ארכיון תג: ציד

הבדואי שלנו

11/08/2022 – 5:19 pm

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

אם פאטרסון הוא הסנדק של צה״ל, עמוס ירקוני הוא ילד החוץ שזה הסכים לקבל, שנשאר תמיד זר, לא באמת אחד משלנו. הם דומים בדברים מסויימים, שני לוחמים נועזים, ציידים בעצם הווייתם, ושונים לחלוטין באחרים. פאטרסון האירי-בריטי, מודל גבריות ויקטוריאנית לוחמת, ירקוני הבדואי-ישראלי, שהיה תקופה מסויימת הלוחם והמפקד החשוב ביותר בצה״ל. 

כפי שסיפרתי, מצאתי את עותק ספרו של פאטרסון בספריית בסיס סיירת גבעתי בו שירתתי. אנו ראינו עצמנו כממשיכים של יחידות צבאיות שקדמו לנו. שועלי שמשון, קראנו לעצמנו, על שם יחידת הג׳יפים שפעלה בנגב בזמן מלחמת העצמאות. סיירת שקד נתנה את שמה לאחד מהגדודים של חטיבת גבעתי, אבל אנחנו קיבלנו את הבסיס ששימש אותה בימי גדולתה, על צריפיו ומתקניו. זה גרם לי גאווה, להיות חייל שצועד בנעלי חיילים אחרים, חלק ממסורת. הרגשתי שייך, אז. אני לא מתגעגע, שמח שהתפקחתי.  

בקיץ 1991 נערך בבסיס טקס בהשתתפות השר רחבעם זאבי, הח״כ בנימין (פואד) בן אליעזר, אלוף פיקוד הדרום, ועוד. שמו הוחלף מ׳מחנות משמר הנגב׳ ל׳מחנות ירקוני׳, על שמו של סגן אלוף עמוס ירקוני, מי שהיה מפקדה המיתולוגי של סיירת שקד. 

איני זוכר דבר מזה. אולי הייתי באותו שבוע באימונים, אולי טרוד בדברים אחרים והטקס לא עניין אותי מספיק כדי לשים לב. אבל הכרתי, אפילו לפני שהתגייסתי, סיפורים על ירקוני, הגשש הבדואי הראשון, שידע לקרוא את המדבר כמו ספר פתוח, שיכול היה למצוא כל אחד, ושאי אפשר היה להסתתר מפניו. ליד מגורי הקצינים המטים לנפול הייתה בריכת דגים ישנה ויבשה, שריד מימי הסיירת ההיא. אני זוכר שסיפרו שבערוב כל יום ירקוני היה יושב שם, בחברת כל מי מחייליו או מקציניו שרצה בכך, ובשעה שהיו מנקים יחדיו את נשקם מאבק דרכי הטשטוש היה מחלק להם פרוסת עוגה לבנה ופרוסת עוגה שחורה. לא מצאתי כל ביסוס לסיפור הזה, אבל הוא יפה. כנראה שבפועל היה מפקד קשוח וקשה עם חייליו, שהעריצו אותו בכל זאת. 

עמוס ירקוני היה שמו הבדוי, המעוברת, של עבד אל-מג׳יד חאדר. הוא השתמש בו כדי להרחיק את מי שרצה לפגוע בו, בגלל האשמתו בשיתוף פעולה עם היהודים, ממשפחתו. בנוסף טען שהדבר נוח יותר לחייליו, מונע מהם להתבלבל. עמוס ירקוני היה השם הצבאי שלו, והוא לבש אותו כמו מדים. חאדר הוא ירוק בערבית, כך שהמשמעות דומה. הוא שירת בצה״ל מזמן הקמתו ועד 1969, הגיע לדרגת סגן אלוף, זכה בשלושה צל״שים, איבד יד ורגל, והיה לאגדה עוד בחייו.

יליד 1920, הוא בא משבט אל-מזאריב ששכן בעמק יזרעאל ובהרי הגלבוע. אביו הסתבך עם השבט ונאלץ לנדוד לזמן מה, עד שיושרו ההדורים, ולחיות בחסות היהודים. בילדותו היה רועה את עדר משפחתו, וגילה עניין גם בציד ובצליפה. בשנת 1935 ניגן בחליל הצאן שלו בחתונתם של משה ורות דיין בנהלל. כנער השתתף כחבר כנופייה זוטר במרד הפלסטיני מול השלטון הבריטי (המרד הערבי הגדול), ולקח חלק בהצתת צינור הנפט שסללו הבריטים, שהוביל מהשדות שבעירק לבתי הזיקוק בחיפה. אחר כך הסתכסך עם חבורתו וגויס על ידי עודד ינאי, בן נהלל ומראשוני המסתערבים, לסייע לכוחות הבטחון היהודיים ששמרו על ישובי העמק מפני הכנופיות. בכך סומן כמשתף פעולה. הוא נאלץ לברוח מגזר דין מוות שהוטל עליו על ידי נכבדי השבט והתגייס לצבא הבריטי. כאשר נעצר לאחר שזוהה כמי שהשתתף בפעולות החבלה נגד צינור הנפט התהדקו קשריו עם האסירים היהודיים.  

אחר כך עבד כפועל פשוט בבתי הזיקוק בחיפה, מקום בו עבדו יהודים וערבים זה לצד זה. שם נקלע לזירת ׳הטבח בבתי הזיקוק׳, אחד מהסיפורים המלוכלכים ביותר של תקופת הבלאגן שקדמה למלחמת 1948. מחתרת אצ״ל הרוויזיוניסטית התנגדה למדיניות ההבלגה שהובילה ההגנה וקראה לפעולות נקם והפחדה של האוכלוסיה הערבית. חוליית לוחמי אצ״ל גלגלה קופסאות שימורים מלאות חומר נפץ לתוך קבוצת פועלי דחק שהמתינו בכניסה לבתי הזיקוק. מטעני החבלה התפוצצו, הרגו 6 ופצעו 42. בתגובה פרץ המון לתוך בתי הזיקוק וחיפש נקמה ביהודים. ההמון הרג במכות ובסכינים 39 ופצע 49. עבד אל-מג׳יד נקלע למהומה, ובחר לא להצטרף לפורעים. הוא אף הצליח להזהיר קבוצת חשמלאים יהודים, ובכך הציל 6 מהם. מעגל הנקמה המשיך להתגלגל. עקב כמות ההרוגים הגדולה נטשה ההגנה את מדיניות ההבלגה ויצאה לפעולת תגמול ונקמה גדולה בשני הכפרים הסמוכים לבתי הזיקוק. פקודת המבצע קראה להרג של גברים בוגרים ופגיעה ברכוש, אבל בסופה נהרגו למעלה מ-60 גברים, נשים וילדים, ו-3 לוחמים יהודים. המתח בין שני הארגונים הוביל בהמשך לשורת מעשי חטיפה, שבאחד מהם חוסל לוחם אצ״ל צעיר על ידי אנשי ההגנה לאחר שנחקר ועונה. איזה  גועל נפש, בחיי, נקמה על נקמה על נקמה. לא יהיה לזה אף פעם סוף. 

עבד אל-מג׳יד טען ששם, בבתי הזיקוק, בעת שהגן על עמיתיו מהטבח, בחר צד והזדהה עם בני הלאום האחר: ׳אז ראיתי שיהודים הם עם מועט וזקוק לעזרה. ואצלי זה בדם, כשאני רואה שניים רבים, אני הולך תמיד לעזור לחלש׳. מעניין שכך, בהעדפה אוטמטית לצד החלש, האנדרדוג, הסביר פאטרסון את הזדהותו שלו עם חייליו היהודים.

כשהוקם צה״ל התנדב עבד אל-מג׳יד לשירות ב׳גדוד המיעוטים׳. אז גם שינה את כינויו, למרות שלעולם לא שינה את שמו באפן רשמי. הוא שימש כסייר וגשש, מי שהולך בראש הכוח, חשוף לסכנה, מסוגל לזהות את העקבות הקיימים בשטח ולקרוא אותם. הוא למד להכיר את הנגב, ואת קו הגבול הארוך עם מצרים ורצועת עזה. השנים שאחרי המלחמה היו רוויות בהסתננויות של בודדים, שניסו לחזור ליישובים שננטשו בעקבות הנקבה, של מבריחים, של חוליות לוחמים פלסטינים, ׳פדאיון׳, שביקשו לעשות מעשי טרור ושל חוליות חיל קומנדו מצרי. במרדף אחרי חוליה כזו, בעת שצעד בראש חייליו, גילה שהבורחים מסתתרים בתוך סבך קני סוף. במקום לסגת ולהמתין לתגבורת הסתער עליהם. כך ענה לאורי מילשטיין ששאל אותו על כך:

לא יכולנו להימנע מההיתקלות ההיא. יש מקרים שבהם או שאתה פוחד ולא פועל, או שאינך פוחד, ואז אתה חוטף ומחטיף. יכולתי לא להיכנס לסוּף. יכולתי לומר: 'הם שם. תביאו כוחות לכתר אותם'. לא כך חונכתי. אם האויב נכנס לשטח שלי, אני תוקף אותו בלי חשבונות.

בהסתערות זו נפגע קשה מצרור יריות בידו השמאלית. למרות זאת הצליח לחסל את אחד התוקפים, לפצוע שני ולהבריח את השלישי. כאשר נקטעה ידו כתוצאה מהפציעה לא הסכים לוותר על היותו לוחם. הוא ביקש שיותאמו לו שתי פרוטזות, אחת ייצוגית, ליום יום, ואחת לזמן קרב, עם קרסים שיאפשרו דריכת הנשק במהירות. הוא למד קרוא וכתוב רק בגיל מאוחר, וסיים בציונים נמוכים את קורס הקצינים, אבל יכולת קריאת השטח שלו הייתה אגדית. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו בעיתון מעריב סופר כי:

הבדווים מעריצים את עמוס ירקוני ואגדות נקשרו לשמו. על-פי אחת מהן מספרים, כי אם אדם יעבור במדבר, ירים אבן קטנה, יירק מתחתיה ויחזירה למקומה, ירגיש עבד-אל מג׳יד בשינוי גם כעבור 100 שנה. אז יתכופף, יגלה את היריקה ויתחיל ללכת בעקבותיו של היורק. הוא יגיע לקברו של האיש שנפטר בינתיים, יקיש על המצבה וישאל ׳מדוע ירקת על האבן, נבל?׳

רחבעם זאבי סיפר על מצוד שניהלו יחדיו אחרי מסתננים:

״עמוס אמר לי שהם יודעים כי אנו בעקבותיהם. ידעתי שאפשר לזהות עקבות של אנשים רצים, אך לא האמנתי, כי ניתן לדעת על פי העקבות, שהבורחים הבחינו ברודפיהם״. הגשש המנוסה הבחין בלבטיו של המפקד ועצר כדי להסביר לו: ״הסתכל על הצעדים ותבחין שכל עשרה צעדים בערך יש סטיה בכיוון הריצה. הסיבה לכך היא המבט לאחור, שגרם לאותה סטיה״.

סיירת שקד הייתה היחידה הראשונה בה שירתו יחדיו חיילים ומפקדים יהודים וערבים. סיסמתה היתה ׳אין סיכון – אין סיכוי׳. מטרת הקמתה הייתה למנוע ולסכל הסתננויות והברחות בשטח פיקוד דרום שגבולותיו היו פרוצים. היא עשתה זאת באמצעות כוח קטן, כ-30 לוחמים בסך הכל, ששמר על דרכי טשטוש שאיפשרו לזהות את חצייה של הגבול, הפעיל יוזמה במרדף ובקרב, זיהה והגיב מהר לכל סימן בשטח. עמוס ירקוני החל כקצין ביחידה, הפך לסגן המפקד ומונה לבסוף למפקדה. כך היה אחראי לא רק לציד האדם המתמשך שניהלה הסיירת אלא גם לגיוס חיילים נבחרים אליה. הוא העדיף את בני הקיבוצים, מיטב הנוער של אז, ודאג שיוכשרו בסיור ובגישוש, תוך שהוא ממשיך להוביל אותם בעצמו. כך גם נפצע קשה שוב, הפעם ברגלו, שגם היא נקטעה, וגם הפעם התעקש לחזור ליחידה. אבל גופו המוכה והפגוע כבר לא יכל לעמוד בתלאות הציד. הוא פרש בשנת 1967, ובנימין (פואד) בן אליעזר, סגנו, החליף אותו. לאחר מלחמת 1967 שימש כמושל מרכז סיני הכבושה, ובשנת 1969 פרש מצה״ל. לאחר מכן שימש כיועץ בתהליך הכושל של העברת הבדואים בנגב למגורי קבע בעיירות.  איזה אומץ היה לו, זה לא יאומן. 

רעייתו, ג׳ורג׳ט, הייתה ממוצא נוצרי והתאסלמה כשהתחתנו. נולדו להם שישה ילדים והם חיו בבית מידות בשכונה יהודית בבאר שבע. ילדיו התחנכו במסגרות חינוך עבריות, אך הוא המשיך לראות את עצמו כשומר על זהותו הערבית, המוסלמית והבדואית. נאמנותו המוחלטת למדינה נבעה מתוך הזהות הזו, לא סתרה אותה. ׳אני מאמין בצדק חברתי ללא הבדל דת, מין, צבע וגזע, שלום צודק בין העמים, עזרה לזולת וכבוד הדדי׳, אמר.

אין ספק שאהב את הסכנה, שהתענג על המרדף, על הנצחון בקרב המוחות בין הטורף לנטרף. אולי גם הוא, כמו פאטרסון, רק קוריוז, אדם שכשרונותיו ואומץ ליבו התאימו לזמנים המשוגעים בהם חי, שאוסף נסיבות מקרי הוביל אותם להיות מוקעים כמי שבגדו בבני עמם. 

פאטרסון היה הבריטי ׳שלנו׳, של הפלג הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית, שהפכה אותו לדמות מודל של מפקד וגבר אידיאלי. ההערצה והחברות של פאטרסון עם ז׳בוטינסקי והזדהותו עם התנועה הרוויזיוניסטית הביאה לכך שבשנת 1937, בעת ביקור בארץ, סקר לאור ירח מצעד צבאי חמוש של חיילי מחתרת אצ״ל. האירוע צולם לסרטון חדשות, אבל הצנזורה הבריטית פסלה את שידורו. קצין בכיר ומעוטר שסוקר משמר של טרוריסטים, איזו בושה. פאטרסון גם השתתף במסעות גיוס כספים לצורך מאבק צבאי בערבים ובבריטים, ניהל מלחמה בדעות הקדומות לגבי יכולת הלחימה היהודית, והאמין בעליונותה התרבותית וצדקת דרכה האבסולוטית של הציונות. בסוף ימי המנדט פאטרסון היה אנטי בריטי מוחלט, בוגד לכל דבר ועניין. 

עבד אל-מג׳יד נתפס כבוגד כי לחם לצד היהודים, אבל תפס את עצמו כלוחם מקצועי, המונע על ידי ערכים אוניברסליים. עבור היהודים היה הבדואי ׳שלנו׳, בן המקום שהעביר לשליטתם את הידע האותנטי של הטבע שהוא לכאורה חלק ממנו. גם הוא ייצג מודל גברי שניתן להעריץ ולחקות. בפועל היה יציר של המציאות המיוחדת בעמק יזרעאל, שם גדל, בו התקיימו חיי עימות ושותפות, ובו קשרי כבוד ובריתות היו יכולים להתקיים גם במנותק מהשסע הלאומי. עוד בזמן העלייה השנייה יכלו אנשי תנועת ׳השומר׳ להרשות לעצמם להתפעל מהלוחמים הצ׳רקסים והבדווים, לרצות להחליף אותם בעבודת השמירה ובמקביל לחקות אותם ולנסות לדמות להם. בני הדור הצעיר שגדל בעמק, ובינהם משה דיין ויגאל אלון, המשיכו להתייחס ללוחמים הבדואים בכבוד והערכה, תוך כדי העימות איתם. עמוס ירקוני בחר, או אולי מצא את עצמו, בצד הישראלי של הקונפליקט הלאומי. יכול להיות שכך התגלגל גורלו. אולי הובילו אותו סיבות עמוקות יותר. אבל הוא, ולוחמים בדואים, צ׳רקסיים ודרוזים אחרים, איפשרו לצה״ל ולחברה הישראלית לנכס לא רק את יכולות הקרב האישיות שלהם אלא גם סט כולל של ערכי לחימה מסורתיים: הכרת השטח, אחוות לוחמים, הסתפקות במועט, שמירה על קוד כבוד.

עמוס ירקוני קיבל משכורת צבאית, כבוד והערכה. תמורת זה הסתכן ונפצע, עד שהפך לשבר כלי. הוא לא ננטש אבל גם לא זכה לראות חברה שיוויונית, בה לילדיו יש את אותן זכויות והזדמנויות כמו לילדי לוחמיו. 

כשנתיים לפני מותו מסרטן, אחרי שכבר זכה ב׳פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי׳, התפרסמה כתבה בעיתון ׳חדשות׳, שתיארה השפלה שעברה אמירה, בתו בת ה-23, שניסתה להרשם בסניף מרכז ירושלים של קופת החולים מכבי:

הצגתי בפני הפקיד, יהודה זוהר, תעודת סטודנט. הוא שאל אותי מתי השתחררתי מצה״ל. אמרתי לו שלא שירתתי בצה״ל, כי אני לא יהודיה. הוא ביקש ממני תעודת זהות, ואז נאנח ואמר שהוא מצטער אבל הוא לא יכול לרשום אותי לסניף. שאלתי למה, והוא ענה: ״ערבים נרשמים רק במזרח-ירושלים. זה עניין של מדיניות אצלנו ואת לא יכולה להתקבל״. הסברתי לו, שאני גרה מטרים ספורים מקופ״ח, ואין שום סיבה הגיונית שאלך עד לקצה השני של העיר למזרח-ירושלים, הוא לא ענה, אלא קימט את טופס ההרשמה.

דובר קופת החולים מסר בתגובה שמדובר בסך הכל בחוסר הבנה, ושהיא מוזמנת להגיע לסניף שוב והרשמתה תושלם, אבל תחושת ההשפלה נותרה בעינה. ״העניין הזה טפח על פניו של אבא כמו סטירה״, סיפרה אמירה על תגובתו של עבד אל-מג׳יד לסיפורה, ״אבא חינך אותנו לשוויוניות ולכיבוד הזולת, לא ציפיתי לקבל יחס כזה בסניף מכבי״. 

שיוויון וכיבוד הזולת, נו באמת. כנראה לא הבין איפה הוא חי, דמיין שאת הערכים האלה הוא משרת, שבשמם הרג ונפצע. איזו תמימות. איזו אכזבה. המדינה ניצלה אותו. הוא היה בשר תותחים. הנצחתו, בשינוי שם הבסיס עליו פיקד, בקריאת רחוב סתמי ומעגלי בבאר שבע על שמו, ממשיכה את הניצול הזה בכך שהיא מציגה אותו כ׳ערבי טוב׳, שבחר בצד הצודק תמיד של צה״ל והציונות. זאת מדינה גזענית ומפלה, ששואפת להיות וילה בג׳ונגל מוקפת חומה. עמוס ירקוני נוצל על ידי המדינה ועזר בהקמת התשתית לחומה הזו, שלעולם לא תספק הגנה אמיתית ותוביל לעוד מוות וסבל. חיילים אמיצים, גברים שרוצים להוכיח את עצמם, יש שרשרת ארוכה של כאלה, שנוצלו וננטשו, ששאפו לטוב ומצאו עצמם כסוכני הרס. לכולם יש לי אמפטיה, אפילו לעצמי.

* *

גם אני רציתי, פעם, להיות קצת כמו בדואי. 

בילדותי המוקדמת, בדימונה, אבי, שסחר ברקמות פלסטיניות וקנה סחורה מהנשים המקומיות, לקח אותי לביקורים במאהלים בסביבה. האוהלים עוד היו בנויים בשיטה המסורתית, יריעותיהם תפורות עורות עיזים, ואני זוכר את הריח המעקצץ. היה לאבי, ובעקבותיו גם לי, ברור שהבדואים הם חלק מהטבע ומהמדבר, ראויים לקנאה ולהערכה על כך. מאוחר יותר, בטיולים להר הגבוה בסיני, הערצתי את הכרת השטח, הצעד הבטוח והשלווה של מורי הדרך שהובילו את חבורות הטיילים. חזרתי משם עם ג׳לביה אפורה מפוספסת, שעדיין נמצאת בארון הבגדים שלי. רציתי להיות כמוהם, בן המקום, שלוו ובטוח בגבריותו, מעמדו ותרבותו, מאוחד עם הטבע. רציתי להיות הפנטזיה הרומנטית והאוריינטליסטית שלי על דמות הבדואי, התעלמתי מהעוני ומהחיים הקשים, וניצלתי שברי מיתוסים ואת היכרותי החלקית עם התרבות שאף פעם לא הייתי חלק ממנה כדי לבנות לי מיתוס עצמאי משלי. צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח, כך נפתח ׳שיר אהבה בדואי׳ שנכתב על ידי איציק ויינגרטן והיה פופולארי בימי נערותי. היום לא היה נכתב שיר שכותרתו כזו. 

אני מתרשם שהציונות, במהדורתה הנוכחית, המופרכת, הבטוחה בעצמה עד זרא, אינה זקוקה למודל אורינטליסטי מקומי להידמות אליו. בדואי היום הוא בעיקר כינוי גנאי, המעורר אסוציאציות על עבריינות, אלימות בכבישים וניצול נשים. זה חבל, עליהם ועלינו. דמויות כמו עמוס ירקוני/ עבד אל-מג׳יד ח׳דר לא יהיו עוד. הן חד פעמיות, וההזדמנות כבר הוחמצה. מרחב הביניים לחילופי תרבות, שבו אומץ לב, כבוד ותושייה הם ערכים עליונים, כמעט ונעלם. צה״ל של ימינו עדיין משתמש בגששים, אבל רוב ציד האדם מתבצע באמצעים אלקטרונים. מעשה הגבורה המרכזי שקודם על ידי דובר צה״ל במבצע ׳עלות השחר׳ ענוג השם האחרון היה הרג אדם בלתי חמוש על ידי קצינת תצפיות בלחיצה על ג׳ויסטיק. הזמנים משתנים, ככה זה.

הפרק הבא כאן

אורי מילשטיין, הגיבורים הנשכחים בצה"ל: סיפורו של הגשש הבדואי שפיקד על סיירת שקד, מעריב on-line, 21/09/2019

 אורי בינדר, פתאום נזכרו שעמוס ירקוני ערבי, מעריב, 13.7.1984

 נילי פרידלנדר, סגן-אלוף עמוס ירקוני הוא עבד-אל-מאג׳יד ח׳דר, מעריב, 4.5.1976

 שמעון אלקבץ, פקיד במכבי סירב לקבל לקופה את בתו של גשש בדווי בעל אות מופת מצה״ל, חדשות, 16.5.1989

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | גם בתגים , , , , , | תגובות (1)

ברוכים הבאים לספארי

31/07/2022 – 2:29 pm

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

כשהייתי צעיר וטיפש הצטרפתי פעם לחבורת צעירים וטיפשים כמוני להרפתקה לילית. טיפסנו מעבר לגדר של הספארי ברמת גן ובילינו מספר שעות בטיול שיכורים סביב האגם המלאכותי שנמצא שם, משתדלים לא להתגלות. היה כיף, אבל כמובן שלא אחזור על החוויה הזו לעולם, גם כי החיות המסכנות ראויות לזמן הפוגה ומנוחה, וגם כי החוויות שמציע הספארי עומדות למכירה ולא יפה להתפלח. אירוע סוף השנה של כיתה ד׳ 3, בה למדה השנה בתי, התרחש גם הוא בלילה בספארי. הילדים נסעו ברכבת מיניאטורית שעוצבה כ׳רכב ספארי׳, המדריכה סיפרה להם דברים מעניינים על החיות, עליהן האירה בפנס גדול, כדי שיוכלו לצלם בטלפונים שלהם תמונות מטושטשות. הספארי ברמת גן הוא אשליית טבע אפריקאי, סביבה מלאכותית, דיאורמה ענקית, גן חיות שמציג עצמו כטבע. 

משאית ספארי בלבנון, 1985

המילה ׳ספארי׳ נמצאת בשימוש נרחב. אני זוכר את משאית הספארי שהובילה חיילים בכבישי  לבנון הכבושה, משורינת ומוגנת לכאורה אבל מאפשרת מבט החוצה, אל הג׳ונגל המאיים אותו היא צולחת. מקורה סוואהילי, והיא מתארת את שיירת הסחר עצמה, מהשורש ס.פ.ר. בערבית (سفر) שפירושו נסיעה, או מסע. הספארי הוא מוסד וותיק שהקדים בהרבה את הנוכחות האירופית באפריקה.

זו שיירה גדולה מספיק כדי שתוכל להגן על עצמה במידת הצורך ולא גדולה עד כדי שאי אפשר יהיה לשלוט בה ויהיה קשה לספק לה אוכל ומים. לעיתים מספר שיירות מתלכדות לאחת ענקית, אבל גם אז נשמרת עצמאותן של השיירות שמרכיבות אותה. התנועה שלה היא ברגל, בדרכים גדולות וקטנות, מנקודת עצירה אחת לשניה. הולכים בין 20 ל-30 ק״מ ביום. הכפרים והתושבים המקומיים, בני שבטים שונים, מתקיימים בצד המחנות  והנתיבים הללו, ומודעים לקיומן ולכך שהן עוברות דרך נחלותיהם: אי אפשר באמת להסתיר את תנועת השיירה. זה גם מה שמגן על השיירה, מי שלא רוצה להיתקל בה יזוז מדרכה. במחנות ובכפרים מתנהל סחר הדדי, שיוצר כלכלה משותפת. חלק מהשבטים מגדלים מזון שמשמש את השיירות, יכולים למכור לה שנהב (או שבויים, במקרה של שיירת עבדים), ויכולים לקנות ממנה בדים, תכשיטים וכלים. 

המשא נישא ברובו על ראשם של הסבלים, בחבילות גדולות ארוזות בבד ובחבלים, השוקלות כ-30 ק״ג. אני מתקשה להבין איך זה מרגיש, מדמיין את עצמי מאזן צרור גדול על קודקודי. קראתי שנשיאת עד 20% ממשקל הגוף על הראש אינה גובה תוספת אנרגיה מנשים, שעדיין  מובילות כך מים במקומות רבים באפריקה. אני יכול להבין את ההגיון בצורה כזו של סחיבת משא, ומתאר לעצמי שהיא הופכת לטבע שני. היא ודאי מקבעת את המבט לפנים, מאפשרת לגוף לאזן את המשקל תוך כדי תנועה. הידיים פנויות לעזרה, להזזת ענפים או לנשיאת נשק, וניתן להשליך את החבילה הצידה במהירות במידת הצורך. הסבלים אינם בהמות משא. הם כוח עבודה לכל צרכי השיירה. חיות, בעיקר גמלים, משמשות בדרכים הרחבות יותר ובמדבר, שם צריך לשאת מים. 

מגלי הארצות האירופים והציידים שבאים בעקבותיהם השתמשו במוסד הקיים הזה והתאימו אותו לצרכיהם. המסע הפך לתכלית התנועה של השיירות, והסחר נדחק לעמדה משנית. מטרת שיירת הספארי האירופית היא לספק את צרכיו וגחמותיו של האדון. את מקום הסחורות תופשים צרכי המחנה, חפצי המותרות ומזכרות הציד. זה יוצר תעשייה שלמה חדשה, אפריקאית-אירופית.

לספר ׳אריות אוכלי אדם׳ הוסיף פאטרסון שני נספחים. אחד מהם הוא שיר ההלל שכתב לו בהינדית ראש הפועלים בצאבו, והשני מדריך קצר לצייד, איש הספורט, שחושב ׳לבקר במזרח אפריקה הבריטית למסע ירי׳. אני אוהב את רעיון הנספח. הוא מאפשר לכותב לכלול ולא לכלול בטקסט עליו הוא חתום דבר מה בעל חשיבות, להציג אותו כעצמאי לכאורה בעוד שבפועל הוא נסמך על הטקסט המרכזי ומרחיב אותו. בספר זה המדריך לצייד הוא משמעותי כי הוא כמו קורא לצאת בעקבות המחבר, מנגיש עוד את חוויותיו. גם אם אינך מתכוון לנסוע לצוד באפריקה המדריך מאפשר לך לדמיין שיכולת לעשות זאת, ושזה בעצם לא כל כך מסובך, רק יקר.

פאטרסון אינו קמצן בנכונותו לחלוק את הידע שצבר. הוא מפרט את סוג הרובים וכמות התחמושת שיש לקחת, נותן רשימת ציוד אישי ולבוש ראוי ומתאים, ממליץ על חנות הצילום של וו. די. יאנג בניירובי, אליה כדאי לשלוח את סרטי הצילום לפיתוח עוד במהלך המסע. הוא אינו איש מקצוע מוכר שירותים השומר את סודותיו לעצמו אלא קצין מכובד ומהנדס שקול, מישהו שאפשר לסמוך עליו.

באשר לציוד מחנה, כל מה שצריך לקחת מאנגליה הוא אוהל בעל סגירה כפולה קטן, שלוש שמיכות צמר, אמבטיה מתקפלת, תרמיל קנווס ומסנן מים טוב; ואפילו את אלה ניתן להשיג באיכות טובה במקום. ארגזים לאוכל וציוד מחנה נוסף יש להשיג במומבסה או ניירובי היכן שהסוכנים ידאגו בדיוק למה שצריך. בערך חודש לפני ההפלגה מאנגליה יש לשלוח מכתב לסוכנים, להצהיר על זמן ההגעה ואילו סבלים וכו׳ יידרשו. אז ימצא איש הספורט את הכל מוכן עבורו, כך שניתן יהיה להתחיל מייד.

אלא אם כסף אינו בעיה, איני ממליץ לאיש לשכור סבלים במומבסה, מאחר ואנשים טובים באותה מידה ניתן להשיג בניירובי, ובכך לחסוך 20 רופי לראש, תעריף הרכבת למסע חזרה. יש לזכור שלצורך עבודת תחבורה אנשים עדיפים באופן מוחלט על חמורים, מאחר והאחרונים איטיים באופן מתסכל ובעייתיים, במיוחד בשטח קשה או בחציית ערוצי נחלים, שם יש לפרוק כל מטען, לשאת אותו אל מעבר לנחל, ולהעמיס אותו שוב על גב החיה. 

הוא מונה את גודל השיירה המתאים, עם שינויים והתאמות, לצרכי צייד אחד, ואת התשלום הצפוי:

1 ראש הפועלים (Headman) 50 רופי לחודש [1]

1 טבח 35  ״    ״

1 נושא נשק 20  ״    ״

1 ״נער״ (משרת אישי) (“Boy”) 20  ״    ״

2 אסקאריז (סבלים נושאי נשק) (Askaris) 12  ״    ״  לכל אחד.

30 סבלים 10  ״    ״  לכל אחד.

[1] הרופי במזרח אפריקה הבריטית הוא על בסיס 15 ללירה שטרלינג.

הכסף ההודי היה בשימוש באזור זה עוד לפני הבריטים. זה היה המטבע הנפוץ והמקובל למסחר. אבל כעת ערכו מוצמד לערך הלירה הבריטית. קשה לאמוד את ערכו בזמן ובמקום זה במונחי ימינו. על פי מחשבון ערך קנייה היסטורי לירה אחת היה בערך שכר העבודה לשלושה ימים של עובד באנגליה באותו הזמן. במונחי אינפלציה טהורים פאונד של אז שווה היום כ-350 ש״ח. בכל מקרה זה השכר המקובל, וכל חריגה ממנו היא גם חריגה מהסדר הטוב. לשכר מתווספים תנאים והטבות:

הסבלים כולם רשומים על ידי הממשלה, הגובה על כך עמלת רישום קטנה; ובהתאם לנוהג חצי מהשכר המיועד לכל המסע ניתן כמקדמה לאנשים לפני תחילתו. איש הספורט מחויב לספק לכל סבל חולצה, שמיכה ובקבוק מים, בעוד נושא הנשק וה״נער״ מקבלים זוג מגפיים בנוסף. יש לספק אוהל מחסה עשוי כותנה וסיר בישול לכל חמישה אנשים.

האוכל עבור השיירה הוא ברובו אורז, ממנו ראש הפועלים מקבל שני קיבאבה (קיבאבה היא בערך חצי ק״ג) ליום, הטבח, נושא הנשק, ה״נער״ והאסקריז קיבאבה וחצי והסבלים הרגילים, קיבאבה אחת ליום.

כל אחד בשיירה בעל תחומי אחריות ברורים ויודע את המצופה ממנו:

תפקיד ראש הפועלים לשמור על משמעת בספארי (שיירת המסע), גם במחנה וגם תוך כדי הצעידה, לדאוג לחלוקה ולבטיחות של המשא, ההקמה והקיפול של המחנה, חלוקת הפושו (אוכל) לסבלים, וכו׳. הוא מנהיג את החלק האחורי של השיירה, ובו תלויה באופן ניכר רווחתו של איש הספורט. למסע שלנו, בתחילת 1906, הצלחנו להשיג ניאפרה מעולה, ולעולם לא היו לנו שום צרות עם הסבלים באף עת. החסרון היחיד שלו היה שלא יכל לדבר אנגלית, אבל הוא אמר לי כשעזבנו שהוא מתכוון ללמוד. כל מי שישכור אותו כראש פועלים יהיה בר מזל; שמו הוא מוניאקי בין דוואני, וניתן למצוא אותו בקלות במומבסה. 

ראש הפועלים הוא הראיס, במונחים המוכרים לנו, מי שאחראי לביצוע העבודה כולה, והוא כמעט, אם כי אף פעם לא באמת, בעל מעמד המתקרב לזה של האדון. מצופה ממנו שיפעיל כוח וסמכות על פועליו ושישמש כגורם מתווך עיקרי בין התנאים המקומיים לצרכים ולרצונות של האדון. שאר התפקידים גם הם מעין גילדות או קאסטות, המאופיינות לעתים באופן גזעי, חלק ממכונה משותפת שעל כל חלקיה לעבוד בהרמוניה.

הטבח גם הוא חבר חשוב בשיירה, וכדאי להבטיח מראש כזה טוב, אם הדבר אפשרי. זה נפלא לראות מה מפישי (טבח) מקומי מנוסה יכול לארגן כארוחה, רק כמה דקות אחרי שהמחנה מוקם.

כנושא נשק, רוב הציידים מעדיפים סומלי. לעולם לא ניסיתי אחד, אבל נאמר לי שהם נוטים להיות בעייתיים; הם בוודאי תופשים את עצמם כבעלי ערך רב, ודורשים פי ארבע שכר מסוואהילי לא פחות טוב. 

במחנה, חובותיהם של האסקאריז הם לשמור על האש ולשמור בלילה, ולהקים ולקפל את אוהל הבוואנה (האדון). בזמן הצעידה אחד מוביל את השיירה והאחר הולך בסופה; הם מסייעים  במקרה של בעייה עם המשא, בודקים שאין עריקות, לא מאפשרים ריבים ועושים באפן כללי כל שביכולתם להגן על השיירה. כל אחד מהם מצוייד ברובה עתיק, ובאופן כללי אדם מסוכן מאוד לחבריו כאשר עולה בדעתו לירות.

הסבלים הרגילים יסחבו את המשאות בני 30 הק״ג שלהם יום אחרי יום ללא תלונות, כל עוד הם מואכלים היטב; אבל קמץ באורז שלהם, ומייד יהפכו למרדנים וזועפים. בנוסף לנשיאת חבילותיהם, הם מקימים ומקפלים את המחנה, מלקטים עץ הסקה ומביאים מים, ובונים בקתות עשב אם יש כוונה להישאר במקום יותר מיום. באופן כללי, הסבל הסוואהילי הוא אחד מהטיפוסים העליזים והנוחים ביותר בעולם, ואין לי דבר פרט לשבחים כלפיו.

כמה בודד תפקידו של האדון, מי שבשבילו מתרחש כל התיאטרון הזה. איזה בזבוז מטורף של זיעה ומשאבים. פאטרסון ממשיך לסקור את עלויות המסע הימי והמשלוח מאנגליה וחזרה אליה, ומסכם את העלות הכוללת:

על פי חישובי אני מניח ש-400 לירות צריכות להספיק כדי לכסות את העלות המלאה של שלושה חודשי טיול ירי למזרח אפריקה, כולל נסיעות בשני הכיוונים. איש הספורט החסכן יוכל ללא ספק לעשות זאת בפחות, בעוד שבזבזן יוציא כפי הנראה הרבה יותר. 

400 לירות של אז הן כ-33,000 במונחים אינפלציוניים היום, ששווים כ-135,000 ש״ח. באנגליה ניתן היה לקנות בסכום כזה עדר בן למעלה מ-40 פרות. זה היה השכר של עובד בריטי במשך כארבע שנים. אבל עובדים פשוטים לא היו קהל היעד של מסעות כאלה. 

* *

פאטרסון היה כעת בן 40, וזכה במשרת חלומותיו: פקח הציד של מזרח אפריקה הבריטית. תפקיד חדש זה במנגנון השלטון היה אמור למלא שתי מטרות: תיעוד הטבע והגנה על אוכלוסיית החיות שכבר החלה להידלדל וסימון שמורות ציד רשמיות שבהן יתאפשר ציד ברשיון ולא יותר פיתוח. פאטרסון היה המועמד המושלם. הצבא השאיל אותו למשרד המושבות, והוא עזב שוב את אנגליה, נישא על גלי פרסומו. 

הוא שלח עותק מספרו לתיאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית, חובב צייד וטבע ידוע, אשר קרא אותו בשקיקה. כך התחילה חליפת מכתבים בינהם. פאטרסון סיפר על חוויותיו והזמין את רוזוולט לבוא לצוד ולטייל במושבה הבריטית, הנשיא הזמין אותו לעיר הבירה האמריקאית. ׳נחמד מצדך לומר שתקבל אותי בברכה בוושינגטון. הלוואי שיהיה סיכוי כי אגיע לשם. אך, אבוי, אני חושש שנדונתי לחיים בטבע הפראי׳, ענה לו פאטרסון, מעט לפני שיצא למסע הספארי שעתיד לשנות את חייו. 

הפרק הבא כאן

ממיר מטבע: https://www.nationalarchives.gov.uk/currency-converter/#currency-result

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

כולם אוהבים הרפתקאות

29/07/2022 – 11:03 pm

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

אני חוזר לפאטרסון, המהנדס, הצייד, הנער שברח מאירנלד בכדי לחפש הזדמנויות והרפתקאות. אולי זה מה שמושך אותי אליו, התענגותו על הרפתקה טובה, הערך שהוא נותן לחוויה הזו. הרפתקה ו-Adventure אינם בדיוק אותו דבר. המונח האנגלי כולל בתוכו יותר התייחסות לסכנה. בכל מקרה זאת חווייה מוגבלת, בזמן ובמקום, ובסיומה חוזרים לחיים הרגילים עם זכרונות וסיפורים המסייעים להתמודד עם קשיי החיים האלה.

מה היו החיים הרגילים של פאטרסון? האם היו לו בכלל כאלה? בבית באנגליה חיה אשתו, פרנסס, ולשם החלו להגיע העורות והראשים המפוחלצים, אותות הציד המוצלח, ה-Trophies, שנתלו על הקירות ונפרשו על הרצפה. אבל הוא לא נשאר שם זמן רב אחרי ששב מצאבו. בדרום אפריקה פרצה מלחמת הבורים, ומלחמה מייצרת הזדמנויות לאנשי צבא. פאטרסון הלך בעקבותיהן. 

הוא מונה לסגן משנה, דרגת קצונה בסיסית וזוטרה, סגן מפקד של פלוגת פרשים קלים שהורכבה ממתנדבים, רובם בני מעמד בינוני או אצולה נמוכה שגויסו מהאזורים הכפריים שבקרבת לונדון. הפלוגה השתייכה לגדוד שהתכנה ׳הרוכבים הקשוחים׳ (The Rough Riders), כשמה של יחידת הפרשים המתנדבים האמריקאית האגדית שפעלה בזמן מלחמת ארצות הברית-מקסיקו ושסגן המפקד שלה היה תאודור רוזוולט. הרפתקאות המלחמה של רוזוולט קנו לו את הפרסום שהוביל אותו להיות נשיא ארצות הברית הצעיר ביותר. הוא ופאטרסון עתידים להיות חברים טובים. 

מטרת הרוכבים הקשוחים הייתה לשמש כוח נגד לפעילות הגרילה של הכוחות האפריקאנרים, שנהנו מידע מקומי ומתמיכת האוכלוסיה. בריטניה הייתה בעמדה נחותה בשלב זה במלחמה. לא קל לשלוט בשטח כבוש ובאנשים שמתנגדים לך, והלוחמים האפריקאנרים היו מיומנים ואמיצים, בעלי כלי נשק ויכולות צבאיות שלא נפלו מהבריטיות. הם היו לבנים, אבל מוצאם ההולנדי והשפה בה דיברו אפשרה להתייחס אליהם כאל זרים ונחותים, כאל בני כלאיים גסים וחסרי תרבות. המלחמה תוכרע בסיכומו של דבר על ידי שימוש בטקטיקה של הרעבה המונית וכליאת האוכלוסיה במחנות ריכוז כדי לשבור את רוחה ולהפעיל לחץ על הכוחות הלוחמים. בסופה יהיו עשרות אלפי קורבנות אזרחיים וההתנגדות לשלטון הבריטי תודחק ותמצא ביטוי בפעולתה של ׳המפלגה הלאומית׳ של דרום אפריקה, הוגת שיטת האפרטהייד. אבל פאטרסון לא ידע את כל זה אז. הוא בא להילחם.

נשים וילדים אפריקנרים במחנה ריכוז בריטי בזמן מלחמת הבורים

מספר אנקדוטות ידועות ממעשיו בדרום אפריקה. באחת מהן העניש את אחד מחייליו, שפלט כדור בעת שהיה במשימת שמירה, ב׳עונש צבאי מס. 1׳, קשירה פומבית ומשפילה לגלגל  עגלה. זה ראוי לאזכור מאחר וסיכוי גדול שהחייל הזה היה ממעמד חברתי גבוה משלו, ובכל זאת לא היסס והיה אכזר ותקיף. צבא תלוי במשמעת, בציות לפקודות ובמקצועיות. 

באירוע שני, בעת מסע רכבת ארוך, הרכבת עצרה להפסקה בצד נחל ופאטרסון ניצל זאת להוריד ממנה את סוסי הפלוגה כדי שישתו. צוות הרכבת לא היה מרוצה מכך. הוא עיכב ועצבן אותם. שומר הרכבת איים לנסוע לפני שהסוסים יחזרו, וגם כאן, פאטרסון לא היסס, עצר ואזק אותו באיום נשק. נהג הקטר, שהצטרף למחאה, נעצר ונאזק אף הוא. כשהועמסו הסוסים שוב על הרכבת, אחרי ששתו לרוויה וחילצו את עצמותיהם, סירבו שני האסירים ששוחררו לפקודתו של פאטרסון לצאת לדרך. להפתעתם, הוא תפס את מושב נהג הקטר ונהג את הרכבת בעצמו.

בעת חיפוש בבית משפחה אפריקנרית נתקל במספר נשים, אבל בדיקה גילתה שאחת מהן היה לוחם צעיר בתחפושת. הוא לא הסתפק במעצרו אלא דאג שישאר לבוש בשמלה ויובל כך כל הדרך הארוכה עד מחנה המעצר. זה בודאי היה משעשע מאוד, הו הו.

אירוע נוסף קנה לו את עולמו. בעת סיור רכוב, עם עוד שני חיילים, נתקלו בכוח עדיף של 15 רוכבים אפריקנרים. במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולסגת, בחר פאטרסון להסתער. בסוף מרדף קצר וחילופי אש הרג הכח הזעיר את אחד הלוחמים הבורים, פצע שני ושבה שלישי. ביצוע כזה דורש אומץ, יכולת ביצוע ותחושת חובה. בזכות מעשה הגבורה קודם לדרגת סרן, קפטן, והוא זכה ב-׳אות השירות הנכבד׳ (Distinguished Service Order – D.S.O.), המוענק על גילוי מנהיגות ויכולת פיקוד במהלך פעילות קרבית. לא היו רבים שזכו באות זה במלחמה הכושלת הזו.

כששב לאנגליה, אחרי שהסתיימה שנת השירות לה התחייב, היה גיבור מלחמה מעוטר, סמל לכך שבזכות אומץ ונחישות אפשר לנצח.

הוא התכוון לחזור לדרום אפריקה במהירות לסבב לחימה נוסף, אבל לפיקוד הצבאי היו תכניות אחרות עבורו. המלך אדווארד השביעי, מי שהיה בנה הבכור ויורש העצר של המלכה ויקטוריה, עלה בינתיים לשלטון אחרי שמתה בשיבה טובה. המלך היה קולונל של כבוד של גדוד פרשים מתנדבים חדש שגויס לקראת המלחמה. כדי לעודד את הגיוס ולתרום לאימון הגדוד מונה גיבור המלחמה הטרי לשליש, מה שהביא לשדרוג בלתי נתפס במעמדו החברתי. הוא ואשתו הפכו לאורחים קבועים באירועים ובמסיבות של המעמד הגבוה. סייעו לכך הקרבה אל המלך החדש, שהוא נכלל במשמר המלווה שלו, הילת הגיבור, עלילות המלחמה והציד, יכולת הסיפור והבטחון העצמי שלו. הוא היה כוכב. כאשר גויס הגדוד ואומן, הועלה פאטרסון בדרגה שוב, לדרגת לוטננט קולונל, סגן אלוף. זאת תהיה הדרגה הגבוהה ביותר אליה יגיע. 

הגדוד נשלח לדרום אפריקה. לצערו, כשהגיע נחתם כבר הסכם הכניעה שסיים את המלחמה. אבל ההזדמנות הגדולה כבר נוצלה. ממהנדס אירי עלום, בורג זוטר במנגנון האימפריאלי, הפך לקצין צבא בכיר ולדמות מוכרת בחוגי הצבא והשלטון. פרנסס, אישתו, הייתה שותפה מלאה לכך. במכתביה למשפחתה היא מתפארת בחוויותיהם ומפגשיהם עם שועי הארץ. כעת הצטרפה אליו בדרום אפריקה והם המשיכו להינות מאורח החיים אליו נקלעו, משתתפים בארוחות ערב מפוארות על שולחנם של גנרלים, שגם בהן נהנו הכל מסיפורי האריות והציד של פאטרסון. סיפורים אלה לוטשו והתחדדו, עוררו תימהון והתפעלות. אין מי שלא רוצה לשמוע על אריות אוכלי אדם. כששבו ללונדון השתלבו בטבעיות בחוגי החברה הגבוהה. שחקנים מפורסמים, פוליטיקאים, עשירים ובני עשירים, אנשי אצולה. החברה הבריטית נהנתה, בלי להיות מודעת לכך, מהשנים האחרונות של ימי הזוהר שלה. האימפריה הייתה ענקית ומבוססת, המלחמה נגמרה. המלך החדש, בעל פילגשים סדרתי, אליטיסט, חובב מסעות וכבוד, נתן את שמו לתקופה של פריחה תרבותית גועשת, התקופה האדוארדית. עיתונים זולים בתפוצה רחבה, בהם התחילו להופיע, עקב התפתחות טכנולגיית ההדפסה, גם תמונות, סייעו ביצירת אופנות חדשות. האימפריה הזרימה שפע בלתי נתפס אל הבירה. העשירים התעשרו עוד על חשבון מעמד הפועלים הצומח. הקיטוב המעמדי גבר, דווקא בזמן בו פרחו אידיאולוגיות מהפכניות כמו הסוציאליזם והפמיניזם. לונדון הייתה מרכז העולם. 

קוי הפלגה קבועים חיברו כעת בין אנגליה ומזרח אפריקה הבריטית. הדרך מלונדון למומבסה ארכה 18 ימים. תיירות הפנאי של בני המעמדות הגבוהים גילתה את היעד הזה, את הזמינות של חוויית ציד, של הרפתקה גדולה. מסילת הרכבת איפשרה לכל מי שהיה מסוגל לממן זאת לצפות במפלי ויקטוריה, לצפות בעדרי החיות האדירים במישורי הערבה האפריקאית, וגם להרוג כמה חיות שרק ירצה, כספורט, מזכרת ומשהו להתגאות בו בפני בני מעמד גבוה אחרים. טיול ציד באפריקה שמניב ראשי פוחלצים על הקיר ורישום בספרי הציד הפך לאופנה ולאות מעמד. פאטרסון הצטרף לקבוצת בני אצולה ועשירים, ובינהם מרקיז, בן משפחתו של צ׳רצ׳יל, טייקון עצים קנדי ואפילו אישה אחת, שיצאו למסע כזה של תיירות וציד. היה לו מה לתרום להם. נסיונו כצייד, כמהנדס מקומי וכלוחם הפכו אותו לבן לוויה ומדריך מושלם. מסילת הרכבת אותה הכיר היטב הייתה הבסיס למסע הזה. היא עברה על גבי הגשר שבנה, ולמרות שזה היה בחצות הלילה העיר את בני חבורתו כדי שיוכל לחלוק עמם את ההתרגשות שחש. הוא היה שווה אליהם, לא נחות, למרות מעמדם הרם וכספם הרב. כך הוביל אותם בספארי, מסע ציד לעומק הארץ המתרחק ממסילת הרכבת, בליווי שיירת סבלים גדולה. בעזרתו הרגו חיות רבות, צברו מזכרות והרפתקאות. גם הוא צד. בין היתר מין לא ידוע של דישון, אותו תרם למוזיאון הבריטי, והוא זוהה ונקרא  מאז על שמו, דישון פאטרסון, Taurotragus oryx pattersonianus.

ב-1907 התפרסם בהוצאת ספרים גדולה, בריטית-אמריקאית, שהתמחתה בספרות מסעות, הספר שהיה מבוסס על היומן שכתב בעת מסעו הראשון לאפריקה: ׳האריות אוכלי-האדם מצאבו, ושאר הרפתקאות מזרח אפריקאיות׳. על הספר היה חתום בציון דרגתו הבכירה ואות הכבוד שנשא – לוטננט קולונל ג׳. ה. פאטרסון, D.S.O.. טכנולוגיית האופסט, שאיפשרה הדפסת תמונות בעיתונים, שימשה כעת גם להדפסת ספרים, ולכן יכלו להופיע בספר הצילומים רבי הרושם, שאת חלקם שילבתי בפרקים הקודמים. הוא הפך ללהיט, לא רק בבריטניה אלא גם בארצות הברית. דמותו, סיפורי הרפתקאותיו, גישתו לקשיים ולסכנות בהם נתקל, שיקפו מודל גבריות שהתאים לרוח הזמן. לא היה גבר או נער שקרא את הספר ולא השתוקק להיות הוא. כולם אוהבים הרפתקאות. גם אני. עוד ועוד מהדורות הודפסו. כוכבו דרך. אבל זמן הנפילה הגדולה התקרב. 

הפרק הבא כאן

הביוגרפיה של פאטרסון עליה אני מסתמך (הכוללת אחרית דבר מאת נכדו היחיד) : 

https://books.google.co.il/books/about/The_Seven_Lives_of_Colonel_Patterson.html?id=aMARkGMillcC&source=kp_book_description&redir_esc=y

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

FMNH 23969

24/07/2022 – 7:57 pm

 [חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

האריה הראשון שנצוד על ידי פאטרסון (FMNH 23970)

זהו צילום אוכל האדם הראשון שפאטרסון הרג, המופיע בספר שכתב, ושפורסם כמעט עשור אחר כך. פאטרסון הוא כפי הנראה הצלם, לא הגבר הממשוקף, מהודר השפם, היושב מאחורי גוויית האריה המובס, מביט ספק למצלמה ספק אל ראש המפלצת. האיש הזה שם כדי שנבין כמה גדול הוא האריה, כמה חסרת סיכוי ההתמודדות עמו. ראש הגופה נתמך במבנה עשוי מוטות עץ, המחוברים בדמות קורות מתמך, במה שהוא ודאי עבודה של מהנדס. קרש נתחב מתחת לרגלו הקדמית של האריה כדרך לזקוף את קומתו. הוא אמור להראות מאיים, להעביר אל המתבוננים בצילום משהו מהאימה שהטיל בחייו. עמדת המצלמה הנמוכה והזוויתית באה לשרת זאת. 

ברקע מופיע בניין, אולי אחד מהמחסנים שנבנו ליד מסילת הרכבת. יש לו גג ישר, הנתמך על ידי קורות עץ, וקירותיו עשויים פח גלי. משטח פח כזה הוא גם מה שעליו מוצבת לראווה גופת האריה. ברקע ניתן לראות עור נמר שנפשט ונתלה למתיחה בעזרת רשת עכבישית של חבלים. אותו גורל מצפה לאריה הזה, אחרי שיצולם. עורו יפשט מעליו, יופרד מהבשר שיזרק, יקורצף וינוקה. מתיחה וייבוש בשמש יישרו אותו, בכדי שיתאים לשמש כשטיח רצפה בבית משפחת פאטרסון. הראש ייכרת לפני כן, ייובש בשמש ואז יארז בקופסא אטומה עם הרבה נפתלין וישלח לפחלוץ בחנות ובית המלאכה של רואולנד וורד, בכיכר פיקדילי שבלונדון. ישובצו לו עיניים מלאכותיות, לועו יקובע בשאגה קפואה והוא יחובר ללוח עץ כדי שיוכל להתלות על הקיר. 

החנות הזו, רואולנד וורד, הייתה מרכזית עבור אנשי הספורט, הציידים שהתחרו זה בזה על השגים ותהילה. החל משנת 1892 היא נהגה להוציא ספרים שתיעדו מידות והשגים בציד חיות גדולות, מעין קטלוג מדורג שמבוסס על דיווחים מאומתים שנשלחו מאנשי ספורט. בכך הפכה את התחרות לפומבית ויצרה לה כללים ואתיקה: רק חיות שנצודו ׳באופן הוגן׳ נכללו בספירה. כך גם סייע הספר בהפצת הספורט הנורא הזה. הספר נקרא תחילה ׳מידות קרניים ומשקלים של חיות הציד הגדולות שבעולם׳ וכלל נתונים מדוייקים של חיות מסויימות, המקום בו נצודו ויום מותן, וכמובן גם את שם בעל ההישג. במהדורה השנייה שונה השם ל-׳שיאי חיות הציד הגדולות של רואולנד וורד׳ והוא המשיך להופיע ברציפות, מלווה את התדלדלות החיות ואת שינוי היחס אל הציד. הוא עדיין יוצא, והמהדורה ה-31 שלו מתוכננת לשנת 2023. ציידים העומדים בתנאי ה׳צייד ההוגן׳ מתבקשים לשלוח את תיעוד ומידות החיות שצדו מאז פרסום המהדורה הקודמת, בשנת 2019. החנות אמנם נסגרה אבל השם והמוניטין שלה נמכרו לתאגיד אמריקאי, שמוציא לאור גם מגזיני ציד רבי תפוצה. הם מקדמים אידיאולוגיה שמתרצת את הציד ככלי לשימור מערכות אקולוגיות ומקדמת דימוי שלו כספורט ובילוי פנאי לגיטימי, חלק מרכזי מהתרבות האנושית, בעל מסורת ואתיקה. בדף הבית של האתר הנושא את שם החנות ההיסטורית מופיעים זה לצד זה פילים, נשים וילדים אפריקאים וצייד מחייך. כותרת הדף היא: ׳משמרים את חיי הטבע באמצעות מעורבות חברתית׳ . זה מופרע בעיני. 

האריה שבתמונה לא זכה לתהילה בגלל מידותיו, למרות שנמדד בדיוק ונשקל. הוא תמיד ייזכר ויזוהה על פי רגע תבוסתו והאיש שהביא לה, ויהיה האריה הראשון שנצוד על ידי פאטרסון. כאשר, אחרי 25 שנים, ימכור אותו פאטרסון למוזיאון הטבע בשיקגו, יתווסף לו שם מוצג, FMNH 23970. מומחי המוזיאון ישחזרו את צורת גופו ויעטפו אותו בשטיח הפרווה שיחזור להיות מעטפת לפסל הגוף, יחברו שוב בין חלקיו ויהפכו אותו לפוחלץ שיוצב, קפוא בסצנת ציד, בדיורמה, מודל תלת מימדי המעוצב כנוף ערבה אפריקאית. המוני מבקרים יעברו על פניו, יתרשמו ויפחדו. הנה האריה שאכל בני אדם, מגיע לו שהוא מת.

לפוחלץ צפויים חיים ארוכים, מוגבלים על ידי תהליך הבלאי ויכולת השימור של עובדי המוזיאון. שלא כמותו, הצילום הזה ישאר לנצח. מתועדות בו גאוות הצלם/צייד וחרפת המוות של החיה. ככל שאפשרויות הצילום ישתפרו חשיבות התיעוד תגדל, כמזכרת והוכחה לציד מוצלח שיכול אפילו להחליף וליתר את ההרג עצמו. גם כאן, כמו במונחי הספורט המתייחסים לציד, הטרמינולוגיה האנגלית, לפיה צילום הוא Shoot, מקשרת בין משמעויות.   

מתועדים בצילום גם דברים נוספים, שוליים לכאורה אבל חשובים. הפח הגלי שמונח על הקרקע, חומר גלם מתועש, עמיד וחזק, שהרכבת הביא למקום הזה, תוצר מובהק של האימפריאליזם האירופי, יתפשט כפי שהתפשט בכל המושבות הבריטיות, ישנה את הארכיטקטורה המקומית, ישתלב בה, יחליף חומרי גלם מקומיים. הפח הגלי יהפוך לחומר בנייה עיקרי במזרח אפריקה ובדרומה, כמו בהודו ובאוסטרליה. צריפי פועלים, בקתות מאולתרות, גדרות, שכונות עוני שלמות, הכל אפשר לבנות ממנו. לפני כמה ימים ראיתי כתבה שתיעדה את מחנות הפליטים המוקמים כעת בסומליה למי שנמלטו מהבצורת הקשה. נבנו בהם בקתות עגולות, בדוגמא מסורתית, אבל חומר הבנייה לא היה כפות דקלים אלא פח גלי ישן, שרוקע וכופף. כפי שסלילת קו הרכבת בין יפו לירושלים שינתה את הארכיטקטורה של הארץ, ואיפשרה לבנות גגות שטוחים תוך שימוש בקורות מתכת, כך מסילת הרכבת לאוגנדה שינתה את הבנייה בכל מזרח אפריקה. 

* *

השמחה על מות האריה הראשון היתה גדולה, אבל לא שלמה. אחרי הכל, טורף אדם נוסף עדיין הסתובב באזור. פאטרסון ניסה להשתמש במלכודת האריות שבנה, לא כדי ללכוד את האריה אלא ככלוב הגנה. הוא הסתגר בתוכה וקשר למוט ברזל כבד שלוש עיזים ששימשו לחליבה. האריה הערים עליו, חטף את העיזים וגרר אותן אל הסבך. במארב נוסף הצליח פאטרסון לירות ולפגוע באריה, אבל לא באופן חמור, ואחרי כמה ימי הפוגה הוא שב לילה אחד לחפש טרף בסביבת המחנה, מותיר את עקבותיו סביב עץ שעליו בנו הפועלים מחסה. 

הערב הבא היה לילת אל-קאדר, מועד חשוב עבור הפועלים המוסלמים, שמציין את הלילה בו קיבל מוחמד את נוסח הקוראן מהמלאך גבריאל. זה זמן מקודש, המועד להתרחשות דברים טובים והתגשמות משאלות. במקום לחגוג הסתגרו הפועלים במחסות שבנו, מתפללים שהסיוט בתוכו חיו יגיע לקיצו. פאטרסון החליט לארוב לאריה, בליווית משרתו האישי, על העץ אותו הקיף בלילה הקודם.

הלילה החל בסימן רע, כי שעה שטיפסתי לעלות על משמרתי, כמעט שהנחתי את ידי על נחש ארסי, שהתפתל סביב אחד הענפים. כפי שניתן לשער, ירדתי במהירות למטה, ואחד מאנשי הצליח להוריד את הנחש במקל ארוך. לשמחתי היה הלילה צח ללא עננים והירח האיר הכל כבאור היום. עמדתי על משמרתי עד שעה שתים אחרי חצות, ואז עוררתי את מהינה להחליפני. כשעה לערך ישנתי במנוחה, כשאני נשען עם גבי אל העץ, ואחר נתעוררתי מתוך הרגשה מוזרה, כי משהו אינו כשורה. מהינה היה ער ולא ראה דבר, ואף על פי שהסתכלתי בזהירות סביבי מכל הצדדים לא יכולתי אף אני לגלות שום דבר בלתי רגיל. לא בלב שלם עמדתי לשכב שוב, כשלפתע נדמה היה לי, שראיתי משהו מתנועע במרחק בין השיחים הנמוכים. כשלטשתי את מבטי אל מרכז אותה נקודה במשך כמה שניות מצאתי, שאמנם לא טעיתי. היה זה ״אוכל-האדם״, שהתגנב לעברנו חרש.

השטח שמסביב לעצנו היה נקי למדי ורק שיחים נמוכים היו מפוזרים פה ושם. היה זה מחזה מרהיב עין לראות מנקודת-התצפית שלנו את חיית-הטרף הגדולה, המתגנבת בלאט לעברנו, כשהיא מנצלת כל צל-מחסה בהתקרבה. תבונתה גילתה, כי יד מאומנת לה בציד האדם. על כן החלטתי שלא להסתכן יתר על המידה ולא לאבד זמן. המתנתי עד שהתקרב האריה אלינו קרוב למדי – כעשרים אמות לערך – ואז יריתי ברובי אל חזהו. שמעתי את פגיעת הכדור בגופו, אך לא היתה זו מהלומת מוות; תוך נהמת פרא עזה היפנה האריה את גופו אחורה וברח ממקומו בצעדי-ענק.

עם שחר יוצא פאטרסון לחפש אחרי האריה הפצוע.

לקחתי עמי גשש מילידי-המקום, כך שהייתי בן חורין להסתכל סביבי כהלכה, בעוד שמהינה הולך מאחורינו שהוא מחזיק בידו רובה מסוג מרטיני. שלוליות הדם נמצאו שם בשפע, ועל כן יכולנו להיחפז בדרכנו; לא הרחקנו יותר מרבע המיל בין סבכי השיחים, כשלפתע שמענו נהמת-אזהרה חדה. כשהסתכלתי בזהירות מבעד לשיחים יכולתי לראות את ״אוכל האדם״, כשהוא נועץ בנו מבטים ומנופף לעומתנו בכפות-ידיו תוך כדי רטינת-זעם. מיד כיוונתי אליו את רובי ויריתי. הוא קפץ ממקומו בבת אחת והסתער עלינו במלוא התנופה. יריתי בו בשנית וגרמתי לו שיתהפך, אך תוך שניה אחת הוא קם שוב על רגליו ורץ לעומתי בכל המהירות שניתן לרוץ בהיותו פצוע. נדמה לי כי היריה השלישית היתה ללא תוצאות, ועל כן הושטתי את ידי לקבל את המרטיני בתקווה שבעזרתו יעלה בידי לעצור את האריה, אך לחרדתי הנוראה לא היה הרובה במקום. אימת ההסתערות הפתאומית היתה מבחן קשה מדי בשביל מהינה, ועל כן באותה שעה כבר היה הוא, ועמו הרובה הקצר שבידו, בדרכו אל העץ. באותן הנסיבות לא היה לי מה לעשות אלא ללכת אל העץ, מבלי לאבד דקה.

ומשם, מהעץ עליו טיפס בפחד, יורה פאטרסון עוד ירייה שמפילה את האריה לקרקע.

ברוב כסילותי ירדתי מיד מן העץ והלכתי לקראתו. לתמהוני ולחרדתי קפץ האריה על רגליו שוב וניסה להסתער עלי בהתקפה מחודשת. אך הפעם גמר את חייו לנצח כשחדרו כדורי מרטיני לחזהו ולראשו; הוא צנח על השביל במרחק של לא יותר מחמש אמות ממני ונפח את נשמתו בגבורה, כשהוא מכרסם בחמת-פרא את אחד הענפים שנפל ארצה. 

השמחה הפעם מלאה. שותפים לה התושבים המקומיים, שגם הם סבלו ממורא האריות, והפועלים ההודיים. השובתים חוזרים ממומבסה לצאבו, והעבודה מתחדשת. גם האריה הזה נמדד ונשקל, מצולם ונפשט מעורו. עלילת אוכלי האדם מגיעה עד הפרלמנט בלונדון, שם מספרים עליהם במהלך דיון על התמשכות העבודות על מסילת הברזל. 

באתר העבודה, תוך שהוא מתאמץ להתגבר על הפער שנוצר עקב השביתה ולהשלים את הגשר המסובך לפני שתתחיל עונת הגשמים שעלולה להביא איתה שטפונות, פאטרסון משועשע וגאה בהשתנות היחס של הפועלים אליו:

במקום להתנכל אלי להמיתני, כפי שאירע פעם אחת לפני כן, לא ידעו במה לפצותני כעת, וכסמל לתודתם הגישו לי קערת-כסף יפה ואף שיר ארוך חיברו בלשון הינדוסטן, המתאר את תלאותינו ואת נצחוני הסופי. השיר מספר על צרותינו בלשון מוזרה במקצת ובנסוח תנ״כי. את הקערה אראה כל ימי חיי כשלל שלא יסולא בפז, שלחמתי קשה ביותר להשיגו.

השיר מצורף כנספח בסוף הספר, ויוסף נדבה, המתרגם והמעבד לעברית, בחר להשמיט אותו. הוא בגוף ראשון, מסופר על ידי רושאן, מנהיג בני השבט המוסלמי שעובד תחת פאטרסון, יליד עיר קטנה במחוז ג׳לום שבפקיסטן של ימינו. 

אני, רושאן, באתי לארץ זו של אפריקה, ובאמת מצאתי אותה משונה;

סלעים רבים, הרים, ויערות צפופים שבהם אריות ונמרים בשפע;

גם באפאלו, זאבים, איילים, קרנפים, פילים, גמלים, וכל אויביו של האדם;

גורילות, קופים פראיים שמתקיפים בני אדם, בבונים שחורים בגודל ענק, רוחות, ואלפי סוגים של ציפורים;

סוסי פרא, כלבי פרא, נחשים שחורים, וכל החיות שצייד או איש ספורט יכול לחשוק בהן.

היערות כה חשוכים ומטילי אימה עד שאפילו הלוחמים האמיצים ביותר מתכווצים מול עומקם הנורא.

הטבע הוא אויב, הוא זר ומאיים גם ללא האריות, אבל הופעתם של אלה הופכת את המציאות לבלתי אפשרית. רושאן מתאר את הפחד, איך האריות אוכלים את העצמות, הבשר, העור והדם של הקורבנות, לא משאירים להם זכר, את הפועלים היושבים בלילות, בוכים ורועדים מפחד, מסביב למדורות שהם מדליקים בכדי להגן על עצמם. 

המהנדס, סאהיב פאטרסון, מספר השיר, מחליט לנקום באריות אחרי שהם טורפים את העיזים שנותנות לו חלב. הוא חזק, גבוה, צעיר ואמיץ. הוא מכנה את הפועלים ׳ילדי׳ כשהוא קורא להם להמשיך ולהסתגר במקומות המסתור שלהם עד שיעלה הבוקר, אחרי שהוא יורה באריה.  רושאן מתאר את הציד האחרון, ואיך פאטרסון מסכן את חייו בכדי להגן על חייהם כשהוא יוצא במרדף אחרי האריה אל תוך היער.  

האמונה הזו, שהוא הסתכן בעבורם, היא שגורמת לפועלים לאסוף כסף שהם תורמים מתוך משכורותיהם הזעומות כמנחה עבורו. אבל פאטרסון מסרב לקבל את הכסף. הפועלים קונים לו במקום זה מתנה, צלחת כסף חרוטה. כך כתוב עליה (שוב, בתרגום יוסף נדבה):

אדוני, – אנו, המפקח על העבודה, הממונים על זמני העבודה, ה״מיסטריס״ ופועליך, מגישים לך בזה את הקערה הזאת כסמל לתודתנו לך על אומץ לבך בהריגת שני אריות ״אוכלי-אדם״ מתוך הסתכנות גדולה לחייך, ועל שהצלת אותנו על-ידי-כך מהיות טרף לשיני מפלצות נוראות אלו, אשר פרצו לתוך אהלינו מדי לילה בלילה וגזלו את אחינו-לעבודה מקרבנו. בהגישנו לך את הקערה הזאת הננו מצרפים כולנו את תפילותינו לאריכות ימיך, לאושרך ולהצלחתך. כולנו נשאר, אדוני, עבדיך הנאמנים.

זאת הייתה מתנת הפרידה שלהם מפאטרסון. משימתו בצאבו הגיעה לסופה. רושאן נפרד ממנו כך, בסוף השיר:

פאטרסון סאהיב עזב אותי, ואתגעגע אליו בכל ימי חיי, ועכשיו

על רושאן לנדוד ולהסתובב באפריקה, עצוב ומלא בחרטה.

הפרק הבא כאן

מהדורת 1903 של ׳שיאי חיות הציד הגדולות של רואולנד וורד׳ 

Conserving Wildlife through Community Involvement

בלוג מוזיאון פילד בשיקגו, המתאר את תצוגת האריות מצאבו

מהדורת 1909 של ׳אריות אוכלי אדם׳

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

חמש החיות הגדולות

22/07/2022 – 11:56 pm

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

חמש החיות הגדולות בציור רחוב בעיר בקניה

35,729 קוליז, עובדי כפיים הודיים, בעיקר מחבל פנג׳אב, מוסלמים, הינדים וסיקים, הוחתמו על חוזי עבודה לשלוש שנים והובאו בספינות לנמל מומבסה כדי להקים את ׳רכבת אוגנדה׳. לפועלים הפשוטים הובטח תשלום של 12 רופי לחודש, שכר נמוך אבל הוגן. בעלי מקצוע מומחים ואנשי כוח המשטרה הפנימי קיבלו שכר גבוה מעט יותר. אנחנו מכירים את המנגנון הזה. פועלים זרים בונים ועובדים פה כבר שנים רבות. 2,493 מהפועלים ההודים מתו במהלך הבנייה, ו-6,724 מתוכם הפכו למהגרים, בחרו לא לחזור להודו והשתקעו בקניה. צוות לבן קטן בן 1082 מהנדסים, מפקחים ואנשי מנהלה גויס במקביל או הושאל מהצבא הקולוניאלי, והיה אחראי על הפעלת כוח העבודה הזה. הכוונה הייתה לגייס בהמשך, במידת הצורך, גם עובדים מקומיים, אפריקאים, אבל מאחר והנסיון ששימש לבניית הרכבת, כל חומרי הגלם, המכונות והקטרים הגיעו מהראג׳ בהודו, אפריקאים שימשו כסבלים ומורי דרך, לא כפועלי רכבת. מחנה הסלילה התקדם לתוך היבשת בקצב הנחת הפסים, גוף זר שמפלח ומשנה לנצח את המקום דרכו הוא עובר. סביב מקומות שדרשו פתרונות מסובכים נבנה מעקף והם הושלמו תוך כדי המשך התקדמות הסלילה. כזה היה הגשר על נהר צאבו, ערוץ מוכה שטפונות בלב ערבת הפרא, כמאתיים קילומטר בעומק היבשת. 

פאטרסון הושאל לפרוייקט, האזרחי לכאורה, על ידי הצבא. אבל הסמכויות שלו חרגו מאלה של מהנדס. כאשר הגיע לצאבו, בשנת 1898, הופקד כאחראי למאות פועלים שפוזרו במחנות עבודה משני עברי הערוץ. היה עליו לתכנן ולבנות את הגשר הארוך ואת תחנת הרכבת שלידו, ולחזק ולבסס את הסוללה עליה עברה המסילה לפני ואחרי הגשר. תוואי המסילה הסתמך על דרך השיירות ההיסטורית, אבל הרחיב והתאים אותה לדרישות הרכבת. סביב הנהר צמח סבך יער, והמסילה עברה דרכו ודרך הערבות העשירות בחיות בר. באזור חיו אריות, נמרים, קרנפים, עדרי תאו אפריקאי ופילים, חמשת החיות הגדולות באפריקה. בשפת הציידים, הקוראת לחיות הניצודות Game, לראש חיה  מפוחלץ או פרווה Trophy, לציד Sport ולצייד עצמו Sportsman, נקראו החיות הללו Big Five. השלמת אוסף מלא שלהן, הכולל פריטים מפוארים וגדולים ככל הניתן, היתה משאת נפש של כל צייד. 

לפאטרסון היה נסיון מסויים בציד שרכש בהודו. זה עיסוק מתאים לאנשי צבא, והוא היה חלק מפעילויות הפנאי המקובלות ללבנים בהודו הבריטית, הראג׳. אבל דבר לא הכין אותו להתמודדות שמצא עצמו בתוכה, משחק ציד בו הוא, והפועלים עליהם היה אחראי, הפכו לניצודים בעצמם. 

מעט אחרי תחילת העבודה על הגשר הגיעו לפאטרסון שמועות על אריה החוטף פועלים מאוהלי השינה שלהם וטורף אותם. הוא לא האמין לכך בתחילה, וחשב שמדובר בנסיון לחפות על מעשה רצח שאירע בין הפועלים לבין עצמם, אבל כאשר אחד מאנשי משטרת המסילה הותקף ונחטף מאוהלו הבין שזו אכן אמת. פאטרסון, מלווה בלבן נוסף שעבר במחנה והצטרף למרדף, יצאו לחפש אחרי ההודי שנחטף. כך תאר זאת בספר שכתב, בתרגום הארכאי והיפה של יוסף נדבה:

הנקל היה לנו ללכת בעקבות האריה, כי כן נראה, שהוא נעצר פעמים מספר בדרכו, לפני שפתח בסעודתו. תחנות-הבינים סומנו על-ידי שלוליות-דם. מנהג האריות ״אוכלי האדם״ היה להפשיט בלקיקה את עור הקרבן, כדי להגיע לדם הטרי. כשהגענו למקום שבו נטרפה הגופה, נתגלה לעיננו מחזה מחריד. האדמה מסביב היתה מגואלת בדם וזרועה נתחי בשר ועצמות, אך ראשו של ה״ג׳ימאדאר״ המסכן נשאר בשלמותו (זולת סימני שיניו של האריה שנתקעו בו) ורק נתגלגל במרחק מה משאר האברים השסועים, כשהעינים הפקוחות לרווחה לוטשות אליך מבט מזרה אימים ונבעת. המקום היה שרוי בערבוביה גדולה, וכשבדקנו את מצב הדברים מקרוב נוכחנו לדעת, כי היו שם שני אריות, שכנראה נאבקו זה עם זה על השלל. היה זה המחזה המחריד ביותר שראיתי מעודי.

כל הציטוטים מתוך: ג׳. ה. פאטרסון, אריות ״אוכלי אדם״ על נהר צאבו, תירגם ועיבד יוסף נדבה, הוצאת מסדה, תל אביב תשי״ב

לא אחד אלא שני אריות, זוג ציידים מיומנים, שהתרגלו לבשר אדם. מחנות עובדי הרכבת היו פזורים לאורך המסילה והם ידעו איך לשכלל את שיטות הציד שלהם ולהתנהל בחוכמה. כאשר פאטרסון ארב להם במקום אחד תקפו באחר. לאחר שהאריות מגיעים עד פתח אוהלו ממש הוא מחליט להקים מחנה שיגן עליו ועל הרופא האירופי של האזור:

דרנו במשותף בסוכת כפות-תמר וענפי-עצים, שהקמנו על הגדה המזרחית של הנהר, סמוך לשביל-השיירות העתיק לאוגאנדה. הקפנו את הסוכה ב״בומה״ מעוגלת, כלומר גדר-קוצים בעלת קוטר של חמישים אמות, מותקנת כהלכה, צפופה וגבוהה. גם משרתינו הפרטיים נתגוררו עמנו במחיצה אחת ואש-תמיד בהירה בערה במקום במשך כל הלילה. כדי להשיב את רוחנו בצינת הערב נוהגים היינו, ברוק ואני, לשבת על מרפסת הסוכה, אך בעצם הנסיון לקרוא או לכתוב שם היה משום מירוט עצבים, כי כן מעולם לא יכולנו להיות בטוחים, שלא יהא לאל ידי אריה לדלג על פני ה״בומה״ ולהסתער עלינו במפתיע. לפיכך שמרנו את רובינו לידינו ונוהגים היינו לזרוק כפעם בפעם מבטים רבים ומודאגים לתוך חשכת-מצרים שמעבר למעגל המדורה. 

הפחד מביא את האירופים להשתמש בידע ובשיטות הבנייה המקומיות. המושג ׳בומה׳ הוא אפריקאי. גם מחנות הפועלים מוקפים בגדרות כאלו, ופאטרסון אפילו מאפשר הפסקה בעבודות הבנייה עד שיוגבהו ויחוזקו. למרות שמה שמגן עליו ועל הרופא באמת הם כלי הנשק, הרובים, המנוחים בהשג יד לשעת הצורך. האריות חסרי המורא מוצאים דרכים לתוך המתחמים המוגנים, וממשיכים לחטוף טרף ולהטיל אימה, אבל מצליחים להתחמק מרובהו. הוא אורב להם פה והם תוקפים שם, חוטפים פועלים קודחים ממלריה מאוהל בית החולים, לא מפחדים בכלל. בקרב המוחות הזה הם מנצחים. פאטרסון אחראי על שלומם של הפועלים, זה חלק מעסקת החבילה שקובעת את עליונותו עליהם, אבל הוא אינו מצליח לעמוד במשימה. 

גם כאשר המרווחים בין מעשי ההרג גדלים, ונראה שאולי האריות למדו שמוטב להם להתרחק ממסילת הרכבת אין לפאטרסון מנוחה. מתחים פנימיים בין העובדים המוסלמים להינדים וקשיים טכניים בבנייה שמחייבים בניית מחצבה רחוקה רק מוסיפים לאווירה הקשה. פאטרסון קובע חוקים נוקשים, מנהל את העבודה בחומרה ושופט את מי שהמרה את פיו ביד קשה. הוא מטיל על העובדים עונשים וקנסות, ומבלה את לילותיו במארבים כושלים אחרי האריות. קשה להיות מהנדס באפריקה. מאחר שקו הרכבת עובר דרך אתר העבודה עליו הוא אחראי עבודתו נבחנת כל העת ולכל אחד מהחולפים במחנה יש מה לומר. רובם לא מתעכבים הרבה, מפחד האריות. זה לא סוף התסבוכת. מסתבר שמנהיגותו מוטלת בספק לא רק על ידי עמיתיו, הטבע וחיות הבר עימהם עליו להתמודד אלא גם על ידי עובדיו הנחותים.

כשהוא מגלה שפועלי המחצבה, בני שבט אחד שהגיעו כקבוצה מהודו, ומצאו את עצמם בלב היער, מבקעים אבנים תוך סכנת טריפה מתמדת, אינם עובדים כמצופה מהם הוא מאיים לקנוס אותם בחלק גדול של שכרם. אלה מחליטים לנסות להפטר ממנו בביקור הביקורת הבא שלו במחצבה:

כשהגעתי למחצבה נראה היה, ששרויה היא בשקט. כל האנשים עושים את מלאכתם בקדחתנות, אולם לאחר דקה או שתים הבחנתי במבטי-סתר המועפים לצדדים והרגשתי כי משהו עומד להתרחש. מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה״ג׳ימאדאר״, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהא לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא, ולפיכך נילוותי אל ה״ג׳ימאדאר״ עד התעלה. כשהגענו עד הקבוצה המרוחקת ביותר, לא נרתע מלווי מלהצביע על שני אנשים אשר, לדבריו, סירבו לעשות את אשר ציווה עליהם – אני מניח, שהוא חשב, שהואיל ולעולם לא אצא חי מהמקום הזה, אין זה מעלה או מוריד אם הוא מגיש תלונה על פלוני או אלמוני. ציינתי את שמותיהם בפנקסי כדרכי והסתובבתי אחורה, כדי לחזור על עקבותי. מיד הקימה החבורה בת ששים איש זעקת-חרון, ולעומתם השיבו בצעקה דומה גם אלה שעברתי על פניהם לראשונה, – מספרם הגיע למאה איש בערך. שתי החבורות גם יחד, שאנשיהם נשאו בידיהם את מפציהם ונופפו בקורנסיהם הכבדים, סגרו עלי בחלק הצר של העמק. לא זזתי ממקומי והמתנתי לפעולתם, והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק, שהוא עומד ״להתלות ולמות ביריה בגללי״ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, לכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מכה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו.

פאטרסון צועד לתוך המלכודת במודע, מפגין את השילוב המאפיין אותו של התנשאות, אומץ ופזיזות. כעת עליו למצוא דרך לחמוק מגורלו. נראה שגם זה ספורט עבורו, אתגר בו הוא מרגיש שהוא יכול לנצח. הוא מנצל את יתרונו עליהם, הכניעות המובנית שלהם בפניו, מתוקף כך שהוא סאהיב והם קוליז.

מיד לאחר זאת נשתררה מבוכה למשך דקה אחת, שממנה מיהרתי להפיק תועלת, קפצתי על ראש הסלע ולפני שהיתה להם שהות להתאושש התחלתי נואם לפניהם בהינדוסטנית. הרגל המשמעת עדיין היה טבוע בלבם, ולאושרי האזינו לדברי. סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אכן ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה״סירדאר״ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים ביניהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלת כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם לרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ״סאהיב״ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוגש קשה עוד יותר ממני?

פאטרסון מציע למעוניינים לעזוב לחזור למומבסה, ומציע חנינה מלאה לאחרים. הוא מחמיא לשבט שלהם וקורא להם לא לבייש את כבודו. כשהוא שואל, בסוף נאומו הנרגש, מנהיג שזכה מחדש בנאמנות נתיניו, מי מוכן לחזור לעבודה, כל הידיים מורמות. הוא מספר איך אחר כך הוא ממשיך בביקורו, כאילו הכל כרגיל, מודד את האבנים, מעיר הערות. אבל הוא יודע שחייו היו תלויים על חוט השערה, כך שאינו מסתפק בהישג השרדותו. הוא קורא לעזרה וכמה ימים אחר כך מגיעה אליו רכבת שעליה כוח חמוש ומאומן של משטרת הרכבת. המשטרה עוצרת את מנהיגי המורדים, קבוצה גדולה מספיק למען יראו ויראו, אבל קטנה דיה בכדי לא להפריע לעבודה. מישהו מהם מתוודה, השאר נשפטים למאסר עם עבודת פרך. כך מושב הסדר על כנו. נקמה קרה, אבל יעילה, עבודה של צייד שיודע לסגור חשבון. 

אבל האריות, מה יהיה איתם?

הפרק הבא כאן

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

סכנה באפריקה

14/07/2022 – 3:31 pm

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

׳קטנטנות וקטנטנים, לא ולא, בשום פנים, אל תלכו לאפריקה, השמרו מאפריקה!׳

כך מתריע קורני צ׳וקובסקי בפתיחת ספר הילדים ׳ברמלי׳, שנכתב ברוסית בשנת 1929, ותורגם באופן מבריק לעברית בידי נתן אלתרמן בשנת 1949 (והוצא במהדורה יפה ע״י הוצאת עם עובד בשנת 2015). 

כי אפריקה מאיימת, ובדיוק בגלל זה גם מושכת. שמה מתנגן, כהבטחה להרפתקה. הטבע הפראי שלה, החיות המוזרות והמסוכנות שחיות בה, זה כל כך לא דומה לכל מה שכאן:

באפריקה השפיפונים, 

והקרנף וסוס-המים, 

באפריקה התנינים 

יומם וליל חורקים שינים, 

באפריקה הקוף גורילה 

ירצה לנשוך אתכם חלילה! 

אל תלכו-נא, קטנטנים, 

לאפריקה בשום פנים!

מובן שבדיוק לשם הילדים בספר הולכים, ואני מבין אותם. ביקור באפריקה שווה כל סיכון. אחרי שהתמודדת עם הפחד תוכל לשוב לחייך השלווים והם כבר לא יראו כה משעממים.

אפריקה נתפשה כמקום הפנטסטי, הפראי, מקום התגשמות הההרפתקאות והמשאלות הכמוסות. כך היה ברוסיה בשנות העשרים של המאה הקודמת, כך היה בפלסטינה, בה כתב וצייר נחום גוטמן את סיפור ביקורו שלו באפריקה בסדרת המכתבים המאויירים ששלח משם, שהתפרסמו בעיתון ׳דבר לילדים׳ החל בשנת 1935, והפכו אחר כך לספר ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳. גוטמן הצעיר, המספר, חולק עם הילדים בתחילת הספר: ׳פַּעַם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה אֲנִי בְּאַפְרִיקָה, עוֹרֵךְ צַיִד עַל פִּילִים פְּרָאִים, אֲרָיוֹת, קַרְנַפִּים, תֻּכִּיִּים. הֱקִיצוֹתִי וְלִבִּי דָּפַק בְּחָזְקָה: הֲלֹא יָכוֹל אֲנִי לִנְסֹעַ לְשָׁם מַמָּשׁ!…׳. והוא נוסע, במסע שמתחיל בעלייה על קו 5 ליד ביתו בתל אביב, נע בין רשמים ריאליסטים מתחנות הדרך וממסע הספארי אליו הוא יוצא, דרך סיפור הרפתקאות פנטסטי, אוריינטאליסטי (וכנראה גם מועתק), ומסתיים, שוב, באוטובוס האדום, מספר 5, המחזירו הביתה. לאפריקה מפליגים, בדמיון ולעיתים רחוקות גם במציאות, היא רחוקה מרחק הגשמת פנטזיה מכאן ואינה עונה לכללי המציאות הרגילה. 

אפריקה מופרדת מאירופה במדבר שחצייתו מסובכת וקשה, ואירופה גילתה קודם כל את קו החוף שלה. ואסקו דה גאמה, מגלה הארצות הפורטוגלי, הקיף את אפריקה במסע ימי נועז בשנת 1497, ופתח כך נתיב סחר עם הודו ואסיה. כך נסללה  הדרך להשתלטות האימפריליסטית האירופית על העולם. ערי נמל ותחנות מסחר נוסדו והתפתחו לחופי היבשת, סיפקו שירותים והשתתפו ברווחי הסחר הגואה. סחורות אירופיות, בעיקר בדים אבל גם כלי נשק ועבודה, הוחלפו בשנהב, בקרני קרנפים, בעבדים. 

חברות המסחר האירופיות, שהונעו על ידי אינטרסים כלכליים, ללא צורך להתעכב על שאלות של מוסר או השלכות מעשיהן, השתלטו במשך הזמן גם על המסחר בין אסיה לאפריקה, שהיו לו דפוסים ומסורות מקומיות, ששירתו את הקהילות השונות. כאשר החברות הללו, ובראשן חברת הודו המזרחית ההולנדית וחברת הודו המזרחית הבריטית, הבינו שהן יכולות להרוויח גם מייצור חומרי הגלם ולא רק מסחר בהם הקימו מטעי תבלינים, סוכר ותה בארצות עליהם השתלטו, שנוהלו על ידי צוות אירופי זעיר. במטעים הללו, שתנאי העבודה בהם היו נוראים, עבדו עבדים מאפריקה לצד ובמקביל לעובדי כפיים, קוליז (Coolies) מסין ומהודו.  

גליון מתוך מפת העולם של ולדזמילר, 1507

אפריקה עצמה, פנים היבשת, נותרה תעלומה בלתי נחקרת ובלתי ממופה. במפות העולם, שהפכו נפוצות במהלך המאה ה-16 (ושעליהן כתבתי פעם), קו החוף מפורט ומדוייק, תחנות המסחר והנמלים מסומנים בבירור, וברור שהמיפוי מבוסס על ידע. ציור פנים הארץ מבוסס על שמועות ועל אגדות. ניתן לראות זאת כאן, בגליון מתוך מפת העולם שיצר והדפיס  מרטין ולדזֵמילר בשנת 1507. מפה זו מפורסמת בעיקר בכך שהיא זו שנתנה ליבשת אמריקה את שמה (מאחר שולדזמילר העריץ את אמריגו וספוצ׳י), אך הוא יצר בה גם קונבנציות אחרות, ובינהן ציור הפיל, כמייצג של הטבע האפריקאי המכסה את השטח הבלתי ממופה ומסמל את הפראיות של היבשת.  

בתקריב מתוך מפה זו ניתן לראות שהקרטוגרף לא ראה מעולם פיל אמיתי אלא רק ציורי פילים. הוא מדמיין כיצד נראה חדק. קבוצת פראים מצויירים מתחת לפיל, מוכנים לציד, נושאי חנית וקשת. הם עירומים וחלקם אנושיים רק באופן חלקי, שדים מאיימים. אלו האפריקאים, אחרים ושונים. ציור הפיל, במקום הזה, ימשיך להופיע במפות עולם רבות אחרות. 

במאה ה-19, במקביל להפיכתה של אנגליה למעצמה האימפריאלית המובילה, התנהל תהליך של חקר מדעי של סודות העולם בנסיון להבין ולשלוט בו. חלקים גדולים באפריקה היו עדיין ׳טרה אינקוגניטה׳ (בלטינית: Terra incognita), ארץ בלתי נודעת ובלתי ממופה. דייוויד ליווינגסטון הבריטי-סקוטי, חוקר ארצות ומסיונר יצא לחפש אחרי מקור נהר הנילוס ולהפיץ את הנצרות בקרב הפראים, והיה האירופי הראשון שצפה במפלי ויקטוריה. העיתונאי הנרי מורטון סטנלי, אמריקאי ממוצא ולשי, הוביל משלחת שדרשה שיירה בת מאות סבלים ושמומנה ע״י העיתון ׳ניו-יורק הראלד׳ כדי לחפש אחריו כאשר היה נדמה שאבד. המשפט שאמר בזמן המפגש בינהם, בשנת 1871, אחרי שנתיים ארוכות, "ד"ר ליווינגסטון, אני משער?״, הפך למיתולוגי. הנה, כך מתנהגים, באומץ, בשליטה ובתרבותיות. האירופי חייב לשמור על עצמו כזה גם באפריקה.

מימון משלחת גדולה כל כך היה אפשרי מאחר שכוח האדם היה זול דיו וגם כי קהל הקוראים התעניין באפריקה ובסודותיה. רומן ההרפתקאות ׳מכרות המלך שלמה׳ (באנגלית King Solomon's Mines), רב מכר שנקרא בשקיקה על ידי בני נוער במשך דורות, נכתב על ידי הנרי ריידר הגרד ופורסם בשנת 1885. הספר התבסס על הכרותו של המחבר עם אפריקה בעת ששירת כנציג משרד החוץ הבריטי בדרום אפריקה, אבל אליהן התווסף קו עלילה חדשני בזמנו, גילוי של עולם נעלם, נסתר, ארץ לא נודעת מסוג אחר, מיתולוגית, שהסתגרה בתוך עצמה כדי לשמור על סודותיה, ושיש בה עושר אינסופי שממתין לאמיצי הלב שמוכנים להתמודד עם הסכנות. זהו גם ספר גזעני ושובניסטי, המקדם ומאדיר את הערכים הקולניאליסטיים בני הזמן. קראתי אותו, בילדותי, בתרגום שרגא גפני ובהוצאת שלגי, עם העטיפה הצהובה עליה רואים את הפרא נושא החנית תוקף את הגיבורים האמיצים החמושים ברובים. גם אני פינטזתי על אפריקה, הבדויה, הסודית, הבלתי קיימת. 

כפי שמעירה יפה עופרה עופר אורן בביקורתה על הספר, היחס של הספר לצייד נראה בימינו מקומם במיוחד. הרג החיות בספר הוא אתגר ספורטיבי, מיומנות גברית, אירופית, של ירי מדוייק וקר רוח. כל חיה נצודה היא הישג רשום. רשימת ההישגים היא אישית, משקפת את יכולתו וקובעת את מעמד הצייד. הטבע האפריקאי הוא תפאורה, הזדמנות לניצול, מקום לשוב ממנו הביתה עם עושר גדול, מזכרות ואותות כבוד. הריגת פיל היא סמל מעמדי, והיא הוכחה של עליונות, גם על הטבע וגם על מי שלא הרג פיל. גם זו סיבה לנסוע לאפריקה. איך אפשר בכלל לסלוח על זה?

הפרק הבא כאן.

עופרה עופר אורן על ׳מכרות המלך שלמה׳

מכרות המלך שלמה, מהדורת 1901

לובנגולו מלך זולו

מפת ולדזמילר (1507)

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized | גם בתגים , , , , , | תגובות (2)