קול הרעם

פרק מתוך ספר שיצא בדפוס. כאן תמצאו את הפרקים הקודמים.

ז׳אן יצחק היילברון גדל בעיירה כפרית ענייה ונידחת. שבעת ילדיו נולדו בעיר הגדולה, ואפשרויות הבחירה שעמדו בפניהם היו רבות יותר. הם היו שבט של שישה אחים ואחות.

[זה היה הדור האחרון של משפחות יהודיות עירוניות גדולות. שבעה ילדים במשפחה אחת זה המון. בדור שאחר כך, בהשפעת החילון, העיור והעלייה ברמת החיים היו ברוב המשפחות שניים-שלושה ילדים, וזוגות רבים בחרו לא להביא ילדים כלל. משפחות הענק החרדיות ומשפחות ההיטק הישראליות הן אנומליה, ולדעתי הן בחירה לא מוסרית בעולם שסובל מעודף אוכלוסיה וחוסר במשאבים.]

כפי שקורה פעמים רבות במשפחות מהגרים הבן הבכור, יוליוס, סלל דרך לשאר. הוא התאים לכך, כי היה פעיל ומלא מרץ, שילוב מעניין של הרפתקן ואיש שקול דעת. אם אביו גידל זקן מטופח, הוא הסתפק בשפם מפואר, בסגנון פרוסי, שהקנה לו הדרת כבוד מגוחכת במקצת [ולי יש זקן מדובלל. בושה ובגידה במסורת המשפחתית]. היהדות הייתה חלק חשוב מזהותו, אבל הוא לא היה דתי כאביו ואמו. 

ראשון לכל בני המשפחה, הוא למד במוסדות החינוך הציבוריים של ברלין. יחסית לתקופה ולשאר מדינות אירופה, פרוסיה מימנה בנדיבות את מערכת החינוך שלה, שהייתה עבורה כלי מרכזי ליצירת נתינים נאמנים. לימודים יסודיים היו חובה, וניתנו בחינם. כולם: יהודים ונוצרים, ילדים וילדות, עניים ועשירים, נפגשו בכיתות הלימוד וקיבלו השכלה בסיסית דומה. מטרת בתי הספר היתה לייצר אזרחים מועילים, ברגים טובים במכונת המדינה, חלק מחברה הרמונית וממושמעת.

[אני מורה וותיק ומכיר את הכוח הסמוי, האפל לעיתים, של תוכניות הלימוד, ואיך הן מעצבות את מגבלות הידע ולכן גם את גבולות העולם של התלמידים.]

בהתאם לציפיות אביו, שהועיד אותו לגדולות, יוליוס שאף ליותר, ולא רצה להיות רק בורג. כך עבר ללמוד בגימנסיה, בית ספר תשע שנתי, שהכשיר אנשים בעלי השכלה קלאסית נרחבת וידע אקדמי. בתקופת לימודיו של יוליוס זה היה, כמובן, בית ספר לבנים בלבד. כאן כבר היה שכר לימוד, לא בסכום גבוה אבל בכל זאת משמעותי. מפעל הכומתות המצליח מימן את רכישת ההשכלה של יוליוס ושל אחיו. זה היה שווה את זה. יוליוס סלל לעצמו, ובכך גם למשפחתו, דרך לתוך מעמד נכסף: גרמני, עירוני ומשכיל. חברות במעמד זה הקנתה ליהודים משהו שכמעט לא היה אפשרי בשום צורה אחרת: הערכה וכבוד, לא רק בתוך החברה היהודית, אלא גם בחברה הכללית.

[כלומר: לאחר ארבע שנות לימוד יסודי, ובהתאם להמלצת המורים והיכולת הכלכלית של המשפחה, הבנים ה״טובים״ היו עוברים בית ספר ונכנסים לכיתה הראשונה בגימנסיה, בה למדו עד השנה השמינית (שנת י״ב במונחי מערכת החינוך הישראלית). שכר הלימוד השנתי היה כ-7,500 ש״ח, בהשוואה גסה למונחי היום. לקראת סוף המאה ה-19 נפתחו גימנסיות ספורות גם לבנות.]

*

המילה גימנסיה מבוססת על המילה היוונית העתיקה גימנסיון, שתיארה מתקן אימונים לנוער וצעירים בשלל פעילויות ספורטיביות, שבמסגרתו התקיימו גם הרצאות ושיעורים בפילוסופיה, שירה ומדע. [הפעילות הספורטיבית בגימנסיון היווני, שכללה בין השאר ריצה, היאבקות והטלת דיסקוס, נערכה בעירום. אני מתאר לעצמי שבזמן ההרצאות הם שמו על עצמם איזו טוגה.] 

מטרתו של המוסד המסורתי הזה הייתה להכשיר אזרחים טובים לפוליס, עיר המדינה היוונית, בעלי יכולת פיזיות ואינטלקטואליות, שני תחומים שבתרבות היוונית נחשבו כקשורים מהותית. בגימנסיה הגרמנית מקור ההשפעה היווני התבטא לא רק בשם המוסד, ובכך שלימוד השפה היוונית וטקסטים שנכתבו בה היו חלק חשוב מתוכנית הלימודים. שיעורי התעמלות וספורט היו חלק הכרחי מתוכנית הלימוד ולא ניתן היה ללמוד בגימנסיה בלי להשתתף בהם.

רוב הפעילות הספורטיבית בה עסקו בגימנסיה הגרמנית הייתה התעמלות, בשיטה אחרת מההתעמלות המוכרת לנו. שיטה זו נקראה טרנן (Turnen). שמה נגזר מהטורנירים: תחרויות האבירים בימי הביניים. היא הופיעה וצמחה במקביל להולדת הלאומיות הגרמנית, בתקופת מלחמות נפוליאון, כאשר גרמניה כולה היתה כבושה על ידי הצרפתים. 

[מאוד יפה, התגלגלות המילה טורניר אל העברית. מפגשי האבירים לא היו תחרויות ספורט במובן המוכר לנו, מאחר שנערכו בחסות האל והוא זה שקבע את התוצאות. הן היו ביטוי להתגלמות האמונה והצדק האלוהי בגוף ובקרב. זה לקח חשוב למאמינים: אלוהים נמצא תמיד בצד של המנצח.]

פרידריך לודוויג יאן, ממציא המושג והשיטה כולה, ומי שנחשב לאבי ההתעמלות המודרנית, היה מורה בגימנסיה בברלין בתקופת הכיבוש הצרפתי, וחיפש דרך לרומם את רוחם של תלמידיו ולהכין אותם, פיזית ונפשית, אל הקרבות שידע שיבואו. הוא פיתח מכשירים בהם משתמשים עדיין היום, כמו סוס הקפיצות, הטבעות והמתח. התרגול לא היה אישי אלא קבוצתי ודרש תיאום, יכולת הקשבה וביצוע מדוייק של פקודות. חלק משמעותי ממנו היה צעידה בסך וביצוע תרגילים משותפים באחידות.

זירת ההתעמלות הייתה מקום לימוד, לא רק של תרגילים אלא של ערכים נעלים. מהמתעמלים נדרשו לא רק אחידות ופשטות, אלא גם מחוייבות מוחלטת להצלחה הקבוצתית. חלק חשוב בפעילות היו מופעי התעמלות פומביים שנועדו להפיץ את רוח הגוף הבריא ועקרונות התנועה, שיוצגו בארבע מילים גרמניות המתחילות באות F: frisch, fromm, fröhlich, frei. משמעות המילים האלה בעברית: חוסן הגוף, טוהר המידות, שמחת הנפש, וחירות הרוח והעם. 

זו היתה אידיאולוגיה ליברלית מובהקת. היה לה גוון לאומי כלל-גרמני ושולבו בה אלמנטים רומנטיים הקוראים להגשמת מאוויי הנפש הגברית. לאחר הניצחון על נפוליון השלטון הפרוסי התנגד לה וניסה לדכא את התנועה, ששרדה בכל זאת. תנועות המתעמלים לא קיבלה אליה נשים עד שלב מאוחר ופרידריך לודוויג יאן היה אנטישמי מוצהר וגאה. זו הייתה שיטת ההתעמלות אליה נחשף יוליוס.

[אפשר כמובן לטעון שזו ההתחלה של הכל. וגנר העריץ את יאן ורעיונותיו התגלגלו אל הנאציזם. יש קשר בין דברים, אנשים ורעיונות, והם פועלים ומשתנים, משפיעים ומושפעים זה מזה. אבל אין סיבה אחת לאושוויץ. המתעמלים הגרמנים, והמתעמלים היהודים שאימצו את עקרונות התורה שלהם, לא יכלו לדעת לאן יתגלגלו.]

למרות האנטישמיות הנפוצה בקרב המורים וחלק גדול מהאוכלוסיה הגרמנית, בגימנסיה כולם למדו ביחד. שיוויון הזכויות שהעניקה המדינה ליהודים הבטיח שהקבלה לגימנסיה לא תיאסר עליהם, ולמרות שלעיתים היקשו עליהם בבחינות הכניסה, שיעור היהודים בקרב התלמידים עלה בהתמדה. לקראת סוף המאה ה-19 שיעור היהודים בגימנסיות בברלין התקרב ל-10%. שיעורם באוכלוסית העיר היה כ-2%. בפרנצלאואר ברג, השכונה שבה התגוררה משפחת היילברון, שיעור היהודים, הן באוכלוסיה והן בגימנסיות, היה גבוה יותר. יהודים נותרו מיעוט, אבל כזה גדול מספיק כדי שישמש גם כקבוצת תמיכה, המגנה על חבריה מפני התעללות, אפליה ושנאה. הלימודים היו קשים מאוד, ומנגנון בחינות אכזרי גרם לכך שרק המוכשרים והמצליחים שרדו במעבר משנה לשנה. האנטישמיות של חלק גדול מסגל המורים לא עזרה. חיי תלמיד גימנסיה היו קשים, וחיי תלמיד גימנסיה יהודי, שלא הגיע מרקע משפחתי משכיל (כמו יוליוס) היו קשים עוד יותר.

כנגד כל הסיכויים, כהוכחה ועדות לכך שהיה חכם, חרוץ ומוכשר, יוליוס היילברון סיים את לימודיו בגימנסיה, ועבר את בחינות ההסמכה ללימודים גבוהים, האביטור (Abitur). הוא הוכיח שליטה וידע נרחב בלטינית, יוונית עתיקה, צרפתית, גרמנית, היסטוריה ומתמטיקה. הוא גם ביצע סדרת תרגילי התעמלות, על פי שיטתו של לודוויג יאן. כעת יכול היה לבחור במסלול אקדמי. אבל לפני כן היה עליו לשרת בצבא.

[אני מקנא בהשכלה הרחבה הזו. אבל היא הייתה נחלתם של מיעוט. רק כ-5% מכלל מחזור התלמידים ניגש לבחינות האביטור. שיעורם היחסי של היהודים היה גבוה משיעורם באוכלוסייה (ושיעור הנשים אפס, עד שנפתחו מוסדות ייחודיים עבורן). בברלין סביב שנת 1900 כ-100 נערים יהודים בשנה עברו את הבחינה, מתוך כ-900 תלמידים יהודיים בשנה בסך הכל.]

בגרמניה הקיסרית היה שירות חובה לגברים שנמשך 3 שנים, מגיל 20 ועד 23. בעלי אביטור, בעלי יכולת אקדמית מוכחת, יכלו להתקבל למסלול התנדבותי מקוצר של שנה אחת, בתנאי שיממנו את הוצאות הדיור, המדים והציוד בו השתמשו. זה היה מסלול שהוביל להכשרה פיקודית בסיסית, וממנו אפשר היה להתקדם לקצונה. למרות ששירתו כמו כל בני גילם, הקידום לקצונה היה נדיר עבור יהודים. רוב דרגות הקצונה נשמרו לרוב למי שבאו ממשפחות בעלות מסורת צבאית. זה היה מעמד נפרד שליהודים לא היתה כניסה אליו.

יוליוס סיים את השנה הזו בתפקיד סמל (Unteroffizier), והמשיך לשרת בכוחות המילואים של הצבא הגרמני הקיסרי. גם בזה היה ראשון לכל אחיו. השירות בצבא היה חשוב ומשמעותי עבורו, והיה לו חלק בהשתלבותו בחברה הגרמנית ובזהותו האישית.

[לדעתי שירות חובה הוא משהו שנראה נורמלי רק אם התחנכת אליו. זו אולי המורשת ההרסנית ביותר של המהפכה הצרפתית. אם המדינה שייכת לעם, ואתה חלק מהעם, אז לא רק שהמדינה היא טיפה שלך, אלא שאתה חייב להיות מוכן למות לגמרי בשם כך. זאת עסקה גרועה מאוד לפרט, וטובה מאוד למדינה, לצבא ולמי ששולט בהם (וזה אף פעם לא העם).]

לאחר שמילא את חובתו החליט יוליוס היילברון שיהיה לעורך דין, מקצוע שהתאים לאופיו ותאם את השאיפות המשפחתיות. הוא נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה של ברלין.

*

מפעל הכומתות המשפחתי מימן את כל זה.

[הצבא וחייליו היו הלקוחות החשובים ביותר של הכומתות שיוצרו במפעל. המיליטריזם היה מאז ומעולם מנוע צמיחה כלכלי אדיר. כך זה גם בישראל.] 

ז׳אן יצחק היילברון, האבא, הפטריארך, ניהל את עסקיו ביד רמה. הוא שאף שילדיו ירכשו מקצועות שיתמכו בצמיחה העסקית והמשפחתית. הוא  העניק להם חופש מסויים, ועודד אותם לא רק ללמוד באופן פורמלי אלא גם לנסוע למקומות שונים באירופה כדי ללמוד ממראה עיניהם. רובם אכן נדדו, והתגוררו תקופות קצרות בערים שונות בגרמניה ובאירופה. כך הרחיבו את אופקיהם וידעו שהחזרה הביתה היא בחירה ולא כורח. 

המרת דת, מסיבות של נוחות ורצון להימנע מאפליה, כתוצאה מאימוץ הערכים והמודלים של החינוך והתרבות הגרמניים, או עקב נישואי תערובת, הייתה נפוצה למדי בחברה היהודית. אבל, שלא כמו בני משפחות יהודיות רבות אחרות בברלין באותה העת, משפחת היילברון נותרה גאה ביהדותה הבורגנית, המובנת מאליה. בני המשפחה השתלבו בחברה הגרמנית והתנהלו על פי כלליה, אותם ניסו לנצל לטובתם. אבל הם לא התבוללו ואיש מהם לא המיר את דתו. 

*

שני דברים קרו סביב אותו הזמן.

אחד: האנטישמיות הפכה לכוח פוליטי משמעותי, שהשפיע, בין השאר, על היכולת של יהודים להיות חברים באגודות התעמלות. איחוד המתעמלים הגרמנים אישר לאגודות החברות בו להכניס סעיף בתקנונים שלהן המונע חברות מיהודים. אגודת ההתעמלות של הסטודנטים באוניברסיטת ברלין, בה למד יוליוס, אימצה את הסעיף המפלה והפכה אנטישמית באופן מוצהר.

שניים: התנועה הציונית קמה, עם כל הסיפור של הרצל וההמצאה שלו של רעיון המדינה היהודית.

[הציונות הרי נולדה במזרח אירופה, שנים שהרצל המציא את רעיון מדינת היהודים. היא הייתה תוצאת האכזבה מהדחייה של האימפריה הרוסית את רצון ההשתלבות של יהודיה בחברה. תנועת ״חובבי ציון״ שם קודם.]

האהדה לציונות בקרב סטודנטים יהודים בגרמניה היתה במובנים רבים תגובה לגל האנטישמי שמנע מהם להשתלב בחברה הכללית.

גם תנועת הספורט היהודית היא כזו. אך בה היה גוון בסיסי נוסף, של ביקורת עצמית, רגשי נחיתות ורצון להמציא מחדש את הקיום היהודי, ואפילו את הגוף היהודי עצמו. מקס נורדאו, סגן הנשיא של הקונגרס הציוני הראשון, היה מעריץ של לודוויג יאן. ברוח זאת, של צורך להתמודד עם חוסר היכולת והנחיתות הפיזית היהודית המולדת, נשא במהלך הקונגרס הציוני השני בבזל את הנאום הידוע בכותרותו, ״יהדות השרירים״.

[זה היה בשנת 1898. יוליוס היה אז בן 20. נורדאו היה אדם דפוק למדי. הוא גר בפריז, עם אישה נוצריה, והיה רדוף תסביכים ומחשבות שווא. כנראה שכל תנועה לאומית זקוקה למשוגע ביזארי.]

בעקבות שני הגורמים הללו, הדחייה האנטישמית והקריאה ליהדות שרירים חדשה, קמה בברלין אגודת מתעמלים יהודים ברוח תנועת המתעמלים הגרמנים שאימצה את השם ״בר-כוכבא״. אחד הצעדים הראשונים והחשובים שלהם היה ייסוד של ירחון בשם ״עיתון ההתעמלות היהודי״ (JUDISCHE TURNZEITUNG), שהוגדר ״הביטאון הרשמי של אגודת המתעמלים היהודית 'בר-כוכבא', ברלין״.¹

[תאובלד שלום, ״הדוד הציוני״ של חוקר הקבלה גרשום שלום, היה אחד ממקימי ״בר-כוכבא״. כנראה שהעיתון הודפס בבית הדפוס המשפחתי.]

בפתח הגליון הראשון, שפורסם בחודש מאי בשנת 1900, מופיע מניפסט המגדיר את מטרותיו:

מה אנו דורשים!

נפש בריאה בגוף בריא!

אנו היהודים, אמנם מעולם לא הכחשנו את האמת שטמונה באמרה לטינית עתיקה זו [ציטוט הפתגם הלטיני מבהיר את מקור ההשראה של המתעמלים היהודים. זו התרבות שהם רואים עצמם כחלק ממנה].  אך בכל זאת, מעולם גם לא מצאנו את הדרך ההולמת להתייחס אליה. היא נשארה תמיד בחזקת הכרה תיאורטית, ולא הבשילה מעולם לידי מעשה. חינוך חד צדדי זה של הרוח, הוא האחראי גם לנוירוטיות היהודית ולמתח הנפשי שאופייני לנו. עם חינוך זה אנו מבקשים להתעמת, ואותו גם נביס!

[ציטוט הפתגם הלטיני מבהיר את מקור ההשראה של המתעמלים היהודים. זו התרבות שהם רואים עצמם כחלק ממנה. הם רוצים להביס את החינוך היהודי המסורתי, ובכך מקבלים את הביקורת האנטישמית עליו. הם משתמשים ברטוריקה של החייאה, חידוש ותיקון, אבל זה מסך עשן. היהדות שהם מתארים ארכאית בבסיסה, והגוף היהודי המאובן הוא תוצר שלה. המניפסט משדר סלידה ממנו, שמשמעות העמוקה היא בעצם שנאה עצמית. זוהי אוטו-אנטישמיות.]

• אנו דורשים להעיר את הגוף היהודי הישן, ולהשיב לו את מרצו וחיוניותו שאבדו. לעשותו לרענן וחסון, חינני וחזק.
• אנחנו דורשים לטפל בכל אלו במסגרת איגוד יהודי. כך שנוכל במקביל גם לחזק את תחושת השייכות והאחדות המדולדלות שלנו. לבנות יחד את הביטחון העצמי הנפול שלנו.
• אנחנו דורשים להחזיר על כנם את האידיאלים היהודים הישנים. הם אבדו לנוער שלנו כמעט לגמרי, ואנו מבקשים להשיב להם את כבודם האבוד.
• אנחנו דורשים להתנגד בגאון ובעוצמה לאנטישמיות בת זמננו. שכן, למרות שפשטה מעליה את צורתה הישנה והרועשת, לא נס ליחה והיא לא איבדה מעוצמתה.
• אנחנו דורשים לטפח את הרגש הלאומי האצילי, החף מהתנשאות. לא נוותר גם על עבודה אנושית כללית. מול העולם כולו, אנחנו מצהירים על לאומיותנו, על נאמנותנו ועל מחויבותנו למלא את כלל חובותינו האזרחיות.

[הכבוד והגאווה מאוד חשובים להם. הם גברים צעירים, יהירים ומתוסבכים.]

אלו הן מטרותינו!

עיתון ״המתעמלים היהודים״

יבטא רעיונות אלו, ואף ידאג להפצתם. הוא ידווח על כינוסים חשובים של האיגוד שלנו, ויפרסם עבור הקהל הרחב חיבורים על אודות אירועים ספורטיביים, היגיינה, שאלות יהודיות בנות זמננו והיסטוריה יהודית. מטרתו תהיה להרחיב את אופקי הקוראים כמו גם לנסוך בהם השראה. לבסוף, העיתון יפרסם ויפיץ ידיעות על פעילות ספורטיבית יהודית בכל מקום שהוא, ויפעל למען איחוד איגודי הספורט היהודיים הקיימים, שכן:

״כוחנו באחדותנו!״²

[תרגום: נעם רז. המטרה הכמעט מופרכת של העיתון, ושל האגודה כולה. היא שלמרות השנאה העצמית והתיעוב לגוף היהודי המדולדל, צעירי ״בר-כוכבא״ ישמשו כסמל למה שיכול וצריך להיות גוף זה בדיוק. זאת קריאה של חיל חלוץ הלוחם כדי להביא למהפכה. הפרסום של הפעולה, עוד יותר מהפעולה עצמה, הוא כלי הנשק.] 

יוליוס היילברון היה בן 22 כאשר השתתף בהקמת ״בר-כוכבא״. זה גיל טוב להיות בו גאוותן. הרעיונות המובעים במנשר הייסוד של העיתון והאגודה משתקפים גם באקס ליבריס, הסימן שהיה מוטבע על הספרים שבבעלותו, שהצגתי בפרק הקודם. הציטוט של גתה על רקע מזרקת הקסמים הוא סמל של גאווה וזהות גרמנית שורשית, ובמקביל עדות לצורך של יוליוס להמציא את עצמו מחדש. 

המוטו ברקע המזרקה המופיע באקס ליבריס קורא להעמקה פנימה, לשורשי הנשמה. ציור המזרקה הוא של מעיין נובע ממקור עתיק. אבל יוליוס לא היה בן אצולה. הוא היה בן ראשון של מי שנולד בכפר נידח, לסוחר בהמות עני. הוא היה יהודי, ועבור חלקים גדולים בחברה הגרמנית בה חי ולמד פירוש המילה הזו הייתה שהיה בן אשפתות, שפל מעצם הווייתו. הגופניות והגאווה בגוף האישי והיהודי הייתה צורת מחאה כנגד הנחיתות שיוחסה לו.

[אני חושב שהתרבות הגרמנית והקלאסית אליה נחשף יוליוס במהלך לימודיו הייתה בודאי סוחפת, ממלאת ומסעירה, שונה מאוד מזו אליה התחנך בביתו. אביו ודאי לא קרא את גתה. יוליוס, כרבים מחבריו היהודים, היה דור ראשון להשכלה ממשפחתו. ה״כסף החדש״ של אביו איפשר לו את החינוך הזה, שהיה, בהתאם, ״חינוך חדש״. אנו יודעים לזהות נובורישיות, התהדרות בסממני עושר שמטרתה להסתיר מוצא צנוע. האקס ליבריס של יוליוס הוא נובורישיות תרבותית.] 

הנה הוא וחבריו, מפגינים גאווה יהודית ומפסלים בגופם צורת מגן דוד.

[זה יפה כל כך. התרגיל אינו מסובך אבל הוא בכל זאת דורש תיאום ומפגין את יכולתם ואת גופם החזק. על פניהם ארשת גאווה ובטחון עצמי. הם נועצים את מבטם במצלמה, מודעים לכך שזהו רגע שצריך לתעד: גברים יהודים צעירים מציגים לראווה את לאומיותם ואת גופם. 

מתקן המקבילים בו הם משתמשים ניתן לכיוון ונראה נייד (בניגוד למתקן הקבוע שברקע). אולי הוציאו אותו מאולם ההתעמלות במיוחד לצורך הצילום.]

יוליוס כורע ברך משמאל, יד אחת מונחת בגאון על המותן, חזה מתוח, יד שניה על ארגז העץ עליו צייר  מישהו את ראשי התיבות של השם שלקחו לעצמם. המתעמלים בתלבושת הקלאסית של הטרנין הגרמנים. הסממן היהודי היחיד הוא סמל האגודה, במרכז הצילום הפיזי והמטפורי, משורבט בקווי צבע לבן, חוזר כהד מוגדל בקווי מתאר הגוף של הגברים הצעירים.

[הוא נראה לא רע, דוד יוליוס! כמו רעיו, הוא גבר צעיר וחזק, והחולצה ההדוקה מבליטה את רזון הספורטאים. השפם הדק הולם אותו. בנו סיפר שהיה פורטרנר (Vorturner), ראש המתעמלים, מי שנותן את הפקודות בזמן ביצוע התרגילים השונים. בתמונה רואים שהוא אחראי ומוביל את השאר, הוא המפקד. אני מקנא בו כי אף פעם לא הייתי טוב בדברים כאלה, תרגילי התעמלות, אישיים או קבוצתיים. יש לו ביטחון עצמי, הוא משוויץ בגופו. הגאווה הגופנית שלו היא התרסה כנגד מוצאו הנחות.]

זה תצלום ראווה, שנועד לפרסום ולהפצה. בר-כוכבא אינו רק אגודת ספורט לאומית, אלא ארגון אידיאולוגי שהשתמש בהתעמלות ככלי לקידום מטרותיו. מקס נורדאו, האב הרוחני של הארגון, פיתח עוד את רעיונותיו במאמר שפרסם בגליון השני של ״עיתון המתעמלים היהודים״:

יהדות שרירים

לפני שנתיים הכרזתי בישיבה החותמת של קונגרס בזל: "עלינו ליצור בשנית יהדות של שרירים!" בשנית, מפני שההיסטוריה מראה לנו – יהדות כזאת כבר הייתה בנמצא. זמן רב, זמן רב מדי שאנו מתאמנים בהמתת הבשר.

למעשה, אינני מדייק. שכן, האחרים הם שאימנו אותנו בכך. ואמנם, הם נחלו בכך הצלחה מרובה, כפי שמראים כל מאות אלפי היהודים של הגטאות, כיכרות הכנסיות והדרכים האירופאיות של ימי הביניים. [כלומר: הרדיפה של היהודים היתה מעין אימון בהמתה. הניסוחים שלו פתלתלים ועקומים, כמו מסלול חייו. הוא נולד בשם שמעון (שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זִידְפֶלְד (Südfeld). אביו היה מוסמך לרבנות אבל הוא נטש את האמונה הדתית ואת התרבות היהודית בגיל 15 כשהחל ללמוד בגימנסיה הקתולית בבודפשט. לאחר מות אביו עבר לברלין ושינה את שמו למקס נורדאו (זידפלד: שדה דרומי. נורדאו: אחו צפוני)] מוטב היה אילו היינו מוותרים על מעלה זו. אילו היינו מטפחים ומחסנים את גופנו במקום להמיתו, במקום להניח לו, מטפורית וקונקרטית – להירקב. למרות הכול, אנו יודעים כיצד לחיות את החיים ולהעריך את ערכם. גם אם נדמה לעתים שאנו מחשיבים אותם פחות מאחרים, הרי שהם בכל זאת יקרי-ערך, ואנו שואפים לטפחם. מאות שנים שלא יכולנו לעשות כן. כל האלמנטים של הפיזיקה האריסטוטלית דבקו בנו: אור ואוויר, מים ואדמה. ]זה משפט מאוד מוזר. אני חושב שכוונתו היא: החיים שחיינו השפיעו עלינו, הסביבה ותנאי החיים העלובים הפכו את גופינו לעלובים, והוא משתמש ביסודות של אריסטו מכיוון שזה העולם התרבותי שבתוכו הוא מתקיים. הוא משתמש בכינוי ״אנחנו״, כלומר רואה את עצמו ואת קוראיו כחלק מהקולקטיב הבזוי אותו הוא מתאר.[  ברחוב היהודי שכחו גפינו האומללות כיצד לשמוח ולהתרגש, בחשכת בתינו נטולי השמש התרגלו עינינו למצמץ בביישנות. החרדה המתמדת מרדיפות נטלה מקולנו את כוחו, והוא נעשה ללחישה מודאגת. ורק בשעה שהקדושים המעונים שלנו ניצבו על הגרדום, הוא גדל לכדי זעקה מחרישה: תפילת מותם באוזניי תלייניהם. אבל כעת הותר הרסן, ולגופנו מותר שוב להתפרש בחופשיות בחלל. אנו נחדש את הקשר אל המסורות העתיקות של העבר ונהיה שוב לגברים רחבי-חזה, מוצקי איברים ועזי מבט.

השאיפה לשוב אל אותו עבר מפואר, ניכרת במיוחד בשם שארגון המתעמלים היהודי בברלין בחר לו. "בר-כוכבא" היה גיבור, שלא היה מוכן להכיר בשום תבוסה. ואכן, כאשר הניצחון עזב אותו – ידע הוא למות. [כלומר: לא הגבורה והיכולת של בר-כוכבא ראויים לציון אלא נכונותו למות. דמותו של בר-כוכבא, המורד הכושל ברומאים שהביא סבל אדיר על יהודי ארץ ישראל, ומוות וגירוש למי שתמכו בו, הועלתה מאוב בסוף המאה ה-19, והומצאה מחדש בדמות גיבור רומנטי. כך הומצא מיתוס המלחמה שלו באריה, בזירה אליה הושלך על ידי הרומאים (שהתגלגלה לשיר הילדים מאת לוין קיפניס, איש היה בישראל). שרתי את השיר הזה בגן הילדים בקול גדול (מה נורא כלוב זההההה!). היום  אני חושב שהיה בר כוזבא, טיפש דפוק שגרם לחורבן עצום.] בר-כוכבא הוא התגלמות הגופנית האחרונה של היהודית הלוחמת. להידמות לבר-כוכבא, אולי זו שאיפה יהירה. אבל שאפתנות כזו דרושה למתעמלים, אשר מבקשים להתפתח ולהגיע לכדי הישגים של ממש.

אין עוד עם, מלבד היהודים, שההתעמלות מהווה מטלה כה חשובה עבורו. ההתעמלות תטפח את גופינו ואופיינו, ותשיב אותנו אל המסלול הישר. היא תאפשר לנו הכרה עצמית. אויבינו טוענים, שנטשנו אותה לזמן רב מדי. אבל אנו יודעים טוב מכך, ומבחינים בשקר הטמון במשפט זה. ועם זאת, אנו חסרים עדיין ביטחון שקט ומלא בכוחנו.

יהדות השרירים החדשה שלנו חסרה עדיין את הגבורה המפוארת של קדמוני עמנו. ואכן גבורה זו נחוצה למי שמבקש להיכנס אל הזירה, ולהתאבק כשווה בין שווים עם האתלטים ההלניים המיומנים והברברים הנורדים רבי הכוח. [הוא מתייחס להיאבקות, אחד מענפי היסוד בתרבות הגוף הגרמנית. היהודים לכאורה חלשים מדי כדי להיאבק במסגרות שיוויוניות. אבל אולי זה גם דיבור מטפורי על הלאומיות היהודית, שנאבקת על מקומה.] אולם, מוסרית אנו ניצבים כבר מעל המתאבקים היהודים העתיקים של הקרקס. אלו התביישו בעמם, ותרו אחר אמצעים כירורגיים להסתיר את הסימנים המזהים של יהדותם. [נורדאו המתוסבך והאפל מתייחס למנהג ״משיכת העורלה״ (epispasm), ניתוח שביצעו יהודים כדי שיוכלו להתאמן בגימנסיון ההלניסטי. זה היה די מקובל, מסתבר, ואני יכול להבין זאת. ברית מילה הוא מנהג ברברי. אני שמח על שכאב לבת, לא הייתי צריך לעמוד בהתלבטות האם לבצע אותו. תהיות לגבי מוסריות הניתוח הלא חיוני הזה ופגיעתו בפוטנציאל המיני, בנוסף לשלמות הגוף, היו נפוצות בקרב יהודים לא דתיים שהשתייכו לחברה הגרמנית. הרצל, לדוגמא, לא מל את בנו.] מנגד ולמורת רוחם של הרבנים הזועמים, ארגון בר-כוכבא מכריז בגלוי ובקול על השתייכותו הלאומית. 

ארגון המתעמלים היהודי ישגשג ויפרח! הוא יהא לנקודה מרכזית בחיים היהודיים, דמות-מופת ומודל לחיקוי נלהב!

ד"ר מקס נורדאו (פריז 9)⁴

[תרגום: נעם רז. נורדאו היה ד״ר לרפואה, אבל לא עבד כרופא. ההשכלה שימשה לו כגשר מפלט, החוצה מעולם ילדותו. הרובע התשיעי הוא במרכז פריז, שהייתה בתקופה זו מרכז התרבות העולמי. ציון כתובתו הוא דרך להשוויץ במקום אליו הגיע. הוא היה שחצן לא קטן. בתו היחידה נקראה על שמו, מקסה.]

החברות באגודת בר-כוכבא והגשמת רעיונותיו של נורדאו אכן הפכו לחלק מרכזי בחייו של יוליוס היילברון, ובעקבותיו גם של משפחתו כולה.

[אני רוצה להאמין שההתעמלות שינתה את יוליוס, שגילה משהו על עצמו באמצעותה. זו היתה החוויה שלי, כאשר גיליתי את עולם הריצה בכיתה ז׳. כמעט בכל מובן אני הרץ הוא גרסא משודרגת של עצמי. אני גם מבין משהו ברגשות נחיתות, וכיצד פיתוח יכולות פיזיות עוזר להתמודד עמם. אבל קשה לי עם כל ענייני הזהות הקולקטיבית והגאווה הלאומית המוגזמת הזאת. הגותו של נורדאו נראית לי אינפנטילית כמעט, והביקורת התרבותית שלו, שהתבטאה בחלקים גדולים מכתיבתו, ברובה רומנטיקה ריאקציונרית, ומזכירה קצת את הטרלול הימני האנטי-פרוגרסיבי. אני סלחן כלפי יוליוס בגלל הקרבה המשפחתית, כאילו היה בן משפחה שנולד בהתנחלות, נניח.]

*

אמנם בר-כוכבא היה בעיקר מועדון התעמלות, אבל חבריו עסקו גם בסוגי ספורט אחרים. יוליוס השתתף גם בתחרות מרובת מקצועות שנערכה במסגרת האגודה. אלו כללו זריקת אבן למרחק, קפיצה לגובה ולמרחק, הרמת משקולות וריצת מכשולים. הוא זכה במקום השלישי.

[והמכובד! כיפאק, דוד יוליוס! אוסף המקצועות הללו, והתחרות המשולבת בכולם, מצביעים על כך שהמודל של המתעמלים לא היה מצויינות בתחום אחד אלא שליטה גופנית מלאה ומגוונת. במובן זה שיטת התעמלות הטרנן היא הוליסטית.]

בשנת 1901 אף החל למלא תפקיד ארגוני באגודה, ומונה לסגן מזכיר, האחראי לארגון אירועים, וביניהם הרצאות בנושאי תרבות ונשף פורים. זה היה תפקיד חשוב לא רק מכיוון שכך הופצו רעיונות האגודה אלא גם בגלל המשמעות החברתית של אירועים אלו, כזירה של מפגש והיכרות. 

להבדיל מרוב אגודות ההתעמלות הגרמניות, אגודת בר-כוכבא קיבלה אליה נשים כבר מזמן שהוקמה. זה מצביע על כך שהייתה מתקדמת יחסית. הנשים התעמלו, כמובן, בקבוצות נפרדות מאלו של הגברים, והתרגילים שבצעו היו בסיסיים יותר, ונועדו להבליט את ״החן הנשי״. האימונים היו בימים ובמקומות נפרדים, אולי כדי לאפשר שמירה על צניעות. כינוסי ספורט, הרצאות ונשפים היו הזדמנות להיכרות ולמפגשים בין המתעמלים והמתעמלות הצעירים, תחת פיקוח מסויים ועין בוחנת.

[רוב חברי בר-כוכבא היו סטודנטים צעירים ורווקים. השמרנות המינית, קוד הכבוד והדרישה לטוהר מידות בודאי התנגשו עם תשוקותיהם.]

העיתון היה חלק מהזירה החברתית הזו. הוא פרסם את כינוסי ותחרויות הספורט בהם השתתפה האגודה, והרצאות ואירועים שערכה. לאחר שחלפו התפרסמו בו התוצאות והסיכומים. היה בעיתון גם אגף פרסומי, בו הופיעו הודעות על נישואים של חברי האגודה ומודעות של חנויות לממכר ציוד ספורט, מסעדות, רופאים וחנויות סיגריות. 

יוליוס נדד לזמן מה ללייפציג, אולי בעקבות לימודיו, אבל חזר לברלין ולמשפחתו. אז גם פרסם בעיתון מאמר ראשון, הנוגע בחוויה האישית שלו, ובאופן בו בני משפחתו השתלבו בפעילות האגודה.

[כמובן שזה אינו מוצג כך. יוליוס כותב לכאורה מאמר פרוגרמטי, המזהה בעיה ומציע פתרון. רק במקרה זה נוגע גם למשפחתו שלו.] 

אגודות התעמלות משפחתיות

מאת: יוליוס היילברון

אגודות ההתעמלות היהודיות מבקשות לטפח את ההתעמלות כמו גם לחזק את הרוח היהודית בקרב חבריהן. אך מאחר שבכדי להגשים את המטרה הראשונה, נדרשת מעורבות תכופה ואישית מאוד של כל חבר וחבר בפעילות האגודה, נקל להיקלע, שלא בכוונה תחילה, אל תוך הסכנה של פגיעה במטרה השנייה. כלומר, הדרישות הכבדות של האגודות מחבריהן, מושכות אותם הרחק ממשפחותיהם. [זה לא רק הבזבוז שמפריע לו. הניכור של הצעיר ממשפחתו הוא, לכאורה, תוצאה של הזמן שהוא מבלה במנותק מהם וכך שהוא מחוייב למשהו חיצוני.] אולם, המשפחה הייתה ונותרה המרכז האמיתי של החיים היהודיים, והרחקת החברים ממנה על מנת לחזק את רוחם היהודית, היא כמו לבנות ביד אחת ורגע לאחר מכן להחריב את שנבנה ביד השנייה. [המשפחה, ולא הדת, ולא הקהילה, ולא התרבות. זה המשך הגיוני לתפיסה של ״היה יהודי בביתך ואדם בצאתך״.] אנו ניצבים, אם כן, בפני המטלה של התרת הסתירה שבין ניגוד האינטרסים של האגודה לאלו של המשפחה.

כיוון שאין אפשרות להעביר את פעילות האגודה אל תוך המשפחה, נראה שנותר רק פיתרון אחד – להביא את המשפחה אל תוך האגודה, או במילים אחרות: לעודד את השתתפות המשפחות בפעילות האגודה. 

ההשתתפות באירועים תלבש צורות שונות. [כאן מתוארת אופן פעילות האגודה: קבוצות המחולקות ע״פ גיל, מגדר ורמת מומחיות היו נפגשות פעם או פעמיים בשבוע, באולמות התעמלות שונים שנשכרו מבתי ספר, לרוב באיזור שכונת מיטה במרכז ברלין. כמות המתעמלים שהופיעו לאימונים התפרסמה באופן קבוע בעיתון.] בפעילות ההתעמלות עצמה, אין לצפות לשינויים מהותיים בשל הפרדה בהתאם למין וגיל. את אחינו ואחיותינו נוכל לעודד להשתתפות סדירה ומרובה ככל האפשר. את האימהות אמנם לא נצפה לראות באולם ההתעמלות, אך בקרב האבות ישנם עוד רבים שיוכלו למצוא את מקומם בקבוצת הוותיקים. [אני מניח שהוא מדבר על ניסיונו האישי, ומתאר את אמו החסודה, שחוששת ממה יגידו השכנים, ואת אביו הנמרץ, המשתוקק לפעילות.] הרבה יותר מכך חשוב הביקור המשפחתי באירועים אחרים של האגודות. שכן, כאשר בני המשפחות יגיעו להרצאות, לקורסים, לחגיגות ולאסיפות הכלליות שלנו – יתבהר להם ביתר קלות כיצד אנחנו מממשים בפועל את רעיונותינו. שפת העובדות – אותה תחושת שכנוע הנובעת מהחושים ומהמפגש הישיר עם הרוח השוררת בשורותינו – תדבר בקול רם וברור יותר מכל דיווח או סיפור. [זאת כבר שאיפה מיסיונרית. הוא מבקש לחנך את משפחתו בערכי תנועת המתעמלים. זה קצת חצוף מצידו, צעיר בן 25 שרוצה להכניס את משפחתו לתלם שהוא עצמו חרש. ויקום המלפפון ויכה את הגנן, היה אומר אבי.]

לצורך הגשמת תכלית זו, יהיו המשחקים באוויר הפתוח יעילים במיוחד. למשל, אלו ש״בר כוכבא״ מארגן בשלוש השנים האחרונות בשעות אחר הצהריים, כל זמן שמזג האוויר מאפשר זאת. המנהג המבורך של בילוי משותף בימי ראשון אחרי הצהריים כבר נפוץ מאוד מחוץ לערים, ויש להנהיגו גם במקומות שבהם עדיין אינו רווח. [במהלך יום השבתון הנוצרי היהודים יוצאים מן העיר ומבלים יחדיו.] עלינו לעודד את חברינו לבחור במגרש המשחקים של האגודה כיעד לבילוי משותף ולהעדיפו על פני מקומות אחרים.

"חזוני לפעילות המשחקים באגודה הוא כזה: כל חברי האגודה ומשפחותיהם, יצאו ביום ראשון אחד אל שדה מרעה קרוב או יער, או שייסעו למקום מרוחק יותר באמצעי התחבורה הנוחים והזולים הקיימים כיום. שם בחוץ, יהיה בית פשוט עם מזנון צנוע, חדר הלבשה ומחסן לציוד. על המדשאה ישחקו המתעמלים והגברים המבוגרים בכדור כוח וטמבורין, בזמן שילדינו וילדותינו ישתעשעו במגוון רחב של משחקי כדור וריצה". 

(מתוך גאש: הכנסת המשחקים בטבע אל תוך מכלול פעילויות ההתעמלות של אגודות ההתעמלות). 

[רודולף גאש (Rudolf Gasch) היה מורה בגימנסיה בלייפציג, שקרא ופעל לשילוב אימוני חוץ ואת כל בני המשפחה בפעילויות אגודות המתעמלים הגרמניות. יוליוס, שביקר בעיר וכנראה התאמן במסגרת אגודת המתעמלים המקומית ראה כיצד זה התנהל שם, וכעת הוא חולק זאת עם חבריו. למרות ייחודה, בשלב זה אגודת המתעמלים היהודית היא עדיין ענף של ההתעמלות הגרמנית.]

וכאשר לצד אותה פעילות נמרצת ומיומנת, יושר לו שיר עליז ותישמע מילה המבטאת רחשי לב – או אז תבריק כל עין. ובקרב רבים, גם כאלו הנוטים לקור ולריחוק, תתעורר תחושה סוחפת של שייכות. רק מי שראה זאת במו עיניו וחווה זאת בעצמו, רק הוא יבין: איך שם בחוץ, כאשר האדם כולו משוקע בפעולה ומתבטא בשמחה צוהלת – מתעורר בתוכו לחיים גם כוח השכנוע של הרעיון, והוא חש כיצד רוח העם עצמה מתהווה בקרבו. רק מי שראה זאת יבין עד כמה עמוקה ומתמשכת השפעתן של שעות יפות אלו על המשתתפים, ואיזה מין עושר גדול אנו מביאים עמנו חזרה הביתה.

"פעילות משחקים שכזו תהיה תוספת מבורכת לפעילויות ההתעמלות שאנו כבר עורכים באולם האימונים ובמגרש המשחקים. היא תרחיק את חברינו מבתי המרזח ותקרב אותם אלו לאלו חברתית. כמו כן, הודות לטבעה הציבורי, היא תקדם את יוקרתו של מפעל ההתעמלות שלנו ותתרום להפצתו“. [שלושה מקומות מתוארים בציטוט: אולם ההתעמלות, מגרש המשחקים, ומולם בית המרזח, בו שותים לשוכרה. אחת ממטרות הפעילות באגודת הספורט היא להרחיק את המתאמן ובני משפחתו מסכנת האלכוהוליזם והניוון המוסרי.]

… מהגשמת רעיון זה יצמחו יתרונות לשני הצדדים: האגודה תרוויח עלייה במספר חבריה, בהשתייכותם, בנאמנותם וביציבותם, ואילו החברים בה יזכו לכך שבמסגרת הפעילות באגודה הם יהיו גם בתוך המשפחה. לבסוף ראוי לציין היבט נוסף, המעניק להצעה זו גם ערך עקרוני: אופיין המיוחד של אגודות ההתעמלות שלנו – הייתי אף אומר, יהדותן – יבוא לידי ביטוי גם בכך.  אגודות התעמלות משפחתיות יהיו אגודות התעמלות יהודיות באמת.⁵

[תרגום: נעם רז.]

איני יודע אם ז׳אן היילברון אכן הצטרף לקבוצת הוותיקים של בר-כוכבא, אבל מבין אחיו לפחות עוד ארבעה היו פעילים באגודה. אני חושב שהצלחתי לזהות אותם בצילום המתעמלים שהוצג קודם, נשענים על המקבילים, עומדים עליו, מאחורי אחיהם הבכור. אחד מהאחים, פליקס היילברון, אף שימש מאוחר יותר כגזבר אגודת בר-כוכבא. כך הביעו את יהדותם, וגם הגדירו מהי היהדות עבורם. בעקבות יוליוס משפחת היילברון הפכה משפחת מתעמלים יהודית.

*

אחד הארגונים שהתחרה עם בר-כוכבא על לב הנוער היהודי היה היוגנדווהר (Jugendwehr), צבא הנוער. [זה קצת דומה לגדנ״ע, מסגרת שהעניקה הכשרה קדם צבאית במחתרת ההגנה מ-1940 וממשיכה להתנהל עד ימינו. אבל אולי אסור להשוות.] הארגון קם בברלין ופעל בחסות השלטון ובעידודו. בני 14-20 השתתפו באימונים קדם-צבאיים, שכללו תרגול פיזי בסיסי ואימונים בנשק, בהנחיית קצינים ומפקדים במילואים מהצבא הקיסרי. אחת המטרות של הארגון הייתה לעודד מיליטריזם וצייתנות כאלטרנטיבה לאידיאולוגיה ופעילות הארגונים הסוציאל-דמוקרטים, שהשלטון תפס כאופוזיציה מאיימת.

תיאובלד שלום, דודו של חוקר היהדות גרשום שלום ומזכיר אגודת בר-כוכבא, פרסם בבטאון התנועה מאמר ביקורת חריף שקרא לנוער היהודי לא להצטרף לפעילויות היוגנדווהר. הוא טען שהנוער קל להשפעה ועלול להסחף בעקבות סימני הכבוד והמדים המעוטרים, לאמץ את המשמעת הצבאית ואת הציות העיוור, ולוותר על חירות המחשבה, שהיא ערך נעלה. את מאמרו סיכם בפנייה לקוראיו היהודים:

אנו נרדפנו והושפלנו בכל מקום. אין עם שסבל כמו עמנו, ועודנו סובל. אנו מחויבים לחנך את צעירינו כך שיהיו בעלי משמעת וכבוד כלפי מנהיגיהם, אך כשיגדלו ילכו זקופים, חופשיים, ובגופם הבריא תשרור רוח חופשית ובריאה.⁶

יוליוס היילברון לא היה שותף לעמדה האנטי-מיליטריסטית הזו, וחשב ששאלת המשמעת והציות הוצגה באופן שטחי. הוא היה גם מתעמל וגם חייל מילואים מסור. לכן, ראה את החינוך לצבאיות כבעל ערך, למרות הסכנה להשחתת מידות ולפגיעה באוטונומיה של הפרט. [אנו שונים בכך. אני רואה במיליטריזם רעל מסוכן. שילוב שלו עם לאומיות מוביל למקומות מסוכנים. אבל אני מוכן לשמוע דעות מנוגדות לשלי.] בגליון הבא של העיתון פרסם מאמר תגובה ארוך. אביא אותו כאן תוך קיצורים מסויימים.

[יוליוס לא היה כותב מחונן. אבל הוא בן משפחתי ולכן אני מוחל לו על הניסוחים המסורבלים. הוא כתב על מה שהיה חשוב לו, והשתמש בבטאון התנועה ככיכר עיר להבעת דעותיו. בנוסף, המאמר כולל התייחסות לשאלות שרלוונטיות עבורי.]

החינוך הצבאי והחינוך הגופני-ערכי בתנועת ההתעמלות

יוליוס היילברון

…יש לערוך הבחנה בין ההיבט הגופני להיבט המשמעתי של סוגי החינוך הנזכרים. החינוך הגופני הצבאי עוסק מצד אחד בחיזוק ובחישול הגוף כולו, ומן הצד השני בצבירת ביטחון ורכישת מיומנויות תנועתיות מקיפות. לשם כך, משמשים המצעדים המאתגרים ותרגילי אימון באמצעות משקל גוף. החיילים מתאמנים גם על מכשירים, אבל באופן מצומצם ומוגבל בהרבה מהמתעמלים. לבסוף, ישנם המסעות הצבאיים, שמהווים אחד מתרגילי הגוף החשובים ביותר, ומסייעים לגבר להגיע לשליטה מלאה על גופו. [הוא מתאר (מתוך נסיון, כך נראה) תוכנית כושר קרבי, לא שונה בהרבה מזו אותה חוויתי אני כחייל בצעירותי.]

לצד האימונים הגופניים הכלליים האלו ישנם גם אימונים מיוחדים לשימוש בנשק. אלו מכוונים להקניית התנועות והאחיזות בנשק, עד שהן הופכות מכניות ואוטומטיות ואין עוד צורך בהנחיות. כמו שאומר הסמל לפקודיו: "האיבר החשוב ביותר בגופכם הוא הרובה שלכם“. [משפט קלאסי, מעצבן ומוטעה. הרובה אינו איבר. לפני כ-30 שנים קיבלתי על עצמי נדר, לא לגעת בנשק חם. איני חש שגופי הפך חסר כתוצאה מכך.] 

על כל המיומנויות הללו עובדים מצד אחד באופן אינדיבידואלי. כל חייל נדרש ללמוד כיצד לעשות שימוש מיוחד בגופו שלו לצורך השימוש בנשק וביצוע התנועות הנדרשות. ומצד שני, עליו ללמוד גם כיצד לפעול כחלק מיחידה אחידה, צוות של גברים, מבלי לבטא את האינדיבידואליות שלו. 

מטרת האימונים הללו היא לשכלל את היכולת להשתמש בגוף כולו כמקשה אחת, ולא כאוסף של איברים שונים. [מטרת הכושר הצבאי הוא לאפשר את הפעולה הצבאית. הגוף הוא כלי עבודתו של החייל.]

במסגרת אימוני המתעמלים אין מייחסים חשיבות רבה להיבט זה, שהוא מהותי עבור החיילים. בהתעמלות מדגישים דווקא את פיתוח כלל האיברים וקבוצות השרירים, על מנת להתגבר על מאמצים מסוגים שונים ולאפשר שימוש יוצא דופן בגוף. מסיבה זו, בכל שיטות האימונים בהתעמלות עובדים על פיתוח פלג הגוף העליון והתחתון גם יחד, מתאמנים על מכשירים שונים ומטפחים כוח, סיבולת וקואורדינציה. ואכן, כל מתעמל יודע כי חזרה תכופה על אותם תרגילים ערב תחרות איננה נחוצה ואף נחשבת לבעייתית. היא מנוגדת למהות ההתעמלות.

בניגוד לאימון הצבאי שמתווה דרך אחת ואחידה עבור כל החיילים, בהתעמלות מטפחים, לצד ההיבט הקבוצתי, גם את האימון והדרך האישית של כל מתעמל. המאמנים מכירים בחשיבות הקבוצה ומבקשים להביא את כל אחד מהמתעמלים לדרגה טובה של שליטה בכל אחד מן המכשירים. אבל באותו זמן, יש לכל אינדיבידואל תכנית מיוחדת משלו, שמתאימה לצרכיו, לחולשותיו ולחוזקותיו. [הוא עצמו חייל ומפקד, וגם מתעמל, מדריך ומאמן התעמלות. הוא מתאר כאן את חלקי הזהות השונים הללו בדמותו.]

כך שבצבא מבקשים להביא את היחידה כולה לידי אחידות ומטפחים פונקציות גופניות מסוימות. בהתעמלות מפתחים את הגוף כולו באופן שווה ואין מבקשים להביא את המתעמלים לידי אותם הישגים. להפך: מטפחים את הייחודיות וההבדלים בין המתעמלים השונים ואת המטרות השונות שלהם.

הבדל חשוב אפילו יותר בין החינוך הצבאי להתעמלות, קשור ביחס שלהם למשמעת. הצבא מבקש לעשות את החיילים בו לעמידים, עד כדי שהם נעשים, במתכוון או שלא במתכוון, לברוטאלים. [גם את התהליך המתואר כאן אני מכיר, לצערי. אבל אני מניח שהמציאות שהוא הכיר, האכזריות והקשיחות של הצבא הקיסרי, שנבנה במסורת הצבא הפרוסי האימתני, היתה קשה הרבה יותר. שוב, אין לי ברירה אלא להשוות. אני יכול להבין את חוויותיו של יוליוס דרך זכרון חוויותי שלי.] הקשיחות והלקוניות של החיים הצבאיים, מביאים איתם סוג אחרי לגמרי של הלך רוח מזה שאנו מוצאים בחיים האזרחיים. התמודדות עם הדרישות הקשות במחנה הצבאי, מאלצות את החיילים לסגל לעצמם מצב של קשיחות מתמדת. באותו זמן, ההתחשבות המועטה בצרכיו של היחיד וחוסר היכולת להגיב ולציית לכל הפקודות – מקהים במהרה את הרגישות האישית. [זה תהליך שטיפת מוח מוכר לכל מי שעבר טירונות.] החייל מתרגל לכל אלו, ובמהרה מתחיל להפנות את אותו קושי שחווה בעצמו כלפי אחרים. הטרנספורמציה הזו היא ממש מדהימה, והיא מתקיימת גם בקרב האנשים העדינים והמחונכים ביותר. עם גיוסם אל הצבא – הם מזועזעים מהטון ומהיחס, אבל לא עובר זמן רב והם מתרגלים לכך. הם מתחילים לקלל באופן הגס ביותר ומאבדים את היכולת לחוש אמפתיה לסבלם של אחרים, גם כאשר הוא גדול ביותר. אין בכוונתי לטעון, שהמקצוע של החייל דורש קלקול מוסרי. אלא זאת: אופי רך מדי אינו מתאים לצבא ולמשרתים בו. שכן, מי שהוא בעל אופי כזה, עלול להתמלא להתמלא בחרדה במקרי חירום, ולא להצליח להשתמש בנשק שלו כיאות ובהתאם לנדרש בסיטואציה מסכנת חיים. [גם אני הייתי עדין ומחונך בצעירותי. איני חושב שהצבא השחית אותי במידה שהוא מתאר, אבל הרגשתי את הכוח האפל ויצר ההתבהמות וראיתי שהיו מי שהתמסרו לו.]

זה כמובן נכון גם בנוגע למתעמלים. גם אצלם אין מקום לרגישות מוגזמת או אופי חלש. שכן, האמון שהם רוחשים לכוחם וחוויות הניצחון והעליונות על אחרים, מקנים למתעמל הליכה בוטחת. הוא מסוגל להתמודד עם התקפות שלא במקום בשלווה, ויודע כיצד להדוף ולהפנות אותן בחזרה אל המקום שממנו באו. [המתעמלים היהודים שימשו ככוח הגנה והתרסה אל מול הפעילות האנטישמית הענפה בקמפוסים וברחובות של ברלין. גם כאן, יוליוס כותב מתוך נסיון. הוא היה צריך להתמודד עם קללות ועלבונות כל חייו.] אין בנו את אותה גמישות יתר יהודית, שהיא לכאורה אמצעי להשגת שלום, אבל בסופו של דבר מובילה רק להתעללות. במקום זאת, האימון בהתעמלות מלמד אותנו לשמור על עצמנו באמצעות הצבת גבולות פנימיים. אין פירוש הדבר, שאנו אוטמים את אוזנינו לגסויות האלימות שברחוב, מתוך תחושת עליונות מדומה על התוקפים. אבל תקיפה בחזרה היא למעשה רחוקה מאוד מחוסן אמיתי. [זה ממש בושידו, קוד לוחם, בגרסא פרוסית/יהודית.]

אנו מוצאים לכאורה דמיון חיצוני בין החינוך הצבאי וזה של ההתעמלות למשמעת. אולם למעשה, השניים שונים זה מזה באופן תהומי. ההבדל טמון ביחס למשמעת. מטרתו של החינוך הצבאי היא לטפח רב"ט צייתני באופן עיוור. זה מוסיף להיות כך, גם בעת המודרנית ולצד כל כלי הנשק המשוכללים שלה. הם אמנם נטלו מן הגבר החייל הרבה מעצמאותו, אבל התכלית של החינוך הצבאי מוסיפה להיות כשהייתה: הכשרת חיילים שגם בשעת סכנה גדולה יצייתו לכל פקודה בלא שאלה ואף ימלאו אותה כהלכה.

גם פקודות בתחום ההתעמלות יש לציית בנכונות וכהלכה. ההבדל שבין שני סוגי הפקודות טמון במושאיהם השונים וביסוד שממנו הן שואבות את סמכותן. התוכן של הפקודה הצבאית יכול להיות כל פעולה: תפירה של כפתור, כאילו הייתה מאבק לחיים ולמוות, עבודת ניקיון, כאילו הייתה ביקור בבית האל. בכל אחד מן המקרים הללו נדרשת מן החיילים אותה מידה מוחלטת של צייתנות. למעשה, בצבא, קיימות רק חריגות מועטות מכלל זה, כלומר מקרים בהם אי-ציות לפקודה אינו טומן בחובו עונש – הגנה עצמית וסירוב לבצע פשע פלילי או זוועה. [והרי הגדרתה של פקודה בלתי חוקית בעליל, בגרסה המקומית.] למשל, כאשר הממונה על חייל פוקד עליו להתעלל בפלוני, או בשעה שהפילדמרשל מצווה על החייל לקפוץ אל תוך קברים או ״לעסות״ חבר צוות מפני שהוא חלוש וזקוק לחיזוק. רק במקרים מן הסוג הזה אי ציות נחשב ללגיטימי. [מה זה?! האם גם את ההתעללויות הללו הוא מתאר מנסיון? והאם ל״עיסוי״ שהוא מתאר יש משמעות מינית? כמה התעללויות מיותרות ספגו, סופגים וייספגו חיילים בעבר, בהווה ובעתיד? מדהים כמה חארות יכולים להיות אנשים בשם אהבת המולדת.]

מנגד, התוכן של דרישה לציות בתחום ההתעמלות חייב תמיד לעמוד בכפיפה אחת עם המתעמל – הן מן הבחינה החיצונית (המקום והזמן) והן מהבחינה הפנימית. מבחינה חיצונית – הפקודה צריכה להינתן בזמן ובמקום המיועדים לאימונים, למשל באולם האימונים או במסגרת נסיעה המיועדת למטרה זו. [דרגות המתאמנים בבר-כוכבא היו היררכיות, ונקבעו בתקנון האגודה. כמו מסגרת צבאית, אימון ספורטיבי גם הוא זירה אפשרית של ניצול. כשאני הייתי ספורטאי צעיר הייתי מוכן לעשות הרבה כדי לרצות את מאמני, ולמזלי זה לא נוצל לרעה. גם כאן, יוליוס יודע על מה הוא מדבר. בטוח שגם קוראיו יודעים ומכירים סיפורים. באמצעות דיבור על מיליטריזם המאמר עוסק בשאלת גבולות הציות במסגרת ספורטיבית. כל הכבוד על זה, דוד יוליוס.]

הביאור שהתחלתי להציע איננו מספיק, ושום אדם חושב לא יוכל לקבלו. במילים אחרות, אילו היינו מבקשים להסביר את המשמעות של פקודה התעמלותית רק בהסתמך על דברים אלו, היינו נותרים עם אפיון שטחי ומכאני. תפיסה מלאה של המשמעת הנדרשת מן המתעמל, חייבת, אם כן, ללכת רחוק ועמוק יותר. באופן אישי, נדמה לי שהמהותי כאן הוא שפקודת ההתעמלות שואבת את סמכותה מתוקף מטרה שהמתעמל מעמיד עבור לעצמו. או לחילופין, מכך שהיא משרתת תכלית של ארגון מתעמלים שהמתעמל חבר בו. וכיוצא בזה – פקודה שנמצאת בתוך גבולות אלו יש למלא, ואילו לפקודה שמצויה מחוצה להם – ניתן לסרב. 

כעת, אפשר לחשוב על המקרה הבא. המתעמל מצווה לעשות דבר מה, אולם לאחר שהוא בוחן את הפקודה, הוא מגיע לידי מסקנה כי היא נמצאת מחוץ למעגל ששרטטנו, וכי היא מצמצמת את חירותו האישית באופן שאינו מתקבל על הדעת. אולם לצד זה, גם ברור שהחלק המצווה, שנתן את הפקודה, מניח שהוא בעל הצדקה לתת את פקודה זו, מה שעלול להוביל לוויכוח. אולם, על השאלה האם היה על מתעמל מסוים לציית לפקודה כזו או אחרת – לא יכול להיות ויכוח. שכן, מי שמביע תלונה על פקודה מסוימת, הוא לרוב גם בעל האפשרות להביא את המקרה לדיון, ולהכריע בשאלת הלגיטימיות של הפקודה בהתאם לחוקי הארגון. [כלומר, ואחרי התפתלויות כמו פילוסופיות, אם דרישה לציות מרגישה לא בנוח, אם היא חורגת מגבולות האימון או הגבולות האישיים, רצוי שלא לבצע אותה. ואני אוסיף את המובן מאליו: חובה לא לבצע אותה.]

חשוב לתת את הדעת על הבדל עקרוני נוסף בין הצבא לארגוני מתעמלים. בצבא, ההכרעה בדבר הלגיטימיות של פקודה מסוימת נתונה בידיהם של קצינים, ולא בידי החייל המתלונן. ואילו בארגוני המתעמלים אין היררכיה כזאת, וכולם שווים במובן זה. [זה עיקרון יפה וחשוב. ההיררכיה לא סותרת את השוויון. ארגון המתעמלים הוא ליברלי במהותו, ואין בו לאיש זכויות יתר.] לפיכך, ההחלטה האם לציית לפקודה מסוימת, נתונה הלכה למעשה – בידיו של כל אדם. מה שמעלה את השאלה בנוגע למקור סמכותה של פקודת ההתעמלות.

בצבא, הפקודה מיוסדת על כוח, ולא סתם כוח, כי אם זה החזק ביותר: כוחה של המדינה. החיילים חייבים לעשות את שמצווה עליהם, ואין זה משנה כל עיקר אם יש להם תשוקה לעשות כן, אם זה מעניין אותם או אם הם מוצאים פקודה זו שימושית, חשובה או נוחה. הם אינם חופשיים, כי אם מוכרחים. ואילו בהתעמלות – הרי זהו דבר אחר לגמרי! מתוך רצון חופשי אנו מצטרפים לאגודה, ומה שמניע אותנו הוא המשאלה ליטול חלק בדבר גדול ומשותף. אם אנו נתקלים בדרישה שהיא מעבר ליכולתנו, שמאלצת אותנו לעשות יותר מהאש שבוערת בתוכנו, אנו רשאים תמיד לשוב לאחור. [בתוך קבוצת מתעמלים לפרט יש זכות לקבוע את גבולותיו ואת מטרותיו האישיות. זאת שיטת חיים יפה.] אנו בעצמנו מעמידים את איברנו לרשות האגודה. כוחו של רצוננו הוא זה שמצווה עלינו ומעמיד אותנו במקומנו. לעולם לא נוכל למצוא את עצמנו בעמדת עליונות על פקודותיו.

חשוב להבין שהמטרה איננה טיפוח היכולת להתמסר ולהשתעבד לשם ההתמסרות והשעבוד. מדובר באמצעי להשגת מטרה נעלה – להעיר את הלא מודע ולאגד את הרצונות האינדיבדואליים השונים תחת סמכות אחת. סמכות אשר אליה היחיד יוכל להכפיף את עצמו, ושדרכה המטרות הלאומיות של המאה החדשה הזו יוכלו להתמלא. [ועדיין, על פי דבריו המטרה היא לטפח את היכולת להתמסר ולהשתעבד. המטרה הלאומית מקדשת את האמצעים.]

הרגש הזה עדיין איננו חי מספיק בעם שלנו. זהו גם מקור טעות מרה ושכיחה אצל סופרים יהודים רבים בני זמננו. אלו משתחווים בפני התבונה של קוראיהם, וגורסים כי בשל הכושר הביקורתי המפותח שלהם קשה ליהודים להשתכנע בדעות אחרות. אולם, למעשה, הסבר טוב יותר ניתן למצוא במילותיו של משה רבנו – "עם קשה עורף" אנחנו. [צריך לחזק את רגש ההתמסרות ויכולת ההשתעבדות למנגנון אצל היהודים, מסתבר. כל הביקורתיות היהודית המעצבנת הזאת, של הסופרים יפי הנפש. אני מקבל זאת כביקורת אישית עלי.] זה מתבהר אפילו עוד, כאשר שוקלים את העם היהודי אל מול העם הגרמני והארגון הנוקשה של המפלגה הסוציאל דמוקרטית שלו. חשוב לזכור כי הצלחתה נעוצה במשמעת הרוחנית החיה בעם זה, שהיא תוצר של דורות של חינוך ברוח הצבא הפרוסי. [הנחת היסוד שלו היא שהסוציאל דמוקרטים הגרמנים מנצלים את החינוך הצבאי ברוח הצבא הפרוסי כדי להבטיח את הציות של חסידיהם.] לנו חסרים עדיין גישה וחינוך שכאלו. אנו, היהודים, איננו מורגלים בהתארגנות שכזאת, משום שהארגון הלאומי כשלעצמו הוא עוד חדש עבורנו. לפיכך, על מנת להשיג את כל מה שציינו קודם, עלינו לפרק את ההתארגנות היהודית הישנה ולבנות אותו מחדש.⁷

[תרגום: נעם רז, בהשמטות קטנות שלי.]

*

בשנת 1903, בקונגרס הציוני בבזל, נערכה על הבמה תצוגת התעמלות מרשימה, מלווה בהרצאות על חשיבות הפיזיות בקידום הרעיון הלאומי. כל מנהיגי הציונות צפו והגיבו בהתלהבות. למשתתפים חולק מדליון כסף לאות זיכרון. קונגרס זה מכונה בהיסטוריוגרפיה הציונית ״קונגרס אוגנדה״. חלק מהמשתתפים ודאי זכרו אותו כ״קונגרס המתעמלים״. יוליוס היילברון היה, כפי הנראה, אחד מראשי המתעמלים הללו. 

השילוב המוזר בין מיליטריזם ואהבת חירות, פטריוטיות גרמנית ולאומיות יהודית, המשיך ללוות את יוליוס גם בהמשך. אני חושב שההתעמלות שמשה עבורו סגנון חיים שאפשר לגשר על הסתירות באישיותו ובזהותו. הוא התבלט עוד פעם אחת בתולדות הספורט העברי, כאשר שימש כמזכיר והמארגן של כינוס אגודות הספורט היהודיות בוינה, בשנת 1906. זה היה רגע משמעותי עבור הספורט היהודי, שסימן מעבר בין פעילות של אליטה העוסקת בעיקר בהתעמלות לא תחרותית לפעילות הפונה אל ההמון, ועוסקת בסוגי ספורט שונים. הצלחת הכינוס הזה יצרה את ארגון הגג הראשון של הספורט היהודי, תשתית לארגון ״מכבי״. [למרות הקשר המשפחתי, איני מסוגל לאמץ גאווה של אוהד מכבי. איני מכביסט, חלילה.]  

יש טענה שהתעמלות, ובעיקר ההתעמלות הגרמנית ברוח הטרנן אינה באמת ספורט, מאחר שהראווה והאימון הגופני האישי והקבוצתי חשובים בה יותר מהתחרות. על פי טענה זו ניתן לדבר על ספורט עברי רק כאשר יהודים מתחילים להתאמן ולהתחרות במשחקי כדור, שחייה ואתלטיקה, אחרי מלחמת העולם הראשונה. איני מסכים. [זאת טענה טפשית וקטנונית, שנותנת חשיבות יתר לכדורגל ולמהגרים לארץ ישראל. קבוצות התעמלות ספורט קמו בעקבות ובהשראת בר-כוכבא בכל רחבי אירופה ומזרח אירופה. עיתון המתעמלים היהודים מילא בהצלחה גמורה את תפקידו.] 

אגודת בר-כוכבא לא רק סללה את הדרך אלא היתה בעל משמעות בזמן אמת. השפעתה לא היתה מוגבלת לתחום הספורט. תנועת ההתעמלות הייתה אידיאולוגיה במקביל להיותה מכונת תעמולה. רעיונות תנועת ההתעמלות הגרמנית השפיעו על המחשבה הציונית וחדרו אליה. 

ליוליוס, הדוד של סבתא יודית ולבני משפחתה האחרים יש חלק משמעותי בכך.

1. כל הגליונות זמינים ברשת. קיימים עותקים פיזיים בספריית וינר באוניברסיטת ת״א. זה חומר שמשתוקק למחקר מעמיק יותר. https://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/cm/periodical/titleinfo/4921092 ↩︎
2. Jüdische Turnzeitung 1 (1900) – עמ׳ 1 ↩︎
3. הארכיון הציוני, PHG\1019434 ↩︎
4. Jüdische Turnzeitung 1 (1900) – עמ׳ 10-11 ↩︎
5. Jüdische Turnzeitung 4 (1903) – עמ׳ 62-64 ↩︎
6. Jüdische Turnzeitung 5 (1903) – עמ׳ 83-85 ↩︎
7. Jüdische Turnzeitung 6 (6.1903), עמ׳ 97-102 ↩︎