קול הרעם

פרק מתוך ספר שיצא בדפוס. כאן תמצאו את הפרקים הקודמים.

תמונה זו לא הייתה בידי כשכתבתי את הספר. היא צולמה בשנת 1913, אולי לרגל חתונתו של יוליוס, הבכור. ששת האחים עומדים זה אחרי זה, גאים וזקופים, משפחת מתעמלים יהודים שעתידם לפניהם. אריך, הצעיר, בן פחות מ-20. יוליוס בעשור השלישי לחייו. שכבת הגיל לה הם שייכים תהפוך לבשר התותחים במלחמה הנוראית שעתידה לפרוץ. טוב שאינם יודעים מה מצפה להם.

התמונה הבאה צולמה כשנה אחר כך. רוזה ויוליוס היילברון מצטלמים למזכרת. אמנם נישאו לא מזמן, אבל כעת הגיע הזמן להיפרד. זה נראה כמו גן ציבורי, והם שעונים על מעקה נמוך שמאחוריו צמחיה. ימינו מחבקת את מותניה, מרפק היד השניה כפוף, וגב כף יד שעונה על המותן. תנוחת גופו דומה לזו בה צולם כראש המתעמלים היהודים. ראש זקוף, מבט גאה, לא להראות חולשה. כובע הסמל על ראשו מסתיר את הקרחת. הוא כבר לא צעיר כשהיה, וגזרתו הנוכחית אינה מתאימה למדים, שנתפרו כאשר היה רזה יותר. רוזה שעונה עליו, חובקת אותו בידה האחת כאשר השנייה מקופלת מאחורי גבה, אולי נוגעת בכף ידו הכרוכה על מותניה. נראה ששניהם מתענגים על הקרבה, ושנוח להם ביחד. הכתף שלה מתאימה שם, מתחת ליד שלו. הם משתלבים טוב. [אני חש ככה עם אהובתי, מתאים לצידה. זהו מקומי.] יד אחת שלה מונחת בשולי בטנה התופחת. היא בחודש החמישי להריונה.

ועוד צילום, על רקע עירוני. הם יושבים על גדר של מבנה נמוך, שגגו נתמך עמודי שיש. אולי זו הבאר הישנה שניצבת במרכז העיר. לזוג נוסף אדם שלישי, סאלי היילברון. זה האח שהתחתן עם זמרת האופרה ועבר לגור במילאנו. עכשיו הוא שוב כאן, בגרמניה, כי פרצה מלחמה, והוא חזר להלחם עבור ארץ מולדתו.  מאז הצילום הקודם גידל שפם, כמו שני אחיו הבוגרים. סאלי זקוף ומתוח, ימינו מקופלת מאחורי גבו, כדי שלא יהיה אפילו מראית עין של פגיעה בכבוד אחיו הגדול ואשתו, החבוקים לצידו. ביד שמאל הוא אוחז סיגריה.

אצבעותיה שתי ידיה של רוזה כרוכות באצבעותיו של יוליוס. היא לא רוצה לשחרר. רגליו תלויות תחתיו, משתלשלות, כמו של ילד שיושב על ספסל גבוה ממידתו. חליפתו מקומטת. הוא נבוך, לא יודע איך להתנהג ברגע הזה, מעט לפני שהם נפרדים. זה אינו רגע נינוח. שלושתם מפוחדים ומקווים שהכל יעלה בטוב. [טכניקת הצילום וההדפסה יצרה צללים וכתמים מוזרים שהפכו את פניו של יוליוס למסכה כהה. אולי הסרט היה פגום. כעת כבר אי אפשר לתקן זאת.] 

התמונות צולמו בעת שהתייצבו לשירות. כאן הוצבו ביחידותיהם, ומכאן נשלחו ברכבות לאימון קצר, ומשם אל החזית. התמונות צולמו כפי הנראה בחודש ספטמבר בשנת 1914. הם גאים ללבוש את המדים הללו, שהיו שמורים עמם ליום פקודה, ובטוחים שהצד שלהם ינצח במהירות. [כדי להפוך גיוס בעת חירום ליעיל יותר מש״קים כמו יוליוס וסאלי שמרו את המדים שלהם בביתם. לעומת יוליוס, שהשמין קצת. סאלי נראה מאוד בכושר.] אין להם ספק בזהותם. הם חיילים גרמנים בני דת משה. [הגיוס היהודי הנרחב לצבאות הלוחמים הוא הוכחה שהאמנסיפציה הצליחה. עלילת הדם שהתפתחה במהלך המלחמה לפיה היהודים משתמטים מלחימה היא הוכחה לכשלונה.]

המלחמה הגדולה פרצה בגלל שטות, אבל הייתה עניין רציני מאוד. גרמניה הקיסרית התכוננה לעימות הזה ונערכה אליו. היה להם צבא מילואים גדול ותוכניות צבאיות מפורטות. הניצחון  העתידי התבסס על גיוס כללי נרחב, בקנה מידה שנראה היום בלתי יאמן.

[גרמניה הכריזה על גיוס כללי ב-1.8.1914, במקביל להכרזת המלחמה על רוסיה. 3.8 מיליון חיילים גויסו תוך חודשיים, יותר מ-5% מהאוכלוסיה. במשך שנות המלחמה גויסו יותר מ-13 מליון חיילים גרמנים, שהיו כ-20% מהאוכלוסיה. המלחמה הייתה בקנה מידה שקשה לתפוס.] 

הצבא הענקי היה אמור להביס קודם את צרפת, כפי שכבר נעשה בשנת 1871, ואז להפנות את כל כוחו אל רוסיה הצארית, האויב הגדול שבמזרח. [זאת תוכנית שליפן המפורסמת.] הצעיר בששת האחים במשפחת היילברון היה בן 19 עם פרוץ המלחמה, והמבוגר בן 35. הם היו בני הדור שהוכשר ואומן בדיוק למטרה הזו.

[איזה מזל מחורבן. אני מרחם על דור הצעירים הנוכחי, שנאלץ לשאת את מחיר המלחמה הזו. השנתון בו נולדת ושאליו התגייסת קובע חלק גדול מגורלך, ומשפיע על זהותך. איזה רשע, איזה פשע, כל הזין בפברואר תשע. הדקלום הזה טבוע בי למרות הזמן הרב שחלף מאז שהתגייסתי.]

יוליוס היה מפקד זוטר, מש״ק בגדוד חיל רגלים שגויס באזור ברלין. סאלי, לו היה רקע טכני וידיעת שפות, שירת כמתורגמן ביחידת חיל קשר. שניהם היו מבוגרים באופן יחסי למי שגויסו באותה עת. אולי שימשו כמדריכים לחיילים המגויסים הצעירים מהם, שהיו טריים וחסרי ניסיון. פרט לשניהם עוד אח אחד לפחות גויס באותה עת. השאר יגויסו בהמשך. [הגיוס כלל סטודנטים ותלמידי תיכון בני 17-18. חיילים וותיקים שולבו ביחידות השונות כדי לעזור בהכשרתן המהירה ללחימה. הניסיון של יוליוס כראש המתעמלים בבר כוכבא בודאי עזר לו בכך]. 

לא היה מועד שחרור קבוע. הגיוס היה עד סוף המלחמה או עד פציעה או מוות. רחובות הערים התרוקנו באחת מגברים. המדינה כולה הייתה במלחמה, וגם העורף היה חזית. כדי לתרום למאמץ המלחמתי ולהמשיך לייצר כומתות לחיילים המפעל ודאי גייס לעבודה נשים, שהחליפו את העובדים החסרים. העולם התהפך. 

*

יחידת חיל הרגלים אליה שובץ יוליוס נשלחה לבלגיה, כחלק מהארמיה הרביעית, אוסף יחידות שכלל כרבע מליון חיילים, והיה רק חלק מתוך כלל ההתקפה הגרמנית, שכללה שבע ארמיות. הם נעו לעבר החזית, בדרכם לקרב. כוחות מנהלה ליוו אותם. תוך כדי כך דאגו למשלוח וקבלה של דואר, כדי לאפשר לחיילים לעדכן את בני משפחותיהם המודאגים. [המכתבים עברו כמובן צנזורה. זה עדכון חלקי, אשלייה של גילוי לב אינטימי. מה שאסור להגיד לא נאמר בהם.] יוליוס כותב לרוזה, כדי להרגיע אותה וגם את עצמו. הוא מתאר בפירוט את חוויותיו תוך כדי המסע המתמשך אל הלא נודע.

תרגומי המכתבים נעשו על ידי רות נויברגר, אחותה של סבתא יודית. אין בידי את המקור. [תיקנתי חלק מניסוחיה הארכאיים. עברית לא הייתה שפת אמה.]

יוליוס משתתף במסע מלחמה שמוכר בשם ״המירוץ אל הים הצפוני״. כוחות הצבא הגרמני ניסה לפרוץ את ההגנות בבלגיה הנייטרלית על מנת לאגף את הצבא הצרפתי. חיל משלוח בריטי סייע לבלום את היוזמה הזו. 

אי שם על שפת הים הצפוני, 30.10.14, השעה 12:10

אהובתי,

למזלי הכניסו אותי לגדוד מס׳ 1, שמשמש כעתודה. אספר על מה שקרה קודם.

1000 מ׳ לפנינו משתולל מאז הלילה קרב עז, לגדוד 2 שבחזית עמדה מוגנת מול הבלגים, מאחורי פסי רכבת מוגבהים. אנחנו בשוחות מלאות קש שלמזלנו טרי. בעמדות אלה שכב הלילה גדוד 3. כאשר אנחנו שוכבים, עוברים פצועים, בעיקר מיריות בידיים. ביניהם חיילים מהמשלוח שלנו, שהוכנסו לגדוד 2 ויצאו איתו לקרב. רק מעטים נהרגו. כרגע מעבירים שתי קבוצות שבויים בלגיים, בנות 30 ו-60 אנשים. ביניהם כמה קצינים. וכך נשב כאן כמה שעות, אולי כל היום. 

אתמול בבוקר מוקדם קיבלנו קפה מן המטבח הצבאי; יכולנו לאכול ארוחת בוקר ולנקות את הרובים. מפקד הגדוד, שהגיע עם המשלוח שלנו, סא״ל הולצקי (Oberlt. Holtzkey) ברך אותנו קצרות, הבטיח את עזרתו לכל אחד, ודרש מאיתנו משמעת מוחלטת. אני הרי במדים מאז גיל 12 ומשמעת היא בעצמותי. אין אני יודע דבר אחר אלא לציית לפקודה. רק כך מנצחים במלחמות. 

…ב-11:00 נערך מפקד. רס״ן קלרמן, רווק לא צעיר עם זקן קטן אפור, ומקל נצחי ביד, ברך את חיילי המילואים. בין היתר סיפר, שגנבו בלילה את שמיכתו, כאשר שתה מרק, וביקש שלא יגנבו עוד.

קשה להתקדם, מפני שבשטח תעלות רבות אותן הבלגים ממלאים מים וכל אחת ואחת צריך לכבוש לחוד: אנחנו במלחמת ביצורים. האויב שלפנינו הם חיל מצב באנטוורפן; המורל שם נמוך; קרה, שהבלגים עצמם הניחו מעברים בלילה, כדי שנוכל להתקדם ביתר קלות. כאשר אנחנו מתקרבים, הם נכנעים בהמוניהם. הם לא יכולים לסגת בגלל האנגלים, ששוב ושוב תופסים עמדות חדשות ודוחפים את הבלגים קדימה תוך יריות. על כך סיפרו שבויים. בכלל שמענו, שהתושבים שינו את דעתם על האנגלים, כי הם מתחילים להבין שהם רק בשר תותחים עבורם. לכן בגנט היחס אלינו מצוין, בנוגע לאספקה ומגורים, כפי ששמענו מחיילים שעברו שם.

[העיר הבלגית גנט נכבשה על ידי הצבא הגרמני ב-12/10/14, שבועיים וחצי לפני מועד המכתב, כמעט ללא קרב. הכוחות הבלגיים נסוגו כדי שיוכלו להיערך בקו הגנה אפקטיבי, שאותו יחידתו של יוליוס אמורה לפרוץ. הגרמנים לא ציפו שהבריטים יתגייסו לעזרת בלגיה, והמכתב משקף זאת.]

לא צעדנו מרחק רב… 2-3 ק״מ מעבר לגשר צף שכוחות חלוץ בנו מעבר לאחת התעלות. שם היו שוחות שתפשנו. לימיננו הייתה חווה הרוסה. היו שיכלו להשתמש בשוחה כפי שהיא, אני ו-2 חיילים הצטרכנו להכין חדשה. היית צריכה לראות אותי כעובד אדמה, וכאשר אני סוחב אלומות. מצאתי מריצה אותה מילאתי והובלתי למקום. זה קל יותר מאשר לסחוב אלומה אלומה. השוחה נבנתה כ-1.50 מ׳ לתוך גדה משופעת של תעלה קטנה; בדופן האחורי עומקה היה 1 מ׳; בצד שמאל וימין נשארו דפנות דקים מאדמה. לגג שימשו מוטות וקרשים מתוך החווה; מי ששיחק מזלו מצא דלתות שלמות או מדפים מארונות. מעל זה שמים עשב, גושי אדמה, קש; תמיד מערימים קש כמה שאפשר גבוה יותר. את הכניסה סוגרים באלומות. לעיתים קרובות חיילים גומרים עבודה זו – ואז מגיעה הפקודה: לעזוב, קדימה! הפעם גורלנו היה טוב יותר. לאחר שבנינו את מאורת הלילה יכולנו להתרחץ הודות למשאבה שעדיין פעלה בבאר ובעזרת קערה חלודה. כותונת תמימה של ילד קטן שמשה מגבת. המים לא היו ראויים לשתיה, הם סרחו. למי באר תמיד יש טעם של מלח. את המים למטבח מביאים בכמויות גדולות במשלוח, ולנו היה מזל: לא הצטרכנו לחכות לזה. קרוב לעמדתנו, פצצות גרמו לבורות עמוקים עגולים באדמת החמר הרכה ובאחד מהם נאספו מי שתיה רעננים, מהם שאבנו בשמחה. אנחנו זהירים מאוד בקשר לשתיית מים.

[מעניין אם הנסיון בתרמילאות שצבר במהלך מסע המתעמלים לפלסטינה, שהתרחש שנה וחצי לפני מועד המכתב,  עזר ליוליוס. בטוח שהיה מוכן לקשיים יותר מחבריו לשוחה. אני חושב שהיה אדם שאפשר לסמוך עליו, חבר טוב לשוחה, למסע ולקשיים.]

ברגע זה עפה יונה מעלינו גבוה בשמים – מראה שובה לב. 

אחרי שמצאנו מים, צליתי על תנור בחווה שומן במכסה של סיר והכנסתי חתיכות נקניק ולחם – היה טעים מאוד!

כרגע עפו מעלינו פגזים – ד״ש מהאנגלים. הם התפוצצו 1000 מ׳ מאחורינו. על ידינו מוצבים תותחים העונים כפי שצריך. תוך יומיים התרגלנו לרעש הירי עד כדי כך, שכבר אין שמים לב.

[הוא כותב במהירות, עובר מדבר לדבר על פי מה שמתרחש בזמן הכתיבה. כמו בשיחת טלפון: וואי, את לא מאמינה מה ראיתי עכשיו, יונה לבנה!] 

עבודת הבישול הצטרכה להתבצע בזהירות מירבית, כדי שזוהר האש לא יגלה אותנו לאויב. כיסינו את חלון המטבח ושמנו קרש לפני התנור. שני חברי לשוחה היו אסירי תודה על שהזמנתי אותם לארוחה, אחרת לא היה להם מה לאכול לארוחת ערב אלא לחם יבש. בצהרים, כשנכנסנו לעמדות, קבלנו מהמטבח מרק עם אורז טעים, עבה; בערב שלחו קפה. ואח״כ הגיע הזמן לישון. שמנו את האלומות לפני המשכב, עבות ככל האפשר; אח״כ קיבל כל אחד סיגריה והתעטפנו שלושתנו ב-2 השמיכות ששני חברי הביאו; כך ישנו צמודים וחמים. בלילה ב-01:30 התעוררתי מיריות עזות מרובים ותותחים; עד אז ישנתי היטב, אך לאחר מכן פחות. בבוקר, ב-04:30, עזבנו את המקום במנוסה: כאשר מי הים עלו בגאות, הבלגים פתחו את הסכרים, המים בתעלות עלו ונכנסו גם לשוחה שלנו. טיפסנו על הגג ובנינו מקומות משכב אחרים מאלומות הקש. יקירתי, כאשר קוראים על זה, הדבר נשמע מסוכן בהרבה מאשר במציאות. המים לא היו עמוקים, רק ברחנו מפני הלחות. הבוקר קבלנו שוב קפה טוב, ואח״כ התקדמו דרך של רבע שעה. אני מסיים, כי אני רעב. בבקשה, אל תדאגי, המצב אינו מסוכן, כפי שאתם בבית עלולים לחשוש. רק דרוש מאמץ גופני, וככל שידוע לכם, זה לא איכפת לי. אני מקווה שהמכתב יגיע אליכם בקרוב, ושקיבלתם גם את שורותי מאתמול. אם ברצונכם לשלוח חבילה – קוניאק בבקבוק לא שביר…

[בלילה אותו מתאר יוליוס הצבא הבלגי חיבל בסכרים שבלמו את חדירת מי גאות הים, והם החלו להציף את התעלות. המהלך הפך את האזור תוך ימים לביצה טובענית, כמעט בלתי עבירה. דבר זה הכריע, במידה רבה, את תוצאת הקרב, ולתוצאה זו הייתה השפעה מכרעת על המשך המלחמה. יוליוס מתאר זאת כאנקדוטה. הוא עדיין לא מבין שגורל המערכה נחתם.]

ד״ש לבבית, הרבה, הרבה נשיקות

יוליוס

חביבתי, תכתבי גם מה שלומך; את רואה, אין אני מסתיר שום דבר, כי זה מדאיג אותך פחות, מאשר אם אני לא מוסר דבר. ד״ש לאבא ולאמא, לבנים, ולאמך.

יוליוס 

[כשהוא כותב ״אבא ואמא״ הוא מתכוון לאביו ולאמו (שכזכור, הבריזה מחתונתו כאות מחאה על השידוך הלא נאה). זה לא משנה ליוליוס. פירוש החתונה עם רוזה הוא הצטרפות מלאה שלה למשפחת היילברון, ובמשפחת היילברון יש פאפא ומאמה ברורים. רוזה חייבת למחול על כבודה ולמסור את דרישת השלום הזו. המכתב הוא לא רק אליה אלא גם אליהם. אני מתאר לעצמי שכתב גם להם אישית, אבל המכתבים אינם פרטיים, גם מכיוון שברור שנקראו על ידי הצנזורה ובעיקר מפני שהועברו מיד ליד, נקראו בקול בזמן מפגשים משפחתיים, נשמרו בקפידה והוצגו לראווה. בפרסומם כאן אני ממשיך מסורת זו.]

זה היה המגע הראשון של יוליוס עם שדה קרב ממשי. זה ממשיך כך, יום אחרי יום. כשיש רגע זמן הוא כותב עוד גלויה. אולי עבר מישהו לאסוף דואר. הוא בטח מתגעגע, והגוף שלו כואב. הוא כבר לא נער. הוא יכתוב בדיוק מה קורה וינסה להרגיע אותה.

2.11.14

רעייתי האהובה,

אתמול – 24 ק״מ מסע, שעברו עלי ללא סבל מיוחד. בדרך – מנוחה בצהרים. בערב לינה באחד הכפרים. לאחר זמן רב שוב ישנתי במיטה, אך לבוש במדים, כי אם אנו נקראים לפעולה בלילה, אין פנאי להתלבש, ודאי לא לי. [הוא הרי מפקד שצריך להיות דרוך ומוכן לפני חייליו.] אחה״צ יכולתי להתרחץ, להתגלח. חבר נהדר ידע לבשל מרק תפוחי אדמה ומכיוון שיכולתי לתרום שומן, קיבלתי כמה תוספות. יש להניח שלפנינו ימי מסע אחדים. יום יום אנו רואים מטוסים, ולראות איך יורים עליהם, גורם סיפוק רב. [בתקופה זו מטוסים היו חידוש טכנולוגי מסעיר, ושימשו בעיקר למטרות תצפית.] אתמול בלילה והיום אנו שומעים ירי תותחים ללא הפוגה. כאן מספרים שננסי [עיר בצפון מזרח צרפת] נפלה עם 70,000 שבויים. האם זה נכון? את תדעי. [זה לא נכון. הצבא הגרמני כשל בכיבושה של ננסי. אבל חיילים רוצים להאמין שיהיה טוב ושהם מנצחים.] נא לשלוח לעיתים עיתון. מה שלומך, יקירתי? אני מקוה בקרוב לשמוע ממך. אולי בסביבות ה-10. 

ד״ש והרבה נשיקות

יוליוס

חייל אחד יודע לבשל, ליוליוס יש קופסת שומן. הם כבר חברים. המדים ספוגים כל העת במים. התרמיל כבד וחותך בבשר. שמועות מתרוצצות. חוסר הוודאות קשה. לאן מוליכים אותם? יום אחר כך, והם כבר במחנה זמני. סוף כל סוף הגיע מכתב ממנה. הוא קרא אותו בגרון חנוק. ברלין כל כך רחוקה. צריך לענות על השאלות שהפנתה אליו, ולנסות לא להסגיר את הפחד.

בעורף.

3.11.14

יקירתי, 

אני מקוה שמכתבי מגיעים אליך, כי את ודאי מודאגת מאוד; אם לא תקבלי מכתב, תתחשבי בכך, שהמכתבים שלנו עוברים לעיתים דרכים עקלקלות ולכן הם זמן רב בדרך. טרם השתתפתי בקרב.

את שואלת, מה לשלוח לי. ראשית כל – לא יותר מדי, כי התרמיל לוחץ למרות שאני משתדל להכניס מעט ככל האפשר. הכי חשוב לי שומן אווזים, כי אנו חיים בעיקר מלחם צבאי. אולי תוכלי לשלוח את השומן בקופסאות פח שטוחות. אני מבקש גם שוקולדה וסוכריות מנטה, ולעתים עיתון, אולי מהדורת סוף שבוע עם סיכומים על מהלך המלחמה. בכל מקרה אין הרבה זמן לקרוא. אתמול עוד שהינו בשקט יחסי באחד הכפרים, בערב שמרתי ובשעה 24:00 היתה אזעקה. אח״כ יצאנו למסע עד 04:00 ובנינו שוחות, כדי שהאויב לא יוכל לירות עלינו במרוכז. אנחנו שוב בעתודה ויכולתי להתרחץ 3 ימים רצופים! זה מזל גדול. אתמול, בכפר, גם יכולנו לאכול לשובע.

ד״ש לבבית, אהובתי, הרבה נשיקות; ד״ש להורים ולבנים ולידידים

יוליוס

הבקשה לשומן האווזים המותך (׳שמאלץ׳) מבהירה את חשיבות העורף בדאגה לאספקה לצבא. ברלין אמנם במרחק 900 ק״מ אבל החבילות הנשלחות ממנה מסייעות בתזונתם של החיילים. הקשר הדו-כיווני הוא גם בעל משמעות רגשית, כמובן. רוזה נמצאת עם יוליוס בשוחה בבלגיה, והוא איתה בברלין. הקרב, שהוא שב ואומר שעדיין לא השתתף בו, הוא גם הקרב שלה. 

הם נמצאים בעורפו של שדה הקרב, ממתינים לכך שישולבו בלחימה. יש כבר שיגרה מוזרה, ורגעים של שמחה, היום אפשר להתקלח, מחר יגיעו חבילות. אבל הקרב, בו עדיין לא השתתפו, מחכה להם, מזמן אותם אליו. אין דבר קשה מציפייה. לפחות מתחילה להתפתח תחושת שגרה. יום אחר כך הוא כותב לה עוד גלויה. 

בשוחה, 4.11.14

ידידתי,

אתמול יום רגיל. ביום שלפניו יצאנו לדרך ב-24:00 בלילה, צעדנו עד 04:00, תפשנו עמדות נוחות, בהן שכבנו כל היום. בערב: כוננות, ובמקום לבלות את הלילה בוילה הנאה התקדמנו עד לשוחה מסוימת שכוסתה מהר לשם אבטחה – אין מה להשוות עם המקום הקודם. היה קשה במיוחד כי שרר קור עז וסבלנו מאי-נוחות. שמחנו כשיצאנו משם למחרת, לאחר שתיית כוס קפה שהיינו זקוקים לו מאוד ושהצטרכנו לקחת ממקום במרחק חצי שעה הליכה. כעת חפרנו שוחות ובהרגשה של בטחון אנו יושבים בהן ומחכים לבאות. טרם השתתפתי בקרב. [הוא בעצם חוזר על מה שסיפר לה בגלויה הקודמת. אולי לא ידע אם תגיע אליה ואולי הכל מתערבב לו. הגוף כואב מהקור והרטיבות.]

כבר בקשתי לשלוח לי שומן, ואני זקוק גם לגלויות ומעטפות, אך לא יותר מדי בגלל המשקל. אין פנאי לחשיבה נורמלית. אם אני לא כותב, כמו עכשיו, אני ישן או חוטף תנומה ביושבי על התרמיל ולועס טבק. אני מקווה ששלום כולכם טוב ומברך את כולכם מקרב לב; כאשר אני שוכב בשוחה, אני חושב לפעמים על החדר שלנו המרוהט במהגוני אדום – ועליך, המלכה שבו. כאן מסתפקים במועט. נשים כמעט אין רואים.

ד״ש חמה ונשיקות

יוליוס שלך

האם הכתובת של אריך נכונה? האם אינה דיוויזיית המילואים ה-44? [הכוונה לאח הצעיר במשפחת היילברון, שלחם בארמיה השנייה.]

עוד לא השתתפתי בקרב. ניתן לשמוע את קול ההפגזות, את מכונות היריה. הפיקוד הגרמני נואש. הכוחות לא מצליחים לצלוח את השטח הבוצי. גדודים שלמים נטבחים בהתקפות התאבדות חסרות תוחלת. בינהם כאלה שמורכבים מבני נוער מתנדבים, בני 17-19. חלקם צועדים אל מותם הודאי תוך שירת ״גרמניה, גרמניה, מעל הכל, מעל כל דבר בעולם״. [אירוע זה, שאירע או לא אירע או אירע בערך כך, הפך למיתוס לאומי, וזכה לכינוי כמו דתי: ״טבח הנערים התמימים״. השיר ששרו או לא שרו המגוייסים הצעירים הפך להמנון רפובליקת ווימאר לאחר המלחמה והנאצים התייחסו למוות המיותר של הנערים חסרי ההכשרה הצבאית כמודל להקרבה עצמית למען טובת האומה.] הכל תלוי בגורל עכשיו. בגלויה שאיני יודע בדיוק מתי נכתבה, ושיש בידי רק חלק ממה שנכתב בה, יוליוס כותב לרוזה מעין צוואה, הוראות לחינוך הילד או הילדה שבבטנה:

אני משתוקק לדעת מה שלומך, מה שלום הבנים ושלום העומד לבוא. מי יתן ויהיה אדם ראוי לשמו, מסב אושר לנו, לעצמו ולכולם.

אם בת – שתתחתן מוקדם, אם בן – שלא יעשה מוקדם מדי תכניות לעתיד; שיהיה יהודי טוב לפי תפיסתי, וחוץ מזה צריך לחנכו לפי שיטות מודרניות, אך תוך כדי רכישת כבוד לישן.¹

[הגלויה מצוטטת בהקדמה לספר שיצא לאור אחרי מותו של בנו. התאריך שמצויין במקור לא יכול להיות נכון.]

יוליוס אינו אדם דתי, אבל פרט להיותו גרמני טוב הוא יהודי גאה. עבורו אין סתירה בין שני הדברים. הוא מאמין בקידמה ובכבוד. ההמתנה מתמשכת. העפרונות שלקח עמו מתקצרים. קו החזית ושדה הקרב קרוב.

9.11.14

חביבתי,

זה יומיים אנו שוכבים פה בשוחה בקו השני ואין לנו מה לעשות. נמים, קוראים, כותבים. בערב ובבוקר, בדמדומים ובערפל, חיילים הולכים להביא אוכל וקפה, חבילות סיגריות ודואר. לצערי עדין לא היה יכול להגיע מכתב מכם. אני מקוה שלפחות את תקבלי את מכתבי.

כאשר שוכבים בבור זה, 2 מ׳ אורך, 1.25 מ׳ רוחב, 1 מ׳ גובה, חושבים רבות – ומה יפה יותר מאשר זיכרון השעות היפות הרבות שעברו עלי בחברתך. כאן חיים שנית את העבר ולעיתים קרובות את בזרועותי הריקות.

אם שוב תשלחי דבר מה, הוסיפי בבקשה עפרונות עם מכסה. אין לי כבר ואין אני יודע איך אוכל להשיגם.

הארץ שוממה, עזובה כמעט לגמרי, הרוס הכל. מאחורינו בוער אסם, מירי הצרפתים. אמש קבלנו בשורה טובה מהחיילים, שהביאו אוכל: לפי הודעה מטעם חיל האוויר, האנגלים יוצאים מכאן; זה יקל עלינו; אולי לאפריקה, למצרים. העיתונים האחרונים שלנו הם מ-1.11. מה שקרה בינתיים אין אנו יודעים. [האנגלים לא עזבו. הם נאחזו בעקשנות ובגבורה בעמדות ההגנה שלהם והצליחו לעצור את הפלישה הגרמנית.]

ד״ש לכולם, תבקשי נא שיכתבו לי, עם כרטיס תשובה, אחרת אין באפשרותי להשיב; תכתבי לי גם, בבקשה, למי במיוחד עלי לכתוב.

ד״ש חמה לך והרבה נשיקות

שלך יוליוס

וזהו. כנראה שמעט אחרי מועד גלויה זו הגיע סוף כל סוף זמן הקרב. האם קולו רעד, כאשר הפגזים החלו ליפול, והוא נתן את הפקודה להסתער?

ההתקפה הגרמנית נכשלה, כמובן. יוליוס נהרג בה, אבל גופתו לא זוהתה. אולי טבע בבוץ, אולי נפגע מפגז והתפוצץ לחתיכות, אולי נותר מוטל בשדה הקטל שהפך לשטח הפקר, בין קווי החפירות הגרמנים והבריטים. [כ-50% מהחללים הגרמנים לא זוהו ולא הובאו לקבורה מסודרת, שיעור גדול בהרבה מזה של האנגלים והצרפתים אבל נמוך מזה של הרוסים. המדד הזה מצביע באופן גס על היחס לחיי אדם בצדדים הלוחמים.] 

יוליוס הוכרז כנעדר ב-10.11.14. אבל משפחת היילברון ציינה את יום הזיכרון, היארצייט, בתאריך העברי של ההודעה על העדרותו, כ״א בחשוון.

[כ-130,000 חיילים גרמנים נהרגו, נפצעו או הוכרזו כנעדרים בקרב איפר הראשון. כלל האבדות של הצבאות השונים שהיו מעורבים בו עלה על 200,000. הקרב הסתיים עקב התשה של כל הכוחות המעורבים, ללא הכרעה ברורה. תוצאה זו ניבאה את חוסר היכולת של הצדדים להכריע זה את זה. הקרב ביטא את כישלון תוכנית שליפן, והביא להתקבעות קו חזית מחופר בין שני הצדדים, שלא ישתנה משמעותית עד סוף המלחמה. יוליוס, כמו כל חללי הקרב הזה, מת לשווא.]

בנם של יוליוס ורוזה, ארתור היילברון, נולד מעט יותר מחודשיים אחרי מותו. [הוא נקרא על שם האח הצעיר שמת שבע שנים לפני כן מדלקת התוספתן.]

*

אריך, האח הצעיר במשפחה, שאת כתובתו הצבאית ניסה לברר יוליוס, שימש כרובאי, חייל רגלים פשוט. אחרי שהתקבע קו החזית במערב נשלח מזרחה, והשתתף במערכה מול רוסיה הצארית. שם הקרב לא היה סטאטי, גרמניה זכתה בהישגים מרשימים וכבשה שטח רב. אבל במלחמה גם נצחונות עולים בדם. הוא נהרג באזור לובלין, בפולין של ימינו, כשמונה חודשים אחרי אחיו הבכור, ב-3.7.1915. הוא היה בן 19. גם גופתו לא נמצאה וגם הוא הוכרז ראשית כנעדר ורק אחר כך כמת. 

*

הצילום כפי הנראה מקיץ 1917. ארתור הקטן, יתום המלחמה, שכולם קוראים לו אָטֵה, [נהגה כמו המשקה הארגנטינאי מאטה. אולי זה כי ככה ילדים אומרים ואולי כדי ליצור מרחק הכרחי בינו ובין זכרון ארתור היילברון המנוח.] יושב על ברכי דודו, פליקס. [כשכתבתי את הספר הייתי בטוח שמדובר בסאלי, האח שהתחתן עם זמרת האופרה האיטלקית, שאיתו הצטלם יוליוס לפני שיצא לקרב. סאלי שרת כמתורגמן בקו העמדות האחורי, ולכן לא היה ממש בקו האש, אבל המלחמה הייתה קשה לכולם והוא הוכיח את עצמו עד כדי כך שזכה ב״צלב הברזל״, עיטור כבוד על שירות מצויין, שלא היו הרבה יהודים שנשאו אותו. התמונה שהגיעה לידי אחרי שחתמתי את הספר ושהצגתי בתחילת הפרק גרמה להבין שזה אינו הוא אלא אחיו הגדול, ״ההיילברון היפה״. אני מנצל את המהדורה הדיגיטלית כדי לתקן טעות].

בתמונה לא נראה חוף ים אמיתי, אלא תפאורה בסטודיו, דרך ליצור תמונות חופשה גם ללא חופשה. תלולית חול, אוהל הלבשה מפוספס, ציור של גלים וספינה, זיכרון כאילו אמיתי. בתקופה הזו כבר יש מחסור באוכל בברלין. ארשת פניו של פליקס מביעה חשש מתמיד.  המלחמה אמנם רחוקה אבל כל מי שחווה אותה יודע עד כמה היא נוראית, ועד כמה הסיכוי לנצחון מוחלט הוא קלוש. הקרחת בצדעיו מתפשטת. אטה הוא תינוק, כמו שתינוקות. הוא אינו מתמסר למגע של האיש הזר, שמריח מסיגריות. 

בתקופה זו הייתה ביקורת נרחבת בעיתונות הגרמנית על כך שיהודים אינם ממלאים את חלקם במאמץ המלחמתי ומשתמטים משירות. הצבא יזם סקר סודי שהוכיח שאלו שטויות ותעמולה אנטישמית, אבל לא פרסם את הממצאים, כך שהשקר הפך למוסכמה. בני משפחת היילברון בודאי כועסים, מאוכזבים, לא מבינים מדוע מטילים ספק בקורבנם.

זה עוד לא נגמר. 

בסתיו 1917 הבריטים מנסים לפצח את קווי ההגנה הגרמניים, ממש באותו אזור בו נהרג יוליוס היילברון, שלוש שנים לפני כן. קרב זה נקרא ״קרב איפר השלישי״ או ״קרב פשנדל״, והוא הפך לסמל לגיהנום חסר התכלית של המלחמה. במהלך הקרב הארוך הבוץ כיסה את הכל, מטביע אנשים, בהמות וכלי מלחמה. הגרמנים השתמשו בגזים רעילים ובארטילריה והבריטים בהפצצות מהאוויר ובטנקים ששקעו והתחפרו. התקדמות של 8 ק״מ עלתה בכחצי מיליון הרוגים, פצועים ונעדרים משני הצדדים. אלכס היילברון, שהיה בן 27, שירת כרובאי בגדוד חיל רגלים. הוא מת ב-10.10.1917, קילומטרים ספורים מהמקום בו נהרג אחיו. גופתו לא זוהתה ונטמנה בקבר אחים. [הוא היחיד משלושת האחים שנפלו למען גרמניה ששמו מוזכר על מציבת קבר רשמית, בבית קברות שנמצא ליד המקום בו נפל. איני חושב שאבקר שם אי פעם.]

1. אטה מירון, יעקב שמעוני, שלך בידידות, התכתבות, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ׳ 9 ↩︎