קול הרעם

כשהייתי בן תשע, בשנת 1979, התגרשו הורי. אני לא זוכר הרבה מהזמן הזה או ממה שקדם לו. המשפחה המשותפת, אבא אמא בן בת, התפרקה, ואבי ואמי הפכו משותפים לאויבים. אבל היא לא נשברה לגמרי. אני וגליה אחותי המשכנו להיות חלק משני צדדיה. 

היו ההורים של אמא, שלמה וצילי יואלי מירושלים. סבא שלמה היה איש כפוף גב ומלא הדר. הוא שימש כמנהל האספקה של בית החולים ׳הדסה׳, היה ישר כסרגל ואהוב על הכל. היה לו מבטא פולני נעים וקול ענוג. סבתא צילי הייתה אחות בית ספר, מבריקה, אסקצנטרית ומקסימה. הם גרו בדירה קסומה, בקומה העליונה בבניין המרכזי בגן רחביה שבירושלים. אמי הייתה בתם הצעירה מתוך שלוש, והם דאגו לה נורא.

והיו ההורים של אבא. ראשית, אביו, פנחס יואלי, ואשתו השנייה, אגי. סבא פנחס היה פרופסור באוניברסיטה והיה איש חשוב וקפדן, גרמני ייקה, שאהב לספר אנקדוטות מעברו. לאגי, אשתו, לעולם לא קראתי סבתא. היא הייתה פסלת וקרמיקאית והיה לה מבטא הונגרי מודגש. היא בישלה אוכל שכולם אמרו שהוא מצויין ונהנו ממנו נורא אבל אני לא. לא אהבתי לבוא לביתם שברחוב מאזה בתל אביב, כי היו בו יותר מדי כללים ופחות מדי אהבה.

אולי שמתם לב ששם המשפחה של אבי ואמי זהים. זו אינה טעות אלא סיבת הכרותם. יואלי הוא שם נדיר יחסית. מקורו בשם האבות של סבותיי, שנרצחו בשואה. אביו של סבא שלמה מירושלים נקרא יואל, ואביו של סבא פנחס נקרא יוליוס. שניהם שינו את שמות משפחתם המקוריים, ובכך הנציחו אותם. אבי למד הנדסת ייצור בטכניון, ולאחר סוף לימודיו בחר לעבוד בכור האטומי שליד דימונה. יום אחד הגיעה אל הכור חיילת צעירה, ששם המשפחה שלה היה זהה לשלו. הוא ביקש להכיר אותה והרומן ביניהם התפתח במהירות אחר כך. אמי היפה והחכמה התאהבה מייד בגבר החתיך, המוכשר והכריזמטי. הם התחתנו במהירות, ואני נולדתי עוד טרם מלאו לה 20. כאשר התגרשו לא הייתה צריכה להתלבט אם לחזור לשם נעוריה.

לאמו של אבי, סבתא יהודית, היה שם משפחה אחר, איתן. שלט הדלת הנושא אותו היה מוזר עבורי. גם שם זה נוצר בארץ, והיה שייך לבעלה השני, סבא שלמה, פקיד מכס חסכן ומחושב. לא הייתי קרוב אליו למרות שהוא השתדל, אולי בגלל שאבי לא העריך אותו מספיק. חשתי שחייהם המשותפים היו נטולי חדווה. הם דיברו זה עם זה בגרמנית כועסת, במשפטים קצרים שלא הבנתי. כדי להבדיל בין אביה של אמי לבינו קראתי לו סבא שלמה מחיפה. הם גרו על מורדות הכרמל, בדירת שיכון שמרפסתה צפתה לים. מדרגות תלולות חיברו את הבניין לרחוב עבאס. לסבתא יהודית היה גן ילדים קטן באחד מחדרי הבית. היו בו ילדי הבניין, יהודים וערבים, וכשהייתי מגיע לביקור הצטרפתי אליהם. היינו משחקים בחצר סבוכת הצמחייה. סבתא יהודית בישלה אוכל מצויין שילדים אוהבים ופינקה אותי מאוד. אותה אהבתי יותר מכל הסבים והסבתות.

כך, היו לי שלושה סבים ושתי סבתות. 

הייתי הנכד הראשון, הבכור, גם של הורי אבי וגם של הורי אמי, וביליתי הרבה אצל הסבים והסבתות מירושלים או מחיפה, ברוב חופשות הקיץ והלימודים. אני מתאר לעצמי שזו גם הייתה דרך שלהם להקל ולסייע בשנים הקשות שאחרי משבר הגירושים, עד שחייהם של אבי ואמי התייצבו שוב. לסבא פנחס הוזמנו לביקורים קצובים וקצרים, כאחד מהבילויים עם אבי, דרך להעביר את הזמן שהוקצב לו עם ילדיו, כל יום שבת מ-11:00 עד 18:00.

הזמן שאחרי הגירושים היה קשוח. אני זוכר ריב צעקות על סף הדירה שבה גרנו בין אבי לסבי, הרבה כעס, הרבה עצב. אבל זמן עובר, ככה זה. דברים השתנו. סבא שלמה מירושלים יצא לפנסיה, והם עברו לדירה אחרת בירושלים. סבתא יהודית נפגעה בניתוח כושל והפכה לנכה. היא לא יכלה יותר לטפס במדרגות שהובילו לדירתה, ובעקבות כך עברה לתל אביב, לדירה דחוסה בבניין עם מעלית בדרום מזרח העיר, שמחלון הסלון שלה אפשר היה לראות ולהריח את מזבלת חירייה. אני התבגרתי.

גרנו באותו זמן ברמת השרון. זה היה המקום שאליו הורי עברו מדימונה לפני הגירושים, ושם נשארנו לגור אחריהם. במונחים מקומיים היינו עניים, ואמי עבדה קשה כדי לפרנס אותנו. הייתי היחיד בכיתתי שהוריו התגרשו, ילד מוזר ודחוי. הרביצו לי בבית הספר ולא היו לי חברים. זכיתי להערכה מסויימת על חוכמתי ועל זה ששרתי יפה אבל לא הייתי חלק משום קבוצה או חבורה. קראתי המון. 

כשהייתי בכיתה ז׳ למדתי במחזור הראשון בחטיבת ביניים שנפתחה בקצה הרחוק של העיר. לרוב הגעתי אליה באוטובוס, לעיתים בטרמפ עם דוד, מי שהיה אז חברה של אמי. אז כבר עברנו להרצליה, אבל כתובתנו הרשומה המשיכה להיות ברמת השרון כי מערכת החינוך שלה הייתה טובה יותר. בית הספר שילב תלמידים משכונות שונות של העיר, ניסוי של אינטגרציה. ילדים נטולי גב חברתי, כמוני, נפגעו בניסוי הזה. הרביצו לי והתעללו בי, ולקח זמן עד שהצלחתי למצוא לעצמי מקום. הגוף הצומח שלי היה גמלוני ומוזר. פעמיים באותה שנה מעדתי, נפלתי ושברתי את פרק כף יד ימין. גובסתי ולא יכולתי לכתוב. הייתי יושב בשיעורים, קורא בספרים ששאלתי מהספרייה ובוהה.

בית הספר החדש רצה גם להיות חדשני. אחד הביטויים לכך היה בשאיפה שהלימוד יעשה דרך פרוייקטים ועבודות ולא דרך שיעורי בית, כאשר הפרוייקט המסכם של כיתה ז׳ היה ׳פרויקט המשפחה׳, במסגרתו היינו אמורים לתעד את ההיסטוריה המשפחתית, תוך התמקדות בדרך שבה משפחתנו תרמה למדינה ולמפעל הציוני. זאת הייתה גרסה ראשונית למה שהתפתח להיות ׳עבודת שורשים׳ בימינו. היום עבודה זו היא חלק מתוכנית הלימודים, ומשולבת בתבנית רחבה יותר של ׳שנת בר מצווה׳. בתי הספר קובעים מטרות ודרכי ביצוע, בהתאם להנחיות כלליות של משרד החינוך. יש לעבודה דפוסים ומסורות, ובתי הספר מפיצים חוברות הנחייה שמסבירות בדיוק מה לכתוב ואיפה. זאת תעשייה של ממש, כאשר חברות פרטיות מציעות להפיק ולהדפיס אלבומי תמונות ועץ משפחה שילווה את העבודה או יחליף אותה, ויהיה גם מזכרת משפחתית.

״עבודת שורשים – למשפחה ולזכרונות״, מכריזה הכותרת בראש הדף שמוקדש לכך באתר אינטרנט המציע הפקה והדפסה של אלבומי תמונות דיגיטליים, ״מתעדים את העבר בשביל העתיד עם אלבום עבודת שורשים. בואו נצא למסע בזמן ונגלה את הסיפור המשפחתי והזיכרונות מחדש״. הנחת המוצא היא שמטרת זכרון העבר היא לשרת את העתיד ושלשימור הזכרון המשפחתי יש ערך משמעותי. זה לא רק עבודת בית ספר אלא מטרה שראוי להשקיע בה כסף: ״עבודת השורשים שהתחילה בפרויקט ביה"ס תשמר את הזיכרונות והסיפור המשפחתי מדור לדור״. שני הדברים לא סותרים, להפך: ״כך תכתוב המורה בתעודה: אלבום לעבודת שורשים מעוצב ומרשים, מרגש וניכרת בו האהבה למורשת המשפחתית. עבודת השורשים הזו תהווה מזכרת נצח משמעותית לכל המשפחה ולדורות הבאים״. זו בהחלט הערה יפה, ואני בטוח שהמוני מורות השתמשו בניסוח זה כאשר עמדו בפני המשימה הקשה של כתיבת הערכה מסכמת לתלמידיהם. מזכרת נצח משמעותית, לא פחות. בתחתית הדף מוזמנים ההורים, שבודאי השתכנעו, גם כי כולם בכיתה עושים אלבום כזה, ובמה נשקיע אם לא במשפחה, לבקש הצעת מחיר למינימום של 15 עותקים. אלפי אלבומים כאלה וודאי הודפסו, חולקו לכל בני המשפחה הקרובה והמורחבת, ניצבים כעת בהמוני ארונות ומדפי ספרים וצוברים אבק. 

איני סוציולוג, אבל יש לי השערה מרחיקת לכת, לפיה להפיכת כתיבת עבודת שורשים לפרקטיקה מחייבת יש משמעות גדולה בשינוי אופן גיבוש הזהות האישית והמשפחתית. אני חושב שהכנסתה לתוכנית הלימודים חייבהאנשים רבים, שאולי לא היו עושים זאת אחרת, איפשרה להם להתוודע לסיפור המשפחתי המסויים שלהם ולאופן בו הוא מושפע אך גם חורג מהסיפור הלאומי. אבל בראשית שנות ה-80, הזמן התמים בו הוטלה העבודה הזו עלי, כל הדפוסים והמשמעויות הללו עדיין לא היו מנוסחים וברורים. לא ידעתי שמוטלת עלי אחריות כבדה כל כך, הייתי צריך לעשות את העבודה הזאת כי ככה אמרו לי. אבל ידי השבורה לא איפשרה לי לכתוב. זה היה עידן נטול מקלדות, ולא יכולתי להחזיק בעט. 

כנראה שמורתי לא ויתרה לי. היא הייתה צריכה שאגיש משהו כדי שתוכל לתת לי עליו ציון והערכה. איני זוכר של מי היה הרעיון שבמקום לכתוב אקליט ראיונות עם בני משפחתי, ובמקום טקסט כתוב אגיש למורה קסטה שאערוך. המילה קלטת עוד לא הייתה מוכרת אז. אני זוכר רק חלקים מתוך החוויה הזו, איך ישבתי ליד טייפ הדאבל קאסט, לוחץ פליי בצד אחד ורקורד בשני. אני חושב שהפרוייקטים השונים הוצגו במעין תערוכה אליה הוזמנו ההורים, ושאליה הבאתי, פרט לקלטת הערוכה, גם מזכרות משפחתיות ותמונות, וזוכר במעומעם שיטוט בין שולחנות שעליהם הונחו העבודות השונות. אני זוכר שהעבודה שלי הוגשה בתיקיית קרטון חומה, עליה שרבטתי באותיות דפוס, כנראה לאחר שהגבס כבר הורד, ״פרויקט המשפחה״.

רשימת השאלות שהפניתי אז לששת בני המשפחה אותם ראיינתי, הורי וסבותי הביולוגיים, הוכתבה על ידי המורה, ואני לא סטיתי ממנה. כמעט ואין בראיונות התייחסות לשאלות שמעניינות אותי היום, הנוגעות בבחירות הקשות ובסודות הבלתי מדוברים. 

הקלטות נותרו בבית אמי, שהמירה אותם לקבצים לפני כמה שנים. כאשר ערכנו, לפני שנה, אזכרה לאבי, שמענו את הראיון שערכתי עמו בדרך לבית הקברות בכפר סבא.  זו הייתה עדות רחוקה, הזדמנות לבתי ולילדיה של אחותי לשמוע את קול סבם, שמת לפני שחלקם נולדו ושאותו לא הכירו. 

*

אבי היה אדם יוצא דופן, מוכשר ומבריק, אבל פגום בצורה עמוקה. חלפו 13 שנים מאז שמת וכבר מחלתי לו על פגמיו. כתבתי על זה אז ואין לי צורך להעמיק בכך יותר. חלק מהם התגלגל אליי, כמו חלק ממעלותיו. אני חי בשלום עם מי שהנני, גאה בכך שאני אב טוב ממנו. הוא הוריש לי, בין היתר, סיפור משפחתי שאני חש חובה לחקור ולהבין.

לא היה אדם שאהב והעריץ את אבי יותר מאמו, סבתא יהודית. הוא היה משוש לבבה ובבת עינה והיא תמכה בו בכל. כשהתגרשו הורי בחרה להתנכר לאמי ולהאשים אותה בהתפרקות הנישואים, למרות שבגידותיו של אבי היו בוודאי ידועות לה. כשנאלץ לברוח מהארץ עקב שקיעה בחובות והתמוטטות רשת חנויות התכשיטים שהקים ופתח חנות לתכשיטים ומתנות באמסטרדם שימשה כאשת הקשר לכל הספקים שהכיר. היא הייתה נוסעת למפעלי הייצור, אישה נכה הנעזרת במקל הליכה, וארזה לו חבילות בסלון ביתה הצופה על הר הזבל חירייה. היא הצילה אותו, אז, הקריבה את כל זמנה ואת כל יכולתיה עבורו.  

המבטא הגרמני של סבתי היה ברור ומודגש, אבל עורה היה כהה. את אותו גוון עור הורישה גם לאבי. הוא והיא נראו כמזרחים בתקופה בה חזות כזו תייגה אותך כנחות. היא הייתה אישה פרגמטית ולא אינטלקטואלית באופן כמעט אידיאולוגי, אבל התגאתה מאוד בכך ששני בניה  מהנדסים וסייעה רבות לאמי בלימודיה באוניברסיטה בראשית נישואיה לאבי. היא ידעה לפנק באוכל הטעים שהכינה, בתחושה שנתנה לי, כנכדה, של אהבה נטולת תנאי. היא הייתה מעשנת כבדה, אישה פעילה ונמרצת שהפכה לנכה כשהייתה בת פחות משישים, ומאז סבלה מכאבים נוראים ובלתי פוסקים. היא שלטה בביתה ללא מצרים, והייתה אישה חזקה, בעלת דיעות נחרצות. היא הייתה מרירה וקשת יום. היה בה משהו מתעתע.

היא הייתה חסרת מזל ובת מזל. נכותה נגרמה עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח אורטופדי פשוט יחסית. סכין המנתח החליקה, וכך נחתך העצב הראשי ברגלה. כשהייתה מבוגרת זכתה בפרס הראשון בלוטו, והסכום הספיק כדי לקנות בית בכפר סבא לה, ודירה בפתח תקווה לבנה הצעיר. לאבי, שאותו אהבה יותר מכל, נתנה סכום כסף גדול, שכנראה סייע בחיסול חלק מחובותיו. היא שמרה את הזכייה בסוד ממני ומאחותי, ובמשך שנים חשבתי שנהגה כך כיוון שהדבר אפשר לה להמשיך ולהציג עצמה כקורבן של הנסיבות. אבל הסבר זה רק מעיד עד כמה הפכתי לשיפוטי כלפיה כשבגרתי. אולי פחדה שאמי, שאבי תמיד איחר בתשלום מזונותיה, תנצל זאת לטובתה. 

היא עישנה בשרשרת, מדליקה סיגריה בסיגריה, ממלאת מאפרות. בזיקנתה חלתה עקב כך בנפחת ריאות, אבל סרטן הלבלב הוא זה שהרג אותה לבסוף. היא הייתה אישה חזקה וקשה, אבל רגשנית לעיתים. על עברה סיפרה רק שברי סיפורים שחזרו על עצמם, ועל חלקים ממנו לא אמרה דבר. אני לא שאלתי מחוסר עניין. בחברתה הייתי הנכד הבכור והאהוב, שאותו צריך לפנק ועליו צריך לשמור. פעם, כשהייתי קטן ועדיין גרנו בדימונה, קיבלתי סקטים כמתנת יום הולדת. היא פחדה שאפול ואפצע, כמו בנה הצעיר ששבר כך את ידו, ולכן, בעת שבאה לבקר אותנו, גנבה אותם מהארון וזרקה אותם. 

ידעתי שנולדה בוינה, עיר גדולה בה מדברים גרמנית, שהוריה נשארו שם כאשר עלתה לארץ, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ששירתה ב׳הגנה׳ וכך פגשה את סבי, ואז אבי נולד.

היא לא סיפרה איך ומדוע נפרדו, אבל ידעתי שבזמן מלחמת השחרור, בזמן שאבי היה בן ארבע, הייתה אם חד הורית, נצורה איתו בירושלים, מחולצת משם בשיירת משוריינים, מבשלת במחנות צבא. היא סיפרה איך פעם החזיקה רימון יד בינה לבין אבי בזמן שחיבקה אותו, והבטיחה לעצמה שלפני שיפגעו בה תפוצץ אותם יחדיו, כדי שלא ישאר לבד בעולם. אני לא חושב שניתן להתאושש לגמרי מחוויה כזו. זו הייתה, אולי, הטראומה המכוננת שלה, שהורישה גם לאבי.

*

לאימה של סבתי קראו הדוויג, והיא נולדה בשנת 1891 בברלין. שמה העברי, שצורף כשם שני לשמה הרשמי, היה חנה. הוא כתוב ׳חנה בת-יעקב היילברונר׳, בראש ציור שמן שלה, בו היא עונדת עגילים, ותכשיט מגן דוד תלוי בפתח צווארון התחרה, מלאכת המחשבת, שלצווארה. היא צעירה, שחומה ויפה, מבטה תלוי בעתיד. ציור זה היה תלוי בביתנו כשהייתי ילד. אני זוכר שאהבתי להעביר אצבע על פיתולי המסגרת הזהובה ומסוגננת. חשבתי שהעצב שמביע מבטה הוא שלווה. כילד, נראתה לי כמו דמות אצילית מעולם אחר. לא ידעתי שמתה בשואה כי לא חשבתי על זה. 

היא נוכחה בחיינו גם באופן נוסף. כאשר נולדה אחותי, חמש שנים אחרי, ביקשה סבתי שיקראו לה על שם אימה, וכדי לרצות אותה נוסף לה השם חנה כשם שני. 

סבתא יהודית נתנה את הציור לאבי, ולאחר הגירושים הוא לקח אותו אליו. מאחר שלא היה לו בית משלו תלה אותו בגלריית התכשיטים שהקים ביפו. היא צפתה בעסק גדל ומתמוטט. כשברח להולנד לקח איתו את הציור לשם, והחזיר אותו עמו לארץ לאחר שהצליח לחסל את חובותיו. ימים ספורים לפני שמת נתן אותו לאחותי ׳בהשאלה׳, והוא תלוי כעת בביתה. משפחתה קוראת לדמות המצוירת ׳סבתא חנה מהשואה׳. סבתא יהודית סיפרה לאחותי שכאשר עלתה לארץ הביאה איתה את הציור הזה, מגולגל ונטול מסגרת, שניתן לה במתנה על ידי אימה, ושהוא, וגם כמה תכשיטים שהיו חלק מהנדוניה שלה, היו המזכרת היחידה ממנה. חנה מונצחת כעת בשם ביתה של אחותי. בעת שרשמה אותה במשרד הפנים החליטה אחותי לשנות גם את שמה שלה, להוריד את שמה השני ולהעניק אותו לביתה.

הדוויג חנה הייתה בת יחידה ולפני אחרונה מבין שמונת ילדיהם של הוריה. אביה הגיע לברלין  כילד עני, ובזכות עבודה קשה וחתונה עם ביתו של הבוס הפך לבעלים של בית חרושת משגשג לכובעים. ברלין הפכה בשנת 1871 לבירת הקיסרות הגרמנית, מה שהביא לשגשוג כלכלי ולצמיחתה המהירה. אחד מאחיה מת כאשר הייתה נערה עקב דלקת תוספתן, שהייתה, בימים שלפני גילוי האנטיביוטיקה, נטולת מרפא. זה בוודאי היה כרוך בייסורים קשים. משפחתה הייתה יהודית שומרת מסורת ופטריוטית גרמנית. בבית שמרו על כשרות, אבל לא דיקדקו בכל מצוות הדת. האב חינך את בניו להיות סוחרים מוצלחים ולשם כך שלח אותם למסעות ונסיעות שירחיבו את אופקיהם. כך הגיע אחד מאחיה לוינה, הכרך הגרמני הגדול ביותר באותה תקופה ובירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. שם הכיר את ארנולד דונט, צעיר יהודי בן העיר. כאשר הגיע ארנולד לביקור בברלין, בשנת 1912, לרגל כינוס ארגון המתעמלים הציוני ׳מכבי׳ שנערך בעיר, הזמין אותו האח לארוחה בבית המשפחה. כך נפגשו הוריה של סבתי. 

היא היתה בת 21, הוא בן 25. הם התאהבו והתחתנו. ציור השמן היה בוודאי חלק מהנדוניה שלה, הרכוש שהביאה עמה לתא המשפחתי החדש. רואים בו אישה צעירה שעתידה לפניה. כפי שמצופה מאשת איש עזבה את משפחתה שבברלין ועברה לוינה. זו הייתה אמנם מדינה שונה, והמבטא של הגרמנית שדיברו בה היה אחר, אבל אפשר היה להסתדר. לאימו של ארנולד, ברטה, הייתה חנות למוצרי בית ברובע היהודי של העיר. העסקים היו טובים. וינה הייתה בירה אימפריאלית שוקקת, בעלת חיי תרבות סוערים, מרכז העולם. הדוויג התחילה לעבוד בחנות המשפחתית, תחת חמותה. בתם הראשונה של הזוג, רות, נולדה ב-21 ביולי 1914, שלושה שבועות אחרי ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, שבוע לפני שהאימפריה יצאה למלחמה שבסופה תפסיק להתקיים. גרמניה הצטרפה אליה בראשית אוגוסט, ופתאום העולם כולו היה במלחמה. הכל השתנה בעקבות זה. מהלך חייה הופר באופן חסר תקנה. 

*

שיוויון הזכויות שהוענק ליהודים במערב אירופה הניע מספר תהליכים בתוך הקהילות היהודיות. הוא אפשר את השתלבותם המהירה בחברה הכללית כחלק מהלאום החדש שהמדינות השונות שאפו לכונן, ובכך שינה גם את האפשרויות שנפתחו בפני היהודים וגם את תרבותם וזהותם. יהודים שחיו בגרמניה הפכו לגרמנים. יהודים שחיו בבריטניה הפכו בריטים. מדינות הלאום דרשו הזדהות מוחלטת ושותפות גורל מאזרחיהן, והיהודים היו חלק מהאזרחים הללו. עבור רובם זה היה מובן מאליו. כשארצך במלחמה אתה תומך בה והאויב של ארצך הוא תמיד גם האויב שלך. אידיאולוגיות קוסמופוליטיות וזהויות חוצות לאום כמו דת או מעמד התגלו כמשניות לפטריוטיות. הסוציאליזם ואחוות מעמד הפועלים לא מנעו מפרולטרים בני אומות שונות להרוג אלה באלה. כך גם האחווה היהודית והרעיון הציוני. הכל נדחק הצידה למען ניצחון המולדת. פטריוטיות, רגש מסמא, בסיסי ואוטומטי, הייתה הדלק שהניע את מכונת המלחמה.                       

יהודים שירתו בצבאות המדינות השונות שהשתתפו במלחמה הגדולה, ושיעורי ההתנדבות והגיוס מקרבם עלה על שיעורם באוכלוסייה. 

כל אחיה של הדוויג היו בגיל גיוס. יוליוס, אחיה הבכור, היה בן 35 עם פרוץ המלחמה. הוא היה עורך דין. לפי עדות אחות סבתי סירב להיות מוכר כדוקטור מאחר שחשב שיותר מדי ׳טיפשים׳ נשאו תואר זה. מעט לפני המלחמה התחתן עם אלמנה צעירה, שלה היו שני בנים קטנים להם שימש כאב חורג. אימו התנגדה לנישואים ולא השתתפה בחתונה. בעת שגויס הייתה רוזה, אשתו, בהריון, נושאת את בנם המשותף. 

תוכנית המלחמה הגרמנית, ׳תוכנית שליפן׳, התבססה על איגוף הביצורים הצרפתיים דרך בלגיה הנייטרלית. המטרה הייתה הבסת הצבא הצרפתי במהירות האפשרית, כדי להפנות את מירב הכוח לאימפריה הרוסית ולא להסתבך במלחמה בשתי חזיתות. אבל המהלכים המתוכננים לא בוצעו במלואם, ההתנגדות הבלגית לכיבוש הגרמני הייתה חזקה מהצפוי ובריטניה, שלה הייתה ברית עם בלגיה וצרפת, הצטרפה למערכה. הצבא הצרפתי בשיתוף חיל המשלוח הבריטי הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני, כך שבמקום מלחמה של תנועה וכיבוש החל להתבסס קו חזית שבו התחפרו הכוחות אלה מול אלה. עוד ועוד כוח אדם, בשר תותחים, גויס, הוכשר במהירות ונשלח להילחם ולמות.

יוליוס, שהיה בעל הכשרה צבאית, גויס לדיוויזיית המילואים השישית, שהייתה חלק מצבא המילואים השלישי. חיילה באו מפרובינציית ברנדרבורג שבפרוסיה, בה נמצאת ברלין. הוא שלח לאשתו ההרה מכתב וסדרה של גלויות המתארות את חוויותיו. הן תורגמו על ידי רות, אחותה של סבתא יהודית, וצורפו לתיאור תולדות משפחתה. אביא אותם כאן, בתיקוני לשון קלים. הם עדות למה שעבר על חייל יהודי-גרמני אחד, בדרכו לקרב. בוודאי נקראו שוב ושוב על ידה ועל ידי בני משפחתו, כמזכרת אחרונה. הם כוללים דיווח על התנאים בחפירות ועל התנהלות החיילים בה, על הציפייה המתמשכת והתקווה לבשורות טובות. אין במה שכתב יוליוס ביקורת או היסוס. הוא שלם עם התפקיד שהוא ממלא, מאמין ומזדהה לחלוטין עם הצד בו הוא נלחם. 

אי שם על שפת הים הצפוני, 30.10.14, השעה 12:10

אהובתי,

למזלי הכניסו אותי לגדוד מס׳1, שמשמש כרזרבה. אספר על מה שקדם.

1000 מ׳ לפנינו משתולל מאז הלילה קרב עז, לגדוד 2 שבחזית עמדה מוגנת מול הבלגים, מאחורי פסי רכבת מוגבהים. אנחנו בשוחות מלאות קש שלמזלנו טרי. בעמדות אלה שכב הלילה גדוד 3. כאשר אנחנו שוכבים, עוברים פצועים, בעיקר מיריות בידיים. ביניהם חיילים מהמשלוח שלנו, שהוכנסו לגדוד 2 ויצאו אתו לקרב. רק מעטים נהרגו. כרגע מעבירים שתי קבוצות שבויים בלגיים, בנות 30 ו-60 אנשים. ביניהם כמה קצינים. וכך נשב כאן כמה שעות, אולי כל היום. 

אתמול בבוקר מוקדם קבלנו קפה מן המטבח הצבאי; יכולנו לאכול ארוחת בוקר ולנקות את הרובים. מפקד הגדוד, שהגיע עם המשלוח שלנו, סא״ל הולצקי (Oberlt. Holtzkey) ברך אותנו קצרות, הבטיח את עזרתו לכל אחד, ודרש משמעת מוחלטת. אני הרי במדים מאז גיל 12 ומשמעת היא בעצמותי. אין אני יודע דבר אחר אלא לציית לפקודה. רק כך מנצחים במלחמות. 

…ב-11:00 נערך מפקד. רס״ן קלרמן, רווק לא צעיר עם זקן קטן אפור, ומקל נצחי ביד, ברך את המילואים. בין היתר סיפר, שגנבו בלילה את שמיכתו, כאשר שתה מרק, וביקש שלא יגנבו עוד.

קשה להתקדם, מפני שבשטח תעלות רבות אותן הבלגים ממלאים מים וכל אחת ואחת צריך לכבוש לחוד: אנחנו במלחמת ביצורים. האויב שלפנינו הם חיל מצב באנטוורפן; המורל שם נמוך; קרה, שהבלגים עצמם הניחו מעברים בלילה, כדי שנוכל להתקדם ביתר קלות. כאשר אנחנו מתקרבים, הם נכנעים בהמוניהם. הם לא יכולים לסגת בגלל האנגלים, ששוב ושוב תופסים עמדות חדשות ודוחפים את הבלגים קדימה תוך יריות. על כך סיפרו שבויים. בכלל שמענו, שהתושבים שינו את דעתם על האנגלים, כי הם מתחילים להבין שהם רק בשר תותחים עבורם. לכן בגנט היחס אלינו מצוין, באשר לאספקה ואיכסון, כפי ששמענו מחיילים שעברו שם.

לא צעדנו מרחק רב… 2-3 ק״מ מעבר לגשר צף שכוחות חלוץ בנו מעבר לאחת התעלות. שם היו שוחות שתפשנו. לימיננו הייתה חווה הרוסה. היו שיכלו להשתמש בשוחה כפי שהיא, אני ו-2 חיילים הצטרכנו להכין חדשה. היית צריכה לראות אותי כעובד אדמה, וכאשר אני סוחב אלומות. מצאתי מריצה אותה מילאתי והובלתי למקום. זה קל יותר מאשר לסחוב אלומה אלומה. השוחה נבנתה כ-1.50 מ׳ לתוך גדה משופעת של תעלה קטנה; בדופן האחורי עומקה היה 1 מ׳; בצד שמאל וימין נשארו דפנות דקים מאדמה. לגג שימשו מוטות וקרשים מתוך החווה; מי ששיחק מזלו מצא דלתות שלמות או מדפים מארונות. מעל זה שמים עשב, גושי אדמה, קש; תמיד מערימים קש כמה שאפשר גבוה יותר. את הכניסה סוגרים באלומות. לעיתים קרובות חיילים גומרים עבודה זו – ואז מגיעה הפקודה: לעזוב, קדימה! הפעם גורלנו היה טוב יותר. לאחר שבנינו את מאורת הלילה יכולנו להתרחץ הודות למשאבה שעדיין פעלה בבאר ובעזרת קערה חלודה. כותונת תמימה של ילד קטן שמשה מגבת. המים לא היו ראויים לשתיה, הם סרחו. למי באר תמיד יש טעם של מלח. את המים למטבח מביאים בכמויות גדולות במשלוח, ולנו היה מזל: לא הצטרכנו לחכות לזה. קרוב לעמדתנו, פצצות גרמו לבורות עמוקים עגולים באדמת החמר הרכה ובאחד מהם נאספו מי שתיה רעננים, מהם שאבנו בשמחה. אנחנו זהירים מאוד בקשר לשתיית מים.

ברגע זה עפה יונה מעלינו גבוה בשמים – מראה שובה לב. 

אחרי שמצאנו מים, צליתי על תנור בחווה שומן במכסה של סיר והכנסתי חתיכות נקניק ולחם – היה טעים מאוד!

כרגע עפו מעלינו פגזים – ד״ש מהאנגלים. הם התפוצצו 1000 מ׳ מאחורינו. על ידינו מוצבים תותחים העונים כפי שצריך. תוך יומיים התרגלנו לרעש הירי עד כדי כך, שכבר אין שמים לב. 

עבודת הבישול הצטרכה להתבצע בזהירות מירבית, כדי שזוהר האש לא יגלה אותנו לאויב. כיסינו את חלון המטבח ושמנו קרש לפני התנור. שני חברי לשוחה היו אסירי תודה על שהזמנתי אותם לארוחה, אחרת לא היה להם מה לאכול לארוחת ערב אלא לחם יבש. בצהרים, כשנכנסנו לעמדות, קבלנו מהמטבח מרק עם אורז טעים, עבה; בערב שלחו קפה. ואח״כ הגיע הזמן לישון. שמנו את האלומות לפני המשכב, עבות ככל האפשר; אח״כ קיבל כל אחד סיגריה והתעטפנו שלושתנו ב-2 השמיכות ששני חברי הביאו; כך ישנו צמודים וחמים. בלילה ב-01:30 התעוררתי מיריות עזות מרובים ותותחים; עד אז ישנתי היטב, אך לאחר מכן פחות. בבוקר, ב-04:30, עזבנו את המקום במנוסה: כאשר מי הים עלו בגאות, הבלגים פתחו את שערי המים, המים בתעלות עלו ונכנסו גם לשוחתנו. טיפסנו על הגג ובנינו משכבים אחרים מן האלומות. יקירתי, כאשר קוראים על זה, הדבר נשמע יותר מסוכן בהרבה מאשר במציאות. המים לא היו עמוקים, רק ברחנו מפני הלחות. הבוקר קבלנו שוב קפה טוב, ואח״כ התקדמו דרך של רבע שעה. אני מסיים, כי אני רעב. בבקשה, אל תדאגי, המצב אינו מסוכן, כפי שאתם בבית עלולים לחשוש. רק דרוש מאמץ גופני, וככל שידוע לכם, זה לא איכפת לי. אני מקווה שהמכתב יגיע אליכם בקרוב, ושקיבלתם גם את שורותי מאתמול. אם ברצונכם לשלוח חבילה – קוניאק בבקבוק לא שביר…

ד״ש לבבית, הרבה, הרבה נשיקות

יוליוס

חביבתי, תכתבי גם מה שלומך; את רואה, אין אני מסתיר שום דבר, כי זה מדאיג אותך פחות, מאשר אם אני לא מוסר דבר. ד״ש לאבא ולאמא, לבנים, ולאמך.

יוליוס 

הגלויה הבאה מתוארכת שלושה ימים אחר כך. ניכר שנכתבה תוך כדי תנועה, כעדכון חטוף. 

2.11.14

רעייתי האהובה,

אתמול – 24 ק״מ מסע, שעברו עלי ללא סבל מיוחד. בדרך – מנוחה בצהרים. בערב לינה באחד הכפרים. לאחר זמן רב שוב ישנתי במיטה, אך לבוש, כי אם אנו נקראים לפעולה בלילה, אין פנאי להתלבש, וודאי לא לי. אחה״צ יכולתי להתרחץ, להתגלח. חבר נהדר ידע לבשל מרק תפוחי אדמה ומכיוון שיכולתי לתרום שומן, קיבלתי כמה תוספות. יש להניח שלפנינו ימי מסע אחדים. יום יום אנו רואים מטוסים, ולראות איך יורים עליהם, גורם סיפוק רב. אתמול בלילה והיום אנו שומעים ירי תותחים ללא הפוגה. כאן מספרים שננסי (עיר בצפון מזרח צרפת) נפלה עם 70,000 שבויים. האם זה נכון? את תדעי. נא לשלוח לעיתים עיתון. מה שלומך, יקירתי? אני מקוה בקרוב לשמוע ממך. אולי בסביבות ה-10. 

ד״ש והרבה נשיקות

יוליוס

יום אחר כך הוא כותב שוב. כנראה שקיבל בינתיים מכתב או גלויה ממנה, והוא עונה על השאלות שהפנתה אליו.

בעורף.

3.11.14

יקירתי, 

אני מקוה שמכתבי מגיעים אליך, כי את ודאי מודאגת מאוד; אם לא תקבלי מכתב, תתחשבי בכך, שהמכתבים שלנו עוברים לעיתים דרכים עקלקלות ולכן הם זמן רב בדרך. טרם השתתפתי בקרב.

את שואלת, מה לשלוח לי. ראשית כל – לא יותר מדי, כי התרמיל לוחץ למרות שאני משתדל להכניס מעט ככל האפשר. הכי חשוב לי שומן אווזים, כי אנו חיים בעיקר מלחם צבאי. אולי תוכלי לשלוח את השומן בקופסאות פח שטוחות. אני מבקש גם שוקולדה וסוכריות מנטה, ולעתים עיתון, אולי מהדורת סוף שבוע עם סיכומים על מהלך המלחמה. בכל מקרה אין הרבה זמן לקרוא. אתמול עוד שהינו בשקט יחסי באחד הכפרים, בערב שמרתי ובשעה 24:00 היתה אזעקה. אח״כ יצאנו למסע עד 04:00 ובנינו בורות, כדי שהאויב לא יוכל לירות עלינו במרוכז. אנחנו שוב ברזרבה ויכולתי להתרחץ 3 ימים רצופים! זה מזל גדול. אתמול, בכפר, גם יכולנו לאכול לשובע.

ד״ש לבבית, אהובתי, הרבה נשיקות; ד״ש להורים ולבנים ולידידים

יוליוס

למחרת הוא מפרט מעט יותר על שתיאר בקצרה. אולי הוא חושש שרק חלק ממכתביו יגיעו ליעדם ולכן חוזר על דבריו. הבקשה לשומן האווזים המותך (׳שמאלץ׳) מבהירה את חשיבות העורף בדאגה לאספקה לחיילים. ברלין אמנם במרחק 900 ק״מ אבל החבילות הנשלחות ממנה מסייעות בתזונתם. הקשר הדו-כיווני הוא גם בעל משמעות רגשית, כמובן. רוזה היילברון, אשתו, נמצאת עם יוליוס בשוחה בבלגיה, והוא איתה בברלין. הקרב, שהוא שב ואומר שעדיין לא השתתף בו, הוא גם הקרב שלה. 

בשוחה, 4.11.14

ידידתי,

אתמול יום רגיל. ביום שלפניו יצאנו לדרך ב-24:00 בלילה, צעדנו עד 04:00, תפשנו עמדות נוחות, בהן שכבנו כל היום. בערב: ״הכון״ ובמקום לבלות את הלילה בוילה הנאה התקדמנו עד לשוחה מסוימת שכוסתה מהר לשם אבטחה – אך אין מה להשוות עם המקום הקודם. ובמיוחד קשה היה, כי שרר קור עז וסבלנו מאי-נוחות. שמחנו כשיצאנו משם למחרת, לאחר שתיית כוס קפה שהיינו זקוקים לו מאוד ושהצטרכנו לקחת ממקום במרחק חצי שעה הליכה. כעת חפרנו בורות ובהרגשה של בטחון אנו יושבים בהם ומחכים לבאות. טרם השתתפתי בקרב.

כבר בקשתי לשלוח לי שומן, ואני זקוק גם לגלויות ומעטפות, אך לא יותר מדי בגלל המשקל. אין פנאי לחשיבה נורמלית. אם אני לא כותב, כמו עכשיו, אני ישן או חוטף תנומה ביושבי על התרמיל ולועס טבק. אני מקווה ששלום כולכם טוב ומברך את כולכם מקרב לב; כאשר אני שוכב בבורות, אני חושב לפעמים על החדר שלנו המרוהט במהגוני אדום – ועליך, המלכה שבו. כאן מסתפקים במועט. נשים כמעט אין רואים.

ד״ש חמה ונשיקות

שלך יוליוס

האם הכתובת של אריך נכונה? האם אינה דיוויזיית המילואים ה-44?

בזמן ההמתנה יוליוס כותב אליה ולשאר בני משפחתו. לכן הוא מברר את כתובתו הצבאית של אחיו הצעיר, המגוייס גם הוא. העפרונות שלקח עמו מתקצרים. שדה הקרב קרוב. שמועות בקרב החיילים עוזרות להתמודד עם הפחד שהוא בוודאי חש. האם הוא מרגיש שאלו דברי פרידה?

9.11.14

חביבתי,

זה יומיים אנו שוכבים פה בשוחה בקו השני ואין לנו מה לעשות. נמים, קוראים, כותבים. בערב ובבוקר, בדמדומים ובערפל, חיילים הולכים להביא אוכל וקפה, חבילות סיגריות ודואר. לצערי עדין לא היה יכול להגיע מכתב מכם. אני מקוה שלפחות את תקבלי את מכתבי.

כאשר שוכבים בבור זה, 2 מ׳ אורך, 1.25 מ׳ רוחב, 1 מ׳ גובה, חושבים רבות – ומה יפה יותר מאשר זיכרון השעות היפות הרבות שעברו עלי. כאן חיים שנית את העבר ולעיתים קרובות את בזרועותי הריקות.

אם שוב תשלחי דבר מה, הוסיפי בבקשה עפרונות עם מכסה. אין לי כבר ואין אני יודע איך אוכל להשיגם.

הארץ שוממה, עזובה כמעט לגמרי, הרוס הכל. מאחורינו בוער אסם, מירי הצרפתים. אמש קבלנו בשורה טובה מהחיילים, שהביאו אוכל: לפי הודעה מטעם חיל האוויר, האנגלים יוצאים מכאן; זה יקל עלינו; אולי לאפריקה, למצרים. העיתונים האחרונים שלנו הם מ-1.11. מה שקרה בינתיים אין אנו יודעים.

ד״ש לכולם, תבקשי נא שיכתבו לי, עם כרטיס תשובה, אחרת אין באפשרותי להשיב; תכתבי לי גם, בבקשה, למי במיוחד עלי לכתוב.

ד״ש חמה לך והרבה נשיקות

שלך יוליוס

יוליוס הוכרז כנעדר ב-10.11.14. משפחת היילברון ציינה את יום הזיכרון בתאריך העברי של ההודעה על העדרותו, כ״א בחשוון.

הוא היה אחד מכ-20,000 הרוגים ונעדרים גרמנים שנמנו במסגרת ׳קרב איפר הראשון׳. כלל האבדות של הצבאות השונים שהיו מעורבים בו, הבריטי, הצרפתי, הבלגי והגרמני, עלה על 200,000. הקרב הסתיים עקב ההתשה של כל הכוחות המעורבים, ללא הכרעה ברורה. הוא הביא להתקבעות קו חזית מחופר בין שני הצדדים, שלא ישתנה משמעותית עד סוף המלחמה.  

בנו של יוליוס, ארתור, נולד כחודשיים וחצי לאחר מותו. סבתו, אם אביו, המשיכה להתנכר לו עד יום מותה. גם הוא שינה את שמו לאחר שעלה לארץ והפך מארתור היילברון לאטה מירון. הוא חי ומת בקיבוץ גבעת חיים איחוד. בנו הצעיר, יעקב (ינקי) מירון, נפל  בעת כיבוש העיר אל-עריש במלחמת ששת הימים.

*

בתמונה שנשמרה באלבומה של רות, אחותה של סבתי, נראית הדוויג חנה דונט, אימה, מציגה את ביתה הבכורה לראווה. היא אוחזת בתינוקת שעדיין לא יכולה לשבת לבדה. שתיהן מביטות לאותה נקודה. אולי זה חפץ שמנופף הצלם, כדי למקד בו את תשומת לב התינוקת. הדוויג לובשת חולצה מהודרת וחצאית ארוכה וכהה. שיערה הכהה והשופע אסוף. מבטה עצוב ומהורהר, החיוך שלה קפוץ, מלאכותי קצת. כף ידה של התינוקת, הלבושה כותנת לבנה, פשוטה לפנים. היא נושכת את שפתיה. בלורית מזדקרת בשערה. ברקע, צילום או ציור מטושטש,  ובו נראים עצים ואחו. הדמיון בין הדיוקן המצוייר ובין הצילום ברור עד כדי כך שאני יכול לדמיין שהדוויג המצולמת, בת ה-26, מנסה לחקות את הבעתה ותנוחתה של בת דמותה המצויירת. צילום הסטודיו הזה בוודאי לא היה זול, בזמן מלחמה. הוא נועד לשמש מזכרת, ואולי נשלח להוריה בברלין. איזה יפה הבת שלנו, הם ודאי אמרו לעצמם בגאווה. אבל הקמטים בצדי הפה והעיגולים השחורים מתחת לעיניים מספרים שלא קל לה.  

אני מנסה לפענח את גיל התינוקת. כנראה שצולמה לפני שנודע להדוויג על מות אחיה הצעיר, אותו אריך שבכתובתו התעניין יוליוס, אחיה הבכור, באחת מהגלויות האחרונות שכתב. הוא נהרג בראשית יולי 1915, מעט לפני שמלאו לבתה שנה. קצת אחר כך גויס ארנולד, בעלה, לצבא האוסטרי. הוא שירת שם כשנה וחצי ושב הביתה כאדם שבור. אח נוסף שלה, אלכס, שהיה מבוגר ממנה בפחות משנתיים, נהרג בשנת 1917. כך ששלושה מאחיה נהרגו במלחמה, נפלו בשם המטרה הכושלת והאמונה בכוחה של הקיסרות הגרמנית לנצח כל אויב. אח נוסף, חמישי מתוך שבעה שהיו לה, מת בשנת 1924 מגידול במוח. משני הנותרים, אחד, פליקס, התאהב, עוד לפני המלחמה, בזמרת אופרה איטלקיה, יהודיה ממוצא ספרדי. היא הפסיקה לשיר לאחר שהתחתנו. לא היו להם ילדים. האח האחרון, גאורג, התחתן עם אישה נוצרית. אימו נידתה אותו מהמשפחה, אבל כאשר נפצע במלחמה מקליע שחדר לריאתו טיפלה בו עד שהחלים. גם לזוג זה לא נולדו צאצאים. אימה של הדוויג מתה בשנת 1930, ואביה בשנת 1935. ממשפחת היילברונר, שהיה נראה לרגע שתהפוך למשפחת סוחרים גדולה ועשירה, כמעט לא נשאר זכר. 

* *

סבתי, לילי (יהודית) דונט, נולדה בחורף האחרון למלחמה, בחודש פברואר 1918. וינה, עיר הבירה האימפריאלית, הייתה מורעבת ואומללה. שדות ההרג של המלחמה היו אמנם רחוקים, אבל היא הורגשה בעיר בכל זאת. היוהרה הריקה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שחשבה שתצליח למחוץ את סרביה ופתחה במלחמה, הובילה אותה אל סופה. אינפלציה של מלמעלה מ-1000% חיסלה את חסכונות המעמד הבינוני והחוסר במזון ובמצרכים בסיסיים פורר כל סולידריות חברתית. שמיכת הטלאים הלאומית והאתנית ממנו הייתה מורכבת האימפריה נפרמה. האימפריה התפוררה למרכיביה עוד לפני סוף המלחמה. בקיץ 1918 הכתה בעיר מגיפת השפעת הספרדית, והפילה בה עוד אלפי מתים. בנובמבר הסתיימה סוף סוף המלחמה, וזה היה גם סוף הקיסרות האוסטרית. בהסכם שהביא להקמת הרפובליקה האוסטרית החדשה ב-1919 נאסר עליה להתאחד עם גרמניה. וינה הפכה ממרכז משגשג של אימפריה ענקית לעיר בירה גדולה מדי של מדינה בינונית ושולית. מלחמת העולם השנייה הייתה באוויר, זה היה זמן של התאוששות מטרגדיה גדולה והכנה לקטסטרופה גדולה ממנה. 

איזה עתיד יש לך, כאשר אתה נולד ומתבגר בזמן כל כך דרמטי, של אכזבות ואבדן וסבל, איך אפשר לתת לזה משמעות? משפחת אביה יכלה לעזור, להקל על המשפחה הקטנה והאומללה בה גדלה סבתי, אימא, אבא ושתי בנות. אבל המשפחה הזאת בגדה בהם. 

משפחת דונט שרדה, אבל סבתי ואחותה התנתקו ממנה. אמן ואביהן, ארנולד והדוויג דונט, נפתלי וחנה בשמם העברי, ננטשו למוות, הופקרו. כיצד אתה חי, בצד גזירות גורל שאין קשה מהן, בחירות בלתי אפשריות, גורל עיוור שמכה בכוח? 

*

בזמן הזה אני מנסה להיעזר בנסיונה של סבתי, להבין את שעבר עליה ועל משפחתה, כדי להבין את מה שעובר עלי ועל הקרובים לי. למרות שאנחנו שונים ממנה בכל אנחנו גם קרובים. אהובתי, בתי ואני נמצאים בשהות זמנית בפריס, בזמן השתוללות הסופה בישראל, ביתינו, אליו אנו חוזרים בעוד כחודשיים. זו המשפחה שלי, עכשיו ותמיד, ומנחם אותי לחשוב שהיא יכולה לצלוח הכל. הזמן שנותר הוא עת חסד, לפני שאצלול לגל הצונאמי שממשיך לעלות ומטלטל את הכל. אני מנסה להשלים את עבודת השורשים מפעם, להתאים אותה לזמן הזה כי בדור הבא תהיה כבר חסרת משמעות, עבר רחוק מתקופה אחרת, מיתולוגיה משפחתית רחוקה ונשכחת, חלק מהזמן שלפני. 

בכתיבת חלק זה נעזרתי בספרו של טים גריידי, A Deadly Legacy: German Jews and the Great War   (אוניברסיטת ייל, 2017) : https://www.amazon.com/Deadly-Legacy-German-Jews-Great/dp/0300192045