מה מבדיל בין הצלחה לכשלון? איזה תפקיד יש למזל או לאקראיות בכך?
הייתה פעם משפחה, ולרגע היה נראה שתהיה עשירה, גדולה ומשגשגת. אבל תוך דור אחד משפחה זו נכחדה ונשכחה, לא משאירה אחריה שום דבר ממשי, פרט לאבני מצבות ואחוזת קבר חרבה. אין אפילו מי שיתאבל על כך. כאילו לא היו.
האם זה היה גורל, או תוצאה של בחירות מוטעות? המאורעות האישיים תמיד כרוכים באירועים ונסיבות היסטוריות, אבל בני משפחת היילברון לא רק נישאו על גלי המאורעות, אלא היו גם שחיינים בעלי יכולת, ובכל זאת נסחפו ואבדו במערבולת. הם יכלו לפעול אחרת. יש להם אחריות. הם לא רק קורבנות.
[אני לא בטוח שעולם הדימויים הימי מתאים לבני המשפחה הזו, שהיו בסך הכל טיפוסים יבשתיים מאוד. אבל גם אני כזה, ובכל זאת חושש לטבוע.]
היילברון הוא שם משפחתה של סבתא-רבתא שלי, אמה של סבתא יודית, אמו של אבי. בעץ המשפחה שלי זה אחד הענפים הרחוקים, עד כדי כך שלא הייתי מודע כלל לקיומו עד לפני שנים ספורות. אבל כאשר נחשפתי לסיפורם מצאתי אותו מעניין ורלוונטי עבורי גם מחוץ להקשר המשפחתי. דרכם חלפה בצמתים היסטוריים מרכזיים והמבט עליהם מאפשר להבין משהו על המציאות המסובכת והמרתקת שבה חיו. איני מקים להם מצבה. זה אינו ספר זכרון. אבל מסתבר שאני האחרון שיכול לספר עליהם.
[איני חייב כלום לבני המשפחה הללו, אפילו לא לזכור אותם.]
*
היילברון הוא שמה של עיר בינונית ויפה, בחלק הדרום מערבי של גרמניה, לא רחוק מצרפת, המפורסמת בתעשיית היין שלה. היא נמצאת בחבל פרנקוניה, איזור שיש לו משמעות גדולה בתולדות היהדות והיהודים. שם נוצרה יהדות אשכנז, ומשם התפזרה והתפשטה באירופה.
[לפני זמן מה הסתבר לי שבתי אינה מבינה את משמעות המושג ״אשכנזים״. היא השתמשה בביטוי לתיאור שכנים שלנו, שהבת שלהם למדה בכיתתה בבית הספר היסודי השכונתי. זה היה מבחינתה תיאור של אופי, ולא של מוצא, סיבה בגללה קול המסיבה הרועש, שהפריע לה להרדם, לא יכול היה להגיע מהם.
הסברנו לה: זה קשור למקום ממנו באה המשפחה, למקור שלה. כל מי שהמשפחה שלו באה מאירופה הוא אשכנזי. היא לא כל כך הבינה, כי המשפחה שלה באה ממקומות שונים באירופה, פולין, רוסיה, אנגליה, גרמניה. כולם אשכנזים? כן, ככה זה. ומי שלא אשכנזי, מזרחי. או אולי הפוך? פה היא ואנחנו התבלבלנו, ובכל מקרה נהיה מאוחר. אטמי אוזניים השקיטו את הרעש, והיא נשלחה למיטה.]
יהודים חיו בעיר הזו בימי הביניים, ונשאו איתם את זכרון מוצאם איתם גם כאשר גורשו ממנה ונדדו למרחקים. בעידן שבו לא היה רישום של שמות משפחה השם השתנה בהתאם למקום ההגירה ואופיה של שרשרת המסירה. כך התגלגל והפך שם עיר המוצא האבודה היילברון לשמות המשפחה הלפרין, אלפרין, גלפרין או הלפר, שמות נפוצים בקרב יהודים שחיו בפולין וברוסיה.
[איני היסטוריון מומחה לגרמניה אלא רק אדם סקרן. לבושתי, אפילו איני יודע גרמנית, ונעזרתי במתרגמים כדי להבין את המקורות. אני תייר ואורח בעולם אותו אני מתאר בפניכם. היאחזות בפרטים ובעובדות עוזרת לי לא ללכת לאיבוד.]
*
גם אבותיה הקדומים של משפחת היילברון נאלצו לעזוב את עיר הולדתם. אבל הם לא נדדו למזרח אירופה אלא נשארו בגרמניה, ועברו רק כ-300 ק״מ צפונה, למדינת הסן (Hessen). שם התיישבו באזור הכפרי שליד העיירה אשווגה (בגרמנית: Eschwege). כיום, עיר קטנה זאת נמצאת ממש במרכזה הגאוגרפי של גרמניה. יש בה צבר מרשים של בתים בעלי שלד עץ חשוף, סגנון בנייה אופייני לימי הביניים בכפרי גרמניה, עובר בה נחל יפה, ויש בה כמה מסעדות שמגישות אופציות טבעוניות. אני יודע את זה כי חשבתי לנסוע לשם וביררתי אם יהיה לי היכן לאכול. המקום מושך בעיקר תיירות פנים, אבל הנחתי שאוכל להסתדר. העיר מוקפת כפרים קטנים, שדות מעובדים ויערות. יכולתי לרוץ ולנוח, לשתות בירה ולכתוב, בלי סיכוי להתקל בשום תייר ישראלי, הכי רחוק מפה.
[לא נסעתי כי אשווגה היא חור, ולהגיע אליה דורש מאמץ, ובגלל שפרצה מלחמה עם איראן. עוד אעשה זאת.]
בשולי העיר יש אנדרטה, ועליה דיוקנו של דוד בן גוריון. תבליט הברונזה מתאר אותו בפרופיל, באופן שמדגיש את אפו הגדול. פיו קפוץ, גביניו מכווצים והוא נראה כועס. לי, שרגיל לדמות בן גוריון אחרת, קשה לזהות אותו. הציטוט הוא מתוך נאום שנשא, מעט אחרי סוף מלחמת העולם השנייה:
מותם של שישה מיליון קורבנות מטיל עלינו את החובה הגדולה ביותר בהיסטוריה שלנו: לא לאפשר שאסון כזה יתרחש שוב. איננו יכולים להחיות את אבותינו ואמותינו, אך חובתנו היא להבטיח שאסון כזה לא יקרה שוב לעולם.
[הוא נשא את הנאום ב-16.10.1946. האנדרטה הוצבה במקום, שמשמש כעת כלשכת המס של עיריית אשווגה, בשנת 2012, ועוצבה ע״י אמנית מקומית. היא כתובה רק גרמנית, וקשורה יותר להיסטוריה של העיר ולא בהכרח לזכר השואה. בתצלום שמצאתי, המתעד את הנאום, וששימש כנראה את הפסלת כמודל, רואים שהמיקרופון אליו דיבר בן גוריון ניצב על שרפרף עץ שמונח על אדן חלון רחב. מישהו מאחור מביט לכיוון השני. זה צילום נטול הוד, והאמנית, שלא חונכה בצל דימויים של בן גוריון, העתיקה ממנו את הפרופיל של האדם, לא של הדמות. השרפרף המצולם אינו מיועד לישיבה. הוא מעין שולחן נייד לדברים קטנים. גם בביתה של סבתא יודית ניצב שרפרף כזה, בצד האמבטיה.]1
בן גוריון נאם בעת שביקר במחנה העקורים שהפעילה באשווגה UNRRA – הסוכנות לסיוע ולשיקום של האומות המאוחדות. [לא להתבלבל עם אונר״א, סוכנות הסעד לפליטים הפלסטיניים, כי הרי אסור להשוות.] מטרתו הייתה לשכנע את ניצולי השואה שנאספו שם, ושהגיעו מכל רחבי אירופה, לפנות לשלטונות הכיבוש האמריקאי בדרישה שיתנו להם להגר לפלסטינה, שם יוכלו להצטרף למאבק להקמת המדינה.
אבל כל זה לא קשור אלי או למשפחתי. תושבי המחנה אליהם פנה בן גוריון היו שארית פליטה, אורחים לרגע שקובצו באשווגה לא כדי להשתקע בה אלא להפך. המחנה היה זמני וקצר מועד.
בני משפחתי היו בני המקום. ההיסטוריה המתועדת שלהם באזור מגיעה עד סביבות שנת 1635, אבל ברור שמתחילה עוד הרבה קודם, אולי מזמן הגירוש מהיילברון שבפרנקוניה במאה ה-13. אני יודע את שמו של האב הקדמון שלי מלפני 11 דורות, אני יודע מי התחתן עם מי ומתי ומי נולד למי, ושכולם חיו בעיירה ובכפרים הקטנים שבסביבותיה.
*
אני יודע את הפרטים הללו לא בזכות עבודת מחקר ארכיוני מסודרת שערכתי, או עץ משפחה עתיק שירשתי, אלא בזכות המהפכה שעבר עולם הגנאלוגיה, חקר היוחסין, בעת האחרונה.
דיגיטציה של ארכיונים ופיתוח כלי חיפוש חדשים מאפשרים מחקר עממי נרחב. מה שהיה פעם עיסוק לבני אליטה שאיפשר לבסס ייחוס לצרכים מעמדיים הפך לתחביב נפוץ. עשרות מיליוני אנשים בעולם, ובעיקר בעולם המערבי, מעורבים בחיפוש ומחקר אחרי שורשיהם באמצעות פלטפורמות שונות, שהעיקריות בהן הן Ancestry.com, MyHeritage, JewishGen ו-FamilySearch. גם מחקר משפחתי גנטי הוא תחום לוהט. שווי השוק של תחום הגנאולוגיה כ-5 מיליארד דולר וקצב הצמיחה שלו 11% בשנה. אותי זה מעניין מספיק כדי שאשלם דמי מנוי מופקעים וזה מה שאיפשר לי להגיע לחלק גדול מהמידע בו אני משתמש כעת.
[בארץ אסורות בדיקות גנטיות לבירור מוצא, שפופולריות מאוד בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה. הן מאפשרות לאתר בני משפחה באמצעות קרבת דם. יש ודאי דרכים לעקוף את האיסור אבל אני מרוצה ממנו. אני מעדיף מסמכים ועדויות, שמעניינים אותי יותר מאשר DNA.]
לידות ופטירות, טקסים דתיים כמו נישואים, גירושים וברית מילה, כל אלה השאירו עקבות במסמכים שונים, שחלק גדול מהם נסרקו ועובדו כך שהמידע שבהם זמין ונגיש. זו רק התחלת הדרך. AI בודאי תוסיף כלי פענוח, ניתוח ועיבוד מידע. אבל אני חושב שכבר כעת ביכולתי להבין את התמונה הכללית של ההיסטוריה המשפחתית.
בני משפחתי חיו במשך דורות רבים באיזור החקלאי והנידח למדי הזה, שלמרות היותו מרכז גיאוגרפי היה תמיד בפריפריה הגרמנית. הם התחתנו עם בני משפחות אחרות מהסביבה, חיו ומתו באותו מקום, והיו חלק מקהילת מיעוט עניה ובזויה, שהתפרנסה בקושי ממלאכות שאיש לא רצה לעשות מלבדם, כמו מסחר בבהמות זקנות או בבגדים בלויים ומשומשים.
מצבם של היהודים שחיו באזורים הכפריים של גרמניה היה במובנים רבים טוב יותר מאשר זה של היהודים שחיו בשכונות היהודים הצפופות ורדופות החולי והעוני שבערים, חשופים להשפלות יום יומיות ולהגבלות. אבל הם היו מנותקים מההזדמנויות הכלכליות שהעיר אפשרה ומקהילה דתית רחבה ומגוונת. אזור אשווגה היה קרתני ופריפריאלי, ויהודי האזור היו כאלה ועוד. העיר הגדולה הקרובה ובירת המחוז והמדינה הייתה קאסל, כ-50 ק״מ מצפון מזרח. שם הייתה קהילה יהודית מבוססת, עם חיים דתיים תוססים ובית כנסת גדול. בכפרים ובעיירות הכל היה בסיסי יותר. שירותי הדת חייבו קשרים בין הקהילות השונות. ללא שוחט מוסמך לא היה בשר כשר, וזה היה עיקר הדאגה. בתי הכנסת היו ברובם קטנים ומאולתרים, תלויים במצב הכלכלי המשתנה של בני הקהילה.
היה שירות דתי אחד שדרש מומחיות רפואית. באוספי הספריה הלאומית שמור ספרון כרוך עור שהיה שייך לקהילה היהודית של האזור. זה פנקס מוהל, שבו תועדו 460 מעשי ברית מילה שנערכו על ידי שלושה מוהלים שונים באזור הכפרי של מדינת הסן, בו נמצאת אשווגה, בין השנים 1809-1900. הצלחתי למצוא שם את תיעוד מילתו של אברהם, אחיו הגדול של אביה של אמה של סבתא יודית, משנת 1844. שם המשפחה כתוב בפנקס כהיילברונער. מוהל בן האזור, ששמו היה העס בן איצק אפטירויד, נדד בין הכפרים השונים והכניס את התינוקות בבריתו של אברהם אבינו. הוא מנה בגאווה כל אחד מהטקסים שערך. אולי הגיע כאשר קראו לו, ואולי ביצע את המצווה כאשר הזדמן למקום. כאשר פרש מתפקידו העביר את הפנקס למוהל שבא אחריו.
[אברהם, אחיו של סבא רבא שלי, מסומן כנימול הקס״ז (167) בפנקס. המוהל בודאי כתב את הרשימות אחרי ביצוע המילה עצמה, כחלק מסיים של הטקס. אותה יד שהסירה את העורלה תיעדה את המעשה. מעניין מה הם הכתמים בעמוד השמאלי, אולי יין ששימש כדי לברך את הרך הנולד או לטשטש אותו? אולי דם? הרישום בפנקס הוא ההכנסה לברית. הוא, ולא המעשה הפיזי, הופך את התינוק לאחד מבני הקהילה. ]2
סבה של סבתי נולד בשנת 1853, ולא הצלחתי למצוא בפנקס את תיעוד ברית המילה שלו. כתב היד של המוהל הוותיק התדרדר בשנים אלה ואולי לא הצלחתי לפענח אותו. מעט אחר כך כבר הוחלף במוהל אחר, בעל יד יציבה וכתב מסולסל.
שמו היה ז׳אן יצחק היילברון. מתן שני שמות, עברי ולועזי, היה דבר מקובל, ושיקף את הזהות הכפולה של יהודי האזור, שלא היו מנותקים מסביבתם הנוצרית אבל גם לא נטמעו בה.
המשפחה גרה בויכמנסהאוזן (Wichmannshausen), כפר הרחוק כ-10 ק״מ מאשווגה. הקהילה היהודית בכפר כללה כ-30 איש, מתוך אוכלוסיה כוללת של כ-700. היהודים דיברו גרמנית, והעברית הייתה עבורם שפת פולחן זרה, חלק מייחודם התרבותי שנשמר בקפדנות. הם היו עדה ומיעוט קטן אבל לא חסר חשיבות, וקרוביהם היו פזורים בכל הכפרים והעיירות באזור.
[היום קוראים לכפר, שהפך מאז לעיירה, סונטרה (Sontra) ויש בה כ-8500 תושבים. זה באמת מקום די נידח, גרמני עד הצוואר. אנקדוטה אפלה קשורה בו: לאחר מלחמת העולם השנייה גר בעיר השופט והנשיא האחרון של בית המשפט העממי הנאצי. המקום היה נידח כל כך עד שהסתתר בגלוי, השתמש בשם בדוי, עם אותם ראשי תיבות של שמו המקורי, וניהל עם אשתו חנות בעיירה. לאחר כמה שנים הסגיר את עצמו לשלטונות, אשר חשפו את זהותו בפומבי. הוא זוכה מההאשמות נגדו והיה חופשי להמשיך בחייו.]
בתקופה זו החל סוף סוף מצבם של יהודי גרמניה להשתפר. חלקם זכו בשיוויון זכויות אזרחי ומצבם הכלכלי הוטב בעקבות הסרת מגבלות העיסוק. אבל ז׳אן היילברון לא נהנה מכך. אביו סוחר הבהמות הזקנות, יעקב יצחק היילברון, מת עוד לפני שז׳אן עלה למצוות.
הנער הצעיר והמוכשר שאף לפרוץ את גבולות הגורל שציפה לו. הוא היה יתום שאינו זכאי לירושה, החי בכפר נידח. למזלו זו הייתה תקופה של שינויים היסטוריים גדולים. באותה שנה, 1866, סופחה נסיכות הסן, ששלטה באזור, לממלכת פרוסיה. ז׳אן החליט לנצל את ההזדמנות. בצעד אמיץ, נחשוני, עזב את משפחתו ואת מולדתו ונסע, לבדו, לברלין הרחוקה, הגדולה והמתפתחת, בירתה של פרוסיה. כנראה שקיווה להפוך לאדם עשיר ומצליח ולייסד משפחה חדשה משל עצמו.
[נער כפרי, עוד לא בן 13, יתום וחסר כל, עוזב את המקום בו חיה משפחתו מאות שנים ויוצא לבדו אל העולם הגדול. זאת דרמה אמיתית. איזה אומץ צריך בשביל זה.]
*
שני אחיו הבוגרים, אחותו ואמו נשארו מאחור. ככה זה בהגירה, צריך לוותר על משהו. האחים המשיכו במסורת המשפחתית, התחתנו עם נשים בנות האזור, ולא נדדו רחוק. כאשר נפטרה האם נטמנה בבית הקברות היהודי הקטן של העיירה אבטרוד (Abterode) בה חי לייזר, הבכור, כ-8 ק״מ ממזרח לאשווגה. בית הקברות עוד שם, מוקף גדר, ליד מגרש המשחקים המטופח של הכפר, השוכן בצל עצים עתיקים. הוא פעל בין השנים 1791-1941, ונקברו בו 494 אנשים מהעיירה ומהכפרים השכנים. זה קצב מיתה ממוצע נינוח, של כשני אנשים בשנה. כמעט כל המצבות עוד עומדות על תילן, צנועות ודומות, מסותתות על פי מודלים שחוזרים על עצמם, כמו בני המקום.
[אחד מבני אחיו של ז׳אן היילברון היגר מאוחר יותר, והתיישב בשיקגו, ארצות הברית. היו לו בנים, נכדים, ונינים. נחמד וחסר משמעות לדעת שיש לי קרובים רחוקים בשיקגו. כנראה שלעולם לא אצור איתם קשר.]
האם סבתא יודית ידעה שאמו של סבה שבה אל עפרה במקום הנידח הזה, הלב הריק של גרמניה? האם אני שייך לשם באופן כלשהו? האם משהו מבית הקברות הזה, מהצד הזה של המשפחה, התגלגל דרכה אלי?
[כך או כך, אני רוצה לבקר שם מתישהו. התמונות שאני משתמש בהן כאן הן לשימוש חופשי, מתוך אתרים המתעדים את בתי הקברות היהודיים בגרמניה. אבל הייתי רוצה לראות את המקום בעצמי. אני אוהב בתי קברות נטושים ושלווים. אפשר להרגיש בהם את מהות מנוחת העולמים.]
בצידה האחורי של מצבת האבן המסותתת, פרי עבודה של בעל מלאכה מומחה, כתוב שמה של המנוחה בגרמנית. כך ראוי. זו לא רק שפת המדינה אלא גם שפת אמה, ושפת אם אמה וכן הלאה, עד לאן שלוקח הזכרון. אבל הצד הראשי, הפונה מזרחה לכיוון ירושלים, כתוב עברית. כוכב דוד מחולק לעלים, שונה מזה המוכר לנו, מסותת בראש המצבה.
פ.נ.
האשה הצנואה מרת
רבקה אשת יעקב
היילברון
אני מנסה להבין כיצד אירעה שגיאת הכתיבה ״צנואה״. [איזו פאדיחה!] כנראה שמזמין העבודה, בנה הבכור של רבקה, לא ידע לקרוא עברית כהלכה. הוא הכיר את שם התואר המחמיא, ״האשה הצנועה״, אבל לא את האיות המדויק שלו. כך התבלבל. עושה המצבות ידע לסתת אותיות עבריות וגרסה של סמלים יהודיים, ויצר את המצבה ע״פ הנוסח שהועבר לו. אני מקווה שבני העיירה לא לעגו יותר מדי לבנה של המנוחה כשהתגלתה הטעות המשעשעת. אולי זה הפך לסיפור מקומי מצחיק, איך לייזר טעה בכתובת המצבה של אמא שלו.
[מוסר השכל: לעשות הגהה, במיוחד למה שיחרט באבן.]
אני בוחר להיות סלחן. השימוש בשפה העברית על המצבה הוא טקסי וסמלי. הוא דומה לרישום בפנקס המוהל. אדם נולד, נימול, מתחתן, מוליד ומת כיהודי, כל השאר זה החיים עצמם. לייזר לא ידע עברית, וכפי הנראה לא היה מלומד גדול, אבל זהותו הייתה יהודית ולכן היה חשוב לו שהשפה העברית תופיע על מצבתה של אמו, אפילו אם לא יוכל לקרוא או להבין בדיוק מה כתוב. מזכרת נצח.
