ארכיון תג: חיפה

הבן של סבתא יודית

אבי היה אדם יוצא דופן, מוכשר ומבריק, אבל פגום בצורה עמוקה. חלפו 13 שנים מאז שמת וכבר מחלתי לו על פגמיו. כתבתי על זה אז ואין לי צורך להעמיק בכך יותר. חלק מהם התגלגל אליי, כמו חלק ממעלותיו. אני חי בשלום עם מי שהנני, גאה בכך שאני אב טוב ממנו. הוא הוריש לי, בין היתר, סיפור משפחתי שאני חש חובה לחקור ולהבין.

לא היה אדם שאהב והעריץ את אבי יותר מאמו, סבתא יהודית, שאנחנו קראנו לה סבתא יודית. הוא היה משוש לבבה ובבת עינה והיא תמכה בו בכל. כשהתגרשו הורי בחרה להתנכר לאמי ולהאשים אותה בהתפרקות הנישואים, למרות שבגידותיו של אבי היו בוודאי ידועות לה. כשנאלץ לברוח מהארץ עקב שקיעה בחובות והתמוטטות רשת חנויות התכשיטים שהקים ופתח חנות לתכשיטים ומתנות באמסטרדם שימשה כאשת הקשר לכל הספקים שהכיר. היא הייתה נוסעת למפעלי הייצור, אישה נכה הנעזרת במקל הליכה, וארזה לו חבילות בסלון ביתה הצופה על הר הזבל חירייה. היא הצילה אותו, אז, הקריבה את כל זמנה ואת כל יכולתיה עבורו.  

המבטא הגרמני של סבתי היה ברור ומודגש, אבל עורה היה כהה. את אותו גוון עור הורישה גם לאבי. הוא והיא נראו כמזרחים בתקופה בה חזות כזו תייגה אותך כנחות. היא הייתה אישה פרגמטית ולא אינטלקטואלית באופן כמעט אידיאולוגי, אבל התגאתה מאוד בכך ששני בניה  מהנדסים וסייעה רבות לאמי בלימודיה באוניברסיטה בראשית נישואיה לאבי. היא ידעה לפנק באוכל הטעים שהכינה, בתחושה שנתנה לי, כנכדה, של אהבה נטולת תנאי. היא הייתה מעשנת כבדה, אישה פעילה ונמרצת שהפכה לנכה כשהייתה בת פחות משישים, ומאז סבלה מכאבים נוראים ובלתי פוסקים. היא שלטה בביתה ללא מצרים, והייתה אישה חזקה, בעלת דיעות נחרצות. היא הייתה מרירה וקשת יום. היה בה משהו מתעתע.

היא הייתה חסרת מזל ובת מזל. נכותה נגרמה עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח אורטופדי פשוט יחסית. סכין המנתח החליקה, וכך נחתך העצב הראשי ברגלה. כשהייתה מבוגרת זכתה בפרס הראשון בלוטו, והסכום הספיק כדי לקנות בית בכפר סבא לה, ודירה בפתח תקווה לבנה הצעיר. לאבי, שאותו אהבה יותר מכל, נתנה סכום כסף גדול, שכנראה סייע בחיסול חלק מחובותיו. היא שמרה את הזכייה בסוד ממני ומאחותי, ובמשך שנים חשבתי שנהגה כך כיוון שהדבר אפשר לה להמשיך ולהציג עצמה כקורבן של הנסיבות. אבל הסבר זה רק מעיד עד כמה הפכתי לשיפוטי כלפיה כשבגרתי. אולי פחדה שאמי, שאבי תמיד איחר בתשלום מזונותיה, תנצל זאת לטובתה. 

היא עישנה בשרשרת, מדליקה סיגריה בסיגריה, ממלאת מאפרות. בזיקנתה חלתה עקב כך בנפחת ריאות, אבל סרטן הלבלב הוא זה שהרג אותה לבסוף. היא הייתה אישה חזקה וקשה, אבל רגשנית לעיתים. על עברה סיפרה רק שברי סיפורים שחזרו על עצמם, ועל חלקים ממנו לא אמרה דבר. אני לא שאלתי מחוסר עניין. בחברתה הייתי הנכד הבכור והאהוב, שאותו צריך לפנק ועליו צריך לשמור. פעם, כשהייתי קטן ועדיין גרנו בדימונה, קיבלתי סקטים כמתנת יום הולדת. היא פחדה שאפול ואפצע, כמו בנה הצעיר ששבר כך את ידו, ולכן, בעת שבאה לבקר אותנו, גנבה אותם מהארון וזרקה אותם. 

ידעתי שנולדה בוינה, עיר גדולה בה מדברים גרמנית, שהוריה נשארו שם כאשר עלתה לארץ, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ששירתה ב׳הגנה׳ וכך פגשה את סבי, ואז אבי נולד.

היא לא סיפרה איך ומדוע נפרדו, אבל ידעתי שבזמן מלחמת השחרור, בזמן שאבי היה בן ארבע, הייתה אם חד הורית, נצורה איתו בירושלים, מחולצת משם בשיירת משוריינים, מבשלת במחנות צבא. היא סיפרה איך פעם החזיקה רימון יד בינה לבין אבי בזמן שחיבקה אותו, והבטיחה לעצמה שלפני שיפגעו בה תפוצץ אותם יחדיו, כדי שלא ישאר לבד בעולם. אני לא חושב שניתן להתאושש לגמרי מחוויה כזו. זו הייתה, אולי, הטראומה המכוננת שלה, שהורישה גם לאבי.


חלק מפרויקט המשפחה

הרשימה הקודמת


מה שכתבתי על אבי לפני שנים

שלוש שעות להרוג בחיפה

היו לי שלוש שעות להרוג בחיפה, פתאום. לפעמים, כאשר אני נינוח, אני נהנה לשוטט סתם ככה, להביט מסביב, להינות ממראות חדשים (ויכולתי להוסיף: מציוץ הציפורים וכו'. להקיא ממני). אבל אתמול לא הייתי נינוח. גרוע מזה, זמני היה קצוב ובסופו היה עלי להיות מהוגן ובעל אחריות, כך שלא יכולתי לשתות בצהריים, דבר נוסף אותו אני נהנה לעשות, מדי פעם. כך שיצאתי לחפש, מתוך ידיעה שכנראה לא אמצא, אחרי זיכרון, אחרי בית.

סבתא שלי גרה בחיפה, מזמן, כשהייתי ילד. היא נאלצה לעזוב לאחר שהפכה לנכה, בעקבות ניתוח כושל שעברה בירכה. היא לא יכלה לטפס יותר במדרגות. ביליתי חלקים גדולים מחופשות הקיץ אצלה. בביתה למדתי לקרוא, בקיץ שאחרי כיתה א', בשעה שהורי עברו מדימונה לרמת השרון. היה שם חדר שאז נראה לי ענק, שהיה שייך לבן שבצבא, ובו מדפי ספרים עליהם מסודרים כל כרכי "הארץ שלנו", כתומים ושמנים. צללתי לתוכם, עובר משנות החמישים לשישים. מאוחר יותר גילתי את המערבונים, את פטריק קים, את ספרי הזימה, אבל זה כבר סיפור אחר. הבית של סבתא שלי, החלטתי לחפש אותו.

היא גרה על צלע ההר, בדירת שיכון, שמהמרפסת שלה, שנסגרה לחדרון שגם בו ישנתי לעיתים (אני נזכר כיצד בלעתי שם אגורה, והובהלתי לבית החולים שם צולמה בטני ברנטגן כדי לגלות את דמותו הברורה של המטבע בעל השוליים הגליים, ואיך חירבנתי בסיר עד שנמצאה האבידה), ניתן היה לראות את המפרץ ואת הנמל. אבל לא כמו מהכרמל, המקום בו התחלתי את החיפוש, לא מגבוה, בניתוק שהופך את הכל ליפה כגלויה ומרוחק כמוה. הייתי צריך לרדת.

יכולתי כמובן לקחת מונית או אוטובוס. הייתה לי נקודת התייחסות ראשונית, רחוב עבאס, לידו אני יודע שהיא גרה. יותר מזה, יכולתי לטלפן לאבי או לאימי ולשאול אותם לכתובת המדוייקת. אבל משום מה לא עשיתי זאת. זה היה הופך את החיפוש לקל מדי, וכלל איני בטוח שבכלל רציתי למצוא את הבית. רציתי לחפש אחריו, ואולי להרוויח איזה שיטוט על הדרך, גם בלי להיות נינוח.

את הכבישים המטפסים אל הכרמל חוצים גרמי מדרגות תלולים, משעולים צרים, שמתפתלים בין הבתים הנאחזים במדרון התלול, גשרים מובילים אל פתחיהם. אני גר במישור עדין טופוגרפיה בו כל גבעה היא בעלת משמעות. כאן זה הר, אחד, דרמטי ופרוע, לא כמו בירושלים על הריה המעוגלים והממושמעים. כמה קשה היה לבנות את הבתים האלה, לטפס במדרגות הללו. הבנייה הישנה אנושית בממדיה ומזדקנת בכבוד. בתים בני שתיים או שלוש קומות, צמחייה פראית למחצה. רק מדי פעם מפרים את ההרמוניה בנינים מרובי קומות ומכוערים לעילא. אני מתעלם מהם. שכונות המגורים בהן עברתי, מחליף גרם מדרגות נסתר אחד באחר, מחפש אחרי קיצורי הדרך הבלתי משולטים, היו כמעט נטושות בשעות הצהריים, כמעט חסרות עדות למי שמתגורר בהן כעת, מוגפות תריסים. היה קר בחוץ, והתחזית צפתה גשם. היה לי נחמד, ככה. שאלתי פקח עירייה אחד איך להגיע, אבל התעלמתי מעצתו לקחת אוטובוס, למרות שהברך די כאבה לי. גם לסבתא שלי, כפי שטרחה להזכיר זאת השכם וערב, היה לא קל.

חייה היו קשים. היא עלתה לארץ בשנות השלושים, בת וינה יפיפיה ושחומה, ששיעורי הטניס שקיבלה בילדותה לא הכינו אותה להלם אובדן משפחתה ולכך שתמצא את עצמה כאם חד הורית לאבי בזמן מלחמת השחרור, כמבשלת במחנות צבא, כאישה המנהלת גן ילדים בסלון ביתה לילדי השכונה המעורבת, היהודית ערבית. אני זוכר את הגן הזה, איך הייתי יושב עם שאר הילדים סביב שולחן גדול ומשחק בקוביות ענקיות מעץ. היא הייתה מכינה ספגטי ברוטב עגבניות מתוק, טעים נורא. אני זוכר את חצר הבית, את החורשה שגבלה בה, איך פעם זרקו הילדים מהכניסה הסמוכה צב מהמרפסת העליונה כדי לראות אם שריונו מתנפץ.

עברתי ליד רחוב שפנה אל תוך ההר המיוער וחשבתי שהלכתי בו פעם, בטיול נדיר עם בעלה של סבתי, סבי החורג, אבל לא הייתי בטוח. הוא עבד במחלקת המכס בנמל. אני זוכר שביקרתי אותו שם, את האוניות והמנופים. עבורי, כילד, זו הייתה ארץ פלאות, בה הרגשתי תמיד אהוב ומטופל.

לא מצאתי את הבית. הזמן הלך ואזל, והברך כאבה לי עוד. הצטננתי יום קודם, ועמד בפני שבוע עמוס, כך שהיה משהו קצת דבילי בכל האתגר המופרך הזה, לחפש בית על פי זכרונות. נוסטלגיה. כאב העבר המתוק, ותחושת הדה ג'ה וו, שכבר הייתי כאן, שזה ממש כאן מעבר לפינה, בכל זאת הובילו אותי הלאה.

זו תחושה מתעתעת. חשבתי שזיהיתי גרם מדרגות מוכר. יש לי צילום לידו, עומד חבוק על ידי אימי, צעירה ויפה, לובשת שמלה פרחונית ושערה קלוע בשתי צמות. עליתי בו בהתרגשות, נזכר במגע המוכר של מעקה הבטון בחדר המדרגות, עליו הייתי מחליק, מתפלא מדוע הדלתות אינן פונות לכיוון הנכון, מגלה שטעיתי, ושזה אינו הבית הנכון. השעון בפלפון הכריע: הגיע הזמן לחזור.

התחלתי לטפס. הכאב בברך התמתן קצת, והכדורים שקניתי נגד הצינון פעלו בסדר. גרם מדרגות בו טיפסתי שוב עורר בי זכרונות. בדיוק ככה זה נראה והרגיש אז, כשהיינו עולים מהבית אל רח' עבאס, העיקול בשביל, חומת האבנים. ושוב נכזבתי. אולי זה לא היה בכלל רחוב עבאס, לידו היא גרה, אולי אני רק זוכר זאת כך.
זיכרון. האם ניתן בכלל להסתמך עליו? מה משמעותו כשאינו מחובר לעובדות קונקרטיות, לכתובת ומקום מדוייקים? אינני יודע את התשובה. שלוש השעות שלי הסתיימו, ואני שונא לאחר.