קול הרעם

זהו הפרולוג לספר ״מעיין פלאים״, שיצא בדפוס לאחרונה (אפריל 2026) בהוצאת ״דפוס בית״. בגרסת הנייר הערות השוליים מופיעות בתחתית כל עמוד. בגרסה זו הן מופיעות בסוגרים מרובעים ובכתב נטוי, ככה:

[זה אינו ממואר, אלא ספר היסטוריה לא אקדמי, בלתי אובייקטיבי, שמשתמש בהיסטוריה הפרטית שלי ושל משפחתי כצוהר לסיפור גדול יותר.]

כשהייתי בן תשע, בשנת 1979, התגרשו הורי. אני לא זוכר הרבה מהזמן הזה או ממה שקדם לו. המשפחה המשותפת, אבא אמא בן בת, התפרקה, ואבי ואמי הפכו לאויבים.

המשפחה התפרקה, אבל לא נשברה לגמרי. אני וגליה אחותי המשכנו להיות חלק משני צדדיה. הסבים והסבתות שלנו היו מעורבים בחיינו, משוייכים לכל אחד מהורינו. שני ענפי המשפחה שנגדמו בכל זאת נפגשו בנו. 

הצד של אימא והצד של אבא היו שונים זה מזה מאוד. אני זוכר את ההבדל הברור ביניהם. דברים שהיה מותר לדבר עליהם כאן היו סודות שם. אני מתאר לעצמי שכך זה בכל משפחה. הגירושים הבליטו את השוני.

בצד של אימא היו שני הורים, סבא וסבתא, שגרו בירושלים. הם היו זוג אוהב, אנשי כבוד, תרבות, עבודה ושובבות. אמי התחתנה צעירה והתגרשה צעירה ונשארה קרובה אליהם מאוד גם כאשר עזבה את ביתם. היה חשוב להם לעזור בחינוכי ולסייע לאמי יותר מלפנק אותי.

בצד של אבי היו לי שני סבים ושתי סבתות. היה קצת מסובך להסביר זאת, כשהייתי ילד, כי העולם שבו גדלתי עדיין לא היה רגיל למשפחות כאלה, שחורגות ממבנה מסורתי. אבל אהבתי להתגאות בייחוד הזה, היותי בעל שלושה זוגות של סבים וסבתות, ולהרגיש קצת מיוחד בעצמי כתוצאה מכך. ההסבר היה פשוט למדי: הוריו של אבי התגרשו כשהיה ילד קטן, ושניהם התחתנו אחר כך מחדש. לאחר שגם הורי התגרשו ההיסטוריה המשפחתית הפכה למעין גזירת גורל. הורי נפרדו כמו שהוריו של אבי נפרדו, וכמו, כפי שלמדתי אחר כך, שגם הורי הוריו נפרדו. אני בא משושלת של משפחות שהתפרקו. גם את זה אהבתי לספר, ולראות איך זה מפחיד את בני שיחי. 

למרות זאת, בצד של אבא היה ברור מאוד מי הסבא והסבתא האמיתיים, הביולוגיים, אליהם אנחנו שייכים. אשתו של סבי אפילו סירבה שנפנה אליה בתואר סבתא, והתעקשה שנכנה אותה ״סבתא חורגת״, או פשוט נקרא לה בשמה. הרגשתי שלא אהבה אותי ואת אחותי, וגם אני לא אהבתי אותה ולא אהבתי לבקר בבית שלה ושל סבי במרכז תל-אביב. סבא פנחס היה ייקה פוץ, איש קפדן, פרופסור למיפוי באוניברסיטה. אגי, אשתו, סבתי החורגת, הייתה הונגרייה בוהמיאנית, פסלת. הם זלזלו באבי וריחמו על אמי. הרגשתי שאחותי ואני היינו מעין שארית מחייו הקודמים והקדומים של סבי, המשניים לחייו הנוכחיים. נישואיו העתיקים והכושלים שהניבו את אבי לא היו סוד אבל גם לא דבר להתגאות בו. 

[היה להם בן משותף שהעריצו, ונכדים שהיו מקבלים מהם מתנות בסוד, כדי שלא נקנא. זה היה בעבר. כולנו משפחה אוהבת כעת.]

מכל סבותי העדפתי את אמו של אבי, סבתא יודית, שגרה בחיפה. היא הייתה יוצאת דופן וממזרית. בביתה הרגשתי רצוי, אהוב ומפונק. היא גם הייתה היחידה במשפחה שידעה איך להתייחס לילדים. 

סבתא יודית אמנם דיברה במבטא גרמני כבד, אבל לא הייתה ייקית מסודרת וקפוצה. היא נראתה כספרדייה, והייתה יפה ושחומה, בעלת עיניים כהות, פנים זוויתיות ושיער שחור מתולתל. היא הייתה מעשנת כבדה, חסכנית ותגרנית, אחת שיודעת לסחור ולהתמקח, ודיברה עם כולם, ערבים, פולנים, מרוקאים, בשכונה וברחוב. היא גרה עם בעלה השני ובנם המשותף, שהיה אז נער, בשכונת מעורבת, יהודית-ערבית, במורדות הכרמל, ומרפסת דירת השיכון שעל צלע ההר צפתה לנמל ולים. מדרגות תלולות חיברו את הבניין לרחוב עבאס. סבתא יודית הפעילה גן ילדים קטן בסלון הבית. היו בו ילדי הבניין, יהודים וערבים, וכשהייתי מגיע לביקור הצטרפתי אליהם. היינו משחקים בחצר סבוכת הצמחייה. הרגשתי שם נוח, כחלק מתוך שבט ולא כיוצא דופן. 

הייתי הנכד הראשון, הבכור, גם של הורי אבי וגם של הורי אמי. זו עמדה מעניינת. אמי ילדה אותי בגיל 20, גיל צעיר למדי גם במונחי אז, וסבי וסבותי היו גם הם, בהתאם, צעירים באופן יחסי. לאף אחד מהם לא היו הורים. זה לא נראה לי מוזר, אז. ידעתי מעט מאוד על הרקע המשפחתי שלהם. ידעתי שהם התגאו בי ותלו בי ציפיות. פחדתי לאכזב אותם.

היה עוד קוריוז שנהניתי לספר, סיפור מיתולוגי משפחתי שקיבל טוויסט מעניין לאחר הגירושים. שם המשפחה של אבי ואמי בנערותם היה זהה, יואלי. למעשה, זו הייתה סיבת הכרותם.

לפני שהכירו אבי היה מהנדס צעיר, בוגר הטכניון. עבודתו הראשונה הייתה בכור האטומי שליד דימונה, שם היה אחראי על יציקת הדלק הגרעיני. יום אחד הגיעה לשרת במחלקת בטחון שדה חיילת חדשה. פקידי השלישות מיהרו לומר לו שיש להם את אותו שם משפחה, יואלי, ותהו אם הם קרובים. אבל לא, יואלי הוא שם חדש, מעוברת, שמנציח אנשים שונים. יואל איינלגר, סבה של אמי ויוליוס אפטקמן, סבו של אבי, נרצחו בשואה ושמם אומץ על ידי בניהם. בכל מקרה, אבי ביקש להכיר את החיילת הצעירה והרומן ביניהם התפתח במהירות אחר כך. 

[מתוך כבוד לתפקיד הצבאי אותו מילאה אמי לא אספר כאן סודות צבאיים. למען האמת, אין לי כאלה. בצעירותי נהניתי להצהיר שאני תוצר של מדיניות הגרעין הישראלית, אבל כעת זו נראית לי כמו התחכמות מיותרת. שני אנשים צעירים נפגשו במקום עבודה, כזה שמייצר כלי נשק להשמדה המונית. כנראה שככה זה וצריך להיפגש איפה שהוא.]

אמי היפה והחכמה התאהבה מייד בגבר החתיך, המוכשר והכריזמטי. תוצאת לוואי של סיפור ההיכרות מחמם הלב הזה היא שאמי לא הייתה צריכה לשנות את שמה, לא כשהתחתנה ולא כשהתגרשה. כך, למרבה המזל, גם אחותי ואני לא נאלצנו לשנות את שמנו, והיינו יואלי כמעט מכל הצדדים, פרט לזה של סבתא יודית. היא נקראה על שם משפחת בעלה, יהודית איתן. אני זוכר שזה היה קצת מבלבל ומוזר, לראות את השם הזר הזה על שלט הדלת.

[שמות משפחה כפולים זה דבר מעיק. לכן נתנו לבתנו שם שני שזהה לשם משפחתה של אהובתי. שמה הוא תמר אריאל, והיא ממשפחת יואלי. אני חושף אותו כאן לפניכם כי הסיפור שלי ושל משפחתי ישמש אותי כדי לספר משהו גדול ממנו. סיפורים משפחתיים הם פרט מתוך תמונה כללית ולכן מאפשרים הבנה שלה.]

קרב הגירושים בין הורי היה מכוער. המשפחות השונות התעמתו, תפסו צד, ניסו להביס זו את זו. אני זוכר ריב צעקות איום בין אבי לסבי, אביה של אמי. לא הבנתי איך שני אנשים שאני אוהב יכולים לשנוא כל כך אחד את השני. גם יחסיהם של אמי ושל סבתא יודית התקלקלו. כאשר ביקרתי או התארחתי אצל צד אחד של המשפחה למדתי לא לדבר על הצד השני. 

אנחנו, אמי, בן זוגה, אחותי ואני, גרנו ברמת השרון. זה היה המקום שאליו הורי עברו מדימונה, כשנה לפני הגירושים. 

[ההגירה הגדולה מדימונה בתקופה הזו, סביב שנת 1977, היא סיפור מעניין, סמן לסוף של תקופה. לא אתעסק בזה כאן.]

נשארנו לגור ברמת השרון גם אחרי הגירושים, לא מתוך בחירה אלא בכוח ההמשכיות. במונחים מקומיים היינו עניים, ואמי, שתשלומי המזונות שקיבלה מאבי היו לא סדירים ובלתי מספיקים, עבדה קשה כדי לפרנס אותנו. בבית הספר היסודי הייתי היחיד בכיתה ואולי בשכבה כולה שהוריו התגרשו, ילד מוזר ודחוי. הרביצו לי ולא היו לי חברים. זכיתי להערכה מסוימת על חוכמתי ועל זה ששרתי יפה אבל לא הייתי חלק משום קבוצה או חבורה. קראתי המון. 

[לא היינו עניים באמת, ומעולם לא חסר לנו דבר. בביתנו היו צחוק, אהבה ויופי. בילדות שלי היו דברים קשים, אבל היא הייתה טובה, מעניינת ומאושרת ברובה הגדול.]

*

זמן עבר, והמצב התייצב. אני התבגרתי, וכך גם סבותי. הוריה של אמי יצאו לפנסיה. לסבתא יודית אירעה טרגדיה. היא החליקה ברחוב בעת שליוותה את בנה הצעיר, אחיו למחצה של אבי, ללשכת הגיוס, ושברה את מפרק הירך. במהלך ניתוח, שהיה אמור להיות פשוט, להחלפתו, המנתח טעה, הסכין שלו החליק וחתך את העצב הראשי של הרגל. כך, כתוצאה מרשלנות רפואית רגעית ומקרית, הפכה נכה, ונידונה לחיים של כאב אין סופי ורגל משותקת כמעט לגמרי. 

היא לא יכלה יותר לעבוד כגננת או לטפס במדרגות הרבות שהובילו לדירתה שבמורדות הכרמל. כדי להיות קרובה לילדיה, וגם, אני מבין כעת, כדי להיות קרובה אלינו, נטשה את חיפה שאהבה ועברה לשוליה הדרום מזרחיים של תל-אביב, לדירה דחוסה בבניין עם מעלית ליד כפר שלם. מחלון הסלון אפשר היה לצפות במזבלת חירייה, שהייתה עדיין פעילה אז. הסרחון רבץ על השכונה ולא הרפה ממנה. סבתא יודית בילתה את ימיה על ספה עמוסת מזרונים שסייעו להקל במקצת על כאבי הפנטום של העצב הקטוע, מעשנת בשרשרת ונאנחת. אז כבר הכרתי מספיק את העולם כדי להבין שהייתה ענייה.

[גם היא לא הייתה ענייה באמת, אבל חיה בתודעת מחסור. הבחירה לגור בדירה הזו, בתנאים האלו, נבעה ממה שהיא תפסה כחוסר ברירה. בסיפור חייה היא הייתה קורבן.]

כשהייתי בכיתה ז׳ עברתי בית ספר ולמדתי במחזור הראשון בחטיבת ביניים שנפתחה בקצה הרחוק של העיר. למדו בה תלמידים משכונות שונות, כניסוי לאינטגרציה, שילוב בין חזקים וחלשים. ילדים נטולי גב חברתי, כמוני, נפגעו. הרביצו לי עוד, ולקח זמן עד שהצלחתי למצוא לעצמי מקום. הגוף הצומח שלי היה גמלוני ומוזר. פעמיים באותה שנה מעדתי, נפלתי ושברתי את פרק כף יד ימין. גובסתי ולא יכולתי לכתוב. הייתי יושב בשיעורים, קורא ספרים ששאלתי מהספרייה ובוהה.

בית הספר החדש רצה להיות גם חדשני. אחד הביטויים לכך היה ביטול רוב שיעורי הבית ושאיפה להוראה באמצעות פרויקטים ועבודות. הפרויקט הראשי והמסכם של כיתה ז׳ היה ׳פרויקט המשפחה׳, במסגרתו היינו אמורים לתעד את ההיסטוריה המשפחתית, תוך התמקדות בדרך שבה משפחתנו תרמה למדינה ולמפעל הציוני.

*

עבודת המחקר המשפחתי הזו, שהייתה חדשנית וניסיונית בזמן שהוטלה עלי, היא כעת חלק מתוכנית הלימודים, ומכונה ״עבודת שורשים״. תמר בתי למדה בשנה שעברה בכיתה ז׳, וההנחיות שקיבלה היו דומות למה שנדרש ממני, לפני יותר מארבעים שנים. ״הנחייה עבודת שורשים שכבת ז״, נקרא המסמך שנשלח אליה בוואטסאפ, למרות שכינוי זה כלל לא הופיע במסמך עצמו. הכותרת מנוסחת כמו שאלה קיומית: ״של מי אני?״.

[כמורה ותיק למדתי להעריך את הכותרות התמציתיות של מסמכים בית ספריים, שלרוב מתגלגלים ועוברים משכבת לימוד אחת לבאה אחריה תוך התאמות הכרחיות בלבד. מסמכים שנשלחים אלי או אל תלמידי כוללים ניסוחים ונהלים שהיו מיושנים עוד כשהייתי מורה צעיר. בירוקרטיה פדגוגית היא לא רק שמרנית אלא גם משמרת, בכוח ה״קופי פייסט״, שכבות קדומות ושברי קולות מודחקים של מורות מפעם. ההנחיות מתוכן אני מצטט נשלחו לתמר ב-12.5.2025, אבל הגיוני שחלקן נוסחו על ידי רכזת שכבה קדומה כשבית הספר שכן במקום אחר.]

מייד אחרי הכותרת הופיע תיאור תמציתי של המשימה ושל ההקשר האישי והחינוכי שלה: ״במהלך גיל 12-13 עוברים תהליך התבגרות וגילוי עצמי. את תהליך זה תביעו ביצירת אלבום הזהות שלכם״. 

המטרה היא פסיכולוגית ופדגוגית: בית הספר שואף לעזור לתלמידיו בתהליך גיבוש זהותם, ותוך כדי כך גם להעניק להם כלים לכתיבת עבודות בהמשך. העבודה היא בחלקים ברורים ולפי פרקים מובנים, וכוללת הוראות הדפסה ועימוד. שתי הנחיות בכל זאת יוצאות דופן: יש להגיש את העבודה כאלבום כרוך, ומומלץ להוסיף תמונות בכל חלקיה. זה נובע מכך שהתוצר הסופי מיועד להיות גם מזכרת משפחתית: קהל היעד של העבודה אינו רק המורה שתבדוק אותה ותעניק לה ציון, אלא המשפחה כולה. זו לא סתם עוד עבודה לבית הספר. 

בית הספר של בתי אינו חריג. אני מניח שרוב תלמידי כיתות ז׳ מתמודדים עם משימה דומה. 

חברות פרטיות הבינו מזמן שיש כאן הזדמנות עסקית לא רעה. הן מציעות להפיק ולהדפיס אלבומי תמונות ועץ משפחה שילווה את העבודה או יחליף אותה. ״עבודת שורשים – למשפחה ולזכרונות״, מכריזה הכותרת בראש הדף שמוקדש לכך באתר אינטרנט שמציע הפקה והדפסה של אלבומי תמונות דיגיטליים, ״מתעדים את העבר בשביל העתיד עם אלבום עבודת שורשים. בואו נצא למסע בזמן ונגלה את הסיפור המשפחתי והזיכרונות מחדש״. [הציטוטים מתוך אתר lupa.co.il. נשלף ב-19.10.23] 

הנחת המוצא הקפיטליסטית היא שמטרת חקר העבר היא לשרת את העתיד. לכן לזכרון המשפחתי יש ערך, והאלבום שהאתר יעזור להפיק אינו רק עבודת בית ספר אלא מטרה שראוי להשקיע בה כסף: ״עבודת השורשים שהתחילה בפרויקט ביה"ס תשמר את הזיכרונות והסיפור המשפחתי מדור לדור״. הדבר אינו סותר את הערך הפדגוגי ואת הרצון להצלחה בלימודים: ״כך תכתוב המורה בתעודה: אלבום לעבודת שורשים מעוצב ומרשים, מרגש וניכרת בו האהבה למורשת המשפחתית. עבודת השורשים הזו תהווה מזכרת נצח משמעותית לכל המשפחה ולדורות הבאים״. 

בזמן שחלף מאז ילדותי נוצרו ודאי עשרות ואולי אף מאות אלפי אלבומים כאלה, מזכרות נצח משמעותיות שבמקרה הטוב צוברות אבק על מדפים או טמונות בארגזי אחסון ובמקרה הסביר יותר נשכחו מלב ונזרקו.

איני סוציולוג, אבל יש לי השערה מרחיקת לכת: כתיבת עבודת שורשים, וחיוב התלמידים לבצע מחקר משפחתי גנאולוגי בסיסי,  הביאה לשינוי אופן גיבוש הזהות האישית והמשפחתית בישראל. הכנסת העבודה הזו לתוכנית הלימודים כפתה מעורבות משפחתית בביצועו. מסע גיבוש הזהות האישית ובירור העבר התרחב כך. אנשים רבים, שאולי לא היו עושים זאת אחרת, התוודעו לסיפור המשפחתי המסויים שלהם.

[לתוכנית הלימודים ולמערכת החינוך יש השפעה אדירה על החברה. זמן פתיחת יום הלימודים ולוח החופשות בבתי הספר קובעים את קצב הזמן. הילדים צריכים להיות ״במסגרות״ כדי שהחיים יתנהלו כסדרם. הידע הנרחב (יחסית) על השואה ונוכחותה בתודעת היום-יום הם המכנה התרבותי המשותף הישראלי העיקרי, ואולי היחיד.]

אני זוכר שההנחיות שניתנו לי נועדו להבליט את סיפור  התקומה הישראלי, ולהציג את תרומתם של בני משפחתי למדינה ולחברה. ההנחיות שניתנו לבתי היו שונות: בית הספר בו היא לומדת הוא קולט עלייה, וחלק גדול מהשאלות שהונחתה לשאול עסקו בחוויית הקליטה בארץ ובחיים במדינה ממנה הגיעו לישראל. 

סיפורים משפחתיים הם תמיד פרטיים, ותמיד יש סתירות בינם ובין הנראטיב המקובל. אבל זה לא בהכרח מפרק אותו. עבודות השורשים אפשרו לתלמידים ולבני משפחותיהם לברר ולנסח היסטוריוגרפיה משפחתית, שבה המאורעות הפרטיים מפוענחים כחלק מסיפור גדול יותר. כפי שהזהות האישית כוללת גם זהות לאומית, כך גם ההיסטוריה והזהות המשפחתית. עבודות השורשים הרחיבו את גבולותיו של הסיפור הכללי וגיוונו אותו. כחלק מכך משפחות שמוצאן מארצות האיסלאם השונות הצהירו על ייחודן, ונחשף הדמיון והשוני בינן ובין ההגדרה הכוללת, האוריינטליסטית תרתי משמע, ״מזרחים״. אני חושב שזו השערה הגיונית לגמרי: עבודות השורשים יצרו זהות ישראלית חדשה ומגוונת.  

*

בתי תלמידה הרבה יותר טובה ממני בגילה, הרבה יותר חכמה, מוכשרת ומסודרת. היא ביצעה את כל חלקי העבודה ברצינות וביסודיות, כתבה על עצמה, על תכונותיה ותחנות חייה, ראיינה את הוריה (אהובתי ואני) ואת סבותיה. אבי מת לפני שנולדה. היא מכירה אותו מסיפורים אבל מתייחסת לבן זוגה של אמי כאל סבא אהוב במשרה מלאה. עזרתי לה בעימוד ועיצוב עץ משפחה, דרך האתר MyHeritage, בהדפסתה של העבודה, ובכריכה הסופית, בקרטון ירוק.

[ברוח הסטארט אפ ניישן, הנחיות העבודה הציגו אופציה לשימוש באתר זה, הישראלי במקורו.]

כשהייתי בגילה עוד לא היו מחשבים אישיים ומדפסות, ועבודות בית ספר הוגשו בכתב יד. אבל כשהייתי צריך להגיש את פרוייקט המשפחה שלי, כשאני הייתי בכיתה ז׳, יד ימיני היתה מגובסת, כך שלא יכולתי להחזיק בעט. 

זה היה סוף של שנה אפלה. התחלתי לצאת מתוך בועת הבידוד שעטפה אותי. גיליתי את הריצה, ומשהו התאזן אצלי בעקבות כך. אני שמח שהמורה לא ויתרה לי. היא ביקשה שאמצא פתרון חלופי לכתיבה, כדי שאוכל בכל זאת להציג משהו ולהשתתף בתערוכת הסיום של הפרויקט. איני זוכר של מי היה הרעיון שבמקום לכתוב אקליט ראיונות עם בני משפחתי, ובמקום טקסט כתוב אגיש קלטת שאערוך.

[המילה קלטת עוד לא הייתה מוכרת אז. זו הייתה קסטה. קסטות היו חידוש ועניין גדול בצעירותי. היה לי ווקמן והייתי מקליט שירים שאהבתי מהרדיו.] 

רשימת השאלות הוכתבה על ידי המורה, ואני לא סטיתי ממנה. ספר לי על משפחתך, כיצד הגעת לארץ, מה תרמת למדינה. כמעט ולא היתה בראיונות שערכתי התייחסות לשאלות שמעניינות אותי היום, על בחירות החיים הקשות שעשו והסודות המשפחתיים הבלתי מדוברים. הגירושים של הורי ושל הורי אבי מוזכרים בחטף, כאירועים על ציר זמן ולא כמשהו שיש להתעכב עליו.  

אני זוכר רק חלקים מתוך החוויה הזו. כמעט דבר מתוך הראיונות עצמם, מעט משלב העריכה, בו שילבתי את הראיונות השונים לקלטת אחת וקיצרתי אותם. אני זוכר איך ישבתי ליד טייפ הדאבל קאסט, לוחץ פליי בצד אחד ורקורד בשני. נהנתי מזה, הרגשתי שאני לומד לעשות משהו שאני יכול להיות טוב בו.

העבודה שלי הוגשה בתיקיית קרטון משרדי חומה, בה נארזו כל הקלטות ועליה שרבטתי באותיות דפוס, כנראה לאחר שהגבס כבר הורד, ״פרויקט המשפחה״. כשהוצגו הפרויקטים השונים, על שולחנות במסדרון בית הספר במהלך ישיבות ההורים שלפני סוף השנה, הנחתי על השולחן גם מזכרות משפחתיות ותמונות. 

הקלטת הערוכה אבדה מאז. אולי הקלטתי עליה משהו אחר כשהייתי נער מתבגר, אולי נזרקה בטעות. אבל קלטות הראיונות עצמם שרדו בדרך נס ונותרו בבית אמי. לפני כמה שנים מצאה אותן והמירה אותן לקבצים.

כל מי שהוקלט, פרט לאמי, כבר הלך לעולמו [טפו טפו טפו]. סבא שלמה וסבתא צילי, הוריה של אמי, סבא פנחס וסבתא יודית, הוריו של אבי, הוא עצמו. האזנה להם היום היא כמו שמיעה של קול מהעבר. 

לפני שנים מעטות ערכנו אזכרה לאבי, לציון עשור לפטירתו. הוא קבור לא רחוק מהבית של אחותי בכפר-סבא שאותו עזבה מאז, והלכנו לבית הקברות דרך השדות צרובי השמש בראשית הסתיו. תוך כדי כך האזנו להקלטת הראיון שערכתי עמו אז באמצעות רמקול נייד. אהובתי ואני, תמר בתנו, אחותי, שלושת ילדיה ובן זוגה, אחינו למחצה מאם אחרת שבא לביקור, כל צאצאיו ובני צאצאיו.

{אלה ילדיו של אבי עליהם אני יודע. לא יפתיע אותי אם יתגלו צאצאים עלומים נוספים. אבל אחינו למחצה הוא בן משפחה ממש, למרות שהוא צעיר ממני ב-30 שנים, דובר גרמנית וחי כעת במרוקו. קשר הדם יצר את הקרבה בינינו אבל הוא לא הסיבה לכך שהיא מתעצמת. הוא אחלה, ואני אוהב אותו.]

התרגשתי לשמוע את אבי כאיש צעיר ממני ואותי כילד. בראיון ניסה להרשים ולהציג את עצמו כרציני ומצליח משהיה. זה היה נוגע ללב. איני יודע אם ההקלטה הזו היא מזכרת נצח משמעותית אבל אני שמח שנותרה לי כזכרון ממנו.

*

״של מי אני?״, שאלה כותרת הנחיות עבודת השורשים של תמר. למי אני שייך? 

אני גם בעל משפחה וגם שייך אליה. אלו מושגים מתחום הקניין. יש להם משמעות כספית. אני אחראי כלכלית לבתי עד שתעמוד ברשות עצמה, ירשתי חלק מרכושו של אבי כשנפטר. אבל השייכות היא גם לדת וללאום. אני יהודי מכיוון שנולדתי כיהודי, אני ישראלי מזמן לידתי וגרמני מהזמן בו קיבלתי הכרה ככזה, מתוקף זכות הדם שבבסיס חוק האזרחות הגרמנית.

[אני אתאיסט ואנטי-לאומי, אבל הקטגוריות האלו, דת ולאום, משויכות אלי ללא קשר לאמונתי. אני רגיל אליהן ומעניק לכותרות הללו משמעות אישית. היהדות, הישראליות והגרמניות שלי הן חלקים מזהותי הפרטית והאישית. אין זה אומר שאני חי איתן בשלום.]

הסקרנות לגבי ההיסטוריה המשפחתית, שהתעוררה בסוף כיתה ז׳, לא שככה מאז. היא כבר לא נובעת מניסיון או רצון לגילוי עצמי. אני שלם עם מי שאני ועם הבחירה המשמעותית העיקרית בחיי, להיות בן זוג, לבנות יחד משפחה גרעינית משלנו. אבל אני גם חש קשר מוזר ובסיסי לסיפורי החיים, הדילמות וההכרעות של בני משפחתי, אלה שהכרתי ואלה שלמדתי להכיר רק לאחרונה. אני קרוב וקשור אליהם. להבדיל מהמונחים הקנייניים אלה מושגים מרחביים ונוח לי איתם יותר. הכרת המשפחה שלי והתהפוכות אותן עברה עוזרת לי להבין את מקומי, מאיפה באתי ואולי גם לאן אני הולך. 

*

בשנים האחרונות הקרקע רועדת. הזוועות שאירעו ועדיין מתרחשות בעזה וביהודה ושומרון הן גם שלי.

[לא כקורבן, אלא, לחרדתי, כשותף. עצם היותי פאסיבי גוררת אשמה מכבידה.]

הניכור ביני ובין המדינה ומוסדותיה מתעצם. העתיד המשותף והאישי שלי, של אהובי ושל משפחתי כאן מאיים ומוטל בספק. אי אפשר לדעת מה יהיה. בסיטואציה הזו מבט אל העבר הוא מנחם, גם מכיוון שאין שום דרך לשנות אותו. כל מה שרע כבר קרה. מבט אל הזמן שעבר מלמד שיש חיים גם אחרי הטרגדיה, שלעיתים ניתן לתקן את שהתקלקל. הכל זורם ומשתנה כל העת בפעימות של לידה ומוות, התבגרות והזדקנות, תקוות ואכזבות, אהבות ופרידות. כך היה וכך יהיה, תמיד. 

אני אוהב לתפוס את עצמי לא רק כיחיד אלא גם כחוליה בשרשרת.

[אולי רק חלק מחוליה. אבל ההגדרה המדוייקת לא מאוד חשובה. זו מטאפורה שיש לה אפקט רגשי מנחם. הקשר לחוליות האחרות אומר שבעצם איני לבד.]

זה אינו תכשיט מפואר מי יודע מה אבל הוא קושר אותי לעבר נעלם. שם לא נמצאים שורשי עץ המשפחה, אלא הרגע והמקום בו נבטה ונוצרה. במקרה של משפחת היילברון, המשפחה של אמה של סבתא יודית, זה התרחש באזור הכפרי שבליבה של גרמניה. 

[פה מתחיל בעצם הספר, מסע שיתאר את ענף המשפחה הרחוק ממנו באה אמה של סבתא יודית. אני חב תודה לרבים: נעם רז תרגם מגרמנית את רוב הטקסטים, יורג ואסמר מארכיון המוזיאון היהודי בברלין סיפק לי מידע רב, נעמי יואלי ורעיה מירון חלקו אתי בנדיבות את חלקן בסיפור, גליה יואלי וננה אריאל סייעו בקריאה קשובה, רתם קידר העירה ועזרה, ועוד. תודה רבה.]

אפשר לקנות את הספר ״מעיין פלאים״ בחנויות הספרים העצמאיות ״סיפור פשוט״ ו״המגדלור״.