קול הרעם

שיוויון הזכויות שהוענק ליהודים במערב אירופה הניע מספר תהליכים בתוך הקהילות היהודיות. הוא אפשר את השתלבותם המהירה בחברה הכללית כחלק מהלאום החדש שהמדינות השונות שאפו לכונן, ובכך שינה גם את האפשרויות שנפתחו בפני היהודים וגם את תרבותם וזהותם. יהודים שחיו בגרמניה הפכו לגרמנים. יהודים שחיו בבריטניה הפכו בריטים. מדינות הלאום דרשו הזדהות מוחלטת ושותפות גורל מאזרחיהן, והיהודים היו חלק מהאזרחים הללו. עבור רובם זה היה מובן מאליו. כשארצך במלחמה אתה תומך בה והאויב של ארצך הוא תמיד גם האויב שלך. אידיאולוגיות קוסמופוליטיות וזהויות חוצות לאום כמו דת או מעמד התגלו כמשניות לפטריוטיות. הסוציאליזם ואחוות מעמד הפועלים לא מנעו מפרולטרים בני אומות שונות להרוג אלה באלה. כך גם האחווה היהודית והרעיון הציוני. הכל נדחק הצידה למען ניצחון המולדת. פטריוטיות, רגש מסמא, בסיסי ואוטומטי, הייתה הדלק שהניע את מכונת המלחמה.                       

יהודים שירתו בצבאות המדינות השונות שהשתתפו במלחמה הגדולה, ושיעורי ההתנדבות והגיוס מקרבם עלה על שיעורם באוכלוסייה. 

כל אחיה של הדוויג היו בגיל גיוס. יוליוס, אחיה הבכור, היה בן 35 עם פרוץ המלחמה. הוא היה עורך דין. לפי עדות אחות סבתי סירב להיות מוכר כדוקטור מאחר שחשב שיותר מדי ׳טיפשים׳ נשאו תואר זה. מעט לפני המלחמה התחתן עם אלמנה צעירה, שלה היו שני בנים קטנים להם שימש כאב חורג. אימו התנגדה לנישואים ולא השתתפה בחתונה. בעת שגויס הייתה רוזה, אשתו, בהריון, נושאת את בנם המשותף. 

תוכנית המלחמה הגרמנית, ׳תוכנית שליפן׳, התבססה על איגוף הביצורים הצרפתיים דרך בלגיה הנייטרלית. המטרה הייתה הבסת הצבא הצרפתי במהירות האפשרית, כדי להפנות את מירב הכוח לאימפריה הרוסית ולא להסתבך במלחמה בשתי חזיתות. אבל המהלכים המתוכננים לא בוצעו במלואם, ההתנגדות הבלגית לכיבוש הגרמני הייתה חזקה מהצפוי ובריטניה, שלה הייתה ברית עם בלגיה וצרפת, הצטרפה למערכה. הצבא הצרפתי בשיתוף חיל המשלוח הבריטי הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני, כך שבמקום מלחמה של תנועה וכיבוש החל להתבסס קו חזית שבו התחפרו הכוחות אלה מול אלה. עוד ועוד כוח אדם, בשר תותחים, גויס, הוכשר במהירות ונשלח להילחם ולמות.

יוליוס, שהיה בעל הכשרה צבאית, גויס לדיוויזיית המילואים השישית, שהייתה חלק מצבא המילואים השלישי. חיילה באו מפרובינציית ברנדרבורג שבפרוסיה, בה נמצאת ברלין. הוא שלח לאשתו ההרה מכתב וסדרה של גלויות המתארות את חוויותיו. הן תורגמו על ידי רות, אחותה של סבתא יהודית, וצורפו לתיאור תולדות משפחתה. אביא אותם כאן, בתיקוני לשון קלים. הם עדות למה שעבר על חייל יהודי-גרמני אחד, בדרכו לקרב. בוודאי נקראו שוב ושוב על ידה ועל ידי בני משפחתו, כמזכרת אחרונה. הם כוללים דיווח על התנאים בחפירות ועל התנהלות החיילים בה, על הציפייה המתמשכת והתקווה לבשורות טובות. אין במה שכתב יוליוס ביקורת או היסוס. הוא שלם עם התפקיד שהוא ממלא, מאמין ומזדהה לחלוטין עם הצד בו הוא נלחם. 

אי שם על שפת הים הצפוני, 30.10.14, השעה 12:10

אהובתי,

למזלי הכניסו אותי לגדוד מס׳1, שמשמש כרזרבה. אספר על מה שקדם.

1000 מ׳ לפנינו משתולל מאז הלילה קרב עז, לגדוד 2 שבחזית עמדה מוגנת מול הבלגים, מאחורי פסי רכבת מוגבהים. אנחנו בשוחות מלאות קש שלמזלנו טרי. בעמדות אלה שכב הלילה גדוד 3. כאשר אנחנו שוכבים, עוברים פצועים, בעיקר מיריות בידיים. ביניהם חיילים מהמשלוח שלנו, שהוכנסו לגדוד 2 ויצאו אתו לקרב. רק מעטים נהרגו. כרגע מעבירים שתי קבוצות שבויים בלגיים, בנות 30 ו-60 אנשים. ביניהם כמה קצינים. וכך נשב כאן כמה שעות, אולי כל היום. 

אתמול בבוקר מוקדם קבלנו קפה מן המטבח הצבאי; יכולנו לאכול ארוחת בוקר ולנקות את הרובים. מפקד הגדוד, שהגיע עם המשלוח שלנו, סא״ל הולצקי (Oberlt. Holtzkey) ברך אותנו קצרות, הבטיח את עזרתו לכל אחד, ודרש משמעת מוחלטת. אני הרי במדים מאז גיל 12 ומשמעת היא בעצמותי. אין אני יודע דבר אחר אלא לציית לפקודה. רק כך מנצחים במלחמות. 

…ב-11:00 נערך מפקד. רס״ן קלרמן, רווק לא צעיר עם זקן קטן אפור, ומקל נצחי ביד, ברך את המילואים. בין היתר סיפר, שגנבו בלילה את שמיכתו, כאשר שתה מרק, וביקש שלא יגנבו עוד.

קשה להתקדם, מפני שבשטח תעלות רבות אותן הבלגים ממלאים מים וכל אחת ואחת צריך לכבוש לחוד: אנחנו במלחמת ביצורים. האויב שלפנינו הם חיל מצב באנטוורפן; המורל שם נמוך; קרה, שהבלגים עצמם הניחו מעברים בלילה, כדי שנוכל להתקדם ביתר קלות. כאשר אנחנו מתקרבים, הם נכנעים בהמוניהם. הם לא יכולים לסגת בגלל האנגלים, ששוב ושוב תופסים עמדות חדשות ודוחפים את הבלגים קדימה תוך יריות. על כך סיפרו שבויים. בכלל שמענו, שהתושבים שינו את דעתם על האנגלים, כי הם מתחילים להבין שהם רק בשר תותחים עבורם. לכן בגנט היחס אלינו מצוין, באשר לאספקה ואיכסון, כפי ששמענו מחיילים שעברו שם.

לא צעדנו מרחק רב… 2-3 ק״מ מעבר לגשר צף שכוחות חלוץ בנו מעבר לאחת התעלות. שם היו שוחות שתפשנו. לימיננו הייתה חווה הרוסה. היו שיכלו להשתמש בשוחה כפי שהיא, אני ו-2 חיילים הצטרכנו להכין חדשה. היית צריכה לראות אותי כעובד אדמה, וכאשר אני סוחב אלומות. מצאתי מריצה אותה מילאתי והובלתי למקום. זה קל יותר מאשר לסחוב אלומה אלומה. השוחה נבנתה כ-1.50 מ׳ לתוך גדה משופעת של תעלה קטנה; בדופן האחורי עומקה היה 1 מ׳; בצד שמאל וימין נשארו דפנות דקים מאדמה. לגג שימשו מוטות וקרשים מתוך החווה; מי ששיחק מזלו מצא דלתות שלמות או מדפים מארונות. מעל זה שמים עשב, גושי אדמה, קש; תמיד מערימים קש כמה שאפשר גבוה יותר. את הכניסה סוגרים באלומות. לעיתים קרובות חיילים גומרים עבודה זו – ואז מגיעה הפקודה: לעזוב, קדימה! הפעם גורלנו היה טוב יותר. לאחר שבנינו את מאורת הלילה יכולנו להתרחץ הודות למשאבה שעדיין פעלה בבאר ובעזרת קערה חלודה. כותונת תמימה של ילד קטן שמשה מגבת. המים לא היו ראויים לשתיה, הם סרחו. למי באר תמיד יש טעם של מלח. את המים למטבח מביאים בכמויות גדולות במשלוח, ולנו היה מזל: לא הצטרכנו לחכות לזה. קרוב לעמדתנו, פצצות גרמו לבורות עמוקים עגולים באדמת החמר הרכה ובאחד מהם נאספו מי שתיה רעננים, מהם שאבנו בשמחה. אנחנו זהירים מאוד בקשר לשתיית מים.

ברגע זה עפה יונה מעלינו גבוה בשמים – מראה שובה לב. 

אחרי שמצאנו מים, צליתי על תנור בחווה שומן במכסה של סיר והכנסתי חתיכות נקניק ולחם – היה טעים מאוד!

כרגע עפו מעלינו פגזים – ד״ש מהאנגלים. הם התפוצצו 1000 מ׳ מאחורינו. על ידינו מוצבים תותחים העונים כפי שצריך. תוך יומיים התרגלנו לרעש הירי עד כדי כך, שכבר אין שמים לב. 

עבודת הבישול הצטרכה להתבצע בזהירות מירבית, כדי שזוהר האש לא יגלה אותנו לאויב. כיסינו את חלון המטבח ושמנו קרש לפני התנור. שני חברי לשוחה היו אסירי תודה על שהזמנתי אותם לארוחה, אחרת לא היה להם מה לאכול לארוחת ערב אלא לחם יבש. בצהרים, כשנכנסנו לעמדות, קבלנו מהמטבח מרק עם אורז טעים, עבה; בערב שלחו קפה. ואח״כ הגיע הזמן לישון. שמנו את האלומות לפני המשכב, עבות ככל האפשר; אח״כ קיבל כל אחד סיגריה והתעטפנו שלושתנו ב-2 השמיכות ששני חברי הביאו; כך ישנו צמודים וחמים. בלילה ב-01:30 התעוררתי מיריות עזות מרובים ותותחים; עד אז ישנתי היטב, אך לאחר מכן פחות. בבוקר, ב-04:30, עזבנו את המקום במנוסה: כאשר מי הים עלו בגאות, הבלגים פתחו את שערי המים, המים בתעלות עלו ונכנסו גם לשוחתנו. טיפסנו על הגג ובנינו משכבים אחרים מן האלומות. יקירתי, כאשר קוראים על זה, הדבר נשמע יותר מסוכן בהרבה מאשר במציאות. המים לא היו עמוקים, רק ברחנו מפני הלחות. הבוקר קבלנו שוב קפה טוב, ואח״כ התקדמו דרך של רבע שעה. אני מסיים, כי אני רעב. בבקשה, אל תדאגי, המצב אינו מסוכן, כפי שאתם בבית עלולים לחשוש. רק דרוש מאמץ גופני, וככל שידוע לכם, זה לא איכפת לי. אני מקווה שהמכתב יגיע אליכם בקרוב, ושקיבלתם גם את שורותי מאתמול. אם ברצונכם לשלוח חבילה – קוניאק בבקבוק לא שביר…

ד״ש לבבית, הרבה, הרבה נשיקות

יוליוס

חביבתי, תכתבי גם מה שלומך; את רואה, אין אני מסתיר שום דבר, כי זה מדאיג אותך פחות, מאשר אם אני לא מוסר דבר. ד״ש לאבא ולאמא, לבנים, ולאמך.

יוליוס 

הגלויה הבאה מתוארכת שלושה ימים אחר כך. ניכר שנכתבה תוך כדי תנועה, כעדכון חטוף. 

2.11.14

רעייתי האהובה,

אתמול – 24 ק״מ מסע, שעברו עלי ללא סבל מיוחד. בדרך – מנוחה בצהרים. בערב לינה באחד הכפרים. לאחר זמן רב שוב ישנתי במיטה, אך לבוש, כי אם אנו נקראים לפעולה בלילה, אין פנאי להתלבש, וודאי לא לי. אחה״צ יכולתי להתרחץ, להתגלח. חבר נהדר ידע לבשל מרק תפוחי אדמה ומכיוון שיכולתי לתרום שומן, קיבלתי כמה תוספות. יש להניח שלפנינו ימי מסע אחדים. יום יום אנו רואים מטוסים, ולראות איך יורים עליהם, גורם סיפוק רב. אתמול בלילה והיום אנו שומעים ירי תותחים ללא הפוגה. כאן מספרים שננסי (עיר בצפון מזרח צרפת) נפלה עם 70,000 שבויים. האם זה נכון? את תדעי. נא לשלוח לעיתים עיתון. מה שלומך, יקירתי? אני מקוה בקרוב לשמוע ממך. אולי בסביבות ה-10. 

ד״ש והרבה נשיקות

יוליוס

יום אחר כך הוא כותב שוב. כנראה שקיבל בינתיים מכתב או גלויה ממנה, והוא עונה על השאלות שהפנתה אליו.

בעורף.

3.11.14

יקירתי, 

אני מקוה שמכתבי מגיעים אליך, כי את ודאי מודאגת מאוד; אם לא תקבלי מכתב, תתחשבי בכך, שהמכתבים שלנו עוברים לעיתים דרכים עקלקלות ולכן הם זמן רב בדרך. טרם השתתפתי בקרב.

את שואלת, מה לשלוח לי. ראשית כל – לא יותר מדי, כי התרמיל לוחץ למרות שאני משתדל להכניס מעט ככל האפשר. הכי חשוב לי שומן אווזים, כי אנו חיים בעיקר מלחם צבאי. אולי תוכלי לשלוח את השומן בקופסאות פח שטוחות. אני מבקש גם שוקולדה וסוכריות מנטה, ולעתים עיתון, אולי מהדורת סוף שבוע עם סיכומים על מהלך המלחמה. בכל מקרה אין הרבה זמן לקרוא. אתמול עוד שהינו בשקט יחסי באחד הכפרים, בערב שמרתי ובשעה 24:00 היתה אזעקה. אח״כ יצאנו למסע עד 04:00 ובנינו בורות, כדי שהאויב לא יוכל לירות עלינו במרוכז. אנחנו שוב ברזרבה ויכולתי להתרחץ 3 ימים רצופים! זה מזל גדול. אתמול, בכפר, גם יכולנו לאכול לשובע.

ד״ש לבבית, אהובתי, הרבה נשיקות; ד״ש להורים ולבנים ולידידים

יוליוס

למחרת הוא מפרט מעט יותר על שתיאר בקצרה. אולי הוא חושש שרק חלק ממכתביו יגיעו ליעדם ולכן חוזר על דבריו. הבקשה לשומן האווזים המותך (׳שמאלץ׳) מבהירה את חשיבות העורף בדאגה לאספקה לחיילים. ברלין אמנם במרחק 900 ק״מ אבל החבילות הנשלחות ממנה מסייעות בתזונתם. הקשר הדו-כיווני הוא גם בעל משמעות רגשית, כמובן. רוזה היילברון, אשתו, נמצאת עם יוליוס בשוחה בבלגיה, והוא איתה בברלין. הקרב, שהוא שב ואומר שעדיין לא השתתף בו, הוא גם הקרב שלה. 

בשוחה, 4.11.14

ידידתי,

אתמול יום רגיל. ביום שלפניו יצאנו לדרך ב-24:00 בלילה, צעדנו עד 04:00, תפשנו עמדות נוחות, בהן שכבנו כל היום. בערב: ״הכון״ ובמקום לבלות את הלילה בוילה הנאה התקדמנו עד לשוחה מסוימת שכוסתה מהר לשם אבטחה – אך אין מה להשוות עם המקום הקודם. ובמיוחד קשה היה, כי שרר קור עז וסבלנו מאי-נוחות. שמחנו כשיצאנו משם למחרת, לאחר שתיית כוס קפה שהיינו זקוקים לו מאוד ושהצטרכנו לקחת ממקום במרחק חצי שעה הליכה. כעת חפרנו בורות ובהרגשה של בטחון אנו יושבים בהם ומחכים לבאות. טרם השתתפתי בקרב.

כבר בקשתי לשלוח לי שומן, ואני זקוק גם לגלויות ומעטפות, אך לא יותר מדי בגלל המשקל. אין פנאי לחשיבה נורמלית. אם אני לא כותב, כמו עכשיו, אני ישן או חוטף תנומה ביושבי על התרמיל ולועס טבק. אני מקווה ששלום כולכם טוב ומברך את כולכם מקרב לב; כאשר אני שוכב בבורות, אני חושב לפעמים על החדר שלנו המרוהט במהגוני אדום – ועליך, המלכה שבו. כאן מסתפקים במועט. נשים כמעט אין רואים.

ד״ש חמה ונשיקות

שלך יוליוס

האם הכתובת של אריך נכונה? האם אינה דיוויזיית המילואים ה-44?

בזמן ההמתנה יוליוס כותב אליה ולשאר בני משפחתו. לכן הוא מברר את כתובתו הצבאית של אחיו הצעיר, המגוייס גם הוא. העפרונות שלקח עמו מתקצרים. שדה הקרב קרוב. שמועות בקרב החיילים עוזרות להתמודד עם הפחד שהוא בוודאי חש. האם הוא מרגיש שאלו דברי פרידה?

9.11.14

חביבתי,

זה יומיים אנו שוכבים פה בשוחה בקו השני ואין לנו מה לעשות. נמים, קוראים, כותבים. בערב ובבוקר, בדמדומים ובערפל, חיילים הולכים להביא אוכל וקפה, חבילות סיגריות ודואר. לצערי עדין לא היה יכול להגיע מכתב מכם. אני מקוה שלפחות את תקבלי את מכתבי.

כאשר שוכבים בבור זה, 2 מ׳ אורך, 1.25 מ׳ רוחב, 1 מ׳ גובה, חושבים רבות – ומה יפה יותר מאשר זיכרון השעות היפות הרבות שעברו עלי. כאן חיים שנית את העבר ולעיתים קרובות את בזרועותי הריקות.

אם שוב תשלחי דבר מה, הוסיפי בבקשה עפרונות עם מכסה. אין לי כבר ואין אני יודע איך אוכל להשיגם.

הארץ שוממה, עזובה כמעט לגמרי, הרוס הכל. מאחורינו בוער אסם, מירי הצרפתים. אמש קבלנו בשורה טובה מהחיילים, שהביאו אוכל: לפי הודעה מטעם חיל האוויר, האנגלים יוצאים מכאן; זה יקל עלינו; אולי לאפריקה, למצרים. העיתונים האחרונים שלנו הם מ-1.11. מה שקרה בינתיים אין אנו יודעים.

ד״ש לכולם, תבקשי נא שיכתבו לי, עם כרטיס תשובה, אחרת אין באפשרותי להשיב; תכתבי לי גם, בבקשה, למי במיוחד עלי לכתוב.

ד״ש חמה לך והרבה נשיקות

שלך יוליוס

יוליוס הוכרז כנעדר ב-10.11.14. משפחת היילברון ציינה את יום הזיכרון בתאריך העברי של ההודעה על העדרותו, כ״א בחשוון.

הוא היה אחד מכ-20,000 הרוגים ונעדרים גרמנים שנמנו במסגרת ׳קרב איפר הראשון׳. כלל האבדות של הצבאות השונים שהיו מעורבים בו, הבריטי, הצרפתי, הבלגי והגרמני, עלה על 200,000. הקרב הסתיים עקב ההתשה של כל הכוחות המעורבים, ללא הכרעה ברורה. הוא הביא להתקבעות קו חזית מחופר בין שני הצדדים, שלא ישתנה משמעותית עד סוף המלחמה.  

בנו של יוליוס, ארתור, נולד כחודשיים וחצי לאחר מותו. סבתו, אם אביו, המשיכה להתנכר לו עד יום מותה. גם הוא שינה את שמו לאחר שעלה לארץ והפך מארתור היילברון לאטה מירון. הוא חי ומת בקיבוץ גבעת חיים איחוד. בנו הצעיר, יעקב (ינקי) מירון, נפל  בעת כיבוש העיר אל-עריש במלחמת ששת הימים.

*

הדוויג חנה דונט מציגה לראווה את ביתה רות, 1915

בתמונה שנשמרה באלבומה של רות, אחותה של סבתי, נראית הדוויג חנה דונט, אימה, מציגה את ביתה הבכורה לראווה. היא אוחזת בתינוקת שעדיין לא יכולה לשבת לבדה. שתיהן מביטות לאותה נקודה. אולי זה חפץ שמנופף הצלם, כדי למקד בו את תשומת לב התינוקת. הדוויג לובשת חולצה מהודרת וחצאית ארוכה וכהה. שיערה הכהה והשופע אסוף. מבטה עצוב ומהורהר, החיוך שלה קפוץ, מלאכותי קצת. כף ידה של התינוקת, הלבושה כותנת לבנה, פשוטה לפנים. היא נושכת את שפתיה. בלורית מזדקרת בשערה. ברקע, צילום או ציור מטושטש, ובו נראים עצים ואחו. הדמיון בין הדיוקן המצוייר ובין הצילום ברור עד כדי כך שאני יכול לדמיין שהדוויג המצולמת, בת ה-26, מנסה לחקות את הבעתה ותנוחתה של בת דמותה המצויירת. צילום הסטודיו הזה בוודאי לא היה זול, בזמן מלחמה. הוא נועד לשמש מזכרת, ואולי נשלח להוריה בברלין. איזה יפה הבת שלנו, הם ודאי אמרו לעצמם בגאווה. אבל הקמטים בצדי הפה והעיגולים השחורים מתחת לעיניים מספרים שלא קל לה.  

אני מנסה לפענח את גיל התינוקת. כנראה שצולמה לפני שנודע להדוויג על מות אחיה הצעיר, אותו אריך שבכתובתו התעניין יוליוס, אחיה הבכור, באחת מהגלויות האחרונות שכתב. הוא נהרג בראשית יולי 1915, מעט לפני שמלאו לבתה שנה. קצת אחר כך גויס ארנולד, בעלה, לצבא האוסטרי. הוא שירת שם כשנה וחצי ושב הביתה כאדם שבור. אח נוסף שלה, אלכס, שהיה מבוגר ממנה בפחות משנתיים, נהרג בשנת 1917. כך ששלושה מאחיה נהרגו במלחמה, נפלו בשם המטרה הכושלת והאמונה בכוחה של הקיסרות הגרמנית לנצח כל אויב. זו טרגדיה שלא תאומן, לאבד שלושה אחים במלחמה מיותרת וכושלת, והדוויג כנראה לא התאוששה ממנה, וחיה בחרדות נוראיות ועצב גדול. אח נוסף, חמישי מתוך שבעה שהיו לה, מת בשנת 1924 מגידול במוח. 

משני הנותרים, אחד, פליקס, התאהב, עוד לפני המלחמה, בזמרת אופרה איטלקיה, יהודיה ממוצא ספרדי. היא הפסיקה לשיר לאחר שהתחתנו. לא היו להם ילדים. האח האחרון, גאורג, התחתן עם אישה נוצרית. אימו נידתה אותו מהמשפחה, אבל כאשר נפצע במלחמה מקליע שחדר לריאתו טיפלה בו עד שהחלים. גם לזוג זה לא נולדו צאצאים. אימה של הדוויג מתה בשנת 1930, ואביה בשנת 1935. ממשפחת היילברון, שהיה נראה לרגע שתהפוך למשפחת סוחרים גדולה ועשירה, כמעט לא נשאר זכר.

בכתיבת חלק זה נעזרתי בספרו של טים גריידי, A Deadly Legacy: German Jews and the Great War   (אוניברסיטת ייל, 2017) : https://www.amazon.com/Deadly-Legacy-German-Jews-Great/dp/0300192045

חלק מפרויקט המשפחה

הרשימה הקודמת

הרשימה הבאה