קול הרעם

פרק מתוך ספר שיצא בדפוס. כאן תמצאו את הפרקים הקודמים.

צריך סיבה טובה כדי לעזוב עיר ואם. זה יכול להיות מצב גרוע במקום ממנו באת, כלכלי, חברתי או בטחוני. זו יכולה להיות תחושה, מוצדקת או מוטעית, שהעתיד הצפוי לך פה, במקום בו אתה חי, עגום, ושתוכל להצליח יותר במקום אחר. איני יודע מה  מאלה הניע את ז׳אן יצחק היילברון, הילד בן ה-13, לעשות זאת. 

[איני יכול להיות בטוח באמת באיזה גיל עזב את עיירת הולדתו. אני מסתמך על זכרונות שכתבה אחותה של סבתי, וזכרונות נוטים להיות מדוייקים רק באופן חלקי, ולעקם עובדות ככה שיתאימו למסגרת הסיפור. אבל דודה רות, אחותה של סבתא יודית, הייתה פרופסור ללטינית ואדם שקול, ולא הייתה כותבת בזכרונותיה המשפחתיים דבר שקר מובהק. כך שאני מאמץ את המסגרת הזו: ז׳אן היילברון היגר לברלין לבדו כשהיה ממש ילד.]

כמו שיש סיבות דוחפות, המוציאות אדם למסלול הגירה, כך יש סיבות מושכות, שקובעות את היעד. שם יש עבודה. שם אנשים חופשיים לעשות מה שהם רוצים. שם תוכל להמציא את עצמך מחדש, או להיות מי שאתה באמת. 

הגירה היא חלק מהגורל היהודי. יהודים היו אמנם קבוצת מיעוט, אבל בכל עיר או עיירה בה חיו היו בית כנסת, מקווה טהרה, ומקום בו ניתן היה להשיג אוכל כשר. מוסדות הקהילה הקלו על יהודים מהגרים להיקלט ולהשתלב במקום חדש. הם אפשרו לבאים מבחוץ לא להיות זרים לגמרי, להתמקם וליצור קשרים הכרחיים. מניין תפילה הוא גם קבוצה חברתית, ותמיד ימצא בבית הכנסת מישהו שאפשר להיעזר בו כדי למצוא מקום לישון או לבירור אפשרויות פרנסה.

[אני אמנם אפיקורוס, אבל מעריך אנשים בעלי אמונה, ומכיר בכוחה של הדת לשמש כמסגרת חיים חשובה ומספקת.]

הגירה מוצלחת תלויה לא רק בקהילה הקולטת אלא גם ביכולת של המהגר להשתלב, לנצל את יכולותיו וכשרונותיו ולא לבַכּות יותר מדי את מה שנשאר מאחור. יותר טוב להגר צעיר, נטול מחויבויות שעלולות להקשות עליך, בעל אמצעים וכישורים שיסייעו בקליטתך. אני, לדוגמא, כבר מבוגר מדי, או כמעט מבוגר מדי, בעל גאווה מוגזמת שתקשה עלי להסתגל לירידת המעמד שמאפיינת הגירה, ולא יודע שפות זרות פרט לאנגלית ומעט ערבית. אלה חלק מהמכשולים שמצמצמים את האפשרות שאהגר מכאן. פספסתי את ההזדמנות לעשות זאת בקלות, ואני מקווה שבתי לא תפגע מכך. אני גם אוהב מדי את המקום בו אני חי וקשור אליו, למרות מגרעותיו. 

מעשי ההגירה של בני משפחתי לדורותיהם נראים לי כצעד אמיץ שאיני בטוח שהייתי מסוגל לו. הם הימרו על גורלם, והימור כזה תמיד יכול להיכשל. אבל גם לא להגר זה הימור, במיוחד בשעת משבר או לאחר שהתבררו הסיכונים והתוצאות האפשריות. האם אני עושה טעות נוראית?

[רק הזמן יקבע זאת, אבל זו אפשרות טורדת מנוחה. מכנים דרכון זר ״תעודת ביטוח״, אבל הפוליסה דורשת הפעלה יזומה.] 

רוב מעשי ההגירה משתלבים במגמה כללית, מעין גל עליו ניתן לגלוש ולהינשא למרחק, שיוצר תוך כדי היווצרותו דפוסים ותקדימים שאפשר ללכת בעקבותיהם, ומנגנוני סיוע המסייעים בקליטה.

[כזה הוא גל ההגירה הנוכחי מישראל, שהתעורר בעקבות ההפיכה המשטרית שמוביל נתניהו והתעצם בעקבות המלחמה. האם אנו בשיאו? האם ידעך? איני יודע. אני משער שחלק לא קטן מתלמידי הנוכחיים לא יחיה בבגרותו כאן.]

גם ז׳אן היילברון היה חלק מגל הגירה גדול, מהכפר אל העיר, בעקבות השינויים הפוליטיים והכלכליים שעברו גרמניה והעולם המערבי. השיפור בתזונה, הירידה במיתת תינוקות ותקופת השלום היחסי הארוכה עודדו יצירת משפחות גדולות, והאוכלוסיה גדלה מאוד. התיעוש הגיע לגרמניה ויצר צורך בפועלים בלתי מיומנים והזדמנויות חדשות בערים שצמחו במהירות. פרוסיה הפכה למעצמה שעתידה להוביל את קיסרות גרמניה המאוחדת. 

ז׳אן יצחק היילברון הצעיר בכלל לא התכוון להישאר בברלין. זו הייתה אמורה להיות תחנת ביניים בדרך לאמריקה, אליה השתוקק בתחילה להגיע. גרמנים רבים היגרו לארצות הברית, בה היה חופש פוליטי, אפשרויות מסחריות בלתי מוגבלות ואזורי ספר בהם אפשר היה לקנות אדמה זולה. יהודים היו חלק מגל ההגירה הגרמני הגדול, שנמשך כל החצי השני של המאה ה-19, והסתייע בקוי ספינות הנוסעים שחיברו בין המבורג וניו-יורק.

גרמניה היתה מדינת המוצא ממנה הגיעו הכי הרבה מהגרים לארצות הברית במהלך המאה ה-19, כ-5 מליון בסך הכל. הם היו חלק עיקרי במי שהתיישבו במרכז ארצות הברית בתקופה זו. שיעור היהודים בינהם היה כ-3%, כ-150,000. שיעור זה גבוה פי 3 מחלקם של היהודים באוכלוסיית גרמניה באותה תקופה. כנראה שהיו ליהודים יותר סיבות להגר. למי שהגיע מוקדם היה קשה יותר מלבאים אחריו, במקביל לסיכוי גדול יותר להצלחה גדולה. כך, יהודים ממוצא גרמני (דוגמת לוי שטראוס, מייסד (Levi’s הצליחו להשתלב בכלכלה האמריקאית. ההגירה הגרמנית יצרה את התשתית לגל ההגירה העצום של יהודי מזרח אירופה לארצות הברית, שהחל מאוחר יותר, לקראת סוף המאה. 

אבל הגירה לאמריקה דרשה משאבים כספיים, והנער היתום היה חסר כל. הכרטיס להפלגה לא היה זול, וכדי להגשים את חלומו ז׳אן יצחק היה צריך למצוא דרך לשלם עבורו. כנער צעיר היה בתחתית שרשרת המזון. כפי הנראה מצא מקום לישון ודרך ראשונית להתפרנס ברובע היהודי הישן, הצפוף והעני של העיר, בשכונת מִיטֶּה (Mitte) שבמרכז ברלין. שם היו מיטות זולות להשכרה ואפשרות להעזר בקשריהם של בני הקהילה המקומיים. כנראה שדבר הוביל לדבר, זמן עבר, ולבסוף ויתר על החלום להפוך לאמריקאי. הוא המשיך להתגורר בשכונה זו במשך יותר מעשור.

ברלין הכפילה את אוכלוסייתה יותר מפי ארבע מתחילת המאה  ה-19 ועד הזמן בו הגיע אליה ז׳אן יצחק היילברון הצעיר, והייתה בדרכה להיהפך למטרופולין האדיר שהיא כיום. 

בשנת 1862, כמה שנים לפני שז׳אן הגיע לברלין, הוצגה תוכנית התפתחות כוללת לעיר, שקבעה את החלוקה העתידית שלה לרבעים ואת מדיניות הבנייה ושימושי הקרקע. היא נקראה ״תוכנית הוברכט״, על שמו של המהנדס הצעיר שהוביל את יצירתה. עקרונותיה אפשרו שילוב של תעשייה, מסחר ומגורים בשכונות החדשות, ובניית בתים בעלי חצרות פנימיות בתוך בלוקים גדולים. היא הגדירה את רובעי ושכונות העיר וקבעה היכן יעברו קווי התחבורה הציבורית ואיפה ישמרו פארקים ושטחים פתוחים. הוברכט אולץ להתפטר לפני הגשת התוכנית הסופית אבל זכה להכרה בהמשך.

[זאת מעין ״תוכנית גדס״ של ברלין. עצם ההשוואה משעשעת ופרובינציאלית עד כלות, כמובן. תל אביב וברלין אינן נמצאות באותה סקאלה מבחינת עירוניות. אבל אני מבין דברים בעיקר בהקשר של דברים אחרים אותם אני כבר מכיר.

ועוד קצת על הוברכט: כעשור אחר כך היה אחראי ליצירת מערכת הביוב העירוני של ברלין, פלא הנדסי שאסף ושאב את השפכים של העיר כולה ובמקום לשפוך אותם לנהר כמקובל אז הוביל אותם דרך קו מאסף לשדות חקלאיים מצפון מזרחה של העיר. שם שימשו מי הביוב להשקיית היבולים. המערכת הייתה חדשנית לזמנה ושימשה כמודל לזו של ערים גדולות אחרות. הוברכט עצמו היה יועץ בתכנון מערכות הביוב של ערים גרמניות רבות ושל מוסקבה, טוקיו וקהיר. ביוב זה דבר חשוב מאוד.]

ככלל, מי שהגיע מוקדם, הצליח לשרוד את קשיי הקליטה ומצא את מקומו, הסתדר טוב יותר מאילו שבאו אחריו. ככה זה בגלי הגירה. הבדל של שנים ספורות מספיק כדי לייצר ייחוס מדומה, להבדיל בין ״חדשים״ ל״ותיקים״. הבשר הטרי הוא חומר גלם לניצול, כדי לאפשר את המשך הגאות. זה משחק הישרדות דרוויניסטי, אכזרי וקשוח. אבל הוא לא רק רע. בסיום שלב הקליטה החדשים ששרדו הופכים וותיקים, ומנצלים בתורם את המצטרפים הטריים למשחק. הוותיקים הוותיקים, בינתיים, מסגלים לעצמם תרבות, זוכים לכבוד על הצלחתם ונהנים ממעמדם ומהרכוש שצברו. כך לכולם יש למה לשאוף וסדר הדברים נשמר.

*

ז׳אן יצחק מצא עבודה בשכונת פרנצלאואר ברג (פְּרֶנְצְלָאוּאֶר בֵּרְג – Prenzlauer Berg), בחלקה הצפון מזרחי הצומח של ברלין, מרחק של תחנות טראם ספורות משכונת היהודים העתיקה ומאלכסנדרפלאץ, הכיכר המרכזית של העיר. השכונה התפתחה במהירות וקלטה מהגרים רבים, בזכות היכולת לשלב בין תעשייה זעירה, מסחר ומגורים בבניינים החדשים שקמו בה. השכונה הפכה למרכז חייו, שהתעצבו בהתאם לה.

[השכונה נקראת על שם הגבעה הנמוכה עליה עברה הדרך שהוליכה לעיר פרנצלאואר, הנמצאת כמאה קילומטרים מברלין. זה כמו דרך עזה שלנו.]

עירוב השימושים שהותר בפרנצלאואר ברג יצר חיים עירוניים בריאים. [עירוב בין מגורים, מסחר ותעשייה זעירה יכול להיות מוצלח מאוד. פלורנטין הייתה פעם כזו. אהבתי אותה יותר אז.] הבניינים האופיניים בה היו מאסיביים, בני 5 קומות, ונבנו סביב חצר פנימית שאיפשרה כניסה לעגלת כיבוי אש מהרחוב במקרה אסון. בחזית הקומה הראשונה הפונה אל הרחוב, היו חנויות ובתי מלאכה, ומפעלים קטנים פעלו סביב החצר הפנימית ובחלק האחורי. הדירות הפונות לרחוב בחלק הקדמי של הבניין היו גדולות יותר, והתאימו למשפחות בורגניות. חזיתות הבניין כללו מרפסות ועיטורים ושידרו הדר. החלק האחורי, שחלונותיו פנו אל החצר הפנימית, הותאם לפועלים ולעניים. היו בו דירות קטנות וזולות יותר. בחלקן אפשר היה לשכור מיטה לפי שעה, כדי לאפשר לעובדי משמרות הלילה בבתי החרושת לנוח מעמל לילם בזמן העבודה של עובדי משמרות היום. 

כך יכלו גם העובדים וגם הבוסים, גם העניים וגם העשירים, גם היהודים וגם הנוצרים, לגור סמוך למקום בו עבדו ומכרו את תוצרתם. זו הייתה שכונת פועלים בורגנית מעורבת. במדרכות הרחבות, בחדרי המדרגות, במסדרונות הכניסה ובחצרות, נפגשו בני מעמדות ומקצועות שונים. 

[אני גר בגבול בין תל-אביב ויפו, והתעסקתי לא מעט בהיסטוריה של האזור, שתמיד התערבבו בו מסחר, תעשייה ומגורים. זה מגניב אותי כי ארכיטקטורה ותכנון עירוני מייצרים את המרחב הפרטי והציבורי ומשפיעים על המצב הנפשי של מי שחי בעיר. לשכונה, לרחובות ולבתים יש אופי, שכופה עצמו על המתגוררים בהם. חקר העירוניות מאפשר להבין את הנפש העירונית.]

אחוז היהודים באוכלוסייה הגרמנית הכללית היה מעט יותר מ-1%. אבל פרנצלאואר ברג לא היתה מיקרוקוסמוס גרמני אלא תמהיל חדש של מהגרים מאזוריה השונים של גרמניה, משפרי דיור ומי שרצו להיות חלק מהצמיחה שעברה על העיר. זה היה מקום רווי הזדמנויות, שהטיב עם בעלי יוזמה. ולכן חלק גדול מתושביה היו יהודים, שהמדינה הגרמנית העניקה להם שוויון זכויות, אותו רצו לנצל.

מראשיתה הייתה בשכונה קהילה יהודית משמעותית, גדולה גם באופן יחסי לשאר חלקי העיר, שמנתה יותר מ-10% מתושביה, או אפילו 20% ברחובות ובבניינים מסויימים, לא היה בה רובע או רחוב יהודי מובהק, אבל היו אזורים יהודיים יותר מאחרים. רוב היהודים שהגיעו והתיישבו בשכונה לא באו מתוך הקהילה היהודית הוותיקה של ברלין אלא היו מהגרים מאזורים שונים בגרמניה ומהחלקים בפולין בהם שלטה פרוסיה. הם היו מעוניינים להמציא את עצמם מחדש ולהשתלב בקצב החיים של העיר והשכונה. 

פרוסיה, המדינה הגרמנית שברלין הייתה בירתה, סייעה ועודדה הקמת עסקים שהתאימו לצרכיה של הכלכלה המקומית, בין השאר על ידי עידוד של בעלי מקצוע מומחים להשתקע בעיר. ז׳אן יצחק היילברון בא מאזור כפרי וחקלאי. אביו היה סוחר בבהמות זקנות, וכך כנראה גם סבו ואבי סבו. בברלין מצא עבודה בתחום שונה מאוד מכך, כובענות. 

הוא התחיל לעבוד כשוליה במפעל כובעים קטן, שהתמחה בייצור כומתות לבד, Muzen (מבוטא מוּצֶן) בגרמנית. כומתות היו פריט אופנה, אבל גם חלק מלבוש רשמי, כמו במדי צבא. כובענות הוא תחום שדורש חוכמת כפיים, והשימוש ביריעות הצמר הדחוס, תפירתו ועיבודו, הם התמחות מיוחדת. 

[זו מלאכה שנכחדה כמעט לגמרי, לא רק בגלל מות הייצור והתעשייה המקומית אלא גם בגלל השינוי הגדול באופנה. חבל. אני לובש כובעים, אבל מתוצרת חברות הלבשה גדולות.

טקסטיל הייתה התמחות יהודית מסורתית. לבד (felt) הוא חומר גלם עתיק: שכבות דחוסות של צמר שנכבשו ואוחדו למשטח אחד, שניתן לעבד אותו בקלות. מומחיות בלבד דורשת יכולת בחירה של חומרי גלם וגם שליטה בטכניקות העיבוד השונות, ובינהן גזירה, מתיחה, שימוש בקיטור ובחום ותפירה. תסמונת ״הכובען המטורף״ נבעה מהרעלה כתוצאה משימוש בכספית בעיבוד הלבד, והייתה סכנה מקצועית מוכרת.]

בעל המפעל ומייסדו, זליג יעקובסון, הגיע לברלין מורונקי, עיירה בפולין שסופחה לפרוסיה במסגרת חלוקתה השלישית של פולין.

[מערכת החינוך הישראלית בוגדת בתפקידה בכך שהמאורע המכונן של חלוקת פולין והעלמותה למשך כ-150 שנים לא נכלל בתוכנית הלימודים. אי אפשר להבין את המאפיינים של יהודי קהילות מזרח אירופה, את ההגירה הגדולה לארצות הברית או את ראשית הציונות בלי הידע הזה. 

למזלנו יש כעת כתיבה והתעניינות בנושא, שסיפרו המגניב והמצויין של שלום בוגוסלסקי, הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית, תורם לה. ספר זה הוא מקום טוב להשלים פערי ידע, ולהנות מסיפורים טובים על הדרך.]

כנראה שכהיגר לברלין הביא איתו את המומחיות בלבד. שפת האם של יעקובסון הייתה כפי הנראה יידיש, הז׳רגון היהודי. הגרמנית הייתה לו שפה שנייה, והוא תמיד נותר זר. ז׳אן יצחק, לעומתו, היה גרמני לגמרי, גם אם כפרי. זה בודאי עזר להשתלבותו בעסק. הוא התחיל כשולייה, אבל התקדם ככל שהזמן עבר. היה לו מוסר עבודה גבוה. הוא היה נאה ומרשים. הוא היה חייב להצליח, כי לא היה לו גב משפחתי תומך, עתידו היה תלוי רק בו. 

קיצור דרך סלל את דרכו למעלה. בשנת 1878 נולד בנו הבכור. האם, ז׳אנט זורטל יעקובסון, הייתה הבת של הבוס. 

[את רוב המידע העובדתי, כמו רישומי לידות ופטירות, כתובות מגורים ומסמכים עסקיים, קיבלתי מארכיון המדינה של ברלין בעזרת צוות הספרייה והארכיון במוזיאון היהודי של ברלין. מעולם לא נתקלתי באדיבות ומקצועיות כזו. המחקר הביוגרפי והחיפוש אחרי מסמכים הוא אופן הנצחה של מה שהיה ואבד, ובמגע עם אנשי המוזיאון חשתי שבברלין יש לו אופי מקודש. אני מודה במיוחד ליורג ואסמר (Jörg Waßmer), ארכיבאי המוזיאון היהודי בברלין.]

ז׳אנט הייתה אישה חסודה וצדקנית. גם היא וגם ז׳אן היו אדוקים ושמרנים. על רקע זה מוזר לגלות שרק כשנה וחצי אחרי הלידה נרשמו כנשואים בעיריית ברלין. אולי התחתנו במסגרת הקהילה היהודית, כדת, גם אם לא ממש כדין, והרישום במסמכי המדינה נדחה משום מה. אבל העובדה הבירוקרטית הזו נשמרה כסוד כמוס, המדובר בחשאי, איום מתמיד על שמה הטוב של המשפחה.

[היו סיבות טובות מאוד לשנאה הזאת. היא התנהגה אליה ואל נכדה בצורה מגעילה במיוחד. אתאר את כל הסיפור מאוחר יותר.] 

ללדת לפני החתונה זה דבר מאוד לא מכובד לעשות, והכבוד היה חשוב מאוד לקביעת מעמדך בקהילה. כולם הרי ראו אותך, ברחוב, בבניין, בבית הכנסת. המבט החיצוני, הביקורתי והשופט של השכן, או של קרוב המשפחה, הפרטים והסודות המלוכלכים, קובעים כיצד מעריכים אותנו וכיצד אנחנו מתנהלים.

*

הבן הראשון נקרא יוליוס יעקב היילברון. שמות הם דבר חשוב, איפיון שהורים מעניקים לילדיהם שקובע את זהותם ומשפיע על מסלול חייהם. בחירת שם היא אחת ההחלטות המשמעותיות הראשונות שמקבלים ההורים, והיא חושפת את הטעם והרקע שלהם, הכוונות והתקוות שהם תולים בילדם. 

[אני נקראתי אורי בגלל שירה של רחל, ״עקרה״ (״בן לו היה לי״, וכו׳) שהיה להיט גדול בשנים שלפני היוולדי, כאשר הולחן על ידי דרורה חבקין ובוצע על ידי חווה אלברשטיין. צורת הכתיבה המקובלת שלו באנגלית, URI, מובנת על ידי מי שאינו דובר עברית כיוּרִי. זה לא היה חלק מהשיקולים של הורי. לא נורא. משעשע אותי כשקוראים לי כך. היום יש שכותבים את השם OURI, כדי לפתור את הבעיה.]

יוליוס, השם הראשון של הבן הבכור במשפחת היילברון, הוא רומי במקורו, ונפוץ בזכות יוליוס קיסר. הוא היה חלק מהמורשת האירופית, לא הנוצרית, ולכן מקובל מאוד בקרב יהודים גרמנים בתקופה זאת, כהצהרה של רצון שייכות לתרבות האירופית הגרמנית. ז׳אן נתן אותו לבנו כי רצה שיהיה חלק מהחברה הגרמנית הכללית. יעקב, השם השני שניתן לו, היה כשם סבו המנוח, סמל להמשכיות ולמסורת. הזהות של הרך הנולד נועדה להיות כפולה ומשולבת, אבל ברור מי מהן קודמת. השם השני, היהודי, נועד לשימוש פנימי, בתוך הבית והקהילה היהודית. בחוץ היה יוליוס היילברון, גרמני לכל דבר ועניין.

[השם הזה, יוליוס, הוא חלק מתוך הסיפור המשפחתי שלי גם במקרים נוספים, שהחשוב בהם הוא שם משפחתי, יואלי. הזכרתי את האנקדוטה הזו קודם, ועוד אשוב אליה.]

העסק צמח במקביל לגדילת המשפחה. עוד שני בנים, ואז בת אחת שנפטרה בינקותה, ואז עוד שלושה בנים, ואז בן זקונים אחרון, בסך הכל שבעה בנים ובת, שבט אמיתי, משפחה גדולה בקנה מידה עירוני, שהיתה מוכנה להפוך לאימפריה. העסקים היו טובים. מפעל הכובעים ייצר כומתות עבור הצבא הפרוסי, לקוח גדול וחשוב באווירה המיליטריסטית ששררה בקיסרות הגרמנית. המאה ה-19 הסתיימה, המאה ה-20 התחילה, והכל נראה מבטיח. ברלין התפתחה וצמחה עוד, והשכונה הפכה למבוססת יותר. 

משפחת היילברון התגוררה בדירה חזיתית גדולה, בניין אחד מפינת הרחוב שמעבר לו שכנו המפעל והחנות המשפחתית. פחות מ-100 מטרים מפרידים בין שני המקומות, צריך לחצות בזהירות את מסילת הטראם ואתה שם. 

גם הקהילה היהודית בשכונה התבססה והתעשרה. בשנת 1904, לקראת תפילות ראש השנה, נחנך ברוב הדר בית כנסת גדול ומפואר במרחק 10 דקות הליכה מבית משפחת היילברון. בית הכנסת היה קונסרבטיבי, כלומר התנהל באופן מסורתי מודרני. הותר לגברים ונשים לשבת יחדיו, אבל לא היה בו עוגב כמו בבתי הכנסת הרפורמיים, ומסגרת התפילה נשמרה. זה הפך מייד לאחד ממרכזי חייו של ז׳אן יצחק היילברון. למרות שלא ידע לקרוא עברית נהג להתפלל בו בקביעות. הדרך לבית הכנסת וממנו, במיוחד בשבתות ובימים טובים, והמפגש בבית הכנסת עצמו היו זירה חברתית שוקקת, שאיפשרה לו להתגאות בהישגיו. 

[זה בית הכנסת רייקה שטראסה (Rykestrasse Synagogue), והוא עדיין בית הכנסת הגדול בברלין, למרות שכעת הוא מתנהל על פי נוסח אורתודוקסי. כשנחנך היו בו כ-2000 מקומות, סמל לגודלה ולעושרה של הקהילה היהודית בשכונה ובעיר. הכניסה אליו מוגבלת כעת רק לבני קהילה רשומים, הוא מוקף מחסומים ובפתחו עומד שומר חמוש. ניסיתי לבקר בו אבל לא צלחתי את המכשולים.]

בתקופה זו נוצר פירוש חדש לשם המשפחה, ובעקבותיו סמל משפחה. השם היילברון הוסבר כעת כשתי מילים: מעיין גבוה, באר פלאים או מזרקה המרווה את סביבותיה. ציור מזרקה שימש כלוגו של העסק המשפחתי. Die gute Marke, סמל האיכות, מכריזה הכתובת שמעל ציור המזרקה, ומתחתיו, בלטינית, EXCELSIOR, נעלה. דימוי זה, של מעיין פלאים, הופיע גם באקס ליבריס (סמל הספרייה) של יוליוס היילברון, הבן הבכור. 

[סמלי ספרייה הם מנהג מעניין. הצהרת הבעלות על הספרים אינה רק קניינית. ספרייה של אדם אינה רק רכוש אלא כור מחצבה. ארון הספרים שלך הוא אתה. איני יודע אילו ספרם נכללו בספרייתו של יוליוס. אבל אני משער שתכנון האקס ליבריס הזה, עיצובו, דאגה לייצורו, החתמתו בשימת לב, היו עניין בעל חשיבות עבור יוליוס היילברון, הראשון שזכה בהשכלה ממשפחתו. ועוד דבר: לסימון הספרים הוא משתמש בחותמת שיש. יצירת הדפס באמצעותה זה עניין שדורש מיומנות. אני מעריך את זה.] 

כאמור, חותמת שיש שמשה ליצירת הדפסים שהודבקו על ספריו. מי המזרקה נראים כענפים דקיקים, עיגולים קסומים תלויים מהם וביניהם. מתחת מופיע שמו, וברקע הציור חרוט ציטוט מפורסם מתוך הטרגדיה ״פאוסט״ מאת גתה, אחת מהיצירות המכוננות של התרבות הגרמנית. משמעותו פרובוקטיבית. הוא מפקפק בדבקות עיוורת בידע, וקורא לחשיבה ולעיבוד שלו.

והגויל הוא לך המקור הקדוש

שתרצה בו לעד להרוות צמאונך?

רויה לא תהיה מנת חלקך,

אם לא מעמקי נפשך לה תדרש.

[פאוסט, המדען והפילוסוף, מנסה להסביר כאן לואגנר, עוזרו, את הצורך לחוות את החיים במלואם, ולא להסתמך רק על ידע ומסורות קודמות.]¹

כך, בזכות עבודה קשה ומעט מזל, ז׳אן יצחק היילברון, היתום מהכפר הנידח, הפך לבעל משפחה גאה, גרמנית למופת ויהודית לגמרי. מזרקת הקסמים הייתה קמע וטוטם, משהו להאמין בו.

[מזרקות הן קסם. הנוזל הזורם בהן הופך לפסל בתנועה. כל רגע בפעולתן האין סופית הוא חד פעמי. והרעש שלהן מרגיע.] 

היו גם קשיים, וביניהם טרגדיה אחת. ארתור היילברון, אחד מהילדים הצעירים, נפטר כתוצאה מדלקת התוספתן (אפנדציטיס) בשנת 1907, כשהיה רק בן 19. טיפול ניתוחי היה אז חדשני ונדיר, והאנטיביוטיקה עדיין לא הומצאה. זו בודאי הייתה חוויה נוראית, לראות איך הוא חולה, גוסס ביסורים ומת, בלי יכולת להצילו.

[ארתור היה חבר ״בר-כוכבא״, אגודת מתעמלים יהודים. סיפור האגודה והמעורבות המשפחתית בה יבוא בהמשך. בינתיים אספר שלאחר מותו התפרסם בבטאון האגודה הספד מרגש אודותיו.] 

טקסי האבלות וסמליה מסייעים להתמודד עם האובדן. ז׳אן יצחק היילברון הקים אחוזת קבר משפחתית, מקום שמור למנוחת העולמים שלו, של אשתו וילדיו. קברו של ארתור הצעיר חנך אותה. החלקה הייתה בבית הקברות היהודי בוייסנזה, שכונה אחת ושלוש תחנות טראם בהמשך הדרך מפרנצלאואר ברג. זה בית קברות ענקי שהיה אז עדיין חדש למדי. גם בו מתבטאת זהותם המשולבת של היהודים שחיו ונקברו בברלין. חלק גדול מהמצבות מפוסלות ומפוארות, על רובם מופיע כיתוב ראשי בגרמנית, וכיתוב משני, הכולל שם ותאריך עברי בעברית. 

באחוזת הקבר, הנמצאת בצד השביל, בחלקה צדדית ורחוקה מהכניסה הראשית, היו תשעה מקומות. לאב המשפחה, ז׳אן יצחק היילברון, נועד המקום המרכזי. המצבות עשויות השיש הופרדו בעמודים מחורצים, שנשאו גג משולש, בדמות מקדש יווני. עליו התנוסס כיתוב בולט, ששני מגיני דוד בצידיו: FAMILIE J. HEILBRUNN. היא הוקפה בעמודי אבן  נמוכים ששרשרת מתכת חיברה בינהם. בראש המצבה שמעל מקום קבורתו של הבן נקבע שלט מתכת משושה שנשא את שמו בכתב לטיני מסולסל, ארתור היילברון. מתחתיו, על המצבה עצמה, נכתב בעברית שמו ותוארו, ״הבחור אברהם היילברונן״.

[בחרתי להשתמש בשם היילברון כשם המשפחה כי הוא נראה לי מדויק ונעים יותר להגיה. אני חושב שהתעתיק היילברונן מנסה לחקות את האיות הגרמני.]

אני משער שרכישת החלקה המשפחתית והקמת המצבה הגדולה היו הוצאה כספית משמעותית, שמעידה על יכולותיה הכלכליות של המשפחה. זאת הייתה דרך לעבד את אובדן הבן הצעיר ולהשלים עמו. אנשים מקדישים לעצמם חלקות קבר בעודם בחיים בניסיון לשלוט במוות. ז׳אן יצחק היילברון רצה לדעת שגם לאחר מותו יהיה אב משפחה, מוקף בילדיו. לכן, חנוכת אחוזת הקבר היא לא רק סימן לאבל אלא ביטוי והצהרה של תקווה וציפייה לעתיד. המשפחה האמינה בכוחה להשתקם מטרגדיית מותו המיותר והסתמי של הבן הצעיר ולהמשיך לבנות לעצמה עתיד. בינתיים, ועד שיגיע זמנה של מנוחת העולמים, אבני המצבות השכנות לזו שתחתה נקבר ארתור נותרו ריקות.

1. יוהן וולפגנג פון גתה, תרגום: ניצה בן-ארי, פאוסט, אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמ׳ 57 ↩︎