קול הרעם

כמו אחותה הצעירה ושאר בני המשפחה פרט להוריה, גם רות דונט, אחותה של סבתי, עזבה את וינה לאחר האנשלוס. אבל שלא כמו סבתי, רות נשארה באירופה. הדה אימה אסרה עליה להצטרף לקבוצה שהתכוננה לעליה בצ׳כוסלובקיה.

רות סיימה את לימודיה באוניברסיטה ימים ספורים לפני הפלישה הנאצית לאוסטריה. זו הייתה פתיחה לקריירה אקדמית שנקטעה והמשיכה רק אחרי המלחמה כחוקרת ומרצה ליוונית עתיקה. כדי להתרחק מהעיר הצליחה להשיג אישור לנסוע לאיטליה, שם גר אחיה של אימה. הוא ואשתו, שהייתה ממוצא איטלקי-יהודי, ברחו לשם קודם מגרמניה, וב-1938 ניהלו פנסיון בפירנצה. רות התארחה אצלם, וניצלה את ההזדמנות בכדי לפרוק מעט את עול משפחתה. היא והתקרבה לחברי קבוצת בח״ד (ברית חלוצים דתיים), תנועת נוער דתית יהודית, שחבריה שהו באותו זמן בעיר בהכשרה לעלייה. חלקם הגדול היו ממוצא מזרח אירופי, האוסטיודן שמשפחתה סלדה מהם. רות גילתה שקסם ושמחה מלווים את אדיקותם הדתית.

אחיה של אימא ואשתו ניסו למצוא דרך לעזור להדה ולארנולד להשיג אשרת הגירה. הם חשבו שנישואים של רות לאמריקאי מבוגר, שהתארח בפנסיון, יכולים להפוך אותה לאזרחית אמריקאית, ושכך תוכל לסייע להוריה לברוח מוינה. אבל היא לא הסכימה להיות מסורסרת כך.

במקום זה, וכדי להתחמק ממרות משפחתה, הצטרפה לקבוצת החלוצים הדתיים, שחיה יחד, כקיבוץ. איתם עזבה את איטליה ועברה להולנד. היא המשיכה לכתוב להוריה, אבל כמובן שלא יכלה לסייע להם, כך שהם היו אלה שדאגו לה. בסופו של דבר עברה את המלחמה וניצלה בגלל נדיבותם וגבורתם של הולנדים שהסתירו אותה עד השחרור.

אני שונא לכתוב על השואה. זה אוסף טרגדיות וסיפורי אובדן שכרוכים יחד באופן שאני חש שפוגע בייחודם של הקורבנות. וזה מבאס רצח: הנסים הספורים, כמו השרדותה של רות, הם שוליים אל מול ההשמדה ההמונית. השואה היא רוע טהור, חור שחור בתרבות האירופית שמקשה עלי עד היום לאמץ אותה לגמרי. אבל צריך לספר את הסיפור עד תום.

כמובן שהדה וארנולד דונט לא ידעו שמה שעובר עליהם זה השואה. הם עשו מה שצריך, התמודדו עם הקשיים וקיוו לטוב. לאחר שמאמציהם להגר נכשלו היו כלואים למעשה בוינה, בחסות הקהילה היהודית שהמשיכה לשתף פעולה עם השלטון הנאצי בחיסולה המוחלט שלה עצמה. הקהילה ריכזה את היהודים שנותרו בעיר לבניינים בהם חיו בהמתנה לגירוש, וכך עזבו הדה וארנולד את הדירה בה גידלו את שתי בנותיהם ועברו לגור לא רחוק, קרוב לתחנת הרכבת ממנה יצאו המשלוחים.

הנאצים העבירו לקהילה דרישות למספרי מגורשים וקבעה את היעדים לגירוש, והקהילה היא שדאגה לרשימות הנוסעים ולכך שיתייצבו בזמן ובמקום שנקבעו. כמו מנגנון ההגירה שהפעילה קודם לכן, גם הגירוש נוהל באופן מסודר ויעיל. הסדר נשמר בין השאר מכיוון שרובם של המגורשים האמינו שזוהי באמת הגירה לצורך עבודה.

בסדר השיבוץ למשלוחים וביעד הגירוש הייתה התחשבות מסויימת בעברם ובזכויותיהם של המגורשים. אחיה המתים של הדה, ושירותו של ארנולד בצבא האוסטרי אולי עזרו בכך שהיו באחד מהמשלוחים האחרונים שעזבו את העיר, באוקטובר 1942. אולי זו גם הסיבה בגללה לא נשלחו ישירות להשמדה אלא לגטו טרזיינשטט (Theresienstadt), לא רחוק מפראג. 

טרזיינשטט היה שונה מגטאות אחרים בכך שלא נבנה לצד או כחלק מעיר אלא היה עיירת מבצר עתיקה, מוקפת חומה, שכולה  הפכה למחנה ריכוז ועבודה יהודי. הצפיפות הייתה נוראית, היו בו רעב ומחלות, אבל הוא היה גרוע פחות מגטאות אחרים. במשך תקופה מסויימת שימש כ׳גטו לדוגמא׳, הוקם בו מחנה משפחות של מגורשים מדנמרק והוא אירח ביקור של נציגי ׳הצלב האדום׳ כדי להוכיח שתנאי המאסר של היהודים טובים מכפי שנטען. זה היה, כמובן, מנגנון הונאה שטני, אבל בזכותו האסירים רעבו פחות. 

הצייר הצ׳כי פרנטישק מוריץ נאגל היה אסיר במחנה, וצייר את הדרגשים הצפופים במגורי הגברים. הצפיפות והתנאים הקשים ברורים. אבל רואים גם שאנשים ניהלו את חייהם, ניסו לשמור על פרטיות, תלו בגדים לאיוורור, חיו. המזוודות שהביאו איתם מסודרות ומשמשות לאכסון חפציהם, השמיכות עטופות ציפות צבעוניות. בראש הדרגש העליון מה שנראה כמרפסת מאולתרת, שכיסא ניצב עליה. אני מתאר לעצמי שבסוף ימי העבודה המפרכים, לפני השינה, נשמעו במקום הזה לא רק קולות בכי אלא גם רכילות בטלה וצחוק.

מעט אחרי ביקור משלחת הצלב האדום, שהמחנה שופץ ויופה לכבודה, צולם בטרייזנשטט סרט קולנוע, שהתיימר להציג את החיים בו. שמו הרשמי היה ׳טרזיינשטט: סרט תיעודי מאזור ההתיישבות היהודית׳, אבל האסירים כינו אותו ׳הפיהרר מעניק ליהודים עיר במזרח׳. 

אורכו המקורי של הסרט היה כ-90 דק׳, אבל עותקיו וחומרי הגלם שלו אבדו, פרט לסצנות ספורות. נשמרו גם התסריט המקורי ועדויות על הפקתו. 

בסצנות ששרדו רואים את בתי המלאכה בגטו, פועלים עובדים במרץ בסדנת מתכת, פועלות עסוקות בייצור כלי קרמיקה, ועוד מלאכות, שאת כולן הם עושים בעליצות ובחדווה. זו הגשמה כפויה של הדרישה האנטישמית מהיהודים, שישנו את אופיים הטפילי ועסקו במקצועות מועילים לחברה במקום בעסקי אוויר מיותרים. 

בסיום יום העבודה כולם מגיעים לחצר המבצר העתיק, כדי לצפות במשחק כדורגל. קבוצה במדים כחולים משחקת מול קבוצה בלבן. מגן דוד תפור לתלבושות השחקנים והשופט. 

הסרט מתאר את המשחק כנמרץ וקצבי. כאשר אחד השחקנים יוצא מתחומי המגרש הוא מועד לתוך קבוצת נערות, הצופות בו משוליו. הן מצחקקות בבושה והתרגשות. שתי הקבוצות משחקות בלהט. הקהל מעודד את השחקנים הצעירים והחסונים. הקבוצה הכחולה היא שמבקיעה לבסוף.

זו תעמולה, כמובן, אבל גם תיעוד. המשחק הזה התקיים, ואסירי המחנה צפו בו. גם משלחת הצלב האדום צפתה במשחק ליגת הכדורגל של טרייזנשטט. הספורט היה חלק מפעילויות התרבות שארגנה מועצת היהודים שניהלה את המחנה. הוא בוודאי היה הסחת דעת נחוצה. כשצפיתי בסצנה חשבתי שאני מצליח לזהות את הדה, יושבת על ספסל, פניה כהים וזוויתיים, דומים לשל סבתי בזקנתה. איני חושב שזו היא, אבל אולי, מדוע לא? אני מקווה שהזמן שבו הייתה אסורה במחנה לא היה כלל רק חיי סבל.

הסרט הוא פנטזיה נאצית על עיר דמיונית, שבה חיים רק יהודים, מבודדים מהסביבה הארית אותה הם מזהמים בנוכחותם. זה מקום אוטופי, מכיוון שבו נפתרת הבעיה היהודית באופן פלאי. זו לא ממש תעמולה אלא יותר אליבי שמיועד למי שהפעילו את המנגנון. הקרנותיו היחידות היו לסגל המחנה ולנכבדים נאצים, שבודאי חשו גאווה על ההישגים שהשתקפו בו. זה מקסם שווא ורמייה, מכיוון שלא רואים בסרט את הסבל, הרעב והמוות, ולא כלולים בו המשלוחים למחנות ההשמדה, בהם נרצחו רוב האסירים, האימה הנוראית שבודאי ליוותה את חיי כל מי ששרד בו. המוות היה קרוב, והחרב הייתה תלויה מעליהם כל העת. קשה לדמיין את הקושי.

הדה וארנולד דונט חיו בטרייזנשטט כמעט שנתיים שלמות. העיר של הפיהרר הייתה ביתם. הם אמנם ישנו בנפרד, אבל המשיכו להיות רשומים כמשפחה. בטח היו להם עבודות ועיסוקים. אולי, חוץ מאירועי הספורט, הלכו לראות הצגות או לשמוע מוזיקה. בודאי נפגשו עם אנשים רבים שהכירו. היו במחנה קרובי משפחה שלהם, בעיקר מהצד של ארנולד. זה היה מחנה המעבר והריכוז של יהודי מורביה ובוהמיה, המחוזות בהם נולדו צבי יוסף דונט וברטה ג׳ייטלס. הם בטח סיפרו להם על בתם האחת שהגרה לפלסטינה, ועל השנייה, שסיימה את אוניברסיטת וינה וחיה בהולנד. הם ראו את הקרובים האלה מגורשים ליעד עלום במזרח, נפרדו מהם לפני שעזבו והמשיכו הלאה.

 אולי זכויות היתר של הדה, כבת למשפחה שכולה, המשיכו להגן עליה מפני גירוש מוקדם גם כאן. הם נשלחו לאושוויץ יחדיו, באחת מהרכבות האחרונות, ב-1 באוקטובר 1944. אני מתאר לעצמי שנרצחו מעט אחר כך.

אבי, נכדם הבכור, נולד בבית חולים ברחובות כחצי שנה לפני שעלו על הרכבת שהובילה אותם למותם. אין סיכוי שידעו על כך, או שסבתי ידעה על גורלם. 

לכאורה לא נותר להם כל זכר. אבל משהו מהם חי בי, ובאחותי, ובילדינו, ובילדיה ובני משפחתה של רות נויברגר, אחותה של סבתי, שנקראה כך על שם בעלה, ניצול ברגן בלזן, אותו פגשה אחרי סוף המלחמה. 

זו לא רק גנטיקה אלא גם מורשת, זכרון כלשהו שאנו משמרים בעצם היותנו. זה הסיפור המשפחתי שגם אהובתי וגם בתי הם חלק ממנו. כתבתי אותו בשבילן.

פריס, דצמבר 2023

רשימה זו מסכמת את ׳הצד של יודית׳, שהוא חלק מפרויקט המשפחה

הרשימה הקודמת

הקטעים ששרדו מתוך הסרט הנאצי על טרייזנשטט