צריכים להגיש בקשות הגירה למדינות יעד, בתקווה לקבל ויזה שתאפשר זאת. לשכה מרכזית שנוהלה על ידי הקהילה היהודית בפיקוח השלטונות הנאצים אירגנה הכל. כך תואר המנגנון בזמן משפטו של אדולף אייכמן, שהיה אחראי על יצירתו:
זה היה כמו בית חרושת אוטומטי, נניח תחנת קמח קשורה עם איזו מאפייה. אתה מכניס מצד אחד יהודי שיש לו הון, ויש לו נגיד בית חרושת או יש לו חנות או יש לו איזה קונטו [חשבון] בבנק, והוא עובר את כל הבנין, מאשנב לאשנב, ממשרד למשרד, מצד שני הוא יוצא, אין לו שום כסף, אין לו שום זכויות, אלא רק דרכון ובו כתוב: אתה צריך לצאת מהארץ תוך שבועיים. אם לא – תצא למחנה ריכוז.2
[וינה הייתה המקום שבו הנאצים ניסו ושכללו את מנגנוני השליטה ששימשו אותם מאוחר יותר בעת כיבוש פולין, שהעיקרי שבהם הוא ניצול האוכלוסיה היהודית עצמה לצורך כך. אייכמן השתמש בקהילה היהודית שסייעה בחיסולה שלה עצמה. אני חושב שהשואה התחילה בסיפוח אוסטריה.]
הדה וארנולד דונט לא היו מאוד טובים בבירוקרטיה, ולא היה להם מספיק כסף או קשרים כדי לסדר לעצמם ויזת הגירה. בני משפחת דונט האחרים היו ממעמד חברתי וכלכלי גבוה יותר. הם דאגו לעצמם ונטשו את אביה ואמה של סבתא יודית מאחור. [הם לא היו בודדים בכך. בבריחה ההמונית של היהודים מוינה נותרו מאחור הזקנים והחלשים. הבורחים נשאו איתם אשמה אדירה. הבטחתי: אכתוב על זה בקרוב.]
רות, הנכדה הראשונה של משפחת היילברון, הבת החכמה של הדה וארנולד, ואחותה הגדולה של סבתא יודית, הצליחה לסיים את לימודיה המפרכים באוניברסיטה ממש תוך כדי ההשתלטות הגרמנית. היא למדה שם לטינית, וקיוותה להפוך למורה בגימנסיה. התוכנית הזו הפכה לא רלוונטית, כמובן. החיים בוינה הפכו לבלתי נסבלים, והיא חיפשה כל אפשרות לברוח מהעיר ומאוסטריה.
ההצלה נמצאה אצל דודה ודודתה, סאלי ויוג׳יניה. הם חיו באיטליה, במלון קטן שהיה בבעלותם, בוילה ששכנה על גבעה מעל פירנצה, בשם ״הפרגולה״ (Le Pergole). [כנראה קנו אותו בכסף שהצליחו להוציא מגרמניה. אני חושב שפנסיון קטן, בשם Villa le Pergole, עדיין פועל באותו מקום. יש עליו ביקורות מצויינות ב-airbnb. כתבתי אליהם בנסיון לברר אם יש זה אכן כך, אבל לא נעניתי. אם אבקר בפירנצה אנסה להזמין שם מקום.] אני מתאר לעצמי שהחיים האלה התאימו להם, שכישורי השפות של סאלי סייעו לו בקבלת האורחים השונים, ושיוג׳יניה סיפרה להם על ימיה כזמרת מפורסמת, ועל איך שניהם הכירו כאשר ראה אותה מופיעה בקטע מהאופרה כרמן. [אבל אולי לא. אולי היו אומללים וביכו את נעוריהם שעברו ואת ההזדמנויות שהחמיצו.]
רות הצליחה לקבל אשרת נסיעה לאיטליה, כדי לבקר אותם. היא התאכסנה בביתם, ושם השתחררה לראשונה בחייה ממרות הוריה, נהנית מכך ששוב לא הייתה חייבת ללמוד ולעמוד בבחינות ובציפיות המוגזמות ממנה. בתקופה זו קרו שני דברים ששינו את מהלך חייה.
הראשון היה מפגש עם קבוצת הכשרה של תנועת נוער שנקראה ״ברית חלוצים דתיים״ (בח״ד), שהתגוררו בסמוך, וניהלו חיי קומונה כהכנה לעלייה. הלהט הדתי שלהם שחרר אותה והתאים לה הרבה יותר מסגנון האמונה חסר החום של הוריה. [הדה וארנולד דונט שמרו מסורת וכשרות (ולכן גם נחשבו לשמרנים ומיושנים בעיני בני משפחתו) אבל היהדות שלהם הייתה בורגנית. ארנולד התפלל בשבת ואחר כך הלך לעבוד בחנות.]
חברי וחברות ברית החלוצים הדתיים גילו דבקות ושמחת חיים. היהדות שלהם הייתה שונה מזו שהכירה, ולא כללה רק איסורים ומגבלות. לפעולותיהם ולחייהם של הציונים הדתיים הצעירים הייתה משמעות.
הדבר השני היה נסיון אפל של יוג׳יניה לרקום עיסקה שתאפשר להוריה של רות להגר מוינה ולהציל את עצמם, תוך שימוש בה עצמה כסחורה. יוג׳יניה הציעה לשדך בין רות הצעירה ובין אמריקאי מבוגר ועשיר ששהה במלון. תמורת זה היה על החתן המאושר להוציא מכתב הזמנה שיאפשר להוריה לקבל ויזת הגירה לארצות הברית. [מכתב הזמנה כזה היה תנאי לקבלת ויזה. מובן שזו סרסרות. זו עלילה של אופרה. זו בחירה בלתי אפשרית. האם יוג׳יניה באמת האמינה שניתן לעשות זאת? האם סאלי ידע שאחייניתו נסחרה כך? אולי חשבו שאין ברירה, ושזו הדרך היחידה להציל אותם?]
רות לא הייתה מוכנה לשמש כקורבן לצורך הצלת הוריה וברחה מהמלכודת. היא הצטרפה לקבוצת הציונים הדתיים, ועזבה איתם את פירנצה כשגורשו מאיטליה ועברו להולנד. [שם, במחבוא, עברה את השואה. סיפור ההישרדות שלה, כגרמנייה כהת עור בהולנד הכבושה, מעורר השראה. חלק גדול מההולנדים היו חארות ששיתפו פעולה עם הנאצים ושמרו על הכללים אבל היו בינהם גם אנשים אמיצים שסיכנו עצמם כדי להציל אחרים.]
הדה וארנולד נשארו כלואים בוינה, בלי דרך לעזוב. כאשר פרצה המלחמה עם פולין, המצב התדרדר עוד. הם גורשו מביתם והועברו לבית בו רוכזו יהודים עניים ומבוגרים כמותם. אני מאמין ששלושת האחים של הדה שנפלו למען גרמניה עזרו להם לקבל הגנה ויחס מועדף כלשהו מהשלטונות. [זאת השערה בלבד. יכול להיות שזה לא עניין אף אחד. יכול להיות שכבר אז התייחסו לזה כאילו היה מזמן.] הם היו באחד המשלוחים האחרונים מהעיר למחנה הריכוז טרזיינשטאט, באוקטובר 1942. שם שרדו שנתיים, נצח. [נותרו 21 דקות מתוך סרט תעמולה שצולם במחנה. אחת מהסצנות המפורסמות שמופיעות בו הוא של משחק כדורגל בחצר המצודה. כשצפיתי בסצנה חשבתי שאני מצליח לזהות את הדה, יושבת על ספסל, פניה כהים וזוויתיים, דומים לשל סבתא יודית בזקנתה. איני חושב שזו היא, אבל אולי, מדוע לא? אני מקווה שהזמן שבו הייתה אסורה במחנה לא כלל רק חיי סבל.] ב-1 באוקטובר 1944 נשלחו שניהם לאושוויץ. [הדה הייתה בת 53 כשנרצחה, ארנולד בן 57. אבי, דן אפטקמן, נכדם הבכור, נולד בבית חולים ברחובות כחצי שנה לפני שעלו על הרכבת שהובילה אותם למותם. אין סיכוי שידעו על כך, או שסבתי ידעה על גורלם.
בחודש יוני הקרוב מתוכנן שאסע לוינה, להשתתף בטקס התקנת אבני זיכרון ליד מקום מגוריהם, במרכז לאופולדשטאדט. זו תהיה המצבה הראשונה שתוקם להם.]
*
סאלי היילברון שרד את המלחמה באופן שמלמד משהו על אופיו. זו עלילה מופרכת שנראה שיכלה להתקיים רק בזמן משוגע כזה. [מלחמת העולם השנייה יצרה סיפורים רבים כל כך כאלה, עד שהם מתערבבים לבליל אקראי. אבל הסיפור הזה מיוחד, לא שמעתי כזה.]
עוד לפני שהמלחמה פרצה באופן רשמי התדרדר היחס ליהודים באיטליה. רשיון העסק של המלון בפירנצה נשלל, וסאלי ויוג׳יניה נאלצו לסגור אותו. דרכונו הגרמני של סאלי, שהיה זה שאיפשר לו לשהות באיטליה, עמד להיות מבוטל. רגע לפני שהשערים יסגרו בפניהם השניים החליטו לברוח לתוניסיה, שהיתה אז מושבה צרפתית ובה קהילה יהודית גדולה. זו הייתה בחירה מחוכמת, שמצביעה על תושיה ונכונות להסתכן בלא נודע. הם לקחו איתם את חסכונותיהם, שאיפשרו להם לשכור דירה נוחה ברובע האירופי של העיר תוניס. [הכסף שהבריחו היה שווה יותר בצפון אפריקה מאשר באירופה. סאלי היה מתורגמן מוכשר, ושלט לחלוטין בצרפתית (ובאנגלית), זכר לימיו כמתרגם צבאי. הוא ידע להסתדר.]
לרוע המזל, עם הכרזת המלחמה ההדדית בין גרמניה לצרפת, נכלא סאלי, לא עקב יהדותו אלא בגלל שכגרמני נחשב כאזרח של מדינת אויב. [זה שלב ״המלחמה המדומה״, בין ספטמבר 1939 למאי 1940. מי שחי בתקופה ההיא יכול היה לטעות ולחשוב שהגרוע מכל כבר קרה, שחבל על פולין אבל לא נורא, ושהמלחמה המטופשת בטח תגמר בקרוב.] רק כיבוש צרפת על ידי הנאצים הביא לשחרורו. [הבטחתי מופרך, לא? יהודי גרמני שמשוחרר מהכלא הצרפתי בגלל נצחון הנאצים – לפנים שלכם!] זה היה חופש זמני. מעט אחר כך נעצר שוב, הפעם בגלל שהיה יהודי, על ידי השלטונות הצרפתיים משתפי הפעולה.
כאשר גרמניה השתלטה ישירות על תוניסיה בסוף שנת 1942 היה הזוג מועמד לגירוש לאירופה, שהיה מביא למותם הוודאי. הם ניצלו בעקבות כיבוש תוניסיה ע״י בעלות הברית במאי 1943, והעבירו את שארית המלחמה בדירתם בעיר תוניס, בשקט יחסי. סאלי שירת זמן קצר כמתרגם עבור כוחות בעלות הברית, אבל פרט לזה חייהם, אני מתאר לעצמי, היו רגועים.
[סאלי ויוג׳יניה היו יהודים אירופים שחוו את שואת יהודי תוניסיה. זו התרחשות שונה מאוד משואת יהודי אירופה.]
אבל סוף המלחמה הביא איתו צרות חדשות. יוג׳יניה חלתה בסרטן. היא עברה מספר ניתוחים, אך ללא הועיל. היא נפטרה ביוני 1946, כשהייתה רק בת 62. כפי הנראה נקברה בתוניס, בבית הקברות היהודי בעיר. מייד אחר כך חזר סאלי לאיטליה, ולעיר מילאנו, אותה ראה כבית.
[חבל על יוג׳יניה. זה עצוב, חיים של החמצה, של כמעט, בלי להשאיר כמעט דבר מאחורייך. באתרים בהם מצאתי מידע עליה סיפור אחרית ימיה חסר או לא מדוייק, ורק ימי השיא שלה, כזמרת אופרה מפורסמת, מוזכרים. אנסה לאתר את קברה, ואולי אכתוב עליה עוד בהמשך.]
סאלי שכר דירה קטנה בפרבר של העיר מילאנו, וניסה לבנות שוב את חייו. כך, חזר לעבוד כמתרגם עבור חברות מקומיות וזרות וכנציג של חברת ייבוא וייצוא. הוא אפילו הכיר והתחתן עם אישה חדשה, לוסיה למברטי ((Lucia Lamberti, ממוצא איטלקי קתולי על פי שמה. [היא הייתה בת 50 כשנישאו, והוא בן 65. אולי זו הייתה אהבה גדולה, פרק ב׳ מאושר, כמאמר הביטוי המוזר. ואולי רק נישואי נוחות, כי קל יותר בשניים וכי גבר צריך אישה כמו שאישה צריכה גבר. זה מעצבן, כי רציתי להאמין בסיפור האהבה שלו ושל יוג׳יניה, והייתי רוצה שיתאבל עליה יותר. אבל כנראה שכך דרכו של עולם.]
מעט אחר כך התראיין במשרדי ״ועידת התביעות״, מוסד שהוקם כדי לעזור בשיקום קורבנות הנאצים. הוא סיפר את סיפורו, ביקש הכרה במעמדו כפליט ושלא יידרש לחזור לגרמניה. בסוף התצהיר מופיע ציטוט שלו:
כיהודי, איני מעוניין לחזור לגרמניה לאחר כל מה שהיהודים נאלצו לסבול שם. אני משוכנע שקיימת בגרמניה אנטישמיות מתמשכת וקבועה.
[התצהיר וטופס הבקשה הוגשו באוגוסט 1949. התצהיר נכתב במכונת כתיבה שחוקה, בשורות צפופות. המשפט המצוטט יפה ונחרץ, אבל יש להבינו בהקשר: הצהרה על חוסר רצון לחזור למדינת המוצא הייתה הכרחית כדי לקבל הכרה כפליט. הנוסח נועד כדי להשיג הכרה זו, ואינו מבטא בהכרח את עמדתו של סאלי.]
סאלי היילברון, 1949
לטופס הבקשה הודק בסיכות תצלום שלו. הוא לבוש חליפה ומסופר בקפידה, גבר מכובד גם אחרי כל הטלטלות שעבר. [הוא בן 66 בצילום, הגיל בו מת אבי. מבטו שפוף משהיה. הקרחת התפשטה עוד. ללא שפם תווי פניו ברורים יותר. לראשונה ניתן לראות עד כמה אוזניו גדולות, דומות מאוד לאוזניו של אבי ולאוזני שלי. פעם, משום מה, קצת התביישתי במאפיין הפיזי המשפחתי הזה.]
בשלב מתן התצהיר הראשון כל שביקש היה הכרה ורישום כפליט, אבל פחות משנה אחר כך פנה לועידת התביעות בבקשה נוספת לקבלת סיוע כספי. הוא סיפר שמצבו הבריאותי התדרדר, שהוא מובטל, שחסכונותיו אזלו, ושגם הוא וגם אשתו חולי לב. הבקשה לסיוע אושרה.
[איני יודע אם היה חולה ונצרך. הוא היה קורבן של הנאצים ושורד שואה, אבל יכול להיות שהיה לו צד מושחת או נכלולי. אילו חוויות חיים! חברות בארגון המתעמלים, המעבר לאיטליה, זמרת האופרה שהפכה לאשתו, המלחמה הגדולה, האכזבה הגדולה, המלחמה השנייה, הארוכה והנוראית, תוניסיה. כל זה יכול ליצור נפש מסובכת. אין יותר סיפורים כאלה. מה זה משנה בעצם, אני שואל את עצמי. הרי כל הזכרונות הללו נגוזו, ודבר מכל זה כבר לא משנה לאיש. סאלי היילברון נעלם בלי להשאיר זכר, כמו עץ באמצע היער. איני יודע היכן, אם בכלל, נמצאת מצבתו, ואיני מתכוון לחפש אחריה. הוא רחוק ממני, והספק הקטן המנקר בי לגבי אישיותו גורם לי לא לרצות להתקרב.]
סאלי המשיך לחיות בדירה קטנה במילאנו, שהייתה בבעלות אשתו, עד מותו בגיל 87, בשנת 1970. [זו השנה בה נולדתי! הנה, בכל זאת מחבר ביננו משהו.
עד כמה שאני יודע הוא לא יזם כל קשר עם בן אחיו היתום, סבתא יודית או רות. אני כועס עליו בגלל זה. אולי רצה להתנתק לגמרי מחייו הקודמים, לשכוח. הוא התפוגג במילאנו.]
*
גם גאורג ניצל, וגם סיפורו הזוי ומוזר, שרירותי בכך שהצליח לשרוד לעומת כל מי שנרצחו. שלא כמו סאלי, אחיו הגדול, שנדד וברח מגורלו, גאורג נשאר במקומו. הוא עבר את המלחמה כולה בפרנצלאואר ברג, השכונה בברלין בה גר כל חייו. [וגם סיפורו מופרך, אך אחר. גאורג היה בעל מלאכה, ויש לי כבוד והערכה לאנשים שעובדים ויוצרים. בנוסף, סבתא יודית אהבה אותו ואני רוצה ללכת בדרכה. איני אובייקטיבי. במשפחה אתה יורש גם דעות ועמדות.]
הוא היה כבן 50 כאשר נסגר מפעל הכובעים המשפחתי על ידי הנאצים. [גאורג היה האחרון במשפחה שעבד במפעל, ויורשו היחיד אחרי שסאלי עזב את גרמניה, כך שלמעשה היה ממשיך דרכו של פאפא. זה היה המפעל שלו.] כנראה שהיה בעל מלאכה טוב, אהב את מקצועו, ולא היה לו רצון לעשות שם דבר אחר. בהוראת השלטונות נאלצה למקה, אשתו, לחזור בה מהרישום כיהודיה. הנישואים עצמם לא בוטלו, אך הוגדרו כנישואי תערובת, בין יהודי לארית. [הנישואים היו בעלי תוקף בגלל שנערכו לפני עליית הנאצים לשלטון וחוקי נירנברג. הנאצים תפסו את עצמם כשומרי חוק.] גאורג ניצל זאת ופתח בית מלאכה חדש, שנרשם תחת שמה של אשתו.
אבל הפתרון הזה היה זמני, ואולי אפילו סימן אותו כחשוד בעיני השלטונות. בעקבות ליל הבדולח, בנובמבר 1938, גאורג היה בין כ-6,000 יהודים תושבי ברלין שנעצרו על ידי הגסטפו ונשלחו אל מחנה הריכוז זקסהאוזן, מצפון לעיר. הוא שוחרר אחרי מאסר קשה של מספר שבועות. [תנאי המעצר היו נוראים, ונועדו לשבור את רוחם של העצורים, שרובם באו מהשכבה הבורגנית והמובילה של הקהילה, ולהפוך אותם לסמל ולדוגמא לאכזריות ולשרירותיות של הפעלת הכוח. זה היה טרור מאורגן: הנאצים רצו להטיל אימה על היהודים, ולהאיץ כך את ההגירה היהודית מגרמניה ומברלין. במקרה של גאורג זה לא עבד. הוא היה בן העיר, ולא היו לו שום כוונות לעזוב אותה. איני יודע אם ההתעקשות הזו, להישאר, היא סימן של אומץ.]
לאחר מכן אולצו גאורג ולמקה לסגור את העסק המשותף. אבל הותר לגאורג להישאר בעיר, תחת חסותה של אשתו, נושא על בגדיו מגן דוד צהוב שסימן אותו כנחות. לאחר שפרצה המלחמה גויס לעבודת כפיה, תחילה בעבודה מטונפת במפעל לייצור גריז, ואחר כך לעבודה עם חומרים רעילים.
בשנת 1943 נותרו בברלין כ-50,000 יהודים, פחות משליש ממספר היהודים שגרו בעיר לפני השתלטות הנאצים על השלטון, אבל עדיין מספר גדול יחסית, מפתיע בהתחשב בכך שבאותו זמן מכונת ההשמדה בפולין כבר פעלה במרץ. הגיע זמן להפסיק את הביזיון. השלטונות יזמו סדרת מעצרים המוניים במטרה לחסל את הקהילה ולגרש גם את יהודי ברלין להשמדה. גאורג היה בעצורים.
אז היו גאורג ולמקה חלק מתוך אירוע יוצא דופן, שקיבל מאז מעמד מיתי, ומכונה ״מחאת רוזנשטראסה״ (Rosenstrasse-Protest). כ-1800 יהודים שהיו בנישואי תערובת, כמו גאורג, נעצרו בבניין הקהילה היהודית. כנראה שלא הייתה כוונה לגרשם להשמדה, אבל הנשים לא יכלו לדעת זאת. [כ-10,000 יהודים נשלחו במקביל לאושוויץ ונרצחו שם] תוך אומץ רב קיימו נשות העצורים מחאה ספונטנית שנמשכה שבוע ימים. למקה היתה בינהן וגאורג ודאי שמע את הקולות ממקום מעצרו. המחאה נפסקה רק כאשר שוחררו העצורים.
[יש אנדרטה גדולה ומכוערת בפארק שסמוך למקום בו עמד פעם הבניין (שנהרס במלחמה). לוח הנצחה דמוי לוח מודעות ניצב ברחוב ומספר על המאסר והמחאה. סרט גרמני בשם ״רוזנשטראסה״ יצא בשנת 2003. זה סיפור שואה ״טוב״, בו כוחה של האהבה גובר על הרוע. האמת ההיסטורית, לפיה כוונת הנאצים לא הייתה להשמיד את הקבוצה הזו אלא רק לבודד אותה משאר היהודים שנועדו להירצח, לא כל כך משנה. בכל מקרה הנשים הללו הפגינו אומץ יוצא דופן והיו חריגות בכך שהביעו בפומבי את מחאתן.]
גאורג נשאר בברלין גם לאחר שהוכרזה ״נקייה מיהודים״, במאי 1943. נישואי התערובת, ואולי גם זכרון אחיו המתים, הגנו עליו מגורלם. [אינני בטוח בכך, אבל זה אפשרי. גאורג ולמקה היו בני המקום. שכניהם והקולגות שלהם בתעשיית הטקסטיל המקומית ודאי ידעו שאיבד שלושה אחים במלחמה. יכול להיות שהייתה לזה משמעות. אולי המוות הסתמי של אחיו בכל זאת הגן עליו באיזשהו אופן.]
גאורג שובץ לעבודת כפייה כמגהץ במתפרה, ועבד שם עד שהצבא האדום כבש את העיר. עוד כמה אלפי יהודים שרדו כך את המלחמה בברלין. כמות קטנה יותר שרדה במסתור. בסה״כ כ-7500 יהודים שרדו בעיר, פחות מ-5% מגודל הקהילה לפני הנאצים.
השחרור משלטון הדיכוי הנאצי הביא איתו אתגרים חדשים. רובע פרנצלאואר ברג אמנם נפגע באופן קל יחסית לשאר חלקיה של העיר, אבל מאחר שהיה בחלק המזרחי של העיר, נשאר בשליטה סובייטית גם לאחר חלוקתה. לגאורג לא הייתה שום כוונה לעזוב. הוא הסתגל במהירות לשלטון החדש, והחל כמעט מייד להקים מחדש את מפעל הכובעים שנגזל ממנו. שלטונות הכיבוש הכירו בו כנפגע של הנאצים, וסייעו לו להשיב לרשותו את דירת מגוריו שהוחרמה וחלקים מרכושו. הוא היה אסיר תודה. כאשר הוקמה מדינת מזרח גרמניה בשנת 1949 הפך לאזרח נלהב ונאמן שלה.
[המדינה החדש נקראה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, שזה די מצחיק מכיוון שלא הייתה רפובליקה אלא מדינת חסות סובייטית ולא הייתה דמוקרטית אלא מדינת משטרה חשאית קומוניסטית.]
הקהילה היהודית במזרח ברלין הייתה קטנה. שלטונות מזרח גרמניה התגאו בקיומה. התאוששות החיים היהודיים הייתה הוכחה לכך שהשלטון החדש מתקן את העוולות שביצעו הפאשיסטים. זה היה חלק מהדימוי שניסו ליצור, של מדינה נעלה מוסרית גם על מערב גרמניה הקפיטליסטית. אבל לקונפליקט האידיאולוגי בין קומוניזם לקפיטליזם היו גם השלכות על קהילת יהודי ברלין. בעקבות התגברות המתח בין מזרח ומערב והיווצרות שני הגושים שהתמודדו במלחמה הקרה, יהודי מזרח ברלין נאלצו להתנתק מהקהילה הגדולה יותר שבצד המערבי ולגבש קהילה נבדלת, בעלת מוסדות עצמאיים. החשוב בינהם היה בית כנסת.
בית הכנסת ברייקה שטראסה נפגע במהלך השלטון הנאצי, אבל לא נחרב. [רוב בתי הכנסת בברלין נשרפו במהלך ליל הבדולח, כמעשה של טיהור באש מהזיהום היהודי. בית הכנסת ברייקה שטראסה הוא בניין פנימי, שחולק קירות עם בניינים אחרים, וזה הציל אותו משריפה.] השלטונות המזרח גרמניים מימנו את שיפוצו והוא נחנך מחדש בקיץ שנת 1953, תחת השם הסמלי ״מקדש השלום״ (Friedenstempel). גאורג, שהכיר את בית הכנסת מאז ילדותו, שאביו היה אחד מהמתפללים הקבועים בו לפני המלחמה ושהיה חלק מהקהילה המתחדשת, נאם את נאום הפתיחה בטקס. הוא הוכרז כנשיא כבוד של בית הכנסת, תואר שנשא בגאווה. למקה היילברון הוכרה שוב כיהודיה. הכל שב אל מקומו.
[השם ״מקדש השלום״ לא תפס, כמובן. הקומוניסטים השתמשו הרבה במושג ״שלום״, לרוב כתמונת מראה למה שהגדירו כתוקפנות אימפריאליסטית של המערב. זו באמת מילה קצת לא ברורה. מה מסמלת היונה, שעלה הזית במקורה? אלוהים חדל מזעפו, אחרי שתאוות הרצח שלו מולאה, וכעת אתם, ניצולי חרון האף, יכולים לחיות קצת, עד התקפת הזעם הבאה.]
*
גאורג היה האחרון מבין בני משפחת היילברון שחי בברלין. דירת המשפחה ברחוב הופלנד (Hufelandstraße), בה התגוררו, הייתה גדולה מדי עבור זוג מבוגר וערירי, אבל הם לא חשבו לעזוב אותה. בית הכנסת היה במרחק הליכה, וכך גם חנויות, מתפרות ובתי מלאכה של תעשיית הטקסטיל. בית הקברות ואחוזת הקבר המשפחתית היו במרחק טיול נינוח של חצי שעה. כך היו השניים בני המקום, בעלי שלוש זהויות שהתקיימו במקביל, זהות מקומית של דיירי השכונה מילדותם, זהות תרבותית של יהודים מלידה ומבחירה וזהות מקצועית של פועלי טקסטיל.
גאורג היילברון חוגג 80
צילום מחגיגות יום הולדתו ה-80, שחל בשנת 1966, השתמר בארכיון הקהילה היהודית של ברלין. הפה והאוזניים דומים לאלה של סבתא יודית ושל אבי. ידו השמאלית, יד של פועל, אוחזת בכוס היין. הוא זקוף וגאה, מאופק וחד מבט. אני מניח שגאורג היה מאושר ככל שיכול היה להיות, אבל לא יכול באמת לדעת כלום.
בשנת 1970 נפטרה למקה, אשתו, שבזכותה שרד את המלחמה. גאורג, שירש גם את חלקת הקבר המשפחתית בבית הקברות היהודי בוייסנזה, קבר אותה שם, באחד המקומות שנשארו פנויים. [למקה נולדה נוצרית, התגיירה ונישאה כיהודייה לגאורג. אחר כך, בזמן המלחמה, אולצה להתכחש ליהדותה, וכך הצילה את גאורג. היא נקברה כיהודיה כשרה לצידה של ז׳אנט היילברון הצדקנית, שהקשתה על חייה בצעירותה. יש כאן צדק פואטי.]
בשלב זה גאורג כבר היה חולה בסרטן, וימיו היו ספורים.
כנראה שלמרות מסך הברזל שהפריד בין מזרח אירופה למערבה היה חשוב לו לשמור על קשר עם קרובי משפחתו שהיגרו לפלסטינה, שהפכה בינתיים למדינת ישראל. אטה, בנו של יוליוס אחיו הבכור, ניסה לברר בשנות ה-50 אם יש לו חלק בירושה, אבל לאחר שהסתבר שכל הרכוש נעלם לא המשיך בכך. הוא וגאורג המשיכו להיות בקשר מכתבים. [אטה היה חבר קיבוץ מסור. אחיו למחצה, רודי, שהיה עורך דין וחי בתל-אביב, טיפל בעניין זה עבורו. אני מתאר לעצמי שאם היה מגלה שהוא בעל רכוש בגרמניה היה תורם אותו לקיבוץ. כך עשו חברי גבעת חיים איחוד הייקים עם כספי השילומים שהגיעו להם. גם הוא וגם סבתא יודית לא שמרו קשר עם סאלי. אני חושב, בלי שיהיו לי לכך ראיות כלשהן, שהכסף שסאלי הוציא מגרמניה לפני המלחמה, ושאפשר את קניית המלון ואת ההשרדות שלו בתוניסיה, היה חלק מההון המשפחתי שאבד.]
גם סבתא יודית שמרה על קשר עם גאורג. [הם היו דומים בכך שבני משפחותיהם לא העריכו את יכולותיהם האינטלקטואליות. שניהם למדו בבתי ספר מקצועיים ולא בגימנסיה. אולי זו הייתה אחת הסיבות לקרבה ביניהם.]
כאשר גילתה שהוא חולה בסרטן וימיו ספורים רצתה להיפרד ממנו. [אבי הוא שמימן עבור סבתא יודית, אמו, את הנסיעה הזו, ממשכורתו כמהנדס. זה היה כחלק מתהליך בו השלימו, אחרי שהיה בינהם סכסוך ונתק במשך כמה שנים. ילדותו של אבי לא הייתה קלה, ולקח לו זמן עד שסלח לאמו על חלקה בכך. אחר כך אהב אותה בכל ליבו. בסוף ימיו שנא את אביו. חטאי עבר משפחתיים מעוררים רגשות קיצוניים כאלו.]
אמי הייתה אז כלה צעירה. היא סיפרה לי על הנסיעה המופרכת הזו, שנשמעת כמו אגדה שאירעה באמת.
סבתא יודית רצתה לשמח את גאורג החולה במתנה מארץ ישראל. מאחר שלא הייתה עשירה החליטה להפתיע אותו במשהו שלא הכיר: אבטיח. אין לדעת איך הצליחה להעביר את הפרי הגדול בביקורת הגבולות כאשר נחתה במערב ברלין, ובמחסומים הצבאיים שהפרידו בין חלקי ברלין. זה אות לכך שהייתה ממולחת ורבת תושייה. כך, בשנה בה נולדתי, 1970, הגיע אבטיח מארץ הקודש למזרח ברלין.
[זה מקסים ומופרך. סבתא יודית הייתה מסוגלת לדברים כאלה, שוברי מוסכמות אבל בכל זאת הגיוניים. פעם שלחה עם אחותי שטסה לביקור, כמשלוח לאבי, שהיה אז בגלות באמסטרדם, ארוחת ליל סדר שלמה שבישלה, ארוזה בקופסאות. אני מתגעגע אליה.]
סבתא יודית צילמה במהלך הביקור תמונות ספורות, של בית המשפחה מבחוץ, בבניין מרוט ומתפורר, של אחוזת הקבר המשפחתית, אליה כנראה עלו לרגל. אני חושב שגאורג נתן לה במתנה את פנקס הזיכרון כרוך העור של הדה, אמה, שנשאר ברשותו. [פנקס זה נמצא כעת אצלי. הבאתי חלק מהזכרונות הכתובים בו בפרק קודם.] זה היה ביקור קצר, הפעם הראשונה והאחרונה שנפגשו מאז שעזבה את גרמניה. הוא מת בפברואר 1971, בגיל 84, ונטמן, לאחר מסע הלווייה בו השתתפו בני הקהילה היהודית המידלדלת של מזרח ברלין, בנחלת משפחתו, במקום שיועד לו עוד כשנחנכה, 64 שנים לפני כן. [ארתור היילברון מת, כזכור, בשנת 1907. גאורג חי במשך רוב חייו כשהוא יודע בדיוק היכן הוא עתיד להיקבר. אני רוצה שישרפו אותי לאחר מותי. אין לי שום רצון שגופתי תתפוס מקום בעולם.]
תמונה זו לא הייתה בידי כשכתבתי את הספר. היא צולמה בשנת 1913, אולי לרגל חתונתו של יוליוס, הבכור. ששת האחים עומדים זה אחרי זה, גאים וזקופים, משפחת מתעמלים יהודים שעתידם לפניהם. אריך, הצעיר, בן פחות מ-20. יוליוס בעשור השלישי לחייו. שכבת הגיל לה הם שייכים תהפוך לבשר התותחים במלחמה הנוראית שעתידה לפרוץ. טוב שאינם יודעים מה מצפה להם.
רוזה ויוליוס לפני שיצא לחזית
התמונה הבאה צולמה כשנה אחר כך. רוזה ויוליוס היילברון מצטלמים למזכרת. אמנם נישאו לא מזמן, אבל כעת הגיע הזמן להיפרד. זה נראה כמו גן ציבורי, והם שעונים על מעקה נמוך שמאחוריו צמחיה. ימינו מחבקת את מותניה, מרפק היד השניה כפוף, וגב כף יד שעונה על המותן. תנוחת גופו דומה לזו בה צולם כראש המתעמלים היהודים. ראש זקוף, מבט גאה, לא להראות חולשה. כובע הסמל על ראשו מסתיר את הקרחת. הוא כבר לא צעיר כשהיה, וגזרתו הנוכחית אינה מתאימה למדים, שנתפרו כאשר היה רזה יותר. רוזה שעונה עליו, חובקת אותו בידה האחת כאשר השנייה מקופלת מאחורי גבה, אולי נוגעת בכף ידו הכרוכה על מותניה. נראה ששניהם מתענגים על הקרבה, ושנוח להם ביחד. הכתף שלה מתאימה שם, מתחת ליד שלו. הם משתלבים טוב. [אני חש ככה עם אהובתי, מתאים לצידה. זהו מקומי.] יד אחת שלה מונחת בשולי בטנה התופחת. היא בחודש החמישי להריונה.
סאלי, רוזה ויוליוס נפרדים
ועוד צילום, על רקע עירוני. הם יושבים על גדר של מבנה נמוך, שגגו נתמך עמודי שיש. אולי זו הבאר הישנה שניצבת במרכז העיר. לזוג נוסף אדם שלישי, סאלי היילברון. זה האח שהתחתן עם זמרת האופרה ועבר לגור במילאנו. עכשיו הוא שוב כאן, בגרמניה, כי פרצה מלחמה, והוא חזר להלחם עבור ארץ מולדתו. מאז הצילום הקודם גידל שפם, כמו שני אחיו הבוגרים. סאלי זקוף ומתוח, ימינו מקופלת מאחורי גבו, כדי שלא יהיה אפילו מראית עין של פגיעה בכבוד אחיו הגדול ואשתו, החבוקים לצידו. ביד שמאל הוא אוחז סיגריה.
אצבעותיה שתי ידיה של רוזה כרוכות באצבעותיו של יוליוס. היא לא רוצה לשחרר. רגליו תלויות תחתיו, משתלשלות, כמו של ילד שיושב על ספסל גבוה ממידתו. חליפתו מקומטת. הוא נבוך, לא יודע איך להתנהג ברגע הזה, מעט לפני שהם נפרדים. זה אינו רגע נינוח. שלושתם מפוחדים ומקווים שהכל יעלה בטוב. [טכניקת הצילום וההדפסה יצרה צללים וכתמים מוזרים שהפכו את פניו של יוליוס למסכה כהה. אולי הסרט היה פגום. כעת כבר אי אפשר לתקן זאת.]
התמונות צולמו בעת שהתייצבו לשירות. כאן הוצבו ביחידותיהם, ומכאן נשלחו ברכבות לאימון קצר, ומשם אל החזית. התמונות צולמו כפי הנראה בחודש ספטמבר בשנת 1914. הם גאים ללבוש את המדים הללו, שהיו שמורים עמם ליום פקודה, ובטוחים שהצד שלהם ינצח במהירות. [כדי להפוך גיוס בעת חירום ליעיל יותר מש״קים כמו יוליוס וסאלי שמרו את המדים שלהם בביתם. לעומת יוליוס, שהשמין קצת. סאלי נראה מאוד בכושר.] אין להם ספק בזהותם. הם חיילים גרמנים בני דת משה. [הגיוס היהודי הנרחב לצבאות הלוחמים הוא הוכחה שהאמנסיפציה הצליחה. עלילת הדם שהתפתחה במהלך המלחמה לפיה היהודים משתמטים מלחימה היא הוכחה לכשלונה.]
המלחמה הגדולה פרצה בגלל שטות, אבל הייתה עניין רציני מאוד. גרמניה הקיסרית התכוננה לעימות הזה ונערכה אליו. היה להם צבא מילואים גדול ותוכניות צבאיות מפורטות. הניצחון העתידי התבסס על גיוס כללי נרחב, בקנה מידה שנראה היום בלתי יאמן.
[גרמניה הכריזה על גיוס כללי ב-1.8.1914, במקביל להכרזת המלחמה על רוסיה. 3.8 מיליון חיילים גויסו תוך חודשיים, יותר מ-5% מהאוכלוסיה. במשך שנות המלחמה גויסו יותר מ-13 מליון חיילים גרמנים, שהיו כ-20% מהאוכלוסיה. המלחמה הייתה בקנה מידה שקשה לתפוס.]
הצבא הענקי היה אמור להביס קודם את צרפת, כפי שכבר נעשה בשנת 1871, ואז להפנות את כל כוחו אל רוסיה הצארית, האויב הגדול שבמזרח. [זאת תוכנית שליפן המפורסמת.] הצעיר בששת האחים במשפחת היילברון היה בן 19 עם פרוץ המלחמה, והמבוגר בן 35. הם היו בני הדור שהוכשר ואומן בדיוק למטרה הזו.
[איזה מזל מחורבן. אני מרחם על דור הצעירים הנוכחי, שנאלץ לשאת את מחיר המלחמה הזו. השנתון בו נולדת ושאליו התגייסת קובע חלק גדול מגורלך, ומשפיע על זהותך. איזה רשע, איזה פשע, כל הזין בפברואר תשע. הדקלום הזה טבוע בי למרות הזמן הרב שחלף מאז שהתגייסתי.]
יוליוס היה מפקד זוטר, מש״ק בגדוד חיל רגלים שגויס באזור ברלין. סאלי, לו היה רקע טכני וידיעת שפות, שירת כמתורגמן ביחידת חיל קשר. שניהם היו מבוגרים באופן יחסי למי שגויסו באותה עת. אולי שימשו כמדריכים לחיילים המגויסים הצעירים מהם, שהיו טריים וחסרי ניסיון. פרט לשניהם עוד אח אחד לפחות גויס באותה עת. השאר יגויסו בהמשך. [הגיוס כלל סטודנטים ותלמידי תיכון בני 17-18. חיילים וותיקים שולבו ביחידות השונות כדי לעזור בהכשרתן המהירה ללחימה. הניסיון של יוליוס כראש המתעמלים בבר כוכבא בודאי עזר לו בכך].
לא היה מועד שחרור קבוע. הגיוס היה עד סוף המלחמה או עד פציעה או מוות. רחובות הערים התרוקנו באחת מגברים. המדינה כולה הייתה במלחמה, וגם העורף היה חזית. כדי לתרום למאמץ המלחמתי ולהמשיך לייצר כומתות לחיילים המפעל ודאי גייס לעבודה נשים, שהחליפו את העובדים החסרים. העולם התהפך.
*
יחידת חיל הרגלים אליה שובץ יוליוס נשלחה לבלגיה, כחלק מהארמיה הרביעית, אוסף יחידות שכלל כרבע מליון חיילים, והיה רק חלק מתוך כלל ההתקפה הגרמנית, שכללה שבע ארמיות. הם נעו לעבר החזית, בדרכם לקרב. כוחות מנהלה ליוו אותם. תוך כדי כך דאגו למשלוח וקבלה של דואר, כדי לאפשר לחיילים לעדכן את בני משפחותיהם המודאגים. [המכתבים עברו כמובן צנזורה. זה עדכון חלקי, אשלייה של גילוי לב אינטימי. מה שאסור להגיד לא נאמר בהם.] יוליוס כותב לרוזה, כדי להרגיע אותה וגם את עצמו. הוא מתאר בפירוט את חוויותיו תוך כדי המסע המתמשך אל הלא נודע.
תרגומי המכתבים נעשו על ידי רות נויברגר, אחותה של סבתא יודית. אין בידי את המקור. [תיקנתי חלק מניסוחיה הארכאיים. עברית לא הייתה שפת אמה.]
יוליוס משתתף במסע מלחמה שמוכר בשם ״המירוץ אל הים הצפוני״. כוחות הצבא הגרמני ניסה לפרוץ את ההגנות בבלגיה הנייטרלית על מנת לאגף את הצבא הצרפתי. חיל משלוח בריטי סייע לבלום את היוזמה הזו.
אי שם על שפת הים הצפוני, 30.10.14, השעה 12:10
אהובתי,
למזלי הכניסו אותי לגדוד מס׳ 1, שמשמש כעתודה. אספר על מה שקרה קודם.
1000 מ׳ לפנינו משתולל מאז הלילה קרב עז, לגדוד 2 שבחזית עמדה מוגנת מול הבלגים, מאחורי פסי רכבת מוגבהים. אנחנו בשוחות מלאות קש שלמזלנו טרי. בעמדות אלה שכב הלילה גדוד 3. כאשר אנחנו שוכבים, עוברים פצועים, בעיקר מיריות בידיים. ביניהם חיילים מהמשלוח שלנו, שהוכנסו לגדוד 2 ויצאו איתו לקרב. רק מעטים נהרגו. כרגע מעבירים שתי קבוצות שבויים בלגיים, בנות 30 ו-60 אנשים. ביניהם כמה קצינים. וכך נשב כאן כמה שעות, אולי כל היום.
אתמול בבוקר מוקדם קיבלנו קפה מן המטבח הצבאי; יכולנו לאכול ארוחת בוקר ולנקות את הרובים. מפקד הגדוד, שהגיע עם המשלוח שלנו, סא״ל הולצקי (Oberlt. Holtzkey) ברך אותנו קצרות, הבטיח את עזרתו לכל אחד, ודרש מאיתנו משמעת מוחלטת. אני הרי במדים מאז גיל 12 ומשמעת היא בעצמותי. אין אני יודע דבר אחר אלא לציית לפקודה. רק כך מנצחים במלחמות.
…ב-11:00 נערך מפקד. רס״ן קלרמן, רווק לא צעיר עם זקן קטן אפור, ומקל נצחי ביד, ברך את חיילי המילואים. בין היתר סיפר, שגנבו בלילה את שמיכתו, כאשר שתה מרק, וביקש שלא יגנבו עוד.
קשה להתקדם, מפני שבשטח תעלות רבות אותן הבלגים ממלאים מים וכל אחת ואחת צריך לכבוש לחוד: אנחנו במלחמת ביצורים. האויב שלפנינו הם חיל מצב באנטוורפן; המורל שם נמוך; קרה, שהבלגים עצמם הניחו מעברים בלילה, כדי שנוכל להתקדם ביתר קלות. כאשר אנחנו מתקרבים, הם נכנעים בהמוניהם. הם לא יכולים לסגת בגלל האנגלים, ששוב ושוב תופסים עמדות חדשות ודוחפים את הבלגים קדימה תוך יריות. על כך סיפרו שבויים. בכלל שמענו, שהתושבים שינו את דעתם על האנגלים, כי הם מתחילים להבין שהם רק בשר תותחים עבורם. לכן בגנט היחס אלינו מצוין, בנוגע לאספקה ומגורים, כפי ששמענו מחיילים שעברו שם.
[העיר הבלגית גנט נכבשה על ידי הצבא הגרמני ב-12/10/14, שבועיים וחצי לפני מועד המכתב, כמעט ללא קרב. הכוחות הבלגיים נסוגו כדי שיוכלו להיערך בקו הגנה אפקטיבי, שאותו יחידתו של יוליוס אמורה לפרוץ. הגרמנים לא ציפו שהבריטים יתגייסו לעזרת בלגיה, והמכתב משקף זאת.]
לא צעדנו מרחק רב… 2-3 ק״מ מעבר לגשר צף שכוחות חלוץ בנו מעבר לאחת התעלות. שם היו שוחות שתפשנו. לימיננו הייתה חווה הרוסה. היו שיכלו להשתמש בשוחה כפי שהיא, אני ו-2 חיילים הצטרכנו להכין חדשה. היית צריכה לראות אותי כעובד אדמה, וכאשר אני סוחב אלומות. מצאתי מריצה אותה מילאתי והובלתי למקום. זה קל יותר מאשר לסחוב אלומה אלומה. השוחה נבנתה כ-1.50 מ׳ לתוך גדה משופעת של תעלה קטנה; בדופן האחורי עומקה היה 1 מ׳; בצד שמאל וימין נשארו דפנות דקים מאדמה. לגג שימשו מוטות וקרשים מתוך החווה; מי ששיחק מזלו מצא דלתות שלמות או מדפים מארונות. מעל זה שמים עשב, גושי אדמה, קש; תמיד מערימים קש כמה שאפשר גבוה יותר. את הכניסה סוגרים באלומות. לעיתים קרובות חיילים גומרים עבודה זו – ואז מגיעה הפקודה: לעזוב, קדימה! הפעם גורלנו היה טוב יותר. לאחר שבנינו את מאורת הלילה יכולנו להתרחץ הודות למשאבה שעדיין פעלה בבאר ובעזרת קערה חלודה. כותונת תמימה של ילד קטן שמשה מגבת. המים לא היו ראויים לשתיה, הם סרחו. למי באר תמיד יש טעם של מלח. את המים למטבח מביאים בכמויות גדולות במשלוח, ולנו היה מזל: לא הצטרכנו לחכות לזה. קרוב לעמדתנו, פצצות גרמו לבורות עמוקים עגולים באדמת החמר הרכה ובאחד מהם נאספו מי שתיה רעננים, מהם שאבנו בשמחה. אנחנו זהירים מאוד בקשר לשתיית מים.
[מעניין אם הנסיון בתרמילאות שצבר במהלך מסע המתעמלים לפלסטינה, שהתרחש שנה וחצי לפני מועד המכתב, עזר ליוליוס. בטוח שהיה מוכן לקשיים יותר מחבריו לשוחה. אני חושב שהיה אדם שאפשר לסמוך עליו, חבר טוב לשוחה, למסע ולקשיים.]
ברגע זה עפה יונה מעלינו גבוה בשמים – מראה שובה לב.
אחרי שמצאנו מים, צליתי על תנור בחווה שומן במכסה של סיר והכנסתי חתיכות נקניק ולחם – היה טעים מאוד!
כרגע עפו מעלינו פגזים – ד״ש מהאנגלים. הם התפוצצו 1000 מ׳ מאחורינו. על ידינו מוצבים תותחים העונים כפי שצריך. תוך יומיים התרגלנו לרעש הירי עד כדי כך, שכבר אין שמים לב.
[הוא כותב במהירות, עובר מדבר לדבר על פי מה שמתרחש בזמן הכתיבה. כמו בשיחת טלפון: וואי, את לא מאמינה מה ראיתי עכשיו, יונה לבנה!]
עבודת הבישול הצטרכה להתבצע בזהירות מירבית, כדי שזוהר האש לא יגלה אותנו לאויב. כיסינו את חלון המטבח ושמנו קרש לפני התנור. שני חברי לשוחה היו אסירי תודה על שהזמנתי אותם לארוחה, אחרת לא היה להם מה לאכול לארוחת ערב אלא לחם יבש. בצהרים, כשנכנסנו לעמדות, קבלנו מהמטבח מרק עם אורז טעים, עבה; בערב שלחו קפה. ואח״כ הגיע הזמן לישון. שמנו את האלומות לפני המשכב, עבות ככל האפשר; אח״כ קיבל כל אחד סיגריה והתעטפנו שלושתנו ב-2 השמיכות ששני חברי הביאו; כך ישנו צמודים וחמים. בלילה ב-01:30 התעוררתי מיריות עזות מרובים ותותחים; עד אז ישנתי היטב, אך לאחר מכן פחות. בבוקר, ב-04:30, עזבנו את המקום במנוסה: כאשר מי הים עלו בגאות, הבלגים פתחו את הסכרים, המים בתעלות עלו ונכנסו גם לשוחה שלנו. טיפסנו על הגג ובנינו מקומות משכב אחרים מאלומות הקש. יקירתי, כאשר קוראים על זה, הדבר נשמע מסוכן בהרבה מאשר במציאות. המים לא היו עמוקים, רק ברחנו מפני הלחות. הבוקר קבלנו שוב קפה טוב, ואח״כ התקדמו דרך של רבע שעה. אני מסיים, כי אני רעב. בבקשה, אל תדאגי, המצב אינו מסוכן, כפי שאתם בבית עלולים לחשוש. רק דרוש מאמץ גופני, וככל שידוע לכם, זה לא איכפת לי. אני מקווה שהמכתב יגיע אליכם בקרוב, ושקיבלתם גם את שורותי מאתמול. אם ברצונכם לשלוח חבילה – קוניאק בבקבוק לא שביר…
[בלילה אותו מתאר יוליוס הצבא הבלגי חיבל בסכרים שבלמו את חדירת מי גאות הים, והם החלו להציף את התעלות. המהלך הפך את האזור תוך ימים לביצה טובענית, כמעט בלתי עבירה. דבר זה הכריע, במידה רבה, את תוצאת הקרב, ולתוצאה זו הייתה השפעה מכרעת על המשך המלחמה. יוליוס מתאר זאת כאנקדוטה. הוא עדיין לא מבין שגורל המערכה נחתם.]
ד״ש לבבית, הרבה, הרבה נשיקות
יוליוס
חביבתי, תכתבי גם מה שלומך; את רואה, אין אני מסתיר שום דבר, כי זה מדאיג אותך פחות, מאשר אם אני לא מוסר דבר. ד״ש לאבא ולאמא, לבנים, ולאמך.
יוליוס
[כשהוא כותב ״אבא ואמא״ הוא מתכוון לאביו ולאמו (שכזכור, הבריזה מחתונתו כאות מחאה על השידוך הלא נאה). זה לא משנה ליוליוס. פירוש החתונה עם רוזה הוא הצטרפות מלאה שלה למשפחת היילברון, ובמשפחת היילברון יש פאפא ומאמה ברורים. רוזה חייבת למחול על כבודה ולמסור את דרישת השלום הזו. המכתב הוא לא רק אליה אלא גם אליהם. אני מתאר לעצמי שכתב גם להם אישית, אבל המכתבים אינם פרטיים, גם מכיוון שברור שנקראו על ידי הצנזורה ובעיקר מפני שהועברו מיד ליד, נקראו בקול בזמן מפגשים משפחתיים, נשמרו בקפידה והוצגו לראווה. בפרסומם כאן אני ממשיך מסורת זו.]
זה היה המגע הראשון של יוליוס עם שדה קרב ממשי. זה ממשיך כך, יום אחרי יום. כשיש רגע זמן הוא כותב עוד גלויה. אולי עבר מישהו לאסוף דואר. הוא בטח מתגעגע, והגוף שלו כואב. הוא כבר לא נער. הוא יכתוב בדיוק מה קורה וינסה להרגיע אותה.
2.11.14
רעייתי האהובה,
אתמול – 24 ק״מ מסע, שעברו עלי ללא סבל מיוחד. בדרך – מנוחה בצהרים. בערב לינה באחד הכפרים. לאחר זמן רב שוב ישנתי במיטה, אך לבוש במדים, כי אם אנו נקראים לפעולה בלילה, אין פנאי להתלבש, ודאי לא לי. [הוא הרי מפקד שצריך להיות דרוך ומוכן לפני חייליו.] אחה״צ יכולתי להתרחץ, להתגלח. חבר נהדר ידע לבשל מרק תפוחי אדמה ומכיוון שיכולתי לתרום שומן, קיבלתי כמה תוספות. יש להניח שלפנינו ימי מסע אחדים. יום יום אנו רואים מטוסים, ולראות איך יורים עליהם, גורם סיפוק רב. [בתקופה זו מטוסים היו חידוש טכנולוגי מסעיר, ושימשו בעיקר למטרות תצפית.] אתמול בלילה והיום אנו שומעים ירי תותחים ללא הפוגה. כאן מספרים שננסי [עיר בצפון מזרח צרפת] נפלה עם 70,000 שבויים. האם זה נכון? את תדעי. [זה לא נכון. הצבא הגרמני כשל בכיבושה של ננסי. אבל חיילים רוצים להאמין שיהיה טוב ושהם מנצחים.] נא לשלוח לעיתים עיתון. מה שלומך, יקירתי? אני מקוה בקרוב לשמוע ממך. אולי בסביבות ה-10.
ד״ש והרבה נשיקות
יוליוס
חייל אחד יודע לבשל, ליוליוס יש קופסת שומן. הם כבר חברים. המדים ספוגים כל העת במים. התרמיל כבד וחותך בבשר. שמועות מתרוצצות. חוסר הוודאות קשה. לאן מוליכים אותם? יום אחר כך, והם כבר במחנה זמני. סוף כל סוף הגיע מכתב ממנה. הוא קרא אותו בגרון חנוק. ברלין כל כך רחוקה. צריך לענות על השאלות שהפנתה אליו, ולנסות לא להסגיר את הפחד.
בעורף.
3.11.14
יקירתי,
אני מקוה שמכתבי מגיעים אליך, כי את ודאי מודאגת מאוד; אם לא תקבלי מכתב, תתחשבי בכך, שהמכתבים שלנו עוברים לעיתים דרכים עקלקלות ולכן הם זמן רב בדרך. טרם השתתפתי בקרב.
את שואלת, מה לשלוח לי. ראשית כל – לא יותר מדי, כי התרמיל לוחץ למרות שאני משתדל להכניס מעט ככל האפשר. הכי חשוב לי שומן אווזים, כי אנו חיים בעיקר מלחם צבאי. אולי תוכלי לשלוח את השומן בקופסאות פח שטוחות. אני מבקש גם שוקולדה וסוכריות מנטה, ולעתים עיתון, אולי מהדורת סוף שבוע עם סיכומים על מהלך המלחמה. בכל מקרה אין הרבה זמן לקרוא. אתמול עוד שהינו בשקט יחסי באחד הכפרים, בערב שמרתי ובשעה 24:00 היתה אזעקה. אח״כ יצאנו למסע עד 04:00 ובנינו שוחות, כדי שהאויב לא יוכל לירות עלינו במרוכז. אנחנו שוב בעתודה ויכולתי להתרחץ 3 ימים רצופים! זה מזל גדול. אתמול, בכפר, גם יכולנו לאכול לשובע.
ד״ש לבבית, אהובתי, הרבה נשיקות; ד״ש להורים ולבנים ולידידים
יוליוס
הבקשה לשומן האווזים המותך (׳שמאלץ׳) מבהירה את חשיבות העורף בדאגה לאספקה לצבא. ברלין אמנם במרחק 900 ק״מ אבל החבילות הנשלחות ממנה מסייעות בתזונתם של החיילים. הקשר הדו-כיווני הוא גם בעל משמעות רגשית, כמובן. רוזה נמצאת עם יוליוס בשוחה בבלגיה, והוא איתה בברלין. הקרב, שהוא שב ואומר שעדיין לא השתתף בו, הוא גם הקרב שלה.
הם נמצאים בעורפו של שדה הקרב, ממתינים לכך שישולבו בלחימה. יש כבר שיגרה מוזרה, ורגעים של שמחה, היום אפשר להתקלח, מחר יגיעו חבילות. אבל הקרב, בו עדיין לא השתתפו, מחכה להם, מזמן אותם אליו. אין דבר קשה מציפייה. לפחות מתחילה להתפתח תחושת שגרה. יום אחר כך הוא כותב לה עוד גלויה.
בשוחה, 4.11.14
ידידתי,
אתמול יום רגיל. ביום שלפניו יצאנו לדרך ב-24:00 בלילה, צעדנו עד 04:00, תפשנו עמדות נוחות, בהן שכבנו כל היום. בערב: כוננות, ובמקום לבלות את הלילה בוילה הנאה התקדמנו עד לשוחה מסוימת שכוסתה מהר לשם אבטחה – אין מה להשוות עם המקום הקודם. היה קשה במיוחד כי שרר קור עז וסבלנו מאי-נוחות. שמחנו כשיצאנו משם למחרת, לאחר שתיית כוס קפה שהיינו זקוקים לו מאוד ושהצטרכנו לקחת ממקום במרחק חצי שעה הליכה. כעת חפרנו שוחות ובהרגשה של בטחון אנו יושבים בהן ומחכים לבאות. טרם השתתפתי בקרב. [הוא בעצם חוזר על מה שסיפר לה בגלויה הקודמת. אולי לא ידע אם תגיע אליה ואולי הכל מתערבב לו. הגוף כואב מהקור והרטיבות.]
כבר בקשתי לשלוח לי שומן, ואני זקוק גם לגלויות ומעטפות, אך לא יותר מדי בגלל המשקל. אין פנאי לחשיבה נורמלית. אם אני לא כותב, כמו עכשיו, אני ישן או חוטף תנומה ביושבי על התרמיל ולועס טבק. אני מקווה ששלום כולכם טוב ומברך את כולכם מקרב לב; כאשר אני שוכב בשוחה, אני חושב לפעמים על החדר שלנו המרוהט במהגוני אדום – ועליך, המלכה שבו. כאן מסתפקים במועט. נשים כמעט אין רואים.
ד״ש חמה ונשיקות
יוליוס שלך
האם הכתובת של אריך נכונה? האם אינה דיוויזיית המילואים ה-44? [הכוונה לאח הצעיר במשפחת היילברון, שלחם בארמיה השנייה.]
עוד לא השתתפתי בקרב. ניתן לשמוע את קול ההפגזות, את מכונות היריה. הפיקוד הגרמני נואש. הכוחות לא מצליחים לצלוח את השטח הבוצי. גדודים שלמים נטבחים בהתקפות התאבדות חסרות תוחלת. בינהם כאלה שמורכבים מבני נוער מתנדבים, בני 17-19. חלקם צועדים אל מותם הודאי תוך שירת ״גרמניה, גרמניה, מעל הכל, מעל כל דבר בעולם״. [אירוע זה, שאירע או לא אירע או אירע בערך כך, הפך למיתוס לאומי, וזכה לכינוי כמו דתי: ״טבח הנערים התמימים״. השיר ששרו או לא שרו המגוייסים הצעירים הפך להמנון רפובליקת ווימאר לאחר המלחמה והנאצים התייחסו למוות המיותר של הנערים חסרי ההכשרה הצבאית כמודל להקרבה עצמית למען טובת האומה.] הכל תלוי בגורל עכשיו. בגלויה שאיני יודע בדיוק מתי נכתבה, ושיש בידי רק חלק ממה שנכתב בה, יוליוס כותב לרוזה מעין צוואה, הוראות לחינוך הילד או הילדה שבבטנה:
אני משתוקק לדעת מה שלומך, מה שלום הבנים ושלום העומד לבוא. מי יתן ויהיה אדם ראוי לשמו, מסב אושר לנו, לעצמו ולכולם.
אם בת – שתתחתן מוקדם, אם בן – שלא יעשה מוקדם מדי תכניות לעתיד; שיהיה יהודי טוב לפי תפיסתי, וחוץ מזה צריך לחנכו לפי שיטות מודרניות, אך תוך כדי רכישת כבוד לישן.1
[הגלויה מצוטטת בהקדמה לספר שיצא לאור אחרי מותו של בנו. התאריך שמצויין במקור לא יכול להיות נכון.]
יוליוס אינו אדם דתי, אבל פרט להיותו גרמני טוב הוא יהודי גאה. עבורו אין סתירה בין שני הדברים. הוא מאמין בקידמה ובכבוד. ההמתנה מתמשכת. העפרונות שלקח עמו מתקצרים. קו החזית ושדה הקרב קרוב.
9.11.14
חביבתי,
זה יומיים אנו שוכבים פה בשוחה בקו השני ואין לנו מה לעשות. נמים, קוראים, כותבים. בערב ובבוקר, בדמדומים ובערפל, חיילים הולכים להביא אוכל וקפה, חבילות סיגריות ודואר. לצערי עדין לא היה יכול להגיע מכתב מכם. אני מקוה שלפחות את תקבלי את מכתבי.
כאשר שוכבים בבור זה, 2 מ׳ אורך, 1.25 מ׳ רוחב, 1 מ׳ גובה, חושבים רבות – ומה יפה יותר מאשר זיכרון השעות היפות הרבות שעברו עלי בחברתך. כאן חיים שנית את העבר ולעיתים קרובות את בזרועותי הריקות.
אם שוב תשלחי דבר מה, הוסיפי בבקשה עפרונות עם מכסה. אין לי כבר ואין אני יודע איך אוכל להשיגם.
הארץ שוממה, עזובה כמעט לגמרי, הרוס הכל. מאחורינו בוער אסם, מירי הצרפתים. אמש קבלנו בשורה טובה מהחיילים, שהביאו אוכל: לפי הודעה מטעם חיל האוויר, האנגלים יוצאים מכאן; זה יקל עלינו; אולי לאפריקה, למצרים. העיתונים האחרונים שלנו הם מ-1.11. מה שקרה בינתיים אין אנו יודעים. [האנגלים לא עזבו. הם נאחזו בעקשנות ובגבורה בעמדות ההגנה שלהם והצליחו לעצור את הפלישה הגרמנית.]
ד״ש לכולם, תבקשי נא שיכתבו לי, עם כרטיס תשובה, אחרת אין באפשרותי להשיב; תכתבי לי גם, בבקשה, למי במיוחד עלי לכתוב.
ד״ש חמה לך והרבה נשיקות
שלך יוליוס
וזהו. כנראה שמעט אחרי מועד גלויה זו הגיע סוף כל סוף זמן הקרב. האם קולו רעד, כאשר הפגזים החלו ליפול, והוא נתן את הפקודה להסתער?
ההתקפה הגרמנית נכשלה, כמובן. יוליוס נהרג בה, אבל גופתו לא זוהתה. אולי טבע בבוץ, אולי נפגע מפגז והתפוצץ לחתיכות, אולי נותר מוטל בשדה הקטל שהפך לשטח הפקר, בין קווי החפירות הגרמנים והבריטים. [כ-50% מהחללים הגרמנים לא זוהו ולא הובאו לקבורה מסודרת, שיעור גדול בהרבה מזה של האנגלים והצרפתים אבל נמוך מזה של הרוסים. המדד הזה מצביע באופן גס על היחס לחיי אדם בצדדים הלוחמים.]
יוליוס הוכרז כנעדר ב-10.11.14. אבל משפחת היילברון ציינה את יום הזיכרון, היארצייט, בתאריך העברי של ההודעה על העדרותו, כ״א בחשוון.
[כ-130,000 חיילים גרמנים נהרגו, נפצעו או הוכרזו כנעדרים בקרב איפר הראשון. כלל האבדות של הצבאות השונים שהיו מעורבים בו עלה על 200,000. הקרב הסתיים עקב התשה של כל הכוחות המעורבים, ללא הכרעה ברורה. תוצאה זו ניבאה את חוסר היכולת של הצדדים להכריע זה את זה. הקרב ביטא את כישלון תוכנית שליפן, והביא להתקבעות קו חזית מחופר בין שני הצדדים, שלא ישתנה משמעותית עד סוף המלחמה. יוליוס, כמו כל חללי הקרב הזה, מת לשווא.]
בנם של יוליוס ורוזה, ארתור היילברון, נולד מעט יותר מחודשיים אחרי מותו. [הוא נקרא על שם האח הצעיר שמת שבע שנים לפני כן מדלקת התוספתן.]
*
אריך, האח הצעיר במשפחה, שאת כתובתו הצבאית ניסה לברר יוליוס, שימש כרובאי, חייל רגלים פשוט. אחרי שהתקבע קו החזית במערב נשלח מזרחה, והשתתף במערכה מול רוסיה הצארית. שם הקרב לא היה סטאטי, גרמניה זכתה בהישגים מרשימים וכבשה שטח רב. אבל במלחמה גם נצחונות עולים בדם. הוא נהרג באזור לובלין, בפולין של ימינו, כשמונה חודשים אחרי אחיו הבכור, ב-3.7.1915. הוא היה בן 19. גם גופתו לא נמצאה וגם הוא הוכרז ראשית כנעדר ורק אחר כך כמת.
*
דוד פליקס מצטלם עם אטה היתום
הצילום כפי הנראה מקיץ 1917. ארתור הקטן, יתום המלחמה, שכולם קוראים לו אָטֵה, [נהגה כמו המשקה הארגנטינאי מאטה. אולי זה כי ככה ילדים אומרים ואולי כדי ליצור מרחק הכרחי בינו ובין זכרון ארתור היילברון המנוח.] יושב על ברכי דודו, פליקס. [כשכתבתי את הספר הייתי בטוח שמדובר בסאלי, האח שהתחתן עם זמרת האופרה האיטלקית, שאיתו הצטלם יוליוס לפני שיצא לקרב. סאלי שרת כמתורגמן בקו העמדות האחורי, ולכן לא היה ממש בקו האש, אבל המלחמה הייתה קשה לכולם והוא הוכיח את עצמו עד כדי כך שזכה ב״צלב הברזל״, עיטור כבוד על שירות מצויין, שלא היו הרבה יהודים שנשאו אותו. התמונה שהגיעה לידי אחרי שחתמתי את הספר ושהצגתי בתחילת הפרק גרמה להבין שזה אינו הוא אלא אחיו הגדול, ״ההיילברון היפה״. אני מנצל את המהדורה הדיגיטלית כדי לתקן טעות].
בתמונה לא נראה חוף ים אמיתי, אלא תפאורה בסטודיו, דרך ליצור תמונות חופשה גם ללא חופשה. תלולית חול, אוהל הלבשה מפוספס, ציור של גלים וספינה, זיכרון כאילו אמיתי. בתקופה הזו כבר יש מחסור באוכל בברלין. ארשת פניו של פליקס מביעה חשש מתמיד. המלחמה אמנם רחוקה אבל כל מי שחווה אותה יודע עד כמה היא נוראית, ועד כמה הסיכוי לנצחון מוחלט הוא קלוש. הקרחת בצדעיו מתפשטת. אטה הוא תינוק, כמו שתינוקות. הוא אינו מתמסר למגע של האיש הזר, שמריח מסיגריות.
בתקופה זו הייתה ביקורת נרחבת בעיתונות הגרמנית על כך שיהודים אינם ממלאים את חלקם במאמץ המלחמתי ומשתמטים משירות. הצבא יזם סקר סודי שהוכיח שאלו שטויות ותעמולה אנטישמית, אבל לא פרסם את הממצאים, כך שהשקר הפך למוסכמה. בני משפחת היילברון בודאי כועסים, מאוכזבים, לא מבינים מדוע מטילים ספק בקורבנם.
זה עוד לא נגמר.
בסתיו 1917 הבריטים מנסים לפצח את קווי ההגנה הגרמניים, ממש באותו אזור בו נהרג יוליוס היילברון, שלוש שנים לפני כן. קרב זה נקרא ״קרב איפר השלישי״ או ״קרב פשנדל״, והוא הפך לסמל לגיהנום חסר התכלית של המלחמה. במהלך הקרב הארוך הבוץ כיסה את הכל, מטביע אנשים, בהמות וכלי מלחמה. הגרמנים השתמשו בגזים רעילים ובארטילריה והבריטים בהפצצות מהאוויר ובטנקים ששקעו והתחפרו. התקדמות של 8 ק״מ עלתה בכחצי מיליון הרוגים, פצועים ונעדרים משני הצדדים. אלכס היילברון, שהיה בן 27, שירת כרובאי בגדוד חיל רגלים. הוא מת ב-10.10.1917, קילומטרים ספורים מהמקום בו נהרג אחיו. גופתו לא זוהתה ונטמנה בקבר אחים. [הוא היחיד משלושת האחים שנפלו למען גרמניה ששמו מוזכר על מציבת קבר רשמית, בבית קברות שנמצא ליד המקום בו נפל. איני חושב שאבקר שם אי פעם.]
אטה מירון, יעקב שמעוני, שלך בידידות, התכתבות, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ׳ 9 ↩︎
[אפשר להתייחס לפרק זה כאל הפוגה, חופשה, מהסיפור המשפחתי. הנסיעה לארץ ישראל היא פרוייקט אישי של יוליוס היילברון, שנמצא בתקופה זו ערב חתונתו. המסע הוא מעין ציון של סוף רווקותו, הזדמנות אחרונה להרפתקה שכבר אי אפשר לעשות כבעל משפחה.
מלגת לימודים מטעם הקתדרה לחקר המחשבה הלאומית ליברלית בישראל במרכז מורשת מנחם בגין אפשרה לי את השלמת פרק זה ואת הוצאת הספר כולו לאור. אני מודה למרכז, לדרור בר-יוסף ראש הקתדרה, לעמיתים ולעמיתות על חוויית לימוד מרתקת. בעידן של ליקוי מאורות מוסרי המחשבה הלאומית-ליברלית מבית מדרשו של הימין, המכירה בשיוויון כערך יסוד, מאפשרת נקודות הסכמה, ואולי אף מציעה תקווה קלושה לעתיד אינטלקטואלי משותף. אני מאמין שיוליוס היילברון עצמו היה קרוב בדעותיו לז׳בוטינסקי.]
סיפור מסע משלחת המתעמלים הגרמנית לפלסטינה, בו השתתף יוליוס בפרק הזמן שבין אירוסיו לחתונתו, מתועד בהמשכים בגליונות ״עיתון המתעמלים היהודים״, שמשנה את שמו בראשית שנת 1913 ל״ירחון יהודי להתעמלות ולספורט. ביטאונה של תנועת הנוער היהודית־הלאומית״.1 זה עיתון אחר, חדש, שונה מזה שליווה את הקמת אגודת המתעמלים היהודים בר-כוכבא מזמן הקמתה ופורסם ברציפות משנת 1900. השינוי אירע עקב התמזגות אגודות ההתעמלות ואגודות הספורט לגוף אחד. יוליוס היילברון היה מעורב מאוד במהלך הזה ושימש כמזכיר ומארגן הועידה שבה הוסכם על האיחוד. אלו שני עקרונות שונים, או אולי משלימים: נפש בריאה בגוף בריא, והרצון לנצח ולהתגאות בשייכותך לקבוצה. ההתעמלות היתה ספורט ראווה אליטיסטי, בלתי תחרותי בבסיסו. אגודות ספורט פנו אל ההמונים, שיכלו להשתתף בפעילות לא רק כספורטאים אלא גם כאוהדים. ל״כח וינה״, אגודת הספורט בה היה פעיל ארנולד דונט, אביה של סבתה יודית (וגיסו של יוליוס היילברון), הייתה מחלקת כדורגל צומחת, וספורטאים יהודים שהתחרו במסגרתה זכו לפרסום והערצה. זו הייתה הרחבה משמעותית של קהל היעד וויתור על האופי האקסקלוסיבי שניכר בפעילות בר-כוכבא והאגודות שצמחו בדמותה.
שינוי נוסף הוא הזהות הציונית המופגנת והמוצהרת. באופן מסורתי איגודי סטודנטים גרמנים יהודיים לא מיהרו לאמץ זהות לאומית נבדלת. הגרמניות של חלקם הגדול הייתה, לכאורה ובפועל, מלאה, וכללה גם הזדהות שלמה עם הלאום הגרמני. הציונות איתגרה את התפיסה הזו, ולכן גם עוררה התנגדות של יהודים גרמנים ליברליים רבים. זהות יהודית לאומית סיכנה את ההשתלבות המלאה בחברה הגרמנית. הם לא היו מעוניינים להצהיר בפומבי על כל זהות שתסתור את היותם ״גרמנים בני דת משה״. אלא שלמרות זאת האנטישמיות, נעבך, סירבה לגווע. להפך, היא עברה תהליכי התמסדות והפכה חלק מהמצע של תנועות פוליטיות אנטי-ליברליות.
כתגובה לכך, סביב שנת 1912, האופוזיציה ביצעה מהפך באגודות הסטודנטים היהודיות, ואיגוד הגג שלהן הפך יהודי לאומי. זה הרקע למסע המתעמלים, שהוא מעין פרויקט דגל שמבטא את הכיוון החדש של תנועת הספורט היהודית.
ההכרזה על המסע היא בקיץ 1912, עוד לפני החלפת שם העיתון. זה המאמר הפותח את הגליון, כתוב בסגנון נמלץ ובלתי מווסת:
מסע ההתעמלות שלנו לפלסטינה
אם תרצו – אין זו אגדה!
[כותרת המשנה של היא המאמר לקוחה כמובן מהמוטו של ספרו של הרצל, ״אלטנוילנד״, שמתאר ביקור של נוסע גרמני בפלסטינה עתידית אוטופית, אחרי שהציונות הצליחה להקים בה מדינה יהודית. העלילה והרוח של הספר הבדיוני, צוואתו של המנהיג המת, מלוות את מסע המתעמלים.]
מסע-ההתעמלות שלנו לפלסטינה, שבמשך שנים היה רק משאת לב נעלה, עומד סוף סוף לצאת אל הפועל. הוועד של אגודת המתעמלים היהודית הורה לקיימו, וכבר החל בעבודות ההכנה. המסע עתיד להערך בשנה הבאה, בין החודשים אפריל-מאי, ויימשך כשישה שבועות בערך.
נצא למסע בשיתוף הארגון בעל בריתנו 'ברית הקואופרציות היהודיות'. כמו כן, כבר הוקמה ועדה, שחבריה בעלי היכרות מצוינת עם פלסטינה. הועדה מצויה בקשר עם המשרד הארץ-ישראלי ועם גורמים נוספים, על מנת להבטיח לנו הנחות ויתרונות משמעותיים. העלויות (כולל הנסיעה) עבור כל משתתף, יעמדו על 250-300 מארק בקירוב.
[המשרד הארץ-ישראלי היה הזרוע הביצועית של ההסתדרות הציונית בפלסטינה. הוא ארגן וויסת את ההגירה לארץ, ואירח משלחות ונכבדים. תשתית התיירות בפלסטינה התפתחה מאוד בשנים אלה. סוכנויות תיור אירופיות פתחו סניפים בארץ וקווי הספנות והרכבת החדשים הקלו על המסע והוזילו אותו. בהערכה גסה מאוד ומקורבת, שווי 300 מארק אז היה כ-10,000 שקל היום, סכום משמעותי אבל לא בלתי אפשרי.]
אחַי המתעמלים! [הכותב משתמש בכותרת זו בפתח כל פסקה. זו קריאת קרב.] אתם רואים שהעניין אינו כה דמיוני או פנטסטי, כפי שאולי היה נדמה לרבים. פלסטינה איננה שוכנת עוד בערפל, עטופה באגדה רחוקה של העולם הבא. היא קרבה אלינו והופכת מוחשית עד כדי מגע. אין היא עוד ארץ של עבר אפור, אליה עולים רק ישישים ואנשים יראי שמיים, על מנת למות במקום קדוש לאלוהים. עבורנו זוהי ארץ של הווה ועתיד, המבקשת להתחבר אל עבר יפה. היא ארצה של היהדות הנובטת והמתהווה.
ועל כן – הנוער של עמנו הוא שיצא אל פלסטינה! הוא יישק לאדמתה, היכן שהעתיד והעבר של עמינו נפגשים. אנו רוצים להכיר אדמה זו, אשר מסמלת עבורנו אלפי זיכרונות יהודים! כל פיסה ממנה נושמת חירות יהודית, וכל רגב טומן בחובו נבט של עתיד-לבוא יהודי. זו תהא נסיעה אמיתית של מתעמלים וסטודנטים! לא מסע בנוחות המעודנת של זמננו המפונק, אלא בחיפזון, כפי שעשו אבות-אבותינו. [כמו היציאה בחיפזון של היהודים ממצרים.] נצא לדרך קלילים, עם תרמיל ומקל נדודים, בלב קל ובמטען קל נתור את פלסטינה, כמתעמלים ולא כבורגנים צרי אופקים. [כינוי הגנאי בו הוא משתמש הוא ״פיליסטרים״: בלתי משכילים, יושבי בתים צרי אופקים. המתעמלים והסטודנטים הם אנשי המשמר הקדמי, אוונגרד, הבזים לנוחות.]
אחי המתעמלים! המסע לפלסטינה יהיה בעל משמעות גדולה. זו תהיה חוויה יוצאת מגדר הרגיל לכל אחד ואחד. למשך שישה שבועות, אנו מבקשים להיחלץ מן החדגוניות האפורה של השגרה ולתבוע לעצמנו פסק זמן קצר מחיי העבודה החומרניים, שיוקדש כולו לגדולה וליופי. אנו מבקשים להימלט מכל התוכניות, ההגדרות והסיסמאות של לאומיות יהודית, יהדות שכנגד ותודעה עצמית. אנו רוצים לחוות את יהדותנו במלואה, באופן ישיר וכדבר המובן מתוך עצמו, שאינו נסמך על הוכחה או דורש ניסוח לוגי, מתוך חירות פנימית וחיצונית. בהתנסות חופשית זו של יהדותנו טמון הערך העליון עבור כל מי שישתתף במסע ההתעמלות לפלסטינה. וכאשר נפנה חזרה אל מקום מושבנו, יסייעו לנו הזכרונות מפלסטינה להתגבר על שלל הפגיעות וההשפלות שאנו עוברים כיהודים. נחייך מלמעלה אל אותם חצויי זהות המתאמצים להגדיר את יהדותם, ועל אלו הקטנים שמתכחשים לה. נאמר להם: "לכו אל פלסטינה, אל ארץ היהודים ואז תדעו מי אתם. שכן, מי שאינו חש ביהדותו, לעולם לא יצליח לתפוס אותה.“
[זאת קריאה אנטי-אינטלקטואלית, להבנה באמצעות החוויה ולא דרך ההגיון, ברוח הרומנטית שמופיעה בציטוט גתה באקס ליבריס של יוליוס. אבל זה מזכיר לי גם את האופן בו מנסים להמליץ לתלמידים על השתתפות במסעות לפולין, להבדיל. מי שלא נמצא שם וחווה את זה לא באמת מבין.]
אחי המתעמלים! אין ספק שבהמשך יהפוך המסע לפלסטינה למסורת יציבה של הנוער היהודי. אנו, המתעמלים היהודים, רוצים להיות הראשונים. ולכן זהו מעשה היסטורי, והעתיד עוד יקנא בנו על כך. ועל כן: מי שרוח נעורים עוד מפעמת בקרבו ומתירה לו לעשות מעשה, מי שכוח פנימי דוחף אותו אל עבר מה שהוא גדול ויפה, ומי שחופשי דיו על מנת לגבור על הבורגנות – יצא עמנו באפריל לפלסטינה. מכם אנו דורשים אפוא רק את ההחלטה. שאלת הכסף אינה צריכה להוות מכשול: כל אחד יכול לצבור סכום מספיק בתוך שמונה חודשים. צאו פחות לבתי קפה, לתיאטרון וכדומה בחורף הקרוב. נוסף על כך, הקמנו קרן שכבר נרשמו לה תרומות יפות, ומתוכה יוכל כל מבקש לקבל הלוואה ללא ריבית, בתנאי החזר נוחים. [הסטנדרטים מאוד נמוכים. לא יערך מיון ולא יהיו בחינות כניסה. בואו, בבקשה.]
אחי המתעמלים! אתם רואים שהנחנו בפניכם את היסודות למסע שלנו לפלסטינה, ובהמשך גם נמסור פרטים נוספים. לא רבים מדי ישתתפו במסע זה. אך אלה יהיו טובי בנינו. בעתיד – בצדק – עוד יקנאו בהם.
הנרי אונה (Henry Unna) [הוא היה עורך העיתון בתקופה זו.]2
[תרגום: נעם רז]
זוהי יותר הצהרת כוונות מאשר תכנית סדורה. בגליון הבא התפרסמו שתי תגובות להכרזה. אחת מהן הגיעה מפלסטינה עצמה, ונשלחה מיפו. כתב אותה ארנסט הרמן, שהיה מתעמל בר כוכבא בגרמניה והגשים בגופו את העקרונות הציוניים. כעת חי עם משפחתו ביפו, ושימש כמורה להתעמלות בגימנסיה הרצליה בתל-אביב ובראשון לציון. [קוריוז משעשע: לילדי הזוג הרמן קראו יהודית ויהודה. איזה משוגעים אנשים.] הוא הציג את המסע כהגשמת חלום ארוך שנים של מייסדי תנועת ההתעמלות והביע תקווה שהמשתתפים ישתכנעו בעקבות כך להשתקע בארץ:
אל פלסטינה!
היום, ביום זה ממש, נודע לי דרך עיתון המתעמלים, כי אגודת המתעמלים היהודית עומדת להוציא לפועל את התכנית שנשתמרה אצלה כמעין צוואה עוד מימי מנהיגינו הנערץ, ארנדט. ביום זה, אני מבקש לברך את אגודת המתעמלים מקרב לב. אני משוכנע כי על אף קשיים ישנים, אותה רוח מתעמלים עתיקה, שכבר הניעה את חברי האגודה אל בזל, וינה, המבורג וברלין – תדע גם להשלים את המפעל החדש והגדול יותר. ואני סמוך ובטוח כי הם יימצאו את דרכם אל מולדתו העתיקה של העם היהודי.
[כפי הנראה כוונתו היא למוריץ ארנדט, אחד מאבות הלאומיות הגרמנית, שהאמין שזו תכונן באמצעות הגוף, והיה שותפו של פרידריך לודוויג יאן בייסוד תנועת המתעמלים הגרמנים. הוא עודד טיולים בטבע ובגרמניה הכפרית כדי לחזק את הקשר הלאומי הבלתי אמצעי למולדת הגרמנית. בנוסף היה אנטישימי מושבע. תנועת בר כוכבא, ומכבי בעקבותיה, אימצו את עקרונות מחשבתו ולא את אמונותיו.]
וכאשר יושיטו יד לאחיהם, המתעמלים מפלסטינה, אולי תתעורר בהם הכמיהה להצטרף אל שורותינו, ולחוות עמנו את תחייתה של הארץ היהודית, של היופי היהודי, האומץ היהודי והכוח היהודי! הם יצאו עמנו אל הארץ וילמדו להכיר צורה חדשה של טיפוח גופני לאומי: העבודה הגופנית הקשה על אדמת אבותינו. והם יווכחו כיצד ההתלהבות מן העניין הקדוש מחדשת את הרוח. הם יראו כיצד משמעות חדשה וגאווה טרייה מפיחות חיים בגברים השומרים על גבולות ההתיישבות החדשה. הם יראו, כיצד במקומות רבים, אשר תולדותיהם המפוארות מוכרות להם מן המקרא – פורחים חיים חדשים. חיים מלאי כוח ותעוזה רעננה, אף שאינם חפים מעמל וממחסור.
יופיה ופוריותה של ארצנו לא יהיו עוד אגדה רחוקה או סיפור נשכח של אבות קדמונים. הם יחזו בעיניהם וישמעו באוזניהם את סיפור תחייתו של עמנו. עדים יהיו לנס שאין עוד כדוגמתו בתולדות העמים: לשון אבותינו הקדומה קמה לתחייה ושבה לחיות בפי העם. היא מלבלבת ופורחת מחדש, כמו בימים העתיקים.
בפסח האחרון, כאשר הגו אחינו המתעמלים באירופה את המילים המבטאות את כיסופיו העמוקים של עמנו המפוזר – „לשנה הבאה בירושלים” – ודאי לא שיערו עד כמה קרובה תהיה התגשמותה של משאלה זו. מי ייתן והיום שבו נזכה לראות שוב את חברינו הוותיקים מאירופה, אותו יום שבו יתאחד לראשונה הנוער היהודי מן המזרח והמערב על אדמת אבותינו, יהא גם ראשיתו של עידן חדש עבור הנוער של עמנו.
זו לא היתה התגובה היחידה למסע שהתפרסמה בגליון זה. מיד אחרי מאמר הברכה של המתעמל הותיק התפרסם מכתב יוצא דופן, שמביע ביקורת על המסע המתוכנן. אחריו הופיעה תגובתו של העורך, שנוסחה כמכתב תשובה:
אל הוועד של אגודת המתעמלים היהודית, ברלין
מסע התעמלות לפלסטינה! כמה נפלא! זהו מעשה ראוי!
אך אבוי! האמנם רק אתם אחי המתעמלים עולים אל הארץ המובטחת? ואת הנשים אינכם לוקחים עמכם? ומה על ערך הרעות?
על כן אנא פרסמו קריאה חדשה, כזו הפונה גם אל המתעמלות, וקוראת להן לצאת עמכם לאותו מסע נדודים עליז וקדוש. אל דאגה: הרכרוכיות תישארנה ממילא בבית, אם רק תשמענה דבר-מה על "תרמיל ומקל נדודים".
בברכת מתעמלת יהודית, קלרה דינן, המבורג
[כפי שכבר סופר, שלא כמו אגודות ההתעמלות הגרמניות, פעילות אגודות ההתעמלות היהודיות הייתה פתוחה לנשים כמעט מעת היווסדן. אבל, כפי שמדגימה תשובת העורך, זה היה פמיניזם יחסי והיחס אליהן לא היה שיוויוני כלל. הכותבת יודעת שתכנית המסע לא תשתנה, אבל העלאת המשאלה לשינוי, אפילו תוך שימוש בסטראוטיפ אודות הנשים, היא פרובוקציה ראויה.]
אל העלמה קלרה דינן, המבורג
אחותי המתעמלת היקרה,
בעיניים צוחקות ודומעות אני משיב למכתבך. שורותיו הסבו לי שמחה כנה. הן הראו לי פעם נוספת כי אנו, מתעמלים ומתעמלות יהודים, קשורים זה בזה לא רק באופן חיצוני כחברים באותו גוף ארגוני, אלא מאוחדים גם בקשר פנימי, יציב וכן, המבוסס על אהבת עמנו ועל האידיאלים המוקדשים לו. ואף זאת: כי הכינויים "אחים מתעמלים" ו"אחיות מתעמלות" אינם בגדר מליצות ריקות עבורנו. ובדיוק בשל כך, ערכו של מכתבך, כביטוי אישי וספונטני, עולה באלפי מונים על כל הפגנה המונית מתוכננת.
כאשר פרסמתי את הקריאה למסע ההתעמלות לפלסטינה, הייתי משוכנע כי תזכה להיענות נלהבת בקרב המתעמלים – ולו רק מפני שהיא מזמנת מעשה של ממש. ואכן, התגובות הרבות איששו את האופטימיות שגיליתי. אך את, אחות מתעמלת יקרה, העמדת אותי במבוכה. אני מודה בכך אפוא בגלוי: למרות ההערכה הרבה שאני רוחש לאידיאליזם של מתעמלותינו, נמצא שהמעטתי כאן בערכו. אנא, הביני אותי נכונה – אין זה גנאי, כי אם מחמאה! (אמנם מחמאה שלא במתכוון). ועל כן, הייתה הפתעתי גדולה ולבבית במיוחד, כאשר נוכחתי כי את, לצד נשים נוספות, ביקשתן להצטרף למסע שלנו אל פלסטינה! אני מברך אותך על החלטתך, ואני מברך את המתעמלים היהודים על אחיות מתעמלות שכאלו!
על כן, אחות מתעמלת יקרה, גדול וכבד צערי, ביודעי כי אני מונע היום ממך שמחה גדולה. אומר זאת בלשון המתעמלים, בגלוי ובישירות: נאלצנו לוותר על השתתפותן של הנשים בפעם זאת. ועד אגודת המתעמלים היהודית מצא את עצמו מגיע להחלטה קשה זו לאחר שיקול דעת מעמיק. ואני וסמוך ובטוח, כי לאחר שישכך כעסך, שהוא אך טבעי, ותשקלי את העניין בעצמך – תכירי גם את בצדקתנו.
מסע ראשון זה שלנו אל פלסטינה, אינו אלא ניסיון נועז, אשר מלכתחילה כרוך בקשיים רבים בשל תנאי התחבורה הפרימיטיביים שבמקום. אנו נתגבר עליהם. אך אין אנו רשאים לנהוג בפזיזות, ולהכביד על משימה קשה ממילא בסיבוכים מיותרים. ואתן, גבירותיי, הרי מיטיבות להקשות על חיינו עד אין קץ! [איזה פוץ.] וזאת לא משום שאנו לוקים בהתחסדות ואתן ב'רכרוכיות'. אך עלינו לפעול מתוך שיקול דעת מפוכח, ולהשאיר את מילוי המשאלות לזמן מתאים יותר. זוהי בדיוק אותה משמעת מתעמלים גבוהה שאליה אנו מחויבים.
אם מסע התעמלות ראשון זה אל פלסטינה ייכשל, ייפסל גם הרעיון עצמו לעד. ועל כן, אחיות מתעמלות, עליכן להיות גדולות מאיתנו, המתעמלים. אנו חזקים ברצוננו, ואילו אתן – היו חזקות היום בויתור! אנו מכירים בקורבן אשר אתן מקריבות. כאשר נשוב מפלסטינה, נהיה עשירים יותר בניסיון. ואז נוכל להוביל אתכן בשבילי הארץ אשר אליה אתן משתוקקות – בבטחה וכהלכה.
אחות מתעמלת נכבדה! האמיני לי – הדחייה הזו אל העתיד קשה לי עד מאוד, מאוד. אך יש בה גם נחמה, ועלינו להסתפק בזאת לעת-עתה.
מפת המושבות היהודיות בפלסטינה שצורפה לתוכנית מסע המתעמלים. משורטטים גם קוי הרכבת השונים בהם מסתייע המסע.
בינואר 1913 הוחלף שמו של העיתון והוא הושק מחדש. מייד לאחר דבר העורך שפתח את הגליון והסביר את הצעד הופיע מאמר ארוך ומפורט הפורש את תכנית המסע, כולל עלויות ושדרוגים אפשריים, ומונה את רשימת הציוד הדרושה. מצורפת אליו מפה, המראה את ההתיישבות היהודית בפלסטינה. ניתן לראות בה גם את שני קווי הרכבת שפעלו בארץ: קו עולי הרגל שחיבר בין יפו וירושלים, ומסלול רכבת העמק שהתחבר למסילה החיג׳אזית. המאמר נכתב בלשון מליצית על ידי ד"ר תאודור זלוציסטי, רופא ופעיל ציוני, שהיה יו״ר הוועדה המארגנת של המסע, ולא מהסס להביע את התלהבותו מכך שהתכנית השאפתנית יוצאת לפועל:
מסענו לפלסטינה
מאת ד"ר תיאודור זלוציסטי
מסענו מובטח!
מילים אלו מתנוססות כאן בגאווה ובשמחה; אור בוהק של חג מניץ מתוכן, זוהרן של חגיגות ניצחון. כל מי שנענה לקריאת המסע שלנו, ידע גם מצוקה וצרות שנערמו עליו מצד העולם שבחוץ. ואף אלו שנאלצו לוותר, הוסיפו להצמיח תקווה בליבם, כי גם אליהם עוד תגיע, ואף בקרוב, שעת ההגשמה הגדולה. ואותה תקווה הפכה גם לברכה, שאותה העניקו למי שעלה בידו לפלס בנחישות דרך חששותיו, ולצעוד אל עבר המעשה.
פעמים רבות שמעתי על אודות ״בני המזל״, אשר עלה בידיהם למלא את חופשותיהם בתוכן עשיר. היה בדברים אלו תמיד הד של שמחה וקנאה גם יחד. ולצידם גם מעין חשש חבוי, שמא ״האושר״ אינו אלא כוח וביטחון עצמי. [משחק מילים. בגרמנית: המאושרים הם ברי המזל. כלומר, הוא שמע בהתחלה על ברי/המזל/המאושרים.]
כאשר גיבשנו את רעיון מסע התרמילים, נרתענו כולנו מעצם התכנית. ועמלנו לא מעט, על מנת לעטוף את הספקות הרציניים בגלימות של דמיון נועז. האמנם בראשית היה דמיון? בנקודה זו, מוכרח אדם, ולו מטעמי השכלה בסיסייים, לעצור לרגע. לאמור: האין הלוגוס הוא שמצוי בראשית הדברים? ואפשר שבשל חששותינו שכחנו דבר־מה חשוב: את הלוגיקה שבהתפתחותנו העצמית. [עולם המושגים שלו שואף מהתרבות הקלאסית. הוא מפגין את שליטתו בו כדי להחצין את השכלתו.] פלסטינה נעשתה קרובה אלינו. כל ״העמקה״ נוספת הייתה מתנדפת והופכת לשטחית, אלמלא שבנו ומצאנו את אותו יסוד רגשי קדום, אשר עיצב מחדש את מולדת הכוח היהודי והרוח היהודית כמרכז הכובד של כל פעולה עתידית. רק דרך פלסטינה זוכה הגולה למשמעות לאומית. אל תובנה זה הגענו בעמל רב, כמעט בייסורים. ומתוך הכרה זו נולד גם הצורך לרקום יחס אישי אל ארץ הקודש. יחס ארצי ומוחשי, על מנת שתוכל לשוב ולשאת על כתפיה את משקלם של סמלי קיומו של העם.
עלויות המסע
כדרכי (הנלהבת-משהו), העמדתי את עלות המסע כולו, מנקודת היציאה במינכן, על 300 מארק. ובמצח נחושה עמדתי מול כל מילות הלעג והאזהרות. אך עתה איני יכול עוד להכחיש: טעיתי.
למעשה, ניתן לממן את עלויות המסע בסכום של 285.20. החשבון כולל את הסעיפים הבאים:
נסיעה מינכן-טריאסט (הלוך ושוב, מחלקה שלישית, רכבת מהירה): 42.40 מארק
שהות בפלסטינה (פירוט בהמשך): 150 מארק
הפלגה, מחלקה רביעית (ללא מיטה), טריאסט-אלכסנדריה: קו מהיר; אלכסנדריה–יפו: קו סוריה (הלוך ושוב): 72.80 מארק
מזון מלחים על האונייה: 1.65 מארק ליום, לעשרה ימים, בתוספת “נקניק נוסף”: 20 מארק
סה״כ: 285.20 מארק
עם זאת, בישיבת הכנה שנערכה ב־3 בינואר 1913, ובה השתתפו גרייפנהגן, גלזר, אונה, קוצינסקי, פרליס וזלוציסטי, הומלץ (או הוחלט) לרכך את קשיי ההפלגה, על ידי שימוש במחלקה שלישית (כולל מיטה ואספקת מזון). החלטה זו מעלה את ההוצאות בכ-60 מארק, ולפיכך נקבע כי סכום 350 מארק יהווה בסיס להשתתפות במסע. [כלומר, החישוב הראשוני היה באמת שגוי, אלא אם המשתתפים היו מסכימים לישון במשך עשרה ימים על סיפון האניה.]
יש להעיר עוד:
מי שאינו מעוניין להסתמך על המזון המוגש באונייה, יוכל להפחית את העלות בכ-20 מארק. סכום זה מיועד לרכישת שימורים כשרים (הניתנים להשגה על הספינה), או על מנת להביא בשר מעושן, נקניק וגבינה.
אוניית הדואר המהירה מגיעה לאלכסנדריה ביום שני בשעה 2 אחר הצהריים. שם מתבצעת העלייה על קו סוריה. ההפלגה מאלכסנדריה יוצאת ביום שלישי בשעה חמש אחר הצהריים, וההגעה לפורט סעיד היא ביום רביעי בבוקר. את הקטע המייגע אלכסנדריה-פורט סעיד, המעכב את ההמשך בכ־50 שעות, ניתן לעקוף באמצעות נסיעה ברכבת. בתוך שעות ספורות מגיעים ישירות לפורט סעיד. ההמלצה היא להעביר את ליל יום שני ושלישי באלכסנדריה (או בקהיר). הדבר כרוך בתוספת עלות קטנה, אך גם מלווה בנוחות רבה. על כל פנים, סוגיה זה עוד טעונה בירור, אך היא אינה מהותית.
תכנית המסע
היציאה מטריאסט: יום שישי, 14 במרץ 1913, בשעה אחת אחר הצהריים.
היציאה ממינכן: יום חמישי, 13 במרץ 1913, בשעות הערב, בסמוך לרבע לתשע (הגעה לטריאסט ביום שישי בשעה תשע בבוקר).
מי שחפץ לנסוע דרך הרי טאורן המרהיבים באור יום, יצא ממינכן כבר ביום חמישי בשעות הבוקר, וילון לילה אחד בטריאסט בתוספת תשלום.
ההגעה ליפו: יום חמישי, 20 במרץ, בשעות הבוקר.
תכנית השהות בפלסטינה
לפי הצעת המשרד הארץ־ישראלי:
יום א׳. ירידה מן האונייה (3 פרנקים). היום כולו בתל אביב (תל־אביב, הגימנסיה וכו’) 6 פרנקים
יום ב׳. צעידה לפתח־תקווה, שהות במקום עד הבוקר שלמחרת 3 פרנקים
יום ג׳. צעידה לראשון־לציון ושהות במקום 3 פרנקים
יום ד׳.
(בעגלה) באר־יעקב, נס־ציונה (ארוחת צהריים), רחובות 5 פרנקים
יום ה׳. חגיגות ברחובות 3 פרנקים
יום ו׳. מנוחה ברחובות 3 פרנקים
יום ז׳. צעידה לקטרה ושהות במקום 3 פרנקים
יום ח׳. צעידה לעקרון (ארוחת צהריים), חולדה 3 פרנקים
ימים ט׳–י״א. (נסיעה ברכבת מתחנת סלג׳ד). ירושלים ושהות במקום, כולל כל ההוצאות 25 פרנקים
יום י״ב. צעידה למוצא–ערטוף ושהות במקום 3 פרנקים
יום י״ג. (ברכבת) לוד–בן־שמן ושהות במקום 8 פרנקים
יום י״ד. (ברכבת) יפו ושהות במקום 5 פרנקים
יום ט״ז. (באונייה) חיפה (עלייה וירידה מן האונייה) 10 פרנקים
יום י״ז. חיפה 5 פרנקים
יום י״ח. (ברכבת) מרחביה 5 פרנקים
יום י״ט. (בעגלה) מסחה–ג׳מה 5 פרנקים
יום כ׳. צעידה לפוריה–כנרת 3 פרנקים
יום כ״א. דגניה–סמח–חיפה (ברכבת) 15 פרנקים
3 ימים
אובדן זמן בשל מעברים בין אוניות 10 פרנקים
מדריך, ציוד עזרה ראשונה, הוצאות בלתי־צפויות 57 פרנקים
תכנית זו לא זכתה לאישורי המלא, ויידעתי את המשרד הארץ-ישראלי על הסתייגותי. בראש ובראשונה אני מבקש לוותר על החזרה מירושלים ליפו, ובמקום זאת להאריך ביום אחד את השהות ביפו בראשית המסע. שלושת הימים שנרשמו כהפסד בשל מעברים בין אוניות, ישמשו לשם הליכה במסלול הרים נהדר מירושלים לשכם, ובמסלול מישורי אל חדרה, זיכרון־יעקב וחיפה. למסלול זה כולו, כולל ביקורים ומנוחות במושבות, אני מקציב שישה ימים. זהו מסלול מאתגר, המחייב לינה באוהלים למשך 2 לילות. אך הוא מהווה הזדמנות לחזות בנוף מרהיב ויוצא מגדר הרגיל. חשיבות מיוחדת אני מוצא גם בטיול אל ים המלח, שאורכו יומיים. ניתן להגיע לשם ברגל, בדרכים נוחות. אך מאחר שהמסע בין ההרים אל שכם יגיע אחריו, נוכל כפי הנראה, לעשות את המסע ליריחו בעגלות, גמול על הקושי שעתיד לבוא. [השינויים שהוא מציע מאתגרים מאוד. בהמשך נראה איך הקשו על המטיילים.]
משך השהות בפלסטינה יעמוד אפוא על 28 עד 29 ימים. הארכה זו לא תגרור הוצאות נוספות עבור הקבוצה, שכן הסכום שיועד להוצאות בלתי-צפויות – 57 פרנקים מתוך תקציב כולל של 180 פרנקים (יותר משלושים אחוזים!) – מוגזם וניתן לכסות באמצעותו את ההפרש. מעבר לכך, לכל מקרה בלתי־צפוי באמת, נוכל להסתמך על קרן הערבות.
את הדרך חזרה נתחיל ב-20 באפריל, מחיפה. נגיע לפורט סעיד ב-21 באפריל, ושם – כפי שהיה גם בדרך הלוך – תתקיים שהות של יומיים במצרים. ב-24 באפריל, בשעה אחת בצהריים, תצא אוניית הדואר המהירה מאלכסנדריה. העגינה בטריאסט תהיה ב-27 באפריל, וההגעה למינכן – בבוקר ה-28 באפריל. [כלומר: המסע כולו יימשך כחודש וחצי.]
בעזרת השם, נשוב הביתה רעננים ושמחים. גם אם נוציא את כספנו עד הפרוטה האחרונה – הרי שנשוב עשירים.
כדי להגיע לידי הצלחה שכזאת, אנו מבקשים לשמור בקפידה על ההנחיות הבאות:
א. חולי לב וכליות אינם רשאים להשתתף.
כל המשתתפים ינצלו את השבועות שלפני היציאה לשם אימוני הליכה סדורים.
על כל משתתף להסדיר את ענייני הדרכון שלו בעצמו (משטרה, מפקדה מחוזית וקונסול תורכי). רק במקרים מיוחדים ניתן לוותר על הצגת הדרכון בלא נזק (יש להודיע על כך מראש!).
קטינים שמבקשים לצאת למסע חייבים להמציא אישור מהוריהם.
אין איסור על דמי כיס בגובה 30-50 מארק.
ב. לבוש: א) זוג אחד של מגפיים גבוהים, נוחים, בעלי סוליה כפולה, בצבע צהוב (או חום), עם שרוכים; ב), זוג נעלי התעמלות. ג) זוג מגיני שוקיים מתלפפים (אטומים למים); ד) 10 זוגות גרביים ארוכות מצמר (או 5 זוגות Footwraps ו־5 זוגות גרביים דקות), או 12 זוגות גרביים ו-12 זוגות גרבי־ברך ארוכות; ה) 4 זוגות תחתונים; ו) 3 גופיות רשת; ז) 3 חולצות ציידים (עם צווארון מתקפל או צווארון רך מתחבר); ח) עניבה אחת; ט) סוודר אחד; י) 2 כותנות לילה; כ) חליפה אחת (חליפת מטיילים עם מכנסי ברך מבד לודן בהיר – אפור, חאקי, בד אופנה או ולוולן; כיסים רחבים רבים); ל) גלימה אחת ארוכה, חמה, מצמר, עם כובע; מ) חצי תריסר ממחטות; נ) כובע רחב שוליים (דרום־מערבי); ס) חגורת צמר; ע) מקל טיולים חזק (לא מטרייה!); פ) מברשת שיניים, טבליות קלף, גיר שיניים, מסרק; צ) 3 זוגות שרוכי נעליים, 2 חתיכות סבון, קופסת משחת נעליים אחת (עם מטלית), תריסר כפתורי צווארון, תריסר כפתורי מכנסיים, 2 מחטי תפירה, חוט שחור חזק, גליל חוט קשירה, תריסר סיכות ביטחון (כמה מהן חזקות); ק) כלי אוכל מתקפל אחד, אולר (עם מספריים), לפי הצורך: מכשיר גילוח, גפרורים; ר) צעיף לבן צפוף; ש) תרמיל גב אטום למים בגודל מתאים, עם רצועות תקינות; ת) מימייה מאלומיניום עם מעטפת לבד.
לכל קבוצת אוהל: כלי בישול בסגנון צבאי; אקדח מאובטח; מנדולינה או כלי נגינה אחר (לא פסנתר עומד ולא פסנתר כנף!). [האקדח מופיע כפריט חובה קבוצתי. ההסתייגות מפסנתר ככלי נגינה היא הלצה קלאסית של מגבשי רשימות ציוד.]
ג. תרופות. גליל אחד של תחבושת Hirschstalg, גליל אחד של לייקופלסט (5 מטר אורך, 2.5 ס״מ רוחב), קופסה אחת של כדורי כינין. בנוסף, לכל קבוצת אוהל: שתי קופסאות כדורי ריברבר, בקבוק זכוכית אחד של Opium Puro (מאה טבליות, B.W. & Co), בקבוק אחד של Phenacetin (מאה טבליות, B. Wellcome & Co), חצי קילוגרם צמר גפן וארבע תחבושות קמבריק. [רשימת הציוד הרפואי גובשה על ידי רופא. אופיום הוא משכך כאבים יעיל מאוד.]
ד. כל חמישה משתתפים יתאגדו וירכיבו יחד קבוצת-אוהל. כל קבוצה תבחר לעצמה אחראי שיעמוד בראשה, ויקבע את מהלך הימים והצעידות. האחראים ישבצו את חברי-הקבוצה במקומות הלינה וינהלו משא ומתן בענייני אספקת מזון. בקבוצה תשרור משמעת פלדה (יש לציית ללא תנאי להוראות האחראי). קופה משותפת.
ו. ספרים. ברשות הקבוצה: מדריך אחד של בדקר (סוריה ופלסטינה); טריטש (מדריך לפלסטינה); מדריך קטן לפלסטינה היהודית (בהוצאת לשכת המידע הארץ־ישראלית, וינה); שני סידורים קטנים.
קריאה מקדימה מומלצת: מעבר לספרים שצוינו לעיל (גם סידור אינו מזיק!): הלטשר, פלסטינה (הוצאת גשן, 80 פפניג, טוב מאוד!); גתה, פלסטינה (פלהגן וקליסנג) 3.5 מארק. לואר, חיי העם בארץ המקרא (קוולה & מאייר) 1.25 מארק.
ומעל לכל – התנ״ך.
ו. מועד אחרון להרשמה: 10 בפברואר 1913. ב-11 בפברואר ישלם כל משתתף 100 מארק. במקרה של ביטול, מכל סיבה שהיא, יועבר סכום זה לקרן הערבות.
ניפגש ב-12 במרץ בפונדק אגודת הסטודנטים היהודים שבמינכן. יקבלו שם את פנינו בסעודה לבבית ועליזה! השהות במינכן לא תהיה כרוכה בהוצאות עבור מזון ולינה. אחינו המתעמלים וידידינו שבעיר – לא ירשו זאת!
ועתה – לעבודה! מסע התרמילים שלנו בפלסטינה הוא אקט חלוצי! ואם יצלח אולי עוד יהפוך למסורת בחיי הנוער היהודי.5
[תרגום: נעם רז]
בזמן שנשאר עד יציאת המסע לדרכו הקפיד העיתון לפרסם מאמרים על המצב בפלסטינה, בינהם גם סקירה מפורטת של מצב התאגדויות הספורט וההתעמלות בארץ. היו מועדונים פעילים בירושלים, יפו (עם שלוחה בתל אביב), פתח תקווה, ראשון לציון, רחובות, עקרון, חיפה וזכרון יעקב. [הוזכר גם מועדון בביירות, הסובל ממחסור בציוד אבל שואף להתפתח.] ברובם היו חברות גם נשים. [הפמיניזם היחסי של התנועה הציונית הוא סיבה לחבב אותה קצת.] רוב המועדונים הסתייעו במתקני בתי הספר שהקימה ״חברת עזרה של יהודי גרמניה״ (Hilfsverein der Deutschen Juden). הארגון הקים ומימן בתי ספר במושבות השונות, וגם את הגימנסיה ובית הספר הטכני בחיפה.
[במוסדות שהקים הארגון הגרמני לימדו לרוב בעברית. בתי הספר שהקים ״עזרה״ התחרו בבתי הספר שהקים ״אליאנס״ (כל ישראל חברים), בהם לימדו בצרפתית. ״מלחמת השפות״, סביב שפת ההוראה בבית הספר הטכני החדש שהוקם בחיפה, הכתימה את תדמיתו של הארגון.]
גם לאחר שהמסע יצא לדרכו והגיע לסיומו המוצלח הוא זכה להתייחסות נרחבת בגליונות החודשיים של העיתון, והוקדשו לו ארבע רשימות סיכום ארוכות. שלוש הראשונות, המתארות את מהלכו של המסע, נכתבו על ידי זיגפריד רוזנבאום קונינסברג. הוא היה בן 24, צעיר יחסית, כמו רוב המטיילים, יליד העיר קניסברג שבמזרח פרוסיה, מעוז המיליטריזם הפרוסי. אופיו היה רע והוא היה מהיר חימה. בעת שהיה סטודנט לרפואה וחבר בארגון הסטודנטים היהודים ניהל כ-20 קרבות סייף נגד סטודנטים אנטישמיים.
[הזמנה לדו-קרב הייתה דרך מקובלת לתבוע עלבון או ליישב סכסוכי כבוד בין סטודנטים. זו הייתה מסורת גרמנית ארוכה, וגם יהודים לקחו בה חלק. למרות שהשלטונות ניסו להילחם בתופעה השתתפות בקרב וצלקות סיוף היו סמל מעמדי והוכחה לגבריות ואומץ. צלקות סיוף קלאסיות נמתחו על הלחי, ונחשבו נחשקות במיוחד.
אני מעריך שהיה אדם מעצבן, ושלא הייתי מסתדר איתו. בהמשך חייו עלה לארץ ושינה את שמו לשמעון רוזנבאום. הוא היה בין מייסדי בית החולים הפרטי ״אסותא״ ורופא ילדים מפורסם. כנראה שתמיד היה בעל אופי קשה.]
סגנון הכתיבה של רוזנבאום עצי ומסורבל אבל הסיפור שהוא מתאר בלתי יאומן. קבוצה של יותר מארבעים מטיילים גרמנים מסיירת בארץ ישראל בשנת 1913, מתעמלת ושרה, נוסעת ברכבות ובעגלות ובעיקר הולכת ברגל, מבקרת במושבות וביישובים, נוכחת בקבלות פנים רשמיות וכינוסי מתעמלים מקומיים, חווה הרפתקה גדולה ומשונה. זו עדות יוצאת דופן. תמונת הארץ המצטיירת בה ותיאור היישובים והמתיישבים היהודים מפתיעים.
היישוב היהודי באותה תקופה מנה כ-70,000 איש לערך, מתוך אוכלוסיה כוללת של כ-800,000. השלטון היה עות׳מאני אבל היישוב היהודי נהנה מאוטונומיה תרבותית רחבה. זו הייתה ארץ ספר פרועה, על גבול המדבר, אבל לא אנרכיה. זה היה זמן של רפורמות כלכליות וחברתיות וצמיחה מרשימה. פלסטינה העות׳מאנית הייתה מקום של הזדמנויות. איש לא יכול היה לדמיין את הטלטלה שלסיפה עומד העולם.
[אלה נתונים מקורבים שנמצאים במחלוקת מסוימת. גבולות הארץ ורישום האוכלוסייה תחת השלטון העות׳מאני אינם מדוייקים. היהודים היו כ-10% מהאוכלוסיה, בדומה לנוצרים, כשהמוסלמים מהווים כמובן את הרוב. ברור שהיישוב היהודי היה בתהליך מתמשך של גידול וצמיחה, בין השאר בגלל ההתעניינות וההון של יהודי העולם.]
חברי משלחת המתעמלים היהודים מצולמים בחצר בצלאל בירושלים
אל המאמר הראשון צורפה תמונה, בה תועדו חברי משלחת המתעמלים בחצר ״בצלאל״ בירושלים. זו קבוצה אקלקטית למדי, שכוללת נערים ואנשים מבוגרים. הם מכובדי מראה ומעונבים, לובשים את חליפות המסע שהונחו לארוז. הנער השרוע בחזית צעיר למראה, ילד כמעט, ועל רגליו כרוכות חותלות גבוהות. זה רגע חשוב, הם מנציחים עצמם, כיחידים וכקבוצה. חלקם מחייכים, חלקם רציניים מאוד. לצורך הצילום הורידו את כובעיהם. פסל מפחיד מיתמר מעליהם ומאחור, ברקע, מסתכלת לכיוונם קבוצת סקרנים, שבתוכה אישה בודדה. יוליוס (שאני חושב שיושב ברגליים משוכלות, ראשון מימין היה אז בן 34, רחוק בגילו מהצעירים אבל לא מהמבוגרים ביותר. איזו חבורה מוזרה. [איני בטוח בזיהוי זה. קשה לי לדמיין אותו יושב על הקרקע בסיטואציה של צילום קבוצתי.]
אביא כאן את שלושת המאמרים ברצף, עם פרשנות מינימלית. כך נראה מסע המתעמלים היהודים לארץ ישראל.
מסע ההתעמלות שלנו אל פלסטינה
מאת זיגפריד רוזנבאום קונינסברג
התעמלות, משחק וספורט – את כל ענפי פעילות אלו, אימצנו לעצמנו כפי שהתפתחו אצל הגרמנים. ואילולא נשמע פה ושם שיר יהודי במסעות הנדודים שלנו, מה כבר יכול היה להעיד, כלפי חוץ, על רוח אחרת? על נטייה יהודית עצמאית להתעמלות? מתוך מחשבה זו נולד הרעיון לערוך מסע התעמלות אל פלסטינה. כשם שלמדנו להכיר בשוטטות את יערות גרמניה, ביקשנו להתוודע עתה אל ארץ אבותינו. מחשבה זו, שלא הייתה בתחילה יותר מאשר חלום תמים ויפה, התגבשה בשלב מסוים לכדי לתכנית קונקרטית. רבים הטילו ספק באפשרות להוציאה אל הפועל ומצאו בה פגמים רבים. אולם, בסופו של דבר – היא נעשתה למציאות. מכאן ואילך קנתה לה אפוא תנועת המתעמלים היהודים יסוד חדש וייחודי לה: מסע תרמילאים אל פלסטינה.
[הוא אומר את מה שברור לו: תנועת המטיילים היהודית היא גלגול של תנועת המשוטטים הגרמנית. קומזיץ, כידוע, היא מילה גרמנית.]
רבים מכפי שהעזנו לשער נטלו חלק באסיפת החברים החגיגית שנערכה במינכן. אגודת הסטודנטים היהודית של מינכן אירחה אותנו ברוחב לב (12.3). בטריאסט, הצטרפו אלינו חברנו משלזיה, ויחד איתם עמד מספרנו על כארבעים ושניים איש. לאחר ערב נפלא בהובלת קבוצות הציונות של טריאסט – יצאנו לדרך (14.3).
התחלקנו לשמונה קבוצות, אשר בראש כל אחת מהן עמד אחראי שנבחר מקרב חברי הקבוצה. ומבין אותם אחראים, נבחר לו גם אחראי כללי. האמנו כי בכך אנו מנהיגים משמעת התעמלותית, שתסייע בידינו להתגבר על קשיי המסע. ואכן, מסע התעמלות של ממש היה זה כבר מראשיתו. עוד על סיפון האונייה הקפדנו להתעמל בקביעות, מדי בוקר וערב, שלושת רבעי שעה בכל פעם. מראה זה עורר סקרנות גלויה בקרב הנוסעים ואנשי הצוות. וכאשר הגענו לקהיר, התקבלנו כאילו היינו נערים שזופים וגם נכבדי יהדות אירופה בעת ובעונה אחת. זכינו לכבוד גלוי, ולא ידענו איך עלינו להשיב עליו. לפיכך, עשינו את שלמדנו במהלך ההפלגה: הצגנו את התרגילים החופשיים שלנו. מחיאות הכפיים הארוכות שנשמעו לאחר מכן הוכיחו לנו כי צדקנו בבחירתנו, וכי טוב עשינו בהצגת הדבר המשותף לנו. כוונתי לאותו דבר שמחבר בינינו, גם במנותק מהעמדה הלאומית יהודית, הלא הוא העונג שבכוחו של הגוף והאפשרות להשתמש בו.
לא חלף זמן רב, וכבר יכולנו לראות במו עינינו את הישגיהם של אחינו המתעמלים בפלסטינה. עוד ביום הראשון לשהותנו (20.3, יפו) – הציגו בפנינו 'המכבים' את אומנותם. היה זה בתוך אולם רחב-ידיים, שלמרות גודלו כמעט ולא הצליח להכיל את הצופים הרבים ושמונים המתעמלים והמתעמלות. דריכות ועניין ניכרו על פני הנוכחים. נכנסנו, וקול תרועת הידד סוערת קיבלה את פנינו, לה השבנו אנו בהתלהבות. ואז, לראשונה, שמענו קול פקודה בעברית. פעמים רבות לאחר מכן עוד ראינו מתעמלים מצייתים לפקודה בעברית, ובכל פעם ופעם נוצר בנו רגש מיוחד של שמחה והשתאות. לעתים נדמה היה לנו, כי הפקודות קצרות מכדי לאפשר דיוק בפתיחת התרגיל, ואילו בפעמים אחרות סברנו כי הן מתארכות יתר על המידה. אך בסופו של דבר, הוכיחה שפת הפקודות העברית את חיוניותה וכוחה. כל מדריך התעמלות חרוץ שיאמן באמצעותן קבוצת מתעמלים וינחילה כך לחברינו – ימלא אחר חובה נעלה! התרגילים עצמם היו תרגילי סדר ותרגילים חופשיים פשוטים, ללא מכשירים, שנערכו והונחו על פי העקרונות המתקדמים ביותר של צבי אורלוב. הישג ראוי לציון, במיוחד נוכח מספרם הרב של המתעמלים והקושי הטמון באימון אנשים חסרי ניסיון לחלוטין. [צבי אורלוב (ששינה את שמו מאוחר יותר לצבי נשרי) היה המורה הראשון והראשי להתעמלות בגימנסיה הרצליה.]
מה שניתן לחולל באמצעות עשייה אנרגטית, נוכחנו לראות בשעת התעמלות קצרה עם תלמידי הגימנסיה. היה זה מראה בלתי נשכח – נערים חסונים משתובבים על הארגז והקורה השוודית. שמחנו לחזות באומץ ליבם, שאינו בולט תמיד אצל נערינו, אך אצלם היה ניכר בקפיצות החופשיות מעל הארגז ובתרגילי ההתעמלות עם קורה גבוהה. אך יותר מכל שמחנו ברעננות ובחוסן, אשר התגלמה בכמעט כל אחד מן הבחורים הללו. מה שעלה בידו של צבי אורלוב להשיג עמם, הוא בהחלט מקור ראוי לגאווה.
בחפץ לב היינו רואים עוד. אך בשל הזמן הקצר שהוקצב לשהותנו ביפו וקבלות הפנים הרבות שעוד ציפו לנו, לא יכולנו להמשיך. שיחה קצרה עם אחינו המתעמלים המסורים, אורלוב והרמן, [זהו ארנסט הרמן שכתב את מאמר הברכה שהתפרסם בעיתון המתעמלים] פתחה בפנינו צוהר אל הקשיים וההישגים של העבודה בפלסטינה. אל כך עוד נשוב במועד אחר.
מסע הטיולים הרגלי שלנו החל. דרך 'מקווה ישראל', בית הספר היפה של אליאנס, פנינו אל ראשון לציון. מיד למדנו לכבד את החום הפלסטיני, את האבק והדרכים. במהלך ההליכה התהווה מעצמו סדר צעידה פתוח ומרווח, אך לקראת כל כניסה אל מושבה יהודית, צעדנו בטור צפוף ומהודק. קשה ככל שתהיה הדרך, כניסה בתהלוכה מסודרת וזקופה עם שירת התקווה, הייתה עבורנו חובת-כבוד. ההרכב הססגוני במקצת של המשתתפים במסע לפלסטינה, מנע מאיתנו להציג תרגילים חופשיים משולבים או תרגילים קבוצתיים מהודקים. תחת זאת ביקשנו אפוא לעשות כמיטב יכולתנו באמצעות שמירה על יציבה ודיוק בצעידה ובהתעמלות. ואכן, בכל מקום אשר אליו הלכנו – הקפדנו להתעמל. וכך גם היה המסע, מה שנועד להיות: מסע התעמלות בפלסטינה.6
[תרגום: נעם רז]
מסע ההתעמלות שלנו אל פלסטינה (ב)
מאת זיגפריד רוזנבאום קונינסברג
[חלק זה הופיע בגליון הבא.]
את חג הפורים עשינו בראשון לציון. בציפייה דרוכה נאספו זקני הכפר וצעיריו בבית הכנסת, אשר שכן, כדרכן של התיישבויות יהודיות, על הגבעה הגבוהה ביותר והשקיף משם על המושבה כולה. מעולם לא חווינו קריאת מגילה כה מרוממת רוח, עם קהל עליז שכזה. למרות זאת, נגזל מאיתנו במרמה אחד מחלקי התכנית: מתוך נימוס והתחשבות ב-’אורחים הנכבדים', נאסר הירי בתוככי בית הכנסת. רק מבחוץ, כאשר הוזכר שמו של המן – יכולנו לשמוע מפעם לפעם יריית שמחה רועמת. לאחר מכן, נודע לנו מפי הנוער, שלמרבה האכזבה הייתה זו השנה הראשונה שבה לא נופצה כל שמשה במהלך החג.
בחייהם של מתיישבינו, יש לנשק חם תפקיד ומעמד מיוחד. קשה למנות את מספרן הרב של יריות הכבוד שנורו לכבודנו, וכמעט שלא היה בנמצא שומר אשר לא ירה שוב ושוב באקדחו עם כניסתנו ליישוב. ואפילו אם נניח לרגע בצד את אותם שומרים חמושים מכף רגל ועד ראש, עלינו להזכיר שרק לעתים נדירות נתקלנו במתיישב, אשר מיאן לשלוף את אקדח הבראונניג מחגורתו, לאחר שביקשנו ממנו. אפילו נערים בני שתיים-עשרה הראו לנו בגאווה את 'רוצחי הערבים' שלהם. ידוע כי פה ושם נאלצו השומרים לעשות שימוש בנשק כדי להתגונן משודדים ערבים. יתרה מזאת: כל ערבי שנהרג בירי גורר קנס של עשרת אלפים פרנקים, וזאת כדי להימנע מנקמת-דם. על כן יש להימנע מפציעות קטלניות וחשוב לפתח מיומנות לפגוע ברגליים. בלתי נעימים ככל שיהיו פנים אלו של המציאות, התמלאנו בשמחה למראה אחינו החמושים והגבריים. וכאשר פעם אחת, ביקשו צעירי ראשון לציון להראות לנו למה הם מסוגלים, הם הסתערו על עדר של נערים ערביים והיכו אותם עד שנסו על נפשם, חשבנו לעצמנו: "הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו".
לצד קבלת הפנים הלוחמנית הזו, זכינו גם לקבלת פנים אחרת, שקטה יותר: השיר היהודי, דהיינו העברי. כאשר נכנסנו לתל-אביב, בעודנו שרים את 'ובכן, הניחו לצרות ולדאגות' שלנו, לא התקבלה שירתנו בסבר פנים יפות. איש מהמקומיים לא העלה על דעתו שקיימים שירים בגרמנית בעלי זיקה יהודית. נהפוך הוא – הם סברו שאנו שרים שירים גרמניים על אדמה יהודית. הדבר פגע בנו וחתך בבשרנו. אם אמנם עלה בידינו להבהיר לשוביניסטים היהודים שלנו מה באמת שרנו – אינני יודע. עצם העובדה שהעברית לא הייתה שגורה בפינו, עשתה אותנו לפחותים מהם בעיניהם. אך למדנו במהרה: גם אם איננו מדברים עברית, נוכל לפחות לשיר מעט בעברית! ואמרו לי זאת: היש מורות מוכשרות לזמרה עברית מהנערות היהודיות של פלסטינה? וכך מיהודה ועד גליל נדמה היה כי שיר-תמיד, זמרה בלתי פוסקת, מלווה את דרכנו. אפשר שגם בכך תניב נסיעתנו תוצאות טובות: היא תעשיר את אוצר שירי ההתעמלות היהודים שלנו.
ביום לוהט מחום, המשכנו במסענו דרך ואדי אל חנין אל רחובות (23.3). טרם למדנו אז לנצל את שעות הבוקר המוקדמות. טיפות זיעה נטפו והתערבבו בדרכי החול. אך גם מאמץ זה בא אל סופו, ואף זכה לגמול נאה: מראה המושבה הבנויה היטב, שניכרה בה אף מידה מסוימת של רווחה. למחרת הביאה אותנו הדרך אל קטרה (24.3). אנשי ביל"ו אפורי זקן הובילו אותנו אל אותם מקומות, בהם חרשו לראשונה אדמה פלסטינית ולנו בבקתות רעועות. זה היה לפני למעלה משלושים שנה, והם החזיקו מעמד למרות כל העמל וחרף אכזבות לא מעטות. סמל לעמידה יהודית עיקשת, דוגמה מעוררת השראה עבורנו.
חלפנו בדרכנו על פני שני כפרים ערבים. ראינו את בקתות הבוץ המתפוררות שלהן ואת תושביהן המלוכלכים אך חסוני הגוף. בדרכנו דרך אותם כפרים, פגשנו גם בסירחון המתוק-דוחה ומתפשט לרחוק של גללי גמלים מיובשים, שמשמשים את הילידים כחומר בעירה חלופי לעץ, שהוא מצרך נדיר בפלסטינה. לאחר מכן, שבנו ללכת אל רחובות. למחרת נשב לו חמסין: רוח דרום-מזרחית חמה הבאה מן המדבר ומייבשת את ריריות הפה והגרון. במזג אוויר בלתי נוח זה, עלינו מן המסילה יפו-ירושלים אל גזר, אחד מן המעברים החשובים ביותר בעלייה אל ירושלים. ראינו את המערות העצומות, אשר המכבים מצאו בהן מקלט, ואת האדמה שקרוב היום בו ידיים יהודיות ישובו לעבוד אותה.
בחולדה ביקרנו בחווה של הקרן הקיימת לישראל. המנהל, האגרונום וילקנסקי, העמיד את עצמו לרשותנו בחביבות רבה. הוא הוביל אותנו דרך יער הרצל, הסביר ולימד אותנו על אודות תרבות עצי הזית, ולבסוף, אף נטענו בעצמנו עץ זית לציון מסענו. משם המשכנו ברכבת אל ירושלים.
אינני מכיר מקום אחר אשר ממרחק יוצר רושם דומה לזה של ירושלים: בתיה הבנויים כולם מאבני גיר לבנות ומסנוורות, הגגות בדמות הכיפות, הכנסיות הרבות, המגדלים, הצריחים וחומתה האדירה והעיקשת. בכל עת שיכולנו, עלינו ברגל או רכבנו על חמורים אל הר הזיתים, למגדלו של הארכימנדריט הרוסי, כדי להשקיף משם על העיר הפרושה למרגלותיו. היה זה מחזה יוצא דופן בייחוד בעת שקיעת החמה, כי או-אז, נחשפה לנגד עינינו אותה הרמוניית צבעים ייחודית לפלסטינה, באותה השעה שבה מכל צריח נשמע קולו המקונן של המואזין, הקורא את המאמינים אל תפילת החובה. דווקא משום כך, העיקה עלינו אפילו יותר ההליכה ברחובותיה הפנימיים של העיר: מראה הסמטאות הצרות והמתפוררות, המלאות בזוהמה וחומת המקדש.
אף כי באופן טבעי גילינו עניין רב בעתיקות ובהיסטוריה של ירושלים, עיקר תשומת הלב והעניין שלנו הוקדשו דווקא לבחינת החיים היהודים המודרניים בבירת פלסטינה. עשינו זאת ככל שהתירו לנו שהותנו הקצרה והמציאות הסבוכה. ביקרנו ברובע היהודים העניים, יוצאי מרוקו, הונגריה ופולין, ואף הלכנו אל בתי הבוכרים העשירים. עבורי, זכור במיוחד הביקור אצל רבם של התימנים, אשר קיבל את פנינו בקפידה וברשמיות, והביע עניין נלהב במצבם ובתנאי חייהם של יהודי גרמניה.
יותר מכל שמחנו בערב אשר בילינו אצל ה"מכבים" – אגודת המתעמלים היהודית של ירושלים. הארגון, שהוקם לפני זמן קצר, הצליח להגדיל את מספר חבריו מתשעים לשלוש מאות, והוא מקיים את פעילותו ההתעמלותית במסגרת מספר מחלקות. אחת מאותן מחלקות מורכבת משלושים נערות, ואילו מחלקה אחרת מונה שלושים תלמידי ישיבה, אשר התאחדו למען ההתעמלות, מבלי לספר על כך לבני משפחותיהם ולרבם. להט ההתעמלות של תלמידי הסמינר למורים של 'עזרה' – ראוי לציון יותר מכל וגם לשבח מיוחד! בירושלים פגשנו את הישגי ההתעמלות המרשימים ביותר בפלסטינה כולה. הללו ושבחו את הגבר, אשר חרף כל הקשיים ואפילו מחסור באולם התעמלות ראוי (הם מתאמנים באולם הרצאות מרוצף אבנים), הצליח לבדו ודרך עבודה עיקשת להגיע בתוך פרק זמן קצר להישגים שכאלו. התרגילים במקבילים ובקפיצות היו ראויים להצגה בכל מגרש התעמלות אירופאי. הם העידו על דיוק יוצא דופן, אף אם רמת הקושי של התרגילים שנבחרו הייתה מוגזמת במקצת. לנו, המתעמלים היהודים, יש את כל הסיבות להיות גאים בגולדשמיט. נאחל לו כי תקוותו להקים אולם התעמלות ולמשוך לשם צעירים מוכשרים בהתעמלות מודרנית – יתגשם!
נדמה לנו, כי החסך במנהיגי אגודות בעלי השכלה התעמלותית איתנה, הוא הוא חולשתה העיקרית של תנועת ההתעמלות שבפלסטינה. הגיעה, אם כן, השעה, לסלול את הדרך עבור תנועת ההתעמלות הפלסטינית שנמצאת בין כה וכה בצמיחה אדירה. יש לבנות מעגלים פלסטיניים מאורגנים היטב, לחברם אל אגודת המתעמלים היהודים ולהביא מורים מתאימים שיוכלו לעמוד בראש קורסים מקצועיים להכשרת מדריכים. 'המכבי', הירחון החדש של אגודת המתעמלים בפלסטינה, אשר גליונו הראשון מונח עתה לפנינו, מאפשר להכיר את הכוחות הפועלים כאן. דווקא בפלסטינה ניתן לצפות לפעילות התעמלותית ערה שאין לה אח ורע. וזאת משום שעומד כאן לרשותנו חומר אנושי בריא, בלא הסחות הדעת שמביאים עמם החיים האירופאיים, ובשל השמחה הגלויה והניכרת כאן, בכל עבר, בכוח הגוף והשימוש בו. ומשום כך, דווקא כאן, חייבת עבודתה של תנועת ההתעמלות היהודית להתחיל ולפעול בעוצמה כפולה. עלינו להקל על עבודתם הקשה של אחינו המתעמלים בפלסטינה, על ידי כך שנחלוק עמם את הניסיון שלנו, נספק תמריצים, ובעיקר נעמיד מדריכי התעמלות מקצועיים לרשותם.
* *
תמיכתה של קהילת המתעמלים היהודים במפעל ההתעמלות בפלסטינה – היא בעלת חשיבות עליונה. וזאת מפני שאותו מפעל עשוי להפוך ולהיות, ובמובנים מסוימים כבר הינו, גרעינה של התנועה היהודית הצעירה בפלסטינה כולה. לכך יש יתרון כפול. ראשית, יצירתו של דור פלסטיני חדש, בעל גוף שרירי ומיומן. שכן, בניגוד לתקופות לא רחוקות בהן חלק ניכר מן הנערים שגדלו במושבות נהגו להגר אל מחוצה להן, עוצמת הרצון ליהדות לאומית הולכת וגוברת וניתן לחוש אותה כעת במלוא התעוררותה. וכיוצא בזה, תנועת ההתעמלות היהודית בפלסטינה עתידה להתרחב לחוגים רחבים יותר ולהפוך לתנועת נוער לאומית. מהצד השני ובדומה למה שמתרחש כבר אצלנו, ההתעמלות תוכל לשמש כלי יעיל לתעמולה לאומית גם בפלסטינה. ושנית: השפעותיה של תנועת התעמלות פלסטינית רבת עוצמה על פעילות ההתעמלות שלנו בגולה – פותחת בפנינו אופק רחב, שגבולותיו אינם ברורים עדיין. אפשר והן תוכלנה להזרים אל תנועתנו חיים חדשים ולהוליד בה התפתחות יהודית-התעמלותית חדשה. המסע הראשון שלנו אל פלסטינה, כבר סיפק לנו רמזים לכך. עצם זה שנחשפנו לרצון לאומי כה חזק – היה כשלעצמו חוויה רבת משמעות.
לפי מה שראינו, התגשמותו של אותו רצון לאומי ניכרת במיוחד דווקא בקרב ציבור המורים. בדומה לתפקידו של מורה-העם בהיסטוריה של המלוכה הפרוסית, נדמה כי ציבור המורים בפלסטינה מבקש לרכוש לעצמו תואר כבוד מיוחד בחינוך הלאומי של העם שלנו. אין זה המקום לפרט על הקשיים הרבים הניצבים בפני מוסד החינוך. ואכן, העובדה שכבר כיום ניתן לדבר על הישגיו, היא כולה פרי עבודתם הבלתי נלאית של מורים, אשר חלק נכבד מהם חדור רוח לאומית עמוקה. דמויות כילין וגולדשמיט בירושלים, ווילקומיטש בראש פינה וסופרמן בצפת – העלו בנו תחושה משונה. כעין תערובת של כבוד עמוק וקנאה. קנאה מפני שזוהי זכות לפעול כה רבות למען עמנו.
ולא נופלים מהם במאומה גם המתיישבים היהודים. לעולם לא נשכח את אותו ערב, שבו צעדנו מירושלים אל מוצא. איך הוביל אותנו שם מתיישב ותיק אל הרי יהודה, אל אותו ברוש אשר נטע בשעתו שם הרצל. וכיצד שם, על ההר, תחת שמי הלילה זרועי הכוכבים, סיפר לנו בפשטות ובצניעות על הרצל, על המושבה, על עשרות שנות עבודה רוויות מחסור, על כישלונות יבול, מחלות ותאונות מכל הסוגים, ועל ההתמדה העיקשת המובנית מאליה. עמדנו שם, כה דוממים ונרגשים, ולא יכולנו אפילו להודות לו.
עניין גיאוגרפי מיוחד גילינו גם במסע כרכרות בן יומיים. יצאנו מירושלים, ירדנו אל ים המלח ומשם המשכנו ליריחו (30 – 31 במרץ). מסע זה היה רצוף ברשמים בלתי נשכחים: הנסיעה לאורך ואדי קלט העמוק והמסולע והנזירים המתבודדים הרבים שאיכלסו אותו. דמותו של ים המלח, המשתרע כמעין מסה אדירה של שמן (קשה להעלות על הדעת כינוי גיאוגרפי מדויק יותר). הרחצה במים המלוחים, שבהם אי אפשר לשקוע כמו גם לצלול. מים, שאפילו שפשוף העור הקל ביותר הבא עמם במגע, צורב כמו למגע אש. הלילה ביריחו הטרופית והלוהטת.
את הפרידה מירושלים ערכנו במזג אוויר גשום. היה זה המלקוש, שהוא נכס חסר תחליף עבור העבודה החקלאית. נסענו משם ברכבת עד רמלה דרך רכס הרים של אבן-גיר יוריאנית, אשר ברובו נותר בלתי מעובד (1 באפריל). משם המשכנו אל צידו השני של יער הרצל, אל חוות הקרן הקיימת בן-שמן. שוב הדריך אותו וילקנסקי, והשיב בסבלנות על שאלותינו. אלו היו שאלות אופייניות לעירוניים שאנחנו, ולפיכך לא תמיד העידו על הבנה מקצועית רבה. משם המשכנו בדרכים קשות, אשר הפכו לבוציות בשל ריבוי הגשמים, אל מושבת הטמפלרים הגרמנית וילהלמה. שם היינו יכולים להשוות. ראויה לציון במיוחד, הייתה עבורנו, הקפדנות שבה השתדלו הגרמנים להעניק למושבתם מראה נעים וביתי. כדי להשיג מטרה זו, הם נטעו עצים לאורך הדרכים וטיפחו גינות בחזיתות הבתים. רק בשעה מאוחרת, בחשיכה גמורה, הגענו אל פתח תקווה. שם התקבלנו בחגיגיות על ידי השומרים, אנשי המכבים, הילדים והמושבה כולה.
למחרת היום סיירנו במושבה, ובערב התעמלנו עם המכבים. הם הציגו תרגילים חופשיים ותרגילי מכשירים בהובלתו של בן מתיישבים, חניך בבית הספר לקצינים בקונסטנטינופול ומתעמל מיומן בעצמו. לבסוף, התעמלנו כולנו יחד. ההערות והביקורת שגררה קודם לכן חוסר בקיאותנו בשפה העברית – נמחו עתה על ידי ההתעמלות עצמה. כאן, כמו במקומות אחרים, אפשרה ההתעמלות למזרח ולמערב להבין אלו את אלו בקלות.
יום למחרת (ה-3 באפריל) – יצאנו לצעדה נוספת. את הציוד שלחנו לפנינו בעגלה, ואנו פנינו צפונה, לכיוון חדרה. לאורך כמעט כל שעות אחר הצהריים, ליווה אותנו מראה חורשות האקליפטוס, שנטעו לשם ייבוש הביצות הקטלניות. מלבד הכרמל, הן היו המקום היחיד בפלסטינה שהזכיר ולו במקצת יער. אותן חורשות קרצו לנו מרחוק, ויצרו אשליה כי יעדנו קרוב מכפי שהיה באמת. עם הגיענו, זכינו גם שם לקבלת פנים לבבית ולדאגה נדיבה לרווחתנו. שמענו על הקורבנות שגבתה הקדחת וביקרנו בבית הקברות, אשר סיפר לנו בלשון נוקבת על עמידה יהודית עיקשת, רוח הקרבה יהודית ואידיאליזם יהודי.
את השבת עשינו בזיכרון יעקב. זיכרון היא ללא ספק המושבה היפה ביותר באזור. נופי ים, מישור והרים נשקפים ממנה. בינות ההרים, מצויות גם החוות אום אל-ג'מאל, אום אל תות ושוויה.
ביום ראשון (ה-6 באפריל), יצאנו לדרכנו בשעות הבוקר המוקדמות מאוד. תחילה, פנינו צפונה, אל תחנת המחקר שבעתלית. ד"ר בירמן, מנהלה באותה העת, הבטיח לנו כי ידאג למורה דרך שילווה אותנו מן הכרמל אל עמק יזרעאל ועד למרחביה. הצעדה התארכה במקצת, ועל כן יצאנו רק בשעות הצהריים מעתלית. תחילה טיפסנו במעלה הכרמל, מכוסים בסבך שיחים עד לגובה הברכיים, תוך שאנו מביטים לאחור ומשקיפים אל הים. כשהגענו לפסגה, חלפנו דרך כפר דרוזי, סאפוריה, שתושביו נבדלים מן הערבים בגוון עורם הבהיר, ביופיים הגופני ובלבושם הקפדני. מעברנו דרך הכפר עורר בקרב התושבים התרגשות רבה. בירידה מן הפסגה למטה, חזינו במראה שאין שני לו של המישור ואדמתו הפורייה. חציית נחל קישון, שתפח בעקבות הגשמים שירדו בימים האחרונים, התבררה כקשה במיוחד, ונאלצנו לחצות אותו כשהמים מגיעים עד למותנינו. הייתה זו כבר כמעט שעת ערב עד שהגענו כולה אל הגדה השנייה, וכאשר הגענו אל מסילת הרכבת החיג'אזית – שרר כבר חושך מוחלט. כאילו כדי להוסיף על קושי, התברר כי המדריך הערבי שלנו אינו מכיר את הדרך כהלכה, וההליכה על גבי המסילה הייתה מייגעת עד מאוד. זמן קצר לפני חצות עצרנו, ונאלצנו, מבחירה או שלא מבחירה, ללון תחת כיפת השמיים.
יחד עם המדריך, שלחנו שישה מאנשינו, על מנת שיגיעו אל תחנת הרכבת אל-פולה, ומשם יימצאו את השביל למרחביה. רק בשעה שתיים לפנות בוקר הגיעו אל יעדם, במה שנדמה כתולדה של מזל וצירוף מקרים. בשעה שלוש יצאו ממרחביה שומרים ועגלה עמוסה לחם ויין, אשר פגשו אותנו בשעה שש בבוקר. בסמוך לשמונה הגענו סוף סוף כולנו אל מרחביה. אכלנו ולאחר מכן ישנו עד הצהריים. אחר הצהריים יצאנו שוב לדרך. תחילה פנינו אל עבר התבור, המתנשא כחרוט אדיר מן המישור. הקפנו את רגלי ההר והמשכנו אל מסחה. נאמנים להרגל שכבר התחלנו לסגל, הגענו לשם רק בשעת חשיכה גמורה. במסחה התוודענו אל האופי הטיפוסי למושבות הגליל. מסחה הייתה בעלת אופי פרוסי למדי, והבתים בה בנויים מאבנים גסות ומכוסים רעפי חרס אדומים. עיקר העיסוק כאן הוא בשדות חקלאיים, ואין כאן מטעים. עם זאת, כל מתיישב מחזיק במספר בהמות, המספקות את צורכי משפחתו בחלב, חמאה וגבינה. חיכוכים עם הערבים שכיחים כאן יותר. ואי לכך נגלתה לעינינו ביום המחרת ג'מה, כמבצר קטן, המוקף בחומה מכל עבר. הנוף הגלילי, חרף מיעוט היערות, מגוון ויפה להפליא. וכאשר מפוריה, חזינו בכנרת הפרושה מטה – לא ידעה שמחתנו גבול. אדמות פוריה הן רכושן של חמישים יהודים אמריקאים, שהתאגדו לכדי אגודה. הם משלמים מדי שנה סכום קבוע, אשר מתוכו גם מעובדת אדמתם ונעשים עליה עבודות בנייה. כך, נעשים הם, בתמורה לתשלום שנתי מועט יחסית, לבעלי אדמה בפלסטינה. בנוסף, עומדת לרשותם האפשרות להשתקע במושבת ווילות אשר הוקמה לצד הנחלה. דרך זו של קשירת קשר אישי עם פלסטינה – מצאה חן בעינינו מאוד. וייתכן שגם עבורנו, יהודי גרמניה, תהא דרך זו האפשרות הנוחה ביותר להגשים את העניין שלנו בפלסטינה ולהתכונן לקראת מעבר עתידי אליה. כמו בכל אחת מן האחוזות הגדולות, גם כאן סעדנו יחד עם הפועלים היהודים במטבח. רוחם החברית, שיריהם וריקודיהם – שמחו אותנו עד מאוד.
מפוריה ירדנו אל כנרת, שם התפתחו חיי רחצה עשירים על שפת האגם שבטבריה. ד"ר רופין וד"ר פרנץ אופנהיימר, הדריכו אותנו כאן, כמו גם בדגניה שממול, וביארו לנו באדיבות ובפתיחות את האתגרים של מפעל ההתיישבות ואת תפיסותיו.
מדגניה הביאה אותנו ספינת קיטור אל טבחה, ומשם, תחת שמש קופחת ויוקדת, בינות אנחות כאב, נשאו אותנו רגלינו אל ראש פינה (11 באפריל). השבת הגיעה והעניקה לנו יום מנוחה נכסף. המתיישבים קיבלנו אותנו בסבר פנים טובות שאין יפה ממנו, ואנו התאוששנו ממאמצי הימים האחרונים. גם כאן התעמלנו, מה שהעלה שמחה בתלמידי בית הספר היהודים וגרר חיקוי מיידי מצד הערבים. כל זה הסב לנו הנאה רבה, אך גם עורר בנו לא מעט מחשבות. הנשף הראה את כוחו של הנוער בפלסטינה ומה הוא מסוגל להשיג. בזיכרוננו חקוקים במיוחד כמה מקהלות ילדים ותרגילי ההתעמלות של גני הילדים.
ביום ראשון (13 באפריל), עלינו במעלה תלול אל צפת. פגשנו באנשי מסדר המכבים, אשר מונה כאן חברים מקרב הספרדים כמו גם האשכנזים. הארגון נמצא תחת הנהגתו של סופרמן והוא עסוק בעבודה רצינית ותובענית. אנשי המסדר הראו לנו את העיר. צפת שוכנת במיקום רומנטי ומיוחד, וההר הגבוה ביותר בפלסטינה שממערב לירדן, ג’בל ג’רמאק, מתנשא מעליה.
מצפת שבנו ופנינו דרומה. תחילה אל מגדל, חווה גדולה אשר בין בעליה נמצא גם פרופסור ורבורג. משם המשכנו לאורך חופי הכנרת אל טבריה, אשר מראה החיצוני יפה כשם שפנימיותה מלוכלכת. רחצנו במעיינות החמים והזענו כהוגן. הצעדה בת שמונה השעות אל נצרת (16 באפריל), לאורך דרך עולי רגל, הביאה עמה פחות חוויות מעניינות. מנצרת ירדנו שוב אל עמק יזרעאל, אל מרחביה, ומשם נסענו מאל-פולה ברכבת החיג'אזית אל חיפה.
בחיפה שהינו שלושה ימים על מנת להיפרד מארץ ישראל. הדריכו אותנו שם באדיבות ד"ר שמריהו לוין וד"ר אוארבך. דווקא מקום זה, שהרצל בחר בו לזירת חזונו, הוא עדיין העיר הכי לא-יהודית בפלסטינה. אך בניין הפוליטכניקום היהודי, שנבנה כעת ועתיד להתנשא מעל העיר כולה, מעיד כי גם כאן כבר פועל רצון יהודי יוצר. ואכן, כאשר עלינו על האונייה (20 באפריל), והבטנו עוד פעם אחת לאחור, אל עבר הארץ, נשקף לעינינו הפוליטכניקום היהודי, רם ומתנשא מעל העיר הערבית. ולנו היה נראה כי זהו סמל לעתיד לבוא. בפרק זמן כה קצר, הפכה ארץ זו ליקרה לנו כפי שרק מולדת יכולה להיות.
המסע הראשון לפלסטינה שייך עתה לעבר. עבורנו הייתה זו חוויה עצומה, ואי אפשר בכלל להעלות על הדעת משהו כביר ממנה. היא קשרה בינינו לבין ארץ ישראל, וזהו חיבור שאי אפשר לנתק. בפלסטינה נעשינו יהודים טובים יותר, כלומר, וזהו למעשה מה שכבר נאמר: יהודים שמחים יותר. ואף למדנו כי כיסופינו הם בעלי ערך. צעדנו אל תוך יהדות חדשה, רוויה תקווה לעתיד.
מעתה ואילך תהא עלייתם של צעירים יהודים אל המולדת הישנה מעשה שנתי. זו עלייה לרגל של ממש, אשר תקשור קשר חדש ואינטימי בין הגולה לבין הארץ שהיא עבר וגם עתיד עבורנו.7
[תרגום: נעם רז]
רוזנבאום אינו איש ספר. אופן התיאור שלו גס והפרטים שמעניינים אותו מעידים על אופיו ועל גילו הצעיר.
[כך זה תמיד: אנשים שמים לב לדברים שמעניינים אותם. התובנות שלו שטחיות ורחוקות מאוד מעולמי. את מה שהוא רואה כגאווה אני תופס כיוהרה. יוזמה בעיניו היא לדעתי ניצול. ובכל זאת אני מקנא קצת בו, ובשאר חברי קבוצת המתעמלים. איזו הרפתקה חוו!]
יוליוס היילברון, דודה של סבתא יודית, היה בן 34 בעת שהשתתף במסע, מבוגר בעשור מרוזנבאום. אני מתאר לעצמי שלא היה לו קל לבלות זמן רב כל כך בחברת הצעירים שטופי רוח הנעורים. אולי זה הרקע להחלטתו להאריך במעט את שהותו בארץ ולהמשיך את הטיול באופן עצמאי.
קבוצת המתעמלים הגרמנית לא הייתה היחידה שסיירה בזמן זה בפלסטינה. במקביל אליהם ביקר בארץ צוות צילום ראינוע שתיעד מקומות רבים בהם ביקרה המשלחת. זה היה פרויקט יוצא דופן, חדשני לזמנו גם בהקשר עולמי. חברת ההפקה הייתה מבוססת באודסה ונוח סוקולובסקי, עסקן ציוני, שימש כבמאי, מפיק ועורך. המשרד הארץ-ישראלי היה ודאי מעורב וסייע בבניית תכנית הצילומים. סוקולובסקי והצלם מירון אוסיפ גרוסמן נדדו בארץ, במסלול שחלקים ממנו חפפו את זה שעשתה קבוצת המתעמלים הגרמנית.
הם צילמו שוטים ארוכים יחסית, בפריימים פתוחים, ותיעדו התרחשויות: שיעור התעמלות, חרישה בשדה, שיעור פיסול, ועוד. ]בין השאר מתועד בסרט יוסף טרומפלדור, חורש בידו האחת תלם בגליל.[ אבל זה תיעוד מבוים: המצולמים מודעים מאוד לנוכחות המצלמה ומציגים עצמם לראווה. בסצנת רחוב שצולמה במושבה הנידחת חדרה כל התושבים יצאו להסתובב הלוך ושוב לפני המצלמה, והצעירים דוהרים על סוסים, מעלים אבק. זה מגוחך ומוגזם. הסרט שנוצר הוא מעין גרסא חגיגית, מסע אוטופי בארץ ישראל ציונית מתחדשת. אורכו 67 דקות, והוא נקרא ״חיי היהודים בארץ-ישראל״. בהתאם לכך, הוא כמעט ואינו מציג ערבים. הסרט הוקרן במסגרת הקונגרס הציוני ה-11, שנערך בוינה. מטרתו העיקרית הייתה השגת תמיכה פוליטית וכספית מהצירים בקונגרס ומהקהילות היהודיות באירופה.
[נוח סוקולובסקי, חיי היהודים בארץ ישראל, חברת המזרח, אודסה, 1913. הסרט נחשב אבוד במשך שנים רבות, אבל נמצא ושוחזר. עותק מלא שלו זמין ברשת. ניתן לראות בו בין השאר שיעור התעמלות בגימנסיה הרצליה, וקבוצה המציירת בחצר ״בצלאל״ (סביב הפסל המפחיד לידו הצטלמו חברי המשלחת). קיימת גם גרסא (מייגעת יותר מהמקורית לטעמי) לה הוצמד פס קול המשלב מוזיקה תקופתית וקריינות מפי יהורם גאון המבוססת על כתבות עיתונות בנות הזמן.]
הסצנה האחרונה בסרט מתארת אירוע המוני שנראה אז חשוב בתולדות היישוב, חגיגות שנערכו במושבה רחובות לציון 25 שנים ליסוד התנועה הציונית. זה היה מפגן כוח משמעותי שנועד להתפאר בהישגי התרבות, החקלאות, המלאכה והתעשייה היהודים. ארגון ״מכבי״, שתחתיו אוחדו כל אגודות הספורט וההתעמלות בארץ בשנת 1912, היה משמעותי מאוד במהלך האירוע.
מצעד המוני אדם מגיע אל העיירה, ברגל, על גבי רכבת מיוחדת, בעגלות עמוסות. מצעד מתעמלים עצום צועד בסך, נושאים כרזות ודגלים מתנופפים. הם אמנם חובשים כובעי תרבוש עות׳מאנים גליליים, עשויי לבד אדום, אבל תלבושותיהם הלבנות זהות לאלו של המתעמלים באירופה. במגרש המסדרים הם מבצעים תרגילי התעמלות מתואמים כקבוצה גדולה. זה יפה מאוד. ספורטאים צעירים מבצעים תרגילי התעמלות קשים על המקבילים, עולים לעמידת ידיים, מתגלגלים תוך שמיר על שיווי משקל. התרבוש של אחד מהם עף מראשו תוך כדי כך. הסרט מסתיים בצילום מגרש תחרויות הספורט הומה האדם.
יוליוס היילברון, דוד של סבתא יודית, צפה באירוע הזה במו עיניו, והיה אחד מהאורחים בחגיגות. הוא שימש, כפי הנראה, כנציג ארגון המתעמלים והספורט היהודי בגרמניה. את רשמיו פרסם במאמר שהופיע בעיתון ההתעמלות והספורט חודשיים אחרי שפורסם חלקו האחרון של מאמרו של רוזנבאום.
[העיתון נהיה ציוני יותר בתקופה זו. באוגוסט 1913 אף פורסם בו, לראשונה, מאמר בעברית, ובו סיכום של פעולת הארגון. יש במאמר טעויות תחביר וכתיב, אבל העיקר הכוונה. ככלל, נראה שהתנועה הציונית הייתה במצב לא רע ערב המלחמה הגדולה, ושלהתיישבות היהודית בפלסטינה העות׳מאנית היה הווה ועתיד.]
אביא את המאמר שכתב יוליוס במלואו. אני גאה בכך שקרוב המשפחה הרחוק והנשכח שלי היה כאן, אז.
החגיגה ברחובות
מאת יוליוס היילברון
ביקורי בארץ ישראל התארך בסופו של דבר בשבוע. החלטתי להאריך את שהותי, מפני שרציתי ליטול חלק בסדר בירושלים ובחגיגה ברחובות. [הוא ליווה את החבורה עד הספינה בחיפה ואז יצא להרפתקה משלו. אין כמו הרפתקה טובה.] בדרכי חזרה מחיפה לירושלים, התמזל מזלי, ונקלע לדרכי צירוף מקרים שאפשר לי לחזות בקורבן הפסח המיוחד של השומרונים על הר הכוזרי. חוויה זו זכורה לי כמין פנטזיה לא הגיונית, שילוב ביזארי של מסורות עתיקות עם עסקי רוחניות מודרניים! זה אלפיים שנה שהשומרונים מביאים את קורבן הפסח אל המזבח שבתוך אוהליהם. כעת משכירה להם את האוהלים חברת הנסיעות ״תומאס קוק ובניו״. הכיתוב ’Cook & Sons' מתנוסס באותיות שחורות על גבי הבדים הלבנים והצבעוניים שלהם.
[הטקס העתיק של עדת השומרונים המצטמקת הפך באותם שנים לאטרקציה תיירותית, בעידוד ומימון של חברת הטיולים המאורגנים הבריטית. תעשיית התיירות יצרה לא רק פרנסה אלא גם דימויים ומיתוסים.]
הסדר בירושלים לא היה שונה משום סדר בבית יהודי אחר בעולם. גרמניה ואנגליה, רוסיה ואפריקה, קנדה ואוסטרליה – כולם שלחו נציג, ובירכו בסוף: "גם לשנה הבאה בירושלים".
בדרכי לרחובות עברתי בעקרון, שלא הכרתי לפני כן. בדיוק כאשר הגעתי לשם, התאספו המכבים המתעמלים, והחלו צועדים אל עבר רחובות, בעודם שרים מנגינה עליזה. איזה עונג לפגוש בתהלוכה שכזו! לחזות בגופם המרהיב של המתעמלים, ביציבה הבריאה שלהם, בבגדיהם היפים ובמצב רוחם המרומם. מרבית ההתיישבויות שבארץ, שלחו את הנוער שלהם להשתתף במשחקים. זו הייתה הזדמנות מיוחדת בשבילם, לאמוד את כוחם. חלק מבני-הנוער הגיעו גם מהתיישבויות שהמכבים אינם פעילים בהן. ובכל זאת, לא איבדה תהלוכה זו מכוחה. הצעירים מאותם מקומות עמדו מבוישים, ומיד חשבתי לעצמי על ייסוד ארגונים חדשים או ניעור לחיים של החלשים.
הגעתי לרחובות יום קודם לחגיגה, וכבר אז מצאה חן בעיני העיר עד מאוד. יותר מכל מקום אחר, מעידה רחובות על הרוח הבריאה של הישוב היהודי החדש ועל עצמאותו הכלכלית.
[רחובות לא נתמכה על ידי הברון רוטשילד וזה הפך את המבנה הכלכלי והחברתי שלה לבריא יותר ממושבות הברון. היא הייתה מקום יותר סבבה מאשר ראשון לציון המתיימרת או פתח תקווה הקרתנית. גם היום זה כך.]
בקושי רב עלה בידי למצוא מגורים. שני המלונות שבמקום היו מלאים עד אפס מקום, ונדרשה מידה לא מבוטלת של זמן ושכנוע, עד שהצלחתי בכל זאת להשיג חדר צנוע ללון בו. לאחר שטיפלתי בעניין זה, צעדתי אל כיכר החגיגה מהר ככל שאפשרו דרכי החול של העיירה. עברנו דרך הבירקה, מאגר המים, שלצידו גם בית-כנסת יפה ובית-עם. [הוא משתמש במילה הערבית כדי לתאר את בריכת המים שנבנתה במושבה.] שם, מלמעלה, השקפתי על היישוב המתפתח, וראיתי את הרחובות העירוניים לצד החוות הבודדות המתפרשות על פני הגבעה הרחבה. באופק היו פרדסים, שהמבט כמו נאבד בהם.
למרות שהיה זה הערב שלפני החגיגות, התאספו ברחובות כבר המון רב של אנשים. המכבים התאמנו בקבוצות קטנות על המכשירים ובאופן חופשי. בשלב מסוים, קרא להם אורלוב להתאסף, והם ערכו חזרה גנרלית. קבוצות הכדורגל ערכו משחקים מקדימים זו מול זו, ואילו הרוכבים הציגו את סוסיהם. הם ערכו מירוצים פרטיים בינם לבין עצמם, ונדמה היה שההערצה שלה זכו בהמות הרכיבה שלהם, מילאה אותם גאווה.
היה זה עונג של ממש, לחזות בחיות החסונות והעזות הללו וברוכבים מלאי המרץ. אלו היו צעירים רעננים, 'שומרים' ובני התיישבויות, עם פראי ששמחת הרכיבה והדהירה נצנצה במבטו. כה יפים היו במטפחת הראש הלבנה שעטפה את ראשם וכיסתה אותו עד הצוואר. מקורו של פריט לבוש זה הוא בבדואים, והשומרים אימצו אותו מפני שהוא גם יפה וגם פרקטי. [הרוכבים עטויי כאפיות. זה באמת פריט לבוש שימושי.]
ד"ר משה מוסקביץ', רופא ההתיישבות, הנחה בכישרון ובמרץ רב את האירוע הפותח של החגיגות. הייתה זו תערוכה של הישגים חקלאיים ותעשייתיים. התחלה צנועה אך מבטיחה. ארגון הייננים חילק דוגמיות בחינם. ההתיישבויות הביאו פירות גדולים ויפים במיוחד. מפעל לעיבוד עץ הציג מוצרים מעניינים מאקליפטוס, והוצגו לראווה גם מכונות חקלאיות חדשות ומשוכללות, שהותאמו במיוחד לעבודה בתוואי השטח המקומי.
[זו הייתה תערוכת קידום מכירות ופרסום, יריד מסחרי וגם חגיגה כלכלית-לאומית: ראו למה הצלחנו להגיע במשך שנות דור. תארו לעצמכם מה אנחנו מסוגלים ליצור עוד, השמיים הם הגבול.]
ההכנות התנהלו במרץ. נשותיהם של הגברים המנהלים עמלו וקישטו את אוהלי התערוכה בסממני הארץ, מעטרות אותם בפרחים מקומיים ועלי דקל בגודל אדם. לא שכחו לדאוג גם לצרכים הגופניים של הימים הבאים: הוקמו אוהלים עצומים, אשר בהמשך יוגש בהם תה, אותו ישתו בתשוקה למרות היין הטוב, לצד פירות ומנות כאלו ואחרות.
היום שלמחרת בהחלט עמד בציפיות. מכל כיוון שעט ההמון – על סוסים, על חמורים ובכרכרות. ובמהרה נעשה מקום אחד בכיכר החגיגה למגרש חנייה לעגלות. הזרם הגדול ביותר של האנשים, הגיע ברכבת המיוחדת מתל אביב, הרובע היהודי של יפו. הרכבת הגיעה לרמלה ומשם צעדו האנשים בטור. בסה"כ, ארבעת אלפים איש הציפו את כיכר החגיגות. היו שם גם ערבים רבים, שהביטו בהלם גלוי בתמונה המשונה, ולא הוציאו הגה. [שתיקה רבת משמעות.] תזמורת עליזה השמיעה מנגינות שנישאו על פני השדות. פגשתי מכרים מכל הארץ, ובירכנו זה את זה בלבביות. היה זה כאילו המסע בן ששת השבועות שלי התנקז לכאן והופיע לפני בשעות ספורות.
השכם בבוקר כבר פקדו המתעמלים את הכיכר. ביום החגיגה, מנתה אגודת המכבים של פלסטינה 980 מתעמלים (והמספר צומח מאז בקביעות). רבים מהם נכחו בפסטיבל ונתנו לו את אופיו. המתעמלים הציגו תרגילים על מכשירים ובאופן חופשי. התקיימו משחקי כדורגל מותחים, נערכו מירוצים ותחרויות משיכה בחבל. ההתיישבויות השונות התחרו ביניהם על הדירוג באירועי הספורט השנים. מתל אביב הגיעה משלחת של תלמידים מהגימנסיה העברית.
מיד לאחר הפסקת הצהריים, התאספו כל המתחרים לתהלוכה. הם צעדו בסדר מופתי עם דגלים צבעוניים דרך העיירה, ונעצרו לפני 'בית הוועד' (המועצה המקומית של ההתיישבות). 'ראש הוועד', אדון אייזנברג, יצא החוצה אל המרפסת, ובעודו נרגש ואולי אפילו דומע – נאם ארוכות. אני מבין רק מעט עברית, אבל נדמה היה לי שהוא השווה בין הפסח של היום הזה לפסח של ימי הקדמונים, והצביע על איזה פסח עתידי. המילה 'חירות' חזרה פעמים רבות ונתנה את הטון לנאום. ובאותו הרגע, האמת שבשיר 'עם ישראל חי‘ הייתה לחוויה עמוקה. [הוא לא יודע עברית אבל מכיר ומזהה את המילה ״חירות״. זה יפה בעיני.]
התהלוכה צעדה בחזרה אל כיכר החגיגה, והתחרויות החלו בשנית. הרוכבים המשיכו במרוציהם, שבאחד מהם השתתפה גם ציפורה. זו הייתה בתו של מתיישב מאחת מההתיישבויות הדרומיות, שנשואה גם ל'שומר' כלשהו. [הכוונה היא לציפורה זייד, זוגתו של אלכסנדר זייד, שהייתה ידוע בכישורי הרכיבה שלה.]
במסגרת תחרויות הריצה, היה גם מקרה מביך אחד. פרץ ריב אלים, בשל מתחרה שנפסל מסיבות טכניות, ובכל זאת התעקש להשתתף. בסופו של דבר, העניינים סודרו והקונפליקט נפתר. ובכל זאת היה זה אירוע צורם בתוך כל היום ההרמוני הזה. למרות שלא מדובר בהלך הרוח הכללי, חשוב לי לציין זאת, על מנת שלא לצייר תמונה שקרית.
היום התקרב לסופו. פרסי הניצחון חולקו בכיכר והיו גם נאומים יפים. שתיתי כוסות אחרונות של יין, וחשבתי לעצמי בפליאה, שלמרות שאין משלמים על היין והוא מוגש חינם – לא מצאתי אפילו שיכור אחד בחגיגות. [כנראה שיוליוס אהב לשתות. זה גורם לי לחבב אותו.]
עזבתי את כיכר החגיגה. הדרך הובילה אותי אל בית הכנסת. מכיוון שהיה מואר, פסעתי פנימה ומצאתי שם חבורה של תלמידי תלמוד. רובם היו גברים זקנים, אבל בעלי גוף חסון וקרתני. כאן, בארץ הזאת יש חיים יהודים חדשים ועתיקים, זה לצד זה. [זה תיאור יפה ומרגש.]
בערב נערך נשף בבית-העם, שמרבית באי החגיגה לא יכלו להשתתף בו. ערב מוזיקלי-ספרותי, שכלל גם שיחה. וכך, בהישמע צליליה של סונטה של בטהובן, עזבו רבים מהנוסעים את השמחה הגדולה.8
[תרגום: נעם רז]
זה זכרון יפה מאירוע מוזר ויוצא דופן.
ניתן לחוש בייחודיות של הרגע הזה גם בסרט ״חיי היהודים בארץ-ישראל״ בו תועד. הסצנות אותן הצליח לתפוס מפתיעות ומלאות חיים. רואים בהן שורות מתעמלים צעירים, במדים לבנים, תרבושים לראשם, מבצעים תרגילים מתואמים. דגלי האימפריה העות׳מאנית לצד דגלי כחול לבן, מתנופפים יחדיו משני צידי שער הכניסה העשוי כפות תמרים, המוני אדם. איזו תרבות משונה, שילוב מקסים, נורא וחד פעמי של דברים מכאן ומשם. החגיגה הזו, ברחובות, בשנת 1913, אינה אירופית אלא מקומית, יהודית וציונית, ארץ-ישראלית, פלסטינית ועות׳מאנית. בנקודה המוזרה הזו בזמן זהו שילוב אפשרי.
[אני מדמיין את החגיגה הזאת. איך יוליוס השיכור קלות מיין צעיר, צופה בציפורה זייד עוברת בדהרה. אביב יפה, זוהר, תפוזים שנקטפו באותו היום. והערבים לא פותחים את הפה, לא מבינים בכלל מה הולך ומה עוד צפוי לקרות.]
אבל המשתתפים בחגיגות לא יודעים שזוהי חגיגת סיום ופרידה. מלחמת העולם, הכיבוש הבריטי והמנדט ישנו את הארץ ויהפכו את תמהיל הזהויות הזה ללא רלוונטי.
[ההתיישבות הציונית בפלסטינה היא קולוניאליסטית. אבל בחגיגת הפסח הזו ברחובות זה קולוניאליזם רך, סתגלתן.]
איני חושב שהמסע עורר ביוליוס כל תשוקה לעזוב את גרמניה ולהשתקע בארץ ישראל. הוא אמנם הביט בהערכה ובהשתאות על המתיישבים, אבל הם נותרו זרים לו. הוא היה גרמני, לא פלסטיני. בכל מקרה, בברלין המתינה לו אישה אוהבת, אהבת ילדותו שסוף סוף זכה בה מחדש. אחרי ההרפתקה, וההפוגה שהעניקה לו מהחיים הבורגניים, הגיע הזמן לחזור אל המציאות.
עוד קטעים מתוך הסרט ״חיי היהודים בארץ ישראל״
[Jüdische Monatshefte für Turnen und Sport. Organ der jüdischnationalen Jugendbewegung] ↩︎
בטח היה לא פשוט לגדול כאח צעיר בצילו של יוליוס. הנתיב שסלל, אל ההשכלה, אל ערכי ההתעמלות, חוסן הגוף, טוהר המידות, שמחת הנפש, חירות הרוח והעם, אי אפשר לעמוד בכל, זו דרישה גדולה מדי. אני גדלתי כבן בכור במשפחה קטנה, ולכן יכול להבין רק חלק מהאווירה המשפחתית והחוויה של אחיו.
ז׳אן יצחק היילברון היה כפרי במוצאו, ובעל נסיון חיים של עני. משפחות עירוניות מבוססות נוטות להיות קטנות כי ילדים זה בלאגן ולא צריך הרבה מהם. אבל בכפר, צאצאים רבים מעניקים כוח לשרוד ואפשרות להתפשט ולהתעשר. ההתפתחות האישית של כל אחד מהילדים כפופה לטובת המשפחה כולה וחייבת לשרת אותה.
[זה דומה למקום של המתעמל הבודד בתוך קבוצת מתעמלים, כפי שתיאר אותו יוליוס. אבל לבן המשפחה אין יכולת בחירה אמיתית. נאמנות משפחתית היא לכאורה חוק טבע, והיא ראשונה באמנה החברתית שתופשת את רובן של עשרת הדברות. אולי לכן בגידה בבני המשפחה נחשבת כעוול נורא ואיום.]
כדי להגשים את חלומותיו ז׳אן היילברון היה צריך צריך שבט. הוא רצה ליצור כזה במהירות. כך, משפחתו צמחה בקצב מהיר, ילד כל שנתיים, כדי לא לבזבז זמן.
שני לאחר יוליוס בא פליקס (Felix), שכונה ״ההיילברון היפה״ בגלל מראהו המצודד. [הכינוי הזה: ״ההיילברון ה…״ הוא סימן של משפחה גדולה, התופסת את עצמה כשבט. כבר לא יהיה לעולם ״היואלי ה…״. אבל איני מתחרט על ההחלטה המשותפת, של אהובתי ושלי, לגדל רק בת אחת. היא מספיקה לנו ולי.] הוא היה טוב עם מספרים וכספים. בארגון בר כוכבא שימש כגזבר. כפי הנראה היה מי שניהל את חשבונות המפעל והמשפחה. אחר כך, שלישי, נולד סאלי (Sally), שהיה מוכשר לשפות ובעל תושיה. הוא למד בגימנסיה טכנית, ושאף להפוך לסוחר.
בת ראשונה, רוזה (Rosa), נולדה אחר כך, אבל מתה בגיל שנה. זה היה טראגי, אך צפוי. בתקופה זו (היא נולדה בשנת 1885), לא כל הילדים הגיעו לבגרות. בשנת מותה אמה ילדה את גאורג (Georg), הבן הרביעי. הוא לא היה מוכשר דיו בלימודים עיוניים כדי ללמוד בגימנסיה אבל היה בעל ידיים טובות. לכן הפך לשוליה במפעל ולמד את מלאכת עיבוד הלבד והפיכתו לכובעים ולכומתות.
החמישי היה ארתור (Arthur), שהיה רגיש ועדין, ושותף נלהב בפעילויות ״בר-כוכבא״. השישי, אלכס (Alex), קיצור של אלכסנדר. איני יודע הרבה עליו, פרט לזה שהיה קרוב מאוד לאמה של סבתי, הדוויג (Hedwig), או הדה, כפי שנקראה בקיצור, שנולדה שנתיים אחריו, והייתה הבת היחידה שהגיעה לבגרות. האחרון בתור, בן הזקונים, אריך (Erich), נולד בשנת 1895. זהו, תשע לידות ושמונה ילדים שבגרו במהלך 17 שנים.
[זה מבלבל מאוד, מטח השמות הזה, אני יודע, ומבטיח שלא תהיה בחינה בסוף. אבל עבור בני משפחת היילברון, כמו עבור בני משפחות גדולות בדרך כלל, זה היה פשוט כמו סדר חודשי השנה, שרשרת מתנגנת על הלשון, נצחית לכאורה: יוליוס, פליקס, סאלי, גאורג, ארתור, אלכס, הדה, אריך. רוזה מתה לפני ששמה הספיק להתקבע בתוך הסדר.]
כל המאורעות שתוארו בפרק הקודם אירעו בזמן שבני המשפחה התבגרו וחיפשו את דרכם. הטרגדיה הגדולה הראשונה הוזכרה כבר גם היא: מותו של ארתור מדלקת התוספתן, כשהיה רק בן 19.
תמונת ארתור היילברון המסכן, שפורסמה בעיתון המתעמלים
עיתון המתעמלים היהודים פרסם הספד לחבר האגודה שמת במפתיע, מלווה בתמונה שלו, שצולמה אולי כדי לציין את סוף לימודיו בגימנסיה. [אדם צעיר ויפה, זקוף. מה זה שם, על ירכו? ספר? כנראה בא להדגים שהיה למדן. איזה אובדן טיפשי ומיותר.]
ב־29 בספטמבר השנה נפטר אחינו היקר להתעמלות ארתור היילברון, תקופת מחלתו הייתה קצרה וכואבת, ומותו הפתאומי של אדם עדין זה, שהיה שקט גם בעליזותו ונאהב על הבריות כולן, זעזע את לבבותינו. הוא היה מסור בכל מאודו לנושא היהודי.
עבור האיגוד שלנו הוא היה הבטחה ותקווה גדולה: מחלקת החניכים מתאבלת על אובדן אחד מפעיליה הנמרצים ביותר. רבים מספור מחברי האגודה ליוו אותו בדרכו האחרונה. שמו לא יימחה מזיכרוננו.
לשם הנחלת זיכרונו ולפי בקשת רבים, אנו מביאים כאן תצלום דמותו של הנפטר.1
[תרגום: נעם רז.]
חברי האגודה השתתפו בלוויה, אבל למרות היותם ״אחיו להתעמלות״ האבל שלהם לא דמה לזה של בני המשפחה האמיתיים, שהיו צריכים להתרגל לעולם אחר, בו חלק מהם חסר לנצח.
חיי המשפחה התנהלו בפרנצלאואר ברג, שכונת מגוריהם ומקום המפעל המשפחתי. כאשר עזבו אותה זה היה רק לצורך לימודים או שירות צבאי. ביקרתי לא מזמן בבניין בו שכנה דירת המשפחה, בה גרו כולם יחדיו בצעירותם. [בודאי היו גם מבשלת ומטפלת. כ-12 אנשים תחת קורת גג אחת.] שם היו נאספים גם בבגרותם, כאשר לחלקם כבר הייתה דירה משלהם במרחק הליכה מדירת ההורים, ושם ציינו את החגים, מכבדים את המסורת ויוצרים מסורות משפחתיות משל עצמם.
[לאחר הדלקת נרות חנוכה אצל סבתא יודית היא הייתה שולפת את אוסף הסביבונים שהמתין בקופסא בארון לרגע זה, וגם מסגרת עץ שהונחה על השולחן כדי למנוע מהם ליפול ממנו בזמן שהיינו מתחרים בינינו, הסביבון של מי ישאר אחרון. בפסח הייתה מגישה ליקר ביצים שהכינה על פי מתכון משפחתי. אני מתגעגע לטעם שלו, שמזכיר לי ילדות, אבל כטבעוני אצטרך למחול על עקרונותי אם אנסה לשחזר את החוויה.]
איני יודע באיזו קומה גרו, ולא זיהיתי סימני מזוזה על אף אחד ממשקופי הכניסה כשביקרתי בבניין שעדיין עומד שם, אבל לא הייתי מבקש להיכנס פנימה גם לו ידעתי באיזו דירה בדיוק התגוררה משפחת היילברון. [אני ביישן וחששן. עבר המון זמן, ומי שחי שם כעת לא חייב לי דבר. אבל אולי הייתי צריך להתגבר על כך, כי אני רק מביע עניין, ולא מבקש להטיל אשמה על איש. המשפחה שלי גרה שם פעם.] חדר המדרגות של הבניין רחב, ספון עץ ומפואר. הוא משדר הידור מאופק. בערב פסח, בזמן שגרה בו משפחת היילברון, ודאי נשמעו בו קולות התפילה והשירה שעלו מתוך הבית. אליו נפתחה הדלת כאשר המתינו לבואו של אליהו.
כמו מגיני הדויד שבכותרת מצבת הקבר המשפחתית, הזהות היהודית הכפיפה את כל בני המשפחה לכללי מוסר והתנהגות. גם מי מהילדים שלא שמר מצוות ידע שצריך לשמור על הכבוד המשפחתי, והבין שלמי שיסטה מהדרך מצפה נידוי. היהדות של ההורים הייתה מסורתית, בורגנית ומשעממת. הזהות הלאומית-יהודית הייתה חשובה במסגרת ״בר-כוכבא״ אבל משנית בתחומים אחרים. איש מבני המשפחה לא שקל להגר לפלסטינה, חלילה, זו הייתה ארץ רחוקה ומפגרת על גבול המדבר. ההיילברונים היו יהודים גאים, בני פרנצלאואר ברג, ברלין, גרמניה ואירופה.
כשסיים את לימודי ההשתלמות, ולאחר בחינה קשה, הוסמך יוליוס כעורך דין. הוא הצטרף למשרד קיים, מרחק פינת רחוב אחת מבית המשפחה, שבו היו עוד שני עורכי דין. שני שותפיו היו בעלי תואר ד״ר למשפטים. ]המשרד פרסם מודעות בעיתון המתעמלים היהודיים. אז כהיום, עולם ההתעמלות והספורט שימש כתשתית לקשרים עסקיים בין חבריו. [יוליוס עצמו לא השלים דוקטורט. הוא ויתר על התואר האקדמי, ולא הגיש לשיפוט האוניברסיטה עבודת גמר שכתב. בגלל הרמה הנמוכה של העבודות שהגישו שאר הסטודנטים אין כל משמעות לתואר, טען ביוהרה.
אולי זה היה תירוץ? אולי הסביר כך, לעצמו ולאחרים, מדוע ויתר ונכשל? התנשאות היא לרוב תוצאה של רגשי נחיתות. ואולי היה סתם פוץ, אין לדעת. יחסי אליו מוטה בגלל שהוא בן משפחה. אולי, רק אולי, היה גאוותן בצדק.]
היה עוד משהו שגורם לי לפקפק באישיותו. כנראה שניהל רומן עם אישה לא יהודיה, היא הרתה לו, ונולדה לו בת. יוליוס לא הכיר בה באופן רשמי, והיא נותרה סוד אל מול הוריו. [הרומן עצמו לא מפריע לי, אבל הנטישה כן.] חתונה מחוץ למסגרת הדתית לא עמדה על הפרק, אימו לעולם לא הייתה מסכימה לכך. ז׳אן יצחק היילברון הניח תפילין והתפלל את כל תפילות היום, ז׳אנט זורטל שמרה על מצוות הדת ולא התכוונה לתת לילדיה לסטות מהדרך. כל האחים הבינו את המשמעות. הבחירות האישיות שלהם עמדו לביקורת מתמדת. בלי משפחה אתה כלום.
[אני יודע את הפרט המלוכלך הזה מזכרונותיו של בנו היחיד, שאינו מבקר אותו על כך. שמה של אחותו למחצה נשמר בסוד, אפילו ממנו. הסיכוי שאדע את זהותה, או אם היו לה צאצאים משלה, אפסי. יכול להיות שיש במשפחתי ענף רחוק ונעלם. אבל גם אם כך, זה חסר משמעות. השורש הגנטי המשותף קבור עמוק מאוד באדמה, והבגידה הרחוקה ודאי נשכחה.
ובכל זאת אירע פה מעשה דרמטי: יוליוס הפך לאבא, וכדי לא להתעמת עם משפחתו התנכר לביתו ונטש אותה. מעניין אם היה מתנהג באותו אופן אם היה נולד לו בן.]
*
אני חוזר מעט לאחור בסיפור. בראשית 1907, חודשים ספורים לפני מות ארתור, הטרגדיה שהיכתה במשפחת היילברון, קיבלה הדוויג, הדה, מי שהייתה אמה של סבתא יודית והבת היחידה במשפחה, פנקס זכרונות. זה ספרון בכריכת עור, ששמה מוטבע עליה באותיות זהב. הכריכה הפנימית היא של דפים מאוירים בדוגמת עלים מוזהבים, ובדף הראשון יש הדפס צבעוני של שתי שושנים, ורודה ולבנה. הדה הייתה אז כמעט בת 16.
[זה ספרון מהודר, שנעשה במלאכת יד מיומנת. מכיוון שהשתעשעתי בתפירה וכריכה של ספרים אני יכול להעריך את העבודה. בטח לא היה זול (למרות שלא מאוד יקר): זה ייצור סדרתי במלאכת יד של מתנה קלאסית לגיל הנעורים.]
היא הייתה יפה ושחומת עור, בעל שיער שחור, צפוף ובוהק. סבתא יודית הייתה דומה לה מאוד, וכך גם אחותי גליה. כנראה שהייתה צייתנית ובודדה.
[ספר זכרונות משמר לא רק את הטקסט אלא גם את הרגע בו נכתב. כתיבת הזיכרון היא טקס, כמו כתיבת הקדשה על ספר. אני שונא לכתוב הקדשות, ורע מאוד בזה.]
המכתם הראשון שנכתב בפנקס, בדיו שחורה ובכתב יד משורטט ומוטה, בטוח בעצמו, נותן עצות מפוכחות לנערה הצעירה:
שאי את ליבך, פתוח להנאות החיים,
אבל היי נכונה גם לקשיים;
למדי לקוות גם בזמנים רעים;
חשבי על הסערה כשהשמיים בהירים.
זכרון ידידותי
מאת
ד״ר גוטמן
זו לא פילוסופיית חיים מאוד אופטימית. איני יודע מי היה עבורה מר גוטמן, שהרשה לעצמו טון חמור כל כך. ידיד המשפחה? שותף לעסקים של אביה? תואר הד״ר מצורף לשמו כאות של כבוד וכסימן לכך שהוא יודע מה שהוא אומר. החיים קשים וצריך להתכונן לכך. כל אושר הוא זמני.
[זו הייתה פילוסופיית החיים של סבתא יודית. היא הייתה אדם פסימי ודאגן. אני, לעומתה, מנסה לא לתת להכרה הנוראית שבסוף כל טוב יש רע לדפוק לי את הפנטזיות ואת מצב הרוח.]
המכתמים לא נכתבו בפנקס לפי סדר העמודים. רובם שירים קצרים או פתגמים. אני מניח שחלק מהכותבים דפדפו לפנים וחלקם מילאו דפים ריקים בתחילת הפנקס. כתב היד והחתימות המסוגננות מראים עד כמה קליגרפיה הייתה חשובה, כחלק מאופן ביטוי הזהות האישית של הכותבים.
[הכתיבה באמצעות מקלדת הביאה לניוון של תרבות כתב יד מפוארת. מעניין מה ישתנה ויתנוון עוד כאשר רוב הכתיבה תעשה באמצעות דיבור או קריאת מחשבות.]
מעט אחרי תחילת הפנקס, בראש המחברת השנייה ממנו הוא תפור, יש מספר עמודים יוצאי דופן, מכיוון שכתובה בהם פרוזה, בשורות צפופות ומלאות. זו העתקה, או אולי עיבוד מהזכרון של אגדה שנכתבה על ידי הסופר הידוע בכינוי מוּלְטַאטוּלִי (Multatuli), והופיעה בספרו ״מכתבי אהבה״ (Minnebrieven).
[אדוארד דאווס דקר (1820-1887) היה סופר הולנדי. תוך כדי שירותו במנהל הקולוניאלי של מושבות הודו המערבית ההולנדית התוודע לאכזריות ולחוסר התוחלת של הקולוניאליזם, ופרסם רומן שחשף את הזוועות שחוללו ההולנדים באינדונזיה. אני בעדו, גם בגלל שפסל ראשו הזוויתי והמשופם ניצב על גשר שאני מאוד אוהב באמסטרדם. יפה גם משמעות שם העט שבחר לעצמו: מולטאטולי הוא מי שנושא הכל על גבו.]
זה סיפור על נערה בשם טיגאטר. היא בת יחידה, טובת לב ומוכשרת שחיה עם אחיה הרבים ואביה בכפר. [היותה בת יחידה היא נקודת הדמיון העיקרית בין הדה לטיגאטר.] היא מצטיינת בחליבה ועוזרת לאביה, שתלוי בה לחלוטין. אבל האב חושש שאם תדע על העולם שבחוץ, על היכולת לצוד, לנדוד ולחפש אהבה, תעזוב אותו. במקרה כזה אחיה יצטרכו לדאוג לו, ולא רק שלא יוכלו לנדוד בעצמם אלא ימלאו את משימותיהם פחות טוב ממנה. האחים לא מוכנים לקבל את האפשרות לפגיעה בחופש שלהם, ומשכנעים את האב למנוע מאחותם היחידה לצאת ללמוד, ובכך לשמור אותה בבורותה. אבל אב המשפחה מכיר את בתו החכמה ומבין שטיגאטר יכולה ללמוד על העולם גם מעצם המבט הסקרני על המציאות שמקיפה אותה. האחים מטכסים עצה ומציעים לאב לנהוג כך:
– אבא, אמור לה: שלדעת, להבין ולחשוק הם חטאים עבור נערה!
בפעם הזו האב הזהיר היה מרוצה. הוא נתן לבניו ללכת לדוג, לצוד, לצאת אל העולם, לחפש אחרי אישה, לנדוד בכל מקום.
אבל הוא אסר על טיגאטר את הידיעה, את ההבנה ואת התשוקה, והיא המשיכה לחלוב בטיפשות עד הסוף.
וכך זה נשאר עד ימינו.
[נתקלתי בהתייחסויות עכשוויות לאגדה הזאת, שעדיין משמשת כמקור השראה פמיניסטי ואנטי דתי. ציטוט יפה שלה היה בקשר להפגנות נשים הנלחמות על חירותן בטורקיה ובאיראן.]
פליקס, אחיה הגדול (השני בתור אחרי יוליוס) הוא שחתום על הציטוט הארוך. חתרני מצידו לכתוב בספר הזכרונות משהו בעל מוסר השכל כזה. אני מעריך אותו על כך. האחים בסיפור מקריבים את בת משפחתם כדי למצוא את אושרם. האם ניסה להזהיר את אחותו מהבית החונק והמסרס? הדה הייתה בת יחידה להורים שומרי מסורת. האם הצרו את צעדיה? האם פליקס רמז לה שעליה למרוד בגורלה?
מעט אחרי הזמן בו נכתבה האגדה בפנקס, מת ארתור היילברון, שהיה מבוגר מהדה בארבע שנים. במשך כמה שנים לא נכתב בו דבר.
דיוקן של הדה, לבושה בשמלה חומה על רקע אדום, היה תלוי בביתנו כשהייתי ילד. בציור השמן היא עונדת עגילים, ותכשיט מגן דוד תלוי בפתח צווארון התחרה, מלאכת המחשבת, שלצווארה. אני זוכר שאהבתי להעביר אצבע על פיתולי המסגרת הזהובה והמסוגננת. היא נראתה לי כמו דמות אצילית מעולם אחר. לא ייחסתי חשיבות לעיניה העצובות. התפעלתי מיופיה. קשה לקרוא את שמה, הכתוב עברית, בראש הציור: ״חנה בת-יצחק היילברונן״.
דיוקן הדוויג היילברון הצעירה
דיוקן זה אינו רק תיעוד של אישה צעירה טרם צאתה אל העולם, או עוד סמל סטטוס בורגני יהודי. זו הצהרת שייכות, גם למשפחה וגם לדת ולתרבות. כפי ששמו של אב המשפחה, ז׳אן היילברון, כתוב באותיות גדולות בין מגיני הדויד, בראש המצבה שבאחוזת הקבר, כך הוא מתנוסס כאן באותיות עבריות מעליה. אין דוגמא ברורה יותר לסמכות פטריארכלית.
ז׳אן יצחק היילברון רצה להיקבר לצד ילדיו וגם שיקברו תחת שמו. הוא רצה שביתו תישא לנצח את שמו. באחוזת הקבר המשפחתית לא נשמרו חלקות לבני המשפחות שילדיו היו עתידים להקים, ולא נלקחה בחשבון אפשרות שיקברו במקום אחר. מקום מיועד המתין לכל אחד מהילדים, ולהם בלבד. בודאי חשבו על זה, כשביקרו שם לציון יום השנה למות ארתור, אחיהם, פה אני עתיד להיקבר, מתישהו. הדה ודאי חלמה על כך שתצליח להשתחרר ולקבוע את גורלה, שיום אחד תהיה בעלת משפחה משלה ותעזוב את בית הוריה.
[בפר לשז, בית הקברות הפריזאי לידו גרנו כמה חודשים, היו אחוזות קבר משפחתיות רבות. לא ראיתי רבות שדומות לזו, סדרה של מקומות קבורה מחכים לאכלוס. מקומות ריקים ושמורים נפוצים בקברים זוגיים, ומופיעים לעיתים בקברים משפחתיים, כאשר הילד או הילדה מתו לפני הוריו, ואחוזת הקבר היא בעצם מאוזוליאום לזכרם. אני אוהב בתי קברות ישנים כי הם מחוץ לזמן. בתי קברות פעילים, ובעיקר בתי קברות צבאיים, מרתיעים אותי. איני קונה את אשליית ההצטרפות לנצח שהם מנסים לטפח. קבורה היא הדרך לתהום הנשייה.]
בשנת 1910 הופיעו מכתמים חדשים בספר הזכרונות. חלקם מהעיר קורבך (Korbach), עיר מעיינות מרפא סמוכה לכפר בו גדל ז׳אן יצחק היילברון. אחיו אברהם, שעבד כמורה, גר שם. המשפחה כנראה בילתה בעיר את חופשת הקיץ. בקיץ של שנת 1911 מופיע מכתם בכתב פרוע ויצרי:
את רוצה שאכתוב משהו בפנקס הזה
ואני לא יודע מה.
אנו רוצים להישאר ידידים טובים
האם את רוצה בזאת?
כמזכרת לשעות שבוזבזו היטב
פול אופנהיים
[אני חושב שהתכוון לומר: ״אני רוצה להישאר ידיד טוב שלך״, אבל צורת הפנייה המנומסת בגרמנית לא אפשרה זאת.]
היא הייתה בת 21. במכתם שבא אחר כך חברה הזכירה לה מה חשוב, באמצעות גרסא מעובדת של פתגם חז״ל:
על שלושה דברים העולם עומד
יראת האלוהים, האהבה לרעך, והצדק
(פרקי אבות)
כאשר את קוראת, תמיד זכרי את הפתגם הקטן הזה
אווה פינר
[איזה מייבשת. תני להנות מהחיים תני]
מעט אחר כך חדלה הדה להשתמש בספר הזכרונות. הוא נותר מזכרת לנעוריה.
[ספר הזכרונות נותר בבית הוריה. אספר מאוחר יותר כיצד, אני מאמין, הגיע לידי סבתא יודית. הוא עבר ממנה לאבי וממנו אלי.]
כמו אחיה, גם הדה הייתה חברה באגודת ״בר-כוכבא״ ברלין. כך הכירה את מי שהפך לבעלה. הוא, ארנולד נפתלי דונט (Donath), היה פעיל בארגון ״הכח וינה״. האגודה הוינאית אירחה את אחד ממפגשי ההתעמלות השנתיים הגדולים של המתעמלים היהודיים. אחד מאחיה של הדה נסע להשתתף בכינוס, והתגורר במהלכו בבית משפחת דונט. כשנערך כינוס מקביל בברלין ארנולד הגיע לבקר בבית היילברון. הוא היה סוחר, צעיר ומבטיח. למרות שלא הגיע מרקע מבוסס בני משפחתו השתייכו לתרבות הגרמנית והיו בהם רופאים ובעלי תואר ד״ר. הוא היה שידוך ראוי.
מודעת האירוסים התפרסמה בעיתון הציוני היהודי יידישֶה רוּנְדְשַאוּ (הסקירה היהודית – Juedische Rundschau) בקיץ 1912. במודעה מצויינים שמות אגודות ההתעמלות מתחת לשמות המאורסים: לא רק הדה וארנולד נישאים, אגודת בר-כוכבא ברלין היא שמתארסת עם אגודת הכח וינה. כך שזוהי גם ברית ארגונית בין דומים, שחולקים את אותם ערכים וזהות. [עיתון היה בטאון ״התאחדות ציוני גרמניה״, הודפס בברלין, והיה העיתון היהודי הנפוץ ביותר בעולם הגרמני. הוא החל לפעול בשנת 1902, ואני רוצה להאמין, ללא עדות מסייעת, שהושפע מעיתון המתעמלים היהודים שקדם לו במעט.]
בתמונה מזמן זה היא נראית מאושרת לצידו, שלווה. הוא הוציא אותה מבית אביה ולקח אותה לוינה. זו הייתה עיר רחוקה, גרמנית מאוד, אבל שונה מאוד מברלין. הוא נתן לה את שמו. מעט אחרי שנישאו הרתה.
תמונת הנישואים של הדה וארנולד. זוג יפה ומאושר, בינתיים
[ספר זה מתאר את משפחת היילברון מברלין. משפחת דונט מוינה דומה לה, וגם שונה לגמרי. אני מקווה לספר עליהם בפירוט בהזדמנות אחרת. אציין את אחד ההבדלים העיקריים: משפחת היילברון הייתה, כאמור, פטריארכלית. משפחת דונט הובלה ביד רמה על ידי אם המשפחה. זה לא הפך אותה בהכרח לרכה וסלחנית יותר.]
אבל האושר היה קצר מועד. בתם הראשונה נולדה ומתה באותו היום, 14.6.1913. לא ניתן לה שם. [14.6 הוא תאריך יום ההולדת של אהובתי. מרגש אותי להיתקל בו.] תוך חודשים מעטים הייתה הדה שוב בהריון.
הדה הייתה מוכנה לקשיים, אבל לא ידעה כמה מהם יעמיד בפניה העתיד. רות דונט, אחותה הגדולה של סבתא יודית, הנכדה הראשונה במשפחת היילברון, נולדה בסוף חודש יולי בשנת 1914, פחות מחודש לפני פרוץ המלחמה הגדולה.
*
השני שמרד היה סאלי, הבן השלישי, מי שהיה טוב בשפות ובעל השכלה טכנית. הוא היה סוחר בנשמתו, מתווך מוצלח של מוצרים וידע. חזק וגבוה משאר אחיו, הוא היה בעל נוכחות פיזית מרשימה. גם הוא, כמו יוליוס, אחיו הבכור, התהדר בשפם מטופח. אבל סאלי בחר להתרחק, ולקשור את גורלו במקום אחר, שונה ואחר מברלין, מגרמניה, מהתרבות היהודית-גרמנית המסוגרת והקרתנית של בית אביו. הוא למד בגימנסיה טכנית שנתנה לו בסיס הנדסי רחב, השלים את האביטור, אבל לא המשיך ללימודים באוניברסיטה. שאיפותיו היו כנראה בעיקר עסקיות, והוא רצה לנצל את הידע שלו בשפות. כך קיבל עבודה כנציג בינלאומי של חברת ייצור רכבות גרמנית ונשלח על ידה לאיטליה.
בשנת 1912 התפרסמה בעיתון המתעמלים היהודים מודעה המבשרת על האירוסים בינו ובין יוג׳יניה לופז-נונס (Eugenia Lopez Nuñes). צוין שכתובת מגוריהם היא מילאנו.
[סאלי היה אח להתעמלות, ובאמצעות פרסום מודעה בעיתון הודיע על השינוי הכפול, במצבו האישי ובכתובתו, לבני משפחת המתעמלים של ארגון בר-כוכבא.]
ליוג׳יניה היו עיניים חולמניות. היא נולדה למשפחה מבוססת בליבורנו, עיר נמל איטלקית, הנמצאת בחבל טוסקנה. הייתה בעיר קהילה יהודית ותיקה ועשירה, שמוצאה ממגורשי ספרד ופורטוגל. זה ההסבר לשם משפחתה המתנגן. היה לה צוואר ארוך, שיער כהה ומקורזל וקול חזק ויפה, כלי שאימנה עד שלמות. היא הייתה זמרת אופרה.
יוג׳יניה לופז-נונס, זמרת אופרה יהודיה, בתמונת יחסי ציבור מוקדמת
[זה קוריוז משפחתי די משעשע. דוד של סבתא יודית התחתן עם זמרת אופרה איטלקית. היא לא סיפרה דבר על כך. גיליתי זאת במקרה, ולא האמנתי בתחילה.]
אופרה הייתה במרכז חיי התרבות והמוזיקה באיטליה, אבל יוג׳יניה הייתה בכל זאת יוצאת דופן. איני יודע על עוד נשים יהודיות איטלקיות באותה תקופה שזה היה מקצוען.
היא נולדה בשנת 1883, כמו סאלי היילברון. בודאי למדה מוזיקה ושירה כבר מילדותה. אי אפשר להגיע לרמה הנדרשת מזמרת מקצועית בלי הכשרה מסודרת.
[בתי היא זמרת מדהימה, ושרה במקהלה מעולה. גם היא, כיוג׳יניה, מצו-סופרן. אבל אם הייתה רוצה לפתח את כשרונותיה ולהפוך לזמרת אופרה היה עליה להתחייב לתהליך לימודים מתיש. מכיוון שאני חושב שחיים כזמרת אופרה אינם קלים אני שמח שלא בחרה בדרך זו, ובכל זאת מעריך את מי שכן עושה זאת. הקול האנושי הוא כלי נגינה מופלא, ומי שמתמסר לטיפוחו משתתף במסורת ארוכה של הערצה ליופיו.]
בגיל 21 הופיעה יוג׳יניה לראשונה בפומבי, בתפקיד משני דרמטי וחושני, באופרה ״ריגולטו״ מאת ורדי, בבית האופרה של העיר קררה. בשנים שאחר כך המשיכה להופיע באולמות שונים במרכז וצפון איטליה, לא הגדולים ביותר אבל רק דרגה אחת מתחתם. בשנת 1910 ביצעה לראשונה תפקיד ראשי, שהתאים לקול המצו-סופרן הדרמטי ומלא הרגש שלה. זה היה ״תפקיד מכנסיים״, כלומר כזה שנכתב עבור אישה שמגלמת גבר.
[זה מושג מגניב בעיני. אין לו משמעות של דראג, בין השאר כי אינו בעל הקשרים מיניים. ישנן דמויות גבריות, בעיקר של נערים, שגוון הקול הנשי מתאים להן. התפקיד שגילמה יוג׳יניה היה של זנטו (Zanetto), באופרה שנקראת כך מאת האיטלקי פייטרו מאסקאני (האופרה הוצגה לראשונה ב-1896). זהו זמר נודד צעיר, שנקלע לביתה של אישה, מנהלת מלון דרכים בסביבת פירנצה. היא משחררת אותו לדרכו, למרות אהבתה אליו, בגלל חשש כפול: שלא תוכל להעניק לו את מה שהוא זקוק לו, ושתאלץ לוותר על בדידותה.]
יהדותה לא היתה סוד, אבל כנראה לא מאוד רלוונטית בעולם בו פעלה. משפחתה הייתה חלק מהחברה האיטלקית. היא שמרה על כבודה וצניעותה, ואמה, רגינה, שבאה ממשפחת דה בנדטי העשירה, ליוותה אותה בכל הופעותיה.
[ובכך שמרה על כבוד המשפחה, ועל המוניטין של ביתה כשידוך הגון. הכותרת ״זמרת אופרה״ עלולה לבלבל. איני חושב שיוג׳יניה חיה חיים בוהמיינים. היא עבדה קשה ופיתחה קריירה מקצועית רצינית.]
בשנים שאחר כך הייתה אחת מחלוצות תחום שצמח במהירות: הקלטת קטעי אופרה והפצתם בתקליטים. זו הייתה תעשייה חדשה לגמרי, שהתבססה על מספר המצאות טכנולוגיות. ההקלטה התבצעה באופן מכני: הקול שנקלט באמצעות אפרכסת גדולה הרעיד מחט על פני גליל שעווה מסתובב. קולות גבוהים או נמוכים מדי לא התאימו להקלטה. יוג׳ינה הייתה, כאמור, מצו-סופרן, וידעה לשלוט בגופה ובקולה באופן מושלם. היא הצליחה להתאים את עצמה לדרישות הטכניות ולהפיק תוצאות טובות, שמתעדות את שירתה ומעוררות התפעלות גם ממרחק זמן.
[קוטר גליל השעווה במכונת ההקלטה קבע את האורך המקסימלי שניתן היה להקליט, לרוב כ-3 דקות. זה גם היה משך התקליט, שהוטבע משני צידיו. כך התקבע האורך המקובל של שיר. התקליטים נמכרו לבעלי מכשירי פטיפון. מהירות ההשמעה המקובלת היתה 78 סיבובים בדקה. כאשר רצו לצרף מספר שירים יחדיו הם נכרכו כאלבום, וזה מקור הכינוי שאנו משמשים בו. אחלה אלבום, החדש של Father of Peace.]
יוג׳יניה הקליטה מספר תקליטים. בידי 15 הקלטות כאלה, שהומרו לקבצים. היא הקליטה עבור חברות שונות: איטלקית, צרפתית, גרמנית ואמריקאית, עד שנת 1914. פירוש הדבר הוא שהייתה מוצלחת בעבודתה, ושהמשיכה להקליט גם אחרי אירוסיה, בגיל 29.
[קיבלתי אותן מאשוט אראקליאן (Ashot Arakelyan), זמר, מוזיקאי ואספן תקליטים מארמניה, שמנהל אתר אינטרנט המוקדש לזמרות אופרה נשכחות]
סאלי ויוג׳יניה נפגשו כאשר השתתפה באירוע גיוס כספים לתנועה הציונית שנערך במילאנו, בו שרה אריה מתוך האופרה ״כרמן״. הם היו ממקומות ומרקעים שונים, אבל ממעמד זהה, בורגנות יהודית משכילה, לא מעשירי הארץ אבל בעלי אמצעים, בטוחים בזהותם. אני מקווה שאהבו זה את זה. למה לא, בעצם? אולי עומק הרגשות שהביעה בשירתה, מהם אני יכול להתפעם גם כעת, 115 שנים אחרי שהונצחו בהקלטה, התבטא גם בחייה הפרטיים.
[ואולי אלה היו נישואי תועלת. אולי זה היה בגלל שהקריירה שלה התקרבה לסופה, מאחר שלא הצליחה לפרוץ אל הבמות הגדולות באמת. אולי חשבה שכך תוכל להתנתק סוף סוף מאמה שהצרה את צעדיה. אני לא יכול לדעת כלום כי כל מה שיש לי זה הקלטות של שירים. אני בוחר, כי למה לא, כי אני רוצה לאהוב אותם, להאמין שהיו שם רומנטיקה ותשוקה.]
מילאנו, העיר בה בחרו לגור, הייתה מרכז קוסמופוליטי של מסחר, תעשייה ותרבות. היא הייתה מגניבה, פתוחה ומעניינת יותר מברלין המיליטריסטית. סאלי דיבר והרגיש בנוח באיטלקית, אותה למד בודאי בגימנסיה. יוג׳יניה ידעה לשיר ואולי גם לדבר גרמנית. אם רצו לבקר את משפחת היילברון יכלו לעשות זאת ברכבת, מרחק יום ולילה של נסיעה.
*
אחרי שחזר לברלין והצטרף למשרד עורכי דין, ולאחר שאחותו ואחיו הקדימו אותו, הגיע זמנו של יוליוס, בכור האחים, להתמסד.
את מי שהפכה לאשתו, רוזה קאופמן לבית אלכסנדר (Rosa Kaufmann), הכיר עוד בגן הילדים. היא הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים אבל בכל זאת למדו יחד. היא הייתה אלמנה, לאחר שבעלה נפטר מדלקת ריאות, והיו לה שני ילדים צעירים, הנס ורודי.
ז׳אנט, אמו של יוליוס, הייתה מאוד לא מרוצה. רוזה אמנם הייתה יהודייה, אבל בעיניה לא הייתה שידוך ראוי לבנה המוצלח. ילדיה הקודמים של רוזה היו סרח עודף שלא יכלה לקבל, כתם על המשפחה. לכן איימה שלא תופיע לחתונה ושרוזה לא תהיה חלק מהמשפחה.
יוליוס לא נכנע. הוא נהנה מיתרון הבגרות, היותו גבר העומד בפני עצמו, והיה נחוש למצוא הפעם את אושרו אפילו אם אמו מתנגדת. במרץ 1914, בעת שהיה במסע ארוך כדי לציין את סוף רווקותו, הודיע בעיתון המתעמלים היהודיים על אירוסיו. [מסע זה יתואר בפרק הבא.] אחרי שחזר הוא ורוזה התחתנו, ללא נוכחות אמו, שעמדה באיומיה והחרימה את הטקס. מעט אחר כך רוזה נכנסה להריון.
*
ז׳אן יצחק היילברון, פאפא, אב המשפחה, רגע לפני המלחמה הגדולה
ז׳אן יצחק היילברון, פאפא, כפי שכונה על ידי בני משפחתו, צולם סביב אותו הזמן. הוא כבן 60, גבר מטופח ונאה, ראש משפחה ואיש עסקים מצליח. כל ילדיו מסודרים, ואפילו אם חלקם קצת התרחקו, ודאי ישובו. עתידו ועתידם מובטח. אפשר לחוש את הגאווה במבטו. היהודי העני והכפרי, הבן היתום של סוחר הבהמות, הצליח בחיים, והקים משפחה לתפארת, יהודית-גרמנית, בטוחה בזהותה. הוא יודע שהיא עוד עתידה לפאר את שמו.
ז׳אן יצחק היילברון גדל בעיירה כפרית ענייה ונידחת. שבעת ילדיו נולדו בעיר הגדולה, ואפשרויות הבחירה שעמדו בפניהם היו רבות יותר. הם היו שבט של שישה אחים ואחות.
[זה היה הדור האחרון של משפחות יהודיות עירוניות גדולות. שבעה ילדים במשפחה אחת זה המון. בדור שאחר כך, בהשפעת החילון, העיור והעלייה ברמת החיים היו ברוב המשפחות שניים-שלושה ילדים, וזוגות רבים בחרו לא להביא ילדים כלל. משפחות הענק החרדיות ומשפחות ההיטק הישראליות הן אנומליה, ולדעתי הן בחירה לא מוסרית בעולם שסובל מעודף אוכלוסיה וחוסר במשאבים.]
כפי שקורה פעמים רבות במשפחות מהגרים הבן הבכור, יוליוס, סלל דרך לשאר. הוא התאים לכך, כי היה פעיל ומלא מרץ, שילוב מעניין של הרפתקן ואיש שקול דעת. אם אביו גידל זקן מטופח, הוא הסתפק בשפם מפואר, בסגנון פרוסי, שהקנה לו הדרת כבוד מגוחכת במקצת [ולי יש זקן מדובלל. בושה ובגידה במסורת המשפחתית]. היהדות הייתה חלק חשוב מזהותו, אבל הוא לא היה דתי כאביו ואמו.
ראשון לכל בני המשפחה, הוא למד במוסדות החינוך הציבוריים של ברלין. יחסית לתקופה ולשאר מדינות אירופה, פרוסיה מימנה בנדיבות את מערכת החינוך שלה, שהייתה עבורה כלי מרכזי ליצירת נתינים נאמנים. לימודים יסודיים היו חובה, וניתנו בחינם. כולם: יהודים ונוצרים, ילדים וילדות, עניים ועשירים, נפגשו בכיתות הלימוד וקיבלו השכלה בסיסית דומה. מטרת בתי הספר היתה לייצר אזרחים מועילים, ברגים טובים במכונת המדינה, חלק מחברה הרמונית וממושמעת.
[אני מורה וותיק ומכיר את הכוח הסמוי, האפל לעיתים, של תוכניות הלימוד, ואיך הן מעצבות את מגבלות הידע ולכן גם את גבולות העולם של התלמידים.]
בהתאם לציפיות אביו, שהועיד אותו לגדולות, יוליוס שאף ליותר, ולא רצה להיות רק בורג. כך עבר ללמוד בגימנסיה, בית ספר תשע שנתי, שהכשיר אנשים בעלי השכלה קלאסית נרחבת וידע אקדמי. בתקופת לימודיו של יוליוס זה היה, כמובן, בית ספר לבנים בלבד. כאן כבר היה שכר לימוד, לא בסכום גבוה אבל בכל זאת משמעותי. מפעל הכומתות המצליח מימן את רכישת ההשכלה של יוליוס ושל אחיו. זה היה שווה את זה. יוליוס סלל לעצמו, ובכך גם למשפחתו, דרך לתוך מעמד נכסף: גרמני, עירוני ומשכיל. חברות במעמד זה הקנתה ליהודים משהו שכמעט לא היה אפשרי בשום צורה אחרת: הערכה וכבוד, לא רק בתוך החברה היהודית, אלא גם בחברה הכללית.
[כלומר: לאחר ארבע שנות לימוד יסודי, ובהתאם להמלצת המורים והיכולת הכלכלית של המשפחה, הבנים ה״טובים״ היו עוברים בית ספר ונכנסים לכיתה הראשונה בגימנסיה, בה למדו עד השנה השמינית (שנת י״ב במונחי מערכת החינוך הישראלית). שכר הלימוד השנתי היה כ-7,500 ש״ח, בהשוואה גסה למונחי היום. לקראת סוף המאה ה-19 נפתחו גימנסיות ספורות גם לבנות.]
*
המילה גימנסיה מבוססת על המילה היוונית העתיקה גימנסיון, שתיארה מתקן אימונים לנוער וצעירים בשלל פעילויות ספורטיביות, שבמסגרתו התקיימו גם הרצאות ושיעורים בפילוסופיה, שירה ומדע. [הפעילות הספורטיבית בגימנסיון היווני, שכללה בין השאר ריצה, היאבקות והטלת דיסקוס, נערכה בעירום. אני מתאר לעצמי שבזמן ההרצאות הם שמו על עצמם איזו טוגה.]
מטרתו של המוסד המסורתי הזה הייתה להכשיר אזרחים טובים לפוליס, עיר המדינה היוונית, בעלי יכולת פיזיות ואינטלקטואליות, שני תחומים שבתרבות היוונית נחשבו כקשורים מהותית. בגימנסיה הגרמנית מקור ההשפעה היווני התבטא לא רק בשם המוסד, ובכך שלימוד השפה היוונית וטקסטים שנכתבו בה היו חלק חשוב מתוכנית הלימודים. שיעורי התעמלות וספורט היו חלק הכרחי מתוכנית הלימוד ולא ניתן היה ללמוד בגימנסיה בלי להשתתף בהם.
רוב הפעילות הספורטיבית בה עסקו בגימנסיה הגרמנית הייתה התעמלות, בשיטה אחרת מההתעמלות המוכרת לנו. שיטה זו נקראה טרנן (Turnen). שמה נגזר מהטורנירים: תחרויות האבירים בימי הביניים. היא הופיעה וצמחה במקביל להולדת הלאומיות הגרמנית, בתקופת מלחמות נפוליאון, כאשר גרמניה כולה היתה כבושה על ידי הצרפתים.
[מאוד יפה, התגלגלות המילה טורניר אל העברית. מפגשי האבירים לא היו תחרויות ספורט במובן המוכר לנו, מאחר שנערכו בחסות האל והוא זה שקבע את התוצאות. הן היו ביטוי להתגלמות האמונה והצדק האלוהי בגוף ובקרב. זה לקח חשוב למאמינים: אלוהים נמצא תמיד בצד של המנצח.]
פרידריך לודוויג יאן, ממציא המושג והשיטה כולה, ומי שנחשב לאבי ההתעמלות המודרנית, היה מורה בגימנסיה בברלין בתקופת הכיבוש הצרפתי, וחיפש דרך לרומם את רוחם של תלמידיו ולהכין אותם, פיזית ונפשית, אל הקרבות שידע שיבואו. הוא פיתח מכשירים בהם משתמשים עדיין היום, כמו סוס הקפיצות, הטבעות והמתח. התרגול לא היה אישי אלא קבוצתי ודרש תיאום, יכולת הקשבה וביצוע מדוייק של פקודות. חלק משמעותי ממנו היה צעידה בסך וביצוע תרגילים משותפים באחידות.
זירת ההתעמלות הייתה מקום לימוד, לא רק של תרגילים אלא של ערכים נעלים. מהמתעמלים נדרשו לא רק אחידות ופשטות, אלא גם מחוייבות מוחלטת להצלחה הקבוצתית. חלק חשוב בפעילות היו מופעי התעמלות פומביים שנועדו להפיץ את רוח הגוף הבריא ועקרונות התנועה, שיוצגו בארבע מילים גרמניות המתחילות באות F: frisch, fromm, fröhlich, frei. משמעות המילים האלה בעברית: חוסן הגוף, טוהר המידות, שמחת הנפש, וחירות הרוח והעם.
זו היתה אידיאולוגיה ליברלית מובהקת. היה לה גוון לאומי כלל-גרמני ושולבו בה אלמנטים רומנטיים הקוראים להגשמת מאוויי הנפש הגברית. לאחר הניצחון על נפוליון השלטון הפרוסי התנגד לה וניסה לדכא את התנועה, ששרדה בכל זאת. תנועות המתעמלים לא קיבלה אליה נשים עד שלב מאוחר ופרידריך לודוויג יאן היה אנטישמי מוצהר וגאה. זו הייתה שיטת ההתעמלות אליה נחשף יוליוס.
[אפשר כמובן לטעון שזו ההתחלה של הכל. וגנר העריץ את יאן ורעיונותיו התגלגלו אל הנאציזם. יש קשר בין דברים, אנשים ורעיונות, והם פועלים ומשתנים, משפיעים ומושפעים זה מזה. אבל אין סיבה אחת לאושוויץ. המתעמלים הגרמנים, והמתעמלים היהודים שאימצו את עקרונות התורה שלהם, לא יכלו לדעת לאן יתגלגלו.]
למרות האנטישמיות הנפוצה בקרב המורים וחלק גדול מהאוכלוסיה הגרמנית, בגימנסיה כולם למדו ביחד. שיוויון הזכויות שהעניקה המדינה ליהודים הבטיח שהקבלה לגימנסיה לא תיאסר עליהם, ולמרות שלעיתים היקשו עליהם בבחינות הכניסה, שיעור היהודים בקרב התלמידים עלה בהתמדה. לקראת סוף המאה ה-19 שיעור היהודים בגימנסיות בברלין התקרב ל-10%. שיעורם באוכלוסית העיר היה כ-2%. בפרנצלאואר ברג, השכונה שבה התגוררה משפחת היילברון, שיעור היהודים, הן באוכלוסיה והן בגימנסיות, היה גבוה יותר. יהודים נותרו מיעוט, אבל כזה גדול מספיק כדי שישמש גם כקבוצת תמיכה, המגנה על חבריה מפני התעללות, אפליה ושנאה. הלימודים היו קשים מאוד, ומנגנון בחינות אכזרי גרם לכך שרק המוכשרים והמצליחים שרדו במעבר משנה לשנה. האנטישמיות של חלק גדול מסגל המורים לא עזרה. חיי תלמיד גימנסיה היו קשים, וחיי תלמיד גימנסיה יהודי, שלא הגיע מרקע משפחתי משכיל (כמו יוליוס) היו קשים עוד יותר.
כנגד כל הסיכויים, כהוכחה ועדות לכך שהיה חכם, חרוץ ומוכשר, יוליוס היילברון סיים את לימודיו בגימנסיה, ועבר את בחינות ההסמכה ללימודים גבוהים, האביטור (Abitur). הוא הוכיח שליטה וידע נרחב בלטינית, יוונית עתיקה, צרפתית, גרמנית, היסטוריה ומתמטיקה. הוא גם ביצע סדרת תרגילי התעמלות, על פי שיטתו של לודוויג יאן. כעת יכול היה לבחור במסלול אקדמי. אבל לפני כן היה עליו לשרת בצבא.
[אני מקנא בהשכלה הרחבה הזו. אבל היא הייתה נחלתם של מיעוט. רק כ-5% מכלל מחזור התלמידים ניגש לבחינות האביטור. שיעורם היחסי של היהודים היה גבוה משיעורם באוכלוסייה (ושיעור הנשים אפס, עד שנפתחו מוסדות ייחודיים עבורן). בברלין סביב שנת 1900 כ-100 נערים יהודים בשנה עברו את הבחינה, מתוך כ-900 תלמידים יהודיים בשנה בסך הכל.]
בגרמניה הקיסרית היה שירות חובה לגברים שנמשך 3 שנים, מגיל 20 ועד 23. בעלי אביטור, בעלי יכולת אקדמית מוכחת, יכלו להתקבל למסלול התנדבותי מקוצר של שנה אחת, בתנאי שיממנו את הוצאות הדיור, המדים והציוד בו השתמשו. זה היה מסלול שהוביל להכשרה פיקודית בסיסית, וממנו אפשר היה להתקדם לקצונה. למרות ששירתו כמו כל בני גילם, הקידום לקצונה היה נדיר עבור יהודים. רוב דרגות הקצונה נשמרו לרוב למי שבאו ממשפחות בעלות מסורת צבאית. זה היה מעמד נפרד שליהודים לא היתה כניסה אליו.
יוליוס סיים את השנה הזו בתפקיד סמל (Unteroffizier), והמשיך לשרת בכוחות המילואים של הצבא הגרמני הקיסרי. גם בזה היה ראשון לכל אחיו. השירות בצבא היה חשוב ומשמעותי עבורו, והיה לו חלק בהשתלבותו בחברה הגרמנית ובזהותו האישית.
[לדעתי שירות חובה הוא משהו שנראה נורמלי רק אם התחנכת אליו. זו אולי המורשת ההרסנית ביותר של המהפכה הצרפתית. אם המדינה שייכת לעם, ואתה חלק מהעם, אז לא רק שהמדינה היא טיפה שלך, אלא שאתה חייב להיות מוכן למות לגמרי בשם כך. זאת עסקה גרועה מאוד לפרט, וטובה מאוד למדינה, לצבא ולמי ששולט בהם (וזה אף פעם לא העם).]
לאחר שמילא את חובתו החליט יוליוס היילברון שיהיה לעורך דין, מקצוע שהתאים לאופיו ותאם את השאיפות המשפחתיות. הוא נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה של ברלין.
*
מפעל הכומתות המשפחתי מימן את כל זה.
[הצבא וחייליו היו הלקוחות החשובים ביותר של הכומתות שיוצרו במפעל. המיליטריזם היה מאז ומעולם מנוע צמיחה כלכלי אדיר. כך זה גם בישראל.]
ז׳אן יצחק היילברון, האבא, הפטריארך, ניהל את עסקיו ביד רמה. הוא שאף שילדיו ירכשו מקצועות שיתמכו בצמיחה העסקית והמשפחתית. הוא העניק להם חופש מסויים, ועודד אותם לא רק ללמוד באופן פורמלי אלא גם לנסוע למקומות שונים באירופה כדי ללמוד ממראה עיניהם. רובם אכן נדדו, והתגוררו תקופות קצרות בערים שונות בגרמניה ובאירופה. כך הרחיבו את אופקיהם וידעו שהחזרה הביתה היא בחירה ולא כורח.
המרת דת, מסיבות של נוחות ורצון להימנע מאפליה, כתוצאה מאימוץ הערכים והמודלים של החינוך והתרבות הגרמניים, או עקב נישואי תערובת, הייתה נפוצה למדי בחברה היהודית. אבל, שלא כמו בני משפחות יהודיות רבות אחרות בברלין באותה העת, משפחת היילברון נותרה גאה ביהדותה הבורגנית, המובנת מאליה. בני המשפחה השתלבו בחברה הגרמנית והתנהלו על פי כלליה, אותם ניסו לנצל לטובתם. אבל הם לא התבוללו ואיש מהם לא המיר את דתו.
*
שני דברים קרו סביב אותו הזמן.
אחד: האנטישמיות הפכה לכוח פוליטי משמעותי, שהשפיע, בין השאר, על היכולת של יהודים להיות חברים באגודות התעמלות. איחוד המתעמלים הגרמנים אישר לאגודות החברות בו להכניס סעיף בתקנונים שלהן המונע חברות מיהודים. אגודת ההתעמלות של הסטודנטים באוניברסיטת ברלין, בה למד יוליוס, אימצה את הסעיף המפלה והפכה אנטישמית באופן מוצהר.
שניים: התנועה הציונית קמה, עם כל הסיפור של הרצל וההמצאה שלו של רעיון המדינה היהודית.
[הציונות הרי נולדה במזרח אירופה, שנים שהרצל המציא את רעיון מדינת היהודים. היא הייתה תוצאת האכזבה מהדחייה של האימפריה הרוסית את רצון ההשתלבות של יהודיה בחברה. תנועת ״חובבי ציון״ שם קודם.]
האהדה לציונות בקרב סטודנטים יהודים בגרמניה היתה במובנים רבים תגובה לגל האנטישמי שמנע מהם להשתלב בחברה הכללית.
גם תנועת הספורט היהודית היא כזו. אך בה היה גוון בסיסי נוסף, של ביקורת עצמית, רגשי נחיתות ורצון להמציא מחדש את הקיום היהודי, ואפילו את הגוף היהודי עצמו. מקס נורדאו, סגן הנשיא של הקונגרס הציוני הראשון, היה מעריץ של לודוויג יאן. ברוח זאת, של צורך להתמודד עם חוסר היכולת והנחיתות הפיזית היהודית המולדת, נשא במהלך הקונגרס הציוני השני בבזל את הנאום הידוע בכותרותו, ״יהדות השרירים״.
[זה היה בשנת 1898. יוליוס היה אז בן 20. נורדאו היה אדם דפוק למדי. הוא גר בפריז, עם אישה נוצריה, והיה רדוף תסביכים ומחשבות שווא. כנראה שכל תנועה לאומית זקוקה למשוגע ביזארי.]
בעקבות שני הגורמים הללו, הדחייה האנטישמית והקריאה ליהדות שרירים חדשה, קמה בברלין אגודת מתעמלים יהודים ברוח תנועת המתעמלים הגרמנים שאימצה את השם ״בר-כוכבא״. אחד הצעדים הראשונים והחשובים שלהם היה ייסוד של ירחון בשם ״עיתון ההתעמלות היהודי״ (JUDISCHE TURNZEITUNG), שהוגדר ״הביטאון הרשמי של אגודת המתעמלים היהודית 'בר-כוכבא', ברלין״.1
[תאובלד שלום, ״הדוד הציוני״ של חוקר הקבלה גרשום שלום, היה אחד ממקימי ״בר-כוכבא״. כנראה שהעיתון הודפס בבית הדפוס המשפחתי.]
בפתח הגליון הראשון, שפורסם בחודש מאי בשנת 1900, מופיע מניפסט המגדיר את מטרותיו:
מה אנו דורשים!
נפש בריאה בגוף בריא!
אנו היהודים, אמנם מעולם לא הכחשנו את האמת שטמונה באמרה לטינית עתיקה זו [ציטוט הפתגם הלטיני מבהיר את מקור ההשראה של המתעמלים היהודים. זו התרבות שהם רואים עצמם כחלק ממנה]. אך בכל זאת, מעולם גם לא מצאנו את הדרך ההולמת להתייחס אליה. היא נשארה תמיד בחזקת הכרה תיאורטית, ולא הבשילה מעולם לידי מעשה. חינוך חד צדדי זה של הרוח, הוא האחראי גם לנוירוטיות היהודית ולמתח הנפשי שאופייני לנו. עם חינוך זה אנו מבקשים להתעמת, ואותו גם נביס!
[ציטוט הפתגם הלטיני מבהיר את מקור ההשראה של המתעמלים היהודים. זו התרבות שהם רואים עצמם כחלק ממנה. הם רוצים להביס את החינוך היהודי המסורתי, ובכך מקבלים את הביקורת האנטישמית עליו. הם משתמשים ברטוריקה של החייאה, חידוש ותיקון, אבל זה מסך עשן. היהדות שהם מתארים ארכאית בבסיסה, והגוף היהודי המאובן הוא תוצר שלה. המניפסט משדר סלידה ממנו, שמשמעות העמוקה היא בעצם שנאה עצמית. זוהי אוטו-אנטישמיות.]
אנו דורשים להעיר את הגוף היהודי הישן, ולהשיב לו את מרצו וחיוניותו שאבדו. לעשותו לרענן וחסון, חינני וחזק.
אנחנו דורשים לטפל בכל אלו במסגרת איגוד יהודי. כך שנוכל במקביל גם לחזק את תחושת השייכות והאחדות המדולדלות שלנו. לבנות יחד את הביטחון העצמי הנפול שלנו.
אנחנו דורשים להחזיר על כנם את האידיאלים היהודים הישנים. הם אבדו לנוער שלנו כמעט לגמרי, ואנו מבקשים להשיב להם את כבודם האבוד.
אנחנו דורשים להתנגד בגאון ובעוצמה לאנטישמיות בת זמננו. שכן, למרות שפשטה מעליה את צורתה הישנה והרועשת, לא נס ליחה והיא לא איבדה מעוצמתה.
אנחנו דורשים לטפח את הרגש הלאומי האצילי, החף מהתנשאות. לא נוותר גם על עבודה אנושית כללית. מול העולם כולו, אנחנו מצהירים על לאומיותנו, על נאמנותנו ועל מחויבותנו למלא את כלל חובותינו האזרחיות.
[הכבוד והגאווה מאוד חשובים להם. הם גברים צעירים, יהירים ומתוסבכים.]
אלו הן מטרותינו!
עיתון ״המתעמלים היהודים״
יבטא רעיונות אלו, ואף ידאג להפצתם. הוא ידווח על כינוסים חשובים של האיגוד שלנו, ויפרסם עבור הקהל הרחב חיבורים על אודות אירועים ספורטיביים, היגיינה, שאלות יהודיות בנות זמננו והיסטוריה יהודית. מטרתו תהיה להרחיב את אופקי הקוראים כמו גם לנסוך בהם השראה. לבסוף, העיתון יפרסם ויפיץ ידיעות על פעילות ספורטיבית יהודית בכל מקום שהוא, ויפעל למען איחוד איגודי הספורט היהודיים הקיימים, שכן:
[תרגום: נעם רז. המטרה הכמעט מופרכת של העיתון, ושל האגודה כולה. היא שלמרות השנאה העצמית והתיעוב לגוף היהודי המדולדל, צעירי ״בר-כוכבא״ ישמשו כסמל למה שיכול וצריך להיות גוף זה בדיוק. זאת קריאה של חיל חלוץ הלוחם כדי להביא למהפכה. הפרסום של הפעולה, עוד יותר מהפעולה עצמה, הוא כלי הנשק.]
יוליוס היילברון היה בן 22 כאשר השתתף בהקמת ״בר-כוכבא״. זה גיל טוב להיות בו גאוותן. הרעיונות המובעים במנשר הייסוד של העיתון והאגודה משתקפים גם באקס ליבריס, הסימן שהיה מוטבע על הספרים שבבעלותו, שהצגתי בפרק הקודם. הציטוט של גתה על רקע מזרקת הקסמים הוא סמל של גאווה וזהות גרמנית שורשית, ובמקביל עדות לצורך של יוליוס להמציא את עצמו מחדש.
המוטו ברקע המזרקה המופיע באקס ליבריס קורא להעמקה פנימה, לשורשי הנשמה. ציור המזרקה הוא של מעיין נובע ממקור עתיק. אבל יוליוס לא היה בן אצולה. הוא היה בן ראשון של מי שנולד בכפר נידח, לסוחר בהמות עני. הוא היה יהודי, ועבור חלקים גדולים בחברה הגרמנית בה חי ולמד פירוש המילה הזו הייתה שהיה בן אשפתות, שפל מעצם הווייתו. הגופניות והגאווה בגוף האישי והיהודי הייתה צורת מחאה כנגד הנחיתות שיוחסה לו.
[אני חושב שהתרבות הגרמנית והקלאסית אליה נחשף יוליוס במהלך לימודיו הייתה בודאי סוחפת, ממלאת ומסעירה, שונה מאוד מזו אליה התחנך בביתו. אביו ודאי לא קרא את גתה. יוליוס, כרבים מחבריו היהודים, היה דור ראשון להשכלה ממשפחתו. ה״כסף החדש״ של אביו איפשר לו את החינוך הזה, שהיה, בהתאם, ״חינוך חדש״. אנו יודעים לזהות נובורישיות, התהדרות בסממני עושר שמטרתה להסתיר מוצא צנוע. האקס ליבריס של יוליוס הוא נובורישיות תרבותית.]
הנה הוא וחבריו, מפגינים גאווה יהודית ומפסלים בגופם צורת מגן דוד.
מתעמלי ארגון המתעמלים היהודים בר כוכבא עושים פוזות, שנת 1900. יוליוס היילברון כורע משמאל. פרט אליו, אני מזהה כמעט בוודאות את פליקס היילברון עומד מימין, את סאלי היילברון עומד משמאל, את גאורג היילברון על המקבילים משמאל, ואת אלכס על המקבילים מימין. למעשה, זה צילום משפחתי.3
[זה יפה כל כך. התרגיל אינו מסובך אבל הוא בכל זאת דורש תיאום ומפגין את יכולתם ואת גופם החזק. על פניהם ארשת גאווה ובטחון עצמי. הם נועצים את מבטם במצלמה, מודעים לכך שזהו רגע שצריך לתעד: גברים יהודים צעירים מציגים לראווה את לאומיותם ואת גופם.
מתקן המקבילים בו הם משתמשים ניתן לכיוון ונראה נייד (בניגוד למתקן הקבוע שברקע). אולי הוציאו אותו מאולם ההתעמלות במיוחד לצורך הצילום.]
יוליוס כורע ברך משמאל, יד אחת מונחת בגאון על המותן, חזה מתוח, יד שניה על ארגז העץ עליו צייר מישהו את ראשי התיבות של השם שלקחו לעצמם. המתעמלים בתלבושת הקלאסית של הטרנין הגרמנים. הסממן היהודי היחיד הוא סמל האגודה, במרכז הצילום הפיזי והמטפורי, משורבט בקווי צבע לבן, חוזר כהד מוגדל בקווי מתאר הגוף של הגברים הצעירים.
[הוא נראה לא רע, דוד יוליוס! כמו רעיו, הוא גבר צעיר וחזק, והחולצה ההדוקה מבליטה את רזון הספורטאים. השפם הדק הולם אותו. בנו סיפר שהיה פורטרנר (Vorturner), ראש המתעמלים, מי שנותן את הפקודות בזמן ביצוע התרגילים השונים. בתמונה רואים שהוא אחראי ומוביל את השאר, הוא המפקד. אני מקנא בו כי אף פעם לא הייתי טוב בדברים כאלה, תרגילי התעמלות, אישיים או קבוצתיים. יש לו ביטחון עצמי, הוא משוויץ בגופו. הגאווה הגופנית שלו היא התרסה כנגד מוצאו הנחות.]
זה תצלום ראווה, שנועד לפרסום ולהפצה. בר-כוכבא אינו רק אגודת ספורט לאומית, אלא ארגון אידיאולוגי שהשתמש בהתעמלות ככלי לקידום מטרותיו. מקס נורדאו, האב הרוחני של הארגון, פיתח עוד את רעיונותיו במאמר שפרסם בגליון השני של ״עיתון המתעמלים היהודים״:
יהדות שרירים
לפני שנתיים הכרזתי בישיבה החותמת של קונגרס בזל: "עלינו ליצור בשנית יהדות של שרירים!" בשנית, מפני שההיסטוריה מראה לנו – יהדות כזאת כבר הייתה בנמצא. זמן רב, זמן רב מדי שאנו מתאמנים בהמתת הבשר.
למעשה, אינני מדייק. שכן, האחרים הם שאימנו אותנו בכך. ואמנם, הם נחלו בכך הצלחה מרובה, כפי שמראים כל מאות אלפי היהודים של הגטאות, כיכרות הכנסיות והדרכים האירופאיות של ימי הביניים. [כלומר: הרדיפה של היהודים היתה מעין אימון בהמתה. הניסוחים שלו פתלתלים ועקומים, כמו מסלול חייו. הוא נולד בשם שמעון (שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זִידְפֶלְד (Südfeld). אביו היה מוסמך לרבנות אבל הוא נטש את האמונה הדתית ואת התרבות היהודית בגיל 15 כשהחל ללמוד בגימנסיה הקתולית בבודפשט. לאחר מות אביו עבר לברלין ושינה את שמו למקס נורדאו (זידפלד: שדה דרומי. נורדאו: אחו צפוני)] מוטב היה אילו היינו מוותרים על מעלה זו. אילו היינו מטפחים ומחסנים את גופנו במקום להמיתו, במקום להניח לו, מטפורית וקונקרטית – להירקב. למרות הכול, אנו יודעים כיצד לחיות את החיים ולהעריך את ערכם. גם אם נדמה לעתים שאנו מחשיבים אותם פחות מאחרים, הרי שהם בכל זאת יקרי-ערך, ואנו שואפים לטפחם. מאות שנים שלא יכולנו לעשות כן. כל האלמנטים של הפיזיקה האריסטוטלית דבקו בנו: אור ואוויר, מים ואדמה. ]זה משפט מאוד מוזר. אני חושב שכוונתו היא: החיים שחיינו השפיעו עלינו, הסביבה ותנאי החיים העלובים הפכו את גופינו לעלובים, והוא משתמש ביסודות של אריסטו מכיוון שזה העולם התרבותי שבתוכו הוא מתקיים. הוא משתמש בכינוי ״אנחנו״, כלומר רואה את עצמו ואת קוראיו כחלק מהקולקטיב הבזוי אותו הוא מתאר.[ ברחוב היהודי שכחו גפינו האומללות כיצד לשמוח ולהתרגש, בחשכת בתינו נטולי השמש התרגלו עינינו למצמץ בביישנות. החרדה המתמדת מרדיפות נטלה מקולנו את כוחו, והוא נעשה ללחישה מודאגת. ורק בשעה שהקדושים המעונים שלנו ניצבו על הגרדום, הוא גדל לכדי זעקה מחרישה: תפילת מותם באוזניי תלייניהם. אבל כעת הותר הרסן, ולגופנו מותר שוב להתפרש בחופשיות בחלל. אנו נחדש את הקשר אל המסורות העתיקות של העבר ונהיה שוב לגברים רחבי-חזה, מוצקי איברים ועזי מבט.
השאיפה לשוב אל אותו עבר מפואר, ניכרת במיוחד בשם שארגון המתעמלים היהודי בברלין בחר לו. "בר-כוכבא" היה גיבור, שלא היה מוכן להכיר בשום תבוסה. ואכן, כאשר הניצחון עזב אותו – ידע הוא למות. [כלומר: לא הגבורה והיכולת של בר-כוכבא ראויים לציון אלא נכונותו למות. דמותו של בר-כוכבא, המורד הכושל ברומאים שהביא סבל אדיר על יהודי ארץ ישראל, ומוות וגירוש למי שתמכו בו, הועלתה מאוב בסוף המאה ה-19, והומצאה מחדש בדמות גיבור רומנטי. כך הומצא מיתוס המלחמה שלו באריה, בזירה אליה הושלך על ידי הרומאים (שהתגלגלה לשיר הילדים מאת לוין קיפניס, איש היה בישראל). שרתי את השיר הזה בגן הילדים בקול גדול (מה נורא כלוב זההההה!). היום אני חושב שהיה בר כוזבא, טיפש דפוק שגרם לחורבן עצום.] בר-כוכבא הוא התגלמות הגופנית האחרונה של היהודית הלוחמת. להידמות לבר-כוכבא, אולי זו שאיפה יהירה. אבל שאפתנות כזו דרושה למתעמלים, אשר מבקשים להתפתח ולהגיע לכדי הישגים של ממש.
אין עוד עם, מלבד היהודים, שההתעמלות מהווה מטלה כה חשובה עבורו. ההתעמלות תטפח את גופינו ואופיינו, ותשיב אותנו אל המסלול הישר. היא תאפשר לנו הכרה עצמית. אויבינו טוענים, שנטשנו אותה לזמן רב מדי. אבל אנו יודעים טוב מכך, ומבחינים בשקר הטמון במשפט זה. ועם זאת, אנו חסרים עדיין ביטחון שקט ומלא בכוחנו.
יהדות השרירים החדשה שלנו חסרה עדיין את הגבורה המפוארת של קדמוני עמנו. ואכן גבורה זו נחוצה למי שמבקש להיכנס אל הזירה, ולהתאבק כשווה בין שווים עם האתלטים ההלניים המיומנים והברברים הנורדים רבי הכוח. [הוא מתייחס להיאבקות, אחד מענפי היסוד בתרבות הגוף הגרמנית. היהודים לכאורה חלשים מדי כדי להיאבק במסגרות שיוויוניות. אבל אולי זה גם דיבור מטפורי על הלאומיות היהודית, שנאבקת על מקומה.] אולם, מוסרית אנו ניצבים כבר מעל המתאבקים היהודים העתיקים של הקרקס. אלו התביישו בעמם, ותרו אחר אמצעים כירורגיים להסתיר את הסימנים המזהים של יהדותם. [נורדאו המתוסבך והאפל מתייחס למנהג ״משיכת העורלה״ (epispasm), ניתוח שביצעו יהודים כדי שיוכלו להתאמן בגימנסיון ההלניסטי. זה היה די מקובל, מסתבר, ואני יכול להבין זאת. ברית מילה הוא מנהג ברברי. אני שמח על שכאב לבת, לא הייתי צריך לעמוד בהתלבטות האם לבצע אותו. תהיות לגבי מוסריות הניתוח הלא חיוני הזה ופגיעתו בפוטנציאל המיני, בנוסף לשלמות הגוף, היו נפוצות בקרב יהודים לא דתיים שהשתייכו לחברה הגרמנית. הרצל, לדוגמא, לא מל את בנו.] מנגד ולמורת רוחם של הרבנים הזועמים, ארגון בר-כוכבא מכריז בגלוי ובקול על השתייכותו הלאומית.
ארגון המתעמלים היהודי ישגשג ויפרח! הוא יהא לנקודה מרכזית בחיים היהודיים, דמות-מופת ומודל לחיקוי נלהב!
[תרגום: נעם רז. נורדאו היה ד״ר לרפואה, אבל לא עבד כרופא. ההשכלה שימשה לו כגשר מפלט, החוצה מעולם ילדותו. הרובע התשיעי הוא במרכז פריז, שהייתה בתקופה זו מרכז התרבות העולמי. ציון כתובתו הוא דרך להשוויץ במקום אליו הגיע. הוא היה שחצן לא קטן. בתו היחידה נקראה על שמו, מקסה.]
החברות באגודת בר-כוכבא והגשמת רעיונותיו של נורדאו אכן הפכו לחלק מרכזי בחייו של יוליוס היילברון, ובעקבותיו גם של משפחתו כולה.
[אני רוצה להאמין שההתעמלות שינתה את יוליוס, שגילה משהו על עצמו באמצעותה. זו היתה החוויה שלי, כאשר גיליתי את עולם הריצה בכיתה ז׳. כמעט בכל מובן אני הרץ הוא גרסא משודרגת של עצמי. אני גם מבין משהו ברגשות נחיתות, וכיצד פיתוח יכולות פיזיות עוזר להתמודד עמם. אבל קשה לי עם כל ענייני הזהות הקולקטיבית והגאווה הלאומית המוגזמת הזאת. הגותו של נורדאו נראית לי אינפנטילית כמעט, והביקורת התרבותית שלו, שהתבטאה בחלקים גדולים מכתיבתו, ברובה רומנטיקה ריאקציונרית, ומזכירה קצת את הטרלול הימני האנטי-פרוגרסיבי. אני סלחן כלפי יוליוס בגלל הקרבה המשפחתית, כאילו היה בן משפחה שנולד בהתנחלות, נניח.]
*
אמנם בר-כוכבא היה בעיקר מועדון התעמלות, אבל חבריו עסקו גם בסוגי ספורט אחרים. יוליוס השתתף גם בתחרות מרובת מקצועות שנערכה במסגרת האגודה. אלו כללו זריקת אבן למרחק, קפיצה לגובה ולמרחק, הרמת משקולות וריצת מכשולים. הוא זכה במקום השלישי.
[והמכובד! כיפאק, דוד יוליוס! אוסף המקצועות הללו, והתחרות המשולבת בכולם, מצביעים על כך שהמודל של המתעמלים לא היה מצויינות בתחום אחד אלא שליטה גופנית מלאה ומגוונת. במובן זה שיטת התעמלות הטרנן היא הוליסטית.]
בשנת 1901 אף החל למלא תפקיד ארגוני באגודה, ומונה לסגן מזכיר, האחראי לארגון אירועים, וביניהם הרצאות בנושאי תרבות ונשף פורים. זה היה תפקיד חשוב לא רק מכיוון שכך הופצו רעיונות האגודה אלא גם בגלל המשמעות החברתית של אירועים אלו, כזירה של מפגש והיכרות.
להבדיל מרוב אגודות ההתעמלות הגרמניות, אגודת בר-כוכבא קיבלה אליה נשים כבר מזמן שהוקמה. זה מצביע על כך שהייתה מתקדמת יחסית. הנשים התעמלו, כמובן, בקבוצות נפרדות מאלו של הגברים, והתרגילים שבצעו היו בסיסיים יותר, ונועדו להבליט את ״החן הנשי״. האימונים היו בימים ובמקומות נפרדים, אולי כדי לאפשר שמירה על צניעות. כינוסי ספורט, הרצאות ונשפים היו הזדמנות להיכרות ולמפגשים בין המתעמלים והמתעמלות הצעירים, תחת פיקוח מסויים ועין בוחנת.
[רוב חברי בר-כוכבא היו סטודנטים צעירים ורווקים. השמרנות המינית, קוד הכבוד והדרישה לטוהר מידות בודאי התנגשו עם תשוקותיהם.]
העיתון היה חלק מהזירה החברתית הזו. הוא פרסם את כינוסי ותחרויות הספורט בהם השתתפה האגודה, והרצאות ואירועים שערכה. לאחר שחלפו התפרסמו בו התוצאות והסיכומים. היה בעיתון גם אגף פרסומי, בו הופיעו הודעות על נישואים של חברי האגודה ומודעות של חנויות לממכר ציוד ספורט, מסעדות, רופאים וחנויות סיגריות.
יוליוס נדד לזמן מה ללייפציג, אולי בעקבות לימודיו, אבל חזר לברלין ולמשפחתו. אז גם פרסם בעיתון מאמר ראשון, הנוגע בחוויה האישית שלו, ובאופן בו בני משפחתו השתלבו בפעילות האגודה.
[כמובן שזה אינו מוצג כך. יוליוס כותב לכאורה מאמר פרוגרמטי, המזהה בעיה ומציע פתרון. רק במקרה זה נוגע גם למשפחתו שלו.]
אגודות התעמלות משפחתיות
מאת: יוליוס היילברון
אגודות ההתעמלות היהודיות מבקשות לטפח את ההתעמלות כמו גם לחזק את הרוח היהודית בקרב חבריהן. אך מאחר שבכדי להגשים את המטרה הראשונה, נדרשת מעורבות תכופה ואישית מאוד של כל חבר וחבר בפעילות האגודה, נקל להיקלע, שלא בכוונה תחילה, אל תוך הסכנה של פגיעה במטרה השנייה. כלומר, הדרישות הכבדות של האגודות מחבריהן, מושכות אותם הרחק ממשפחותיהם. [זה לא רק הבזבוז שמפריע לו. הניכור של הצעיר ממשפחתו הוא, לכאורה, תוצאה של הזמן שהוא מבלה במנותק מהם וכך שהוא מחוייב למשהו חיצוני.] אולם, המשפחה הייתה ונותרה המרכז האמיתי של החיים היהודיים, והרחקת החברים ממנה על מנת לחזק את רוחם היהודית, היא כמו לבנות ביד אחת ורגע לאחר מכן להחריב את שנבנה ביד השנייה. [המשפחה, ולא הדת, ולא הקהילה, ולא התרבות. זה המשך הגיוני לתפיסה של ״היה יהודי בביתך ואדם בצאתך״.] אנו ניצבים, אם כן, בפני המטלה של התרת הסתירה שבין ניגוד האינטרסים של האגודה לאלו של המשפחה.
כיוון שאין אפשרות להעביר את פעילות האגודה אל תוך המשפחה, נראה שנותר רק פיתרון אחד – להביא את המשפחה אל תוך האגודה, או במילים אחרות: לעודד את השתתפות המשפחות בפעילות האגודה.
ההשתתפות באירועים תלבש צורות שונות. [כאן מתוארת אופן פעילות האגודה: קבוצות המחולקות ע״פ גיל, מגדר ורמת מומחיות היו נפגשות פעם או פעמיים בשבוע, באולמות התעמלות שונים שנשכרו מבתי ספר, לרוב באיזור שכונת מיטה במרכז ברלין. כמות המתעמלים שהופיעו לאימונים התפרסמה באופן קבוע בעיתון.] בפעילות ההתעמלות עצמה, אין לצפות לשינויים מהותיים בשל הפרדה בהתאם למין וגיל. את אחינו ואחיותינו נוכל לעודד להשתתפות סדירה ומרובה ככל האפשר. את האימהות אמנם לא נצפה לראות באולם ההתעמלות, אך בקרב האבות ישנם עוד רבים שיוכלו למצוא את מקומם בקבוצת הוותיקים. [אני מניח שהוא מדבר על ניסיונו האישי, ומתאר את אמו החסודה, שחוששת ממה יגידו השכנים, ואת אביו הנמרץ, המשתוקק לפעילות.] הרבה יותר מכך חשוב הביקור המשפחתי באירועים אחרים של האגודות. שכן, כאשר בני המשפחות יגיעו להרצאות, לקורסים, לחגיגות ולאסיפות הכלליות שלנו – יתבהר להם ביתר קלות כיצד אנחנו מממשים בפועל את רעיונותינו. שפת העובדות – אותה תחושת שכנוע הנובעת מהחושים ומהמפגש הישיר עם הרוח השוררת בשורותינו – תדבר בקול רם וברור יותר מכל דיווח או סיפור. [זאת כבר שאיפה מיסיונרית. הוא מבקש לחנך את משפחתו בערכי תנועת המתעמלים. זה קצת חצוף מצידו, צעיר בן 25 שרוצה להכניס את משפחתו לתלם שהוא עצמו חרש. ויקום המלפפון ויכה את הגנן, היה אומר אבי.]
לצורך הגשמת תכלית זו, יהיו המשחקים באוויר הפתוח יעילים במיוחד. למשל, אלו ש״בר כוכבא״ מארגן בשלוש השנים האחרונות בשעות אחר הצהריים, כל זמן שמזג האוויר מאפשר זאת. המנהג המבורך של בילוי משותף בימי ראשון אחרי הצהריים כבר נפוץ מאוד מחוץ לערים, ויש להנהיגו גם במקומות שבהם עדיין אינו רווח. [במהלך יום השבתון הנוצרי היהודים יוצאים מן העיר ומבלים יחדיו.] עלינו לעודד את חברינו לבחור במגרש המשחקים של האגודה כיעד לבילוי משותף ולהעדיפו על פני מקומות אחרים.
"חזוני לפעילות המשחקים באגודה הוא כזה: כל חברי האגודה ומשפחותיהם, יצאו ביום ראשון אחד אל שדה מרעה קרוב או יער, או שייסעו למקום מרוחק יותר באמצעי התחבורה הנוחים והזולים הקיימים כיום. שם בחוץ, יהיה בית פשוט עם מזנון צנוע, חדר הלבשה ומחסן לציוד. על המדשאה ישחקו המתעמלים והגברים המבוגרים בכדור כוח וטמבורין, בזמן שילדינו וילדותינו ישתעשעו במגוון רחב של משחקי כדור וריצה".
(מתוך גאש: הכנסת המשחקים בטבע אל תוך מכלול פעילויות ההתעמלות של אגודות ההתעמלות).
[רודולף גאש (Rudolf Gasch) היה מורה בגימנסיה בלייפציג, שקרא ופעל לשילוב אימוני חוץ ואת כל בני המשפחה בפעילויות אגודות המתעמלים הגרמניות. יוליוס, שביקר בעיר וכנראה התאמן במסגרת אגודת המתעמלים המקומית ראה כיצד זה התנהל שם, וכעת הוא חולק זאת עם חבריו. למרות ייחודה, בשלב זה אגודת המתעמלים היהודית היא עדיין ענף של ההתעמלות הגרמנית.]
וכאשר לצד אותה פעילות נמרצת ומיומנת, יושר לו שיר עליז ותישמע מילה המבטאת רחשי לב – או אז תבריק כל עין. ובקרב רבים, גם כאלו הנוטים לקור ולריחוק, תתעורר תחושה סוחפת של שייכות. רק מי שראה זאת במו עיניו וחווה זאת בעצמו, רק הוא יבין: איך שם בחוץ, כאשר האדם כולו משוקע בפעולה ומתבטא בשמחה צוהלת – מתעורר בתוכו לחיים גם כוח השכנוע של הרעיון, והוא חש כיצד רוח העם עצמה מתהווה בקרבו. רק מי שראה זאת יבין עד כמה עמוקה ומתמשכת השפעתן של שעות יפות אלו על המשתתפים, ואיזה מין עושר גדול אנו מביאים עמנו חזרה הביתה.
"פעילות משחקים שכזו תהיה תוספת מבורכת לפעילויות ההתעמלות שאנו כבר עורכים באולם האימונים ובמגרש המשחקים. היא תרחיק את חברינו מבתי המרזח ותקרב אותם אלו לאלו חברתית. כמו כן, הודות לטבעה הציבורי, היא תקדם את יוקרתו של מפעל ההתעמלות שלנו ותתרום להפצתו“. [שלושה מקומות מתוארים בציטוט: אולם ההתעמלות, מגרש המשחקים, ומולם בית המרזח, בו שותים לשוכרה. אחת ממטרות הפעילות באגודת הספורט היא להרחיק את המתאמן ובני משפחתו מסכנת האלכוהוליזם והניוון המוסרי.]
… מהגשמת רעיון זה יצמחו יתרונות לשני הצדדים: האגודה תרוויח עלייה במספר חבריה, בהשתייכותם, בנאמנותם וביציבותם, ואילו החברים בה יזכו לכך שבמסגרת הפעילות באגודה הם יהיו גם בתוך המשפחה. לבסוף ראוי לציין היבט נוסף, המעניק להצעה זו גם ערך עקרוני: אופיין המיוחד של אגודות ההתעמלות שלנו – הייתי אף אומר, יהדותן – יבוא לידי ביטוי גם בכך. אגודות התעמלות משפחתיות יהיו אגודות התעמלות יהודיות באמת.5
[תרגום: נעם רז.]
איני יודע אם ז׳אן היילברון אכן הצטרף לקבוצת הוותיקים של בר-כוכבא, אבל מבין אחיו לפחות עוד ארבעה היו פעילים באגודה. אני חושב שהצלחתי לזהות אותם בצילום המתעמלים שהוצג קודם, נשענים על המקבילים, עומדים עליו, מאחורי אחיהם הבכור. אחד מהאחים, פליקס היילברון, אף שימש מאוחר יותר כגזבר אגודת בר-כוכבא. כך הביעו את יהדותם, וגם הגדירו מהי היהדות עבורם. בעקבות יוליוס משפחת היילברון הפכה משפחת מתעמלים יהודית.
*
אחד הארגונים שהתחרה עם בר-כוכבא על לב הנוער היהודי היה היוגנדווהר (Jugendwehr), צבא הנוער. [זה קצת דומה לגדנ״ע, מסגרת שהעניקה הכשרה קדם צבאית במחתרת ההגנה מ-1940 וממשיכה להתנהל עד ימינו. אבל אולי אסור להשוות.] הארגון קם בברלין ופעל בחסות השלטון ובעידודו. בני 14-20 השתתפו באימונים קדם-צבאיים, שכללו תרגול פיזי בסיסי ואימונים בנשק, בהנחיית קצינים ומפקדים במילואים מהצבא הקיסרי. אחת המטרות של הארגון הייתה לעודד מיליטריזם וצייתנות כאלטרנטיבה לאידיאולוגיה ופעילות הארגונים הסוציאל-דמוקרטים, שהשלטון תפס כאופוזיציה מאיימת.
תיאובלד שלום, דודו של חוקר היהדות גרשום שלום ומזכיר אגודת בר-כוכבא, פרסם בבטאון התנועה מאמר ביקורת חריף שקרא לנוער היהודי לא להצטרף לפעילויות היוגנדווהר. הוא טען שהנוער קל להשפעה ועלול להסחף בעקבות סימני הכבוד והמדים המעוטרים, לאמץ את המשמעת הצבאית ואת הציות העיוור, ולוותר על חירות המחשבה, שהיא ערך נעלה. את מאמרו סיכם בפנייה לקוראיו היהודים:
אנו נרדפנו והושפלנו בכל מקום. אין עם שסבל כמו עמנו, ועודנו סובל. אנו מחויבים לחנך את צעירינו כך שיהיו בעלי משמעת וכבוד כלפי מנהיגיהם, אך כשיגדלו ילכו זקופים, חופשיים, ובגופם הבריא תשרור רוח חופשית ובריאה.6
יוליוס היילברון לא היה שותף לעמדה האנטי-מיליטריסטית הזו, וחשב ששאלת המשמעת והציות הוצגה באופן שטחי. הוא היה גם מתעמל וגם חייל מילואים מסור. לכן, ראה את החינוך לצבאיות כבעל ערך, למרות הסכנה להשחתת מידות ולפגיעה באוטונומיה של הפרט. [אנו שונים בכך. אני רואה במיליטריזם רעל מסוכן. שילוב שלו עם לאומיות מוביל למקומות מסוכנים. אבל אני מוכן לשמוע דעות מנוגדות לשלי.] בגליון הבא של העיתון פרסם מאמר תגובה ארוך. אביא אותו כאן תוך קיצורים מסויימים.
[יוליוס לא היה כותב מחונן. אבל הוא בן משפחתי ולכן אני מוחל לו על הניסוחים המסורבלים. הוא כתב על מה שהיה חשוב לו, והשתמש בבטאון התנועה ככיכר עיר להבעת דעותיו. בנוסף, המאמר כולל התייחסות לשאלות שרלוונטיות עבורי.]
החינוך הצבאי והחינוך הגופני-ערכי בתנועת ההתעמלות
יוליוס היילברון
…יש לערוך הבחנה בין ההיבט הגופני להיבט המשמעתי של סוגי החינוך הנזכרים. החינוך הגופני הצבאי עוסק מצד אחד בחיזוק ובחישול הגוף כולו, ומן הצד השני בצבירת ביטחון ורכישת מיומנויות תנועתיות מקיפות. לשם כך, משמשים המצעדים המאתגרים ותרגילי אימון באמצעות משקל גוף. החיילים מתאמנים גם על מכשירים, אבל באופן מצומצם ומוגבל בהרבה מהמתעמלים. לבסוף, ישנם המסעות הצבאיים, שמהווים אחד מתרגילי הגוף החשובים ביותר, ומסייעים לגבר להגיע לשליטה מלאה על גופו. [הוא מתאר (מתוך נסיון, כך נראה) תוכנית כושר קרבי, לא שונה בהרבה מזו אותה חוויתי אני כחייל בצעירותי.]
לצד האימונים הגופניים הכלליים האלו ישנם גם אימונים מיוחדים לשימוש בנשק. אלו מכוונים להקניית התנועות והאחיזות בנשק, עד שהן הופכות מכניות ואוטומטיות ואין עוד צורך בהנחיות. כמו שאומר הסמל לפקודיו: "האיבר החשוב ביותר בגופכם הוא הרובה שלכם“. [משפט קלאסי, מעצבן ומוטעה. הרובה אינו איבר. לפני כ-30 שנים קיבלתי על עצמי נדר, לא לגעת בנשק חם. איני חש שגופי הפך חסר כתוצאה מכך.]
על כל המיומנויות הללו עובדים מצד אחד באופן אינדיבידואלי. כל חייל נדרש ללמוד כיצד לעשות שימוש מיוחד בגופו שלו לצורך השימוש בנשק וביצוע התנועות הנדרשות. ומצד שני, עליו ללמוד גם כיצד לפעול כחלק מיחידה אחידה, צוות של גברים, מבלי לבטא את האינדיבידואליות שלו.
מטרת האימונים הללו היא לשכלל את היכולת להשתמש בגוף כולו כמקשה אחת, ולא כאוסף של איברים שונים. [מטרת הכושר הצבאי הוא לאפשר את הפעולה הצבאית. הגוף הוא כלי עבודתו של החייל.]
במסגרת אימוני המתעמלים אין מייחסים חשיבות רבה להיבט זה, שהוא מהותי עבור החיילים. בהתעמלות מדגישים דווקא את פיתוח כלל האיברים וקבוצות השרירים, על מנת להתגבר על מאמצים מסוגים שונים ולאפשר שימוש יוצא דופן בגוף. מסיבה זו, בכל שיטות האימונים בהתעמלות עובדים על פיתוח פלג הגוף העליון והתחתון גם יחד, מתאמנים על מכשירים שונים ומטפחים כוח, סיבולת וקואורדינציה. ואכן, כל מתעמל יודע כי חזרה תכופה על אותם תרגילים ערב תחרות איננה נחוצה ואף נחשבת לבעייתית. היא מנוגדת למהות ההתעמלות.
בניגוד לאימון הצבאי שמתווה דרך אחת ואחידה עבור כל החיילים, בהתעמלות מטפחים, לצד ההיבט הקבוצתי, גם את האימון והדרך האישית של כל מתעמל. המאמנים מכירים בחשיבות הקבוצה ומבקשים להביא את כל אחד מהמתעמלים לדרגה טובה של שליטה בכל אחד מן המכשירים. אבל באותו זמן, יש לכל אינדיבידואל תכנית מיוחדת משלו, שמתאימה לצרכיו, לחולשותיו ולחוזקותיו. [הוא עצמו חייל ומפקד, וגם מתעמל, מדריך ומאמן התעמלות. הוא מתאר כאן את חלקי הזהות השונים הללו בדמותו.]
כך שבצבא מבקשים להביא את היחידה כולה לידי אחידות ומטפחים פונקציות גופניות מסוימות. בהתעמלות מפתחים את הגוף כולו באופן שווה ואין מבקשים להביא את המתעמלים לידי אותם הישגים. להפך: מטפחים את הייחודיות וההבדלים בין המתעמלים השונים ואת המטרות השונות שלהם.
הבדל חשוב אפילו יותר בין החינוך הצבאי להתעמלות, קשור ביחס שלהם למשמעת. הצבא מבקש לעשות את החיילים בו לעמידים, עד כדי שהם נעשים, במתכוון או שלא במתכוון, לברוטאלים. [גם את התהליך המתואר כאן אני מכיר, לצערי. אבל אני מניח שהמציאות שהוא הכיר, האכזריות והקשיחות של הצבא הקיסרי, שנבנה במסורת הצבא הפרוסי האימתני, היתה קשה הרבה יותר. שוב, אין לי ברירה אלא להשוות. אני יכול להבין את חוויותיו של יוליוס דרך זכרון חוויותי שלי.] הקשיחות והלקוניות של החיים הצבאיים, מביאים איתם סוג אחרי לגמרי של הלך רוח מזה שאנו מוצאים בחיים האזרחיים. התמודדות עם הדרישות הקשות במחנה הצבאי, מאלצות את החיילים לסגל לעצמם מצב של קשיחות מתמדת. באותו זמן, ההתחשבות המועטה בצרכיו של היחיד וחוסר היכולת להגיב ולציית לכל הפקודות – מקהים במהרה את הרגישות האישית. [זה תהליך שטיפת מוח מוכר לכל מי שעבר טירונות.] החייל מתרגל לכל אלו, ובמהרה מתחיל להפנות את אותו קושי שחווה בעצמו כלפי אחרים. הטרנספורמציה הזו היא ממש מדהימה, והיא מתקיימת גם בקרב האנשים העדינים והמחונכים ביותר. עם גיוסם אל הצבא – הם מזועזעים מהטון ומהיחס, אבל לא עובר זמן רב והם מתרגלים לכך. הם מתחילים לקלל באופן הגס ביותר ומאבדים את היכולת לחוש אמפתיה לסבלם של אחרים, גם כאשר הוא גדול ביותר. אין בכוונתי לטעון, שהמקצוע של החייל דורש קלקול מוסרי. אלא זאת: אופי רך מדי אינו מתאים לצבא ולמשרתים בו. שכן, מי שהוא בעל אופי כזה, עלול להתמלא להתמלא בחרדה במקרי חירום, ולא להצליח להשתמש בנשק שלו כיאות ובהתאם לנדרש בסיטואציה מסכנת חיים. [גם אני הייתי עדין ומחונך בצעירותי. איני חושב שהצבא השחית אותי במידה שהוא מתאר, אבל הרגשתי את הכוח האפל ויצר ההתבהמות וראיתי שהיו מי שהתמסרו לו.]
זה כמובן נכון גם בנוגע למתעמלים. גם אצלם אין מקום לרגישות מוגזמת או אופי חלש. שכן, האמון שהם רוחשים לכוחם וחוויות הניצחון והעליונות על אחרים, מקנים למתעמל הליכה בוטחת. הוא מסוגל להתמודד עם התקפות שלא במקום בשלווה, ויודע כיצד להדוף ולהפנות אותן בחזרה אל המקום שממנו באו. [המתעמלים היהודים שימשו ככוח הגנה והתרסה אל מול הפעילות האנטישמית הענפה בקמפוסים וברחובות של ברלין. גם כאן, יוליוס כותב מתוך נסיון. הוא היה צריך להתמודד עם קללות ועלבונות כל חייו.] אין בנו את אותה גמישות יתר יהודית, שהיא לכאורה אמצעי להשגת שלום, אבל בסופו של דבר מובילה רק להתעללות. במקום זאת, האימון בהתעמלות מלמד אותנו לשמור על עצמנו באמצעות הצבת גבולות פנימיים. אין פירוש הדבר, שאנו אוטמים את אוזנינו לגסויות האלימות שברחוב, מתוך תחושת עליונות מדומה על התוקפים. אבל תקיפה בחזרה היא למעשה רחוקה מאוד מחוסן אמיתי. [זה ממש בושידו, קוד לוחם, בגרסא פרוסית/יהודית.]
אנו מוצאים לכאורה דמיון חיצוני בין החינוך הצבאי וזה של ההתעמלות למשמעת. אולם למעשה, השניים שונים זה מזה באופן תהומי. ההבדל טמון ביחס למשמעת. מטרתו של החינוך הצבאי היא לטפח רב"ט צייתני באופן עיוור. זה מוסיף להיות כך, גם בעת המודרנית ולצד כל כלי הנשק המשוכללים שלה. הם אמנם נטלו מן הגבר החייל הרבה מעצמאותו, אבל התכלית של החינוך הצבאי מוסיפה להיות כשהייתה: הכשרת חיילים שגם בשעת סכנה גדולה יצייתו לכל פקודה בלא שאלה ואף ימלאו אותה כהלכה.
גם פקודות בתחום ההתעמלות יש לציית בנכונות וכהלכה. ההבדל שבין שני סוגי הפקודות טמון במושאיהם השונים וביסוד שממנו הן שואבות את סמכותן. התוכן של הפקודה הצבאית יכול להיות כל פעולה: תפירה של כפתור, כאילו הייתה מאבק לחיים ולמוות, עבודת ניקיון, כאילו הייתה ביקור בבית האל. בכל אחד מן המקרים הללו נדרשת מן החיילים אותה מידה מוחלטת של צייתנות. למעשה, בצבא, קיימות רק חריגות מועטות מכלל זה, כלומר מקרים בהם אי-ציות לפקודה אינו טומן בחובו עונש – הגנה עצמית וסירוב לבצע פשע פלילי או זוועה. [והרי הגדרתה של פקודה בלתי חוקית בעליל, בגרסה המקומית.] למשל, כאשר הממונה על חייל פוקד עליו להתעלל בפלוני, או בשעה שהפילדמרשל מצווה על החייל לקפוץ אל תוך קברים או ״לעסות״ חבר צוות מפני שהוא חלוש וזקוק לחיזוק. רק במקרים מן הסוג הזה אי ציות נחשב ללגיטימי. [מה זה?! האם גם את ההתעללויות הללו הוא מתאר מנסיון? והאם ל״עיסוי״ שהוא מתאר יש משמעות מינית? כמה התעללויות מיותרות ספגו, סופגים וייספגו חיילים בעבר, בהווה ובעתיד? מדהים כמה חארות יכולים להיות אנשים בשם אהבת המולדת.]
מנגד, התוכן של דרישה לציות בתחום ההתעמלות חייב תמיד לעמוד בכפיפה אחת עם המתעמל – הן מן הבחינה החיצונית (המקום והזמן) והן מהבחינה הפנימית. מבחינה חיצונית – הפקודה צריכה להינתן בזמן ובמקום המיועדים לאימונים, למשל באולם האימונים או במסגרת נסיעה המיועדת למטרה זו. [דרגות המתאמנים בבר-כוכבא היו היררכיות, ונקבעו בתקנון האגודה. כמו מסגרת צבאית, אימון ספורטיבי גם הוא זירה אפשרית של ניצול. כשאני הייתי ספורטאי צעיר הייתי מוכן לעשות הרבה כדי לרצות את מאמני, ולמזלי זה לא נוצל לרעה. גם כאן, יוליוס יודע על מה הוא מדבר. בטוח שגם קוראיו יודעים ומכירים סיפורים. באמצעות דיבור על מיליטריזם המאמר עוסק בשאלת גבולות הציות במסגרת ספורטיבית. כל הכבוד על זה, דוד יוליוס.]
הביאור שהתחלתי להציע איננו מספיק, ושום אדם חושב לא יוכל לקבלו. במילים אחרות, אילו היינו מבקשים להסביר את המשמעות של פקודה התעמלותית רק בהסתמך על דברים אלו, היינו נותרים עם אפיון שטחי ומכאני. תפיסה מלאה של המשמעת הנדרשת מן המתעמל, חייבת, אם כן, ללכת רחוק ועמוק יותר. באופן אישי, נדמה לי שהמהותי כאן הוא שפקודת ההתעמלות שואבת את סמכותה מתוקף מטרה שהמתעמל מעמיד עבור לעצמו. או לחילופין, מכך שהיא משרתת תכלית של ארגון מתעמלים שהמתעמל חבר בו. וכיוצא בזה – פקודה שנמצאת בתוך גבולות אלו יש למלא, ואילו לפקודה שמצויה מחוצה להם – ניתן לסרב.
כעת, אפשר לחשוב על המקרה הבא. המתעמל מצווה לעשות דבר מה, אולם לאחר שהוא בוחן את הפקודה, הוא מגיע לידי מסקנה כי היא נמצאת מחוץ למעגל ששרטטנו, וכי היא מצמצמת את חירותו האישית באופן שאינו מתקבל על הדעת. אולם לצד זה, גם ברור שהחלק המצווה, שנתן את הפקודה, מניח שהוא בעל הצדקה לתת את פקודה זו, מה שעלול להוביל לוויכוח. אולם, על השאלה האם היה על מתעמל מסוים לציית לפקודה כזו או אחרת – לא יכול להיות ויכוח. שכן, מי שמביע תלונה על פקודה מסוימת, הוא לרוב גם בעל האפשרות להביא את המקרה לדיון, ולהכריע בשאלת הלגיטימיות של הפקודה בהתאם לחוקי הארגון. [כלומר, ואחרי התפתלויות כמו פילוסופיות, אם דרישה לציות מרגישה לא בנוח, אם היא חורגת מגבולות האימון או הגבולות האישיים, רצוי שלא לבצע אותה. ואני אוסיף את המובן מאליו: חובה לא לבצע אותה.]
חשוב לתת את הדעת על הבדל עקרוני נוסף בין הצבא לארגוני מתעמלים. בצבא, ההכרעה בדבר הלגיטימיות של פקודה מסוימת נתונה בידיהם של קצינים, ולא בידי החייל המתלונן. ואילו בארגוני המתעמלים אין היררכיה כזאת, וכולם שווים במובן זה. [זה עיקרון יפה וחשוב. ההיררכיה לא סותרת את השוויון. ארגון המתעמלים הוא ליברלי במהותו, ואין בו לאיש זכויות יתר.] לפיכך, ההחלטה האם לציית לפקודה מסוימת, נתונה הלכה למעשה – בידיו של כל אדם. מה שמעלה את השאלה בנוגע למקור סמכותה של פקודת ההתעמלות.
בצבא, הפקודה מיוסדת על כוח, ולא סתם כוח, כי אם זה החזק ביותר: כוחה של המדינה. החיילים חייבים לעשות את שמצווה עליהם, ואין זה משנה כל עיקר אם יש להם תשוקה לעשות כן, אם זה מעניין אותם או אם הם מוצאים פקודה זו שימושית, חשובה או נוחה. הם אינם חופשיים, כי אם מוכרחים. ואילו בהתעמלות – הרי זהו דבר אחר לגמרי! מתוך רצון חופשי אנו מצטרפים לאגודה, ומה שמניע אותנו הוא המשאלה ליטול חלק בדבר גדול ומשותף. אם אנו נתקלים בדרישה שהיא מעבר ליכולתנו, שמאלצת אותנו לעשות יותר מהאש שבוערת בתוכנו, אנו רשאים תמיד לשוב לאחור. [בתוך קבוצת מתעמלים לפרט יש זכות לקבוע את גבולותיו ואת מטרותיו האישיות. זאת שיטת חיים יפה.] אנו בעצמנו מעמידים את איברנו לרשות האגודה. כוחו של רצוננו הוא זה שמצווה עלינו ומעמיד אותנו במקומנו. לעולם לא נוכל למצוא את עצמנו בעמדת עליונות על פקודותיו.
חשוב להבין שהמטרה איננה טיפוח היכולת להתמסר ולהשתעבד לשם ההתמסרות והשעבוד. מדובר באמצעי להשגת מטרה נעלה – להעיר את הלא מודע ולאגד את הרצונות האינדיבדואליים השונים תחת סמכות אחת. סמכות אשר אליה היחיד יוכל להכפיף את עצמו, ושדרכה המטרות הלאומיות של המאה החדשה הזו יוכלו להתמלא. [ועדיין, על פי דבריו המטרה היא לטפח את היכולת להתמסר ולהשתעבד. המטרה הלאומית מקדשת את האמצעים.]
הרגש הזה עדיין איננו חי מספיק בעם שלנו. זהו גם מקור טעות מרה ושכיחה אצל סופרים יהודים רבים בני זמננו. אלו משתחווים בפני התבונה של קוראיהם, וגורסים כי בשל הכושר הביקורתי המפותח שלהם קשה ליהודים להשתכנע בדעות אחרות. אולם, למעשה, הסבר טוב יותר ניתן למצוא במילותיו של משה רבנו – "עם קשה עורף" אנחנו. [צריך לחזק את רגש ההתמסרות ויכולת ההשתעבדות למנגנון אצל היהודים, מסתבר. כל הביקורתיות היהודית המעצבנת הזאת, של הסופרים יפי הנפש. אני מקבל זאת כביקורת אישית עלי.] זה מתבהר אפילו עוד, כאשר שוקלים את העם היהודי אל מול העם הגרמני והארגון הנוקשה של המפלגה הסוציאל דמוקרטית שלו. חשוב לזכור כי הצלחתה נעוצה במשמעת הרוחנית החיה בעם זה, שהיא תוצר של דורות של חינוך ברוח הצבא הפרוסי. [הנחת היסוד שלו היא שהסוציאל דמוקרטים הגרמנים מנצלים את החינוך הצבאי ברוח הצבא הפרוסי כדי להבטיח את הציות של חסידיהם.] לנו חסרים עדיין גישה וחינוך שכאלו. אנו, היהודים, איננו מורגלים בהתארגנות שכזאת, משום שהארגון הלאומי כשלעצמו הוא עוד חדש עבורנו. לפיכך, על מנת להשיג את כל מה שציינו קודם, עלינו לפרק את ההתארגנות היהודית הישנה ולבנות אותו מחדש.7
[תרגום: נעם רז, בהשמטות קטנות שלי.]
*
בשנת 1903, בקונגרס הציוני בבזל, נערכה על הבמה תצוגת התעמלות מרשימה, מלווה בהרצאות על חשיבות הפיזיות בקידום הרעיון הלאומי. כל מנהיגי הציונות צפו והגיבו בהתלהבות. למשתתפים חולק מדליון כסף לאות זיכרון. קונגרס זה מכונה בהיסטוריוגרפיה הציונית ״קונגרס אוגנדה״. חלק מהמשתתפים ודאי זכרו אותו כ״קונגרס המתעמלים״. יוליוס היילברון היה, כפי הנראה, אחד מראשי המתעמלים הללו.
השילוב המוזר בין מיליטריזם ואהבת חירות, פטריוטיות גרמנית ולאומיות יהודית, המשיך ללוות את יוליוס גם בהמשך. אני חושב שההתעמלות שמשה עבורו סגנון חיים שאפשר לגשר על הסתירות באישיותו ובזהותו. הוא התבלט עוד פעם אחת בתולדות הספורט העברי, כאשר שימש כמזכיר והמארגן של כינוס אגודות הספורט היהודיות בוינה, בשנת 1906. זה היה רגע משמעותי עבור הספורט היהודי, שסימן מעבר בין פעילות של אליטה העוסקת בעיקר בהתעמלות לא תחרותית לפעילות הפונה אל ההמון, ועוסקת בסוגי ספורט שונים. הצלחת הכינוס הזה יצרה את ארגון הגג הראשון של הספורט היהודי, תשתית לארגון ״מכבי״. [למרות הקשר המשפחתי, איני מסוגל לאמץ גאווה של אוהד מכבי. איני מכביסט, חלילה.]
יש טענה שהתעמלות, ובעיקר ההתעמלות הגרמנית ברוח הטרנן אינה באמת ספורט, מאחר שהראווה והאימון הגופני האישי והקבוצתי חשובים בה יותר מהתחרות. על פי טענה זו ניתן לדבר על ספורט עברי רק כאשר יהודים מתחילים להתאמן ולהתחרות במשחקי כדור, שחייה ואתלטיקה, אחרי מלחמת העולם הראשונה. איני מסכים. [זאת טענה טפשית וקטנונית, שנותנת חשיבות יתר לכדורגל ולמהגרים לארץ ישראל. קבוצות התעמלות ספורט קמו בעקבות ובהשראת בר-כוכבא בכל רחבי אירופה ומזרח אירופה. עיתון המתעמלים היהודים מילא בהצלחה גמורה את תפקידו.]
אגודת בר-כוכבא לא רק סללה את הדרך אלא היתה בעל משמעות בזמן אמת. השפעתה לא היתה מוגבלת לתחום הספורט. תנועת ההתעמלות הייתה אידיאולוגיה במקביל להיותה מכונת תעמולה. רעיונות תנועת ההתעמלות הגרמנית השפיעו על המחשבה הציונית וחדרו אליה.
ליוליוס, הדוד של סבתא יודית ולבני משפחתה האחרים יש חלק משמעותי בכך.
צריך סיבה טובה כדי לעזוב עיר ואם. זה יכול להיות מצב גרוע במקום ממנו באת, כלכלי, חברתי או בטחוני. זו יכולה להיות תחושה, מוצדקת או מוטעית, שהעתיד הצפוי לך פה, במקום בו אתה חי, עגום, ושתוכל להצליח יותר במקום אחר. איני יודע מה מאלה הניע את ז׳אן יצחק היילברון, הילד בן ה-13, לעשות זאת.
[איני יכול להיות בטוח באמת באיזה גיל עזב את עיירת הולדתו. אני מסתמך על זכרונות שכתבה אחותה של סבתי, וזכרונות נוטים להיות מדוייקים רק באופן חלקי, ולעקם עובדות ככה שיתאימו למסגרת הסיפור. אבל דודה רות, אחותה של סבתא יודית, הייתה פרופסור ללטינית ואדם שקול, ולא הייתה כותבת בזכרונותיה המשפחתיים דבר שקר מובהק. כך שאני מאמץ את המסגרת הזו: ז׳אן היילברון היגר לברלין לבדו כשהיה ממש ילד.]
כמו שיש סיבות דוחפות, המוציאות אדם למסלול הגירה, כך יש סיבות מושכות, שקובעות את היעד. שם יש עבודה. שם אנשים חופשיים לעשות מה שהם רוצים. שם תוכל להמציא את עצמך מחדש, או להיות מי שאתה באמת.
הגירה היא חלק מהגורל היהודי. יהודים היו אמנם קבוצת מיעוט, אבל בכל עיר או עיירה בה חיו היו בית כנסת, מקווה טהרה, ומקום בו ניתן היה להשיג אוכל כשר. מוסדות הקהילה הקלו על יהודים מהגרים להיקלט ולהשתלב במקום חדש. הם אפשרו לבאים מבחוץ לא להיות זרים לגמרי, להתמקם וליצור קשרים הכרחיים. מניין תפילה הוא גם קבוצה חברתית, ותמיד ימצא בבית הכנסת מישהו שאפשר להיעזר בו כדי למצוא מקום לישון או לבירור אפשרויות פרנסה.
[אני אמנם אפיקורוס, אבל מעריך אנשים בעלי אמונה, ומכיר בכוחה של הדת לשמש כמסגרת חיים חשובה ומספקת.]
הגירה מוצלחת תלויה לא רק בקהילה הקולטת אלא גם ביכולת של המהגר להשתלב, לנצל את יכולותיו וכשרונותיו ולא לבַכּות יותר מדי את מה שנשאר מאחור. יותר טוב להגר צעיר, נטול מחויבויות שעלולות להקשות עליך, בעל אמצעים וכישורים שיסייעו בקליטתך. אני, לדוגמא, כבר מבוגר מדי, או כמעט מבוגר מדי, בעל גאווה מוגזמת שתקשה עלי להסתגל לירידת המעמד שמאפיינת הגירה, ולא יודע שפות זרות פרט לאנגלית ומעט ערבית. אלה חלק מהמכשולים שמצמצמים את האפשרות שאהגר מכאן. פספסתי את ההזדמנות לעשות זאת בקלות, ואני מקווה שבתי לא תפגע מכך. אני גם אוהב מדי את המקום בו אני חי וקשור אליו, למרות מגרעותיו.
מעשי ההגירה של בני משפחתי לדורותיהם נראים לי כצעד אמיץ שאיני בטוח שהייתי מסוגל לו. הם הימרו על גורלם, והימור כזה תמיד יכול להיכשל. אבל גם לא להגר זה הימור, במיוחד בשעת משבר או לאחר שהתבררו הסיכונים והתוצאות האפשריות. האם אני עושה טעות נוראית?
[רק הזמן יקבע זאת, אבל זו אפשרות טורדת מנוחה. מכנים דרכון זר ״תעודת ביטוח״, אבל הפוליסה דורשת הפעלה יזומה.]
רוב מעשי ההגירה משתלבים במגמה כללית, מעין גל עליו ניתן לגלוש ולהינשא למרחק, שיוצר תוך כדי היווצרותו דפוסים ותקדימים שאפשר ללכת בעקבותיהם, ומנגנוני סיוע המסייעים בקליטה.
[כזה הוא גל ההגירה הנוכחי מישראל, שהתעורר בעקבות ההפיכה המשטרית שמוביל נתניהו והתעצם בעקבות המלחמה. האם אנו בשיאו? האם ידעך? איני יודע. אני משער שחלק לא קטן מתלמידי הנוכחיים לא יחיה בבגרותו כאן.]
גם ז׳אן היילברון היה חלק מגל הגירה גדול, מהכפר אל העיר, בעקבות השינויים הפוליטיים והכלכליים שעברו גרמניה והעולם המערבי. השיפור בתזונה, הירידה במיתת תינוקות ותקופת השלום היחסי הארוכה עודדו יצירת משפחות גדולות, והאוכלוסיה גדלה מאוד. התיעוש הגיע לגרמניה ויצר צורך בפועלים בלתי מיומנים והזדמנויות חדשות בערים שצמחו במהירות. פרוסיה הפכה למעצמה שעתידה להוביל את קיסרות גרמניה המאוחדת.
ז׳אן יצחק היילברון הצעיר בכלל לא התכוון להישאר בברלין. זו הייתה אמורה להיות תחנת ביניים בדרך לאמריקה, אליה השתוקק בתחילה להגיע. גרמנים רבים היגרו לארצות הברית, בה היה חופש פוליטי, אפשרויות מסחריות בלתי מוגבלות ואזורי ספר בהם אפשר היה לקנות אדמה זולה. יהודים היו חלק מגל ההגירה הגרמני הגדול, שנמשך כל החצי השני של המאה ה-19, והסתייע בקוי ספינות הנוסעים שחיברו בין המבורג וניו-יורק.
גרמניה היתה מדינת המוצא ממנה הגיעו הכי הרבה מהגרים לארצות הברית במהלך המאה ה-19, כ-5 מליון בסך הכל. הם היו חלק עיקרי במי שהתיישבו במרכז ארצות הברית בתקופה זו. שיעור היהודים בינהם היה כ-3%, כ-150,000. שיעור זה גבוה פי 3 מחלקם של היהודים באוכלוסיית גרמניה באותה תקופה. כנראה שהיו ליהודים יותר סיבות להגר. למי שהגיע מוקדם היה קשה יותר מלבאים אחריו, במקביל לסיכוי גדול יותר להצלחה גדולה. כך, יהודים ממוצא גרמני (דוגמת לוי שטראוס, מייסד (Levi’s הצליחו להשתלב בכלכלה האמריקאית. ההגירה הגרמנית יצרה את התשתית לגל ההגירה העצום של יהודי מזרח אירופה לארצות הברית, שהחל מאוחר יותר, לקראת סוף המאה.
אבל הגירה לאמריקה דרשה משאבים כספיים, והנער היתום היה חסר כל. הכרטיס להפלגה לא היה זול, וכדי להגשים את חלומו ז׳אן יצחק היה צריך למצוא דרך לשלם עבורו. כנער צעיר היה בתחתית שרשרת המזון. כפי הנראה מצא מקום לישון ודרך ראשונית להתפרנס ברובע היהודי הישן, הצפוף והעני של העיר, בשכונת מִיטֶּה (Mitte) שבמרכז ברלין. שם היו מיטות זולות להשכרה ואפשרות להעזר בקשריהם של בני הקהילה המקומיים. כנראה שדבר הוביל לדבר, זמן עבר, ולבסוף ויתר על החלום להפוך לאמריקאי. הוא המשיך להתגורר בשכונה זו במשך יותר מעשור.
ברלין הכפילה את אוכלוסייתה יותר מפי ארבע מתחילת המאה ה-19 ועד הזמן בו הגיע אליה ז׳אן יצחק היילברון הצעיר, והייתה בדרכה להיהפך למטרופולין האדיר שהיא כיום.
בשנת 1862, כמה שנים לפני שז׳אן הגיע לברלין, הוצגה תוכנית התפתחות כוללת לעיר, שקבעה את החלוקה העתידית שלה לרבעים ואת מדיניות הבנייה ושימושי הקרקע. היא נקראה ״תוכנית הוברכט״, על שמו של המהנדס הצעיר שהוביל את יצירתה. עקרונותיה אפשרו שילוב של תעשייה, מסחר ומגורים בשכונות החדשות, ובניית בתים בעלי חצרות פנימיות בתוך בלוקים גדולים. היא הגדירה את רובעי ושכונות העיר וקבעה היכן יעברו קווי התחבורה הציבורית ואיפה ישמרו פארקים ושטחים פתוחים. הוברכט אולץ להתפטר לפני הגשת התוכנית הסופית אבל זכה להכרה בהמשך.
[זאת מעין ״תוכנית גדס״ של ברלין. עצם ההשוואה משעשעת ופרובינציאלית עד כלות, כמובן. תל אביב וברלין אינן נמצאות באותה סקאלה מבחינת עירוניות. אבל אני מבין דברים בעיקר בהקשר של דברים אחרים אותם אני כבר מכיר.
ועוד קצת על הוברכט: כעשור אחר כך היה אחראי ליצירת מערכת הביוב העירוני של ברלין, פלא הנדסי שאסף ושאב את השפכים של העיר כולה ובמקום לשפוך אותם לנהר כמקובל אז הוביל אותם דרך קו מאסף לשדות חקלאיים מצפון מזרחה של העיר. שם שימשו מי הביוב להשקיית היבולים. המערכת הייתה חדשנית לזמנה ושימשה כמודל לזו של ערים גדולות אחרות. הוברכט עצמו היה יועץ בתכנון מערכות הביוב של ערים גרמניות רבות ושל מוסקבה, טוקיו וקהיר. ביוב זה דבר חשוב מאוד.]
ככלל, מי שהגיע מוקדם, הצליח לשרוד את קשיי הקליטה ומצא את מקומו, הסתדר טוב יותר מאילו שבאו אחריו. ככה זה בגלי הגירה. הבדל של שנים ספורות מספיק כדי לייצר ייחוס מדומה, להבדיל בין ״חדשים״ ל״ותיקים״. הבשר הטרי הוא חומר גלם לניצול, כדי לאפשר את המשך הגאות. זה משחק הישרדות דרוויניסטי, אכזרי וקשוח. אבל הוא לא רק רע. בסיום שלב הקליטה החדשים ששרדו הופכים וותיקים, ומנצלים בתורם את המצטרפים הטריים למשחק. הוותיקים הוותיקים, בינתיים, מסגלים לעצמם תרבות, זוכים לכבוד על הצלחתם ונהנים ממעמדם ומהרכוש שצברו. כך לכולם יש למה לשאוף וסדר הדברים נשמר.
*
ז׳אן יצחק מצא עבודה בשכונת פרנצלאואר ברג (פְּרֶנְצְלָאוּאֶר בֵּרְג – Prenzlauer Berg), בחלקה הצפון מזרחי הצומח של ברלין, מרחק של תחנות טראם ספורות משכונת היהודים העתיקה ומאלכסנדרפלאץ, הכיכר המרכזית של העיר. השכונה התפתחה במהירות וקלטה מהגרים רבים, בזכות היכולת לשלב בין תעשייה זעירה, מסחר ומגורים בבניינים החדשים שקמו בה. השכונה הפכה למרכז חייו, שהתעצבו בהתאם לה.
[השכונה נקראת על שם הגבעה הנמוכה עליה עברה הדרך שהוליכה לעיר פרנצלאואר, הנמצאת כמאה קילומטרים מברלין. זה כמו דרך עזה שלנו.]
עירוב השימושים שהותר בפרנצלאואר ברג יצר חיים עירוניים בריאים. [עירוב בין מגורים, מסחר ותעשייה זעירה יכול להיות מוצלח מאוד. פלורנטין הייתה פעם כזו. אהבתי אותה יותר אז.] הבניינים האופיניים בה היו מאסיביים, בני 5 קומות, ונבנו סביב חצר פנימית שאיפשרה כניסה לעגלת כיבוי אש מהרחוב במקרה אסון. בחזית הקומה הראשונה הפונה אל הרחוב, היו חנויות ובתי מלאכה, ומפעלים קטנים פעלו סביב החצר הפנימית ובחלק האחורי. הדירות הפונות לרחוב בחלק הקדמי של הבניין היו גדולות יותר, והתאימו למשפחות בורגניות. חזיתות הבניין כללו מרפסות ועיטורים ושידרו הדר. החלק האחורי, שחלונותיו פנו אל החצר הפנימית, הותאם לפועלים ולעניים. היו בו דירות קטנות וזולות יותר. בחלקן אפשר היה לשכור מיטה לפי שעה, כדי לאפשר לעובדי משמרות הלילה בבתי החרושת לנוח מעמל לילם בזמן העבודה של עובדי משמרות היום.
כך יכלו גם העובדים וגם הבוסים, גם העניים וגם העשירים, גם היהודים וגם הנוצרים, לגור סמוך למקום בו עבדו ומכרו את תוצרתם. זו הייתה שכונת פועלים בורגנית מעורבת. במדרכות הרחבות, בחדרי המדרגות, במסדרונות הכניסה ובחצרות, נפגשו בני מעמדות ומקצועות שונים.
[אני גר בגבול בין תל-אביב ויפו, והתעסקתי לא מעט בהיסטוריה של האזור, שתמיד התערבבו בו מסחר, תעשייה ומגורים. זה מגניב אותי כי ארכיטקטורה ותכנון עירוני מייצרים את המרחב הפרטי והציבורי ומשפיעים על המצב הנפשי של מי שחי בעיר. לשכונה, לרחובות ולבתים יש אופי, שכופה עצמו על המתגוררים בהם. חקר העירוניות מאפשר להבין את הנפש העירונית.]
אחוז היהודים באוכלוסייה הגרמנית הכללית היה מעט יותר מ-1%. אבל פרנצלאואר ברג לא היתה מיקרוקוסמוס גרמני אלא תמהיל חדש של מהגרים מאזוריה השונים של גרמניה, משפרי דיור ומי שרצו להיות חלק מהצמיחה שעברה על העיר. זה היה מקום רווי הזדמנויות, שהטיב עם בעלי יוזמה. ולכן חלק גדול מתושביה היו יהודים, שהמדינה הגרמנית העניקה להם שוויון זכויות, אותו רצו לנצל.
מראשיתה הייתה בשכונה קהילה יהודית משמעותית, גדולה גם באופן יחסי לשאר חלקי העיר, שמנתה יותר מ-10% מתושביה, או אפילו 20% ברחובות ובבניינים מסויימים, לא היה בה רובע או רחוב יהודי מובהק, אבל היו אזורים יהודיים יותר מאחרים. רוב היהודים שהגיעו והתיישבו בשכונה לא באו מתוך הקהילה היהודית הוותיקה של ברלין אלא היו מהגרים מאזורים שונים בגרמניה ומהחלקים בפולין בהם שלטה פרוסיה. הם היו מעוניינים להמציא את עצמם מחדש ולהשתלב בקצב החיים של העיר והשכונה.
פרוסיה, המדינה הגרמנית שברלין הייתה בירתה, סייעה ועודדה הקמת עסקים שהתאימו לצרכיה של הכלכלה המקומית, בין השאר על ידי עידוד של בעלי מקצוע מומחים להשתקע בעיר. ז׳אן יצחק היילברון בא מאזור כפרי וחקלאי. אביו היה סוחר בבהמות זקנות, וכך כנראה גם סבו ואבי סבו. בברלין מצא עבודה בתחום שונה מאוד מכך, כובענות.
הוא התחיל לעבוד כשוליה במפעל כובעים קטן, שהתמחה בייצור כומתות לבד, Muzen (מבוטא מוּצֶן) בגרמנית. כומתות היו פריט אופנה, אבל גם חלק מלבוש רשמי, כמו במדי צבא. כובענות הוא תחום שדורש חוכמת כפיים, והשימוש ביריעות הצמר הדחוס, תפירתו ועיבודו, הם התמחות מיוחדת.
[זו מלאכה שנכחדה כמעט לגמרי, לא רק בגלל מות הייצור והתעשייה המקומית אלא גם בגלל השינוי הגדול באופנה. חבל. אני לובש כובעים, אבל מתוצרת חברות הלבשה גדולות.
טקסטיל הייתה התמחות יהודית מסורתית. לבד (felt) הוא חומר גלם עתיק: שכבות דחוסות של צמר שנכבשו ואוחדו למשטח אחד, שניתן לעבד אותו בקלות. מומחיות בלבד דורשת יכולת בחירה של חומרי גלם וגם שליטה בטכניקות העיבוד השונות, ובינהן גזירה, מתיחה, שימוש בקיטור ובחום ותפירה. תסמונת ״הכובען המטורף״ נבעה מהרעלה כתוצאה משימוש בכספית בעיבוד הלבד, והייתה סכנה מקצועית מוכרת.]
בעל המפעל ומייסדו, זליג יעקובסון, הגיע לברלין מורונקי, עיירה בפולין שסופחה לפרוסיה במסגרת חלוקתה השלישית של פולין.
[מערכת החינוך הישראלית בוגדת בתפקידה בכך שהמאורע המכונן של חלוקת פולין והעלמותה למשך כ-150 שנים לא נכלל בתוכנית הלימודים. אי אפשר להבין את המאפיינים של יהודי קהילות מזרח אירופה, את ההגירה הגדולה לארצות הברית או את ראשית הציונות בלי הידע הזה.
למזלנו יש כעת כתיבה והתעניינות בנושא, שסיפרו המגניב והמצויין של שלום בוגוסלסקי, הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית, תורם לה. ספר זה הוא מקום טוב להשלים פערי ידע, ולהנות מסיפורים טובים על הדרך.]
כנראה שכהיגר לברלין הביא איתו את המומחיות בלבד. שפת האם של יעקובסון הייתה כפי הנראה יידיש, הז׳רגון היהודי. הגרמנית הייתה לו שפה שנייה, והוא תמיד נותר זר. ז׳אן יצחק, לעומתו, היה גרמני לגמרי, גם אם כפרי. זה בודאי עזר להשתלבותו בעסק. הוא התחיל כשולייה, אבל התקדם ככל שהזמן עבר. היה לו מוסר עבודה גבוה. הוא היה נאה ומרשים. הוא היה חייב להצליח, כי לא היה לו גב משפחתי תומך, עתידו היה תלוי רק בו.
קיצור דרך סלל את דרכו למעלה. בשנת 1878 נולד בנו הבכור. האם, ז׳אנט זורטל יעקובסון, הייתה הבת של הבוס.
[את רוב המידע העובדתי, כמו רישומי לידות ופטירות, כתובות מגורים ומסמכים עסקיים, קיבלתי מארכיון המדינה של ברלין בעזרת צוות הספרייה והארכיון במוזיאון היהודי של ברלין. מעולם לא נתקלתי באדיבות ומקצועיות כזו. המחקר הביוגרפי והחיפוש אחרי מסמכים הוא אופן הנצחה של מה שהיה ואבד, ובמגע עם אנשי המוזיאון חשתי שבברלין יש לו אופי מקודש. אני מודה במיוחד ליורג ואסמר (Jörg Waßmer), ארכיבאי המוזיאון היהודי בברלין.]
ז׳אנט הייתה אישה חסודה וצדקנית. גם היא וגם ז׳אן היו אדוקים ושמרנים. על רקע זה מוזר לגלות שרק כשנה וחצי אחרי הלידה נרשמו כנשואים בעיריית ברלין. אולי התחתנו במסגרת הקהילה היהודית, כדת, גם אם לא ממש כדין, והרישום במסמכי המדינה נדחה משום מה. אבל העובדה הבירוקרטית הזו נשמרה כסוד כמוס, המדובר בחשאי, איום מתמיד על שמה הטוב של המשפחה.
[היו סיבות טובות מאוד לשנאה הזאת. היא התנהגה אליה ואל נכדה בצורה מגעילה במיוחד. אתאר את כל הסיפור מאוחר יותר.]
ללדת לפני החתונה זה דבר מאוד לא מכובד לעשות, והכבוד היה חשוב מאוד לקביעת מעמדך בקהילה. כולם הרי ראו אותך, ברחוב, בבניין, בבית הכנסת. המבט החיצוני, הביקורתי והשופט של השכן, או של קרוב המשפחה, הפרטים והסודות המלוכלכים, קובעים כיצד מעריכים אותנו וכיצד אנחנו מתנהלים.
*
הבן הראשון נקרא יוליוס יעקב היילברון. שמות הם דבר חשוב, איפיון שהורים מעניקים לילדיהם שקובע את זהותם ומשפיע על מסלול חייהם. בחירת שם היא אחת ההחלטות המשמעותיות הראשונות שמקבלים ההורים, והיא חושפת את הטעם והרקע שלהם, הכוונות והתקוות שהם תולים בילדם.
[אני נקראתי אורי בגלל שירה של רחל, ״עקרה״ (״בן לו היה לי״, וכו׳) שהיה להיט גדול בשנים שלפני היוולדי, כאשר הולחן על ידי דרורה חבקין ובוצע על ידי חווה אלברשטיין. צורת הכתיבה המקובלת שלו באנגלית, URI, מובנת על ידי מי שאינו דובר עברית כיוּרִי. זה לא היה חלק מהשיקולים של הורי. לא נורא. משעשע אותי כשקוראים לי כך. היום יש שכותבים את השם OURI, כדי לפתור את הבעיה.]
יוליוס, השם הראשון של הבן הבכור במשפחת היילברון, הוא רומי במקורו, ונפוץ בזכות יוליוס קיסר. הוא היה חלק מהמורשת האירופית, לא הנוצרית, ולכן מקובל מאוד בקרב יהודים גרמנים בתקופה זאת, כהצהרה של רצון שייכות לתרבות האירופית הגרמנית. ז׳אן נתן אותו לבנו כי רצה שיהיה חלק מהחברה הגרמנית הכללית. יעקב, השם השני שניתן לו, היה כשם סבו המנוח, סמל להמשכיות ולמסורת. הזהות של הרך הנולד נועדה להיות כפולה ומשולבת, אבל ברור מי מהן קודמת. השם השני, היהודי, נועד לשימוש פנימי, בתוך הבית והקהילה היהודית. בחוץ היה יוליוס היילברון, גרמני לכל דבר ועניין.
[השם הזה, יוליוס, הוא חלק מתוך הסיפור המשפחתי שלי גם במקרים נוספים, שהחשוב בהם הוא שם משפחתי, יואלי. הזכרתי את האנקדוטה הזו קודם, ועוד אשוב אליה.]
העסק צמח במקביל לגדילת המשפחה. עוד שני בנים, ואז בת אחת שנפטרה בינקותה, ואז עוד שלושה בנים, ואז בן זקונים אחרון, בסך הכל שבעה בנים ובת, שבט אמיתי, משפחה גדולה בקנה מידה עירוני, שהיתה מוכנה להפוך לאימפריה. העסקים היו טובים. מפעל הכובעים ייצר כומתות עבור הצבא הפרוסי, לקוח גדול וחשוב באווירה המיליטריסטית ששררה בקיסרות הגרמנית. המאה ה-19 הסתיימה, המאה ה-20 התחילה, והכל נראה מבטיח. ברלין התפתחה וצמחה עוד, והשכונה הפכה למבוססת יותר.
משפחת היילברון התגוררה בדירה חזיתית גדולה, בניין אחד מפינת הרחוב שמעבר לו שכנו המפעל והחנות המשפחתית. פחות מ-100 מטרים מפרידים בין שני המקומות, צריך לחצות בזהירות את מסילת הטראם ואתה שם.
גם הקהילה היהודית בשכונה התבססה והתעשרה. בשנת 1904, לקראת תפילות ראש השנה, נחנך ברוב הדר בית כנסת גדול ומפואר במרחק 10 דקות הליכה מבית משפחת היילברון. בית הכנסת היה קונסרבטיבי, כלומר התנהל באופן מסורתי מודרני. הותר לגברים ונשים לשבת יחדיו, אבל לא היה בו עוגב כמו בבתי הכנסת הרפורמיים, ומסגרת התפילה נשמרה. זה הפך מייד לאחד ממרכזי חייו של ז׳אן יצחק היילברון. למרות שלא ידע לקרוא עברית נהג להתפלל בו בקביעות. הדרך לבית הכנסת וממנו, במיוחד בשבתות ובימים טובים, והמפגש בבית הכנסת עצמו היו זירה חברתית שוקקת, שאיפשרה לו להתגאות בהישגיו.
[זה בית הכנסת רייקה שטראסה (Rykestrasse Synagogue), והוא עדיין בית הכנסת הגדול בברלין, למרות שכעת הוא מתנהל על פי נוסח אורתודוקסי. כשנחנך היו בו כ-2000 מקומות, סמל לגודלה ולעושרה של הקהילה היהודית בשכונה ובעיר. הכניסה אליו מוגבלת כעת רק לבני קהילה רשומים, הוא מוקף מחסומים ובפתחו עומד שומר חמוש. ניסיתי לבקר בו אבל לא צלחתי את המכשולים.]
בתקופה זו נוצר פירוש חדש לשם המשפחה, ובעקבותיו סמל משפחה. השם היילברון הוסבר כעת כשתי מילים: מעיין גבוה, באר פלאים או מזרקה המרווה את סביבותיה. ציור מזרקה שימש כלוגו של העסק המשפחתי. Die gute Marke, סמל האיכות, מכריזה הכתובת שמעל ציור המזרקה, ומתחתיו, בלטינית, EXCELSIOR, נעלה. דימוי זה, של מעיין פלאים, הופיע גם באקס ליבריס (סמל הספרייה) של יוליוס היילברון, הבן הבכור.
גלויה שנשלחה מהמפעל המשפחתי. הלוגו של העסק עם המזרקה.
[סמלי ספרייה הם מנהג מעניין. הצהרת הבעלות על הספרים אינה רק קניינית. ספרייה של אדם אינה רק רכוש אלא כור מחצבה. ארון הספרים שלך הוא אתה. איני יודע אילו ספרם נכללו בספרייתו של יוליוס. אבל אני משער שתכנון האקס ליבריס הזה, עיצובו, דאגה לייצורו, החתמתו בשימת לב, היו עניין בעל חשיבות עבור יוליוס היילברון, הראשון שזכה בהשכלה ממשפחתו. ועוד דבר: לסימון הספרים הוא משתמש בחותמת שיש. יצירת הדפס באמצעותה זה עניין שדורש מיומנות. אני מעריך את זה.]
כאמור, חותמת שיש שמשה ליצירת הדפסים שהודבקו על ספריו. מי המזרקה נראים כענפים דקיקים, עיגולים קסומים תלויים מהם וביניהם. מתחת מופיע שמו, וברקע הציור חרוט ציטוט מפורסם מתוך הטרגדיה ״פאוסט״ מאת גתה, אחת מהיצירות המכוננות של התרבות הגרמנית. משמעותו פרובוקטיבית. הוא מפקפק בדבקות עיוורת בידע, וקורא לחשיבה ולעיבוד שלו.
והגויל הוא לך המקור הקדוש
שתרצה בו לעד להרוות צמאונך?
רויה לא תהיה מנת חלקך,
אם לא מעמקי נפשך לה תדרש.
[פאוסט, המדען והפילוסוף, מנסה להסביר כאן לואגנר, עוזרו, את הצורך לחוות את החיים במלואם, ולא להסתמך רק על ידע ומסורות קודמות.]1
חותמת השיש שבאמצעותה סימן יוליוס היילברון את ספריו
כך, בזכות עבודה קשה ומעט מזל, ז׳אן יצחק היילברון, היתום מהכפר הנידח, הפך לבעל משפחה גאה, גרמנית למופת ויהודית לגמרי. מזרקת הקסמים הייתה קמע וטוטם, משהו להאמין בו.
[מזרקות הן קסם. הנוזל הזורם בהן הופך לפסל בתנועה. כל רגע בפעולתן האין סופית הוא חד פעמי. והרעש שלהן מרגיע.]
היו גם קשיים, וביניהם טרגדיה אחת. ארתור היילברון, אחד מהילדים הצעירים, נפטר כתוצאה מדלקת התוספתן (אפנדציטיס) בשנת 1907, כשהיה רק בן 19. טיפול ניתוחי היה אז חדשני ונדיר, והאנטיביוטיקה עדיין לא הומצאה. זו בודאי הייתה חוויה נוראית, לראות איך הוא חולה, גוסס ביסורים ומת, בלי יכולת להצילו.
[ארתור היה חבר ״בר-כוכבא״, אגודת מתעמלים יהודים. סיפור האגודה והמעורבות המשפחתית בה יבוא בהמשך. בינתיים אספר שלאחר מותו התפרסם בבטאון האגודה הספד מרגש אודותיו.]
טקסי האבלות וסמליה מסייעים להתמודד עם האובדן. ז׳אן יצחק היילברון הקים אחוזת קבר משפחתית, מקום שמור למנוחת העולמים שלו, של אשתו וילדיו. קברו של ארתור הצעיר חנך אותה. החלקה הייתה בבית הקברות היהודי בוייסנזה, שכונה אחת ושלוש תחנות טראם בהמשך הדרך מפרנצלאואר ברג. זה בית קברות ענקי שהיה אז עדיין חדש למדי. גם בו מתבטאת זהותם המשולבת של היהודים שחיו ונקברו בברלין. חלק גדול מהמצבות מפוסלות ומפוארות, על רובם מופיע כיתוב ראשי בגרמנית, וכיתוב משני, הכולל שם ותאריך עברי בעברית.
באחוזת הקבר, הנמצאת בצד השביל, בחלקה צדדית ורחוקה מהכניסה הראשית, היו תשעה מקומות. לאב המשפחה, ז׳אן יצחק היילברון, נועד המקום המרכזי. המצבות עשויות השיש הופרדו בעמודים מחורצים, שנשאו גג משולש, בדמות מקדש יווני. עליו התנוסס כיתוב בולט, ששני מגיני דוד בצידיו: FAMILIE J. HEILBRUNN. היא הוקפה בעמודי אבן נמוכים ששרשרת מתכת חיברה בינהם. בראש המצבה שמעל מקום קבורתו של הבן נקבע שלט מתכת משושה שנשא את שמו בכתב לטיני מסולסל, ארתור היילברון. מתחתיו, על המצבה עצמה, נכתב בעברית שמו ותוארו, ״הבחור אברהם היילברונן״.
[בחרתי להשתמש בשם היילברון כשם המשפחה כי הוא נראה לי מדויק ונעים יותר להגיה. אני חושב שהתעתיק היילברונן מנסה לחקות את האיות הגרמני.]
אני משער שרכישת החלקה המשפחתית והקמת המצבה הגדולה היו הוצאה כספית משמעותית, שמעידה על יכולותיה הכלכליות של המשפחה. זאת הייתה דרך לעבד את אובדן הבן הצעיר ולהשלים עמו. אנשים מקדישים לעצמם חלקות קבר בעודם בחיים בניסיון לשלוט במוות. ז׳אן יצחק היילברון רצה לדעת שגם לאחר מותו יהיה אב משפחה, מוקף בילדיו. לכן, חנוכת אחוזת הקבר היא לא רק סימן לאבל אלא ביטוי והצהרה של תקווה וציפייה לעתיד. המשפחה האמינה בכוחה להשתקם מטרגדיית מותו המיותר והסתמי של הבן הצעיר ולהמשיך לבנות לעצמה עתיד. בינתיים, ועד שיגיע זמנה של מנוחת העולמים, אבני המצבות השכנות לזו שתחתה נקבר ארתור נותרו ריקות.
יוהן וולפגנג פון גתה, תרגום: ניצה בן-ארי, פאוסט, אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמ׳ 57↩︎
אחוזת הקבר המשפחתי כפי שצולמה על ידי סטודנטים בשנת 2012
מה מבדיל בין הצלחה לכשלון? איזה תפקיד יש למזל או לאקראיות בכך?
הייתה פעם משפחה, ולרגע היה נראה שתהיה עשירה, גדולה ומשגשגת. אבל תוך דור אחד משפחה זו נכחדה ונשכחה, לא משאירה אחריה שום דבר ממשי, פרט לאבני מצבות ואחוזת קבר חרבה. אין אפילו מי שיתאבל על כך. כאילו לא היו.
האם זה היה גורל, או תוצאה של בחירות מוטעות? המאורעות האישיים תמיד כרוכים באירועים ונסיבות היסטוריות, אבל בני משפחת היילברון לא רק נישאו על גלי המאורעות, אלא היו גם שחיינים בעלי יכולת, ובכל זאת נסחפו ואבדו במערבולת. הם יכלו לפעול אחרת. יש להם אחריות. הם לא רק קורבנות.
[אני לא בטוח שעולם הדימויים הימי מתאים לבני המשפחה הזו, שהיו בסך הכל טיפוסים יבשתיים מאוד. אבל גם אני כזה, ובכל זאת חושש לטבוע.]
היילברון הוא שם משפחתה של סבתא-רבתא שלי, אמה של סבתא יודית, אמו של אבי. בעץ המשפחה שלי זה אחד הענפים הרחוקים, עד כדי כך שלא הייתי מודע כלל לקיומו עד לפני שנים ספורות. אבל כאשר נחשפתי לסיפורם מצאתי אותו מעניין ורלוונטי עבורי גם מחוץ להקשר המשפחתי. דרכם חלפה בצמתים היסטוריים מרכזיים והמבט עליהם מאפשר להבין משהו על המציאות המסובכת והמרתקת שבה חיו. איני מקים להם מצבה. זה אינו ספר זכרון. אבל מסתבר שאני האחרון שיכול לספר עליהם.
[איני חייב כלום לבני המשפחה הללו, אפילו לא לזכור אותם.]
*
היילברון הוא שמה של עיר בינונית ויפה, בחלק הדרום מערבי של גרמניה, לא רחוק מצרפת, המפורסמת בתעשיית היין שלה. היא נמצאת בחבל פרנקוניה, איזור שיש לו משמעות גדולה בתולדות היהדות והיהודים. שם נוצרה יהדות אשכנז, ומשם התפזרה והתפשטה באירופה.
[לפני זמן מה הסתבר לי שבתי אינה מבינה את משמעות המושג ״אשכנזים״. היא השתמשה בביטוי לתיאור שכנים שלנו, שהבת שלהם למדה בכיתתה בבית הספר היסודי השכונתי. זה היה מבחינתה תיאור של אופי, ולא של מוצא, סיבה בגללה קול המסיבה הרועש, שהפריע לה להרדם, לא יכול היה להגיע מהם.
הסברנו לה: זה קשור למקום ממנו באה המשפחה, למקור שלה. כל מי שהמשפחה שלו באה מאירופה הוא אשכנזי. היא לא כל כך הבינה, כי המשפחה שלה באה ממקומות שונים באירופה, פולין, רוסיה, אנגליה, גרמניה. כולם אשכנזים? כן, ככה זה. ומי שלא אשכנזי, מזרחי. או אולי הפוך? פה היא ואנחנו התבלבלנו, ובכל מקרה נהיה מאוחר. אטמי אוזניים השקיטו את הרעש, והיא נשלחה למיטה.]
יהודים חיו בעיר הזו בימי הביניים, ונשאו איתם את זכרון מוצאם איתם גם כאשר גורשו ממנה ונדדו למרחקים. בעידן שבו לא היה רישום של שמות משפחה השם השתנה בהתאם למקום ההגירה ואופיה של שרשרת המסירה. כך התגלגל והפך שם עיר המוצא האבודה היילברון לשמות המשפחה הלפרין, אלפרין, גלפרין או הלפר, שמות נפוצים בקרב יהודים שחיו בפולין וברוסיה.
[איני היסטוריון מומחה לגרמניה אלא רק אדם סקרן. לבושתי, אפילו איני יודע גרמנית, ונעזרתי במתרגמים כדי להבין את המקורות. אני תייר ואורח בעולם אותו אני מתאר בפניכם. היאחזות בפרטים ובעובדות עוזרת לי לא ללכת לאיבוד.]
*
גם אבותיה הקדומים של משפחת היילברון נאלצו לעזוב את עיר הולדתם. אבל הם לא נדדו למזרח אירופה אלא נשארו בגרמניה, ועברו רק כ-300 ק״מ צפונה, למדינת הסן (Hessen). שם התיישבו באזור הכפרי שליד העיירה אשווגה (בגרמנית: Eschwege). כיום, עיר קטנה זאת נמצאת ממש במרכזה הגאוגרפי של גרמניה. יש בה צבר מרשים של בתים בעלי שלד עץ חשוף, סגנון בנייה אופייני לימי הביניים בכפרי גרמניה, עובר בה נחל יפה, ויש בה כמה מסעדות שמגישות אופציות טבעוניות. אני יודע את זה כי חשבתי לנסוע לשם וביררתי אם יהיה לי היכן לאכול. המקום מושך בעיקר תיירות פנים, אבל הנחתי שאוכל להסתדר. העיר מוקפת כפרים קטנים, שדות מעובדים ויערות. יכולתי לרוץ ולנוח, לשתות בירה ולכתוב, בלי סיכוי להתקל בשום תייר ישראלי, הכי רחוק מפה.
[לא נסעתי כי אשווגה היא חור, ולהגיע אליה דורש מאמץ, ובגלל שפרצה מלחמה עם איראן. עוד אעשה זאת.]
בשולי העיר יש אנדרטה, ועליה דיוקנו של דוד בן גוריון. תבליט הברונזה מתאר אותו בפרופיל, באופן שמדגיש את אפו הגדול. פיו קפוץ, גביניו מכווצים והוא נראה כועס. לי, שרגיל לדמות בן גוריון אחרת, קשה לזהות אותו. הציטוט הוא מתוך נאום שנשא, מעט אחרי סוף מלחמת העולם השנייה:
מותם של שישה מיליון קורבנות מטיל עלינו את החובה הגדולה ביותר בהיסטוריה שלנו: לא לאפשר שאסון כזה יתרחש שוב. איננו יכולים להחיות את אבותינו ואמותינו, אך חובתנו היא להבטיח שאסון כזה לא יקרה שוב לעולם.
[הוא נשא את הנאום ב-16.10.1946. האנדרטה הוצבה במקום, שמשמש כעת כלשכת המס של עיריית אשווגה, בשנת 2012, ועוצבה ע״י אמנית מקומית. היא כתובה רק גרמנית, וקשורה יותר להיסטוריה של העיר ולא בהכרח לזכר השואה. בתצלום שמצאתי, המתעד את הנאום, וששימש כנראה את הפסלת כמודל, רואים שהמיקרופון אליו דיבר בן גוריון ניצב על שרפרף עץ שמונח על אדן חלון רחב. מישהו מאחור מביט לכיוון השני. זה צילום נטול הוד, והאמנית, שלא חונכה בצל דימויים של בן גוריון, העתיקה ממנו את הפרופיל של האדם, לא של הדמות. השרפרף המצולם אינו מיועד לישיבה. הוא מעין שולחן נייד לדברים קטנים. גם בביתה של סבתא יודית ניצב שרפרף כזה, בצד האמבטיה.]1
בן גוריון נאם בעת שביקר במחנה העקורים שהפעילה באשווגה UNRRA – הסוכנות לסיוע ולשיקום של האומות המאוחדות. [לא להתבלבל עם אונר״א, סוכנות הסעד לפליטים הפלסטיניים, כי הרי אסור להשוות.] מטרתו הייתה לשכנע את ניצולי השואה שנאספו שם, ושהגיעו מכל רחבי אירופה, לפנות לשלטונות הכיבוש האמריקאי בדרישה שיתנו להם להגר לפלסטינה, שם יוכלו להצטרף למאבק להקמת המדינה.
אבל כל זה לא קשור אלי או למשפחתי. תושבי המחנה אליהם פנה בן גוריון היו שארית פליטה, אורחים לרגע שקובצו באשווגה לא כדי להשתקע בה אלא להפך. המחנה היה זמני וקצר מועד.
בני משפחתי היו בני המקום. ההיסטוריה המתועדת שלהם באזור מגיעה עד סביבות שנת 1635, אבל ברור שמתחילה עוד הרבה קודם, אולי מזמן הגירוש מהיילברון שבפרנקוניה במאה ה-13. אני יודע את שמו של האב הקדמון שלי מלפני 11 דורות, אני יודע מי התחתן עם מי ומתי ומי נולד למי, ושכולם חיו בעיירה ובכפרים הקטנים שבסביבותיה.
*
אני יודע את הפרטים הללו לא בזכות עבודת מחקר ארכיוני מסודרת שערכתי, או עץ משפחה עתיק שירשתי, אלא בזכות המהפכה שעבר עולם הגנאלוגיה, חקר היוחסין, בעת האחרונה.
דיגיטציה של ארכיונים ופיתוח כלי חיפוש חדשים מאפשרים מחקר עממי נרחב. מה שהיה פעם עיסוק לבני אליטה שאיפשר לבסס ייחוס לצרכים מעמדיים הפך לתחביב נפוץ. עשרות מיליוני אנשים בעולם, ובעיקר בעולם המערבי, מעורבים בחיפוש ומחקר אחרי שורשיהם באמצעות פלטפורמות שונות, שהעיקריות בהן הן Ancestry.com, MyHeritage, JewishGen ו-FamilySearch. גם מחקר משפחתי גנטי הוא תחום לוהט. שווי השוק של תחום הגנאולוגיה כ-5 מיליארד דולר וקצב הצמיחה שלו 11% בשנה. אותי זה מעניין מספיק כדי שאשלם דמי מנוי מופקעים וזה מה שאיפשר לי להגיע לחלק גדול מהמידע בו אני משתמש כעת.
[בארץ אסורות בדיקות גנטיות לבירור מוצא, שפופולריות מאוד בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה. הן מאפשרות לאתר בני משפחה באמצעות קרבת דם. יש ודאי דרכים לעקוף את האיסור אבל אני מרוצה ממנו. אני מעדיף מסמכים ועדויות, שמעניינים אותי יותר מאשר DNA.]
לידות ופטירות, טקסים דתיים כמו נישואים, גירושים וברית מילה, כל אלה השאירו עקבות במסמכים שונים, שחלק גדול מהם נסרקו ועובדו כך שהמידע שבהם זמין ונגיש. זו רק התחלת הדרך. AI בודאי תוסיף כלי פענוח, ניתוח ועיבוד מידע. אבל אני חושב שכבר כעת ביכולתי להבין את התמונה הכללית של ההיסטוריה המשפחתית.
בני משפחתי חיו במשך דורות רבים באיזור החקלאי והנידח למדי הזה, שלמרות היותו מרכז גיאוגרפי היה תמיד בפריפריה הגרמנית. הם התחתנו עם בני משפחות אחרות מהסביבה, חיו ומתו באותו מקום, והיו חלק מקהילת מיעוט עניה ובזויה, שהתפרנסה בקושי ממלאכות שאיש לא רצה לעשות מלבדם, כמו מסחר בבהמות זקנות או בבגדים בלויים ומשומשים.
מצבם של היהודים שחיו באזורים הכפריים של גרמניה היה במובנים רבים טוב יותר מאשר זה של היהודים שחיו בשכונות היהודים הצפופות ורדופות החולי והעוני שבערים, חשופים להשפלות יום יומיות ולהגבלות. אבל הם היו מנותקים מההזדמנויות הכלכליות שהעיר אפשרה ומקהילה דתית רחבה ומגוונת. אזור אשווגה היה קרתני ופריפריאלי, ויהודי האזור היו כאלה ועוד. העיר הגדולה הקרובה ובירת המחוז והמדינה הייתה קאסל, כ-50 ק״מ מצפון מזרח. שם הייתה קהילה יהודית מבוססת, עם חיים דתיים תוססים ובית כנסת גדול. בכפרים ובעיירות הכל היה בסיסי יותר. שירותי הדת חייבו קשרים בין הקהילות השונות. ללא שוחט מוסמך לא היה בשר כשר, וזה היה עיקר הדאגה. בתי הכנסת היו ברובם קטנים ומאולתרים, תלויים במצב הכלכלי המשתנה של בני הקהילה.
היה שירות דתי אחד שדרש מומחיות רפואית. באוספי הספריה הלאומית שמור ספרון כרוך עור שהיה שייך לקהילה היהודית של האזור. זה פנקס מוהל, שבו תועדו 460 מעשי ברית מילה שנערכו על ידי שלושה מוהלים שונים באזור הכפרי של מדינת הסן, בו נמצאת אשווגה, בין השנים 1809-1900. הצלחתי למצוא שם את תיעוד מילתו של אברהם, אחיו הגדול של אביה של אמה של סבתא יודית, משנת 1844. שם המשפחה כתוב בפנקס כהיילברונער. מוהל בן האזור, ששמו היה העס בן איצק אפטירויד, נדד בין הכפרים השונים והכניס את התינוקות בבריתו של אברהם אבינו. הוא מנה בגאווה כל אחד מהטקסים שערך. אולי הגיע כאשר קראו לו, ואולי ביצע את המצווה כאשר הזדמן למקום. כאשר פרש מתפקידו העביר את הפנקס למוהל שבא אחריו.
[אברהם, אחיו של סבא רבא שלי, מסומן כנימול הקס״ז (167) בפנקס. המוהל בודאי כתב את הרשימות אחרי ביצוע המילה עצמה, כחלק מסיים של הטקס. אותה יד שהסירה את העורלה תיעדה את המעשה. מעניין מה הם הכתמים בעמוד השמאלי, אולי יין ששימש כדי לברך את הרך הנולד או לטשטש אותו? אולי דם? הרישום בפנקס הוא ההכנסה לברית. הוא, ולא המעשה הפיזי, הופך את התינוק לאחד מבני הקהילה. ]2
סבה של סבתי נולד בשנת 1853, ולא הצלחתי למצוא בפנקס את תיעוד ברית המילה שלו. כתב היד של המוהל הוותיק התדרדר בשנים אלה ואולי לא הצלחתי לפענח אותו. מעט אחר כך כבר הוחלף במוהל אחר, בעל יד יציבה וכתב מסולסל.
שמו היה ז׳אן יצחק היילברון. מתן שני שמות, עברי ולועזי, היה דבר מקובל, ושיקף את הזהות הכפולה של יהודי האזור, שלא היו מנותקים מסביבתם הנוצרית אבל גם לא נטמעו בה.
המשפחה גרה בויכמנסהאוזן (Wichmannshausen), כפר הרחוק כ-10 ק״מ מאשווגה. הקהילה היהודית בכפר כללה כ-30 איש, מתוך אוכלוסיה כוללת של כ-700. היהודים דיברו גרמנית, והעברית הייתה עבורם שפת פולחן זרה, חלק מייחודם התרבותי שנשמר בקפדנות. הם היו עדה ומיעוט קטן אבל לא חסר חשיבות, וקרוביהם היו פזורים בכל הכפרים והעיירות באזור.
[היום קוראים לכפר, שהפך מאז לעיירה, סונטרה (Sontra) ויש בה כ-8500 תושבים. זה באמת מקום די נידח, גרמני עד הצוואר. אנקדוטה אפלה קשורה בו: לאחר מלחמת העולם השנייה גר בעיר השופט והנשיא האחרון של בית המשפט העממי הנאצי. המקום היה נידח כל כך עד שהסתתר בגלוי, השתמש בשם בדוי, עם אותם ראשי תיבות של שמו המקורי, וניהל עם אשתו חנות בעיירה. לאחר כמה שנים הסגיר את עצמו לשלטונות, אשר חשפו את זהותו בפומבי. הוא זוכה מההאשמות נגדו והיה חופשי להמשיך בחייו.]
בתקופה זו החל סוף סוף מצבם של יהודי גרמניה להשתפר. חלקם זכו בשיוויון זכויות אזרחי ומצבם הכלכלי הוטב בעקבות הסרת מגבלות העיסוק. אבל ז׳אן היילברון לא נהנה מכך. אביו סוחר הבהמות הזקנות, יעקב יצחק היילברון, מת עוד לפני שז׳אן עלה למצוות.
הנער הצעיר והמוכשר שאף לפרוץ את גבולות הגורל שציפה לו. הוא היה יתום שאינו זכאי לירושה, החי בכפר נידח. למזלו זו הייתה תקופה של שינויים היסטוריים גדולים. באותה שנה, 1866, סופחה נסיכות הסן, ששלטה באזור, לממלכת פרוסיה. ז׳אן החליט לנצל את ההזדמנות. בצעד אמיץ, נחשוני, עזב את משפחתו ואת מולדתו ונסע, לבדו, לברלין הרחוקה, הגדולה והמתפתחת, בירתה של פרוסיה. כנראה שקיווה להפוך לאדם עשיר ומצליח ולייסד משפחה חדשה משל עצמו.
[נער כפרי, עוד לא בן 13, יתום וחסר כל, עוזב את המקום בו חיה משפחתו מאות שנים ויוצא לבדו אל העולם הגדול. זאת דרמה אמיתית. איזה אומץ צריך בשביל זה.]
*
שני אחיו הבוגרים, אחותו ואמו נשארו מאחור. ככה זה בהגירה, צריך לוותר על משהו. האחים המשיכו במסורת המשפחתית, התחתנו עם נשים בנות האזור, ולא נדדו רחוק. כאשר נפטרה האם נטמנה בבית הקברות היהודי הקטן של העיירה אבטרוד (Abterode) בה חי לייזר, הבכור, כ-8 ק״מ ממזרח לאשווגה. בית הקברות עוד שם, מוקף גדר, ליד מגרש המשחקים המטופח של הכפר, השוכן בצל עצים עתיקים. הוא פעל בין השנים 1791-1941, ונקברו בו 494 אנשים מהעיירה ומהכפרים השכנים. זה קצב מיתה ממוצע נינוח, של כשני אנשים בשנה. כמעט כל המצבות עוד עומדות על תילן, צנועות ודומות, מסותתות על פי מודלים שחוזרים על עצמם, כמו בני המקום.
[אחד מבני אחיו של ז׳אן היילברון היגר מאוחר יותר, והתיישב בשיקגו, ארצות הברית. היו לו בנים, נכדים, ונינים. נחמד וחסר משמעות לדעת שיש לי קרובים רחוקים בשיקגו. כנראה שלעולם לא אצור איתם קשר.]
האם סבתא יודית ידעה שאמו של סבה שבה אל עפרה במקום הנידח הזה, הלב הריק של גרמניה? האם אני שייך לשם באופן כלשהו? האם משהו מבית הקברות הזה, מהצד הזה של המשפחה, התגלגל דרכה אלי?
[כך או כך, אני רוצה לבקר שם מתישהו. התמונות שאני משתמש בהן כאן הן לשימוש חופשי, מתוך אתרים המתעדים את בתי הקברות היהודיים בגרמניה. אבל הייתי רוצה לראות את המקום בעצמי. אני אוהב בתי קברות נטושים ושלווים. אפשר להרגיש בהם את מהות מנוחת העולמים.]
בצידה האחורי של מצבת האבן המסותתת, פרי עבודה של בעל מלאכה מומחה, כתוב שמה של המנוחה בגרמנית. כך ראוי. זו לא רק שפת המדינה אלא גם שפת אמה, ושפת אם אמה וכן הלאה, עד לאן שלוקח הזכרון. אבל הצד הראשי, הפונה מזרחה לכיוון ירושלים, כתוב עברית. כוכב דוד מחולק לעלים, שונה מזה המוכר לנו, מסותת בראש המצבה.
פ.נ.
האשה הצנואה מרת
רבקה אשת יעקב
היילברון
אני מנסה להבין כיצד אירעה שגיאת הכתיבה ״צנואה״. [איזו פאדיחה!] כנראה שמזמין העבודה, בנה הבכור של רבקה, לא ידע לקרוא עברית כהלכה. הוא הכיר את שם התואר המחמיא, ״האשה הצנועה״, אבל לא את האיות המדויק שלו. כך התבלבל. עושה המצבות ידע לסתת אותיות עבריות וגרסה של סמלים יהודיים, ויצר את המצבה ע״פ הנוסח שהועבר לו. אני מקווה שבני העיירה לא לעגו יותר מדי לבנה של המנוחה כשהתגלתה הטעות המשעשעת. אולי זה הפך לסיפור מקומי מצחיק, איך לייזר טעה בכתובת המצבה של אמא שלו.
[מוסר השכל: לעשות הגהה, במיוחד למה שיחרט באבן.]
אני בוחר להיות סלחן. השימוש בשפה העברית על המצבה הוא טקסי וסמלי. הוא דומה לרישום בפנקס המוהל. אדם נולד, נימול, מתחתן, מוליד ומת כיהודי, כל השאר זה החיים עצמם. לייזר לא ידע עברית, וכפי הנראה לא היה מלומד גדול, אבל זהותו הייתה יהודית ולכן היה חשוב לו שהשפה העברית תופיע על מצבתה של אמו, אפילו אם לא יוכל לקרוא או להבין בדיוק מה כתוב. מזכרת נצח.
(התמונה מארכיון בית לוחמי הגטאות. מס׳ מחשב 15143). ↩︎
פנקס מוהל של ר' דוד כהן (כ"ץ) (David Kohn) מאשוויגע (Eschwege), אוסף הספריה הלאומית, מ״מ 990047792300205171. בצילום מוצג עמוד 16↩︎
זהו הפרולוג לספר ״מעיין פלאים״, שיצא בדפוס לאחרונה (אפריל 2026) בהוצאת ״דפוס בית״. בגרסת הנייר הערות השוליים מופיעות בתחתית כל עמוד. בגרסה זו הן מופיעות בסוגרים מרובעים ובכתב נטוי, ככה:
[זה אינו ממואר, אלא ספר היסטוריה לא אקדמי, בלתי אובייקטיבי, שמשתמש בהיסטוריה הפרטית שלי ושל משפחתי כצוהר לסיפור גדול יותר.]
כשהייתי בן תשע, בשנת 1979, התגרשו הורי. אני לא זוכר הרבה מהזמן הזה או ממה שקדם לו. המשפחה המשותפת, אבא אמא בן בת, התפרקה, ואבי ואמי הפכו לאויבים.
המשפחה התפרקה, אבל לא נשברה לגמרי. אני וגליה אחותי המשכנו להיות חלק משני צדדיה. הסבים והסבתות שלנו היו מעורבים בחיינו, משוייכים לכל אחד מהורינו. שני ענפי המשפחה שנגדמו בכל זאת נפגשו בנו.
הצד של אימא והצד של אבא היו שונים זה מזה מאוד. אני זוכר את ההבדל הברור ביניהם. דברים שהיה מותר לדבר עליהם כאן היו סודות שם. אני מתאר לעצמי שכך זה בכל משפחה. הגירושים הבליטו את השוני.
בצד של אימא היו שני הורים, סבא וסבתא, שגרו בירושלים. הם היו זוג אוהב, אנשי כבוד, תרבות, עבודה ושובבות. אמי התחתנה צעירה והתגרשה צעירה ונשארה קרובה אליהם מאוד גם כאשר עזבה את ביתם. היה חשוב להם לעזור בחינוכי ולסייע לאמי יותר מלפנק אותי.
בצד של אבי היו לי שני סבים ושתי סבתות. היה קצת מסובך להסביר זאת, כשהייתי ילד, כי העולם שבו גדלתי עדיין לא היה רגיל למשפחות כאלה, שחורגות ממבנה מסורתי. אבל אהבתי להתגאות בייחוד הזה, היותי בעל שלושה זוגות של סבים וסבתות, ולהרגיש קצת מיוחד בעצמי כתוצאה מכך. ההסבר היה פשוט למדי: הוריו של אבי התגרשו כשהיה ילד קטן, ושניהם התחתנו אחר כך מחדש. לאחר שגם הורי התגרשו ההיסטוריה המשפחתית הפכה למעין גזירת גורל. הורי נפרדו כמו שהוריו של אבי נפרדו, וכמו, כפי שלמדתי אחר כך, שגם הורי הוריו נפרדו. אני בא משושלת של משפחות שהתפרקו. גם את זה אהבתי לספר, ולראות איך זה מפחיד את בני שיחי.
למרות זאת, בצד של אבא היה ברור מאוד מי הסבא והסבתא האמיתיים, הביולוגיים, אליהם אנחנו שייכים. אשתו של סבי אפילו סירבה שנפנה אליה בתואר סבתא, והתעקשה שנכנה אותה ״סבתא חורגת״, או פשוט נקרא לה בשמה. הרגשתי שלא אהבה אותי ואת אחותי, וגם אני לא אהבתי אותה ולא אהבתי לבקר בבית שלה ושל סבי במרכז תל-אביב. סבא פנחס היה ייקה פוץ, איש קפדן, פרופסור למיפוי באוניברסיטה. אגי, אשתו, סבתי החורגת, הייתה הונגרייה בוהמיאנית, פסלת. הם זלזלו באבי וריחמו על אמי. הרגשתי שאחותי ואני היינו מעין שארית מחייו הקודמים והקדומים של סבי, המשניים לחייו הנוכחיים. נישואיו העתיקים והכושלים שהניבו את אבי לא היו סוד אבל גם לא דבר להתגאות בו.
[היה להם בן משותף שהעריצו, ונכדים שהיו מקבלים מהם מתנות בסוד, כדי שלא נקנא. זה היה בעבר. כולנו משפחה אוהבת כעת.]
מכל סבותי העדפתי את אמו של אבי, סבתא יודית, שגרה בחיפה. היא הייתה יוצאת דופן וממזרית. בביתה הרגשתי רצוי, אהוב ומפונק. היא גם הייתה היחידה במשפחה שידעה איך להתייחס לילדים.
סבתא יודית אמנם דיברה במבטא גרמני כבד, אבל לא הייתה ייקית מסודרת וקפוצה. היא נראתה כספרדייה, והייתה יפה ושחומה, בעלת עיניים כהות, פנים זוויתיות ושיער שחור מתולתל. היא הייתה מעשנת כבדה, חסכנית ותגרנית, אחת שיודעת לסחור ולהתמקח, ודיברה עם כולם, ערבים, פולנים, מרוקאים, בשכונה וברחוב. היא גרה עם בעלה השני ובנם המשותף, שהיה אז נער, בשכונת מעורבת, יהודית-ערבית, במורדות הכרמל, ומרפסת דירת השיכון שעל צלע ההר צפתה לנמל ולים. מדרגות תלולות חיברו את הבניין לרחוב עבאס. סבתא יודית הפעילה גן ילדים קטן בסלון הבית. היו בו ילדי הבניין, יהודים וערבים, וכשהייתי מגיע לביקור הצטרפתי אליהם. היינו משחקים בחצר סבוכת הצמחייה. הרגשתי שם נוח, כחלק מתוך שבט ולא כיוצא דופן.
הייתי הנכד הראשון, הבכור, גם של הורי אבי וגם של הורי אמי. זו עמדה מעניינת. אמי ילדה אותי בגיל 20, גיל צעיר למדי גם במונחי אז, וסבי וסבותי היו גם הם, בהתאם, צעירים באופן יחסי. לאף אחד מהם לא היו הורים. זה לא נראה לי מוזר, אז. ידעתי מעט מאוד על הרקע המשפחתי שלהם. ידעתי שהם התגאו בי ותלו בי ציפיות. פחדתי לאכזב אותם.
היה עוד קוריוז שנהניתי לספר, סיפור מיתולוגי משפחתי שקיבל טוויסט מעניין לאחר הגירושים. שם המשפחה של אבי ואמי בנערותם היה זהה, יואלי. למעשה, זו הייתה סיבת הכרותם.
לפני שהכירו אבי היה מהנדס צעיר, בוגר הטכניון. עבודתו הראשונה הייתה בכור האטומי שליד דימונה, שם היה אחראי על יציקת הדלק הגרעיני. יום אחד הגיעה לשרת במחלקת בטחון שדה חיילת חדשה. פקידי השלישות מיהרו לומר לו שיש להם את אותו שם משפחה, יואלי, ותהו אם הם קרובים. אבל לא, יואלי הוא שם חדש, מעוברת, שמנציח אנשים שונים. יואל איינלגר, סבה של אמי ויוליוס אפטקמן, סבו של אבי, נרצחו בשואה ושמם אומץ על ידי בניהם. בכל מקרה, אבי ביקש להכיר את החיילת הצעירה והרומן ביניהם התפתח במהירות אחר כך.
[מתוך כבוד לתפקיד הצבאי אותו מילאה אמי לא אספר כאן סודות צבאיים. למען האמת, אין לי כאלה. בצעירותי נהניתי להצהיר שאני תוצר של מדיניות הגרעין הישראלית, אבל כעת זו נראית לי כמו התחכמות מיותרת. שני אנשים צעירים נפגשו במקום עבודה, כזה שמייצר כלי נשק להשמדה המונית. כנראה שככה זה וצריך להיפגש איפה שהוא.]
אמי היפה והחכמה התאהבה מייד בגבר החתיך, המוכשר והכריזמטי. תוצאת לוואי של סיפור ההיכרות מחמם הלב הזה היא שאמי לא הייתה צריכה לשנות את שמה, לא כשהתחתנה ולא כשהתגרשה. כך, למרבה המזל, גם אחותי ואני לא נאלצנו לשנות את שמנו, והיינו יואלי כמעט מכל הצדדים, פרט לזה של סבתא יודית. היא נקראה על שם משפחת בעלה, יהודית איתן. אני זוכר שזה היה קצת מבלבל ומוזר, לראות את השם הזר הזה על שלט הדלת.
[שמות משפחה כפולים זה דבר מעיק. לכן נתנו לבתנו שם שני שזהה לשם משפחתה של אהובתי. שמה הוא תמר אריאל, והיא ממשפחת יואלי. אני חושף אותו כאן לפניכם כי הסיפור שלי ושל משפחתי ישמש אותי כדי לספר משהו גדול ממנו. סיפורים משפחתיים הם פרט מתוך תמונה כללית ולכן מאפשרים הבנה שלה.]
קרב הגירושים בין הורי היה מכוער. המשפחות השונות התעמתו, תפסו צד, ניסו להביס זו את זו. אני זוכר ריב צעקות איום בין אבי לסבי, אביה של אמי. לא הבנתי איך שני אנשים שאני אוהב יכולים לשנוא כל כך אחד את השני. גם יחסיהם של אמי ושל סבתא יודית התקלקלו. כאשר ביקרתי או התארחתי אצל צד אחד של המשפחה למדתי לא לדבר על הצד השני.
אנחנו, אמי, בן זוגה, אחותי ואני, גרנו ברמת השרון. זה היה המקום שאליו הורי עברו מדימונה, כשנה לפני הגירושים.
[ההגירה הגדולה מדימונה בתקופה הזו, סביב שנת 1977, היא סיפור מעניין, סמן לסוף של תקופה. לא אתעסק בזה כאן.]
נשארנו לגור ברמת השרון גם אחרי הגירושים, לא מתוך בחירה אלא בכוח ההמשכיות. במונחים מקומיים היינו עניים, ואמי, שתשלומי המזונות שקיבלה מאבי היו לא סדירים ובלתי מספיקים, עבדה קשה כדי לפרנס אותנו. בבית הספר היסודי הייתי היחיד בכיתה ואולי בשכבה כולה שהוריו התגרשו, ילד מוזר ודחוי. הרביצו לי ולא היו לי חברים. זכיתי להערכה מסוימת על חוכמתי ועל זה ששרתי יפה אבל לא הייתי חלק משום קבוצה או חבורה. קראתי המון.
[לא היינו עניים באמת, ומעולם לא חסר לנו דבר. בביתנו היו צחוק, אהבה ויופי. בילדות שלי היו דברים קשים, אבל היא הייתה טובה, מעניינת ומאושרת ברובה הגדול.]
*
זמן עבר, והמצב התייצב. אני התבגרתי, וכך גם סבותי. הוריה של אמי יצאו לפנסיה. לסבתא יודית אירעה טרגדיה. היא החליקה ברחוב בעת שליוותה את בנה הצעיר, אחיו למחצה של אבי, ללשכת הגיוס, ושברה את מפרק הירך. במהלך ניתוח, שהיה אמור להיות פשוט, להחלפתו, המנתח טעה, הסכין שלו החליק וחתך את העצב הראשי של הרגל. כך, כתוצאה מרשלנות רפואית רגעית ומקרית, הפכה נכה, ונידונה לחיים של כאב אין סופי ורגל משותקת כמעט לגמרי.
היא לא יכלה יותר לעבוד כגננת או לטפס במדרגות הרבות שהובילו לדירתה שבמורדות הכרמל. כדי להיות קרובה לילדיה, וגם, אני מבין כעת, כדי להיות קרובה אלינו, נטשה את חיפה שאהבה ועברה לשוליה הדרום מזרחיים של תל-אביב, לדירה דחוסה בבניין עם מעלית ליד כפר שלם. מחלון הסלון אפשר היה לצפות במזבלת חירייה, שהייתה עדיין פעילה אז. הסרחון רבץ על השכונה ולא הרפה ממנה. סבתא יודית בילתה את ימיה על ספה עמוסת מזרונים שסייעו להקל במקצת על כאבי הפנטום של העצב הקטוע, מעשנת בשרשרת ונאנחת. אז כבר הכרתי מספיק את העולם כדי להבין שהייתה ענייה.
[גם היא לא הייתה ענייה באמת, אבל חיה בתודעת מחסור. הבחירה לגור בדירה הזו, בתנאים האלו, נבעה ממה שהיא תפסה כחוסר ברירה. בסיפור חייה היא הייתה קורבן.]
כשהייתי בכיתה ז׳ עברתי בית ספר ולמדתי במחזור הראשון בחטיבת ביניים שנפתחה בקצה הרחוק של העיר. למדו בה תלמידים משכונות שונות, כניסוי לאינטגרציה, שילוב בין חזקים וחלשים. ילדים נטולי גב חברתי, כמוני, נפגעו. הרביצו לי עוד, ולקח זמן עד שהצלחתי למצוא לעצמי מקום. הגוף הצומח שלי היה גמלוני ומוזר. פעמיים באותה שנה מעדתי, נפלתי ושברתי את פרק כף יד ימין. גובסתי ולא יכולתי לכתוב. הייתי יושב בשיעורים, קורא ספרים ששאלתי מהספרייה ובוהה.
בית הספר החדש רצה להיות גם חדשני. אחד הביטויים לכך היה ביטול רוב שיעורי הבית ושאיפה להוראה באמצעות פרויקטים ועבודות. הפרויקט הראשי והמסכם של כיתה ז׳ היה ׳פרויקט המשפחה׳, במסגרתו היינו אמורים לתעד את ההיסטוריה המשפחתית, תוך התמקדות בדרך שבה משפחתנו תרמה למדינה ולמפעל הציוני.
*
עבודת המחקר המשפחתי הזו, שהייתה חדשנית וניסיונית בזמן שהוטלה עלי, היא כעת חלק מתוכנית הלימודים, ומכונה ״עבודת שורשים״. תמר בתי למדה בשנה שעברה בכיתה ז׳, וההנחיות שקיבלה היו דומות למה שנדרש ממני, לפני יותר מארבעים שנים. ״הנחייה עבודת שורשים שכבת ז״, נקרא המסמך שנשלח אליה בוואטסאפ, למרות שכינוי זה כלל לא הופיע במסמך עצמו. הכותרת מנוסחת כמו שאלה קיומית: ״של מי אני?״.
[כמורה ותיק למדתי להעריך את הכותרות התמציתיות של מסמכים בית ספריים, שלרוב מתגלגלים ועוברים משכבת לימוד אחת לבאה אחריה תוך התאמות הכרחיות בלבד. מסמכים שנשלחים אלי או אל תלמידי כוללים ניסוחים ונהלים שהיו מיושנים עוד כשהייתי מורה צעיר. בירוקרטיה פדגוגית היא לא רק שמרנית אלא גם משמרת, בכוח ה״קופי פייסט״, שכבות קדומות ושברי קולות מודחקים של מורות מפעם. ההנחיות מתוכן אני מצטט נשלחו לתמר ב-12.5.2025, אבל הגיוני שחלקן נוסחו על ידי רכזת שכבה קדומה כשבית הספר שכן במקום אחר.]
מייד אחרי הכותרת הופיע תיאור תמציתי של המשימה ושל ההקשר האישי והחינוכי שלה: ״במהלך גיל 12-13 עוברים תהליך התבגרות וגילוי עצמי. את תהליך זה תביעו ביצירת אלבום הזהות שלכם״.
המטרה היא פסיכולוגית ופדגוגית: בית הספר שואף לעזור לתלמידיו בתהליך גיבוש זהותם, ותוך כדי כך גם להעניק להם כלים לכתיבת עבודות בהמשך. העבודה היא בחלקים ברורים ולפי פרקים מובנים, וכוללת הוראות הדפסה ועימוד. שתי הנחיות בכל זאת יוצאות דופן: יש להגיש את העבודה כאלבום כרוך, ומומלץ להוסיף תמונות בכל חלקיה. זה נובע מכך שהתוצר הסופי מיועד להיות גם מזכרת משפחתית: קהל היעד של העבודה אינו רק המורה שתבדוק אותה ותעניק לה ציון, אלא המשפחה כולה. זו לא סתם עוד עבודה לבית הספר.
בית הספר של בתי אינו חריג. אני מניח שרוב תלמידי כיתות ז׳ מתמודדים עם משימה דומה.
חברות פרטיות הבינו מזמן שיש כאן הזדמנות עסקית לא רעה. הן מציעות להפיק ולהדפיס אלבומי תמונות ועץ משפחה שילווה את העבודה או יחליף אותה. ״עבודת שורשים – למשפחה ולזכרונות״, מכריזה הכותרת בראש הדף שמוקדש לכך באתר אינטרנט שמציע הפקה והדפסה של אלבומי תמונות דיגיטליים, ״מתעדים את העבר בשביל העתיד עם אלבום עבודת שורשים. בואו נצא למסע בזמן ונגלה את הסיפור המשפחתי והזיכרונות מחדש״. [הציטוטים מתוך אתר lupa.co.il. נשלף ב-19.10.23]
הנחת המוצא הקפיטליסטית היא שמטרת חקר העבר היא לשרת את העתיד. לכן לזכרון המשפחתי יש ערך, והאלבום שהאתר יעזור להפיק אינו רק עבודת בית ספר אלא מטרה שראוי להשקיע בה כסף: ״עבודת השורשים שהתחילה בפרויקט ביה"ס תשמר את הזיכרונות והסיפור המשפחתי מדור לדור״. הדבר אינו סותר את הערך הפדגוגי ואת הרצון להצלחה בלימודים: ״כך תכתוב המורה בתעודה: אלבום לעבודת שורשים מעוצב ומרשים, מרגש וניכרת בו האהבה למורשת המשפחתית. עבודת השורשים הזו תהווה מזכרת נצח משמעותית לכל המשפחה ולדורות הבאים״.
בזמן שחלף מאז ילדותי נוצרו ודאי עשרות ואולי אף מאות אלפי אלבומים כאלה, מזכרות נצח משמעותיות שבמקרה הטוב צוברות אבק על מדפים או טמונות בארגזי אחסון ובמקרה הסביר יותר נשכחו מלב ונזרקו.
איני סוציולוג, אבל יש לי השערה מרחיקת לכת: כתיבת עבודת שורשים, וחיוב התלמידים לבצע מחקר משפחתי גנאולוגי בסיסי, הביאה לשינוי אופן גיבוש הזהות האישית והמשפחתית בישראל. הכנסת העבודה הזו לתוכנית הלימודים כפתה מעורבות משפחתית בביצועו. מסע גיבוש הזהות האישית ובירור העבר התרחב כך. אנשים רבים, שאולי לא היו עושים זאת אחרת, התוודעו לסיפור המשפחתי המסויים שלהם.
[לתוכנית הלימודים ולמערכת החינוך יש השפעה אדירה על החברה. זמן פתיחת יום הלימודים ולוח החופשות בבתי הספר קובעים את קצב הזמן. הילדים צריכים להיות ״במסגרות״ כדי שהחיים יתנהלו כסדרם. הידע הנרחב (יחסית) על השואה ונוכחותה בתודעת היום-יום הם המכנה התרבותי המשותף הישראלי העיקרי, ואולי היחיד.]
אני זוכר שההנחיות שניתנו לי נועדו להבליט את סיפור התקומה הישראלי, ולהציג את תרומתם של בני משפחתי למדינה ולחברה. ההנחיות שניתנו לבתי היו שונות: בית הספר בו היא לומדת הוא קולט עלייה, וחלק גדול מהשאלות שהונחתה לשאול עסקו בחוויית הקליטה בארץ ובחיים במדינה ממנה הגיעו לישראל.
סיפורים משפחתיים הם תמיד פרטיים, ותמיד יש סתירות בינם ובין הנראטיב המקובל. אבל זה לא בהכרח מפרק אותו. עבודות השורשים אפשרו לתלמידים ולבני משפחותיהם לברר ולנסח היסטוריוגרפיה משפחתית, שבה המאורעות הפרטיים מפוענחים כחלק מסיפור גדול יותר. כפי שהזהות האישית כוללת גם זהות לאומית, כך גם ההיסטוריה והזהות המשפחתית. עבודות השורשים הרחיבו את גבולותיו של הסיפור הכללי וגיוונו אותו. כחלק מכך משפחות שמוצאן מארצות האיסלאם השונות הצהירו על ייחודן, ונחשף הדמיון והשוני בינן ובין ההגדרה הכוללת, האוריינטליסטית תרתי משמע, ״מזרחים״. אני חושב שזו השערה הגיונית לגמרי: עבודות השורשים יצרו זהות ישראלית חדשה ומגוונת.
*
בתי תלמידה הרבה יותר טובה ממני בגילה, הרבה יותר חכמה, מוכשרת ומסודרת. היא ביצעה את כל חלקי העבודה ברצינות וביסודיות, כתבה על עצמה, על תכונותיה ותחנות חייה, ראיינה את הוריה (אהובתי ואני) ואת סבותיה. אבי מת לפני שנולדה. היא מכירה אותו מסיפורים אבל מתייחסת לבן זוגה של אמי כאל סבא אהוב במשרה מלאה. עזרתי לה בעימוד ועיצוב עץ משפחה, דרך האתר MyHeritage, בהדפסתה של העבודה, ובכריכה הסופית, בקרטון ירוק.
[ברוח הסטארט אפ ניישן, הנחיות העבודה הציגו אופציה לשימוש באתר זה, הישראלי במקורו.]
כשהייתי בגילה עוד לא היו מחשבים אישיים ומדפסות, ועבודות בית ספר הוגשו בכתב יד. אבל כשהייתי צריך להגיש את פרוייקט המשפחה שלי, כשאני הייתי בכיתה ז׳, יד ימיני היתה מגובסת, כך שלא יכולתי להחזיק בעט.
זה היה סוף של שנה אפלה. התחלתי לצאת מתוך בועת הבידוד שעטפה אותי. גיליתי את הריצה, ומשהו התאזן אצלי בעקבות כך. אני שמח שהמורה לא ויתרה לי. היא ביקשה שאמצא פתרון חלופי לכתיבה, כדי שאוכל בכל זאת להציג משהו ולהשתתף בתערוכת הסיום של הפרויקט. איני זוכר של מי היה הרעיון שבמקום לכתוב אקליט ראיונות עם בני משפחתי, ובמקום טקסט כתוב אגיש קלטת שאערוך.
[המילה קלטת עוד לא הייתה מוכרת אז. זו הייתה קסטה. קסטות היו חידוש ועניין גדול בצעירותי. היה לי ווקמן והייתי מקליט שירים שאהבתי מהרדיו.]
רשימת השאלות הוכתבה על ידי המורה, ואני לא סטיתי ממנה. ספר לי על משפחתך, כיצד הגעת לארץ, מה תרמת למדינה. כמעט ולא היתה בראיונות שערכתי התייחסות לשאלות שמעניינות אותי היום, על בחירות החיים הקשות שעשו והסודות המשפחתיים הבלתי מדוברים. הגירושים של הורי ושל הורי אבי מוזכרים בחטף, כאירועים על ציר זמן ולא כמשהו שיש להתעכב עליו.
אני זוכר רק חלקים מתוך החוויה הזו. כמעט דבר מתוך הראיונות עצמם, מעט משלב העריכה, בו שילבתי את הראיונות השונים לקלטת אחת וקיצרתי אותם. אני זוכר איך ישבתי ליד טייפ הדאבל קאסט, לוחץ פליי בצד אחד ורקורד בשני. נהנתי מזה, הרגשתי שאני לומד לעשות משהו שאני יכול להיות טוב בו.
העבודה שלי הוגשה בתיקיית קרטון משרדי חומה, בה נארזו כל הקלטות ועליה שרבטתי באותיות דפוס, כנראה לאחר שהגבס כבר הורד, ״פרויקט המשפחה״. כשהוצגו הפרויקטים השונים, על שולחנות במסדרון בית הספר במהלך ישיבות ההורים שלפני סוף השנה, הנחתי על השולחן גם מזכרות משפחתיות ותמונות.
הקלטת הערוכה אבדה מאז. אולי הקלטתי עליה משהו אחר כשהייתי נער מתבגר, אולי נזרקה בטעות. אבל קלטות הראיונות עצמם שרדו בדרך נס ונותרו בבית אמי. לפני כמה שנים מצאה אותן והמירה אותן לקבצים.
כל מי שהוקלט, פרט לאמי, כבר הלך לעולמו [טפו טפו טפו]. סבא שלמה וסבתא צילי, הוריה של אמי, סבא פנחס וסבתא יודית, הוריו של אבי, הוא עצמו. האזנה להם היום היא כמו שמיעה של קול מהעבר.
לפני שנים מעטות ערכנו אזכרה לאבי, לציון עשור לפטירתו. הוא קבור לא רחוק מהבית של אחותי בכפר-סבא שאותו עזבה מאז, והלכנו לבית הקברות דרך השדות צרובי השמש בראשית הסתיו. תוך כדי כך האזנו להקלטת הראיון שערכתי עמו אז באמצעות רמקול נייד. אהובתי ואני, תמר בתנו, אחותי, שלושת ילדיה ובן זוגה, אחינו למחצה מאם אחרת שבא לביקור, כל צאצאיו ובני צאצאיו.
{אלה ילדיו של אבי עליהם אני יודע. לא יפתיע אותי אם יתגלו צאצאים עלומים נוספים. אבל אחינו למחצה הוא בן משפחה ממש, למרות שהוא צעיר ממני ב-30 שנים, דובר גרמנית וחי כעת במרוקו. קשר הדם יצר את הקרבה בינינו אבל הוא לא הסיבה לכך שהיא מתעצמת. הוא אחלה, ואני אוהב אותו.]
התרגשתי לשמוע את אבי כאיש צעיר ממני ואותי כילד. בראיון ניסה להרשים ולהציג את עצמו כרציני ומצליח משהיה. זה היה נוגע ללב. איני יודע אם ההקלטה הזו היא מזכרת נצח משמעותית אבל אני שמח שנותרה לי כזכרון ממנו.
*
״של מי אני?״, שאלה כותרת הנחיות עבודת השורשים של תמר. למי אני שייך?
אני גם בעל משפחה וגם שייך אליה. אלו מושגים מתחום הקניין. יש להם משמעות כספית. אני אחראי כלכלית לבתי עד שתעמוד ברשות עצמה, ירשתי חלק מרכושו של אבי כשנפטר. אבל השייכות היא גם לדת וללאום. אני יהודי מכיוון שנולדתי כיהודי, אני ישראלי מזמן לידתי וגרמני מהזמן בו קיבלתי הכרה ככזה, מתוקף זכות הדם שבבסיס חוק האזרחות הגרמנית.
[אני אתאיסט ואנטי-לאומי, אבל הקטגוריות האלו, דת ולאום, משויכות אלי ללא קשר לאמונתי. אני רגיל אליהן ומעניק לכותרות הללו משמעות אישית. היהדות, הישראליות והגרמניות שלי הן חלקים מזהותי הפרטית והאישית. אין זה אומר שאני חי איתן בשלום.]
הסקרנות לגבי ההיסטוריה המשפחתית, שהתעוררה בסוף כיתה ז׳, לא שככה מאז. היא כבר לא נובעת מניסיון או רצון לגילוי עצמי. אני שלם עם מי שאני ועם הבחירה המשמעותית העיקרית בחיי, להיות בן זוג, לבנות יחד משפחה גרעינית משלנו. אבל אני גם חש קשר מוזר ובסיסי לסיפורי החיים, הדילמות וההכרעות של בני משפחתי, אלה שהכרתי ואלה שלמדתי להכיר רק לאחרונה. אני קרוב וקשור אליהם. להבדיל מהמונחים הקנייניים אלה מושגים מרחביים ונוח לי איתם יותר. הכרת המשפחה שלי והתהפוכות אותן עברה עוזרת לי להבין את מקומי, מאיפה באתי ואולי גם לאן אני הולך.
*
בשנים האחרונות הקרקע רועדת. הזוועות שאירעו ועדיין מתרחשות בעזה וביהודה ושומרון הן גם שלי.
הניכור ביני ובין המדינה ומוסדותיה מתעצם. העתיד המשותף והאישי שלי, של אהובי ושל משפחתי כאן מאיים ומוטל בספק. אי אפשר לדעת מה יהיה. בסיטואציה הזו מבט אל העבר הוא מנחם, גם מכיוון שאין שום דרך לשנות אותו. כל מה שרע כבר קרה. מבט אל הזמן שעבר מלמד שיש חיים גם אחרי הטרגדיה, שלעיתים ניתן לתקן את שהתקלקל. הכל זורם ומשתנה כל העת בפעימות של לידה ומוות, התבגרות והזדקנות, תקוות ואכזבות, אהבות ופרידות. כך היה וכך יהיה, תמיד.
אני אוהב לתפוס את עצמי לא רק כיחיד אלא גם כחוליה בשרשרת.
[אולי רק חלק מחוליה. אבל ההגדרה המדוייקת לא מאוד חשובה. זו מטאפורה שיש לה אפקט רגשי מנחם. הקשר לחוליות האחרות אומר שבעצם איני לבד.]
זה אינו תכשיט מפואר מי יודע מה אבל הוא קושר אותי לעבר נעלם. שם לא נמצאים שורשי עץ המשפחה, אלא הרגע והמקום בו נבטה ונוצרה. במקרה של משפחת היילברון, המשפחה של אמה של סבתא יודית, זה התרחש באזור הכפרי שבליבה של גרמניה.
[פה מתחיל בעצם הספר, מסע שיתאר את ענף המשפחה הרחוק ממנו באה אמה של סבתא יודית. אני חב תודה לרבים: נעם רז תרגם מגרמנית את רוב הטקסטים, יורג ואסמר מארכיון המוזיאון היהודי בברלין סיפק לי מידע רב, נעמי יואלי ורעיה מירון חלקו אתי בנדיבות את חלקן בסיפור, גליה יואלי וננה אריאל סייעו בקריאה קשובה, רתם קידר העירה ועזרה, ועוד. תודה רבה.]
אפשר לקנות את הספר ״מעיין פלאים״ בחנויות הספרים העצמאיות ״סיפור פשוט״ ו״המגדלור״.
שלושה בנים איבדה משפחת היילברון במלחמה הגדולה, הרחוקה והנשכחת. יוליוס, ששמו העברי היה יעקב, אריך, ששמו היה גם אליעזר, ואלכס, שנקרא בעברית אלכסנדר. הראשון נהרג בבלגיה, בשנת 1914, בזמן מהלכי הפתיחה של המלחמה, השני כעשרה חודשים אחר כך בפולין, והשלישי בשדות הקטל בפלנדריה בשנת 1917. אין להם קברים אחרים. גופותיהם נותרו בשדות הקרב, ואין לדעת מה עלה בגורלן. אולי נאספו לקברי אחים, אולי נרקבו עד שלא נותר מהם זכר. לוח מתכת אכול תחמוצת נושא את שמותיהם, מילים עבריות בודדות הבולטות בתוך כיתוב גרמני. תאריכי מותם העבריים כתובים גם הם בתעתיק לגרמנית. ״לזכרון עולמים״, מצהירה הכתובת בראש המצבה, ״לשלושת בנינו שנפלו במלחמת העולם״.
כשני מליון חיילים גרמנים מתו במלחמה. מתוכם למעלה מ-12,000 היו יהודים, שיעור דומה לחלקם באוכלוסיה הכללית, פחות מאחוז, מיעוט קטן באופן יחסי אבל גדול אבסולוטית. בברלין התגוררו באותה עת למעלה מ-150,000 יהודים. משפחות רבות איבדו בנים שנפלו למען גרמניה, אבל טרגדיה כזו, אובדן של שלושה בנים, הייתה וודאי נדירה.
המצבה ניצבת בבית הקברות היהודי בוייסנזה שבברלין, בצד חלקת הקבר המשפחתית. כ-115,000 איש קבורים בבית הקברות הענקי. בחלקות המרכזיות, שמקום בהם היה יקר, יש היכלי זכרון מפוארים. אחוזת הקבר של משפחת היילברון נמצאת בחלקה צדדית, במרחק הליכה רב משער הכניסה המפואר. השביל שעובר לידה אינו מטופח, וצמחייה עבותה מכסה ומשתרגת על המצבות, שרובן פשוטות יחסית, עשויות בטון ולא שיש.
בחלקת הקבר של משפחת היילברון תשעה מקומות. הראשון שנקבר בה, בשנת 1907, היה רק בן 19, ומת כתוצאה מדלקת תוספתן. הוא היה האדם ה-32,383 מבין הנקברים. בראש המצבה שמעל מקום קבורתו נקבע שלט מתכת משושה שנשא את שמו בכתב לטיני מסולסל, ארתור היילברון. מתחתיו, על המצבה עצמה, נכתב בעברית שמו ותוארו, ״הבחור אברהם היילברונן״. זה כנראה היה האיות העברי של השם, אבל אני בוחר לא להשתמש בו, כי הוא היה בעל משמעות סמלית והצהרתית, בדיוק כמו השם העברי. המשפחה וחבריה קראו לעצמם בשמם הלועזי. זהותם היהודית התבטאה בשם העברי, באותיות העבריות, שפה אותה לא ידעו, שהופיעו על המצבות, ובימי הזיכרון למותם, שצוינו לפי התאריך העברי. כך היו גם גרמנים וגם יהודים, זהות משולבת שאין סתירה בין מרכיביה.
שמונת המקומות הנותרים המתינו לבני המשפחה האחרים, זוג הורים, חמישה אחים ואחות בודדה לאב המשפחה, ז׳אן יצחק היילברון, נועד המקום המרכזי. המצבות הופרדו בעמודים מחורצים, שנשאו גג משולש, בדמות מקדש יווני. עליו התנוסס כיתוב בולט, ששני מגיני דוד בצידיו: FAMILIE J. HEILBRUNN.
אני משער שרכישת החלקה המשפחתית והקמת המצבה הגדולה היו חלק מהאבל על אובדן הבן הצעיר. אנשים מקדישים לעצמם חלקות קבר בעודם בחיים בניסיון לשלוט במוות. ז׳אן היילברון רצה לדעת שגם לאחר מותו יהיה אב משפחה, מוקף בילדיו. אחוזת הקבר היא ביטוי והצהרה של תקווה וציפייה לעתיד של משפחה שהאמינה בכוחה להשתקם מטרגדיית אובדן הבן הצעיר ולבנות לעצמה עתיד. בינתיים, עד שיגיע זמנה של מנוחת העולמים, אבני המצבות היו ריקות.
מלחמת העולם הראשונה פגעה בתוכנית הזו. המצבה לזכר שלושת בניו שנפלו בה ולא זכו להיקבר במקומם המיועד נוספה בעקבות כך, צמודה אבל נבדלת משורת המצבות המשפחתיות, מפרה את הסימטריה של מבנה הקבר.
בן נוסף, פליקס, היה אחד מברי המזל ששרדו את המלחמה. הוא מי שהיה אמור להיות הממשיך בניהול העסק המשפחתי, מפעל וחנות לכובעי לבד. אבל מזלו לא הספיק. בשנת 1924 מת מסרטן מוח, ונקבר באחד המקומות הפנויים. הוא המת ה-67,906 שנטמן בבית הקברות. אם המשפחה, ג׳אנט גערטל, מתה בשנת 1930, וז׳אן יצחק כמה שנים אחריה, ב-1935, המת ה-92,344 שנטמן בבית הקברות. שניהם נקברו במקומות שהכינו לעצמם מראש, במרכז אחוזת הקבר, בין שני ילדיהם ולצד מציבת הזכרון לשלושה שאבדו בקרב.
עליית הנאצים לשלטון ומלחמת העולם השניה חיסלו את שאריות התקווה המשפחתית. מפעל הכובעים פשט את הרגל והוחרם על ידי הנאצים. הבת היחידה במשפחה, חנה הדוויג, סבתא רבתא שלי, נרצחה באושוויץ. אח נוסף ברח לאיטליה. בברלין נותר בן משפחה אחרון. הוא שרד את השואה בגלל שהיה נשוי לאישה ממוצא נוצרי. הנאצים ביטלו את המרת הדת שעברה, אבל כיבדו את תלותו בה. כך ניצל. הם המשיכו לחיות בעיר ובשכונה גם אחרי המלחמה, כחלק מהקהילה היהודית הקטנה והמזדקנת ששרדה במזרח ברלין. הוא הפך לתומך נלהב של המשטר הקומוניסטי החדש.
אישתו, גרטרוד אליזה, שחזרה ליהדות אחרי סוף המלחמה, נפטרה בגיל 80, בשנת 1970. היא הייתה הנקברת ה-114,354 בבית הקברות, שהיה אז היה שריד של קהילה שכמעט חדלה למעשה להתקיים. גאורג, הנצר האחרון למשפחת היילברון, מת פחות משנה אחריה. 38 נקברים מפרידים בינהם. הוא נטמן בהמשך השורה.
איני יודע כיצד ומדוע, אבל בשנת 1976 נקברה בחלקה המשפחתית אישה חסרת קשר משפחתי ברור למשפחת היילברון, בשם הדוויג נואק (לבית פלקנשטיין). היא האחרונה שנטמנה שם ובין האחרונות שנקברו בכלל בבית הקברות, מספר 114,587. מקומה הוא אחרון בשורה, צמודה למצבת הזיכרון. המצבה שמעל לקברה שונה בעיצובה מזו של שאר המצבות. אני משער שלא היה מי שידאג לכך, ושקבורתה במתחם המשפחתי שסיים את תפקידו היתה מעשה צדקה. בצד השני של אחוזת הקבר נותרו שני מקומות ריקים. הקבר המשפחתי חדל להיות מקום קבורה פעיל והפך לאתר הנצחה דומם למשפחה שהייתה לרגע קצר בעלת עתיד מבטיח, וכעת נעלמה לגמרי.
צילום משנת 2012 שנעשה לצורכי תיעוד מראה כיצד נראתה אז אחוזת הקבר. קיסוס משתרג על אבני הקבר, על מצבות הבטון ועל העץ שמאחור. אבני בטון מלבניות ניצבות בחזית, יוצרות מעין שלד נטול חן של גדר. אותיות שם המשפחה דהו, אבל עדיין ניתנות לקריאה. שני מגני הדוד מצדדיו ברורים מאוד. מציבת הבנים שאבדו במלחמה חוסה בצל העצים, צדדית אבל חשובה. בלי האובדן הזה קשה להבין את הסיפור המשפחתי.
זו אחוזת קבר מכוערת מאוד, נטולת חן וחסרת פרופורציות. זווית המשולש שבראשה קהה מדי, קיר המצבות ארוך מדי ונטול תמוכות. התכנון והביצוע רשלניים. אבל היא של המשפחה שלי, ולכן אני סלחן. צר לי שאבי, שידע על קיומה, לא מצא אותה בזמן שחיפש אחריה בבית הקברות הגדול. הוא בודאי היה מתגאה בה ולכן, לזכרו, גם אני בוחר לעשות כך. יש לכך גם סיבות קרתניות. ברלין היא עיר יקרה ונחשקת, ופיסת הנדל״ן המשובחת הזו קשורה אלי, ולכן אני קשור אליה. זו הוכחה פיזית לשורשים הגרמניים של משפחתי ושלי, אליבי בפני מי שיעז לערער על חלק זה בזהותי.
זה התיעוד האחרון שנמצא בידי של אחוזת הקבר במצבה השלם. עשר שנים אחר כך סערה הפילה את העץ שמאחור. כשנפל מוטט את שורת המצבות. כשלי התכנון והביצוע התגלו, והכל קרס ונחרב. עיגוני הברזל החלשים מדי נשלפו ממקומם, חלקי הבטון נפרדו. השרידים עדיין מוטלים שם, כשפני המצבות פונים אל הקרקע. אולי ניתן להרים אותם, לשחזר ולשקם את הבטון שנשבר, אבל זאת מלאכת רסטורציה יקרה שאין מי שיקח על עצמו. המצבה היחידה שנותרה ניצבת היא לזכר הבנים שמקום מנוחתם לא נודע. שם המשפחה שנעלם, שחלומותיו התנפצו, לא מופיע עליה.
גם מצבה זו הולכת ומתפוררת. קורת הצד שתמכה בגג המשולש נפלה עליה ושברה חלק ממסגרת הבטון. שלט המתכת כמעט והתנתק ממנה. חילצתי אדמה שהצטברה בינו לבין משטח הבטון בתקווה להשהות עוד קצת את נפילתו. אולי אנסה לשפץ רק אותו, לדאוג לכך שבכל זאת ישאר משהו.
כמו אחותה הצעירה ושאר בני המשפחה פרט להוריה, גם רות דונט, אחותה של סבתי, עזבה את וינה לאחר האנשלוס. אבל שלא כמו סבתי, רות נשארה באירופה. הדה אימה אסרה עליה להצטרף לקבוצה שהתכוננה לעליה בצ׳כוסלובקיה.
רות סיימה את לימודיה באוניברסיטה ימים ספורים לפני הפלישה הנאצית לאוסטריה. זו הייתה פתיחה לקריירה אקדמית שנקטעה והמשיכה רק אחרי המלחמה כחוקרת ומרצה ליוונית עתיקה. כדי להתרחק מהעיר הצליחה להשיג אישור לנסוע לאיטליה, שם גר אחיה של אימה. הוא ואשתו, שהייתה ממוצא איטלקי-יהודי, ברחו לשם קודם מגרמניה, וב-1938 ניהלו פנסיון בפירנצה. רות התארחה אצלם, וניצלה את ההזדמנות בכדי לפרוק מעט את עול משפחתה. היא והתקרבה לחברי קבוצת בח״ד (ברית חלוצים דתיים), תנועת נוער דתית יהודית, שחבריה שהו באותו זמן בעיר בהכשרה לעלייה. חלקם הגדול היו ממוצא מזרח אירופי, האוסטיודן שמשפחתה סלדה מהם. רות גילתה שקסם ושמחה מלווים את אדיקותם הדתית.
אחיה של אימא ואשתו ניסו למצוא דרך לעזור להדה ולארנולד להשיג אשרת הגירה. הם חשבו שנישואים של רות לאמריקאי מבוגר, שהתארח בפנסיון, יכולים להפוך אותה לאזרחית אמריקאית, ושכך תוכל לסייע להוריה לברוח מוינה. אבל היא לא הסכימה להיות מסורסרת כך.
במקום זה, וכדי להתחמק ממרות משפחתה, הצטרפה לקבוצת החלוצים הדתיים, שחיה יחד, כקיבוץ. איתם עזבה את איטליה ועברה להולנד. היא המשיכה לכתוב להוריה, אבל כמובן שלא יכלה לסייע להם, כך שהם היו אלה שדאגו לה. בסופו של דבר עברה את המלחמה וניצלה בגלל נדיבותם וגבורתם של הולנדים שהסתירו אותה עד השחרור.
אני שונא לכתוב על השואה. זה אוסף טרגדיות וסיפורי אובדן שכרוכים יחד באופן שאני חש שפוגע בייחודם של הקורבנות. וזה מבאס רצח: הנסים הספורים, כמו השרדותה של רות, הם שוליים אל מול ההשמדה ההמונית. השואה היא רוע טהור, חור שחור בתרבות האירופית שמקשה עלי עד היום לאמץ אותה לגמרי. אבל צריך לספר את הסיפור עד תום.
כמובן שהדה וארנולד דונט לא ידעו שמה שעובר עליהם זה השואה. הם עשו מה שצריך, התמודדו עם הקשיים וקיוו לטוב. לאחר שמאמציהם להגר נכשלו היו כלואים למעשה בוינה, בחסות הקהילה היהודית שהמשיכה לשתף פעולה עם השלטון הנאצי בחיסולה המוחלט שלה עצמה. הקהילה ריכזה את היהודים שנותרו בעיר לבניינים בהם חיו בהמתנה לגירוש, וכך עזבו הדה וארנולד את הדירה בה גידלו את שתי בנותיהם ועברו לגור לא רחוק, קרוב לתחנת הרכבת ממנה יצאו המשלוחים.
הנאצים העבירו לקהילה דרישות למספרי מגורשים וקבעה את היעדים לגירוש, והקהילה היא שדאגה לרשימות הנוסעים ולכך שיתייצבו בזמן ובמקום שנקבעו. כמו מנגנון ההגירה שהפעילה קודם לכן, גם הגירוש נוהל באופן מסודר ויעיל. הסדר נשמר בין השאר מכיוון שרובם של המגורשים האמינו שזוהי באמת הגירה לצורך עבודה.
בסדר השיבוץ למשלוחים וביעד הגירוש הייתה התחשבות מסויימת בעברם ובזכויותיהם של המגורשים. אחיה המתים של הדה, ושירותו של ארנולד בצבא האוסטרי אולי עזרו בכך שהיו באחד מהמשלוחים האחרונים שעזבו את העיר, באוקטובר 1942. אולי זו גם הסיבה בגללה לא נשלחו ישירות להשמדה אלא לגטו טרזיינשטט (Theresienstadt), לא רחוק מפראג.
טרזיינשטט היה שונה מגטאות אחרים בכך שלא נבנה לצד או כחלק מעיר אלא היה עיירת מבצר עתיקה, מוקפת חומה, שכולההפכה למחנה ריכוז ועבודה יהודי. הצפיפות הייתה נוראית, היו בו רעב ומחלות, אבל הוא היה גרוע פחות מגטאות אחרים. במשך תקופה מסויימת שימש כ׳גטו לדוגמא׳, הוקם בו מחנה משפחות של מגורשים מדנמרק והוא אירח ביקור של נציגי ׳הצלב האדום׳ כדי להוכיח שתנאי המאסר של היהודים טובים מכפי שנטען. זה היה, כמובן, מנגנון הונאה שטני, אבל בזכותו האסירים רעבו פחות.
הצייר הצ׳כי פרנטישק מוריץ נאגל היה אסיר במחנה, וצייר את הדרגשים הצפופים במגורי הגברים. הצפיפות והתנאים הקשים ברורים. אבל רואים גם שאנשים ניהלו את חייהם, ניסו לשמור על פרטיות, תלו בגדים לאיוורור, חיו. המזוודות שהביאו איתם מסודרות ומשמשות לאכסון חפציהם, השמיכות עטופות ציפות צבעוניות. בראש הדרגש העליון מה שנראה כמרפסת מאולתרת, שכיסא ניצב עליה. אני מתאר לעצמי שבסוף ימי העבודה המפרכים, לפני השינה, נשמעו במקום הזה לא רק קולות בכי אלא גם רכילות בטלה וצחוק.
מעט אחרי ביקור משלחת הצלב האדום, שהמחנה שופץ ויופה לכבודה, צולם בטרייזנשטט סרט קולנוע, שהתיימר להציג את החיים בו. שמו הרשמי היה ׳טרזיינשטט: סרט תיעודי מאזור ההתיישבות היהודית׳, אבל האסירים כינו אותו ׳הפיהרר מעניק ליהודים עיר במזרח׳.
אורכו המקורי של הסרט היה כ-90 דק׳, אבל עותקיו וחומרי הגלם שלו אבדו, פרט לסצנות ספורות. נשמרו גם התסריט המקורי ועדויות על הפקתו.
בסצנות ששרדו רואים את בתי המלאכה בגטו, פועלים עובדים במרץ בסדנת מתכת, פועלות עסוקות בייצור כלי קרמיקה, ועוד מלאכות, שאת כולן הם עושים בעליצות ובחדווה. זו הגשמה כפויה של הדרישה האנטישמית מהיהודים, שישנו את אופיים הטפילי ועסקו במקצועות מועילים לחברה במקום בעסקי אוויר מיותרים.
בסיום יום העבודה כולם מגיעים לחצר המבצר העתיק, כדי לצפות במשחק כדורגל. קבוצה במדים כחולים משחקת מול קבוצה בלבן. מגן דוד תפור לתלבושות השחקנים והשופט.
הסרט מתאר את המשחק כנמרץ וקצבי. כאשר אחד השחקנים יוצא מתחומי המגרש הוא מועד לתוך קבוצת נערות, הצופות בו משוליו. הן מצחקקות בבושה והתרגשות. שתי הקבוצות משחקות בלהט. הקהל מעודד את השחקנים הצעירים והחסונים. הקבוצה הכחולה היא שמבקיעה לבסוף.
זו תעמולה, כמובן, אבל גם תיעוד. המשחק הזה התקיים, ואסירי המחנה צפו בו. גם משלחת הצלב האדום צפתה במשחק ליגת הכדורגל של טרייזנשטט. הספורט היה חלק מפעילויות התרבות שארגנה מועצת היהודים שניהלה את המחנה. הוא בוודאי היה הסחת דעת נחוצה. כשצפיתי בסצנה חשבתי שאני מצליח לזהות את הדה, יושבת על ספסל, פניה כהים וזוויתיים, דומים לשל סבתי בזקנתה. איני חושב שזו היא, אבל אולי, מדוע לא? אני מקווה שהזמן שבו הייתה אסורה במחנה לא היה כלל רק חיי סבל.
הסרט הוא פנטזיה נאצית על עיר דמיונית, שבה חיים רק יהודים, מבודדים מהסביבה הארית אותה הם מזהמים בנוכחותם. זה מקום אוטופי, מכיוון שבו נפתרת הבעיה היהודית באופן פלאי. זו לא ממש תעמולה אלא יותר אליבי שמיועד למי שהפעילו את המנגנון. הקרנותיו היחידות היו לסגל המחנה ולנכבדים נאצים, שבודאי חשו גאווה על ההישגים שהשתקפו בו. זה מקסם שווא ורמייה, מכיוון שלא רואים בסרט את הסבל, הרעב והמוות, ולא כלולים בו המשלוחים למחנות ההשמדה, בהם נרצחו רוב האסירים, האימה הנוראית שבודאי ליוותה את חיי כל מי ששרד בו. המוות היה קרוב, והחרב הייתה תלויה מעליהם כל העת. קשה לדמיין את הקושי.
הדה וארנולד דונט חיו בטרייזנשטט כמעט שנתיים שלמות. העיר של הפיהרר הייתה ביתם. הם אמנם ישנו בנפרד, אבל המשיכו להיות רשומים כמשפחה. בטח היו להם עבודות ועיסוקים. אולי, חוץ מאירועי הספורט, הלכו לראות הצגות או לשמוע מוזיקה. בודאי נפגשו עם אנשים רבים שהכירו. היו במחנה קרובי משפחה שלהם, בעיקר מהצד של ארנולד. זה היה מחנה המעבר והריכוז של יהודי מורביה ובוהמיה, המחוזות בהם נולדו צבי יוסף דונט וברטה ג׳ייטלס. הם בטח סיפרו להם על בתם האחת שהגרה לפלסטינה, ועל השנייה, שסיימה את אוניברסיטת וינה וחיה בהולנד. הם ראו את הקרובים האלה מגורשים ליעד עלום במזרח, נפרדו מהם לפני שעזבו והמשיכו הלאה.
אולי זכויות היתר של הדה, כבת למשפחה שכולה, המשיכו להגן עליה מפני גירוש מוקדם גם כאן. הם נשלחו לאושוויץ יחדיו, באחת מהרכבות האחרונות, ב-1 באוקטובר 1944. אני מתאר לעצמי שנרצחו מעט אחר כך.
אבי, נכדם הבכור, נולד בבית חולים ברחובות כחצי שנה לפני שעלו על הרכבת שהובילה אותם למותם. אין סיכוי שידעו על כך, או שסבתי ידעה על גורלם.
לכאורה לא נותר להם כל זכר. אבל משהו מהם חי בי, ובאחותי, ובילדינו, ובילדיה ובני משפחתה של רות נויברגר, אחותה של סבתי, שנקראה כך על שם בעלה, ניצול ברגן בלזן, אותו פגשה אחרי סוף המלחמה.
זו לא רק גנטיקה אלא גם מורשת, זכרון כלשהו שאנו משמרים בעצם היותנו. זה הסיפור המשפחתי שגם אהובתי וגם בתי הם חלק ממנו. כתבתי אותו בשבילן.
פריס, דצמבר 2023
רשימה זו מסכמת את ׳הצד של יודית׳, שהוא חלק מפרויקט המשפחה
ההיסטוריה המשפחתית שהכרתי לפני שיצאתי למסע הזה התחילה לאחר שסבתי הייתה כבר בארץ. לא ייחסתי שום חשיבות לוינה, או לקרובי המשפחה של סבתי. היא הרי לא סיפרה על כך כלום, ואני לא שאלתי. ידעתי שהיא וסבא שלי, שנקרא אז גינטר אפקטמן, נפגשו בזמן ששניהם שירתו ב׳הגנה׳, שהתאהבו והתחתנו. זה סיפק אותי כנקודת התחלה לסיפור שעניין אותי באמת, שאבי היה מרכזו. מבחינתי היא הייתה דמות אחת בתוך דרמה משפחתית שסקרנה אותי תמיד ושאותה עדיין לא הצלחתי להבין עד הסוף. איך נולד, דווקא לשני ההורים האלה, השונים כל כך, הרחוקים ומנותקים זה מזה. כיצד זה קרה? מה חיבר אותם ומה הפריד בינהם? הנחתי שהבדידות המשותפת, הניתוק של שני הצעירים שסבי וסבתי היו אז ממשפחותיהם היא חלק מהתשובה.
כיצד נשמר קשר משפחתי ומתי הוא מתרופף? מה מבדיל בין קשר קרוב לרחוק? האם קרבת דם היא בעלת משמעות כלשהי? זה כבר כמה שנים שאני מנוי לאתר My Heritage, שמאפשר לחקור ולחלוק את ההיסטוריה המשפחתית ולבנות עץ משפחה. רוב המסמכים והתמונות שהשתמשתי בהם עד כה הגיעו אלי כך. בארצות הברית ובמדינות רבות אחרות כלי מחקר עיקרי של אנשים הרוצים להתחקות על עברם המשפחתי הוא בדיקות DNA, המאפשרות זיהוי של מקור וקרבה גנטיים. אבל בישראל ובצרפת בדיקות DNA ביתיות אסורות. אני שמח על כך. ידע גנטי הוא מסוכן, ויכול לחשוף סודות שכדאי שיישארו כמוסים. אבל גם ידע מסורתי הוא כזה. העבר הוא פעמים רבות תיבת פנדורה.
מחקר גנאולוגי מתעסק במוצא ובייחוס. ראשיתו בחקר שושלות אצולה ושושלות הורשה בעלות משמעות דתית ומעמדית. שורשים נאצלים בעבר העניקו וביססו זכויות יתר בהווה. קשרי דם ונישואים הם מנגנון העברה בין דורי ובין משפחתי שמאפשר המשכיות ושינוי, והבנת הקשרים הללו משמעותית, מסתבר, גם לפשוטי עם. הפופולריות העכשווית של המחקר הגנאולוגי היא תוצר של מהפכת המידע ומסתייעת בהתפתחויות שונות, זמינות שלא הייתה כמותה של חומרי ארכיון ורישומים בירוקרטיים. מדינות הלאום והאימפריות תיעדו את אזרחיהן וכך ניתן להתחקות על עקבותיהם. אנשים נרשמו בלידתם ובמותם, במהלך מפקדי אוכלוסין, כאשר חצו גבול מוסדר, כאשר רכשו נכס, כאשר זכו בתואר אזרחי כמו רופא או עורך דין או בדרגה צבאית.גם עניים נולדו ומתו, גם נשים, גם יהודים פשוטים. וגם להם יש כעת היסטוריה משפחתית. השילוב בין טכנולוגיות סריקה, זיהוי טקסט ופנים ומחקר אוטומטי של תצלומים וסרטים, חיפוש והצלבת מידע ארכיוני והיכולת לזיהוי גנטי עוד צפויים להוביל להתפתחות אדירה ביכולות המחקר המשפחתי. יש לזה הצדקה כלכלית. השוק מלא באנשים שרוצים לדעת כמה שיותר על עברם המשפחתי. זה צפוי גם ליצור בעיות חדשות, של שימוש לרעה במידע ופגיעה בפרטיות. לא רק סודות אפלים אלא גם פרטים טריוויאליים שטוב שישכחו יכולים להתגלות תוך כדי כך.
קשה להבין את העבר ללא ידע אודותיו. הפרטים הטכניים, שנות לידה, הגירה, נישואים ומוות, חסרי משמעות ללא הקשר. אלו נקודות ציון, אבל הדרך ביניהן ואליהן היא שמעניינת. המרחק הפעור בין עולמנו לבין העולם שהיה ואינו רק גדל עוד. לפעמים נראה שאי אפשר לתפוס את האתגרים איתם התמודדו אז, פעם, ובפעמים אחרות הכל נראה קרוב וברור. כל אותם אנשים שאני מנסה להכיר, בני משפחתי הרחוקים, הם שונים ממני אבל גם דומים לי מאוד.
*
עץ המשפחה מתעד לידה, מוות, נישואים וגירושים. אבל אלו לא המאורעות המשמעותיים היחידים. עבור משפחת דונט ההגירה לוינה בשנת 1887 הייתה צעד ששינה את חייהם. יותר מ-50 שנים המשפחה התגוררה בעיר שהייתה מרכז עולמם, מקום בטוח, בית. זה השתנה בבת אחת, באופן אלים וקיצוני.
גורל יהדות וינה היה שונה מזה של יהודי גרמניה. מי שחי תחת השלטון הנאצי חש באופן ישיר את השפעותיו, והיה לו זמן להבין שהגיע הזמן לעזוב ולתכנן זאת. האנשלוס, הפלישה הגרמנית לאוסטריה ב-12 במרץ 1938, הפתיע את היהודים, והיה התגשמות מלאה של הסיוט הגדול ביותר שלהם. זה היה כיבוש מלא ללא קרב, מהפכה מוחלטת שאירעה כהרף עין. הזהות הגרמנית-אוסטרית הייחודית, בעלת השורשים הקוסמופוליטיים והאימפריאליים, שמשפחת דונט הייתה חלק ממנה, חדלה להיות רלוונטית. המדינה, שהייתה המגן של היהודים, הפכה לאויב שלהם. לאנטישמיות הממוסדת התווספה אנטישמיות פראית ווולגרית, בפוגרום שהובל על ידי הפולשים אבל השתתפו בו גם שכנים ומכרים. היהודים, העשירים, השמאלנים, האינטלקטואלים, המתנשאים והגאוותנים, הנשים המפורכסות, החסידים המלוכלכים, הגיע זמן לנקום ולהשפיל, להוכיח עד כמה נחותים הם באמת. כך תיאר זאת שטפן צווייג, הסופר האוסטרי-יהודי המפורסם והאהוב:
סבור הייתי כי חזיתי מה יקרה כשחלום השנאה של היטלר יתגשם, והוא יכבוש כמנצח את וינה, העיר שדחתה אותו בנעוריו בהיותו עני ונכשל. אך כמה מהוסס, כמה קטן, כמה עלוב התגלה דמיוני, וכל דמיון אנושי, לעומת אי-האנושיות שהתפרצה ב-13 במרס 1938, יום נפילתה של אוסטריה שלל בידי האלימות הגסה! עתה נשמטה המסכה.
לא זו בלבד ששדדו וגנבו, אלא קראו דרור לכל רגשי הנקם של יחידים. פרופסורים אולצו לשפשף בידיהם את הרחובות, יהודים אדוקים צחורי זקן נגררו לבית הכנסת ואולצו על ידי נערים מריעים לכרוע ברך ולצעוק במקהלה "הייל היטלר". עוברי אורח נתפסו ברחוב כארנבות ונלקחו לנקות את המחראות בקסרקטינים של האס-אה. כל מה שהזה דמיון השנאה החולני והמזוהם בלילות מופקרים רבים השתולל עתה לאור יום. פריצה אל דירות ותלישת עגילים מאוזניהן של נשים רועדות, מעשים כאלה כבר קרו כשנבזזו ערים לפני מאות שנים במלחמות ימי הביניים. חדשה היתה התאווה חסרת הבושה לענות אנשים בפומבי, להביא עליהם ייסורי נפש, להשפילם בהמצאות מרושעות. כל המעשים האלה נרשמו לא על ידי יחיד, אלא על ידי אלפים שהתנסו בזה.
אוסטריה הייתה הכיבוש הראשון של גרמניה הנאצית. זו הייתה הצלחה פנומנלית של היטלר, הוכחה לגאונותו. נאום הניצחון שנשא בכיכר הלדנפלאץ (Heldenplatz – ׳כיכר הגיבורים׳)שימש השראה לנאומו של צ׳רלי צ׳פלין בסרט ׳הדיקטטור הגדול׳. הוא מחק את זכרון ההשפלה האישית שעבר בעיר שדחתה אותו לפני המלחמה, וההשפלה הלאומית הגרמנית שבאה אחריה. קול המוני האדם שגדשו את הכיכר והריעו לפיהרר ודאי הדהד בכל העיר.
ההמון מתאסף בכיכר הגיבורים לשמוע את נאומו של היטלר
לכל יהודי בר דעת היה ברור שהרע מכל קרה. כ-170,000 יהודים חיו בעיר עם הכיבוש הנאצי. רובם הגדול הבינו מהר מאוד ששום עתיד לא צפוי להם תחת השלטון החדש. זה גם היה האינטרס הגרמני. המטרה המוצהרת של הנאצים הייתה לטהר את וינה מיהודים מהר ככל האפשר והדרך לעשות זאת הייתה באמצעות הפעלת טרור, שימוש ביכולות הארגוניות והכלכליות של הקהילה עצמה ועידוד הגירה.
הנאצים אפשרו את פתיחתה מחדש של הנהלת הקהילה היהודית שנסגרה והפכו אותה לגוף שנועד להוציא לפועל את מדיניותם. כל הארגונים והמוסדות היהודיים פעלו תחת הנהלה זו, וכל משאבי הקהילה גויסו עבור כך. אדולף אייכמן הקים וניהל את ׳הלשכה המרכזית להגירת יהודים׳ (Zentralstelle für jüdische Auswanderung) שהפעילה את הנהלת הקהילההיהודית כקבלן משנה. שיתוף הפעולה בין הארגון הנאצי והארגון היהודי נבע מהפירוש השונה שנתנו לאותו מושג. הגירה הייתה מילה נרדפת לגרוש ולגזל, אבל גם להצלה בכל מחיר.
רשיונות הגירה ניתנו לאחר תהליך בירוקרטי שרירותי שנועד לנשל את היהודים מנכסיהם, ורק למי שהחזיק באשרת כניסה למדינת היעד. השגת אשרה כזו הייתה אתגר מסובך בפני עצמו. זה היה עידן של פחד ממהגרים. הקהילה היהודית ארגנה קורסים להכשרה מקצועית שאפשרו ליהודים להוכיח שיש בידם מקצועות נדרשים ושיוכלו לתרום לכלכלת המדינות אליהן שאפו לברוח. יעד ההגירה המבוקש ביותר היה ארצות הברית, אבל זו העמידה תנאים קשים בפני המבקשים להגיע אליה. הייתה מכסה מצומצמת של ויזות הגירה, והן ניתנו רק למי שיכול היה להוכיח יכולת כלכלית ולהציג תצהיר חתום על ידי אזרח אמריקאי המאשר שהוא לוקח תחת חסותו את המהגר ושזה לא יהווה נטל על החברה האמריקאית. השגת תצהיר כזה דרשה הכרות מוקדמת או קרובי משפחה באמריקה, שלב הכרחי ראשון שאחריו נדרשה המתנה לאישור סופי, שהתקבל בהתאם למכסות הפנויות ולמקום הבקשה בתור המתארך. זה היה תהליך מסורבל, מייגע, מתסכל ויקר.
ברטה דונט, אם המשפחה המנוחה, היא שאחראית בדיעבד לכך שחצי מילדיה הצליחו לעמוד באתגר הזה והפכו לאמריקאים. פנקס הכתובות הישן שלה נשמר אצל הדוויג, ביתה, שטיפלה בה לפני שמתה. הופיעו בו כתובותיהם של בני אחיה, שהיגר לסינסינטי שבאוהיו כשעוד הייתה צעירה. לא נשמר שום קשר בין חלקי המשפחה לאורך השנים, אבל הסתבר שאחד מבניו הוא רב רפורמי, אדם טוב לב שהגיב בחיוב לבקשת עזרה שנשלחה אליו. כך זכו הדוויג, פרי ולודוויג בתצהיר המבוקש.
את זמן ההמתנה לויזה המיוחלת העבירו פרי ולודוויג בציריך שבשוויץ. לודוויג שיחק שם בתיאטרון שלקח תחת חסותו גולים פוליטיים מאוסטריה ומגרמניה. משפחתו של פרי, הכוללת את אשתו אנני ושני ילדיהם הקטנים, הגיעה לציריך בטיסה, בכדי להימנע מביקורת הגבולות המשפילה. הוריה המבוגרים של אנני נותרו מאחור, בתקווה שיצטרפו אליהם מאוחר יותר. בעדותה המוקלטת היא מתארת את זמן הפרידה, בנמל תעופה בשולי העיר. גם ארנולד נוכח בה.
פרי דונט, אנני שניצלר-דונט, לודוויג דונט
פרי, הרופא, במכנסיים מגוהצים ועניבה גם ביום חופש קיצי, מחבק את אנני אשתו ואת לודוויג, השחקן הבוהמייני. יש אהבה אמיתית בין השלושה האלה, הם חבורה נחושה. התמונה צולמה כנראה בציריך, בשנת 1939. הרע מכל מאחוריהם, הם הצליחו למלט את עצמם ואת ילדיהם ועכשיו הגיע הזמן לבנות הכל מחדש. הם יצליחו גם בזה, אין מה לדאוג להם. ככה נראים אנשים שיודעים להסתדר.
גם שאר המשפחה מצליחה לברוח במהירות.
אשתו של רוברט דונט, האח הבכור, הייתה אזרחית בריטית, כך שהם עזבו לשם. הדוויג הצטרפה אליהם, ממתינה שם לויזה האמריקאית שלה. היא לקחה איתה את אלבום התמונות המשפחתי, ממנו הגיעו רוב הצילומים בהם השתמשתי כאן.
גרטה ושני ילדיה עברו לפינלנד. איני חושב שהיה להם כל קשר למדינה הסקנדינבית, אבל היא העניקה להם אישור הגירה. בהתחלה הייתה ענייה מרודה, אבל אחר כך הצליחה להתחיל ולמכור מטליות רחצה שתפרה וצעצועי עץ שייצרה.
רק ארנולד והדה דונט נשארו מאחור, היחידים ממשפחתם.
הקהילה היהודית היא זאת שארגנה את ההגירה מהעיר, ועל מנת לקבל היתר היה צריך להרשם להגירה ולבחור יעדים מועדפים. ארנולד עשה זאת מאוחר, רק בינואר 1939, אחרי ליל הבדולח, כאשר המצב התדרדר עוד. הבקשה המשפחתית שהגיש הייתה מספר 47,775, ויעד ההגירה היחיד שבחר היה פלסטינה.
מדוע ארנולד והדה חיכו כל כך הרבה? האם לא חשו את החבל מתהדק על צווארם? אולי הרגישו שהקורבן האישי שהקריבו במהלך מלחמת העולם הראשונה מגן עליהם? מתוך כלל יהודי וינה הגרו 126,445. 28,700 מהם הגיעו לארצות הברית ו-9150 לארץ ישראל. מי שנשאר מאחור היו העקשנים, הזקנים והחלשים, חסרי המזל ומי שטעו בהערכת הסיכון. מספר ויזות ההגירה, הסרטיפיקאטים, לארץ ישראל היה מצומצם, ןבחלוקתם שלטה הסוכנות הציונית, שהעדיפה מהגרים צעירים ובעלי יכולת. האם לא יכלו להתחשב ב-35 שנות הפעילות הציונית של ארנולד? איך קרה שדווקא הם ננטשו?
בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. הידע שנצבר בוינה ובאוסטריה שימש את הנאצים כאשר השתלטו על הקהילות היהודיות במזרח אירופה. הנסיון שנצבר בוינה, על ידי אייכמן ואחרים, בגיוס הקהילה לעזרה בחיסולה שלה, בהפעלת מנגונני הונאה וטרור, הוביל להקמת הגטאות ומועצות היהודים. הכרזת המלחמה ההדדית בין גרמניה לבריטניה הפכה את ההגירה לארץ ישראל שבחסות המנדט הבריטי לקשה עוד יותר.
לקראת סוף השנה שלח ארנולד מכתב לאחיו שבאמריקה. זוהי תשובה למכתב שקיבל ממנו, בו כנראה הציע עזרה ושאל לשלומו. רות, אחות סבתי, העתיקה ותרגמה אותו. הוא מעט עילג ומוזכרות בו דמויות משפחתיות שאיני מכיר. הוא גם עצוב מאוד.
7.12.1939
לפרי היקר,
תודה על מכתבך ששמח אותי מאוד.
אם אקבל צרטיפיקאט? אין אני יודע. הילדה [בת דודה שחיה בפראג] אמנם משתדלת מאוד. אך בקרוב אצא. לו יכולתי לקבל צרטיפיקאט מאמריקה, זה היה נהדר. אני מצרף לך את קורות חיי. על הדה ניתן לומר שהיא מנעוריה חברה בבר-כוכבא, ברלין, היא עזרה ל-6 אחיה בעבודה בתנועה. היא עוזרת גם לי והשקפתה ידועה.
בשורה טובה לך: את הנסיעה משלמת הקהילה. אך למזוודות נחוצים דולרים. פיפי [אחותה של הילדה] הציעה עזרה, כך אני מגיע עד טריאסט. וממך הייתי מבקש 110 דולר ל-
Silberstein’s Orient Transport Co. Tel-Aviv
ab Triest, Brasch und Rothenstein
על שמי; זה הכל. אם תוכל לשלוח מעט יותר, זה מכסה את ההוצאות בתל-אביב.
אני חוזר, אני נוסע גם ללא צרטיפיקאט, אל לילי. בדצמבר אקבל את האישור ממס ההכנסה שאינני חייב כספים, ואשלח אח״כ מיד את המזוודות, כאשר יש לי הכסף.
משפ׳ בלום [בני משפחה] מתנהגים בצורה יוצאת מהכלל. בכל זאת חסרים לי עדיין 500 מארק, אך אקווה להשיג אותם מפראג או בצורה אחרת.
הזמנים קשים.
חוץ מזה שלומנו טוב, בעזרת השם. מגרטה [האחות שבפינלנד] אני שומע. הילדה נסעה מזמן ובוודאי כבר הגיעה. רות כותבת כל שבוע, גם מלילי אנחנו מקבלים מכתבים. לעומת זאת אין אנו שומעים כלום מרוברט, הדוויג, לודוויג.
כתוב נא על ילדיך; אנו שומעים אמנם לעיתים מגב׳ הופרראט [אם אשתו של פרי] עליכם, הדה מטלפנת לה.
היו בריאים, בתודה ובדרישת שלום, נשיקות
ארנולד
אני לא יכול לסלוח להדוויג, רוברט ולודוויג. האח הדתי, הבלתי משכיל, עם האישה הכהה, מוכת היגון שלו, נשאר מאחור. ככה זה החיים. ובכל זאת. אני לא יכול לסלוח להם מכיוון שאיני רוצה לשמור על המרחק הנדרש ואין בי בדל של אובייקטיביות. הם הפקירו אותו והמשיכו הלאה.
אבי עזב את הארץ בסוף שנותהשמונים. הבריחה שלו מישראל הונעה מסיבות כלכליות, אבל הוא היה בטוח שהכשלון האישי שלו הוא חלק מתוך קריסה קולקטיבית של המדינה. כדי להכין את עצמו ואותנו לקטסטרופה שידע שמתקרבת קבע עם אחותי ואתי נקודת מפגש אליה יגיע בכדי לחלץ אותנו. זו הייתה בריכת צפירה, בראש המפל הגדול בנחל צאלים, בצד הכביש המוליך בין ערד, המקום האחרון בו התגורר לפני שנמלט מהארץ, למצדה.
זה היה רעיון מופרך, כמובן, אבל הוא חושף את הפחדים, שאולי עברו אליו בירושה.זו הייתה דרכו להתמודד עם חרדת הקיום, אהבה הוריתבתחפושת של תכנית השרדות. כך לקח עלינו אחריות והוכיח לעצמו ולנו שאנו חשובים לו. אני מעריך אותו על כך בדיוק כפי שאני מזלזל באחיו של ארנולד, סבו של אבי.
זו עת סיכום ופרידה מהם, מכיוון שהעזיבה את וינה היא פיצול ושבר בעץ המשפחה. נוצרו בה ענפים נפרדים לבני משפחת דונט, שכבר לא יפגשו. בעיני מי ששייכים לכל ענף הוא רק המשך של מה שהיה לפניו, גזע עיקרי ולא פיצול. מי ממשיך את המסורת המשפחתית ומי סוטה ממנה? אני מתקשה לתפוס את עצמי כחלק מתוך המורשת הבלתי ברורה של משפחת סבתי, אבל יכול לזהות את אבי בה, ולהבחין היכן הטביעה בו את חותמה. אם כך, חלק ממנה גם טבוע בי. אני בן משפחת דונט, וההיסטוריה של חבריה היא גם ההיסטוריה שלי. אהובתי, שקוראת את שאני כותב, אומרת שזו גם משפחה שלה, והיא צודקת. אני שמח לחלוק אותה עמה. ההרהור על שורשי עוזר לי בהתמודדות עם המציאות המוזרה והבלתי מובנת. כל ההתפצלויות האלו, כל האפשרויות וההזדמנויות שהוחמצו, האקראיות של הכל. זה בלתי נסבל, לפעמים, השרירותיות של הגורל, אבל ככה זה, החיים נמשכים.
בני המשפחה הסתדרו לא רע באמריקה. פרי היה רופא טוב מספיק כדי לצלוח את המעבר בקלות, והפך לקרדיולוג מפורסם, ראש מחלקה בבית חולים בסינסינטי. ילדיו השתלבו במהירות בחברה האמריקאית ובתו התחתנה עם בן אצולה יהודית של ממש. אנני, אשתו, בת אחיו של הסופר הידוע ארתור שניצלר, המשיכה בנסיונות לחלץ את אימה מוינה, לאחר שאביה נפטר בשנת 1939 ונקבר באחוזת הקבר המשפחתית. היא הצליחה לדאוג לה לויזה ברגע האחרון ממש, והיא עלתה על ספינה לכיוון ארצות הברית ימים לפני הצטרפותה למלחמת העולם. היא מתה במהלך המסע והשתיים לא נפגשו.
הדוויג, שהייתה בת 51 בעת שהגרה, הצליחה לעבור את בחינות ההסמכה לרפואה בארצות הברית, והתמחתה באנדוקולוגיה. בנה אמנם נפטר צעיר, אבל ילדיו זכרו אותו לטובה. אחת מהם היא זו שחקרה את ההיסטוריה המשפחתית והעלתה לאתר My Heritage את הצילומים מתוך האלבום הישן של סבתה. ניסיתי ליצור איתה קשר אבל הסתבר שמתה לפני שנים ספורות, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. משפחתה תרמה והקדישה אולם תיאטרון באוניברסטית שיקגו לזכרה.
לודוויג הפך לשחקן קולנוע. כתבתי עליו בחלק הראשון של ׳פרויקט המשפחה׳. היו לו חיים מעניינים, והדמויות שגילם מספרות הרבה על היחס לגרמנים וליהודים בארצות הברית. הוא הואשם בקומוניזם והיה לזמן מסוים כלול ברשימה השחורה המפורסמת. הוא סירב, מסיבותמוסריות, לנקוב שמות ולהלשין על חבריו למפלגה.
אשתו של רוברט, שלשיעורי האנגלית שהעבירה היה כנראה חלק גדול בהשתלבות החלקה של בני המשפחה בחברה האמריקאית, נפטרה, והוא הצטרף לאחיו בארצות הברית. הוא נותר קתולי נאמן.
*
גינטר ולילי אפטקמן, 1941
בראשית ספטמבר 1941 הגישו סבי וסבתי בקשה לקבלת אזרחות פלסטינית. תמונות הפספורט שלהם מודבקות באלכסון עדין על גבי תעודת ההתאזרחות, שניתנה להם בנובמבר. כמה שהם יפים וצעירים. המלך הבריטי הוא שמעניק את הנתינות הזו ומגדיר את משמעותה:
הנני נותן למבקש(ת) הנ״ל את תעודת ההתאזרחות הזאת ומצהיר שהוא (שהיא), בהתחשב עם הוראות דבר המלך הנזכר לעיל, יהנה (תהנה) מכל הזכויות המדיניות והזכויות האחרות, הכח וההנחות, ויהא (ותהא) חייב(ת) בכל החובות והאחריות, ממש כנתין(ה) פלשתינאי(ת) (א״י) מלדה בכל המובנים.
סבי היה חסר אזרחות עד אז, סבתי ויתרה על אזרחותה הגרמנית. המלך הבריטי הפך מרגע זה למלכם, והם לנתיניו, הזכאים לחסותו. אולי אלו היו נישואי תועלת, כד להסדיר את מעמדם? אני מקווה שלא, כי אני מאמין באהבה, כי כך הייתי רוצה לחשוב: הנה שני צעירים יפים ומאוהבים שבחרו לחיות יחד בארץ חדשה, לייסד משפחה חדשה משל עצמם.
האם סבתי יכלה לעשות יותר כדי לחלץ את אביה ואמה מוינה? איני יודע ויכול רק לשער שחשה אשמה. תמיד אפשר לעשות יותר ואשמה אף פעם לא חסר. באוקטובר 1941 נפסקה כליל ההגירה מוינה. באותו חודש גם החלו הגירושים השיטתיים מהעיר.
סטפן צווייג היה מהראשונים שברחו מוינה, אבל הגירתו לא עלתה יפה. הוא ניסה לחיות בניו יורק, אבל חש בה כזר. הוא היה נשוי בשנית לאישה הצעירה ממנו ב-27 שנים, שהייתה מזכירתו, אבל הרגיש שהוא מזדקן ועקור ממקומו. הוא הכתיב לה את ספר זכרונותיו המפורסם ׳העולם של אתמול׳. הם ניסו להגר לברזיל, אבל התחושות הקשות ליוו אותם גם לשם. רק הוא חתום על מכתב ההתאבדות המשותף שלהם, כפי שהוא מתורגם בבלוג של הספרייה הלאומית:
בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות הדעת. אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב יותר ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת.
אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת הששים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחרות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.
אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.
סטפן צווייג
פטרופוליס 22.2.1942
זו קינה נרקסיסטית המראה מה עמד אז על הפרק. צווייג ביקש להגר, באופן סופי ומוחלט, מהמציאות אל ההיסטוריה והזכרון. לוטה, אשתו הצעירה, וודאי עזרה לו לבלוע את התרופות המרדימות ולשכב במיטה, ואז לקחה את מנתה, ונשכבה חבוקה לצדו. זה נורא ואיום. אבל החיים המשיכו, הם תמיד ממשיכים.
אני מביט בתמונת ארנולד נפתלי דונט, ששתי בנותיו נשענות על כתפיו. אני חושב שצולמה ב-1935, כך שהוא בן 49 בערך כאן, צעיר ממני. אולי מוטב לומר שאני כעת מבוגר ממנו. גם אני מקריח אבל לא באופן כל כך בולט. איני דומה לו. הוא נראה זקן מגילו ומובס אבל שלוו, לפחות ברגע זה, בו הוא עטוף באהבה.
סבתי, מצד שמאל שלו, מביטה, כמוהו, ישירות למצלמה. היא ירשה את עיני אימה הכהות ואת יופיה. היא עדיין נערה פה, בת 17. שיערה אסוף לבלורית בסיכה. היא אינה מחייכת אבל גם לא מנסה להראות רצינית. השמלות שלה ושל אחותה בת ה-21, רות, עשויות מאותו הבד, בדוגמת מעוינים מנוקדים. מבטה של אחות סבתי תלוי במרחק, וחיוכה חסוד. לשתי האחיות אין חורי עגילים.
הן גדלו והתבגרו בתקופה מעניינת, של מתחים פוליטיים וחברתיים גדולים, על רקע התפתחויות טכנולוגיות ומשברים חברתיים. האסון הגדול של המלחמה הגדולה היה נוכח תמיד, וודאי עבורן. האובדן שחוותה אימן, הדה, שאיבדה שלושה מאחיה במלחמה, השאיר בה עקבות, הפך אותה לחרדה ומגוננת יתר על המידה. חוויית השירות הצבאי של ארנולד, והטראומה שכנראה עבר, השפיעו על מהלך חייו. הזוג חי חיים שמרניים וצנועים, נטולי שמחה. בנותיהם היו צריכות ללכת בתלם, לעשות מה שצריך, לא להיות קלות דעת, לשמור על כבודן וכבוד המשפחה.
וינה הפכה ליהודית יותר בשנים שאחרי המלחמה. כמות היהודים שחיו בה עלתה, בין השאר בגלל הגירה ממדינות הלאום החדשות שקמו על שטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית שהתמוטטה. פולין, צ׳כיה, הונגריה: מדינות אלה ואחרות היו עסוקות בגיבוש וחיזוק זהותן הלאומית הנבדלת, שהייתה מבוססת על אמונה דתית והיסטוריה תרבותית, שהיהודים היו זרים לה. חלק מהאליטה של וינה לפני המלחמה הגדולה הייתה מורכבת מבני הלאומים האלה, שחזרו לארצותיהם כדי להיות שותפים בפרוייקטים הלאומיים החדשים. כך שאוכלוסייתה של העיר הצטמצמה, ושיעור היהודים בה גדל.
וינה שימרה אופי רב תרבותי, לפחות למראית עין. הרפובליקה האוסטרית הייתה דמוקרטית והשוויון האזרחי בה היה מוחלט. 97% מהיהודים שחיו בה התגוררו בוינה, שבה היהודים היוו יותר מ- 10% מהאוכלוסיה. היא נותרה אחת הערים הגדולות באירופה, אבל לעולם לא תשוב למעמד שתפסה לפני המלחמה. גם היום האוכלוסיה בה עדיין לא הגיעה למספרה בימי הזוהר שחלפו. השוני בינה לבין יתר המדינה האוסטרית, הכפרית, ההררית, הקתולית והשמרנית, ברור היום אבל היה קיצוני עוד יותר אז.
׳וינה האדומה׳, כפי שכונתה העיר בזמן ששלטה בה מפלגת השמאל הסוציאליסטית, הייתה מקום קוסמופוליטי, בה יהודים נהנו מחופש לפתח זהות שאינה דתית, לאומית או מכירה בנחיתות המובנית של היהודים אל מול התרבות והזהות הגרמנית. אגודות הספורט היהודיות, שנולדו לאחר שיהודים נדחו ולא התקבלו לאגודות גרמניות, וברקע הקמתן עמד תסביך נחיתות גופני יהודי, הפכו בוינה שבין מלחמות העולם למקור לגאווה ולהוכחה ניצחת שיהודים יכולים להתחרות ולהוביל בכל ענף ספורט. קבוצת הכדורגל של ׳הכח וינה׳, מועדון הספורט היהודי המוביל בעיר, זכתה באליפות אוסטריה, והייתה בין קבוצות הכדורגל הראשונות שיצאו לסיבובי משחקי ראווה בינלאומיים, שמשכו אלפי צופים.
נבחרת השחייה של ׳הכח וינה׳
בצילום המשעשע הזה נראית קבוצת השחייה של הכוח וינה. איני חושב שמיקום מגיני הדוד על בגדי הים הוא רק בחירה עיצובית מוזרה. זו הפגנה כמעט קריקטורית של זכריות, של גוף גברי, יהודי, גאה בעצמו, לא נחותבשום צורה.
הדי ביננפלד בפרסומת לסיגריות
הדי ביננפלד, שחיינית הכח וינה, זכתה במדליה באליפות אירופה בשחייה עבור אוסטריה, והייתה דוגמנית בגדי ים שהצטלמה למגזינים אוסטרים. צילומה כאן הוא דווקא מפרסומת לסיגריות. המגן דוד שמופיע על בגד הים שלה הוא הסמל שהיא, כוכבת השחייה, האישה היפה והמשוחררת, מזוהה עמו. זו אינה התרסה כנגד מוסכמות אלא מציאות קיימת, עובדת חיים: אישה יהודית יכולה להיות אובייקט להערצה. וינה האדומה קידמה זכויות נשים ושחררה אותן מחלק מהמגבלות שפגעו בהן לפני המלחמה. מספר הסטודנטיות באוניברסיטה עלה, הבנייה הציבורית התאימה עצמה לצרכי הנשים, והן זכו לייצוג בגופים עירוניים וממלכתיים. את כלזה ליווה גם חופש מיני גדול יותר, ומבט חדש על מערכות יחסים ומבנים משפחתיים.
איני חושב שהרבה מזה הגיע אל סבתי ואל אחותה. הן גדלו בלאופולדשטאט, בחסות סבתן והוריהן, כילדות יהודיות טובות. הדרך להצלחה שסומנה עבורן הייתה באמצעות עבודה ולימודים. שתיהן היו בודדות, עטופות ושמורות. הדה, אימן, לא הרשתה לרות, הבכורה, להצטרף לתנועת נוער יהודית, כי פחדה ממה שעלול להתרחש בזמן הטיולים, במפגש עם המדריכים הצעירים. באותה עת גם נקבע שהאחות הבוגרת והחכמה תמשיך בלימודיה, ותעבור ללמוד בגימנסיה מחוץ לרובע היהודי, בעוד שלילי, סבתי, תלך רק לבית ספר למסחר ותתחיל אחר כך לעבוד בחנות. החלטה זו קבעה את גורלן ואת מסלול חייהן.
המשבר הכלכלי העולמי שהחל בשנת 1929 הכה בכוח גם באוסטריה ובוינה, וקטע את תהליך ההתאוששות מהמלחמה הגדולה. האבטלה זינקה. מתחים חברתיים שנראה שהתמתנו שבו והתפרצו. הפריפריה האוסטרית, שלא הייתה מיוצגת באליטה העירונית המתוחכמת, מאסה בהתנשאות התרבותית של השמאל ופחדה מהקצב המהיר של השינוי החברתי. מנהיג הימין היה אנגלברט דולפוס, גיבור מלחמה נמוך קומה, שכונה בשל כך בכינוי המזלזל ׳מילימטרניך׳, הלחם של ערך המידה ושל שמו של המדינאי האוסטרי שהוביל את הרסטורציה האירופית אחרי מלחמות נפוליאון. הוא השתלט על עמדת הקנצלר האוסטרי בשנת 1932 והנהיג בה גרסא אוסטרית של הפאשיזם האיטלקי, שהייתה מבוססת על הזהות הקתולית ועל זכר העבר האימפריאלי המפואר. בשנת 1934 פרצה מלחמת אזרחים באוסטריה. ׳וינה השחורה׳, הכינוי שניתן לכוחות שצמחו בתגובה ובמקביל לשלטון השמאל בעיר, ניצחה. כ-1000 אזרחים נרצחו בוינה, חלקם בירי ארטילרי חסר אבחנה של כוחות הצבא הנאמנים לממשלה לתוך רובע הפועלים של העיר.
שלושה מנהיגים סמכותניים – דולפוס, מוסוליני ודיולה גמבש (ראש ממשלת הונגריה)
דולפוס נרצח כמה חודשים אחר כך, במהלך נסיון הפיכה של חברי המפלגה הנאצית. כוחות הממשלה הצליחו להשתלט על הקושרים והמפלגה הנאצית הוצאה מחוץ לחוק. זה שמר על השוני בין המשטר הגרמני לאוסטרי: הפאשיזם האוסטרי לא היה אנטישמי באופן מוצהר ובוטה כמו זה הגרמני, למרות שהדבר אינו נכון בהכרח לגבי אוהדיו. האנטישמיות האוסטריתהייתה מבוססת ומאורגנת ככוח פוליטי עוד מימין של קרל לואגר, ראש העיר המיתולוגי של וינה. היטלר העריץ את לואגר, והאנטישמיות הפוליטית הנאצית היא פיתוח של תורתו. אבל לזמן מוגבל היה נראה ששתי המדינות צועדות בנתיב נפרד, ושליהודים יש מקום כשותפים פאסיביים בלאומיות האוסטרית המתגבשת, ובודאי שבתרבות ובחיי התרבות והכלכלה הוינאים והאוסטרים גם תחת המשטר הפאשיסטי. האנטישמיות של לואגר הייתה בעיקרה דבק פוליטי שהשלכותיו בפועל היו מצומצמות. יהודי וינה הבינו את המציאות החדשה באמצעות זכרונות העבר של הקהילה, והעיר הייתה עבורם מולדת שהרגישו שייכות אליה. הם ציפו והאמינו שהמשבר הנוכחי יחלוף ושהעולם ישוב אל מכונו. כמו שהסתדרנו אז, נסתדר גם היום, ועובדה שהכל בסדר. העיר והמדינה הרי חייבת את יהודיה: יותר ממחצית מהרופאים בעיר היו יהודים, ותעשיות שלמות היו בבעלותם. היה ברור לגמרי שעולם ללא יהודים יהיה דל ועלוב.
בני משפחת דונט עברו בזמן הזה תהפוכות רבות.
בעלה של הדוויג, האחות המבוגרת, הרופאה, מת בגיל צעיר. היא נותרה מטופלת בבן יחיד. כאשר אימה, ברטה, חלתה, הציעה שתעבור לגור בביתה, כדי שתוכל לסעוד אותה. ברטה עזבה את בית המשפחה וסגרה את החנות. היא העבירה אל הדוויג את כל חפציה לפני שמתה, בשנת 1936.
גרטה, האחות הצעירה, התגרשה מבעלה, השחקן הגאליציאנר, למרות שאמו המשיכה להתגורר בדירתה. היא התנהגה באופן מפוקפק, לפחות בעיני אחת מבנות משפחתה, אנני שניצלר, אשתו גבוהת המעמד של האח פרי, הרופא המוכשר.
מצאתי עדות מוקלטת שלה, בארכיון ספריית מוזיאון השואה האמריקאי, בה היא מתארת בקולה עמוק המבטא את חייה בעת ההיא. היא אישה סרקסטית ומתנשאת, זקנה אבל עדיין חדה, שמכירה מאוד בערך עצמה. ניכר שמי שמשוחחת איתה מעריצה אותה, ולא מבקשת להקשות עליה בעת הראיון. אנני שניצלר-דונט מלכלכת, כמובן, על משפחת בעלה, כלומר על משפחתי שלי, ומזלזלת הכי הרבה בארנולד והדה, בני משפחתי הקרובה. כך שלמרות ששאבתי פרטים מעדותה איני אוהב אותה ואיני מזדהה עמה. היא הייתה בת התרבות הגרמנית שנבגדה על ידי מי שהחשיבה כבעלי בריתה. ארנולד, אישתו ובנותיהן לעולם לא היו חלק מהמעמד שראתה את עצמה משתייכת אליו. היא זלזלה בדת, במנהגים המפגרים שלהם, בשמרנות ובקרתנות שחשבה שבה הם לוקים. לפי תפיסתה הליברלית הם לא שווים לה ברמתם. אני מכיר את הזלזול שלה כי גם אני לוקה בו לפעמים, ומשתדל אז להזכיר לעצמי שזוהי התנשאות ריקה הנובעת מבורות. איני רוצה להיות היא ואיני רוצה לאמץ את נקודת מבטה.
לה ולפרי כבר היו שני ילדים. הם תפסו עצמם כיהודים מתקדמים, משוחררים ממגבלות הדת אבל גאים במוצאם. בנם הצעיר לא עבר את המנהג הברברי של ברית מילה. פרי שימש זמן מסוים כמרצה זוטר באוניברסיטת וינה. זה היה כבוד גדול לרופא צעיר. אחר כך עבר לעבוד בבית החולים העירוני, שם הפך לפרופסור לקרדיולוגיה, תוך שהוא מפתח טכניקות חדשניות בשימוש במכשיר ה-א.ק.ג., המצאה מסעירה שעתידה לשנות את תחום רפואת הלב. הם גרו ברובע האופנתי של העיר, רחוק מספיק מרובע היהודים הרועש והצפוף. בראיון סיפרה איך בחרו לנתק את הקשר עם גרטה. היא רומזה שהיו לה חברות איתן גרה, ושעשתה דברים שאין עליהם סליחה. אולי קיימה קשרים לסביים.
גרטה, הגרושה והענייה, למדה יוונית עתיקה כדי לפצות על כך שלא זכתה בהשכלה בנערותה. היא גם עסקה במלאכת יד, תפירה, עבודה בעץ, וניסתה למכור דברים שיצרה, בהצלחה חלקית. בדירה הקטנה ברחוב הראשי גידלה שני ילדים. הבכור, פיטר, התעניין מילדותו בבעלי חיים פראיים. ליזה, אחותו, הייתה מוזיקאית ונגנה בחליל. המשפחה חיה באותו בניין ובשכנות לסבתי אבל המרחק נשמר. לאחר מות אמה גרטה עזבה את היהדות והפכה, בעקבות אמונתה האנטרופוסופית, לנוצריה פרוטסטנטית.
לודוויג, צעיר האחים ממשפחת דונט, חזר לוינה. כשחקן, כבר לא יכול היה להופיע בתיאטרון בגרמניה תחת המשטר הנאצי. הוא התגרש בינתיים, וכעת התחתן שוב עם מריה, נוצריה במוצאה. זה היה חסר חשיבות עבורו, כותרת ריקה וחסרת משמעות. גם רוברט חי בעיר והמשיך לעבוד בעיתון ה׳נוֹיֶה פְרַייֶה פְּרֶסֶה׳, שהיה בעת השלטון האוסטרו-פאשיסטי קול אופוזיציוני חשוב. אישתו האירית לימדה אנגלית. לודוויג ואחרים מבני המשפחה למדו אצלה.
ארנולד היה היחיד באחים ששמר על זהות יהודית דתית. הוא הניח תפילין כל בוקר ובבית שמרו על כשרות, אבל לא על כל ההלכות המדוקדקות. בימי שבת היה מתפלל בבית הכנסת ואחר כך הולך לעבודה. הם לא היו חלק מקהילת היהודית האדוקים, שרובם היו מהגרים או בני מהגרים מגליציה, חסידים שלבשו מעילים שחורים וגידלו זקנים פרועים. ביהודים כאלה, אוסטיודן, הממלמלים יידיש, בני משפחת דונט זלזלו תמיד. ארנולד המשיך ללכת בעקבות אביו, להיות נאמן למסורת משולשת, דתית, גרמנית ולאומית-יהודית.
הציונות של ארנולד הייתה קשורה תמיד לזהותו היהודית. היה לו מעמד ותפקיד בתוך הקהילה הציונית הקטנה והמסורה של העיר. הוא המשיך לגייס תרומות, להיות פעיל בתנועת ׳מכבי הצעיר׳, היה יושב ראש ארגון סיוע לתלמידים ללימודי יהדות, סייע בארגון ומימון טקסי סדר פסח ציוניים, ועוד. לגאוותו הגדולה הוצג בפני פרופסור חיים וייצמן, ראש התנועה הציונית, כאחד מהחברים החרוצים ביותר בתנועה.
בשנת 1936 מתה, כאמור, ברטה, אם המשפחה והדבק ששמר אותה יחדיו. החנות נסגרה עוד קודם. סבתי הייתה אז בת 18. איזה עתיד ציפה לה באוסטריה?
ההחלטה שלה להגר נראית מובנת מאליה אבל היא אינה כזו. בתקופה זו רוב יהודי אוסטריה חשו בטוחים למדי, או לפחות בטוחים מספיק כדי לא להתחרות על הסרטיפיקאטים, רשיונות ההגירה שניתנו על ידי ממשלת המנדט. פחות מ-1800 מתוך אוכלוסייה של כמעט 200,000 יהודים עזבו את אוסטריה משנת 1934 ועד ההשתלטות הנאצית עליה. עזיבת העיר והמשפחה, מעבר למדינה אחרת, שהייתה שקועה בעימות אזרחי אלים, למה לעשות דבר כזה?
כאשר לילי ורות התבגרו אימן כבר לא יכלה לאסור עליהן להשתתף בפעילות תנועת הנוער הציונית. אביהן אמנם לא עודד אותן לכך אבל לא הייתה לו ברירה אלא לקבל זאת. ׳מכבי הצעיר׳ הייתה התנועה שהיה שותף בהקמתה, ואליה הצטרפו בנותיו. היא מבוססת על מודל תנועת הצופים, ועקרונותיה, הדיברות המחייבות את חניכיה, מבוססות על ׳עשר מידות הצופה׳:
עשר דיברות ה׳מכבי הצעיר׳:
ה׳מכבי הצעיר׳ איש אמת ודברו אמונה.
ה׳מכבי הצעיר׳ נאמן לארצו, עמו ושפתו.
ה׳מכבי הצעיר׳ חבר מועיל בחברה, עוזר לזולת.
ה׳מכבי הצעיר׳ אח לכל רע ולכל אדם.
ה׳מכבי הצעיר׳ אדיב ומנומס.
ה׳מכבי הצעיר׳ חובב את החי והצומח ומגן עליהם.
ה׳מכבי הצעיר׳ איש המס״ד (משמעת, סדר, דייקנות).
ה׳מכבי הצעיר׳ חסכן ואינו קמצן.
ה׳מכבי הצעיר׳ חושק לחדש ולייצר, אוהב עבודה ומוקיר את פרי עמלו ועמל אחרים.
ה׳מכבי הצעיר׳ תמיד עליז, אמיץ ואינו נופל ברוחו.
זה צבר עקרונות שאמנם מעמיד דרישות מוסריות וערכיות גבוהות מאוד ממי שמקבל אותו, אבל יש בו מקום לכיף, להקלת עול המסורת בלי פריקה מלאה שלה. אדם לא נשפט על פי השכלתו אלא בהתאם לתכונותיו, וליכולת השליטה העצמית שלו. זאת הדרך בה בחרה סבתי.
תנועת הנוער אפשרה לה להסב את מסלול חייה. אני מניח שזו לא הייתה בחירה קלה. היא הצטרפה ל׳הכשרה׳ ציונית, ובחודש מאי 1937, כשהייתה בקושי בת 19, הגיעה לנמל חיפה, על סיפון האוניה ׳גליל׳. היא לא פגשה שוב את הוריה, או את כל בני משפחתה האחרים פרט לאחותה. אני הכרתי אותה כסבתא יודית, והשם לילי דונט שייך לעולם שהשאירה מאחור, בצעד שאיני יודע אם הייתה שלמה איתו. היא עזבה כדי להציל את עצמה ממשפחה פגועה וכובלת, אבל גם נטשה אותם, ויתרה על שורשים ויציבות, על נאמנות, על שייכות. מובן שבחרה נכון, כי הרי הוריה מתו והיא לא, אבל זה משהו שהסתבר רק בדיעבד. אני מתאר לעצמי שחשה אשמה גדולה, ובדידות תהומית. אדם ללא משפחה הוא עלה נידף, אין שום דבר יותר חשוב, והיא ויתרה עליה.
Bowman, William D. “Hakoah Vienna and the International Nature of Interwar Austrian Sports.” Central European History, vol. 44, no. 4, 2011, pp. 642–68. JSTOR, http://www.jstor.org/stable/41411642. Accessed 22 Nov. 2023.
בתחתית דפי סיכום השנה, הקובעים אילו שיעורים ומטלות ביצע הסטודנט, ועליהם חתימות המרצים המאשרים זאת, מופיע מדור שכר הלימוד, המפרט, במטבעות כתר (Krone) והלר (Heller), את התשלומים שהועברו לאוניברסיטת וינה. אין השכלה ללא כסף, וזו, כפי שמוכיחים סיפוריהם של רוברט והדוויג, השקעה משתלמת. שניהם הוציאו עצמם מהשכונה היהודית, פרקו את עול חיי המסחר הקשים. הם בחרו נכון, אין ספק, אבל אני קצת כועס עליהם, כי לא היו היחידים ששילמו את המחיר.
שני הדוקטורים חבים את השכלתם גם לאבי סבתי, ארנולד, שהוצא מבית הספר בסוף כיתה ט׳ כדי שיוכל לסייע לאימו בעבודה בחנות, ואחותו גרטה, שנשלחה לבית הספר למסחר הנחשב פחות. שני הילדים האמצעיים במשפחת דונט, הם היו מילוי הסנדוויץ׳, הכבשים השחורות, אלה שבעצם לא הגיעו לכלום. הם נותרו לא משכילים ולכן גם מוערכים פחות. זה הצד הגרוע של הבילדונג, המקום האפל והמתנשא.
בזמן שאחיו ואחותו למדו באוניברסיטה, ארנולד שקע בפעילות ציונית. הוא היחיד מבני משפחתו ששמר על זהות דתית שהתבטאה אצלו בעיקר בהקפדה על כשרות ומעורבות ציונית. הוא גייס תרומות עבור הקרן הקיימת לישראל, והתגאה בכך שהצליח לדאוג ולארגן חמש חתימות בספר הזהב של קק״ל, עדות לכך שהתרומות שהשיג היו משמעותיות. זה דרש יוזמהויכולת, ואני מעריך אותו על כך. הוא המשיך להיות פעיל בתנועת המתעמלים, שהצטרפה בינתיים לתנועת ׳מכבי׳. כך, כפי שכבר סיפרתי, פגש בהדוויג חנה היילברון, שהפכה לאשתו. לאחר שהתחתנו עברו לדירה שכורה, לא רחוק מבית אימו אבל גם לא קרוב מדי, עשר דקות הליכה. רות, ביתם הראשונה, נולדה.
גרטה דונט, 1915 בערך
מי שנותרו לגור בבית משפחת דונט עם פרוץ המלחמה הגדולה היו ברטה, אם המשפחה, ושלושת הילדים הצעירים, גרטה, פרדיננד (פרי) ולודוויג. צילום של גרטה מאותה תקופה שונה מדיוקנאות שהצגתי קודם. הוא מציג לראווה את יופיה, חושף את צווארה, מסקרן. היא נראית פראית ובוהמיינית. בוודאי היה לה קשה, לחיות ולעבוד תחת אימה, האלמנה המתבגרת. אולי חלמה שיום אחד גם היא תשתחרר מחסותה ושיהיה לה בית ומשפחה משל עצמה.
פרי היה מוכשר וחסר סבלנות. בסוף כיתה י׳ הפסיק ללמוד בתיכון, אבל ברטה הכריחה אותו לחזור לבית הספר ולהשלים את לימודיו, כי פחדה שאחרת יגוייס כחייל פשוט לצבא האוסטרי. לאחר מכן עמד בבחינות הכניסה והתחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה. סטודנט שלישי מהמשפחה, עוד שכר לימוד לשלם.
החנות המשפחתית
הרי תמונת החנות, זו שפרנסה משפחה שלמה, שמימנה לימודים, שעזרה להם לצלוח את המלחמה בלי לסבול מרעב. ברטה עומדת בכניסה, צווארון המעיל שלה מרופד פרווה. היא בעלת הבית, אין כל ספק. הדוויג, אשתו של ארנולד, אימה של סבתי, עומדת מאחוריה, על שפתיה אותו חיוך מסתורי שכבר מוכר לי מהדיוקנאות האחרים שלה שראיתי. אני חושב שזו שעומדת מחוץ לחנות, לפניהן, היא גרטה, שנראית כאן פחות זוהרת מאשר תמונת הפורטרט שלה. הגבר גבה המצח שלידה הוא אולי יוליוס רודולף קרוט, שחקן, בן למהגרים מגליציה, שאיתו התחתנה לקראת סוף המלחמה. איני יודע מי העובדת שמימין לברטה, ואם גם הגבר הממושקף מימין והנער שבפינה גם הם חלק מצוות החנות. בחלון הראווה רואים כלי אוכל, תרמיל לפקניק, דברי גלנטריה, ספורט וטיפוח. ארגז סחורה אחד מונח ברחוב, ממש בכניסה לחנות. אלה כנראה המוצרים המבוקשים ביותר. פרסומות שונות תלויות בחלונות ומחוברות אל מסגרותיהם. השלט מעל מתהדר בשנת פתיחה רחוקה, 1880, ובשם אב המשפחה שהקים אז את העסק. השם הגברי של בעל הבית, הכתוב באותיות ענק, מעניק לגיטימציה וחסות לצוות הנשי העובד, לכאורה, תחתיו. החנות מוכרת גם בסיטונאות וגם ליחידים. יש בה תערובת חיננית של פיצ׳יפקס, שום דבר ברמה גבוהה מדי, הכל מכל. זו חנות כלבו קטנה המותאמת לסביבתה הענייה באופן יחסי, נטולת יוקרה אבל עם קסם ושירות אישי.
וינה השתנתה תוך כדי המלחמה, שגרמה למשבר פוליטי, חברתי וכלכלי אדיר. האימפריה האוסטרו-הונגרית המסואבת, הלכודה בסבך בירוקרטי בלתי פתיר ומכורה לגינוני כבוד ריקים, התרסקה במהלכה. פראנץ יוזף, הקיסר ירום-הודו, מת בשנת 1916 לאחר 68 שנות מלכות. העולם הישן התמוטט. רעב ומחלות היכו בעיר. המוני פליטים הציפו את רחובותיה, רבים מהם יהודים עניים מגליציה שגדשו את ליאפולדשטאט. הסולידריות החברתית, שהייתה מפוקפקת עוד לפני כן, נעלמה לגמרי. במצב של חוסר והעדר בטחון אדם לאדם זאב.
ארנולד גויס לצבא בשנת 1916. בגלל שלא סיים תיכון שובץ כחייל פשוט. איני יודע מה בדיוק קרה לו שם. פרי, אחיו הצעיר, שהפסיק את לימודי הרפואה שלו וגוייס כמש״ק ליחידה רפואית צבאית, סיפר אחרי המלחמה לאשתו שארנולד נענש בעונש צבאי אכזרי של השפלה פיזית פומבית, ושהחוויה הזו שברה את רוחו באופן שלא היה לו תקנה. אולי היה הלום קרב. בכל מקרה, המלחמה שינתה אותו ופגעה בו.
הדוויג חנה וביתה התינוקת רות עברו להתגורר בבית משפחת דונט לאחר גיוסו של ארנולד. כך זכתה רות להכיר את לודוויג המקסים, צעיר הבנים, שנהג לשיר ולנגן לה בפסנתר.
סבתי, לילי (יהודית) דונט, נולדה בחורף האחרון למלחמה, בחודש פברואר 1918. וינה, עיר הבירה האימפריאלית, הייתה מורעבת ואומללה. שדות ההרג של המלחמה היו אמנם רחוקים, אבל היא הורגשה בעיר בעוצמה. היוהרה הריקה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שחשבה שתצליח למחוץ את סרביה ופתחה במלחמה, הובילה אותה אל סופה. אינפלציה של מלמעלה מ-1000% חיסלה את חסכונות המעמד הבינוני והחוסר במזון ובמצרכים בסיסיים פורר את המרקם החברתי. שמיכת הטלאים הלאומית והאתנית ממנו הייתה מורכבת האימפריה נפרמה למרכיביה עוד לפני סוף המלחמה. בקיץ 1918 הכתה בעיר מגיפת השפעת הספרדית, והפילה בה אלפי מתים. בנובמבר הסתיימה סוף סוף המלחמה, וזה היה גם סוף הקיסרות. בהסכם שהביא להקמת הרפובליקה האוסטרית החדשה ב-1919 נאסר עליה להתאחד עם גרמניה. וינה הפכה ממרכז משגשג של אימפריה ענקית לעיר בירה גדולה מדי של מדינה בינונית ושולית.
לשינוי הזה היו משמעויות גדולות. למשפחה לא היו נכסים או הון. הדירה והחנות היו שכורות. המשבר הכלכלי והניתוק ממחוזות האימפריה שהפכו למדינות עצמאיות פגעו במסחר אנושות. קואליציית שמאל, בהנהגת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, השתלטה על העיר, שזכתה בתקופה הזו לכינוי ׳וינה האדומה׳. מיזמי העזרה הסוציאלית והשיקום העירוני מומנו במידה רבה ממיסים כבדים שהוטלו על המעמד הבינוני. משפחת דונט כבר החלה להתפרק לחלקיה, וחבריה יצרו משפחות משלהם.
התמונה המשפחתית האחרונה בהרכב מלא וללא בני זוג צולמה להערכתי סביב שנת 1921.
משפחת דונט, 1921
בני המשפחה מקיפים את אימם, ברטה, שידיה ספוקות בחיקה. ניתן לראות את טבעת הנישואים שהיא עדיין עונדת, לזכר בעלה שמת 18 שנים לפני הצילום. השרשרת והתליון שהיא עונדת הם אלה שענדה גם בתצלום המשפחתי הקודם שהראתי, אבל היא עצמה שונה, מכובדת מעצם היותה, בטוחה בעצמה. הדוויג, ביתה המבוגרת, כבר בעלת בית משלה.פרנק, בנה היחיד, נולד כשנה לפני כן. יש ודאי מטפלת שמסייעת לה בגידולו. צווארון השמלה והחפתים שלה מעוטרים פרווה, כיאה למעמד אליו הגיעה. מבטה לא מתנצל על כך שהצליחה. גרטה, מצידה השני של אימה, לובשת שמלה פשוטה יותר. קו המחשוף והמותניים שלה מעוטרים רקמה. ידה, שגם על אצבעה טבעת נישואים, אוחזת, קמוצה, בתיק קטן. היא ילדה בן אחד, פטר, כשנתיים לפני הצילום, ועתידה ללדת עוד בת שלוש שנים אחריו. היא ענייה, ונישואיה אינם מאושרים. הבעתה מובסת. אולי היא עייפה ומאוכזבת. רוברט, הבכור, צופה מלמעלה למקום אחר משאר בני משפחתו. האם הוא מזלזל בהם, שנותרו יהודים בעוד הוא מצא את אמונת האמת? אולי אינו רוצה להיות שם, ורק נכנע לכורח. פרי ולודוויג, שני האחים הצעירים, הם חברי נפש. פרי, הממושקף והעכברי למראה, יהיה המצליח מכל אחיו. לאחר ששהשתחרר מהצבא סיים את לימודי הרפואה בשנה בה צולם התצלום המשפחתי. הוא היה רופא מצויין, מוכשר ומבריק. עד שהתחתן המשיך לגור אצל אימו, נהנה מכל מה שיש לעיר להציע. לודוויג, צעיר הבנים, מלפנים. הוא שחצן ואפל, ולא הלך ללמוד באוניברסיטה אלא באקדמיה למשחק. כשחקן מדופלם יעזוב את וינה ויעבור לשטוטגרט, ואחר כך למינכן ולברלין. כתבתי לא מעט על אחרית חייו, ואיך הפך לשחקן הוליוודי. ניתןלראות מהבעתו שהוא מודע לערכו. ארנולד, מאחור, מסורק באופן שמסתיר את קרחתו המתפשטת. צווארון החולצה שלו מסוגנן, עניבתו מכובדת, שרשרת זהב משולבת בחליפתו. הוא לבוש ומנסה להראות כאיש עסקים וסוחר עשיר, אבל זה מצג שווא. לא היה לו שום כשרון לכך. הוא שימש כסוכן של חברת מוצרי רפואה אבל עשה זאת ללא חדווה ומשפחתו חיה כל העת על סף העוני.
רות ולילי דונט משחקות עם פרץ לאנג, 1923
בתמונה משנת 1923 נראות סבתי בת החמש ואחותה בת התשע אוחזות בידי פרנץ הפעוט, בנה של הדוויג. זה יום קיץ נעים וסרטי בד מעטרים את תסרוקות הבוב האופנתיות של הילדות שחורות השיער. זאת כבר משפחתי הקרובה. אני יכול לזהות את פני סבתי בתוך פני הילדה הנבוכה והסקרנית שנראית שם. זה אינו צילום סטודיו מסוגנן אלא תיעוד אגבי של מפגש משפחתי, ראייה לכך שלמרות פער המעמדות המתרחב זו נותרה, בינתיים, משפחה אחת. פרנץ רגיל לנוכחות מצלמה, המלווה אותו מינקותו. כבן עשירים הוא מתועד כל הזמן. רות ולילי מנוסות בכך פחות ממנו. זה מפגש בין שני קצוות מעמדיים, שהפער בינהם רק ילך ויגדל.
מעט אחרי המלחמה עברה משפחתה של סבתי להתגורר בדירה שכורה בבניין שנמצא ממש מעבר לרחוב שליד ביתה של ברטה. היו בה שניים וחצי חדרים דחוסים, ובבניין היו ארבעים דירות קטנות להשכרה, בשני מבנים המקיפים פיר אוויר משותף, ומחוברות במבוך מדרגות. זה היה בניין של מהגרים ושל עניים, שהחזית המצועצעת שלו פונה לרחוב הראשי. גם גרטה גרה באחת מהדירות הללו, קרוב לסבתא ולחנות. גיסתה, אם השחקן איתו התחתנה, גרה איתם. היא החלה להתקרב לתורת האנתרופוסופיה של רודולף שטיינר, ונאבקה כדי לא לשקוע בעוני על ידי ייצור מסרקי עץ בעבודת יד.
המשפחה הייתה נפגשת לארוחות שישי, בחגים ובאירועים מיוחדים. הנכדים היו מעלים הצגות ומופעים להנאת כולם. את לילות הסדר היה מנהל ארנולד, היחיד פרט לאימו שראה עצמו כדתי. פרי, שעדיין התגורר בבית אמו, התחיל לעבוד בבית החולים האוניברסיטאי. כאשר היו לו משמרות לילה ברטה לא רצתה להשאר לבדה, ונכדותיה היו באות לישון אצלה. היא הייתה סבתא טובה, מפנקת אבל גם קשוחה, שקמה מוקדם בבוקר ושומרת בקפדנות על צניעות וכבוד.
ברטה דונט
הרי היא, בשנות השישים לחייה, כבדת עפעפיים, פיה לכוד בהבעת חיוך הפוך קפוץ. היא עבדה קשה כל חייה, גידלה משפחה לתפארת, שלושה דוקטורים, שחקן, נכדים ונכדות, וכעת היא ראשת שבט שהרוויחה בצדק את הכבוד שהיא מקבלת.
בשנת 1928 התחתן פרי עם אנה (אנני) שניצלר, ביתו של פרופסור לרפואה באוניברסיטה, ואחיו של הסופר ארתור שניצלר. בכך השתדרג מעמדו החברתיבאופן מסחרר. הוא הפך לחלק מהאליטה העירונית. מוצאה של אימו, והדתיות המסורתית שלה, היו קוריוז משעשע בקבוצה החברתית אליה השתייך, שהייתה חילונית באופן מוחלט. הצורך לדאוג לאוכל כשר עבורה ועבור ארנולד, הדוויג ובנותיהן במסיבת החתונה נתפס כטרחה.
מה חשבה ברטה על כך שילדיה מתרחקים מהיהדות? האם הבינה שזהו דרכו של עולם? הם בוודאי לא סיפרו לה את כל האמת. פרי ולודוויג היו מלווים אותה לבית הכנסת הגדול לתפילה במהלך צום יום כיפור, קופצים לאכול גולש ולשתות בירה ואז חוזרים לאסוף אותה מבית הכנסת הביתה. האם בכך כיבדו אותה או זלזלו בה?
היא נפטרה בשנת 1936, 33 שנים אחרי יוסף צבי. היא נקברה בקברו, בחלקה היהודית שבבית העלמין המרכזי. ביקרתי שם החודש, בנסיון לאתר את המצבה. זה בית קברות ענקי, וחיות בר מתגוררות בו. זוג עופרים הביט בי בסקרנות, ארנבת קיפצה בין הקברים. קהילה עצומה שהייתה ואיננה מונצחת שם, במאות אלפיה. יהודי וינה לא יכלו לתאר לעצמם כמה הקיום הבטוח והמובן מאליו שלהם זמני ותלוי על בלימה.
יש כמה דברים שמתבהרים לי, בעודי מנסה לספר את תולדות המשפחה, על מה משתלם ומה לא, מה חשוב ומה משני. השכלה זה חשוב, ולהתחתן טוב, ובריאות, כמובן. וגם מזל, ואומץ, ולדעת מתי לעזוב.
בשנים האלה, סביב מות האב, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נקבע במידה רבה גורלם של ילדי משפחת דונט. מסלולי החיים שלהם הושפעו מהבחירות שעשו, ומההזדמנויות שהשכילו לנצל או שהחמיצו.
הם היו שישה, וניתן לחלק אותם לשלושה צמדים, הבוגרים, האמצעיים והצעירים.
רוברט דונט, 1902
הרי דיוקן של רוברט דונאט, בכור הבנים, בצווארון גבוה ועניבת פרפר. אינני אוהב אותו, למרות שלכאורה יכולתי למצוא נקודות חיבור אישי אליו. בעדויות המשפחתיות הוא מוצג כדמות אפלה וצדקנית. כנראה שצולם לרגל סיום לימודיו התיכוניים ועמידתו בבחינות הכניסה לאוניברסיטה של וינה, בה התחיל ללמוד בסימסטר החורף בשנת 1902, קצת יותר משנה לפני מות אביו. הוא נושא את עיניו לעתיד אבל מבטו אטום קצת, ופיו מכווץ. תלתל השיער הסורר שתלוי בצד מצחו מראה שהוא זקוק לתספורת. אולי לא היה לו פנאי לכך. אני מדמיין אותו כשחצן וחסר בטחון.
הוא הראשון מבני משפחתו שהלך ללמוד באוניברסיטה, ובודאי נשא על כתפיו תקוות רבות.השכלה רשמית היא שער למעמד חברתי וכלכלי שאינו נגיש למי שאינו משכיל. אוניברסיטת וינה הייתה נתיב כניסה עיקרי למסלול הצלחה אישי ומשפחתי. היא הייתה ענקית ומפוארת בכל מובן, מוסד שהייתה לו השפעה אדירה על התרבות האנושית. הבניין העצום שלה ניצב בליבה של העיר, צמוד לבית העיריה. האוניברסיטה הייתה מרכז וינה, מרכז אוסטריה והאימפריה האוסטרו-הונגרית כולה, מרכז העולם דובר הגרמנית. בתרבות שמבוססת על אמונה בחינוך ובהשכלה, זה היה מרכז העולם.
חינוך נקרא בגרמנית בילדונג (Bildung), אבל זה מושג החורג ממשמעותו המילולית, הכולל תרבות והשכלה שמכתיבה את זהותו ומעמדו של האדם. בסיס הבילדונג הוא התרבות הגרמנית, ותפישות העולם הליברליות שנוצרו בעידן הנאורות. זהו חינוך במובן רחב, שנוגע לכל תחומי החיים ואינו מצומצם רק למוסדות הלימוד או לידע המונחל באמצעותם. הבילדונג הוא הבנייה של זהות עמוקה, גרמנית, אירופית ואוניברסלית, אדם שלם ונעלה, משכיל, תרבותי וראציונאלי. החזון הזה היה תשובה לשאלות הגדולות שהתעוררו עקב משברי המודרניות. למי שלא היה מסוגל לעמוד באתגרים ובקשיים שהיו כרוכים בכך הייתה צפויה אכזבה מסויימת, אבל גם הגשמה חלקית של אידיאל הבילדונג קנה זכויות יתר, שייכות ומעמד.
ליהודים, ולבני מיעוטים אחרים שהיו חסרי זכויות או שייכים למעמד חברתי נמוך, הבילדונג היה מפת דרכים שאפשרה השתלבות בחברה הגרמנית וטיפוס בסולם החברתי. זו הייתה עסקה במסגרתה ויתרו על חלק מסממני הזהות שלהם בתמורה. אידיאל הבילדונג אפשר ליהודים לתפוס את עצמם כ-׳גרמנים בני דת משה׳, אבל במקרים רבים הוביל להתבוללות מלאה או להמרת דת.
אוניברסטית וינה הייתה המקום שבו התפישה הזאת התרגמה למעשה ובאה לידי ביטוי. אחוז הסטודנטים היהודיים בה היה גבוה בהרבה מאחוזם באוכלוסייה, כאשר בפקולטה לרפואה יהודים היוו יותר מ-50% מהסטודנטים. במקביל, הממסד האקדמי הפלה את היהודים ופגע בהם, ורבים מהסטודנטים ומהמרצים היו אנטישמים מוצהרים.
בחינות הכניסה לאוניברסיטה ובחינות המעבר משנה לשנה היו קשות וחורצות גורלות. שכר הלימוד היה צריך להיות משולם במועד. למדו בה בני האליטה העירונית, והיא הכשירה רופאים ועורכי דין וגם מדענים, אנשי תרבות ורוח. זה היה מוסד תחרותי ותוסס, בליל חברתי מסעיר בו מתערבבים זה בזה בני קבוצות, מעמדות ודתות שונות, דור העתיד של האימפריה. לתוך כל זה נכנס רוברט דונט, בן המהגרים החולני.
מותו של יוסף צבי דונט בשנת 1903 היה טרגדיה משפחתית, שבאורח פלא לא הובילה לריסוקה. ברטה, האימא, הפכה למנהיגת המשפחה הבלתי מעורערת. זה היה מבחן חייה. היא הייתה בת 43, אימא לשישה ילדים, הצעיר בינהם רק בן שלוש. אבל אף אחד מילדיה עוד לא עמד בפני עצמו וכולם היו תלויים בה. משפחת בעלה המנוח לעולם לא קיבלה אותה אליה, ומשפחתה שלה חיה בפראג הרחוקה או התפזרה ברחבי העולם. החנות, שנקראה על שם האב המת, הייתה העוגן הכלכלי שאפשר את השרדות המשפחה.
משפחת דונט התגוררה בדירה גדולה, מרחק שלוש דקות הליכה מהחנות. חציית כביש ראשי ורחוב המתפצל ממנו הובילו עד אליה. חיי החנות והבית היו מעורבבים אלה באלה. האתגר הכלכלי היה בוודאי לא פשוט. כאמור, שכר הלימוד לאוניברסיטה, שהייתה במרחק רבע שעת הליכה מלאופולדשטאדט אבל בעולם אחר לגמרי, היה חייב להיות משולם במועד. רוברט לא הפסיק את לימודיו. יותר מדי כבר הושקע בו ובהם. הוא גם לא היה הסטודנט האחרון במשפחה. בשנת 1904, פחות משנה אחרי מות האב, התחילה האחות השנייה, הדוויג, את לימודיה באוניברסיטה.
הדוויג דונט, 1904
בדיוקן שלה משנה זו מבטה סקרן וחד. שערה מסודר בצמה הכרוכה מעל לראשה. שלא כמו בתמונת אחיה הבכור, אישה צעירה לא יכולה להרשות לעצמה רישול כאשר היא מצולמת. מופנית אליה יותר ביקורת, והאתגר העומד בפניה מסובך יותר. היא הייתה עקשנית ונחושה, וכנראה גם מוכשרת וחכמה. את לימודיה באוניברסיטה החלה, כמו אחיה, בפקולטה לפילוסופיה, ותוך כדי לימודיה לקחה גם קורסים בכימיה ובמדע.
האוניברסיטה קיבלה נשים כסטודנטיות רק בשנת 1897, וכשהדוויג התחילה את לימודיה לא הייתה בה אף מרצה אישה. נשים היו במקרה הטוב מודל להערצה או מקור להשראה. לרוב היו מוקד של בוז והתנשאות. בחצר הפנימית המפוארת, המוקפת שדרת עמודים רבת הוד, ניצבו פסלי הפרופסורים הנערצים. לא הייתה שם אף דמות אישה.
לאחר שנתיים של לימודים בפקולטה לפילוסופיה הדוויג ניגשה ועברה את בחינת הכניסה הקשה ללימודים בפקולטה לרפואה. זה בוודאי דרש ממנה אומץ ונחישות בלתי רגילים. סטודנטיות לרפואה היו עדיין נדירות וספורות, אף שזו הייתה מגמה שתתגבר בהמשך. רפואה היה מקצוע מכובד שפתח אפשרויות רבות עבור נשים בכלל, ונשים יהודיות בפרט, אבל האוניברסיטה לא מיהרה לאפשר זאת. כאשר צלחה האישה הראשונה את בחינות הכניסה והתחילה ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה, הורתה לה הנהלת הפקולטה לשבת מאחור בהרצאות, ולא לשאול שאלות. הדוויג הייתה אישה, יהודיה, ממשפחה לא עשירה וללא רקע ׳תרבותי׳ קודם. צריך אופי חזק כדי לעמוד בזה.
שני הסטודנטים המשיכו להתגורר בבית המשפחה. רוברט למד ונבחן בעקביות ובהתמדה. הוא עשה מה שצריך וחרש בתלם. והוא הצליח. בראשית שנת 1907 העניקה לו האוניברסיטה דוקטורט בהיסטוריה. התזה שלו עסקה בקונגרס פראג, ועידה דיפלומטית שנערכה בשנת 1813 במסגרת הנסיון לגיבוש חזית נגד נפוליאון. זה לא אירוע שהשאיר חותם היסטורי משמעותי, אבל זה חומר קלאסי למחקר אוניברסיטאי בסיסי. עבודת התזה שלו, כתובה בכתב יד, עדיין שמורה בספריית האוניברסיטה. מזל טוב, למשפחת דונט נוסף דוקטור ראשון.
אבל הגאווה המשפחתית לא הייתה מלאה. לאחר סיום לימודיו רוברט נסע להשתלמות בבריטניה, והכיר שם אישה ממוצא אירי-קתולי. הוא המיר את דתו כשהתחתנו, נטבל לנצרות והפך לקתולי אדוק. הם חזרו יחדיו לוינה אבל המשפחה לא קיבלה אותו חזרה בלב שלם, ואימו לא סלחה לו על שנטש את היהדות. לזוג, כמו לזוגות וינאים רבים אחרים, לא היו ילדים. הוא היה חלק מהמעמד המשכיל והמקצועי של העיר, ועבד כעיתונאי בעיתון ׳נויה פראייה פראסה׳ (׳עיתונות חופשייה חדשה׳ – Neue Freie Presse), שהיה העיתון הליברלי המוביל והחשוב בוינה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית. רוח הבילדונג נשאה אותו גם אל המרת הדת וגם אל המשרה המכובדת הזו.
הדוויג נותרה יהודיה, אולי גם בגלל שלא יכלה להתנתק ממרות אימה. תוך כדי לימודי הרפואה הקשים והמפרכים המשיכה לגור בבית המשפחה, ודאגה לצמד אחיה הקטנים, פרדיננד (פרי) ולודוויג. הם היו רק ילדים כאשר אביהם נפטר, ואימם הייתה עסוקה בניהול ועבודה בחנות. משפחות מהמעמד הבינוני נעזרו לרוב בצוות משרתים שלעתים אףהתגורר בבית המשפחה. אבל משפחת דונט הייתה ענייה יחסית והייתה להם רק עוזרת אחת. הדוויג הייתה זו שדאגה לתפקוד השוטף של הבית והייתה אשת הסוד של אימה. הילדים שנאו אותה ומרדו בסמכותה.
הדוויג דונט וסטודנטים נוספים לרפואה, אוניברסיטת וינה 1908
תמונה זו צולמה כפי הנראה בשנת 1908, והדוויג, הלובשת בגדי גבר וכובע מגוחך, נראית בה לצד שני סטודנטים נוספים לרפואה. זה כנראה תיעוד מתוך מופע הומוריסטי שהעלו. איני יודע על מה הוא היה, אבל עירוב התלבושות המוזר מרמז על כך שהתעסק בטשטוש השוני בין המינים. חיי הסטודנטים באוניברסיטת וינה כללו גם צד פורע מוסכמות, והדוויג הייתה מעורבת בו, כפי שמתבטא בצילום. הגברים חובשים פאות בהירות, שלובי ידיים, בלתי רציניים באופן מופגן. הדוויג דומה לחבריה אבל גם נבדלת מהם בתנוחת גופה. הם מפנים לה מקום, יוצרים מסגרת שמדגישה את מרכזיותה וייחודה. היא במרכז, מבטה מתריס ותנוחת גופה, עם הידיים המונחות על המותניים והמבט הישיר, משדרת בטחון עצמי מוגזם ותיאטרלי. האם זה מה שהיה נחוץ בכדי לשרוד בתוך סביבה שמפקפקת ומזלזלת במינך ובמוצאך? היא הצליחה לעמוד בזה, עברה בהצלחה את בחינות ההסמכה והפכה לדוקטור לרפואה בשנת 1909, האישה ה-91 בסך הכל שקיבלה את התואר הזה באוניברסיטה. כל הכבוד לה. היא הדוקטור השני מהמשפחה, ועמדה באתגר מסובך וקשה.
*
אחד מהארגונים אליהם השתייכה הדוויג תוך כדי לימודיה ואחריהם היה ׳המתעמלים היהודיים של וינה׳ (Winer Jüdischen Turnverein׳).סיפרתי קודם שגם ארנולד, אחיה, היה חבר בארגון זה. איני יודע אם הגיע אליו בעקבות אחותו הגדולה או ללא קשר אליה. הארגון היה חלק מתנועה רחבה יותר, גרמנית במקורה, של פעילות גופנית מאורגנת שהיא חלק מפיתוח זהות אישית וקולקטיבית לאומית. אנו רגילים לחשוב על ספורט במונחים של תחרות, אבל ארגוני המתעמלים עסקו בתרבות גוף במובנה הרחב יותר, כחלק מתוך הבילדונג הגרמני והיהודי-גרמני. עולם הספורט והפעילות הגופנית אפשר הבלטה של ערכים שהועילו גם בגיבוש זהות לאומית והיה לו כוח לגייס אוהדים וליצור מסורות וסמלי הזדהות.
ארגון המתעמלים היהודים של וינה, בו הייתה חברה גם הדוויג, היה אמנם לאומי-יהודי, אבל לא בהכרח ציוני. הוא היה חלק מארגון ׳בר כוכבא׳, התאגדות ספורט יהודית שמרכזה היה בברלין. להתאגדות זו היה עיתון רשמי בשם ״המתעמלים היהודים״ שהתפרסם פעם בחודש. פורסמו בו פעילויות הסניפים השונים, מאמרים בנושא תרבות הגוף וזהות יהודית ומדור מודעות. בפתח הגליון הראשון של עיתון זה, משנת 1900, מופיע מניפסט המגדיר את מטרותיו:
מה אנו דורשים!
נפש בריאה בגוף בריא!
אנו היהודים, אמנם מעולם לא הכחשנו את האמת הטמונה באמרה לטינית עתיקה זו. אך בכל זאת, מעולם גם לא מצאנו את הדרך ההולמת להתייחס אליה. היא נשארה תמיד בחזקת הכרה תיאורטית, ולא הבשילה מעולם לידי מעשה. חינוך חד צדדי זה של הרוח, הוא שאחראי גם לנוירוטיות היהודית ולמתח הנפשי שאופייני לנו. עם חינוך זה אנו מבקשים להתעמת, ואותו גם נביס!
אנו דורשים להעיר את הגוף היהודי הישן, ולהשיב לו את מרצו וחיוניותו שאבדו. לעשותו לרענן וחסון, חינני וחזק.
אנחנו דורשים לטפל בכל אלו במסגרת איגוד יהודי. כך שנוכל במקביל גם לחזק את תחושת השייכות והאחדות המדולדלות שלנו. לבנות יחד את הביטחון העצמי הנפול שלנו.
אנחנו דורשים להחזיר על כנם את האידיאלים היהודים הישנים. הם אבדו לנוער שלנו כמעט לגמרי, ואנו מבקשים להשיב להם את כבודם האבוד.
אנחנו דורשים להתנגד בגאון ובעוצמה לאנטישמיות בת זמננו. שכן, למרות שפשטה מעליה את צורתה הישנה והרועשת, לא נס ליחה והיא לא איבדה מעוצמתה.
אנחנו דורשים לטפח את הרגש הלאומי האצילי, החף מהתנשאות. לא נוותר גם על עבודה אנושית כללית. מול העולם כולו, אנחנו מצהירים על לאומיותנו, על נאמנותנו ועל מחויבותנו למלא את כלל חובותינו האזרחיות.
אלו הן מטרותינו!
עיתון ״המתעמלים היהודים״
יבטא רעיונות אלו, ואף יידאג להפצתם. הוא ידווח על כינוסים חשובים של האיגוד שלנו, ויפרסם עבור הקהל הרחב חיבורים על אודות אירועים ספורטיבים, היגיינה, שאלות יהודית בנות זמננו והיסטוריה יהודית. מטרתו תהיה להרחיב את אופקי הקוראים כמו גם לנסוך בהם השראה. לבסוף, העיתון יפרסם ויפיץ ידיעות על פעילות ספורטיבית יהודית בכל מקום שהוא, ויפעל למען איחוד איגודי הספורט היהודיים הקיימים, שכן
״כוחנו באחדותנו!״
אידיאל ׳יהדות השרירים׳ שטבע מקס נורדאו בנאום מפורסם בקונגרס הציוני השני בא לידי ביטוי בהכרה בנחיתות הגופנית היהודית שמביאה לקשיים נפשיים ולבזות. את הכבוד הלאומי שאבד צריך לקומם מחדש באמצעות טיפול בגוף היהודי. אבל הרגש הלאומי אינו סותר את האחווה האוניברסלית. המניפסט אינו קורא להתנתקות מהחברה הכללית ולבידול ממנה. הוא מכיר בייחוד ובנחיתות היהודית, ומנסה לתקן את הפגמים היהודיים. על היהודים להשתנות ולהתאחד על מנת להלחם באנטישמיות ולבנות זהות משותפת חדשה.
מעט אחרי שסיימה ללמוד, כאשר התואר ׳דוקטור׳ כבר מלווה את שמה, התפרסמה רשימה פרי עטה של הדוויג בעתון ׳המתעמלים היהודים׳. היא שובצה בסוף העיתון, לפני מדור המודעות. הדוויג מתייחסת בה לשאלת השיוויון בין המינים וחושפת דרך כך את הפער בין האידיאולגיה למימושה. נעם רז, שתרגם עבורי את הרשימה, אומר שהשפה בה נכתב הטקסט גבוהה במתכוון, מפגינה את השכלתה של הכותבת ומתגאה בה. קיימים בה, מאותה סיבה, גם אזכורים רבים מתוך התרבות היוונית הקלאסית. זוהי הוכחה לבילדונג ראוי. העולם העתיק והתרבות האוניברסאלית משמשת כאן כדי לדון בשאלות עכשוויות ולהביע ביקורת על מערכת היחסים בין המינים. המאמר הוא חלק מתוך דיון קונקרטי, על אופן השיפוט והתצוגה של ספורט נשי במסגרת כינוסי ארגון ׳בר כוכבא׳. אביא אותו כאן במלואו, למרות שהוא מסורבל במקצת: הדוויג עצמה העניקה לו את הכותרת ׳סקיצה׳.
סקיצה
מאת ד״ר הדוויג דונט – וינה
היה זה בתור הזהב של אתונה, בין מלחמות יוון-פרס למלחמה הפלופונסית, תקופה של עושר תרבותי שלא הייתה כמותה לפני וגם אחרי. לא ארמונות עבור העשירים ובעלי השררה מילאו את אתונה, אלא מקדשים, תיאטראות והיכלים. מבנים שלא השתייכו לאיש, ובאותו זמן היו גם שייכים לכולם, פרי האמנות של אותה תקופה. המשוררים התחנכו על ברכיו של הומרוס, הליריקה הגיעה לשלמות דרך פינדראוס, וכך קרה גם בדרמה שהגיעה לשיאה עם אייסכילוס וסופוקלס. באמנות החזותית, שורה ארוכה של אמנים ואמנויות מילאו בעבודה יסודית ושקדנית את הסטודיואים. כך, הניחו הם את התנאים המקדימים, שאפשרו לפידיאס לכונן את מרחב המשחק הרחב שלו, למצוא את הגאונות שבו, וליצור בעוצמה שכזו. ולצד כל אלו, שורה של גברים שניהלו ותמכו בחיי המדינה: מילטיאדס, אריסטידס, תמיסטוקלס, קימון והגאון של ההלניזם – פריקלס.
היה זה, אם כן, בזמן הזה. ימים ספורים לפני המשחקים האולימפיים המהוללים. השמש נעלמה לה מאחורי פסגות ההרים וצללי ערב כבדים השתרעו על האקרופוליס, על מגדליו הזקורים ויצירות האמנות שלו. העיר הזוהרת והפורחת התכסתה כולה באפילה, ואף היכלה הקדוש של אתנה נבלע בחשיכה. שקט עמוק עטף את הכול. והנה, רק זוג צעיר אחד העז להפר את השלווה הזו. הם צעדו להם בינות האקרופוליס, מלאי עזוז, ידו-בידה, ידה בידו.
– כרסיליה היקרה! בעוד ימים ספרים, יוכרע גורלנו. בת-קול פנימית לוחשת לי, כי אני עתיד לנצח במשחקים האולימפיים. די לי במחשבה קלה עליך, ואני נמלא רוח קרב. ואמנם, כאשר יניחו על ראשי את זר עלי עץ הזית, ויברכו אותי מכל עבר בכבוד וזוהר, או-אז אצעד אל מלפני אביך. גם לו לא תהיה עוד ברירה, והוא ייאלץ לוותר על גאוותו האצילית. גם הוא לא יוכל עוד להמשיך ולמנוע אותך ממני. האין גם את חשה בכך?
כה אמר העלם הצעיר. גופו היה תמיר וחטוב, ודמותו קרנה שקט, רצינות ואצילות. איברי-גופו ניחנו בסימטריה מופלאה והוא שפע חיוניות ועוצמה. נדמה היה שכל תנועה, ולו הקטנה ביותר שלו – מגלמת את חינוכו ומבטאת את אופיו המוסרי והאצילי.
היא האזינה מחויכת וצחקה. ככל שהדבר אפשרי – הייתה יפה לא פחות ממנו. אך בעוד הוא היה מופת של אומץ גברי, הייתה בכריסליה שלמות נשית. פניה היו עדינים ורכים, ובה בעת מלאי חיוניות ועוצמה. עיניה בערו ובהקו באהבה יוקדת.
– אכן, גם אני מרגישה בכך שעתיד אתה לנצח במשחקים האולימפיים, וכבר עכשיו אני מתמלאת בגאווה ובשמחה על הישגך. אך האם תאמין לי, לו אספר לך שרוחשת בי גם קנאה? מדוע רק לגברים שמור העונג לזכות בכבוד האלים ותהילה? גם בי יש כוח, אני חשה בו, גם אני מסוגלת להתחרות עם השוות לי. אלא שמתירים לנו לאמן את גופנו רק לצורך טיפוח הבריאות. מעודדים אותנו ללכת בדרכי החינוך המוזי, דהיינו להתאמן במוסיקה. שכן, סולון גרס שמשם מגיעה המידה הטובה של האומץ הרך וההחלטיות הנשית. מדוע לא התמזל מזלי להתחנך בספרטה? ליקרוגוס התווה שם חיים אחרים לגמרי עבור הנשים.
הוא האזין לה מחויך, ואז הוסיף: "אמת. הספרטנים מחנכים את הנשים והגברים בדרך אחת, ובדומה לבחורים, עוברות העלמות הצעירות אימונים מקיפים בהתעמלות. מחלקים אותן לקבוצות בהתאם לגיל, ומאמנים אותן בניתור, ריצה, היאבקות, קפיצה, בהטלת דיסקוס וחנית. ועוד: על מנת לחשל את גופן ולחזק את השרירים – הן נחשפות בכוונה תחילה לאוויר הקר וגם לשמש. הן מתהלכות בלבוש מועט לא רק במגרשי האימונים, אלא אף בשווקים. ובכל זאת – אל המשחקים האולימפיים, אין שולחים הספרטנים נציגות. תחת זאת – יש להן, לנשים, משחקים משל עצמן בספרטה. בזמן שביקרתי שם, נפלה בחיקי ההזדמנות לצפות בחגיגה זו. היה זה מחזה נאה, ובשמחה הייתי צופה בו בשנית. אך לא הייתי רוצה שכלתי לעתיד תהיה אחת מן המשתתפות. כפי שייקבע כל מומחה בנקל, אין בכוחן של נשים להגיע לידי הישגים אתלטים. ואילו אנו, האתלטים, רואים בכל התחרויות הספרטניות האלו – לא יותר מאשר משחק ילדים יפה. אנו יכולים להתענג על כך, כפי שאדם מבוגר שמח במאמציו הכנים של ילד להשתוות אל המבוגרים או להשיג איזושהי מידה של שלמות. אנו יכולים להתפעל מהחן ומהכישרון של האינדיבידואל. ובכל זאת, במקרה של נשים – ראוי לאין שיעור, להציג ולממש את החן הזה בריקוד ובמחולות מעגליים. מראה עלמה מייצר לרוב תגובות מסוג מסוים באנשים. ואכן, שמעתי את לאונידס קורא: "רגליה הקטנטנות! הייתי רוצה להמטיר עליהן נשיקות", ואילו אריסטופנס קרא: "כמה שאת יפה, עורך פורח“.
הוא קטע לרגע את נאומו, על מנת לבחון את הרושם שהותירו דבריו. ואז, נטל בעדינות את זרועה, ושאל: "האם גם עכשיו, לאחר ששמעת מה בפי, עוד מפעמת בך המשאלה להתחרות בפומבי באתלטיקה? או שאולי אינך מאמינה לי?". לאחר שתיקה ארוכה ומאבק פנימי גלוי, השיבה חרישית: "אם הגברים כולם באמת דוחים כל כך, אין לי אלא להסכים עמך. אך כיצד, אם כן, יעלה בידינו לשלהב את הנוער ולנסוך בו השראה? כיצד נוכל לספק את התשוקה העזה שבנו להכרה? תאמר מה שתאמר, הרי העונג שבהישגים טמון בהכרה, היא זו שאחראית לכך".
– התכלית של תרגילי ההתעלמות מסתכמת בחישול וחיזוק גופכן. את ההכרה עליכן לחפש במחוזות אחרים. הן יוון כולה גאה בספפו, המשוררת שלה. מספרים שכאשר סולון החכם האזין לאחד משיריה, הוא קרא נרגש: "אינני מוכן למות, לפי שאלמד את השיר הזה בעל פה“. היש שבח גדול מזה? ואם איזו אישה מוכשרת פחות להישגים רוחניים, פתוחים בפניה הריקוד והמחולות המעגליים. אפשרות נוספת: עשו לכן תחרויות מול צופות ושופטות בלבד, ללא גברים. שם תוכלו אולי לנסוך השראה על הנוער ולהשפיע עליו באופן חיובי. ושם, במסגרת הזאת, תוכלו גם לספק את הצורך בהכרה שהזכרת. שכן תתחרו בשוות לכן, ותשפטו באופן בלתי מותנה, בלא הטייה מסיבה חיצונית כזאת או אחרת.
נדמה היה שהוקל לה. לאחר מחשבה השיבה: "זוהי הצעה שיש לשקול בכובד ראש. אבל דומני שהגיעה השעה לשוב הביתה. נעשה קר, ועליך לשמור על כוחך לקראת התחרויות״. בשלווה ובשקט, הוא נענה להצעתה החמה והאכפתית.
***
התחלתי לעבוד על סקיצה זו לפני זמן רב, כאשר שאלו אותי לדעתי על האפשרות של נשים לקחת חלק בתחרויות התעמלות. מחסור בזמן והיעדר הזדמנות מתאימה לכך עיכבו אותי, והתמהמתי עם שליחת הטקסט. אבל לו היו מציבים בפני את אותה שאלה עכשיו – הייתי משיבה אולי אחרת. וזאת בשל טורניר הספורט שארגנו הנשים הברלינאיות. הרושם שאירוע זה הותיר עלי הוא בלתי נשכח. כמה מקוריות, אופנתיות ומהוגנות היו הנשים הברלינאיות בתלבושות שלהן! כיצד צעדו בהידוק ובכל זאת גם בחן לצלילי המוזיקה, והתחלקו בדיוק מופתי לשש קבוצות, כך שכל שתי קבוצות התחרו זו בזו, וביצעו את אותם תרגילים במקביל.
אינני יודעת להצביע במדויק על הסיבה לרושם העז שכל זה הותיר בי, למה שגרם לעמדתי המקורית להתערער כך. מה, אם כן, יכולה להיות הסיבה לכך? ייתכן שהיה זה העדר המעורבות הגברית בתרגילים, אולי הביצוע המדויק של התרגילים עצמם, ואולי ההכרה בכך שנשים ארגנו והנחו את האירוע הזה לגמרי בעצמן. אולי השילוב של כל הדברים האלו. על כל פנים, היה זה מאורע חגיגי עבורי, וחשבתי לעצמי לעצמי שלהיטות ומאמצים כנים שכאלו, ישתיקו קולות קלי דעת וטיפשים. לא רק עלי הותירו המתחרות רושם עמוק כל כך, אלא גם על האתלטיות שבקהל.
אולם, כאשר האזנתי למה שאמרו האנשים בינם לבינם, על מנת להתרשם מביקורת בלתי מצונזרת, שמעתי איזה ליאונדיס אחד כאן, ואריסטופנס אחר שם. ואפילו במקרה הטוב ביותר, הם קבעו: " התרגילים היו נחמדים מאוד, אבל גם קלים למדי".
ומשום כך, התחזקה אחיזתי בעמדתי אפילו יותר: על נשים להתחרות זו בזו, מול קהל נשי בלבד. את מלאכת השיפוט יש להפקיד גם כן בידי נשים. אין לי ספק, שלו יאורגנו תחרויות נשים שכאלו, ניתן יהיה למצוא גם שופטות בלתי-מוטות. כאלו שידעו מהי אמת-המידה המתאימה לתחרויות שכאלו – מה נחשב בדין להישג ספורטיבי נשי, במסגרת מה שהוא אפשרי במסגרת המין הנקבי והכוחות שלרשותו. השופטות הללו לא יושפעו מביקורת קלת-דעת, ולא יוטו מסיבות חיצוניות. אני בטוחה שלדבר תהיה השפעה חיובית לא רק על הצופות הנשיות אלא גם על המתחרות. הן יוכלו להרגיש חופשיות יותר גם בזמן ביצוע התרגילים עצמם.
למרות הקדמה והזמן המתקדם שבו אנו חיים, אתונה יכולה לשמש כאן עבורנו מודל, דגם מופתי. זו איננה נסיגה, רגרסיה, והרי זהו מהלך מקובל ושכיח בהקשרים ספרותיים ואמנותיים. כפי שכותב לסינג, כה יפה:
"אנחנו המודרנים, מנסים לעתים קרובות להתעלות על העתיקים. לא אחת, יש מי שמבקש להפוך את אחד מהשבילים הענוגים שהתוו לכדי כביש מהיר. אבל טמון בכך גם סיכון, כי אנו עלולים למצוא את עצמנו באיזורי פרא או ספר“.
בטקסט אין כל התייחסות לייחוד היהודי. הציטוט של לסינג בסיום המאמר תוחם את העולם התרבותי בתוכו הוא מתקיים, המבקש לשלב ולהטמיע את התרבות היהודית בתוך התרבות הגרמנית, הממשיכה הטבעית של התרבות הקלאסית המפוארת. הפמיניזם שמציגה כאן הדוויג הוא מפוכח וראליסטי, מכיר בכך שלמרות השאיפות הנעלות לשיוויון אי אפשר לנצח את ההתנשאות והזלזול הגברי. היא מעוניינת שנשים יזכו להכרה, אבל יודעת שגברים אינם מסוגלים לתת להם כזו. והיא מאמינה שהביטוי הנשי האידיאלי הוא כבת זוג תומכת. כמו ההכרה של תנועת ׳המתעמלים הצעירים׳ בנחיתות היהודית המובנית, גם היא מכירה בנחיתות הנשית, שהיא טבעית וברורה עבורה. התרבות היוונית היא נקודת ההתיחסות היחידה הרלוונטית, והיאמעניקה לה רק את ספפו כמודל של אישה נערצת אליה כדאי להידמות. הבילדונג הוא מלכודת דבש.
הדוויג המשיכה לחיות בבית המשפחה. היא עבדה כרופאה במרפאתו של ד״ר ברקוביץ׳, אחד מהמרצים שלה באוניברסיטה. הוא בא ממשפחה עשירה ומכובדת והיה שייך לאליטה העירונית. בגלל שסירב להמיר את דתו, משיקולי גאווה לאומית, לא יכול היה להתקדם באוניברסיטה. פרי, אחיה הקטן של הדוויג, שהתקשה להתמיד בלימודיו, נהג לבקר אותה במרפאה, וד״ר ברקוביץ׳ הפך למעין דמות אב עבורו. פרי סיפר מאוחר יותר שהדוויג הייתה מאוהבת ברופא המבוגר, וקיוותה שיתגרש מאשתו ויתחתן איתה. אבל תקוותיה נכזבו. בשנת 1914, כחודש אחרי שפרצה המלחמה, התחתנה עם אלפרד לנג, שהיה קרוב יותר אליה במוצאו ובמעמדו, בן מהגרים מצ׳כיה שניהל את חברת הביטוח הגדולה באוסטריה. הנישואים הבטיחו את עתידה הכלכלי. היא הפכה לבעלת בית משלה, מחוץ ללאופולדשטאדט. נתיב ההשכלה הוכיח את עצמו שוב, ככזה שמאפשר תנועה במעלה הסולם החברתי והכלכלי. לאחר הנישואים זנחה את העיסוק ברפואה. היא תחזור אליו רק יותר מ-20 שנים אחר כך.
לאימה של סבתי קראו הדוויג, והיא נולדה בשנת 1891 בברלין. שמה העברי, שצורף כשם שני לשמה הרשמי, היה חנה. הוא כתוב ׳חנה בת-יעקב היילברונר׳, בראש ציור שמן שלה, בו היא עונדת עגילים, ותכשיט מגן דוד תלוי בפתח צווארון התחרה, מלאכת המחשבת, שלצווארה. היא צעירה, שחומה ויפה, מבטה תלוי בעתיד. ציור זה היה תלוי בביתנו כשהייתי ילד. אני זוכר שאהבתי להעביר אצבע על פיתולי המסגרת הזהובה ומסוגננת. חשבתי שהעצב שמביע מבטה הוא שלווה. כילד, נראתה לי כמו דמות אצילית מעולם אחר. לא ידעתי שמתה בשואה כי לא חשבתי על זה.
היא נוכחה בחיינו גם באופן נוסף. כאשר נולדה אחותי, חמש שנים אחרי, ביקשה סבתי שיקראו לה על שם אימה, וכדי לרצות אותה נוסף לה השם חנה כשם שני.
סבתא יהודית נתנה את הציור לאבי, ולאחר הגירושים הוא לקח אותו אליו. מאחר שלא היה לו בית משלו תלה אותו בגלריית התכשיטים שהקים ביפו. היא צפתה בעסק גדל ומתמוטט. כשברח להולנד לקח איתו את הציור לשם, והחזיר אותו עמו לארץ לאחר שהצליח לחסל את חובותיו. ימים ספורים לפני שמת נתן אותו לאחותי ׳בהשאלה׳, והוא תלוי כעת בביתה. משפחתה קוראת לדמות המצוירת ׳סבתא חנה מהשואה׳. סבתא יהודית סיפרה לאחותי שכאשר עלתה לארץ הביאה איתה את הציור הזה, מגולגל ונטול מסגרת, שניתן לה במתנה על ידי אימה, ושהוא, וגם כמה תכשיטים שהיו חלק מהנדוניה שלה, היו המזכרת היחידה ממנה. חנה מונצחת כעת בשם ביתה של אחותי. בעת שרשמה אותה במשרד הפנים החליטה אחותי לשנות גם את שמה שלה, להוריד את שמה השני ולהעניק אותו לביתה.
הדוויג חנה הייתה בת יחידה ולפני אחרונה מבין שמונת ילדיהם של הוריה. אביה הגיע לברלין כילד עני, ובזכות עבודה קשה וחתונה עם ביתו של הבוס הפך לבעלים של בית חרושת משגשג לכובעים. ברלין הפכה בשנת 1871 לבירת הקיסרות הגרמנית, מה שהביא לשגשוג כלכלי ולצמיחתה המהירה. אחד מאחיה מת כאשר הייתה נערה עקב דלקת תוספתן, שהייתה, בימים שלפני גילוי האנטיביוטיקה, נטולת מרפא. זה בוודאי היה כרוך בייסורים קשים. משפחתה הייתה יהודית שומרת מסורת ופטריוטית גרמנית. בבית שמרו על כשרות, אבל לא דיקדקו בכל מצוות הדת. האב חינך את בניו להיות סוחרים מוצלחים ולשם כך שלח אותם למסעות ונסיעות שירחיבו את אופקיהם. כך הגיע אחד מאחיה לוינה, הכרך הגרמני הגדול ביותר באותה תקופה ובירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. שם הכיר את ארנולד דונט, צעיר יהודי בן העיר. כאשר הגיע ארנולד לביקור בברלין, בשנת 1912, לרגל כינוס ארגון המתעמלים הציוני ׳מכבי׳ שנערך בעיר, הזמין אותו האח לארוחה בבית המשפחה. כך נפגשו הוריה של סבתי.
היא היתה בת 21, הוא בן 25. הם התאהבו והתחתנו. ציור השמן היה בוודאי חלק מהנדוניה שלה, הרכוש שהביאה עמה לתא המשפחתי החדש. רואים בו אישה צעירה שעתידה לפניה. כפי שמצופה מאשת איש עזבה את משפחתה שבברלין ועברה לוינה. זו הייתה אמנם מדינה שונה, והמבטא של הגרמנית שדיברו בה היה אחר, אבל אפשר היה להסתדר. לאימו של ארנולד, ברטה, הייתה חנות למוצרי בית ברובע היהודי של העיר. העסקים היו טובים. וינה הייתה בירה אימפריאלית שוקקת, בעלת חיי תרבות סוערים, מרכז העולם. הדוויג התחילה לעבוד בחנות המשפחתית, תחת חמותה. בתם הראשונה של הזוג, רות, נולדה ב-21 ביולי 1914, שלושה שבועות אחרי ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, שבוע לפני שהאימפריה יצאה למלחמה שבסופה תפסיק להתקיים. גרמניה הצטרפה אליה בראשית אוגוסט, ופתאום העולם כולו היה במלחמה. הכל השתנה בעקבות זה. מהלך חייה הופר באופן חסר תקנה.
אבי היה אדם יוצא דופן, מוכשר ומבריק, אבל פגום בצורה עמוקה. חלפו 13 שנים מאז שמת וכבר מחלתי לו על פגמיו. כתבתי על זה אז ואין לי צורך להעמיק בכך יותר. חלק מהם התגלגל אליי, כמו חלק ממעלותיו. אני חי בשלום עם מי שהנני, גאה בכך שאני אב טוב ממנו. הוא הוריש לי, בין היתר, סיפור משפחתי שאני חש חובה לחקור ולהבין.
לא היה אדם שאהב והעריץ את אבי יותר מאמו, סבתא יהודית, שאנחנו קראנו לה סבתא יודית. הוא היה משוש לבבה ובבת עינה והיא תמכה בו בכל. כשהתגרשו הורי בחרה להתנכר לאמי ולהאשים אותה בהתפרקות הנישואים, למרות שבגידותיו של אבי היו בוודאי ידועות לה. כשנאלץ לברוח מהארץ עקב שקיעה בחובות והתמוטטות רשת חנויות התכשיטים שהקים ופתח חנות לתכשיטים ומתנות באמסטרדם שימשה כאשת הקשר לכל הספקים שהכיר. היא הייתה נוסעת למפעלי הייצור, אישה נכה הנעזרת במקל הליכה, וארזה לו חבילות בסלון ביתה הצופה על הר הזבל חירייה. היא הצילה אותו, אז, הקריבה את כל זמנה ואת כל יכולתיה עבורו.
המבטא הגרמני של סבתי היה ברור ומודגש, אבל עורה היה כהה. את אותו גוון עור הורישה גם לאבי. הוא והיא נראו כמזרחים בתקופה בה חזות כזו תייגה אותך כנחות. היא הייתה אישה פרגמטית ולא אינטלקטואלית באופן כמעט אידיאולוגי, אבל התגאתה מאוד בכך ששני בניהמהנדסים וסייעה רבות לאמי בלימודיה באוניברסיטה בראשית נישואיה לאבי. היא ידעה לפנק באוכל הטעים שהכינה, בתחושה שנתנה לי, כנכדה, של אהבה נטולת תנאי. היא הייתה מעשנת כבדה, אישה פעילה ונמרצת שהפכה לנכה כשהייתה בת פחות משישים, ומאז סבלה מכאבים נוראים ובלתי פוסקים. היא שלטה בביתה ללא מצרים, והייתה אישה חזקה, בעלת דיעות נחרצות. היא הייתה מרירה וקשת יום. היה בה משהו מתעתע.
היא הייתה חסרת מזל ובת מזל. נכותה נגרמה עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח אורטופדי פשוט יחסית. סכין המנתח החליקה, וכך נחתך העצב הראשי ברגלה. כשהייתה מבוגרת זכתה בפרס הראשון בלוטו, והסכום הספיק כדי לקנות בית בכפר סבא לה, ודירה בפתח תקווה לבנה הצעיר. לאבי, שאותו אהבה יותר מכל, נתנה סכום כסף גדול, שכנראה סייע בחיסול חלק מחובותיו. היא שמרה את הזכייה בסוד ממני ומאחותי, ובמשך שנים חשבתי שנהגה כך כיוון שהדבר אפשר לה להמשיך ולהציג עצמה כקורבן של הנסיבות. אבל הסבר זה רק מעיד עד כמה הפכתי לשיפוטי כלפיה כשבגרתי. אולי פחדה שאמי, שאבי תמיד איחר בתשלום מזונותיה, תנצל זאת לטובתה.
היא עישנה בשרשרת, מדליקה סיגריה בסיגריה, ממלאת מאפרות. בזיקנתה חלתה עקב כך בנפחת ריאות, אבל סרטן הלבלב הוא זה שהרג אותה לבסוף. היא הייתה אישה חזקה וקשה, אבל רגשנית לעיתים. על עברה סיפרה רק שברי סיפורים שחזרו על עצמם, ועל חלקים ממנו לא אמרה דבר. אני לא שאלתי מחוסר עניין. בחברתה הייתי הנכד הבכור והאהוב, שאותו צריך לפנק ועליו צריך לשמור. פעם, כשהייתי קטן ועדיין גרנו בדימונה, קיבלתי סקטים כמתנת יום הולדת. היא פחדה שאפול ואפצע, כמו בנה הצעיר ששבר כך את ידו, ולכן, בעת שבאה לבקר אותנו, גנבה אותם מהארון וזרקה אותם.
ידעתי שנולדה בוינה, עיר גדולה בה מדברים גרמנית, שהוריה נשארו שם כאשר עלתה לארץ, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ששירתה ב׳הגנה׳ וכך פגשה את סבי, ואז אבי נולד.
היא לא סיפרה איך ומדוע נפרדו, אבל ידעתי שבזמן מלחמת השחרור, בזמן שאבי היה בן ארבע, הייתה אם חד הורית, נצורה איתו בירושלים, מחולצת משם בשיירת משוריינים, מבשלת במחנות צבא. היא סיפרה איך פעם החזיקה רימון יד בינה לבין אבי בזמן שחיבקה אותו, והבטיחה לעצמה שלפני שיפגעו בה תפוצץ אותם יחדיו, כדי שלא ישאר לבד בעולם. אני לא חושב שניתן להתאושש לגמרי מחוויה כזו. זו הייתה, אולי, הטראומה המכוננת שלה, שהורישה גם לאבי.
אבי היה אדם יוצא דופן, מוכשר ומבריק, אבל פגום בצורה עמוקה. חלפו 13 שנים מאז שמת וכבר מחלתי לו על פגמיו. כתבתי על זה אז ואין לי צורך להעמיק בכך יותר. חלק מהם התגלגל אליי, כמו חלק ממעלותיו. אני חי בשלום עם מי שהנני, גאה בכך שאני אב טוב ממנו. הוא הוריש לי, בין היתר, סיפור משפחתי שאני חש חובה לחקור ולהבין.
לא היה אדם שאהב והעריץ את אבי יותר מאמו, סבתא יהודית, שאנחנו קראנו לה סבתא יודית. הוא היה משוש לבבה ובבת עינה והיא תמכה בו בכל. כשהתגרשו הורי בחרה להתנכר לאמי ולהאשים אותה בהתפרקות הנישואים, למרות שבגידותיו של אבי היו בוודאי ידועות לה. כשנאלץ לברוח מהארץ עקב שקיעה בחובות והתמוטטות רשת חנויות התכשיטים שהקים ופתח חנות לתכשיטים ומתנות באמסטרדם שימשה כאשת הקשר לכל הספקים שהכיר. היא הייתה נוסעת למפעלי הייצור, אישה נכה הנעזרת במקל הליכה, וארזה לו חבילות בסלון ביתה הצופה על הר הזבל חירייה. היא הצילה אותו, אז, הקריבה את כל זמנה ואת כל יכולתיה עבורו.
המבטא הגרמני של סבתי היה ברור ומודגש, אבל עורה היה כהה. את אותו גוון עור הורישה גם לאבי. הוא והיא נראו כמזרחים בתקופה בה חזות כזו תייגה אותך כנחות. היא הייתה אישה פרגמטית ולא אינטלקטואלית באופן כמעט אידיאולוגי, אבל התגאתה מאוד בכך ששני בניהמהנדסים וסייעה רבות לאמי בלימודיה באוניברסיטה בראשית נישואיה לאבי. היא ידעה לפנק באוכל הטעים שהכינה, בתחושה שנתנה לי, כנכדה, של אהבה נטולת תנאי. היא הייתה מעשנת כבדה, אישה פעילה ונמרצת שהפכה לנכה כשהייתה בת פחות משישים, ומאז סבלה מכאבים נוראים ובלתי פוסקים. היא שלטה בביתה ללא מצרים, והייתה אישה חזקה, בעלת דיעות נחרצות. היא הייתה מרירה וקשת יום. היה בה משהו מתעתע.
היא הייתה חסרת מזל ובת מזל. נכותה נגרמה עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח אורטופדי פשוט יחסית. סכין המנתח החליקה, וכך נחתך העצב הראשי ברגלה. כשהייתה מבוגרת זכתה בפרס הראשון בלוטו, והסכום הספיק כדי לקנות בית בכפר סבא לה, ודירה בפתח תקווה לבנה הצעיר. לאבי, שאותו אהבה יותר מכל, נתנה סכום כסף גדול, שכנראה סייע בחיסול חלק מחובותיו. היא שמרה את הזכייה בסוד ממני ומאחותי, ובמשך שנים חשבתי שנהגה כך כיוון שהדבר אפשר לה להמשיך ולהציג עצמה כקורבן של הנסיבות. אבל הסבר זה רק מעיד עד כמה הפכתי לשיפוטי כלפיה כשבגרתי. אולי פחדה שאמי, שאבי תמיד איחר בתשלום מזונותיה, תנצל זאת לטובתה.
היא עישנה בשרשרת, מדליקה סיגריה בסיגריה, ממלאת מאפרות. בזיקנתה חלתה עקב כך בנפחת ריאות, אבל סרטן הלבלב הוא זה שהרג אותה לבסוף. היא הייתה אישה חזקה וקשה, אבל רגשנית לעיתים. על עברה סיפרה רק שברי סיפורים שחזרו על עצמם, ועל חלקים ממנו לא אמרה דבר. אני לא שאלתי מחוסר עניין. בחברתה הייתי הנכד הבכור והאהוב, שאותו צריך לפנק ועליו צריך לשמור. פעם, כשהייתי קטן ועדיין גרנו בדימונה, קיבלתי סקטים כמתנת יום הולדת. היא פחדה שאפול ואפצע, כמו בנה הצעיר ששבר כך את ידו, ולכן, בעת שבאה לבקר אותנו, גנבה אותם מהארון וזרקה אותם.
ידעתי שנולדה בוינה, עיר גדולה בה מדברים גרמנית, שהוריה נשארו שם כאשר עלתה לארץ, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ששירתה ב׳הגנה׳ וכך פגשה את סבי, ואז אבי נולד.
היא לא סיפרה איך ומדוע נפרדו, אבל ידעתי שבזמן מלחמת השחרור, בזמן שאבי היה בן ארבע, הייתה אם חד הורית, נצורה איתו בירושלים, מחולצת משם בשיירת משוריינים, מבשלת במחנות צבא. היא סיפרה איך פעם החזיקה רימון יד בינה לבין אבי בזמן שחיבקה אותו, והבטיחה לעצמה שלפני שיפגעו בה תפוצץ אותם יחדיו, כדי שלא ישאר לבד בעולם. אני לא חושב שניתן להתאושש לגמרי מחוויה כזו. זו הייתה, אולי, הטראומה המכוננת שלה, שהורישה גם לאבי.
בשנות התבגרותו של ארנולד דונט, אבי סבתי, וינה הייתה מקום מסעיר, שובה דמיון. כבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית הרב תרבותית והרב לאומית, כור ההיתוך העירוני יצר בה תרכובות שלא היו כמותן קודם. ההיסטוריון קרל שורסקה תאר את העיר כערש המודרניזם, וטען כי היו בה תנאים מיוחדים שאפשרו חדשנות יוצאת דופן בתרבות, באמנות ובמדע. ׳וינה במפנה המאה׳ (Fin-de-siècle Vienna), שם הספר בו הציג שורסקה את תפיסתו, הפך למושג שגור, שממשיך להעסיק חוקרים מתחומים מגוונים.
יהודים, כמו זיגמונד פרויד, ארתור שניצלר, או מי שמוצאם היו יהודי ובחרו להמיר את דתם, כמו גוסטב מאהלר, היו ממובילי ההתפתחויות האלו. הם היו פחות מ-10% מהאוכלוסיה, אבל תפסו חלק משמעותי, עיקרי לעיתים, במהפכות בארכיטקטורה, באמנות, במוסיקה, בספרות, בעיתונות, בתיאטרון, ברפואה ובמדע שהתחוללו בעיר.
מה מכל זה חווה ארנולד? הוריו שלחו אותו ללמוד כינור, אבל הוא לא התמיד. ברטה, אימו, אהבה ללכת לתיאטרון. האם גם הוא, כמו רבים מצעירי וינה, העריץ את השחקנים והשחקניות המפורסמים, רצה להיות כמותם כשיתבגר? לכאורה, כל האפשרויות היו פתוחות בפניו אבל בפועל היה בן מהגרים, אחד מתוך רבים, שצריך למצוא את דרכו בסביבה מבלבלת.
וינה לא הייתה רק עיר תוססת ומלאת חיים אלא גם מקום חולה ורב ניגודים. הניגודים המעמדיים והמאבק החברתי המתמיד יצרו חברה שמכורה לסמלי כבוד, שקועה ברכילות ושטופה ברוע. האליל של היום יכול היה בקלות להפוך למושא הזלזול של מחר. האימפריה הייתה גוף מסורבל, בעל מנגנון בירוקרטי עצום ולא מתפקד. בצד החופש שבישר המודרניזם פעלו כל העת זרמים נגדיים. פולחן הצבאיות וסימני ההדר שלה איפשר לאצולה להמשיך ולשמור על מעמדה. כך, מדי הצבא האוסטרי היו היפים בעולם, והוא המשיך להחזיק בחיל פרשים עצום מעבר לכל הגיון צבאי, רק כדי שבני האצילים יוכלו להתהדר בכך ולזכות בתשואות במצעדים הצבאיים. במרכז העיר ובשדרה העצומה שהקיפה אותה נבנו מבני פאר, אבל בשוליה צמחו שכונות עלובות בהם גרו המהגרים העניים.
יהודי וינה, כמו יהודי האימפריה כולה, נהנו מחסותו של שליט האימפריה, פרנץ יוזף, התושב האהוב והמפורסם ביותר של העיר. הוא כונה על ידם בתואר ׳הקיסר ירום הודו׳. הקיסר היה אחראי לאיחוד אוסטריה והונגריה ושימש כמעין פטרון ודמות להתאחד סביבה ולהפגין באמצעות כך את הנאמנות למדינה ואת הזהות העירונית, שהייתה בזכותו גם זהות אימפריאלית. במקביל, וכתגובה לעלייה בכמות היהודים בעיר והשתלבותם בצמרת התרבותית והחברתית שלה, צמחה גם האנטישמיות. קרל לואגר (Karl Lueger), פוליטיקאי פופוליסט ואנטישמי, איש צבעוני שאהב את וינה באמת ובתמים, שימש כראש העיר בין השנים 1897-1910.
האנטישמיות המוחצנת והתיאטרלית שימשה את לואגר בעיקר ככלי פוליטי, לגיוס תמיכה בקרב מצביעיו ובכדי לבדל את התנועה שהוביל מיריבותיה. זו הייתה התאגדות סביב שנאת אוייב משותף. היא פנתה אל רגש הגאווה והזהות התרבותית, לפטריוטיות האוסטרית והעירונית. הם גונבים לנו את העיר, הם משתלטים עליה: אלה הצהרות שקל להזדהות עמן בתקופה של משבר.
בפועל, לאחר שנבחר, לואגר התרכז בפיתוח העיר ובהתמודדות עם הקשיים שגרמה צמחיתה המהירה. למעשה, תקופת כהונתו היא גם זמן שיא התפתחות הקהילה היהודית. אבל התמיכה בו חושפת את עומק השנאה ליהודים, שעתידה להתגלות במלוא עוזה כאשר הנאצים ישתלטו על העיר. האנטישמיות הממוסדת והפוליטית בוינה גם השפיעה עמוקות על מייסד התנועה הציונית, תיאודור (בנימין זאב) הרצל.
הרצל אמנם לא נולד בוינה אבל התחנך בעיר, ובה גם זכה להצלחה, כמחזאי, עיתונאי וסופר. האנטישמיות של לואגר וחסידיו, בה נתקל בוינה, השפיה עמוקות על הכרה שלו בחוסר יכולתם של היהודים להשתלב במדינות הלאום המתפתחות, ובצורך שלהם לבסס לאום משל עצמם. ׳מדינת היהודים׳, הספר המכונן של הציונות המדינית, נכתב אמנם בפריז אבל הודפס ופורסם בוינה ובלייפציג.
הרצל הפך לאב המייסד של הציונות, לסמל שחורג מעצם דמותו. אבל בעיר מגוריו, לאחר התלהבות ראשונית, זכה בעיקר ללעג. עבור רוב בני המעמד התרבותי אליו השתייך דעותיו החדשות והתנועה שהקים היו שוליות ומוזרות. רוב ידידיו ומכריו מהתקופה שקדמה להתגלות שחווה התקשו להבין את פישרה, וזלזלו במאמינים שהתקבצו סביבו והתייחסו אליו כאל משיח חדש.
ארנולד דונט היה בן 10 כאשר התכנס הקונגרס הציוני הראשון. הרצל ודאי נראה לו בילדותו כדמות פלאית, ׳מלך היהודים׳ שמבטיח לאחד את בליל היהודים וליצור מהם עם. אביו, יוסף צבי, היה מהמאמינים המוקדמים בציונות. הוא היה בין הראשונים שרכשו מניה ב׳אוצר התיישבות היהודים׳ (Jewish Colonial Trust), הבנק שהוקם על ידי ההסתדרות הציונית.
שטפן צווייג, הסופר היהודי-אוסטרי, יליד וינה, מתאר בספר הזכרונות שכתב, ׳העולם של אתמול׳ את ילדותו והתבגרותו בעיר, ואת העולם התרבותי העשיר שלה. כבן אליטה, שבא ממשפחה עשירה, הוא כמעט לא הבחין בצללים שהעיבו על העולם שתיאר. צווייג היה בטוח בזהותו האירופית ויהדותו הייתה עבורו שער לשייכות קוסמופוליטית המתעלה על הרגש הלאומי הנחות. הרצל, אותו הכיר עוד מנעוריו, פרסם סיפורים ורשימות של צווייג בעיתון שערך.צוויג לא העריך אותו במיוחד כסופר ומחזאי, אבל חש קרבה גדולה אליו. כאשר התנתק הרצל מחיי התרבות של וינה והפך למדינאי מטעם התנועה שהקים, צווייג התרחק ממנו.
צווייג נולד בשנת 1881, כך שחווה את הולדת התנועה הציונית, את ההתלהבות שעוררה בהתחלה גם בקרב יהודי וינה, ואיך הפכה לזלזול מאוחר יותר, כאשר הרצל נכשל לגייס הכרה בינלאומית. כך תאר את פגישת האחרונה עם הרצל, זמן קצר לפני מותו, כאשר כבר היה חולה מאוד. הנסיבות של הפגישה הזו פרוזאיות, עירוניות: מפגש אקראי בפארק. צווייג נע באותו זמן בין ערי אירופה השונות, מרחיב את אופקיו, ורק חזר לוינה. הרצל בילה בה בין שהות בבית הבראה אחד לשני.
… פגשתי אותו יום אחד בפארק העירוני. ברור שבא מן המערכת, הלך לאיטו, שחוח מעט. לא עוד צעדי התנופה הישנים. בירכתי אותו בנימוס ואמרתי לעבור על פניו, אך הוא נחפז אלי, הזדקף והושיט לי יד: ״מדוע אתה מתחבא? אין לך כל צורך בזה.״ הוא שיבח את בריחותי התכופות לחוץ לארץ, ״זו הדרך היחידה לפנינו,״ אמר. ״כל מה שאני יודע, למדתי בחוץ לארץ. רק שם אדם מתרגל לחשוב לטווח ארוך. אני משוכנע שלא הייתי אוזר עוז להעלות כאן את התפיסה הראשונית שלי, הם היו הורסים לי אותה בעודה נובטת ומלבלבת. אבל השבח לאל, כשהבאתי אותה לכאן כבר היתה מוגמרת, ולא היתה להם ברירה אלא להרים את הכפפה.״ במרירות רבה דיבר על וינה.
הרצל מתואר כאן כדמות עגומה, טראגית. הוא יודע שחייו מתקרבים לקיצם ומבכה את כשלונותיו. העיר שסירבה להכיר בגדולתו, שאיימה לסרס את מחשבתו, המולדת שהקיאה אותו. חוסר ההערכה שהוא חש והידיעה שאנשים מתחמקים ממנו, הם שיקוף של המשבר שעברה באותה עת התנועה הציונית, סביב הצעת ׳תכנית אוגנדה׳ הכושלת. אבל זה גם רגש של מי שחווה על בשרו את הביטוי ׳אין נביא בעירו׳.
… ליוויתי אותו כברת דרך ארוכה עד לביתו. הוא נעצר, הושיט לי יד ואמר: ״מדוע אינך בא לבקר אצלי? עדיין לא ביקרת בביתי. טלפן תחילה, ואני כבר אתפנה.״ הבטחתי לו מתוך החלטה ברורה לא לקיים, מפני שככל שאדם אהוב עלי יותר, זמנו יקר לי יותר.
זה מכמיר לב. שני הצדדים יודעים שלא יהיה שום ביקור, וכי ההזמנה וההבטחה לקיים אותה הן רק דיבורי נימוס ריקים. במפגש ביניהם הרצל, הבודד והעגום, הוא איש האתמול שכשל, וצווייג מי שעליו להזהר פן גורל דומה יפקוד גם אותו.
כאשר, לאחר זמן קצר, מת הרצל, רק בן 44, צווייג מגיע ללוויה, לחלוק לו כבוד אחרון. מה שהוא רואה שם מלמד אותו שלא העריך אותו נכונה:
יום מיוחד במינו היה היום ההוא, יום ביולי שלא יימחה מנפשם של האנשים שחוו אותו. פתאום הגיעו לווינה, לכל תחנות הרכבת, בכל הרכבות, ביום ובלילה, יהודים מכל הארצות, מן המערב והמזרח, מטורקיה, מכל ערי השדה, ובפני כולם אימת הבשורה הרעה. מעולם לא הורגש ברור יותר מה שלא הורגש קודם לכן בגלל המאבקים והדיבורים, כי כאן מלווים למנוחתו מנהיג של תנועה גדולה. לא היה קץ למסע ההלוויה. פתאום הבחינה וינה כי מת לא רק סופר או משורר בינוני, אלא מעצב רעיונות הקם ומנצח בארץ אחת, בעם אחד, במרווחי זמן ארוכים מאוד.
במותו, מתגלה הרצל כנביא לאומי. זו משמעות היחס שהוא מקבל מהמוני האדם שנוהרים ללוויה. האנשים האלה שונים מבני העיר התרבותיים והמהוגנים. צווייג מוקסם ובמקביל מתנשא עליהם:
בבית העלמין השתררה מהומה. רבים מדי פרצו אל ארונו, בוכים, צועקים, מקוננים, מתוך ייאוש פראי שהגיח, והקולות הפכו לזעקות, לשאגות. הסדר הופר על ידי יגון קמאי, אקסטטי, שלא ראיתי כמותו מעולם בשעת קבורה, ולא שבתי לראות מאז. על פי הכאב האדיר הזה, שפרץ בזינוקים סוערים ממעמקי נפשם של עם-המיליונים, ניתן להעריך לראשונה כמה להט ותקווה הטיל לעולם אדם יחיד ובודד זה בכוח מחשבתו.
צווייג אמנם מתפעל מההתפרצות הרגשית הזאת, שחושפת רובד עמוק ובסיסי בנפשם של המקוננים, אבל אינו רואה עצמו כחלק מהמון האוסטיודן המהווה את עיקר העם היהודי. הזהות הלאומית שלו לא מתחזקת בעקבות החוויה. הוא נותר מנוכר לה.
מסע הלויה של הרצל, 1904
בצילום מסע הלוויה ניתן לראות את השיירה המלווה את הכרכרה שנושאת את הארון. שימו לב לאיש המתאבל, זועק אל הרקיע בידיים מורמותבפינה השמאלית התחתונה של התצלום. נשים בשמלות בהירות וכובעי קיץ, שאולי נקלעו במקרה לאירוע המוזר הזה, צופות מהמדרכה הרחוקה. כך מתאר את האירוע ההיסטוריון אלכסנדר ביין:
בצוואתו משנת 1900 ובזו האחרונה מ־5 במארס 1903 ביקש הרצל “לווייה של המעמד העני־ביותר, לא נאוּמים ולא פּרחים”. בתוך ארון של מתכת ציווה לשים אותו על־יד אביו, ברצונו “לשכב שם עד שיעביר העם היהודי את גוּפי לארץ־ישראל”. לפיכך היתה הלוויה ללא כל קישוּט חיצוני. מאחרי מרכבת־הלוויה הפּשוּטה נסעוּ בכרכרות רק הנשים מבּנות המשפּחה, כל שאר המלווים הלכוּ כוּלם ברגל, על אף החום הגדול של שרב־הקיץ. ואיזו תהלוּכה היתה זו, שנמשכה מדירתו של הרצל ברחוב הייצינגאֶר, דרך רחוב קוֹטיג', רחוב פּרינץ אוֹיגאֶן, לפני הטירקאֶנשאַַנצאֶ עד לבית־הקברות הדאֶבּלינגי. בין ווֹלפסוֹן ורייכנפלד, שאותם מינה הרצל, יחד עם קְרֶמֶנֶצקי וקאַוּאֶן למבצעי הצוואה ולאפוטרופסים, הלך בנו של הרצל, האנס בן הי“ג; אחריהם באוּ חברי הוועד־הפועל וציונים נודעים אחרים, המו”ל וחברי המערכת של “נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, אישים מעולם הספרוּת והעיתונוּת, מדינאים, הֶכְלֶר הנאמן, באי־כוח הקהילה היהודית ומוסדות יהודיים אחרים בווינה, אחריהם משלחות הציונים מווינה, מכל ערי אוסטריה, מכל ארצות אירופּה, מאנגליה, גרמניה, צרפת, שווייץ, רוסיה, פולין, רומניה ובולגריה, ואחריהם רבים־רבים שבאוּ בשליחוּת של לבם בלבד, צעירים וּזקנים, חופשיים וחרדים, סוציאליסטים, אתיאיסטים, אנשים פּשוּטים ורמי־מעלה, מחנה גדול מאוד – ההודעה של “די ואֶלט” מדברת על ששת אלפים איש. לוויה כזאת לא נערכה עד אז מעולם ליהודי. ומשהורד הארון אל הקבר וּווֹלפסון סיים את שבוּעת־האמוּנים שלו באותו פסוּק, שהרצל אמר אותו בנעילת הקונגרס הששי: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”, ומשקרא האנס בקולו הילדותי הרך את הקדיש, עלתה בכייה והתייפּחוּת מתוך קהל הנאספים. דומה היה, היהוּדים אבלים על מות אביהם.
גם ארנולד נפתלי דונט בן ה-17 נכח בלוויה הזאת. אביו האמיתי נפטר מעט יותר משנה לפני כן. לאחר מותו החל ארנולד להשתתף בפעילות ארגון ספורט ציוני: ׳המתעמלים היהודיים של וינה׳ ((Winer Jüdischen Turnverein. אולי זו הייתה דרך עבורו להמשיך ולשמור על קשר עם חבריו שהמשיכו ללמוד בזמן שהוא עבד בחנות. יכול להיות שהיה אחד מאלה שצעדו מאחורי הארון, במגבעות אבל.
האם זעק ובכה? האם חש התעלות נפש ואחדות גורל עם בני עמו, שגדשו את העיר ואת בית הקברות? כמה משמעותית הייתה החוויה המכוננת הזו בגיבוש זהותו?
יש סיכוי רב שהדבקות של אבי סבתי בציונות ובמסורת היהודית עלתה לו בחייו. אולי החליפה ומילאה את החלל שנפער בהם עם מות אביו, ודאי נתנה לו משהו יציב להאמין בו, בתוך העידן הסוער בו חי. היא הניעה את עזיבתה של סבתי את הבית בגיל צעיר ואת עלייתה לארץ. האם משהו מכל זה עבר לי בתורשה?
ספרו של שורסקה:
Carl E. Schorske, Fin-de-Siècle Vienna: Politics and Culture, Knoff, 1979
הרי משפחת דונט, מצולמת בדיוקן משפחתי, המציג לראווה את כל מה שיש להם להתגאות בו. זו עדיין לא המשפחה כולה. האח האחרון יוולד רק בעוד שנתיים-שלוש. מבטי כולם רציניים מאוד, קפואים. איש לא מחייך. לא נראה שכיף להם, או שאולי הנחישות הזו היא חלק ממה שהם רוצים להראות לעולם? משפחת דונט מכוונת למעלה. הם רוצים להתקדם בחיים.
אב המשפחה, יוסף צבי דונט, בעל זקן שופע ושפם מטופח, שקצוותיו גולגלו ונזקרו, לובש חליפה מהודרת. הוא נולד בשנת 1846, כך שהוא בערך בן גילי בתמונה, קצת למעלה מ-50. אני לא דומה לו בכלל, או אולי כן? הרי חלק מתוך הגנים שלו עברו אלי. מבטו תלוי בנקודה אחרת מאשר כולם, גופו מוטה קצת. הוא כאילו מנותק מהם. יוסף צבי בא ממשפחה דתית, שמוצאה מחבל מוראביה, במזרח צ׳כיה. אביו היה רב ותעשיין זעיר.
במרכז התמונה, הדמות המרשימה ביותר בה, ברטה, האימא. היא לובשת שמלה מסוגננת, בעלת כתפיים נפוחות וצווארון קשיח, שערה אסוף בתסרוקת גבוהה. נראה שהיא השולטת והקובעת בכל, מרכז המשפחה. ממבטה ניתן להבין שהיא אישה חזקה ודעתנית. היא צעירה מיוסף צבי ב-14 שנים. משפחתה באה מפראג, כך שבאה מרקע עירוני וחונכה בגרמנית. הייתה לה ילדות קשה. אימה נפטרה צעירה והיא הייתה צריכה לטפל באחיה הקטנים. אביה התחתן אחר כך שוב, נוספו לה עוד אחים ואחיות, ואז מתה אימה החורגת והיא הייתה צריכה לטפל גם בהם. גם שתיים מאחיותיה מתו. היא נותרה חרדה תמיד, רדופת פחדים, ולא יכלה לישון לבדה. עם אחיה שמרה בבגרותה על קשר רופף. אחד מהם היגר לארצות הברית והשתקע שם בעיר סינסינטי. ברטה הייתה משכילה יחסית ולמדה לפני נישואיה בסמינר למורים. היא אפילו ידעה לשחות, דבר יוצא דופן לנשים בתקופתה.
איני יודע איך נפגשו ברטה ויוסף, שבאו מרקע תרבותי שונה. אולי בפראג, אליה הגיע בעקבות עסקיו. כנראה שלא הייתה לה נדוניה גדולה, כך שאלו לא היו נישואי תועלת. ברטה לא הייתה אדוקה מספיק לטעם משפחת בעלה. כשהתחתנו, בשנת 1881, סירבה לגלח את שיערה, ואביו של יוסף לא בא לחתונה. אני רוצה להאמין שהקשר ביניהם בוסס על אהבה וכבוד הדדי, ושהיא הסתגלה אליו וקיבלה אותו כפי שהוא קיבל אותה. המשפחה שגידלו יחדיו הייתה יצירתם המשותפת, ההחלטות שקיבלו והמעשים שעשו נועדו להבטיח את עתידה. שני ילדיהם הראשונים, רוברט והדוויג, נולדו בעיר ברטיסלבה, בירת סלובקיה בימינו, אליה עברה ברטה בעקבות בעלה. השמות הללו, חסרי סממן יהודי, מראים שלבני הזוג היה רצון לאפשר את השתלבות ילדיהם בחברה הכללית, מחוץ לגבולות ומגבלות הקהילה היהודית.
בצילום הם מופיעים משני צדי הוריהם. רוברט, חולני ושדוף, חנוט בעניבת פפיון, בצווארון גבוה. החליפה שהוא לובש גדולה ממידתו ותלויה על גופו הצנום. פניו זוויתיות ומבטו רדוף. שערותיה של הדוויג שזורות לצמות המהודקות לראשה. היא נראית כועסת.
בנם השלישי של יוסף וברטה, ארנולד, אביה של סבתי, כבר נולד בוינה, בשנת 1887. הם היגרו לעיר הבירה האימפריאלית, כמו רבים אחרים, בעקבות האפשרויות הכלכליות והתרבותיות שהעניקה. הם היו חלק מתוך גל הגירה עצום שעבר על העיר, שגדלה פי 10 במהלך המאה ה-19 והפכה מעיר גדולה בת 200,000 תושבים לכרך עצום שבו גרים למעלה משני מליון. יוסף צבי וברטה נעזרו בקרובי משפחה שהיגרו לוינה לפניהם, אבל התנתקו מהקהילה שהכירו, בצעד שהיה בו גם סיכון. הגירה יכולה להיות גם כושלת. היא יכולה להביא להתדרדרות לעוני, היא משבר שיש להחלים ממנו, והשנים הראשונות שלה אף פעם לא קלות.
התמונה צולמה בשנת 1898, להערכתי. ארנולד הוא בן עשר או אחת עשרה, גילה של בתי. מבנה פניו עגלגל, דומה יותר לזה של אמו מאשר של אביו. הוא עדיין לא בוגר מספיק כדי להזדקק לעניבה, והצווארון הלבן מזהה אותו כילד, כמו את אחותו, גרטה. שערה פרוע. נראה שאיש לא עזר לה להתכונן לצילום. פניה מביעים עלבון, קרובים לבכי. פרדיננד, או פרי, התינוק, גוזלי ומתוק. הוא אוחז זר פרחים.
אין בתמונה כל רמז לכך שזוהי משפחה יהודית, אבל היא כזו. הם היו דתיים אבל לא אדוקים, שומרי כשרות ומצוות ללא הקפדה יתרה. המשפחה התגוררה ברובע השני של וינה, לאופולדשטאדט (Leopoldstadt), הרובע היהודי ביותר של וינה, חצי אי שמחובר בגשרים החוצים את תעלת הדנובה למרכז העיר. הכינוי הלועג שלו בפי הוינאים היה ׳אי המצות׳ (Mazzesinsel), מאחר וכמעט מ-40% מתושביו היו יהודים. לאופולדשטאדט היה האזור שקלט את רוב המהגרים היהודים החדשים שהגיעו מרחבי האימפריה, ובו היה הריכוז הגדול ביותר של בתי כנסת וחנויות כשרות.
שנה
אוכלוסיה
יהודים
אחוז
1869
607,510
40,227
6.6%
1890
827,567
99,441
12.0%
1890 (לאחר סיפוח פרברים לעיר)
1,364,548
118,495
8.7%
1910
2.031,498
175,318
8.6%
הטבלה המצורפת מראה את צמיחת האוכלוסיה בעיר בכלל, ואת הגידול היחסי באוכלוסיה היהודית, שמתגוררת בעיקר במרכז העיר. ליהודים היה ייצוג גדול מחלקם באוכלוסיה בענפי המסחר, הרפואה ועריכת הדין בעיר. יהודים השתלבו גם בתעשייה, בין אם כפועלים או כבעלי מפעלים. רובם השתייכו למעמד הבינוני של העיר, לא עשירים מופלגים, אבל גם לא עניים מרודים. חיי הכלכלה, החינוך והתרבות של הקהילה היהודית חפפו כמעט לגמרי את אלה של שאר האוכלוסיות והקבוצות האתניות והדתיות שהרכיבו את העיר, שבה היהודים היו אמנם מיעוט גדול, אבל לא יחיד, וגם לא הומוגני. הקהילה היהודית הייתה מגוונת, ומחולקת בתוך עצמה למעמדות ותתי-קהילות. מי שהשתלב בתרבות העירונית ושלט בשפה הגרמנית היה במעמד גבוה יותר מהמהגרים הטריים, וממי ששפת אימם הייתה פולנית או יידיש. משפחת דונט הייתה צ׳כית, והשפה המדוברת בביתם הייתה גרמנית. ברובע לאופולדשטאדט גרו גם מהגרים יהודים רבים מגליציה, המחוז העני והמפגר ביותר באימפריה. למשפחת דונט היה חשוב לבדל את עצמם מאותם ׳גליציאנרים׳’ או ׳אוסטיודן׳ (יהודי המזרח, Ostjuden), ביטוי גנאי שמבטא את נחיתותם. הם היו ׳וסטיודן׳ (יהודי המערב, Westjuden), חלק אינטגראלי מהתרבות הגרמנית, לא זרים שבאים לנצל אותה. גם את הדבר הזה מבטא הצילום המשפחתי.העיר הייתה בליל וזירת מאבק של לאומים ומעמדות, ובני משפחת דונט היו צריכים להילחם על מקומם.
כאשר היגר לעיר ניסה יוסף צבי דונט להקים בית חרושת קטן, כמו אביו, אבל זה לא הספיק לפרנסת המשפחה והוא פנה למסחר. הוא פתח חנות שנקראה על שמו, ׳JOSEPH DONATH׳. היא שכנה ב׳סמטת הדרורים הגדולה׳ (Große Sperlgasse), בשולי הרחוב המרכזי של הרובע השני, לא רחוק מהגשר שחיבר אותו למרכז העיר. זה היה מקום טוב למסחר, נגיש לתחבורה ציבורית ועם הרבה תנועת הולכי רגל. בחנות נמכרו חומרי ניקוי וכלי בית, בסיטונאות וליחידים. המשפחה גרה מרחק דקות הליכה מהעסק. הבן הצעיר והאחרון, לודוויג, נולד בשנת 1900.
משפחת דונט עשתה ככל שביכולתה כדי להשתלב בחברה ולשפר את מעמדה. הכנסות החנות שימשו כדי לממן השכלה לילדי המשפחה, שלמדו במוסדות העירוניים וקיבלו חינוך גרמני משובח. בעיר הקוסמופוליטית ניתן היה לעשות זאת במקביל לשמירה על זהות יהודית. רבים מיהודי העיר התרחקו משמירת מצוות, והיהדות שלהם הייתה ילק מזהותם התרבותית, אבל ברטה הפכה לאדוקה יותר משהייתה לפני ההגירה. רוברט, בנה הבכור, סבל ממחלה קשה בילדותו, והיא נדרה שאם יחלים תקפיד שלא להסתרק לעולם בשבת, הלכה שכנראה לא הייתה רגילה אליה. בבית גם הקפידו על כשרות, למרות שהחנות הייתה פתוחה למסחר גם בשבת. אני רוצה להאמין שהחיים היו טובים, ושזה הרקע לתצלום המשפחתי.
אבל זה לא סיפור שמח. יוסף צבי דונט מת בשנת 1903, רק בן 57, מותיר אלמנה ושישה ילדים. כך נכתב באקרוסטיכון על מצבתו:
ימיו היו מועטים
ומעשיו היו מרובים
סבל יסורים רבים
פרחה נשמתו באחד
צדק רדף כל ימיו
בניו גדל באמונה
ינוח בשלום על משכבו
איני יודע ממה מת, אבל הגיל הצעיר ואזכור הייסורים הקשים מרמז על סרטן. המחלה הארורה הזו מלווה את הגנטיקה המשפחתית, תלויה כחרב דמוקלס מעל ראשנו. ארנולד היה אז בן 16. שנתיים קודם, אולי עקב תקופה קשה שעבר, נכשל בלימודיו ונשאר כיתה. כעת החליטה אימו, שנלחמה על השרדות המשפחה לאחר אובדן המפרנס הראשי שלה, שהיא אינה מוכנה לממן עבורו שכר לימוד בגימנסיה ושבמקום ללמוד יסייע לה בעבודה בחנות. ארנולד, שחלם להיות עורך דין, נשא כל ימיו את הצער על כך. גם את אחותו הצעירה, גרטה, שלחה האם לא לגימנסיה אלא לבית ספר למסחר, מסגרת לימודים מקצועית, שמסתיימת בגיל 16.
ברטה קיבלה החלטה, להשקיע את משאבי המשפחה המוגבלים במי שחשבה שסיכוייו להצליח גדולים יותר. רוברט, הבכור, סיים את הגימנסיה והמשיך ללמוד באוניברסיטה. הדוויג, האחות המבוגרת, טיפלה באחיה הקטנים ובמקביל סיימה את לימודיה בגימנסיה בציונים גבוהים והתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה. למשפחת דונט לא הייתה ברירה אלא לצלוח ולהשתקם מהמשבר. הקורבן ששילם על כך ארנולד לא זכה להערכה.
כשהייתי בן תשע, בשנת 1979, התגרשו הורי. אני לא זוכר הרבה מהזמן הזה או ממה שקדם לו. המשפחה המשותפת, אבא אמא בן בת, התפרקה, ואבי ואמי הפכו משותפים לאויבים. אבל היא לא נשברה לגמרי. אני וגליה אחותי המשכנו להיות חלק משני צדדיה.
היו ההורים של אמא, שלמה וצילי יואלי מירושלים. סבא שלמה היה איש כפוף גב ומלא הדר. הוא שימש כמנהל האספקה של בית החולים ׳הדסה׳, היה ישר כסרגל ואהוב על הכל. היה לו מבטא פולני נעים וקול ענוג. סבתא צילי הייתה אחות בית ספר, מבריקה, אסקצנטרית ומקסימה. הם גרו בדירה קסומה, בקומה העליונה בבניין המרכזי בגן רחביה שבירושלים. אמי הייתה בתם הצעירה מתוך שלוש, והם דאגו לה נורא.
והיו ההורים של אבא. ראשית, אביו, פנחס יואלי, ואשתו השנייה, אגי. סבא פנחס היה פרופסור באוניברסיטה והיה איש חשוב וקפדן, גרמני ייקה, שאהב לספר אנקדוטות מעברו. לאגי, אשתו, לעולם לא קראתי סבתא. היא הייתה פסלת וקרמיקאית והיה לה מבטא הונגרי מודגש. היא בישלה אוכל שכולם אמרו שהוא מצויין ונהנו ממנו נורא אבל אני לא. לא אהבתי לבוא לביתם שברחוב מאזה בתל אביב, כי היו בו יותר מדי כללים ופחות מדי אהבה.
אולי שמתם לב ששם המשפחה של אבי ואמי זהים. זו אינה טעות אלא סיבת הכרותם. יואלי הוא שם נדיר יחסית. מקורו בשם האבות של סבותיי, שנרצחו בשואה. אביו של סבא שלמה מירושלים נקרא יואל, ואביו של סבא פנחס נקרא יוליוס. שניהם שינו את שמות משפחתם המקוריים, ובכך הנציחו אותם. אבי למד הנדסת ייצור בטכניון, ולאחר סוף לימודיו בחר לעבוד בכור האטומי שליד דימונה. יום אחד הגיעה אל הכור חיילת צעירה, ששם המשפחה שלה היה זהה לשלו. הוא ביקש להכיר אותה והרומן ביניהם התפתח במהירות אחר כך. אמי היפה והחכמה התאהבה מייד בגבר החתיך, המוכשר והכריזמטי. הם התחתנו במהירות, ואני נולדתי עוד טרם מלאו לה 20. כאשר התגרשו לא הייתה צריכה להתלבט אם לחזור לשם נעוריה.
לאמו של אבי, סבתא יהודית, היה שם משפחה אחר, איתן. שלט הדלת הנושא אותו היה מוזר עבורי. גם שם זה נוצר בארץ, והיה שייך לבעלה השני, סבא שלמה, פקיד מכס חסכן ומחושב. לא הייתי קרוב אליו למרות שהוא השתדל, אולי בגלל שאבי לא העריך אותו מספיק. חשתי שחייהם המשותפים היו נטולי חדווה. הם דיברו זה עם זה בגרמנית כועסת, במשפטים קצרים שלא הבנתי. כדי להבדיל בין אביה של אמי לבינו קראתי לו סבא שלמה מחיפה. הם גרו על מורדות הכרמל, בדירת שיכון שמרפסתה צפתה לים. מדרגות תלולות חיברו את הבניין לרחוב עבאס. לסבתא יהודית היה גן ילדים קטן באחד מחדרי הבית. היו בו ילדי הבניין, יהודים וערבים, וכשהייתי מגיע לביקור הצטרפתי אליהם. היינו משחקים בחצר סבוכת הצמחייה. סבתא יהודית בישלה אוכל מצויין שילדים אוהבים ופינקה אותי מאוד. אותה אהבתי יותר מכל הסבים והסבתות.
כך, היו לי שלושה סבים ושתי סבתות.
הייתי הנכד הראשון, הבכור, גם של הורי אבי וגם של הורי אמי, וביליתי הרבה אצל הסבים והסבתות מירושלים או מחיפה, ברוב חופשות הקיץ והלימודים. אני מתאר לעצמי שזו גם הייתה דרך שלהם להקל ולסייע בשנים הקשות שאחרי משבר הגירושים, עד שחייהם של אבי ואמי התייצבו שוב. לסבא פנחס הוזמנו לביקורים קצובים וקצרים, כאחד מהבילויים עם אבי, דרך להעביר את הזמן שהוקצב לו עם ילדיו, כל יום שבת מ-11:00 עד 18:00.
הזמן שאחרי הגירושים היה קשוח. אני זוכר ריב צעקות על סף הדירה שבה גרנו בין אבי לסבי, הרבה כעס, הרבה עצב. אבל זמן עובר, ככה זה. דברים השתנו. סבא שלמה מירושלים יצא לפנסיה, והם עברו לדירה אחרת בירושלים. סבתא יהודית נפגעה בניתוח כושל והפכה לנכה. היא לא יכלה יותר לטפס במדרגות שהובילו לדירתה, ובעקבות כך עברה לתל אביב, לדירה דחוסה בבניין עם מעלית בדרום מזרח העיר, שמחלון הסלון שלה אפשר היה לראות ולהריח את מזבלת חירייה. אני התבגרתי.
גרנו באותו זמן ברמת השרון. זה היה המקום שאליו הורי עברו מדימונה לפני הגירושים, ושם נשארנו לגור אחריהם. במונחים מקומיים היינו עניים, ואמי עבדה קשה כדי לפרנס אותנו. הייתי היחיד בכיתתי שהוריו התגרשו, ילד מוזר ודחוי. הרביצו לי בבית הספר ולא היו לי חברים. זכיתי להערכה מסויימת על חוכמתי ועל זה ששרתי יפה אבל לא הייתי חלק משום קבוצה או חבורה. קראתי המון.
כשהייתי בכיתה ז׳ למדתי במחזור הראשון בחטיבת ביניים שנפתחה בקצה הרחוק של העיר. לרוב הגעתי אליה באוטובוס, לעיתים בטרמפ עם דוד, מי שהיה אז חברה של אמי. אז כבר עברנו להרצליה, אבל כתובתנו הרשומה המשיכה להיות ברמת השרון כי מערכת החינוך שלה הייתה טובה יותר. בית הספר שילב תלמידים משכונות שונות של העיר, ניסוי של אינטגרציה. ילדים נטולי גב חברתי, כמוני, נפגעו בניסוי הזה. הרביצו לי והתעללו בי, ולקח זמן עד שהצלחתי למצוא לעצמי מקום. הגוף הצומח שלי היה גמלוני ומוזר. פעמיים באותה שנה מעדתי, נפלתי ושברתי את פרק כף יד ימין. גובסתי ולא יכולתי לכתוב. הייתי יושב בשיעורים, קורא בספרים ששאלתי מהספרייה ובוהה.
בית הספר החדש רצה גם להיות חדשני. אחד הביטויים לכך היה בשאיפה שהלימוד יעשה דרך פרוייקטים ועבודות ולא דרך שיעורי בית, כאשר הפרוייקט המסכם של כיתה ז׳ היה ׳פרויקט המשפחה׳, במסגרתו היינו אמורים לתעד את ההיסטוריה המשפחתית, תוך התמקדות בדרך שבה משפחתנו תרמה למדינה ולמפעל הציוני. זאת הייתה גרסה ראשונית למה שהתפתח להיות ׳עבודת שורשים׳ בימינו. היום עבודה זו היא חלק מתוכנית הלימודים, ומשולבת בתבנית רחבה יותר של ׳שנת בר מצווה׳. בתי הספר קובעים מטרות ודרכי ביצוע, בהתאם להנחיות כלליות של משרד החינוך. יש לעבודה דפוסים ומסורות, ובתי הספר מפיצים חוברות הנחייה שמסבירות בדיוק מה לכתוב ואיפה. זאת תעשייה של ממש, כאשר חברות פרטיות מציעות להפיק ולהדפיס אלבומי תמונות ועץ משפחה שילווה את העבודה או יחליף אותה, ויהיה גם מזכרת משפחתית.
״עבודת שורשים – למשפחה ולזכרונות״, מכריזה הכותרת בראש הדף שמוקדש לכך באתר אינטרנט המציע הפקה והדפסה של אלבומי תמונות דיגיטליים, ״מתעדים את העבר בשביל העתיד עם אלבום עבודת שורשים. בואו נצא למסע בזמן ונגלה את הסיפור המשפחתי והזיכרונות מחדש״. הנחת המוצא היא שמטרת זכרון העבר היא לשרת את העתיד ושלשימור הזכרון המשפחתי יש ערך משמעותי. זה לא רק עבודת בית ספר אלא מטרה שראוי להשקיע בה כסף: ״עבודת השורשים שהתחילה בפרויקט ביה"ס תשמר את הזיכרונות והסיפור המשפחתי מדור לדור״. שני הדברים לא סותרים, להפך: ״כך תכתוב המורה בתעודה: אלבום לעבודת שורשים מעוצב ומרשים, מרגש וניכרת בו האהבה למורשת המשפחתית. עבודת השורשים הזו תהווה מזכרת נצח משמעותית לכל המשפחה ולדורות הבאים״. זו בהחלט הערה יפה, ואני בטוח שהמוני מורות השתמשו בניסוח זה כאשר עמדו בפני המשימה הקשה של כתיבת הערכה מסכמת לתלמידיהם. מזכרת נצח משמעותית, לא פחות. בתחתית הדף מוזמנים ההורים, שבודאי השתכנעו, גם כי כולם בכיתה עושים אלבום כזה, ובמה נשקיע אם לא במשפחה, לבקש הצעת מחיר למינימום של 15 עותקים. אלפי אלבומים כאלה וודאי הודפסו, חולקו לכל בני המשפחה הקרובה והמורחבת, ניצבים כעת בהמוני ארונות ומדפי ספרים וצוברים אבק.
איני סוציולוג, אבל יש לי השערה מרחיקת לכת, לפיה להפיכת כתיבת עבודת שורשים לפרקטיקה מחייבת יש משמעות גדולה בשינוי אופן גיבוש הזהות האישית והמשפחתית. אני חושב שהכנסתה לתוכנית הלימודים חייבהאנשים רבים, שאולי לא היו עושים זאת אחרת, איפשרה להם להתוודע לסיפור המשפחתי המסויים שלהם ולאופן בו הוא מושפע אך גם חורג מהסיפור הלאומי. אבל בראשית שנות ה-80, הזמן התמים בו הוטלה העבודה הזו עלי, כל הדפוסים והמשמעויות הללו עדיין לא היו מנוסחים וברורים. לא ידעתי שמוטלת עלי אחריות כבדה כל כך, הייתי צריך לעשות את העבודה הזאת כי ככה אמרו לי. אבל ידי השבורה לא איפשרה לי לכתוב. זה היה עידן נטול מקלדות, ולא יכולתי להחזיק בעט.
כנראה שמורתי לא ויתרה לי. היא הייתה צריכה שאגיש משהו כדי שתוכל לתת לי עליו ציון והערכה. איני זוכר של מי היה הרעיון שבמקום לכתוב אקליט ראיונות עם בני משפחתי, ובמקום טקסט כתוב אגיש למורה קסטה שאערוך. המילה קלטת עוד לא הייתה מוכרת אז. אני זוכר רק חלקים מתוך החוויה הזו, איך ישבתי ליד טייפ הדאבל קאסט, לוחץ פליי בצד אחד ורקורד בשני. אני חושב שהפרוייקטים השונים הוצגו במעין תערוכה אליה הוזמנו ההורים, ושאליה הבאתי, פרט לקלטת הערוכה, גם מזכרות משפחתיות ותמונות, וזוכר במעומעם שיטוט בין שולחנות שעליהם הונחו העבודות השונות. אני זוכר שהעבודה שלי הוגשה בתיקיית קרטון חומה, עליה שרבטתי באותיות דפוס, כנראה לאחר שהגבס כבר הורד, ״פרויקט המשפחה״.
רשימת השאלות שהפניתי אז לששת בני המשפחה אותם ראיינתי, הורי וסבותי הביולוגיים, הוכתבה על ידי המורה, ואני לא סטיתי ממנה. כמעט ואין בראיונות התייחסות לשאלות שמעניינות אותי היום, הנוגעות בבחירות הקשות ובסודות הבלתי מדוברים.
הקלטות נותרו בבית אמי, שהמירה אותם לקבצים לפני כמה שנים. כאשר ערכנו, לפני שנה, אזכרה לאבי, שמענו את הראיון שערכתי עמו בדרך לבית הקברות בכפר סבא.זו הייתה עדות רחוקה, הזדמנות לבתי ולילדיה של אחותי לשמוע את קול סבם, שמת לפני שחלקם נולדו ושאותו לא הכירו.
*
אבי היה אדם יוצא דופן, מוכשר ומבריק, אבל פגום בצורה עמוקה. חלפו 13 שנים מאז שמת וכבר מחלתי לו על פגמיו. כתבתי על זה אז ואין לי צורך להעמיק בכך יותר. חלק מהם התגלגל אליי, כמו חלק ממעלותיו. אני חי בשלום עם מי שהנני, גאה בכך שאני אב טוב ממנו. הוא הוריש לי, בין היתר, סיפור משפחתי שאני חש חובה לחקור ולהבין.
לא היה אדם שאהב והעריץ את אבי יותר מאמו, סבתא יהודית. הוא היה משוש לבבה ובבת עינה והיא תמכה בו בכל. כשהתגרשו הורי בחרה להתנכר לאמי ולהאשים אותה בהתפרקות הנישואים, למרות שבגידותיו של אבי היו בוודאי ידועות לה. כשנאלץ לברוח מהארץ עקב שקיעה בחובות והתמוטטות רשת חנויות התכשיטים שהקים ופתח חנות לתכשיטים ומתנות באמסטרדם שימשה כאשת הקשר לכל הספקים שהכיר. היא הייתה נוסעת למפעלי הייצור, אישה נכה הנעזרת במקל הליכה, וארזה לו חבילות בסלון ביתה הצופה על הר הזבל חירייה. היא הצילה אותו, אז, הקריבה את כל זמנה ואת כל יכולתיה עבורו.
המבטא הגרמני של סבתי היה ברור ומודגש, אבל עורה היה כהה. את אותו גוון עור הורישה גם לאבי. הוא והיא נראו כמזרחים בתקופה בה חזות כזו תייגה אותך כנחות. היא הייתה אישה פרגמטית ולא אינטלקטואלית באופן כמעט אידיאולוגי, אבל התגאתה מאוד בכך ששני בניהמהנדסים וסייעה רבות לאמי בלימודיה באוניברסיטה בראשית נישואיה לאבי. היא ידעה לפנק באוכל הטעים שהכינה, בתחושה שנתנה לי, כנכדה, של אהבה נטולת תנאי. היא הייתה מעשנת כבדה, אישה פעילה ונמרצת שהפכה לנכה כשהייתה בת פחות משישים, ומאז סבלה מכאבים נוראים ובלתי פוסקים. היא שלטה בביתה ללא מצרים, והייתה אישה חזקה, בעלת דיעות נחרצות. היא הייתה מרירה וקשת יום. היה בה משהו מתעתע.
היא הייתה חסרת מזל ובת מזל. נכותה נגרמה עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח אורטופדי פשוט יחסית. סכין המנתח החליקה, וכך נחתך העצב הראשי ברגלה. כשהייתה מבוגרת זכתה בפרס הראשון בלוטו, והסכום הספיק כדי לקנות בית בכפר סבא לה, ודירה בפתח תקווה לבנה הצעיר. לאבי, שאותו אהבה יותר מכל, נתנה סכום כסף גדול, שכנראה סייע בחיסול חלק מחובותיו. היא שמרה את הזכייה בסוד ממני ומאחותי, ובמשך שנים חשבתי שנהגה כך כיוון שהדבר אפשר לה להמשיך ולהציג עצמה כקורבן של הנסיבות. אבל הסבר זה רק מעיד עד כמה הפכתי לשיפוטי כלפיה כשבגרתי. אולי פחדה שאמי, שאבי תמיד איחר בתשלום מזונותיה, תנצל זאת לטובתה.
היא עישנה בשרשרת, מדליקה סיגריה בסיגריה, ממלאת מאפרות. בזיקנתה חלתה עקב כך בנפחת ריאות, אבל סרטן הלבלב הוא זה שהרג אותה לבסוף. היא הייתה אישה חזקה וקשה, אבל רגשנית לעיתים. על עברה סיפרה רק שברי סיפורים שחזרו על עצמם, ועל חלקים ממנו לא אמרה דבר. אני לא שאלתי מחוסר עניין. בחברתה הייתי הנכד הבכור והאהוב, שאותו צריך לפנק ועליו צריך לשמור. פעם, כשהייתי קטן ועדיין גרנו בדימונה, קיבלתי סקטים כמתנת יום הולדת. היא פחדה שאפול ואפצע, כמו בנה הצעיר ששבר כך את ידו, ולכן, בעת שבאה לבקר אותנו, גנבה אותם מהארון וזרקה אותם.
ידעתי שנולדה בוינה, עיר גדולה בה מדברים גרמנית, שהוריה נשארו שם כאשר עלתה לארץ, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ששירתה ב׳הגנה׳ וכך פגשה את סבי, ואז אבי נולד.
היא לא סיפרה איך ומדוע נפרדו, אבל ידעתי שבזמן מלחמת השחרור, בזמן שאבי היה בן ארבע, הייתה אם חד הורית, נצורה איתו בירושלים, מחולצת משם בשיירת משוריינים, מבשלת במחנות צבא. היא סיפרה איך פעם החזיקה רימון יד בינה לבין אבי בזמן שחיבקה אותו, והבטיחה לעצמה שלפני שיפגעו בה תפוצץ אותם יחדיו, כדי שלא ישאר לבד בעולם. אני לא חושב שניתן להתאושש לגמרי מחוויה כזו. זו הייתה, אולי, הטראומה המכוננת שלה, שהורישה גם לאבי.
*
לאימה של סבתי קראו הדוויג, והיא נולדה בשנת 1891 בברלין. שמה העברי, שצורף כשם שני לשמה הרשמי, היה חנה. הוא כתוב ׳חנה בת-יעקב היילברונר׳, בראש ציור שמן שלה, בו היא עונדת עגילים, ותכשיט מגן דוד תלוי בפתח צווארון התחרה, מלאכת המחשבת, שלצווארה. היא צעירה, שחומה ויפה, מבטה תלוי בעתיד. ציור זה היה תלוי בביתנו כשהייתי ילד. אני זוכר שאהבתי להעביר אצבע על פיתולי המסגרת הזהובה ומסוגננת. חשבתי שהעצב שמביע מבטה הוא שלווה. כילד, נראתה לי כמו דמות אצילית מעולם אחר. לא ידעתי שמתה בשואה כי לא חשבתי על זה.
היא נוכחה בחיינו גם באופן נוסף. כאשר נולדה אחותי, חמש שנים אחרי, ביקשה סבתי שיקראו לה על שם אימה, וכדי לרצות אותה נוסף לה השם חנה כשם שני.
סבתא יהודית נתנה את הציור לאבי, ולאחר הגירושים הוא לקח אותו אליו. מאחר שלא היה לו בית משלו תלה אותו בגלריית התכשיטים שהקים ביפו. היא צפתה בעסק גדל ומתמוטט. כשברח להולנד לקח איתו את הציור לשם, והחזיר אותו עמו לארץ לאחר שהצליח לחסל את חובותיו. ימים ספורים לפני שמת נתן אותו לאחותי ׳בהשאלה׳, והוא תלוי כעת בביתה. משפחתה קוראת לדמות המצוירת ׳סבתא חנה מהשואה׳. סבתא יהודית סיפרה לאחותי שכאשר עלתה לארץ הביאה איתה את הציור הזה, מגולגל ונטול מסגרת, שניתן לה במתנה על ידי אימה, ושהוא, וגם כמה תכשיטים שהיו חלק מהנדוניה שלה, היו המזכרת היחידה ממנה. חנה מונצחת כעת בשם ביתה של אחותי. בעת שרשמה אותה במשרד הפנים החליטה אחותי לשנות גם את שמה שלה, להוריד את שמה השני ולהעניק אותו לביתה.
הדוויג חנה הייתה בת יחידה ולפני אחרונה מבין שמונת ילדיהם של הוריה. אביה הגיע לברליןכילד עני, ובזכות עבודה קשה וחתונה עם ביתו של הבוס הפך לבעלים של בית חרושת משגשג לכובעים. ברלין הפכה בשנת 1871 לבירת הקיסרות הגרמנית, מה שהביא לשגשוג כלכלי ולצמיחתה המהירה. אחד מאחיה מת כאשר הייתה נערה עקב דלקת תוספתן, שהייתה, בימים שלפני גילוי האנטיביוטיקה, נטולת מרפא. זה בוודאי היה כרוך בייסורים קשים. משפחתה הייתה יהודית שומרת מסורת ופטריוטית גרמנית. בבית שמרו על כשרות, אבל לא דיקדקו בכל מצוות הדת. האב חינך את בניו להיות סוחרים מוצלחים ולשם כך שלח אותם למסעות ונסיעות שירחיבו את אופקיהם. כך הגיע אחד מאחיה לוינה, הכרך הגרמני הגדול ביותר באותה תקופה ובירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. שם הכיר את ארנולד דונט, צעיר יהודי בן העיר. כאשר הגיע ארנולד לביקור בברלין, בשנת 1912, לרגל כינוס ארגון המתעמלים הציוני ׳מכבי׳ שנערך בעיר, הזמין אותו האח לארוחה בבית המשפחה. כך נפגשו הוריה של סבתי.
היא היתה בת 21, הוא בן 25. הם התאהבו והתחתנו. ציור השמן היה בוודאי חלק מהנדוניה שלה, הרכוש שהביאה עמה לתא המשפחתי החדש. רואים בו אישה צעירה שעתידה לפניה. כפי שמצופה מאשת איש עזבה את משפחתה שבברלין ועברה לוינה. זו הייתה אמנם מדינה שונה, והמבטא של הגרמנית שדיברו בה היה אחר, אבל אפשר היה להסתדר. לאימו של ארנולד, ברטה, הייתה חנות למוצרי בית ברובע היהודי של העיר. העסקים היו טובים. וינה הייתה בירה אימפריאלית שוקקת, בעלת חיי תרבות סוערים, מרכז העולם. הדוויג התחילה לעבוד בחנות המשפחתית, תחת חמותה. בתם הראשונה של הזוג, רות, נולדה ב-21 ביולי 1914, שלושה שבועות אחרי ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, שבוע לפני שהאימפריה יצאה למלחמה שבסופה תפסיק להתקיים. גרמניה הצטרפה אליה בראשית אוגוסט, ופתאום העולם כולו היה במלחמה. הכל השתנה בעקבות זה. מהלך חייה הופר באופן חסר תקנה.
*
שיוויון הזכויות שהוענק ליהודים במערב אירופה הניע מספר תהליכים בתוך הקהילות היהודיות. הוא אפשר את השתלבותם המהירה בחברה הכללית כחלק מהלאום החדש שהמדינות השונות שאפו לכונן, ובכך שינה גם את האפשרויות שנפתחו בפני היהודים וגם את תרבותם וזהותם. יהודים שחיו בגרמניה הפכו לגרמנים. יהודים שחיו בבריטניה הפכו בריטים. מדינות הלאום דרשו הזדהות מוחלטת ושותפות גורל מאזרחיהן, והיהודים היו חלק מהאזרחים הללו. עבור רובם זה היה מובן מאליו. כשארצך במלחמה אתה תומך בה והאויב של ארצך הוא תמיד גם האויב שלך. אידיאולוגיות קוסמופוליטיות וזהויות חוצות לאום כמו דת או מעמד התגלו כמשניות לפטריוטיות. הסוציאליזם ואחוות מעמד הפועלים לא מנעו מפרולטרים בני אומות שונות להרוג אלה באלה. כך גם האחווה היהודית והרעיון הציוני. הכל נדחק הצידה למען ניצחון המולדת. פטריוטיות, רגש מסמא, בסיסי ואוטומטי, הייתה הדלק שהניע את מכונת המלחמה.
יהודים שירתו בצבאות המדינות השונות שהשתתפו במלחמה הגדולה, ושיעורי ההתנדבות והגיוס מקרבם עלה על שיעורם באוכלוסייה.
כל אחיה של הדוויג היו בגיל גיוס. יוליוס, אחיה הבכור, היה בן 35 עם פרוץ המלחמה. הוא היה עורך דין. לפי עדות אחות סבתי סירב להיות מוכר כדוקטור מאחר שחשב שיותר מדי ׳טיפשים׳ נשאו תואר זה. מעט לפני המלחמה התחתן עם אלמנה צעירה, שלה היו שני בנים קטנים להם שימש כאב חורג. אימו התנגדה לנישואים ולא השתתפה בחתונה. בעת שגויס הייתה רוזה, אשתו, בהריון, נושאת את בנם המשותף.
תוכנית המלחמה הגרמנית, ׳תוכנית שליפן׳, התבססה על איגוף הביצורים הצרפתיים דרך בלגיה הנייטרלית. המטרה הייתה הבסת הצבא הצרפתי במהירות האפשרית, כדי להפנות את מירב הכוח לאימפריה הרוסית ולא להסתבך במלחמה בשתי חזיתות. אבל המהלכים המתוכננים לא בוצעו במלואם, ההתנגדות הבלגית לכיבוש הגרמני הייתה חזקה מהצפוי ובריטניה, שלה הייתה ברית עם בלגיה וצרפת, הצטרפה למערכה. הצבא הצרפתי בשיתוף חיל המשלוח הבריטי הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני, כך שבמקום מלחמה של תנועה וכיבוש החל להתבסס קו חזית שבו התחפרו הכוחות אלה מול אלה. עוד ועוד כוח אדם, בשר תותחים, גויס, הוכשר במהירות ונשלח להילחם ולמות.
יוליוס, שהיה בעל הכשרה צבאית, גויס לדיוויזיית המילואים השישית, שהייתה חלק מצבא המילואים השלישי. חיילה באו מפרובינציית ברנדרבורג שבפרוסיה, בה נמצאת ברלין. הוא שלח לאשתו ההרה מכתב וסדרה של גלויות המתארות את חוויותיו. הן תורגמו על ידי רות, אחותה של סבתא יהודית, וצורפו לתיאור תולדות משפחתה. אביא אותם כאן, בתיקוני לשון קלים. הם עדות למה שעבר על חייל יהודי-גרמני אחד, בדרכו לקרב. בוודאי נקראו שוב ושוב על ידה ועל ידי בני משפחתו, כמזכרת אחרונה. הם כוללים דיווח על התנאים בחפירות ועל התנהלות החיילים בה, על הציפייה המתמשכת והתקווה לבשורות טובות. אין במה שכתב יוליוס ביקורת או היסוס. הוא שלם עם התפקיד שהוא ממלא, מאמין ומזדהה לחלוטין עם הצד בו הוא נלחם.
אי שם על שפת הים הצפוני, 30.10.14, השעה 12:10
אהובתי,
למזלי הכניסו אותי לגדוד מס׳1, שמשמש כרזרבה. אספר על מה שקדם.
1000 מ׳ לפנינו משתולל מאז הלילה קרב עז, לגדוד 2 שבחזית עמדה מוגנת מול הבלגים, מאחורי פסי רכבת מוגבהים. אנחנו בשוחות מלאות קש שלמזלנו טרי. בעמדות אלה שכב הלילה גדוד 3. כאשר אנחנו שוכבים, עוברים פצועים, בעיקר מיריות בידיים. ביניהם חיילים מהמשלוח שלנו, שהוכנסו לגדוד 2 ויצאו אתו לקרב. רק מעטים נהרגו. כרגע מעבירים שתי קבוצות שבויים בלגיים, בנות 30 ו-60 אנשים. ביניהם כמה קצינים. וכך נשב כאן כמה שעות, אולי כל היום.
אתמול בבוקר מוקדם קבלנו קפה מן המטבח הצבאי; יכולנו לאכול ארוחת בוקר ולנקות את הרובים. מפקד הגדוד, שהגיע עם המשלוח שלנו, סא״ל הולצקי (Oberlt. Holtzkey) ברך אותנו קצרות, הבטיח את עזרתו לכל אחד, ודרש משמעת מוחלטת. אני הרי במדים מאז גיל 12 ומשמעת היא בעצמותי. אין אני יודע דבר אחר אלא לציית לפקודה. רק כך מנצחים במלחמות.
…ב-11:00 נערך מפקד. רס״ן קלרמן, רווק לא צעיר עם זקן קטן אפור, ומקל נצחי ביד, ברך את המילואים. בין היתר סיפר, שגנבו בלילה את שמיכתו, כאשר שתה מרק, וביקש שלא יגנבו עוד.
קשה להתקדם, מפני שבשטח תעלות רבות אותן הבלגים ממלאים מים וכל אחת ואחת צריך לכבוש לחוד: אנחנו במלחמת ביצורים. האויב שלפנינו הם חיל מצב באנטוורפן; המורל שם נמוך; קרה, שהבלגים עצמם הניחו מעברים בלילה, כדי שנוכל להתקדם ביתר קלות. כאשר אנחנו מתקרבים, הם נכנעים בהמוניהם. הם לא יכולים לסגת בגלל האנגלים, ששוב ושוב תופסים עמדות חדשות ודוחפים את הבלגים קדימה תוך יריות. על כך סיפרו שבויים. בכלל שמענו, שהתושבים שינו את דעתם על האנגלים, כי הם מתחילים להבין שהם רק בשר תותחים עבורם. לכן בגנט היחס אלינו מצוין, באשר לאספקה ואיכסון, כפי ששמענו מחיילים שעברו שם.
לא צעדנו מרחק רב… 2-3 ק״מ מעבר לגשר צף שכוחות חלוץ בנו מעבר לאחת התעלות. שם היו שוחות שתפשנו. לימיננו הייתה חווה הרוסה. היו שיכלו להשתמש בשוחה כפי שהיא, אני ו-2 חיילים הצטרכנו להכין חדשה. היית צריכה לראות אותי כעובד אדמה, וכאשר אני סוחב אלומות. מצאתי מריצה אותה מילאתי והובלתי למקום. זה קל יותר מאשר לסחוב אלומה אלומה. השוחה נבנתה כ-1.50 מ׳ לתוך גדה משופעת של תעלה קטנה; בדופן האחורי עומקה היה 1 מ׳; בצד שמאל וימין נשארו דפנות דקים מאדמה. לגג שימשו מוטות וקרשים מתוך החווה; מי ששיחק מזלו מצא דלתות שלמות או מדפים מארונות. מעל זה שמים עשב, גושי אדמה, קש; תמיד מערימים קש כמה שאפשר גבוה יותר. את הכניסה סוגרים באלומות. לעיתים קרובות חיילים גומרים עבודה זו – ואז מגיעה הפקודה: לעזוב, קדימה! הפעם גורלנו היה טוב יותר. לאחר שבנינו את מאורת הלילה יכולנו להתרחץ הודות למשאבה שעדיין פעלה בבאר ובעזרת קערה חלודה. כותונת תמימה של ילד קטן שמשה מגבת. המים לא היו ראויים לשתיה, הם סרחו. למי באר תמיד יש טעם של מלח. את המים למטבח מביאים בכמויות גדולות במשלוח, ולנו היה מזל: לא הצטרכנו לחכות לזה. קרוב לעמדתנו, פצצות גרמו לבורות עמוקים עגולים באדמת החמר הרכה ובאחד מהם נאספו מי שתיה רעננים, מהם שאבנו בשמחה. אנחנו זהירים מאוד בקשר לשתיית מים.
ברגע זה עפה יונה מעלינו גבוה בשמים – מראה שובה לב.
אחרי שמצאנו מים, צליתי על תנור בחווה שומן במכסה של סיר והכנסתי חתיכות נקניק ולחם – היה טעים מאוד!
כרגע עפו מעלינו פגזים – ד״ש מהאנגלים. הם התפוצצו 1000 מ׳ מאחורינו. על ידינו מוצבים תותחים העונים כפי שצריך. תוך יומיים התרגלנו לרעש הירי עד כדי כך, שכבר אין שמים לב.
עבודת הבישול הצטרכה להתבצע בזהירות מירבית, כדי שזוהר האש לא יגלה אותנו לאויב. כיסינו את חלון המטבח ושמנו קרש לפני התנור. שני חברי לשוחה היו אסירי תודה על שהזמנתי אותם לארוחה, אחרת לא היה להם מה לאכול לארוחת ערב אלא לחם יבש. בצהרים, כשנכנסנו לעמדות, קבלנו מהמטבח מרק עם אורז טעים, עבה; בערב שלחו קפה. ואח״כ הגיע הזמן לישון. שמנו את האלומות לפני המשכב, עבות ככל האפשר; אח״כ קיבל כל אחד סיגריה והתעטפנו שלושתנו ב-2 השמיכות ששני חברי הביאו; כך ישנו צמודים וחמים. בלילה ב-01:30 התעוררתי מיריות עזות מרובים ותותחים; עד אז ישנתי היטב, אך לאחר מכן פחות. בבוקר, ב-04:30, עזבנו את המקום במנוסה: כאשר מי הים עלו בגאות, הבלגים פתחו את שערי המים, המים בתעלות עלו ונכנסו גם לשוחתנו. טיפסנו על הגג ובנינו משכבים אחרים מן האלומות. יקירתי, כאשר קוראים על זה, הדבר נשמע יותר מסוכן בהרבה מאשר במציאות. המים לא היו עמוקים, רק ברחנו מפני הלחות. הבוקר קבלנו שוב קפה טוב, ואח״כ התקדמו דרך של רבע שעה. אני מסיים, כי אני רעב. בבקשה, אל תדאגי, המצב אינו מסוכן, כפי שאתם בבית עלולים לחשוש. רק דרוש מאמץ גופני, וככל שידוע לכם, זה לא איכפת לי. אני מקווה שהמכתב יגיע אליכם בקרוב, ושקיבלתם גם את שורותי מאתמול. אם ברצונכם לשלוח חבילה – קוניאק בבקבוק לא שביר…
ד״ש לבבית, הרבה, הרבה נשיקות
יוליוס
חביבתי, תכתבי גם מה שלומך; את רואה, אין אני מסתיר שום דבר, כי זה מדאיג אותך פחות, מאשר אם אני לא מוסר דבר. ד״ש לאבא ולאמא, לבנים, ולאמך.
יוליוס
הגלויה הבאה מתוארכת שלושה ימים אחר כך. ניכר שנכתבה תוך כדי תנועה, כעדכון חטוף.
2.11.14
רעייתי האהובה,
אתמול – 24 ק״מ מסע, שעברו עלי ללא סבל מיוחד. בדרך – מנוחה בצהרים. בערב לינה באחד הכפרים. לאחר זמן רב שוב ישנתי במיטה, אך לבוש, כי אם אנו נקראים לפעולה בלילה, אין פנאי להתלבש, וודאי לא לי. אחה״צ יכולתי להתרחץ, להתגלח. חבר נהדר ידע לבשל מרק תפוחי אדמה ומכיוון שיכולתי לתרום שומן, קיבלתי כמה תוספות. יש להניח שלפנינו ימי מסע אחדים. יום יום אנו רואים מטוסים, ולראות איך יורים עליהם, גורם סיפוק רב. אתמול בלילה והיום אנו שומעים ירי תותחים ללא הפוגה. כאן מספרים שננסי (עיר בצפון מזרח צרפת) נפלה עם 70,000 שבויים. האם זה נכון? את תדעי. נא לשלוח לעיתים עיתון. מה שלומך, יקירתי? אני מקוה בקרוב לשמוע ממך. אולי בסביבות ה-10.
ד״ש והרבה נשיקות
יוליוס
יום אחר כך הוא כותב שוב. כנראה שקיבל בינתיים מכתב או גלויה ממנה, והוא עונה על השאלות שהפנתה אליו.
בעורף.
3.11.14
יקירתי,
אני מקוה שמכתבי מגיעים אליך, כי את ודאי מודאגת מאוד; אם לא תקבלי מכתב, תתחשבי בכך, שהמכתבים שלנו עוברים לעיתים דרכים עקלקלות ולכן הם זמן רב בדרך. טרם השתתפתי בקרב.
את שואלת, מה לשלוח לי. ראשית כל – לא יותר מדי, כי התרמיל לוחץ למרות שאני משתדל להכניס מעט ככל האפשר. הכי חשוב לי שומן אווזים, כי אנו חיים בעיקר מלחם צבאי. אולי תוכלי לשלוח את השומן בקופסאות פח שטוחות. אני מבקש גם שוקולדה וסוכריות מנטה, ולעתים עיתון, אולי מהדורת סוף שבוע עם סיכומים על מהלך המלחמה. בכל מקרה אין הרבה זמן לקרוא. אתמול עוד שהינו בשקט יחסי באחד הכפרים, בערב שמרתי ובשעה 24:00 היתה אזעקה. אח״כ יצאנו למסע עד 04:00 ובנינו בורות, כדי שהאויב לא יוכל לירות עלינו במרוכז. אנחנו שוב ברזרבה ויכולתי להתרחץ 3 ימים רצופים! זה מזל גדול. אתמול, בכפר, גם יכולנו לאכול לשובע.
ד״ש לבבית, אהובתי, הרבה נשיקות; ד״ש להורים ולבנים ולידידים
יוליוס
למחרת הוא מפרט מעט יותר על שתיאר בקצרה. אולי הוא חושש שרק חלק ממכתביו יגיעו ליעדם ולכן חוזר על דבריו. הבקשה לשומן האווזים המותך (׳שמאלץ׳) מבהירה את חשיבות העורף בדאגה לאספקה לחיילים. ברלין אמנם במרחק 900 ק״מ אבל החבילות הנשלחות ממנה מסייעות בתזונתם. הקשר הדו-כיווני הוא גם בעל משמעות רגשית, כמובן. רוזה היילברון, אשתו, נמצאת עם יוליוס בשוחה בבלגיה, והוא איתה בברלין. הקרב, שהוא שב ואומר שעדיין לא השתתף בו, הוא גם הקרב שלה.
בשוחה, 4.11.14
ידידתי,
אתמול יום רגיל. ביום שלפניו יצאנו לדרך ב-24:00 בלילה, צעדנו עד 04:00, תפשנו עמדות נוחות, בהן שכבנו כל היום. בערב: ״הכון״ ובמקום לבלות את הלילה בוילה הנאה התקדמנו עד לשוחה מסוימת שכוסתה מהר לשם אבטחה – אך אין מה להשוות עם המקום הקודם. ובמיוחד קשה היה, כי שרר קור עז וסבלנו מאי-נוחות. שמחנו כשיצאנו משם למחרת, לאחר שתיית כוס קפה שהיינו זקוקים לו מאוד ושהצטרכנו לקחת ממקום במרחק חצי שעה הליכה. כעת חפרנו בורות ובהרגשה של בטחון אנו יושבים בהם ומחכים לבאות. טרם השתתפתי בקרב.
כבר בקשתי לשלוח לי שומן, ואני זקוק גם לגלויות ומעטפות, אך לא יותר מדי בגלל המשקל. אין פנאי לחשיבה נורמלית. אם אני לא כותב, כמו עכשיו, אני ישן או חוטף תנומה ביושבי על התרמיל ולועס טבק. אני מקווה ששלום כולכם טוב ומברך את כולכם מקרב לב; כאשר אני שוכב בבורות, אני חושב לפעמים על החדר שלנו המרוהט במהגוני אדום – ועליך, המלכה שבו. כאן מסתפקים במועט. נשים כמעט אין רואים.
ד״ש חמה ונשיקות
שלך יוליוס
האם הכתובת של אריך נכונה? האם אינה דיוויזיית המילואים ה-44?
בזמן ההמתנה יוליוס כותב אליה ולשאר בני משפחתו. לכן הוא מברר את כתובתו הצבאית של אחיו הצעיר, המגוייס גם הוא. העפרונות שלקח עמו מתקצרים. שדה הקרב קרוב. שמועות בקרב החיילים עוזרות להתמודד עם הפחד שהוא בוודאי חש. האם הוא מרגיש שאלו דברי פרידה?
9.11.14
חביבתי,
זה יומיים אנו שוכבים פה בשוחה בקו השני ואין לנו מה לעשות. נמים, קוראים, כותבים. בערב ובבוקר, בדמדומים ובערפל, חיילים הולכים להביא אוכל וקפה, חבילות סיגריות ודואר. לצערי עדין לא היה יכול להגיע מכתב מכם. אני מקוה שלפחות את תקבלי את מכתבי.
כאשר שוכבים בבור זה, 2 מ׳ אורך, 1.25 מ׳ רוחב, 1 מ׳ גובה, חושבים רבות – ומה יפה יותר מאשר זיכרון השעות היפות הרבות שעברו עלי. כאן חיים שנית את העבר ולעיתים קרובות את בזרועותי הריקות.
אם שוב תשלחי דבר מה, הוסיפי בבקשה עפרונות עם מכסה. אין לי כבר ואין אני יודע איך אוכל להשיגם.
הארץ שוממה, עזובה כמעט לגמרי, הרוס הכל. מאחורינו בוער אסם, מירי הצרפתים. אמש קבלנו בשורה טובה מהחיילים, שהביאו אוכל: לפי הודעה מטעם חיל האוויר, האנגלים יוצאים מכאן; זה יקל עלינו; אולי לאפריקה, למצרים. העיתונים האחרונים שלנו הם מ-1.11. מה שקרה בינתיים אין אנו יודעים.
ד״ש לכולם, תבקשי נא שיכתבו לי, עם כרטיס תשובה, אחרת אין באפשרותי להשיב; תכתבי לי גם, בבקשה, למי במיוחד עלי לכתוב.
ד״ש חמה לך והרבה נשיקות
שלך יוליוס
יוליוס הוכרז כנעדר ב-10.11.14. משפחת היילברון ציינה את יום הזיכרון בתאריך העברי של ההודעה על העדרותו, כ״א בחשוון.
הוא היה אחד מכ-20,000 הרוגים ונעדרים גרמנים שנמנו במסגרת ׳קרב איפר הראשון׳. כלל האבדות של הצבאות השונים שהיו מעורבים בו, הבריטי, הצרפתי, הבלגי והגרמני, עלה על 200,000. הקרב הסתיים עקב ההתשה של כל הכוחות המעורבים, ללא הכרעה ברורה. הוא הביא להתקבעות קו חזית מחופר בין שני הצדדים, שלא ישתנה משמעותית עד סוף המלחמה.
בנו של יוליוס, ארתור, נולד כחודשיים וחצי לאחר מותו. סבתו, אם אביו, המשיכה להתנכר לו עד יום מותה. גם הוא שינה את שמו לאחר שעלה לארץ והפך מארתור היילברון לאטה מירון. הוא חי ומת בקיבוץ גבעת חיים איחוד. בנו הצעיר, יעקב (ינקי) מירון, נפלבעת כיבוש העיר אל-עריש במלחמת ששת הימים.
*
בתמונה שנשמרה באלבומה של רות, אחותה של סבתי, נראית הדוויג חנה דונט, אימה, מציגה את ביתה הבכורה לראווה. היא אוחזת בתינוקת שעדיין לא יכולה לשבת לבדה. שתיהן מביטות לאותה נקודה. אולי זה חפץ שמנופף הצלם, כדי למקד בו את תשומת לב התינוקת. הדוויג לובשת חולצה מהודרת וחצאית ארוכה וכהה. שיערה הכהה והשופע אסוף. מבטה עצוב ומהורהר, החיוך שלה קפוץ, מלאכותי קצת. כף ידה של התינוקת, הלבושה כותנת לבנה, פשוטה לפנים. היא נושכת את שפתיה. בלורית מזדקרת בשערה. ברקע, צילום או ציור מטושטש,ובו נראים עצים ואחו. הדמיון בין הדיוקן המצוייר ובין הצילום ברור עד כדי כך שאני יכול לדמיין שהדוויג המצולמת, בת ה-26, מנסה לחקות את הבעתה ותנוחתה של בת דמותה המצויירת. צילום הסטודיו הזה בוודאי לא היה זול, בזמן מלחמה. הוא נועד לשמש מזכרת, ואולי נשלח להוריה בברלין. איזה יפה הבת שלנו, הם ודאי אמרו לעצמם בגאווה. אבל הקמטים בצדי הפה והעיגולים השחורים מתחת לעיניים מספרים שלא קל לה.
אני מנסה לפענח את גיל התינוקת. כנראה שצולמה לפני שנודע להדוויג על מות אחיה הצעיר, אותו אריך שבכתובתו התעניין יוליוס, אחיה הבכור, באחת מהגלויות האחרונות שכתב. הוא נהרג בראשית יולי 1915, מעט לפני שמלאו לבתה שנה. קצת אחר כך גויס ארנולד, בעלה, לצבא האוסטרי. הוא שירת שם כשנה וחצי ושב הביתה כאדם שבור. אח נוסף שלה, אלכס, שהיה מבוגר ממנה בפחות משנתיים, נהרג בשנת 1917. כך ששלושה מאחיה נהרגו במלחמה, נפלו בשם המטרה הכושלת והאמונה בכוחה של הקיסרות הגרמנית לנצח כל אויב. אח נוסף, חמישי מתוך שבעה שהיו לה, מת בשנת 1924 מגידול במוח. משני הנותרים, אחד, פליקס, התאהב, עוד לפני המלחמה, בזמרת אופרה איטלקיה, יהודיה ממוצא ספרדי. היא הפסיקה לשיר לאחר שהתחתנו. לא היו להם ילדים. האח האחרון, גאורג, התחתן עם אישה נוצרית. אימו נידתה אותו מהמשפחה, אבל כאשר נפצע במלחמה מקליע שחדר לריאתו טיפלה בו עד שהחלים. גם לזוג זה לא נולדו צאצאים. אימה של הדוויג מתה בשנת 1930, ואביה בשנת 1935. ממשפחת היילברונר, שהיה נראה לרגע שתהפוך למשפחת סוחרים גדולה ועשירה, כמעט לא נשאר זכר.
* *
סבתי, לילי (יהודית) דונט, נולדה בחורף האחרון למלחמה, בחודש פברואר 1918. וינה, עיר הבירה האימפריאלית, הייתה מורעבת ואומללה. שדות ההרג של המלחמה היו אמנם רחוקים, אבל היא הורגשה בעיר בכל זאת. היוהרה הריקה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שחשבה שתצליח למחוץ את סרביה ופתחה במלחמה, הובילה אותה אל סופה. אינפלציה של מלמעלה מ-1000% חיסלה את חסכונות המעמד הבינוני והחוסר במזון ובמצרכים בסיסיים פורר כל סולידריות חברתית. שמיכת הטלאים הלאומית והאתנית ממנו הייתה מורכבת האימפריה נפרמה. האימפריה התפוררה למרכיביה עוד לפני סוף המלחמה. בקיץ 1918 הכתה בעיר מגיפת השפעת הספרדית, והפילה בה עוד אלפי מתים. בנובמבר הסתיימה סוף סוף המלחמה, וזה היה גם סוף הקיסרות האוסטרית. בהסכם שהביא להקמת הרפובליקה האוסטרית החדשה ב-1919 נאסר עליה להתאחד עם גרמניה. וינה הפכה ממרכז משגשג של אימפריה ענקית לעיר בירה גדולה מדי של מדינה בינונית ושולית. מלחמת העולם השנייה הייתה באוויר, זה היה זמן של התאוששות מטרגדיה גדולה והכנה לקטסטרופה גדולה ממנה.
איזה עתיד יש לך, כאשר אתה נולד ומתבגר בזמן כל כך דרמטי, של אכזבות ואבדן וסבל, איך אפשר לתת לזה משמעות? משפחת אביה יכלה לעזור, להקל על המשפחה הקטנה והאומללה בה גדלה סבתי, אימא, אבא ושתי בנות. אבל המשפחה הזאת בגדה בהם.
משפחת דונט שרדה, אבל סבתי ואחותה התנתקו ממנה. אמן ואביהן, ארנולד והדוויג דונט, נפתלי וחנה בשמם העברי, ננטשו למוות, הופקרו. כיצד אתה חי, בצד גזירות גורל שאין קשה מהן, בחירות בלתי אפשריות, גורל עיוור שמכה בכוח?
*
בזמן הזה אני מנסה להיעזר בנסיונה של סבתי, להבין את שעבר עליה ועל משפחתה, כדי להבין את מה שעובר עלי ועל הקרובים לי. למרות שאנחנו שונים ממנה בכל אנחנו גם קרובים. אהובתי, בתי ואני נמצאים בשהות זמנית בפריס, בזמן השתוללות הסופה בישראל, ביתינו, אליו אנו חוזרים בעוד כחודשיים. זו המשפחה שלי, עכשיו ותמיד, ומנחם אותי לחשוב שהיא יכולה לצלוח הכל. הזמן שנותר הוא עת חסד, לפני שאצלול לגל הצונאמי שממשיך לעלות ומטלטל את הכל. אני מנסה להשלים את עבודת השורשים מפעם, להתאים אותה לזמן הזה כי בדור הבא תהיה כבר חסרת משמעות, עבר רחוק מתקופה אחרת, מיתולוגיה משפחתית רחוקה ונשכחת, חלק מהזמן שלפני.
