פרק מתוך ספר שיצא בדפוס. כאן תמצאו את הפרקים הקודמים.
ז׳אן יצחק היילברון מצולם בפארק, אוחז בידי נכדיו. רות, הבכורה, משמאלו, ואטה היתום מימינו. זה אביב או קיץ, שנת 1918. המלחמה עדיין משתוללת, מספר ההרוגים, שירד קצת בשנת 1917, מטפס שוב. בעיר וינה, בה מתגוררת הדה, בתו היחידה, נגמר האוכל. סבתא יודית, שנקראה בלידתה לילי יודית דונט (Lilli Judith Donath). [בעברית שמה נכתב יהודית, כמובן, אבל היא לא קראה כך לעצמה. אני כותב את השם שלה כמו ששמעתי אותו. לא ידעתי ששמה היה גם לילי עד אחרי מותה. היא סיפרה מעט מאוד על ילדותה, ואני לא הייתי סקרן מספיק. אבל הרגשתי שהיה שם משהו אפל, מוסתר.] היא נולדה שם, בוינה, כמה חודשים לפני שצולמה התמונה. [מלחמה היא זמן מחורבן להיוולד בו, וזמן קקה באופן כללי.] אולי הדה לקחה את שתי בנותיה והגיעה לביקור, להציג את הנכדה החדשה לפני הוריה, להתאבל בצוותא על אחיה שנפלו בקרב, להכיר את בן אחיה היתום. אולי היא זו שצילמה את התמונה הזו למזכרת. אני חושב שלהדה לא היה קל. בנוסף לטרגדיה המשפחתית האיומה ואובדן אחיה היו לה גם צרות משל עצמה. המלחמה הייתה אסון נורא שגרמו מנהיגים ואנשי צבא טיפשים, והיא חירבה את תקוותיהם וניפצה את חייהם של רבים מספור.
[ארנולד דונט, בעלה של הדה ואבא של סבתא יודית ורות אחותה, גויס בתחילת המלחמה לצבא האוסטרו-הונגרי ושירת כחייל פשוט. הוא לא חווה קרב, אבל עבר התעללות קשה, כך ששוחרר מהצבא כאדם שבור, שלעולם לא יצליח להתאושש מהטראומה. העסקים בוינה היו רעים. הם היו עניים. כנראה שהדה, שבאישיותה היו קווים אפלים, גם סבלה מדיכאון אחרי לידה. אולי לכן הגיעה לברלין, בתקווה למצוא מי שידאג לה, יטפל ויאכיל אותה ואת בנותיה.]
שלושה ילדים הוא איבד, פאפא. [כך הוא מכונה בתצלום. זה כתוב בעט כחולה בתחתיתו. התמונה נמצאה כך באלבום של אטה. כנראה שהשמות עליה נכתבו על ידי רוזה, שאימצה את הכינוי שיוליוס, בעלה המנוח, השתמש בו. ז׳אן היה סבא אוהב, אבל כנראה שחשש מאשתו. מכיוון שז׳אנט לא סלחה לרוזה על שהתחתנה עם בנה היא לא הוזמנה מעולם לבית המשפחה. זה סיפור אהבה טראגי ורוזה היא הקורבן.] לא נעשה תיעוד מסודר של משפחות שחוו אובדן בנים בהיקף כזה, אבל זה היה נדיר מאוד בקרב האוכלוסייה הכללית, ועוד יותר מכך בתוך הקהילה היהודית. היו אמנם למעלה מ-12,000 חללים יהודים, (נמוך מעט משיעורם באוכלוסיה הכללית). [איני רומז בשום צורה שהביקורת האנטישמית על היהודים היתה מבוססת. הסיפור של משפחתי הוא הוכחה לכך שיהודים היו פטריוטים גרמנים במקביל להיותם פעילים ציוניים וכי לא הייתה בהכרח סתירה בין שתי הזהויות האלה. היהודים הקריבו קורבן למען המדינה שראו כמולדתם, והעם הגרמני דחה אותו, כי חיפש את מי להאשים במפלה.] לא ידוע לי על אף מקרה מתועד אחר של שלישיית אחים יהודים שנפלו בקרב. למיטב ידיעתי משפחתי הקריבה למען גרמניה יותר מכל משפחה יהודית אחרת.
[האם זה מקנה לי איזשהן זכויות יתר? את האזרחות הגרמנית שלי קיבלתי דרך נתיב משפחתי אחר, ואת כל הסיפור הזה כלל לא הכרתי עד לפני זמן לא רב. אני לא זקוק לשום טובות הנאה או יחס מיוחד מגרמניה. אבל זה בכל זאת גורם לי להרגיש שלגרמניות שלי, איתה לא הייתי שלם, יש בסיס, ושאיני צריך להצטדק עליה. גרמניה חייבת למשפחתי חוב שלעולם לא יימחה. אין לי שום כוונה לדרוש משהו ממנו, אבל אני שמח להיות מודע לקיומו. יותר טוב להיות מי שחייבים לו מאשר חייב.]
פאפא בן 65 בתמונה. לפני המלחמה היה תעשיין ואיש עסקים מצליח ואמיד, אבל עכשיו הכל מעורער. הוא הזדקן מאוד בשנים האחרונות וכעת מתקשה בהליכה. המקל שהוא נושא ותנוחת גופו מראים זאת. עדיין, זקנו עשוי בקפידה, החליפה מתאימה למידתו ומבטו ישיר. הוא אדם מכובד ומוכה גורל. אדון היילברון איבד שלושה בנים, מתלחשים אנשים כשהוא עובר ברחוב. כולם יודעים. יש הילה של תוגה שמקיפה אותו.
מאחור, חבורת נשים בטיול נינוח. הן לובשות שמלות נפוחות וכובעים. הצילום נעשה כפי הנראה בפארק פרידריכסהיין, מרחק חמש דקות הליכה מבית המשפחה בפרנצלאואר ברג. אולי הלכו לראות את מזרקת האגדות המפורסמת, המרכנברונן (Merchenbrunnen), שנחנכה מעט לפני המלחמה.
[במזרקה מעל 100 פסלים, שרבים מהם מוקדשים לאגדות האחים גרים. היא הוקמה ב-1913, נחרבה במלחמת העולם השניה, שוקמה ברישול אחריה ושוחזרה בשנת 2007. זה מקום קצת ספוקי, לטעמי. האגדות האלו אפלות, והפסלים הבהירים מוזרים ועוררו אצלי חוסר נוחות. אבל מה אני יודע. ביקרתי שם רק פעם אחת, תוך כדי ריצה, בשבוע בודד בו התגוררתי בדירת airbnb בפרנצלאואר ברג. המזרקה והפארק הם חלק מההיסטוריה והמיתולוגיה של ברלין, שאני לא מתיימר בכלל להבין. איני שייך לתרבות הזו אלא תייר ומבקר סקרן בה. כך, גם איני יכול להבין לגמרי את משפחת היילברון.]
שני הילדים אינם מחייכים. אטה כנראה כבר הבין שהוא אינו רצוי לגמרי בבית סבתו, ושהיא לא אוהבת את רוזה אמו. למזלו יש לו שני אחים למחצה בוגרים שדואגים לו. רות בשמלה שמעט קטנה למידותיה, נזר לבן בשערה. היא ואחותה התינוקת ירשו את עורה הכהה של אמן.
[העור הכהה הוא עניין. את דודה רות היו מכנים ״התימניה מאוסטריה״, וגם סבתא יודית נראתה ממוצא מזרחי. יש פה, כמובן, חידת תורשה: מהיכן קיבלה אותו הדה, אמן? ז׳אן יצחק, אביה, היה גרמני מאוד במוצאו. הגיוני שז׳אנט זורטל המרשעת היא המורישה. יש לכך רמז שיכול להיות חסר משמעות: אמה באה ממשפחת שוורץ, שם שסימן בעלי עור כהה במזרח אירופה. אולי, אם אבצע מחקר גנטי, אצליח למצוא תשובה מלאה, אבל לא התשובה מעניינת אותי אלא המשמעויות החברתיות של התכונה הזו והשפעתה: העור הכהה של דודה רות, של סבתא יודית ושל אבי היה לא רק מאפיין פיזי. אנשים שפטו וקבעו את דעתם עליהם לפיו. בגלל שנראו כמזרחים התייחסו אליהם כמזרחים.]
בעת הצילום המלחמה עוד לא נגמרה, אבל סופה כבר תלוי באוויר. הנשיא האמריקאי ווילסון כבר הציג את עקרונות השלום שלו, וכבר שלח את צבאו לאירופה. הכוחות הרעננים והמצויידים היטב שברו את התיקו המדמם בחזית המערבית. משאביה של גרמניה מדולדלים עד קצה גבול היכולת. כל זה עומד להיגמר, אבל אין תחושת הקלה. הקורבנות הרבים היו לשווא. [איזו מלחמה מטורפת. הכל יש בה: גבורה וטיפשות, כוונות טובות וכל כך הרבה הרס מיותר. אני מתעב מלחמות.]
פרט לשלושת הבנים שנהרגו, יוליוס, אריך ואלכס, עוד בן אחד, גאורג, עובד הכפיים שלא זכה בהשכלה גבוהה, נפצע קשה מכדור שפילח את ריאתו. אבל הוא שרד, החלים וחזר לעבוד במפעל הכובעים. סאלי קיבל, כאמור, עיטור כבוד צבאי, צלב הברזל. זה היה עיטור נפוץ למדי אבל בכל זאת ראוי לציון. הוא ויוג׳יניה, זמרת האופרה, נותרו ללא ילדים. איני יודע אם זה היה מבחירה, ויכול להיות שהמלחמה גרמה גם לכך.
מעט אחרי כניעת גרמניה וסוף המלחמה הזוג חזר למילאנו, מנסה להתנהג כאילו אפשר להתחיל מחדש, כמו מההתחלה. האם יוג׳יניה התגעגעה לבימות האופרה? במילאנו הקים סאלי חברה ליבוא וייצוא בשיתוף אחד מאחיה של יוג׳יניה.
*
אחוזת הקבר המשפחתית שבבית הקברות היהודי בוייסנזה נועדה להיות מקום מנוחת העולמים של כל בני המשפחה. ארתור, שקבורתו חנכה את החלקה, מת קצת יותר מעשור לפני סוף המלחמה. [זה בטח נראה רחוק מאוד לאחר המלחמה, כאילו אירע בזמן ובעולם אחר. המוות שלו היה טראגי, אבל טבעי. אחריו נקברה גופה שאפשר להתאבל עליה. שלושת אחיו נגוזו. אפשר לטעות, לקוות ולהאמין שאולי ישובו. המצבה היא דרך להודות באמת הקשה.] אבל גופות הבנים שנהרגו אבדו ונעלמו, כך שחלומו של ז׳אן היילברון להיקבר לצד כל ילדיו נגוז. כדי להותיר זכר לנעדרים הקים להם פאפא אבן זכרון בצד שורת הקברים בהם לא זכו להיטמן. היא עשויה בטון, שנוצק בצורת מצבת האבן שבניצב לה נקבעה. שלט מתכת נושא את שמותיהם, הראשון בגרמנית והשני בעברית, יעקב, אליעזר ואלכסנדר. שלושה בנים, שלושה קרבות, שמם לא ישכח לעולם. המצבה הזו היא תחליף דל, היא עדות לשבר נורא, לא נחמה אלא ייצוג של מה שיכול היה להיות ונגזל.
[רק השמות הפרטיים בעברית. השאר כתוב גרמנית, כי זאת מצבה ולא קבר, וזו השפה שאותה פאפא ידע לקרוא. גם התאריך העברי כתוב כך. שמו של יוליוס, הבכור ופורץ הדרך, עליון לשני אחיו הצעירים. אני מתאר לעצמי את המסע הקבוע בימי הזיכרון, פעם, ואז ארבע ואז חמש פעמים בשנה, מבית המשפחה אל אחוזת הקבר. שלוש תחנות בטראם, הליכה של 10 דקות עד בית הקברות ועוד 10 דקות בתוכו, עד פינת חלקה A6. מעניין מי קרא את הקדיש על הבנים המתים בעת האזכרות.]
יוליוס היה אמור להיות ראש המשפחה הבא, אחרי פאפא. זה כבר לא יקרה. עבור משפחת היילברון, האובדן שהביאה המלחמה הגדולה היה כזה שאי אפשר להשתקם ממנו.
[המקרה של משפחתי הוא קיצוני, כמובן, אבל לא יוצא דופן. בוגרי מערכת החינוך הישראלית מחונכים לראות במלחמת העולם הראשונה עניין שולי, מבוא למלחמת העולם השניה. השואה מוצגת כמשבר הגדול והעיקרי של העם היהודי במאה ה-20. אני מאמין שמלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה יצרו את גם את העולם המודרני וגם את העולם היהודי המודרני. כך זה היה עבור משפחת היילברון. קו הגורל המשפחתי נטה ממקומו במלחמה הגדולה.]
*
הם ניסו לחזור לחיים, להמשיך איכשהו הלאה. [אבל איך אפשר להתאושש מסדרת מכות כאלו? במובנים רבים סיפורה של המשפחה מכאן ואילך הוא של שקיעה בלתי נמנעת. המלחמה הפכה אותם ממי שמנסים לעצב את מציאות חייהם למי שמתמודדים עם השלכותיה. אבל גם סיפור כזה, של כישלון ודעיכה, ראוי שיסופר, כי כאלה החיים, וכי יש בו גם יופי.]
הייתה שמחה אחת: פליקס היילברון, ״ההיילברון היפה״ שסייע לפאפא בענייניו הכספיים של המפעל, התחתן בשנת 1921. הוא היה בן 40, וכלתו בת ה-35 הייתה יהודייה כשרה ורווקה ממוצא גרמני, כך שז׳אנט, אם המשפחה, הייתה מרוצה סוף סוף. [מפלצת.] הזוג גר בשכונה, לא רחוק מהמפעל. זה היה סימן להמשכיות ולרצון להמשיך הלאה.
ז׳אנט התאכזבה וכעסה כאשר נודע לה שגאורג, הילד שנפצע והחלים באורח נס, היחיד שהיה בקיא במלאכת הייצור עצמה, יד ימינו של פאפא, התאהב באחת העובדות, שהייתה לרוע המזל נוצריה. היא לא הסכימה שיתחתנו למרות שבת הזוג של בנה רצתה להתגייר. אבל הם לא מרדו או התרחקו, המשיכו לעבוד יחד במפעל וחיו בחטא, כזוג לא נשוי, בדירה משותפת ברחוב מקביל.
ואז פקדה עוד טרגדיה אחת, אחרונה, את מאמא ופאפא. פליקס, ההיילברון היפה, חלה בסרטן מוח אלים. [דודה שלי, עדנה יואלי, אחות אמי, מתה לאחר מאבק בסרטן מוח. זהו סוג מחורבן ואכזרי במיוחד של מחלה מגעילה. אני מתאר לעצמי שפליקס מת מוות איום.] הוא מת שלוש שנים וחודש לאחר נישואיו, בערב חג המולד שנת 1924, ונקבר במקום אליו היה אמור להגיע רק שנים אחר כך, אחוזת הקבר המשפחתית.
*
משבעה בנים נותרו שניים, גאורג, עובד הכפיים, וסאלי, הסוחר, שחי במילאנו, איטליה. שניהם חיו חיים זוגיים נטולי ילדים עם הנשים שבחרו. [איני יודע אם גאורג ולמקה בחרו להשאר חסרי ילדים, אם זה היה מחוסר ברירה, אם המלחמה או ההתנגדות המשפחתית לנישואי התערובת גרמו לכך.] לאחר מותו של פליקס המפעל, בסיס ההון המשפחתי, עמד בפני קריסה. פאפא ביקש מסאלי לוותר על חלומותיו, לחזור לברלין, ולעזור לו בנסיון להציל את העסק. הוא ציית. סאלי ויוג׳יניה שבו ממילאנו ועברו לדירה בפרנצלאואר ברג, באותו רחוב וכמאה מטר מהמפעל. [סאלי הסכים, ושילם מחיר קשה: חזרה לעיר שלא אהב, למקום שכבל אותו ואת יוג׳יניה ושבו לא היה מאושר. לא הייתה לו ברירה. בקשה כזו היא בעצם פקודה.]
האתגר היה לא פשוט. גרמניה אחרי המלחמה הייתה אומה פושטת רגל, והצבא שלה צומצם מאוד, כך שהדרישה לכומתות פחתה. ברלין כולה התרוששה, ורק לאחר מספר שנים קשות הכלכלה החלה לטפס במדרון ולהתאושש. כאשר סוף סוף התייצב המצב הכלכלי פרץ המשבר העולמי והאקלים הפוליטי הפך שוב בלתי יציב.
הדה, הבת היחידה, חיה בוינה. היו לה שם חיים לא קלים ומשפחה משלה. גם משפחתו של בעלה התרוששה, והכסף לא הספיק יותר לנסיעות תכופות. עידן העושר וההתרחבות של המשפחה תם. כעת היה זמן צמצום והישרדות.
הנכד אטה היה מתקבל לביקור בבית סביו רק ללא נוכחות אמו השנואה. ז׳אנט הייתה נשארת יושבת במקומה על הספה, מדיפה ריח טיפות הרגעה. ז׳אן, סבו, היה מעורב בהכנתו לבר המצווה, ולימד אותו להניח תפילין.[הוא היה היחיד שיכול היה לעשות זאת ומילא בכך את התפקיד שיועד ליוליוס, האב המת. זה טקס יפה וחשוב, עלייה לתורה. אני שמח וגאה בבתי שעשתה זאת.] אבל אטה התרחק מהדת.
בעקבות אחיו הגדולים, שהיו פעילים בתנועת הנוער היהודית ״בלאו-וייס״ (כחול לבן – Blau Weiss), הצטרף לתנועת הנוער ״קדימה״ הציונית, שהתגלגלה אחר כך לתנועת ״הבונים״.
[בלאו-וייס הייתה תנועת נוער יהודית גרמנית שמסלול הקמתה דומה לזה של ארגון בר-כוכבא, אם כי מאוחר ממנה. היא נוסדה בשנת 1912 כאלטרנטיבה לצעירים יהודים שקבלתם לתנועות הנוער הלאומיות הגרמניות נדחתה. רק לאחר המלחמה הפכה לציונית באופן מוצהר. שני אחיו של אטה, הנס ורודי, היו פעילים בתנועה ועלו בעקבות כך ארצה בסוף שנות ה-20.]
על קיר בית בקיבוץ גבעת חיים איחוד, הכי רחוק מברלין ומפרנצלאואר ברג, תלוי צילום ישן, נתון במסגרת מתכת מתקלפת. עיטורי המסגרת המתועשת מזכירים במשהו את המסגרת המפוארת והזהובה של ציור השמן בו הונצחה הדה, הבת היחידה במשפחת היילברון. הציור ההוא נוצר לפני הטרגדיות שהביאה איתה המלחמה, הצילום מראה את החיים אחריהן. [הצילום תלוי בביתה של בת-נכדתו של אטה מירון. היא כנראה מצאה אותו בעזבונו של סבה, לא ידעה בדיוק מי הזוג מצולם בו, אבל חשבה שהם מצחיקים ברצינות שלהם. הוא תלוי על הקיר בין תמונות משפחה עדכניות.]
ז׳אן וז׳אנט משחקים קלפים. אלו שלהי ימיהם. נראה שזהו מנהג קבוע. מפה מונחת על שולחן קטן באופן מרושל אבל מיומן, שארית ארוכה יותר בצד שלו, קצרה בשלה. בטח יש לזה סיבה שברורה לשניהם וזה מנהג קבוע. הם לא שמחים אבל במקומם.
החדר ספון עץ כהה. איני יכול שלא לחשוב על רהיטי המהגוני המוזכרים במכתבו של יוליוס, בכור הבנים שנפל במלחמה. שם זה זכרון של קרבה וחום, כאן זוהי מהוגנות חונקת. בורגנים כאלה, לבושים כמו שצריך גם בתוך הבית, לא מחייכים כשמצלמים אותם. סובלים, רציניים ומכובדים. נושאים את כאבם. ז׳אן וז׳אנט היילברון, מאמא ופאפא, השלימו זה את זה. בזכותה הפך לאיש עסקים מצליח ובעל משפחה, יחד גידלו את ילדיהם וחוו את מותם. בני המשפחה תיארו אותו כחם ולבבי ואותה כקרה וצדקנית, אבל הם פעלו יחדיו. הצלחתו היא גם הצלחתה, חוסר היכולת שלה להביע אהבה ולתמוך בבחירותיהם של ילדיה הוא גם הכישלון שלו.
זו לא משפחה כיפית. בחיי היומיום שלי אני לא מסתדר עם אנשים כאלו. הם מזלזלים בי ואני בהם. אבל אלו בני משפחתי, סבא וסבתא של סבתא יודית. אותה אהבתי ואני מזהה אותם בה. אני חש שמשהו מהם התגלגל אליה, ולאבי, ואלי, לא מהות גנטית אלא דבר אחר, שאיני יכול לנסח במדויק. זו קרבה רחוקה, ובכל זאת משמעותית.
הייתה לי משפחה בברלין, בין שתי מלחמות העולם. הם היו יהודים וגרמנים, בני המקום, חולים בתחלואיו. בימים הסוערים של רפובליקת ויימאר הם ביכו את בני המשפחה שמתו לשווא ושיחקו קלפים. הם דאגו לשמם הטוב בזמן שעולמם התקרב אל קצו. השקיעה אל השכחה, הבחירות הגרועות, זו מורשתם. אני נושא עמי את כשלונם.
בשנת 1930, בגיל 71, מתה ז׳אנט. [ברוך שפטרנו. מפלצת. אני מרחם על ילדיה ומקווה שהיו לה גם צדדים חיוביים.] היא נקברה ליד שני בניה שמתו מוות טבעי, ובצד מצבת הזכרון לשלושה שנפלו. החלום על השבט הגדול, על מזרקת הפלאים, נגוז.
*
ליתמות היו גם יתרונות. אחרי מותה של ז׳אנט הוקל העול על שני בניה ובנות זוגם. גאורג התחתן סוף סוף עם למקה, אהובתו. היא המירה את דתה בעקבותיו, ונרשמה כיהודיה ברישומי המדינה. רב בית הכנסת השכונתי הגדול ברייקה שטראסה, שבקהילה שלו היו חברים פאפא וגאורג, הוא שהשיא אותם. [כנראה שפאפא לא התנגד באופן עקרוני לנישואים אלא רק מילא את רצון אשתו. לוזר. האם פחד ממנה? מדוע נכנע כך? איך אדם מוכן להקריב את טובת ילדו תמורת שלום בית? וזה מעיד על עוד משהו: הזהות הדתית היהודית היתה חשובה לגאורג ולמקה, אחרת לא היו טורחים.]
יוג׳יניה חזרה לשיר, וניסתה להצית מחדש את קריירת האופרה שלה. היא אמנם לא חזרה להופיע בציבור, אבל הקליטה מספר קטעים עבור חברת תקליטים גרמנית, תחת השם יוג׳יניה היילברון. בתמונה שהופצה לצרכי פרסום ניתן לראות שעיניה עדיין חולמניות ושפניה, שהיו זוויתיים וגרומים, הם כעת מלאים ורכים. נראה שהיא עדיין מקווה ומאמינה. [ההקלטות האלו אינן בידי. אמשיך לנסות לצוד אותן. מעניין אותי לנסות להשוות בין קולה של יוג׳יניה הצעירה, שהוקלטה באמצעים מכניים בשנת 1910, לקולה בהקלטה חשמלית יותר מ-20 שנים אחר כך. מכיוון שאיני מבין מספיק באופרה אני יכול בינתיים להסתפק בתחושה שהסיפור הזה מעורר בי, של החמצה כפולה. יוג׳יניה הלכה בנתיב ייחודי ומעניין, אבל לא זכתה בפרסום והערכה ונשכחה כאילו לא הייתה. חבל שלא שרה יותר.]
*
התקופה הנאצית היא חור שחור שסביבו חגה כל גלקסיית התודעה הישראלית. [זה מביך, ילדותי ומובן לגמרי. למרות זאת איני מקבל זאת כאליבי למעשיה של ישראל ולפשעיה בשטחים הכבושים ובמהלך מלחמת עזה. הם אולי נובעים או מושפעים מתודעת השואה אבל שלה לגמרי. כאזרח ישראלי אני, לצערי, שותף בהם.] למשפחת היילברון זהו אקורד המתקרב לסיום, מערכה לפני סוף הקונצרט. זה גם זמן של בגידה מוחלטת, שאין לה כפרה. גרמניה מולדתם, ערש תרבותם, מעלה באמונם, כיהודים, כבני אדם וכאזרחים ששירתו את מדינתם בנאמנות וסבלו בגללה. זאת לא דרך להתנהג וככה לא יפה.
ז׳אן יצחק מת בשנת 1935. מקומו השמור במרכז שדרת המצבות, לצד אשתו, המתין לו. מסע הלוויה שלו ודאי עבר דרך השער הפנימי של בית הקברות, שהפסוק מסוף ספר קהלת קבוע מעליו: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.1
הוא הגיע לגיל 81, הרבה יותר מאביו. הוא ניסה, ואמנם נכשל בהקמת אימפריה משפחתית אבל הצליח לחיות טוב יותר מאבותיו. הוא לא אשם. הוא היה קורבן יותר מאשר רשע.
עוד לפני מותו חתם על צוואה, בה הוריש את המפעל ואת כל נכסיו לשני בניו, ונישל מהרכוש את הדה בתו. אולי עשה זאת כדי לנסות להציל את המפעל, שבגלל שהיה בבעלות יהודית לא יכול היה להשתתף בבום הכלכלי שהביאו הנאצים לעסקי המדים. אולי כל מה שנשאר זה חובות, אולי כל הנכסים היו שכורים, אולי הכל היה מקסם שווא. היילברון, מזרקת פלאות, באמת.
שלושת הילדים שנותרו בחיים, הדה, סאלי וגאורג, מצולמים יחדיו. [שלושה מתוך תשעה שנולדו. איזה עולם אכזר.] אני חושב שנפגשו אחרי מותו של פאפא, אולי לצורך חתימה משותפת על מסמכים שיסדירו את הירושה. מבטה של הדה מובס, היא יושבת זקופה ואסופה, פוכרת את אצבעותיה. לשני אחיה ארשת פנים חמורה, כשל אנשי עסקים. אני חושב שלא נעים להם ממנה. הדה הגיעה לביקור בברלין מוינה, שם חיה בעוני, והייתה זקוקה נואשות לעזרה כספית. צוואת אביה מנעה זאת ממנה. צילום זה מתעד גזל ואכזבה, ומשפחה שנדונה לכליון, שאין בה אף יורש שימשיך את שמה.
[נישול מירושה זה גועל נפש של התנהגות. כתוצאה מכך גם אני, אחד מיורשיה של הדה, איני זכאי לדבר ממה שאולי נותר מהרכוש המשפחתי.
מכיוון שאין לי חלומות על ירושה נסתרת שתהפוך אותי למיליונר הוקל לי כשראיתי את חתימתו על המסמך, שמתויק בארכיון העירוני של ברלין. אני לא אוהב להיות חייב ולא כשחייבים לי. אבל ככה לא מתנהגים. זו משפחה, ולכן אני סלחן, אבל יודע להבחין בעוול כאשר אני רואה אותו.]
*
לאחר מותו של פאפא הכל התמוטט במהירות, כצפוי. השלטונות הנאצים הכריזו על המפעל כפושט רגל והחרימו אותו ללא פיצוי. גאורג מצא דרך להמשיך לעבוד במקצוע שאהב, והקים מפעל כובעים חדש תחת שמה של אשתו. זה מה שידע לעשות.
חלומות קריירת השירה המחודשת של יוג׳יניה ירדו כמובן לטמיון כבר עם עליית הנאצים לשלטון. לא נשאר לה ולסאלי דבר בברלין. הם החליטו לעזוב את גרמניה שלא אהבו, ולחזור הביתה, לאיטליה. השלטון היה אמנם פאשיסטי, אבל לא אנטישמי במהותו. האיטלקים היו ממושמעים ואכזריים פחות מהגרמנים. האזרחות הגרמנית של סאלי הייתה יתרון וידיעת השפות שלו נכס. הם לא ברחו אלא תכננו את המהלך, וכנראה שהצליחו לקחת איתם כסף לצרכי השקעה. [האם יכול להיות שסאלי נטש את משמרתו ולכן העסק התמוטט? אולי לקח איתו רכוש והון משפחתי כדי להתחיל מחדש כמו שצריך? האם אני יכול לסמוך עליו שהתנהג כיאות? סאלי היה איש עסקים בורגני. לא התאים לו להיות פליט. אחרי מות הוריו השתחרר מכבליו. המפעל אף פעם לא עניין אותו.]
בינתיים, בוינה, חייה של הדה היו קשים ורעים. היא נודתה מהירושה המשפחתית וחיה בעוני עם בעלה חסר היכולת ושתי בנותיה המתבגרות. היא קיבלה את הפסימיות והצדקנות של אמה, וחינכה את בנותיה לא לסטות מהתלם ולשמור על כבודן. לא היה כיף בבית. רות, הבכורה, הייתה החכמה בין שתי האחיות ולכן נשלחה ללמוד בגימנסיה, ומשם לאוניברסיטה. לילי (היא סבתא יודית) הייתה היפה משתיהן, אבל לא מוכשרת בלימודי שפות, ולכן למדה בבית ספר למסחר שהסתיים בגיל 16 והכשיר אותה להיות זבנית. [זה חינוך מקצועי בסיסי. סבתא יודית הייתה חכמה, חדת לשון ובעלת יכולת ארגון מרשימה. למרות שלא הייתה משכילה העריכה אנשים משכילים. אני חושב שקינאה ברות, אחותה, מכיוון שלהבדיל ממנה, רות זכתה בתמיכה ובהערכה של הוריה. אני חושב שבמקביל רות כעסה על יודית, שנטשה והותירה אותה לבד, וששתיהן צדקו וטעו.
קנאה וכעס בתוך המשפחה ובין אחים זה דבר קשה והרסני, אבל יסודי, כפי שמדגים יפה המיתוס של קין והבל. אני שמח שעבורי זה רגש זר.]
סבתא יודית לא הסכימה לקבל את רוע הגזרה, ומצאה דרך לברוח מהגורל שיועד לה. הגיע לה יותר מאשר להיות מוכרת בחנות המשפחתית, היא לא רצתה לשרת חלומות של אנשים אחרים. היא רצתה לפגוש אנשים חדשים ולחיות. היא הגשימה את זה דרך הפעילות בתנועה הציונית, שאביה לא יכול היה לאסור עליה. [ארנולד דונט, אביה של סבתא יודית, היה פעיל ציוני נלהב שגייס תרומות לקק״ל. זה לא עזר לו בסוף, כאשר ביקש ויזת הגירה לפלסטינה. אני מתכוון לספר מתישהו, כנראה בספר הבא בסדרת ״פרויקט המשפחה״ את הסיפור המלוכלך והאיום הזה במלואו.] במסגרת תנועת הנוער הציונית נרשמה סבתא יודית להגירה לפלסטינה, והצטרפה לקבוצת הכשרה שלמדה חקלאות כהכנה לעלייה. בשנת 1937, כשהייתה בת 19, עזבה את עיר מולדתה ומשפחתה והגיעה לארץ ישראל. שם בנתה לעצמה חיים חדשים, משוחררים מהכבלים של המסורת והמשפחה.
[סבתא יודית עלתה לארץ לפני התחלת גל ההגירה הגדול מאוסטריה. עד האנשלוס, אוסטריה הייתה פאשיסטית אבל לא נאצית, והיהודים לא קלטו או הבינו את הסכנה המתקרבת. כל העניין הזה מרתק, מבלבל, ומשמעותי מאוד בסיפורה של משפחת דונט. אבל אני מתרכז עכשיו במשפחת היילברון, ולכן לא ארחיב על כך. אוסיף רק שבשנים 1936-1938, לפני שהתבררה הדחיפות לברוח, הגירה לפלסטינה, בה השתולל באותה עת המרד הערבי הגדול, נראתה אפשרות מסוכנת מנקודת מבטם של מי שחיו באוסטריה. אולי לכן, העלייה של סבתא יודית לא לוותה בברכת הוריה. מעניין אם חשה אשמה על כך שהמרתה את פיהם.]
*
חיי היהודים בוינה הפכו בלתי נסבלים עם השתלטותה של גרמניה הנאצית וסיפוח אוסטריה אל הרייך הגרמני במרץ 1938. [המשמעות המילולית של אנשלוס היא סיפוח. איחוד בין אוסטריה לגרמניה הייתה שאיפה ארוכת שנים של לאומנים גרמנים. שפה אחת, עם אחד, ארץ אחת. אני מתעב את השאיפה הזו לחזית אחידה, שתמיד מגיעה עם האשמת החורגים מהשורה בבגידה.] בתחילה היו השפלות פומביות ואלימות שרירותית, שהתמסדה והפכה לכלי במדיניות מוצהרת: סילוק הזיהום היהודי מתוך העיר הגרמנית. בוינה חיו באותה עת כ-175,000 יהודים, כמעט 10% מאוכלוסיית העיר. הם מילאו חלק אדיר בחיי הכלכלה, המסחר, הרפואה, המדע והתרבות בעיר. זה היה אתגר לא פשוט עבור השלטון החדש. הנאצים יצרו מנגנון שטני, שעודד הגירת יהודים בעודו פושט אותם מכל רכושם. על היהודים הוטלו מגבלות תעסוקה קשות ונגזלו מהם מעמדם האזרחי ובטחונם האישי. יהודים שרצו לברוח היו צריכים להגיש בקשות הגירה למדינות יעד, בתקווה לקבל ויזה שתאפשר זאת. לשכה מרכזית שנוהלה על ידי הקהילה היהודית בפיקוח השלטונות הנאצים אירגנה הכל. כך תואר המנגנון בזמן משפטו של אדולף אייכמן, שהיה אחראי על יצירתו:
זה היה כמו בית חרושת אוטומטי, נניח תחנת קמח קשורה עם איזו מאפייה. אתה מכניס מצד אחד יהודי שיש לו הון, ויש לו נגיד בית חרושת או יש לו חנות או יש לו איזה קונטו [חשבון] בבנק, והוא עובר את כל הבנין, מאשנב לאשנב, ממשרד למשרד, מצד שני הוא יוצא, אין לו שום כסף, אין לו שום זכויות, אלא רק דרכון ובו כתוב: אתה צריך לצאת מהארץ תוך שבועיים. אם לא – תצא למחנה ריכוז.2
[וינה הייתה המקום שבו הנאצים ניסו ושכללו את מנגנוני השליטה ששימשו אותם מאוחר יותר בעת כיבוש פולין, שהעיקרי שבהם הוא ניצול האוכלוסיה היהודית עצמה לצורך כך. אייכמן השתמש בקהילה היהודית שסייעה בחיסולה שלה עצמה. אני חושב שהשואה התחילה בסיפוח אוסטריה.]
הדה וארנולד דונט לא היו מאוד טובים בבירוקרטיה, ולא היה להם מספיק כסף או קשרים כדי לסדר לעצמם ויזת הגירה. בני משפחת דונט האחרים היו ממעמד חברתי וכלכלי גבוה יותר. הם דאגו לעצמם ונטשו את אביה ואמה של סבתא יודית מאחור. [הם לא היו בודדים בכך. בבריחה ההמונית של היהודים מוינה נותרו מאחור הזקנים והחלשים. הבורחים נשאו איתם אשמה אדירה. הבטחתי: אכתוב על זה בקרוב.]
רות, הנכדה הראשונה של משפחת היילברון, הבת החכמה של הדה וארנולד, ואחותה הגדולה של סבתא יודית, הצליחה לסיים את לימודיה המפרכים באוניברסיטה ממש תוך כדי ההשתלטות הגרמנית. היא למדה שם לטינית, וקיוותה להפוך למורה בגימנסיה. התוכנית הזו הפכה לא רלוונטית, כמובן. החיים בוינה הפכו לבלתי נסבלים, והיא חיפשה כל אפשרות לברוח מהעיר ומאוסטריה.
ההצלה נמצאה אצל דודה ודודתה, סאלי ויוג׳יניה. הם חיו באיטליה, במלון קטן שהיה בבעלותם, בוילה ששכנה על גבעה מעל פירנצה, בשם ״הפרגולה״ (Le Pergole). [כנראה קנו אותו בכסף שהצליחו להוציא מגרמניה. אני חושב שפנסיון קטן, בשם Villa le Pergole, עדיין פועל באותו מקום. יש עליו ביקורות מצויינות ב-airbnb. כתבתי אליהם בנסיון לברר אם יש זה אכן כך, אבל לא נעניתי. אם אבקר בפירנצה אנסה להזמין שם מקום.] אני מתאר לעצמי שהחיים האלה התאימו להם, שכישורי השפות של סאלי סייעו לו בקבלת האורחים השונים, ושיוג׳יניה סיפרה להם על ימיה כזמרת מפורסמת, ועל איך שניהם הכירו כאשר ראה אותה מופיעה בקטע מהאופרה כרמן. [אבל אולי לא. אולי היו אומללים וביכו את נעוריהם שעברו ואת ההזדמנויות שהחמיצו.]
רות הצליחה לקבל אשרת נסיעה לאיטליה, כדי לבקר אותם. היא התאכסנה בביתם, ושם השתחררה לראשונה בחייה ממרות הוריה, נהנית מכך ששוב לא הייתה חייבת ללמוד ולעמוד בבחינות ובציפיות המוגזמות ממנה. בתקופה זו קרו שני דברים ששינו את מהלך חייה.
הראשון היה מפגש עם קבוצת הכשרה של תנועת נוער שנקראה ״ברית חלוצים דתיים״ (בח״ד), שהתגוררו בסמוך, וניהלו חיי קומונה כהכנה לעלייה. הלהט הדתי שלהם שחרר אותה והתאים לה הרבה יותר מסגנון האמונה חסר החום של הוריה. [הדה וארנולד דונט שמרו מסורת וכשרות (ולכן גם נחשבו לשמרנים ומיושנים בעיני בני משפחתו) אבל היהדות שלהם הייתה בורגנית. ארנולד התפלל בשבת ואחר כך הלך לעבוד בחנות.]
חברי וחברות ברית החלוצים הדתיים גילו דבקות ושמחת חיים. היהדות שלהם הייתה שונה מזו שהכירה, ולא כללה רק איסורים ומגבלות. לפעולותיהם ולחייהם של הציונים הדתיים הצעירים הייתה משמעות.
הדבר השני היה נסיון אפל של יוג׳יניה לרקום עיסקה שתאפשר להוריה של רות להגר מוינה ולהציל את עצמם, תוך שימוש בה עצמה כסחורה. יוג׳יניה הציעה לשדך בין רות הצעירה ובין אמריקאי מבוגר ועשיר ששהה במלון. תמורת זה היה על החתן המאושר להוציא מכתב הזמנה שיאפשר להוריה לקבל ויזת הגירה לארצות הברית. [מכתב הזמנה כזה היה תנאי לקבלת ויזה. מובן שזו סרסרות. זו עלילה של אופרה. זו בחירה בלתי אפשרית. האם יוג׳יניה באמת האמינה שניתן לעשות זאת? האם סאלי ידע שאחייניתו נסחרה כך? אולי חשבו שאין ברירה, ושזו הדרך היחידה להציל אותם?]
רות לא הייתה מוכנה לשמש כקורבן לצורך הצלת הוריה וברחה מהמלכודת. היא הצטרפה לקבוצת הציונים הדתיים, ועזבה איתם את פירנצה כשגורשו מאיטליה ועברו להולנד. [שם, במחבוא, עברה את השואה. סיפור ההישרדות שלה, כגרמנייה כהת עור בהולנד הכבושה, מעורר השראה. חלק גדול מההולנדים היו חארות ששיתפו פעולה עם הנאצים ושמרו על הכללים אבל היו בינהם גם אנשים אמיצים שסיכנו עצמם כדי להציל אחרים.]
הדה וארנולד נשארו כלואים בוינה, בלי דרך לעזוב. כאשר פרצה המלחמה עם פולין, המצב התדרדר עוד. הם גורשו מביתם והועברו לבית בו רוכזו יהודים עניים ומבוגרים כמותם. אני מאמין ששלושת האחים של הדה שנפלו למען גרמניה עזרו להם לקבל הגנה ויחס מועדף כלשהו מהשלטונות. [זאת השערה בלבד. יכול להיות שזה לא עניין אף אחד. יכול להיות שכבר אז התייחסו לזה כאילו היה מזמן.] הם היו באחד המשלוחים האחרונים מהעיר למחנה הריכוז טרזיינשטאט, באוקטובר 1942. שם שרדו שנתיים, נצח. [נותרו 21 דקות מתוך סרט תעמולה שצולם במחנה. אחת מהסצנות המפורסמות שמופיעות בו הוא של משחק כדורגל בחצר המצודה. כשצפיתי בסצנה חשבתי שאני מצליח לזהות את הדה, יושבת על ספסל, פניה כהים וזוויתיים, דומים לשל סבתא יודית בזקנתה. איני חושב שזו היא, אבל אולי, מדוע לא? אני מקווה שהזמן שבו הייתה אסורה במחנה לא כלל רק חיי סבל.] ב-1 באוקטובר 1944 נשלחו שניהם לאושוויץ. [הדה הייתה בת 53 כשנרצחה, ארנולד בן 57. אבי, דן אפטקמן, נכדם הבכור, נולד בבית חולים ברחובות כחצי שנה לפני שעלו על הרכבת שהובילה אותם למותם. אין סיכוי שידעו על כך, או שסבתי ידעה על גורלם.
בחודש יוני הקרוב מתוכנן שאסע לוינה, להשתתף בטקס התקנת אבני זיכרון ליד מקום מגוריהם, במרכז לאופולדשטאדט. זו תהיה המצבה הראשונה שתוקם להם.]
*
סאלי היילברון שרד את המלחמה באופן שמלמד משהו על אופיו. זו עלילה מופרכת שנראה שיכלה להתקיים רק בזמן משוגע כזה. [מלחמת העולם השנייה יצרה סיפורים רבים כל כך כאלה, עד שהם מתערבבים לבליל אקראי. אבל הסיפור הזה מיוחד, לא שמעתי כזה.]
עוד לפני שהמלחמה פרצה באופן רשמי התדרדר היחס ליהודים באיטליה. רשיון העסק של המלון בפירנצה נשלל, וסאלי ויוג׳יניה נאלצו לסגור אותו. דרכונו הגרמני של סאלי, שהיה זה שאיפשר לו לשהות באיטליה, עמד להיות מבוטל. רגע לפני שהשערים יסגרו בפניהם השניים החליטו לברוח לתוניסיה, שהיתה אז מושבה צרפתית ובה קהילה יהודית גדולה. זו הייתה בחירה מחוכמת, שמצביעה על תושיה ונכונות להסתכן בלא נודע. הם לקחו איתם את חסכונותיהם, שאיפשרו להם לשכור דירה נוחה ברובע האירופי של העיר תוניס. [הכסף שהבריחו היה שווה יותר בצפון אפריקה מאשר באירופה. סאלי היה מתורגמן מוכשר, ושלט לחלוטין בצרפתית (ובאנגלית), זכר לימיו כמתרגם צבאי. הוא ידע להסתדר.]
לרוע המזל, עם הכרזת המלחמה ההדדית בין גרמניה לצרפת, נכלא סאלי, לא עקב יהדותו אלא בגלל שכגרמני נחשב כאזרח של מדינת אויב. [זה שלב ״המלחמה המדומה״, בין ספטמבר 1939 למאי 1940. מי שחי בתקופה ההיא יכול היה לטעות ולחשוב שהגרוע מכל כבר קרה, שחבל על פולין אבל לא נורא, ושהמלחמה המטופשת בטח תגמר בקרוב.] רק כיבוש צרפת על ידי הנאצים הביא לשחרורו. [הבטחתי מופרך, לא? יהודי גרמני שמשוחרר מהכלא הצרפתי בגלל נצחון הנאצים – לפנים שלכם!] זה היה חופש זמני. מעט אחר כך נעצר שוב, הפעם בגלל שהיה יהודי, על ידי השלטונות הצרפתיים משתפי הפעולה.
כאשר גרמניה השתלטה ישירות על תוניסיה בסוף שנת 1942 היה הזוג מועמד לגירוש לאירופה, שהיה מביא למותם הוודאי. הם ניצלו בעקבות כיבוש תוניסיה ע״י בעלות הברית במאי 1943, והעבירו את שארית המלחמה בדירתם בעיר תוניס, בשקט יחסי. סאלי שירת זמן קצר כמתרגם עבור כוחות בעלות הברית, אבל פרט לזה חייהם, אני מתאר לעצמי, היו רגועים.
[סאלי ויוג׳יניה היו יהודים אירופים שחוו את שואת יהודי תוניסיה. זו התרחשות שונה מאוד משואת יהודי אירופה.]
אבל סוף המלחמה הביא איתו צרות חדשות. יוג׳יניה חלתה בסרטן. היא עברה מספר ניתוחים, אך ללא הועיל. היא נפטרה ביוני 1946, כשהייתה רק בת 62. כפי הנראה נקברה בתוניס, בבית הקברות היהודי בעיר. מייד אחר כך חזר סאלי לאיטליה, ולעיר מילאנו, אותה ראה כבית.
[חבל על יוג׳יניה. זה עצוב, חיים של החמצה, של כמעט, בלי להשאיר כמעט דבר מאחורייך. באתרים בהם מצאתי מידע עליה סיפור אחרית ימיה חסר או לא מדוייק, ורק ימי השיא שלה, כזמרת אופרה מפורסמת, מוזכרים. אנסה לאתר את קברה, ואולי אכתוב עליה עוד בהמשך.]
סאלי שכר דירה קטנה בפרבר של העיר מילאנו, וניסה לבנות שוב את חייו. כך, חזר לעבוד כמתרגם עבור חברות מקומיות וזרות וכנציג של חברת ייבוא וייצוא. הוא אפילו הכיר והתחתן עם אישה חדשה, לוסיה למברטי ((Lucia Lamberti, ממוצא איטלקי קתולי על פי שמה. [היא הייתה בת 50 כשנישאו, והוא בן 65. אולי זו הייתה אהבה גדולה, פרק ב׳ מאושר, כמאמר הביטוי המוזר. ואולי רק נישואי נוחות, כי קל יותר בשניים וכי גבר צריך אישה כמו שאישה צריכה גבר. זה מעצבן, כי רציתי להאמין בסיפור האהבה שלו ושל יוג׳יניה, והייתי רוצה שיתאבל עליה יותר. אבל כנראה שכך דרכו של עולם.]
מעט אחר כך התראיין במשרדי ״ועידת התביעות״, מוסד שהוקם כדי לעזור בשיקום קורבנות הנאצים. הוא סיפר את סיפורו, ביקש הכרה במעמדו כפליט ושלא יידרש לחזור לגרמניה. בסוף התצהיר מופיע ציטוט שלו:
כיהודי, איני מעוניין לחזור לגרמניה לאחר כל מה שהיהודים נאלצו לסבול שם. אני משוכנע שקיימת בגרמניה אנטישמיות מתמשכת וקבועה.
[התצהיר וטופס הבקשה הוגשו באוגוסט 1949. התצהיר נכתב במכונת כתיבה שחוקה, בשורות צפופות. המשפט המצוטט יפה ונחרץ, אבל יש להבינו בהקשר: הצהרה על חוסר רצון לחזור למדינת המוצא הייתה הכרחית כדי לקבל הכרה כפליט. הנוסח נועד כדי להשיג הכרה זו, ואינו מבטא בהכרח את עמדתו של סאלי.]
לטופס הבקשה הודק בסיכות תצלום שלו. הוא לבוש חליפה ומסופר בקפידה, גבר מכובד גם אחרי כל הטלטלות שעבר. [הוא בן 66 בצילום, הגיל בו מת אבי. מבטו שפוף משהיה. הקרחת התפשטה עוד. ללא שפם תווי פניו ברורים יותר. לראשונה ניתן לראות עד כמה אוזניו גדולות, דומות מאוד לאוזניו של אבי ולאוזני שלי. פעם, משום מה, קצת התביישתי במאפיין הפיזי המשפחתי הזה.]
בשלב מתן התצהיר הראשון כל שביקש היה הכרה ורישום כפליט, אבל פחות משנה אחר כך פנה לועידת התביעות בבקשה נוספת לקבלת סיוע כספי. הוא סיפר שמצבו הבריאותי התדרדר, שהוא מובטל, שחסכונותיו אזלו, ושגם הוא וגם אשתו חולי לב. הבקשה לסיוע אושרה.
[איני יודע אם היה חולה ונצרך. הוא היה קורבן של הנאצים ושורד שואה, אבל יכול להיות שהיה לו צד מושחת או נכלולי. אילו חוויות חיים! חברות בארגון המתעמלים, המעבר לאיטליה, זמרת האופרה שהפכה לאשתו, המלחמה הגדולה, האכזבה הגדולה, המלחמה השנייה, הארוכה והנוראית, תוניסיה. כל זה יכול ליצור נפש מסובכת. אין יותר סיפורים כאלה. מה זה משנה בעצם, אני שואל את עצמי. הרי כל הזכרונות הללו נגוזו, ודבר מכל זה כבר לא משנה לאיש. סאלי היילברון נעלם בלי להשאיר זכר, כמו עץ באמצע היער. איני יודע היכן, אם בכלל, נמצאת מצבתו, ואיני מתכוון לחפש אחריה. הוא רחוק ממני, והספק הקטן המנקר בי לגבי אישיותו גורם לי לא לרצות להתקרב.]
סאלי המשיך לחיות בדירה קטנה במילאנו, שהייתה בבעלות אשתו, עד מותו בגיל 87, בשנת 1970. [זו השנה בה נולדתי! הנה, בכל זאת מחבר ביננו משהו.
עד כמה שאני יודע הוא לא יזם כל קשר עם בן אחיו היתום, סבתא יודית או רות. אני כועס עליו בגלל זה. אולי רצה להתנתק לגמרי מחייו הקודמים, לשכוח. הוא התפוגג במילאנו.]
*
גם גאורג ניצל, וגם סיפורו הזוי ומוזר, שרירותי בכך שהצליח לשרוד לעומת כל מי שנרצחו. שלא כמו סאלי, אחיו הגדול, שנדד וברח מגורלו, גאורג נשאר במקומו. הוא עבר את המלחמה כולה בפרנצלאואר ברג, השכונה בברלין בה גר כל חייו. [וגם סיפורו מופרך, אך אחר. גאורג היה בעל מלאכה, ויש לי כבוד והערכה לאנשים שעובדים ויוצרים. בנוסף, סבתא יודית אהבה אותו ואני רוצה ללכת בדרכה. איני אובייקטיבי. במשפחה אתה יורש גם דעות ועמדות.]
הוא היה כבן 50 כאשר נסגר מפעל הכובעים המשפחתי על ידי הנאצים. [גאורג היה האחרון במשפחה שעבד במפעל, ויורשו היחיד אחרי שסאלי עזב את גרמניה, כך שלמעשה היה ממשיך דרכו של פאפא. זה היה המפעל שלו.] כנראה שהיה בעל מלאכה טוב, אהב את מקצועו, ולא היה לו רצון לעשות שם דבר אחר. בהוראת השלטונות נאלצה למקה, אשתו, לחזור בה מהרישום כיהודיה. הנישואים עצמם לא בוטלו, אך הוגדרו כנישואי תערובת, בין יהודי לארית. [הנישואים היו בעלי תוקף בגלל שנערכו לפני עליית הנאצים לשלטון וחוקי נירנברג. הנאצים תפסו את עצמם כשומרי חוק.] גאורג ניצל זאת ופתח בית מלאכה חדש, שנרשם תחת שמה של אשתו.
אבל הפתרון הזה היה זמני, ואולי אפילו סימן אותו כחשוד בעיני השלטונות. בעקבות ליל הבדולח, בנובמבר 1938, גאורג היה בין כ-6,000 יהודים תושבי ברלין שנעצרו על ידי הגסטפו ונשלחו אל מחנה הריכוז זקסהאוזן, מצפון לעיר. הוא שוחרר אחרי מאסר קשה של מספר שבועות. [תנאי המעצר היו נוראים, ונועדו לשבור את רוחם של העצורים, שרובם באו מהשכבה הבורגנית והמובילה של הקהילה, ולהפוך אותם לסמל ולדוגמא לאכזריות ולשרירותיות של הפעלת הכוח. זה היה טרור מאורגן: הנאצים רצו להטיל אימה על היהודים, ולהאיץ כך את ההגירה היהודית מגרמניה ומברלין. במקרה של גאורג זה לא עבד. הוא היה בן העיר, ולא היו לו שום כוונות לעזוב אותה. איני יודע אם ההתעקשות הזו, להישאר, היא סימן של אומץ.]
לאחר מכן אולצו גאורג ולמקה לסגור את העסק המשותף. אבל הותר לגאורג להישאר בעיר, תחת חסותה של אשתו, נושא על בגדיו מגן דוד צהוב שסימן אותו כנחות. לאחר שפרצה המלחמה גויס לעבודת כפיה, תחילה בעבודה מטונפת במפעל לייצור גריז, ואחר כך לעבודה עם חומרים רעילים.
בשנת 1943 נותרו בברלין כ-50,000 יהודים, פחות משליש ממספר היהודים שגרו בעיר לפני השתלטות הנאצים על השלטון, אבל עדיין מספר גדול יחסית, מפתיע בהתחשב בכך שבאותו זמן מכונת ההשמדה בפולין כבר פעלה במרץ. הגיע זמן להפסיק את הביזיון. השלטונות יזמו סדרת מעצרים המוניים במטרה לחסל את הקהילה ולגרש גם את יהודי ברלין להשמדה. גאורג היה בעצורים.
אז היו גאורג ולמקה חלק מתוך אירוע יוצא דופן, שקיבל מאז מעמד מיתי, ומכונה ״מחאת רוזנשטראסה״ (Rosenstrasse-Protest). כ-1800 יהודים שהיו בנישואי תערובת, כמו גאורג, נעצרו בבניין הקהילה היהודית. כנראה שלא הייתה כוונה לגרשם להשמדה, אבל הנשים לא יכלו לדעת זאת. [כ-10,000 יהודים נשלחו במקביל לאושוויץ ונרצחו שם] תוך אומץ רב קיימו נשות העצורים מחאה ספונטנית שנמשכה שבוע ימים. למקה היתה בינהן וגאורג ודאי שמע את הקולות ממקום מעצרו. המחאה נפסקה רק כאשר שוחררו העצורים.
[יש אנדרטה גדולה ומכוערת בפארק שסמוך למקום בו עמד פעם הבניין (שנהרס במלחמה). לוח הנצחה דמוי לוח מודעות ניצב ברחוב ומספר על המאסר והמחאה. סרט גרמני בשם ״רוזנשטראסה״ יצא בשנת 2003. זה סיפור שואה ״טוב״, בו כוחה של האהבה גובר על הרוע. האמת ההיסטורית, לפיה כוונת הנאצים לא הייתה להשמיד את הקבוצה הזו אלא רק לבודד אותה משאר היהודים שנועדו להירצח, לא כל כך משנה. בכל מקרה הנשים הללו הפגינו אומץ יוצא דופן והיו חריגות בכך שהביעו בפומבי את מחאתן.]
גאורג נשאר בברלין גם לאחר שהוכרזה ״נקייה מיהודים״, במאי 1943. נישואי התערובת, ואולי גם זכרון אחיו המתים, הגנו עליו מגורלם. [אינני בטוח בכך, אבל זה אפשרי. גאורג ולמקה היו בני המקום. שכניהם והקולגות שלהם בתעשיית הטקסטיל המקומית ודאי ידעו שאיבד שלושה אחים במלחמה. יכול להיות שהייתה לזה משמעות. אולי המוות הסתמי של אחיו בכל זאת הגן עליו באיזשהו אופן.]
גאורג שובץ לעבודת כפייה כמגהץ במתפרה, ועבד שם עד שהצבא האדום כבש את העיר. עוד כמה אלפי יהודים שרדו כך את המלחמה בברלין. כמות קטנה יותר שרדה במסתור. בסה״כ כ-7500 יהודים שרדו בעיר, פחות מ-5% מגודל הקהילה לפני הנאצים.
השחרור משלטון הדיכוי הנאצי הביא איתו אתגרים חדשים. רובע פרנצלאואר ברג אמנם נפגע באופן קל יחסית לשאר חלקיה של העיר, אבל מאחר שהיה בחלק המזרחי של העיר, נשאר בשליטה סובייטית גם לאחר חלוקתה. לגאורג לא הייתה שום כוונה לעזוב. הוא הסתגל במהירות לשלטון החדש, והחל כמעט מייד להקים מחדש את מפעל הכובעים שנגזל ממנו. שלטונות הכיבוש הכירו בו כנפגע של הנאצים, וסייעו לו להשיב לרשותו את דירת מגוריו שהוחרמה וחלקים מרכושו. הוא היה אסיר תודה. כאשר הוקמה מדינת מזרח גרמניה בשנת 1949 הפך לאזרח נלהב ונאמן שלה.
[המדינה החדש נקראה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, שזה די מצחיק מכיוון שלא הייתה רפובליקה אלא מדינת חסות סובייטית ולא הייתה דמוקרטית אלא מדינת משטרה חשאית קומוניסטית.]
הקהילה היהודית במזרח ברלין הייתה קטנה. שלטונות מזרח גרמניה התגאו בקיומה. התאוששות החיים היהודיים הייתה הוכחה לכך שהשלטון החדש מתקן את העוולות שביצעו הפאשיסטים. זה היה חלק מהדימוי שניסו ליצור, של מדינה נעלה מוסרית גם על מערב גרמניה הקפיטליסטית. אבל לקונפליקט האידיאולוגי בין קומוניזם לקפיטליזם היו גם השלכות על קהילת יהודי ברלין. בעקבות התגברות המתח בין מזרח ומערב והיווצרות שני הגושים שהתמודדו במלחמה הקרה, יהודי מזרח ברלין נאלצו להתנתק מהקהילה הגדולה יותר שבצד המערבי ולגבש קהילה נבדלת, בעלת מוסדות עצמאיים. החשוב בינהם היה בית כנסת.
בית הכנסת ברייקה שטראסה נפגע במהלך השלטון הנאצי, אבל לא נחרב. [רוב בתי הכנסת בברלין נשרפו במהלך ליל הבדולח, כמעשה של טיהור באש מהזיהום היהודי. בית הכנסת ברייקה שטראסה הוא בניין פנימי, שחולק קירות עם בניינים אחרים, וזה הציל אותו משריפה.] השלטונות המזרח גרמניים מימנו את שיפוצו והוא נחנך מחדש בקיץ שנת 1953, תחת השם הסמלי ״מקדש השלום״ (Friedenstempel). גאורג, שהכיר את בית הכנסת מאז ילדותו, שאביו היה אחד מהמתפללים הקבועים בו לפני המלחמה ושהיה חלק מהקהילה המתחדשת, נאם את נאום הפתיחה בטקס. הוא הוכרז כנשיא כבוד של בית הכנסת, תואר שנשא בגאווה. למקה היילברון הוכרה שוב כיהודיה. הכל שב אל מקומו.
[השם ״מקדש השלום״ לא תפס, כמובן. הקומוניסטים השתמשו הרבה במושג ״שלום״, לרוב כתמונת מראה למה שהגדירו כתוקפנות אימפריאליסטית של המערב. זו באמת מילה קצת לא ברורה. מה מסמלת היונה, שעלה הזית במקורה? אלוהים חדל מזעפו, אחרי שתאוות הרצח שלו מולאה, וכעת אתם, ניצולי חרון האף, יכולים לחיות קצת, עד התקפת הזעם הבאה.]
*
גאורג היה האחרון מבין בני משפחת היילברון שחי בברלין. דירת המשפחה ברחוב הופלנד (Hufelandstraße), בה התגוררו, הייתה גדולה מדי עבור זוג מבוגר וערירי, אבל הם לא חשבו לעזוב אותה. בית הכנסת היה במרחק הליכה, וכך גם חנויות, מתפרות ובתי מלאכה של תעשיית הטקסטיל. בית הקברות ואחוזת הקבר המשפחתית היו במרחק טיול נינוח של חצי שעה. כך היו השניים בני המקום, בעלי שלוש זהויות שהתקיימו במקביל, זהות מקומית של דיירי השכונה מילדותם, זהות תרבותית של יהודים מלידה ומבחירה וזהות מקצועית של פועלי טקסטיל.
צילום מחגיגות יום הולדתו ה-80, שחל בשנת 1966, השתמר בארכיון הקהילה היהודית של ברלין. הפה והאוזניים דומים לאלה של סבתא יודית ושל אבי. ידו השמאלית, יד של פועל, אוחזת בכוס היין. הוא זקוף וגאה, מאופק וחד מבט. אני מניח שגאורג היה מאושר ככל שיכול היה להיות, אבל לא יכול באמת לדעת כלום.
בשנת 1970 נפטרה למקה, אשתו, שבזכותה שרד את המלחמה. גאורג, שירש גם את חלקת הקבר המשפחתית בבית הקברות היהודי בוייסנזה, קבר אותה שם, באחד המקומות שנשארו פנויים. [למקה נולדה נוצרית, התגיירה ונישאה כיהודייה לגאורג. אחר כך, בזמן המלחמה, אולצה להתכחש ליהדותה, וכך הצילה את גאורג. היא נקברה כיהודיה כשרה לצידה של ז׳אנט היילברון הצדקנית, שהקשתה על חייה בצעירותה. יש כאן צדק פואטי.]
בשלב זה גאורג כבר היה חולה בסרטן, וימיו היו ספורים.
כנראה שלמרות מסך הברזל שהפריד בין מזרח אירופה למערבה היה חשוב לו לשמור על קשר עם קרובי משפחתו שהיגרו לפלסטינה, שהפכה בינתיים למדינת ישראל. אטה, בנו של יוליוס אחיו הבכור, ניסה לברר בשנות ה-50 אם יש לו חלק בירושה, אבל לאחר שהסתבר שכל הרכוש נעלם לא המשיך בכך. הוא וגאורג המשיכו להיות בקשר מכתבים. [אטה היה חבר קיבוץ מסור. אחיו למחצה, רודי, שהיה עורך דין וחי בתל-אביב, טיפל בעניין זה עבורו. אני מתאר לעצמי שאם היה מגלה שהוא בעל רכוש בגרמניה היה תורם אותו לקיבוץ. כך עשו חברי גבעת חיים איחוד הייקים עם כספי השילומים שהגיעו להם. גם הוא וגם סבתא יודית לא שמרו קשר עם סאלי. אני חושב, בלי שיהיו לי לכך ראיות כלשהן, שהכסף שסאלי הוציא מגרמניה לפני המלחמה, ושאפשר את קניית המלון ואת ההשרדות שלו בתוניסיה, היה חלק מההון המשפחתי שאבד.]
גם סבתא יודית שמרה על קשר עם גאורג. [הם היו דומים בכך שבני משפחותיהם לא העריכו את יכולותיהם האינטלקטואליות. שניהם למדו בבתי ספר מקצועיים ולא בגימנסיה. אולי זו הייתה אחת הסיבות לקרבה ביניהם.]
כאשר גילתה שהוא חולה בסרטן וימיו ספורים רצתה להיפרד ממנו. [אבי הוא שמימן עבור סבתא יודית, אמו, את הנסיעה הזו, ממשכורתו כמהנדס. זה היה כחלק מתהליך בו השלימו, אחרי שהיה בינהם סכסוך ונתק במשך כמה שנים. ילדותו של אבי לא הייתה קלה, ולקח לו זמן עד שסלח לאמו על חלקה בכך. אחר כך אהב אותה בכל ליבו. בסוף ימיו שנא את אביו. חטאי עבר משפחתיים מעוררים רגשות קיצוניים כאלו.]
אמי הייתה אז כלה צעירה. היא סיפרה לי על הנסיעה המופרכת הזו, שנשמעת כמו אגדה שאירעה באמת.
סבתא יודית רצתה לשמח את גאורג החולה במתנה מארץ ישראל. מאחר שלא הייתה עשירה החליטה להפתיע אותו במשהו שלא הכיר: אבטיח. אין לדעת איך הצליחה להעביר את הפרי הגדול בביקורת הגבולות כאשר נחתה במערב ברלין, ובמחסומים הצבאיים שהפרידו בין חלקי ברלין. זה אות לכך שהייתה ממולחת ורבת תושייה. כך, בשנה בה נולדתי, 1970, הגיע אבטיח מארץ הקודש למזרח ברלין.
[זה מקסים ומופרך. סבתא יודית הייתה מסוגלת לדברים כאלה, שוברי מוסכמות אבל בכל זאת הגיוניים. פעם שלחה עם אחותי שטסה לביקור, כמשלוח לאבי, שהיה אז בגלות באמסטרדם, ארוחת ליל סדר שלמה שבישלה, ארוזה בקופסאות. אני מתגעגע אליה.]
סבתא יודית צילמה במהלך הביקור תמונות ספורות, של בית המשפחה מבחוץ, בבניין מרוט ומתפורר, של אחוזת הקבר המשפחתית, אליה כנראה עלו לרגל. אני חושב שגאורג נתן לה במתנה את פנקס הזיכרון כרוך העור של הדה, אמה, שנשאר ברשותו. [פנקס זה נמצא כעת אצלי. הבאתי חלק מהזכרונות הכתובים בו בפרק קודם.] זה היה ביקור קצר, הפעם הראשונה והאחרונה שנפגשו מאז שעזבה את גרמניה. הוא מת בפברואר 1971, בגיל 84, ונטמן, לאחר מסע הלווייה בו השתתפו בני הקהילה היהודית המידלדלת של מזרח ברלין, בנחלת משפחתו, במקום שיועד לו עוד כשנחנכה, 64 שנים לפני כן. [ארתור היילברון מת, כזכור, בשנת 1907. גאורג חי במשך רוב חייו כשהוא יודע בדיוק היכן הוא עתיד להיקבר. אני רוצה שישרפו אותי לאחר מותי. אין לי שום רצון שגופתי תתפוס מקום בעולם.]
