ארכיון קטגוריה: Uncategorized

השחקן מאמריקה – גרסה דיגיטלית

השחקן מאמריקה

פרויקט המשפחה

לגרסת PDF מלאה

התנצלויות פתיחה 

כבר שנים שההיסטוריה המשפחתית שלי קוראת לי שאספר אותה, כאילו שאם אני לא אעשה זאת משהו חשוב, בעל משמעות, יעלם וישכח. אני מתבייש בתחושה הזו, חושש שהיא יוהרה ריקה. משפחתי אינה מיוחדת יותר מכל משפחה אחרת. ובכל זאת. ההיסטוריה המשפחתית יצרה אותי והשפיעה עלי, אבל היא מעניינת אותי לא רק בגלל זה. דווקא בגלל שהיא פרטית ומסויימת מאורעות ותהליכים גדולים משתקפים בסיפורים השונים הקשורים בה ובדמויות המעורבות בהם. ולכן הנסיון להבין ולספר את ההיסטוריה המשפחתית שלי הוא גם ניסיון להבין ולספר את המציאות, כפי שחוו והבינו אותה בני משפחתי, הקרובים והרחוקים. 

בא לי להתחיל רחוק. אספר כאן על קרוב משפחה נשכח, שבכלל לא ידעתי על קיומו עד לאחרונה. אני שואף שסיפורו יהיה פתיחה למסע אליו אני יוצא, מעין פרויקט אישי, פרויקט המשפחה.

מותו המוזר של אדולף היטלר

בראשית הקיץ השתתפתי בחתונה משפחתית, מנהג נדיר עבורי, גם בגלל שכלל יציאה מהעיר. אני טיפוס מקומי ושכרתי מכונית לפי שעה לרגל העניין, אבל תכננתי לא נכון את איסוף בתי, שבאה אתי, מחזרת תזמורת בה השתתפה במרכז המוזיקה העירוני ביפו, ונתקעתי בפקק של מכוניות שבאו לצפות במופע של אייל גולן באצטדיון בלומפילד. היא לא לקחה איתה טלפון, כך שלא הצלחתי להודיע לה על האיחור וכשסוף סוף נפגשנו אני כעסתי, היא בכתה, וכל הסיפור היה מבאס מאוד. היה ברור שנאחר, כמעט ויתרנו אבל לא רציתי להודות בכשלון. נהגתי מהר אבל לא מדי, ותוך כדי כך בתי ואני נרגענו. כך שוחחנו וצחקנו כל הדרך לקיבוץ חולדה, שבכניסה אליו נמצא גן האירועים. אמנם כמעט החמצנו את החופה, אבל הכל היה בסדר, והדרמה הקטנה נשכחה. פגשנו את אחותי וילדיה ואת בת זוגו של אבי המנוח, שהגיעה במיוחד מגרמניה לרגל האירוע המרגש. זה היה כיף, וכך גם לראות פרצופים שאני מכיר רק מהזדמנויות כאלה, השייכים לפלג המשפחה הרחוק מאיתנו, להבחין בילדים חדשים, להבין שמעכשיו יתווסף עוד ענף לעץ המשפחה שלנו. רגעים כאלו, של איחוד והצהרות אהבה פומביות, משמחים אותי. 

מאוחר יותר, סביב השולחן שיועד לקרובי המשפחה מצד סבתו של החתן, שניצב בצד רחבת הריקודים הרועשת, פגשתי בקרוב רחוק, בן אחותה של סבתי המנוחה. לא נפגשנו פעמים רבות, אבל אני מעריך אותו מאוד והוא טוב לב ואמיץ. שוחחנו בהזדמנות קודמת על שורשי הקשר המוזר והקשה בין אמו וסבתי, שתי אחיות שחיו בנתק מוחלט זו מזו. המוזיקה הרועשת לא איפשרה לנו לדבר הפעם, אבל הוא זכר את שיחתנו הקודמת והביא עמו מסמך שכתבה אימו, עדות ישנה שלה המתארת את משפחתן המשותפת. כשקראתי בה שמתי לב לדמות המוזכרת בחטף, שלא הכרתי קודם. הוא יהיה גיבור הטקסט הזה, אחד מאחיו של אביה, הדוד המשותף שלה ושל סבתי. 

היא כתבה ששמו היה לודוויג דונאט, שנולד בוינה בשנת 1900 ומת בניו-יורק בשנת 1967. לדבריה, היה ׳שחקן בחסד עליון׳:

… מייד אחרי גמר ב״ס תיכון נכנס לב״ס לשחקנים והגיע לבמה היוקרתית בברלין, עם תפקידים ראשיים. הוא נטה לתפקידים סנטימנטאליים, פעם ראיתי אותו עוד לפני עליתו המסחררת בהצגה, עם הנושא ״משולש״, והוא היה המפסיד; זה לא היה לפי רוחי הרומנטית, אך אז טרם הבנתי, שהשחקן מקבל תפקידים בהתאם לאופיו; לולי היטלר, היה ודאי מועמד לתפקיד של ״מפיסטו״, בפאוסט של גיתה. כשהתבגרתי… הבנתי, מה חשיבותם של שחקנים הנוטים לתפקידים של נוכלים ו-״מפסידנים״.

היא מתארת שחקן מצליח, אמנם לא כוכב אבל אמן במלאכתו, לוזר טבעי, בעל צד אפל. רות הייתה רוצה שהדוד שלה יהיה גיבור ההצגה, אבל מבינה את חשיבות הנבל, כמי שיוצר את העלילה. מפיסטו, השטן, מצליח לשכנע את הדוקטור הטוב למכור את נשמתו. בלעדיו אין פאוסט. היא ממשיכה ומתארת  באופן תמציתי את תולדות חייו. ברור מאופן תאורה שלא הייתה קרובה במיוחד אליו:

…כבן 20 התחתן עם בחורה יהודית מבוגרת ממנו, נגד רצונה של אמו ונגד רצונם של כל אחיו. אחרי שנים מספר התגרש והתחתן עם בחורה נוצריה, מריאה, אותה אהבתי מאוד; היא היתה 10 שנים מבוגרת ממני ואהבנו אחת את רעותה. גם ממנה התגרש, כבר באמריקה לשם עבר ב-1938; שם היו לו צרות רבות: השפה הנה המכשיר העיקרי של השחקן, ולמרות כשרונו ושמיעתו הטובה (הוא שר גם יפה, באריטון, וכמה גאה הייתי, כשזכיתי ללוותו בפסנטר!) זה נמשך שנים מספר, עד שמבטאו באנגלית השתפרה במדה מספקת. וחוץ מזה נודע לאנשי מקארתי בשנות השלושים המאוחרות שהוא נוטה לקומוניזם!! במשך הזמן התחיל לשחק בסרטים (ב-״אל גולסון״, למשל, שיחק את האב היהודי), נתן שעורי זמרה, ולאחר הגירושין התחיל לחיות עם אשה נוצרית. 

היה לי קשה להאמין בסיפור המוזר הזה. הוליווד הייתה רחוקה מאוד מחייה של סבתי, שחיה חיים קשים של עבודה וסבל. הייתי חייב לבדוק את זה. 

*

ערך וויקיפדיה קצר ומסודר מנציח את לודוויג דונאט (Ludwig Donath). הקישורים ממנו אימתו את רוב המידע. היה אדם כזה והוא אכן היה שחקן מצליח. אתר IMDB מונה 82 תפקידים שגילם בסרטים ותוכניות טלוויזיה אמריקאיות, בקריירה שהחלה בגיל מאוחר ונמשכה 25 שנים. הוא שיחק גם בסרטים וסדרות שזכו לכבוד והערכה, כמו ׳גילדה׳ או ׳אזור הדמדומים׳ וגם בקוריוזים נשכחים. מנעד דמויות המשנה שגילם נע בין נבלים, נאצים ומהגרים יהודים לאמריקה. נראה שהמבטא הגרמני הרך, כישורי השירה שלו ויכולותו לגלם רגש העולה על גדותיו קבעו את התפקידים אליהם לוהק.

באתר מופיע צילום בו הוא נראה לצד אלפרד היצ׳קוק, על בימת הצילום באחד מהסרטים האחרונים בהם השתתף, ׳מסך קרוע׳ משנת 1966. ידיו של היצ׳קוק מונחות על כתפיו בתנוחה אינטימית, שמבטאת הערכה וקרבה. לודוויג מחייך, נראה מאושר ומרוכז. הוא מגלם בסרט מדען מזרח גרמני, גאון אקסצנטרי, ממנו מנסה פול ניומן, כוכב הסרט, לחלץ מידע סודי. בסצנה המופיעה בתמונה מנהל ד״ר לינץ, הדמות אותה מגלם דונאט, קרב מוחות עם גיבור הסרט, נלחם בו עימות אינטלקטואלי ורגשי ליד לוח הגיר. זה אחד מרגעי השיא של הסרט, ואני יכול להבין מדוע היצ׳קוק הפקיד את התפקיד בידיו. סצנה שהייתה יכולה להיות משעממת ומייגעת, עימות סביב משוואות מתמטיות, הופכת בזכותו למותחת ומעניינת. אין ספק שהוא שחקן מצויין, אותו קרוב משפחה שלי, חינני, אפל ומקסים. אי אפשר לקטלג אותו באופן אוטומטי כטוב או רע. אנחנו מזדהים וסולדים ממנו בו-זמנית. הוא כלי משובח בידי הבמאי, המספר  באמצעותו על המציאות האמביוולנטית של המלחמה הקרה. 

באחת מהסצנות האחרות בהן מופיע דונאט, הפרופסור אותו הוא מגלם נפגש עם המדען האמריקאי במסעדה במזרח ברלין. לכאורה זו סצנה דרמטית, אבל אז התזמורת מתחילה לנגן, והוא מזהה את השיר. דמעות נקוות בעניו כאשר הוא מצטרף למנגינה בקולו הנעים. ׳ואלס וינאי. האם סיפרתי לך שאחותי אמילי נדרסה על ידי חשמלית בוינה?׳, הוא אומר. לרגע אנחנו, הצופים, מאמינים שאלו הזכרונות שלו, של השחקן, ולא של הדמות. 

לא ידעתי עליו דבר קודם. למיטב זכרוני סבתי לא הזכירה אותו מעולם, והוא הרי היה דוד שלה, לא קרוב רחוק, דוד ממש. ודאי שמעה את אחותה הגדולה כאשר ליוותה את שירתו בנגינת פסנתר. מדוע לא סיפרה לנו עליו? אמנם מת מספר שנים לפני שנולדתי, אבל בכל זאת, קרוב משפחה בהוליווד! מדוע לא התגאתה בייחוס הזה? האם קינאה בו? האם התעלמה ממנו בגלל שחי עם ׳אשה נוצרית׳? האם כעסה על כך שהוא עבר את מלחמת העולם בהוליווד בשעה שאחיו, אביה, נרצח בשואה? האם זה קשור לכך שגם מאחותה התעלמה, וגם עליה כמעט ולא שמעתי דבר? 

* *

בדיוקן משפחתי של משפחת דונאט, אותו צבעתי באמצעות האלגוריתם של חברת ׳My Heritage׳, לודוויג, צעיר הבנים, יושב בקדמה, בצד ימין. המצח שלו גבוה ושערו מסורק לאחור. מבטו חצוף ונוקב. ידיו שלובות. ברור שבמשפחה הזו הוא מגלם את דמות המורד, מי שיכול להרשות לעצמו לסטות מהדרך, להמרות את פי אחיו ואמו. נפתלי (ארנולד) דונאט, הסבא רבא שלי, אחיו, אביהן של סבתי ואחותה, עומד מאחוריו. הוא עגלגל יותר בתווי פניו, מובס. אין פלא. הוא הילד המוצלח פחות, ההולך בתלם. אב המשפחה, שניהל את חנות הגלנטריה המשפחתית, בשולי וינה, מת צעיר. לודויג היה רק בן 3, והמשפחה הייתה חייבת להתארגן מחדש בכדי לשרוד. ארנולד היה בן 16, והתקשה בלימודיו. כך שאמו, האלמנה ברטה, החליטה שלא ימשיך אל הגימנסיה אלא שעתידו יהיה לסייע לה בהחזקת החנות. הוא שנא את זה, והיה היחיד מבני המשפחה שלא זכה בהשכלה גבוהה. אבל כנראה שלא הייתה לו ברירה אמיתית. ארנולד חי תחת מרות אימו, אבל למרות זאת לא זכה להערכתה. עבודתו כפויית הטובה פרנסה אותה ואת אחיו הצעיר. אחת מאחיותיו ושניים מאחיו יהפכו לרופאים. אחד מהם יתנצר ויהפוך לקתולי אדוק. אחות נוספת תהפוך לחברה בכת המאמינים של רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה. כולם יברחו בזמן, לאמריקה, לבריטניה ולפינלנד. הם יבנו שם חיים, והעבר יהפוך לזכרון רחוק. ארנולד ואשתו, שאינה מופיעה בתמונה, יהיו היחידים מבני המשפחה הזו שיירצחו בשואה.

ללודוויג דונאט לא היו ילדים, למרות שהיו לו שלוש בנות זוג איתן חי שנים רבות. בארכיון תיאטרון גרמני מצאתי עדויות לכך ששיחק בהצגות ומחזות זמר בברלין. הוא התחתן צעיר והתגרש צעיר. אני מדמיין שהיו לו חיים בוהמיים, שנדד בין וינה למינכן ולברלין בעקבות תפקידים בתיאטרון. הוא התחתן שוב,  עם מריה הלא יהודיה, מעט לפני שהיטלר עלה לשלטון. בשנות השלטון הנאצי גר בברלין, ונשאר בגרמניה ממש עד פרוץ מלחמת העולם. אז ברח כפי הנראה לשוויצריה, משם לאנגליה ואז לארצות הברית, אליה קיבלו הוא ואשתו ויזת הגירה. הם הגיעו בספינה לניו-יורק ב-1940, כשבידיהם 1600 דולר (שווה ערך לכ- 80,000 דולר בימינו). הם היו פליטים מבוגרים בארץ חדשה, מהגרים שיאלצו לבנות לעצמם חיים במקום אלה שהשאירו מאחור. למזלו לודוויג דיבר אנגלית היטב והמלחמה העניקה לו הזדמנויות שהשכיל לנצל.

*

בשנות הארבעים הקולנוע ההוליוודי היה בשיא פריחתו, ושימש כפס ייצור מיומן של מוצרי בידור ואמצעי אינדוקטרינציה. הקולנוע סיפק לחברה האמריקאית, שהתמודדה עם משבר כלכלי וחברתי אדיר, סיפורים ואגדות שאפשרו לברוח מהמציאות הקשה. במקביל הסרטים קידמו והפיצו חלומות, רעיונות ומיתוסים שאפשרו להתאחד סביבם ויצרו בסיס תרבותי משותף. מלחמת העולם הובילה להתגייסות של מכונת ההפקה הזאת למאמץ הלאומי והסיפורים החדשים, על נאצים רעים שצריך להביס, דרשו שחקנים דוברי גרמנית או בעלי מבטא גרמני משכנע. זה היה הרקע לתחילת הקריירה הקולנועית של לודוויג דונאט. הוא היה בן 42 כאשר לוהק לתפקיד פרופסור מצגר, נאצי רשע, בסדרת סרטי הפעולה ׳הקוד הסודי׳, שהופקה על ידי אולפני קולומביה. היו בסדרה 15 אפיזודות, שהופצו והוקרנו בבתי הקולנוע הרבים שמילאו אז את כל אמריקה, בהפרשים של שבוע או שבועיים. קולנוע הייתה צורת הבילוי העיקרית אז, והסדרות פיתו את הצופים להתמיד לבקר בהם. ׳הקוד הסודי׳ גוללה סיפור בלשי מתפתל על נסיון נאצי לגניבת נוסחאות סודיות שנכשל בזכות גבורתו ועורמתו של קצין משטרה הפועל בתחפושת ׳הקומנדו השחור׳. לודוויג מופיע בהם תחת השם לואיס דונאט, כדי שלא יחשדו, חס וחלילה, שהוא גרמני ׳אמיתי׳. 

כנראה שהאולפן היה מרוצה מעבודתו, מאחר שדונאט, שעבר מניו-יורק ללוס אנג׳לס, הפך לשחקן משנה המשתתף בסרטים רבים. אולפני קולומביה היו ידועים בשימוש החוזר שעשו בתפאורות שעברו מסרט אחד למשנהו. כך, גם הוא היה מעין אמצעי הפקה, שניתן להעביר מתפקיד דומה אחד לאחר. לואיס דונאט הפך שחקן של האולפן, רק שנים ספורות אחרי ההגירה. זאת הייתה עבודה ופרנסה מסודרת, ותחילתה של קריירה לא צפויה. כל הכבוד, דוד לודוויג!

היה תפקיד יוצא דופן אחד שגילם: בשנת 1943 לוהק לתפקיד ראשי בסרט בעל השם הביזארי ׳מותו המוזר של אדולף היטלר׳. אולי בכדי להוסיף לדמות אמינות, ניתן לו קרדיט תחת שמו האמיתי, לודוויג. זה סיפור בן זמנו, מעין גרסא אפלה ומעודכנת של הסרט ׳הדיקטטור הגדול׳, המתרחש באירופה הכבושה. 

דונאט מגלם את דמותו של פקיד וינאי, שיש לו כשרון יוצא דופן לחקיינות. הוא מחקה את היטלר בפני חברו לעבודה, סתם בשביל הצחוקים, והדבר מוביל למעצרו על ידי הגסטפו.  

הנאצים, רשעים כפי שנאצים נוהגים להיות, מחליטים לנצל את הכשרון של הפקיד המסכן. הם מעבירים אותו ניתוח פלסטי כפוי שגורם לו להיראות כמו היטלר, מודיעים למשפחתו שהוצא להורג והופכים אותו לכפילו של הפיהרר. הדרך שלהם לגרום לו לשתף פעולה היא באמצעות איום על אשתו האוהבת וילדיו. הטוויסט האחרון בעלילה הוא שאותה אישה מחליטה להתנקם בשלטון שהיא חושבת שהרג את אהובה ולהתנקש בחיי היטלר. היא מצליחה במשימתה, אבל אויה, לא בפיהרר היא יורה אלא בבעלה, הכלוא בתחפושת שנכפתה עליו. שניהם מתים, אבל היטלר ניצל. 

זה לא סרט טוב, אבל כנראה שהתאים לימי המלחמה. דמותו של הפקיד התמים וטוב הלב ההופך לאדולף היטלר אינה מופת של כתיבה דרמטית. הנאום הפוליטי שהוא נושא בתפקיד הפיהרר אינו אמין. אבל דונאט מעורר אמפטיה במגבלות הדמות, ועושה עבודה מקצועית ככל יכולתו. אני סולח לו על שגילם את היטלר באותו זמן בו אחיו היה אסור בטרזינשטט. צריך להתפרנס. הוא שירת את האולפן בנאמנות, והאולפן המשיך להעסיק אותו בתפקידי נאצים רשעים. 

אבל כשנגמרה המלחמה התדלדל הצורך בדמויות כאלה. לודוויג דונאט, שקיבל בשנת 1945 אזרחות אמריקאית, היה צריך למצוא טייפ קאסט אחר.

*

אולפני קולומביה היו מקום העבודה הראשי של דונאט. בראש החברה עמד הארי כהן, דמות מיתולוגית וידועה לשמצה. הוא היה גם הבעלים וגם מנהל ההפקות של האולפן, וזה העניק לו כוח אדיר בו השתמש ללא בושה. כולרות בני זמננו כמו הארי ויינשטיין ודאי קיבלו ממנו השראה. כהן ניצל מינית שחקניות כנוהל מקובל תמורת העסקתן והיה בוס מתעלל וכוחני. במקביל העריך כישרון ומוטיבציה, והיה בעל חושים חדים והבנה של הצרכים והרצונות של הקהל. האולפן התמחה ביצירת סרטים מהירי הפקה וזולים, מה שאפשר לו להיות קשוב לצרכי השוק והקהל. זה היה אולפן בינוני במונחים הוליוודיים, שניסה לפרוץ לליגה של הגדולים. 

ב-1946 האולפן זכה בהצלחה הקופתית הגדולה הראשונה שלו, כשהפיק את  ׳סיפורו של ג׳ולסון׳ (The Jolson Story). הסרט, מחזמר על כוכב מחזות זמר, קלע לטעמו של הקהל שהיה זקוק באותה עת לבידור המערב מוזיקה, נוסטלגיה ורגשנות. לודוויג דונאט מילא את אחד מתפקידי המשנה העיקריים בסרט, אביו של הגיבור, החזן יואלסון.

הסרט הוא גרסה מתקתקה ומתוקנת של סיפור חייו של אל ג׳ולסון, בדרן יהודי-אמריקאי שידוע בכך שכיכב בסרט ׳זמר הג׳אז׳. זוהי אגדה מוזיקלית, שאפשרה לקהל להתרפק על ימי העבר המתוקים, לפני המלחמה, ועל שירים מוכרים ברובם שכבר אז היו נוסטלגיים. כהן החליט הפעם לא לחסוך באמצעים והסרט לא צולם בשחור לבן אלא בשיטת טכניקולור היקרה, מה שהעניק לו מראה צבעוני ונוצץ של אגדה. זה היה סיפור טיפוס לצמרת, החוגג את האפשרויות שמעניקה אמריקה למי שיש לו כשרון ונחישות. 

הצלחתו של הסרט מוכיחה שהחברה האמריקאית, שהייתה אז הרבה יותר גזענית ואנטישמית מימינו, יכלה למרות זאת להתמסר לסיפור הצלחה של יהודי. הדמות היהודית ביותר בסרט היא אביו של הגיבור, אותו גילם לודוויג דונאט. האופן בו עשה זאת הגדיר לצופים בסרט, שרובם לא הכירו יהודים ממשיים, דמות אב יהודי מסורתי, ששמח בהצלחת בנו, רוצה ומצליח להשתלב בחברה האמריקאית.

הסרט אפשר לדונאט להרחיב ולשנות את התיוג שלו כשחקן. הדמות שגילם, של גבר מבוגר, אידישאי, חם ואוהב, התאימה לו, למרות שהייתה שונה לגמרי מדמויות הנבלים אותן מילא בדרך כלל עד אז. הוא היה בן 46, ולצורך התפקיד הודבק לפניו זקן שביגר אותו. המבטא הוינאי שלו השלים דיוקן של מהגר, שהגיע ממזרח אירופה אבל כעת הוא אמריקאי כמעט לגמרי, אחד משלנו. גם המלהקים הבחינו בכך. זה יהפוך להיות הטייפקאסט שילווה אותו מעכשיו והלאה. 

סיפור חייו של אל ג׳ולסון, אותו מתיימר הסרט לתאר, הוא סוג אחר של הגירה והשתלבות בתעשיית הבידור. 

ג׳ולסון היה טיפוס בלתי נסבל, רודף כבוד ומכור לאהבת הקהל, תוצר של ילדות קשה ותעשיית בידור דורסנית וחסרת סנטימנטים בה אין מקום לחלשים, והדרך היחידה לשרוד היא להלחם על כל הזדמנות. הוא נולד כעוזר יואלסון בעיירה בליטא של ימינו. אביו היה רב וחזן, אשר היגר לארצות הברית לפני משפחתו, כדי לבנות בסיס כלכלי ולהרוויח די כסף כדי לממן את המסע. לבסוף הצליח למצוא משרה בבית כנסת בעיר וושינגטון ואז שלח כרטיסי נסיעה למשפחתו. אם המשפחה מתה מעט אחר כך, ויואלסון הצעיר הבין שכיתום עליו לדאוג לעצמו. הוא ואחיו הגדול ממנו רק במעט גילו שבהופעות רחוב, בשירה וריקוד, הם יכולים להרוויח כסף. בגיל 14 ברח עוזר הצעיר מהבית ופיתח קריירה שהתבססה על כשרונו ויכולתו התיאטרלית בעולם הבידור המתפתח. הוא נטש את השותפות עם אחיו, שינה את שמו, מעוזר לאל, מיואלסון לג׳ולסון. יהדותו לא הייתה סוד אלא סתם לא רלוונטית. לקהל שפרנס אותו לא ממש היה אכפת מי מבדר אותו. ג׳ולסון היה בדרן אחד מתוך רבים. הוא פיתח, אסף וליטש ׳נאמברים׳, קטעי מופע קצרים, איתם הופיע מדי ערב, לובש דמויות בהתאם לצורך. 

צמיחת הערים ומעמד הפועלים בארצות הברית הביאו לשגשוגה של תעשיית הבידור. מופעים מוזיקליים המשלבים מערכונים וקטעי בידור הופיעו באולמות שנפתחו בהמוניהם. הוודוויל, המופעים המוזיקליים והקרקס יצרו את תרבות הפנאי האמריקאית הפופולרית. סגנונו של ג׳ולסון כזמר וכבדרן היה מלודרמטי ורגשני, קליל וחנפני. ערב אחרי ערב הופיע במועדוני לילה ומופעי בידור ושכלל את יכולותיו לשלוט בקהל ולתמרן אותו. הוא אימץ כל מה שעבד, כל מה שהשיג תשואות, הפך אותו לאמריקאי, הבטיח לו פרנסה.  

אחד מסגנונות המופע המקובלים באותה תקופה היה מופע המינסטרל, שכלל ׳בלק פייס׳, הופעה של אמנים לבנים בפרצוף צבוע שחור ושפתיים מודגשות. אלא היו שחורים מומצאים, מגוחכים, עליזים ורגשניים. זאת הייתה הנישה בה השתלב. האיפור הכהה, השפתיים המודגשות והכפפות הלבנות שירתו את תווי פניו הגסים ואיפשרו הקצנה של יכולת ביטוי רגשית. מבטא המהגרים שלו, זרותו ומוצאו היהודי השתלבו ונטמעו בדמות. ג׳ולסון היה אמן בצורת הופעה זו. היתה לו דמות קבועה ׳פרד׳, בעל פיאת שיער קצר ומקורזל, אדם סנטימנטלי ומאושר, שרק רוצה לשמח את הקהל ולרגש אותו. בדמות זאת הופיע בתיאטרון בברודווי במשך שנים, והפך לאחד הבדרנים המצליחים והמפורסמים באמריקה. 

הוא לא שר ג׳אז, למרות שכך קראו לזה. השירים שביצע נכתבו ברובם על ידי יהודים, מהגרים או בני מהגרים, פזמונאים מקצועיים שהתרכזו בניו יורק ויצרו בתחילה עבור ברודווי ומאוחר יותר גם לתעשיית הרדיו המתפתחת. השירים דיברו על געגועים לעולם הפשוט של חיי החווה, ועל אהבה אינסופית ל׳מאמי׳ מיתולוגית, האישה האולטימטיבית. אותה ׳מאמי׳ היא ארכיטיפ – האומנת השחורה שטיפחה את כל ילדי המשפחה והמטע בתקופת העבדות. כותבי השירים ניצלו את הארכיטיפ הזה כדי לרגש את הקהל הלבן, כי כולם הרי אוהבים את אמא.

הסרט ׳זמר הג׳אז׳ (The Jazz Singer), משנת 1927, בעל מעמד מיתולוגי בהיסטוריה של הקולנוע, ומסמן את המעבר בין קולנוע אילם לכזה שבו פס הקול מסונכרן עם התמונה. הוא עיבוד לסיפור החיים של ג׳ולסון, ואל ג׳ולסון משחק, לכאורה, את עצמו. היכולות שלו כבדרן והמשחק הסנטימנטלי והמוגזם שלו משרתים את הסרט, שמצליח להיות גם מבדר וגם מרגש. הכישרון יוצא הדופן של הדמות הוא המניע הראשי של העלילה. השמרנות של אביו הקשוח והבלתי מתפשר, החזן הדתי שרוצה שגם בנו יהיה חזן, היא המכשול העיקרי של ג׳ולסון בדרכו להגשים את יעודו ולהפוך לבדרן מפורסם. 

כאשר האב מגלה שבנו מופיע בציבור הוא מסלק אותו מהבית, מסרב להכיר בכך שיש שירה בעלת ערך שאינה תפילה דתית. אבל עבור הבן, התפילה והשירה מתמזגים. הבידור הוא פולחן, והבדרן הוא כהן קודש. ברגע השיא הדרמטי, האב שוכב על ערש דווי והבן מוותר על הופעת בכורה בברודווי, שאמורה להפוך אותו לכוכב, כדי לבוא ולשיר את תפילת ׳כל נדרי׳ ביום הכיפורים בבית הכנסת. דמותו של האב, שהתגלתה לפני הבן בראי, בזמן שמרח על פניו את האיפור השחור, מרחפת מעליו בעת שהוא מוביל את התפילה ומתמזגת בו ברגע מותו. 

אבל הוויתור של ג׳ולסון על ההופעה בברודווי אינו סוף הקריירה שלו. מאחר ובקולנוע העולם מוסרי והטובים מנצחים הוא מקבל הזדמנות נוספת ומצליח לכבוש את לב הקהל. בשיר החותם את הסרט, ׳מאמי שלי׳, בן החזן שהפך לבדרן, בפנים מושחרות, מלאות הבעה עד הגזמה, עוגב על אימו היושבת בקהל, ומרגש כך את הקהל כולו. כעת, לאחר מות אביו שהגביל אותו, הוא שייך לעולם כולו, ויש לו שליחות בעלת ערך שמתבטאת בשירתו.

קהל היעד של ׳זמר הג׳אז׳ לא היה יהודי. אבל היה ערך סימבולי ליהדותם המוקצנת של הדמויות, ובמיוחד לזו של האב החזן. יהדותו ייצגה את המסורת, את העבר המקובע והקפוא שממנו חובה להשתחרר. השונות של החזן העניקה לו מימד מיתי, עד כדי כך שהוא היה חייב למות לפני שבנו יגשים את ייעודו.  היהדות העניקה לגיבור רקע ועומק, אבל לא הייתה חלק משמעותי מעתידו.

ליהדות ולמסורת היה תפקיד אחר לגמרי ב׳סיפורו של ג׳ולסון׳, שהופק כמעט 20 שנה אחר כך. דמות החזן יואלסון שגילם לודוויג דונאט מייצגת מודל שונה לגמרי של אבהות, לא קשוח וקנאי אלא  סנטימנטאלי, מקבל ותומך. יהדותו של החזן בסרט היא מאפיין תרבותי ייחודי ומשעשע, שמעשיר את הפסיפס התרבותי האמריקאי וכולל אהבת אדם והומור.

דמותו של אל ג׳ולסון בסרט בורחת מהבית בתקווה להשתלב בעסקי השעשועים, בעקבות מפגש עם אמרגן טוב לב. אבל אין בסרט עימות אמיתי בינו לבין האב, שמבין בעצמו שכשרון השירה של הבן הוא מתנת אל שהוא חייב לחלוק עם העולם. במקום להתעקש שיחזור הביתה, ולהחרד מכך שהוא שר במקהלת כנסייתית בבית המחסה בו הוא חי, החזן יואלסון מסכים להפקיד אותו בידי האמרגן שמבטיח להפוך אותו לכוכב. האב והאם עוקבים אחרי הצלחת הבן באמצעות קריאה בעיתוני הבידור ומנהלים בינהם שיחות משעשעות במבטא היידישאי המצחיק שלהם. הם מקבלים באהבה ובחום את בת זוגו, שברור לחלוטין שאינה יהודייה. כאשר ג׳ולסון נקלע למשבר שירה הגורם לו לפרוש מהופעות, אביו מזמזם שיר ישן שרקד לצליליו עם אימו, וכך משחרר אותו מקפאונו. אי אפשר שלא לאהוב את החזן יואלסון. לודוויג דונאט אחראי לזה. 

זה סרט נטול ביקורתיות, שמטרתו לגרום לצופים להרגיש טוב. חבל שהצפייה בו היום מעוררת אי נוחות, בגלל קטעי הבלק פייס המקוממים, שנראו אז כמובנים מאליהם והיום נראים ונתפשים כגועל נפש גזעני שאין כל דרך להגן עליו. 

לאל ג׳ולסון היו מגרעות רבות, אבל גזענות לא הייתה אחת מהם. הוא הגן על מוזיקאים שחורים שהופיעו בחברתו ותמך בשיוויון מלא עבורם. הבלק פייס היה ז׳אנר קיים שהוא פעל במסגרתו. בספר היפה ׳יהודים בעידן הג׳אז׳ (Jazz Age Jews) העיתונאי מייקל אלכסנדר מתאר כיצד, עבור היהודים שהשתמשו בז׳אנר הזה, מהגרים ובני מהגרים, שהיו שייכים למיעוט שמנסה להשתלב בתוך חברת הרוב, ההזדהות כשחורים העניקה אשלייה של מקומיות אמריקאית. אבל הסבר זה אינו מכשיר את השרץ. הוא מראה עד כמה חולה הייתה תעשיית הבידור וכמה פגומה ולא מודעת לחוסר מוסריותה הייתה החברה האמריקאית. 

דונאט היה כעת חלק מהתעשייה הזו, אזרח שהשתלב בחברה. לאחר הצלחת ׳סיפורו של ג׳ולסון׳, וסרט ההמשך ׳ג׳ולסון שר שוב׳ (1949 Jolson Sings Again,), שגם הוא היה הצלחה קופתית גדולה, וגם בו גילם את החזן יואלסון, הוא היה שחקן הוליוודי מוכר ומוערך. ההגירה שלו הצליחה לכאורה באופן מרשים. למרות שנאלץ לפעמים להתפשר וקיבל תפקידים בהתאם להנחיות האולפן לא מכר את נשמתו לשטן. הוא היה אזרח אמריקאי ופיתח קריירה במקצוע אליו הוכשר. אבל העידן שאחרי מלחמת העולם הביא איתו פחדים חדשים, וכל שהשיג התגלה כבלתי בטוח.

בלתי ניתן להעסקה

בפרק זה לא יתוארו סרטים בהם השתתף דונאט או תפקידים שגילם, מאחר והקריירה שלו נעצרה למספר שנים והותנעה מחדש רק לאחר מאמץ גדול. אבל גם במהלך זמן זה, בו היה מובטל מעבודה, לא הפסיק דונאט להיות שחקן במהותו. האנשים בפניהם ערך את הופעותיו החשובות ביותר היו עורכי דין, פוליטיקאים ואנשי עסקים. המכתבים שאביא כאן הם שריד לצורת תקשורת שכמעט עברה מהעולם, ועדות מרתקת מאחורי הקלעים של מנגנון דיכוי והשתקה. 

*

בספריית הקונגרס בוושינגטון מופקד הארכיון הפרטי של עורך הדין ג׳וזף ל. רואך ג׳וניור (Joseph L. Rauh Jr.), שהיה חבר בצוות המשפטי שליווה את מדיניות הניו-דיל של הנשיא רוזוולט, שימש כמזכירם של שני שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית והיה מעורב במאבקים שונים על זכויות אדם ובמיוחד במאבק על שיוויון זכויות לשחורים. הוא היה יהודי, ואחד ממובילי הברית שנוצרה בשנות ה-60 בין הקהילה היהודית לקהילה השחורה. ב-׳מצעד לוושיננגטון למען תעסוקה וחירות׳ שנערך לפני 50 שנה, בשנת 1963, לציון 100 שנים להצהרת סיום העבדות, צעד בשורה הראשונה, בולט בגובהו, בצעדו הבטוח, בעניבת הפרפר המסודרת. לאחר מותו בשנת 1992 העניק לו הנשיא קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית, אות הכבוד הגבוה ביותר שיכול להיות מוענק לאזרח בארצות הברית. הוא נחשב לאחד מעורכי הדין הליברליים החשובים ביותר, ומורשתו עדיין משפיעה על מערכת המשפט האמריקאית. בתוך הארכיון הנרחב, הכולל אלפי מסמכים הנוגעים לעניינים רבי החשיבות בהם היה מעורב, יש תיקייה צנומה אחת המוקדשת כולה ללודוויג דונאט, קרוב המשפחה שלי. 

למדתי על תיקייה זו ממאמר שפרסם ג׳ון היינס, (John E. Haynes), היסטוריון שחקר את תנועת העבודה והמפלגה הקומוניסטית האמריקאית. הוא התייחס לתיקייה כקוריוז ארכיוני, מקרה פרטי המצליח להציג סיפור המדגים את האופן שבו פעלו המנגנונים שמאחורי הקלעים בזמן החלשות המקארתיזם. בכדי להשיג עותק שלה נעזרתי בתחקירן להשכרה, יהודי צעיר מעיר סמוכה  לוושינגטון, שהקונדיטוריה שניסה להקים נכשלה וכעת הוא צריך לחלטר לפרנסתו. אביא כאן חלקים גדולים ממנה.

*

דונאט וראוך הכירו בנסיבות משפחתיות. בן אחיו של ראוך היה נשוי לבת אחיו של לודוויג דונאט, טרודי. פרופ׳ פרדיננד (פרי) דונאט, אחיו של לודוויג (ודוד נוסף של סבתי) היה קרדיולוג שחי בסינסינטי, אליה היגר מוינה בשנות ה-30. גם משפחת ראוך התגוררה בסינסינטי, בה הייתה קהילה יהודית מבוססת. אביו היגר לארצות הברית מגרמניה, כפי שמעיד שם המשפחה שפירושו ׳עשן׳, והיה יצרן חולצות קטן. גם אימו הייתה בת של מהגרים מגרמניה. שני ההורים היו גאים במוצאם ותפסו עצמם נעלים על פני היהודים שבאו ממזרח אירופה. הצלחתם הגדולה הייתה בכך ששלחו את שני בניהם ללמוד בהרווארד. ג׳וזף סיים את התואר הראשון שלו בהצטיינות יתרה והוסמך כעורך דין לאחר שלמד בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה, שם היה הראשון בכיתתו. 

ראוך היה גבוה וגדל גוף, טיפוס שקשה שלא להבחין בו. בהרווארד שימש כסנטר של נבחרת הכדורסל, היהודי היחיד בקבוצה. במהלך הנסיעות למשחקים חלק חדר עם השחור היחיד, ששימש כגארד. כאשר בעלי מלון בניו יורק סירבו לתת ל-׳כושי׳ להתארח בו ראוך הוביל לכך שכל הקבוצה עזבה את המלון. גם כאשר הפך למשפטן לא וויתר על ערכיו. אחרי שפרש מהשירות הציבורי פתח משרד פרטי בוושינגטון שהתמחה בהגנה על זכויות אדם. 

לאחר סוף מלחמת העולם השנייה ובמקביל לפרוץ המלחמה הקרה התרחב הפחד מיכולת ההשפעה ועומק החדירה של המפלגה הקומוניסטית לתוך החברה האמריקאית. סנטור ג׳וזף מקארתי היה אחד ממפיצי הפחד ומובילי הקריאה לטיהור המדינה מהשפעה סובייטית עד ששמו הפך למסמל של התקופה. המקארתיזם פעל באמצעים שונים ומגוונים. בבית הנבחרים פעלה ׳ועדת בית הנבחרים לפעילויות לא-אמריקאיות׳ (House Committee on Un-American Activities – HCUA) שהזמינה לעדות וחקרה את מי שהאמינה ששותף או מעורב בחתרנות נגד ארצות הברית. בשנת 1947 הועדה החלה להתמקד בתעשיית הבידור והקולנוע. 10 במאים וכותבים סירבו להעיד בפני הועדה, תוך שהם מנצלים את זכותם החוקתית לא להפליל את עצמם, הואשמו בבזיון בית המשפט ונשלחו לכלא לתקופות מאסר קצרות. בעקבות כך נוצרה בהוליווד רשימה שחורה, של מי שזוהו כקומוניסטים או נחשבו ככאלה. מי שנכללו ברשימה לא יכלו לעבוד בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. הדרך היחידה לטהר את שמך הייתה להופיע בפני הועדה, להודות על מעשיך ולנקוב בשמות חברי המפלגה הנוספים שהכרת. זה היה מנגנון אכזרי של וידוי פומבי הכולל הלשנה והכאה על חטא. מי שסירב להשתתף בו נדון למות הקריירה שלו, לאבטלה ועוני. היו בימאים וכותבים שבחרו לצאת לגלות באירופה או לעבוד בסתר, תחת זהות בדויה, אבל רוב הנקראים להעיד שיתפו פעולה עם הועדה ונקבו בשמות חבריהם כשנדרשו לכך.

בשנת 1953 העיד בפני הוועדה לי ג׳. קוב, שחקן ממוצא יהודי ניו יורקי, ונקב בשמו של לודוויג דונאט, כמי שנכח בפגישות המפלגה הקומניסטית.

הקריירה של דונאט נקטעה באחת. הוא בדיוק לוהק לשחק את היטלר באפוס היסטורי על פילדמרשל רומל, אבל הזכרת שמו בפני הועדה שינתה הכל. הוא נכנס לרשימה השחורה והפך למנודה. כעת הוועדה יכלה לזמן אותו לעדות ולהעמיד אותו בפני הבחירה הקשה, האם להלשין על חבריו ולנקות את עצמו או להימנע מכך ולהשאר מנודה וחסר עבודה. בנוסף חשש שעדות מול הועדה עלולה לעורר את חשד רשויות ההגירה ולסכן את אזרחותו האמריקאית הטרייה. למזלו לא הייתה לו משפחה גדולה לפרנס. הוא בחר לברוח מלוס אנג׳לס, ולנטוש את הקריירה שהצליח לבנות, בתקווה שמשהו ישתנה ושעברו לא ירדוף אחריו. הוא חזר לניו יורק. כמו רבים מנפגעי המקארתיזם נישואיו התמוטטו והוא התגרש. 

ושוב, כמו חתול בעל שבע נשמות, הצליח להתחיל בקריירה חדשה, כמורה פרטי למשחק ושירה. בדירתו שליד הסנטרל פארק אירח תלמידים רבים, בינהם גם הארי בלפונטה. בשנת 1955 התחתן שוב. הוא אמנם לא הופיע בקולנוע, אבל שיחק בהצגות שונות באוף-ברודווי. אך החרב המשיכה להיות תלויה מעל לראשו. בשנת 1958, בזמן בו היה מחוץ לעיר, הגיע אל הסוכן שלו בניו יורק כתב זימון עבורו מטעם הועדה לפעילויות לא-אמריקאיות. מאחר והזימון לא הוגש לו אישית דונאט יכול היה לא להענות לו בינתיים, אבל הסתבר שהבחירה ממנה ניסה לחמוק, בין הלשנה לבין נידוי, הדביקה אותו.

אחד מהבודדים שהצליחו להעיד מול הועדה בלי לנקוב בשמות היה הנרי מילר, המחזאי היהודי המפורסם, שהיה נשוי באותו הזמן למרלין מונרו. מי שייצג אותו וייעץ לו משפטית היה ראוך. כנראה שלכן ניסה דונאט לנצל את את הקרבה המשפחתית ויצר קשר עם עורך הדין, שהזמין אותו לבוא לפגישה במשרדו. המכתב הבא נכתב אחריה. ראוך מציג כאן בפני דונאט את אפשרויות הפעולה העומדות בפניו, שאף אחת מהן לא פשוטה או נטולת סיכונים:

7 ביולי, 1958

מר לודוויג דונאט

סנטרל פארק מערב 407

ניו יורק, נ. י.

לודוויג דונאט היקר:

אני לא כותב כדי לחלוק עמך מילות חוכמה גדולות מאחר שאני חושש שאין לי כאלה; במקום זה אני כותב כדי לפרט את האפשרויות השונות כדי שתוכל לערוך את ההחלטות הקשות להן אתה נדרש.

ראשית לגבי מצב ההתאזרחות שלך. אם לא היית חבר במפלגה בזמן התאזרחותך ב-1945 או קרוב כל כך עד שתוכל להחשב כמקושר אליה בזמן זה, אז העובדה שהצטרפת מאוחר יותר למפלגה ב-1946 לא תשפיע על אזרחותך בשום אופן. היקשרות אינה אומרת התרועעות עם קומוניסטים, אלא איזה קשר ממשי למפלגה. מהעובדות שנתת לי, לא נראה אפשרי שניתן לומר שהיית קשור למפלגה ב-1945. למרות זאת, אם תעורר את זעמה של ועדת בית הנבחרים לפעילויות לא-אמריקאיות מאחר שתהיה מה שהם קוראים עד ׳בלתי ידידותי׳, הם כפי הנראה ידאגו ששירות ההגירה יערוך לך חקירה מלאה. אבל, חוץ מחוסר הנעימות הכרוך בחקירה, העובדות שדיווחת לי במשרדי בשבוע שעבר בודאי לא מצביעות שתוצאה של חקירה כזו יכולה להיות תהליכי שלילת אזרחות מוצלחים.

שנית, לגבי ועדת בית הנבחרים לפעילויות לא-אמריקאיות, בעיה זו ברורה פחות. אני מבין שאינך מוכן לנקוב בשמו של אף אחד, למרות שברור שלועדה יש את כל השמות שאתה יודע. זו החלטה שעליך לקבל ואין עורך דין שיכול לעזור לך. אני יכול רק להציע שתהיה בטוח בדעתך שזו החלטתך הנכוחה ולא מבוססת על כך שמישהו או משהו יכולים להשפיע על עמדתך בנושא זה.

בהנחה שלא תנקוב בשמות, האפשרויות החוקיות שלך הן כדלקמן:

    1. (i) להשתמש בתיקון החמישי לחוקה ולא לומר לועדה דבר.
    2. (ii) להעיד כי לא היית קומוניסט בעשר השנים האחרונות ולהשתמש בתיקון החמישי בנוגע לפעילותיך לפני זמן זה ובנוגע לשמות האחרים. זה דורש טיפול קצת מחוכם, אבל הוכח כמוצלח במספר מקרים.
    3. (iii) להעיד הכל על עצמך אבל לסרב לענות בנוגע לשמות של אחרים על בסיס חוסר שייכות והתיקון הראשון לחוקה. זה כפי הנראה (אבל לא בטוח) יוביל להאשמה בבזיון, אבל כפי הנראה (אבל לא בטוח) תזוכה בבית המשפט.
    4. (iv) לומר לועדה הכל על עצמך ולנסות לשכנע אותם לא להתעקש על השמות, דבר שכפי שאמרתי לך כאן במשרדי, דורש יכולות משמעותיות.

ברור שאם אתה מתכוון לעשות (i), (ii) או (iii), אין שום יתרון בלמהר לפגוש בועדה. עדיף להשען אחורה ולהתפלל שהזימון אותו ניסו להגיש לך ילך לאיבוד בסל הניירות של מישהו. אם הזימון מוגש, אתה יכול להחליט על אפשרויות (i), (ii) או (iii) בזמן זה ואני אהיה זמין לעזור לך להגיע להחלטה.

אם, למרות זאת, אתה רוצה לאחוז בשור בקרניו עכשיו ולסיים את העניין בדרך זו או אחרת, אז הברירה היחידה שלך היא אפשרות (iv), עד כמה שזה קשה ובלתי סביר. אני מניח שעליך לשקול את חוסר הנעימות של מצבך הנוכחי (רשימה שחורה, קשיים כלכליים, הפחד מקבלת זימון) כנגד סיכויי ההצלחה בשכנוע ועדת בית הנבחרים לשמוע אותך בלי שיתעקשו על שמות.

כל מה שאני יכול לומר על החלק הראשון של המשוואה הוא שאני די בספק שהטיפוסים האלה שוכחים מאנשים ושאני מניח שזימון יופיע באחד מהימים. באשר לחלק המשוואה השני, איני אופטימי מאוד, אבל האם סיכויי ההצלחה הם 50-50 או 20-80 או כלשהם, איני יכול לנבא. ניתן לומר שזה הימור לא לעשות כלום ולחכות שהועדה תפעל, וזה גם הימור להחליט לנוע באופן פרואקטיבי. יש אנשים שמהמרים מכוח האינרציה; אחרים מפעולה יזומה. אתה תצטרך לקבל החלטה משלך בעניין זה.

אם תחליט על אפשרות (iv), הבחירה נראית לי בין ללכת ולנהל שיחה מלב אל לב עם ג׳ורג׳ סוקולסקי או אדם אחר שנמצא ביחסים טובים עם הועדה או לנסות לעבוד דרך חבר הקונגרס דויל כדי לקבל שימוע ידידותי. אם אתה מחליט על האפשרות הראשונה, אני מציע שתתפוס את השור בקרניו ותלך לראות את סוקולסקי. אם אתה מחליט על האחרונה, בוא לכאן בשבוע הבא, ונלך לראות את דויל. 

ראיתי את כל הקרובים שלך בסינסינטי חוץ מאת אחיך שהיה חולה בערב החתונה. זה היה טקס יפהפה וטרודי היתה שושבינה יפהפיה.

ברכות חמות.

שלך בכנות,

ג׳וזף ל. ראוך, ג׳וניור

ראוך מרגיע את דונאט באשר לשאלת אזרחותו האמריקאית. היא אינה בסכנה. כל מה שקרה לפני שנת 1945 אינו רלוונטי עבור וועדת החקירה. שאלת ההלשנה מקבלת כאן עוד מימד. לדונאט אין שמות חדשים לחשוף בפני הוועדה. שמות כל האנשים שהכיר כבר ננקבו בפניה. האם חוסר הרצון לשתף פעולה באופן מלא עם הוועדה שווה את ׳חוסר הנעימות׳, את האבטלה הכפויה והקשיים הכלכליים שהיא מביאה, את חוסר היציבות ותחושת הקרקע הבלתי בטוחה, את הפחד המתמיד מהוקעה? אני חושב שראוך כבר יודע מה בחירתו של דונאט, ומנסה לשכנע אותו להבין את משמעויותיה. בפסקה האחרונה של המכתב הוא חוזר אל התחום המשפחתי והאישי. הוא מזכיר לדונאט: אתה לא לבד.

דונאט מבין. הוא מגיע למשרדו של ראוך ונותן בפניו הצהרה חתומה, טיוטה של העדות אותה היה נותן בפני הוועדה, מונולוג, וידוי אישי והכאה על חטא שאינו כולל שמות של אנשים אחרים. אני נוטה להאמין לו. אני חושב שהסיפור שהוא מגולל כאן, על אידיאליזם ועל אכזבה, הוא אמיתי. והוא גם אומר מה שהוועדה רוצה לשמוע, ומקבל ללא כל ערעור את התפישה השטנית של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית. החרטה המוגזמת שלו היא תיאטרלית, במיוחד נוכח הפרטים הטריוויאליים אותם הוא מתאר, אבל לא מבוססת על שקר. 

הייתי קומוניסט משנת 1946 עד בערך 1948-49.

כל אדם אחראי בוודאי ישאל את עצמו, ״מה היו הסיבות לצעד כזה? מה גרם לי לעשות זאת?״ אני מוצא זאת קשה ביותר—-כמעט בלתי אפשרי—-להגיע לתשובה מוחלטת במאה אחוז לשאלה כזו. מה שקרה טמון כל כך הרבה שנים אחורה בזכרוני וזו עובדה טבעית שאדם מנסה בהגנה עצמית לוותר לעצמו ולמצוא תירוצים לדברים שאינם ניתנים לתירוץ. אני מנסה לא ליפול למלכודת זו. אני מנסה לתת לך, ולעצמי, תמונה בלתי מרוטשת ואמיתית של המצב. לא ארשה לעצמי ליפות דברים ולומר לך, ״הייתי תמים. לא ידעתי מה עשיתי. פיתו אותי לעשות מה שעשיתי״. זו לא תהיה האמת. מה שעשיתי עשיתי בעיניים פקוחות וידעתי מה אני עושה. לפחות כך חשתי בזמן ההוא. העובדה שאחר כך למדתי, אני יכול לומר, בדרך הקשה, שטעיתי, וכמה גדולה הייתה טעותי, לא משנה את תמונת המצב בהתחלה. בבחינת הזמן סביב שנת 1946 סיבות אינטלקטואליות רבות צצות בדעתי, אבל הסיבות העיקריות היו כנראה רגשיות.

המלחמה נגמרה, פצצת האטום הושלכה, מיליוני אנשים נהרגו והעולם היה במצב רע. הרגשתי את פגיעת כל הדברים הללו בכוח רב. רוסיה, המדינה הקומוניסטית, הייתה בעלת בריתנו והיה נראה שלקומוניזם יש את התשובה הנכונה כדי להמנע מכל זה בעתיד. זה מה שהם אמרו ואני האמנתי בזה בזמן ההוא. לא אז ולא בשום זמן שבא אחר כך לא הייתה לי תחושה שאני עושה משהו רע. המפלגה הקומוניסטית הייתה חוקית וכאזרח אמריקאי זו הייתה זכותי המלאה לאמץ את עקרונותיה. בוודאי שלא עלה בדעתי שאני עושה משהו שיכול לגרום נזק לארצנו.

אני משער שגם סקרנות היתה חלק מהעניין. השתתפתי בפגישות, לא באופן סדיר, אבל מעת לעת. אני חושש שהדיווח שלי על פעילות במסגרת המפלגה לא יהיה מאוד דרמטי, מאחר שלמיטב זכרוני, לא אירע כל דבר דרמטי לו הייתי עד.

המפלגה חילקה את פעולתה לקבוצות מקצועיות קטנות. הפגישות היו בנויות מדיונים ועוד דיונים. הבעיות עליהן דנו היו בעיקר מאורעות עכשוויים, המאבק להכרה ולבחירות בתוך גילדת שחקני הקולנוע והמאבק לתעסוקה שווה ומספיקה לכושים בתעשיית הסרטים. בזמן כלשהו היה דיון רב על השביתה בהוליווד ותפקיד השחקנים בה. למרות שהשחקנים לא היו מעורבים בה באופן ישיר, היינו אמורים לנקוט עמדה ובגלל שגילדת שחקני הקולנוע הייתה האיגוד המקצועי המשפיע ביותר בהוליווד לעמדה זו הייתה חשיבות רבה.

לעולם לא פגשתי, למיטב ידיעתי, אף אחד מבעלי הכוח (הביג שוטס) במפלגה. ההוראות הועברו אלינו. הדרך בה זה נעשה החלה להטריד אותי במהרה.

לדוגמה, כאשר התנהל דיון, הבחנתי שהתוצאה שלו כבר הוחלטה זמן רב מראש. בתהליך דמוקרטי, כך נראה לי, לא ניתן ולא צריך לדעת מראש לאן יוביל דיון כזה – אם כולם אומרים באופן חופשי מה שיש להם לומר. זה בהחלט לא היה המצב במפלגה. לא היה לי שום ספק שניתנה הוראה באשר למה תהיה התוצאה של דיון כזה. זה היה תהליך לא דמוקרטי באופן מובהק אשר דחה אותי מאוד. זו גם הייתה סתירה גמורה למה שהאמנתי בו בהתחלה, שהמפלגה לוחמת עבור דמוקרטיה אמיתית.

לוקח זמן מה עד שאדם מכיר במה שהוא מהסס לקבל. איש לא אוהב להודות בתבוסה. לבסוף ראיתי שהמפלגה הקומוניסטית רק העלתה מס שפתים לדמוקרטיה ושהתהליכים בה היו למעשה דיקטטוריים. תמיד קידשתי חופש דמוקרטי אישי לכל ולכן התאכזבתי עמוקות בעקבות כך.

בהדרגה הפכתי לפחות ופחות מעוניין בפגישות ומה שהיה להן להציע ולבסוף הפסקתי ללכת אליהן כלל.

אני חייב לומר שבמשך כל הזמן בו הייתי קשור למפלגה לעולם לא שמעתי מילה חתרנית, ושלעולם לא הייתי עד למעשה חתרני. אם זה היה קורה בוודאי שהייתי מדווח על כך לרשויות המתאימות מייד. 

חוץ מהדיונים, הפעילות הממשית שלי כללה שני דברים שהייתי רוצה להזכיר בפניך. פעם אחת כתבתי מאמר לעיתון המפלגה אודות ״תיאטרון עובדים לאומי״, וב-״כינוס על שליטה במחשבה״ במלון בוורלי הילס נאמתי בנושא ״השחקן תחת הפאשיזם״. אני מגיש את המאמר ועותק של הנאום לך.

שכחתי להזכיר קודם שנושא דיון חשוב נוסף במהלך הפגישות היה השאלה של סרטים אנטי-רוסיים ואנטי-קומוניסטיים. באופן טבעי היינו אמורים להתרחק מהם ולסרב לעבוד בסרטים כאלו. הרעיון היה ששחקן, באופן כלשהו, מזהה עצמו עם המחזה או הסרט בו הוא מופיע ושבעזרת כשרונו הוא עוזר להציג את הרעיונות של סרטים כאלה – תפישה איתה אני מזדהה. אני חייב להודות שגם אני סרבתי לתסריטים רבים בגלל סיפור אנטי קומוניסטי או אנטי רוסי.

אבל מאוחר יותר, כאשר השתנתה גישתי, אני חושב שזה היה בשנת 1953 כאשר שיחקתי בדמות הראשית בסרט טלוויזיה כזה. הסרט והתפקיד מדברים בעד עצמם. הלוואי שיכולתי להגיש לך את הסרט. שם הסרט – למיטב זכרוני – היה ״אל מחוץ לחושך״ והחברה שעשתה אותו הייתה ריויו הפקות בהוליווד.

לא הייתי זקוק למאורעות הנוראים בהונגריה ולחשיפה של משטר סטאלין בנאום חרושצ׳וב כדי שיעירו אותי. הרבה לפני שהתפרסמו עיני נפקחו ופניתי הרחק מהקומוניזם. מאורעות אלו היו רק אישור עבורי, לא הפתעה, נוראים ככל שהיו.

לצערי איני יכול לבטל את הטעויות שעשיתי, אבל אני יכול להצטער עליהן.

איזו הופעה! אמנם אין בה הרבה תוכן, אבל היא מלאה ברגש ומעוררת הזדהות. דונאט מציג את עצמו כקורבן של המפלגה, שהשכיל והתפקח עוד לפני שהדבר נכפה עליו, מכוח הכרתו הפנימית. חוסר הצדק של רדיפתו נראה משכנע מאוד. 

ראוך ממשיך לסייע לדונאט. הוא מנצל את הקשרים שלו בוושינגטון ויוצר קשר עם חבר קונגרס שחבר בוועדה, ושניהם, ראוך ודונאט, נפגשים איתו. כנראה שהוא משתכנע, וממליץ לפנות בכתב ליו״ר הועדה ולבקש שימוע ׳חיובי׳. 

ראוך משתמש בהצהרתו של דונאט כחומר גלם במכתב, והוא משנה אותה ומוסיף לה עוד פרטים ששמע מדונאט בהתאם לנסיונו והבנתו. לכאורה הוא מנסה לשכנע יו״ר הועדה בכך שעדותו של דונאט יכולה להיות חשובה ומעניינת, ובפועל מציג אליבי שלו, שהעניין הציבורי בו מוגבל, ושאינו מחדש שום פרט משמעותי. הבקשה לשימוע היא למעשה בקשה לחנינה. את חלקה החריג, להמנע משיתוף פעולה מלא עם הועדה ולא לנקוב בשמות חברי המפלגה אותם הכיר, ראוך מצניע, למרות שברור, גם לכותב וגם לנמען, שזה לב העניין. 

28 ביולי, 1958

כבוד פרנסס א. וולטר, יושב ראש

הועדה לפעילויות לא-אמריקאיות

בית הנבחרים של ארצות הברית

וושינגטון 25, די. סי.

יושב הראש וולטר היקר:

אני כותב לך בהצעתו של חבר הקונגרס קלייד דויל, שהזכיר את העניין הזה בפניך בשבוע שעבר, כדי לבקש שימוע בפני הועדה שלך למר לודוויג דונאט.

מר דונאט הוא שחקן. הוא שיחק את אביו של ג׳ולסון ב״סיפורו של ג׳ולסון״ וב״ג׳ולסון שר שוב״; פרופסור מולר ב״התקפת נגד״ עם פול מיני; אלפרדו ב״קרוסו הגדול״; והיטלר ב״מותו המוזר של אדולף היטלר״. כרגע הוא מלמד אחרים לשחק בעיר ניו יורק, אבל שאיפתו הגדולה היא לחזור למקצועו כשחקן.

מר דונאט זוהה כקומוניסט על ידי מר לי קוב בעדות לפני ועדתך ב-1952 או 53. מר דונאט מבין מהסוכן שלו שהתכוונתם לקרוא לו בשימועים שערכתם לאחרונה בעיר ניו יורק; הוא היה מחוץ לעיר בזמן הזה ולא הוגש לו מעולם כל זימון. הוא מוכן לבוא ולהעיד ללא זימון בשימוע סגור או פומבי, כפי שתמצא לנכון, ומבקש לנקות את שמו בעיני הועדה והציבור.

מר דונאט מוכן לשתף פעולה עם הועדה ולהעיד על כל פרטי פעילותו במפלגה בשנים 1946 עד 1948-49. הוא רק מבקש שלא ידרש לנקוב בשמות אחרים שעשו את אותה הטעות הטראגית שהוא עשה.

מר דונאט מאמין שהוא יכול להועיל לועדה. ראשית, הוא תהה וניתח גם את הסיבות האישיות האינטלקטואליות והרגשיות למה שהוא כעת מכיר שהיה טעות נוראית. בנוסף, הוא מוכן לקשר בין הדיונים שהתנהלו במפגשי השחקנים הקומוניסטים בהם השתתף — דיונים על הבעיות באיגוד שחקני המסך; על השגת זכויות העסקה שוות והוגנות לכושים בתעשיית הקולנוע; על השביתה בהוליווד עם הקרבות בבית המשפט בין איחוד איגודי האולפנים ובין הברית הבינלאומית של עובדי הבמה והתיאטרון; ועל דרכים ואמצעים להרחיק שחקנים מלעבוד בסרטים אנטי-רוסים ואנטי-קומוניסטים. בנוסף לכך, הועדה יכולה למצוא עניין בשני דברים שכתב מר דונאט במהלך תקופה זו ובזמן ההתעוררות וההכרה שעבר — הכרה שאז לא היתה לו — כיצד היטה את כתיבתו בהתאם לקו של המפלגה.

מר דונאט הצטרף למפלגה ב-1946, אם זה בכלל יכול להקרא הצטרפות. הוא לא קיבל כרטיס חבר קומוניסטי ולא היה תהליך הרשמה רשמי. מה שארע היה שהוא נכח בפגישה של שחקנים קומוניסטים באחד מבתיהם ואז המשיך מזמן לזמן, למרות שבאופן לא סדיר, להשתתף בפגישות אלה עד 1948 או 1949. הוא שילם כמה דולרים כמיסי חבר בפגישות שונות ועל סמך זה מניח כי היה חבר בשנים שבין 1946 עד 1948-1949 בלי כל הרשמה רשמית. קשה לדייק לגבי תאריך עזיבתו את מערכת היחסים הבלתי מחייבת הזו; אבל, ככל שהזמן עבר, הוא הפך למנוכר יותר מהקבוצה ומתישהו ב-48 או 49 הפסיק ללכת לפגישות.

כנראה שהדברים שהרחיקו את מר דונאט מהמפלגה היו ההכרה שתוצאות כל דיון נקבעו זמן רב לפני התנהלותו והבנתו הגוברת שהמפלגה לא הייתה קבוצה דמוקרטית אלא פשוט זרוע של כוח דיקטטורי. אין צורך לומר שמר דונאט מוכן להעיד על האנטי-קומוניזם הנוכחי שלו, שהחל הרבה לפני שהמאורעות הנוראים בהונגריה והחשיפה אודות המשטר של סטאלין בנאומו המפורסם של חרושצ׳וב. הועדה אולי גם תתעניין בכך שמר דונאט שיחק בתפקיד הראשי בסרט אנטי-קומניסטי מובהק שנעשה לטלוויזיה בסביבות 1953; התפקיד שלו, כמנהיג האינטלקטואלי של קבוצת בורחים סובייטיים, נועד להבהיר את האופי הדיקטטורי והדכאני של החיים בתוך ברית המועצות. אם הועדה מעוניינת בכך, ננסה לשאול סרט זה ולהראות אותו לועדה (זה יקח בערך 25 דקות).

אני מאמין שהועדה תמצא במר דונאט מקרה בוחן מעניין של אדם שפעם קיבל את הדוקטרינה הקומוניסטית כפשוטה, אבל שהצליח להמלט ממנה באמצעות משאביו האינטלקטואליים האישיים ולהפוך לאזרח דמוקרטי המסוגל להשתמש בכשרונותיו כדי לפנות נגד אותה דוקטרינה ממש.

מר דונאט חי בעיר ניו יורק, אבל יכול להיות זמין לשימוע בהתראה של עשרים וארבע שעות שתנתן לי.

אנו שנינו מלאי הערכה להצעתך לחבר הקונגרס דויל לשקול את תוכן מכתב זה.

שלך בכנות,

ג׳וזף ל. ראוך, ג׳וניור

העתקים:

חבר הקונגרס קלייד דויל

מר לודוויג דונאט

דונאט לא היה מעולם כוכב קולנוע. הקריירה שלו לא הייתה ארוכה דיה כדי שיהיה מוכר מאוד. עדות שלו בפני וועדת הקונגרס לא הייתה מעוררת כל עניין ציבורי והייתה מציגה אותו כקורבן ואת הוועדה כרודפת אחרי אדם שלא עשה רע. יו״ר הועדה מבין זאת ולכן בוחר לוותר על העדות. למרות שאינו יכול להרשות לעצמו לציין זאת מפורשות המכתב שהוא כותב לראוך הוא ברור למדי: דונאט יכול לבוא להעיד אם הוא ממש רוצה, אבל הועדה לא תיזום פנייה אליו. כך, שאלת ההלשנה הופכת ללא רלוונטית, ומאחר ולא תהיה עדות הוועדה לא מוותרת על זכותה התיאורטית לשאול כל שאלה שתרצה.  

הקונגרס של ארצות הברית

בית הנבחרים

הועדה לפעילויות לא-אמריקאיות

וושינגטון

1 באוגוסט, 1958

מר ג׳וזף ל. ראוך, ג׳וניור,

ראוך ולוי

רחוב קיי 1631, צ. מ.

וושינגטון 6, די. סי. 

מר ראוך היקר,

יש בידי את מכתבך מה 28 ביולי, 1958 שבו אתה מצהיר כי מר לודוויג דונאט מוכן לבוא ולהעיד לפני הועדה אבל עם הסתייגויות מסויימות באשר לתחומי החקירה.

הכלל הקובע של ועדה זו היא שלכל אדם שזוהה כחבר במפלגה הקומוניסטית במהלך שימועי הועדה, תנתן ההזדמנות להופיע בפני הועדה, אם הוא רוצה בכך, למטרה של הסבר או הכחשה של כל עדות הנוגעת אליו במישרין.

למרות זאת, הועדה לא תגביל עצמה מלחקור כל עד עד על כל נושא רלוונטי לנושא שתחת חקירה.

אם מר דונאט מבקש להופיע בפני הועדה במשך הדיונים הפומביים הבאים שלה שמתוכננים בניוארק, ניו ג׳רסי בתחילת ספטמבר, אני מציע שתיצור קשר עם ריצ׳ארד ארנס, מתאם הצוות, שיארגן זמן להופעתו.

שלך בכנות, 

פרנסיס א. וולטר

יושב ראש

זאת הצלחה מסחררת. דונאט כבר לא יזומן לעדות, כבר לא יתבקש למסור שמות. החרב שמעל ראשו הוסרה. אבל מאחר ולא עבר תהליך טיהור פומבי שמו עדיין המשיך להופיע ברשימה השחורה. הוא נותר מנודה ואולפני הקולנוע והטלוויזיה וחברות ההפקה נמנעו מלהעסיק אותו. 

הדבר היה מתסכל במיוחד מכיוון שהייתה לא מעט עבודה לשחקנים מוכשרים כמוהו. בשנים הללו הטלוויזיה מתחילה לתפוס מקום חשוב יותר ויותר בתרבות הפנאי האמריקאית. ניו יורק, עיר מגוריו הנוכחית של דונאט, הפכה למרכז הפקה טלוויזיוני משגשג. הטלוויזיה עדיין גיששה את דרכה וחלק גדול מהתוכן שהופק היה מחזות מצולמים או דרמות שמצולמות באולפן. היו תפקידים שהתאימו לשחקנים מבוגרים בעלי יכולת הבעה, כשרון שירה ומבטא זר ועדין. אבל דונאט לא יכול היה להשתתף בחגיגה. כשלושה חודשים אחרי שהתבהרה עמדת הועדה הלא-אמריקאית, שנייה לפני שהוא עושה צעד פזיז, שולח דונאט לראוך מכתב החושף את התסכול הגדול שהוא חש:

4 בנובמבר, 1958.

ג׳ו היקר,

אני מצרף כאן גזיר עיתון מעיתון ניו יורק פוסט של שבת שעברה. אני חושב שזה די טוב ולעניין, במיוחד בזמן זה של כעס ציבורי על ״חוסר החופש התרבותי ברוסיה״.

אני מצרף גם מכתב שאני מתכוון לשלוח לד״ר סטנטון. הייתה לי פגישה עם צוות הפקה חשוב אתמול. אני יודע שכוונתם טובה והם ידידותיים כלפי. הם רוצים להעסיק אותי, אבל נאמר לי שבינתיים ידיהם כבולות. יעצו לי לכתוב למר סטנטון כדי לטהר את שמי עם הרשת. שמעתי שבכמה מקרים זה עבד, ושהרשת הסתפקה בהצהרת נאמנות, בלי להתייעץ עם הועדה הלא-אמריקנית. אני חושב שמכיוון שאין לי כלום להפסיד אני יכול לנסות מה שרק אפשרי עבורי.

נזכרתי שאמרת לי פעם שאתה מכיר את מר סטנטון. או אולי אני טועה? אני מקווה שזו לא טרחה. דע רק שאני קצת נואש. האם תרצה לנסות להשיג לי ראיון עם ד״ר סטנטון? איני בטוח שבכח מכתבי לבדו אוכל לפגוש בו ואז סיכויי הצלחתי בעניין זה פוחתים מאוד.

תודה רבה לך וברכות חמות

לודוויג

נ.ב. לא אשלח את המכתב עד שאשמע ממך.

פרנק סטנטון, אליו מתייחס דונאט ושאליו הוא רוצה לפנות,  היה נשיא CBS, תאגיד הפקה ענקי שעסק במוזיקה, שידורי רדיו וטלוויזיה. לחברה הייתה השפעה אדירה על תרבות הפנאי האמריקאית, שהתעצמה במקביל לגידול באמצעי השידור וההפצה ההמוניים.  סטאנטון היה ד״ר לפסיכולוגיה, והדימוי הציבורי שלו היה של אדם מוסרי ורחב אופקים. הוא ניהל את הרשת ביד רמה. בכדי להגן על החברה מביקורת אפשרית וכדי לבטא נאמנות בלתי מתפשרת לערכים האמריקאיים, ייסד סטאנטון ב-CBS מנגנון סינון עובדים על בסיס רקע אידיאולוגי. עובדים נשאלו על הזדהותם הפוליטית, ועל השתייכותם, בהווה או בעבר, לארגונים פוליטיים אסורים. נערכה חקירת רקע ועובדים  נדרשו לחתום על הצהרות נאמנות למדינה. מנגנון זה, שהחברה לא הצהירה עליו באופן רשמי, לא היה קשור לרשימה השחורה אלא נוסף אליה. הרי המכתב שדונאט התכוון לשלוח:

4 בנובמבר, 1958

ד״ר פרנק סטנטון

נשיא C.B.S.

שדרות מדיסון 485

ניו יורק, נ. י.

ד״ר סטנטון היקר,

יש לי סיבה להאמין שאני ברשימה שחורה שמונעת ממני מלעבוד ברשת שלך. זה מונח כמו עול על כתפי.

מאחר שאני מאמין שמצב זה לא קיבל את אישורך ושאינו תואם את מדיניותך אני מפנה את השורות האלה אליך.

הייתי מעריך זאת מאוד אם יכולתי לפגוש אותך ואם תתן לי הזדמנות לטהר את שמי. אני מרגיש בטוח לגמרי שאם אוכל לדבר אתך אוכל לשכנע אותך בחוסר הצדק של מניעת העסקתי ב-C.B.S.

בכבוד מלא שלך,

המכתב לא חתום ולא נשלח, כמובן. ראוך מטלפן מייד לדונאט ומניא אותו מכוונתו. התמימות של דונאט נוגעת ללב, המניעים שלו ברורים וכוונתו טובה, אבל ברור שמשלוח מכתב זה יכול היה להזיק לו. ככה לא עושים את זה. שליחת מכתב כזה היא הצהרה דרמטית ולא צעד מעשי. פנייה נואשת של אדם שנעשה לו חוסר צדק לקודקוד הפירמידה, קבלת הזדמנות להופיע בפניו ושכנוע שלו הם עלילה של סרט, לא תכנית פעולה. זה גם מראה עד כמה האמין דונאט בכוח השכנוע של הופעתו. למזלו, ראוך היה מוכן להפעיל את קשריו כדי לעזור לבן משפחתו שלא כל כך מבין איך מתנהלים הדברים. הוא הכיר את אחד מסגני הנשיא של CBS, שלמד מספר שנים מתחתיו בהרווארד. אבל הוא לפני שיפנה אליו היה זקוק לעוד מידע קונקרטי. 

ואולי לזה התכוון דונאט? למצוא דרך לשכנע את ראוך להמשיך ולסייע לו? יכול להיות, אבל אני מעדיף להיות סלחן כלפי קרוב משפחתי. אני מאמין שהוא אדם טוב ולא מניפוליטיבי. במכתב הבא דונאט מעביר לראוך את המידע שביקש, מתאר לו את החוויה שלו, כשחקן ששמו מופיע ברשימה השחורה, את המלכודת ממנה אין לכאורה מפלט. כך פועל, מאחורי הקלעים, מנגנון של אפליה ומניעת תעסוקה. טון המכתב הזה שונה מההתכתבותם הקודמת. נראה שדונאט חש נוח יותר עם ראוך, ושהתפתח בינהם קשר אישי שחורג מייעוץ משפטי בין קרובי משפחה רחוקים.

10 בנובמבר, 1958

ג׳ו היקר,

תודה רבה לך על מכתבך.

הליהוק לתוכניות טלוויזיה הוא בדרך כלל עניין שמתבצע בין משרד הליהוק או המפיק והסוכן. השחקן באופן אישי לא נכנס לזה  – למרות שזה נוגע אליו. במקרים מסויימים הוא נקרא לראיון כדי לפגוש את הבמאי. המשא ומתן על החוזה הוא תמיד עם הסוכן.

מסיבות ברורות המפיק וגם המלהק ימנעו לומר את האמת במילים רבות, כלומר שהרשימה השחורה מונעת מהם מלהשתמש בשחקן שנמצא בה.

אתן דוגמא של איך זה עובד שצצה בדעתי, אבל היה בטוח שזו רק אחת מתוך רבות ושהיא דומה לכל האחרות.

נקראתי לראיון עבור ״במה 3״ בC.B.S.. הייתי אמור לשחק בתפקיד הראשי של ג׳וזף קונארד בהצגה דרמאטית של חייו. הפגישה עם הבמאי והמפיק הייתה תענוג. הם היו ״שמחים״ לקחת אותי לתפקיד, כך אמרו. אפילו דיברנו על זמן אפשרי לחזרות. כמה שעות מאוחר יותר הסוכן שלי קיבל שיחה שאמרה; ״נשמח לקחת אותו, אבל לרוע המזל איננו יכולים להשתמש בו״. זה היה אחד ממקרים דומים רבים. לעתים קרובות הם משתמשים במילים; ״הוא בלתי ניתן להעסקה״.

אף אחד לא יחשוף את עצמו ויאמר יותר – וכל המעורבים מבינים מה הכוונה. זה ברור שיש רק סיבה פוליטית אחת להיות ״בלתי ניתן להעסקה״.

בשנים עברו עבדתי מספר פעמים רב ב-CBS בהוליווד ובניו יורק. 

לדוגמא ככוכב במחזה של בן הכט ״ההוסאר הורוד״ בתיאטרון ווסטינגהאוס. אבל כפי שאמרתי זו רק אחת מתוך רבות כמוה (״המופע של לקס״, וכו׳ וכו׳) ואז לפתע זה נגמר והפכתי ״בלתי ניתן להעסקה״.

זהו כל המידע שאני יכול לתת לך. כפי שאמרתי לך בטלפון, האנשים האלה לעולם לא יגידו מילה שתסגיר אותם ותשאיר אותם חשופים לתביעה משפטית. זה אחד מהעניינים המושקטים האלו. כולם יודעים על כך – אבל באופן פומבי קיומו מוכחש.

אני מודה נורא לך על כך שאתה רוצה לדבר עם מר סאלנט. אני מקווה שאוכל לפגוש אותו ולטהר את עצמי. זה יהיה דבר מתוק להיות ״ניתן להעסקה״ שוב.

ברכות חמות ותודה

שלך בכבוד מלא

לודוויג

נוגע ללב, לא? על המכתב המופיע בתיק המסמכים שבספריית הקונגרס מופיע סימון בכתב יד של הפסקה אותה העתיק ראוך במלואה למכתב ששלח לחברו הוותיק לספסל הלימודים. הוא מספר שוב את כל הסיפור, אבל בצורה שונה, מותאמת לנמען. מול סאלנט, אדם מוסרי וליברלי, הוא אינו צריך להדגיש את הטעות שעשה דונאט בכך שהצטרף למפלגה הקומוניסטית, והוא מתמקד בעוול שנגרם לו בעקבות כך. הוא מאמץ מולו עמדה של כנות מוחלטת ולכן גם מזכיר במכתב את קרבתם המשפחתית. הוא מציע לסאלנט להצטרף, כמוהו, אל הצד המוסרי הנכון והטוב ולעזור לפתור את התסבוכת, ומתווה גם דרך פעולה אפשרית, מתוך מודעות לאופן פעולת המנגנונים הפנימיים ב-CBS. זה מכתב אישי, אבל דונאט ממוען אליו. מופיע בו גם תקציר סיפור הסרט האנטי-קומוניסטי בו השתתף, כהוכחה לעמדותיו הנוכחיות.

14 בנובמבר, 1958

מר ריצ׳ארד ס. סאלנט, סגן נשיא

מערכת השידור קולומביה

שדרות מדיסון 485

ניו יורק, ניו יורק

דיק היקר:

אני מסתמך גם על ידידותינו וגם על הרגישות הגדולה שלך לחוסר צדק בכך שאני כותב לך את המכתב הזה על מה שנראה לי מקרה אמיתי של חוסר צדק.

האיש שבשמו אני כותב הוא לודוויג דונאט. לקחתי על עצמי לסייע לו לא רק בגלל קשר משפחתי  — האחיינית שלו התחתנה עם האחיין שלי — אלא בגלל שאני מאמין שהמקרה שלו ראוי לתשומת לבך.

מר דונאט הוא שחקן. בקולנוע, בין תפקידים רבים, הוא שיחק את אביו של ג׳ולסון ב״סיפורו של ג׳ולסון״ וב״ג׳ולסון שר שוב״; פרופסור מולר ב״התקפת נגד״ עם פול מיני; אלפרדו ב״קרוסו הגדול״; והיטלר ב״מותו המוזר של אדולף היטלר״. בטלוויזיה שיחק בתפקידים רבים, הכוללים לדוגמא, את התפקיד הראשי במחזה של בן הכט, ״ההוסאר הורוד״ בתיאטרון ווסטינגהאוס ובתפקידים חשובים אחרים במופע של לקס, וכו׳.

כעת הוא לא יכול להשיג תעסוקה במופעים של רשת CBS. לעיתים קרובות מפיקים ומנהלי ליהוק מוצאים אותו מתאים לתפקידים אך לבסוף אומרים שאינם יכולים להשתמש בו. במילים שלו, כך הוא המצב:

״נקראתי לראיון עבור ״במה 3״ בC.B.S.. הייתי אמור לשחק בתפקיד הראשי של ג׳וזף קונארד בהצגה דרמאטית של חייו. הפגישה עם הבמאי והמפיק הייתה תענוג. הם היו ׳שמחים׳ לקחת אותי לתפקיד, כך אמרו. אפילו דיברנו על זמן אפשרי לחזרות. כמה שעות מאוחר יותר הסוכן שלי קיבל שיחה שאמרה; ׳נשמח לקחת אותו, אבל לרוע המזל איננו יכולים להשתמש בו׳. זה היה אחד ממקרים דומים רבים. לעתים קרובות הם משתמשים במילים; ׳הוא בלתי ניתן להעסקה׳.״

האם ראוי שלודוויג דונאט יהיה בלתי ניתן להעסקה? מר דונאט זוהה כקומוניסט על ידי מר לי קוב בעדות בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית ב-1952 או 53׳. הוא לעולם לא נקרא להעיד בפני הועדה אבל הודיע ליושב הראש וולטר כי הוא מוכן להעיד על כל הפרטים של פעילותו במפלגה בשנים 1946 עד 1948-49. הוא רק ביקש כי לא ידרש לתת שמות של אחרים שעשו את הצעד השגוי והטראגי שהוא עשה לפני עשור.

מר דונאט הצטרף למפלגה הקומוניסטית ב-1946, אם זה בכלל יכול להיקרא הצטרפות. הוא לא קיבל כרטיס חברות קומוניסטי ולא היו כל הליכי הרשמה פורמאליים. מה שקרה היה שהוא השתתף בפגישה של שחקנים קומוניסטיים באחד מבתיהם, ואז המשיך מזמן לזמן, למרות שלא באופן קבוע, להשתתף בפגישות אלו עד 1948 או 1949. הוא שילם כמה דולרים כמיסי חבר במפגשים שונים ועל בסיס זה הוא מניח שהיה חבר מפלגה בשנים 1946 עד 1948-49 בלי הרשמה פורמאלית. קשה להיות מדוייק לגבי תאריך עזיבתו את מערכת היחסים הבלתי מחייבת הזו; אבל, ככל שהזמן עבר, הוא הפך למנוכר יותר מהקבוצה ומתישהו ב-48 או 49 הפסיק ללכת לפגישות.

כנראה שהדברים שהרחיקו את מר דונאט מהמפלגה היו ההכרה שתוצאות כל דיון נקבעו זמן רב לפני התנהלותו והבנתו הגוברת שהמפלגה לא הייתה קבוצה דמוקרטית אלא פשוט זרוע של כוח דיקטטורי. תעניין אותך העובדה שמר דונאט, מאז שעזב את המפלגה, שיחק את התפקיד הראשי בסרט אנטי-קומוניסטי מובהק שנעשה לטלוויזיה בסביבות 1953. מטרת התפקיד שלו כמנהיג האינטלקטואלי של קבוצת נמלטים סובייטים הייתה להבהיר את האופי הדיקטטורי והדכאני של החיים בתוך ברית המועצות. 

מר דונאט חי כעת בניו יורק. הוא ירד בעמדה ומלמד אחרים לשחק. שאיפתו הגדולה היא לחזור למקצועו כשחקן; רק הבהרה של מעמדו על ידי CBS יכולה לאפשר זאת. 

מר דונאט מוכן לתת ל-CBS תצהיר שבו יכללו (1) העובדות לעיל המציינות את מערכת היחסים שלו עם המפלגה לפני עשור; (2) האנטי-קומוניזם הנחרץ שלו; (3) התחייבות שלו שאם תהיה אפשרות שיקרא להעיד בפני ועדת החקירה של בית הנבחרים או בפני כל ועדת חקירה, לא ישתמש בתיקון החמישי לחוקה ויספר להם הכל על עצמו, על התרחקותו מהמפלגה, ועל האנטי-קומוניסטיות הנחושה שלו. אם הוועדה תתעקש על כך שינקוב בשמות, ככל הנראה ישתמש באותו טיעון שהופיע במשפט ווטקינס, בו השתמשו ארתור מילר ואחרים. הוא לא יעשה דבר בפני ועדה כזו שיכול באיזשהו אופן להביך את הרשת שלך. 

אני מקווה שבחינה מחדש של המקרה של מר דונאט לפחות תביא אותך לנקודה של נכונות לפגוש אותו. אם תסכים לומר לי אם ומתי תראה אותו, אראה זאת כטובה אישית גדולה.

בברכה אישית ובתקווה שדרכינו יצטלבו באופן ישיר יותר בקרוב,

שלך בכנות,

ג׳וזף ל. ראוך, ג׳וניור

העתק: מר לודוויג דונאט

בהמשך חייו נודע סאלנט כמגן על העצמאות והיושרה של העיתונות המשודרת. בשנים שאחרי תכתובת זו הפך ראש חטיבת החדשות של CBS, תפקיד אותו מילא במשך שנים רבות. הוא ייסד את תוכנית התחקירים ׳60 דקות׳ ואת תוכניות חדשות הבוקר של הרשת. כאשר נקרא להעיד בפני ועדת חקירה של בית הנבחרים בנוגע לתחקיר ששידרה הרשת שביקר את הצבא האמריקאי ואת המניפולציות שהוא עורך בדעת הקהל בכדי לנפח את תקציביו, נדרש לחשוף בפני הוועדה מקורות וסירב. בכך הסתכן אישית בהאשמה בביזיון בית הנבחרים. את קווי האופי והנחישות המוסרית שאיפשרו לו את העמדה האמיצה הזו ראוך ודאי הכיר, ולכן פנה אליו מלכתחילה. זה ניכר מתשובתו, שהתקבלה במהירות:

17 בנובמבר, 1958

ג׳ו היקר:

תודה לך על מכתבך הטוב מאוד אודות מר דונאט. למרות שעניין מסוג זה הוא כזה שאינו במישרין בתחום השיפוט שלי, אתה צודק לגמרי בכך שזה מעניין אותי באופן עמוק. אנסה להניע את הגלגלים ללא דיחוי ואשמור אותך מעודכן.

היה טוב נורא לשמוע ממך ואני שמח שנתת לי סיכוי לבחון את המצב הלא נעים הזה.

בכנות,

ר. ק. סאלנט

כן, יש גם אנשים מוסריים בטלוויזיה. סאלנט עמד בהבטחתו. דונאט נקרא לפגישה במשרדי הרשת, מעין שימוע בלתי רשמי במטרה להסדיר את ענייניו. את המכתב הבא כתב לראוך מייד אחר כך, והוא מבטא את תחושת הסיפוק שודאי חש. סוף כל סוף נראה אור בקצה המנהרה. דונאט קיבל הזדמנות לספר ולנסות לשכנע את בעלי השררה בצדקתו, פנים אל פנים, במילותיו שלו. אמנם אלו לא היו חברי הקונגרס בשימוע פומבי של ועדת חקירה אלא מנהלים בדרג ביניים בתאגיד תקשורת בפגישה פרטית, אבל קהל הוא קהל. לבקשתם גם הציג את הסיבות שהביאו אותו להתעקש שלא לנקוב בשמות חברי המפלגה שהכיר. העיקרית בהן פשוטה מאוד, שמירה על כבודו העצמי.

 

1 בדצמבר, 1958

ג׳ו היקר,

בזמן שמכתב זה יגיע אליך, מר סאקס כבר כפי הנראה התקשר אליך – כפי שאמר שיעשה.

תודה על מכתבך למר סאלנט. רציתי לחכות עד שאוכל לדווח לך על פגישתי עמו. ובכן, באחר צהריים זה פגישה זו קרתה סוף סוף. לא פגשתי את מר סאלנט, אלא סגן נשיא אחר, מר קרלבורג. עם מר קרלבורג היה מר סאקס. היה לי את הרושם שהוא היה עורך דין, ולפחות הוא היה הדובר הראשי. הפגישה היתה ידידותית באופן קיצוני ונמשכה כמעט שעה וחצי.

אמרתי להם כל מה שיש לי לומר וכל מה שאמרתי לך אודות עברי. מר סאקס אמר בהתחלה שהדרך היחידה והטובה ביותר לנקות את שמי היא דרך הועדה לפעילויות לא-אמריקאיות. אני צריך ללכת ולומר הכל ולתת את השמות של חברי העבר במפלגה. אמרתי להם כי אני מוכן לספר הכל על עצמי – כל מה שאני יודע – שלא אשתמש בתיקון החמישי אם יזמנו אותי, אבל עם ההסתייגות היחידה שמוזכרת במכתבך למר סאלנט.

אז שאל אותי מר סאקס – הוא קרא לזה שאלה ״אישית״ – למה יש לי את ההסתייגות הזו. עניתי שבשל שלוש סיבות:

1.) האנשים המעורבים לא היו פושעים, בדיוק כפי שאיני מחשיב את עצמי לפושע, למרות הטעות הגדולה שעשיתי. אם היו פושעים לא הייתי מהסס לרגע לנקוב בשמם.

2.) כל האנשים שיכולתי לנקוב בשמם כבר ידועים לוועדה למיטב ידיעתי.

3.) תחת נסיבות אלו אני מרגיש שהכבוד העצמי שלי לא מתיר לי להצביע על אחרים שעשו את אותה הטעות כמוני. איני שופט אחרים שמסרו מידע, אבל איני רואה את עצמי עושה זאת.

היה נראה שזה מספק או אולי משכנע אותם. אז הציע לי מר סאקס לכתוב מכתב (הצהרה) המכילה את כל זה. הוא אמר שיתקשר אליך וידבר איתך על כך. הוא גם רצה שאשלח אליך את הרשימה המצורפת של הארגונים.

קראתי את הרשימה וחוץ מהמפלגה הקומוניסטית לעולם לא השתייכתי למי מהם.

יש לי תקווה קטנה כעת ואני מאמין שזו יכולה להיות התחלת הסוף של הצרות שלי. אבל איני רוצה להשלות את עצמי. אני משער שעוד יש כמה מכשולים שעלי לעבור עד שלבסוף אוכל לעבוד במקצוע שלי כפי שהייתי רגיל.

בכל מקרה, כל מה שיש לי זה באמצעות עזרתך ואני אסיר תודה.

ברכות חמות,

לודוויג

זאת הייתה, כפי הנראה, הופעה מושלמת, שסיפקה את שני הצדדים. אורכה היה כמעט שעה וחצי, כאורך של סרט או מחזה, ודונאט לא היה בה דמות משנית אלא כוכב לרגע. נותר רק להשלים את הפרטים הטכניים, ולחתום על התצהיר שנדרש ממנו, אותו מנסח עבורו ראוך. הסעיף האחרון בתצהיר נוגע ללב: ״תשוקתי העיקרית בחיים היא לחזור למקצוע האהוב שלי של משחק ולהביע, כאשר ההזדמנות תופיע בפני, את אמונתי העזה בדמוקרטיה ואת סלידתי העזה באופן זהה מהקומוניזם.״. אחרי פגישה נוספת במשרדי הרשת הוא שולח מכתב נוסף, אופטימי ומסכם, לראוך:

 16 בדצמבר, 1958

ג׳ו היקר,

בשבוע שעבר ראיתי את סגן הנשיא קרלבורג מ-C.B.S. שוב והוא סוף סוף קיבל את המסמכים שהגשתי כמספקים. אני חושב שאני יכול להחשיב עצמי כ״מטוהר״ ב-C.B.S.. מה המשמעות של זה במונחים מעשיים אדע בדיוק בערך חצי שנה מעכשיו. אני מקווה שזה הצעד החשוב הראשון לקראת חזרתי לעבודה.

זה סופו, באופן מסויים, של הפרק הראשון במאבקנו ואני רוצה לומר לך שאני מבין שבלי עזרתך לא הייתי איפה שאני כעת. אבל לכל העניין יש, חוץ מהידידות האישית, גם זווית עסקית. אני מרגיש שזה הזמן לבקש ממך חשבון, אחרי הכל. אתה הענקת בנדיבות מזמנך ומעל הכל, הרגשתי מוגן מאוד על ידי העניין החם שהבעת.

האם הבנתי אותך באופן נכון? אני זוכר שאמרת שאחרי מכתבנו לוולטר אינך חושב שזה סביר שהועדה הלא-אמריקאית תקרא לי, מאחר שיש להם את הכל במכתב בכל מקרה. ברור שזו רק השערה, אני יודע זאת. אבל, בבקשה, אמור לי מה הערתך.

יש לי תקוות המבוססות על מאמרו של השופט דגלאס בעיתון הטיימס לפני זמן מה. הוא ביצע מספר הערכות לגבי הקונגרס הבא. אחת מהן הייתה שהוא מאמין שהקונגרס יצמצם באופן דרסטי את כוחן של ועדות החקירה שלו, ואני יכול רק ללחוש את תפילתי: ״הלוואי שמילותיו ישמעו באוזני האלוהים!״.

תודה שוב וברכות חמות

ואיחולים חמים לשנה טובה ושמחה

לודוויג דונאט

אני חושב שדונאט יודע שקרוב משפחתו לא יבקש ממנו תשלום, למרות שכנראה נושא שכר העבודה של ראוך לא דובר בינהם עד רגע זה. הוא שימש כעורך הדין שלו לכל דבר ועניין, העניק לו תמיכה, ייצג אותו מול פוליטיקאים ונושאי משרות חשובות, הגן עליו מעצמו ומאחרים, הוביל את התהליך שהוביל לטיהורו. בקשת התשלום היא הכרה בכך, ונסיון להבין אם מוכן להמשיך ולעשות זאת, במידת הצורך. כי דונאט עדיין חושש, עדיין לא מאמין, עדיין נושא עמו את אותו פחד בסיסי של מהגר, שהכל יכול להתגלות כמקסם שווא,  כאשלייה, שבטחון שנקנה בעמל רב יכול להתפוגג, ששוב יצטרך לצאת לגלות ולהתחיל הכל מחדש. 

ראוך הוא בן הדור השני להגירה. הוא אמריקאי מאוד, בחינוכו, בשליטתו במנגנוני הפעולה שמניעים מעשים והחלטות, אבל הוא עדיין זוכר את המבטא הגרמני של אביו ואת הקשיים שלו להבין ולהשתלב בתרבות האמריקאית, ואולי זה מה שהביא אותו לעזור לדונאט בנדיבות כזו. 

19 בדצמבר, 1958

מר לודוויג דונאט

סנטרל פארק מערב 407

ניו יורק 25, ניו יורק

לודוויג היקר,

אלו אכן חדשות טובות שאתה ׳מטוהר׳ ב-CBS. אני מקווה שזה אומר שבקרוב תבצע עבודה חשובה עבורם.

תחושתי היא שועדת בית הנבחרים כפי הנראה תעזוב אותך לנפשך.

כאשר אראה שהיית בטלוויזיה או שעשית סרט גדול ואתה עשיר, אז אשלח לך חשבון גדול. עד אז רק אקווה להצלחתך.

עם כל התקוות הטובות לעונת החגים והשנה הבאה.

שלך בכנות,

ג׳וזף ל. ראוך, ג׳וניור

דונאט שולח לראוך מתנה לקראת השנה החדשה, אגרטל זכוכית של חברת שטאובן (Steuben) האמריקאית, שההתמחות שלה היא בקריסטל צלול בצורה יוצא דופן, משהו יוקרתי ומכובד מאוד. ראוך ישוב ויעזור לו בהמשך, בהסרת שמו מהרשימה השחורה של אולפני הסרטים בהוליווד. התהליך הזה יהיה פשוט, ויסתמך על הלגיטימציה שקיבל דונאט ב-CBS. תיקיית המסמכים מסתיימת בכך. אני מתאר לעצמי שהשניים עוד המשיכו להפגש באירועים משפחתיים נדירים, ואולי להחליף ברכות לחגים ולשמחות, אבל תכתובת זאת אינה שמורה בארכיון שבספריית הקונגרס.

דונאט היה בן 59 כשטוהר וחזר להיות ניתן להעסקה בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. המשחק היה עבורו לא רק מקצוע ופרנסה אלא חלק מזהותו העצמית, דרך לבטא את עצמו רגשית ואינטלקטואלית. שנות הנידוי הארוכות הסתיימו, והוא צלח אותן בלי לבגוד בעקרונותיו ולפגוע בכבודו העצמי. כעת יוכל סוף סוף לשוב ולהשתמש בכשרונו כדי להביע את מה שהוא מאמין בו.

דרכו של אהרון

בהצהרה שנתן לעורך הדין ראוך טען דונאט שהוא מאמין כי ׳שחקן, באופן כלשהו, מזהה עצמו עם המחזה או הסרט בו הוא מופיע ושבעזרת כשרונו הוא עוזר להציג את הרעיונות של סרטים כאלה׳. חזרתו לשוק העבודה אפשרה לו להעמיד את העקרון הזה במבחן. העובדה שלא הלשין על חבריו הייתה ידועה בתעשייה אליה שב. זה בוודאי השפיע על הליהוק שלו ועל התפקידים שגילם. 

התעשייה אליה חזר הייתה שונה מזו שנידתה אותו. במעבר בין שנות ה-50 לשנות ה-60 הפכה הטלוויזיה למרכז הבית האמריקאי. שידורי הטלוויזיה הפכו לאופן העיקרי בו רוב האמריקאים צרכו תרבות ורכשו ידע על העולם שמחוץ לסביבתם הקרובה. סדרות הטלוויזיה הציפו את המסך, מילאו את לוח השידורים, בפרקים שבועיים שצפייה בהם הפכה למנהג משפחתי. הז׳אנר המוביל בסדרות האלו היה המערבון. עולם המערב הפרוע היה רחוק מספיק מכאן ועכשיו כדי שישמש כמיתולוגיה מאחדת, שיכולה לפנות לקהל צופים מגוון. כולם, ילדים ומבוגרים, אוהבים מערבונים, יש בהם אומץ, רומנטיקה, מתח, מאבקים בין רעים לטובים.

הסדרה ׳בוננזה׳ (Bonanza) היא סמל אמריקאי. נעימת הפתיחה שלה היא אחת מהמנגינות המוכרות ביותר בעולם ואיני מכיר אדם שלא נחשף אליה. גם אני, שגדלתי בשנות ה-70 בישראל, זוכר אותה לטובה. היא שודרה במשך 14 עונות, 3 עשורים, משנת 1959-1973, והיו בה 431 אפיזודות, פרקים בני 49 דקות, אורך מתאים לדרישות שהכתיבו שיבוצי הפרסומות. היא הייתה הראשונה שצולמה ושודרה כולה בצבע, והופקה על ידי NBC.

היא ספרה על חוות פונדרוסה, שנמצאת על גדות אגם טאהו שבנבאדה, על משפחת קרטרייט החיה בה, על מאבקם לבסס את החווה ועל מערכות היחסים שלהם עם שכניהם. עלילתה מתרחשת כמאה שנים לפני זמן שידורה, בשנות ה-60 של המאה ה-19. 

לודוויג דונאט הופיע כדמות ראשית באחת מהאפיזודות הללו, ׳דרכו של אהרון׳ (The Way of Aaron), אשר שודרה בעונה הרביעית. זה סיפור שחורג מקו העלילה הראשי, בו הוא הוא מגלם את אהרון קאופמן, סוחר יהודי במערב הפרוע. הוא דמות ארכיטיפית במובנים רבים שמתבטאת גם בשמו, שפירושו בגרמנית הוא ׳סוחר׳, והוא משקף מציאות היסטורית. סוחרים יהודים נודדים ליוו את ההתפשטות מערבה. למעשה, זה גם חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי: סבתו של סבי נולדה בעיירת כורים במדינת וושינגטון בשנת 1865. אביה היה סוחר נודד, שהיגר לארצות הברית מגרמניה בעקבות הבהלה לזהב,  הסתובב בה כמה שנים עם עגלתו, והחליט, לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, לחזור לגרמניה, כי חשב שהעתיד שם יהיה טוב יותר.

הפרק נכתב על ידי רפאל בלאו, סופר ותסריטאי שנולד בניו-יורק, בנו של רב, שפנה לכתיבה אחרי שלמד פסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה. זה היה הפרק היחיד שכתב לסדרה זו, ושני תסריטאים רבי נסיון, שלא ניתן להם קרדיט, עזרו להתאים אותו לעולמה. הוא נמצא כולו ביוטיוב, ואתם מוזמנים לצפות בו. השפה הטלוויזיונית מעט מיושנת והכל מלודרמטי מדי ולא אמין, אבל זו עלילה שלמה ובנויה היטב, ולודוויג דונאט עושה עבודה מעולה. אספר אותה כאן לפרטיה, כך שצפו לכל ספוילר אפשרי.

*

אהרון קאופמן, סוחר יהודי, יוצא בבוקר יום ראשון עם עגלה עמוסת סחורה, למסע הרוכלות שלו בין החוות שסביב אגם טאהו שבנבאדה. זה מסע אותו הוא עורך באופן קבוע. כולם מכירים את אהרון ומכבדים אותו, למרות המבטא המצחיק והטעויות שלו באנגלית. הפעם מתלווה אליו רבקה, בתו היפה, כחולת העיניים, שביקשה ממנו להצטרף למסע, ולצאת לראשונה מחיקה המוגן של משפחתה. לודוויג דונאט מגלם את אהרון, מקסים וחד לשון כרגיל. את ביתו מגלמת אנטה קורסאוט (Aneta Corsaut), שחקנית טלוויזיה ידועה באותה תקופה. היא אינה יהודייה, חלילה, אבל יפה באופן שאינו מוגזם מדי, אצילית, חומת שיער וכחולת עיניים. היא לא שחקנית מאוד טובה אבל משתדלת. זאת הזדמנות עבורה, לגלם דמות שרחוקה מעולמה.

חוות פונדרוסה, מקום מגורי משפחת קרטרייט, היא תחנתם הראשונה במסע. שם הם פוגשים באדם, בכור בניו של אב המשפחה ואחד מכוכבי הסדרה. אהרון מנסה למכור לו אקדח משובח, אותו הוא שולף מתא סודי שליד מושב הרכב, במחיר מצויין. הוא מקפיד לציין שהשיג אותו בעסקה טובה ממתופף בשיקגו. תוך כדי בחינת האקדח עיניהם של אדם ורבקה נפגשות. יש שם משהו, זה ברור, ואדם מציע לאהרון שיעבור שוב בחווה בסוף הסיבוב, ביום שישי, לכאורה כדי להראות את האקדח לאביו, שאולי ירצה לרכוש אותו, ובעצם כדי שתהיה לו הזדמנות לפגוש שוב בבת הסוחר היפה.

שני גנבי דרכים, שאחד מהם מגולם על ידי הארי דין סטנטון, באחד מתפקידיו הראשונים, עוקבים אחרי העגלה כאשר היא יוצאת מהחווה. הם מתכננים לשדוד אותה בסוף השבוע, כאשר ארנקו של הסוחר יהיה מלא בכל הכסף שירוויח.

יום שישי מגיע. המסע התארך, ואהרון קאופמן לא בטוח שיצליחו לחזור לקרסון סיטי, מקום מגוריהם, לפני כניסת השבת. עוד נותרו להם שתי תחנות. ביתו שואלת את אביה אם הוא חושב שאדם קרטרייט יהיה כשיגיעו שוב לחוות פונדרוסה. בינתיים, בחווה, אדם קרטרייט ממתין לבואה של רבקה. בהחלט יש בינהם משהו.

אהרון הוא אדם הוגן, מוסרי וטוב לב. למרות השבת המתקרבת יש לו סבלנות להמתין כאשר בתחנתם הלפני אחרונה, אשת איכר ענייה בוחנת בשקיקה את כל הבדים שהוא מציע למכירה, למרות שהיא יכולה להרשות לעצמה לקנות רק  סליל חוט בודד. כאשר הוא מבחין בכך הוא מעניק לה במתנה שארית בד ממנה תוכל לתפור שמלה חדשה, ומסביר שכך תפרסם בין שכנותיה את תוצרתו. הוא זה שצריך לשלם לה על הפרסומת הטובה שתעשה לו, כך הוא אומר, נותן לה במתנה אפילו את החוט שהתכוונה לרכוש. אשת האיכר מתרגשת עד דמעות, מאמצת את הבד לחיקה כשהיא צופה בעגלה המתרחקת.

השעה מתאחרת והשבת כבר ממש בפתח, ובכל זאת הסוחר ההגון לא מוותר על התחנה האחרונה במסע. אדם דאג להשאיר לאביו רשימת קניות ארוכה כדי שהוא יוכל לבלות בחברת רבקה היפה במהלך המשא ומתן העסקי. הוא מרשים אותה כשהוא משתלט באומץ ומרגיע את יופיטר, הסוס הפראי שאילף. רבקה מספרת לו שלמרות שעבור אביה סוס הוא רק מכשיר חסר נשמה ושכך חונכה גם היא המסע שעברה גורם לה לרצות להכיר ולהיות בעצמה חלק מהעולם שסביבה. אדם, ג׳נטלמן שכמוהו, מציע ללמד אותה לרכב, אבל היא מסבירה לו את עיקרי השבת, ושאביה לא עושה דבר במהלך היום הזה, אפילו לא נוהג בסוס, ושלכן עליהם למהר ולהגיע הביתה. השמרנות הזו נראית מוזרה מאוד בעיני אדם, אבל הוא מכבד אותה. קול יריות האקדח מבחוץ קוטעות את השיחה בינהם. מר קרטרייט בוחן את האקדח שמציע לו קאופמן. גם הוא מתרשם מהמחיר ההוגן, ושוב אהרון מסביר שהשיג אותו בעיסקה טובה ממתופף משיקגו. אבל הוא מחליט לא לקנות אותו בינתיים, כך שקאופמן מחזיר את האקדח לתא החבוי במושב העגלה. כעת כבר ממש אין ברירה כי השמש עומדת לשקוע, והסוחר וביתו יוצאים סוף סוף בדרכם הביתה.

אהרון מדרבן את הסוס, וביתו, שכנראה לא בקיאה בהלכות השבת, חוששת שהוא דוחק בו, ולא מבינה מה הבעיה שיאחרו קצת. הוא מכריז שיעצרו כאשר תשקע השמש, וכאשר היא לא מבינה איך יחנו בלב הטבע הפראי, מסביר לה אביה שאלו חוקי האל, ושהוא לעולם לא נסע, לא סחר ואפילו לא נגע בכסף ביום השבת. בגילי, הוא אומר, איני מתכוון להשתנות. פאפא, היא עונה לו, זאת ארץ חדשה, אבל אהרון מתעקש: זאת סיבה טובה לא לשנות את דרכינו הישנות. הם סוטים מהדרך ועוצרים את עגלתם, אינם יודעים שגנבי הדרכים עוקבים אחריהם, מחכים לשעת כושר. כאשר ירד הלילה, מחליטים הפושעים, יהיה זמן טוב לפעול.

בינתיים, בחוות פונדרוסה, אדם מבשר לאביו שברצונו לערוך מסיבה ולהזמין אליה את רבקה, כדי שתוכל להכיר אנשים חדשים. הוא יוצא בעקבות קאופמן ובתו, מתכוון להדביק אותם ולבלות את הלילה בקרסון סיטי, כאשר התירוץ שלו הוא שאביו החליט בכל זאת לקנות את האקדח.

במחנה, תחת כיפת השמיים, האב ובתו מקבלים את השבת. כאשר אדם קרטרייט מגיע אליהם, מופתע מכך שעצרו, הוא רואה את רבקה היפה, עטויה בצעיף המשמש כשביס, מברכת על נרות השבת שכנראה היו מאוחסנים בעגלה לעת הצורך, ליד שולחן ערוך עם בקבוק יין לקידוש ושתי חלות. המבטא שלה אמריקאי אבל כוונותיה טהורות. אחרי הברכה היא מגישה מים לנטילת ידיו של אביה, המחליף את כובע הסוחר בכיפה שחורה. הוא מנשק את הסידור הקטן  שנשלף גם הוא מאי שם, ומתחיל לשיר זמירות שבת בקולו הנעים, הרך והמתנגן. למרות שלודוויג דונאט לא היה אדם דתי, ושתיים משלושת נשותיו לא היו יהודיות, מרגישים שהוא מכיר היטב את השירים ואת התפילה.

בעוד אביה שקוע בתפילה רבקה מבחינה באדם ושמחה לקראתו, למרות שאינה מבינה מה הוא עושה שם. כשהוא מסביר שאביו שינה את דעתו וברצונו לרכוש את האקדח היא מתנצלת על כך שאביה לא ימכור לו דבר במהלך השבת מאחר שלא יתעסק בעניינים ארציים במהלך היום הקדוש. אדם מודה שעניין האקדח היה רק תירוץ, והיא מציעה שיצאו לטיול קצר בזמן שאביה מתפלל. זה יכול לקחת לו זמן מה, היא אומרת.

הם משוטטים יחדיו בין העצים בחשיכה היורדת. היא עטופה בצעיף והוא במעילו. נראה שקר, אבל הם שומרים על מרחק. אדם מספר לרבקה על רצונו להזמין אותה ואת אביה למסיבה שיערכו בחווה, כדי שיוכלו להכיר אנשים חדשים, והיא מתלהבת בתחילה אבל אז אומרת, אבל, והופכת מעט עגומה. אדם נראה נרגש אבל רבקה נותרת כנה ומלאכית כשהיא מתיישבת ליד אחד העצים. העם שלנו חי בצורה קצת שונה מאחרים, היא אומרת. אבא שלי אדוק מאוד, ואנחנו חיים באופן דומה מאוד לזו שבה הוא חי בארצנו הישנה. איני יוצאת הרבה, אני נשארת בבית, מבשלת, תופרת וסורגת. נראה שברור לאן זה הולך. החיבור בינהם היה חסר סיכוי מלכתחילה. אנו כקהל ידענו את זה אבל עכשיו אדם צריך להבין בעצמו. 

הוא רוכן לידה, שעון על ברכו. מה יקרה כאשר תפגוש מישהו, ותתחיל חיים משל עצמה, הוא תוהה. כיצד את מדמיינת שיראה הגבר הזה, אם היית פוגשת בו מחר? זוהי סצנת פיתוי אבל חבל שהיא נטולת אנרגיה מינית. היא משוחקת גרוע והטקסט הוא מה שחשוב. פניה של רבקה קפואות במסכה של חיבה מרוסנת כשהיא מסבירה שאם זה יהיה תלוי בפאפא אדם זה יהיה דומה מאוד לכיצד שהוא, פאפא, היה  נראה לפני 30 שנים, אבל עבורה איך אותו אדם יראה לא אמור להיות מה שחשוב. הדבר החשוב היחיד הוא שיהיה ׳למדן׳. אדם לא מבין את המושג. הוא לא ממש שם, נראה ומתנהג כמו מישהו שמעביר את הזמן בלהיות מאוהב, לא מתכוון לזה באמת. ׳למדן׳ הוא מי שיודע יותר מכל שאר המלומדים, היא אומרת, ומה שמשנה הוא דבקותו ואמונתו, ולא תכונותיו הפיזיות, כמו מראהו או חוזקו, כל מיני תכונות שהיא מוצאת לפתע כמושכות. אני משערת שאני צריכה לחוש בושה, היא מתוודה, והוא שואל מדוע, את הרי מרגישה כמו שאישה צריכה לחוש, ולפתע הם מתנשקים, על השפתיים, ולמרות שהרגע קצר ולא אמין הוא בכל זאת מפתיע ומרגש.

לפני שהעניינים מספיקים להתחמם אפילו קצת נשמע קול שירת ׳שלום עליכם׳. הם מתנתקים, נעמדים אחוזי ידיים, מעט נבוכים. זה שיר המזמן את מלאכי השלום המביאים את השבת, היא אומרת לו, סימן שהתפילות כמעט נגמרו, ואבי יחפש אותי.

השיר ממשיך כאשר הם חוזרים, יד ביד, אל המקום בו חונה העגלה שלידה שולחן השבת. איזה קול יש לו, לדונאט, רך ונעים. חכה עוד רגע, היא מבקשת, בסוף הטקס פאפא ירצה לתת לי את ברכתו. זה משהו עתיק מאוד, שהיה חלק  מהטקס שלנו מאות שנים, היא מסבירה, ומבארת את הברכה באנגלית מקראית ארכאית. כאשר היא מתקרבת לאביה, שמזג בינתיים כוס יין לקידוש וכיסה את הלחם, היא כורעת לפניו, והוא נושא מעליה את ידיו בברכת כהנים, ומברך אותה, בהגייה אשכנזית מודגשת, בברכה הלקוחה מספר ׳במדבר׳:

יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

לאחר הברכה רבקה קמה, ואהרון מנשק אותה על מצחה. אז היא מבשרת לו, חוששת במקצת, על אדם קרטרייט, שבא לבקרם. זה מתקרב אליהם, מסביר שבא לקנות את האקדח, למרות שהוא מבין עכשיו שזה לא יהיה אפשרי במהלך השבת. אהרון אדיב ומנומס, אבל ברור שהוא מבין בדיוק מה קורה. לא עשו אותו אתמול. הוא מרגיע את החשש שאדם מביע מכך שהשניים ישארו שם לבדם. אנחנו איננו מפחדים, בני, הוא אומר, ואדם, שמבין כנראה שלנשיקה ההיא לא יהיה המשך, נפרד מהם, הולך לסוסו הקשור ומוליך אותו משם. 

רבקה עוקבת אחרי אדם המרחק במבט עורג, ואביה מניח את ידיו על כתפיה. רבקה יקירתי, הוא שואל, את מחבבת את האיש הצעיר הזה? כן פאפי, היא עונה, הוא נראה לי מאוד נחמד, והאב מסכים. הוא בהחלט איש צעיר מאוד נחמד. אבל אחרי הכל, רבקה, מה הוא, למדן? תלמיד חכם? מורה חשוב? מה הוא? 

רבקה לא מסוגלת לעמוד בזה. היא מתנערת מתחת לידי אביה ומתרחקת ממנו. המבטא שלה אמריקאי עד הגזמה כשהיא אומרת, כמעט בצעקה, אגיד לך מה הוא, פאפא, הוא גבר. 

האב מביט בה במבט חמור, כשהיא מסתובבת אליו ומתנצלת על איך שזה נשמע. אבל היא לא יכולה לעצור, עכשיו כשהכל התפרץ, היא חייבת לומר לו שהיא לא יכולה יותר. פאפא, כל חיי מורים ומלומדים הטיפו לי, כאילו היו הגברים היחידים בעולם כולו, אבל נמאס לי, ונמאס לי מזה שכולאים אותי מאחורי דלתות סגורות. השוט נחתך ועובר לצילום מאחורי כתפה, כך שניתן לראות את תגובתו של אביה. הוא שומע אותה, שומע ומבין. היא ממשיכה. הייתי חיה כמו שהאנשים כאן חיים, הייתי מתערבבת איתם והייתי חלק מהם. זה מה שהיא רוצה. 

היא מספרת לאביה על ההזמנה שקיבלו למסיבה בחוות פונדרוסה, ושזו הייתה הסיבה האמיתית לכך שעקב אחריהם. מבטו של האב משתנה. עיניו מצטמצמות, פניו נקיות מרגש, זקן התיש שלו קפוא במקומו. ואז ראשו מתחיל לזוז מצד לצד. הוא שולח את ידיו לאחוז בלחייה של בתו, מטלטל אותה עמו, בתנועה שיש בה גם חיבה וגם אלימות עצורה. רבקה, יקירתי, הוא אומר בקול שהוא רך וקשה בו-זמנית, והמצלמה עוברת לתצלום תקריב שלו, לציין את רגע השיא. את צריכה לזכור את זה תמיד. את בת בבית שלי. זה המסורת שלנו שבת מכבדת את אביה. קולו קשה עכשיו, נראה שיכול היה למעוך את בתו בין  כפותיו. הוא גבר פגוע שמשיב את כבודו. וזאת המסורת שלנו, הוא ממשיך, משתלט על הזעם האנושי שעלה בו, לא לשקוע בכעס ובארציות תוך כדי השבת.

הוא מרפה ממנה, אבל ידו עוד טופחת מספר פעמים על לחיה, בסטירות דרבון מרומזות. את תכיני כעת את סעודת השבת, ילדתי, הוא אומר, כבר אינו מביט בעיניה, כולו בעולם הקדושה, והיא פונה אל השולחן, מרימה ירק כלשהו וחותכת אותו, מביטה בדמעות בצדודית אביה המביט אל האופק ואל השמיים הכהים. הלילה כבר ירד.

אדם מחליט לא לחזור לפונדרוסה בחשיכה. הוא מתנצל בפני סוסו על כך שלא הביא עבורו אוכל לארוחת ערב ומתכונן לחניית הלילה. שודדי הדרכים מביטים בו ממסתורם. הם מפתים אותו, באמצעות שבירת ענף, להגיע למקום בו יוכלו להתנפל עליו מאחור ולהמם אותו. הם אנשים רעים. הבוס שבין השניים מורה לרעהו לקשור את אדם ולסתום את פיו.

במחנה, אהרון ורבקה יושבים ליד השולחן. הוא מודה לה על סעודת השבת שהכינה, מתכוון לברכה האחרונה, אבל אז מופיעים השודדים, באקדחים שלופים. קדימה, רוכל, קורא המנהיג, תן לנו את זה. לא, זועקת רבקה, אבל השוליה ממהר אליה וחוסם את פיה. הארי דין סטאנטון, שמשחק את הפושע הזוטר, עושה את זה רע מאוד, אבל דונאט מחפה עליו ולוקח על כתפיו את הסצנה. בבקשה, עזוב את בתי, הוא קורא, והפושטק אכן מרפה ממנה, אבל האיום ברור.

איפה הכסף, אומר השודד לסוחר, קדימה, תביא אותו, אבל אהרון כמו מסרב להבין. זה יום השבת, הוא אומר, אסור לי לגעת בכסף. השוליה לא מבין, מה יום שבת, זקן מבולבל, זה הרי ערב יום שישי, תן את הכסף. אל תגיד להם, רבקה מתחננת, אבל הוא, בפנים קפואות, אומר שימצאו את מה שהם רוצים מתחת לכסא העגלה.

השוליה חוטף את בקבוק יין הקידוש, שולח מבטים מלאי זימה אל רבקה היפה, בעוד הבוס מוציא את שק הכסף ממקום מסתורו. עזוב את זה ובוא, הוא אומר, והם עוזבים, בלי לבדוק אפילו את תכולת שק הכסף. כל כך פחדתי, אומרת רבקה, ואביה מרגיע אותה. אלוהים תמיד דואג לנו. כשהוא פונה שוב אל התפילה היא לא מבינה, אתה לא מתכוון לעשות משהו? מה יש לעשות, הוא שואל. נוכל לרתום את הסוס לעגלה, היא אומרת, אבל הוא מסרב לשמוע, זה יום שבת. אבל פאפא, היא מתעקשת, שני פושעים שדדו אותך עכשיו מכל כספך, אני לא מבינה, מה הבעיה שלך, אתה לא מתכוון לעשות כלום?

כן, הוא אומר לה, ופניו שוב קשוחים והחלטיים, אני אעשה משהו, מה שתמיד עשיתי, אזכור את השבת ואשמור את קדושתה. אתה לא תעשה כלום, היא מביטה בו באכזבה, כמו שתמיד אתה לא עושה דבר, העולם שופך על מרק רותח על ראשך ואתה מוציא לשון ומלקק אותו. היא לא עוצרת גם כאשר הוא צועק להשתיקה, אני יודעת דבר אחד, היא קוראת, אם מר קרטרייט היה נשדד על ידי שני שודדים או שלושים ושניים שודדים הוא לא היה סתם עומד שם, הוא היה  עושה משהו, יוצא בעקבותיהם, נלחם בהם, הורג אותם.

דרכיו של אדם קרטרייט אינן דרכינו, זועם האב, אבל הבת ממשיכה, נכון, הוא לא חי בימי הביניים, הוא בעל הגיון ואומץ, והייתי רוצה שיהיה כאן עכשיו ויעשה משהו עבורינו. אחרי כשפלטה הכל, היא מתרחקת ומפנה אליו את גבה. האב, שנראה שרוח החיים נשאבה ממנו, מתיישב, כמעט קורס, בצד השולחן הערוך.

*

בוקר שבת, ואדם מתעורר מעלפונו, כפות ומוטל על האדמה. הוא לא יכול לעשות כלום כאשר השודד הרשע מאיים שאם אפילו ינסה לברוח יירה בו בגבו. הוא מוביל אותו אל עגלתו של הסוחר.

המראה שמחכה להם שם מזעזע. המוזיקה רועמת. חולצתו של אהרון נפשטה, סימני הצלפה נראים על גופו, והוא נעקד אל עגלתו, מתוח ידיים, כמעט צלוב. ביתו קשורה לעץ, מושפלת מבט, ושוליית הפושעים יושב בין שניהם, נראה רשע מאוד. אדם, הו, אדם, קוראת לקראתו רבקה, אבל אין דבר שהוא יכול לעשות. 

הפושע אומר לאדם שהוא מנסה לשכנע את האנשים האלה לומר לו איפה החביאו את שאר הכסף, למרות שרבקה אומרת בבכי שכבר עשה זאת. מסתבר שהפושעים הרשעים לא הסתפקו בסכום ששדדו בערב הקודם, חזרו אל המחנה ועינו את אהרון המסכן בכוונה לסחוט ממנו את הכסף שהם בטוחים שהחביא מהם. אהרון המוכה מתחנן למים, אבל שוליית הפושעים מענה אותו עוד, ושופך מולו בהנאה סדיסטית מים מהמיימיה אל הקרקע. לא היית חייב לעשות את זה, אומר אדם, אבל הבוס מסביר שזה מגיע להם, כי רימו אותם ומסרו להם פחות מתריסר דולרים, כך שחזרו בשביל השאר, אבל הוא לא מספר להם היכן הם מוחבאים. תשכנע אותם לדבר, אומר השודד, או שמשהו גרוע הרבה יותר יקרה. המצלמה חותכת אל רבקה. ברור שתומתה נמצאת בסכנה. בבקשה עזור לנו, היא מתחננת.

אדם מבין שאין מה לעשות. אכן קשה להאמין שכל הרווח של הסוחר ההגון לאחר שבוע של עבודה קשה מסתכם בסכום העלוב הזה. האם זה שווה את זה, הוא שואל אל אהרון המוכה, שמוט הראש, דמות צלובה ומושפלת, אשר בכל זאת מתעורר אל מול הטון החמור שלו. אני לא מבין למה אתה מתכוון, הוא  אומר, ורבקה גם היא לא מבינה, האם הוא מאשים את אביה בשקר? האם הצלת הכסף שווה את כל זה? למה שלא תיתן להם אותו, אדם מקשה. אין לי עוד כלום, אומר אהרון, קורבן תמים, ורבקה מתייפחת, הוא כבר נתן להם אותו. 

את גרועה כמוהו, אדם אומר. אני יודע שיש לך עוד כסף. הקשב לי, קמצן זקן, אם אתה רוצה להקריב את חייך שלך או את חייה שלה בשביל 1000 דולר אתה יכול, אבל אתה לא תקריב את חיי. 1000 דולר, מתלהב השודד, כן, אומר אדם, ראיתי את הזהב, הוא הראה את הכסף לאבי. 

זה שקר, בוכה רבקה, אל תקשיבו לו, הוא שקרן. אבל אדם ממשיך, גם את ראית אותו, הוא השיג אותו בעסקה טובה עם מתופף משיקגו. 

עכשיו הכל ברור. זה תעלול. אדם מתכוון לאקדח המוסתר, שיכול לשמש עכשיו להצלתם. המצלמה מתקרבת לפניו של אהרון. ואז חותכת בין מבטי כולם. הם מבינים מה הוא מציע. לא, אדם, אומר אהרון, זה יוביל לעוד אלימות, אני שונא  אלימות. קדימה, ספר לנו איפה זה, אומר השולייה, ומאיים לשבור במקל כל עצמם בגופו, אבל הבוס עוצר אותו. להרביץ לו לא יעזור, אולי יש דרך אחרת לשכנע אותו לדבר. הוא רומז לכיוון רבקה המזועזעת. כן, מגחך השולייה, אני חושב על זה כבר זמן רב, והוא מתקרב אליה ומשחרר אותה מהעץ. אל תיגע בי, חיה, היא זועקת בגועל כשהוא לופת אותה, ורק אז אהרון נשבר. 

טוב, הוא צועק, ונושא את פניו השמימה. הו, אלוהים, אלוהי אברהם, הוא מבקש רחמים לנשמתו, ואז מבקש מהפושע לשחררו מכבליו כדי שיביא להם את הכסף שהחביא. הוא בכל מקרה לא יכול לעשות כלום במצבו, מרגיע הבוס את דאגות השולייה. אהרון מתמתח אחרי ששוחרר מהעבותות. הוא עולה למושב העגלה, ופותח את התא הסודי. לא פלא שלא מצאנו את זה, אומר השולייה, ואהרון עוד אומר שהוא מצטער שהוא נאלץ לעשות זאת בזמן שהוא שולף את האקדח ממסתורו, יורה והורג אותו. כל הכבוד, לודוויג דונאט! הרגת את הארי דין סטאנטון!

השודד השני מנסה להגיב, אבל אדם, שידיו קשורות, מפיל אותו בבעיטה ואהרון יורה גם בו. הבת ממהרת אל אביה הגיבור, ואדם משבח אותו על כך שירה טוב ופגע בשניהם, אבל אהרון לא מוכן לקבל זאת. ירה טוב? הוא הרג שני אנשים. לאחר מכן הוא מתמוטט בתשישות לקרקע, בעוד ביתו האוהבת מחבקת אותו.

*

מאוחר יותר בחוות פונדרוסה, אהרון שרוע על הספה בעוד כל בני משפחת קרטרייט נאספים סביבו. בתו היפה, שהצעיף שוב מכסה את כתפיה, יושבת לצדו. אב המשפחה מציע לו להשאר ולהחלים אצלם, בהבטחה לטיפול חם ואוכל מצויין, אבל הוא, שכל חייו אכל רק אוכל כשר, מבקש לשוב הביתה. אדם ואביו מבינים זאת, והאב יוצא להכין את העגלה למסע. אבא שלך הוא אדם בעל הבנה עמוקה מאוד, אומר אהרון, ואדם מסכים. ילדי משפחת קרטרייט גאים באביהם. זה הגמול הטוב ביותר עבור אבא, מהרהר בקול אהרון, כאשר ילדיו גאים בו, ורבקה מודה עד כמה היא מתביישת בדברים שאמרה, וכיצד הייתה מוכנה להפנות את גבה לכל מה שלימד אותה. 

לא לכל, הוא מתקן אותה, מרים את ידו ועוצר את התנצלותה המגומגמת, רק עלי היית מוכנה לוותר, לרגע. אולי אני באמת אני יותר מדי נוקשה לפעמים, הוא ממשיך להרהר, אבל את לא ויתרת על אמונתך. אמונה שאינך יכול לאבד היא דבר יפה. אמונה עיוורת, העולם קורא לה, אבל בעיוורון הזה יש עיניים שחודרות את החושך.

אדם לא כל כך מבין את כל הפילוסופיה הזו, ומחמיא לאומץ שהפגין, אבל אהרון מבטל אותו. זה קל להיות אמיץ עם אקדח בידיך. בלי אקדח, זה כבר עסק אחר. 

למדתי כל כך הרבה בימים האחרונים, דברים שאפילו לא הבנתי, אומרת רבקה. את לא היחידה, אומר אביה. תמיד שנאתי אלימות, חשבתי שלעולם לא אוכל לשאת זאת, אבל הרגתי שני אנשים. לא הייתה לך ברירה, הם היו הורגים אותנו, אומר אדם, אבל אהרון לא מתנחם. הסיבה הייתה טובה, אבל בכל זאת, הרגתי שני אנשים, והייתי צריך להיות עיקש עם ילדתי, כי היא מרדה בי, לאחר שראתה שהארץ החדשה הזאת מקבלת בברכה את כל האנשים בני כל התרבויות. הוא נאנח. אני חושב שאלוהי אבותי מחייך אלי כעת, ברחמים.

כעת הכל מוכן ליציאה לדרך. אהרון מבקש שימתינו עם המסיבה עד שיחלים, ואדם מתכונן להסיעם חזרה לקרסון סיטי. אולי תאכל איתנו ארוחת ערב היום? מציע אהרון, ואדם מסכים, בתנאי שתהיה כשרה לגמרי. 

*

הסיפור הזה, על יהודי דתי, סוחר הוגן, נדיב ואמיץ, על בתו שרוצה להשתחרר מהמגבלות שהמסורת מטילה עליה, על כך שיהודים ונוצרים יכולים לחלוק ערכים משותפים ולחיות יחדיו, שודר בטלוויזיה, ישר לתוך חדרי המגורים של הבתים האמריקאיים. הכותב השתמש בז׳אנר ובחוקי הפורמט כדי לחשוף את הקהל למנהגים ולחוקים של היהודים האמריקאים וערך תעמולה כנגד הדימוי האנטישמי של היהודים כרודפי בצע ופחדנים. לשם כך בנה את דמותו של אהרון קאופמן כנוצרית מאוד במהותה, מודל של הקרבה עצמית וכניעה בפני האל. סצנת צליבתו על ידי הפושעים היא שיא של הכוונה הזו. אבל הוא אינו קדוש מעונה, אלא אדם שעומד על עקרונותיו, שהחשוב שבהם הוא שמירה על משפחתו. הוא ובתו הם אנשים טובים ופשוטים, איתם בני משפחת קרטרייט, האמריקאים האוטימטיביים, יכולים לחלוק עתיד משותף.

הסדרה ׳בוננזה׳ הרבתה לעסוק בדילמות מוסריות. היא נגעה בבעיות חברתיות כמו הריון מחוץ לנישואים ושימוש בחומרים ממכרים, ועסקה באפלייה של קבוצות מיעוט כמו אסיאתיים, שחורים, מורמונים ויהודים. סיפור המסגרת המערבוני איפשר את ההזרה הדרושה כדי להציג את הנושאים הללו באופן שיבהיר כיצד צריך להתנהג אמריקאי ׳טוב׳. פרק זה אינו יוצא דופן בכך שהוא מפגין מחוייבות ברורה, אולי אפילו ברורה מדי, לתפקידה של הטלוויזיה ככלי חינוכי. הטון הדידקטי מתמתן בזכות הופעתו של לודוויג דונאט. הקסם האישי שלו, יכולתו להפגין באופן משכנע דבקות, כעס וחרטה, הטבעיות של המבטא הזר והרך, בו הוא שר את מזמורי השבת, כל אלה נותנים לדמות אמינות וגורמים לנו לחבב אותו. הוא נושא את הסיפור כולו על גבו. ברור לגמרי שהוא יהודי ׳אמיתי׳, שלא כמו ביתו, שמשחקת יהודיה. ברור שהתפקיד שלו גם כתוב יותר טוב, אבל זה לא רק זה. מרגישים שהוא מתפלל ושר בכוונה מלאה, שהוא יודע על מה הוא מדבר. הוא נראה כמו מישהו שהיית שמח לפגוש כשכן, ובכך מוציא שם טוב ליהודים, השונים מאיתנו במנהגיהם ובכל זאת דומים לנו במהותם. 

יהדותם המשותפת לא הוזכרה בחליפת המכתבים בין דונאט לבית ג׳וזף ראוך.  האנטישמיות שהייתה חלק מהמקארתיזם, הגזענות של החברה האמריקאית שהביאה להתקרבות בין הקהילה היהודית לקהילה השחורה, כל אלה לא דוברו בינהם, אולי מכיוון שהיו ברורים לגמרי, שקופים כמו אוויר רעיל שמקיף את הכל. חוסר הצדק והשיוויון בחברה האמריקאית הוא מה שהניע את דונאט להצטרף למפלגה הקומוניסטית. כעת האקטיביזם שלו התבטא באמצעות הדמויות שגילם. בשביל תפקידים כמו זה של אליהו קאופמן נלחם דונאט על טיהור שמו. אני בטוח שראוך, שודאי ראה את הפרק הזה בטלוויזיה, חש גאווה על כך שקרוב משפחתו מציג בפני אמריקה דמות יהודית מעניינת, שניתן להזדהות איתה. גם לו היה חלק בייצוג החיובי והאפקטיבי של היהודים שדונאט עזר לקדם. 

הוא חי

תפקיד טלוויזיוני נוסף שגילם דונאט באותה שנה, 1963, הוא בסדרת המתח והמסתורין ׳אזור הדמדומים׳ (The Twilight Zone). סדרה זו שודרה במשך 5 עונות, בשנים 1959-1964, היו בה 156 פרקים, והיא הופקה על ידי CBS. כל פרק היה בנוי כסיפור עצמאי, ויוצר הסדרה, רוד סטרלינג, הופיע במונולוג פתיחה וסיום. ׳אזור הדמדומים׳ היה מעבר ממציאות ריאליסטית למרחב ביניים שאינו כפוף למגבלותיה. חריגה זו איפשרה יצירת רגעי אימה מותחים וגם חידוד של מסר או לקח. הסדרה נחשבת לאחת מהמשפיעות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה, והיו לה שלוש סדרות המשך מצליחות. יש אפילו אטרקציות רכבת הרים בשם ׳מגדל האימה׳ המבוססות על הסדרה, הניצבות בשני פארקים של דיסני בהוליווד. 

כל אחת מהאפיזודות בסדרה היא סיפור העומד בפני עצמו. אורכן היה 25 דקות, פרט לעונה הרביעית אשר בה, משיקולי בניית לוח שידורים, אורך הפרק היה 51 דקות. הפרק בו הופיע לודוויג דונאט הוא הרביעי בעונה זו, והוא נקרא ׳הוא חי׳ (He’s Alive), התסריט נכתב על ידי סטרלינג והוא בוים ע״י סטיוארט רוזנברג. הפרק אינו זמין ביוטיוב, אבל לא קשה להגיע אליו. אזהרת ספוילר: אני מתכוון לגלות מי הדמות המסתורית ששבה מהמתים ומנסה לחזור ולהשפיע על המציאות.

*

הסיפור מתרחש בקיץ לוהט, בשכונה עירונית וענייה בעיר אמריקאית דחוסה ומיוזעת. הצילום בשחור לבן, ולכל יש אווירה מודגשת של פילם נואר מרובה צללים. במרכז עומד פיטר וולמר, צעיר בעל רקע משפחתי של עוני והתעללות, שהפך למנהיג מפלגת ימין נאו-נאצית קטנה ושולית. מגלם אותו דניס הופר, באחד התפקידים הראשיים הראשונים שלו. הופר מצליח לתת לדמות, המוצגת כבר במונולוג הפתיחה כשפלה ועלובה, עומק מסויים. דונאט מגלם את ארנסט גנץ, שכן של וולמר שהכיר אותו עוד כשהיה ילד, ושימש עבורו כאב חלופי,  במקום משפחתו הלא מתפקדת. 

בתחילת הפרק מתברר שקריירת ההטפה וההסתה של וולמר לא הולכת כל כך טוב. הוא נואם מעל דוכן נייד קטן ברחוב, אבל שכניו לוקחים אישית את העלבונות שהוא מטיח ביהודים, בשחורים ובקתולים, זורקים עליו עגבניות רקובות ומרביצים לו. וולמר המוכה הולך לביתו של האיש היחיד שיכול לתת לו נחמה, ארנסט גנץ. האיש המבוגר מתאמן באותה עת בנגינה בצ׳לו. הוא מציע לו מקלט ללילה ותחבושות לפצעיו, אבל למרות שהוא זוכר את הילד הקטן שהיה בורח לביתו, מוכה ורעב, אינו מצליח לגלות כלפיו אהדה. גנץ, אתם מבינים, בילה 8 שנים בדכאו. אתה נהיה קצת רגיש לנאצים אחרי חוויה כזו, אפילו אם הייתה להם ילדות קשה.

לעזרתו של וולמר מגיעה דמות מסתורית, שמגיחה מהצללים ואיננו רואים את פניה, מייצגת של אזור הדמדומים. היא מסבירה לו שכדי להפיץ את רעיונותיו עליו לדעת איך לפנות לקהל. לרוב הצופים כבר ברור למדי מי הגבר המוזר הזה, המדבר במבטא גרמני נוקשה. פיטר וולמר, מוכה ועלוב, בוחר להסחף אחריו. בתוך עולמה של הסדרה, זה הרגע בו הוא עובר לאזור שבין הטבעי והלא-טבעי, המציאות והבדיה. הוא מתחיל לומר לעצמו ולפתח תוך כדי דיבור את הנאום שישא בכינוסה הקרוב של המפלגה.

זה מונולוג מעניין, טקסט לאומני קלאסי, המצביע על הפחדים של החברה האמריקאית וחושף את המנגנונים שהובילו למקארתיזם ואפשרו את המשך הפליית השחורים. המטרה הדרמטית שלו היא לא לשכנע אלא להראות כמה הוא משכנע. פיטר וולמר הוא שליחו של מפיסטו המפתה את קהל שומעיו לתת לו את נשמתם. 

כשהוא עדייין שעון על קיר המדרגות האחוריות בביתו של גנץ, פיטר נושא עיניו אל העתיד שהוא מדמיין, פניו החבולים מוארים בהשראה שטנית. הוא נושא את דבריו אל הקהל הדמיוני. מוזיקת מצעדים  מתחילה להישמע. תוך כדי נאומו תחתוך המצלמה אל תקריב פניו, ואז נגלה שהוא פונה אל קהל שהתאסף לשמוע את דבריו באולם לא גדול. יש זוגים ובודדים, לא רבים, אבל הם שם, מקשיבים:

שכנים!

הם קוראים לנו מפיצי שנאה, הם אומרים שאנו בעלי דעות קדומות, שאנחנו ששים לקרב. הם אומרים שאנחנו שונאים את המיעוטים. 

המיעוטים. הבינו את המונח, שכנים. המיעוטים. האם עלי לומר לכם מי הם המיעוטים? אנחנו, אנחנו, אנחנו הם המיעוטים. מכיוון שפטריוטים הם מיעוט, מכיוון שאוהבי הארץ הם מיעוט, מכיוון שהרצון לחיות באמריקה חופשית ולבנה נראה כמו דעת מיעוט.

תנו לי לומר לכם משהו, שכנים, אני רוצה שתהרהרו בזה, רק תהרהרו, הייתה לנו את פצצת האטום, ופתאום, לרוסים הייתה אותה. רצינו לשלוח אדם לחלל, אבל הרוסים הגיעו לשם ראשונים. הייתה לנו את פצצת המימן, הרוסים הם אלה שפוצצו את שלהם. מי נתן להם את הפצצה? מי בגד בנו, מי דקר אותנו בגב?

טוב, אם זאת דעת מיעוט לחשוב שאנחנו צריכים לשרוד, אז אנחנו מיעוט, והמיעוט הזה לא יעצור עד שלא יהיה רוב. המיעוט הזה לא יפסיק להלחם. זאת הבטחה. וזאת המורשת שלנו –

וכאן הוא מצביע לאחור, לעבר דיוקנו של היטלר התלוי מאחוריו, לא בפוקוס אבל בכל זאת ניתן לזיהוי. הקהל מריע לו. 

הבגידה הנרמזת כאן היא זו של בני הזוג יוליוס ואתל רוזנברג, יהודים ילידי ניו יורק, שהיו קומוניסטים, נעצרו בחשד שהעבירו את סודות האטום האמריקאים לברית המועצות בשנת 1950, נשפטו, הורשעו והוצאו להורג בשנת 1953. זה היה שיאו של ציד המכשפות שאפיין את תקופת המקארתיזם, ועידוד גדול לאנטישמיות. הצלנו אותם מהיטלר, חיילים שלנו מתו בשבילם, נתנו להם לחיות כאן וככה הם מתנהגים. ואם ככה, אז אולי בעצם יש משהו במה שהיטלר אמר והיהודים פשוט בוגדנים מעצם מהותם. 

הרעיונות האלו היו נפוצים בחברה האמריקאית, לא שוליים. בכדי להילחם נגדם היה צריך להזכיר את התוצאות הנוראיות כאשר באו לידי מימוש, להצביע על הפאשיזם ככזה ולהציג את שנאת השחורים והיהודים כנובעת מבורות, חולשה וחוסר מוסריות. זה מה שהפרק הזה מנסה לעשות. 

הדמות המסתורית ממשיכה להתגלות בפני פיטר וולמר. הוא מציע לשלם עבור שכירת האולם ובמקביל דורש שפיטר ייצור דמות קדוש מעונה, קורבן שנפל למען המהפכה, סביבו ניתן יהיה לאחד את ההמון. הוא מבקש ממנו לארגן שאחד מחברי המפלגה הזוטרים, אדם פחדן ותמים, יירצח במה שיראה כמו פעולה של יריבהם. זה רמז לרצח הורסט וסל, פעיל המפלגה הנאצית, בשנת 1930, שהיה דמות קורבן קדוש עבור הנאצים. שיר שכתב, ׳הדגל מונף אל על׳, שימש כהמנון המפלגה הנאצית. פיטר וולמר, שכבר מכר את נפשו לשטן, מציית להוראות איש המסתורין, וקורבן האדם מניב תוצאות. אסיפת העם שנקבעת כאזכרה הומה אדם. קולו של פיטר וולמר, הנואם לקהל מעל דוכן הנאומים שתמונת הקדוש שנרצח מוצבת לידיו, על רקע תמונות המנהיגים הנאציים, רועם וסוחף. הוא חזק כל כך עד שהוא נישא עד מעבר לרחוב, אל תוך הדיינר בו יושב ארנסט גנץ, משוחח עם בעל המקום שפניו קמוטות. הם שני אנשים מבוגרים, שיודעים ששום דבר טוב לא יצמח מתוך ההתלהבות הלאומנית הזו. חתיכת קול יש לו, אומר המוכר, וגנץ מסכים. זה היה ככה עוד כשהיה ילד יללן. פעם כולם צחקו עליו, הם ממשיכים לחלוק זכרונות, אבל לאחרונה מקשיבים לו, ולא הרבה אנשים צוחקים.

אני מכיר אותו מאז שהיה ילד, אומר גנץ, ילד שתקן וקטן שלא אומר הרבה. הוא נד בראשו, מביט ברחוב, בקהל שצובא על פתח האולם. קול נאום ההסתה ממשיך להישמע, והמצלמה עוברת לפניו של גנץ. בתפקיד זה דונאט אינו עוטה זקן מלאכותי. קמטי ההבעה שלו מודגשים בתאורה הקונטרסטית. 

כבר ראיתי את זה קורה. ראיתי את כל זה קורה, הוא אומר, מיואש ומהורהר.

זה היה בזמן אחר, אדון גנץ, במקום אחר, אצל עם אחר. זה לא הולך כאן, מנסה להרגיע אותו בעל המקום, אבל הוא שוקע בזכרונותיו, מבין משהו תוך כדי. 

זה מה שאמרנו גם אנחנו. הם היו אשפה חומה, זאת הייתה אי שפיות זמנית, חלק ממצב חולף, זה מפלצתי מדי כדי להיות אמיתי, וכך התעלמנו מהם, או צחקנו עליהם, כי לא יכולנו להאמין שיש מספיק אנשים לא שפויים שיצטרפו וילכו לצידם. ואז, יום אחד, הארץ התעוררה משינה טרופה, ולא היה כבר שום צחוק. אנשים כמו פיטר וולמר השתלטו על הכל. חיות הפרא החליפו מקומות והכניסו את הקהל לכלוב.

הוא קם ממקומו ומתקרב לחלון הצופה אל הכניסה לאולם. כתפיו שחוחות. נראה שהוא מתלבט. אי אפשר להבין בדיוק מה נאמר בנאום שוולמר נושא בעותה העת, אבל מוזכרים בו הקומוניסטים והיהודים. ואז גנץ מסתובב אל חברו, נחישות חדשה על פניו. אבל לא שוב, אסור שזה יקרה שוב, אסור שניתן לזה לקרות שוב, לא הסיוט הזה, לא, לא הפעם, הוא אומר. משהו עומד לקרות, זה בטוח.

בתוך האולם, פיטר וולמר פונה לקהל בשאלות, ומבקש מהם לענות בכן או לא.

האם אתם רוצים שארצות הברית של אמריקה תשאר חופשית? הקהל עונה, כמובן, בכן מהדהד.

האם אתם רוצים שהבתים שלכם יהיו נגועים במזיקים שהגיעו ממדינות זרות? קול הלא שעונה הקהל פחות נלהב, אבל עדיין ברור.

פיטר מתכוון להפנות לקהל שאלה נוספת, אבל הם חסרי שקט ולא מרוכזים בדבריו, מאחר ואל הבמה נכנס ארנסט גנץ, כולו נחישות. השומרים במדי המפלגה מתכוונים להעיף את הפולש, אבל פיטר עוצר אותם. המשך, מר וולמר, אומר גנץ בקול רגוע, מצולם מזווית תחתית, סמל של אומץ, מה אמרת? אני יכול לומר להם מה אמרת. שמעתי את זה כבר פעם, שמעתי את זה אלף פעמים, במינכן, בברלין, במאה פינות רחוב שונות. זה היה שטויות אז, וזה שטויות עכשיו.

פיטר וולמר מביט בו בתחינה. זה הרגע הגדול שלו והוא הורס אותו. אתה חייב לעצור ארנסט, הוא מתחנן, אבל זעמו של גנץ רק מתגבר, והוא מתקרב אליו. מה זה כאן? מודל חדש? פיהרר משנת 1963, היישר מפס הייצור? הוא לא כל כך חדש, לא כל כך טרי. זה לא יותר מעותק זול.

כעת אחד השומרים מתחנן בפני וולמר שיתן לו לפעול ולהעיף את גנץ מהבמה. הם מאבדים את הקהל. אבל פיטר כמו חזר להיות הילד המפוחד שהיה. תעזוב אותי, הוא ממלמל, תעזוב אותי.

תנו לי לומר לכם משהו על האיש הזה, אומר גנץ, פניו מלאות שנאה וזלזול, על הגזע, על המין ממנו הוא בא, כולם אותו דבר, כולם אותו דבר, ילדי מצוקה, חולים, עצובים, נוירוטיים, שתשואות הקהל הם סם עבורם.

זה מספיק ארנסט, בבקשה, בבקשה, אבל גנץ מתקרב עוד, וכעת הם צמודים זה לזה, הקשב לי פיטר, ותן להם להקשיב, או שאספר להם על ילד מוכה ומסכן שבכה על הספה שלי, שעדיין בוכה על הספה שלי. בבקשה ארנסט, תפסיק, פיטר מתחנן, ושומר הראש שלו תקיף כשהוא מבקש שיפקוד עליו להוריד אותו. כן, תוריד אותי, מנצל זאת גנץ, תוריד אותי, תשקיט אותי, תחסל אותי, למה  אתה לא עושה את זה, למה אתה לא יכול לעשות את זה? הוא שולח יד, לופת את כתפו של פיטר, עליה הוא נושא את סמל המפלגה. מכיוון שזה האומץ שלך, זה, וזה הכוח שלך, ואור הלפידים, והקהל, והשתיקה החולנית…

זה כבר יותר מדי. פיטר מתנער מקפאונו וסוטר לגנץ, שנופל ארצה. הקהל לא אוהב את זה. אבל גנץ מתרומם, פונה ללכת. פיטר, מאחוריו, סופק כפיים, ותמונת היטלר, ברקע, כמו צופה בהתרחשות במבט אדיש. 

מאוד תקיף, אומר גנץ, התשובה היחידה שאנשים מסוגך יכולים לתת. זה הפיהרר שלכם, הוא פונה לקהל, מנופף בתנועה מזלזלת בידו, הוא שלכם, אני נותן לכם אותו, מתנה מהביבים. הוא פונה והולך, על רקע המוזיקה הדרמטית, והקהל בא איתו.

אחרי פיצוץ האסיפה ליבו של פיטר שבור. חלומות ההערצה שלו נכזבו, והאיש שהיה לו כאב הפנה לו עורף. כאשר האדם המסתורי מתייצב מולו הוא תוקף אותו ודורש הסבר ושיחשוף בפניו את זהותו. לא מפתיע אותנו לגלות שזהו היטלר, חי לגמרי, שרוצה לשוב ולהפיץ את רעיונותיו ומשתמש באנשים כמו פיטר וולמר לצורך כך. היטלר מבטיח למעריץ הצעיר חיי נצח. אתה עשוי מברזל, הוא אומר. הוא מורה לו לחסל את היהודי מכיוון שאחרת יחזור גם לאספה הבאה ולאלה שאחריה. אנשים מסוגו מסוכנים, אומר היטלר. הם מדברים, הם חושבים, הם נוטעים זרעי ספק, הם מעכבים אותנו. הוא נותן לו אקדח: הרוג אותו, הרוג את האיש הזקן. הוא שולח אותו לדרכו בהצדעה במועל יד.

פיטר עושה את מה שפקד עליו הפיהרר. הוא הולך לדירתו של גנץ, אשר לא מתחנן על חייו. אתה לא מכיר אותי, לא חושב שאני יכול לעשות את זה, הנאצי הצעיר מאיים, אבל גנץ לא מסכים. אני מכיר אותך, פיטר, ואיך הפכת מילד עזוב שרוצה אהבה לאיש קרוע, הכמה לכבוד, זהות וגאווה. אינני מפחד ממך, פיטר, ואתה יכול לעשות כרצונך בכל זמן שתבחר. אזכיר לך עוד דבר אחרון. אי אפשר להרוג רעיון עם כדור אקדח. לעולם.

אני כולי פלדה, אומר פיטר, בלי רגשות, בלי רכות, רק מטרה ורצון. והוא יורה במי ששימש לו כאב.

צ׳לו מנגן רקווויאם כשגנץ שוכב, ירוי, על רצפת החדר. הוא גוסס אבל בכל זאת מצליח לדבר. הכל מפלדה, הוא ממלמל, הכל כוח, אבל על חשבון הדברים שניצוצותיהם משותפים לכל בני האדם, הגינות, היכולת להבחין בין רע לטוב, היכולת להרגיש אשמה וחוסר כבוד. מה שמאפשר להם לאהוב. כן פיטר, יש לך פלדה, אבל אין לך לב. 

והוא מת. הצ׳לו מתייפח כשהדלת נטרקת מאחורי פיטר, שנוטש את הגופה המוטלת על השטיח.

סופו של פיטר וולמר הוא רע, כמובן. כאשר המשטרה מגיעה לעצור אותו, באשמת רצח חבר המפלגה שארגן, הוא בורח והשוטרים יורים בו. יש פה טעות נוראה, אני עשוי מפלדה, הוא אומר לפני מותו. צל דמותו של היטלר נראה על הקיר, כאשר קולו של יוצר הסדרה וכותב הפרק חותם את הסיפור, מדגיש את מוסר ההשכל, כי ככה זה בטלוויזיה, צריך להיות ברור כדי שאף אחד לא יתבלבל.

מה יהיה המקום הבא אליו יפנה, אותו רוח רפאים מזמן אחר, סיוט קודם שקם לתחייה? שיקאגו? לוס אנג׳לס? מיאמי, פלורידה? וינסנס, אינדיאנה, סירקיוז, ניו-יורק? בכל מקום, כל מקום, בו יש שנאה, בו יש דעות קדומות, בו יש קנאות, הוא חי. הוא חי כל עוד עוולות אלו קיימות. זכרו זאת כאשר הוא מגיע לעיר שלכם. זכרו זאת כאשר אתם שומעים את קולו מדבר דרך אחרים. זכרו זאת כאשר אתם שומעים שם של מישהו שמוקע כבוגד, מיעוט שמותקף, כל התקפה עיוורת וחסרת סיבה על אדם או קבוצה. הוא חי מכיוון שבזכות הדברים האלה אנו שומרים אותו חי.

סטרלינג, יהודי שנולד בסירקיוז, ניו יורק, כתב סיפור אימה שמנסה לבדר ולחנך את הקהל. הוא מקים לתחייה את היטלר, מנצל את זה שהוא חי ונוכח בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי. אבל האמת היא שבעולם הקולנוע והטלוויזיה היטלר אף פעם לא מת לגמרי. הוא דמות ארכיטיפית וחיונית כמרכיב לדרמה. כפי שהבינה כבר רות, אחות סבתי, כל סיפור טוב דורש נבל.

גם דמותו של גנץ ארכיטיפית. הוא הנביא, הקדוש המעונה. דונאט מגלם אותה היטב. הוא מצליח לחלץ מה שניתן מתוך הדמות הכתובה באופן דידקטי, ולתמוך בהופעתם של הפרטנרים שלו. התעלותו של דניס הופר בתפקיד פיטר וולמר נעזרת בכך. תצוגת המשחק הזאת מוסיפה עומק ומאירה חלק מהבעייתיות של הסיפור. ההתנשאות שמפגין גנץ כלפי מי שרק לפני רגע היה זכאי לרחמיו חושפת את קנאותו שלו. במובן זה יש כאן לא רק שיעור בהתמודדות עם גזענות אלא גם הגדרה ברורה של עליונות מוסרית. זה אפקטיבי במסגרת סיפור דרמטי, אבל נכשל כאסטרטגיה פוליטית. זה מעודד פארנויה ומעורר התנגדות. היטלר חי כי כל הזמן מאשימים אנשים בזה שהם נאצים.

*

לודוויג דונאט מת מלוקמיה בשנת 1967. גופתו נשרפה ואפרו שמור בבית קברות בניו יורק. לא היו לו ילדים ואיש לא דאג להנצחתו, כך שזכרו התעמעם. גם עבורי, שלא הכרתי אותו עד לפני כמה חודשים, הגיע זמן להיפרד. איזה מהפך עברת, איזו דרך וקריירה, איך גילמת את היטלר בזכות המבטא הגרמני שלך, וגם דמות שנרצחת בהוראת רוח הרפאים שלו. עברת מלהיות קומוניסט המאמין בתיקון עולם לאדם שהתפקח, ולמי שנלחם נגד הגזענות באמצעות התפקידים שגילם. הפכת מסמל לזרות למייצג של רוח אמריקאית. 

בתהליך הזה העבר שלך נשכח ומורק. כל מה שהשארת מאחור, וינה בה נולדת, אחיך שנרצח באוושויץ, כל זה לא היה רלוונטי בחיים החדשים שבנית. 

אני איני אמריקאי. ערכי ותרבותי שונים. סבתי ודאי לא הייתה כזו. האם לכן לא הזכירה אותך, חשה שאתה זר ורחוק מדי מעולמה? או אולי אתה זה שהיית אחראי לכך שלא נוצר בינכם קשר, אולי התביישת בכך שנטשת את אחיך, שאתה ברחת והוא לא?

היה שלום, קרוב משפחתי הרחוק, השחקן מאמריקה. אשתדל לזכור אותך, מעתה והלאה. אני חושב שעשית כפי יכולתך.

חמש החיות הגדולות

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

חמש החיות הגדולות בציור רחוב בעיר בקניה

35,729 קוליז, עובדי כפיים הודיים, בעיקר מחבל פנג׳אב, מוסלמים, הינדים וסיקים, הוחתמו על חוזי עבודה לשלוש שנים והובאו בספינות לנמל מומבסה כדי להקים את ׳רכבת אוגנדה׳. לפועלים הפשוטים הובטח תשלום של 12 רופי לחודש, שכר נמוך אבל הוגן. בעלי מקצוע מומחים ואנשי כוח המשטרה הפנימי קיבלו שכר גבוה מעט יותר. אנחנו מכירים את המנגנון הזה. פועלים זרים בונים ועובדים פה כבר שנים רבות. 2,493 מהפועלים ההודים מתו במהלך הבנייה, ו-6,724 מתוכם הפכו למהגרים, בחרו לא לחזור להודו והשתקעו בקניה. צוות לבן קטן בן 1082 מהנדסים, מפקחים ואנשי מנהלה גויס במקביל או הושאל מהצבא הקולוניאלי, והיה אחראי על הפעלת כוח העבודה הזה. הכוונה הייתה לגייס בהמשך, במידת הצורך, גם עובדים מקומיים, אפריקאים, אבל מאחר והנסיון ששימש לבניית הרכבת, כל חומרי הגלם, המכונות והקטרים הגיעו מהראג׳ בהודו, אפריקאים שימשו כסבלים ומורי דרך, לא כפועלי רכבת. מחנה הסלילה התקדם לתוך היבשת בקצב הנחת הפסים, גוף זר שמפלח ומשנה לנצח את המקום דרכו הוא עובר. סביב מקומות שדרשו פתרונות מסובכים נבנה מעקף והם הושלמו תוך כדי המשך התקדמות הסלילה. כזה היה הגשר על נהר צאבו, ערוץ מוכה שטפונות בלב ערבת הפרא, כמאתיים קילומטר בעומק היבשת. 

פאטרסון הושאל לפרוייקט, האזרחי לכאורה, על ידי הצבא. אבל הסמכויות שלו חרגו מאלה של מהנדס. כאשר הגיע לצאבו, בשנת 1898, הופקד כאחראי למאות פועלים שפוזרו במחנות עבודה משני עברי הערוץ. היה עליו לתכנן ולבנות את הגשר הארוך ואת תחנת הרכבת שלידו, ולחזק ולבסס את הסוללה עליה עברה המסילה לפני ואחרי הגשר. תוואי המסילה הסתמך על דרך השיירות ההיסטורית, אבל הרחיב והתאים אותה לדרישות הרכבת. סביב הנהר צמח סבך יער, והמסילה עברה דרכו ודרך הערבות העשירות בחיות בר. באזור חיו אריות, נמרים, קרנפים, עדרי תאו אפריקאי ופילים, חמשת החיות הגדולות באפריקה. בשפת הציידים, הקוראת לחיות הניצודות Game, לראש חיה  מפוחלץ או פרווה Trophy, לציד Sport ולצייד עצמו Sportsman, נקראו החיות הללו Big Five. השלמת אוסף מלא שלהן, הכולל פריטים מפוארים וגדולים ככל הניתן, היתה משאת נפש של כל צייד. 

לפאטרסון היה נסיון מסויים בציד שרכש בהודו. זה עיסוק מתאים לאנשי צבא, והוא היה חלק מפעילויות הפנאי המקובלות ללבנים בהודו הבריטית, הראג׳. אבל דבר לא הכין אותו להתמודדות שמצא עצמו בתוכה, משחק ציד בו הוא, והפועלים עליהם היה אחראי, הפכו לניצודים בעצמם. 

מעט אחרי תחילת העבודה על הגשר הגיעו לפאטרסון שמועות על אריה החוטף פועלים מאוהלי השינה שלהם וטורף אותם. הוא לא האמין לכך בתחילה, וחשב שמדובר בנסיון לחפות על מעשה רצח שאירע בין הפועלים לבין עצמם, אבל כאשר אחד מאנשי משטרת המסילה הותקף ונחטף מאוהלו הבין שזו אכן אמת. פאטרסון, מלווה בלבן נוסף שעבר במחנה והצטרף למרדף, יצאו לחפש אחרי ההודי שנחטף. כך תאר זאת בספר שכתב, בתרגום הארכאי והיפה של יוסף נדבה:

הנקל היה לנו ללכת בעקבות האריה, כי כן נראה, שהוא נעצר פעמים מספר בדרכו, לפני שפתח בסעודתו. תחנות-הבינים סומנו על-ידי שלוליות-דם. מנהג האריות ״אוכלי האדם״ היה להפשיט בלקיקה את עור הקרבן, כדי להגיע לדם הטרי. כשהגענו למקום שבו נטרפה הגופה, נתגלה לעיננו מחזה מחריד. האדמה מסביב היתה מגואלת בדם וזרועה נתחי בשר ועצמות, אך ראשו של ה״ג׳ימאדאר״ המסכן נשאר בשלמותו (זולת סימני שיניו של האריה שנתקעו בו) ורק נתגלגל במרחק מה משאר האברים השסועים, כשהעינים הפקוחות לרווחה לוטשות אליך מבט מזרה אימים ונבעת. המקום היה שרוי בערבוביה גדולה, וכשבדקנו את מצב הדברים מקרוב נוכחנו לדעת, כי היו שם שני אריות, שכנראה נאבקו זה עם זה על השלל. היה זה המחזה המחריד ביותר שראיתי מעודי.

כל הציטוטים מתוך: ג׳. ה. פאטרסון, אריות ״אוכלי אדם״ על נהר צאבו, תירגם ועיבד יוסף נדבה, הוצאת מסדה, תל אביב תשי״ב

לא אחד אלא שני אריות, זוג ציידים מיומנים, שהתרגלו לבשר אדם. מחנות עובדי הרכבת היו פזורים לאורך המסילה והם ידעו איך לשכלל את שיטות הציד שלהם ולהתנהל בחוכמה. כאשר פאטרסון ארב להם במקום אחד תקפו באחר. לאחר שהאריות מגיעים עד פתח אוהלו ממש הוא מחליט להקים מחנה שיגן עליו ועל הרופא האירופי של האזור:

דרנו במשותף בסוכת כפות-תמר וענפי-עצים, שהקמנו על הגדה המזרחית של הנהר, סמוך לשביל-השיירות העתיק לאוגאנדה. הקפנו את הסוכה ב״בומה״ מעוגלת, כלומר גדר-קוצים בעלת קוטר של חמישים אמות, מותקנת כהלכה, צפופה וגבוהה. גם משרתינו הפרטיים נתגוררו עמנו במחיצה אחת ואש-תמיד בהירה בערה במקום במשך כל הלילה. כדי להשיב את רוחנו בצינת הערב נוהגים היינו, ברוק ואני, לשבת על מרפסת הסוכה, אך בעצם הנסיון לקרוא או לכתוב שם היה משום מירוט עצבים, כי כן מעולם לא יכולנו להיות בטוחים, שלא יהא לאל ידי אריה לדלג על פני ה״בומה״ ולהסתער עלינו במפתיע. לפיכך שמרנו את רובינו לידינו ונוהגים היינו לזרוק כפעם בפעם מבטים רבים ומודאגים לתוך חשכת-מצרים שמעבר למעגל המדורה. 

הפחד מביא את האירופים להשתמש בידע ובשיטות הבנייה המקומיות. המושג ׳בומה׳ הוא אפריקאי. גם מחנות הפועלים מוקפים בגדרות כאלו, ופאטרסון אפילו מאפשר הפסקה בעבודות הבנייה עד שיוגבהו ויחוזקו. למרות שמה שמגן עליו ועל הרופא באמת הם כלי הנשק, הרובים, המנוחים בהשג יד לשעת הצורך. האריות חסרי המורא מוצאים דרכים לתוך המתחמים המוגנים, וממשיכים לחטוף טרף ולהטיל אימה, אבל מצליחים להתחמק מרובהו. הוא אורב להם פה והם תוקפים שם, חוטפים פועלים קודחים ממלריה מאוהל בית החולים, לא מפחדים בכלל. בקרב המוחות הזה הם מנצחים. פאטרסון אחראי על שלומם של הפועלים, זה חלק מעסקת החבילה שקובעת את עליונותו עליהם, אבל הוא אינו מצליח לעמוד במשימה. 

גם כאשר המרווחים בין מעשי ההרג גדלים, ונראה שאולי האריות למדו שמוטב להם להתרחק ממסילת הרכבת אין לפאטרסון מנוחה. מתחים פנימיים בין העובדים המוסלמים להינדים וקשיים טכניים בבנייה שמחייבים בניית מחצבה רחוקה רק מוסיפים לאווירה הקשה. פאטרסון קובע חוקים נוקשים, מנהל את העבודה בחומרה ושופט את מי שהמרה את פיו ביד קשה. הוא מטיל על העובדים עונשים וקנסות, ומבלה את לילותיו במארבים כושלים אחרי האריות. קשה להיות מהנדס באפריקה. מאחר שקו הרכבת עובר דרך אתר העבודה עליו הוא אחראי עבודתו נבחנת כל העת ולכל אחד מהחולפים במחנה יש מה לומר. רובם לא מתעכבים הרבה, מפחד האריות. זה לא סוף התסבוכת. מסתבר שמנהיגותו מוטלת בספק לא רק על ידי עמיתיו, הטבע וחיות הבר עימהם עליו להתמודד אלא גם על ידי עובדיו הנחותים.

כשהוא מגלה שפועלי המחצבה, בני שבט אחד שהגיעו כקבוצה מהודו, ומצאו את עצמם בלב היער, מבקעים אבנים תוך סכנת טריפה מתמדת, אינם עובדים כמצופה מהם הוא מאיים לקנוס אותם בחלק גדול של שכרם. אלה מחליטים לנסות להפטר ממנו בביקור הביקורת הבא שלו במחצבה:

כשהגעתי למחצבה נראה היה, ששרויה היא בשקט. כל האנשים עושים את מלאכתם בקדחתנות, אולם לאחר דקה או שתים הבחנתי במבטי-סתר המועפים לצדדים והרגשתי כי משהו עומד להתרחש. מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה״ג׳ימאדאר״, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהא לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא, ולפיכך נילוותי אל ה״ג׳ימאדאר״ עד התעלה. כשהגענו עד הקבוצה המרוחקת ביותר, לא נרתע מלווי מלהצביע על שני אנשים אשר, לדבריו, סירבו לעשות את אשר ציווה עליהם – אני מניח, שהוא חשב, שהואיל ולעולם לא אצא חי מהמקום הזה, אין זה מעלה או מוריד אם הוא מגיש תלונה על פלוני או אלמוני. ציינתי את שמותיהם בפנקסי כדרכי והסתובבתי אחורה, כדי לחזור על עקבותי. מיד הקימה החבורה בת ששים איש זעקת-חרון, ולעומתם השיבו בצעקה דומה גם אלה שעברתי על פניהם לראשונה, – מספרם הגיע למאה איש בערך. שתי החבורות גם יחד, שאנשיהם נשאו בידיהם את מפציהם ונופפו בקורנסיהם הכבדים, סגרו עלי בחלק הצר של העמק. לא זזתי ממקומי והמתנתי לפעולתם, והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק, שהוא עומד ״להתלות ולמות ביריה בגללי״ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, לכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מכה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו.

פאטרסון צועד לתוך המלכודת במודע, מפגין את השילוב המאפיין אותו של התנשאות, אומץ ופזיזות. כעת עליו למצוא דרך לחמוק מגורלו. נראה שגם זה ספורט עבורו, אתגר בו הוא מרגיש שהוא יכול לנצח. הוא מנצל את יתרונו עליהם, הכניעות המובנית שלהם בפניו, מתוקף כך שהוא סאהיב והם קוליז.

מיד לאחר זאת נשתררה מבוכה למשך דקה אחת, שממנה מיהרתי להפיק תועלת, קפצתי על ראש הסלע ולפני שהיתה להם שהות להתאושש התחלתי נואם לפניהם בהינדוסטנית. הרגל המשמעת עדיין היה טבוע בלבם, ולאושרי האזינו לדברי. סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אכן ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה״סירדאר״ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים ביניהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלת כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם לרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ״סאהיב״ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוגש קשה עוד יותר ממני?

פאטרסון מציע למעוניינים לעזוב לחזור למומבסה, ומציע חנינה מלאה לאחרים. הוא מחמיא לשבט שלהם וקורא להם לא לבייש את כבודו. כשהוא שואל, בסוף נאומו הנרגש, מנהיג שזכה מחדש בנאמנות נתיניו, מי מוכן לחזור לעבודה, כל הידיים מורמות. הוא מספר איך אחר כך הוא ממשיך בביקורו, כאילו הכל כרגיל, מודד את האבנים, מעיר הערות. אבל הוא יודע שחייו היו תלויים על חוט השערה, כך שאינו מסתפק בהישג השרדותו. הוא קורא לעזרה וכמה ימים אחר כך מגיעה אליו רכבת שעליה כוח חמוש ומאומן של משטרת הרכבת. המשטרה עוצרת את מנהיגי המורדים, קבוצה גדולה מספיק למען יראו ויראו, אבל קטנה דיה בכדי לא להפריע לעבודה. מישהו מהם מתוודה, השאר נשפטים למאסר עם עבודת פרך. כך מושב הסדר על כנו. נקמה קרה, אבל יעילה, עבודה של צייד שיודע לסגור חשבון. 

אבל האריות, מה יהיה איתם?

הפרק הבא כאן

חלק ב – פאטרסון באפריקה/ מטען אנושי

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

אני רוצה לחטט עוד בדמותו של איש שאני שונא ומעריך, מחבב ומתעב. הוא אחר לגמרי ממני, ובכל זאת אני מרגיש אליו קרבה, ואנו חולקים דברים שעדיין איני יכול לנסח או להודות בהם.

כבר כמעט נטשתי את פאטרסון, הסתפקתי במה שכבר כתבתי עליו, בהתייחסותי אליו כקוריוז, כסך כל מוזרויותיו, והנה אני שב אליו. אולי אני מצפה שהניסיון להבין אותו יעזור לי להבין את עצמי ואת המקום בו אני חי, מכיוון שהוא קשור לכאן בדרך מפותלת ומוזרה, דמות אב נעלמה שזכרה הודחק והתעמעם.

איש גבוה, זוויתי, לא יפה אבל מרשים. גבר שאנשים ונשים נמשכים ונרתעים ממנו.

הצד האפל שלו, האלימות הקהה שהוא מפעיל, עטוף בכללי התנהגות, מוסתר על ידי הרגלים ותפישות עולם שמשקפות באופן ברור, כמעט ברור מדי, את נורמות החברה בה הוא חי, שלהי המאה ה-19, ראשית המאה העשרים. הוא גבר ויקטוריאני. או, אולי, קריקטורה מוגזמת של גבריות ויקטוריאנית. 

יהיר, אמיץ וצודק, בטוח בעצמו עד בלי די. אדון לטבע, אכזר לעיתים, נדיב ומיטיב ברגעים אחרים, שליט מיועד על הנחותים ממנו. כל מי שאחר ממנו נחות ממנו. 

אך הוא גם זר ומוזר, והסביבה והתרבות אותה הוא מייצג לעולם לא תקבל אותו באמת. כמו אל, כמו יוצא הדופן שהוא, הוא בן אלמוות ובודד.

ג׳ון הנרי פאטרסון הוא בן אשפתות, שנולד מחדש כחייל קולוניאלי לאחר שהתייצב לבדו בלשכת גיוס במחוז כפרי באירלנד בגיל 17 וחתם על חוזה לשבע שנות שירות. אתה עושה דבר כזה אם יש לך ממה לברוח, אם אין מה שמצפה לך במקום בו גדלת. במשך חייו מחק והעלים כל זכר לעברו. אולי היה בנו הלא חוקי של כומר שסרח, אולי צאצא נסתר של איש אצולה. הבטחון העצמי ותחושת הנבחרות ודאי הגיעו מהיכן שהוא, כמו הצורך להוכיח את עצמו, לשחק את המשחק ולנצח בו, להגן על כבודו.

דבר ברור אחד בזהותו: הוא אירי.

זה ניכר מייד, מסמן אותו כבן מיעוט נחות ומעט נלעג בעיני הבריטים ה׳אמיתיים׳, מזוהה במראהו, באופן דיבורו, במבטא הברור. האיריות שלו מתבטאת בצורה בה הוא מתנהל, ומשפיעה על האופן בו הוא נתפס על ידי הסביבה. הגזענות המעמדית הבריטית לא תוותר לו לעולם. הוא לעולם לא יהיה בריטי באמת, לעולם לא יהיה מהמעמד הגבוה גם כשיתקבל בו כאורח, וההשתלבות והקבלה שלו בחברה תמיד תהיה על תנאי. הנה סיבה לכבד אותו. הנה סיבה לא לשנוא אותו לגמרי. 

הוא לא רק חייל אלא גם מהנדס. הצבא הכשיר אותו לכך. זה מצביע על כשרון ויכולת גבוהים. שירות צבאי הוא בחירת קריירה שמאפשרת לעתים לאנשים שאינם באים מהמרכז החברתי לממש פוטנציאל שלא היה מתגשם אחרת. פאטרסון ניצל את ההזדמנויות שנקרו בפניו והיה מוכן לסכן את חייו לשם כך. הוא שיחק את המשחק עד תומו. 

כמהנדס צבאי בהודו הבריטית, היהלום בכתר האימפריה, התמחה בסלילת מסילות רכבת. הרכבת היתה אחד הכלים המשמעותיים ביותר בהרחבה ובחיזוק השליטה במושבה. המרד ההודי בשנת 1857, שפרץ במחאה על הפעילות הבלתי מרוסנת של ׳חברת הודו המזרחית הבריטית׳, שהביא לאחר שדוכא לכך שהמדינה הבריטית תקח אחריות מלאה על הודו ותהפוך אותה למושבה בריטית, ושבמהלכו מתו כ-6000 חיילים בריטים וכ-800,000 הודים, אזרחים ברובם, הבהיר את הצורך ביכולת שינוע מהיר של כוחות צבאיים למרחקים גדולים. הפיתוח הכלכלי והאורבאני, יצירת מעמד שלם של פועלים נודדים, התפתחות קשרי המסחר והזמינות של חומרי גלם ובנייה חדשים, כל אלה היו תוצאות לוואי של המטרה הצבאית הבסיסית. החברה ההודית השתנתה מהיסוד בעקבות כך. טענה נפוצה היא שהרכבת יצרה את הודו המודרנית, על תחלואיה. 

מסילות ברזל בהודו 1909, עורקי הדם של האימפריה

הרכבות בהודו הבריטית ביססו ושימרו את הבדלי המעמדות בין הלבנים והמקומיים ובין המעמדות השונים בתוך החברה ההודית. חלוקת המחלקות ברכבת שיקפה את המבנה החברתי, המחלקה הראשונה ללבנים ולמי שהשלטון חפץ ביקרו, השנייה למקומיים בעלי אמצעים והשלישית למטען ולדלת העם, שהיו מעין מטען אנושי שאין שום סיבה להתייחס אליו בכבוד. מהאטמה גנדי, אבי האומה ההודית, נהג לנסוע במחלקה השלישית בדיוק בגלל זה. 

פאטרסון, כאמור, היה יציר של המערכת הזו, שקשרה בין עליונות צבאית וטכנולוגית לעליונות תרבותית וגזעית. ככל מהנדס טוב, עולמו היה בנוי מאתגרים טכניים, מבעיות שצריך לפתור, שנותנות טעם לחיים. הוא התענג עליהן, עד שנראה שלעתים יצר לעצמו צרות ובעיות רק לשם כך.

בהודו גם פגש באשתו, פרנסס הלנה גריי, בת אירלנד כמוהו. אבל שלא כמו פאטרסון, היא הייתה משכילה ורחבת אופקים. היה לה תואר אוניברסטאי במדעים, והיא הייתה אחת מהנשים הראשונות שהשלימו תואר דוקטור למשפטים בבריטניה. מאוחר יותר תהיה מנהלת בית ספר. פאטרסון לא היה בחירתה הראשונה כבן זוג. ארוסה היה רופא, והוא מת ממחלה ביום בו היו אמורים להנשא. חתונתה עם פאטרסון, בזמן חופשה באירלנד, בשנת 1895, לא הייתה מתרחשת ללא הטרגדיה הזאת. בתם הראשונה, אותה ילדה אחרי ששבו להודו, מתה כשהייתה תינוקת בת ארבעה חודשים.

מעט אחר כך, בשנת 1898, כשהוא בן 31, נשלח למשימה שתשנה את חייו.

אפריקה היא המקום שקבע את גורלו של פאטרסון. בה הפך לאל בדמות אדם, ובה התרחשו המאורעות שהפכו אותו לבזוי ומנודה.

הפרק הבא כאן

רשימה קצרה על האופן שבו הרכבות שינו את הודו

הנה באה הרכבת

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

להשתלטות הבריטית על קניה ואוגנדה היו גם מניעים נאצלים, ובראשם המחוייבות המוסרית העמוקה של הבריטים להילחם בסחר העבדים, אותו תפסו, בצדק, כרוע מוחלט וכמנהג שחייב לעבור מן העולם.

האיור המצורף הופיע בספר שכלל את זכרונותיו של מגלה הארצות ליווינגסטון ופורסם בשנת 1874. מתוארת בו שיירת עבדים שעושה את דרכה לחופי מזרח אפריקה, מובלת על ידי סוחרי עבדים חמושים. אחד מסוחרי העבדים רוצח במכת גרזן עבד, אבל השיירה אפילו לא עוצרת. העבדים מפחדים אפילו להסתכל. גברים, נשים וילדים קשורים בצווארם זה בזה, מובלים בחבל. זו זוועה. סוחרי העבדים אינם אירופים, הם מוסלמים, ערבים סוואהילים. כל צופה בתמונה הזו יודע שאת זה אי אפשר לקבל. 

שורשי ההתנגדות לעבדות הם בנאורות ובהתגבשות התפישות התרבותיות, הפוליטיות והכלכליות שעצבו את המודרניות. אדם סמית, הפילוסוף והכלכלן הסקוטי, בן המאה ה-18, היה פסימי באשר לאפשרות ביטול העבדות בימיו שלו. הוא ראה את העבדות כחלק מתוך תהליך התפתחות תרבותי, כאשר חברות פרימיטיביות חייבות להסתמך עליה מאחר ואין בהן כסף או שווה ערך כסף שיכול לשמש כשכר. היווצרות מכשירים כלכליים חדשים, מעמדות חדשים ועובדים חופשיים מערערת את ההסכמה החברתית לעבדות: ׳ככל שהחופש של האדם החופשי יגדל, כך העבדות של העבד תעשה ליותר בלתי נסבלת׳. 

סמית קורא לאמפטיה, להבנה של האחר והזדהות איתו. בעיניו, ככל שהאמפטיה מתרחבת לשונה ממך כך היא מוסרית יותר, והעבד אחר מהאדם החופשי בכל. אמפטיה לעבדים מביאה לשנאת מי שגורמים את העבדות ואחראים להמשכה, האדונים. אדונים שילכו בדרך מחשבתית ומוסרית זו ישנאו בסופה את עצמם. למרות זאת, לדעתו, העבדות תמשיך להתקיים, מאחר והיא משרתת את רצונם הבסיסי של בני האדם בשליטה על אחרים.

בספר ׳על עושר האומות׳ שהתפרסם בשנת 1776, ונחשב לטקסט המכונן של הכלכלה הקפיטליסטית, סמית מנסח טיעונים כלכליים נחרצים בגנות העבדות. היא לא רק לא מוסרית אלא גם בזבזנית ולא ריווחית. העובדה שהאדון צריך לאלץ את העבד לעבוד מנטרלת את התחרות הבריאה המתקיימת בין עובדים חופשיים, שמוזילה ומייעלת את העבודה. האדון צריך לדאוג לעבדיו לכל צרכיהם, בעוד שהמעסיק אחראי לעובד רק בזמן העבודה עצמה. ׳השחיקה והבלאי של עבד… היא על חשבון האדון שלו, אבל זו של משרת חופשי באה על חשבונו שלו׳. 

עובדים בשכר נמוך הם תחליף מושלם לעבדים, אבל האדונים עדיין לא מוכנים לכך. העסקת העבדים לא נובעת מהגיון כלכלי אלא מהתשוקה לכוח, שעליה בעצם מסרב האדון לוותר. 

בריטניה אסרה את סחר העבדים בתחומי האימפריה בשנת 1808, והוציאה מחוץ לחוק את העבדות עצמה בשנת 1833. אבל באיסור הזה לא נכללו השטחים הנרחבים שהיו בשליטת ׳חברת הודו המזרחית הבריטית׳ שהכלכלה בהם הייתה מבוססת על מטעים שעובדו ע״י עבדים. החיסול האיטי של העבדות היה כרוך כל העת במציאת פתרונות כלכליים שיבטיחו את המשך הפעילות הכלכלית, ובראשם התרחבות גדולה במעמד עובדי הכפיים השכירים. היה כינוי לעובדים הללו, שהגיעו ממקומות שונים, ובעיקר ממדינות בהודו ומסין. הם היו קוליז (Coolies), עובדים פשוטים, חומים, בסיס הפירמידה הכלכלית והחברתית. הם היו המנוע שאיפשר את התפתחות הכלכלה האימפריאליסטית. 

מול המעמד הזה, המוגדר גם גזעית, וכתמונת מראה שלו הוגדרו הלבנים. האדון, מי שהיה פעם בעל עבדים, הפך כעת, עם בטול העבדות, לסהיב (Sahib), מילה שמקורה הערבי סאחב (صَاحِب). פרוש המילה היא אדם שקרוב למישהו אחר, חבר, ובסמיכות הכוונה היא בעלות שאינה ניתנת לערעור על משהו. כך, בערבית מדוברת של ימינו, סאחב הוא חבר וסאחב אל בית הוא בעל הבית. סהיב הוא עמדה של אדנות אימננטית, הנובעת מצבע העור ולכן נובעת מהטבע, שאין בה מקום לשיוויון. 

האימפריה של עומאן ששלטה במזרח אפריקה, והיתה בת בריתם של הבריטים, הסכימה לאמץ, לפחות באופן הצהרתי, את המדיניות הבריטית, ולצמצם את הסתמכות הכלכלה על סחר ועבודת עבדים. בשנת 1856 האימפריה פוצלה לשניים, וסולטנות זנזיבר, שמרכז השלטון שלה היה באי זנזיבר שמול חופי טנזניה של ימינו, המשיכה לשלוט ברצועת החוף האפריקאי ובסחר עם פנים היבשת. יותר ויותר קוליז הובאו מהודו על מנת לעבוד במטעי האי. הודים נוספים בחרו להגר לאי ולרצועת החוף האפריקאית ולהשתתף בצמיחת הכלכלה והמסחר. אבל העבדות המשיכה להתקיים. עלייה בסחר העבדים בשנת 1888 הובילה לכך שבריטניה כפתה על סולטנות זנזיבר להפוך לפרוטקטוראט בריטי: מדינת חסות שאינה יכולה לנהל מדיניות נפרדת.

במקביל, התפתח מירוץ אימפריאליסטי בין גרמניה לבריטניה בשאלת השליטה ותחומי ההשפעה בסחר ובפנים הארץ. גרמניה הצטרפה מאוחר למרוץ האימפריאלי, וחלוקת היבשת בין מדינות אירופה הייתה ההזדמנות האחרונה עבורה לזכות בנחלות מעבר לים. בשיא התפשטותה תשלוט גרמניה בנחלות אדירות באפריקה ויהיו בה שש מושבות גרמניות נפרדות (בורונדי, קמרון, נמיביה, רואנדה, טנזניה וטוגו).  ׳חברת מזרח אפריקה הגרמנית׳ התחרתה ב-׳חברת מזרח אפריקה הבריטית׳, כאשר רק ההסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1890 קבע את הגבולות בין שטחי ההשפעה שלהן. תחומי השפעה אלה, שיהפכו להיות קניה וטנזניה, נקבעו על בסיס חלוקת דרכי השיירות ההיסטוריות שחיברו בין החוף לאגמים הגדולים שבפנים היבשת. החלק הבריטי, שיהפוך להיות קניה ואוגנדה, התבסס על הדרך שהובילה מעיר הנמל מומבסה לאגם ויקטוריה. 

הבריטים הצהירו והאמינו שהפעילות שלהם במזרח אפריקה היא מסיבות ׳הומניטריות ומסחריות׳. נתיבי השיירות היו גם נתיבי סחר העבדים, והשתלטות עליהם היתה הדרך הטובה ביותר להילחם בסחר הזה, ולעודד את הסחר בסחורות שאמור להחליף אותו. תוכניות הפיתוח כללו גם הצעה להקמת מסילת רכבת שתסלל בנתיב דרך השיירות העתיקה. אבל זה היה פרוייקט יקר ומסובך מאוד, בלתי אפשרי לביצוע על ידי ׳חברת מזרח אפריקה הבריטית׳, שלא הצליחה להגיע לאיזון כלכלי, והיתה כל הזמן על סף פשיטת רגל.

בשנת 1896 מת סולטן זנזיבר, ובנו, שלא נתמך על ידי הבריטים, ירש את מקומו. הבריטים, שדרשו שליטה מוחלטת במדיניות הסולטנות, העמידו לו אולטימטום ודרשו שיפנה את מקומו. כאשר סרב פתחו נגדו במלחמה, שנחשבת לקצרה ביותר בהיסטוריה המתועדת. היא נמשכה בין 38 ל-45 דקות, ובמהלכה הפגיזו ספינות מלחמה בריטיות את ארמון המלוכה בנוי העץ של הסולטן, בו התבצר עם נשותיו, משפחתו ונאמניו. כ-500 מהם נהרגו או נפצעו כתוצאה מההפגזה, מול פצוע בריטי בודד. זו לא סתם תבוסה אלא מחיקה מוחלטת של כל אשלייה של שיוויון. הסולטן ברח לשטח שבשליטה גרמנית, והיורש אותו מינו הבריטים ויתר על השליטה ברצועת החוף האפריקאית והסתפק בשליטה הסמלית שהעניקו לו הבריטים באי זנזיבר עצמו. ההיסטוריה של משפחתו של פרדי מרקורי, שנולד בזנזיבר ומשפחתו היא ממוצא פרסי-הודי שהיגרה אל האי בעקבות ההזדמנויות הכלכליות והקרבה לתרבות הבריטית, משקפת את הגיוון התרבותי שנוצר במקום זה. 

הבריטים לא היו בטוחים ברצונם להשתלט על אוגנדה, שנמצאת בפנים הארץ, סמוך לשפך אגם ויקטוריה ומקורות הנילוס. פרוייקט מסילת הרכבת, שנועד לפרוץ לשם דרך, עורר ביקורת רבה כאשר התנהל עליו דיון בפרלמנט. זה קרה לאחר שחברת אפריקה המזרחית הבריטית העבירה את השטח לסמכות הפרוטקטוראט הבריטי במזרח אפריקה, שנודע בשם הפשוט יותר: מזרח אפריקה הבריטית. כעת היה על בריטניה להחליט אם היא לוקחת אחריות על השטח הזה ומה תכנית הפעולה שלה לגביו. האופוזיציה האשימה את הממשלה בכך שהיא מונעת מרצון לתהילה שמתעלם מחוסר הטעם בהשקעות גדולות באזור נידח כל כך. הנימוקים לתמיכה בסלילת הרכבת שהייתה הכרחית בכדי לאפשר את ההשתלטות על אוגנדה נכרכו זה בזה: הצורך להלחם בעבדות, מאבק הכבוד עם גרמניה, שהחלה לסלול קו רכבת בטריטוריה שבשליטתה, רצון להבטיח שליטה על מקורות הנילוס ובכך להגן על עורפה של מצרים, השולטת בתעלת סואץ. לא היה הגיון מוחלט באף אחת מהטענות, אבל הן הספיקו.

בעת דיון אישור התקציב לסלילת הרכבת בפרלמנט הבריטי, בשנת 1896, קרא הנרי לבושר, חבר אופוזיציה, שיר המתאר את מסילת הרכבת המתוכננת:

אין מילים שיכולות לתאר כמה היא תעלה,

אין מוח שיכול לתפוס מה המטרה שלה,

אין דרך לנחש מאיפה תצא,

אין לדעת לאן תגיע,

אין יכולת להעריך מה מטרתה,

אין אפשרות להגדיר מה יהיה מטענה,

ולמרות הרצאתו המלומדת של ג׳ורג׳ קרוזון,

זו מסילת רכבת מטורללת ללא כל ספק.

למרות הביקורת המושחזת ההצעה אושרה ברוב גדול. 

כעת נותר רק לבצע את העבודה, לסלול מסילה באורך של יותר מ-1000 ק״מ, דרך שטח שחלקו לא ממופה כלל וחוצה נהרות, הרים ושטחי טבע עצומים. וכאן בעצם מתחיל הסיפור שאני רוצה לספר, על איש אחד, שהמשימה הזאת תשנה את חייו.

הנה באה הרכבת.

סוף חלק ראשון.

הפרק הבא כאן.

ג׳ק ראסל ויינשטיין על גישתו של אדם סמית לעבדות (משם ציטוטיו של סמית)

ספרו היפה והממצה של צ׳ארלס מילר על הרכבת, The Lunatic Express (משם מצוטט השיר)

מאמר על מניעי ההשתלטות הבריטית על קניה ואוגנדה

הגבול הדק

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

משלחת המיפוי הקנייתית-טנזנית בעת התלבטות

 

בחודש אפריל האחרון נפגשה קבוצת מומחי מיפוי מקניה וטנזניה לסיור על קו הגבול בין שתי המדינות. בתמונה שפורסמה בעיתון ׳המזרח אפריקאי׳ (The EastAfrican) ניתן לראות אותם נאספים סביב עמוד יצוק בטון, שאותיות מוטבעות מסמנות את צדדיו השונים. בידיים מתנופפות הם מצביעים אל האופק, מלאי בטחון וספקות, מנהלים דיון מקצועי שיש לו משמעות אמיתית, כי הרי משני עברי הגבול יש מטבע ומערכת חוק שונה. שאלות לגבי מקומו המדוייק של הגבול באזור זה, פארק סרנגטי ושמורת מסאי מארה, הביאו לחיכוכים בין מפעילי מסעות ספארי מקניה ומטנזניה. זו יחידה גיאוגרפית אחת, סוואנה, ערבה רחבת ידיים, שבה מתרחשת אחת מתופעות הטבע המחזוריות המרשימות ביותר, הנדידה הגדולה של של החיות אוכלות העשב בעקבות השינויים העונתיים בזמינות המזון והמים. עדרי זברות וגאנו אדירים, ובעקבותיהם גם טורפים ואוכלי נבלות הניזונים מהם, נעים במסלול מעגלי העיוור לקו הגבול המתעתע. זו אטרקציה המושכת אליה עשרות אלפי תיירים, ומהווה חלק חשוב בכלכלה המקומית. 

קו הגבול באזור זה ישר לגמרי, סימון בסרגל על גבי מפה שמתעלם מהאופן בו הוא בא לידי ביטוי בשטח. אין לו שום משמעות או הגיון גיאוגרפי והוא תוצר של הסכם פוליטי בין שתי ישויות מדיניות שכבר אינן קיימות היום, מזרח אפריקה הבריטית ומזרח אפריקה הגרמנית. לורד סיילבורי, פוליטיקאי שמרן ששימש כראש ממשלת בריטניה שלוש פעמים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, היה שר החוץ בזמן חתימת הסכם הלגולנד-זנזיבר, שהעניק לגרמניה את השליטה באיים זעירים אבל חשובים בים הצפוני ליד דנמרק בתמורה להסכמה לשליטה בריטית בשטחים אדירים במזרח אפריקה שנתפסו אז כשוליים ונידחים. כך תיאר את תהליך קביעת קווי הגבול בין המדינות השונות:

היינו עסוקים בשרטוט קווים על מפות במקומות בהן כף רגלו של אדם לבן לא צעדה מעולם; הענקנו הרים ונהרות ואגמים זה לזה, מתעכבים במעט בעקבות חוסר הידיעה השולי, היכן בדיוק נמצאים אותם הרים, נהרות ואגמים.

מצוטט אצל: Herbst, Jeffrey. “The Creation and Maintenance of National Boundaries in Africa.” International Organization, vol. 43, no. 4, 1989, pp. 673–92. JSTOR, http://www.jstor.org/stable/2706803.

מאיפה באה החוצפה הזו? כיצד ומדוע יכלו הכוחות האירופים לשאת לתת, לחלק בינהם ולסחור בחבלי ארץ בהם לא הייתה להם כל שליטה בפועל? כיצד הסבירו לעצמם את העוול והיוהרה? האם לא היה ברור להם כי זהו היבריס, וכי זה למעשה סחר בחבלי טבע שיקבע גורלות של בני אדם? 

גבולותיהן של מדינות אפריקה, כמו הגבולות באיזורינו בין ירדן, סוריה, עירק וערב הסעודית, קוים ישרים ומשורטטים שנמשכים לאורך מאות קילומטרים, משמרים את ההגיון האימפריאליסטי, והם נקבעו בתקופה קדחתנית של השתלטות אירופית, אמריקאית ויפנית על נחלות בכל רחבי העולם, העשורים האחרונים של המאה ה-19 והראשונים של המאה ה-20. זה היה מרוץ על שליטה, כבוד והזכות לנצל ולהשפיע. היו לו מנגוני צידוק אפקטיביים, בעלי הגיון פנימי שנראה אז מוצק. כדי לישמו בפועל נדרשו לא רק ועידות דיפלומטיות ושרטוטים על גבי מפה אלא גם מעשי הקרבה ואומץ של מי שביצעו את העבודה עצמה, שליחי האימפריות ומי שפעלו בשמן.

בשיר ׳משא האדם הלבן׳ מאת רודיארד קיפלינג (באנגלית: The White Man’s Burden), שפורסם בשנת 1899, כאן בתרגומו היפה של צור ארליך, מוצגים בשני הבתים הראשונים הקושי והצידוק אליו: 

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם

אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת

לִדְאֹג וּלְרַחֵם

וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד

כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –

עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,

קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן

בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית

אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד

וְגַאֲוָה תַּצְמִית;

בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד

וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,

שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת

וְרֶוַח לַזּוּלַת.

לבני העור מספרים לעצמם שעליונותם הבסיסית והמולדת, המתבטאת בגוון עורם, על פני הפראים פירושה שחובתם לדאוג להם למרות הקשיים והביקורת, אפילו אם הנעזרים עצמם, אותם פראים כפויי טובה, מתנגדים לכך. כמו בני ישראל, שהתקוממו נגד משה שהוציאם ממצרים, כך גם הביקורת וההתנגדות של המקומיים היא בעצם התקוממות מול תכנית האלוהית. עמידה באתגר הקשה הזה דורשת בגרות וגבריות, כפי שמבהיר הבית האחרון של השיר:

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;

יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת

וּתְהִלָּה קַלָּה.

תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,

עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים

בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,

כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.

עבור שליחי האימפריות, החיילים, השוטרים, החוקרים, המהנדסים ואנשי המנגנון שיישם את המדיניות האימפריאליסטית, היה מדובר באתגר אמיתי, במסיכה תמידית של עליונות שלא הייתה אפשרות אמיתית להסיר. הסיפור המבריק ׳לירות בפיל׳ (שפורסם בשנת 1936. באנגלית: Shooting an Elephant) מאת ג׳ורג׳ אורוול מתאר את חוויותיו כקצין משטרה בבורמה, מיאנמר של ימינו, אז מושבה בריטית. אני ממליץ לקרוא אותו במלואו כי זו ספרות מעולה, וכי הוא מצליח לתאר חוויה על זמנית ורלוונטית עד מאוד. אורוול מתאר את העבודה הקשה וכפויית הטובה, את השנאה הקרה שהילידים, ׳צהובי הפנים׳ מפגינים כלפיו. למרות שהוא מזדהה עם הביקורת על עצם השלטון הבריטי ושונא את האימפריאליזם והוא גם שנוא בעקבותיו. אני מכיר את התחושה הזאת מהחוויות שלי כחייל שהשתתף בפעולות השיטור והדיכוי של האינתיפאדה הראשונה. שנאת הכיבוש לא גרמה לי לפחד פחות ממי שרצו לפגוע בי כמייצג שלו. 

אורוול מספר כיצד נקרא לטפל בפיל, חיית משא שברחה מהמוביל שלה, שהשתולל ופגע ברכוש ואף הרג אדם. כך, בתרגומו היפה של אמיר אור, הוא מתאר את הקורבן:

האנשים אמרו שהפיל תקף אותו מעבר לפינת הבקתה, אחז בו בחוזקה בחדקו, הניח עליו את רגלו ורמס אותו לארץ. היתה זו עונת הגשמים, האדמה היתה רכה, ופניו של האיש חרשו בה תלם שעומקו כשלושים סנטימטר ואורכו שני מטרים בקירוב. הוא היה סרוח על בטנו, ידיו מוצלבות, וראשו מעוקם בחדות הצידה. פניו היו מצופים בבוץ, עיניו פקוחות לרווחה ושיניו נחשׂפו בחוזקה בהבעה של ייסורים נוראים.

אורוול יוצא בעקבות הפיל, ובני המקום עוקבים ומלווים אותו בהמוניהם. הוא חש כמשתתף במופע בידור בעל סוף ידוע מראש. הנה, השוטר הלבן הולך לירות בפיל. לצורך כך הוא שולח להביא את רובה הפילים המיוחד מתחנת המשטרה. אבל כשהוא מוצא את הפיל זה כבר נרגע, ואין שום סיבה אמיתית להרגו, פרט לאכזבת הקהל. מה שאורוול מגלה הוא שהציפייה הזו, שיהרוג את הפיל, שיגשים את שמצופה ממנו, והפחד הגדול להתפס כחלש, הם מהות מערכת היחסים האיפריאליסטית בין שולט ונשלט:

באותו רגע הבנתי שכאשר האדם הלבן נעשה לרודן, הוא מבטל רק את חירותו שלו. הוא הופך מין בובת ראווה חלולה שקפאה בתנוחתה, הופך לדמות המקובלת של הסָהיבּ. בכך מותנה שלטונו, שיבלה את חייו בהשתדלות להרשים את “הילידים”. בכל נקודת הכרעה הוא אינו יכול לעשות אלא את מה ש”הילידים” מצפים ממנו. הוא עוטה מסכה, ופניו צומחות להתאים את עצמן אל תוויה.

הייתי מוכרח לירות בפיל; התחייבתי לעשות זאת ברגע ששלחתי להביא את הרובה. סָהיבּ חייב לנהוג כסָהיבּ; הוא צריך להיות החלטי, בעל דעות ברורות, ולעשות דברים מוגדרים. לעבור את כל הדרך הזאת עם רובה ביד ואלפיים איש אחרי, ואז להסתלק משם ברפיון ידיים – לא, זה היה בלתי אפשרי. ההמון יצחק לי, וכל חיי, כל חייו של כל לבן במזרח, היו מאבק מתמשך שלא להיות נושא לצחוק.

ולכן, כדי לא להצטייר כשוטה ולפגוע באשליית השליטה, זו שמאפשרת את התמשכותה, הוא יורה בפיל.

כשלחצתי על ההדק לא שמעתי את הנפץ ולא חשתי במכת ההדף כפי שקורה תמיד כשהקליעה פוגעת, אבל שמעתי את נהמת החדווה השטנית שעלתה ממן ההמון. כהרף עין, תוך זמן שנדמה קצר אף מכדי שיגיע הכדור אל הפיל, חל בו שינוי מסתורי ואיום. הוא לא זע ולא נפל, אבל כל קו בגופו השתנה. הוא נראה לפתע הלום ומכווץ, זקן לאין שיעור, כאילו שיתקה אותו מכת הכדור מבלי להפילו. לבסוף, בתום רגע ארוך, אולי חמש דקות, הוא שקע ברפיון אברים וכרע על ברכיו. פיו הזיל ריר, ישישות מופלגת כמו אחזה בו, ונדמה היה שהוא בן אלפי שנים. יריתי שוב, אל אותה נקודה. הוא לא התמוטט בירייה השנייה אלא התרומם באטיות נואשת והתייצב בלאות, רגליו רופסות וראשו שחוח. יריתי בשלישית, וזאת הייתה הירייה שחיסלה אותו. יכולת לראות את כאב מכתה מזעזע את כל גופו ומסלק את שארית הכוחות מרגליו. אבל בנופלו הוא נראה לרגע כמתרומם, כי כשקרסו תחתיו רגליו האחוריות נדמה היה שהוא מתנשא מצוּק מתנודד, וחדקו שלוח אל השמים כמו עץ. הוא הריע תרועה, בפעם הראשונה והיחידה, ואז נפל כשבטנו כלפי בחבטה שהרעידה את האדמה אפילו במקום שבו שכבתי.

קמתי. הבורמזים כבר חלפו על פני, רצים על הבוץ. היה ברור שהפיל לא יקום עוד, אבל הוא לא היה מת. הוא התנשף קצובות בשימות מקוטעות, כשצדו העצום כהר עולה ויורד בכאב. פיו היה פעור לרווחה ויכולתי להביט עמוק פנימה אל מחילות הגרון הוורדרד חיוור. זמן רב חיכיתי לו שימות, אבל נשימתו לא נחלשה. לבסוף יריתי את שני הכדורים הנותרים אל הנקודה שבה חשבתי שנמצא לבו.

הדם הסמיך ביעבע ממנו כמו קטיפה אדומה, אך הוא עדיין לא מת. גופו אפילו לא הרתיע כשפגעו בו היריות, ונשימתו המיוסרת נמשכה בלי הפסק. הוא גסס לאט מתוך סבל נורא, אבל באיזשהו עולם רחוק שבו גם כדור לא יכול היה לפגוע בו עוד. הרגשתי שאני חייב לשים קץ לקול המזוויע הזה. היה נורא לראות את החיה העצומה שוכבת שם בלי כוח לזוז ועם זאת בלי כוח למות, ולא להיות מסוגל אפילו לשים לזה קץ. שלחתי להביא את הרובה הקטן שלי והמטרתי ירייה אחר ירייה לתוך לבו ולאורך גרונו, אבל לא נראה שהן השפיעו במשהו. ההתנשפויות המיוסרות נמשכו, מתמידות כתקתוקו של שעון.

החיה משלמת בחייה על הצורך לקיים את תיאטרון השליטה והעליונות הלבנה. אורוול, מי שביצע את הרצח, אינו מסוגל לשאת את תוצאות מעשיו ולצפות בגסיסה המתמשכת וחוזר לתחנת המשטרה. הסדר נשמר.

להיות מוכן להרוג כדי לא לצאת טמבל, כי האלים אף פעם לא טועים. זאת מהות האימפריאליזם. לפעול בלי להסס, לשנות ולהזיז מה שמפריע. לסמן גבולות ולקבוע כללים, לפתח, לפתח, לעזור לילידים להגיע לרמתך, תוך ידיעה שאף פעם לא יהיו מסוגלים לכך, לא באמת, ותמיד ישארו פראים במהותם, נחותים. 

במזרח אפריקה הבריטית הרצון והכורח הזה לשלוט ולשנות, שמתעלם מהגיון ופועל כהגשמה של ערכים נעלים, התבטא בסלילת קו הרכבת בין מומבסה לאגם ויקטוריה, ׳הרכבת המשוגעת׳. עוד מעט נגיע אליה.

הפרק הבא כאן.

פיל אי אפשר לפסנתר

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

חט פיל מהתקופה הפליאוליתית שנמצא בחולון.
https://www.imj.org.il/he/collections/355012

סרט הטבע הדוקומנטרי ׳מלכת הפילים׳ (באנגלית: The Elephent Queen),יצירתם של ויקטוריה סטון ומארק דיבל משנת 2018, אשר מוקרן כעת ב-Apple Tv, מתאר את המתרחש במהלך שנה אחת, דרמטית אך גם רגילה לגמרי, בפינה מסויימת של הערבה המזרח אפריקאית. זוהי נחלתה של להקת פילות, המובלת על ידי פילה מבוגרת ומנוסה הנקראת אתנה. מי נתן לה את השם? אולי פקחי השמורה בה צולם, אולי יוצרי הסרט. בכל מקרה הוא מתאים לה, והיא מוצגת כמעין גלגול חייתי של האלה היוונית. הסרט שב ומגדיר את המקום כממלכתה, ואת אתנה כמטריארכית, השולטת ואחראית לכל היצורים הנמצאים תחת חסותה. הוא מייחס לה את כל תכונות ההנהגה הנגזרות מכך. אתנה, הפילה המלכה, נועדה לכך מאחר שהיא באה משושלת מלוכה. היא ירשה את חוכמתה של אימה, הפילה ששלטה בלהקה לפניה, את נסיונה, את הידע שנאצר על ידה. היא מנהיגה את עדר הפילות והגורים הקטן שנאלץ להתמודד עם עונה יבשה שהופכת לשנת בצורת, תוך שילוב של חכמת חיים, הפעלת סמכות שקטה, אהבה וחום. אין אף בעל חיים שמפקפק בה כי היא מעל כל זה. הלוואי שכולנו היינו מונהגים על ידי אתנה.

הפילים הם העליונים בשרשרת ארוכה של חיות אחרות המתגוררות בממלכה. משפחת צבים המפחדת להמעך בבור המים המתרוקן לאיטו, סטיבן, גוזל אווז בעל נשמה חופשית, צפרדעי קצף מגוחכות, חיפושית זבל גיבורה: אלו חלק מדמויות המשנה. למרכזיות בהן ניתנים שמות, מערביים או ספק מערביים, מילי, מימי, וויי ווי. החיות לא מואנשות לחלוטין, אבל המניעים והרגשות שלהן מוצגים כאנושיים. הן רוצות בטוב, הן חומלות, הן אמיצות. למעשה, תכונות החיות בסרט הן גרסא טהורה של התכונות האנושיות. החיות חופשיות ממה שהופך את בני האדם למסוכנים ואומללים. הן חיות לשם החיים, ללא כל רוע. הטבע והחיות אינם נפרדים. המלכה הפילה מקבלת את סמכותה מאלוהים, שסומך עליה לשמור ולפקח על העולם שיצר. 

הסרט, שאני מוצא משעמם ומייגע, למרות הנופים עוצרי הנשימה, למרות הסצנות המעולות והמשעשעות, לא כולל התייחסות לטורפים או אוכלי נבלות, למשבר האקלים שהופך את האזור הזה לצחיח יותר ומאיים על עולם הטבע כולו. יש רגעים מרגשים ויפים למכביר, אבל הכל לעוס ומעובד לכדי סיפור שמתאמץ להיות מיתולוגי. מרגישים את הזיעה. יש בו מוזיקה נפוחה, קריינות עמוסת רגש, מסרים פשטניים ושמרניים שמכתיבים את המהלכים הקולנעיים. עבורי, הטבע יפה, אבל הוא אינו מושלם או טוב מוחלט. ההרמוניה בו הופרה כבר מזמן. 

ובני אדם חיו כאן, בצד וכחלק מהטבע, מאז ראשית היותם ועד היום. הבחירה של יוצרי הסרט להתעלם מהם היא גם גישת יסוד מקובלת בסרטי טבע וגם הצהרה אידיאולוגית, לפיה בני אדם וטבע הם שני הפכים, בני האדם הם סכנה לטבע, והאינטראקציה שלהם איתו תהיה תמיד הרסנית. 

מסע משפחת הפילים, המצולם בשתי שמורות טבע סביב נהר צאבו שבקניה, בין בור המים החרב בבצורת למעיין נובע, בו אפשר לשתות אבל לא להשיג אוכל, בין צמא לרעב, מהדהד את סיבות הנדידה האנושיות הבסיסיות ביותר, חיפוש אחרי מים ואוכל על מנת להבטיח את השרדות הדור הבא. ההומו סאפיינס, האדם, הגזע שלנו, החיה שהיא אנחנו, נוצרה בפינה הזו בדיוק, מזרח אפריקה, ומכאן, לפני כ-300,000 שנים, התפשטו בני האדם לשאר העולם. כולנו ילדיה של אפריקה, כולנו הגענו מהערבות הללו, עליהן שולטת עכשיו אתנה, תחנה אחרי תחנה, דור אחרי דור. הטבע הזה הוא נוף הבראשית שלנו.

ובני האדם צדו פילים מאז ועד היום. הבשר, הפרווה, העצמות, החטים: אלו חומרי הגלם שאיפשרו לגזע האנושי לשרוד ולהפוך לחיה הדומיננטית שהוא. מסורת הציד עצמו, התרבות שהוא יוצר, הכלים שמתפתחים כדי לסייע בו, אני מגזים וקובע כי הציד יצר את התרבות האנושית. 

ובאפריקה תרבות זאת המשיכה להתקיים, להתפתח ולהשתנות, להתאים עצמה לנסיבות, לשינויים באקלים ובטבע. במזרח אפריקה היו שבטים שצדו פילים כחלק מרכזי בתזונה ובכלכלה עד לפני פחות ממאה שנים. שלטונות מושבת קניה הבריטית אילצו את השבטים הללו לוותר על המנהג הזה מתוך אוסף של אינטרסים, שהשמירה על חיי הפילים הוא רק אחד מהם. 

לשבטים היו מסורות ציד שונות. שבט הוואטה (Waata) התמחה בשימוש בקשתות וברעל. ציידים מומחים, שזכו להערצה כבירה, היו מבשלים רעל צמחי מרוכז שגורם לקרישת דם מהירה על פי מתכון שעבר אליהם בירושה. על מנת לוודא שהרעל עובד נהג הצייד לבצע בדיקה פומבית ותיאטרלית. בחוד חץ נקי וחדש היה דוקר את רגלו, עד שזרזיף דם ניגר במורד השוק. אז הניח מעט רעל על טיפת הדם הנוטפת, רואה אותה מתמצקת ואת קרישת הדם מטפסת מעלה בעקבות שובל הדם שנזל. צייד אמיץ היה ממתין עד הרגע האחרון ממש בכדי לנגב את הדם ולמנוע מהרעל להכנס לתוך גופו.

הציד עצמו לא נעשה ממרחק, להפך. הצייד, נושא קשת ענקית ומספר חיצים קטן, היה מסווה עצמו בגללי פילים, ואז חודר לתוך עדר הפילים הזכרים בזמן שהיו עסוקים באכילה. כשבחר קורבן היה מתגנב אל מתחת לבטנו, מותח את הקשת באמצעות רגליו ומשחרר את החץ המורעל לתוך אבריו הפנימיים. מטרת החץ לא הייתה להרוג את הפיל אלא לחדור את שריון העור והעצמות ולהכניס את הרעל לתוך מחזור הדם. הפיל היה מנסה לברוח מכאב הדקירה בריצה, והצייד היה צריך להזהר שלא להרמס, אבל המוות היה מהיר, ברגע שהרעל הגיע אל הלב. אני יכול להעריך את האומץ הנדרש לכך. אני יכול אפילו לראות איך ציד כזה משתלב במערכת האקולוגית בלי לאיים למוטט אותה. 

פנים הארץ היה קשור אל החוף בשיירות סחר שגם נתיביהן היו חלק משמעותי מהתרבות האנושית וממערכת היחסים שלה עם הטבע. סבלים נשאו סחורות מפה לשם, שנהב, עבדים ושפחות מתוך היבשת, שהוחלפו במוצרים וסחורות שהגיעו לנמלי החוף. לאחר שביססו את הנתיב הימי להודו הפורטוגזים הם ששלטו ופיתחו את הסחר הזה, אבל בשנת 1730 השתלטה על חופי אפריקה המזרחית וחצי האי ערב האימפריה הימית הערבית-מוסלמית של עומאן. האימפריה הזו התחרתה ראש בראש בכוחות האירופיים, תוך שילוב של ידע מקומי ונכונות לישם את שיטות העבודה הסחר והשליטה האירופיות. עומאן השתלטה על  האי זנזיבר, והקימו בו מטעים שבהם עבדו עבדים אפריקאים רבים. האימפריה של עומאן סחרה גם עם הודו וגם עם הכוחות האירופים השונים ושימשה כגורם המתווך העיקרי במרחב וכמי שהגבירה את ניצול פנים הארץ. 

בשנת 1840 הגיעה הספינה ׳אל-סולטאנה׳, שנשלחה עלי ידי שליט האימפריה, אימאם עומאן, לנמל ניו-יורק, לאחר מסע שנמשך חמישה חודשים. הספינה נשאה תבלינים, שנהב, שטיחים פרסיים ותמרים, סחורות יוקרה שהוחלפו במתנות שהעניק השלטון האמריקאי. מטרת הביקור, שארך ארבעה חודשים, היה ביסוס קשרים דיפלומטיים שאולי יובילו למסחר ישיר בין שתי המדינות. זה קוריוז היסטורי משעשע, אבל בזמן אמת הוא נתפס כבעל משמעות וערך. עבור האמריקאים, האימפריאליזם הערבי היה דומה לאימפריאליזם האירופי, ולא הייתה כל מניעה לשתף איתו פעולה.

האימפריה של עומאן אחראית גם לכך ששפת התקשורת, הלינגואה פרנקה של מזרח אפריקה היתה הסוואהילית, המשלבת בין תחביר שבטי מפושט ומילים ערביות. שפה זו היא שפת פידג׳ין, שנוצרת מצורך של דוברי שפות שונות לתקשר לצורך מסחר והתנהלות שוטפת. שפות כאלה נוצרו במקומות בהם התהוו קשרים קולוניאליים, בין השאר בהוואי, באוקיאנוס השקט ובאיים הקאריביים, ממזיגה של השפות המקומיות עם אנגלית, יפנית ופורטוגזית, והיא נוצרה בערי הנמל ובשיירות המסחר. היום היא מהשפות הנפוצות ביותר בכל המרחב המזרח אפריקאי. 

סיפור האימפריה של עומאן, שירדה מגדולתה אחרי חלוקתה בין בניו של הסולטן אחרי מותו בשנת 1856, ועליית כוחם של הבריטים, מראה שהאימפריאליזם האירופי לעולם לא פעל באופן מוחלט וחד כיווני ושתמיד היה אחד מתוך מארג כוחות וגורמים, מקומיים וזרים, בעלי אינטרסים שונים, שניהלו יחסי גומלין מסובכים. אין פה רק מנצלים אירופים מול מנוצלים אפריקאים ואסייתיים אלא קשת שלמה של מערכות שליטה וניצול וחילופי תרבות וידע. 

ועדיין, הבריטים הם האחראים המרכזיים לשינויים הגדולים שעברה מזרח אפריקה במהלך המאה ה-20. הנה הם באים.

הפרק הבא כאן

׳מלכת הפילים׳ בשרות Apple Tv 

סיפורי הציד וההקשר המקומי של הציד מתבססי על הספר: Edward I. Steinhart, Black Poachers, White Hunters, Ohio University Press, 2006, במיוחד עמ׳ 24-29

על ביקור ספינת האימפריה של עומאן בניו יורק

סכנה באפריקה

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

׳קטנטנות וקטנטנים, לא ולא, בשום פנים, אל תלכו לאפריקה, השמרו מאפריקה!׳

כך מתריע קורני צ׳וקובסקי בפתיחת ספר הילדים ׳ברמלי׳, שנכתב ברוסית בשנת 1929, ותורגם באופן מבריק לעברית בידי נתן אלתרמן בשנת 1949 (והוצא במהדורה יפה ע״י הוצאת עם עובד בשנת 2015). 

כי אפריקה מאיימת, ובדיוק בגלל זה גם מושכת. שמה מתנגן, כהבטחה להרפתקה. הטבע הפראי שלה, החיות המוזרות והמסוכנות שחיות בה, זה כל כך לא דומה לכל מה שכאן:

באפריקה השפיפונים, 

והקרנף וסוס-המים, 

באפריקה התנינים 

יומם וליל חורקים שינים, 

באפריקה הקוף גורילה 

ירצה לנשוך אתכם חלילה! 

אל תלכו-נא, קטנטנים, 

לאפריקה בשום פנים!

מובן שבדיוק לשם הילדים בספר הולכים, ואני מבין אותם. ביקור באפריקה שווה כל סיכון. אחרי שהתמודדת עם הפחד תוכל לשוב לחייך השלווים והם כבר לא יראו כה משעממים.

אפריקה נתפשה כמקום הפנטסטי, הפראי, מקום התגשמות הההרפתקאות והמשאלות הכמוסות. כך היה ברוסיה בשנות העשרים של המאה הקודמת, כך היה בפלסטינה, בה כתב וצייר נחום גוטמן את סיפור ביקורו שלו באפריקה בסדרת המכתבים המאויירים ששלח משם, שהתפרסמו בעיתון ׳דבר לילדים׳ החל בשנת 1935, והפכו אחר כך לספר ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳. גוטמן הצעיר, המספר, חולק עם הילדים בתחילת הספר: ׳פַּעַם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה אֲנִי בְּאַפְרִיקָה, עוֹרֵךְ צַיִד עַל פִּילִים פְּרָאִים, אֲרָיוֹת, קַרְנַפִּים, תֻּכִּיִּים. הֱקִיצוֹתִי וְלִבִּי דָּפַק בְּחָזְקָה: הֲלֹא יָכוֹל אֲנִי לִנְסֹעַ לְשָׁם מַמָּשׁ!…׳. והוא נוסע, במסע שמתחיל בעלייה על קו 5 ליד ביתו בתל אביב, נע בין רשמים ריאליסטים מתחנות הדרך וממסע הספארי אליו הוא יוצא, דרך סיפור הרפתקאות פנטסטי, אוריינטאליסטי (וכנראה גם מועתק), ומסתיים, שוב, באוטובוס האדום, מספר 5, המחזירו הביתה. לאפריקה מפליגים, בדמיון ולעיתים רחוקות גם במציאות, היא רחוקה מרחק הגשמת פנטזיה מכאן ואינה עונה לכללי המציאות הרגילה. 

אפריקה מופרדת מאירופה במדבר שחצייתו מסובכת וקשה, ואירופה גילתה קודם כל את קו החוף שלה. ואסקו דה גאמה, מגלה הארצות הפורטוגלי, הקיף את אפריקה במסע ימי נועז בשנת 1497, ופתח כך נתיב סחר עם הודו ואסיה. כך נסללה  הדרך להשתלטות האימפריליסטית האירופית על העולם. ערי נמל ותחנות מסחר נוסדו והתפתחו לחופי היבשת, סיפקו שירותים והשתתפו ברווחי הסחר הגואה. סחורות אירופיות, בעיקר בדים אבל גם כלי נשק ועבודה, הוחלפו בשנהב, בקרני קרנפים, בעבדים. 

חברות המסחר האירופיות, שהונעו על ידי אינטרסים כלכליים, ללא צורך להתעכב על שאלות של מוסר או השלכות מעשיהן, השתלטו במשך הזמן גם על המסחר בין אסיה לאפריקה, שהיו לו דפוסים ומסורות מקומיות, ששירתו את הקהילות השונות. כאשר החברות הללו, ובראשן חברת הודו המזרחית ההולנדית וחברת הודו המזרחית הבריטית, הבינו שהן יכולות להרוויח גם מייצור חומרי הגלם ולא רק מסחר בהם הקימו מטעי תבלינים, סוכר ותה בארצות עליהם השתלטו, שנוהלו על ידי צוות אירופי זעיר. במטעים הללו, שתנאי העבודה בהם היו נוראים, עבדו עבדים מאפריקה לצד ובמקביל לעובדי כפיים, קוליז (Coolies) מסין ומהודו.  

גליון מתוך מפת העולם של ולדזמילר, 1507

אפריקה עצמה, פנים היבשת, נותרה תעלומה בלתי נחקרת ובלתי ממופה. במפות העולם, שהפכו נפוצות במהלך המאה ה-16 (ושעליהן כתבתי פעם), קו החוף מפורט ומדוייק, תחנות המסחר והנמלים מסומנים בבירור, וברור שהמיפוי מבוסס על ידע. ציור פנים הארץ מבוסס על שמועות ועל אגדות. ניתן לראות זאת כאן, בגליון מתוך מפת העולם שיצר והדפיס  מרטין ולדזֵמילר בשנת 1507. מפה זו מפורסמת בעיקר בכך שהיא זו שנתנה ליבשת אמריקה את שמה (מאחר שולדזמילר העריץ את אמריגו וספוצ׳י), אך הוא יצר בה גם קונבנציות אחרות, ובינהן ציור הפיל, כמייצג של הטבע האפריקאי המכסה את השטח הבלתי ממופה ומסמל את הפראיות של היבשת.  

בתקריב מתוך מפה זו ניתן לראות שהקרטוגרף לא ראה מעולם פיל אמיתי אלא רק ציורי פילים. הוא מדמיין כיצד נראה חדק. קבוצת פראים מצויירים מתחת לפיל, מוכנים לציד, נושאי חנית וקשת. הם עירומים וחלקם אנושיים רק באופן חלקי, שדים מאיימים. אלו האפריקאים, אחרים ושונים. ציור הפיל, במקום הזה, ימשיך להופיע במפות עולם רבות אחרות. 

במאה ה-19, במקביל להפיכתה של אנגליה למעצמה האימפריאלית המובילה, התנהל תהליך של חקר מדעי של סודות העולם בנסיון להבין ולשלוט בו. חלקים גדולים באפריקה היו עדיין ׳טרה אינקוגניטה׳ (בלטינית: Terra incognita), ארץ בלתי נודעת ובלתי ממופה. דייוויד ליווינגסטון הבריטי-סקוטי, חוקר ארצות ומסיונר יצא לחפש אחרי מקור נהר הנילוס ולהפיץ את הנצרות בקרב הפראים, והיה האירופי הראשון שצפה במפלי ויקטוריה. העיתונאי הנרי מורטון סטנלי, אמריקאי ממוצא ולשי, הוביל משלחת שדרשה שיירה בת מאות סבלים ושמומנה ע״י העיתון ׳ניו-יורק הראלד׳ כדי לחפש אחריו כאשר היה נדמה שאבד. המשפט שאמר בזמן המפגש בינהם, בשנת 1871, אחרי שנתיים ארוכות, “ד”ר ליווינגסטון, אני משער?״, הפך למיתולוגי. הנה, כך מתנהגים, באומץ, בשליטה ובתרבותיות. האירופי חייב לשמור על עצמו כזה גם באפריקה.

מימון משלחת גדולה כל כך היה אפשרי מאחר שכוח האדם היה זול דיו וגם כי קהל הקוראים התעניין באפריקה ובסודותיה. רומן ההרפתקאות ׳מכרות המלך שלמה׳ (באנגלית King Solomon’s Mines), רב מכר שנקרא בשקיקה על ידי בני נוער במשך דורות, נכתב על ידי הנרי ריידר הגרד ופורסם בשנת 1885. הספר התבסס על הכרותו של המחבר עם אפריקה בעת ששירת כנציג משרד החוץ הבריטי בדרום אפריקה, אבל אליהן התווסף קו עלילה חדשני בזמנו, גילוי של עולם נעלם, נסתר, ארץ לא נודעת מסוג אחר, מיתולוגית, שהסתגרה בתוך עצמה כדי לשמור על סודותיה, ושיש בה עושר אינסופי שממתין לאמיצי הלב שמוכנים להתמודד עם הסכנות. זהו גם ספר גזעני ושובניסטי, המקדם ומאדיר את הערכים הקולניאליסטיים בני הזמן. קראתי אותו, בילדותי, בתרגום שרגא גפני ובהוצאת שלגי, עם העטיפה הצהובה עליה רואים את הפרא נושא החנית תוקף את הגיבורים האמיצים החמושים ברובים. גם אני פינטזתי על אפריקה, הבדויה, הסודית, הבלתי קיימת. 

כפי שמעירה יפה עופרה עופר אורן בביקורתה על הספר, היחס של הספר לצייד נראה בימינו מקומם במיוחד. הרג החיות בספר הוא אתגר ספורטיבי, מיומנות גברית, אירופית, של ירי מדוייק וקר רוח. כל חיה נצודה היא הישג רשום. רשימת ההישגים היא אישית, משקפת את יכולתו וקובעת את מעמד הצייד. הטבע האפריקאי הוא תפאורה, הזדמנות לניצול, מקום לשוב ממנו הביתה עם עושר גדול, מזכרות ואותות כבוד. הריגת פיל היא סמל מעמדי, והיא הוכחה של עליונות, גם על הטבע וגם על מי שלא הרג פיל. גם זו סיבה לנסוע לאפריקה. איך אפשר בכלל לסלוח על זה?

הפרק הבא כאן.

עופרה עופר אורן על ׳מכרות המלך שלמה׳

מכרות המלך שלמה, מהדורת 1901

לובנגולו מלך זולו

מפת ולדזמילר (1507)

חלק א – בהרים כבר השמש מלהטת

[חלק מסדרה בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

השינוי שעוברת העיר, ובמיוחד האזור המסויים בו אני גר (ושעליו כתבתי כבר לא מעט), נמצא בשיאו. השינוי כבר לא משהו שיקרה מתישהו, או תהליך מתגלגל שאפשר להסתגל אליו, אלא גל גדול, שיהפוך וישנה לנצח את האופי והתרבות העירונית. זה עצוב לי.

המבט אל העיר, אל האזור, השכונה והרחוב שלי מאפשר לי להתבונן על התרבות שמשתנה, כמותם. אל הארץ. אני לא אופטימי.

גל השינוי מתרומם וגואה, מאיים לשטוף את הכל. הוא חלק מסערה מושלמת. 

גורמים שונים משתלבים יחדיו, ולמרות הסתירות הפנימיות בינהם מעצימים זה את זה. הם נובעים ממקורות רחוקים אבל את תוצאותיהם ניתן לראות כאן מסביב, בעליית המחירים, בבולמוס הבנייה החזירי, בהתפוררות המרקם העירוני שקשורה ושואבת מהתפוררות המרקם החברתי. כבר אי אפשר לעצור את זה, אנחנו כבר שם.

הכנתי רשימה. היא לא של אשמים אלא של בלאגנים, שונים ומשולבים.

הנס המלוכלך, הכוזב, של ההייטק, וחוסר האיזון שגרם.

ההון, כלומר הכסף שיוצר כסף, ואיך הוא ומשרתיו דואגים לכך שלמי שיש כסף יהיה עוד כסף, עד קץ הדורות, ושלמי שאין לא יהיה אף פעם. 

הקולוניאליזם הלא מודע לעצמו, ממנו נובע הכל, ואיך עולם ראשון חי כאן על חשבון עולם שלישי. הניצול הגס והעיוור של החלשים, הנתפשים תמיד גם כנחותים. הגזענות.

הבאג הבסיסי של תהליכי שיפור, תכנון וביצוע, שתמיד מתרחשים מלמעלה למטה, ותמיד לוקחים זמן רב מדי, ולכן תמיד מיושנים בזמן השלמתם.

כמויות הסמים, התרופות, האלכוהול, האוכל המוגזם. חטא הגרגרנות ותחושת האשמה. העצלות, ההמנעות מכל שמסובך מדי. 

האתוס השליט לפיו אסור לישראלי אמיתי לצאת פראייר, והוא תמיד גם קורבן וגם נבחר, זכאי בכל פשע ועוול שיעשה כבר מראש, מבטן ומלידה.

רצף המשברים הבלתי פוסק, והידיעה המודחקת שהמשמעותיים בינהם, שינוי האקלים והשינוי הדמוגרפי, בדרכם להפוך את המקום הזה לגהנום.

אני לא אופטימי.

אבל אני בן המקום ואוהבו. אין לי רצון להספיד מראש את מה שעוד יאבד. ההכרה בכך שהעתיד עגום, שההווה מייאש, שהתקוות נגוזו ושהכשלון בלתי נמנע מאפשרת לי להיות סלחן, כלפי עצמי וכלפי אחרים. זאת המציאות עכשיו, ואפילו מי אשם בה כבר אינה שאלה מעניינת. יהיה רע יותר. בסדר. זה בלתי נמנע. 

אבל זה לא יהיה סוף העולם. משהו ישאר. השירים? הסיפורים?

׳נלבישך שלמת בטון ומלט׳, מבטיח אלתרמן למולדת האהובה, בפזמון ׳שיר בוקר׳ שנכתב בשנת 1934.

הבתים האחרונים של שיר הלכת תקיף המקצב קובעים מטרה רחוקת טווח למצעד:

בהרים, בהרים זרח אורנו, 

אנו נעפילה אל ההר, 

האתמול נשאר מאחורינו 

אך רבה הדרך למחר. 

אם קשה היא הדרך ובוגדת, 

אם גם לא אחד יפול חלל, 

עד עולם נאהב אותך מולדת, 

אנו לך בקרב ובעמל!

השיר, שנכתב ללחן של דניאל סמברוסקי, התפרסם לאחר ששני הבתים הראשונים שלו נכללו בסרט התעמולה התיעודי ׳לחיים חדשים׳ (באנגלית: The Land of Promise) שהוקרן לראשונה בשנת 1935. בסרט זה, שהופק ע״י קרן היסוד במטרה לסייע בגיוס תרומות מיהודי העולם, תוך דגש על הקהילה האמריקאית, התקבעה דרך הצגת המפעל הציוני את עצמו: כתנועת אוונגארד חלוצית, המקדשת את העבודה והמודרניות, מתנתקת מהעבר ובונה עתיד מזהיר למרות וכנגד כל הקשיים. זהו אתוס מקביל ודומה באופן חשוד לזה של הספר האמריקאי, בגרסת יידישקייט פמיניסטי. במקביל, התקבעה אופן הצגת הארץ והשינויים העוברים עליה, כהבטחה גדולה עבור תושביה והאזור כולו, שרק ממתינה להתממש. 

הסרט היה אמור להיות עלילתי, ורוב הסצנות המצולמות בו מלוהקות ומבויימות כך. אבל בעיות שונות גרמו לכך שרק חלק ממה שצולם ותוכנן נכלל בגרסה הסופית. לכן הוגדר כתיעודי, בהשתתפות ׳העם היהודי הבונה מחדש את ארץ ישראל׳ (The Jewish people rebuilding Palestine). 

תושבי הארץ המקוריים, המוסלמים ויהודי האוריינט, מופיעים בתחילתו וצצים מדי פעם במהלכו כדמויות משנה. הם מייצגים ושומרים את זכרון תקופת התנ״ך, אבל העתיד שייך לבני ובנות הדור החדש. הסרט הותאם לקהל אמריקאי יהודי והוא משקף את הפנטזיות של הקהל הזה לא פחות ואולי יותר מאשר את המציאות. מתוארת בו חברה בדויה, שיוויונית ופתוחה, מסעירה ופעלתנית. גברים ונשים, בהירים ותמירים, עובדים יחדיו בהרמוניה אסתטית כמעט עד כדי גיחוך. ׳פלסטין הייתה ארץ של קברים, ובינהם התפללו היהודים לתחייתה של ציון׳, מספר הקריין על הארץ לפני בואם של הציונים. כבר אי אפשר לספר כך את ההיסטוריה, כפי שכבר אי אפשר לספר כך את העתיד. 

שלמת הבטון והמלט חנקה והרגה את הארץ. עתידה של הציונות מאחוריה. הלידה מחדש הביאה לזקנה ולהסתיידות. כעת עבודה פיזית נחשבת לנחותה, והמאבק על השיוויון לנשים הוא על הכללתן בתפקידי לחימה. ההבטחה התגלתה ככוזבת.

אבל נשארו קרעי סיפורים ששווה לספר, שחבל לשכוח. הסצנות האלו, שנתפרו בעריכה גסה לרצף אחד, חבורות הצעירים והצעירות שבונים לעצמם חיים חדשים, יפים כל כך, חוגגים את גופם, מפרים את הארץ, מופרים על ידה. בהרים כבר השמש מלהטת. אני יכול לראות את היופי בזה דווקא בגלל שאיני מתעלם מכך שהבנייה מחדש של הארץ הייתה אשלייה, ושהיא כללה בתוכה גם הרס רב. ההודאה בכישלון מאפשרת להשהות את הביקורת, ולהודות בפני עצמי שזו אכן פנטזיה נעלה ויפה, שיוויון מוחלט, חופש ללא מגבלות המבוסס על מסורת עתיקה, ארץ ספר בתולית שכל מה שיש בה הוא עבר ועתיד, נעורים אין סופיים. עבודה שהיא מהות החיים, גוף שמייצג ומשרת את הרצון האלוהי. זאת אשליה לא רעה. והיא בוודאי הניבה תרומות יפות לקרן היסוד. 

נראטיב היסוד הזה, שיובא לכאן, הותאם ועובד כדי שיצליח להיות אפקטיבי ככל הניתן, שרד לא רע למרות, ואולי בגלל, שלא היה מבוסס על המציאות. הוא הפך לכלי בעל ערך עצמאי, שהמציאות מתעצבת בין השאר באמצעותו. הפקפוק בו מובן מאליו, ולכן בלתי מעניין. האם ממשיכה להיות לו משמעות גם היום? האם ימשיך להתקיים גם לאחר ששלמת הבטון תתבלה ותתפורר? 

זוהי מעין הקדמה. אנסה לצאת בקיץ הזה למסע שיתרחק מהאזור הזה, אבל אולי יחזור לפעמים לביקור. אצא בעקבות סיפורים ודמויות נשכחות, בין אמת לבדיון, בזירות חילופי תרבות, בעת הכשלון הזו. אשתדל.  

הרשימה הבאה

׳לחיים חדשים׳ בארכיון הקולנוע של שפילברג

׳שיר בוקר׳ בארכיון ׳זמרשת׳

יומן ריצה

אוסף רשימות שפורסמו באתר זה

גרסת PDF מלאה

גרסת ווב מחולקת לדפים בהמשך

הבחינה העקרונית

איך הפך תלמה ילין מתיכון מוזיקלי לתיכון לאמנויות

תיכון תלמה ילין, בית הספר שבו אני מלמד, ושאיתו אני מנהל יחסי אהבה-שנאה, נמצא במשבר עמוק. ביטויו המיידי של המשבר כספי וניהולי, אבל אי אפשר להפריד בין אלה ובין עניין ה-׳חינוך׳, אותו מושג חמקמק שאין לדעת איפה הוא קורה בכלל. קשה לי במשבר הזה. תפסתי בו צד. אני נאבק על הישרדותו של מה שאני תופס כחשוב, והוא אחר לחלוטין ממה שמאמינים בו מקבלי ההחלטות.

שמה של העמותה השולטת בבית הספר, ׳מרכז חינוכי וקהילתי לאמנויות ולמדעים ע”ש תלמה ילין׳, מעצבן אותי, כי הוא מסמן סדר עדיפויות ומגדיר זהות ששונה לגמרי מזו שאני מכיר. אני מלמד בתיכון ארצי לאמנויות, שאמנם לומדים בו מדעים, ויש בו קהילה, אבל הם לא בשורש קיומו. לימודי האמנות, לדעתי, הם הסיבה והתירוץ לקיומו של בית הספר. איני יודע מי נתן את השם ומתי בדיוק אבל משער שזה קרה בעת משבר כספי קודם שפתרונו היה כרוך בשינוי מנגנון הניהול של בית הספר. בסופו של המשבר ההוא הפך הועד המנהל של בית הספר לגוף עירוני השייך לעיריית גבעתיים. נראה שתפישתה את המוסד אותו היא מארחת שונה ואחרת משלו את עצמו. 

אני מורה לקולנוע. נקלעתי לעבודה הזאת בגיל צעיר מאוד וכמעט ללא נסיון מעשי, והיא הפכה לי למקצוע. אני חונך ומלווה תלמידים תוך כדי תהליכי עשיית סרטים ומלמד איך לעבוד וליצור. זה מאוד נחמד ואינטנסיבי, ולרוב אני מרגיש בר מזל. השכר שאני מקבל אמנם נמוך, אבל חיי מאפשרים זאת, ואני נהנה מדברים שאין בעבודות אחרות. חופשים ארוכים מאפשרים לי זמן להתעסק בדברים שאינם קשורים לבית הספר, המפגש עם התלמידים תמיד מעניין ומסעיר אותי. צוות המחלקה לקולנוע מעולה. אני עובד עם הבוס הישיר שלי, ראש המגמה, כבר למעלה מעשרים שנים, ואנחנו מסתדרים מצויין, משלימים זה את זה לא רע ודי טובים במה שאנחנו עושים. אבל בנוסף לשנינו, בשנים האחרונות התגבשה במגמה לקולנוע חבורת מורים ומורות מצויינת, חד פעמית כמעט בהרכבה וביכולתיה. המשבר הנוכחי מאיים על הצוות הזה, על קולגות שהפכו לחברים. תוכניות לימוד שנדרשו שנים של עבודה כדי לגבש הפכו פתאום שוליות. הכל נזנח בשם הכורח לקצץ בהוצאות.  

אני לא אובייקטיבי. כבר אמרתי בתחילה, אני אוהב את בית הספר הזה, למרות היותי מודע מאוד לבעיותיו. אולי זה מכיוון שאני מעורב במתרחש בו כבר זמן רב כל כך. לעולם לא תפשתי את ההוראה כעבודה שאפשר להיות מנותקים ממנה רגשית. העבודה הזאת דורשת ניתוק אחר, הכרחי, בינה ובין חיי הפרטיים, אבל עמדת המורה, לפחות עבורי, מחייבת נוכחות רגשית מלאה בכיתה ומול התלמידים. 

בית הספר אינו בית, כמו שהתלמידים והצוות אינם משפחה. אנחנו, ואני, חלק ממוסד, פועלים בתוך מסגרת עמומה של כוחות וגופים שקשה אפילו למנות את כולם. כמו הפיל שהעיוורים מנסים לתאר, בית הספר הוא ישות שחורגת מסך חלקיה. שלא כמותו, בית הספר הוא רעיון ערטילאי שמתקיים ומתבטא בשיעורים, בתוכניות לימודים, בהצגות תיאטרון, קונצרטים וסרטים. הוא קיים בזכרונות ובידע, גם הממשי וגם הסימבולי, שהוטבע במי שעבר דרכו. במובן זה הוא גם חלק ממני.

השנה ציין בית הספר 60 שנים להקמתו. או לפחות התכוון לציין, מאחר שהכל נשכח בלהט המשבר המדובר. אני נותרתי כטרחן כמעט יחיד המבקש להסתכל ולבחון את עברו ולחפש שם רמזים וסימני דרך ליציאה מהמבוך. משהו הרי גרם לבית הספר הזה לשרוד זמן רב כל כך, משהו הוביל לכך שחלק גדול מבוגריו זוכרים אותו כבעל משמעות במסלול חייהם. משהו בשילוב בין לימודי אמנות, לימודים עיוניים וחיי תיכון מצליח להיות מעניין וגם מסוכן, טוב וגם רע. נוח לי יותר להביט אחורה דווקא בגלל שזה מאפשר להתעלות מעל הקונקרטיות של הרגע. אני מחפש אחרי העקרונות שצריכים ללוות את השינוי ההכרחי שבית הספר צריך לעבור בעברו.

*

בארכיון המדינה מצאתי תיק מסמכים סרוק המוקדש ל-׳גימנסיה ע״ש תלמה ילין ע״י האקדמיה הישראלית למוזיקה ת״א׳. הוא מוקדש לשנים 1961-1969 וכולל מכתבים ומסמכים שנצברו במשרד החינוך בשנים אלה, דברים שנראה היה חשוב לשמור. מהכותרת ניתן להבין מה הייתה זהות בית הספר בשנת פתיחת תיק המסמכים: הוא גימנסיה, כלומר מוסד חינוכי על יסודי, המתיימר להעניק השכלה רחבה ברמה גבוהה לתלמידיו, הוא נקרא על שמה של מוזיקאית מפורסמת, והוא נמצא על יד, ולכן גם עובד בשיתוף פעולה מלא עם האקדמיה הישראלית למוסיקה שבתל אביב.  

עלון פרסום לבית הספר לקראת שנת הלימודים תשכ״ג, שנשמר בארכיון עיריית תל-אביב, מספר לנו כיצד בית הספר הצעיר מציג את עצמו לציבור. בדף השער שלו הכותרת העליונה מתהדרת בשם ׳גמנסיה תלמה ילין׳, אבל בכותרת המשנה יש צמצום ופירוט:

בית-הספר התיכון

במגמה מוזיקלית

היחיד

בפיקוח משרד החינוך והתרבות

כלומר לא גימנסיה אלא תיכון השואף להיות גימנסיה, המתמקד בלימודי מוסיקה, ואשר ייחודו הוא בהיותו מפוקח על ידי משרד החינוך. פנים העלון ממשיך ומשיב על תהיות אפשריות. בעמוד הראשון מופיעות השאלות הכלליות, הקשורת לזהותו, למטרותיו ולמה שהוא מעניק לתלמידיו:

בית הספר התיכון במגמה מוסיקלית הוא מוסד תיכון, אשר בתוספת לתכנית הלימודים של בי״ס תיכון רגיל, משולבים בתוכו לימודי המוסיקה. ביה״ס נמצא בפיקוח משרד החינוך והתרבות ותכניתו מאושרת ע״י המשרד.

מהי מטרת בית הספר?

בית הספר מכוון לטפח מיזוג בין השכלה כללית ובית השכלה מוסיקלית (בדרגה תיכונית), באווירה חינוכית-אמנותית, ולהקל על התלמידים מעומס עבודתם – הן בלימודים והן במוסיקה.

מהו בית-הספר?

מהן הזכויות שמקנה ביה״ס?

  • א. ביה״ס מקנה תעודת בגרות מאושרת ע״י משרד החינוך והתרבות, המאפשרת לתלמיד הרוצה בכך להמשיך בלימודיו בכל בי״ס גבוה.
  • ב. בוגר בית הספר יתקבל לאקדמיה הישראלית למוסיקה בתל-אביב.

_______

תלמידים שלמדו כבר לימודים תיאורטיים (תיאוריה, סולפג׳, הרמוניה) ואשר במסגרת בית הספר יצטיינו בלימודיהם המוסיקליים ויצליחו להגיע לרמת ידיעות מקבילה לאקדמיה – יוכלו להיכנס לאחר בחינות הבגרות לאקדמיה ב׳ (ובמקרים מיוחדים ג׳) בהתאם לרמתם האישית ובתנאי שיעמדו בבחינות מתאימות.

_______

מה בדבר שכר לימוד מדורג?

תלמידי סקר הנרשמים לגימנסיה תלמה ילין, נהנים משכר לימוד מדורג כמו בכל יתר בתי הספר התיכוניים במדינה.

בסיכום העלון, לאחר פירוט תחומי הלימודים המוסיקליים והכלליים, דרישות הקבלה והתנייתם בנגינה בכלי וביכולת מוסיקלית, מפורט עושר הפעילות המוסיקלית שכבר מתקיימת בבית הספר הצעיר. בתיאור בולטת ההפרדה בין מה שמרוכז על ידי מורי האקדמיה, הפעילות האמנותית ה-׳טהורה׳, לבין הפעילויות הבית ספריות. המוזיקה חודרת ויוצרת את האווירה בבית הספר:

נוסף לשעורים המיוחדים למקצועות המוסיקה שבמסגרת תכנית הלימודים – מתנהלת בבית הספר פעילות מוסיקלית-אמנותית ענפה ומגוונת, המתרחבת ומתפתחת משנה לשנה.

  • מקהלה נבחרת של בית הספר
  • תזמורת תלמידים (במסגרת האקדמיה)
  • מוסיקה קאמרית (ע״י מורי האקדמיה)
  • מסיבות מוסיקליות
  • שעות חינוך מוקדשות לנושאי מוסיקה ואמנות
  • קונצרטים של תלמידים
  • לימוד פסנתר-צדדי לתלמידי כלי מיתר ונשיפה
  • עבודות בית מיוחדות בנושאים מוסיקליים
  • מגע חינוכי עם המורים לנגינה
  • נגינת תלמידים במסגרת כיתתית
  • ביקורים קיבוציים במפעלי מוסיקה ואמנות

וכן מפעל יחיד במינו בארץ

  • הופעת תלמידינו בנגינה בקונצרטים מאורגנים לתלמידי בתי הספר בתל-אביב ובסביבה הקרובה

אבל בבית הספר לא מסתפקים בכך. יש להם שאיפות גדולות:

לקראת השנה הבאה תורחב מסגרת הפעילות המוסיקלית-האמנותית באפיקים מגוונים, כלפי פנים וכלפי חוץ:

  • שידורים מוסיקליים יומיומיים ברמקולים לכיתות
  • חוגים להשתלמות חופשית בכל שטחי המוסיקה והאמנות
  • מועדון מוסיקלי-אמנותי בערבים לתלמידינו ולאורחיהם
  • תחרויות מוסיקליות בלווית פרסים
  • שידורים מיחודים ברדיו של תלמידינו (נגינה, מקהלה)
  • עתון תלמידים בעל אופי מוסיקלי-אמנותי

קהל היעד של בית הספר הוא מי שרואים במוסיקה מקצוע עתידי וגם חובבנים החפצים בהשכלה רחבה, כפי שמבהירה פסקת הסיום של העלון. שוב מודגש כאן, שיהיה ברור לגמרי, ייחודו של בית הספר וזיקתו לשני המוסדות, האקדמיה למוסיקה ומשרד החינוך:

תלמידים שוחרי אמנות, הלומדים נגינה – 

  • המוצאים את סיפוקם הנפשי בעולם האמנות
  • הרואים את עתידם בתחום המוסיקה
  • הרוצים למזג השכלה כללית והשכלה מוסיקלית
  • המשתוקקים למנוע את הקשיים שבלימוד מפוצל בשני מוסדות נבדלים (בי״ס תיכון וקונסרבטיון)
  • המבקשים את האווירה האמנותית-המוסיקלית
  • המתכוננים לעשות במוסיקה למעשה (כמגנים, כמורים וכדומה) 

או

  • המעוניינים בכלל להשתלם בהבנת המוסיקה דרככם היא

בית-ספר תיכון במגמה מוסיקלית

(תעודת בגרות מלאה, עם תעודה לאקדמיה)

גמנסיה תלמה ילין

ליד האקדמיה הישראלית למוסיקה, תל-אביב

היא בית-הספר התיכון היחיד בפיקוח משרד החינוך המקנה תעודת בגרות מוכרת, שהמוסיקה כלולה בה!

מי שכפי הנראה כתב וניסח את העלון הזה היה מרדכי קשתן, מנהל בית הספר. קשתן היה עתיר כשרונות ובעל חוש לשפה ולדרמה. בצעירותו עבד ברדיו המנדטורי, שם הגיש פינות ותסכיתים, ביניהם חידונים מוסיקליים שהסתמכו על יכולת הנגינה שלו במפוחית. הוא אף הגיש והדריך תוכנית רדיו שנערכה על ידי בני נוער. לאחר מכן הפך למורה לעברית ולעורך בעיתונות, ובמיוחד של עיתוני ילדים ונוער. הוא היה העורך הראשון והמייסד של שבועון הילדים החשוב ׳הארץ שלנו׳, ולמרות שפרש מעמדת העורך לאחר זמן קצר, כפי הנראה בעקבות מחלוקת על תנאי העסקתו, היה לו חלק מרכזי בקביעת אופיו. מעניין שקהל היעד של העיתון הזה, ילדי הבורגנות, שבאים בעיקר מהשכבה ה-׳אזרחית׳ בעם, חופף במידה רבה את קהל התלמידים של תלמה ילין. קשתן, שבמקביל לעבודתו בבית הספר יזם הקמת איגוד מורים לעברית בבתי הספר העל-יסודיים, כתב ופרסם ספרי לימוד לעברית ולחיבור. מחזה שכתב, בשם  ׳בעיה אישית׳, שעסק ב-׳בעייתו של צעיר, אשר בתקופת מלחמת השחרור חייב לברור בין התנדבות לצבא ושליחות חינוכית׳, זכה בפרס בשנת 1964. הוא היה רהוט ורחב אופקים, ודמותו משמעותית מאוד בהתוויית דרכו של בית הספר.

הוא היה מנהלו השני של בית הספר, ומונה לתפקיד לאחר שיצחק אורנשטיין, המנהל הראשון, ששימש בתפקיד פחות משנה, פרש והקים מוסד חינוכי מתחרה לתלמה ילין, ׳בית הספר לאמנויות רננים׳. על סיפור זה אולי ארחיב בהזדמנות אחרת. שתי היוזמות החינוכיות הללו, שני המוסדות, תלמה ילין ורננים, היו מהפכניים במונחי הזמן. אמנות וחינוך נחשבו לשני תחומים נפרדים, שיש להגביל את המפגש בינהם לשיעורים ייעודיים. תפקיד החינוך נתפס כיצירת תודעה לאומית והכשרת הנוער לחיי עבודה. הלגיטמציה להקמת בתי ספר תיכוניים לאמנויות הייתה הקלה בעומס על מי שלא הייתה לו ברירה אלא לעסוק באמנות, ובראשם מוסיקאים  צעירים, החייבים להשקיע זמן רב בלימודי נגינה ותיאוריה של המוסיקה במקביל ללימודים הרגילים.

עדן פרטוש, ממייסדי בית הספר

תלמה ילין נוסד כתוצאה מפעילותו של אדם מרשים ומשמעותי נוסף, ד״ר עדן פרטוש, מנהל האקדמיה למוסיקה, מוזיקאי מבצע, מלחין, מורה נערץ למוזיקה והחתן הראשון של פרס ישראל למוזיקה. הוא הכיר את החיים הקשים והבודדים של בני נוער השואפים להפוך למוזיקאים מקצועיים וביקש להקל עליהם, כמו גם להרחיב את בסיס המוסד האקדמי שהוביל על ידי יצירת בית ספר שיהיה גם מעין מכינה לקבלה אליו. השידוך בינו לבין אורנשטיין, בעל הנפש החופשייה והחיבה לתרבות פופולרית, לא עלה יפה. קשתן הקפדן והסדור התאים יותר לתפקיד. שניהם, קשתן ופרטוש, חלקו את מנייות היסוד של בית הספר, שנוהל כחברה פרטית בבעלות משותפת. עבור פרטוש זה היה חלק שולי מתוך פעילות מוזיקלית ענפה, עד כדי כך שאינו מוזכר כלל בביוגרפיה המקיפה שכתב עליו חוקר המוזיקה אבנר בהט. עבור קשתן זו היתה פסגה מקצועית. הוא הבין את החשיבות של ההכרה והתמיכה הממסדית בבית הספר והשקיע בכך מאמצים רבים. במכתב למנכ״ל משרד החינוך הוא מתאר בקצרה את אופיו המתגבש של בית הספר הצעיר ואת הצורך שהוא ממלא אצל תלמידיו:

[מכתב מתאריך 24.12.1961]

נסיון מספר השנים בעבודתו של בית הספר כבר מתחיל להצביע על הערכים וההישגים המיוחדים לו – באווירתו הספציפית, בערכים החינוכיים הסגוליים שלו, בפתרון מועקת הזמן של תלמידים הרוצים לרכוש השכלה כללית יחד עם, ותוך כדי, התמסרותם לעולם המוסיקה, ובמיוחד – בשבירת המתח שבהתרוצצות בין שני עולמות אלו.

על עובדה זו במיוחד מצביעים ההורים, כפי שניסח זאת נציגם בסימפוזיון שערכנו זה לא כבר על דרכה של המגמה המוסיקלית: ״בנינו זקפו את קומתם. הם נעשו רגועים״.

קשתן מנסה להפוך את התיכון לגימנסיה שש שנתית, אבל לא מצליח לקבל לכך את אישור עיריית תל אביב או את תקציבי משרד החינוך. אך בית הספר זוכה להערכה, העירייה בונה עבורו מבנה חדש ביד אליהו, והוא מקבל את חסותו של יהודי מנוחין, הכנר המפורסם. זה: 

… תרם לבית-הספר מערכת של כלי-הקשה, ביניהם תופים, מצילתיים וקסילופונים.

… בדבריו אמר מנוחין: זה רגע גדול בשבילכם ובשבילי עוד יותר. זה זמן רב אני חושב על עידודו של החוש המוסיקלי המפותח, שאותו הראה העם היהודי במשך דורות. קיוויתי, שכאן בישראל תגדל ותתרחב ההשראה שהיתה לנגנים יהודים בחו״ל.

מנוחין קושר כאן בין לימודי המוזיקה לבין המטרות הלאומיות. חשיבות תמיכתו אינה חומרית, אלא בלגיטימציה הנוספת ובפרסום שהוא מעניק לבית הספר. אבל בכך אין די. בית הספר מומן ברובו על ידי שכר הלימוד ששילמו ההורים ותשלומים שהעבירה לו עיריית תל אביב והרשויות השונות מהם באו התלמידים. בתיק המסמכים שבארכיון המדינה מופיעים מספר מכתבי תחינה של הורים להנחה או השתתפות בשכר הלימוד. בארכיון עיריית תל אביב נשמר דו״ח של מחלקת הגזברות העירונית, הבוחן בפירוט את תקציב בית הספר ומגיע למסקנה כי הוא גרעוני, וכי העיריה תאלץ לממן גרעון זה, שצפוי להתרחב עוד. מתוך 153 תלמידי בית הספר בשנת הלימודים תשכ״ה רק 61 באים מתל-אביב והיתר בעיקר מרמת-גן, חולון, גבעתיים ופתח תקווה. לאור זאת קובע הדו״ח כי:

  1. לדעתנו לא צריכה העיריה ליטול על עצמה החזקת בי״ס תיכון מוסיקלי שבו למעלה ממחצית התלמידים אינם בני תל-אביב. רצוי יותר שהגוף ימשיך להתנהל כגוף עצמאי.
  2. באופן אלטרנטיבי יש להקים אגוד ערים שיהיה מורכב מהרשויות תל-אביב, רמת-גן, גבעתיים ופתח-תקוה.

המתח בין מיקומו של בית הספר וזהותו העירונית לבין היותו מוסד הפתוח להרשמה לכל, ממשיך ללוות את בית הספר גם במשבר הנוכחי. עיריית גבעתיים ורן קוניק בראשה טוענים לחוסר צדק בכך שהעיר נאלצת לממן תלמידים שאינם תושביה. וכמו היום, גם אז, המתח בין ההוצאות המרובות הנובעות, בראש ובראשונה, מכוונות טובות ומנסיון אמיתי ליצור חינוך איכותי לבין ההכנסות המוגבלות הביא ליצירת הגרעון שהתפתח למשבר קשה. קשתן מצטדק ומסביר במכתב שהוא מפנה ליו״ר ארגון המורים התיכוניים, בעניין חוב שבגינו מאיים הארגון להשבית את בית הספר:

[מכתב מתאריך 28/6/1966]

אנו יודעים על חובנו, ואנו מחפשים כל הזמן דרכים לסילוקו, לפחות תחילה באופן חלקי.

אך עלי להדגיש לפניכם, כי מצבו הכספי של ביה״ס תלמה ילין הוא חמור, כשהמוסד נושא בחובות מצטברים של עשרות אלפי ל״י. ואינני יודע אם אמנם נוכל למצוא דרך לסלוק החוב כבר בימים הקרובים.

אין בית-ספרנו לא מוסד עסקי ולא מוסד נתמך, לצערנו הרב. הוא בנוי כולו על הכנסות משכר לימוד, ובמוסד קטן וסלקטיבי כשלנו (לומדים בו רק תלמידים מנגנים שעמדו בבחינה ברמה נדרשת) אין זה פשוט לכסות את ההוצאות. 

הדרך היחידה לצאת מהמשבר היא על ידי שינוי והרחבה של בית הספר. קשתן פונה למנכ״ל משרד החינוך במכתב מנוסח לעילא, בבקשה לדיון ולהתייעצות שהיא למעשה קריאה לעזרה:

[מכתב מתאריך 30.9.66]

אדוני המכובד,

בדעתנו את התעניינותך בדרכו המיוחדת של בית-ספרנו ואת יחסך לבעיותיו ולהישגיו – מבקשים אנו לשתפך, בדיון ובעצה, על המשך דרכו ועל עתידו.

בתשכ״ו הגענו לחמישה מחזורי בוגרים, והרי זו תחנה נכבדה בשבילנו ל״חשבון נפש״.

המכתב מחולק לארבע סעיפים שהראשון בהם מונה את הישגי בית הספר:

א. הישגים ראשונים

  1. בהישגי לימודים הגענו לרמה ראויה (הכרה במוסד נתנה כבר בתשכ״ה). הצלחנו ליצור לנו מעמד של בי״ס עיוני רציני.
  2. הישג מיוחד שלנו הוא בתחום החינוכי-חברתי. גיבשנו רוח, אוירה חינוכית, והגענו להישגים רציניים, חלקם אף יחידים בארץ (כגון בחינות ללא השגחה בכל הכיתות ובכל המקצועות, משמעת עצמית של התלמידים ע״י מוסדותיהם ונציגיהם, ״שעת התלמיד״ – במקביל ל״שעת המחנך״, תקנון חינוכי מיוחד, עבודת-בית במערכת מתוכננת, ועוד).
  3. בתחום המוסיקלי התקרבנו לפתרון הדילמה החמורה של התלמידים: תיאום ואיזון בין נגינה ללימודים. אנו מפקחים על נגינתם האישית של התלמידים; גבשנו תכנית יסוד של לימודי המגמה המוסיקלית, שנתקבלה ע״י המשרד (מחייבת את יתר המגמות המוסיקליות בארץ), פיתחנו חיים מוסיקליים ערים ביותר ובכלל זה: תזמורת סימפונית של התלמידים, צוותות קאמריים המביאים את המוסיקה לבתה״ס היסודיים בתל-אביב ובפרבריה (עשרות קונצרטים בשנה!), ועוד.

כבר בשלב זה, שבע שנים אחרי היווסדו, יש לבית הספר תפישה עצמית מגובשת. הוא רואה עצמו כמוסד איכותי, המטפח וגאה במוסריות ועצמאות תלמידיו, ולו תפישות חינוכיות מתקדמות ואליטיסטיות. בית הספר מאפשר לתלמידיו, באמצעות מגוון פתרונות אישיים המשולבים בפיקוח הדוק, לשלב בין שאיפותיהם הלימודיות לצרכי לימודיהם. את המחוייבות החברתית שלו הוא מגשים באמצעות הבאת המוזיקה אל העם. זו תפישה בטוחה בעצמה עד כדי התנשאות.

ב. הכרח בהתרחבות ובהתגוונות

עם כל זאת ברור, שבית-הספר איננו יכול להישאר במתכונתו ובמימדיו:

  1. מצינו כמעט את מלוא הפוטנציאל הגלום במגמה המוסיקלית, – והכרח להתפתח עוד.
  2. מימדנו הקטנים מצמצמים בהכרח הן את האפשרויות והן את הרמה (כמות היא איכות!).
  3. במוסד קטן קשה להרכיב חבר מורים יציב ומעולה. כל המורים הם חלקיים, ובמשרות קטנות. אין קביעות בעבודתם וחסר להם במדה רבה המרחב.
  4. גם מבחינה משקית-תקציבית בי״ס קטן הוא בעייה חמורה, שכן כל הפונקציות שלו, ובכלל זה מנגנון וציוד, חייבות להתבצע במלואן – בפרופורציות יקרות מאד.

יש כאן התייחסות מעניינת למורים. רווחתם הכרחית בכדי לשמור אותם בצוות. זוהי מסקנה המבוססת על נסיון. צוות מורים יציב ומעולה הכרחי כדי לשמור על הרמה הגבוהה שבית הספר שואף אליה, ולכן הוא חייב לגדול. הגירעון התקציבי אינו מוזכר מפורשות במכתב, מאחר והפתרון שלו הוא תוצר של תהליכים הכרחיים גם ללא קשר אליו.

סיבות אלו ורבות אחרות מביאות אותנו להכרה בהכרח דחוף של התפתחות המוסד בכמה כיוונים.

ג. תכניות להתפתחות

  1. לאחר שביססנו את המגמה המוסיקלית – אנו מתכוונים לפתח מגמות אמנותיות נוספות כגון תיאטרון, מחול, יצירה ספרותית – (CREATIVE WRITING)
  2. אנו משוכנעים שהכרח להרחיב את בית-ספרנו לתיכון שש-שנתי.
  3. יש מקום לחשוב על מסלולים מקצועיים מתאימים במסגרת בית-הספר.
  4. כדי למשוך גם תלמידים לא-הומניסיטים טובים – אנו סבורים שחשוב לפתוח מגמה מוסיקלית-ריאליסטית (שתשנה גם את הפרופורציה הבלתי מאוזנת בין בנים לבנות).

מגמות האמנות הנוספות, הנמנות פה כלאחר יד, אמורות לשרת את מטרות העל של המוסד, גדילה והתבססות, תוך המשך קיום המגמה המוזיקלית. חלק זה של המסמך שטחי וכללי מאוד, אולי במתכוון. לא כן הסעיף האחרון, הקונקרטי והביצועי מאוד, וקשור במערכת היחסים בין בית הספר ובין עיריית תל אביב:

ד. הפיכת בית הספר לעירוני

הגענו מכבר למסקנה, שעתידו של בית-הספר מבחינת הרחבתו, פיתוחו, ואף עצם קיומו – יובטח בכל המובנים רק אם הוא יהיה לעירוני. המגע עם העיריה הגיע לשלב מתקדם, ובנקודה זו יש לקבל החלטות מכריעות.

בשלב זה בחייו של בית-הספר, אנו מבקשים אפוא, כאמור, את שיתופך בדיון ובעצה בשאלות חשובות אלו לעתידנו.

ואכן, בהמשך שנת לימודים זו הפך תלמה ילין למוסד עירוני. כתוצאה מכך יכלה העיריה לכפות עליו מהלך שישנה לחלוטין את אופיו. לקראת סוף השנה קלט תלמה ילין את רוב תלמידי בית הספר רננים, שנסגר במפתיע לאחר שנקלע גם הוא למשבר כספי קשה. רננים פנה לקהל יעד רחב יותר של שוחרי אמנות ולא רק למי ששואפים להפוך למוזיקאים מיקצועיים. פרט למגמת מוסיקה פעלו בו מגמות תיאטרון, אמנות פלסטית ומחול. קהל התלמידים בתלמה ילין השתנה והתגוון מייד, באופן בלתי צפוי או מתוכנן. זו הייתה מעין חתונה כפויה שנערכה בחופזה. קשתן טען כי מספר תלמידי בית הספר ומוריו הוכפל, וכי ארגונו מחדש של בית הספר היה עבורו טרדה רבה.

כך שבית הספר נאלץ לגבש ולאשר תוכנית לימודים למגמות החדשות בעת שאלה כבר פעלו במסגרתו. במכתב למשנה למנכ״ל משרד החינוך מסכם קשתן את מסקנותיו, ומנסח בתחילתו כתב סנגוריה על לימודי האמנות לנוער. כאן הוא מכיר ומנסה לשכנע במה שנראה היום ברור מאליו, כי בין לימודי אמנות ולימודים כלליים יכולה וצריכה להתקיים סינרגיה:

[מכתב מתאריך 30.4.1968]

הצעת תכניות למגמות ציור ודראמה בבית-ספרנו

בעקבות המגע המוקדם בע״פ – אתכבד בזה להעביר אל כב׳ את פרטי הצעתנו באשר למבנה ולתכניות בחינות בגרות במגמות המוצעות.

הצעתנו מבוססת על נסיוננו והישגינו משך תשע שנים של קיום המגמה המוסיקלית.

בתקופה זו נוכחנו לדעת כי:

  1. קיום לימודי אמנות איננו פוגע בהשכלה התיכונית הכללית למרות שינויים חלקיים בהרכב המקצועות ובאופיים.
  2. ולהיפך – התלמידים השיגו אחוז יחסי גבוה של תוצאות חיוביות בבחינות הבגרות. אחוז גבוה של בוגרינו לומד באוניברסיטאות – וכבר יש מורים תיכוניים (לאנגלית ולספרות) מבוגרינו.
  3. שלוב למודי המגמה האמנותית עם לימודים כלליים הוכיח את עצמו גם מבחינה פסיכולוגית-חברתית. האווירה הספציפית, המשמעת, הנתונים החינוכיים המיוחדים.
  4. עליה בהישגים האמנותיים ובלימודים באקדמיה. בוגרינו מגיעים לאקדמיה ברמה מוסיקלית (מעשית ותיאורטית) גבוהה ביותר והם מהמצטיינים באקדמיה.

קשתן קובע כי בית הספר הצליח לעמוד במטרות שהציב לעצמו בתחילת דרכו, וכי שני סוגי של תלמידיו, מי שהאמנות הופכת לו למקצוע ומי שעבורו היא רק תחביב ותשוקה, יוצאים נשכרים מהלימודים בו. כעת יש להרחיב זאת גם לתחומים אחרים פרט למוזיקה. תוך כדי כך הוא מתאר את האופי ואת הצורך שממלאת האמנות, ולא רק המוזיקה, עבור תלמידיו. בכך הוא מסתמך, כפי הנראה, על מה שלמד מתלמידי ומורי רננים, שהפכו לתלמידיו ומוריו.

הבחינה העקרונית

נקודת המוצא המרכזית שעליה מבוססת הצעתנו היא, שהפיכת תחום אמנותי למגמה במסגרת הלימודים התיכוניים מעניקה לתלמידים לא הכשרה מקצועית – אלא דווקא השכלה מעמיקה יותר ואופקים רחבים יותר.

העובדה שהתלמיד בעל הנטיות והדחפים האמנותיים מוצא את פורקנו האמנותי במסגרת הלימודים הכלליים שלו ובצורה שיטתית ממושמעת – מעניקה לו את השלווה הפנימית ומעוררת בו את הנכונות הנפשית להתמסרות רצינית גם ללימודים הכלליים.

כמעט הייתי מגדיר זאת כתהליך של שחרור מתחים פסיכולוגיים והבראה נפשית של תלמידים רגישים, המוטרדים על-ידי צורך ההתבטאות האמנותית שלהם.

מבחינה זו אין הבדל מהותי בין תחומי האמנות השונים. דחף המוסיקה איננו חזק מדחף התיאטרון, וצורך ההתבטאות בציור איננו נופל מזה של הדראמה.

ואין זה כלל שאלה של תוספת מגמות במובנן הדידקטי-המקצועי המקובל. במהותן הפנימית כל המגמות האלו הן ביסודן הומניסטיות. ובהבדלה הפנימית ביניהן וכן בינן לבין מגמה הומניסטית פורמאלית, היא בעיקרה באיזון שונה של המקצועות, תוך קומפונסציה פנימית.  

זה סעיף יפה, ואני מוכן לחתום עליו ולאמצו גם היום, כאני מאמין שצריך להשאר בבסיסו של בית הספר. 

תוכנית הלימודים הכללית במגמות החדשות, שעתידות לשנות לגמרי את אופיו של בית הספר, המופיעה אחר כך, ותוכניות הלימודים המפורטות לשתי המגמות, האירופוצנטריות והמקיפות, שהוגשו שלושה חודשים מאוחר יותר, מסתמכות על עקרונות אלה: אמנות היא צורת ביטוי הומניסטית, והדחף אליה צריך ויכול לשמש להרחבת אופקים ולאו דווקא להכשרה מקצועית. יש לי ביקורת על תוכניות הלימודים הללו, על הנחרצות והפירוט המוגזם שלהן, על כך שאז, כמו גם היום, חסרה בהן התייחסות לשאלת המחוייבות וההקשרים החברתיים של האמנות והחינוך ולצורך לפרוץ את גבולות האליטה וקהל היעד הצפוי של בית הספר. הן דורשות מהתלמידים מחוייבות טוטאלית ולא שמות מספיק סייגים לקשר המסוכן בין תלמידים למורים. מטריד אותי מה הערך החברתי של לימודי האמנות ומה המחיר, האישי והחברתי, של האליטיזם, השאיפה למצויינות אידיבידואלית והתחרותיות שבית הספר מטפח, מהיווסדו ועד ימינו.

היה צריך להתמודד עם שאלות אלו כבר אז, אך הן נותרו פתוחות.

*

מנהל טוב נמדד בין היתר ביכולתיו לגייס צוות שידע להגשים את המדיניות שהוא מתווה ולהמשיך את דרכו. במובן זה אחד מהשגיו הגדולים של מרדכי קשתן היה צירופו של יצחק נתן לצוות, כבר בשנת 1966, כשהיה מורה צעיר בן 22. הוא הפך למנהל תלמה ילין בשנת 1979, וניהל אותו ביד רמה משך 23 שנים. בראיון שהעניק לעיתון ׳מקור ראשון׳ לאחר חשיפת פרשת ההתעללות המינית של מנחם נבנהויז בתלמידיו והתאבדותו של בועז ארד לאחר שנתגלה שקיים יחסים עם תלמידתו, ניכר שהוא רואה עצמו כממשיך דרך ולא כחדשן. ניהולו של ׳מר נתן׳ את בית הספר היה קפדני, לעיתים עד הגזמה. הוא מילא את התפקיד תוך מסירות, כבוד, והערכה אמיתית לתלמידיו ולמוריו. זהותו, והיותו דתי ושמרן, לא הפריעה, ואולי אף סייעה לו במידת מה. הוא לא היה חלק מתוך קהל היעד של בית הספר אלא אחר. זה העניק לו כח. הסמכותיות שלו התאימה לתלמה ילין בתקופת המעבר מתל אביב וההתבססות בגבעתיים, אבל בחסותה אירעו דברים נוראים, ונחצו גבולות חוקיים ומוסריים. הוא זה שקיבל אותי לעבודה, וראיון הקבלה הזה זכור לי כמעמיק ומענג. הרגשתי שהוא, ומזמן הצטרפותי לבית הספר גם אני, חלק ממקום בעל מסורת והיסטוריה שבה רבדים רבים. 

אולי, אם ירצה השם, אם יסתדרו הכוכבים, אם נצליח ללמוד בעזרת העבר את שעלינו לנסות לעשות בעתיד, בית הספר ישתנה, וישרוד, ויהפוך לטוב ומייטיב יותר, או אולי לרע ומסוכן פחות. משבר הוא הזדמנות, אומרים כולם, ואני מקווה שהם צודקים. 

ריצה הביתה דרך הים (כולל וידאו)

בדרך מהעבודה הביתה אני יכול לבחור, האם לחזור בנתיב הקצר ביותר, חמישה וחצי קילומטר בערך, חצייה של העיר דרך שיא הבלגן שלה, יגאל אלון, רחוב המסגר ודרך פתח תקווה, או להאריך את המסלול. עכשיו, כאשר אני מתחיל להתאמן לקראת מרתון תל-אביב הקרוב, בסוף פברואר, אני מנצל את ההזדמנות ומגדיל את המרחק בקפיצות קטנות. העיר מאפשרת את זה.

בימי רביעי אני חוזר הביתה דרך אזור הבורסה ברמת-גן, פארק הירקון וקו החוף המוביל ליפו. זה מסלול נחמד מכיוון שרובו הגדול רצוף ומופרד ממכוניות. למרות שאני אוהב ריצה עירונית, על מדרכות, בין צמתים, כשצריך לדלג על פני מכשולים ולהיזהר נורא, זה גם די כיף כשיש תשתית מותאמת לריצה. לא צריך הרבה, רק שביל או נתיב פנוי ורציף. מהרגע בו אני נכנס לפארק הירקון הריצה מקבלת אופי של אימון ׳אמיתי׳. אני אמנם חגור תרמיל גב אבל פרט לכך אין שום הבדל ביני לבין רצים ורצות אחרים שמשתמשים במסלולים האלו.

הטיילת ושבילי פארק הירקון הם האצטדיון הפתוח של העיר. הם מאפשרים ריצה רצופה של למעלה מעשרים קילומטרים, שניתן כמובן להגדיל על ידי יצירת לולאות או חזרה על מקטעים. ולמרות שיש חלקים בעייתיים במסלול הזה, המזמנים חיכוכים עם ילדי זין ותיירי קקה על קורקינטים, הוא בסך הכל בטוח ונעים.

כיף לרוץ על שביל לצד נחל. זה לא נהר הצ׳ארלס לידו רצתי כשהיינו בקיימברידג׳, אבל גם הוא יפה בדרכו הפרובינציאלית. באזור שבע תחנות יש תנים, ובשעות אחר הצהריים זוגות יוצאים להליכה ואחרים עושים פיקניקים בסוף יום עבודה. חבורת נערים מצלמים את עצמם עושים פוזות ליד גדת הנחל.

החורף מתעכב השנה מאוד, אבל אתמול נשבה רוח קרירה, מפתיעה. אנשים התכרבלו בתוך הבגדים הקלים מדי אתם יצאו מהבית. על הגשר, בפניה לנמל תל אביב, הצללים היו נמוכים והים געש. רסיסי גלים שהתנפצו והרטיבו את טיילת הנמל הצטברו על משקפי. הרוח באה מצפון מערב, ודרכי הביתה הייתה מולה. אני אוהב לרוץ נגד הרוח כל עוד היא לא חזקה מדי, והרוח של אתמול הייתה מצויינת, עקבית ויבשה, מייצרת התנגדות לריצה אבל לא בולמת אותה לגמרי.

אתה בתוך העולם כשאתה רץ, מרגיש אותו ומתאים את עצמך אליו. זה הגוף שלך, שם, בחוץ, זז, מתנועע, ללא כל מכשיר מתווך. רק אתה שולט בו. הגוף הזה מוביל אותי הביתה. הריצה הזו היא לא רק אימון אלא גם זמן להרגע אחרי העבודה, לחשוב על דברים, להרהר. הרבה פעמים אני שר לעצמי, מזמזם, נהנה מהדרך. אני משתדל להיות נחמד לאנשים שעל פניהם אני עובר, ולצוד רגעים מגניבים לאורך המסלול. הבעת הפנים של מישהו שחובט במטקה. קוי קצף הגלים המתקרבים אל החוף. תינוק מרים ראש מתוך עגלת שכיבה.

לעיתים אני כועס ורב עם רוכבי אופניים חשמליים וקורקינטים שמפרים את האיזון העדין שהופך את המרחב הזה לכיפי. אני לא גאה בזה אבל מתקשה שלא להגיב. זה מעצבן אותי נורא. המזל הוא ששנייה אחר כך, כאשר אני ממשיך הלאה, הכל נשכח. למי איכפת בכלל מכל אלה? הם לא פגעו בי ואני לא בהם. אני תמים, או אולי סלחן כלפי עצמי, ותופס את העימותים הללו כמעין חובה אזרחית שעלי למלא, מטלה, שאם אתמיד בה אולי תהיה לה השפעה טובה על המרחב הציבורי.

ארבעה עשר קילומטר רצתי אתמול, בדרך הביתה, ובתוספת השישה של הבוקר קצת יותר מעשרים במשך היום. בין יפו לגבעתיים מובילות אין ספור דרכים, ולמרות שכבר עברתי כמעט בכולן בכל פעם הן חדשות. אי אפשר לדעת מה אראה הפעם. העיר משתנה כל הזמן, חיה, עובדת, נהרסת ונבנית, ואני חולף דרכה שוב ושוב, כמו מרחף דרך החוויות שהיא מעניקה לי. אני חש בר מזל. שרק ימשך ככה.

בוסטון, תל-אביב, בית לחם

מחר חוגגת העיר בוסטון את יום המרתון, אחד מאירועי הריצה המרהיבים והאמריקאים ביותר. לרגל זאת מספר הניו יורק טיימס בכתבה יפה על שרה סלרס, החובבנית שזכתה בשנה שעברה במקום השני, בעת שעבדה כאחות מרדימה במשרה מלאה. אף אחד לא שמע עליה לפני המירוץ ההוא, אבל היא לא רק עמדה בתנאי מזג האוויר הקשים אלא גם רצה טוב וקשוח. היא הייתה הגיבורה הלא צפויה, הייצוג של הנחישות האמריקאית כנגד הטבע והקשיים.

השנה היא כבר ספורטאית חסות של חברות ספורט, אבל עדיין שומרת על עבודתה כאחות מרדימה, המסייעת לבעלה, כירורג בבית חולים אוניברסטיאי בטוסון, אריזונה. היא רצה 190 ק״מ בשבוע, לפני ואחרי המשמרות, ועובדת 30 שעות שבועיות. זה מעורר השראה אבל גם קצת מפחיד, מאחר שברור שמעמסה פיזית קיצונית כל כך היא אינדיקציה לכך שיש משהו יוצא דופן באישיותה. הכתבה הזאת לא מזכירה את זה, אבל קראתי עליה קצת בשנה שעברה, ואז סיפרו על האמונה המורמונית החזקה שלה. אני חושד במורמונים האלה. בימי הקולג׳ שלה הייתה רצה מעולה, אבל הפרעות אכילה ואימון יתר אילצו אותה לפרוש. כעת זה הקמבק שלה. מעניין מה יהיה.

גם השנה יהיה מזג אוויר נוראי. הבוסטון גלוב כתבו על זה. עשו שינויים מינוריים בלוח ההזנקות כדי שהרצים האיטיים ביותר לא יאלצו להמתין זמן ארוך מדי בקור ובגשם לפני שיזנקו. אבל מנהל המרוץ הכריז שביטול הארוע לעולם לא היה אופציה. תהליך האימון למרתון, בחורף של ניו-אינגלנד, הוא התמודדות מתמדת וקשה עם מזג האוויר. הוא דורש התמדה, קשיחות וכח סבל. מעריכים את זה בבוסטון. לעיתון, המהווה סמל עירוני ושאת פעילותו מתאר הסרט ׳ספוטלייט׳, יש מדור שלם המוקדש למרתון, המכוסה מכל כיוון וזווית. שבוע אחרי המרתון מצורף אליו מוסף עם שמות כל הרצים. זאת הריצה של העיר, מסורת בת 122 שנים, שקודשה בדם הנפגעים באירועי הטרור של שנת 2013. העיר מחבקת אותה, והעיתון העירוני מוביל זאת. יש גם דברים מאוד יפים באמריקה.

השתתפתי במרתון הזה לפני שנתיים. כך כתבתי על זה, אז: 

שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האזור ואפילו האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, וככזה הוא משתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. במסלול הריצה יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, כמו גם מאות אלפי צופים, וכולם משתתפים באירוע, גם אם אינם רצים בו. איש מהם לא מחמיץ פנים, כולם מקצועיים נורא, ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה שחטפתי באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה לי בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, שמטס נמוך של מטוסי אף 16 קודם לזינוקו.

ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהמרתון הוא כנראה חלק הכרחי במסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.

זו לא הייתה ריצה מוצלחת עבורי, אז. התרסקתי. עברתי להליכה. סיימתי בזמן מאכזב. מרתון תל-אביב האחרון, בו השתתפתי, היה גרוע אפילו יותר. 

אני בשלב מוזר במערכת היחסים ביני לבין הריצה. השימוש העיקרי שלי בה הוא לצורך התניידות עירונית. אימוני הריצה שלי נבנים סביב הריצות הפרקטיות הללו, עם תרמיל, בכל מזג אוויר, בעיקר דרך הרחובות וחוף הים של תל-אביב. הרוב הגדול של הריצות שלי הן לעבודה וממנה, וגופי הסתגל לזה. במהלך חודש ינואר ביקרתי בבית הספר שישה ימים בשבוע, כך שיצא לי לרוץ 13 ריצות שבועיות, שמהן רק אחת היא ריצת אימון, ללא תרמיל ובלי יעד פיזי, מקום שצריך להגיע אליו. זה היה מתיש אבל גם מתגמל, מחדד את תחושת התנועה, הופך את הריצה לטבעית כמו הליכה או ישיבה, אופציה זמינה בכל רגע נתון, כמו להכנס לאוטו או להזמין מונית.

זה לא בהכרח בריא, וזה לא בהכרח טוב או יעיל מבחינה ספורטיבית, בוודאי לא כתוכנית אימונים למרתון. לשלושת השבועות האלה בעבודה, לעומס המתמשך של הריצות הקצרות ולעובדה שהגוף התרגל אליהן ולקצב האיטי בו אני רץ אותן יש כנראה חלק בכשלון הבלתי מפואר שחוויתי במרתון תל-אביב האחרון. 

וגם סתם הייתי טיפש, טעיתי שוב בכל הדברים אותם אני כבר יודע, פתחתי קצת מהר מדי, לא כיבדתי את המשבר שהיה צפוי שיגיע. מתישהו, בעלייה המתונה של רחוב אלנבי אני חושב, נמאס לי, והחלטתי לא להיאבק. הפסקתי לרוץ, עברתי להליכה, ויתרתי. היו לי כמה מטרות שקבעתי לעצמי לפני שהתחלתי את המרתון, ואת כולן פספסתי. לרוץ זמן טוב, בטווח שהגדרתי מראש, לא לעבור להליכה. אבל ככה זה. תכנית אימונים לא טובה מספיק ויום רע התלכדו וגרמו לי לדפוק את העסק. 

אני חושב שחוויתי רגע של אובדן אמונה, ושלאופי המסויים של האירוע הזה בתל-אביב היה חלק בזה. לא הייתה בו התעלות רוח, לא חשתי התמסרות.

בבוקר המוקדם מאוד, כאשר יצאתי מביתי שבגבול יפו לכיוון מתחם הזינוק והסיום בפארק הירקון, נסגרו כבר הכבישים בתוך העיר לתנועת תחבורה ציבורית, כך שנאלצתי לצעוד כמה קילומטרים עד שמצאתי תחנה ארעית, כך שכמעט ואיחרתי. כנראה שאף אחד לא חשב שרצים הגרים בעיר ירצו להגיע לזינוק. מסלול הריצה עבר במקומות יפים, אותם אני אוהב, אבל בו עצמו היה משהו מנוכר, שפע בזבזני של בקבוקי מים, פועלי פינוי אשפה זרים שמשרתים את הרצים הלבנים והזחוחים, עומר אדם מושמע בקולי קולות מעמדות עידוד מלאכותיות, חוסר טעם מוחלט. לא היה בזה שום דבר מרומם נפש. הדרך חזרה הביתה, ברכבת ישראל העמוסה והבהמית, הייתה חוויה מדכאת ומייאשת. למה זה היה טוב בכלל? איזה בזבוז מיותר.

אבל אני אוהב לרוץ ויודע שרגעי משבר כאלה עוברים, ושההתגברות עליהם היא אתגר כשלעצמו. המרתון הבא יהיה טוב יותר. 

במרתון פלסטין, לפני מספר שבועות, רצתי רק את חצי המרחק. השתתפתי בארוע הזה לפני שלוש שנים, וכתבתי על זה קצת. זה אירוע ריצה מעניין, שהחל כיוזמה של מתנדבות ומתנדבים אירופאים, תחת הכותרת ׳הזכות לתנועה׳, במטרה לחשוף ולפרסם בעולם את מגבלות התנועה החמורות מהן סובלים הפלסטינים. לפני שנתיים האירוע הולאם על ידי הועד האולימפי הלאומי של הרשות הפלסטינית ובשנה שעברה נמנע מאזרחים ישראלים להשתתף בו. השנה הרישום התנהל דרך אתר חיצוני והיה קל ופשוט. 

הריצה היא במובלעת בית לחם, כאשר הזינוק והסיום הם בכיכר כנסיית המולד. הכל היה, כצפוי, לאומי מאוד, אבל נראה היה שזו בעיקר רטוריקה לאומית, ושנזהרים מפני ביטוי מוגזם שלה בכדי לא לסכן את עצם קיום האירוע. הקורבנות הפלסטינית שימשה בעיקר כאמצעי קידום מכירות של האירוע התיירותי, שהביא אליו רצים זרים לא מעטים ובכך יצר פרנסה נחוצה. ונראה שהלאומיות היא גם כותרת הכרחית של כל אירוע פנאי פנים פלסטיני. הגרפיטי על חומת ההפרדה הנוראית, לידה עובר המסלול, הוא גם אטרקציה המאפשרת פרנסה בעיר העולם השלישי העלובה והמוכה הזו. השער בצורת המפתח, דרכו נכנסנו למחנה הפליטים עאידה, הוא תפאורה שמייצגת פנטזיות שברור שלא יתגשמו של שיבה לעבר שכבר לא קיים. נקודת הסיבוב במסלול היא במחסום הדרומי בכניסה לבית לחם, מקום בו נורה ונהרג, רק יומיים לפני כן, צעיר פלסטיני שלא סיכן איש. אחד מהמתנדבים הרבים והאדיבים שחילקו מים ליד מחנה הפליטים דהיישה היה נער שנורה ונהרג ימים אחר כך, בלי שסיכן איש, אבל בריצה העבר והעתיד, האלימות והמוות, לא היו נוכחים באמת ונראו רחוקים נורא.

אני הייתי אחד מאותם תיירי הריצה הרבים. נבלעתי בהמון. נראה היה שעצם קיום הריצה, נשים וגברים יחד, פסטיבל עממי שנחוג במקום עני ואלים, בחסות משטר דורסני, הוא הישג שגורם לאנשים קשי היום אושר. הגעתי לבית לחם באוטובוס, ובמושב שמאחורי שוחחו פועלים ששבו מעבודתם על קשיי התנועה שיגרום. הם קיטרו אבל לא כעסו, ובוודאי שלא הפגינו את הבוז לרצים בו נתקלתי פעמים רבות מישראלים שתוכניותיהם השתבשו בעקבות אירוע ריצה. 

הריצה מלמדת אותי דברים. גם על הגוף שלי, על רצונותיו, יכולותיו ומגבלותיו, וגם על המרחב בו אני נע. בוסטון, תל-אביב, בית לחם. רצתי בשלוש הערים האלה. הן חלק מעולמי. אני אוהב לרוץ, אבל מגבש לעצמי מסלול אישי בתוך זה, שבו תוצאות מעניינות אותי הרבה פחות מאשר החוויות הנצברות במהלך התהליך המוביל אליהן. 

זו הכרה שרק לכאורה ברורה מאליה. לא אגשים את הפוטנציאל שלי בריצה. יש דברים שחשובים לי יותר. לא נורא. אגשים את חלקו. אהנה מהדרך. אעריך ואעקוב אחרי ספורטאים וספורטאיות שדוחקים את גבולותיהם ואחווה זאת באמצעותם. בהצלחה שיהיה לשרה סלרס מחר במרתון בוסטון, בהצלחה לכל הרצים והרצות, הלוואי שתהיה לכולם חוויה טובה ומשמעותית.

ברוכים הבאים

קול הרעם מתל אביב-יפו

האתר של אורי יואלי

new doc 2018-08-19 20.18.53_1

רישום: ננה אריאל

אני יליד 1970, וגר בתל אביב-יפו עם זוגתי וילדתנו.

האתר הזה התחיל כחלק פרויקט ‘רשימות‘, אי אז בשנת 2003, כמדומני. בחרתי בשם כי הייתי צעיר ומלא פאתוס, על שם תחנת הרדיו המצרית ששידרה דברי הסתה לפני מלחמת 67. התבגרתי מאז, אבל השם נשאר. גם הרשימות שכתבתי מאז והלאה נשארו פה, ובמהלך הזמן הפך האתר מבמת פרסום למעין מחסן או ארכיון אישי. היו שנים בהם פרסמתי בו קטעי יומן ודברים שנכתבו עבור סמות אחרות, בתקופות אחרות יצירות ספרותיות ולאחרונה בעיקר טקסטים היסטוריים אישיים. בתפריט הצד מוצגים מדורים אליהם מיינתי את הרשימות השונות, כאשר חלק גדול מהן מופיעות במספר מדורים במקביל, כי הדברים אצלי נוטים להתבלבל אלה באלה. בסך הכל מופיעות באתר כמעט מאתיים רשימות, והמון מילים. זה קצת מביך אבל גם נחמד.

כבר כמעט 20 שנים אני מלמד קולנוע בתיכון תלמה ילין. לפני כן לימדתי בבתי ספר אחרים, התיכון לאמנויות בירושלים, תיכון ׳פרקאוף׳ באור יהודה ותיכון עירוני א׳ בתל-אביב. אני אוהב מאוד את הג׳וב הזה, למרות שלא ממש בחרתי בו. מעולם לא למדתי קולנוע, חוץ מאשר בזמן בו הייתי תלמיד תיכון בעצמי, ואין לי כל חלום להפוך ליוצר קולנוע מוערך. עשיתי במקביל גם דברים אחרים, הייתי שחקן רחוב, כתבתי משחקים וחידונים לחברות שונות, מזגתי בירה במשמרות לילה ארוכות. שנים החשבתי עצמי כאוטודידקט, אבל בסוף הלכתי לאוניברסיטה. כעת אני בעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל.

הייתי מעשן כבד עד לפני כמה שנים, אבל לאחר שאבי חלה בסרטן ריאות הפסקתי. לאחר שמת חזרתי לרוץ, וזה הפך לחלק משמעותי בחיי. כעת אני רץ לעבודה וממנה באופן קבוע. אני ממליץ על כך מאוד. באתר יש עמוד בו ריכזתי את כל הרשימות שכתבתי על ריצה.

פרסמתי ספרים בדפוס, כשבשנים האחרונות אני עושה זאת בעצמי, מחלק מהדורות חינם קטנות למי שמעוניין. בחרתי בכך מכיוון שאין לי רצון או כוח להתייחס למה שאני כותב כאל מוצר, ואין לי ציפייה לזכות להצלחה מסחרית. אני משלים בגאווה עם השוליות של כתיבתי, אבל שמח להפיץ את הדברים שכתבתי.

בעמודת הצד של האתר מופיעים עמודים המרכזים פרוייקטים שונים שכתבתי. יש שם היסטוריה של קו הגבול בין תל אביב ליפו, סיפורי צלבנים וממלוכים, נובלה דיסטופית ועוד. כל טוב (ובחינם!!!!!). אנו חיים בזמנים נפלאים.

ובכל זאת, אבקש לא לעשות שימוש מסחרי בחומרים המופיעים פה. שימוש בלתי מסחרי מומלץ. בכיף.

הסתייגות הכרחית – כל ‘אני’ המופיע בטקסטים שבאתר זה אינו אני. מעשים שאני מתאר שארעו לי אולי התרחשו, אבל אחרת. ככה זה.

דף הפייסבוק שלי: https://www.facebook.com/uri.yoeli

ליצירת קשר: uriyoeli@gmail.com

איבה נצחית. גלגולי הרכוש הטמפלרי בארץ.

ההתיישבות הגרמנית, ובמיוחד זו של אנשי ׳אגודת ההיכל׳, הידועים בשם ׳הטמפלרים׳, בארץ, הייתה קשורה קשר הדוק ליחסים בין השלטון בארץ, שהתחלף מספר פעמים במהלך נוכחותם כאן, לבין גרמניה. אתאר כאן את התגלגלות הרכוש הטמפלרי, אשר נצבר בתקופה העות׳מאנית, הוחרם על ידי שלטונות המנדט בעת ולאחר מלחמת העולם השניה, עבר לידי מדינת ישראל לאחר הקמתה באמצעות ׳חוק נכסי גרמנים׳, עד ששולם עליו פיצוי מסויים בהסכם שכרוך בהסכם השילומים. אשתדל להדגים כיצד הדיון הציבורי והפוליטי על חוק נכסי גרמנים היווה מבוא לפולמוס השילומים, וכיצד הפער בין הרטוריקה בה נעשה שימוש במהלך הדיונים במהלך חקיקתו לבין הפיצוי שניתן על אותו רכוש שנים ספורות אחר כך משקף את השינוי ואת הפשרות המוסריות שנדרשו על מנת לאפשר את הסכם השילומים.

אני מסתמך בעיקר על מאמרו המרתק של יוסי כץ, של מי המושבות הגרמניות, חוק נכסי גרמנים ופיצוי הטמפלרים על רכושם בישראל, עיונים בתקומת ישראל, כרך 17 (2007).

אגודת ההיכל, Tempelgesellschaft בגרמנית, הייתה קבוצה פרוטסטנטית שמקורה במדינת וירטמברג. הם שאפו להקים בארץ קהילות אידיאליות שישפרו את מצב תושביה ויזרזו את תחייתו של ישו. בשעת התנחלותם הראשונית בארץ, בשנים 1868 – 1875, ועקב כשלון בניהול המשא והמתן עם הממשלה שבברלין והשער העליון העות׳מאני לא הצליחו לקבל את חסות הממשלה הפרוסית, והמעמד שלהם בארץ היה של בני חסות גרמניים ללא מעמד מועדף או ייחודי. דבר זה הוא אחד הגורמים לכך שמהלך ההתנחלות הזה קרטע ולא הגשים את הפוטנציאל המלא שהיה טמון בו. חוסר תכנון מוקדם, החיכוכים הפנימיים בקהילה, והתפצלותה בעקבות הריב בין מנהיגיה הם גורמים משמעותיים נוספים. למרות זאת בסוף תקופה זו התנחלו בארץ כ- 750 מתיישבים, ב- 4 מושבות שונות, חיפה, יפו, שרונה וירושלים. האדמות והנכסים שקנו בתקופה זו עתידות להפוך למרכזיות מאוד ובעלות ערך רב, ממוקמות סמוך למרכזים העירוניים העתידיים של הארץ. לאחר תקופה של התבססות כלכליתת ומאבקי שרידה קשים בא גל של התרחבות בהתיישבות הטמפלרית. בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה הוקמו עוד 3 מושבות, בוילהלמה, וולדהיים ובית לחם הגלילית, ובמקביל לו התרחבו המושבות הקיימות.

הלהט הדתי שהוביל את הטמפלרים בתחילה נשחק במהלך הזמן, ויוזמות כלכליות אישיות וקבוצתיות היו המניע העיקרי לצמיחת קהילת המתיישבים, שבחרה להסתגר תרבותית בתוך עצמה, ושמרה על זהות גרמנית מובחנת. המטרה האידיאלוגית הראשונית, בדבר כוונתם לקדם ולסייע לתושבי הארץ, התגשמה בחלקה מסיבות כלכליות גרידא, והתבטאה בתרומתם הגדולה של הטמפלרים להתפתחות התעשייתית והחקלאית בארץ.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חלק גדול מבני המתיישבים התגייסו לצבא הגרמני, שהאימפריה העות׳מאנית הייתה בת הברית שלו. בשלבים האחרונים של המלחמה, לאחר כיבוש הארץ, ביולי 1918, גורשו הנשים והילדים מיפו, שרונה, ווילהלמה וירושלים, 850 במספר, למבנה מלון נטוש ששימש כמחנה מעצר בעיר חלואן שליד קהיר. הגברים נאסרו עוד קודם במחנה מעצר לשבויי מלחמה ליד אלכסנדריה. המתיישבים במושבות בצפון הארץ הורשו להישאר במקומם, וכך נפגעו פחות. רכושם של המתיישבים  שהוגלו הוחרם על ידי הצבא הבריטי שהשתמש במבנים לצרכיו.

גירוש זה נמשך יותר משנתיים, כאשר לקראת סופו גורשה קבוצה בת 270 עצורים לגרמניה. מעט אחר כך הורשו הגולים לשוב ליישוביהם, ורכושם, שניזוק רבות במהלך הזמן הזה, הושב להם.

לאחר החלת המנדט השתלבו הטמפלרים בצמיחה המהירה של היישוב. ׳הבנק של אגודת ההיכל׳ – ׳Bank of the Temple Society׳, שהוקם ב- 1924, תמך ועזר בהתפתחות המשק העברי, כפי שניתן ללמוד ממכתב המלצה שנכתב ע״י יו״ר הבנק לטובת תעשיין יהודי, שהיה כפי הנראה מבין לקוחותיו. בנק זה המשיך להיות מוסד חשוב להתפתחות היישוב העברי גם לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מאחר והיה הנציג של הרייכסבנק, הבנק המרכזי הגרמני, לצורך העברת כספים במסגרת הסכם ההעברה, שאפשר ליהודים גרמנים  שעזבו את גרמניה הנאצית להעביר חלק מכספם ורכושם לפלסטינה.

דרך אילת הבנק הטמפלרי

הבנק הטמפלרי בדרך יפו – תל-אביב, עם דגל צלב הקרס שמעליו הדגל הבריטי.

שחיקת הזהות ותחושת השליחות הדתית בקרב הטמפלרים לוותה בתהליך מקביל של התחזקות הזהות הלאומית והלאומנית. הרוב המוחלט של חברי הקהילה המשיכו להחזיק באזרחות גרמנית, ומוסדות החינוך של הקהילה היו כפופים לתכנית הלימודים הגרמנית, שאימצה בחום את האידיאולוגיה הנאצית. חלקים גדולים מצעירי הקהילה הזדהו עם השלטון הנאצי. דגלי צלב הקרס ניתלו על המבנים שבבעלותם, וכבר בשנת 1938 היו 330 מחברי הקהילה, 17% ממנה, אחוז גבוה מזה שמבין תושבי גרמניה, חברי מפלגה. ערב פרוץ המלחמה גויסו צעירי הקהילה לצבא הגרמני, וכ- 550 איש, הכוללים אותם ובני משפחה שהחליטו ללוות אותם, עזבו את הארץ.

לאחר פרוץ המלחמה היחס אל הטמפלרים היה כאל נתיני מדינת אויב. בשלב הראשון הפכו מושבותיהם למחנות מעצר. ׳פקודת המסחר עם האויב׳ (Trading with the Enemiy Ordinance) פורסמה על ידי ממשלת המנדט עם פרוץ המלחמה, ועל פיה הועבר לידי ׳הממונה על רכוש האויב׳ – תפקיד וגוף שהוקם לצורך כך – הרכוש בארץ שהיה שייך לאזרחי גרמניה ובעלות בריתה שישבו בגרמניה. פקודה זו העבירה לידי השלטון לא רק את רכושם של הטמפלרים שעזבו את הארץ אלא גם את הרכוש בארץ של יהודים שלא הצליחו לעזוב את גרמניה, או שחיו במדינות שנכבשו על ידה. על פי פקודה זו הוחרם רכושו של הבנק הטמפלרי, כמו גם כשליש מהרכוש הקרקעי הרב, כ- 11,000 דונם מתוך 44,000 דונם שהיו בבעלותם לפני פרוץ המלחמה.

בקיץ 1941, עם התקרבות החזית לארץ ישראל, גורשו 665 טמפלרים למחנה מעצר באוסטרליה. תנאי הגירוש והמעצר לא היו קלים, אבל בסיכומו של דבר גרעין מתיישבים זה נקלט באוסטרליה, והוא אחד משני מרכזים של הקהילה הטמפלרית שמתקיימים עד היום, כאשר השני נמצאא בשטוטגארט שבגרמניה, בירתה ההיסטורית של וירטמברג. כ- 1000 טמפלרים נותרו בארץ, כלואים במושבות שהפכו למחנות מעצר, כאשר הצבא הבריטי משתמש בחלק מהמבנים לצרכיו. כמעט כל סחר ברכוש, ולו הטריוואילי ביותר, דוגמת מכירת תרנגולות ופרות, דרש את אישור השלטונות. במהלך המלחמה טמפלרים גם שימשו לצורך ׳סחר חליפין׳ בין גרמניה הנאצית לבריטניה, במסגרתו הוחלפו כ- 550 יהודים בכ- 1000 גרמנים, מארץ ישראל ומדרום אפריקה.

בסוף שנת 1947 הפקיעו הבריטים גם את רוב הרכוש של הטמפלרים שנשארו בארץ או גורשו ממנה על ידם, שהוגדרו כעת כ- ׳נתינים אויבים׳. זה נעשה ברוח ועידת פריס שהתכנסה אחרי המלחמה וקבעה שהרכוש הגרמני שנמצא מחוץ לגרמניה, כולל רכוש פרטי, ישמש לתשלום פיצויים על נזקי המלחמה. הון כספי היה חשוב ומועיל יותר לשלטונות מקרקעות, כך שאדמות המושבה שרונה, שהיו עתודת קרקע משמעותית להתפתחות תל-אביב, נקנו על ידיה מהממונה על רכוש האויב מעט לפני סוף המנדט בסכום גדול, שלושה מליון לירות ארץ ישראליות. השליטה והבעלות העירונית באדמות אלה אפשרה את התפתחות העיר בתקופה שאחרי קום המדינה.

עוד לפני מלחמת העולם השניה נחשבו הטמפלרים ביישוב העברי כמייצגים המקומיים של הנאצים. היה בזה, כמובן, גרעין של אמת. לאחר המלחמה הייתה שאיפה לנקום בהם כתוצאה מכך. ההתנקשות בגוטהילף וגנר, בנו של מי שייסד את מפעל המנועים הראשון בארץ, שהיה נאצי פעיל, על ידי חולית חיסול של הפלמ״ח בשנת 1946, מבטאת זאת. הרכוש הטמפלרי בארץ היה אמור, על פי דרישת ראשי הישוב, לשמש לפיצוי עבור הפשעים שביצעו הנאצים, כפי שצוין במכתבו של ויצמן אל בעלות הברית בספטמבר 1945: ׳בחלק השילומים המגיע לעם היהודי יש לכלול גם את נכסי המתיישבים הגרמנים שבארץ ישראל׳.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל וכיבוש המושבות בצפון הארץ עזבו הטמפלרים האחרונים את הארץ. הם גורשו לקפריסין ומשם יכלו לבחור לאן להמשיך, גרמניה או אוסטרליה. רובם בחרו להצטרף לבני הקהילה ששוחררו ממעצר ונקלטו באוסטרליה. זו זיהתה בהם קבוצה שיכולה לתרום לה, שאפה לעודד את הגירתם אליה, והשקיעה משאבים כספיים ניכרים בסיוע לקהילה כדי שתוכל להשתקם ולהתבסס. הטמפלרים גם הורשו לשמור על זהותם הקהילתית תוך כדי תהליך התיישבותם במלבורן. הממשלה האוסטרלית הפכה להיות בעקבות זאת לבעלת עניין בכך ששאפה לפיצוי כספי עבור השקעותיה וכן לפיצוי אישי עבור הרכוש האבוד של מי שהפכו לתושביה.

׳חוק נכסי גרמנים׳ אושר בסוף יולי 1950, לאחר דיונים סוערים בכנסת. מטרתו הייתה להסדיר את מעמד הרכוש הגרמני, כהמשך לפקודת המסחר עם האויב ולתקנות הפקעת הרכוש בהן השתמשו הבריטים. הקרבה הלשונית בין כותרתו לבין ׳חוק נכסי נפקדים׳ שנחקק במרץ 1950, אינה מקרית. למעשה חוק נכסי נפקדים הסתמך על העקרונות שהתוותה פקודת המסחר עם האויב, והאפוטרופוס המוגדר בשני החוקים החליף את הממונה על רכוש האויב מהתקופה הבריטית. אבל לחוק נכסי גרמנים הייתה עוד מטרה מוצהרת, לקדם ולהתניע תהליך של פיצוי מסודר לנפגעי השלטון הנאצי. בדברי המבוא בעת הצגתו לקריאה ראשונה בכנסת אמר שר האוצר קפלן:

תכליתו הבלתי-אמצעית של החוק שלנו היא: הקפאת הרכוש וריכוז ההנהלה ביד אחת, עד אשר יבוררו די צרכן תביעותיהם השונות של תושבי ישראל מאת גרמניה ומאת גרמנים. למותר ציין כי שיעור התביעות האינדיבידואליות  – להבדיל מהתביעות הקולקטיביות של העם היהודי ושל קיבוצי יהודים בגולות שונות – עולה בהרבה על שווי הרכוש הגרמני הנמצא בארץ, ותביעות אלה צריכות לבוא על סיפוקן בראש ובראשונה מתוך הנכסים הגרמנים בגרמניה גופה ובארצות אירופה השונות.

לעומת היקף תביעותינו, הרי הרכוש הגרמני בארצנו כמוהו כטיפה מן הים; אך בכל זאת חושבת הממשלה לנכון להקפיא את החלק הזה, כדי שחלק – ויהא קטן ביותר – מן התביעות המוצדקות שלנו יובטח בדרך זו.

ניתן להבחין פה בטיעונים רטוריים שיחזרו בדיונים על הסכם השילומים ומהווים למעשה מעין מבוא אליו, כפי שטוען כץ:

… חוק נכסי גרמנים (ולפני זה הצעת החוק מנובמבר 1949) הציגו את תביעת השילומים – אמנם לא באופן ישיר ומפורט, אבל כן באופן פורמלי (שכן מדובר בחוק) הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, וזה לפני שמדינת ישראל פנתה בתחילת שנת 1951 באיגרות אל המעצמות בסוגיית השילומים. לכן אין זה מופרך לטעון שהחוק שימש מעין ׳יריה ראשונה׳ של ישראל בסוגיית השילומים…

גם דברי ההתנגדות הנרגשים לחוק של אורי צבי גרינברג, המשורר הידוע, חבר הכנסת מטעם תנועת החרות, מהווים מעין פרולוג לפולמוס שיתפתח בכנסת השניה בדבר הסכם השילומים. הוא מתייחס כאן להסתייגות בחוק, שנועדה להחריג מהחרמה את נכסי הכנסיות הגרמניות, לכך שנציגי הכנסייה, בינהם חסידי אומות העולם, התארחו בארץ וניהלו משא ומתן על ההחרגות בחוק, ובכלל, לחובה המוסרית לחוסר קשר כלשהו אל גרמניה ואל הגרמנים:

בתור פרט, כאחד משארית הפליטה, אני מודיע לממשלה: כי יימצאו בארץ הזאת יהודים אשר לא יתנו להעביר כל חוק בנוגע לנכסי הגרמנים לטובת איזה שהם גרמנים תחת מחסה לותראניות. אם תחזירו רכוש כזה יקומו יהודים עם המספרים של מחנות הריכוז על זרועותיהם ובלי מספרים, והם לא יאפשרו העברת רכוש כזה – שהוא כולו צריך להיות שלהם – של היהודים. והם לא יתנו שתערכנה קבלות פנים לכבוד אלה שבאים מן החוץ לייצג את הגרמנים הנעדרים אצלנו ולדרוש זכות בעלות על רכוש גרמני בישראל. הממשלה הזאת כפי כל התנהגותה איננה אדון הדמים היהודים.

התגובה לדבריו של אצ״ג הייתה מזלזלת. דוד-צבי פנקס, חבר הכנסת מתנועת החזית הדתית המאוחדת, שהיה יו״ר ועדת-המשנה לענייני נכסי גרמנים שהכינה את החוק, אף אמר כי ׳כולנו היינו נהנים יותר, אילו היה מקריא לנו משיריו היפים׳. אבל נראה שבמהלך תהליך החקירה נחשף בבירור כמה כל פעולה המעלה אפשרות כלשהי לפיצוי על הזוועות שחוללו הנאצים וחדוש הקשרים איתם היא בעלת פוטנציאל נפיץ.

פנקס הצהיר, כאשר הציג את החוק לקריאה שנייה ושלישית כי:

המעשים האכזריים שעשה העם הגרמני כלפי העם היהודי, שמו איבה נצחית בין העם הגרמני ובין עם ישראל. לעוונו של העם הגרמני אין כפרה. חוק זה אינו מכוון להביא לידי מגע באיזו צורה שהיא עם מדינת גרמניה, כי אם – כפי שאסביר  – לנסות להשתמש באותם הנכסים המוגדרים כ״נכסי גרמנים״, לשם השגת פיצויים המגיעים, או יכולים להגיע, לתושבי ישראל, על תביעותיהם הצודקות כלפי מדינת גרמניה והעם הגרמני.

הסתירה הפנימית בהצהרה הזו ברורה, כי הרי לשם השגת השגת הפיצויים נדרש משא ומתן עם ממשלת גרמניה, כפי שהוכיח הסכם השילומים. אבל בנוסף, לא חוק נכסי גרמנים הוביל לנכונות הגרמנית לשילומים. למעשה קרה דבר הפוך – הסכם השילומים הוביל לפיצוי לטמפלרים על הרכוש שהוחרם מהם על ידי הבריטים.

הסיבה לכך היתה בעיקר לחץ של הממשלה האוסטרלית על ממשלות גרמניה וישראל, בין השאר על ידי השגרירי האוסטרלי בישראל, שהיה ממוצא גרמני, אוטו קרל וילהלם פורמן. כץ מתאר במאמרו כיצד ממשלת אוסטרליה הפעילה שורה של אמצעי לחץ ואיומים הן על ישראל והן על גרמניה. בעקבות כך הפכה סוגיית הפיצוי על הרכוש הטמפלרי לעקרונית עבור הגרמנים, ולמען הצלת ההסכם החליט שרת לוותר על העקרונות הנחרצים שעליהם הצהיר פנקס. במהלך המשא ומתן, בשלבים האחרונים לקראת חתימת הסכם השילומים, הייתה שאלת הפיצוי לטמפלרים, הסכום שלו, והאם צריך לשלב אותו בהסכם השילומים, מרכזית. בסיכומו של דבר, ובכדי לא לטרפד את ההסכם כולו, נחתם, באותו היום והמקום של חתימת הסכם השילומים, הסכם נפרד לעניין הפיצוי על הרכוש הגרמני. בהסכם זה, שנשמר בסוד מהציבור הישראלי בזמן חתימתו, נקבעו עקרונות למשא ומתן מפורט לפיצויים, ובינהם נקבע כי ממשלת גרמניה תהיה הנציגה היחידה של כל האזרחיים הפרטיים שנפגעו, וכי סכום הפיצויים ינוקה מכספי השילומים. 

המשא ומתן על ההסכם המפורט היה ארוך ונמשך כעשור, משנת 1953 ועד שנת 1962. בסיכומו של גבר ניתן פיצוי על 33,193.090 דונם, כשהפשרה על סכום הפיצוי הייתה פי אחת וחצי מהערכותיה המוקדמות של ישראל, וכ- 43% מסכום התביעה הגרמנית המינימלית ובסה״כ 54 מליון מרק, כ- 1.8% מכספי השילומים. הפשרה העיקרית שערכה ישראל היא בקביעה שהפיצוי ניתן על פי ערך הקרקע בזמן ראשית המשא ומתן.

רק ב- 1965 נסתיים ניכוי הסכום מכספי השילומים, ונחתם הסכם בין ממשלות גרמניה ואוסטרליה לחלוקת הכסף בין התובעים פיצוי. התשלומים הסופיים הגיעו אל התובעים בגרמניה בשנת 1969, ובאוסטרליה בראשית שנות השבעים.

הדמיון בין חוק נכסי גרמנים ובין חוק נכסי נפקדים חושף את השוני הגדול בהתייחסות הנוכחית לפלסטינים ולרכושם המוחרם, מול הגרמנים. הקשר בין הטמפלרים לשלטון הנאצי הפך לנוסטלגיה, בעוד הפלסטינים מוצגים כיורשיהם האמיתיים של הנאצים. כץ, שהיה בעבר חבר מועצת אפרת שבגוש עציון, מצביע על כך שהתקדים שנקבע בעת חתימת הסכם הפיצויים, לפיו ערך הרכוש עליו ניתן הפיצוי יקבע על פי שוויו בעת המשא ומתן ולא בעת החרמתו יכול להעמיד את ישראל בעמדה מסובכת במידה ותדרש לתת פיצוי לפלסטינים. עצם העובדה שלגרמנים ניתנו פיצוי והכרה בבעלותם על רכוש שנלקח מהם מעוררת זעם ותסכול בקרב חוקרים ופעילים פלסטינים. ברור שזו פרשה סבוכה ומעניינת, המצביעה על הפשרות המוסריות שנאלצה לעשות מדינת ישראל הצעירה על מנת לקבל את כספי השילומים להם נזקקה כל כך, כמו גם על כך שהצהרות נחרצות ושנאה יוקדת של היום יכולות להתגלות כלא רלוונטיות בהתאם לנסיבות ולתפישות עולם משתנות. נכדי וניני הטמפלרים, שבאים בסיורים מאורגנים לבקר במושבות שייסדו אבותיהם, מתקבלים כאן בברכה ובהערכה לתרומה המשמעותית של המושבות והמתיישבים הללו להתפתחות היישוב, ולהיותם חלק משמעותי מההיסטוריה של הארץ הזו. זה מעורר בי אופטימיות מסויימת ביחס לסיכוי להשלמה והכרה גם בחלקם של הפלסטינים במקום זה.

זה נספח והרחבה לסדרת רשימות על האזור בו אני גר, שגם בו נמצא רכוש טמפלרי רב. ניתן למצוא את הרשימות הללו כאן.

אריות אוכלי אדם ברחוב קינג ג׳ורג׳

ז׳בוטינסקי ופאטרסון בתל-אביב

פאטרסון וז׳בוטינסקי בתל-אביב [ארכיון מכון ז׳בוטיסקי, תצ- 2458]

שני גברים מצולמים זה לצד זה. הם לבושים באופן דומה, מגבעות מהודרות, חליפות ועניבות. אחד מהם, זאב ז׳בוטינסקי, מוכר מאוד. הוא כבן 49 בזמן הצילום, מנהיג סיעת הצה״ר, ברית הציונים  הרוויזיוניסטים, שפועלת במסגרת ההסתדרות הציונית. הוא רב פעלים ותארים, סופר, עיתונאי, פובלציסט ומוציא לאור. האיש גבה הקומה שעומד לצדו היה מפקדו ואחד מהשותפים העיקריים בהישגו הגדול ביותר עד העת הזאת, זמן הצילום, פברואר 1929.

שניהם היו שותפים בהקמת הגדודים העבריים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה, תריסר שנים לפני הזמן המתועד כאן. ז׳בוטינסקי יזם, ופאטרסון פיקד. רק בזכות שיתוף הפעולה בינהם התגשם מה שנראה לפני כן לבלתי אפשרי, ונחשב כנקודת ציון בולטת בתולדות הציונות, עד כדי כך שבחוברת המחולקת לצד תערוכת הצילומים ׳120 שנות ציונות׳, המוצגת בטרמניל הנוסעים היוצאים בשדה התעופה בין גוריון, תחת שלט הצילומים שכותרתו ׳הגנה ובטחון׳, מוצגים מקימי הגדודים, טרומפלדור וז׳בוטינסקי, בראשית השרשרת המובילה ליוני נתניהו, המוצג כאן כ-׳מפקד מבצע אנטבה׳, חוסר דיוק הסטורי שאולי מעיד על משהו.

ז׳בוטינסקי העריץ את פאטרסון ותיאר את אופיו כפי שרק חייל יכול לתאר מפקד:

בשעות קשות, היה מחייך את אותו חיוך אירי, והיית שוכח מייד מהגנרלים, המלריה ותותחי האויב. זה היה חיוך שמאמין בנצחון המתבקש של הנחישות הבלתי מתפשרת. הוא היה מרים כוס ואומר ׳זה יהיה בסדר בסוף. היהודים הם עם גדול, לחיי הקשיים (Here’s to trouble)׳. הוא האמין כי הקשיים היו מהות החיים, המניע לכל התקדמות.

Denis Brian, The seven lives of colonel Patterson, how an Irish lion hunter led the jewish] legion to victory, Syracuse University Press, New York, 2008, pp. 193-194 – ספר זה, הביוגרפיה המלאה היחידה של פאטרסון, הוא המקור העיקרי ששימש אותי לכתיבת מאמר זה]

וכך תיאר אותו, במדריך ׳כל-בו לתלמיד׳, שפרסם במסגרת ההוצאה לאור בה היה שותף, ושמטרתו המוצהרת היה להיות ׳בן-לויה לתלמיד העברי בלמודיו ובשעשועיו׳:

ג׳ון הנרי פאטרסון, המפקד של הגדוד העברי בגאליפולי ואחרי כן גם בארץ-ישראל. נוצרי פרוטסטנטי; נולד באירלאנדיה. הצטיין גם במלחמת אפריקה הדרומית בין האנגלים וה״בורים״. ספרו על דבר ציד-האריות באוגאנדה מקובל בתור מורה-דרך לכל ספורטסמאן אנגלי; יתר ספריו: ״עם הציונים בגאליפולי״ ו״עם גדוד-יהודה בארץ-ישראל״.

[כל-בו לתלמיד (ספר כיס לשנת תרפ״ז), בעריכת פ״ז, הוצאה מקורית: הוצאת ׳הספר׳, לונדון תל-אביב ה׳תרפ״ז, שחזור בהוצאת מולדת, מכון ז׳בוטינסקי, כנרת, זמורה -ביתן, דביר, 2005, עמ׳ 1]

פאטרסון הוא הלא-יהודי היחיד שתמונתו והביוגרפיה שלו מופיעים במדריך הכיס הזה, אשר ניתן ללמוד ממנו רבות על הדמות הרצויה ועל הידע הנחוץ, על פי תפישתו של ז׳בוטינסקי, לאותו ׳תלמיד עברי׳. בהקדמה של ההוצאה המחודשת של המדריך מצוטט מנחם בגין, כאומר: ׳מהספר הקטן הזה למדתי רבות בשנות נעורי… אמרנו אז על הספר כי זה מועט המחזיק את המרובה…׳. מופיעים בו פרקי גיאוגרפיה, היסטוריה, מתמטיקה, פיזיקה ושפות, כולם בדגש לאומי מובהק, וגם תרגילי צופים ומדריך נימוסי שולחן מאויר ומשעשע, בו מצוין, בסעיף כ״ג המופיע תחת כותרת המשנה ׳לחם וחמאה׳: ׳אסור לגלול כדורי-לחם אף אם תראה ג׳נטלמן אנגלי עוסק במלאכה זו׳. לגדודים הארץ ישראליים ולדמותו של ׳הקולונל פאטרסון׳ מוקדש במדריך פרק מיוחד. זוהי מיתולוגיה בת הזמן, המהווה הוכחה ליכולת הצבאית היהודית. פאטרסון היה המצביא, אבל לוחמיו היו יהודים, והמדריך מציין בגאווה: ׳השתתפות הגדודים העברים בנצחון נזכרת בידיעות הרשמיות, ובדין והחשבון הצבאי הזכיר הגנרל אלנבי את היהודים ׳הלוחמים המעולים והמוכשרים׳׳.

אני מאמין שדמותו ותפיסותיו של פאטרסון היו משמעותיים משנדמה כיום בתולדות הציונות, וכי למרות שכמעט ונשכח, בין השאר בגלל קרבתו הגדולה לז׳בוטינסקי וההזדהותו המוחלטת בערוב ימיו עם התנועה הרוויזיוניסטית, המורשת שהנחיל לפקודיו עדיין נוכחת ומשמעותית בהווה. אציע מבט ביקורתי אך חומל על דמותו, מכיוון שפאטרסון היה, לתפישתי, בן זמנו המובהק, בעל תפישה מוגבלת של המציאות. איני מקבל את ההתנשאות, הקשיחות והגזענות הטבועים בו, שהיו תוצר של המערכת הקולוניאלית בתוכה הוכשר, אבל אני סולח לו עליהם, בין השאר כיוון שאומץ הלב שלו מעורר הערכה. איני מסוגל להיות סלחן באותה מידה כלפי בני זמננו.

*

הדפסה גדולה אותו צילום, המתעד רגע מתוך סיור משותף שערכו ז׳בוטינסקי ופאטרסון בתל אביב בראשית שנת 1929, הוצבה על כן לצד דוכן הנאומים ששימש את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ב- ׳טקס השקת מדליה ע״ש ג׳ון הנרי פטרסון׳, שנערך במשרד ראש הממשלה בספטמבר 2017. כך אמר נתניהו בפתיחת נאומו:

אני מאוד מתרגש, יחד עם אחי עידו, משפחתי, משום שזה אירוע שהוא לא רק לאומי אלא גם אישי.

לאומי זה ברור, אני חושב שהתקומה של עם ישראל לא הייתה מתאפשרת בלי בניית כוח צבאי שקדמה להשבת הריבונות, ובניית הכוח הצבאי המאורגן והשיטתי אחרי דורות התאפשרה תודות למעמד של ז’בוטינסקי וטרומפלדור, והשילוב עם פטרסון, זה ברור כשמש.

הדבר הזה יצק את היסודות של הכוח הלוחם העברי החדש בזמן החדש, בלעדי זה כמובן לא ניתן לחזות את תקומת העם היהודי, כי בסופו של דבר בלי צבא היינו נמחקים. היום הדבר ברור, פעם הדבר לא היה ברור. כשז’בוטינסקי אמר את הדברים האלה, או שהרצל אמר את זה לפניו, חשבו שאלה אמירות אבנטוריסטיות, פרובוקטיביות, מיותרות. היום אתם מסתכלים סביבנו, ולא רק סביבנו, ואתם רואים – החלש נעלם, החזק שורד.

לפני שנדבר על דברים אחרים, אם אין לך את הכוח הצבאי להגן על עצמך – לא תשרוד, פשוט מאוד, ודאי לא היהודים. לכן התמונה הזאת של שני האנשים הדגולים הללו, השילוב של החזון של ז’בוטינסקי והפיקוד של פטרסון יצרו את הכלים לתקומה הלאומית, זה דבר ראשון, מבחינה לאומית זה ברור לנו כהוגן.

מבחינה אישית, אנחנו גדלנו בבית שבו הייתה כוסית, נדמה לי מכסף, ויש לנו אותה עדיין, וכתוב עליה: “To my god son Jonathan, from your god father Jon Henry Patterson“

נתניהו הזכיר את היותו של פאטרסון סנדקו של אחיו, יוני נתניהו, שאף נקרא על שמו, בטקס הטמנת עפרם של פאטרסון ושל רעייתו בבית הקברות באביחיל, מושב ליד נתניה שהוקם על ידי יוצאי הגדודים העבריים ושבו ניצב מוזיאון בית הגדודים, המוקדש ל: ׳ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם׳. הוא פנה אל אלן, נכדו של פאטרסון, אשר נוכח בטקס, וכינה את סבו סנדק הצבא הישראלי. הוא תיאר את השפעתו של פאטרסון על הלוחמים שסרו לפקודתו, וכיצד הצליח להפוך אותם מיהודים גלותיים ללוחמים עזי נפש:

הוא עצמו נטע בהם את הרוח, הוא אמר להם: אתם צאצאיו של יהושוע, אתם צאצאי המכבים. כך הוא אמר, והוא היה בקיא בתנ”ך, הוא היה בקיא בארץ העתיקה, הוא היה בקיא בעברנו ההירואי, והוא אמר: אתם יכולים ליצור מחדש את אותו עבר היסטורי בהווה. העתיד הוא שלכם אם רק יהיו לכם את כוח הרצון, האמונה והמשמעת.

טקס זה נערך בשנת 2014 ועורר התעניינות מסויימת גם באנגליה, אשר בה פאטרסון הוא דמות צבעונית, שולית ונשכחת. בראיון שהעניק נתניהו לכתב ה- BBC לרגל המאורע, בו הועבר עפרם של הזוג פאטרסון מקליפורניה לקבורת קבע בארץ הרחיב נתניהו עוד על קשר הגורל המשפחתי:

ג׳ון הנרי פטרסון היה הסנדק של אחי, אשר שלושים שנה מאוחר יותר יפקד על אחד ממבצעי החילוץ הצבאיים הגדולים בכל הזמנים באנטבה, בו מאה ושלושים בני ערובה יהודים הוצלו מידיהם של טרוריסטים פלסטינים וגרמנים. אני חושב שיש כאן השתלשלות אירועים הרת גורל, שאיש זה אשר שישים שנה קודם ייסד את הכוח היהודי הלוחם הראשון הוא הסנדק של אחד המפקדים הגדולים שצמחו בצבא היהודי שהוא עזר להקים.

נתניהו לא הכיר את פאטרסון, שנפטר לפני שנולד, אבל שמע עליו רבות מאביו, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, שהיתה לו היכרות קרובה איתו. השניים סיירו יחדיו במסעות גיוס כספים ואהדה לטובת בית״ר וקידום רעיון הקמת צבא עברי בארצות הברית, בראשית מלחמת העולם השניה, והיו מהאנשים הקרובים לז׳בוטינסקי. כאשר זה נפטר בניו-יורק, בשנת 1940, היה פאטרסון אחד מנושאי ארונו.

תוך כדי אירועי גיוס הכספים הללו ודאי שמע בן-ציון נתניהו מספר פעמים על המאורעות ששינו את חיי פאטרסון והפכו אותו לדמות ידועה ונערצת, למי שניהל התכתבות ארוכה והדדית והיה ידידו האישי של תיאודור רוזבלט בעת שהיה נשיא ארצות הברית. אם מתעקשים, אפשר למצוא קישור קלוש גם בין התרחשויות אלה, והספר שנכתב בעקבותיהם: ׳אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו׳, לבין יוני נתניהו, מאחר שארעו בעת הקמת מסילת הברזל בין קניה לאוגנדה. 

מפת מזרח אפריקהמסילת הברזל הזו הייתה אחד משיאיו של המפעל הקולוניאלי הבריטי במזרח אפריקה והייתה לה חשיבות אסטרטגית בכך ששאפה לחבר בין מומבסה, עיר הנמל המרכזית במזרח אפריקה הבריטית, British East Africa, לבין המישורים הגבוהים של אגם ויקטוריה ובכך לאפשר הובלת חומרי גלם וחיזוק השליטה והניצול הבריטי של הקולוניות שבשליטתה. היא השפיה רבות על התפתחותה של קניה, המדינה שתקבל את עצמאותה מאנגליה ב- 1963. עיר הבירה של קניה, ניירובי, נוסדה כתחנה במסילה זו. 

סלילתה, שהחלה ב- 1896, כשנה אחרי הכרזת הפרוטקטוראט הבריטי על האזור, נוהלה כמבצע צבאי, בו האבידות והנחישות משרתים את המטרה. 32,000 עובדים הובלו בספינות לאפריקה מהודו, פועלים קשי יום שהיחס אליהם היה קרוב ליחס לעבדים. קציני צבא שהועסקו על ידי החברה הלאומית שביצעה את הפרוייקט פיקחו עליהם במהלך עבודתם. כ- 2500 מהם מתו במהלך חמש השנים שנדרשו על מנת להשלים את הפרויקט ההנדסי והלוגיסטי האדיר הזה, הנחת מסילה לאורך יותר מ- 1000 ק״מ, דרך מדבר, נהרות, שטחי ערבה ויערות, טבע פראי שעתיד להשתנות לנצח בעקבותיה. מסלול קו הרכבת מסומן בבירור במפת מזרח אפריקה הבריטית משנת 1909, כשצאבו היא אחת התחנות בו.

גם פאטרסון הגיע מהודו, שם היה קצין זוטר שהוכשר גם כמהנדס. הוא נולד בשנת 1867 במחוז כפרי באירלנד, והיה כפי הנראה בנו של כומר פרוטסטנטי, אם כי דבר, אפילו לא שם משפחתו, אינו בטוח וידוע, מאחר שכפי הנראה זייף חלק מהפרטים בכדי להתגייס, בהיותו רק בן 17, לצבא הקולוניאלי. הוא יצא לחפש את מזלו מאחר וכפי הנראה שעתידו באירלנד לא הציע לו את האפשרויות שפתח בפניו השירות הצבאי. מאז, כמעט ולא דיבר על ילדותו, אפילו לא עם בני משפחתו הקרובים, אבל האיריות שלו, הפרוטסטנטיות והתנ״ך כספר שמנחה ומלווה את חייו, היו חלקים מרכזיים בדמותו. פיתחתי לעצמי סברה בלתי מבוססת לפיה שמו, פאטרסון, הוא בעצם המצאה בעלת משמעות עבורו, מעין סמל להיותו בנו של האב, עליו לא דיבר.

הוא היה נטול כל ייחוס משפחתי ולכן נחות בחברה המעמדית הבריטית, והאיריות שלו הייתה סימן של זרות. אבל תפקידו הצבאי העניק לו מעמד מיוחס, קצין קולוניאלי, ממנו נגזרו הרגלי חיים עליהם שמר בקפדנות. במהלך שהותו באפריקה, כאשר לא היה במסעות ציד, נהג לקום עם שחר, לאכול ארוחת בוקר הכוללת תה נטול סוכר, בשר קר וצנימים, ולאחר מכן להתרחץ באמבטיה ניידת מלאה במים חמים. שם גם היה מתגלח באמצעות תער, וקורא מעט בתנ״ך. הוא היה מופת של שליטה עצמית, יציר מוחלט של המערכת הקולוניאלית הבריטית.

שני האריות אוכלי האדם שהקנו לו את פרסומו הטילו אימה על עובדי הרכבת ועכבו את העבודה על הקמת הגשר והמסילה עליהם היה אחראי. הוא העריך שהרגו וטרפו 135 קורבנות. מחקרים עכשוויים שבחנו את יומניו, ומדדו את תכולת המינרלים שמוצאם מבני אדם בעצמותיהם אימתו את טריפתם ואכילתם של כ- 30 בני אדם. ברור שנדרש אומץ גדול על מנת לעצור את מסע ההרג הזה, ועלילותיו של פאטרסון, כפי שסופרו על ידיו בספר שיצא לאור בשנת 1907, עדיין מסמרות שיער. כך כותב יוסף נדבה, ההסטוריון והבית״ריסט, בהקדמה למהדורה העברית של הספר, אותו תרגם ועיבד:

ספורו של פטרסון יקסום תמיד לבני הנעורים בעלי הנפש היוקדת ומבקשי התעוזה. פרשת הרפתקאותיו של הצייד המופלא הזה היא רבת-עלילות ומאלפת. דומה, שלקח אחד במיוחד יכולים אנו ללמוד מספורו המלבב והמרתק: אומץ לב וקליעה מדוייקת בלבד אינם מספיקים; הלוחם המובהק חייב לסגל לעצמו קור רוח, שיקול צלול וסבלנות. תכונות אלו אופייניות הן לכל מעשי- גבורותיו. לא אחת ניצל פטרסון ממוות הודות לשליטה מופלאת על רוחו בשעות סכנה. מעולם לא איבד את עשתונותיו. תמיד ערך את תכניותיו בשלוות נפש, שעמדה לו גם ברגעים שנדמה היה, כי שוב אין תקווה לחייו.

פאטרסון מתאר את ההתמודדות לא רק עם חיות הפרא אלא גם עם העובדים שסרו למרותו, אליהם התייחס בקשיחות בלתי מתפשרת. כך הוא מספר על זמן בו התחמק ממזימת רצח של הפועלים בעת שביקר במחנה העבודה שלהם:

מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה׳ג׳ימאדאר׳, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהיה לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא.

פאטרסון נכנס לגוב האריות כשהוא מוכן לכל, ולא מהסס לרשום בפנקסו שמות של פועלים המתרשלים בעבודתם.

והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק שהוא עומד ׳להתלות ולמות ביריה בגללי׳ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו פרק זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, ולכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מהלומה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו.

פאטרסון מצליח לצאת מהסכנה לאחר שהוא קופץ לראש סלע ומתחיל לנאום בפני הפועלים המתמרדים. הוא מצליח לשכנע אותם, בכוח ההגיון והמוסר, לוותר על מזימתם:

סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבוודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אמנם ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה׳סירדאר׳ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים בינהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלה כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם ולרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ׳סאהיב׳ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוקשה עוד יותר ממני? הם ידעו כולם כי אני מתנהג ביושר ובצדק לפועלי-אמת; רק לבני הבליעל ולנרפים יש ממה להתיירא מפני; וכי יסכימו בני שבט פאתאן, ישרי הלב והמכבדים את עצמם, שאנשים כאלה יוליכום בדרך-לא-דרך?

כוח השכנוע של פאטרסון מלווה, כמובן, גם בכוח הזרוע. משטרת מסילת הברזל נקראת לעזרתו, ראשי המרד נעצרים ונשפטים למאסר עם עבודת פרך. הספר מתאר ומלמד איך לצוד, איך לפקד ואיך לשלוט בטבע ובנתינים הנחותים של גזע האדונים הבריטי. תמונת העולם המשתקפת בו היא בת זמנה, נטולת כל ספקות באשר לצורך למלא את המשימה בכל מחיר, ברורה לגמרי בחלוקה שהיא עורכת בין לבנים בעלי זכויות ויכולת בחירה לבין הודים ואפריקאים אשר לעולם לא יהיו אנושיים לגמרי, ויהיו, במיטבם, בעלי מזג טוב המסוגלים למלא בהצלחה מטלות פשוטות. הגזענות הדוחה מוצגת באופן טבעי ומשעשע, כמו בתיאור זה של הסבלים המלווים את השיירות:

אין לך דבר שידכדך אי-פעם את רוחו של הסבל הסוהילי. יהיו חייו קשים כאשר יהיו ומטענו כבד כאשר יהיה, ברגע שהוא פוטר עצמו מן העול והוא מסיים את סעודתו, הוא שוכח מיד את כל צרותיו ומתחיל לצחוק, לשיר ולהתלוצץ עם חבריו, כאילו היה האדם המאושר ביותר בין בני תמותה. כזה היה טבחי, מברוקי, ושחוקו המלבב היה מדבק למדי. זכורני שיום אחד טרח הלה לפתוח קופסת-פח של ביסקוויטים בשבילי, וכשלא עלה בידו להסיר את המכסה באצבעותיו, אחז את קצה הפח בפיו ומשכו בשיניו הנהדרות. צעקתי אליו שיפסיק, כי כן חששתי שמא ישבור שן, אך הוא לא הבין את חרדתי כהלכה, ועל כן הבטיחני נאמנה, שהוא לא יקלקל את הקופסה!

בהקדמה לספר מצוטט ז׳בוטינסקי כאומר כך:

״… (ספרו של פטרסון) נהיה לתנ״ך-של-כיס, למורה-דרך לכל יורשי נמרוד בתבל האנגלית. על הטופס של ספרו ׳אוכלי-אדם׳ הנמצא ברשותי כתוב: ׳מהדורה 26׳. יש אנגלים, שבצאתם לדרך רחוקה הם לוקחים עמהם רק שני ספרים קטנים: את התנ״ך ואת ׳אוכלי-אדם על נהר צאבו׳.״

פאטרסון הוא מודל לחיקוי. החייל והצייד חובב התנ״ך, שבשל מוצאו לעולם נשאר נחות וזר בחברה המעמדית הבריטית, ושהמשך עלילותיו באפריקה הכתימו אותו בספק מוסרי עמוק, מוצג כאן כיורשו וכממשיך דרכו של נמרוד, הדמות התנ״כית של הצייד הגיבור שמלך בארצות בבל ושנער (בראשית י׳).

*

את סיפור ההסתבכות של פאטרסון, שקטעה אפשרות קידום אפשרי שלו והוסיפה צד אפל לדמותו, תיאר יפה העיתונאי הותיק והרוויזיוניסט נתן ברון במאמר שהתפרסם בעיתון ׳הארץ׳ לפני כמה חודשים. שורשיו הם בכך שקו הרכבת, שמטרתו הראשונית הייתה מסחרית, הקל את הכניסה לפנים הארץ גם למטרות ציד, וכי ציד חיות פרא גדולות הפך לפופולארי יותר ויותר בקרב בני החברה הגבוהה. ניתן לראות בפרסומת מרשימה זאת משנת 1908 כיצד מסילת הרכבת מוצגת כגרם מדרגות המוביל ללב אפריקה, ׳גן החיות של הטבע׳. האצילים הבריטיים, כמו גם בני המעמד העליון האמריקאים, רצו לפגוש בטבע הזה, להכניע אותו ולצוד את חיותיו כדי להוכיח את עליונותם. פאטרסון אמנם לא היה אציל, אבל פרסום ספרו הפך אותו לצייד מפורסם שבני האצולה חפצו בקרבתו. שני הצדדים היו אמורים לצאת נשכרים מכך.פרסומת 1908 לרכבת אוגנדה

פאטרסון הספיק לצבור בינתיים נסיון קרבי, כששימש כקצין ביחידת פרשים במלחמת הבורים, העימות בין המתיישבים המערביים לכוחות האימפריה הבריטית בדרום אפריקה. תפקודו המוצלח ואומץ ליבו הביאו לכך שקיבל אות הצטיינות וקודם בדרגה, עד שהגיע לדרגת ליוטננט קולונל, סגן אלוף, הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר שישא. לאחר פרסום ספרו על הרפתקאותיו בעת בניית הרכבת, בשנת 1907, נבחר לשמש כפקח שעליו לסמן אזורים המתאימים לציד חיות גדולות במזרח אפריקה הבריטית. הצבא העביר אותו למרות משרד המושבות והוא נשלח לניירובי, ממנה היה עליו להוליך מסעות חקר וציד. אישתו, פרנסס הלנה גריי, ילידת בלפסט שבאירלנד, הייתה אחת מהנשים הבריטיות הראשונות שקיבלו תואר בעריכת דין. זה אומר שהייתה ודאי מוכשרת מאוד ועצמאית מאוד. היא ןפאטרסון התחתנו בשנת 1895, בהודו, לאחר שארוסה, שהיה רופא, חלה ומת ביום בו עמדו להינשא. כעת, בזמן שפאטרסון שירת באפריקה היא נותרה באנגליה, בהריון מתקדם. בתם הקודמת מתה כשהייתה תינוקת, בעת ששהו בהודו. 

את׳יל בליית על פילזה סיפור מוזר ומלוכלך. בני זוג אריסטוקרטים, אודלי ג׳יימס בליית׳, בנו של הברון בליית׳, ואשתו הבלונדינית וכחולת העיניים את׳ל ג׳יין התלוו למסע סקר וציד שערך פאטרסון מצפון לניירובי, מתעקשים עד שהסכים לקחת אותם איתו. סבלים סחבו עבורם את הציוד והוא עצמו רכב על סוסו, אלאדין. הם צדו קרנף, איילות, ואפילו פיל, שעל גוויתו מצולמת את׳ל בליית׳ בתמונה המצורפת, המופיעה בספר השני שפרסם פאטרסון, ׳באחיזת הניקיה, עוד הרפתקאות ממזרח אפריקה׳, אבל המתח בין בני הזוג היה ברור, כאשר הוא נהיה חולה יותר ויותר ככל שהמסע מתקדם והיא מצליחה בציד יותר ממנו. כנראה שהתאבד ביריה בראשו בשעה שאישתו ישנה באוהלו של פאטרסון. בן האצולה נקבר ליד המחנה, ופאטרסון החליט להמשיך במשימה ולא לחזור מייד לניירובי. הוא והאלמנה הצעירה המשיכו לישון באותו האוהל במשך יותר מחודש, תוך שהם מתמודדים עם מרד בקרב הסבלים שליוו אותם, התקלויות עם שבטים עוינים ומחלה שתקפה את פאטרסון. כאשר חזרו לבסוף לניירובי רכב פאטרסון על פרד, אחרי שאלאדין סוסו נהרג על ידי הפיל שצדו. הוא היה חולה עד כדי כך שנשלח להחלים באנגליה. הוא ואת׳ל בליית׳ לא נפגשו עוד לעולם.

זו הייתה שערוריה, פיסת רכילות עסיסית שכולם שמחו להתלחשש אודותיה. חקירה רשמית אמנם זיכתה את פאטרסון מאשמה, אבל אנשים דיברו בכל זאת. ווינסטון צ׳רצ׳יל, אשר הכיר גם את פאטרסון וגם את הזוג בליית׳, כינה אותו בשיחה פרטית בוגד ורוצח, ואוים על ידו בתביעת דיבה. כאשר נולד בנו היחיד, שלושה חודשים אחרי שחזר לאנגליה, חשש פאטרסון ששמו עלול להיות מוכתם לנצח, ולכן דאג שירשם תחת שם אחר, מה שהתגלה במקרה רק שנים לאחר מותו.

*

האנדרטה של פאטרסון בבלפסטבסוף מאי בשנת 2015 נערך טקס מוזר ברחוב תעשייתי בבלפסט, בירת צפון אירלנד. תזמורת מצעדים צבאית ניגנה שירי לכת, ותהלוכה גדולה צעדה בסך, כאשר משתתפיה נושאים רובים עתיקים, לובשים מדים היסטוריים ונושאים את דגלי ׳כוח המתנדבים של אולסטר׳, גדוד חיילים יוניוניסטים-לויאליסטים, כלומר מצדדי המשך הקשר עם אנגליה ופרוטסטנטים ברובם, שנוסד בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה ואשר שירת במהלכה בשדות הקטל בצרפת. קבוצת נשים, לובשות מדי אחיות לבנים ואדומים, ייצגה את המתנדבות במלחמה. המשתתפים במצעד ובמפקד שנערך אחריו היו רבים מקהל הצופים. לאחר נאום ארוך, באנגלית אירית כבדת מבטא, נחשף שלט חוץ גדול, המפאר את דמותו של פאטרסון. כששומעים את הנואם מדבר מבינים עד כמה הזהות הזו, האירית, נבדלת מהבריטית, ואת זה ששמו של פאטרסון אינו מבוטא כפי שנדמה לנו, עם פטר (כמו פטר והזאב) בתחילתו, אלה כפאטר. דיוקנו במדי צבא, על רקע הדגל הבריטי, מוצב בצד אחד, חיילת ישראלית על רקע דגל ישראל מצדיעה מעל קברו בצד השני, ובתווך מופיעות תמונות וטקסטים קצרים המוקדשים לתחנות חייו. כותרת בעברית עילגת מתנוססת מעל: ״העתיד הוא שלך אם יש לך את הרצון אם יש לך את האמונה״. הנואם, אשר ביטא את שמו של של ז׳בוטינסקי כ- ׳יאבוטינסקי׳, התגאה בתחילת דבריו שמוקדם יותר באו לראות את השלט שני אנשים מהקהילה היהודית, ואפילו דיפלומט ישראלי. הוא הזכיר, משתהה קצת כדי להדגיש את הדרמה, כיצד שלושה סרטים הוליוודיים מבוססים על דמותו של פאטרסון, כשבאחרון מבינהם מגלם את דמותו ואל קילמר.

ההקשר המקומי של פאטרסון הובלט כמובן בטקס, היותו אירי, היות אשתו ילידת בלפסט, העובדה שלפני פרוץ המלחמה היה המפקד של גדוד המתנדבים של מערב בלפסט, ועוד פריט בלתי יאומן: איך כפי הנראה היה מעורב בשנת 1914 במבצע הברחת נשק גדול לכוחות המיליציה היוניוניסטית-פרוטסטנטית, במהלכו נרכשו וחולקו למתנדבים 25,000 רובים ושלושה מליון כדורים, כהכנה למלחמת האזרחים שפרצה בסיכומו של דבר רק שנים אחר כך. על פי הנואם בטקס, מבצע ההברחה כונה ׳מבצע אריה׳, מתוך כבוד לפאטרסון, אשר העלמת העין שלו איפשרה אותו.

טוקבק אנונימי באתר אינטרנט שמציג את צילומי שלט הזיכרון מסביר מעט יותר על ההקשר המקומי, האירי, של אתר ההנצחה הזה, אשר ניצב במקום בו עברה ׳חומת השלום׳ שהפרידה בין חלקיה של בלפסט, בקו הגבול המסוכסך בין האוכלוסיות השונות החיות בה. אולי גם ניתן להבין מכך מעט על הרקע ממנו בא פאטרסון עצמו:

האהדה החד-צדדית המוזרה למדינת ישראל בכמה חוגים יוניוניסטים, במיוחד הקיצונים יותר מבינהם, היא מעט סוראליסטית בהתחשב ב-׳מאבק המזוין׳ שנוהל על ידי כוחות גרילה יהודיים נגד המנדט הבריטי בפלסטינה בשנות ה- 30 וה- 40. זאת בלי להזכיר את האנטישמיות שהיתה נפוצה בין פוליטיקאים וכותבים יוניוניסטים בראשית המאה ה- 20, והקשרים לימין הקיצוני ולקבוצות נאו-נאציות בבריטניה בקרב לויאליסטים מיליטאנטים מאז שנות ה- 70 ועד היום הזה. אני משער שאמונות ההבל סביב השבטים האבודים של ישראל תומכות באופן חלקי באובססיה העכשווית.

מאז הצבתו ספג השלט שתי התקפות. בראשונה ניסו אלמונים להצית אותו בשני מקומות, ובשניה נכתבו עליו המילים ׳טינופת׳ (scum) ו- ׳נאצים׳, במה שנתפס כמעשה אנטישמי וכפשע שנאה על ידי המשטרה המקומית. נראה שפאטרסון וסיפורו ההיסטורי נתפסים בבלפסט של ימינו כמייצגים של מדינת ישראל, ולכן גם של היהודים.

*

אבל הכניסה של פאטרסון להיסטוריה היהודית אירעה כתוצאה של צירוף מקרים. כלל לא ברור אם פגש או הכיר יהודים אחרים מאשר אלה שקרא אודותיהם בתנ״ך לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה. זה אירע במצרים, שהייתה מדינת חסות בריטית, אליה הגיע מאחר ומשום מה, אולי בגלל אותה מעורבות עלומה בהברחת הנשק הבלתי חוקית, ואולי בגלל שמו שהוכתם בפרשת מותו המסתורי של ג׳יימס בליית׳, לא קיבל מינוי פיקודי עם פרוץ המלחמה וניסה להשיג כזה בעצמו.

הצעירים הגולים מארץ ישראל שגורשו על ידי הטורקים למצרים ורוכזו במחנה פליטים צפוף התאגדו תחת הנהגתו של יוסף טרומפלדור ויצרו גדוד תובלה שהיה זקוק למפקד. ז׳בוטינסקי, שהיה אחד ממובילי התארגנות הפליטים, התייחס לאפשרות שהיהודים ישרתו כמובילי פרדות משא כאל עלבון ועזב את מצרים מעט לפני שפאטרסון הגיע אליה. הקצין האירי הגיע דווקא לשם מאחר ומפקד הכוחות הבריטיים במקום היה ידידו, והכיר אותו מזמן שירותם במלחמת הבורים. שילוב האינטרסים בין פאטרסון המחפש לעצמו תפקיד לבין טרומפלדור, וותיק המלחמה הרוסי שאינו מוכן להמתין במחנה פליטים להכרעת העימות הצבאי, עתיד לשנות את מהלך חייו של פאטרסון, אשר התייחס לכך כאל הגשמה של רצון אלוהי:

דבר מה כמו כוח צבאי יהודי היה בלתי ידוע בדברי ימי העולם במשך כאלפיים שנים – מאז ימי המכבים, אותם גיבורי ישראל שלחמו באבירות כה גדולה, ובמשך זמן מה בהצלחה כה גדולה, כדי לשחרר את ירושלים מאחיזת הלגיונות הרומאיים.

קרה המקרה ולמצרים הגיעו מפלסטינה כמה מאות אנשים שהיו חייבים לברוח מנחת זרועם של הטורקים. אנשים אלה היו בעלי אזרחות רוסית אבל מבני האמונה היהודית, ורבים מהם השתוקקו להתאגד יחדיו לכוח לוחם ולהפקיד את חייהם בידי אנגליה, אשר היהודים הכירו כידידם ומגינתם מאז ומעולם. ואומנם, בעיני רבים נראה שהעם הבריטי הוא לא אחר מאשר חלק מהשבטים האבודים; יותר מזה, אנו הפכנו כה הרבה מהחיים הלאומיים היהודיים לשלנו, בעיקר בגלל ההשענות הגדולה שלנו על התנ״ך, עד שהיהודים לעולם לא יכולים להרגיש לגמרי זרים בחברתנו.

[…]

כאשר, כילד, קראתי בשקיקה את תיאורי המעשים המפוארים של מפקדי צבא יהודים כמו יהושע, יואב, גידעון ויהודה המכבי, לא חלמתי שיום אחד אני, בעצמי, אהיה, למצער, מפקדם של חבורה מבני ישראל!

טרומפלדור אמיץ הלב היה סגנו של פאטרסון, והגדוד התנהל במחנה האימונים ובשדה הקרב תחת פיקודם המשותף, כאשר למרות ההערכה ההדדית בינהם הדרישה של הקצין האירי לסדר ולמשמעת לא עלתה לעתים בקנה אחד עם התשוקה לסכנה ולפעולה של משנהו. אבל בסך הכל, ובהתחשב בתנאים הקשים, הגדוד תפקד היטב. כאשר, לאחר כחצי שנה של לחימה, חלה פאטרסון בצהבת ופונה לאנגליה, המשיך טרומפלדור לפקד עליו כאשר הוא מסתייע בקצין זוטר כמתורגמן. כאשר נסוגו הכוחות הבריטיים מגליפולי פורק גדוד נהגי הפרדות, אבל 120 לוחמים וקצינים מתוכו הצטרפו לז׳בוטינסקי בלונדון, שם ניסה לארגן הקמת צבא יהודי, שיצטרף ללחימה בזירת ארץ ישראל. פאטרסון, שהחלים בינתיים, היה המועמד הטבעי לפקד על כוח כזה.

החזון הראשוני של ז׳בוטנסקי היה הקמת לגיון, כוח צבאי עצמאי שבו 50,000 לוחמים, שיכבוש לבדו את ארץ ישראל. זה היה מאמץ מקביל ולעיתים גם מנוגד למאמץ הדיפלומטי שהביא להצהרת בלפור שניתנה בראשית נובמבר 1917. הגדוד ה- 38 של קלעי המלך, שהיה אמור להיקרא תחילה ׳הגדוד היהודי׳, אבל שמו שונה עקב התנגדות שבאה מתוך הקהילה היהודית, נוסד עוד קודם, באוגוסט 1917, ובתחילת פברואר צעד בסך ברחובות לונדון, ברובים מכודנים, כאשר פאטרסון וז׳בוטניסקי, שמונה לקצין, רוכבים בראשו. כך תיאר פאטרסון את הגעת המצעד הצבאי לשכונת ׳איסט אנד׳, שכונת עוני שבה התגוררו מהגרים יהודים רבים, ואשר רוב המתגייסים לגדוד באו ממנה:

כאשר התקרבנו לדרך מייל אנד ההתלהבות בקהל גברה, והגטו של לונדון רטט ממש מלהט צבאי ושאג את קבלת הפנים שלו לאלו שבאו ממנו. דגלים יהודים נתלו בכל מקום, וזו בהחלט הייתה התרחשות חסרת תקדים בהיסטוריה של כל גדוד בריטי קודם. ז׳בוטינסקי (אשר באותו יום מונה לסגנות בגדוד), וודאי עלץ לראות את הפירות לכל מאמציו.

פאטרסון וז׳בוטינסקי מובילים את הגדודהגדוד הפליג למצרים יומיים אחר כך, ושם המשיך את אימוניו. גדוד נוסף, הגדוד ה- 39 של קלעי המלך, גויס מקרב יהודי ארצות הברית ביוזמת פנחס רוטנברג, אבל רק חלק ממנו הספיק להשתתף בלחימה. גדוד יהודי אחרון, הגדוד ה- 40 של קלעי המלך, שבו שרתו כטוראים בין השאר יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, גויס מקרב תושבי ארץ ישראל לאחר שנכבשה, ושימש בעיקר למשימות שיטור. בסך הכל שירתו בגדודים כ- 5000 חיילים, כשפאטרסון אמנם לא מפקד בפועל על כולם אבל משמש כדמות המפקד, ׳הקולונל פאטרסון׳, סמל ומודל לחיקוי. תרומתם למאמץ המלחמתי הייתה בעיקר סמלית, למרות שהגדוד בפיקודו של פאטרסון וחלק מהגדוד ה- 39 נטלו חלק במתקפה הצבאית שמוטטה את שרידי ההתנגדות הטורקית, בחום הקיץ של שנת 1918 בבקעת הירדן. בעקבות קרב זה, שנחשב לטבילת האש שלהם, קיבלו הגדודים את השם ׳Judaean Regiment׳ שתורגם  לעברית כ- ׳מחנה יהודה׳, והותר להם לצרף למדיהם את סמל המנורה שהמילה ׳קדימה׳ טבועה בבסיסו. אין להמעיט בחשיבות הסמליות הזאת. אבל לאחר תום המלחמה הם פורקו במהירות, וחלומו של ז׳בוטינסקי, שחשב שצבא יהודי יהיה זה שיפקח ויבטיח את קיומה בפועל של הצהרת בלפור, נגוז.

בשנת 1922 פרסם פאטרסון את האחרון בארבעת ספריו, ׳עם היהודאים במערכה בפלסטינה׳ (With the Judeans in the Palestine Campaign). כולם התפרסמו באותה הוצאה ניו-יורקית, ׳חברת מקמילן׳, שהייתה האחראית גם להוצאת ספריו של ג׳ק לונדון ואפטון סינקלר. נראה שלהרפתקאות הקולוניאליות באפריקה היה קהל קוראים משמעותי גם באמריקה. אך חוויותיו בעת המלחמה לא היו מסמרות שיער כאלה בעת ציד האריות. במקום זה הופיעו שם חוויות טריוויאליות, תוך התמקדות ביהדותם של חייליו ובמשמעויותיה. בספרו תיאר את האנטישמיות הגלויה והסמויה עימה היו צריכים הוא וחייליו להתמודד, בין השאר בעת תחרויות הספורט שנערכו בין הגדודים השונים בצבא הבריטי. בסיכומו של הספר הוא פורש חזון אופטימי בקשר לסיכויי ההצלחה של מפעל הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל:

פלסטינה תתגלה כבעלת חשיבות עולמית גדולה יותר ויותר כשיעברו השנים. ראינו שהיא אבן היסוד של מדיניותנו במזרח הקרוב והרחוק וכאשר תיושב על יד בני עם ידידותי, העובדים יד ביד עם אנגליה, אז השאלה הקשה בדבר האינטרסים שלנו באזורים אלו תיפתר.

במשך שנים רבות היהודים והערבים עבדו יחדיו ללא צל של חיכוך, ואיני רואה סיבה לכזה בהמשך. לא יהיו כל צרות כלשהן בפלסטינה בין שני עמים אלה כאשר הארץ תישלט בצורה ראויה, וממלאי התפקידים המקומיים ימלאו בנאמנות את המדיניות של הממשל האימפריאלי. עם ממשל יעיל וישיר, האוחז במאזני הצדק בצורה שווה, ועובד בשיתוף פעולה עם יהודי וערבי, שחר של עידן שגשוג מובטח לארץ הקודש והשאיפות עתיקות היומין של ישראל יתמלאו סוף סוף.

חלקה של אנגליה בהגשמת הנבואה חייב, בכל זאת, לא להישכח, ואני בטוח כי שמותיהם של מר לויד ג׳ורג׳ ומר בלפור, שני אנשים אשר התעלו ונהגו בצדק עם ישראל, ישמרו לנצח בלבבותיהם של היהודים. תודות לעידוד שניתן על ידי הצהרת בלפור לנשמת היהודים בכל רחבי העולם אנו רואים כעת את החזיון הנפלא הנפרש אל מול עיננו, של בני ישראל החוזרים לארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו לעולם. בעתיד תמיד יזקף לתהילתה של אנגליה שבאמצעות מנגנוניה התאפשר לעם היהודי לחזור ולהקים בית לאומי בארץ המובטחת.

׳בערב ילין בכי, ולבקר רנה׳ (תהילים, פרק ל׳, פסוק ו׳)

אותה אנגליה לא הכירה טובה לפאטרסון על שירותו במהלך המלחמה. הוא היה אחד הקצינים היחידים שלא הועלו בדרגה במהלכה ומסלול הקידום שלו נקטע. ההזדהות שלו עם היהודים הציבה אותו בשולי השוליים של הקצונה הבריטית. אירלנד קיבלה בינתיים עצמאות מבריטניה, כך שהאיריות שלו הרחיקה אותו עוד יותר מעמדת השפעה בחברה הבריטית. עברו והכתם המוסרי שנשא מאז פרשת מותו של ג׳יימס בליית׳ סימנו אותו כקוריוז, כדמות צבעונית אבל חסרת חשיבות ממשית. להזדהותו המלאה מעתה והלאה עם התנועה הציונית ועם הפלג שאימץ אותו בה, התנועה הרוויזיוניסטית, יש אולי קשר לכך שאופציות אחרות נסגרו בפניו.

*

תנועת בית״ר נוסדה לאחר פירוק הגדודים העבריים וההבנה שלא תהיה מסגרת צבאית יהודית נפרדת כחלק ממוסדות השלטון הבריטי. ההמשכיות הברורה שלה לגדודים מתבטאת בין השאר בכך שגדוד הנוער הראשון של בית״ר שהוקם בארץ ישראל נשא את המספר 41, כממשיך הגדודים העבריים, ומספר החבר הראשון בו היה 5687, כהמשך למספר חברי הגדודים במהלך המלחמה. מדי התנועה עוצבו בהשראת המדים הבריטיים, ושפת הפקודות בה, כמו גם בתנועת ה׳הגנה׳ המשיכה את המסורת שנקבעה בגדוד מתנדבי ארץ ישראל. בעת ביקורו של פאטרסון בארץ, אשר נועד גם לקדם את המהדורה העברית של ספרו, הוזמן לסקור מפקד של חברי תנועות הנוער העבריות. כך תיאר זאת העיתון ׳דאר היום׳:

אתמול בשעה 10 בבוקר התאספו על המגרש שלפני עירית ת״א חברי ההסתדרויות: ברית טרומפלדור, מכבי, קהלית הצופים, הסתדרות הצופים הקשישים והעברי הצעיר.

הנוער עבר בשורות מסודרות ברחוב אלנבי עד למגרש המכבי.

קהל בן אלפים איש בערך התאסף במגרש וסביבו פלוגות פלוגות עם מפקדיהן בראש הסתדרו על המגרש כשדגלים בידי נושאיהם. בשעה עשר וחצי הגיעו למגרש הקול. פטרסון וה׳ ז. ז׳בוטינסקי, שנתקבלו במחיאות כפיים סוערות. במגרש היו נוכחים עסקני ת״א, באי-כח החילים המשוחררים וסופרי העתונות המקומית וחוץ-לארץ הרבה צלמים התרוצצו על המגרש וצלמו את המפקד עם האורחים בראש.

בשעה 11 לפי אות המפקדים עמדו השורות דום והקו. פטרסון בלוית מר ז׳בוטינסקי עבר את כל השורות ולאחר מכן נאם נאום קצר למפקד:

״תודה רבה לכם – אמר הקולונל, בעד קבלת הפנים החמה הזו. היה לי נעים מאוד לראות נוער עברי ולהרגיש בו שבעל משמעת הנהו. אנגליה משמשת דוגמא מה יכולה לעשות אומה בעלת משמעת, תודות למשמעת הזו, אנגליה הקטנה לפני 200 שנה נהפכה לאנגליה הגדולה של היום״

[דאר היום, 24.2.1929]

פאטרסון וז׳בוטינסקי סוקרים את המפקדהנה השניים, באותם בגדים ומגבעות בהם הצטלמו קודם, בעת שצולם הצילום שהופיע בתחילת המאמר, חולפים על פני שורת הצעירים לובשי המדים הקולניאלים. זה קרה ממש מתחת למקום בו ניצב היום ביתי, במגרש ׳מכבי׳ שעל גבול יפו, שחדל להתקיים כמגרש ספורט וארועים פומביים זמן קצר אחר כך. אני גאה מאוד בהקשר האישי הזה.

ז׳בוטינסקי היה עורך ׳דאר היום׳ בתקופה זו, ומאמר המערכת של העיתון מתאר עוד את ביקורו של פאטרסון, ומנצל אותו לצורך תעמולה פוליטית. מתגלה כאן הקונפליקט המתעצם בין ז׳בוטינסקי  ותנועתו לתנועת הפועלים והמחנה האזרחי, אשר נמנעו בשעה זו מהכרזה על כורח קיומו של כח יהודי לוחם. ז׳בוטינסקי משתמש כאן בדמותו של פאטרסון כסמל, ובכך הופך אותו למזוהה לחלוטין עם הצד הרוויזיוניסטי:

חמש הסתדרויות של הנוער הלאומי הגישו אתמול מתנה יפה לידידנו, לקולונל פטרסון. מתנה הכי-יפה ונעימה, שאפשר להגיש לחייל נאמן ולאישיות בהירה. המפקד, שסודר על הככר של עירית תל-אביב, השורות המאורגנות שעברו לפני הקולנל ה׳ציוני׳ משמשים בשבילו הוכחה בולטת: לא טעה פטרסון בזמן המלחמה, לא במקרה קמו מקרבו של ׳עם הספר׳ חיילים ישרים ומסורים מוכנים לקרבנות בעד שאיפות נשגבות, ולא פגה הרוח החיה מלב הנוער היהודי. בעומק נפשו היתה וישנה הרגשת כבוד לאומי ונחוץ היה רק לטפח אותה. המלחמה בצדדיה השליליים פתחה במפתח פשוט את ההרגשה הזאת, הוציאה את הנוער החוצה, זרקה אותו למוקד המלחמה וההרגשה הזאת ניצחה. היא השאירה לא רק זכרונות יפים, היא הכניסה שינויים חשובים בכל המבנה של הנוער הלאומי והטביעה עליו באופן נכר את חותמה. הקולונל פטרסון ראה זאת בחזית המלחמה וסיפר ע״ז בספרו המענין, אולם עברו שנים מאז, ואפשר היה לחשוב, שאותה התלהבות נעלמה; וההרגשה שבה להתחבא בקליפתה.

אפשר ומותר היה לחשוב ככה. חלק ניכר מהנוער, שבזמן המלחמה במעשיו או במחשבותיו היה עם קולונל פטרסון וחייליו סר באמת מהדרך הזו, ומבליט הוא לעתים קרובות יחס של בוז לאותו המפעל הגדול, הבלתי נשכח לעתיד לבא. אולם לא כולם, יש עוד במחנה יהודה החדשה נוער, הקשור בקשר מוצק באותה שלשלת הזהב, שקולונל פטרסון אחד מיוצריה ושומריה עד עתה.

השורות, אשר הוא ראה בתהלוכה, בתל-אביב, אינן אלא באי כחם של אותם החוגים הרחבים בדור הצעיר בגולה ובארץ ישראל, שלמרות המכשולים הרבים, והשנאה הגלויה והנסתרת, מוכנים הם תמיד… הזכרונות ההיסטוריים אינם סתם זכרונות בשבילם. הם רואים דוגמה חיה, שיעור והדרכה ממשית בזכרונות האלה. בתנאים קשים, בלי עזרה של ההסתדרות הציונית ולפעמים למרות התנגדותה לומד הנוער הזה להיות חייל ישר ונאמן, הראוי למפקד פטרסון.

כתגובה למאמר, המבטא את מהות ה׳תגר׳ במשנתו של ז׳בוטינסקי, התפרסם בעיתון ׳דבר׳, יומיים אחר כך, מכתב למערכת, ׳בשם ה׳מכבי׳ והסת׳ הצופים הקשישים׳:

בהקשר עם המפקד של הנוער שנערך לכבוד הקול׳ פטרסון בשבת על מגרש המכבי ולרגלי המאמר שהופיע בהזדמנות זו בדואר היום ביום א׳, הננו מוצאים חובה לעצמנו להצהיר, שהשתתפותנו במפקד הנ״ל באה אך ורק מתוך אהדתנו לקול׳ פטרסון ואין ליחס לנו שום כונות מפלגתיות או פוליטיות אחרות.

[מכתב למערכת, דבר, 26.2.1929]

*

אריות אוכלי אדם בשיקגוחייו של פאטרסון המשיכו להתנהל בינתיים גם במנותק מפלסטינה והתנועה הציונית. בשנת 1924 מכר את עורות וגולגלות האריות אוכלי האדם, ששימשו עד אז כשטיחים בביתו, למוזיאון הטבע בשיקאגו, תמורת 5000 דולר. הם עברו רסטורציה ומוצגים מאז בתצוגת הקבע, ציידים שתנועתם הוקפאה, מספרים FMNH 23969 ו- FMNH 23970 באוסף הזואולגי. שנתיים אחר כך דאג שבנו  היחיד, בראיין, שהיה אז בן 17, הגיל בו הוא עצמו עזב את מולדתו, יתקבל לעבודה כשוליה באותו מוזיאון, במחלקת תצוגת המאובנים. הצעיר, שנשלח לחפש את מזלו בארץ אחרת, התגלה כמוכשר במיוחד, והפך, בזכות חריצותו, סקרנותו והידע שצבר בעבודת שטח, לפלאונטולוג ידוע.

אבל את עיקר מרצו השקיע פאטרסון בתנועה הציונית, ובעיקר בשותפות האמיצה שפיתח עם הפלג הרוויזיוניסטי שלה. הוא הפך לביקורתי מאוד כלפי משטר המנדט, והאופן שבו הוא מסרב למלא את ייעודו המוצהר. באספות גיוס הכספים בהן השתתף סיפר, כמובן, על הרפתקאותיו באפריקה, אבל גם חלק את התרשמויותיו מהערבים הפלסטינים, וכנה אותם ׳עצלנים, בורים, קיצוניים באופן נורא, ומוסתים בקלות על ידי מנהיגיהם המתוחכמים למעשים רצחניים׳. כשביקר שוב בפלסטינה בשנת 1937, סקר פעמיים מסדר חיילי אצ״ל, פעם אחת מהן בחצות הלילה לאור לפידים. יומן חדשות צילם אירוע יוצא דופן זה, אבל הסרט נפסל על ידי הצנזורה הבריטית ולעולם לא הוקרן לציבור. זו כבר היתה התנתקות מוחלטת מבריטניה. מעט אחר כך עבר להתגורר בארצות הברית.

דמותו של פאטרסון ממשיכה לשמש עבור ז׳בוטינסקי כמודל, כדוגמא חיה לאיש מופת. ציטוט מתוך מאמרו ׳המפקד פאטרסון׳, שנכתב בשנת 1930, מופיע בחוברת שהוציא מכון ז׳בוטינסקי תחת הכותרת ׳ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום׳. ז׳בוטניסקי מעלה זכרונות מימיהם המשותפים בשדה הקרב ותוהה בדבר היות פאטרסון גדול מהחיים עצמם, מי שאינו נכנע למוסכמות וקשיי היום-יום:

אני זוכר ערבים, בהם ראיתי את פאטרסון אחר יום-מרי מעלות השחר ועד דמדומי הערב רווה עלבונות מפי המפקדה הראשית ואכזבות מצד חייליו, ניני יהושע בן-נון. אבל ישב עמנו לסעודת-הקצינים הדלה ואותה בת-צחוק על שפתיו ואותו ניצוץ של הומור בעיניו, ודבריו הם אותם דברי-אמון: בחורינו הם ׳אול-רייט׳, ומה שנוגע להמן וויזתא – עוד תראו שקוטננו עבה ממותניהם!

לפעמים שאלתי את עצמי: וכי באמת אינו רואה דבר-חול – או רק עושה עצמו כלא רואה? עד היום – איני יודע. אבל מי שיש בו האומץ ׳לעשות את עצמו׳ יום אחרי יום, ארבע-עשרה שנה רצופות, ובמשך הזמן הזה ניהלנו באש, ורב עם מתבוללינו, ונתקל באיוולת של מנהיגינו, וגם הושיט יד לנדבנינו וביקש פרוטות לקרן-היסוד, לא שמע ׳חן-חן׳ ולאחר כל אלה עודנו ׳עושה את עצמו׳- חי נפשי, ראוי ׳עושה׳ כזה, שיקנא בו אבינו שבשמים, ש׳עשה׳ את כולנו והצליח פחות.

ולפעמים אני שואל, וזה חשוב יותר: מהו אדם זה – חזיון יחיד במינו או טיפוס? בתשובה על כך תלוי גורלנו. כי אין תקווה למפעל רומאנטי כתחיית ציון בתוך עולם ודור, שטחה עינם מלהכיר תמצית של קדושה תחת מסווה של חולין.

מי הוא פאטרסון – קוריוז יוצא מן הכלל או מופת המעיד על הכלל? – רשאי כל אחד להשיב על שאלה כזו תשובה אישית, כל אחד כראות עיניו שלו; ואני את תשובתי מפאטרסון למדתי. יום-חולין של אומות-העולם הוא כיעור ושנאה. אבל גם אני איני רוצה להסתכל בחולין.

תמצית-רוחו של עולם הוא קודש; קודש זה הוא היש, היש היחידי שיכריע.

[ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום, מכון ז׳בוטינסקי בישראל, תשע״ד, עמ׳ 36]

מובן שפאטרסון הוא קוריוז. הביוגרפיה שלו ייחודית ולא תאומן. אבל הדמות שלו יוצרת גשר בין תפיסות קולוניאליות בריטיות לבין ציונות צבאית ובמובן זה הוא בעל חשיבות רבה. וחשוב לזכור שגם בן-גוריון היה אחד מממשיכי דרכו.

*

גם לאחר מותו של ז׳בוטינסקי, בראשית מלחמת העולם השניה, המשיך פאטרסון לטעון ולקדם את מטרת הקמת צבא יהודי. כעת כבר גר באורח קבע בקליפורניה, והתמודד עם קשיים כספיים שנבעו מכך שהממשלה הבריטית לא העבירה אליו את הפנסיה שהגיעה לו תמורת שירותו בצבאה. אבל הוא הפך לפחות רלוונטי, ואפילו הפריע למאמץ גיוס הכספים. בערב גאלה שנערך בהוליווד גרם בנאומו לנזק של ממש:

[פאטרסון] נראה נפלא במדיו ובעיטוריו הצבאיים, עומד גבוה ומלא כבוד… הוא פנה לקהל שמרני אמריקני שהיה מאוד פרו-בריטי. אבל פאטרסון פתח במתקפה אנטי-בריטית כבדה, כשהוא מבליט את האנטישמיות ואת הכשלון לכבד את הצהרת בלפור. הנאום התקבל כמו בלון מעופרת… קריאות בוז ושריקות באו מהקהל. סאם גולדווין עמד וצעק ׳שב! שב!׳ אנשים יצאו החוצה ואחד מהם צלצל ל-FBI לומר כי יש התרחשויות מוזרות בפוקס המאה העשרים ושפאטרסון הוא כפי הנראה סוכן נאצי.

בסוף האירוע גויסו רק תשעת אלפי דולרים, בעוד שהמטרה הראשונית הייתה מאה אלף. 

פאטרסון הזקןבתמונה שצולמה לקראת סוף חייו נראה הלוחם הזקן כשהוא יושב על כורסא, משיר מבט בלתי מתנצל אל המצלמה. הוא עודו מטופח ולבוש בקפידה. את תקופת חייו האחרונה, אחרי שאשתו אושפזה במוסד סיעודי, העביר בבית משפחה יהודית עשירה, שהסכימה לארח אותו מתוך כבוד למורשתו, ומאחר ששנים לפני כן, כאשר היו בני הזוג המארחים פרודים, היה לפאטרסון רומן עם אם המשפחה. כאשר התכוונו לצאת לחופשת קיץ, ולא היה מי שיטפל וידאג לו, מת בשנתו. אישתו מתה שישה שבועות אחר כך, וגופות שניהם נשרפו. הוא מת פחות משנה לפני הקמת מדינת ישראל.

*

בסוף נאומו, בטקס הקדשת המדליה לפאטרסון, מודה בנימין נתניהו להסטוריונים ׳שלנו׳ שמקפידים להזכיר אותו, מאחר ש: ׳אני חייב להגיד שיש פה חסר, יש פה דפיציט גדול, בכלל בהיסטוריוגרפיה של התקומה הציונית. החלק של התנועה שלנו הוא בחוסר מובהק מכל הבחינות. אבל בוודאי יש פה חסר גדול, והחסר של ג’ון הנרי פטרסון במקומות שלנו זה חסר שפשוט זועק לתיקון.׳ אני מתעב את נתניהו, חושב שהוא מושחת באופן עמוק ואחראי לסבל רב, גם כעת וגם בעתיד. ואני חושב שהוא באמת ובתמים תופש את עצמו כממשיך דרכו של פאטרסון, ולא מבין שזה אינו רק כבוד אלא גם עול, ככל המורשת הקולוניאלית שהציונות קשורה אליה. אני גם חושב שהוא צודק, וההדרה הכמעט מוחלטת של פאטרסון מההיסטוריה הציונית נובעת מכך שהוא היה מזוהה עם המחנה הרוויזיוניסטי. אני מקווה שיבוא זמן בו יתקיים דיון ביקורתי בדמותו ובמעשיו, בקרבה הברורה וביחסי הגומלין בין תפישותיו לבין התפישות הציוניות בנות זמנו והעכשוויות. פאטרסון רלוונטי גם היום, לא רק כחלק מהמיתולוגיה של הימין הלאומני אלא גם בכדי להבין את שורשי התרבות הישראלית.

*

במהדורה העברית של הספר ׳אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו׳ שהתגלגלה לידי לפני מספר שנים, בעותק שהיה ברשות ספריית קיבוץ סעד, ומדבקת גור אריות הודבקה על כריכתו, משכנעת ההקדמה כי כל המאורעות המתוארים בו אכן התרחשו:

אילו רציתם הוכחה לאמת הצרופה בספוריו המרתקים, כי אז מצאתם אותה בתערוכת עורות-החיות שהופשטו על-ידיו. הן מוצגות לראווה, ב׳מכון ז׳בוטינסקי׳ בתל-אביב. עוד בחייו הוריש ידיד זה של היהודים את ׳רכושו׳ היקר הזה למוסד הזה.

זאת נראתה לי אגדה, לא האמנתי שזה אכן כך. עורות חיות שנצודו באפריקה? ברחוב קינג ג׳ורג׳? כאשר חיפשתי חומרי מחקר למאמר זה ביקרתי בארכיון מכון ז׳בוטינסקי, העזתי ושאלתי על כך. הסתתבר שאכן, עד לפני כמה שנים, היה בארכיון ארגז ובו עורות חיות, וכל זמן קצוב היה צריך להוציאם ממנו ולנער מהם את האבק. סיפרו לי שפעם אחת מהעובדות המתנדבות פתחה בטעות את הארגז ונבהלה נורא. הם הועברו למוזיאון הגדודים באביחיל, שם הם אולי מוצגים. צריך באמת לקפוץ לבקר שם.

צריך לדבר על הרבי: לקראת פרידה

האיזור בו אני גר כבר אינו בשוליים, ואולי אף פעם לא היה כך באמת.

בעוד יומיים אני צריך להסביר בראיון ברדיו עמדה המתנגדת להרחבה המתוכננת של רחוב אליפלט, אשר חוצה את רחוב הרבי מבכרך ומחלק בין חלקו הכלול ביפו וזה השייך לתל אביב. העיריה ומשרד התחבורה מעוניינים להפוך אותו לדרך אימתנית, מפלצת שתיצור קו גבול בלתי עביר כמעט, שתפריד בין בית הספר ושכונת פלורנטין לגינה החדשה שאמורה לשרת אותם. מירב מורן כתבה על זה יפה בשבוע שעבר, ותיארה את התהליך ואת הכשלים שהובילו למצב הנוכחי, בו צריך להתניע עוד מאבק תושבים, מי יודע כמה במספר. תגובת העיריה המסכמת לטענותינו היא: ׳כל פניות התושבים לגורמי התכנון השונים היו לעצירת התוכנית ולתכנון מחדש. מאחר ומדובר בתוכנית מאושרת סטטוטורית, לא מצאנו לנכון לקיים מפגש שכזה על מנת לא לייצר ציפיות שווא. ברגע שמטרת המפגש תהיה הצגת התכנון הקיים, תשמח העירייה לקדם את הנושא׳. זה מעצבן ומתנשא, אבל נראה לי שהם רק מחפשים סולם בכדי לרדת מהעץ, ויש סיכוי להשפיע על תכנון הדרך כך שיהיה הגיוני יותר. באשר לאישור הסטטוטורי המדובר, אני יודע שמדובר במעין מעשה טלפון שבור בו תכנית אחת הופכת לאחרת. המקור הוא תכנית עתיקה ומיושנת, לפיה הייתה אמרה להיסלל ׳דרך אשדוד׳, כביש מהיר ורחב שיחבר בין עיר הנמל המתפתחת ואיזורי הייצור והתעסוקה שבתל-אביב וביפו. התשריט, כלומר שרטוט תכנית בנין העיר המפורטת שנקבעה לאיזור, מראה עד כמה הייתה מופרכת ויהירה.תשריט 1367

רוחב הדרך המוצעת כאן, צבועה באדום כשהבנינים המיועדים להריסה צבועים בצהוב, הוא 72 מטר. היא אמורה לדרוס חלקים משכונת המושבה אמריקאית-גרמנית ולעבור ממערב לרחוב אליפלט של ימינו, אשר בעת שרטוט התכנית עדיין לא היה סלול במלואו, והגיע עד שוליה הדרומיים של שכונת מכבי העלובה. התקנון שלה קובע יעד ושיטת פעולה. המטרה היא: ׳… לאפשר סידור דרך מהירה, מלווה ע״י דרכי שירות עיליים וסדור רמפות חבור בין הדרך המהירה והדרכים הראשיות של הסביבה׳, ולצורך כך יש לבצע ׳שינוי תואי ורוחב הרחובות בחלק משטח התכניות הראשיות כד להתאימם לתנאים החדשים׳. באשר למבנים הקיימים בשטח, קובע התקנון כי ׳כל בנין או חלק ממנו שהוא בניגוד לתקנות התכנית ייהרס׳ וכי לצורך כך ׳הדרכים ורצועות הקרקע להרחבת דרכים תופקענה כחוק ותרשמנה ע״ש העיריה׳. הזמן המוקצב לביצועה הוא 5 שנים מיום אישורה, 11.9.1975.

רשת הרחובות המוצעת בתכנית, אותם דרכי שירות לכביש הראשי, יוצרת איים שמיועדים ברובם למבני תעשיה. אין שום הוספה של שטחים פתוחים או מבני ציבור, כי מה צריך כאלה בכלל. כשמסתכלים על התכנית הזו היום היא נראית כבדיחה לא מוצלחת, ומזל גדול שלא קודמה כמעט, למרות שהיא זו שהובילה להפקעת שטחה של שכונת מכבי, ובכך אפשרה את חיבורו של רחוב אליפלט לרחוב אילת, תוך אימוץ התכנית הקודמת של האיזור, אשר הייתה אמורה להיות מבוטלת מרגע כניסת תכנית זאת לתוקף. זה קצת מבלבל, הכל, איך המתכננים קובעים כל פעם בנחרצות מה בדיוק הולך להיות ואיפה, משתמשים בשפה המדוייקת והברורה הזאת שלהם, כדי שלא יהיה שום ספק. זה נעשה תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממה שקיים בפועל ומהצרכים המקומיים, ואז, בגלל שהיא לא מתאימה למציאות, התכנית מתפוגגת ומאבדת את תוקפה, משאירה אחריה הרס, אבל גם יוזמות חדשות שצומחות מלמטה, תוך התמודדות עם המגבלות החדשות, ואז באה תכנית חדשה, וחוזר חלילה.

אני מתאר לעצמי שזה קורה בהרבה מקומות, אבל נדמה לי שבאיזור מגורי אפילו יותר מכרגיל, מכיוון שהוא מרחב תפר גיאוגרפי ותרבותי, מרכזי מאוד למרות שהוא נדמה שולי. כי השוליים של תל-אביב הם למעשה לב המטרופולין, והרבי מבכרך שוכן בנקודת חיבור מובהקת בין חלקיו השונים. הסיפור שפרשתי כאן, כל האנשים שהסתובבו פה, האמריקאים, הגרמנים, הערבים, היהודים, אלו שבאו מאירופה ואליו שבאו מארצות האיסלאם, פועלי התעשייה ותושבי צריפי העוני, מי שבילה כאן, מי שגר ומי שעבד, הוא מספר גם קצת על זה, על מה קורה כשהכל מתערבב. ועל כך שאין דרך לדעת מה יקרה. אנשים מביאים בתים מאמריקה, ובסוף אחרים גרים בהם. אדם בונה בית מפואר למשפחתו, אבל נרצח, וכמה שנים אחר כך כל רכושו נגנב ועובר לידי מי שמגדיר אותו, משום מה, כאויב. נער צעיר הולך ללמוד חקלאות, מת במלחמה, ומונצח בצריף שנהרס כדי לפנות מקום לכביש. בלאגן, בו הנדל״ן אמנם מקובע בקרקע אבל הבעלות עליו, ערכו ושימושיו משתנים בהתאם לנסיבות פוליטיות, והכל יציב רק לכאורה.נספח בינוי 492 לתכנית קודמת של שכונת מכבי, אשר התקבלה בשנת 1957, ואישרה בניית מבני תעשייה על שטחה, מצורף נספח, שרטוט דוגמת מבנה התעשייה המיועד. אני אוהב את השרטוט הזה, המרושל מעט, את האסתטיקה הנזירית של המבנים הללו, ואת זה שהתרשים סרוק וניתן לעיון חפשי, כמו רוב מסמכי התכנון והבנייה. כל ההחלטות שמתקבלות בנושאי תכנון ובנייה אמורות להיות שקופות וברורות, כדי להפחית את האפשרות של עירוב שיקולים זרים בהליך. לכן גם יש מקום להצגת התנגדויות והסתייגויות תוך כדי תהליך התכנון, אבל מדובר כל העת במשחק מסובך, מאחר וההתנגדויות גם יכולות לעכב ולפגוע באינטרסים של בעלי כוח.  אני זוכר את הדיון במשרדי הועדה המחוזית לתכנון ובניה בו ייצגתי את עמדת תושבי שכונת פלורנטין בעת המאבק שניהלנו נגד תוכנית ׳מתחם החרש והאומן׳, שבסופה אושרה בניית שכונת מגורים במקום מבני התעשייה של מרכז וולובלסקי. דיברתי יפה, העליתי טיעונים של טעם, אבל ראיתי כיצד עבור חלק גדול ממקבלי ההחלטות שישבו ליד השולחן הגדול כל זה היה בעיקר הצגה, וכי תוצאות הדיון, והעובדה שרובן הגדול של ההתנגדויות נדחה, הייתה בעצם ידועה מראש.נספח בינוי מנחה מכבי צריפין

בשנת 1997 אושרה תכנית חדשה לשכונת מכבי וסביבותיה. בשלב זה כבר נהרסו צריפיה הנותרים של השכונה והיא היתה לא יותר ממגרש אספלט מגודר. התכנית נקראה משום מה ׳מכבי צריפין׳, אולי כי ׳צריפים׳ לא נראה שם כל כך טוב, ומטרתה הראשית היתה ׳קביעת יעוד איזור תעשיה עתירת ידע ומלאכה נקיה לשם הקמת בניינים בגובה של עד 5 קומות כולל קומת קרקע לאולמי תצוגה, מלאכה נקיה ומסחר ומעל מרתפי חניה, שייבנו על פי תכנית מתאר מקומית ״ע״׳. גם לתכנית זו צורף נספח בינוי מנחה. היא מזכירה במקצת מבנים ופרויקטים שהוקמו באיזור בתקופות קודמות, כמו ׳קריית המלאכה׳ באזור רחוב שוקן, ׳בניין מרכזים׳ שעמד בפינת הרחובות קיבוץ גלויות ושלבים, ואשר נשרף ברובו בשנת 2003, או ׳בית פנורמה׳ בדרך בן צבי, אשר עתיד הנכסים בו מוטל כעת בספק. בכך, הומשכה המסורת של התייחסות לאיזור כאל כזה שאמור לשמש בעיקר למלאכה ולתעסוקה. הבנין המתוכנן היה אמור להיות מבנה גדול המקיף חצר פנימית המאפשרת פריקה וטעינה של סחורות ובו מרתפי חניה גדולים וחמש קומות המיועדות  לשימושים מגוונים אם כי מוגבלים:

לא תותר הקמת מפעלים לשימושים הבאים:

תחנת כח, תעשיה כימית ואחסנה הכרוכה בה, תעשיה פטרוכימית ואחסנה הכרוכה בה, תעשית דשנים ואחסנה הכרוכה בה, ייצור אריזה ואחסנה של חומרי הדברה, בתי יציקה ומפעלים למתכות וציפוי מתכות, משחטות ומפעלים לטיפול בפסולת, ייצור חומרי בנין ומפעלים ליצור מזון.

למרות זאת באותה תקופה אושרה גם בנייה חדשה למגורים מצידו השני של רחוב הרבי מבכרך. תוך התחשבות בכך מדגישה התכנית כי:

בתחום הבניינים הגובלים ברח׳ הרבי מבכרך לא יותרו אולמות שמחה ובידור, מפעלים הצורכים שטח לאחסנה פתוחה, מפעלים שנדרשים בהם מתקנים למניעת זיהום אויר לצורך עמידה בתקנות, מפעלים אשר פעילותם מעבר לשעות הרגילות 07:00 – 19:00. הפעילות התעשייתית תהיה חייבת לעמוד בתקן רעש לאיזור מגורים. כמו כן לא תותר פתיחת מוסכים ונגריות לכוון הרבי מבכרך.

זו תכנית גרועה, כמובן. הגשמתה הייתה מובילה לבניית פיל לבן ענקי שמיועד לתעשייה ולייצור, בדיוק כאשר אלה הפסיקו להיות רלוונטיים, אבל דווקא בגלל זה יש לי אמפטיה אליה, ואפילו קצת צער על כך שפיספסה את זמנה. המבנה הפשוט המשורטט בנספח הבינוי המנחה יכול היה להפוך למקום מעניין כאשר היה נוצר צורך למלא את חלליו בתחליפים למוסכים ולנגריות. היו יכולים להתפרנס, ואולי גם לבלות, לגור וללמוד שם, לא מעט אנשים.

במקום זה שונה הייעוד של השטח, בין השאר בגלל המאבק שניהלנו נגד תכניות הבינוי האחרות באיזור, והוא הפך משטח שמיועד לתעסוקה לכזה המיועד לשטחי ציבור, בכדי למלא חלק מהחוסר בשכונת פלורנטין וסביבותיה. בעיסקה סיבובית מוזרה ומופרכת שילמה העירייה לעצמה 45 מליון ש״ח עבור השינוי הזה, וזאת מקרן שהקימה בכדי לרכוש שטחי ציבור בדרום תל-אביב. הפארק החדש מוקם שם עכשיו.

מצידו השני של הרבי מבכרך, בין רחוב אליפלט, דרך אילת והמושבה האמריקאית-גרמנית, אושר כעת פרויקט עצום בהקפו, המיועד להיבנות על פני שטח של כ- 10 דונם, במקום בו עמד פעם מגרש הכדורגל של קבוצת מכבי. כיאוי לשינוי הזמנים, וכמצופה מהעליה הגדולה של ערך הקרקע באיזור, אין בו שום מלאכה או תעשיה, למה מה קרה. מתוכננים בו מגדל מגורים בגובה של 90 מטר הכולל כ- 200 דירות ובסיס רחב המיועד בעיקר למסחר. הדמיות הפרוייקט אינה מבשרת טובות, בעיקר מכיוון שאני אוהב את בינין התעשיה הפשוט שניצב שם עכשיו, שבתחתיתו יש חומוסיה סבירה לגמרי, ׳רוני פול׳, שבה אנו קונים את ארוחת צהרי שישי שלנו, ושבקומה השלישית שלו יש סטודיו ליוגה ולפילאטיס אליו אני מנוי. אני אמנם לא מנצל את המנוי הזה כראוי אבל עדיין אוהב שיש לי אופציה להשתמש בו כשארצה, ויודע שהמחיר הזול שלו ושל החומוס נובעים גם מכך שמצבו הירוד של הבינין אינו מאפשר לגבות שכר דירה גבוה. דבר זה ישתנה ודאי כאשר יוקם הפרויקט החדש. אני יודע גם שהמגדל המאסיבי יטיל צל על הפארק החדש בזמן השקיעה, ושדייריו, איתם אולי אפגש בשבילי הפארק, יהיו בטוחים שהם חלק מהתחדשות האיזור ולא ידעו שיש להם חלק בחורבן של משהו שהיה יפה ומעניין.הדמיית אילת אליפלט

*

בשפה המשפחתית הפנימית שלנו אנו קוראים לבינין החדש שנבנה לידנו, פרויקט ׳אליפלט 26׳, ׳הבינין המכוער׳. ההסבר שהענקתי לבתי, ששאלה אותי מדוע ולמה, הוא שאינו קשור לכאן, ושמי שגר בו לא רוצה להיות חבר שלנו. כשהיא מבקשת, כמו הילדה בת החמש ועשרה חודשים שהיא, דוגמאות והבהרות, אני מסביר לה איך הוא גדול, בעוד שהבנינים האחרים קטנים, איך מי שגר בו מגיע הביתה במכונית ולא ברגל, ואיך אף אחד מהם לא אומר לנו שלום. הרעיון שעומד מאחוריו מכוער ונצלני, כמו שמבהיר הטקסט שליווה את אתר האינטרט באמצעותו נמכרו הדירות שנבנו בו במחיר מופקע:

כידוע, בשנים האחרונות זכו אזורים רבים בדרום תל אביב לתנופת פיתוח אדירה שהפכה אותם למבוקשים ופופולאריים. בקנדה ישראל זיהו את המגמה בזמן ואיתרו את אחת הנקודות האסטרטגיות באזור בסמוך לשכונת נווה צדק, למתחם התחנה ולחוף הים – והקימו שם קומפלקס מגורים צעיר וחדשני.

אליפלט 26 תוכנן על מנת להעניק לדייריו לייפסטייל אורבני עדכני. התכנון הנועז בניצוחו של האדריכל גידי בר אוריין מעניק פרשנות מודרנית ויוקרתית לסגנון התל אביבי קלאסי. הבניין מתנשא לגובה 13 קומות וכולל דירות 2-3 חדרים ודופלקסים בעלי חלל תקרה כפול. דירות הבניין נהנות מתכנון עשיר במיוחד הכולל קירות זכוכית, תקרות גבוהות ומפרט פנימי יוצא דופן, ולרווחת הדיירים הוקמו בתחומי הקומפלקס בריכת שחייה, ספא ושטחי מסחר.

הוא בנוי מגוש של שני אגפים בצורת האות ׳ר׳, המונח על בסיס מסיבי שבקומת הקרקע שלו יש מבני חנויות שנבנו כדי לשרת את תעשיית האפנה, ושכעת, עם קריסתה, עומדות רובן ריקות. דירות המגורים מוקמו כך שמרובן יהיה נוף אל הים, כדי שאפשר יהיה לגבות עליהן מחיר בהתאם. מגג הבינין שלנו ניתן להציץ אל חלק מהדירות הללו. לא נראה לי שאף אחד מאושר גר שם.

בקומה שמעל קומת המסחר היה אמור להיות, לפי ההבטחות, ספא. כשחזרנו לארץ משנת השהות בארצות הברית גילינו שבמקום זה נפתח שם חלל עבודה משותף, אשר נקרא בשם המגוחך ׳AYEKA׳, יעני ׳אייכה׳. טקסט המכירה המופיע באתר מציג את מיקומו כשיקול המשמעותי ביותר לבחירה דווקא בו מתוך כל חללי העבודה השיתופיים האופנתיים כל כך כעת:

הלוקיישן של בניין אייכה הוא לא פחות ממושלם: רחוב אליפלט סמוך לפינת דרך יפו.

מצד אחד פלורנטין שמשנה את פניה אבל שומרת על אותנטיות ועל השילוב המשמח בין מלאכת כפיים לאמנות, בין יזע ליצירתיות ובין אוכלוסיה ותיקה לצעירה; מצד שני נווה צדק על האדריכלות המרשימה שבה והקהל האנושי שובה הלב כמו גם אינספור מקורות ההשראה; מצד שלישי הים במרחק הליכה נינוחה; יפו הייחודית נמצאת אף היא בקרבת מקום וגם אל שדרות רוטשילד ניתן להגיע חיש מהר מהבניין של אייכה – כך שהמיקום שלו הוא בדיוק בלב ההוויה האורבנית של תל אביב, בנקודת מפגש בין חדש לבין ישן ובין טכנולוגיה ואמנות ועסקים ותרבות.

מרכז העניינים, מה? ואני ידעתי והרגשתי את זה, אבל לא יכולתי לנסח ככה. האתר משכנע מדוע חלל עבודה משותף הוא בחירה נכונה במיוחד בעת הזו, וכיצד סביבת העבודה הזו מזמינה את משתמשיה להיות מי שהם באמת:

כאמור עבור הקונספט המוצלח של חללי עבודה משותפים תל אביב היא האכסניה המושלמת. העיר שצמחה מן החולות התאפיינה מאז ומתמיד, וביתר שאת בימינו, בעידוד יזמות, אפשור שיתופי פעולה מפרים, העלאת רעיונות חדשניים ובעיקר היא מאפשרת לכל אחד להיות בדיוק מי שהוא רוצה להיות – המרחב של אייכה עושה אותו דבר בדיוק: מאפשר לכל יזם, פרילנסר, סטארטאפיסט, מעצב ובעצם לכל מי שזקוק לסביבת עבודה מהנה ומעצימה להיות בדיוק מי שהוא רוצה להיות.

אייכה קרמבואיםבתמונות פרסום שהועלו לרשת ניתן לראות שהעיצוב משתדל ליצור תחושת מסורת וחיספוס. הקרמיקה החדשה קולפה מהקירות בכדי לחשוף את הדבק שחיבר אותה אל הבטון, תמונות הודפסו על הקירות, הרבה עץ, אלומיניום וחוטי חשמל יוצרים תחושה שמישהו מאוד התאמץ פה. בתמונה אחת כזו רואים כיצד נכתב השם אייכה באנגלית באמצעות קרמבואים על שולחן הקפה המשותף, ודאי כדי לחגוג איזה אירוע. אני לא חושב שגם אם ישלמו לי כסף אהיה מוכן לעבוד במקום שכזה, שנראה לי מזויף עד כדי תחושת כאב. לא הצלחתי להביא את עצמי לבקר שם לצורך תחקיר לכתיבת הספר הזה, שעוד מעט נגמר. אולי זה בגלל שאני אליטיסט ומתנשא, איש אתמול שאינו מבין איפה הוא חי.

הרי אם אבדוק את עצמי אגלה שיש משהו מאחורי הצהרות המכירה הללו, ושכיוון שהייצור הפיזי הולך ונעלם, והסיכוי להחיותו קטן, הרי שאייכה, עם כל ההגזמות הללו שאי אפשר עכשיו בלעדיהן, הוא בכל זאת נסיון, שבא מלמטה ומתוך תגובה לדרישה האילמת של העיר ושל החיים בה לשמור משהו מהאופי היצרני של האיזור הזה, עוד חוליה בשרשרת של דרכי התנגדות למשטור, סדר והגדרה מדוייקת. אולי יווצרו שם דברים נפלאים (למרות שקשה לי להאמין בכך).

*

בכרך המוקדש לשנים 1974-1993 בסדרת הספרים ׳ההיסטוריה של תל- אביב׳, מצוין כי בשנים האלה היו חלקים בעיר שעברו תהליך של: ׳התברגנות (ג׳נטריפיקציה), כלומר, מגמה שבעקבותיה הפכו שכונות מידרדרות ומפגרות מבחינה פיזית לשכונות עם אוכלוסיה בעלת סטטוס מבוסס חברתי׳. ֿ[יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל-אביב, עיר מטרופולין, רמות, תל-אביב 2002, עמ׳ 159]

זאת הגדרה מעט בעייתית למונח שמתורגם ומתואר אחרת במילון מונחי סוציולוגיה שהוציאה האקדמיה ללשון עברית:

עִילוּת – ג’נטריפיקציה, תהליך שבו אוכלוסייה במִיצב חברתי־כלכלי בינוני וגבוה נכנסת לשכונות חלשות, מעלה את רמת השכונה ומייקרת את החיים בה ובכך גורמת לדחיקת האוכלוסייה המקורית. המילה עִלּוּת נגזרה מן המילה עילית (=אליטה), והיא הצעתה של הוועדה למונחי גאוגרפיה אנושית הפועלת בשיתוף בין האקדמיה לאוניברסיטת בן־גוריון.

הגרסה של שביט וביגר מתארת תהליך שהוא חיובי בסך הכל, שיקום שכונות שכזה, אז קצת מתברגנים, למה מה קרה. אבל אני זוכר את נווה צדק של לפני 27 שנים, כשכבר החלה להתייקר אבל עדיין לא איבדה את כל תושביה המקוריים. היא הייתה מקום מסובך, אז. כשגרתי שם ראיתי קרב בין שני דרי רחוב שיצאו הלומי אלכוהול מתוך מבנה המתנ״ס שנבנה אז, ואחד קטע לשני את האוזן באבחת מוט ברזל ששימש כחרב. לאמבולנס לקח עשרים דקות להגיע, שמענו אותו מקיף את השכונה ומחפש איפה לעזאזל נכנסים אליה. היום דבר כזה לא יקרה שם. זה מקום מת, עשיר ומשעמם. תהליך העילות שעבר גזל ממנו את נשמתו.

האיזור שלי עבר תהליך דומה, שעדיין לא הושלם. המניע העיקרי לשינוי בו הוא לא כניסת אוכלוסיה חדשה במקום כזו שעוזבת אלא מות התעשייה ותהליך ההתברגנות וההתעשרות שעברה תל-אביב. יש כאן הרס על מנת לבנות מחדש משהו אחר ובמובן זה משהו קיצוני יותר, מאחר ומדובר לא רק בחילופי דיירים אלא בשינוי גורף גם של המבנים ואפילו של הטופוגרפיה ורשת הרחובות. מה שהיה לא יחזור. הספר הזה הוא מצבה לכך.

הטיולים עם הכלבה, ולפניה עם הכלב, פיפי קקי פיפי קקי, כפו עלי קיום שגרה של סיבובים שמתחילים ומסתיימים בביתי. מסלוליהם השתנו לאורך השנים, מגיבים לשינויים באיזור ובי. כשעישנתי זה היה סיבוב קניית סיגריות, שהוביל אותי כמעט תמיד במעלה הרחוב, דרך מרכז בריאות הנפש ומרכז וולובלסקי, בית הכנסת של פרנקל ורחוב אבראבנל עד ל-׳מאנציז׳, הקיוסק שגם שימש לי כמכולת במשך מספר שנים. כשהקיוסק הזה החליף בעלות ושינה את שמו עברתי לקנות במכולת של משפחת אברהם בפינת ויטל וקורדברו, וכשהפסקתי לעשן ונמאס לי מפלורנטין גם הסיבוב השתנה, והתחלתי לערוך אותו ברחובות אילת וקומפרט, או מסביב לגינת דרויאנוב. ההרגל הכפוי הזה יוצר בהכרח גם הכרות אינטימית עם הסביבה, איפה יש פח, היכן ניתן לקשור את הכלבה כשנכנסים לקנות משהו, למה כל כך מלוכלך פה, איך דואגים לא להידרס, מי נפגוש היום, למי נאמר שלום. אינני אוהב גינות כלבים ומעדיף לטייל. הבנתי שאחת הסיבות בגללן היה לי חשוב כל כך שניקח איתנו את כלבתנו לארצות הברית, היתה כי סדר היום והמפגש התכוף הזה עם הרחוב תוחמים את יומי ומעניקים לו מסגרת, בבוקר ובסוף היום, שהיא גם פיזית ומרחבית. השכונה שלי, המקום בו אני מרגיש שייך ומקומי, היא המקום בו אני מטייל באופן קבוע עם הכלבה. היא מרחרחת, ויודעת איפה מפזרים לחם ישן כדי למשוך יונים שתוכל לנשנש, אני מתבונן. פה נוסף ציור רחוב חדש, שמה זרקו משהו מעניין, והנה עוד אתר בנייה, עוד בית מלאכה או חנות שנסגרו.

שבוע שעבר, כשירדתי לטיול בלוויית בתי, שאוהבת להצטרף אלי מדי פעם, נתקלתי בעוד סיור אמנות רחוב, הפעם ממש בשביל הגישה לבית. המדריכה, שרמקול היה מחובר לחגורתה, הסבירה משהו על תבליט בצורת פרצוף, שמישהו עשה פעם על גבי קיר הבנין. זה היה קצת מפתיע, להתקל בחבורה הזו ככה, כולם מביטים בנו כאילו אנו חלק מהמוצגים מהם באו להתרשם, וקצת חצוף. למה צריך רמקול, מדוע להיכנס לשטח פרטי ככה ומה אתם מסתכלים עלי, אני לא הבידור שלכם אלא חי פה. בסיור אחר, ליד ציור שבצד אחת מהחנויות בבניין, שמעתי את המדריך אומר שציורי הרחוב הם הדרך של האמנים להתפרסם, כי אז יוכלו למכור את ציוריהם האמיתיים בהרבה כסף. קבוצות ׳תגלית׳ עברו פה כל הקיץ, נפרקות מהאוטובוסים בגינת הטרקטור בפינת רחוב אליפלט והרבי מבכרך, מקבלות הסברים משוכפלים על יצירות נבחרות, נערות ונערים זרים וסמוקי הורמונים, מלווים על ידי חיילים נושאי נשק.

זה זמני. איזור התעשייה הזה הפך לאתר תיירות ממוסד באותו זמן שבו נגזרה עליו כליה. הבניינים החדשים שיבנו ברחוב לא רק יחסלו את ציורי הרחוב אלא גם ישנו לחלוטין את אופיו. תחושת השוליים, וההגנה שהם העניקו למי שלא התאים בדיוק למרכז, לעניים, לפועלים וליזמי התעשייה, לאמנים, לעבריינים, עומדת להתפוגג. מרכז העניינים יהיה פה, יקר ומסודר.

כשיהיה פה יקר יהיו גם יותר מגבלות, חס וחלילה לא להפריע, והשוליים יצטרכו לנדוד למקום אחר. זה קצת עצוב אבל כורח המציאות כפי הנראה. סוד המרכזיות של המקום הזה היה חייב להתגלות. פגשתי ברחוב לפני זמן מה אדם שאני מכיר כבר חמש עשרה שנים בערך, שגר בשכירות באחד מהבנינים הישנים ברחוב אליפלט. הוא היה שותף בהקמת הגינה הקהילתית, ותמך בכל המאבקים שהתנהלו פה בזמן הזה. ניסיתי לעניין אותו במאבק החדש, נגד הרחבת רחוב אליפלט, אבל הוא העדיף לא לשמוע. כבר עכשיו שכר הדירה גבוה מדי, וברור שיצטרך לעבור מפה, אולי לנתניה. גם שם יש חוף ים קרוב, לידו אפשר לשבת. יהיה לי חבל, לא לפגוש בו יותר. בטח גם אנחנו נזוז מפה מתישהו, אולי לגבול בין יפו לבת-ים. אתגעגע לרבי.

+   +   +   +

זהו, זה היה חלק אחרון ודי, לפחות לכעת. עלי להתפנות לכתיבה אחרת, ולגייס כוחות לקראת שנת הלימודים המתקרבת. הרי החלקים הקודמים:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

צריך לדבר על הרבי – רחוב 306

צריך לדבר על הרבי – שני רבנים ומלך

אערוך עוד מעט גרסה מלאה, עם הערות שוליים וביבליוגרפיה, כמו גם תיקונים והרחבות שהצטברו אצלי. כבר גיליתי טעויות, כמובן, ואנסה לתקן מה שאמצא. אם ירצה השם אולי אצליח להגיע לגרסה מודפסת להפצה, יעני ספר, בעת חנוכת הגינה. בינתיים אתם מוזמנים ומוזמנות להתעדכן במאבק המתפתחלחתום על העצומה נגד הרחבת רחוב אליפלט, הידוע בשם ׳המפלצת מאליפלט׳. מפחיד!!!!

תודה למי שקרא וקראה. מי היה מאמין שאפשר לכתוב כל כך הרבה על רחוב כל כך קטן.

צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך

בפארק החדש שמקימים על מגרש החניה שהיה פעם שכונת מכבי יהיו שתי גבעות. מגביהים אותן עכשיו, וצפצופי הטרקטור העורם את אדמת החמרה האדומה שהובלה לכאן במשאיות עולים מהחלון בכל פעם שהוא נוסע לאחור. כף ועוד כף. בתחתיתה ממתינים, מבוישים וקטומי ענפים, עצי צאלון בוגרים שנעקרו במקום אחר והועתקו לכאן. הם מכונסים, צפופים, גומה נושקת לגומה, ענף גדום צבוע לבן כמעט נוגע בענף גדום אחר. כשהטרקטורים יגמרו לעצב את הטופוגרפיה ישלפו את העצים מהקרקע וישתלו אותם שוב במקומות שנקבעו בתכנית. עוד כמה שנים, אחרי שיחנך ויתיישן, הפארק והעצים הללו יראו כאילו היו פה תמיד, ורק הוותיקים עוד יזכרו שלא ככה.

תאונה ברחוב קומפרטבשבוע שעבר, בזמן שלא הייתי פה, למזלי, הייתה תאונה נוראית באתר הבנייה שבמעלה הרחוב, בו חופרים כעת את בור היסודות של אחד מהפרוייקטים שנבנים על חורבותיו של מרכז וולובלסקי. משאית נסעה לאחור, ופגעה בשופל שהעמיס עליה עפר, מפילה אותו ואת המפעיל שלו לתוך הבור, כך שנפצע קשה. ׳ICE TEL AVIV הוא אייקון מגורים חדש ויוקרתי, הממוקם בשכונת פלורנטין על גבול נווה צדק, ומציג סטנדרט בנייה גבוה וחזון אדריכלי פורץ דרך לאזור׳, מכריז אתר הפרוייקט, אשר פונה לקהל יעד שאוהב את תל-אביב, ׳אנשים שנהנים לנוח לחופה ולהתרענן בטבילה בים שלה. אנשים שמחפשים איכות חיים גבוהה, סטנדרט בניה ועיצוב מלוטש , יוקרתי וחדשני.׳ בטח ייקח שלוש שנים עד שיגמרו לבנות את המבנים המגעילים האלה, אשלייה צפופה של יוקרה עשויה בטון, מתכת וזכוכית, עילגת כמו הטקסט שמפרסם אותה. הפועל שנפצע, המחפר ההפוך, בור היסודות המרושל, מרכז וולובלסקי עצמו, כבר לא יראו קשורים לשום דבר. בסדר, פעם קרו דברים, היה פה אחרת, תתקדם.

לפי שנתיים נסעתי בעקבות אהובתי לשנת שהייה בארצות הברית, רחוק מאוד מהרבי מבכרך. כשעזבנו הבניין שלידינו היה גמור, אבל עדיין לא אוכלס. היה מוזר לגלות שיש בו חן מסוים, שגווני האפור, השמנת, ונגיעות הצהוב-כתום בהם נצבע מעניינים לעין. זו הייתה תקופת שיא סיורי הגרפיטי. קבוצות קבוצות הם עברו כאן, מדריכים ומדריכות מובילים אוספים תמוהים של אנשים, וועדי עובדים, תיירים, קבוצות ׳תגלית׳, מסבירים בהתלהבות על אמנות הרחוב המשתלטת ומייפה את אזור התעשיה האפור. כמה סיורים מגוחכים כאלה נערכו כל יום, כאשר אחת מנקודות העצירה הקבועות היתה בגינה הקהילתית שאני סייעתי לבנות. נערות בגיל בת מצווה, שמכינות אלבום צילומים לרגל המאורע, הצטלמו בשביל הכניסה אל הבית שלנו, ליד שער המתכת אותו הזמנתי אצל קלוד, המסגר המבוגר, שהיה לו פעם בית מלאכה מהצד השני של דרך אילת. כמה הכל אותנטי, ישן כזה, מקומי. עוד לפני שנסענו הרגשתי קצת זר ברחוב שלי.

חיינו שנה בקיימבריג׳, עיר קטנה ליד בוסטון, גרים בקומתו השנייה של בית בנוי עץ ברחוב הערמון, Chestnut Street, חמש דקות הליכה מנהר הצ׳ארלס, בשכונה שהייתה פעם של מעמד הפועלים וכעת היא מהמקומות היקרים ביותר בארצות הברית. היינו זרים במקום שידע איך מתמודדים עם שכמותינו, דיירים זמניים ממדינה רחוקה. לקחנו איתנו את כלבתנו, ובמהלך הטיולים איתה חקרתי את רחובות השכונה, ושכללתי את יכולות החלפת ברכות השלום המנומסות עם האנשים אותם פגשתי, הנחמדים והאדיבים כל כך. הרחוב הזה עדיין חי בזכרוני, אני יכול לדמיין אותו כאילו הוא מתחת לביתי כעת.

לא להיות כאן שנה הייתה חוויה חשובה ומעניינת. התגעגעתי מאוד. פחדתי שבזמן העדרותינו דברים ישתנו כך שלעולם לא נשוב להיות מקומיים, אבל מובן שלא היה לזה שום ביסוס. חזרנו, והכל שב להיות ממש אותו דבר, עם שינויים קטנים. תעשיית הביגוד קורסת, כך שחנויות ועסקים רבים נסגרו, ויש הרבה פחות תנועה ברחוב. דיירי הבניין החדש הם בדיוק כפי שציפיתי שיהיו, עירוב מוזר של תושבי חוץ ושוכרים שמתוסכלים מזה שהם חיים בשולי העיר ובכל זאת משלמים כל כך הרבה, לא מתערבבים עם המקומיים. חלק גדול מהדירות משמש להשכרה לזמן קצר, דרך אייר בי אנד בי, וקולות גלגול מזוודות על המדרכה בשעות מוזרות נוספו לרעשי הרחוב הקבועים. למדתי לא לראות את התיירים האלה, להתעלם מהם כאילו היו שקופים, לא לבזבז עליהם שום יחס. פעם בשבוע אנחנו עובדים בגינה. יש לנו חברים בבניין ובשכונה. גן הילדים בו למדה ביתי השנה נמצא במרחק שלוש דקות הליכה מביתנו, בבניין בית הספר שנלחמתי נגד בנייתו.

לפני כמה שנים, כאשר עוד לא ידענו שניסע ונחזור, רצינו שביתנו תלמד במסגרת הגן הדו לשוני, בו לומדים בעברית ובערבית, שמפעילה עמותת ׳יד ביד׳. הסתבר שאיזור הרישום שלו מוגבל לתושבי יפו בלבד, וכי רחוב הרבי מבכרך, כתובתינו, מחולק בין יפו לתל-אביב, כאשר אנו נמצאים מצדו התל-אביבי של הגבול. ניסינו למחות ולהתעקש, בילינו יומיים במסדרונות מחלקת החינוך בעיריה, ללא כל תוצאות. כששבנו לארץ גילינו כמה בית ספר קרוב לבית הוא קל ונוח. ביתנו עולה לכיתה א׳ ותתחיל ללמוד בו בעוד מספר ימים. היא דו לשונית כעת, אבל יודעת אנגלית, לא ערבית. לא נורא, תמיד תוכל ללמוד את השפה בהמשך.

*

בית הספר הזה, בו תלמד בתי, שיהפוך להיות חלק מזהותה מאחר ורק פעם אחת בחיים הולכים לכיתה א׳, וכי מה שם בית הספר היסודי בו למדת זו אחת משאלות הזיהוי הנפוצות, נוסד בגלל התעקשות של איש אחד, רב שכונת פלורנטין, יצחק ידידיה פרנקל.

הרב פרנקל היה מחברי ומנהיגי ועד השכונות העבריות, הגוף שניהל את ענייני השכונות היהודיות של יפו לפני מלחמת 1948. בישיבה שנערכה ביום כניעת העיר, ה- 13.5.1948, כאשר גורלה וגורל שכונותיה העבריות עדיין לא היה ברור, אמר: ׳בשום פנים אין אנו מסכימים שיפו תחזור למדינה הערבית ואנו נהיה אזרחיה, אנו לחמנו זמן ממושך כדי להשתחרר מיפו ויש למצוא את הדרך שאנו לא נחזור בשום פנים להיות אזרחי המדינה הערבית׳. שלושה שבועות אחר כך התבהרה התמונה, כשתל-אביב סיפחה אליה את השכונות. אז העלה הועד חשש שהסתבר כמוצדק:

א. הנהלת הועד רואה משום מעילה בשליחותה אם לא תשלים את ספוח השכונות לתל-אביב ע״י נתינת פה ונציגות לצרכי התושבים בשכונות, ומאמינה כי כך גם יבינו את הדבר כל הגורמים בעירית תל-אביב.

ב. כדי שהנציגות תהיה הולמת את זכות התושבים משלמי המיסים ומושכי בעול הוראותיה של עירית תל-אביב צריכות השכונות להיות –

1. מיוצגות על ידי הועד שלהן במועצת העיריה.

2. במספר הנציגים המגיע לפי מספר התושבים בשכונות

3. – בהתחשב עם שעת החרום העוברת עלינו גם – להיות מיוצגות ע״י בא כח בועדת המצב.

ג.  הנהלת ועד השכונות נוכחה כי לא הועד ולא שום ועדת-צל בעירית תל-אביב לא יוכלו ליצג את צרכי השכונות וזכויותיה, אלא אך ורק נציגות מלאה במוסדות המכריעים בעיר.

[ועד השכונות העבריות לכבוד ראש העיריה, 6.6.48, אעת״א, א׳2211]

העיריה לא התייחסה להסתייגויות האלה. השכונות נבלעו בתל-אביב, כאשר ההתייחסות לתושביהן הייתה כאל עול ואליהן כאל משגה שיש לתקנו. זה בא לידי ביטוי בתכנית האב של הורביץ שהוזכרה בפרק הקודם. הרב פרנקל היה חלק מהמנגנון הדתי העירוני, ודבר זה הקנה לו מעמד מסוים, בו השתמש בכדי לנסות ולשפר את תנאי החיים של אנשי קהילתו. הוא שלח פניות רבות לעיריה, וגם נפגש עם בעלי תפקידים בה, כאשר אחד האנשים שגייס לצדו היה מאיר איכילוב, סגן ראש העיריה ונציג סיעת ׳חירות׳ במועצת העיר. כך כתב איכילוב במזכר לראש העיריה, שהעתק ממנו נשלח גם לרב פרנקל : 

מחובת העיריה לעזור לדיירי שכ׳ פלורנטין על ידי רכישת מגרש מתאים עבור גן צבורי, בית -כנסת ומוסדות אחרים.

אל לנו לשכוח ששכונה זו מאוכלסת ע״י 70-80.000 נפש, ללא גן ומקום בלוי לילדים ומרגע לעמלים. מאז שצורפה שכונה זו לתל=אביב, כמעט ולא נהנתה במאומה מטפולנו הממשי. אינני סבור כי כל מאמצינו חייבים להיות מכוונים למרכז העיר ולצפונה, עלינו להתפנות גם לשכונות ולהקדיש להן תשומת לב נאותה.

[שכונת פלורנטין – הקצאת שטח לגנים ומוסדות תרבות, 29.4.1954, אעת״א, ג׳2211]

בתקופה זו היה הרב פרנקל כבן 40, צעיר יחסית, אבל בעל ותק רב בשכונה. הוא היה יוזמו של מנהג שהפך להיות מזוהה מאוד איתה, חגיגת ׳הקפות שניות׳ בשמחת תורה, מסורת אותה התחיל בשנת 1942 בכיכר שליד בית הכנסת הקטן שייסד, ׳אהבת חסד׳. חגיגות אלה הפכו לסמל עירוני והשתתפו בהן אישי ציבור וחוגגים שהגיעו מכל רחבי העיר. ׳ביחוד רבתה ההילולא והחינגא בשכונת פלורנטין בה נערכות ״הקפות״ מדי שנה בשנה בהשתתפות אישי צבור, חברי כנסת וקהל רב׳, נכתב בעיתון ׳חרות׳ בשנת 1953. פרנקל ניצל את המוניטין הזה, כמו גם איומים מרומזים על יכולת השפעתו הפוליטית במכתב המצוין כ-׳אישי׳ שהפנה לראש העיר ושמתוארך ל- ג׳ תשרי תשט״ו, מעט לפני סוכות.

אל

ראש העיר מר חיים לבנון המכובד!

הואיל והענין שאדבר עליו אינו ענין פרטי שלי, מרגיש אני חובה בנפשי לומר לכב׳:

1. נכנסתי לשמש ולשרת את השכונות העבריות בשנת 1935 כשעדיין היו בכל האזור בתים בודדים – עד שהשכונות התפתחו למה שהן כיום: אוכלוסיה של שישים אלף נפש ורוב התעשיה מרוכזת בה.

2. התושבים הללו שסבלו שנים רבות מידי עריצים ערביים וכו׳ היו הראשונים שהכריזו על מרי אזרחי נגד יפו הערבית ולא נסוגו גם כשמושל המחוז והמזכיר הראשי איימו עלינו במאסר. עד אשר בא הסיפוח המקווה (שאותו אנו חוגגים ביום שמחת תורה).

3. בטבת תש״י- חדשיים לפני הבחירות לע.ת.א. קיבלתי מכתב ממר רוקח ראש העיר, שבו הוא מתחייב לבצע את העבודות הדרושות לשכונות ולפתור את הבעיות המיוחדות (הפירוט במכתב שבידי) ומר י. ר. מסיים את המכתב ש״סגנו מר לבנון יהיה אחראי לביצוע הדברים״.- פירסמתי את המכתב בעתונות (והציונים הכלליים [המפלגה ממנה באו רוקח ולבנון] קיבלו יותר מששת אלפים קול בבחירות לע.ת.א. יותר מכפלים של הקולות שקיבלה רשימת ההסתדרות).

והנה אנו עומדים עתה בסוף 1954 והרי התוצאות:

א) אין אף בית ספר בכל השטח. חמשת אלפים ילד מכתתים רגליהם למרחקים בשעה שקיים מגרש הפועל לשעבר שהופקע לשם כך. ב) אין אף מגרש משחקים אחד. ג) אין אף גינה אחת ולא עצים מצילים בודדים (למרות שבידי מכתב ממר שושני על נטיעת עצים) ד) לא כביש ולא מדרכה לבד מה שנעשה ע״י שלטון יפו הערבית. ה) עשן בתי יציקה, בתיח״ר לסבון ומכבסות וכו׳ מחניקים את האוכלוסיה כולל ילדים. לא זכינו להגיע לדרגת שכונת התקוה, הואיל ואין לנו ״מלאכי״ בעיריה, וגם לדרגת יפו לא – הואיל ואין לנו מנהל כמו מר גפן – ובכך הפכנו לבנים חורגים.

4. לפני תקופה קצרה ביקרתי אצל כב׳ ופרטתי בפניו את כל הבעיות וכב׳ אמר לי שבימים הקרובם אשמע ממנו. עד כה טרם קבלתי כל ידיעה נוספת.

5. במקום זה קבלתי תשובה לפנייתי אצל מזכיר העיר. פניתי אליו בהסתמך על מכתב שכתב לי לפני שנה שבשנת תשט״ו תדאג העיריה לסדר את כל הסדורים הדרושים בהביאו כנראה בחשבון כי תושבי השכונות ראויים לפחות פעם אחת בשנה לגמול שמקבלים תושבי המרכז והצפון בכל שני וחמישי (תזמורת בגן מאיר וגן העצמאות ורמי קול והופעות שונות בכל הזדמנות שהיא)- בתשובה כותב כב׳ כי אינו יכול להקציב מאות לירות לחגיגה המסורתית במוצאי שמחת תורה הבאה למעשה להבליט את קשרינו עם תל אביב העיר.

מובן שאשתדל לקיים את החגיגה בכל אופן ואקוה שכב׳ ישתתף בה.

אולם, אולי בכל זאת כדאי לשנות את יחסה של העיריה כלפי הראשונים לסבל והאחרונים לתיקון.

בכבוד רב ובברכת שנה טוב וגמח״ט

הרב י. י. פרנקל

[אעת״א, 13.10.1954, שכונות כללי, ג׳2212]

בנובמבר נשלח מזכר פנימי לראש העיריה, המפרט את התשובות לטענות שהעלה הרב פרנקל:

1. מגרש משחקים:

מאחר ואין מקום פנוי ומתאים, היכול לשמש כעת כמגרש משחקים, הרי עד לתכנון מחדש של שטח השכונה, לא קיימת כל אפשרות להקצאת שטח למטרה הנדונה.

בזמן התכנון ייעשו מאמצים להקצבת שטח למגרש משחקים.

2. נטיעות:

אין לצערנו שטחים פנויים בהם אפשר יהיה לנטוע גנות וכד׳. באשר למדרכות – מפאת רחבן הבלתי מספיק אין כל אפשרות, למרות הרצון הטוב, לנטוע בהם עצים.

3. כבישים ומדרכות:

לצערנו מפאת חוסר תקציב אין אפשרות של בצוע עבודות סלילת כבישים ורצוף מדרכות.

4. מפגעים:

אין כל אפשרות חוקית למנוע מבעלי בתי החרשת השונים, הקיימים ברשיון, מלעבוד; אולם ישנם סדורים טכניים, שעל בעלי המפעלים לסדרם והיכולים למנוע סבל מהתושבים והטפול בקביעת סדורים אלה – בידי משרד הבריאות.

[14.11.1954, אעת״א, שכונת פלורנטין, 2220]

ראש העיריה, בתשובתו לפרנקל, עידן את הניסוחים הללו, אבל לא את התשובה השלילית לבקשות. הוא כתב כי: ׳אנחנו מחפשים דרך לתכנון השכונה מחדש, כדי שנמצא את השטחים הללו הדרושים למטרות החשובות האמורות׳. פרנקל המשיך לנדנד, להזכיר את ההבטחות שניתנו ולא קוימו. מגרש הפועל הנטוש הפך בינתיים למפגע תברואתי של ממש, העיריה ניסתה לטעון כי ׳האשפה המצטברת והולכת על מגרש זה מובאת למקום ע״י תושבי השכונה׳, אבל האחראים לדבר היו עובדי בתי המלאכה במרכז וולובלסקי, שהתלוננו כי מחלקת התברואה בעירייה אינה דואגת לפינוי האשפה מאיזור התעשייה, ולכן הם משליכים אותה שם. טרדות חדשות החליפו טרדות ישנות, כפי שמשתקף במכתב זה, עליו מתנוססות שלושים חתימות של תושבי שכונת צריפי פלורנטין. חלק גדול מהם לא חותמים בעברית, וכתב היד של אחרים מראה עד כמה השפה קשה להם. אלו מהגרים עניים, הממשיכים לגור באזור שהעיריה מחשיבה כבלתי מתאים לכך:

ברחוב 366 מס. 21 היה במשך שנים רבות בית חרושת לסבון על שם מסרנו, אשר היה מפריע לא במעט לחיי התושבים ברחוב ובסביבה הקרובה. כאשר פנינו בתלונה על המצב הזה, נתנה לנו תשובה כי הרחוב נמצא באזור תעשיתי ולכן אין ביכולתם של המוסדות להתערב לתקון המצב.

השלמנו עם המצב, אם כי לא ברצון. לפני כשנה חל שנוי, ובמקום מפעל לסבון נפתח במקום מחסון למספוא. במשך החדשים הראשונים, לא הפריע המפעל החדש – הובאו למקום סחורות שונות בלבד. אולם, ב- 3 החדשים האחרונים התחילו להתמלא הבתים הסמוכים למחסן כנמת הגורמת ללכלוך חמור ולמצב בלתי נשוא. יתושים וזבובים למינהם עפים ועוקצים אותנו.

אנו פונים אל כב׳ בפניה נמרצת לפעול בהקדם האפשרי למען לתקן את המצב ולאפשר לנו לחיות בסביבה נקיה ומסודרת.

[לכבוד מר א. בויאר, סגן ראש העיריה, 8.10.1956, שם]

תושבים אחרי, אשר הגדירו עצמם כ- ׳נציגי שכונת פלורנטין׳, כינוי כללי שמרמז על כך שמדובר בגוף בלתי נבחר של פעילים, פנו לעיריה במכתב נוסף ומפורט, בו חוזרות אותן תלונות תוך שינוי מסוים בטון, ההופך למאשים וכועס. אין יותר אשליה של סולידריות או רצון טוב מטעם העיריה. במקום זה, מאמץ המכתב זהות קהילתית מתבדלת, מעמיד דרישות ומסתמך על זכויות בכדי להעלות טיעונים:

במשך שנים רבות נסינו, בכל הדרכים, להביא את בעיותינו בפני הנהלת העיריה ודרשנו טפול מידי ומעשי באותן השאלות המהוות יסוד לחיים רגילים, אותם רשאים לדרוש כל האזרחים בעיר תל – אביב יפו.

למרות מאמצים אלה, נשארו כל פניותינו ללא תשובה. העיריה הזניחה בזדון את שכונתנו והפכה אותה לגיטו של שכונת עוני וסבל.

עירית תל – אביב שירשה את שכונת פלורנטין מעירית יפו הערבית קבלה ברצון את השכונה המאוכלסת על מנת להפיק תועלת כספית – במסים גבוהים כנגד הוצאות והשקעות אפסיות במקום.

מדי שנה, עומדת שכונתנו בפני סכנה חמורה של שטפונות. ובכל שנה מבקרים גבאי העיר בשעת המצוקה לפזר הבטחות, ואנו עומדים תמיד באותו המצב. אנו דורשים מהעיריה לא הבטחות והפעם בצורה ברורה, להגיד לנו מה היא חושבת לעשות ומתי אומרת לבצע עבודות הכרחיות לפי הבא:

א. בתי ספר: עירית יפו הערבית לא דאגה לבתי ספר במקום לאחר תשע שנות קום מדינת ישראל וצרוף השכונה לעיר העברית הגדולה – עירית תל – אביב לא הקימה בית ספר אחד במקום כך לא קיימים בתי ספר בשטח של 2 קילומטרים בין רחוב לילינבלום לבין כביש ירושלים – ילדינו חייבים בגשם שוטף ובחום לוהט ללכת רגלי גם מחוסר תחבורה עירונית במקום לבתי ספר מרוחקים – או לנוטשם.

ב) גני ילדים עירוניים: לא בנמצא בשכונה שלנו – כאילו לא ידעה מועצת העיריה שחלק זה מהעיר מטופל בילדים מרובים ומבורך בילודה מוגברת.

ג) מגרש משחקים וגנים צבוריים: למרות ששכונות עוני אחרות זכו במגרשי משחקים וגנים צבוריים (שפירא והתקוה) זכתה שכונתינו בשתוק כל מפעל עירוני וצבורי – ההבטחות בנדון זה לא הוגשמו למרות רבוי אדמות מהרכוש הנטוש בקרבתינו.

[לכבוד ראש עירית תל – אביב, 16.10.1956, שם]

רשימת הדרישות ממשיכה: סלילת כבישים, טיפול בתחבורה הציבורית הלקויה, בניית שיכונים חדשים על אדמות הנפקדים הרבות הסמוכות לשכונה, טיפול במפגעי התעשייה והורדת מיסים. עירית תל-אביב מוצגת במכתב זה כיורשתה של עירית יפו שהפלתה וניצלה את שכונותיה העבריות: ׳הגיע הזמן לשבור את חומות הגיטו שכפו עלינו שתי העיריות יחד ולקבל אותנו כבנים שווים בעיריה עברית במדינת ישראל. הגיע הזמן שנקבל תמורה תמורת המסים שאנו משלמים לעירה במקום להוציאם כדי לפאר מקומות אחרים בעיר׳. הפעילים דורשים הקמת ועדת חקירה צבורית ועירונית, ושולחים העתקים מהמכתב לשרי הפנים, החינוך והתחבורה, וגם, כפי שהם מוסיפים בכתב יד, לסיעת הפועלים, היריבים הפוליטיים של ראש העיר.

הלחץ פעל, ובשעה טובה, כמעט תשע שנים לאחר ששכונת פלורנטין סופחה לתל-אביב, אושרה בניית מגרש משחקים, מועדון נוער ובית ספר חדש על שטח מגרש הפועל. שרטוט המגרש על נייר פרגמנט מצורף להודעה על כך שנשלחה לראש העיריה. מגרש הפועל הופך לבית ספר

*

זה היה מאבק תושבים מוצלח, אבל לא נצחון. נכון, הוקם בית ספר לילדי שכונת פלורנטין, אבל הוא היה בלב אזור תעשיה שהמצב בו רק הלך והתדרדר. לא הוצע כל פתרון לבעיות האחרות שהעלו התושבים ותנאי החיים בשכונה הוסיפו להיות קשים. דירתו של הרב פרנקל הייתה ברחוב אבראבנל, משקיפה על שכונת צריפי פלורנטין. ביקרתי בדירה הצנועה הזו, בה גר בשכירות, לא פעם, מאחר ומובילת המאבקים השכונתיים האחרונים, מי שמטפחת ואחראית כמעט לבדה על הגינה הקהילתית, הילה הראל, היא חברה טובה, וגם היא מתגוררת בה בשכירות כבר שנים רבות. מהמרפסת, בה יש כמעט תמיד רוח נעימה, ניתן לראות את בית הספר ואת הגגות הנמוכים של שכונת הצריפים.

למרות, ואולי אף בגלל הצניעות הזו, זכה הרב פרנקל להכרה ציבורית רבה. חגיגות שמחת תורה המשיכו להתקיים כסדרן והמסורת היתה ברורה כל כך עד שהעיתון ׳מעריב׳ יכול היה לתאר אותן בפרוטרוט עוד לפני שהתרחשו:

שמחת ׳הקפות׳ מסורתית, בהשתתפות אלפי אנשים, תיערך במוצאי שמחת תורה בניצוחו של הרב יצחק ידידיה פרנקל בכיכר המרוצפת שליד ביתו – בקרן הרחובות אבראבנל-עמק-יזרעאל בתל-אביב. תזמורת הכבאים ו׳להקת האש׳ בניצוחו של ׳סוליימן הגדול׳ יתרמו לשיתופם של ההמונים הצפויים בשמחה זו.

הרב פרנקל, ׳רבן של השכונות׳ בתל-אביב מקיים כבר 29 שנים מסורת עממית זו להקיף בשמחת החג אלפי אנשים. בדרך כלל מתרכז ברחבה שליד ביתו קהל הנאמד בעשרת אלפים אנשים. משפחת בוכמן מעמידה תמיד את ביתה לקליטתם של ׳האושפיזין׳ המכובדים ודואגת להם במאכל ובמשקה. מעל מרפסת הבית משדר הרב פרנקל את דברי ברכתו בכמה שפות לקהל המצטופף למטה.

שמחת ה׳הקפות׳ תתחיל במוצאי החג, בשעה 6.30, בקריאת ׳סיום התורה׳ על ידי נערי כמה עדות – בסימן מיזוג הגלויות בישראל. החזן הראשי של בית-הכנסת הגדול בת״א, מר בנימין אונגר, יתכבד בפסוקי ׳אתה הראית לדעת׳ – ואחריו יתכבדו בכך גם חזני העדות האחרות. התהלוכה, ובראשה ספרי תורה עתיקים, תסובב ברחובות הסמוכים לצלילי תזמורת הכבאים. התכנית כוללת גם מחולות-עם מסורתיים של בני העדה התימנית.

עד כה כבר הבטיחו את השתתפותם ראש העיר מר נמיר, סגן שר הבטחון מר שמעון פרס, שר המשטרה מר בכור שטרית והמפקח הראשי של המשטרה מר יוסף נחמיאס, חברי כנסת, נציגים דיפלומאטיים ועוד.

[שאול הון, אלפים ייצאו ל׳הקפות׳ בת״א, מעריב, 8.10.1963, עמ׳ 8]

איזה יופי, מה? מתואר פה אירוע שתכניו ואופן התנהלותו נוצרו כתוצאה ותגובה לתנאים בשכונת פלורנטין בת הזמן, המשלב בין הדתי לאזרחי ויוצר קרנבל מקומי בעל חשיבות אזורית ולאומית. העירוב בין מנהגי העדות השונים, בין העירוני ובין הארצי, והמשמעות הפוליטית הברורה של כל זה: יש פה סלט נחמד מאוד. אני מכיר את הכיכר המעט עלובה הזו, שנקראת היום על שם שרה בוכמן, שממרפסת דירתה נאם הרב פרנקל, לובש גלימה בוכרית. אני חושב שזה היה צריך להיות אתר מורשת לאומי.

באותה שנה היה מעורב הרב פרנקל עוד בשני עניינים שמקמו אותו במרכז תשומת הלב הציבורית. הוא ניסה לתווך בין הצדדים המעורבים בפרשת חטיפתו של הילד יוסל׳ה שוחמכר, לו מונה כאפוטרופוס, כדמות שהייתה מקובלת גם על דתיים וגם על חילוניים, והוא דאג להבאתם לקבורה, בטקס פומבי וגדול, של עצמות נספים במחנה ההשמדה טרבלינקה, אותן אסף בעצמו כאשר השתתף במשלחת הישראלית לציון 20 שנים למרד גטו וארשה. טקס קבורה רב רושם זה, אשר בו השתתפו אלפי אנשים, יצא מבית הכנסת הגדול בתל-אביב לבית הקברות בנחלת יצחק בסוף חודש מאי. כשבועיים אחר כך הוא פונה אל ראש העיריה בענינים פרוזאים הרבה יותר:

מוצא אני לחובתי להביא לתשומת לבו את הפרטים הבאים הנוגעים לצרכיו החיוניים של האיזור פלורנטין והסביבה.

      1. כבעיה דחופה שאינה סובלת דיחוי, יש לראות את בעית מגורים עם בתי מלאכה של נגרות הנמצאים בכפיפה אחת, כלומר, בצריף אחד של עץ, שוכנים ביחד בית מלאכה של נגרות עם מגורים של משפחה מרובת ילדים. בשנה האחרונה כבר קרו פעמיים מקרים של שריפות בלילה, שרק בנס נצלו נפשות של ילדים קטנים אשר רק קיר של דיקטים הפרידה בינם לבין מוקד השריפה, יש גם לציין שבשנה האחרונה הלכו ורבו המקרים של הפיכת צריפי מגורים לנגריות, וכל זה באישור המחלקות המתאימות של העיריה.

      1. בעית העשן והארובות בגדלים שונים, מהווים בעיה בריאותית צבורית הדורשת את פתרונה.

      1. אין להתעלם גם מהבעיה של רעש ומריטת עצבים, כל האיזור הזה נמצאים בכפיפה אחת מפעלים מרעישים ומטרידים מנוחת הציבור, מעורבים ביחד עם בתי מגורים. היה פעם סיכום בין הח״מ לבין סגני ראש העיר, לבקר במקום כד לקבוע עדיפות למפעלים אשר צריכים לעזוב הראשונים תחומי מגורים ולצאת למרום רכוזי מלאכה מחוץ לעיר, עד היום טרם נעשה הדבר.

    1. גם בעית בית כנסת מרכזי בסביבה טרם בא על תקונו. ממשיכים להתפלל בחנויות שכורות או במקומות לא מתאימים אחרים, יש גם לשפר את התאורה ואת הנקיון.

      [11.6.1963, אעת״א, ב׳2212]

סגן ראש העיריה ניסח תשובה לפנייתו של הרב פרנקל, ובה טען כי: ׳קשה לאמר שלא נעשה דבר, או שלא חלה התקדמות בפעולותיה של העיריה׳. לראיה ציין את מספר הכבישים שנסללו, את ׳ביה״ס ע״ש דרויאנוב שנפתח באותה שכונה והספסלים שהותקנו ברחובות שונים׳. ובכל זאת, הוא הסתייג: ׳נכון, אמנם, שבעית הבעיות, הלא היא הפרדת המלאכה מהמגורים, לא נפתרה עדיין׳. כדי להוכיח שכוונות העיריה ופעולותיה חיוביות צורף למזכר פירוט הוצאותיה על סלילת רחובות, תיעול, הוספת פנסי רחוב (בשנים 1955-1956 נוספו 4 פנסים!) וכו׳. זה מגוחך.

*

שער ספר הבדיחה והחידודלמה קראו לבית הספר על שם דרויאנוב? אלתר דרויאנוב, בשבילכם, שהיה סופר, עורך ועיתונאי, אשר מת בתל אביב בשנת 1938. יש לו חשיבות בתולדותיה של העיר מאחר והוא ערך וכתב את רובו של ספר ההיסטוריה המוסכם הראשון שלה, ׳ספר תל-אביב׳, אבל הוא זכור בעיקר בגלל ׳ספר הבדיחה והחידוד׳, שלושה כרכים בהם קיבץ יותר משלושת אלפים הלצות ומעשיות מצחיקות, המתעדים ומשמרים את ההומור היהודי במזרח אירופה. לספר זה יש מספר מהדורות, כאשר לנו בבית יש את זו משנת 1951, עם העטיפה היפה שצוירה על ידי צילה בינדר, עליה מופיע ציור שלושה גברים המתגודדים יחדיו, אשר זוויות שפמיהם מצביעות על מצב רוחם המשועשע. אחד, כנראה בעל מלאכה, שמטפחת אדומה קשורה לצווארו, מספר משהו, תוך תנועות ידיים, לזקן הדור השעון על מקל. אדם נוסף, ברקע, מאזין ונהנה. זאת סצנה יפה, אבל היא מאוד לא מקומית. כאשר היינו בפגישת היכרות עם מנהלת בית הספר בו תלמד ביתנו, אישה מבריקה ונעימה, היו על המדף בחדרה כרכי ההוצאה האחרונה, משנת 1991, שאיוריו של דני קרמן על שעריהם. הוא בחר לצייר מעין קריקטורות של בדיחות מתוך הספר, איש שמן מרמה אדם עני ורזה, גבר המביא דג צבוע ירוק למשפחתו. המנהלת ציינה בפנינו את מה שברור לכל מי שמעיין כעת בספר, שזה לא כל כך מצחיק. אולי פעם, כאשר מציאות החיים הזו הייתה קרובה ואפשרית, אבל לא כעת. העולם הזה נעלם. 

שמו של דרויאנוב ניתן לבית הספר מאחר והיה דמות חשובה, ולכן בחרה העיריה להנציח ולציין אותו, לא בגלל שום הקשר מקומי. זו זכותה המלאה, כמובן, היא בנתה את המבנה ולכן רשאית לתת לו שם, המבטא ומשקף ערכים שהיא חפצה לקדם. כאשר נבנה מחדש בחרה העיריה לשמור את שמו הישן ולא לשנותו. בכך, כמו גם בכוונותיהן הטובות של אדריכליות המבנה, אורית אורנת ורות שפירא, מתבטא רצון להמשכיות, להשתלבות ולהבנה של הסביבה בה ממוקם בית הספר. שמות הרחובות ביפו הם סיפור מסובך יותר.

כך מתואר בעיתון העיריה התהליך הכושל של מתן השמות לרחובות העיר הכבושה:

עם כיבוש יפו על-ידי צבא ההגנה לישראל, הוחלפו בהוראת-שעה גם השמות המעטים של הרחובות ביפו במספרים, נוסח ערים גדולות באמריקה (בפרט בניו-יורק). צורתם המפותלת והבלתי-מתוכננת של הרחובות והסימטאות ביפו, ברובם לא-סלולים, ובחלקם אזורי-הריסה הצפויים לתכנון ובנייה מחדש – לא איפשרה קביעת סדר מספרים נוח ברחובות, וכך נקבעו בלי כל שיטה מספרים גדולים ליד קטנים, אשר הכניסו בלבול ואנדרלמוסיה בעיר. מתוך הרגל ולשם נוחיות הוסיפו להשתמש התושבים הותיקים, ובהשפעתם גם העולים החדשים, שהם רוב מנינה של יפו, בכמה מן השמות הערבים לרחובות הראשיים שנתכוונו להשכיחם. גם מוסדות ממשלתיים וצבאיים הוסיפו להשתמש בשמות אלה, כדי למנוע אי-דיוקים.

[שמות הרחובות ביפו הישראלית, ידיעות תל-אביב-יפו, חוברת 1-2 (השנה העשרים ושלש), 1955, עמ׳ 25]

הסתירות הפנימיות בטקסט הזה מצחיקות קצת. שמות רחובות ניו-יורק הם מודל לחיקוי, שלא צלח בגלל חוסר התכנון הבסיסי, אפילו מוסדות השלטון ממשיכים להשתמש בשמות הישנים שיש כוונה מוצהרת להשכיחם. הפתרון לכשלון הזה הוא מתן שמות חדשים, שישמשו ככלי לחינוך האוכלוסיה:

בסוף תשי״ד (אבגוסט 1954) נקבעו סופית, לאחר הרבה שיקולים, מאה השמות הראשונים לרוב הרחובות החשובים ביפו, מבין ארבע מאות הרחובות, הסימטאות, הככרות והמבויים שיש בעיר זו – רובם צרים, לא סלולים, צפויים להריסה ולתכנון חדש.

בקביעת מאה השמות הראשונים – שאחריהם יבואו בהמשך הזמן, שמות נוספים – הובאו בחשבון כל סגולותיה ומשאלותיה של יפו הישראלית, ההיסטוריה הקדומה, האגדה והמיתוס, ההיסטוריה העברית החדשה, הנוף והחוף, וגם ה׳בינלאומיות׳ של המעוטים ביפו. שמות אלה באו לטבוע על יפו חותם עברי-יהודי-ישראלי, לשים בפי האוכלוסיה המגוונת שלה שמות ברורים במקום מספרים לא-ברורים, שמות עבריים במקום לועזיים, להקל על האורינטציה של תושב יפו עצמו ושל המבקש את מעונו, וגם לעורר את התושב היפואי, הרחוק מידיעת היהדות, לבקש הסבר לשם רחוב זה או אחר ולהוסיף על-ידי כך משהו על ידיעתו את הסביבה. על שמות אלה יתחנך הנוער היפואי, החי ביפו ומריח את ריחה ונושם את אוירה.

[שם, עמ׳ 26]

שם הרחוב שלי, ׳הרבי מבכרך׳, משתלב בעקרונות אלו, ולכאורה הוא אחד מתוך יותר מרבע משמות הרחובות בעיר הקרויים על שם ׳אישים יהודיים מתקופות קדומות (רבנים וחז״ל)׳, כמו רחוב הרבי מפשסיחא או שדרות הבעש״ט. בפועל, הרחוב רק מתחזה לכזה ולמעשה קרוי על שם יצירה ספרותית בלתי גמורה של היינריך היינה. אני חושב שזה בגלל עקשנותה של אישה אחת, ציירת חובבת ומעריצה של התרבות הגרמנית בהקשרה היהודי בשם אסתר קלינמן.

היא מתארת את השתלשלות העניינים במכתב למערכת העיתון ׳הבקר׳:

בקום המדינה, כשהחלו לקרוא לרחובות העיר בשמות חדשים לכבד בהם את זכרם של אישים יהודיים, הצעתי אנכי, לאור שייכותו של היינה לעם היהודי, לקרוא רחוב על שמו.

פניתי לשם כך לעיריה וכן מעל גבי מכתבים לעתונות היומית, אולם לדאבוני – עד כה ללא תוצאות.

הצעתי הנ״ל היתה כדלקמן:

׳בין השמות לרחובות החדשים, שבהם אומרת תל-אביב לכבד את זכרם של גדולי הרוח היהודיים, ראוי היה שיונצח גם השם היינריך היינה.

עצמות הליריקן הגדול טמונות באדמה צרפתית, מפני שעם ׳המשוררים וההוגים׳ מרר מדי את חיי הקולגה היהודי מכדי שיכול היה לחיות ולמות בארץ מכורתו.

מגיע לו למשורר הנעלה, שהיה כולו יהודי – אם גם דרכונו הכחיש זאת, שתנתן לו כמאה שנה אחרי מותו זכות מולדת סימלית במדינת ישראל׳.

[אסתר קלינמן, רחוב ע״ש היינה, מכתבים אל העורך, הבקר, 16.8.1953, עמ׳ 2]

מאחר ופנייתה לא נענתה, שלחה את המכתב הזה, כמו גם העתק מכתב שכתבה בעניין לראש הממשל דוד בן-גוריון, לועדת השמות לרחובות בעיר. היא כתבה: ׳האם לא נהיה מגוכחים בעיני כל העולם התרבותי אם לא ייקראו רחובות ע״ש היינה בערי ישראל לפחות לרגל יובל ה- 100…׳. הפעם זכתה לתשובה מהירה ומפורטת מראש העיר חיים לבנון, הכוללת גם הטפת מוסר ושיעור בערכים יהודיים ועירוניים:

קראתי בשים-לב את מכתבך מיום 17.2.1956, וגם את העתק מכתבך לראש הממשלה מר ד. בן-גוריון, שבהם את מציעה לקרוא על שם המשורר היינריך היינה, שהשנה מלאו 100 שנה למותו, רחובות בערי ישראל.

אינני יודע מה תהיה תגובתם של כל אלה אשר פנית אליהם בהצעתך, אך מה שנוגע לתל-אביב עלי להשיב לך את הדברים הבאים:

א) בתקנות של עירית תל-אביב למתן שמות לרחובות יש סעיף מפורש האוסר לקרוא בעירנו בשמות מומרים. יהודי שפנה עורף ליהדות ורכש לעצמו תעודת טבילה כדי לחדור לחיי התרבות של אירופה״ (אני משתמש בנוסח מכתבך), או לשם כל מטרה אחרת שהיא – אינו ראוי שינציחו את שמו בעיר העברית. שמות יהודים חפשים-בדעות, שלא ניתקו את הפתיל האחרון עם היהדות – כן, חסידי אומות העולם וגדולי תרבות העולם שלא מישראל – כן, מומרים – לא!

ב- 1600 הרחובות בתל-אביב שיש להם כבר שמות לא יזכרו ולא יפקדו שמות אישים, ואפילו מגדולי-העולם הם, שהוציאו את עצמם מכלל ישראל. גם בעתיד ננהג לפי תקנות אלו.

ב) במה שנוגע להיינה ״יהודי זה, שהיסורים מרקו את עונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי ישראל״ (כדברי משוררנו ביאליק על היינה), שיצירתו היתה ספוגה רוח ישראל,, ובכמה מיצירותיו הביע דברי-חרטה מפורשים על מעשה-ההמרה הנואל, הזדהות עם צער ישראל והתרסה ודברי גנאי ותוכחה לעמים הנוצרים אויבי ישראל וכן הערצה לספר-הספרים, עד שגם כמה משלומי אמוני המסורת ראו בו בעל-תשובה – נהגה עירית תל-אביב לפנים משורת הדין, והחליטה לפני כמה שנים לקרוא רחוב על שם אחת מיצירותיו, ״הרבי מבכרך״ (ספור על נושא יהודי לאומי מימי מסעי הצלב). על השלט, כשייקבע לרחוב זה בשנה זו, תהיה נוסף לשם ״הרבי מבכרך״ גם כתובת הסבר בסוגריים ״יצירתו של ה. היינה״ כל אדם יבין את הסבה, שבגללה לא נקבע לרחוב שמו המפורש של היינה. 

[קריאת רחוב בתל-אביב על שם היינריך היינה, 17.2.1956, אעת״א, שמות לרחובות (ועדת השמות), 2630 – 04]

תשובתה של אסתר קלינמן לדרשה המלומדת משעשעת:

לאחר שכב׳ הואיל בטובו להסביר לי את העקרונות החמורים של עירית תל-אביב ביחס למתן שמות לרחובות העיר, אינני רשאית להיות בלתי שבעת-רצון בהצלחת מאמצי לראות את שמו של היינה על גבי שלט רחוב תל-אביבי בשנת היובל הזאת (אם גם בכתב קטן).

ההישג הזה מעודד אותי לקוות, שבעקבות השם של היינה בכתב קטן יופיע עם הזמן על שלט רחוב בתל-אביב שמו של היינה בכתב גדול. כי אילו לא היו סיכויים שהעיריות תשנינה את תקנותיהן במרוצת הזמן, לא היתה כלל באה התקדמות לעולם.

[אסתר קלינמן לראש העיר, לא צוין תאריך, שם]

היא צדקה, כמובן. רח׳ על שם היינה נמצא לא רחוק מכאן, בהמשך רחוב אליפלט ודרך שלבים. עוד בשנת 1956 נקראה כיכר על שמו בחיפה. ׳הרבי מבכרך׳, אגב, הוא יצירה לא גמורה ולא טובה לטעמי, לפחות בתרגום אותו אני קראתי. היא מגוללת מעין סיפור אגדה מיתי מבולבל, על רב צעיר שלו אישה יפה, אשר מגלה בערב פסח כי גופת תינוק הוסתרה מתחת לשולחן החג כחלק מעלילת דם נגד יהודי העיר הקטנה בה הוא מכהן, בכרך, שעל נהר הריין. ביקרתי בעיירה הזו במהלך מסע אופניים שערכתי לפני כ- 15 שנים, ויש לי איפשהו צילום ליד שלט הכניסה אליה. זה איזור יפה אבל קצת משעמם. היינה נטש את הסיפור בלי לסיים אותו אחרי פרק ארוך בו הוא מתאר את הגעת הזוג, שבורח ונוטש את קהילתו ומשפחתו מאחור, לפרנקפורט של המיין, והמפגש שלו עם הקהילה היהודית המושחתת, המסוכסכת והמסתגרת בתוך הגטו של העיר. הערת הסיכום המוזרה שלו היא: ׳(הסיום והפרקים הבאים אבדו, ולא באשמת המחבר)׳. לא ברור לי אם יש סיבה אובייקטיבית ההופכת אותו לבעל ערך. אין בו הרבה, פרט לרומנטיקה מוסרנית ומעט הברקות, אבל יכול להיות שבגרמנית זה משהו משהו. השיקולים בגללם דווקא רחובי נושא את השם הזה יכולים להיות קרבתו למושבה האמריקאית-גרמנית, כמו גם שוליותו. למי איכפת בכלל מהרחוב הזה, אז שיהיה על שם מומר, בסדר. אבל יכול להיות שמדובר בהמשך של העקרון לפיו פעלה ועדת השמות, של נסיון לתת כותרת נושאית לשמות הרחובות באזור או בשכונה. הרחובות המצטלבים עם ׳הרבי מבכרך׳ (הגרים או העוברים בו אמורים להתעניין בשם, ולגלות שזה למעשה ספר של היינה, גיבור התרבות הגרמנית) נקראו על שם סופרים יהודים-גרמנים אחרים: ארתור שניצלר, ליאופלד קומפרט ויעקב וסרמן.

בשנות חיי פה גיליתי שזה שם קשה להגייה ולאיות וקוריוז משעשע.

*

האם שכונת מכבי בוערת?בשנת 1971 פרסם מנחם תלמי, עיתונאי בעיתון מעריב, כתבה שעסקה בשכונת מכבי. כותרתה צוירה במיוחד, באופן הממחיש ומדגים את התעלומה שהיא באה לגולל: האם שכונת מכבי בוערת? ציור שמו של תלמי, בתחתית הכותרת הזו, מדגיש את היותו כותב ייחודי, המייצג לכאורה קול עממי ופשוט. הכתבה מתארת דיוקן עגום של השכונה ושל האיזור בתוכו היא ניצבת:

שכונת מכבי […] מצוייה בדרומה של תל-אביב, מאחורי שכונת-פלורנטין, נושקת למה שהיה קרוי פעם המושבה הגרמנית.

רואים אותה ממרפסת ביתו של הרב ידידיה פרנקל, כמוה שרואים משם את מרבית השכונות הדרומיות של תל-אביב. לא רק מפני שהבית גבוה ודירתו של הרב נעים-ההליכות מצוייה בקומה ג׳, אלא משום שהוא קרוי רב-השכונות והוא חייב לראות תמיד את צאן מרעיתו.

מהמרפסת של הרב פרנקל, החולשת, בין היתר, על נוף יפואי מקסים, רואים היטב את הדליקות הפורצות מפעם לפעם בשכונת מכבי. וכל דליקה כזו מבשרת שעוד צריף, ישן נושן, הלך לעולמו.

ובזמן האחרון הולכים שם הצריפים אחד אחרי השני ואיש אינו יודע איך ועל שום מה. וחרושת השמועות עובדת. והפחד הטמיר מקנן בלבבות אנשי העמל הפשוטים המתגוררים שם.

גם ״הבית הערבי״ נשרף

שכונת מכבי בוערת. שבעה צריפים בחודש אחד. על אנשי האזור הזה לא עושה הדבר רושם מיוחד. הם רגילים לשריפות, אחרי ככלות הכל, בתי המלאכה של פלורנטין ומרכז-וולובלסקי ממש נושקים לשכונה זו וסביבה זו נותנת תעסוקה נכבדה מאוד לצותות הכיבוי של תל-אביב. מאז ולתמיד.

אנשי האזור אינם מתרגשים במיוחד. הנה, לפני כמה ימים עלה בלהבות ״הבית הערבי״ המזדקר מתוך אזור המלאכה של פלורנטין. זה בנין המתגבה מעל צי הצריפים האפורים והנמוכים, עשוי אבן, שהיה ניכר למרחוק בגג הרעפים האדום שלו. היה רכושה של משפחה ארמנית מיפו ושימש כדירות מגורים ליהודים. לאחר קום המדינה – נעשה משכן לבתי מלאכה ומחסנים למינהם. לילה אחד עלה באש והאדים את שמיה של יפו. היום הוא ניצב כמו מצבה – שחור, נטול גג וחלונות.

אז אם הבית הזה, האבני, הגדול, לא נמלט מגורל האש, מה יתרגשו אנשי האזור למראה צריף קטן במכבי, הנכלה בלהבות?

אבל אנשי מכבי מתרגשים מאוד. כי שם ביתם. בית לא יפה, בלתי מרנין, לא מצלמים אותו בשקופיות צבעוניות. אבל בלתו אין

עץ מרקיב ופח מחליד

אף פעם לא היתה שכונת מכבי שכונה גדולה. משהצטמקה עד למימדיה הנוכחיים, הריהי שכונה זעירה, גוססת לאיטה. אף אחד לא דוחק בה שתמות ואף אחד אינו עושה משהו כדי שתחייה.

היא משתרעת על שטח של פחות מעשרה דונאם שעליהם ניצבו בעבר שבעים וכמה צריפים. היום מתגוררות שם 15 משפחות בלבד. חלק מן הצריפים נטוש. וצריפים אלה, שתריסי העץ שלהם מסומרות אל המסגרות, נראים כמו גוויות שקפאו.

הצריפים שעדיין גרים בהם אינם נראים טוב יותר.

לפחות בצורתה החיצונית מכבי היא אחת משכונות העוני הנכפשות ביותר של תל-אביב. היא נראית כמו תפאורה זדונית לסרט עוני ניאוריאליסטי. צריפיה הנרקבים עטופים ב״טול״ שחור, שאיבד זה שנים את עמידותו וניחוחו העיטרני. גגות הצריפים עשויים פח מחליד וכפי שסחו לנו התושבים: ״בקיץ זה תנור. בחורף זה פריג׳ידר״. סימטאות החול של השכונה ספוגים מדמנה ושיחי-סרפד אורבים לבלתי-זהיר בכל פינה.

חשודים ומפחדים

מי היה זוכר שעוד קיימת שכונה כזו, מי היה יודע שעדיין חיים בני אדם באותם צריפי מגורים לשעבר, שכבר אינם יפים אפילו להחסנת סחורות – אלמלא מכת הדליקות והזעקה שהקימו אותם תושבים.

אימת הדליקות ניבטת ממבטיהם של דרי שכונת מכבי. הם אינם יודעים מהיכן באה האש ומדוע. הם יודעים כי ברגע שיעלה צריפם בלהבות, לא יהיה גג מעל ראשם, אלא כיפת הרקיע.

למראה אדם המרחרח בשכונתם, המתעניין בגורלם, הם גחים מצריפיהם ונקבצים סביבו. רובם נשים. הגברים יצאו למלאכת יומם. ובכל צריף מן הצריפים שעדיין גרים בהם נשאר מישהו. סכנה לעזוב צריף ללא השגחה.

״הנה, האשה הזקנה משם עזבה את הצריף שלה בלי שמירה. הלכה רק לכמה שעות. עד שחזרה כבר לא היה ממנו כלום״.

[מנחם תלמי, האם שכונת מכבי בוערת?, מעריב, 12.3.1971, עמ׳ 13]

לכתבה מצורפות שתי תמונות. באחת ניתן לראות את הצריפים הצפופים, שילדים משחקים בחצרותיהם, ובשניה אישה מבוגרת, שראשה עטוף מטפחת, מצביעה לעבר משקוף חרוך. הכיתוב אומר: ׳כאן היה הצריף של האלמנה. הלכה לכמה שעות, חזרה ומצאה צריף שרוף׳. דיירי השכונה מוצגים על ידי תלמי כקורבנות מושלמים, שננטשו בתוך תוהו ובוהו עירוני מאיים. תלמי לא מנסה לפתור את התעלומה שהציג, אלא רק להעצים את מימדיה ולהציגה כמעין קללה מיתית. השכונה מוצגת על ידו כנוף של סרט, כאשר הרב טוב הלב ונעים ההליכות הוא אחת הדמויות.

אותו עיתון, בכתבה מוקדמת יותר, מציג דמות נבל, בן-נון, אשר גר בבית עליו השתלט בשכונת מכבי ב׳, מעבר לכביש. מסגרת הכתבה היא עדות על המצב העגום של הנוער ביפו ובשכונות הדרום של תל-אביב, וכותרת המשנה שלה, ׳תל אביב בשחור לבן׳ מבהירה מה נקודת המבט. השחור הוא העוני, הפשע, הסמים וכמובן גם מזרחיות הדמויות המתוארות כאן:

בשכונות ובפרברים צומח, כאמור, נוער עבריין. גם יפו לא נוקתה. ״הנוער היפואי ממורמר, ובצדק, על היותו כה לא-מטופל וכה מקופח. לדעתי נוער השכונות, ויפו בכללן, מהווה יורה רותחת שתופעה כמו האיש בן-נון היא סימפטום שלה, סימפטום הרסני ומרתיע כאחד״ – כותבת מדריכת נוער במועדון נערים עירוני ביפו, בדו״ח מסכם שהגישה בעקבות גילוי ׳פרשת בן-נון׳.

מי הוא האיש בן-נון? המדובר ב׳מלך שכונתי׳, אלילם של נערים ביפו, בסביבה הנמצאת לא הרחק מ׳מגדל השעון׳. מעניין לספר את פרטי אותה פרשה, כי באמצעותה ניתן לשפוך מעט אור על המתרחש בעולמם של הנערים שאינם עובדים ואינם לומדים.

בנימין בן-נון מכונה ׳המלך שלנו׳ או ה׳קינג שלנו׳ על-ידי חלק גדול מנערי יפו. הוא בעל דירה קטנה הנקראת ׳החדר׳. הכניסה אליו חופשית לכל המעונין ולכל השייך לג׳מעא (החבר׳ה). זאת, בתנאי אחד: הנכנס לחדר מוטלת החובה לחתום באצבעו בספרו של ׳המלך׳. בחתימה זו מתחייב הנער, כי מהיום ועד עולם בן-נון הוא מלכו ועליו לציית לו אם יידרש. תמורת חתימה זו מקבל הנער זכות לכניסה חופשית ל׳חדר׳ ולהסתופף במחיצתו של ה׳מלך׳.

בתוך ה׳חדר׳ מעשנים חשיש, לוקחים כדורי ל.ס.ד. ומאזינים לתקליטים. ילדים אחדים נשלחים על-ידי ה׳מלך׳ לביצוע גניבות (כייסות ופריצות) בקנה מידה קטן (סיגריות מקיוסקים, סכומי כסף מקופות שונות). את השלל מביאים הם ל׳מלך׳ המפריש להם חלק קטן מן הריווח (זוכרים את פייגין?).

משנודע על קיומו של ׳מוסד׳ זה ביפו, הצליח לחדור לתוכו מדריך צעיר, המטפל בבעיות נוער. הרי תיאורו: ״ביקרתי בחדר ביום ששי [.] בשעה 20:00 עד שעה 21:30. החדר הוא מבנה חימר קטן בעל 2 חדרים קטנים. המקום היה מלוכלך ומוזנח מאוד. החדר הראשון היה ריק כולו והשני כלל ספה, ארון בגדים, שולחן קטן ומספר כסאות ורדיו. בן-נון עצמו הוא גבר בן 45, נאה למדי ובעל מראה מוזנח. הוא גרוש ואב לשלושה ילדים בוגרים ואינו עובד. במשך השעה ששהיתי במקום היו שם כ-12 נערים (6 בני 16-15 ו-6 אחרים בני 24-22) כעבור דקות אחדות יצאו שני נערים להביא ׳כיף׳ (חשיש) מרחוב 60, הם חזרו מהר (מסתבר שאין בעיה להשיג חשיש במקום זה) והחל העישון בצוותא. אחד הבוגרים אף לקח חצי כדור ל.ס.ד. בתוך קפה. (הערבוב בקפה מבטיח השפעה חזקה של הסם על המעשן אותו). אני סירבתי לעשן בטענה שכבר לקחתי סם. אחד הנערים הציע לבן-נון להחתים אותי. כששאלתי לשם מה החתימה, הוסבר לי, שעלי לחתום לבן-נון שהוא המלך שלי כמו של כולם״.

[אברהם רותם, בן-נון – ״המלך״ של נערי יפו, מעריב, 3.8.1970, עמ׳ 13]

אפילו המדריך, אותו סוכן סמוי על דעת עצמו, מודה שהנערים חותמים כי: ׳הם עושים לו כבוד כי הוא אדם מבוגר וכי ׳זה לא עולה להם בבריאות׳׳, אבל הכתבה לא מטילה ספק בשליטה המלאה והשטנית שמפעיל אותו יורש מזרחי של דמות היהודי הגנב מהספר ׳אוליבר טוויסט׳. שולי העיר מוצגים כאן כמקום זר, המתנהל בחוקיות שונה מזו המוכרת לקוראים. השימוש בסמים, ההאזנה לתקליטים וההזנחה אמנם נובעים מהקיפוח על ידי הרשויות, כפי שמציינת מדריכת הנוער, אבל זה לא הופך אותם למאיימים פחות. בן-נון הוא דמות ספרותית בכתבה הזו, בדומה לרב פרנקל בכתבה הקודמת. הסטראוטיפים בהם הם מתוארים משקפים את הדימוי של שכונות הגבול בין תל-אביב ליפו. 

כמה שנים אחר כך, כתבה נוספת עוסקת בבן-נון. הפעם ההקשר הוא נדל״ני, השתלטותו על שטח בבעלות המדינה. זו כתבת תחקיר ולא סיפור צבע מובהק, כפי שמציינת כותרת המשנה, ׳מעריב חוקר׳:

השתלטות של עבריין על אחת מרזרוות הקרקע הציבוריות המעטות והיקרות, שנותרו עדיין בתל-אביב, חושפת מחדש את מידת חוסר האונים של מוסדות עירוניים וממלכתיים במאבקם על שמירת קרקעות מפני פלישות ותפיסות זדוניות.

יעקב בנימין, בן 50, הקורא לעצמו בנימין בן-נון והידוע גם בכינויו ׳המלך׳ מתגורר זה שמונה שנים במרכזה של שכונת מכבי ב׳ הישנה, הגובלת בשכונת נווה צדק.

שטח הממלכה שלו משתרע על 1,124 מ״ר והוא התנחל בה לאחר שפונה בשנת 1967 ממקום מגוריו הקודם בגוש 70/14 במנשיה.

כיום, אין יודעים בחברות ׳עמידר׳, ׳חלמיש׳ ובמינהל מקרקעי ישראל כיצד הגיע יעקב בנימין למקום מגוריו החדש בגוש 7041 חלקה 2.

בתקופה האחרונה אירעו באיזור שריפות ב- 8 צריפים, שדייריהם נמלטו, או פונה מן המקום לאיזורי דיור אחרים בתל-אביב. גורם השריפות לא אותר.

עתה נותרו בחלקה זו שני בתי-אבן בבעלותו של יעקב בנימין ובבעלות בתו וכלתו, מבנה בבעלות אחותו ובעלה ושלושה צריפים נוטים ליפול, שדייריהם מצפים זה שנים להסדר שיאפשר הם להעתיק את מקום מגוריהם הנוכחי לדירה אחרת באיזור אחר.

בעוד שהדיירים המעטים רוצים לעזוב את המקום, שהוא כרבים אחרים באיזור, ננטש על-ידי תושביו הערביים עם פרוץ מלחמת העצמאות, קונה עליו יעקב בנימין חזקה.

״כל השטח בשליטתי״, – הוא אמר לסופר ׳מעריב׳ שהתחזה כקונה – ״ואף אחד לא יכול למכור ולקנות כאן מבלי לשלם לי דמי תיווך״.

הכתבה מתארת כיצד הרשויות אינן מסוגלות לתבוע בעלות מחודשת על השטח או לפנות את הפולשים, בין השאר מכיוון שאין בינהן תיאום והם אינם מטפלות או מטפחות את הנכסים שבבעלותן. עבריינותו של יעקב בנימין, ׳המלך׳, אינה מוטלת לרגע בספק, והרמזים על כך שהוא גרם לשריפות ולגנבות עבים וגסים.

גליון ההרשעות של יעקב בנימין, אשר עלה ארצה ב- 1942, כולל 6 תיקים על התפרצויות וגניבות, ארבעה תיקים על החזקת סמים וכלי עישון ושני תיקים על החזקת רכוש גנוב ביודעין. בין היתר הורשע גם בדיג בעזרת חומר נפץ.

האיש הצנום והשרירי, המדבר 6 שפות – נוהג לשבת בבתי-קפה בשדרות ירושלים ויפו ושם הוא מנהל את עסקיו.

כך, למשל, חלק מן השטחים והמבנים הגובלים בחלקה שבבעלותו של יעקב בנימין נמצאים באחריות ׳עמידר׳. גם כאן מתברר שלבעלי עסקים הגובלים בשטחו של יעקב בנימין, קל יותר לנהל עניינים עם ׳המלך׳ מאשר עם חברה ציבורית. מה עוד, שחברת ׳עמידר׳, במקרה זה פקידי הסניף המקומי, אינם מפעילים את סמכותם, ואף חוששים מפני ׳המלך׳. כתוצאה מכך, חלק מבעלי העסקים מעדיף לשלם ליעקב בנימין דמי שמירה. אכן, זוהי שמירה יעילה: אין הם חוששים עוד ממכת השריפות שהיכתה את המקום שנים מספר לפני כן ואף גל הפריצות והגניבות פסק.

מסביר יעקב בנימין: ״אתה רואה פה את הנגריות האלה? אז בגלל שאני גר פה ונמצא פה ביום ובלילה הם משלמים לי קצת בשביל זה שאני שומר על הרכוש שלהם. אם תרצה להקים פה עסק, אז זה לא ענין של הרבה כסף לשמור עליו. זו לא בעיה. אתה יודע, באיזור הזה יכולים לקרות כל מיני דברים״.

[רוני אשל ויהושע כהנא, עבריין השתלט על קרקע-הציבור בתל-אביב גובה דמי-שמירה ומוכר מיבנה שהוקם ללא-רשות, מעריב, 4.3.1976, עמ׳ 17]

המלךכמובן שבעיני הכותבים, ה-׳מלך׳ הוא שאחראי לאלימות ולפשעים שבאמצעותם הרחיב את נחלתו. דיוקנו מצורף לכתבה, והכותרת שמתחתיו קובעת: ׳למדינה אין כאן אחיזה׳. אין כמעט התייחסות לכך שלמדינה אין שליטה בשטח בגלל הכשלון המתמשך שלה בטיפול ברכוש הרב שנפל לידיה כשלל מלחמה, ושיעקב בנימין, תיאטרלי ככל שיהיה, ממלא פונקציות הכרחיות בתוך מצב ביניים מטושטש, שבו הידיעה של שם ומספר הגוש והחלקה אינם מספיקים בכדי להבין את המציאות בשטח. פקיד בכיר ב-׳עמידר׳ המצוטט בכתבה מגדיר את האיזור כ-״שטח הפקר״, למעשה זהו שטח מופקר, שהמדינה והעיריה בחרו לא לטפל בו, אולי מכיוון שלא היו מסוגלות להתמודד עם המורכבות שנוצרה בו כתוצאה ממלחמת 1948. דמויות כמו הרב פרנקל, שנבחר בשנת 1973 לרבה האשכנזי הראשי של תל-אביב, עזב בעקבות זאת את שכונת פלורנטין ועבר לגור ברחוב בלפור, או יעקב בנימין, שאיני יודע מה עלה בגורלו, היו משמעותיות באיזור, אבל לא היה להם כוח אמיתי, רק סימני כבוד ותארים ריקים. רב השכונות לא הצליח להציל אותן מלהתרוקן בעקבות ההתדרדרות המתמדת בתנאי החיים בהן, והמלך נחשף כעבריין המשתלט על שטח שאינו שלו.

שמו של רחוב ׳עמק יזרעאל׳, אחד הרחובות הראשיים של שכונת פלורנטין, ואשר בית הכנסת ׳אהבת חסד׳ מיסודו של הרב פרנקל שוכן בראשיתו, שונה לפני מספר שנים לרחוב ׳פרנקל׳, על שמו. לקח לי כמה שנים להתרגל לכך, כשבהתחלה התעקשתי, כמקומי גאה, להמשיך ולהשתמש בשם הישן, ואחר כך נכנעתי לזמנים המשתנים. הגיוני ויפה ששמו מונצח בשכונה, שבתושביה טיפל. נחלתו של ׳המלך׳ הופכת כעת לתחנת הרכבת התחתית ׳אליפלט׳. אני מחבב אותו דווקא, למרות שכפי הנראה יש לי מזל שכבר לא היה באיזור כשהגעתי לשכונה.

+++++++++

חשבתי, בחיי, שזו תהיה הרשימה האחרונה, אבל נראה לי שאצטרך עוד אחת לסיכום.

אלו באו קודם:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

צריך לדבר על הרבי – רחוב 306

והרי: צריך לדבר על הרבי: לקראת פרידה החלק האחרון, מה אתם יודעים.

תהיה גרסה סופית בסוף, ובה אכליל את כל הערות השוליים שאני אוסף במרץ (יש יותר מ- 200 עד עכשיו, והן משעממות בדיוק כמו שצריך), וגם ביבליוגרפיה שתתן כבוד למי שקראתי כדי שאוכל לספר את הסיפור הזה. תודה אמיתית לכל מי שקורא את הגרסא הגולמית הזו.

צריך לדבר על הרבי: רחוב 306

השנים האחרונות נראות לי כתקופת חיים שלמה. קרו בדירה שלי דברים שהפכו אותה למשתתפת במאורעות שאני מקווה לא לשכוח לעולם. הכלב הזקן שלי, שנזרק כשהיה רק גור על גג הבניין, שאימץ אותי ועזר לי לצלוח את משברי התבגרותי, מת בה בשעה שאני מלטף את ראשו. אחר כך קברתי אותו בפינה נסתרת של מגרש החנייה החולי שלמטה. כשאבי חלה הוא ישן בחדר העבודה, ושם אכלה הגורה הצעירה שאימצנו חפיסה שלמה מהכדורים שקיבל במסגרת ניסוי רפואי שהשתתף בו, אולי תרופה ביולוגית שתבלום את סרטן הריאות המתקדם שהתגלה בגופו ואולי פלצבו, הכל עניין של מזל. צירי הלידה של אהובתי החלו בה, וישבתי ליד שולחן הפורמייקה העגול, שקיבלתי בירושה מסבי וסבתי האהובים, בשעה שרשמתי ביד שמנסה להיות יציבה למרות ההתרגשות, את הזמנים ומשכם המדוייק, כדי לדעת מתי לנסוע לבית החולים. חדר העבודה הפך לחדרה של ביתי התינוקת, והכלבה ישבה, זקופה, מתוחה ושומרת על הפתח בכל הלילה הראשון שלה בבית. זה בית משפחתי. אני מרגיש שהוא שלנו לא רק בגלל שאנו הבעלים שלו אלא מתוקף הזכרונות המשותפים והחוויות המשמעותיות שחלקנו בו.

כך גם הרחוב והשכונה. אותו ליל צירים ארוך, כשאהובתי התפתלה מכאב, היה ערב שישי, ומהרחוב למטה עלה רעש מסיבה שערכו שם כמה צעירים בצד מכונית חונה. ירדתי להשקיט אותם ובודאי נראיתי מאיים, כך שאחד מהם התחיל לריב איתי, אבל חברתו היסתה אותו. כשביתי הייתה בת חצי שנה, בעת שנשאתי אותה במנשא, דרסה אותנו מכונית בפינת הרחוב, אבל נפלתי בין הגלגלים כך שכמעט לא נפגענו.

שם הרחוב הקטן שלי הופיע פעם בעיתון, כאשר פורסם ש׳ציאניד בכמויות חריגות׳ התגלה במפעל ציפויי מתכת קטן, אחד האחרונים ששרדו, ממש ליד ביתנו. זה נשמע מדאיג מאוד כשקוראים את זה בעיתון, עם כל ההפחדות והכל, אבל הכרתי את המפעל הזה ואת הנגרייה הקטנה והמועדת לשריפות שהייתה צמודה אליו, ושבה בניתי חלק מרהיטי ביתי, כך שהצטערתי כאשר נסגרו. יום אחד הופיעו טרקטורים גדולים והרסו במהירות מפתיעה את כל המבנים בבלוק שנשקף ממרפסת דירתי. במשך שלוש שנים צפינו בתהליך בנייתו של מבנה עצום שהחליף את מבני התעשייה. בור הבנייה גבל בבינין שלנו, כך שיכולנו לצלם מהמרפסת סרט יפה על יציקת היסודות. הסרט נמצא כאן.  כאשר החל לטפס לגובה, קומה מאסיבית אחרי קומה מאסיבית, המון בטון ומתכת, כמו בונקר מבוצר שנבנה לגובה, נעלם פתאום, ברגע אחד של יציקת בטון לתבניות קירות, הנוף הפתוח שהיה לנו ליפו, ואחר כך השמיים היפים שנשקפו מחלון הסלון. פיסת ים בודדה עדיין נראית במרחק, אבל הבניין הזה מיתמר מעלינו, ומרפסותיו משקיפות עלינו.

זה לא רק רע, כמובן. חישוב סיכונים בוודאי יוכיח שהבניין הזה מאיים עלינו פחות מאשר הציאניד שהיה בשימוש המפעל שהיה שם קודם, והוא גם מסוכך עלינו, בולם וממתן את רוחות הים הסוערות ואת מטחי הגשם העזים שהיו מכים ומרעידים את חלונותינו בימות החורף. אין לנו ברירה אלא לקבל את השינויים הללו, כי בכל מקרה אין שום דרך להתנגד.

ביתנו היא אחת מהרבה ילדים שהתווספו בשנים האחרונות באזור, למשפחות צעירות המתגוררות בשכונת פלורנטין ובמבואות הצפוניים של יפו. כשעברתי לשכונה כמעט לא היו בה ילדים אבל כעת יש, ונוצר צורך מחודש בבית ספר שישרת אותם. העירייה החליטה לבנות כזה במקום מבנה בית הספר הישן, שנסגר בשנות השבעים, שבו שכנו כעת סדנאות אומנים, ושגינתו שימשה כגינה שכונתית. מילאתי חלק שולי במאבק תושבים נגד הכוונה הזו, לא במטרה לעצור את בניית בית הספר אלא בכדי שיבנה על שטח מגרש החנייה הגדול מבלי להרוס את הגינה הקיימת. המאבק, שהובל על ידי הילה הראל, יונתן לברינגר והדר פלדמן, כשל במטרתו המוצהרת אבל הוביל להישגים רבים. אחד מהם היה העברת הגינה הקהילתית הוותיקה, שהייתה בצד מבנה בית הספר הישן, אל שטח מגרש החנייה הקטן והמאולתר ליד ביתי. מצאתי עצמי מעורב בתהליך הקמתה מחדש, בונה ערוגות מעצי ארגזי אריזה שמצאתי, שותל עצים. אהובתי הובילה קבוצה ממפעל השיקום במרכז בריאות הנפש שברחוב, שנפגשו ועבדו בגינה. היא הפכה לפינת חמד בה מבקרים עובדי מחסני הבדים ובתי המלאכה הספורים שעוד נותרו ברחוב.

*

שכונת מכבי לא נכללה בקו הגבול עליו הגנה ה׳הגנה׳ בזמן פרוץ המלחמה. בכך אימץ הארגון את קו הגבול שנקבע על ידי הבריטים, מגרש ׳הפועל׳. ועד השכונה התלונן על כך במכתב שמיען לראש עירית תלאביב:

אנו תושבי שכ׳ מכבי הגרים בגבול יפו עזבנו מחוסר בטחון את המקום וחלק גדול מתושבינו נמצא תחת כפת השמים. כעת נודע לו מתוך העתונות ששכונתנו אינה נכללת בתוך איזור הבטחון היהודי, אי לזאת אנו מודיעים לכב׳ שהחלטתנו נחושה, שבאם נשאר מחוץ לתחום הבטחון של תלאביב, אנחנו לא נחזור בשום פנים לשכונה, מתוך שאין לנו רצון להפקיר את נפשותינו בידי עירית יפו.

[מכתב מועד שכונת המכבי לי. רוקח, 12.12.1947, עאת״א, תיק שכונות כללי, ג׳ 2209]

מצחיק שהקבצנים פונים כעת בדרישה, כאילו טיעונם הקודם, בדבר היותם אזור חיץ בין הערים, התקבל במלואו, וכאילו עירית תלאביב אחראית לגורלם. בני הפליטים, הצעירים שגדלו בשכונה, ושהיו חלק מהמחתרות שפעלו בה, היו מהלוחמים במלחמה הקשה. אחיה ואחותה של שרה בוכמן שירתו בפלמ״ח. כרמלה, אחותה, הייתה ספורטאית וכנערה שיחקה כדורסל בהפועל תלאביב והייתה אלופת הארץ בקפיצה לגובה. היא התחתנה בשנת 1947 עם גרשון פרס, אחיו של שמעון, ששירת לצידה, והזוג הצעיר התגורר בפלורנטין, בדירה אותה חלקו עם עוד שתי משפחות. עם התהדקות המצור על ירושלים גויסו השניים לכוחות שליוו את השיירות שפרצו את המצור, ומשפחת קרייר השתמשה בדירתם במקום הצריף שנטשו:

אנחנו גרנו בשכונת פלורנטין בדירת חדר הזאת של אחותי. ואבי, על מנת לא לאבד את הפרנסה שלו, ברחנו מהשכונה והמכולת נשאר סגורה. הוא המשיך לחלק חלב. הוא איתר את האנשים שהיו אנשים מהשכונה שלנו שהם גם כן ברחו לכל מיני מקומות בתלאביב. היה נוסע על תלתאופנים, היה לו תלתאופנים, לחלק חלב בכל תלאביב כמעט.

הפליטים עזרו לעצמם בזמן המשבר ושימרו את רשת הקשרים הכלכליים והחברתיים שסייעה להם במהלך תקופת הגלות. עירית תלאביב הגישה להם סיוע מוגבל, כאשר קטע מזכר זה, אשר נכתב לממלא ראש העיריה על יד המפקח העירוני הראשי משקף את גישתה:

בעיית הפליטים אינה חדשה בעירנו, היא קיימת מיום פרוץ מאורעות על גבול העיר בשנות 1921, 1929, 1936, ואוגוסט 1947. עם התחדדות היחסים בין ישראל וישמעאל מתחילה מנוסת יהודים מיפו ומהרחובות הגובלים עם יפו לרחובות הפנימיים של עירנו. הם מתפרצים לבתי הספר, לבתי הכנסת, לחצרות ולגנות. אולם לצערנו לקח השנים שעברו נשכח עד מהרה. חומר אנושי זה המהווה את הבעיה הכאובה ביותר אינו מהווה בעיה כל זמן שהוא חי בסימטאות הספר בתנאי דיור ירודים, רחוק ממנהגים תרבותיים בבתים ערבים ואינו מתערבב בחיי העיר, אולם  עם התפרצו לתוך עירנו הוא מפר את סדר החיים ויוצר מצבים הדורשים פתרון אחת ולתמיד.

[מחיים אלפרין, המפקח העירוני, לממלא מקום ראש העירייה, בעיית הפליטים בתל אביב, 18.1.1948, אעת״א, 4/20, מצוטט אצל משה נאור, בחזית העורף, תל אביב והתגייסות היישוב במלחמת העצמאות, יד יצחק בןצבי, ירושלים, 2009, עמ׳ 197]

הו, ההתנשאות. והגזענות הגלויה, מאחר וחלק גדול מהפליטים עליהם הוא מדבר אינם אשכנזים, ומעצם כך ׳רחוק ממנהגים תרבותיים׳. איזה גועל נפש. העיריה אמנם גאה בעזרה הסוציאלית שהיא מעניקה לנזקקים שאינם תושביה, אבל בה בעת מאשימה אותם במצבם, ומחכה לשעת הכושר למצוא פתרון לבעייה שהם מהווים. נוכחותם בעיר מפריעה לסדר החיים הנורמלי שהם אינם חלק ממנו. אין פלא שהפליטים דואגים לעצמם. שרה בוכמן ממשיכה לתאר את שארע בזמן שגלו בדירת אחותה:

כשגרנו אצלה אז יום אחד פתאום אנחנו רואים שריפה. אני מסתכלת לכיוון השכונה, אני רואה שריפה. חשבנו שכל השכונה שלנו נשרפה. למחרת נגשנו לראות, אז הסתבר לנו שחצי שכונה נשרפה. ה׳הגנה׳ שרפה חצי שכונה על מנת שהערבים לא יוכלו להסתנן מיפו לאזור תלאביב, לשכונות של תלאביב כמו פלורנטין שפירא וכל המקומות האלה. חצי שכונה נשרפה. הצריף שלנו לא. הצריף שלנו היה, כפי שאמרתי לך קודם, היה ברחוב הראשי. חלק אחד של השכונה היה כאן וחלק בצד הזה. אנחנו היינו ממש בצד הזה והצריף שלנו לא ניזוק ולא נשרף.

ואחר כך חזרנו לשכונה, ואחי אז נהרג. זה היה ב– 1948. בדיוק ב– 15 במאי אחי נהרג במלכיה.

ב– 13 במאי נחתם הסכם הכניעה של יפו, ב– 14 בחודש הוכרזה הקמת מדינת ישראל, וב– 15 בו נהרג שלמה קרייר, נער יפה ועדין שפתיים, בן שבע עשרה וחצי, בוגר ׳מקוה ישראל׳, שהתגייס לגדוד הראשון של הפלמ״ח ונהרג שבועיים אחר כך מכדור שפגע בבטנו בשעה שחילק מים ואוכל ללוחמים בעמדות בעת הקרב הראשון והכושל בניסיון לכיבוש הישוב מלכיה. גם אחותו, כרמלה, נפצעה קשה מפגז תותח, אבל היא שרדה. אימם תנסה להפוך לחקלאית כמעין הגשמה של צוואת בנה, והוריו יקימו בית כנסת על שמו במקום זה שנשרף יחד עם חצי השכונה. חצי זה, כל חלק השכונה אשר ממערב לרחובה הראשי, לא יבנה מעולם מחדש, והוא מירב השטח עליו מוקמת כעת הגינה החדשה. בחיפוש שטחי שערכתי בארכיון ה׳הגנה׳ לא מצאתי עדויות תומכות לכך שלוחמיה הם שאחראים על הצתת השריפה, אבל זה צעד הגיוני בסיכומו של דבר, ברוח ההחלטות שהתקבלו קודם, שפישט את מלאכת ההגנה על קו הגבול. שכונת מכבי שילמה, כמו תושביה וילדיהם, את המחיר שנדרש על מנת לנצח במלחמה.

*

רכושם של מי שהפסידו במלחמה היה אחד מפירותיה העיקריים.

חורבנה של יפו הערבית הוא טרגדיה נוראית. מתוך כ– 70,000 תושבים מוסלמים ונוצרים נותרו עם כניעת העיר כ– 4,000, והם רוכזו בשכונת עג׳מי, שהייתה קודם לכן שכונת יוקרה בה התגוררו בעיקר נוצרים עשירים וכעת הפכה למחנה פליטים מוקף גדרות תיל, אשר נקרא בידי החיילים השומרים עליהן ׳הגטו׳. אחיה של יונה קריסטל, שהיה חבר אצ״׳ל, היה אחד מהלוחמים שהשתתפו בכיבוש העיר, והיא מתארת, בגאווה בחינוכו הטוב, את סירובו להשתתף בביזה שליוותה זאת:

אחי היה ממשחררי יפו. את רוצה לדעת מה שהוא הביא. את תגידי ממש לא נורמלי. הוא אמר לאמא שלי: ככה גידלת אותי. הוא הביא ערימה כזו של כפתורים, זוג נעלי בית מפלסטיק (שאז עוד לא ידענו מה זה פלסטיק), כתונת לילה מסטן, וצמר. זה לא צמר היה, חלילה, זה ויסטרה. סרגתי לאמא שלי תשעים עיניים אז זה נהיה ככה. ויסטרה זה צמר מלאכותי כזה. אמא שלי אמרה לו: זה מה שהבאת? אז הוא אמר: יכולת ללמד אותי קודם להיות גנב, אני לא. אבל זה הרי נפקדים. זה לא של אף אחד. הוא אמר: שיקחו. אני לא לוקח.

בעלי היוזמה מיהרו להשתלט על הרכוש הנטוש, אבל בגלל שחלק ממנו היה בבעלות יהודית נוצרו מצבים מסובכים. כך מתארת יונה קריסטל את בריחת משפחתה משכונת מכבי ב׳:

פשוט ברחנו. קודם כל הצילו את החיים, עלינו יותר למעלה, ולאט לאט

ש. התחלתם לרוץ?

ת. לא, לא לרוץ, כי זה עוד היה די רחוק מאצלנו. אספנו את הדברים ובאנו לגור, היה שם ברחוב אילת 42, היו כמה דירות ריקות. היו דירות מלאות רהיטים. ואמא שלי עם ההגינות שלה, היא לא נכנסת, אולי הערבי יבוא מחר ויקח. אבל גברת מקלר, מי יבוא? לא לא, היא לא נכנסת.

ש. דירות של ערבים שברחו?

ת. כן. היא נכנסה לדירה, ולמזלנו הרע הדירה הזאת היתה שייכת ליהודי, ואנחנו לא ידענו. והאחיות שלי הנשואות אתנו ביחד. ואמא שלי התחננה: בית מלא דירות, לכו לדירה אחרת. כולנו נתקענו בדירה הזאת. תבעו אותנו למשפט, ושילמנו, וזה סיפור מההפטרה.

גם הבנין שליד ביתי, בית משפחת חינאווי, ננטש על ידי בעליו. בבואי לתאר בפני עצמי את שאירע לרכוש משפחה זאת אני מגדיר זאת כמו גברת מקלר, כגנבה וגזל. איני יכול להבין או לקבל את ההגיון העומד מאחורי ׳חוק נכסי נפקדים׳ ואני חושב שעד שלא יתוקן העוול הנוראי שגרם הוא מכתים מוסרית את מדינת ישראל, והופך אותה לישות שראשית עושרה מבוססת על פשע שרירותי

ד״ר צבי אלפלג, שהערבית שלמד בשכונת מכבי שימשה אותו בקריירה הצבאית שפיתח, מתאר מפגש שהיה לו עם אחד מבעלי האדמות שרכושם נגזל, שהפך לפליט ברצועת עזה:

כשאני התמניתי פעם ראשונה כמושל עזה אחרי מבצע ׳קדש׳ ונסעתי ברכב מוקף אנשי צבא וראש העיריה וכו׳ וכו׳. והבחנתי בתוך הקהל שהלכו ברחוב באדם שהלך עם המסבחה, עם המחרוזת הכחולה. פגשתי, ראיתי את, נדמה לי שקראו לו מחמוד אבוחאדרה. אבוחאדרה הוא היה איש עשיר, בתים ברחוב יפותלאביב היו שייכים לו, וגם שכונה שנקראה על שם המשפחה שלו. אבוחאדרה זה השכונה שהיתה, אם את הולכת מיפו לתלאביב, ברחוב יפותלאביב, איפה שמתחיל רחוב לוינסקי, שזה ממש מול רחוב שלוש, טיפה הלאה, מול וגנר. שם היתה שכונת אבוחאדרה, גם כן שכונה של צריפים. שמה גרה משפחת מונק, שאפשר עד היום הזה, לפעמים אני שומע ורואה אותם. ואז אני ראיתי את האיש הזה, ושאלתי: מי זה? אמרו לי: פליט. הם התפלאו מה. אני ביקשתי לדבר אתו כדי לוודא שזה האיש. שאלתי אותו: האם אתה לא אבוחאדרה מיפו? הוא אמר: כן. אנחנו שהיינו ילדים והיינו מנסים לעבור את הכביש משכונת מכבי מול מכבי, או שהיינו משחקים ברחוב, הוא היה לו קורבן [שומר ראש פרטי] שהוא היה רץ אחרינו ומכה אותנו. היה לעתים קרובות גם שיכור, עם תרבוש אדום. ופתאום הוא הולך שמה. הילד הזה שברח ממנו כשראה אותו מרחוק הפך להיות פה מושל והוא הפך להיות הפליט. ואז התקיים דיאלוג של כמה דקות בינינו. ואני שאלתי אותו: ממה אתה מתקיים? והוא אמר לי: כל שבועיים אנחנו מקבלים מזון, זאת אומרת, המזון מהאונר״א, על זה קיומו.

זה לא בסדר. אדם עשיר לא אמור להפוך לפליט עני ונתמך סעד בעקבות מלחמה שלו לא היה חלק בה. זכויות בעלות פרטית לא צריכות להיגזל בתירוצים חוקיים מפוקפקים, תוך ניצול של בירוקרטיה על מנת להצדיק זאת. ואם הנכבה, אסונו של העם הפלסטיני ב– 1948, היא מושג גדול ומעורר התנגדות, מאחר ולכאורה נטבע כמשקל נגד לשואה, הרי שכאן יש משהו פשוט הרבה יותר להבנה, לא מסובך בכלל. נדל״ן. יום אחד בתים ואדמה שייכים למישהו, אפילו הרחוב קרוי על שם משפחתו, ופתאום לא, בלי שום פיצוי או הכרה. הבתים עדיין עומדים, הרחוב עדיין מוביל מפה לשם, אבל למי שהקים אותם על אדמתו כבר אין שום זכות מוכרת אליהם. זה לא בסדר.

*

הרחובות והשכונות ביפו נקראו על ידי בעלי העניין בהם. כך נקרא רחוב אלאמריקאן על שם המתיישבים האמריקאים, חסידיו של אדאמס, רחוב אבוחודרה על שם המשפחה בעלת האדמות ומרכז וולובלסקי על שם היזם שהקים בו את מבני התעשייה. תושבי שכונת מכבי בחרו בעצמם בשם שכונתם, אבל גם זה ניתן מסיבה גיאוגרפית, עקב קרבתם לנקודת ציון מוכרת. כעת, עם כיבוש יפו, ובמקביל להיעלמות הכמעט מוחלטת של תושביה המקוריים, נמחקו שמות רחובותיהמפת תל אביב 1949

במפה זו, שפורסמה בשנת 1949 על ידי עירית תלאביב, ניתן לראות איך קו הגבול בין שתי הערים משתקף בשמות הרחובות העדכניים. שמות הרחובות של שכונת פלורנטין, אשר סופחה לתלאביב בסוף שנת 1948, נשמרו, גם מאחר ותושביה המשיכו לחיות בה ובעיקר בגלל שהיו עבריים במקורם. רחוב אלאמריקאן הוא כעת רחוב 306. שרטוט רשת הרחובות באזור מגורי, בין שכונת פלורנטין לרחוב 1, שעתיד להפוך לשדררות ירושלים, הוא שילוב של מציאות ומשאלת לב, כפי שמתבטא בדרך החוצה את שטחה של שכונת מכבי, שבתקופה זו עדיין אינה קיימת במציאות.

על יפו העיר הושת, לאחר כיבושה, משטר צבאי, כאשר האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מוסד שהוקם בחופזה במסגרת משרד האוצר, נעזר בצבא על מנת לרכז את הרכוש הנטוש, רהיטים, מכונות, חפצי ערך, ספרים, חומרי גלם, בגדים וטקסטיל, במחסנים גדולים בגבעת הרצל. גל העלייה המתגבר, שחרור חיילים מהצבא ונסיונות מקומיים להשיג פיצוי על רכוש ובתים שאבדו במלחמה, יצרו מצב של כמעט תוהו ובוהו בערים הגדולות. כך מתואר, בדו״ח של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הנסיון הכושל לשלוט בחלוקת השלל:

עם גבור העליה בקיץ 1948 החלו המוסדות המטפלים בעליה וכן העולים עצמם לתבוע שישחררו חלקי עיר שהיו שטחים כבושים ועוד היו בהם מחסנים, חנויות, שהסחורה טרם הוצאה מהם וכן מפעלי תעשיה ומלאכה.

בחיפה החל משרד המפקח למסור דירות למדור הקליטה של הסוכנות עוד בחודש יולי. הכונה היתה למסור את הדירות ובתי העסק איזור אחרי איזור, במדת [היותם] פנויים מסחורות. הסדר שנקבע לא נשמר. מאות משפחות עולים הופלשו לדירות וזה גרם לאנדרלמוסיה הן באסוף הסחורות והן בחלוקת הדירות.

ביפו היה המצב חמור פי כמה. פתיחת חלק מהעיר נקבע ל– 10 בספטמבר ואף נקבעה חלוקה מסוימת של הבתים למחלקת הקליטה, למוסדות הצבא, לפקידי הממשלה שהועברו מירושלים ולידי המשקים המפונים שגרו עד אז בבתי הספר בת״א ולמשפחות חיילים. מחלקת הקליטה הפרה את הסדר וארגנה פלשה של מאות משפחות בעזרתו של מפקד חילות יפו לפני התאריך שנקבע לפתיחת העיר לקליטת תושבים אזרחים. הממשלה הטילה על ועדה לטפל בחלוקת דירות ביפו וזו אף התכנסה לישיבות והגיעה למסקנות מוסכמות, אולם הסדר הטוב שוב הופר והפעם ע״י קציני הסעד שהפלישו מאות משפחות חייליםוכך אוכלסה יפופלישות ופלישות שכנגד.

[…]

בהעדר שלטון יציב מבחינת הסדר האזרחי ביפו, נמשכים יום יום מעשי הפקרות מראשית כבושה של העיר ואיכלוסה בתושבים יהודים. ידי עובדי משרדנו קצרו מלהלחם בתופעות של פלישות לדירות חכורות שגרים בהם, לדירות בלתי גמורות, לחנויות שהושכרו ועומדו להחכר, גניבת חמרים מבנינים לא מתוקנים להקמת קיוסקים במקומות שונים בלי רשיון. עזרת המשטרה מעטה והמשטרה הבצאית [הצבאית] באין. […]

אנו תולים תקוה מרובה מבטול הממשל הצבאי משטח יפו כולו, העברת השרותים לידי עירית תלאביב והקמת משטרה ומוסדות שלטון אזרחיים ראויים לשמם.

[האוצר, האופוטרופוס לנכסי נפקדים, דו״ח על הפעילות עד 31/3/49, עמ׳ 5-6, ארכיון המדינה, ג-5434/3]

בקומת הקרקע בבנין הסמוך לביתי, זה שהיה לפני המלחמה בית משפחת חינאווי, היה מזנון בבעלות יהודית. בפברואר 1949 פנה בעליו, זלמן, במכתב רצוף שגיאות עברית חינניות המצוטט בספרה היפה של תמר ברגר, בבקשה לפקיד עירוני, על מנת שלא ייפתח עסק מתחרה בבנין בחסות חלוקת הביזה:

כפי שנודע לי השבוע זה החרימה משרד של רחוש הניתוש חנות רייקה בא נימצא בית קפה ומסעדה שלי, ברחוב דרך יפו תלאביב בית חנווי (בית ערבי), קדי למסור לאיזה בן אדם בשביל לפתח בה בית קפה מסעדה. בזה אני מודיע לכ. שאני מחזיק כבר באותו הבית זה עשר (10) שנים את העסק שלי, ואחרי כל המאורעות שעברו אל המשפחה שלי והעסק גם סבל מהפצצת ויריות של ערבים ואנגלים יחד, וקמה פעמים היינו מוכרחים בגלל סכנת נפש לאזוב את המקום. ואחשו כשתיקנתי את העסק שלי שאלה בהוצאות מרובות אז פתיחת באתו הבית עוד מסעדה או בית קפה או באר מה שיכל להרוס את העסק וגם של פרנסה של שתי משפחות בנות 8 אנשים שהייתי מרויח בקשי את קיום. בזה הנני מבקש את כבודו מר נדיבי להיתנין ולו לתת רשות לפתיחת עסק דמה לבית קפה ומסעדה באותו הבית.

[מצוטט אצל תמר ברגר, דיוניסוס בסנטר, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ׳ 46-47]

עירית תלאביב לא היתה מעונינת בלקיחת אחריות על יפו. תוכניות ההתפשטות שלה היו צפונה, ובני עדות המזרח, העניים והמהגרים החדשים שהשתלטו על העיר הנטושה נתפשו, אולי בצדק, כנטל שעלול לעכב את התפתחותה. ממשלת ישראל הפעילה את סמכותה והבהירה שהיחס האוטונומי כמעט לו זכתה העיריה עד עכשיו, כמעין ׳עירמדינה׳, פקע, וכפתה עליה לעשות זאת. כך נוצרה תלאביביפו, שם חדש לעיר חדשה, מאוחדת רק לכאורה. האזור בו אני גר, שהיה בשולי שתי הערים, הפך למרחב תפר בין שני חלקי הישות המוזרה הזו.

*

תושבי שכונת מכבי ניסו להתמודד עם המציאות החדשה, אבל מערכת היחסים בינם לבין העיריה הגיעה מהר מאוד לנקודת עימות, עד שהתנהלה באמצעות התקשורת. במכתב למערכת העיתון ׳דבר׳ מאמץ ועד השכונה טון לוחמני בעת שמתוארת השתלשלות העניינים:

שכונת מכבי הישנה היא אגודה שיתופית שלפני 26 שנה רכשו חבריה את אדמתה של השכונה מידי ערבים בדמים תרתי משמע. מאז עברו תלאות רבות על חברי האגודה. בכל המאורעות היו תמיד קיר מגן לתלאביב ולכן סבלו ברכוש ובנפש. במלחמת השחרור נשלחה אש בכל השכונה ורוב השכונה נשרפה. לאחר שהמצב חזר קצת למסלולו, התחלנו לפעול במשרד לנפגעי המלחמה להקים הריסותנו. נתקלנו באבני נגף מטעם המחלקה הטכנית של ע. ת. א. שרצתה להרשות לבנות רק בנינים בני שתי קומות, למרות שמטרים אחדים ברחוק מהשכונה בונים בתים של חמש קומות. לפי תכנית זאת יש לקחת מאדמתנו קרוב ל– 40%. לכבישים וכו׳.

הודענו לעיריה כי בגלל ההכרח לבנות לחברים את הריסותיהם אנו מסכימים לכל תכנית שתהיה ורק שיתנו לנו אפשרות לבנות לכל חברי האגודה. ואז הוחלט שהעיריה רוכשת מהאפוטרופוס שטח אדמה ותעמידו לרשותינו למטרת בניה, בכדי לפצות אותנו בעד השטח שהם מנכים לכבישים, ובעד הסכמתנו לבינינים בני שתי קומות. כשהיה מדובר שהעיריה תעמיד את האדמה הנוספת לרשותנו לא הזכירו שנשתתף בהוצאות קנית האדמה, אולם פתאום הודיעו לנו שבגלל יוקר האדמה גם אנו נשתתף בהוצאות. שוב הסכמנו לדרישה זו והעיקר שיתנו כבר אפשרות להתחלת הבניה.

אך הענין לא זז מהמקום ודוחים אותנו בלך ושוב. הצבור שלנו מעוצבן ומרוגז. ראש העיר אין לו זמן להתפנות לכל הפחות לרבע שעה לקבל את אנשינו ולהסדיר את הענינים ורק מפטם אותנו במכתבים המבטיחים רק אושר וכו׳. שלחנו לו מכתב שאם עד 20 ביולי לא יסודרו הענינים אנו מסלקים מאתנו את האחריות לתוצאות. גם למכתב זה לא נענינו. החלטנו לפנות לראש העיר באזהרה מעל דפי העתון.

[שכונת מכבי הישנה, מכתבים למערכת, דבר, 7.8.1951, עמ׳ 2]

האזהרה המופיעה בסוף המכתב אינה ברורה. במה בדיוק הם מאיימים? העיריה מיהרה לנסח ולשלוח מכתב תשובה אל העיתון, אשר כפי הנראה לא התפרסם, בו השיב מנהל מחלקת נכסי העיריה על הטענות והציג את ועד השכונה כמגזים וכמתעלם מחוסר יכולתו שלו.

[…]הריני לקבוע שהפרטים המובאים במכתב זה גורעים מן האמת האוביקטיבית […]

      1. מצבה המשפטי של שכונת הצריפים ׳מכבי׳ מסובך למדי. היא רשומה בתור אגודה לפי החוק העותומני. הקרקע רשומה בשם האגודה ואילו לחברים ישנה רק זכות באגודה או חצי זכות אובכמה מקריםזכות כפולה. חלק ניכר מבעלי הזכויות אינם גרים כלל במקום מזה שנים רבות. ישנם כאלה שקנו זכויות מבלי שגרו איפעם בשכונה, ואין גם בדעתם להתישב שם. צריפים רבים הושכרו מלפני שנים רבות לדיירימשנה (כ-30 במספר).

      2. מספר צריפים נשרפו בתקופת מלחמת השחרור (אין לומר ״רוב השכונה נשרפה״) והעיריה נגשה לתכנון השטח הזה מתוך מגמה לשוות לאיזור זה, המאוכלס בצפיפות, צורה נאה. לפי ההצעה יוקצו גם מגרשים לצרכי ציבור: גןילדים, בית כנסת וגן, וכדי שלא תגדל ע״י כך ההפקעה הממוצעת המקובלת מאדמות השכונה, רוכשת העיריה קרקע נוספת הגובלת בשכונה. כדי לשפר את תנאי הדיור ייבנו בנינים של שתי קומות בלבד. תמוה הדבר כי ועד השכונה מתגעגע לבנינים בני חמש קומות דוקא.

      3. בצוע התכנית החדשה ובנין הבתים מותנה במדה רבה בהסדר היחסים בין בעלי הזכויות באגודה לבין דיירי המשנה, שלהם הם השכירו את צריפיהם. אולם ועד השכונה סרב עד כה לקחת על עצמו אחריות להסדר זה, ולהבטיח פנוי הצריפים ודיירי המשנה מהשטחים המיועדים לצרכי צבור ומהחצרות שתתהוונה בין הבנינים החדשים. מובן שהעיריה לא תוכל להסכים להעמיס על עצמה נטל נוסף לשכון דיירי המשנה בשעה שבעלי הזכויותשבחלקם גם אינם גרים במקוםיפטרו עצמם מכל דאגה לכך.

      4. בתשובה למכתבו האחרון לראש העיריה הוזמן הועד ביום 18.7.51 לפגישה עם מר ח. לבנון סגן ראש העיריה ומנהל מחלקת ההנדסה, אולם הועד לא בא ואף לא הודיע את הסיבה לכך.

        [מתוארך ל– 17.8.1951 עאת״א, שכונות כללי, א׳4-2211]

בארכיון העיריה נשמרה גם טיוטת מכתב זה, שבה מוצג טיעון אשר נמחק מהנוסח הסופי:

ניתן לפקפק אם טובת טובת המעונינים מחייבת להשאיר את השכונה במקומה הנוכחי, בשכנות לאיזורי מלאכה ותעשיה. ואכן הציעה העיריה, בשלב מסוים של המו״מ, להקצות לאגודת הצריפים ׳מכבי׳ שטח מרוכז אחר שיאפשר שכון בבתים בודדים בעלי דירה אחת או שתים לכל היותר. דבר זה עשוי היה להקל ולהחיש את שכונם של הזקוקים ביותר ללא תלות בהסכמת יתר חברי האגודה, אלא שהועד דחה ישום הצעה זו.

סעיף מחוק זה חושף את המחלוקת האמיתית בין העיריה לבין תושבי שכונת מכבי, כאשר השאלה היא אם איזור זה ראוי או מתאים למגורים, או שעליו להיות מיועד לתעשיה. המתח הזה, בין מגורים לתעשייה, השפיע גם על תושבי שכונת ׳צריפי פלורנטין׳, שמעברו השני של מגרש הפועל הנטוש, שהפך כעת לאתר השלכת אשפה של בתי המלאכה במרכז וולובלסקי. ׳ארגון השכנים בצריפי שכונת פלורנטין׳ פנה אל העיריה בתקווה שתבהיר את העניין:

בשם השכונה כולה קרוב ל 200 משפחות בערך 1000 נפשות פונים אליכם בשאלה חשובה ודחופה מאד. אם אנחנו השכונה של דיירים נכנסת יחד עם מרכז ולובלסקי בתור איזור תעשיה כבדה. או רק דיירים. בזמן אחרון גברה התנועה של בעלי הבתים וגם דיירים מקודם הם גרו בתור דיר ועכשיו הם מוסרים הצריפים לתעשיות כבדות לנצל את ההזדמנות לסחוב יותר כסף לכיסם בלי להתחשב אם השכנים וילדים זקנים חולים להפריע את מנוחתנו. אנחנו פנינו לבעלי הבתים בתור ועד השכונה לא להשכיר לתעשיות. התשובה היתה כאן איזור תעשיה וחוץ מזה היתה התשובה אם נותנים יותר כסף אין אנחנו שואלים לאף אחד.

[מתוארך ל– 27.5.1952]

בראש המכתב, הכתוב כתב יד, נכתבה הערת תגובה של מחלקת ההנדסה: ׳מה אפשר לענות להם?׳חוקי הבנייה באזור נותרו על כנם גם כאשר סופח לתלאביב, כך שפעילות תעשייתית הייתה מותרת בו. כיצד מיישבים את הקונפליקט בין האינטרסים השונים של הדיירים ושל יזמי התעשייה והמלאכה? בית חרושת גדול לסבון פעל בסמוך לשכונת צריפי פלורנטין, ותושביה התלוננו על כך בפניה נוספת אל העיריה: ״מודיעים לך שהבי״ח עובד יום ולילה בלי התחשבות לא משפט בשום דבר. את הריח של סבון ושל סודה קאוסטיק מרגישים בכל השכונה רעל לכל אנשים וילדים״. עוד קודם לכן ניסו לפנות למשטרה, בתקווה שהיא תוכל למנוע את המפגע, אולם זכו בתשובה חדה ולאקונית: ״אתכבד להודיעך כי אין בדעתינו לנקוט בצעדים כל שהם נגד בעלי בית החרושת, אשר בידו רשיון בר תוקף. הרשות בידך להגיש תביעה אזרחית בבית משפט השלום אם רצונך בכך.״

תפישת התכנון בת הזמן שאפה להפרדה מוחלטת ככל האפשר בין אזורי תעשייה, מלאכה, מסחר ומגורים. שכונת פלורנטין ואזור קו התפר בינה ליפו הכולל את מרכז וולובלסקי, שכונת מכבי ושכונת צריפי פלורנטין לא התאימו לחזון אותו אימצה העיר באמצעות תוכנית האב שקיבלה בשנת 1953. אהרון הורביץ, מתכנן ערים אמריקאי שהוזמן על ידי עירית ת״איפו, יישם בתכנית זו את העקרונות אשר הובילו בארצות הברית לשקיעתן של מרכזי הערים הגדולות ולתהליכי פרבור הרסניים, ועוררו עקב כך את הביקורת הקשה שהביעה ג׳יין ג׳ייקובס בספרה ׳מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות׳ (בבל, תל אביב, 2008), ביקורת אשר שינתה את היחס לתכנון ערים ולתפישת השאלה מהי עירוניות מוצלחתתכנית הורביץ צבעונית ויפה

בהסברים לתכנית מצהיר הורביץ: ׳ערבוב שמושי מגורים באזורי מסחר ותעשיה או שמושי מסחר ותעשיה באזורי מגוריםדרכם ליצור משכנותעוני. תושבי אזורים אלה, ילדים בפרט, נתונים לסכנות התנועה. התעשיות סובלות מטענותיהם החוזרות של התושבים. ההצעה היא: לאסור את ערבוב המגורים עם תעשיה ומסחר.׳ בהתאם לכך מסומן בתוכנית אזור רחב המיועד ל׳תעשיה מלאכה והחסנה׳, המתחבר לאזור מסחרי שמיועד לתכנון מחדש. יפו, אשר רוב בתיה מיועדים להריסה ולבניה מחדש, נמצאת מצד אחד של האזורים הללו, ותל אביב הצפונית, אשר תמונה גדולה של רחובותיה מופיעה בתכנית כדוגמא לכיוון הפיתוח הרצוי, מהצד האחר.

קיום ׳משכנותעוני׳, אשר מוגדרים לאו דווקא באמצעות מצבם הכלכלי של דייריהם, אלא מעצם היותם דלים, בלתי ראויים למגורים על פי ׳סטנדרטים מודרניים׳, חורגים מתוך מה שהורביץ תופס כצורת חיים רצויה, הוא בושה שיש למחוק:

לפעמים שומעים את הדעה: ״משכנותעוני קיימים בכל העולם. תל אביב וישראל אינם יכולים להיות טובים יותר״. דעה זו אינה מתקבלת בחשבון, כי תלאביב נבנתה זה עכשיו, כשהרעות והסכנות של משכנותעוני היו ידועות יפה, ובכל העולם החלו כבר בפעולות לחיסולם. יתירה מזו: היהודים באו לכאן כדי לבנות עולם טוב יותר, כדי ליצור חיים טובים לעצמם ולצאצאיהםולא לחזור לחיי הגיטו שאותו נטשו. במידה שהיתה ברירה, הרי הקמת משכנותעוני היתה משגה חמור ויקר. מבחינת הסכנות החברתיות וההוצאות הכלכליותחיסול משכנותהעוני היא בעית תל אביב הקשה והמסובכת ביותר

[אהרן הורביץ, מה תהיה דמותה של תלאביביפו בעתיד? יעת״א, תשי״ד, חוברת 8-9, עמ׳ 12]

ההתרחקות מחיי הגטו דורשת הרס כל מה שמזכיר אותם. במפת ׳משכנות עוני ושטחי מגורים לקימום׳ המופיעה בתכנית, מסומן כל השטח הבנוי של יפו כמיועד ׳להריסה פרט לחלקים טובים׳. פלורנטין ונווה שאנן הם ׳שטחים שאינם ראויים למגורים. הבנינים ישמשו לעסקים ולתעשיה׳. שכונת מכבי הישנה ושכונת צריפי פלורנטין הם חלק ממספר ריבועים קטנים המסומנים במפה כ׳שכונות צריפים להריסה׳. בסך הכל, על פי התכנית, יש להעביר ממקומם ולישב מחדש 87,800 איש, מתוכם 2750 יושבי שכונות צריפים.

הורביץ פרסם תמצית של תכנית האב בעיתון מקצועי של ארגון מתכנני ערים אמריקאי, ובה ביטא ביתר בהירות את כוונותיו לגבי מה שתפס כ׳משכנותעוני׳:

אזורי עוני ודלות

הצמיחה המהירה וקשיי רכישת האדמות בשנים המוקדמות כמו גם הבנייה הגרועה בהיקף רחב של בתים ערבים ביפו, הם הבסיס לאזורי עוני שבהם גרים יותר מ– 100,000 אנשים. עוד 43,000 אנשים חיים באזורי מסחר ותעשייה שאינם ראויים לשימוש למגורים.

תכנית האב מציעה בניה מחודשת הדרגתית של אזורי העוני לאורך תקופה של כנראה שני דורות. חלקים מאזורי העוני ישמשו מחדש לדיור, חלקים לעסקים חדשים ולתעשייה, וחלקים לפארק, במיוחד כזה ששוכן ליד חוף הים.

בקשר לאוכלוסיה המתגוררת באיזורים בלתי מתאימים של מסחר ותעשייה התכנית מציעה מדיניות ארוכת טווח של איסור על כל גידול במתקני מגורים, והסבה הדרגתית של חללי מגורים לשימושים מסחריים ותעשייתיים כשמשפחות עוברות לאזורי המגורים של העיר.

[Aaron B. Horwitz (1954) The Master Plan for Tel Aviv-Jaffa, Israel, Journal of the American [Planning Association, 20:4, p. 181, DOI: 10.1080/01944365408979203

כשהורביץ מדבר כאן על ׳מתקני מגורים׳ הוא מתכוון למוסדות ציבורבתי ספר, גינות, מרפאות, כלומר כוונתו היא שהעיריה תנצל את כוחה, תימנע מלשפר ובכך תרע את תנאי החיים באזורים שגם ככה סבלו מחוסר במוסדות כאלה, על מנת לעודד הגירה פנימית הדרגתית. זהו המרשם שהוביל את פלורנטין ואת יתר שכונות דרום תל אביב למצבן הנוכחי. אמריקאי דפוק, שחושב שהוא יודע מה טוב בשביל מי שחי כאן, שתושבים מבחינתו הם מספרים שצריך לסדר במקום, שהעיר עבורו צריכה להיות מופת של סדר והפרדה. זאת תכנית דוחה והרסנית.

*

לתכנית אב זו, שלמזלה של העיר ותושביה לעולם לא יושמה במלואה, הייתה השפעה רבה על גורלה של שכונת מכבי. ועד השכונה ניסה להמשיך ולקדם את התוכניות לבנייתה מחדש, אבל זה לא הלך לשום מקום. כך כתבו במכתב מיואש, הממחזר טיעונים שכבר הפכו שחוקים:

בזה אנו מבקשים לתת לנו תשובה בלתי מתחמקת בנידון דלקמן:

עד מתי יש לנו לחכות לקבלת רשות לגשת אל אדמתנו ולנצלה. אדמה שרכשנו בדמים תרתי משמע, ושממנה הוגלנו מהמקום בגלל שהיינו לקיר מגן לעיר תלאביב כעשרים וחמש שנים.

אין אנו מחכים למכתבי הבטחות והתנצלויות. אנו דורשים שיחזירו לנו את רכושנו שנגזל מאתנו ע״י עירית תלאביב בגלל חוש דמיון של מומחה מיוחד שרכשו אותו מארצות הברית.

הסחבת כבר עברה כל גבול ואנו מזהירים על התוצאות בהמשכת שיטה זו.

לתשובה חיובית בהקדם אנו מחכים.

[מתוארך ל– 4.3.1954, עאת״א, שכונות כללי, ג׳2211]

במזכר פנימי של העיריה מסביר מהנדס העיר שהסיבה לעיכוב תכנית שיקום השכונה, שכבר אושרה במועצת העיר, היא התנגדותה של רשות הפיתוח, הישות אשר אליה הועברו אדמות הנפקדים, ושמתנהל איתה מו״מ בכדי שתסכים אליה. אבל כנראה שהמשא ומתן הזה לא צלח, מאחר ולאחר זמן מה כותב מהנדס העיר במזכר נוסף:

[…] באתי לידי מסקנה שקיימת אפשרות להרשות לתושבי שכ׳ הצריפים הנדונה להקים בניני תעשיה על חלק מאדמתם בהתאם לתכנית בנוי מיוחדת שעליהם יהיה להגישה לאשור הועדה המקומית. באם תקבל תכנית כזאת את אשור הועדה המקומית, נוכל להמליץ בפני הועדה המחוזית לבנייה ולתכנון ערים על מתן הקלה לטובה הקמת הבנינים הנזכרים לעיל לפני אישור התכנית הכללית לשטח זה. אני מציע פתרון זה רק בהתחשב בסבל תושבי השכונה המחכים להסדר ענינם זה זמן רב.

[מתוארך ל– 6.4.1954]

תודה רבה באמת. שכונת המגורים סומנה, עם המלצה זו, כאזור תעשייה עתידי, שאמור להפוך לכזה באמצעות יוזמת תושביה, שכל מה שרצו מלכתחילה היה לבנות לעצמם בתי מגורים. כמובן ששום תכנית לא הוגשה, אבל יותר לא הייתה כל מניעה להתפשטות בתי מלאכה לתוך השכונה, ושום ציפייה אמיתית לשיקומה. דינה נגזר, לגסוס, להיהרס ולהיעלם.

והרחוב שלידה, רחוב 306, שינה בינתיים את שמו. אבל אספר על זה עוד מעט.

*******

זו רשימת המשך בסדרה שכבר הופכת ארוכה למדי. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

וזה: צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך החלק הבא, והלפני אחרון. מבטיח, כרגיל, שאפרסם ביבליוגרפיה נורמלית בסוף, וגרסה מלאה עם הערות שוליים ראויות. תודה לכל מי שמצליח או מצליחה לשרוד את הקריאה.

צריך לדבר על הרבי: מעין תריס

הלימודים באוניברסיטה לא שינו אותי, קשה להשתנות באמת, אפילו כשצריך, אבל הכניסו קצב חדש לחיי. איים של מידע וידע הופיעו פתאום בים המציאות הרחב שהקיף אותי. נהנתי מזה, במפתיע, להרגיש שהמוח עובד. הייתי שונה מהסטודנטים האחרים, מבוגר ביותר מעשור מרובם, לא מחפש חברה או עסוק בשאלות של ראשית חיים בוגרים. זה די התאים לי. סביבתי המשפחתית, אימי, אבי שעוד גר אז בחו״ל, אבל היה בשלבי חזרה ארצה, תמכו בי, בתקווה שאולי עכשיו אתחיל לממש איזה פוטנציאל נסתר שגלום בי, לעשות משהו עם החיים שלי במקום לגור על מקרר, לשתות ולכתוב ספרים והגיגים שאף אחד לא קורא. גם אני לפעמים חשתי ברצון כזה, קטן, לפרוץ את גבולותי, למצוא לי זהות שאינה מסתגרת, שתהיה לי משפחה משלי. אבל פחדתי לאבד את מה שחשבתי שנותן לי את הכוח לשרוד, המנהגים המקובעים שאימצתי, ההיכרות האינטימית שפיתחתי עם סביבתי הקרובה, שגם היא כבר הפכה למעין משפחה, הבית הקטן והיפה שלי, שאין בו באמת מקום לאף אחד אחר, הדחוס כולו בחפצים וספרים, המרפסת והנוף הנשקף ממנה, הרחוב, השכונה.

התחיל כל העניין של הגרפיטי. כבר כמעט ולא ייצרו כלום באזור התעשייה. מעט בתי מלאכה עדיין שרדו, כמה מפעלי עיבוד מתכת, גלף עץ מומחה, נגריות בודדות. מחסני בדים ובגדים מיובאים השתלטו על החללים הפנויים, והקירות ברחובות התמלאו ביותר ויותר ציורים. אנשי הבגדים אומנם היו מועטים מהפועלים שקדמו להם, אבל לכל אחד מהם היתה מכונית בה נסע ואותה רצה להחנות, ומהמגרש הקטן הגובל בביתי, שהיה חניון בלתי מוסדר, עלו כל היום צפצופים וצעקות. בקומות העליונות של מבני התעשייה גרו עכשיו אנשים. מחירי השכירות טיפסו, אבל אני שילמתי עדיין על פי אותו חוזה ישן שחתמתי עם בעל חנות הדגים. הוא נפטר בינתיים, שבע שנים, ובנו, איש עבודה וכבוד כמוהו, לא דחק בי להעלות את הסכום. הפער בין מה ששילמתי לבין מחיר השוק הפך גדול כל כך עד שאני העליתי לעצמי את שכר הדירה כדי לא להרגיש נצלן.

כנראה שהייתי בדרכי למבוי סתום, אבל לא הבנתי את זה עד שלא יצאתי ממנו. התאהבתי, סוף סוף, במי שאיתה אני עדיין חולק את חיי. איזה מזל היה לי. היא בחרה בי ואני בה. השינוי בא בעקבות זה.

היא גרה לא רחוק, בדירה שכורה קטנה ברחוב היכל התלמוד, מהצד השני של דרך יפו. היה לה חתול פחדן, ארוך גוף ושיער, בגווני אפור, שידע לקבל יפה את הכלב הזקן שלי. הם נהיו חברים. כדי שלא יהיה בודד ישנו ברוב הימים בבית שלה, כשמדי פעם חזרתי לבקר בביתי הישן, לו קראנו, ביננו, ׳הרבי׳. לה היה יותר כסף ממני, אבל כשהחלטנו, בעקבות יוזמה שלה, לחפש דירה משותפת לקנייה, הסתבר שגם משפחתי תהיה מוכנה לסייע, ושבכלל, מסתבר, אני עשיר ובעל פריבילגיות.

חיפשנו בכל מיני מקומות, לא הרבה אבל מספיק כדי להבין ששפת המתווכים, המון פוטנציאל, במרכז העניינים, אזור מתפתח, לא מתאימה לנו. ואז גילינו שבעל מפעל התיקים והארנקים שהיה פעם מול דלת ביתי רוצה למכור את מה שהיה פעם אולם הייצור שלו. מכיוון שהכרתי אותו והייתה ביננו שכנות טובה סגרנו עניין מהר. חבורת פועלים, מהגרים מברית המועצות לשעבר שהתאגדו לחברת שיפוצים, בנתה לנו בית יפה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין שיהיה שלי. את הרהיטים בניתי אני בבית הישן, הרבי, שעוד המשיך לשמש כסטודיו במשך זמן מה.

לבית החדש, מהצד השני של חדר המדרגות, היה נוף אחר. בינו לבין הבניין הסמוך, ששנת ראשית בנייתו, 1936, צוינה בראש שער המתכת שהוביל לחדר המדרגות שלו, הייתה מרפסת גג גדולה, שמאחת מפינותיה אפשר היה לראות פיסה קטנה של ים. מחלונות הסלון נשקפו שמיים יפים. מסגרייה אותה הפעיל הנכד של מי שייסד אותה, ובה עבדו דודיו המבוגרים, הייתה מהצד השני של הרחוב הקטן שנשקף ממרפסת הגג, ועלו ממנה קולות השחזה וברקי אורות ריתוכים. אז עוד לא ידעתי שהרחוב הזה הוא בעצם חלק ממה שהיה הרחוב שלי פעם. לא היה לו שם, רק מספר, 3319.

*

כל הזמן הזה חשבתי שאני גר בתלאביב. יפו הייתה המקום הרחוק, מהצד השני של רחוב אליפלט ומעבר לגבעה, בו מדברים ערבית. כשהתחלתי ללמוד ולהבין את השפה, לאט לאט, בהתאם למגבלותי, התחלתי גם להיות מודע לנוכחותה סביבי, לכתובת הקדשה הכתובה בה, על קיר בניין קרוב, לכך שהיא כתובה, נשמעת ומדוברת מכל עבר. וכשהבנתי שפלורנטין היא יפו, ואזור התעשייה לשעבר בו אני גר הוא יפו, שיערתי שדווקא בגלל זה אני מעדיף אותם על פני תלאביב.

זה לא שאיני אוהב את תלאביב. היא מעניינת ומגוונת, ואני נהנה לחלוף דרכה ולהשתמש בשירותיה. אבל ברוב רחובותיה איני חש מקומי אלא תייר או מבקר. אני מרגיש בה תחושת זרות בלתי מוסברת, חוסר נחת מתמשך, שאין לו שובע. זו בעיה שלי, כמובן, לא של העיר. לי נוח יותר בשוליים, לא במרכז.

דרום תלאביב הוא מושג, אזור וזהות העומדים בפני עצמם. התחנה המרכזית, שכונת שפירא, שכונת התקווה, המציאות שם שונה מזו כאן, למרות נקודות ההשקה. אני בן הרחוב שלי, וזה מקום מסויים מאוד, אחר מכל אלה. השינויים שעבר הרחוב הזה בזמן בו אני חי בו ליוו והשפיעו על השינויים שעברתי אני.

זמן מה אחרי שעברנו לביתינו החדש הייתי צריך לפנות את הבית הישן. עזבתי את הרבי, וזה היה פחות עצוב משחשבתי שיהיה. העברת החפצים הייתה קלה, מצד אחד לשני של חדר המדרגות. המקרר פורק ונזרק, לא נורא. אני אוהב את מי שגר שם עכשיו, שכנינו, בנו של מי ששכרתי ממנו את האולם בזמנו. גם השכנים מלמעלה הפכו לחברים. כעת זהו בניין מגורים נחמד, עם עבר תעשייתי.

*

׳ההיסטוריה של תלאביב׳, סדרת הספרים בעריכתם של יעקב שביט וגדעון ביגר, נועדה להביא ׳סקירה כוללת ושלמה של תולדות העיר תלאביביפו על כל היבטיהמראשיתה, כ״עיר העברית הראשונה״ ה״צומחת מן החולות״ בראשית המאה העשרים, ועד להיותה לעיר מטרופולינית ו״לעיר עולם״ לקראת סופה׳. היא יצאה לאור בין השני 2001-2013, וחולקה לארבעה כרכים, על פי נקודות מפנה שזוהו בתולדות העיר. המעבר בין שני הכרכים הראשונים, ׳משכונות לעיר׳ (2001), ו׳מעירמדינה לעיר במדינה׳ (2007) הוצב בשנת 1936, כקו פרשת מים שמעבר אליו העיר משתנה במהותה: ׳בתקופה הזאת עברה תלאביב תמורות רבות ששינו את האופי האורבני והאנושי שלה. התמורות חלו בעקבות האירועים הדרמטיים שהתרחשו בזירה הביןלאומית בכלל, ובזירה הארץישראלית בפרט׳. לאירועים הגדולים, משני סדרי העולם האלה: המרד הערבי הגדול, מלחמת העולם השנייה, הקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה, היו גם משמעויות מקומיות. הם באו לידי ביטוי באופן דרמטי ברחוב ובאזור שלי, מעצם היותו קו תפר ונקודת מפגש בין אנשים בעלי זהות שונה. יהודים, בריטים, ערבים, גרמנים, עניים ועשירים, פועלים, חיילים ואנשים שגרים פה, מבוגרים וילדים, אורחים לרגע העוברים מפה לשם או מי שנטע כאן שורשים. כולם כאן, מסביב, וחייהם מטלטלים כתוצאה מהמפגש עם המציאות. האזור הזה עומד לעבור מהפכה אדירה שתשנה אותו לחלוטין, וחלק גדול מהגיוון שאפיין אותו, כמו גם קהילות שלמות שראו בו בית, יעלמו לבלי שוב.

צבי אלפלג, שהגיע לשכונת ׳מכבי׳ כילד שהיגר עם משפחתו מפולין, הפך להיות אחד החוקרים המובילים של המרד הערבי הגדול, והראה הבנה למניעים ולמקורות מהם צמחה הלאומיות הפלסטינית. בשירותו הצבאי, בסדיר ובמילואים, שימש כמושל צבאי בזירות שונות: בעזה, בגדה, בלבנון ובמצרים. הוא ייחס זאת לחוויות שעבר בילדותו ולידע שצבר בעקבותיהן:

אגב, כל הסיפור של מושל צבאי, חמש פעמים אחרי כל מלחמה, הכל מתחיל בשכונת מכבי. מהסיבה הפשוטה שהילדים שחיו בסמוך לצריף שלנו היו ילדי בידואים שנטו את אוהליהם באותו מגרש ריק שבין שכונת מכבי לסלמה, איפה ששכונת פלורנטין. פשוט לא היה עם מי לדבר חוץ מאשר ילדים ששפתם היחידה היתה ערבית, ואני התחלתי לדבר ערבית אז, וזה מה שהביא אותי אחר כך לעבודות בצבא שהן היו תמיד בתוך אוכלוסיות ערביות, ובעצם, אפילו למקום הזה [אוניברסיטת תלאביב, בה התקיים הראיון], הספרים שכתבתי שהם כולם בתחום הערבי.

הידידות התמימה בין הילדים העניקה לאלפלג כלים שאיפשרו לו לשלוט ולחקור את דוברי השפה. גם שרה בוכמן מתארת את השכנות הטובה, חוזרת על כך שוב ושוב, כדי להדגיש, שיהיה ברור:

בהתחלה היו לנו יחסים מאד טובים עם הערבים. היה לנו אפילו הועד של השכונה, היה לנו בשכונה ועד, כי השכונה נרשמה כאגודה שיתופית. היה ועד לשכונה, והועד רכש בית של ערבים. הבית הזה צמוד אליו היתה בריכת שחיה. לא בריכה, אולי הערבים איחסנו שם מים או משהו כזה. אבל גם אפשר היה להתרחץ שם. המבנה הזה היתה שייכת לו בריכה. למטה גרו ערבים, המשיכו לגור ערבים בבנין הזה, ולמעלה היה בית כנסת. ואנחנו היינו ביחסים טובים מאד עם הערבים. היו באות ערביות לעשות כביסה אצלנו בבית.

ש. בתחומי השכונה הבנין הזה היה?

ת. כן, זה היה בשטח של השכונה. כי בזמנו כשקנו את זה מהערבים, חלק היה בכלל אדמה חקלאית, לא היו מבנים. אבל החלק הזה קנו את זה, זאת אומרת לפי המדידות ראו שהמבנה הזה שייך לשכונה שלנו. הוא בנוי על השטח. ואז הקימו שם בית כנסת. ולמטה המשיכו לגור ערבים, כי אי אפשר היה כנראה להוציא אותם. היינו ביחסים טובים. היה בית כנסת למעלה ולמטה היו ערבים, והם לא הפריעו לנו לעלות. ההיפך, היינו אתם ביחסים מאד טובים. אני זוכרת שהם היו עושים חוביזה וכל מיני דברים כאלה, והיינו ממש בידידות אתם, והיו ערביות שהיו באות לעשות אצלנו כביסה, והיו כמה ערבים שהתיידדו כל כך, אפילו למדו לדבר יידיש. היו מביאים ירקות על חמורים לשכונה למכור. היינו אתם ביחסים מאד טובים, עם הערבים.

כל זה הוא כמובן הקדמה למה שיבוא אחר כך. בוכמן מציינת את היחסים הטובים כרקע לעימות הבלתי נמנע. הערבים שהיא מתארת משתלבים בחיי השכונה מכיוון שאי אפשר לסלק אותם, הם מסתפחים אליה כמשהו שבא עם השטח עליו נבנתה, כדיירי בית הבאר שמסתבר ככלול בה. בית הכנסת השכונתי ממוקם בקומה השנייה בבית הבאר כי זהו שטח ציבורי, שבגלל שלא היה חלק מתכנון השכונה הראשוני אינו בבעלות איש. מצחיק איך הערבים שבוכמן מזכירה לומדים יידיש ומוכרים ירקות לתושבי השכונה, בעוד שאצל אלפלג הוא זה שלומד ערבית, אבל כנראה שבאמת מתקיים באזור מרחב משותף, תקשורת רציפה ומערכת יחסים של שכנות מסובכת.

בתקופה זו מוקמת שכונת צריפים קטנה נוספת, מצידה השני של דרך יפותלאביב, אשר נקראת ׳שכונת מכבי ב׳, או ׳מול מכבי׳׳. היא נבנית כהמשכה של ׳ולהאלה׳, שכונת הבנים הטמפלרית, ובסמוך למחנה הצבא הבריטי שבצד תחנת הרכבת. כך מתארת יונה קריסטל (לבית מקלר), אשר גדלה בשכונה, את מיקומה וגבולותיה:

מכביש יפו תלאביב, פנינו ימינה. הבניין הראשון שתחם זה היה בית על שלוש קומות שלא היה מקובל כל כך במקומותינו בשכונה. בית על שלוש קומות שהיה נקרא ׳בית חיות׳. מהצד השני היתה תחנת דלק, בדיוק מעבר לכביש.

ש. שהיתה אז?

ת. כן. גם עכשיו היא תחנת דלק. וסובחי היה מנהל את תחנת הדלק. אני זוכרת אותו מצוין. היה מגן עלינו מפני השבאב. אחרי סובחי גובל מוסך ׳קדר׳. היו כמה אחים. הגענו עד לסוף הכביש הקטן, שבערך מאה מטר, היה כביש לימינה ושמאלה. ימינה היו נגריות ובתי מלאכות. בצד שמאל הבנין הפינתי היה בנין דפוס של ׳קול העם׳, של הקומוניסטים. ובהמשך לרחוב, לפני הדפוס, בסוף הרחוב, למעשה, היה מחנה צבאי.

[ראיון עם יונה קריסטל לבית מקרל על שכונת מכבי ב׳ (מול מכבי), תיק 30-1-13, מיכל 1620, אעת״א. כל ציטוטיה מעכשו הם מראיון זה]

השכונה הייתה בנויה צריפים דלים שנבנו על ידי הדיירים, כמו שכונת מכבי, אבל בשונה ממנה הבעלות על הקרקע נותרה בידי בעל האדמה, שהחכיר להם אותה על בסיס שנתי:

ערבי בשם אבולבן. זה לא שמו האמיתי, אבל היות והוא היה לבקן אז כונה בשם אבולבן. ולעוד אינפורמציה, אם תצטרכו, היה לו אח בשם רפה. הוא היה מטורף, לא היה מזיק, היה צועק כמו טרזן.

ש. אמרת לי שהאדמות היו של אבולבן.

ת. של אבולבן. ו׳מוחראם׳, זה פעם בשנה, אנחנו היינו משלמים כסף, כמו שפה לקרן קימת. הוא היה אדם מאד נחמד, שמר עלינו. וזה לא יאמן, השכונה היתה פתוחה, חלונות פתוחים. ואם נגנב אז קראו לו, והוא הביא הביתה את הדברים שנגנבו.

גם תושבי ׳מכבי ב׳ היו מהגרים ממזרח אירופה, בעלי מלאכה עניים, חלקם בני משפחה של תושבי שכונת מכבי הותיקה יותר. סמיכות השכונה למחנה הצבא הבריטי השפיעה על אופייה. אשה יהודיה שהייתה נשואה לאנגלי גרה עם ילדיה בבית בנוי ליד הכניסה לשכונה, ותושבי השכונה היו מסוגלים לקבל זאת:

והיתה מרגלית בשכונה, היתה בחורה טובה, לא חלילה זנזונת. פשוט התאהבה באנגלי. השכונה שלנו, הנאגלה הראשונה, נקרא בשפה פשוטה, היו אנשים הגונים וטובים. היו המון בנות, לא היו לנו שום מקרים נניח שללא רוצה להגיד הפלה, אבל רומנים סוערים. היתה שכונה ישרה הגונה ולא פנאטית.

ש. לא יצאו לרקוד עם החיילים?

ת. לא, אצלנו לא, בשום פנים ואופן לא. אצלנו בבית ניגשו לאמא שלי, ואמא שלי אמרה: לא, אני מאד מצטערת. וכיבדו את הרצון שלה. אמרה: תראו, אני לא מדברת על אויבים, אתם נוצרים, אנחנו יהודים, לא, ואני מבקשת. איך הם דיברואם אתם הייתם רואים את המימיקה, הייתם מתעלפיםעם הידיים ועם הרגליים.

בין הקהילות הנפרדות מתקיימים קשרים שאינם סותרים, ואולי אף מתקיימים בגלל הדגשת השוני בינהן. קיימת שפת ביניים המאפשרת תקשורת וקיימים כללי התנהגות ומוסר מקומיים שהצדדים שומרים עליהם. חלונות השכונה פתוחים מכיוון שאין גניבות ובדיוק לכן כאשר יש גניבות הרכוש הגנוב מוחזר לבעליו. כולם אנשים טובים.

לאורך דרך יפותלאביב, דרך אילת של ימינו, נבנו בתקופה זו בתי דירות, בעלי קומת מסד מסחרית. קירו האחורי של בנין כזה גובל במרפסת הגג שלי, מרחק מטרים מהשולחן לידו אני יושב כעת. מספרה של תמר ברגר למדתי כי הוא נבנה על ידי אדיב חינאווי, בן למשפחה יפואית מכובדת ועשירה, בעל אדמות שכונת נורדיה, שהיה גם בעל רכוש רב בדרך יפותלאביב, בנינים שאת חלקם בנה בעצמו והשכיר לדיירים. אבל בית זה, שנבנה בין השנים 1936-39, נועד לשמש את משפחתו שלו. רמת הבנייה שלו גבוהה בהרבה מהבנינים שנבנו באותה עת בשכונת פלורנטין. זה ניכר בכל, המעקות המסוגננים ורצפות השיש בחדר המדרגות, דלתות הכניסה המהודרות, גודל הדירות, משכנות המיועדים לעשירים. חינאווי דאג שהבית הזה יבנה טוב ככל שניתן. כשתכנן זאת לא יכול היה לדעת שבקרוב יימצא הבניין מחוץ למרותה של יפו, אך גם לא בגבולה של תלאביב. במהלך שנות המרד הגדול קו הגבול הרשמי בין הערים נשאר בעינו, אבל חלוקת השליטה והאחריות במרחב התערערה, וחופש התנועה בינהן נפגע קשות.

המרד הערבי הגדול, שנקרא גם מאורעות תרצ״ותרצ״ט, ובערבית ת׳אורת פלסטין אלכוברה, התקוממות פלסטין הגדולה, היה הזמן בו נולדה הלאומיות הפלסטינית, בעיקר אל מול התגובה הקשה ואמצעי הדיכוי האכזריים בהם השתמש שלטון המנדט הבריטי. בזירה העירונית הוא הוביל לנתק בין שתי ערים שהיה נראה עד אז שמשלימות זו את זו ואינן חפצות להסתגר האחת בפני רעותה. תושבי השכונות העבריות של יפו, ובראשן שכונת פלורנטין ושכונת שפירא, ניהלו מאבק עיקש במטרה שיסופחו לתלאביב, אבל שלטונות המנדט לא נענו להם, כך שהם נאלצו להקים מנגנון משטר עצמי שמילא את הואקום שנוצר.

קו הגבול בין הקהילות היהודית והערבית נקבע בשטח על פי הזהות הלאומית, בהתאם לתכנית מגירה שהוצאה לפועל:

קווי ההגנה באזורי הספר הגובלים עם יפו הותוו ונקבעו לפי פיתולי המשכנות של האוכלוסיה היהודית. זמן רב לפני המאורעות סייר כל מפקד איזור יחד עם מפקדי הנקודות (כפי שנקראו אז מפקדי העמדות) באזורו, וציין על גבי מפות את הבתים והדירות, בהם גרו משפחות בודדות של יהודים. על מפקדהאיזור הוטלה האחריות לבטחונם, אם על ידי הכללתם בתוך המתוה של קוי הגנה, או על ידי פינוים.

עוד בשנת 1935 נשלחו לאזוריהספר סליליתיל, עמודים ועצים. ואמנם, מספר ימים לאחר פרוץ המאורעות היה קוהגבול משפת הים בדרום לאורך הגבול הדרומי והדרומי מערבי עד שכונת שפירא ברובו גדור וחסום עלידי גדרות ו׳חמורים ספרדיים׳. פעולות ההגנה בחלק זה של תלאביב הצטמצמו, איפוא, בישיבה בעמדות ״מבוצרות״ ומוסוות מאחורי גדרותהתיל. דרכיהגישה אל העמדות ומהן, היו נסתרות מעין האויב, והתנועה התנהלה דרך בתים, חלונות, עליות גג, פרצות בקירות וכדומה.

כך שהאינטרס של ׳ההגנה׳ היה הפרדה מוחלטת וברורה, תוך פינוי של מי שאינו כלול בתחום המוגדר, במידת הצורך. עקרון זה יושם בעיקר באזור כרם התימנים, שכונת ׳קרטון׳ (חארת׳ אל טאנאק בערבית, שכונת הפחים), אלמנשייה