[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
שני האריות אוכלי האדם שצד פאטרסון נטולי רעמה. זה מאכזב. רעמה היא סימן הזיהוי המובהק ביותר של האריה הזכר, מעין כתר מפואר המזהה אותו כמלך החיות. אריות הם עצלנים, אוהבים לרבוץ ולהראות רבי הוד, ולרוב הלביאות הן שצדות בשבילם. כולם יודעים את זה. אבל מסתבר שהאריות הזכרים באזור צאבו שונים. במוזיאון פילדס בשיקגו, מקום משכנם של הפוחלצים, חקרו את העניין והגיעו למסקנה שהדבר נובע משלל סיבות אבולוציוניות: באקלים החם והיבש בצאבו רעמה מפריעה ליכולת ויסות טמפרטורת הגוף, ושיער הרעמה יכול היה להפריע בתנועה בסבך הקוצים המאפיין את המקום. בנוסף, יכול להיות שהדבר קשור לרמות הטסטוסטורון הגבוהות שזוהו אצל תת הגזע הזה. דבר זה יכול להסביר גם את האגרסיביות יוצאת הדופן של האריות הזכרים בצאבו. עבורי, שקורא את סיפורם בהשתאות, הרי לא יאומן שכל זה באמת קרה, הדבר מוסיף לייחודם. הם אריות יוצאי דופן, גם מהבחינה הזאת.
גם פאטרסון יוצא דופן, באומץ שלו, בעקשות הנואלת, וגם הוא רק תת גזע, חלק משושלת ארוכה ומתמשכת של גיבורים מפוקפקים. האימפריאליזם דרש מעשי גבורה והקרבה, הוא דרש גבריות קשוחה ומתנשאת. והוא דרש אמונה מוחלטת במודרניות ובכוחה של הקדמה. הטבע הוא גם אויב, גם מגרש משחקים וגם משהו שצריך לנצל, חסר משמעות ללא הערך שהוא מייצר לגבר הלבן, ובאמצעותו גם לשאר בני האדם הנחותים ממנו. האדם הלבן, ובעיקר הצייד הלבן, הוא מלך החיות האמיתי, טורף על שאין חיה שיכולה לעמוד בפניו. עם ראשית הנוכחות האירופית באפריקה כלי הנשק שמביא האדם הלבן והמסורת העתיקה של צייד כמסמן של עליונות מעמדית מתלכדים יחדיו לחגיגה של הרג כמעט בלתי מרוסן. חיות הבר יתדלדלו עד שיהפכו זקוקות להגנה ושימור בתהליך שמתחיל בפאטרסון ובני דורו וממשיך עד ימינו. יש סיכוי גדול שמשבר האקלים ישלים את מלאכת ההכחדה. בספרו מתואר רגע משמעותי של מעבר דרמטי בין תקופות.
תוך כדי העבודות להקמת הגשר ובחודשים שאחר כך, כאשר הרכבת שולחת אותו לעבודה במקום אחר, פאטרסון יוצא למסעות ציד רבים, מנצל כל הזדמנות כדי להרחיב את אוסף הישגיו הספורטיביים. הוא יורה והורג בסך הכל שמונה אריות, אשר קולאז׳ של תמונות ראשיהם המפוחלצים מופיע בעמוד הראשון של הספר ׳האריות אוכלי-האדם של צאבו ושאר הרפתקאות מזרח אפריקאיות׳. לכל אחד מהם אופי משלו, רואים את ההבדלים המובהקים בהבעת הפנים, פחלוץ טוב הרי לא יוצר יש מאין, רק מקצין ומקבע מה שהיה קיים. הם מעוררים כבוד, אימה והשתאות. את כל אלה הרג אדם אחד, בפרק זמן לא ארוך של כשנה וחצי, תוך שהוא עסוק במקביל בעבודה קשה כמהנדס ואחראי על מאות ואלפי עובדים.
וגם קרנפים, באפלו אפריקאי, היפופוטם, ג׳ירפה, איילים, זברות, תנין, ועוד, ועוד. חלק מהחיות נצודו כדי לסייע בתזונה שלו ובעיקר להשלמת תזונת פועליו, שהייתה מבוססת על מנה בסיסית ויומית של אורז ותו לא. ציד כזה, מהטבע אל הסיר, ליווה את החיים באפריקה מאז היות האדם, אבל כעת היו פיות רבים הרבה יותר להאכיל. חלק אחר נעשה לשם הספורט בלבד, בזכות הפריבילגיה שהעניק לו מעמדו. לעולם לא הגיעו לאזור זה אנשים עם כלי נשק כאלה, שלהם עורף לוגיסטי המבוסס על מסילת הברזל והקשר שלה לנמל ודרכו להודו ולאנגליה. זה היה גן עדן, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
פאטרסון היה סקרן לגבי התרבויות שפגש. הוא היה מודע וגאה בראשוניות מעשיו, בכך שהוא האדם הלבן הראשון המבקר בחלק גדול מהמקומות אליהם הגיע. כמהנדס, השואף לניצול מיטבי של חומרי הגלם העומדים לרשותו, כך גם הכרת והבנת התכונות של המקומיים יכולה לעזור בהמשך. כך תיאר את הסבלים הסוואהילים:
הסוהילים שוכנים בעיקר לאורך חופי אפריקה המזרחית הבריטית ובזאנזיבאר. בני תערובת הם, – צאצאיהם של אבות ערביים ואמהות כושיות. מוצא שמם בא מן המילה הערבית ״סוהיל״, חוף; אולם יש האומרים גם, – לדעת אלה שאינם רואים אותם תמימים כל כך כפי שניתן לשער בתחילה – כי שמם בא משיבוש המילים סוה הילי, כלומר, ״אלה המרמים בלי אף יוצא מן הכלל אחד״. יהא הדבר כאשר יהיה, הגברים הם בדרך כלל בעלי גוף חזק להפליא ומוכשרים יפה למקצוע המקובל על רובם, – סבלי שיירות. חסרי דאגה הם, קלי דעת, בזבזנים, – אנשים, שכל דברי העולם הזה חביבים עליהם עד למאד. חייהם עוברים עליהם בנסיעות לפנים היבשת ומשם אל החוף, כשהם נושאים מטענים כבדים של מצרכי אוכל וסחורות.
הרכבת, והדרכים והמכוניות שיבואו אחריה, יחסלו את המעמד שהוא מתאר. כמו חיי הטבע ושפע החיות המתוארים בספר, זהו, מבלי דעת, תיעוד של עולם שבדרכו להיעלם. פאטרסון רואה אותם כנחותים ומלבבים:
אין לך דבר שידכדך אי-פעם את רוחו של הסבל הסוהילי. יהיו חייו קשים כאשר יהיו ומטענו כבד כאשר יהיה, ברגע שהוא פוטר עצמו מן העול והוא מסיים את סעודתו, הוא שוכח מיד את כל צרותיו ומתחיל לצחוק, לשיר ולהתלוצץ עם חבריו, כאילו היה האדם המאושר ביותר בין בני תמותה. כזה היה טבחי, מברוקי, ושחוקו המלבב היה מדבק למדי. זכורני, שיום אחד טרח הלה לפתוח קופסת-פח של ביסקוויטים בשבילי, וכשלא עלה בידו להסיר את המכסה באצבעותיו, אחז את קצה הפח בפיו ומשכו בשיניו הנהדרות. צעקתי עליו שיפסיק, כי כן חששתי שמא ישבור שן, אך הוא לא הבין את חרדתי כהלכה, ועל כן הבטיחני נאמנה, שהוא לא יקלקל את הקופסא!
חמוד כזה, באמת. זה חלק מהאופי השבטי שלו, הוא לא יודע שסאהיב פאטרסון מעדיף שלא ישבור את שיניו בנסיון לרצות אותו. בני שבטים אפריקאיים אחרים, פראיים יותר, חסרי הגיון ודעת:
כמרבית השבטים ביבשת אפריקה כן גם בני וה-טיטה מאמינים קנאים הם באמונות תפלות, ואת החולשה הזאת מנצלים כדבעי אותם ״רופאי-קסמים״ ו״רופאי-אליל״ שהם בעלי השפעה רבה. הנה, למשל, מחזה יוצא מן הכלל הוא לראות כיצד מפיח בפיו בן השבט הזה את ה״סימבה-דווה״ או ״רפואת האריה״ לארבע רוחות השמים לפני שהוא שוכב לישון תחת כיפת השמים. ״דווה״ זו, שכמובן ניתן להשיגה רק מרופא-הקסמים, מורכבת אך ורק ממעט אבקה שחורה, שעליה שומרים בדרך כלל בשופר זערורי, הצמוד להם לבני השבט הזה לסדק בתנוך האוזן. ברם, בן השבט מאמין באמונה שלמה, כי כמה גרעינים מאבקה זו שהוא מפיח מכף ידו על כל סביבותיו, אמצעי בדוק הוא לשמרו מפני האריות המשתוללים והמשחרים לטרף. לאחר טכס הנשיבה הוא שוכב לישון מתוך רגש בטחון מוחלט שלא יאונה לו כל רע, אפילו בטבורו של איזור ״אוכלי אדם״.
האם יש כאן תיעוד מהימן של מנהגי החיים והאמונות של שבט באפריקה בשנת 1899? לא בטוח. פאטרסון אינו אנתרופולוג. הוא מספר סיפורים, שוזר אנקדוטות משעשעות. הסיפורים כנראה מבוססים על מציאות קיימת, אבל יכולים להיות שונים ממנה בתכלית. נקודת המבט שלו מגדירה ואולי אף יוצרת את המציאות המשתקפת מהספר. אבל יש כאן בהחלט תיעוד של מה קראו על אפריקה באנגליה ובארצות הברית משנת 1908 ואילך, ומה קראו עליה בישראל הצעירה בשנת 1952. זוהי אפריקה ואלו האפריקאים, נבערים, קורבנות של בחירותיהם חסרות ההגיון. בפועל רוב קורבנות האריות אוכלי האדם באו מקרב עובדי הרכבת, שנאלצו לתלות תקוות באמצעי ההגנה המוגבלים שזו העניקה להם. אבל פאטרסון מאמין שהחיים הם פחותי ערך בעיני האפריקאים. כך הוא מתאר את שקרה בעת חזרה ממסע צייד בלוויית מורי דרך, ציידים מקומיים:
זמן קצר לאחר שיצאנו לדרכנו ירד אחד מבני וה-קאמבה לנהר, כדי למלא את כלי-הדלעת שלו מים, כשלפתע התרומם מן המים תנין, תפס לו למסכן ברגליו וכהרף עין משכו לתוך המים. הייתי בראש השיירה באותה שעה ועל כן לא ראיתי את מה שקרה, אולם כששמעתי את צעקות האחרים, חזרתי במרוצה ובכל המהירות האפשרית, אך אחרתי את המועד ושוב לא ראיתי שום סימן לא של התנין ולא של יליד-המקום. מהינה העיר על המקרה באורח פילוסופי, כי ככלות הכל, הרי רק ״ושנזי״ (פרא-אדם) היה לטרף, וכי אין הדבר חשוב כקליפת השום, ואילו שלושת בני וה-קאמבה האחרים ודאי שלא נתרשמו במיוחד מן האסון, אלא בשקט רב נטלו לעצמם את קשתו של חברם המת ואת אשפת חצי-הרעל וכן את נתח הבשר, שהוא השאיר על גדת הנהר.
איזה פוץ מתנשא! אדם מת בשירותו, נטרף על ידי תנין, והוא מסוגל רק לביקורת, אותה הוא מבטא באמצעות קולו של המשרת ההודי. איסוף חפצי המת והאיפוק של חבריו של הקורבן, אשר ודאי היו מרשימים אותו אם היו מיוחסים לאדם אירופי, הופכים כאן לכלי להצגת נחיתותם. אבל לסיפור הזה מודבק נספח, המבהיר שהטבע מסוכן לא רק למקומיים אלא אפילו ללבנים:
מאז עמדתי על כך, שאסונות כאלה מתרחשים לעתים קרובות למדי לאורך הנהר הזה. במקרה אחד שמעתי על אודות קצין בריטי שניצל בדרך נס. הוא מילא את בקבוקו מים, כשלפתע אחזה בו אחת החיות האכזריות האלו וניסתה למשכו. למזלו אץ אחד ממשרתיו לעזרתו והצליח לסחבו ממלתעות התנין במחיר שתיים מאצבעותיו בלבד.
סכנה באפריקה.
* *
באנקדוטה נוספת, מתואר המפגש בין שיירת סבלים אפריקאים לרכבת. זה קורה במחנה שנמצא בראש הגשר הבונה את המסילה. הרקע הוא מרד שפרץ באוגנדה. כוח המשטרה שמומן על ידי הבריטים והורכב מחיילים שכירים מסודן הצטרף למחאה מקומית נגד השינויים שביצע השלטון החדש והתמרד במפקדיו. לצורך דיכוי ההתקוממות והשבת הסדר הובאו מהודו אלפי חיילים סיקיים, שכונסו בינתיים במומבסה. את הכוח הגדול הזה, הודים שנשלחו על ידי הבריטים להכניע סודנים שחברו לאנשי אוגנדה, היה צריך להאכיל:
יום אחד הגיעה אלינו למחנה החדש שיירה גדולה של קרוב לארבעת אלפים איש בדרכם מפנים הארץ. הם היו טעוני משא ומזון בשביל הגדוד הסיקי על החוף, שאותו העסיקו במלאכת דיכוי התקוממות בני סודן באוגנדה. מרבית הסבלים הללו היו משבט באסוגה, אולם היו גם רבים למדי משבטי באגנדה (כלומר, אנשי אוגנדה) ומילידי המקום באוניאורו ואחרים. כמובן, אף אחד מאנשי-פרא אלה ממרכז אפריקה לא ראה ולא שמע מעולם על מסילת-ברזל, ועל כן כשראו רכבת במקום, גילו סקרנות יתרה, הצטופפו מסביב לקטר ושוחחו ביניהם בבבל-ניבי לשונותיהם על התופעה שנראתה מוזרה בעיניהם.
פאטרסון מחליט לנצל את ההזדמנות בכדי להתבדר קצת:
חשבתי, שמן הראוי לספק להם משהו מן השעשוע, ועל כל עליתי על הקטר, פתחתי את שסתום הקיטור ובעת ובעונה אחת שרקתי במשרוקית. הדבר עשה עליהם רושם כביר, – מעשה כשפים ממש. כל הקהל נפל לראשונה ארצה בקול זעקה מרוב פחד, ואחרי כן, כל עוד נפשם בם, התפזרו לכל עבר, כשידיהם מורמות למעלה.
בביצוע המתיחה הזאת פאטרסון מציג עצמו כעל אנושי, כאל. מנוע הקיטור של הרכבת, מבשר המהפכה ששינתה את העולם כולו, שורק ממשרוקיתו. אחר כך ירגיע את פחדם של הסבלים, ואפילו יקח שניים ממנהיגיהם לסיבוב הבאת חומרי בנייה, אבל ברגע זה, כשארבעת אלפים איש משתחווים בפניו, הוא עליון על הטבע. מי שעבר חוויה כזו לעולם יראה עצמו כשליט.
הרשימה הבאה כאן
