פרנצלאואר ברג של ימינו עשירה ושבעה, מקום טוב לגדל בו ילדים. יש אנשים שהכרתי פעם בתל-אביב שגרים בשכונה הזו עכשיו, משפחות שהיו ישראליות ועכשיו הן מקומיות. זאת אופציה לא רעה לבעלי אמצעים שהחליטו לעזוב את ישראל השוקעת ולהשתקע במקום עם עתיד. ברלין יודעת לקבל מהגרים וליהודים יש בה מעמד מיוחד, פריווילגיה סמויה. [זו פריבילגיה מוצדקת. האשמה הגרמנית מעניקה לי זכויות יתר, כפי שהאשמה הישראלית מביאה איתה חובה מוסרית לכפרה. עמדת הקורבן דבקה בי בלי שאבחר בה, כמו עמדת המקרבן.]
השכונה נפגעה מעט יחסית במהלך מלחמת העולם השניה, ורוב הבניינים שנבנו בסוף המאה ה-19 שרדו. יפה לראות איך עקרונות התכנון שלהם ושל המרחב הציבורי הוכיחו את עצמם ויצרו מקום נוח לחיים עירוניים גם בימינו. [עירוב שימושים, תחבורה ציבורית טובה, הליכתיות, בנייה מרקמית, פארקים וגינות. אין טריקים נסתרים.] גאורג היילברון היה שייך לדור האחרון שהכיר אותה כשכונה בורגנית תוססת ויצרנית, שבה חיה קהילה יהודית גדולה ומבוססת. לאחר כיבוש וחלוקת גרמניה, כשהיה במזרח ברלין, רובע פרנצלאואר ברג היה החלק הפרוע, המחוספס והמעניין ביותר, מרכז של תרבות שוליים שהתנגדה למדינת השטאזי.
גם לאחר האיחוד זה היה כך. המחירים הזולים והאווירה המשוחררת משכו אל השכונה צעירים הרפתקנים מהמערב. נוצר בה מפגש מפרה בין אנשים יצירתיים שהתבגרו בתרבויות שונות, אבל חלקו שורש משותף. התסיסה התרבותית הזו השפיעה על ברלין כולה, אבל הייתה קצרת מועד.
שנים ספורות אחרי האיחוד השכונה עברה ג׳נטריפיקציה מהירה ומלאה. היא ידועה בזה, ומשמשת כדוגמא בכל דיון על המושג. הבניינים הישנים שופצו וחלק גדול מהם נצבעו צבעי פסטל. המחירים הזולים קפצו, ועשירים החליפו את האמנים. בתהליך מתגלגל וצפוי משפחות אמידות ועובדי חברות טכנולוגיה החליפו את מי שגרו בשכונה אחרי נפילת החומה, שהחליפו את מי שחיו בה כשהייתה חלק ממזרח ברלין. זה עדיין מקום מגניב לחיות בו, אבל יקר, וכנראה גם הרבה פחות מעניין משהיה.
[אני מכיר ג׳נטריפיקציה. חויתי את התהליך בפלורנטין, שכונת מגוריי בתל אביב. ראיתי מקום עני, זול ומעניין הופך ליקר ומשעמם. אבל זה לא רק זה. ג׳נטריפיקציה מרוקנת מקום מזהות ומשמעות, וגוזלת ממנו את נשמתו. הישראלים שמסתובבים ברחובות השכונה הברלינאית, כולל כמובן אותי, אינם ממשיכי דרכם של בני משפחת היילברון ולא מכירים אפילו את עולמם, שנעלם ללא שוב. בברלין נפגשתי עם חבר וקולגה של אמי, איש תיאטרון ורדיו שגדל בשכונה כשהייתה חלק ממזרח ברלין, ושעדיין חי בה, מרחק דקות מבית משפחת היילברון. הוא סיפר כיצד, אחרי האיחוד, הכסף המערב גרמני החריב תרבות שלמה תוך שנים ספורות. גם בעולם המזרח גרמני היו דברים יפים שנעלמו.]
כל הכתובות בהם חיה ועבדה משפחתי מרוכזים בחלק אחד של השכונה, קרוב לפארק הגדול שבגבולה המזרחי, סביב פינת הופלנדשטראסה וגרייפסוולדר שטראסה (Greifswalder Straße). במרחק הליכה קצרה של מספר דקות נמצאים בית המשפחה, המפעל, הבית בו חיו גאורג ולמקה כאשר נודו מהמשפחה, הבית בו חי ומת פליקס, המשרד של יוליוס, ביתם של יוג׳יניה וסאלי. כל הבתים, פרט לאחרון, עדיין ניצבים שם. [הבניין שבו חיו סאלי ויוג׳יניה נהרס במלחמת העולם השניה ובמקומו ניצבת כעת גינה ציבורית קטנה.] אבל אלו כתובות בלבד. אין להן משמעות עמוקה בעיני. ביקור בשכונה וצעידה בינהן לא הרגישה כמו חזרה הביתה. הייתי תייר, והתגעגעתי למשפחה שלי ולתל אביב, העיר שאני מכיר ואוהב, למרות תחושת הזרות המתעצמת.
[תל אביב בזמן המלחמה היא מקסם שווא של נורמליות בשולי טרגדיה בלתי נתפסת. הרחוב אלים ולאומני. אני חושש שכך יהיה מעכשיו ושכבר לא אוכל למצוא את עצמי בתוך המרחב והתרבות הישראלית. זאת הכרה קשה, כי אני טיפוס מאוד מקומי ופרובינציאלי. איני רוצה בית אחר אלא מתגעגע לזה שכבר נחרב. מאחר שבכל מעבר למקום אחר אחוש זר אני חושש שהמלחמה חיסלה את היכולת שלי להרגיש בטוח במקומי.]
עד לפני זמן לא רב לא ידעתי שברלין הייתה חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי. סבתא יודית הרי לא סיפרה לנו על משפחת היילברון. אני תוהה למה. אולי לא רצתה לעורר את השדים מרבצם וכנראה לא היה איכפת לה שיישכחו. גם אני עדיין איני בטוח עד כמה סיפורם רלוונטי לחיי. [אבל אני מרגיש שכן. אני יכול להזדהות עם כאבם. השאלות שבהם התלבטו דומות לאלו שמטרידות אותי.]
*
היחיד מדור הנכדים של ז׳אן וז׳אנט שנשא את שם המשפחה היה ארתור היילברון, אטה, בנו של יוליוס שנולד אחרי מותו. אבל סבתו הצדקנית דאגה לכך שלא יהיה באמת חלק מהמשפחה. זה ודאי היה מעליב מאוד לו ולאמו, האלמנה הדחויה. אטה מצא לעצמו משפחה וזהות בתנועת הנוער אליה הצטרף כילד, שהפכה למרכז חייו.
כאשר הקליט את זכרונותיו, מעט לפני שמת מסרטן בגיל 71, תיאר מפגש עם קוראת בכף יד. היא:
… קבעה, שהשיא, שיא ההתפתחותי שלי היה בגיל 16: כלומר מאז קיים תהליך של ירידה.
… השיא היה בהיותי מדריך קבוצת ילדים, שהיו אז בשנה-שנתיים צעירים ממני.
[אטה הקליט זכרונות אלה לטייפ, לבדו, מבקש להשאיר דברי פרידה למשפחתו. רעיה מירון, בתו, חלקה עמי בנדיבות את תמלול ההקלטות.]
אטה היה חניך, מדריך, וחבר הנהגת תנועת ״הבונים״ בגרמניה, בשנים הקריטיות 1933-1938. זו הייתה תנועה ציונית-סוציאליסטית שהכשירה וארגנה נוער לעלייה לארץ. שם פגש את הלדה, בת זוגו שהפכה אחר כך לאשתו, ושם נקבעו מסלול חייו והעקרונות שליוו אותו במהלכם. [נערים בני 16, כמו אטה, הכשירו נערים בני 14 לקראת הגירה למקום רחוק ומוזר, מחנכים אותם לשרוף את הגשרים לעבר ולהפוך לאנשים חדשים, לפועלים וחקלאים. זה טירוף.]
הוא היה מוכשר ומעמיק, צנוע ואוהב אדם. היה בו גם צד פרוע ורודף צדק. פעם, כאשר כבר היה חבר קיבוץ ותיק, עובד ממשלה ואב לילדים, קיבל משוטר תנועה קנס של 25 לירות שחשב שאינו מוצדק. הוא בחר להיכנס לכלא לחמישה ימים כחלופה לתשלום. כך תיאר את החוויה במכתב לחברו הטוב:
… לקחתי כמה ימי-חופש מהמשרד ונכנסתי לכלא פתח-תקוה. מחרתיים אצא מכאן, קצת מאוכזב, כי קיוויתי שאגיע לבית-סוהר ממש ברמלה או בתל-מונד. היושבים אתי כולם פחות או יותר harmless פרט לתימני אחד, מהשיכון קרוב למשקנו, החשוד ברצח. היתר הם מסתנן קטן ונחמד בן 13, שעבר את הקווים והוחזר, יהודים שלא שילמו ״מזונות״, בחור שהסתבך בקטטה, זקן ששבר ריהוט בלישכת הסעד ועוד פלמחניק לשעבר שכנראה סובל מהפרעות פסיכיות וממשיך במסורת של סחיבת דברי-מזון בלתי-חיוניים. התפתח משהו דומה ליחסי-חברות בינינו, יש דאגה הדדית, שומרים על הניקיון ובעזרת ספרים שהבאתי ועיתונות שנכנסת יום-יום נוצרה כעין ״אווירה תרבותית״, מגלגלים שיחה על ״אלוהים והעולם״, אפילו שיחקנו במשחקי-חברה. לשוטרים אני עוזר בתשבצים, להנאתם הרבה, ולאחד נתתי המלצה לקבלת הלוואה לשיכון ממשרד העבודה.1
[המכתב כפי הנראה מ-4.3.1957. לאחר מותו של אטה חברו הטוב נחמיה גינזבורג, שהיה אחד ממנהיגי הקיבוץ, יזם הוצאת ספר שכלל חליפת מכתבים בין אטה ובין חבר אחר שלו, שהיה מזרחן ודיפלומט. כל ציטוטי המכתבים הבאים הם מספר זה.]
אטה מתאר את מוכי הגורל איתם חלק את תאו בשילוב של חיבה וזרות. אבל הוא אינו מתנשא עליהם וזה גורם לי לחבב אותו. כך הוא מספר, בהמשך המכתב, על שאירע אחרי השחרור מהמאסר:
היום יצאתי וקיבלתי על עצמי כל מיני טיפולים למען אסיריי: דאגה לעורך-דין בשביל הרוצח, דמי-ערבות למתקוטט, פנייה לקצינת מבחן לפסיכי. הסיכום הוא כמעט חיובי, בכל אופן איני מצטער שעברתי את הניסיון; כפי שהתבטא אחד היושבים שם: אדם שלא היה פעם כאן, זה גבר בלי אבר.
נהניתי ממשפחתי, שקיבלה אותי ברוח טובה: מעל הכניסה לחדר התנוסס הסיסמה המתאימה ׳ברוך מתיר אסירים׳. בפנים חיכתה לי עוגה וסיגריות ״Craven A״, ובפרט האשה קיבלה אותי בלבביות עד כדי כך גדולה (אעפ״י שאין לי בדרך כלל טענות), שהתחלתי לשקול, אם לא כדאי יהיה ללכת עוד פעם לבית-הסוהר. [Craven A היא סיגריה בריטית משובחת, באריזה אדומה מזוהה, סמל לאיכות ולמותרות. אני מתגעגע לפעמים לעישון, אבל שמח מאוד שנגמלתי.]
תגובת הקהל שלנו – תערובת של לגלוג והערצה. ועדת התרבות שוקלת אם לבקש ממני סקירה על חיי אסיר במדינת ישראל ביומן החי.2
לאטה והילדה היילברון נולדו שלושה ילדים. אורי היה הבכור, רעיה האמצעית ויעקב, שכולם קראו לו יענקי, הצעיר. יענקי נקרא על שם חברו הטוב של אטה, וכשמו העברי של אביו, יוליוס. באותה תקופה גם שונה שם המשפחה ועוברת. אורי, הבכור, כפה זאת על אביו. כנראה שנמאס לו מהשם הארוך, הזר, הייקי. הוא בחר בשם מירון, שמשמעותו דומה, אבל נשמע מקומי ועברי.
משפחת מירון חיה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, שנוסד כתוצאה מהפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית בשנת 1952. הם עברו אליו מכפר סאלד שבעמק החולה שהיו בין מייסדיו. הם היו משפחה אוהבת וקרובה ככל שניתן היה במסגרת הקיבוצית. אטה היתום הצליח להיות אב אוהב לילדיו.
המשבר הגדול בחייו אירע בשנת 1967, ביום בו הסתיימה מלחמת ששת הימים. כך תיאר זאת במכתב ליעקב חברו:
את הבשורה הרעה הביא לי ביום א׳ 11.6 בבוקר חנן פיינברג, המזכיר. [המכתב מה-28.6.67. במכתב מצויין תאריך ההודעה כ-10.6. אולי זו שגיאת העתקה, ואולי אטה התבלבל. איזה סיפור עצוב.] שום פרטים לא נודעו באותו יום, פרט למקום הקבורה: בארי. כל אותם הימים, מאז ידענו על הניצחון, לא הייתי שקט, לא יכולתי לשמוח. חיכיתי להודעה זו, כאילו ידעתי שאין מנוס ממנה, הייתי נורא שקט. הלכתי להלדה, שעוד שכבה אחרי עבודת לילה ואמרתי לה: יענקי לא יחזור. אלה היו רגעים נוראיים. היא זעקה במשך רגעים רק את המילה האחת: לא – והדאגה לה החזיקה אותי. רעיה הובאה באותו יום. אורי הגיע למחרת משארם-אל-שייח׳. רק אז נרגענו קצת. כושר הרציונליזציה, בה תורגלנו כל החיים, פועל גם במצב כזה. אתה רואה את עצמך עוקב אחרי התנהגותך, אתה שם לב, שפעילות שלפוחית השתן מוגברת מן הרגיל ומחליט לשתות הרבה. אינך מקבל את כדורי-ההרגעה, כי אתה רוצה לשלוט בעצמך, אתה צריך לעזור לאשה ולילדים. אין ספונטניות, אתה אבן. רק מאוחר יותר תבואנה הדמעות ואתה אפילו נותן להן לזלוג, כי אתה יודע שזו דרך להשתחרר מהמועקה.3
[ינקי, שאטה כותב את שמו במכתב זה כיענקי, נקבר תחילה בקבר זמני בבית הקברות הארעי שליד קיבוץ בארי. רק לאחר כשנה הועבר לקבורת קבע בגבעת חיים איחוד, קיבוצו.]
ינקי היה בן 20 כשנהרג, צעיר יפה תואר ואהוב. חילופי המכתבים בינו לבין יעקב חברו הם הדרך היחידה של אטה לבטא את המועקה שהוא חש. כך הוא מתאר זאת, שלוש שנים לאחר הטרגדיה:
יש דבר נורא: איננו מזכירים את שמו. יום-יום אני הולך אל הקבר, ככל האפשר יחד עם הלדה (לפעמים אינה חוזרת, או מאוחר מדי בערב). אנחנו אומרים: ״עכשיו נלך״ – לא לאן, אל מי. הולכים ושותקים. מטפלים בצמחים, מחליפים פרחים, עומדים, מסתכלים, מחרישים, חוזרים. בלי אף מלה על הבן, על ינקי. יושבים עם שני הילדים, מדברים על הכול, שותקים על ינקי.
השתיקה מחניקה אותי. אך אני יודע, שלו הייתי מדבר, הייתי בוכה. אינני יודע איך הלדה מרגישה בדממה איומה זו. יש רגעים שאנו מרגישים, חשים את התרגשות הזולת ואז נסתכל לצדדים, נקום, נלך לחדר הסמוך, כדי לא להביא להתייפחות קולית. שלוש שנים, עדיין אני סופר את הימים, איננו מדברים, לא מבטאים את השם המפורש. לא מעלים זיכרונות, חוויות שהיו, תכניות שאבדו, שותקים, מחניקים.
רציתי לדבר אתם, בכל זאת, דווקא בימים אלה, להגיד: נפסיק להחריש, נתחיל לדבר על ינקי, כי הרי כל הזמן אנחנו חושבים עליו – ולא יכולתי, פחדתי מעצמי, חששתי להדהים אותם.
אולי כיוון שכך אנו נוהגים, אינני משתחרר מהמועקה אף במעט. שוב ושוב אני רואה את שיירת הזחל״מים בכביש לאל-ג׳יראדי: הלילה שם בטיהור, הכניסה לאל-עריש, הנסיעה החפוזה בסימטאות, הכביש הראשי, שם זה קרה. הוא עובר ממקומו אל הצד השני, כי משם אפשר יותר טוב לצפות את האש, הוא מתרומם. אני שונא גבורתו.
אפסיק. בכל רגע עלול להיכנס מישהו. אינני רוצה שיראו אותי כך. מוכרח הייתי להתפרק קצת. מכתבך נתן לי עילה. רק לכתוב מדי פעם אפשר.4
[המכתב מה-8.6.1970. בספר שם המקום מופיע כאל-גורדוד, אך זו טעות.]
האם הגורל של יוליוס יעקב היילברון התגלגל לינקי מירון? מהיכן נבעה ההחלטה האמיצה, לעבור לספסל החשוף לאש בתא הלוחמים של הזחל״ם? האם זה בגלל שהיה קצין צעיר ולא מנוסה דיו שרצה להיות דוגמא לפקודיו? [כך משערת רעיה מירון.] האם אלו הערכים שספג, האם הם נובעים מאותו מקור שהניע את יוליוס להיות גאה, וחזק, וצייתן? או שאולי הכל מקרי?
[אני זוכר שאחד היה חייל גרמני, תוצר של מערכת החינוך הפרוסית, שהיה חלק מהצד שהפסיד במלחמה עולמית, והשני קיבוצניק שמותו היה טרגדיה פרטית בתוך גל של אופוריה על הניצחון הגדול. איני מאמין בגורל מיסטי. גברים לוחמים מתים במלחמות. זה תמיד עצוב, זה קורע את משפחותיהם, וזה כמעט תמיד מיותר.]
ראשית הספר הזה ארעה כאשר רעיה מירון, ביתו של אטה ואחותו של ינקי, פנתה אלי לאחר שפירסמתי משהו על יוליוס היילברון. בעקבות השיחה איתה הבנתי שאני רוצה לכתוב את סיפורה של משפחת היילברון. חותמת האקס ליבריס של יוליוס היילברון, סבה, המוצגת בספר זה, שמורה אצלה. על קיר הסלון בביתה תלוי גם רישום שלו, שנעשה בזמן שהיה חייל. רעיה חדה וחכמה, ו
עדיין גרה בגבעת חיים איחוד, שהיום הוא קיבוץ מופרט, מעין מושבה כפרית עם עבר מוזר והווה נוח. גם אורי אחיה גר שם עם משפחתו, גם ביתה וילדיה, שבט שלם.
אנחנו קרובי משפחה רחוקים מאוד, ובכל זאת חולקים איזה שורש משותף. [רעיה היא בתו של האחיין של סבתא רבתא שלי. שם המשפחה מירון משמר, באופן מסוים, את מעיין המרפא, פירוש שמה של משפחת היילברון מברלין.] אנחנו חולקים גם מציאות עכשווית קשה, ייאוש עמוק מההווה ופחד גדול מהעתיד.
מטרת הספר הזה אינה להיות מזכרת משפחתית. ניסיתי למצוא בעבר רמזים לתשובות על שאלות שאיני מצליח למצוא להן פתרון. ניסיתי לקשר בין הסיפור הפרטי שלי לזה שלנו, של הורינו וסבינו, למאורעות הגדולים, לתהליכים ההיסטוריים. זה קשר חמקמק ולא תמיד מובן מאליו. העבר וההווה הם תוצר של אקראיות ושל בחירות פשוטות בעיתוי מסויים: כן או לא לעשות דבר מה. משפחותינו הורישו לנו רכוש, מעמד ותרבות, וגם חובות, תסביכי נחיתות ומנהגים משונים. אלו רבדים סמויים, מודחקים ונעלמים בסיפור שלנו, בסיפור שלי. מעניין לי להכיר אותם יותר, כי זה עוזר לי להכיר את עצמי.
[היה כיף לתת עותקים לרעיה ולבני משפחתה, לבניה של רות, לגדי דודי, בנה של סבתא יודית ולאחותי. כל אלה הם צאצאי משפחת היילברון, נושאים מטען גנטי הממשיך אותם. הספר הזה הוא עדות חומרית לכך. כעת סיפור המשפחה יתפוס מקום על מדפים שונים, יצבור שם אבק, יתגלגל הלאה. בכל זאת נותר זכר.]
*
גאורג היילברון לא היה האחרון שנקבר באחוזת הקבר המשפחתית. כמעט חמש שנים אחרי שהוא נטמן בה, באביב 1976, נקברה בחלקה המשפחתית אישה שלא קשורה אליה בקשר דם או נישואים. שמה הדוויג נואק, מבית פאלקשטיין (Hedwig Noack Falkstein). בית הקברות לא היה פעיל במיוחד באותו הזמן. הקהילה היהודית במזרח ברלין הזדקנה והצטמצמה. בן דודה של הנקברת, שאר הבשר היחיד שלה, הוא שתיאם את הקבורה. זה קצת מוזר אבל בטח קיים לכך הסבר כלשהו.
[יש לי השערה, כיוון שיכולתי להמשיך ולחקור: בן הדוד הזה היה נוצרי פרוטסטנטי, ושם הנעורים פאלקשטיין יכול להעיד על כך שהנקברת הייתה גיורת. האם היא ובן זוגה היו זוג מעורב, כמו למקה וגאורג?
אני מוותר על הבירור הזה, כרגע. סיפורים כאלה הם כמו קצוות של חוטים שאפשר לבחור למשוך בהם. אני מעדיף שלא, משאיר עוד לאחר כך ולא שואף לדעת הכל. חלק גדול מהסודות האפלים וההצלחות הגדולות ישכח. טוב שכך.]
גם לאחר קבורתה של אותה זרה מסתורית נותרו באחוזת הקבר שני מקומות פנויים. אבי, שבת זוגו האחרונה הייתה מזרח גרמניה במוצאה, ידע מסבתא יודית על קיומה של אחוזת הקבר, אבל לא את מיקומה המדוייק. הוא תמיד טען לחוש התמצאות ובילוש יוצאי דופן, אבל כאשר ביקרו יחדיו בבית הקברות הענקי לא הצליח למצוא אותה. [אני חושב שהיה שמח לשמוע את הסיפור על בני משפחתו, ובטוח שהיו לו דעות נחרצות עליהם, שלא היה מהסס להביע. אני מתגעגע אליו. ארורים העישון וסרטן הריאות.]
מאז מותו נערך מיפוי של המצבות השונות, כך שכדי למצוא את אחוזת הקבר האבודה הספיקה פנייה למשרדי בית הקברות. הם שלחו לי מייל שכלל את מפה של מיקום החלקה המדויק, מוקף בעט כחול. [אחוזת הקבר נמצאת, כאמור, בפינה הדרומית של חלקה A6. תקפצו לבקר אם אתם בסביבה.] בצד זאת בישרו בצער כי בשנת 2022, במהלך סופה חורפית שנקראה בשם ״נדיה״, נעקר ממקומו עץ שנשען על המצבה הגדולה, ובנפילתו גרם לקריסתה. הם שלחו לי תמונה שלה, מהזמן בו עוד עמדה על תילה. התמונה מופיעה בראשית הספר. היא ברזולוציה נמוכה ונטולת הדר, אבל זה מה שנשאר.
ביקרתי שם, בחופשת הפסח האחרונה. פגשתי בכניסה לבית הקברות את אנג׳ליקה, מי שהייתה בת זוגו של אבי, ואמו של אחי למחצה אילן. [אנחנו ביחסים טובים ואני שמח שהיא חלק ממשפחתי. היא בתו של קצין ביון מזרח גרמני לשעבר. פגשתי אותו לצורך ראיון על עברו והוא אדם מקסים.] אנג׳ליקה גרה במרחק עשר דקות הליכה מבית הקברות. נעזרנו במפה שנשלחה אלי כדי לנווט את דרכנו אל חלקת הקבר.
המצבה הגדולה, שנשאה את השם J. Heilbrunn, מוטלת מנופצת על הקרקע. פניה אל האדמה והשם מוסתר. גדם העץ שמאחור מכוסה טחב. בצד השברים עדיין ניצבת מצבת הזיכרון לשלושת הבנים שנפלו בקרב. אולי עוד אדאג לשיפוץ שלה, לשימורה למען הדורות הבאים. ואולי אסתפק בזיכרון.
[אני מקווה שזה ספר שני מתוך סדרה, אותה אני מכנה ״פרויקט המשפחה״. הספרון הראשון, ״השחקן״, פורסם בשנת 2024 וגרסה מלאה שלו זמינה באתר שלי. הוא מתעסק בקרוב משפחה שהגיע בגיל 40 להוליווד, הפך לכוכב קולנוע ונעלם אל השכחה. באתר גם תמצאו הקלטות של שירתה של יוג׳יניה היילברון.]
תל אביב, קיץ וחורף 2025
[ספר זה מוקדש, כמו תמיד, כמו חיי כולם, לאהובתי.]
אחוזת הקבר ההרוסה של משפחת היילברון בברלין
אטה מירון, יעקב שמעוני, שלך בידידות, התכתבות, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ׳ 186 ↩︎
ז׳אן יצחק היילברון מצולם בפארק, אוחז בידי נכדיו. רות, הבכורה, משמאלו, ואטה היתום מימינו. זה אביב או קיץ, שנת 1918. המלחמה עדיין משתוללת, מספר ההרוגים, שירד קצת בשנת 1917, מטפס שוב. בעיר וינה, בה מתגוררת הדה, בתו היחידה, נגמר האוכל. סבתא יודית, שנקראה בלידתה לילי יודית דונט (Lilli Judith Donath). [בעברית שמה נכתב יהודית, כמובן, אבל היא לא קראה כך לעצמה. אני כותב את השם שלה כמו ששמעתי אותו. לא ידעתי ששמה היה גם לילי עד אחרי מותה. היא סיפרה מעט מאוד על ילדותה, ואני לא הייתי סקרן מספיק. אבל הרגשתי שהיה שם משהו אפל, מוסתר.] היא נולדה שם, בוינה, כמה חודשים לפני שצולמה התמונה. [מלחמה היא זמן מחורבן להיוולד בו, וזמן קקה באופן כללי.] אולי הדה לקחה את שתי בנותיה והגיעה לביקור, להציג את הנכדה החדשה לפני הוריה, להתאבל בצוותא על אחיה שנפלו בקרב, להכיר את בן אחיה היתום. אולי היא זו שצילמה את התמונה הזו למזכרת. אני חושב שלהדה לא היה קל. בנוסף לטרגדיה המשפחתית האיומה ואובדן אחיה היו לה גם צרות משל עצמה. המלחמה הייתה אסון נורא שגרמו מנהיגים ואנשי צבא טיפשים, והיא חירבה את תקוותיהם וניפצה את חייהם של רבים מספור.
[ארנולד דונט, בעלה של הדה ואבא של סבתא יודית ורות אחותה, גויס בתחילת המלחמה לצבא האוסטרו-הונגרי ושירת כחייל פשוט. הוא לא חווה קרב, אבל עבר התעללות קשה, כך ששוחרר מהצבא כאדם שבור, שלעולם לא יצליח להתאושש מהטראומה. העסקים בוינה היו רעים. הם היו עניים. כנראה שהדה, שבאישיותה היו קווים אפלים, גם סבלה מדיכאון אחרי לידה. אולי לכן הגיעה לברלין, בתקווה למצוא מי שידאג לה, יטפל ויאכיל אותה ואת בנותיה.]
שלושה ילדים הוא איבד, פאפא. [כך הוא מכונה בתצלום. זה כתוב בעט כחולה בתחתיתו. התמונה נמצאה כך באלבום של אטה. כנראה שהשמות עליה נכתבו על ידי רוזה, שאימצה את הכינוי שיוליוס, בעלה המנוח, השתמש בו. ז׳אן היה סבא אוהב, אבל כנראה שחשש מאשתו. מכיוון שז׳אנט לא סלחה לרוזה על שהתחתנה עם בנה היא לא הוזמנה מעולם לבית המשפחה. זה סיפור אהבה טראגי ורוזה היא הקורבן.] לא נעשה תיעוד מסודר של משפחות שחוו אובדן בנים בהיקף כזה, אבל זה היה נדיר מאוד בקרב האוכלוסייה הכללית, ועוד יותר מכך בתוך הקהילה היהודית. היו אמנם למעלה מ-12,000 חללים יהודים, (נמוך מעט משיעורם באוכלוסיה הכללית). [איני רומז בשום צורה שהביקורת האנטישמית על היהודים היתה מבוססת. הסיפור של משפחתי הוא הוכחה לכך שיהודים היו פטריוטים גרמנים במקביל להיותם פעילים ציוניים וכי לא הייתה בהכרח סתירה בין שתי הזהויות האלה. היהודים הקריבו קורבן למען המדינה שראו כמולדתם, והעם הגרמני דחה אותו, כי חיפש את מי להאשים במפלה.] לא ידוע לי על אף מקרה מתועד אחר של שלישיית אחים יהודים שנפלו בקרב. למיטב ידיעתי משפחתי הקריבה למען גרמניה יותר מכל משפחה יהודית אחרת.
[האם זה מקנה לי איזשהן זכויות יתר? את האזרחות הגרמנית שלי קיבלתי דרך נתיב משפחתי אחר, ואת כל הסיפור הזה כלל לא הכרתי עד לפני זמן לא רב. אני לא זקוק לשום טובות הנאה או יחס מיוחד מגרמניה. אבל זה בכל זאת גורם לי להרגיש שלגרמניות שלי, איתה לא הייתי שלם, יש בסיס, ושאיני צריך להצטדק עליה. גרמניה חייבת למשפחתי חוב שלעולם לא יימחה. אין לי שום כוונה לדרוש משהו ממנו, אבל אני שמח להיות מודע לקיומו. יותר טוב להיות מי שחייבים לו מאשר חייב.]
פאפא בן 65 בתמונה. לפני המלחמה היה תעשיין ואיש עסקים מצליח ואמיד, אבל עכשיו הכל מעורער. הוא הזדקן מאוד בשנים האחרונות וכעת מתקשה בהליכה. המקל שהוא נושא ותנוחת גופו מראים זאת. עדיין, זקנו עשוי בקפידה, החליפה מתאימה למידתו ומבטו ישיר. הוא אדם מכובד ומוכה גורל. אדון היילברון איבד שלושה בנים, מתלחשים אנשים כשהוא עובר ברחוב. כולם יודעים. יש הילה של תוגה שמקיפה אותו.
מאחור, חבורת נשים בטיול נינוח. הן לובשות שמלות נפוחות וכובעים. הצילום נעשה כפי הנראה בפארק פרידריכסהיין, מרחק חמש דקות הליכה מבית המשפחה בפרנצלאואר ברג. אולי הלכו לראות את מזרקת האגדות המפורסמת, המרכנברונן (Merchenbrunnen), שנחנכה מעט לפני המלחמה.
[במזרקה מעל 100 פסלים, שרבים מהם מוקדשים לאגדות האחים גרים. היא הוקמה ב-1913, נחרבה במלחמת העולם השניה, שוקמה ברישול אחריה ושוחזרה בשנת 2007. זה מקום קצת ספוקי, לטעמי. האגדות האלו אפלות, והפסלים הבהירים מוזרים ועוררו אצלי חוסר נוחות. אבל מה אני יודע. ביקרתי שם רק פעם אחת, תוך כדי ריצה, בשבוע בודד בו התגוררתי בדירת airbnb בפרנצלאואר ברג. המזרקה והפארק הם חלק מההיסטוריה והמיתולוגיה של ברלין, שאני לא מתיימר בכלל להבין. איני שייך לתרבות הזו אלא תייר ומבקר סקרן בה. כך, גם איני יכול להבין לגמרי את משפחת היילברון.]
שני הילדים אינם מחייכים. אטה כנראה כבר הבין שהוא אינו רצוי לגמרי בבית סבתו, ושהיא לא אוהבת את רוזה אמו. למזלו יש לו שני אחים למחצה בוגרים שדואגים לו. רות בשמלה שמעט קטנה למידותיה, נזר לבן בשערה. היא ואחותה התינוקת ירשו את עורה הכהה של אמן.
[העור הכהה הוא עניין. את דודה רות היו מכנים ״התימניה מאוסטריה״, וגם סבתא יודית נראתה ממוצא מזרחי. יש פה, כמובן, חידת תורשה: מהיכן קיבלה אותו הדה, אמן? ז׳אן יצחק, אביה, היה גרמני מאוד במוצאו. הגיוני שז׳אנט זורטל המרשעת היא המורישה. יש לכך רמז שיכול להיות חסר משמעות: אמה באה ממשפחת שוורץ, שם שסימן בעלי עור כהה במזרח אירופה. אולי, אם אבצע מחקר גנטי, אצליח למצוא תשובה מלאה, אבל לא התשובה מעניינת אותי אלא המשמעויות החברתיות של התכונה הזו והשפעתה: העור הכהה של דודה רות, של סבתא יודית ושל אבי היה לא רק מאפיין פיזי. אנשים שפטו וקבעו את דעתם עליהם לפיו. בגלל שנראו כמזרחים התייחסו אליהם כמזרחים.]
בעת הצילום המלחמה עוד לא נגמרה, אבל סופה כבר תלוי באוויר. הנשיא האמריקאי ווילסון כבר הציג את עקרונות השלום שלו, וכבר שלח את צבאו לאירופה. הכוחות הרעננים והמצויידים היטב שברו את התיקו המדמם בחזית המערבית. משאביה של גרמניה מדולדלים עד קצה גבול היכולת. כל זה עומד להיגמר, אבל אין תחושת הקלה. הקורבנות הרבים היו לשווא. [איזו מלחמה מטורפת. הכל יש בה: גבורה וטיפשות, כוונות טובות וכל כך הרבה הרס מיותר. אני מתעב מלחמות.]
פרט לשלושת הבנים שנהרגו, יוליוס, אריך ואלכס, עוד בן אחד, גאורג, עובד הכפיים שלא זכה בהשכלה גבוהה, נפצע קשה מכדור שפילח את ריאתו. אבל הוא שרד, החלים וחזר לעבוד במפעל הכובעים. סאלי קיבל, כאמור, עיטור כבוד צבאי, צלב הברזל. זה היה עיטור נפוץ למדי אבל בכל זאת ראוי לציון. הוא ויוג׳יניה, זמרת האופרה, נותרו ללא ילדים. איני יודע אם זה היה מבחירה, ויכול להיות שהמלחמה גרמה גם לכך.
מעט אחרי כניעת גרמניה וסוף המלחמה הזוג חזר למילאנו, מנסה להתנהג כאילו אפשר להתחיל מחדש, כמו מההתחלה. האם יוג׳יניה התגעגעה לבימות האופרה? במילאנו הקים סאלי חברה ליבוא וייצוא בשיתוף אחד מאחיה של יוג׳יניה.
*
מצבת הזיכרון לשלושת הבנים שנהרגו במלחמה הגדולה, בצד אחוזת הקבר המשפחתית בבית הקברות בוייסנזה
אחוזת הקבר המשפחתית שבבית הקברות היהודי בוייסנזה נועדה להיות מקום מנוחת העולמים של כל בני המשפחה. ארתור, שקבורתו חנכה את החלקה, מת קצת יותר מעשור לפני סוף המלחמה. [זה בטח נראה רחוק מאוד לאחר המלחמה, כאילו אירע בזמן ובעולם אחר. המוות שלו היה טראגי, אבל טבעי. אחריו נקברה גופה שאפשר להתאבל עליה. שלושת אחיו נגוזו. אפשר לטעות, לקוות ולהאמין שאולי ישובו. המצבה היא דרך להודות באמת הקשה.] אבל גופות הבנים שנהרגו אבדו ונעלמו, כך שחלומו של ז׳אן היילברון להיקבר לצד כל ילדיו נגוז. כדי להותיר זכר לנעדרים הקים להם פאפא אבן זכרון בצד שורת הקברים בהם לא זכו להיטמן. היא עשויה בטון, שנוצק בצורת מצבת האבן שבניצב לה נקבעה. שלט מתכת נושא את שמותיהם, הראשון בגרמנית והשני בעברית, יעקב, אליעזר ואלכסנדר. שלושה בנים, שלושה קרבות, שמם לא ישכח לעולם. המצבה הזו היא תחליף דל, היא עדות לשבר נורא, לא נחמה אלא ייצוג של מה שיכול היה להיות ונגזל.
[רק השמות הפרטיים בעברית. השאר כתוב גרמנית, כי זאת מצבה ולא קבר, וזו השפה שאותה פאפא ידע לקרוא. גם התאריך העברי כתוב כך. שמו של יוליוס, הבכור ופורץ הדרך, עליון לשני אחיו הצעירים. אני מתאר לעצמי את המסע הקבוע בימי הזיכרון, פעם, ואז ארבע ואז חמש פעמים בשנה, מבית המשפחה אל אחוזת הקבר. שלוש תחנות בטראם, הליכה של 10 דקות עד בית הקברות ועוד 10 דקות בתוכו, עד פינת חלקה A6. מעניין מי קרא את הקדיש על הבנים המתים בעת האזכרות.]
יוליוס היה אמור להיות ראש המשפחה הבא, אחרי פאפא. זה כבר לא יקרה. עבור משפחת היילברון, האובדן שהביאה המלחמה הגדולה היה כזה שאי אפשר להשתקם ממנו.
[המקרה של משפחתי הוא קיצוני, כמובן, אבל לא יוצא דופן. בוגרי מערכת החינוך הישראלית מחונכים לראות במלחמת העולם הראשונה עניין שולי, מבוא למלחמת העולם השניה. השואה מוצגת כמשבר הגדול והעיקרי של העם היהודי במאה ה-20. אני מאמין שמלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה יצרו את גם את העולם המודרני וגם את העולם היהודי המודרני. כך זה היה עבור משפחת היילברון. קו הגורל המשפחתי נטה ממקומו במלחמה הגדולה.]
*
הם ניסו לחזור לחיים, להמשיך איכשהו הלאה. [אבל איך אפשר להתאושש מסדרת מכות כאלו? במובנים רבים סיפורה של המשפחה מכאן ואילך הוא של שקיעה בלתי נמנעת. המלחמה הפכה אותם ממי שמנסים לעצב את מציאות חייהם למי שמתמודדים עם השלכותיה. אבל גם סיפור כזה, של כישלון ודעיכה, ראוי שיסופר, כי כאלה החיים, וכי יש בו גם יופי.]
הייתה שמחה אחת: פליקס היילברון, ״ההיילברון היפה״ שסייע לפאפא בענייניו הכספיים של המפעל, התחתן בשנת 1921. הוא היה בן 40, וכלתו בת ה-35 הייתה יהודייה כשרה ורווקה ממוצא גרמני, כך שז׳אנט, אם המשפחה, הייתה מרוצה סוף סוף. [מפלצת.] הזוג גר בשכונה, לא רחוק מהמפעל. זה היה סימן להמשכיות ולרצון להמשיך הלאה.
ז׳אנט התאכזבה וכעסה כאשר נודע לה שגאורג, הילד שנפצע והחלים באורח נס, היחיד שהיה בקיא במלאכת הייצור עצמה, יד ימינו של פאפא, התאהב באחת העובדות, שהייתה לרוע המזל נוצריה. היא לא הסכימה שיתחתנו למרות שבת הזוג של בנה רצתה להתגייר. אבל הם לא מרדו או התרחקו, המשיכו לעבוד יחד במפעל וחיו בחטא, כזוג לא נשוי, בדירה משותפת ברחוב מקביל.
ואז פקדה עוד טרגדיה אחת, אחרונה, את מאמא ופאפא. פליקס, ההיילברון היפה, חלה בסרטן מוח אלים. [דודה שלי, עדנה יואלי, אחות אמי, מתה לאחר מאבק בסרטן מוח. זהו סוג מחורבן ואכזרי במיוחד של מחלה מגעילה. אני מתאר לעצמי שפליקס מת מוות איום.] הוא מת שלוש שנים וחודש לאחר נישואיו, בערב חג המולד שנת 1924, ונקבר במקום אליו היה אמור להגיע רק שנים אחר כך, אחוזת הקבר המשפחתית.
*
משבעה בנים נותרו שניים, גאורג, עובד הכפיים, וסאלי, הסוחר, שחי במילאנו, איטליה. שניהם חיו חיים זוגיים נטולי ילדים עם הנשים שבחרו. [איני יודע אם גאורג ולמקה בחרו להשאר חסרי ילדים, אם זה היה מחוסר ברירה, אם המלחמה או ההתנגדות המשפחתית לנישואי התערובת גרמו לכך.] לאחר מותו של פליקס המפעל, בסיס ההון המשפחתי, עמד בפני קריסה. פאפא ביקש מסאלי לוותר על חלומותיו, לחזור לברלין, ולעזור לו בנסיון להציל את העסק. הוא ציית. סאלי ויוג׳יניה שבו ממילאנו ועברו לדירה בפרנצלאואר ברג, באותו רחוב וכמאה מטר מהמפעל. [סאלי הסכים, ושילם מחיר קשה: חזרה לעיר שלא אהב, למקום שכבל אותו ואת יוג׳יניה ושבו לא היה מאושר. לא הייתה לו ברירה. בקשה כזו היא בעצם פקודה.]
האתגר היה לא פשוט. גרמניה אחרי המלחמה הייתה אומה פושטת רגל, והצבא שלה צומצם מאוד, כך שהדרישה לכומתות פחתה. ברלין כולה התרוששה, ורק לאחר מספר שנים קשות הכלכלה החלה לטפס במדרון ולהתאושש. כאשר סוף סוף התייצב המצב הכלכלי פרץ המשבר העולמי והאקלים הפוליטי הפך שוב בלתי יציב.
הדה, הבת היחידה, חיה בוינה. היו לה שם חיים לא קלים ומשפחה משלה. גם משפחתו של בעלה התרוששה, והכסף לא הספיק יותר לנסיעות תכופות. עידן העושר וההתרחבות של המשפחה תם. כעת היה זמן צמצום והישרדות.
הנכד אטה היה מתקבל לביקור בבית סביו רק ללא נוכחות אמו השנואה. ז׳אנט הייתה נשארת יושבת במקומה על הספה, מדיפה ריח טיפות הרגעה. ז׳אן, סבו, היה מעורב בהכנתו לבר המצווה, ולימד אותו להניח תפילין.[הוא היה היחיד שיכול היה לעשות זאת ומילא בכך את התפקיד שיועד ליוליוס, האב המת. זה טקס יפה וחשוב, עלייה לתורה. אני שמח וגאה בבתי שעשתה זאת.] אבל אטה התרחק מהדת.
בעקבות אחיו הגדולים, שהיו פעילים בתנועת הנוער היהודית ״בלאו-וייס״ (כחול לבן – Blau Weiss), הצטרף לתנועת הנוער ״קדימה״ הציונית, שהתגלגלה אחר כך לתנועת ״הבונים״.
[בלאו-וייס הייתה תנועת נוער יהודית גרמנית שמסלול הקמתה דומה לזה של ארגון בר-כוכבא, אם כי מאוחר ממנה. היא נוסדה בשנת 1912 כאלטרנטיבה לצעירים יהודים שקבלתם לתנועות הנוער הלאומיות הגרמניות נדחתה. רק לאחר המלחמה הפכה לציונית באופן מוצהר. שני אחיו של אטה, הנס ורודי, היו פעילים בתנועה ועלו בעקבות כך ארצה בסוף שנות ה-20.]
ז׳אן וז׳אנט היילברון משחקים קלפים
על קיר בית בקיבוץ גבעת חיים איחוד, הכי רחוק מברלין ומפרנצלאואר ברג, תלוי צילום ישן, נתון במסגרת מתכת מתקלפת. עיטורי המסגרת המתועשת מזכירים במשהו את המסגרת המפוארת והזהובה של ציור השמן בו הונצחה הדה, הבת היחידה במשפחת היילברון. הציור ההוא נוצר לפני הטרגדיות שהביאה איתה המלחמה, הצילום מראה את החיים אחריהן. [הצילום תלוי בביתה של בת-נכדתו של אטה מירון. היא כנראה מצאה אותו בעזבונו של סבה, לא ידעה בדיוק מי הזוג מצולם בו, אבל חשבה שהם מצחיקים ברצינות שלהם. הוא תלוי על הקיר בין תמונות משפחה עדכניות.]
ז׳אן וז׳אנט משחקים קלפים. אלו שלהי ימיהם. נראה שזהו מנהג קבוע. מפה מונחת על שולחן קטן באופן מרושל אבל מיומן, שארית ארוכה יותר בצד שלו, קצרה בשלה. בטח יש לזה סיבה שברורה לשניהם וזה מנהג קבוע. הם לא שמחים אבל במקומם.
החדר ספון עץ כהה. איני יכול שלא לחשוב על רהיטי המהגוני המוזכרים במכתבו של יוליוס, בכור הבנים שנפל במלחמה. שם זה זכרון של קרבה וחום, כאן זוהי מהוגנות חונקת. בורגנים כאלה, לבושים כמו שצריך גם בתוך הבית, לא מחייכים כשמצלמים אותם. סובלים, רציניים ומכובדים. נושאים את כאבם. ז׳אן וז׳אנט היילברון, מאמא ופאפא, השלימו זה את זה. בזכותה הפך לאיש עסקים מצליח ובעל משפחה, יחד גידלו את ילדיהם וחוו את מותם. בני המשפחה תיארו אותו כחם ולבבי ואותה כקרה וצדקנית, אבל הם פעלו יחדיו. הצלחתו היא גם הצלחתה, חוסר היכולת שלה להביע אהבה ולתמוך בבחירותיהם של ילדיה הוא גם הכישלון שלו.
זו לא משפחה כיפית. בחיי היומיום שלי אני לא מסתדר עם אנשים כאלו. הם מזלזלים בי ואני בהם. אבל אלו בני משפחתי, סבא וסבתא של סבתא יודית. אותה אהבתי ואני מזהה אותם בה. אני חש שמשהו מהם התגלגל אליה, ולאבי, ואלי, לא מהות גנטית אלא דבר אחר, שאיני יכול לנסח במדויק. זו קרבה רחוקה, ובכל זאת משמעותית.
הייתה לי משפחה בברלין, בין שתי מלחמות העולם. הם היו יהודים וגרמנים, בני המקום, חולים בתחלואיו. בימים הסוערים של רפובליקת ויימאר הם ביכו את בני המשפחה שמתו לשווא ושיחקו קלפים. הם דאגו לשמם הטוב בזמן שעולמם התקרב אל קצו. השקיעה אל השכחה, הבחירות הגרועות, זו מורשתם. אני נושא עמי את כשלונם.
בשנת 1930, בגיל 71, מתה ז׳אנט. [ברוך שפטרנו. מפלצת. אני מרחם על ילדיה ומקווה שהיו לה גם צדדים חיוביים.] היא נקברה ליד שני בניה שמתו מוות טבעי, ובצד מצבת הזכרון לשלושה שנפלו. החלום על השבט הגדול, על מזרקת הפלאים, נגוז.
*
ליתמות היו גם יתרונות. אחרי מותה של ז׳אנט הוקל העול על שני בניה ובנות זוגם. גאורג התחתן סוף סוף עם למקה, אהובתו. היא המירה את דתה בעקבותיו, ונרשמה כיהודיה ברישומי המדינה. רב בית הכנסת השכונתי הגדול ברייקה שטראסה, שבקהילה שלו היו חברים פאפא וגאורג, הוא שהשיא אותם. [כנראה שפאפא לא התנגד באופן עקרוני לנישואים אלא רק מילא את רצון אשתו. לוזר. האם פחד ממנה? מדוע נכנע כך? איך אדם מוכן להקריב את טובת ילדו תמורת שלום בית? וזה מעיד על עוד משהו: הזהות הדתית היהודית היתה חשובה לגאורג ולמקה, אחרת לא היו טורחים.]
יוג׳יניה היילברון בתמונת יחסי ציבור משנות ה-30
יוג׳יניה חזרה לשיר, וניסתה להצית מחדש את קריירת האופרה שלה. היא אמנם לא חזרה להופיע בציבור, אבל הקליטה מספר קטעים עבור חברת תקליטים גרמנית, תחת השם יוג׳יניה היילברון. בתמונה שהופצה לצרכי פרסום ניתן לראות שעיניה עדיין חולמניות ושפניה, שהיו זוויתיים וגרומים, הם כעת מלאים ורכים. נראה שהיא עדיין מקווה ומאמינה. [ההקלטות האלו אינן בידי. אמשיך לנסות לצוד אותן. מעניין אותי לנסות להשוות בין קולה של יוג׳יניה הצעירה, שהוקלטה באמצעים מכניים בשנת 1910, לקולה בהקלטה חשמלית יותר מ-20 שנים אחר כך. מכיוון שאיני מבין מספיק באופרה אני יכול בינתיים להסתפק בתחושה שהסיפור הזה מעורר בי, של החמצה כפולה. יוג׳יניה הלכה בנתיב ייחודי ומעניין, אבל לא זכתה בפרסום והערכה ונשכחה כאילו לא הייתה. חבל שלא שרה יותר.]
*
התקופה הנאצית היא חור שחור שסביבו חגה כל גלקסיית התודעה הישראלית. [זה מביך, ילדותי ומובן לגמרי. למרות זאת איני מקבל זאת כאליבי למעשיה של ישראל ולפשעיה בשטחים הכבושים ובמהלך מלחמת עזה. הם אולי נובעים או מושפעים מתודעת השואה אבל שלה לגמרי. כאזרח ישראלי אני, לצערי, שותף בהם.] למשפחת היילברון זהו אקורד המתקרב לסיום, מערכה לפני סוף הקונצרט. זה גם זמן של בגידה מוחלטת, שאין לה כפרה. גרמניה מולדתם, ערש תרבותם, מעלה באמונם, כיהודים, כבני אדם וכאזרחים ששירתו את מדינתם בנאמנות וסבלו בגללה. זאת לא דרך להתנהג וככה לא יפה.
ז׳אן יצחק מת בשנת 1935. מקומו השמור במרכז שדרת המצבות, לצד אשתו, המתין לו. מסע הלוויה שלו ודאי עבר דרך השער הפנימי של בית הקברות, שהפסוק מסוף ספר קהלת קבוע מעליו: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.1
הוא הגיע לגיל 81, הרבה יותר מאביו. הוא ניסה, ואמנם נכשל בהקמת אימפריה משפחתית אבל הצליח לחיות טוב יותר מאבותיו. הוא לא אשם. הוא היה קורבן יותר מאשר רשע.
עוד לפני מותו חתם על צוואה, בה הוריש את המפעל ואת כל נכסיו לשני בניו, ונישל מהרכוש את הדה בתו. אולי עשה זאת כדי לנסות להציל את המפעל, שבגלל שהיה בבעלות יהודית לא יכול היה להשתתף בבום הכלכלי שהביאו הנאצים לעסקי המדים. אולי כל מה שנשאר זה חובות, אולי כל הנכסים היו שכורים, אולי הכל היה מקסם שווא. היילברון, מזרקת פלאות, באמת.
הדה דונט, סאלי היילברון וגאורג היילברון בשנת 1935
שלושת הילדים שנותרו בחיים, הדה, סאלי וגאורג, מצולמים יחדיו. [שלושה מתוך תשעה שנולדו. איזה עולם אכזר.] אני חושב שנפגשו אחרי מותו של פאפא, אולי לצורך חתימה משותפת על מסמכים שיסדירו את הירושה. מבטה של הדה מובס, היא יושבת זקופה ואסופה, פוכרת את אצבעותיה. לשני אחיה ארשת פנים חמורה, כשל אנשי עסקים. אני חושב שלא נעים להם ממנה. הדה הגיעה לביקור בברלין מוינה, שם חיה בעוני, והייתה זקוקה נואשות לעזרה כספית. צוואת אביה מנעה זאת ממנה. צילום זה מתעד גזל ואכזבה, ומשפחה שנדונה לכליון, שאין בה אף יורש שימשיך את שמה.
[נישול מירושה זה גועל נפש של התנהגות. כתוצאה מכך גם אני, אחד מיורשיה של הדה, איני זכאי לדבר ממה שאולי נותר מהרכוש המשפחתי.
מכיוון שאין לי חלומות על ירושה נסתרת שתהפוך אותי למיליונר הוקל לי כשראיתי את חתימתו על המסמך, שמתויק בארכיון העירוני של ברלין. אני לא אוהב להיות חייב ולא כשחייבים לי. אבל ככה לא מתנהגים. זו משפחה, ולכן אני סלחן, אבל יודע להבחין בעוול כאשר אני רואה אותו.]
*
לאחר מותו של פאפא הכל התמוטט במהירות, כצפוי. השלטונות הנאצים הכריזו על המפעל כפושט רגל והחרימו אותו ללא פיצוי. גאורג מצא דרך להמשיך לעבוד במקצוע שאהב, והקים מפעל כובעים חדש תחת שמה של אשתו. זה מה שידע לעשות.
חלומות קריירת השירה המחודשת של יוג׳יניה ירדו כמובן לטמיון כבר עם עליית הנאצים לשלטון. לא נשאר לה ולסאלי דבר בברלין. הם החליטו לעזוב את גרמניה שלא אהבו, ולחזור הביתה, לאיטליה. השלטון היה אמנם פאשיסטי, אבל לא אנטישמי במהותו. האיטלקים היו ממושמעים ואכזריים פחות מהגרמנים. האזרחות הגרמנית של סאלי הייתה יתרון וידיעת השפות שלו נכס. הם לא ברחו אלא תכננו את המהלך, וכנראה שהצליחו לקחת איתם כסף לצרכי השקעה. [האם יכול להיות שסאלי נטש את משמרתו ולכן העסק התמוטט? אולי לקח איתו רכוש והון משפחתי כדי להתחיל מחדש כמו שצריך? האם אני יכול לסמוך עליו שהתנהג כיאות? סאלי היה איש עסקים בורגני. לא התאים לו להיות פליט. אחרי מות הוריו השתחרר מכבליו. המפעל אף פעם לא עניין אותו.]
בינתיים, בוינה, חייה של הדה היו קשים ורעים. היא נודתה מהירושה המשפחתית וחיה בעוני עם בעלה חסר היכולת ושתי בנותיה המתבגרות. היא קיבלה את הפסימיות והצדקנות של אמה, וחינכה את בנותיה לא לסטות מהתלם ולשמור על כבודן. לא היה כיף בבית. רות, הבכורה, הייתה החכמה בין שתי האחיות ולכן נשלחה ללמוד בגימנסיה, ומשם לאוניברסיטה. לילי (היא סבתא יודית) הייתה היפה משתיהן, אבל לא מוכשרת בלימודי שפות, ולכן למדה בבית ספר למסחר שהסתיים בגיל 16 והכשיר אותה להיות זבנית. [זה חינוך מקצועי בסיסי. סבתא יודית הייתה חכמה, חדת לשון ובעלת יכולת ארגון מרשימה. למרות שלא הייתה משכילה העריכה אנשים משכילים. אני חושב שקינאה ברות, אחותה, מכיוון שלהבדיל ממנה, רות זכתה בתמיכה ובהערכה של הוריה. אני חושב שבמקביל רות כעסה על יודית, שנטשה והותירה אותה לבד, וששתיהן צדקו וטעו.
קנאה וכעס בתוך המשפחה ובין אחים זה דבר קשה והרסני, אבל יסודי, כפי שמדגים יפה המיתוס של קין והבל. אני שמח שעבורי זה רגש זר.]
סבתא יודית לא הסכימה לקבל את רוע הגזרה, ומצאה דרך לברוח מהגורל שיועד לה. הגיע לה יותר מאשר להיות מוכרת בחנות המשפחתית, היא לא רצתה לשרת חלומות של אנשים אחרים. היא רצתה לפגוש אנשים חדשים ולחיות. היא הגשימה את זה דרך הפעילות בתנועה הציונית, שאביה לא יכול היה לאסור עליה. [ארנולד דונט, אביה של סבתא יודית, היה פעיל ציוני נלהב שגייס תרומות לקק״ל. זה לא עזר לו בסוף, כאשר ביקש ויזת הגירה לפלסטינה. אני מתכוון לספר מתישהו, כנראה בספר הבא בסדרת ״פרויקט המשפחה״ את הסיפור המלוכלך והאיום הזה במלואו.] במסגרת תנועת הנוער הציונית נרשמה סבתא יודית להגירה לפלסטינה, והצטרפה לקבוצת הכשרה שלמדה חקלאות כהכנה לעלייה. בשנת 1937, כשהייתה בת 19, עזבה את עיר מולדתה ומשפחתה והגיעה לארץ ישראל. שם בנתה לעצמה חיים חדשים, משוחררים מהכבלים של המסורת והמשפחה.
[סבתא יודית עלתה לארץ לפני התחלת גל ההגירה הגדול מאוסטריה. עד האנשלוס, אוסטריה הייתה פאשיסטית אבל לא נאצית, והיהודים לא קלטו או הבינו את הסכנה המתקרבת. כל העניין הזה מרתק, מבלבל, ומשמעותי מאוד בסיפורה של משפחת דונט. אבל אני מתרכז עכשיו במשפחת היילברון, ולכן לא ארחיב על כך. אוסיף רק שבשנים 1936-1938, לפני שהתבררה הדחיפות לברוח, הגירה לפלסטינה, בה השתולל באותה עת המרד הערבי הגדול, נראתה אפשרות מסוכנת מנקודת מבטם של מי שחיו באוסטריה. אולי לכן, העלייה של סבתא יודית לא לוותה בברכת הוריה. מעניין אם חשה אשמה על כך שהמרתה את פיהם.]
*
חיי היהודים בוינה הפכו בלתי נסבלים עם השתלטותה של גרמניה הנאצית וסיפוח אוסטריה אל הרייך הגרמני במרץ 1938. [המשמעות המילולית של אנשלוס היא סיפוח. איחוד בין אוסטריה לגרמניה הייתה שאיפה ארוכת שנים של לאומנים גרמנים. שפה אחת, עם אחד, ארץ אחת. אני מתעב את השאיפה הזו לחזית אחידה, שתמיד מגיעה עם האשמת החורגים מהשורה בבגידה.] בתחילה היו השפלות פומביות ואלימות שרירותית, שהתמסדה והפכה לכלי במדיניות מוצהרת: סילוק הזיהום היהודי מתוך העיר הגרמנית. בוינה חיו באותה עת כ-175,000 יהודים, כמעט 10% מאוכלוסיית העיר. הם מילאו חלק אדיר בחיי הכלכלה, המסחר, הרפואה, המדע והתרבות בעיר. זה היה אתגר לא פשוט עבור השלטון החדש. הנאצים יצרו מנגנון שטני, שעודד הגירת יהודים בעודו פושט אותם מכל רכושם. על היהודים הוטלו מגבלות תעסוקה קשות ונגזלו מהם מעמדם האזרחי ובטחונם האישי. יהודים שרצו לברוח היו צריכים להגיש בקשות הגירה למדינות יעד, בתקווה לקבל ויזה שתאפשר זאת. לשכה מרכזית שנוהלה על ידי הקהילה היהודית בפיקוח השלטונות הנאצים אירגנה הכל. כך תואר המנגנון בזמן משפטו של אדולף אייכמן, שהיה אחראי על יצירתו:
זה היה כמו בית חרושת אוטומטי, נניח תחנת קמח קשורה עם איזו מאפייה. אתה מכניס מצד אחד יהודי שיש לו הון, ויש לו נגיד בית חרושת או יש לו חנות או יש לו איזה קונטו [חשבון] בבנק, והוא עובר את כל הבנין, מאשנב לאשנב, ממשרד למשרד, מצד שני הוא יוצא, אין לו שום כסף, אין לו שום זכויות, אלא רק דרכון ובו כתוב: אתה צריך לצאת מהארץ תוך שבועיים. אם לא – תצא למחנה ריכוז.2
[וינה הייתה המקום שבו הנאצים ניסו ושכללו את מנגנוני השליטה ששימשו אותם מאוחר יותר בעת כיבוש פולין, שהעיקרי שבהם הוא ניצול האוכלוסיה היהודית עצמה לצורך כך. אייכמן השתמש בקהילה היהודית שסייעה בחיסולה שלה עצמה. אני חושב שהשואה התחילה בסיפוח אוסטריה.]
הדה וארנולד דונט לא היו מאוד טובים בבירוקרטיה, ולא היה להם מספיק כסף או קשרים כדי לסדר לעצמם ויזת הגירה. בני משפחת דונט האחרים היו ממעמד חברתי וכלכלי גבוה יותר. הם דאגו לעצמם ונטשו את אביה ואמה של סבתא יודית מאחור. [הם לא היו בודדים בכך. בבריחה ההמונית של היהודים מוינה נותרו מאחור הזקנים והחלשים. הבורחים נשאו איתם אשמה אדירה. הבטחתי: אכתוב על זה בקרוב.]
רות, הנכדה הראשונה של משפחת היילברון, הבת החכמה של הדה וארנולד, ואחותה הגדולה של סבתא יודית, הצליחה לסיים את לימודיה המפרכים באוניברסיטה ממש תוך כדי ההשתלטות הגרמנית. היא למדה שם לטינית, וקיוותה להפוך למורה בגימנסיה. התוכנית הזו הפכה לא רלוונטית, כמובן. החיים בוינה הפכו לבלתי נסבלים, והיא חיפשה כל אפשרות לברוח מהעיר ומאוסטריה.
ההצלה נמצאה אצל דודה ודודתה, סאלי ויוג׳יניה. הם חיו באיטליה, במלון קטן שהיה בבעלותם, בוילה ששכנה על גבעה מעל פירנצה, בשם ״הפרגולה״ (Le Pergole). [כנראה קנו אותו בכסף שהצליחו להוציא מגרמניה. אני חושב שפנסיון קטן, בשם Villa le Pergole, עדיין פועל באותו מקום. יש עליו ביקורות מצויינות ב-airbnb. כתבתי אליהם בנסיון לברר אם יש זה אכן כך, אבל לא נעניתי. אם אבקר בפירנצה אנסה להזמין שם מקום.] אני מתאר לעצמי שהחיים האלה התאימו להם, שכישורי השפות של סאלי סייעו לו בקבלת האורחים השונים, ושיוג׳יניה סיפרה להם על ימיה כזמרת מפורסמת, ועל איך שניהם הכירו כאשר ראה אותה מופיעה בקטע מהאופרה כרמן. [אבל אולי לא. אולי היו אומללים וביכו את נעוריהם שעברו ואת ההזדמנויות שהחמיצו.]
רות הצליחה לקבל אשרת נסיעה לאיטליה, כדי לבקר אותם. היא התאכסנה בביתם, ושם השתחררה לראשונה בחייה ממרות הוריה, נהנית מכך ששוב לא הייתה חייבת ללמוד ולעמוד בבחינות ובציפיות המוגזמות ממנה. בתקופה זו קרו שני דברים ששינו את מהלך חייה.
הראשון היה מפגש עם קבוצת הכשרה של תנועת נוער שנקראה ״ברית חלוצים דתיים״ (בח״ד), שהתגוררו בסמוך, וניהלו חיי קומונה כהכנה לעלייה. הלהט הדתי שלהם שחרר אותה והתאים לה הרבה יותר מסגנון האמונה חסר החום של הוריה. [הדה וארנולד דונט שמרו מסורת וכשרות (ולכן גם נחשבו לשמרנים ומיושנים בעיני בני משפחתו) אבל היהדות שלהם הייתה בורגנית. ארנולד התפלל בשבת ואחר כך הלך לעבוד בחנות.]
חברי וחברות ברית החלוצים הדתיים גילו דבקות ושמחת חיים. היהדות שלהם הייתה שונה מזו שהכירה, ולא כללה רק איסורים ומגבלות. לפעולותיהם ולחייהם של הציונים הדתיים הצעירים הייתה משמעות.
הדבר השני היה נסיון אפל של יוג׳יניה לרקום עיסקה שתאפשר להוריה של רות להגר מוינה ולהציל את עצמם, תוך שימוש בה עצמה כסחורה. יוג׳יניה הציעה לשדך בין רות הצעירה ובין אמריקאי מבוגר ועשיר ששהה במלון. תמורת זה היה על החתן המאושר להוציא מכתב הזמנה שיאפשר להוריה לקבל ויזת הגירה לארצות הברית. [מכתב הזמנה כזה היה תנאי לקבלת ויזה. מובן שזו סרסרות. זו עלילה של אופרה. זו בחירה בלתי אפשרית. האם יוג׳יניה באמת האמינה שניתן לעשות זאת? האם סאלי ידע שאחייניתו נסחרה כך? אולי חשבו שאין ברירה, ושזו הדרך היחידה להציל אותם?]
רות לא הייתה מוכנה לשמש כקורבן לצורך הצלת הוריה וברחה מהמלכודת. היא הצטרפה לקבוצת הציונים הדתיים, ועזבה איתם את פירנצה כשגורשו מאיטליה ועברו להולנד. [שם, במחבוא, עברה את השואה. סיפור ההישרדות שלה, כגרמנייה כהת עור בהולנד הכבושה, מעורר השראה. חלק גדול מההולנדים היו חארות ששיתפו פעולה עם הנאצים ושמרו על הכללים אבל היו בינהם גם אנשים אמיצים שסיכנו עצמם כדי להציל אחרים.]
הדה וארנולד נשארו כלואים בוינה, בלי דרך לעזוב. כאשר פרצה המלחמה עם פולין, המצב התדרדר עוד. הם גורשו מביתם והועברו לבית בו רוכזו יהודים עניים ומבוגרים כמותם. אני מאמין ששלושת האחים של הדה שנפלו למען גרמניה עזרו להם לקבל הגנה ויחס מועדף כלשהו מהשלטונות. [זאת השערה בלבד. יכול להיות שזה לא עניין אף אחד. יכול להיות שכבר אז התייחסו לזה כאילו היה מזמן.] הם היו באחד המשלוחים האחרונים מהעיר למחנה הריכוז טרזיינשטאט, באוקטובר 1942. שם שרדו שנתיים, נצח. [נותרו 21 דקות מתוך סרט תעמולה שצולם במחנה. אחת מהסצנות המפורסמות שמופיעות בו הוא של משחק כדורגל בחצר המצודה. כשצפיתי בסצנה חשבתי שאני מצליח לזהות את הדה, יושבת על ספסל, פניה כהים וזוויתיים, דומים לשל סבתא יודית בזקנתה. איני חושב שזו היא, אבל אולי, מדוע לא? אני מקווה שהזמן שבו הייתה אסורה במחנה לא כלל רק חיי סבל.] ב-1 באוקטובר 1944 נשלחו שניהם לאושוויץ. [הדה הייתה בת 53 כשנרצחה, ארנולד בן 57. אבי, דן אפטקמן, נכדם הבכור, נולד בבית חולים ברחובות כחצי שנה לפני שעלו על הרכבת שהובילה אותם למותם. אין סיכוי שידעו על כך, או שסבתי ידעה על גורלם.
בחודש יוני הקרוב מתוכנן שאסע לוינה, להשתתף בטקס התקנת אבני זיכרון ליד מקום מגוריהם, במרכז לאופולדשטאדט. זו תהיה המצבה הראשונה שתוקם להם.]
*
סאלי היילברון שרד את המלחמה באופן שמלמד משהו על אופיו. זו עלילה מופרכת שנראה שיכלה להתקיים רק בזמן משוגע כזה. [מלחמת העולם השנייה יצרה סיפורים רבים כל כך כאלה, עד שהם מתערבבים לבליל אקראי. אבל הסיפור הזה מיוחד, לא שמעתי כזה.]
עוד לפני שהמלחמה פרצה באופן רשמי התדרדר היחס ליהודים באיטליה. רשיון העסק של המלון בפירנצה נשלל, וסאלי ויוג׳יניה נאלצו לסגור אותו. דרכונו הגרמני של סאלי, שהיה זה שאיפשר לו לשהות באיטליה, עמד להיות מבוטל. רגע לפני שהשערים יסגרו בפניהם השניים החליטו לברוח לתוניסיה, שהיתה אז מושבה צרפתית ובה קהילה יהודית גדולה. זו הייתה בחירה מחוכמת, שמצביעה על תושיה ונכונות להסתכן בלא נודע. הם לקחו איתם את חסכונותיהם, שאיפשרו להם לשכור דירה נוחה ברובע האירופי של העיר תוניס. [הכסף שהבריחו היה שווה יותר בצפון אפריקה מאשר באירופה. סאלי היה מתורגמן מוכשר, ושלט לחלוטין בצרפתית (ובאנגלית), זכר לימיו כמתרגם צבאי. הוא ידע להסתדר.]
לרוע המזל, עם הכרזת המלחמה ההדדית בין גרמניה לצרפת, נכלא סאלי, לא עקב יהדותו אלא בגלל שכגרמני נחשב כאזרח של מדינת אויב. [זה שלב ״המלחמה המדומה״, בין ספטמבר 1939 למאי 1940. מי שחי בתקופה ההיא יכול היה לטעות ולחשוב שהגרוע מכל כבר קרה, שחבל על פולין אבל לא נורא, ושהמלחמה המטופשת בטח תגמר בקרוב.] רק כיבוש צרפת על ידי הנאצים הביא לשחרורו. [הבטחתי מופרך, לא? יהודי גרמני שמשוחרר מהכלא הצרפתי בגלל נצחון הנאצים – לפנים שלכם!] זה היה חופש זמני. מעט אחר כך נעצר שוב, הפעם בגלל שהיה יהודי, על ידי השלטונות הצרפתיים משתפי הפעולה.
כאשר גרמניה השתלטה ישירות על תוניסיה בסוף שנת 1942 היה הזוג מועמד לגירוש לאירופה, שהיה מביא למותם הוודאי. הם ניצלו בעקבות כיבוש תוניסיה ע״י בעלות הברית במאי 1943, והעבירו את שארית המלחמה בדירתם בעיר תוניס, בשקט יחסי. סאלי שירת זמן קצר כמתרגם עבור כוחות בעלות הברית, אבל פרט לזה חייהם, אני מתאר לעצמי, היו רגועים.
[סאלי ויוג׳יניה היו יהודים אירופים שחוו את שואת יהודי תוניסיה. זו התרחשות שונה מאוד משואת יהודי אירופה.]
אבל סוף המלחמה הביא איתו צרות חדשות. יוג׳יניה חלתה בסרטן. היא עברה מספר ניתוחים, אך ללא הועיל. היא נפטרה ביוני 1946, כשהייתה רק בת 62. כפי הנראה נקברה בתוניס, בבית הקברות היהודי בעיר. מייד אחר כך חזר סאלי לאיטליה, ולעיר מילאנו, אותה ראה כבית.
[חבל על יוג׳יניה. זה עצוב, חיים של החמצה, של כמעט, בלי להשאיר כמעט דבר מאחורייך. באתרים בהם מצאתי מידע עליה סיפור אחרית ימיה חסר או לא מדוייק, ורק ימי השיא שלה, כזמרת אופרה מפורסמת, מוזכרים. אנסה לאתר את קברה, ואולי אכתוב עליה עוד בהמשך.]
סאלי שכר דירה קטנה בפרבר של העיר מילאנו, וניסה לבנות שוב את חייו. כך, חזר לעבוד כמתרגם עבור חברות מקומיות וזרות וכנציג של חברת ייבוא וייצוא. הוא אפילו הכיר והתחתן עם אישה חדשה, לוסיה למברטי ((Lucia Lamberti, ממוצא איטלקי קתולי על פי שמה. [היא הייתה בת 50 כשנישאו, והוא בן 65. אולי זו הייתה אהבה גדולה, פרק ב׳ מאושר, כמאמר הביטוי המוזר. ואולי רק נישואי נוחות, כי קל יותר בשניים וכי גבר צריך אישה כמו שאישה צריכה גבר. זה מעצבן, כי רציתי להאמין בסיפור האהבה שלו ושל יוג׳יניה, והייתי רוצה שיתאבל עליה יותר. אבל כנראה שכך דרכו של עולם.]
מעט אחר כך התראיין במשרדי ״ועידת התביעות״, מוסד שהוקם כדי לעזור בשיקום קורבנות הנאצים. הוא סיפר את סיפורו, ביקש הכרה במעמדו כפליט ושלא יידרש לחזור לגרמניה. בסוף התצהיר מופיע ציטוט שלו:
כיהודי, איני מעוניין לחזור לגרמניה לאחר כל מה שהיהודים נאלצו לסבול שם. אני משוכנע שקיימת בגרמניה אנטישמיות מתמשכת וקבועה.
[התצהיר וטופס הבקשה הוגשו באוגוסט 1949. התצהיר נכתב במכונת כתיבה שחוקה, בשורות צפופות. המשפט המצוטט יפה ונחרץ, אבל יש להבינו בהקשר: הצהרה על חוסר רצון לחזור למדינת המוצא הייתה הכרחית כדי לקבל הכרה כפליט. הנוסח נועד כדי להשיג הכרה זו, ואינו מבטא בהכרח את עמדתו של סאלי.]
סאלי היילברון, 1949
לטופס הבקשה הודק בסיכות תצלום שלו. הוא לבוש חליפה ומסופר בקפידה, גבר מכובד גם אחרי כל הטלטלות שעבר. [הוא בן 66 בצילום, הגיל בו מת אבי. מבטו שפוף משהיה. הקרחת התפשטה עוד. ללא שפם תווי פניו ברורים יותר. לראשונה ניתן לראות עד כמה אוזניו גדולות, דומות מאוד לאוזניו של אבי ולאוזני שלי. פעם, משום מה, קצת התביישתי במאפיין הפיזי המשפחתי הזה.]
בשלב מתן התצהיר הראשון כל שביקש היה הכרה ורישום כפליט, אבל פחות משנה אחר כך פנה לועידת התביעות בבקשה נוספת לקבלת סיוע כספי. הוא סיפר שמצבו הבריאותי התדרדר, שהוא מובטל, שחסכונותיו אזלו, ושגם הוא וגם אשתו חולי לב. הבקשה לסיוע אושרה.
[איני יודע אם היה חולה ונצרך. הוא היה קורבן של הנאצים ושורד שואה, אבל יכול להיות שהיה לו צד מושחת או נכלולי. אילו חוויות חיים! חברות בארגון המתעמלים, המעבר לאיטליה, זמרת האופרה שהפכה לאשתו, המלחמה הגדולה, האכזבה הגדולה, המלחמה השנייה, הארוכה והנוראית, תוניסיה. כל זה יכול ליצור נפש מסובכת. אין יותר סיפורים כאלה. מה זה משנה בעצם, אני שואל את עצמי. הרי כל הזכרונות הללו נגוזו, ודבר מכל זה כבר לא משנה לאיש. סאלי היילברון נעלם בלי להשאיר זכר, כמו עץ באמצע היער. איני יודע היכן, אם בכלל, נמצאת מצבתו, ואיני מתכוון לחפש אחריה. הוא רחוק ממני, והספק הקטן המנקר בי לגבי אישיותו גורם לי לא לרצות להתקרב.]
סאלי המשיך לחיות בדירה קטנה במילאנו, שהייתה בבעלות אשתו, עד מותו בגיל 87, בשנת 1970. [זו השנה בה נולדתי! הנה, בכל זאת מחבר ביננו משהו.
עד כמה שאני יודע הוא לא יזם כל קשר עם בן אחיו היתום, סבתא יודית או רות. אני כועס עליו בגלל זה. אולי רצה להתנתק לגמרי מחייו הקודמים, לשכוח. הוא התפוגג במילאנו.]
*
גם גאורג ניצל, וגם סיפורו הזוי ומוזר, שרירותי בכך שהצליח לשרוד לעומת כל מי שנרצחו. שלא כמו סאלי, אחיו הגדול, שנדד וברח מגורלו, גאורג נשאר במקומו. הוא עבר את המלחמה כולה בפרנצלאואר ברג, השכונה בברלין בה גר כל חייו. [וגם סיפורו מופרך, אך אחר. גאורג היה בעל מלאכה, ויש לי כבוד והערכה לאנשים שעובדים ויוצרים. בנוסף, סבתא יודית אהבה אותו ואני רוצה ללכת בדרכה. איני אובייקטיבי. במשפחה אתה יורש גם דעות ועמדות.]
הוא היה כבן 50 כאשר נסגר מפעל הכובעים המשפחתי על ידי הנאצים. [גאורג היה האחרון במשפחה שעבד במפעל, ויורשו היחיד אחרי שסאלי עזב את גרמניה, כך שלמעשה היה ממשיך דרכו של פאפא. זה היה המפעל שלו.] כנראה שהיה בעל מלאכה טוב, אהב את מקצועו, ולא היה לו רצון לעשות שם דבר אחר. בהוראת השלטונות נאלצה למקה, אשתו, לחזור בה מהרישום כיהודיה. הנישואים עצמם לא בוטלו, אך הוגדרו כנישואי תערובת, בין יהודי לארית. [הנישואים היו בעלי תוקף בגלל שנערכו לפני עליית הנאצים לשלטון וחוקי נירנברג. הנאצים תפסו את עצמם כשומרי חוק.] גאורג ניצל זאת ופתח בית מלאכה חדש, שנרשם תחת שמה של אשתו.
אבל הפתרון הזה היה זמני, ואולי אפילו סימן אותו כחשוד בעיני השלטונות. בעקבות ליל הבדולח, בנובמבר 1938, גאורג היה בין כ-6,000 יהודים תושבי ברלין שנעצרו על ידי הגסטפו ונשלחו אל מחנה הריכוז זקסהאוזן, מצפון לעיר. הוא שוחרר אחרי מאסר קשה של מספר שבועות. [תנאי המעצר היו נוראים, ונועדו לשבור את רוחם של העצורים, שרובם באו מהשכבה הבורגנית והמובילה של הקהילה, ולהפוך אותם לסמל ולדוגמא לאכזריות ולשרירותיות של הפעלת הכוח. זה היה טרור מאורגן: הנאצים רצו להטיל אימה על היהודים, ולהאיץ כך את ההגירה היהודית מגרמניה ומברלין. במקרה של גאורג זה לא עבד. הוא היה בן העיר, ולא היו לו שום כוונות לעזוב אותה. איני יודע אם ההתעקשות הזו, להישאר, היא סימן של אומץ.]
לאחר מכן אולצו גאורג ולמקה לסגור את העסק המשותף. אבל הותר לגאורג להישאר בעיר, תחת חסותה של אשתו, נושא על בגדיו מגן דוד צהוב שסימן אותו כנחות. לאחר שפרצה המלחמה גויס לעבודת כפיה, תחילה בעבודה מטונפת במפעל לייצור גריז, ואחר כך לעבודה עם חומרים רעילים.
בשנת 1943 נותרו בברלין כ-50,000 יהודים, פחות משליש ממספר היהודים שגרו בעיר לפני השתלטות הנאצים על השלטון, אבל עדיין מספר גדול יחסית, מפתיע בהתחשב בכך שבאותו זמן מכונת ההשמדה בפולין כבר פעלה במרץ. הגיע זמן להפסיק את הביזיון. השלטונות יזמו סדרת מעצרים המוניים במטרה לחסל את הקהילה ולגרש גם את יהודי ברלין להשמדה. גאורג היה בעצורים.
אז היו גאורג ולמקה חלק מתוך אירוע יוצא דופן, שקיבל מאז מעמד מיתי, ומכונה ״מחאת רוזנשטראסה״ (Rosenstrasse-Protest). כ-1800 יהודים שהיו בנישואי תערובת, כמו גאורג, נעצרו בבניין הקהילה היהודית. כנראה שלא הייתה כוונה לגרשם להשמדה, אבל הנשים לא יכלו לדעת זאת. [כ-10,000 יהודים נשלחו במקביל לאושוויץ ונרצחו שם] תוך אומץ רב קיימו נשות העצורים מחאה ספונטנית שנמשכה שבוע ימים. למקה היתה בינהן וגאורג ודאי שמע את הקולות ממקום מעצרו. המחאה נפסקה רק כאשר שוחררו העצורים.
[יש אנדרטה גדולה ומכוערת בפארק שסמוך למקום בו עמד פעם הבניין (שנהרס במלחמה). לוח הנצחה דמוי לוח מודעות ניצב ברחוב ומספר על המאסר והמחאה. סרט גרמני בשם ״רוזנשטראסה״ יצא בשנת 2003. זה סיפור שואה ״טוב״, בו כוחה של האהבה גובר על הרוע. האמת ההיסטורית, לפיה כוונת הנאצים לא הייתה להשמיד את הקבוצה הזו אלא רק לבודד אותה משאר היהודים שנועדו להירצח, לא כל כך משנה. בכל מקרה הנשים הללו הפגינו אומץ יוצא דופן והיו חריגות בכך שהביעו בפומבי את מחאתן.]
גאורג נשאר בברלין גם לאחר שהוכרזה ״נקייה מיהודים״, במאי 1943. נישואי התערובת, ואולי גם זכרון אחיו המתים, הגנו עליו מגורלם. [אינני בטוח בכך, אבל זה אפשרי. גאורג ולמקה היו בני המקום. שכניהם והקולגות שלהם בתעשיית הטקסטיל המקומית ודאי ידעו שאיבד שלושה אחים במלחמה. יכול להיות שהייתה לזה משמעות. אולי המוות הסתמי של אחיו בכל זאת הגן עליו באיזשהו אופן.]
גאורג שובץ לעבודת כפייה כמגהץ במתפרה, ועבד שם עד שהצבא האדום כבש את העיר. עוד כמה אלפי יהודים שרדו כך את המלחמה בברלין. כמות קטנה יותר שרדה במסתור. בסה״כ כ-7500 יהודים שרדו בעיר, פחות מ-5% מגודל הקהילה לפני הנאצים.
השחרור משלטון הדיכוי הנאצי הביא איתו אתגרים חדשים. רובע פרנצלאואר ברג אמנם נפגע באופן קל יחסית לשאר חלקיה של העיר, אבל מאחר שהיה בחלק המזרחי של העיר, נשאר בשליטה סובייטית גם לאחר חלוקתה. לגאורג לא הייתה שום כוונה לעזוב. הוא הסתגל במהירות לשלטון החדש, והחל כמעט מייד להקים מחדש את מפעל הכובעים שנגזל ממנו. שלטונות הכיבוש הכירו בו כנפגע של הנאצים, וסייעו לו להשיב לרשותו את דירת מגוריו שהוחרמה וחלקים מרכושו. הוא היה אסיר תודה. כאשר הוקמה מדינת מזרח גרמניה בשנת 1949 הפך לאזרח נלהב ונאמן שלה.
[המדינה החדש נקראה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, שזה די מצחיק מכיוון שלא הייתה רפובליקה אלא מדינת חסות סובייטית ולא הייתה דמוקרטית אלא מדינת משטרה חשאית קומוניסטית.]
הקהילה היהודית במזרח ברלין הייתה קטנה. שלטונות מזרח גרמניה התגאו בקיומה. התאוששות החיים היהודיים הייתה הוכחה לכך שהשלטון החדש מתקן את העוולות שביצעו הפאשיסטים. זה היה חלק מהדימוי שניסו ליצור, של מדינה נעלה מוסרית גם על מערב גרמניה הקפיטליסטית. אבל לקונפליקט האידיאולוגי בין קומוניזם לקפיטליזם היו גם השלכות על קהילת יהודי ברלין. בעקבות התגברות המתח בין מזרח ומערב והיווצרות שני הגושים שהתמודדו במלחמה הקרה, יהודי מזרח ברלין נאלצו להתנתק מהקהילה הגדולה יותר שבצד המערבי ולגבש קהילה נבדלת, בעלת מוסדות עצמאיים. החשוב בינהם היה בית כנסת.
בית הכנסת ברייקה שטראסה נפגע במהלך השלטון הנאצי, אבל לא נחרב. [רוב בתי הכנסת בברלין נשרפו במהלך ליל הבדולח, כמעשה של טיהור באש מהזיהום היהודי. בית הכנסת ברייקה שטראסה הוא בניין פנימי, שחולק קירות עם בניינים אחרים, וזה הציל אותו משריפה.] השלטונות המזרח גרמניים מימנו את שיפוצו והוא נחנך מחדש בקיץ שנת 1953, תחת השם הסמלי ״מקדש השלום״ (Friedenstempel). גאורג, שהכיר את בית הכנסת מאז ילדותו, שאביו היה אחד מהמתפללים הקבועים בו לפני המלחמה ושהיה חלק מהקהילה המתחדשת, נאם את נאום הפתיחה בטקס. הוא הוכרז כנשיא כבוד של בית הכנסת, תואר שנשא בגאווה. למקה היילברון הוכרה שוב כיהודיה. הכל שב אל מקומו.
[השם ״מקדש השלום״ לא תפס, כמובן. הקומוניסטים השתמשו הרבה במושג ״שלום״, לרוב כתמונת מראה למה שהגדירו כתוקפנות אימפריאליסטית של המערב. זו באמת מילה קצת לא ברורה. מה מסמלת היונה, שעלה הזית במקורה? אלוהים חדל מזעפו, אחרי שתאוות הרצח שלו מולאה, וכעת אתם, ניצולי חרון האף, יכולים לחיות קצת, עד התקפת הזעם הבאה.]
*
גאורג היה האחרון מבין בני משפחת היילברון שחי בברלין. דירת המשפחה ברחוב הופלנד (Hufelandstraße), בה התגוררו, הייתה גדולה מדי עבור זוג מבוגר וערירי, אבל הם לא חשבו לעזוב אותה. בית הכנסת היה במרחק הליכה, וכך גם חנויות, מתפרות ובתי מלאכה של תעשיית הטקסטיל. בית הקברות ואחוזת הקבר המשפחתית היו במרחק טיול נינוח של חצי שעה. כך היו השניים בני המקום, בעלי שלוש זהויות שהתקיימו במקביל, זהות מקומית של דיירי השכונה מילדותם, זהות תרבותית של יהודים מלידה ומבחירה וזהות מקצועית של פועלי טקסטיל.
גאורג היילברון חוגג 80
צילום מחגיגות יום הולדתו ה-80, שחל בשנת 1966, השתמר בארכיון הקהילה היהודית של ברלין. הפה והאוזניים דומים לאלה של סבתא יודית ושל אבי. ידו השמאלית, יד של פועל, אוחזת בכוס היין. הוא זקוף וגאה, מאופק וחד מבט. אני מניח שגאורג היה מאושר ככל שיכול היה להיות, אבל לא יכול באמת לדעת כלום.
בשנת 1970 נפטרה למקה, אשתו, שבזכותה שרד את המלחמה. גאורג, שירש גם את חלקת הקבר המשפחתית בבית הקברות היהודי בוייסנזה, קבר אותה שם, באחד המקומות שנשארו פנויים. [למקה נולדה נוצרית, התגיירה ונישאה כיהודייה לגאורג. אחר כך, בזמן המלחמה, אולצה להתכחש ליהדותה, וכך הצילה את גאורג. היא נקברה כיהודיה כשרה לצידה של ז׳אנט היילברון הצדקנית, שהקשתה על חייה בצעירותה. יש כאן צדק פואטי.]
בשלב זה גאורג כבר היה חולה בסרטן, וימיו היו ספורים.
כנראה שלמרות מסך הברזל שהפריד בין מזרח אירופה למערבה היה חשוב לו לשמור על קשר עם קרובי משפחתו שהיגרו לפלסטינה, שהפכה בינתיים למדינת ישראל. אטה, בנו של יוליוס אחיו הבכור, ניסה לברר בשנות ה-50 אם יש לו חלק בירושה, אבל לאחר שהסתבר שכל הרכוש נעלם לא המשיך בכך. הוא וגאורג המשיכו להיות בקשר מכתבים. [אטה היה חבר קיבוץ מסור. אחיו למחצה, רודי, שהיה עורך דין וחי בתל-אביב, טיפל בעניין זה עבורו. אני מתאר לעצמי שאם היה מגלה שהוא בעל רכוש בגרמניה היה תורם אותו לקיבוץ. כך עשו חברי גבעת חיים איחוד הייקים עם כספי השילומים שהגיעו להם. גם הוא וגם סבתא יודית לא שמרו קשר עם סאלי. אני חושב, בלי שיהיו לי לכך ראיות כלשהן, שהכסף שסאלי הוציא מגרמניה לפני המלחמה, ושאפשר את קניית המלון ואת ההשרדות שלו בתוניסיה, היה חלק מההון המשפחתי שאבד.]
גם סבתא יודית שמרה על קשר עם גאורג. [הם היו דומים בכך שבני משפחותיהם לא העריכו את יכולותיהם האינטלקטואליות. שניהם למדו בבתי ספר מקצועיים ולא בגימנסיה. אולי זו הייתה אחת הסיבות לקרבה ביניהם.]
כאשר גילתה שהוא חולה בסרטן וימיו ספורים רצתה להיפרד ממנו. [אבי הוא שמימן עבור סבתא יודית, אמו, את הנסיעה הזו, ממשכורתו כמהנדס. זה היה כחלק מתהליך בו השלימו, אחרי שהיה בינהם סכסוך ונתק במשך כמה שנים. ילדותו של אבי לא הייתה קלה, ולקח לו זמן עד שסלח לאמו על חלקה בכך. אחר כך אהב אותה בכל ליבו. בסוף ימיו שנא את אביו. חטאי עבר משפחתיים מעוררים רגשות קיצוניים כאלו.]
אמי הייתה אז כלה צעירה. היא סיפרה לי על הנסיעה המופרכת הזו, שנשמעת כמו אגדה שאירעה באמת.
סבתא יודית רצתה לשמח את גאורג החולה במתנה מארץ ישראל. מאחר שלא הייתה עשירה החליטה להפתיע אותו במשהו שלא הכיר: אבטיח. אין לדעת איך הצליחה להעביר את הפרי הגדול בביקורת הגבולות כאשר נחתה במערב ברלין, ובמחסומים הצבאיים שהפרידו בין חלקי ברלין. זה אות לכך שהייתה ממולחת ורבת תושייה. כך, בשנה בה נולדתי, 1970, הגיע אבטיח מארץ הקודש למזרח ברלין.
[זה מקסים ומופרך. סבתא יודית הייתה מסוגלת לדברים כאלה, שוברי מוסכמות אבל בכל זאת הגיוניים. פעם שלחה עם אחותי שטסה לביקור, כמשלוח לאבי, שהיה אז בגלות באמסטרדם, ארוחת ליל סדר שלמה שבישלה, ארוזה בקופסאות. אני מתגעגע אליה.]
סבתא יודית צילמה במהלך הביקור תמונות ספורות, של בית המשפחה מבחוץ, בבניין מרוט ומתפורר, של אחוזת הקבר המשפחתית, אליה כנראה עלו לרגל. אני חושב שגאורג נתן לה במתנה את פנקס הזיכרון כרוך העור של הדה, אמה, שנשאר ברשותו. [פנקס זה נמצא כעת אצלי. הבאתי חלק מהזכרונות הכתובים בו בפרק קודם.] זה היה ביקור קצר, הפעם הראשונה והאחרונה שנפגשו מאז שעזבה את גרמניה. הוא מת בפברואר 1971, בגיל 84, ונטמן, לאחר מסע הלווייה בו השתתפו בני הקהילה היהודית המידלדלת של מזרח ברלין, בנחלת משפחתו, במקום שיועד לו עוד כשנחנכה, 64 שנים לפני כן. [ארתור היילברון מת, כזכור, בשנת 1907. גאורג חי במשך רוב חייו כשהוא יודע בדיוק היכן הוא עתיד להיקבר. אני רוצה שישרפו אותי לאחר מותי. אין לי שום רצון שגופתי תתפוס מקום בעולם.]
בטח היה לא פשוט לגדול כאח צעיר בצילו של יוליוס. הנתיב שסלל, אל ההשכלה, אל ערכי ההתעמלות, חוסן הגוף, טוהר המידות, שמחת הנפש, חירות הרוח והעם, אי אפשר לעמוד בכל, זו דרישה גדולה מדי. אני גדלתי כבן בכור במשפחה קטנה, ולכן יכול להבין רק חלק מהאווירה המשפחתית והחוויה של אחיו.
ז׳אן יצחק היילברון היה כפרי במוצאו, ובעל נסיון חיים של עני. משפחות עירוניות מבוססות נוטות להיות קטנות כי ילדים זה בלאגן ולא צריך הרבה מהם. אבל בכפר, צאצאים רבים מעניקים כוח לשרוד ואפשרות להתפשט ולהתעשר. ההתפתחות האישית של כל אחד מהילדים כפופה לטובת המשפחה כולה וחייבת לשרת אותה.
[זה דומה למקום של המתעמל הבודד בתוך קבוצת מתעמלים, כפי שתיאר אותו יוליוס. אבל לבן המשפחה אין יכולת בחירה אמיתית. נאמנות משפחתית היא לכאורה חוק טבע, והיא ראשונה באמנה החברתית שתופשת את רובן של עשרת הדברות. אולי לכן בגידה בבני המשפחה נחשבת כעוול נורא ואיום.]
כדי להגשים את חלומותיו ז׳אן היילברון היה צריך צריך שבט. הוא רצה ליצור כזה במהירות. כך, משפחתו צמחה בקצב מהיר, ילד כל שנתיים, כדי לא לבזבז זמן.
שני לאחר יוליוס בא פליקס (Felix), שכונה ״ההיילברון היפה״ בגלל מראהו המצודד. [הכינוי הזה: ״ההיילברון ה…״ הוא סימן של משפחה גדולה, התופסת את עצמה כשבט. כבר לא יהיה לעולם ״היואלי ה…״. אבל איני מתחרט על ההחלטה המשותפת, של אהובתי ושלי, לגדל רק בת אחת. היא מספיקה לנו ולי.] הוא היה טוב עם מספרים וכספים. בארגון בר כוכבא שימש כגזבר. כפי הנראה היה מי שניהל את חשבונות המפעל והמשפחה. אחר כך, שלישי, נולד סאלי (Sally), שהיה מוכשר לשפות ובעל תושיה. הוא למד בגימנסיה טכנית, ושאף להפוך לסוחר.
בת ראשונה, רוזה (Rosa), נולדה אחר כך, אבל מתה בגיל שנה. זה היה טראגי, אך צפוי. בתקופה זו (היא נולדה בשנת 1885), לא כל הילדים הגיעו לבגרות. בשנת מותה אמה ילדה את גאורג (Georg), הבן הרביעי. הוא לא היה מוכשר דיו בלימודים עיוניים כדי ללמוד בגימנסיה אבל היה בעל ידיים טובות. לכן הפך לשוליה במפעל ולמד את מלאכת עיבוד הלבד והפיכתו לכובעים ולכומתות.
החמישי היה ארתור (Arthur), שהיה רגיש ועדין, ושותף נלהב בפעילויות ״בר-כוכבא״. השישי, אלכס (Alex), קיצור של אלכסנדר. איני יודע הרבה עליו, פרט לזה שהיה קרוב מאוד לאמה של סבתי, הדוויג (Hedwig), או הדה, כפי שנקראה בקיצור, שנולדה שנתיים אחריו, והייתה הבת היחידה שהגיעה לבגרות. האחרון בתור, בן הזקונים, אריך (Erich), נולד בשנת 1895. זהו, תשע לידות ושמונה ילדים שבגרו במהלך 17 שנים.
[זה מבלבל מאוד, מטח השמות הזה, אני יודע, ומבטיח שלא תהיה בחינה בסוף. אבל עבור בני משפחת היילברון, כמו עבור בני משפחות גדולות בדרך כלל, זה היה פשוט כמו סדר חודשי השנה, שרשרת מתנגנת על הלשון, נצחית לכאורה: יוליוס, פליקס, סאלי, גאורג, ארתור, אלכס, הדה, אריך. רוזה מתה לפני ששמה הספיק להתקבע בתוך הסדר.]
כל המאורעות שתוארו בפרק הקודם אירעו בזמן שבני המשפחה התבגרו וחיפשו את דרכם. הטרגדיה הגדולה הראשונה הוזכרה כבר גם היא: מותו של ארתור מדלקת התוספתן, כשהיה רק בן 19.
תמונת ארתור היילברון המסכן, שפורסמה בעיתון המתעמלים
עיתון המתעמלים היהודים פרסם הספד לחבר האגודה שמת במפתיע, מלווה בתמונה שלו, שצולמה אולי כדי לציין את סוף לימודיו בגימנסיה. [אדם צעיר ויפה, זקוף. מה זה שם, על ירכו? ספר? כנראה בא להדגים שהיה למדן. איזה אובדן טיפשי ומיותר.]
ב־29 בספטמבר השנה נפטר אחינו היקר להתעמלות ארתור היילברון, תקופת מחלתו הייתה קצרה וכואבת, ומותו הפתאומי של אדם עדין זה, שהיה שקט גם בעליזותו ונאהב על הבריות כולן, זעזע את לבבותינו. הוא היה מסור בכל מאודו לנושא היהודי.
עבור האיגוד שלנו הוא היה הבטחה ותקווה גדולה: מחלקת החניכים מתאבלת על אובדן אחד מפעיליה הנמרצים ביותר. רבים מספור מחברי האגודה ליוו אותו בדרכו האחרונה. שמו לא יימחה מזיכרוננו.
לשם הנחלת זיכרונו ולפי בקשת רבים, אנו מביאים כאן תצלום דמותו של הנפטר.1
[תרגום: נעם רז.]
חברי האגודה השתתפו בלוויה, אבל למרות היותם ״אחיו להתעמלות״ האבל שלהם לא דמה לזה של בני המשפחה האמיתיים, שהיו צריכים להתרגל לעולם אחר, בו חלק מהם חסר לנצח.
חיי המשפחה התנהלו בפרנצלאואר ברג, שכונת מגוריהם ומקום המפעל המשפחתי. כאשר עזבו אותה זה היה רק לצורך לימודים או שירות צבאי. ביקרתי לא מזמן בבניין בו שכנה דירת המשפחה, בה גרו כולם יחדיו בצעירותם. [בודאי היו גם מבשלת ומטפלת. כ-12 אנשים תחת קורת גג אחת.] שם היו נאספים גם בבגרותם, כאשר לחלקם כבר הייתה דירה משלהם במרחק הליכה מדירת ההורים, ושם ציינו את החגים, מכבדים את המסורת ויוצרים מסורות משפחתיות משל עצמם.
[לאחר הדלקת נרות חנוכה אצל סבתא יודית היא הייתה שולפת את אוסף הסביבונים שהמתין בקופסא בארון לרגע זה, וגם מסגרת עץ שהונחה על השולחן כדי למנוע מהם ליפול ממנו בזמן שהיינו מתחרים בינינו, הסביבון של מי ישאר אחרון. בפסח הייתה מגישה ליקר ביצים שהכינה על פי מתכון משפחתי. אני מתגעגע לטעם שלו, שמזכיר לי ילדות, אבל כטבעוני אצטרך למחול על עקרונותי אם אנסה לשחזר את החוויה.]
איני יודע באיזו קומה גרו, ולא זיהיתי סימני מזוזה על אף אחד ממשקופי הכניסה כשביקרתי בבניין שעדיין עומד שם, אבל לא הייתי מבקש להיכנס פנימה גם לו ידעתי באיזו דירה בדיוק התגוררה משפחת היילברון. [אני ביישן וחששן. עבר המון זמן, ומי שחי שם כעת לא חייב לי דבר. אבל אולי הייתי צריך להתגבר על כך, כי אני רק מביע עניין, ולא מבקש להטיל אשמה על איש. המשפחה שלי גרה שם פעם.] חדר המדרגות של הבניין רחב, ספון עץ ומפואר. הוא משדר הידור מאופק. בערב פסח, בזמן שגרה בו משפחת היילברון, ודאי נשמעו בו קולות התפילה והשירה שעלו מתוך הבית. אליו נפתחה הדלת כאשר המתינו לבואו של אליהו.
כמו מגיני הדויד שבכותרת מצבת הקבר המשפחתית, הזהות היהודית הכפיפה את כל בני המשפחה לכללי מוסר והתנהגות. גם מי מהילדים שלא שמר מצוות ידע שצריך לשמור על הכבוד המשפחתי, והבין שלמי שיסטה מהדרך מצפה נידוי. היהדות של ההורים הייתה מסורתית, בורגנית ומשעממת. הזהות הלאומית-יהודית הייתה חשובה במסגרת ״בר-כוכבא״ אבל משנית בתחומים אחרים. איש מבני המשפחה לא שקל להגר לפלסטינה, חלילה, זו הייתה ארץ רחוקה ומפגרת על גבול המדבר. ההיילברונים היו יהודים גאים, בני פרנצלאואר ברג, ברלין, גרמניה ואירופה.
כשסיים את לימודי ההשתלמות, ולאחר בחינה קשה, הוסמך יוליוס כעורך דין. הוא הצטרף למשרד קיים, מרחק פינת רחוב אחת מבית המשפחה, שבו היו עוד שני עורכי דין. שני שותפיו היו בעלי תואר ד״ר למשפטים. ]המשרד פרסם מודעות בעיתון המתעמלים היהודיים. אז כהיום, עולם ההתעמלות והספורט שימש כתשתית לקשרים עסקיים בין חבריו. [יוליוס עצמו לא השלים דוקטורט. הוא ויתר על התואר האקדמי, ולא הגיש לשיפוט האוניברסיטה עבודת גמר שכתב. בגלל הרמה הנמוכה של העבודות שהגישו שאר הסטודנטים אין כל משמעות לתואר, טען ביוהרה.
אולי זה היה תירוץ? אולי הסביר כך, לעצמו ולאחרים, מדוע ויתר ונכשל? התנשאות היא לרוב תוצאה של רגשי נחיתות. ואולי היה סתם פוץ, אין לדעת. יחסי אליו מוטה בגלל שהוא בן משפחה. אולי, רק אולי, היה גאוותן בצדק.]
היה עוד משהו שגורם לי לפקפק באישיותו. כנראה שניהל רומן עם אישה לא יהודיה, היא הרתה לו, ונולדה לו בת. יוליוס לא הכיר בה באופן רשמי, והיא נותרה סוד אל מול הוריו. [הרומן עצמו לא מפריע לי, אבל הנטישה כן.] חתונה מחוץ למסגרת הדתית לא עמדה על הפרק, אימו לעולם לא הייתה מסכימה לכך. ז׳אן יצחק היילברון הניח תפילין והתפלל את כל תפילות היום, ז׳אנט זורטל שמרה על מצוות הדת ולא התכוונה לתת לילדיה לסטות מהדרך. כל האחים הבינו את המשמעות. הבחירות האישיות שלהם עמדו לביקורת מתמדת. בלי משפחה אתה כלום.
[אני יודע את הפרט המלוכלך הזה מזכרונותיו של בנו היחיד, שאינו מבקר אותו על כך. שמה של אחותו למחצה נשמר בסוד, אפילו ממנו. הסיכוי שאדע את זהותה, או אם היו לה צאצאים משלה, אפסי. יכול להיות שיש במשפחתי ענף רחוק ונעלם. אבל גם אם כך, זה חסר משמעות. השורש הגנטי המשותף קבור עמוק מאוד באדמה, והבגידה הרחוקה ודאי נשכחה.
ובכל זאת אירע פה מעשה דרמטי: יוליוס הפך לאבא, וכדי לא להתעמת עם משפחתו התנכר לביתו ונטש אותה. מעניין אם היה מתנהג באותו אופן אם היה נולד לו בן.]
*
אני חוזר מעט לאחור בסיפור. בראשית 1907, חודשים ספורים לפני מות ארתור, הטרגדיה שהיכתה במשפחת היילברון, קיבלה הדוויג, הדה, מי שהייתה אמה של סבתא יודית והבת היחידה במשפחה, פנקס זכרונות. זה ספרון בכריכת עור, ששמה מוטבע עליה באותיות זהב. הכריכה הפנימית היא של דפים מאוירים בדוגמת עלים מוזהבים, ובדף הראשון יש הדפס צבעוני של שתי שושנים, ורודה ולבנה. הדה הייתה אז כמעט בת 16.
[זה ספרון מהודר, שנעשה במלאכת יד מיומנת. מכיוון שהשתעשעתי בתפירה וכריכה של ספרים אני יכול להעריך את העבודה. בטח לא היה זול (למרות שלא מאוד יקר): זה ייצור סדרתי במלאכת יד של מתנה קלאסית לגיל הנעורים.]
היא הייתה יפה ושחומת עור, בעל שיער שחור, צפוף ובוהק. סבתא יודית הייתה דומה לה מאוד, וכך גם אחותי גליה. כנראה שהייתה צייתנית ובודדה.
[ספר זכרונות משמר לא רק את הטקסט אלא גם את הרגע בו נכתב. כתיבת הזיכרון היא טקס, כמו כתיבת הקדשה על ספר. אני שונא לכתוב הקדשות, ורע מאוד בזה.]
המכתם הראשון שנכתב בפנקס, בדיו שחורה ובכתב יד משורטט ומוטה, בטוח בעצמו, נותן עצות מפוכחות לנערה הצעירה:
שאי את ליבך, פתוח להנאות החיים,
אבל היי נכונה גם לקשיים;
למדי לקוות גם בזמנים רעים;
חשבי על הסערה כשהשמיים בהירים.
זכרון ידידותי
מאת
ד״ר גוטמן
זו לא פילוסופיית חיים מאוד אופטימית. איני יודע מי היה עבורה מר גוטמן, שהרשה לעצמו טון חמור כל כך. ידיד המשפחה? שותף לעסקים של אביה? תואר הד״ר מצורף לשמו כאות של כבוד וכסימן לכך שהוא יודע מה שהוא אומר. החיים קשים וצריך להתכונן לכך. כל אושר הוא זמני.
[זו הייתה פילוסופיית החיים של סבתא יודית. היא הייתה אדם פסימי ודאגן. אני, לעומתה, מנסה לא לתת להכרה הנוראית שבסוף כל טוב יש רע לדפוק לי את הפנטזיות ואת מצב הרוח.]
המכתמים לא נכתבו בפנקס לפי סדר העמודים. רובם שירים קצרים או פתגמים. אני מניח שחלק מהכותבים דפדפו לפנים וחלקם מילאו דפים ריקים בתחילת הפנקס. כתב היד והחתימות המסוגננות מראים עד כמה קליגרפיה הייתה חשובה, כחלק מאופן ביטוי הזהות האישית של הכותבים.
[הכתיבה באמצעות מקלדת הביאה לניוון של תרבות כתב יד מפוארת. מעניין מה ישתנה ויתנוון עוד כאשר רוב הכתיבה תעשה באמצעות דיבור או קריאת מחשבות.]
מעט אחרי תחילת הפנקס, בראש המחברת השנייה ממנו הוא תפור, יש מספר עמודים יוצאי דופן, מכיוון שכתובה בהם פרוזה, בשורות צפופות ומלאות. זו העתקה, או אולי עיבוד מהזכרון של אגדה שנכתבה על ידי הסופר הידוע בכינוי מוּלְטַאטוּלִי (Multatuli), והופיעה בספרו ״מכתבי אהבה״ (Minnebrieven).
[אדוארד דאווס דקר (1820-1887) היה סופר הולנדי. תוך כדי שירותו במנהל הקולוניאלי של מושבות הודו המערבית ההולנדית התוודע לאכזריות ולחוסר התוחלת של הקולוניאליזם, ופרסם רומן שחשף את הזוועות שחוללו ההולנדים באינדונזיה. אני בעדו, גם בגלל שפסל ראשו הזוויתי והמשופם ניצב על גשר שאני מאוד אוהב באמסטרדם. יפה גם משמעות שם העט שבחר לעצמו: מולטאטולי הוא מי שנושא הכל על גבו.]
זה סיפור על נערה בשם טיגאטר. היא בת יחידה, טובת לב ומוכשרת שחיה עם אחיה הרבים ואביה בכפר. [היותה בת יחידה היא נקודת הדמיון העיקרית בין הדה לטיגאטר.] היא מצטיינת בחליבה ועוזרת לאביה, שתלוי בה לחלוטין. אבל האב חושש שאם תדע על העולם שבחוץ, על היכולת לצוד, לנדוד ולחפש אהבה, תעזוב אותו. במקרה כזה אחיה יצטרכו לדאוג לו, ולא רק שלא יוכלו לנדוד בעצמם אלא ימלאו את משימותיהם פחות טוב ממנה. האחים לא מוכנים לקבל את האפשרות לפגיעה בחופש שלהם, ומשכנעים את האב למנוע מאחותם היחידה לצאת ללמוד, ובכך לשמור אותה בבורותה. אבל אב המשפחה מכיר את בתו החכמה ומבין שטיגאטר יכולה ללמוד על העולם גם מעצם המבט הסקרני על המציאות שמקיפה אותה. האחים מטכסים עצה ומציעים לאב לנהוג כך:
– אבא, אמור לה: שלדעת, להבין ולחשוק הם חטאים עבור נערה!
בפעם הזו האב הזהיר היה מרוצה. הוא נתן לבניו ללכת לדוג, לצוד, לצאת אל העולם, לחפש אחרי אישה, לנדוד בכל מקום.
אבל הוא אסר על טיגאטר את הידיעה, את ההבנה ואת התשוקה, והיא המשיכה לחלוב בטיפשות עד הסוף.
וכך זה נשאר עד ימינו.
[נתקלתי בהתייחסויות עכשוויות לאגדה הזאת, שעדיין משמשת כמקור השראה פמיניסטי ואנטי דתי. ציטוט יפה שלה היה בקשר להפגנות נשים הנלחמות על חירותן בטורקיה ובאיראן.]
פליקס, אחיה הגדול (השני בתור אחרי יוליוס) הוא שחתום על הציטוט הארוך. חתרני מצידו לכתוב בספר הזכרונות משהו בעל מוסר השכל כזה. אני מעריך אותו על כך. האחים בסיפור מקריבים את בת משפחתם כדי למצוא את אושרם. האם ניסה להזהיר את אחותו מהבית החונק והמסרס? הדה הייתה בת יחידה להורים שומרי מסורת. האם הצרו את צעדיה? האם פליקס רמז לה שעליה למרוד בגורלה?
מעט אחרי הזמן בו נכתבה האגדה בפנקס, מת ארתור היילברון, שהיה מבוגר מהדה בארבע שנים. במשך כמה שנים לא נכתב בו דבר.
דיוקן של הדה, לבושה בשמלה חומה על רקע אדום, היה תלוי בביתנו כשהייתי ילד. בציור השמן היא עונדת עגילים, ותכשיט מגן דוד תלוי בפתח צווארון התחרה, מלאכת המחשבת, שלצווארה. אני זוכר שאהבתי להעביר אצבע על פיתולי המסגרת הזהובה והמסוגננת. היא נראתה לי כמו דמות אצילית מעולם אחר. לא ייחסתי חשיבות לעיניה העצובות. התפעלתי מיופיה. קשה לקרוא את שמה, הכתוב עברית, בראש הציור: ״חנה בת-יצחק היילברונן״.
דיוקן הדוויג היילברון הצעירה
דיוקן זה אינו רק תיעוד של אישה צעירה טרם צאתה אל העולם, או עוד סמל סטטוס בורגני יהודי. זו הצהרת שייכות, גם למשפחה וגם לדת ולתרבות. כפי ששמו של אב המשפחה, ז׳אן היילברון, כתוב באותיות גדולות בין מגיני הדויד, בראש המצבה שבאחוזת הקבר, כך הוא מתנוסס כאן באותיות עבריות מעליה. אין דוגמא ברורה יותר לסמכות פטריארכלית.
ז׳אן יצחק היילברון רצה להיקבר לצד ילדיו וגם שיקברו תחת שמו. הוא רצה שביתו תישא לנצח את שמו. באחוזת הקבר המשפחתית לא נשמרו חלקות לבני המשפחות שילדיו היו עתידים להקים, ולא נלקחה בחשבון אפשרות שיקברו במקום אחר. מקום מיועד המתין לכל אחד מהילדים, ולהם בלבד. בודאי חשבו על זה, כשביקרו שם לציון יום השנה למות ארתור, אחיהם, פה אני עתיד להיקבר, מתישהו. הדה ודאי חלמה על כך שתצליח להשתחרר ולקבוע את גורלה, שיום אחד תהיה בעלת משפחה משלה ותעזוב את בית הוריה.
[בפר לשז, בית הקברות הפריזאי לידו גרנו כמה חודשים, היו אחוזות קבר משפחתיות רבות. לא ראיתי רבות שדומות לזו, סדרה של מקומות קבורה מחכים לאכלוס. מקומות ריקים ושמורים נפוצים בקברים זוגיים, ומופיעים לעיתים בקברים משפחתיים, כאשר הילד או הילדה מתו לפני הוריו, ואחוזת הקבר היא בעצם מאוזוליאום לזכרם. אני אוהב בתי קברות ישנים כי הם מחוץ לזמן. בתי קברות פעילים, ובעיקר בתי קברות צבאיים, מרתיעים אותי. איני קונה את אשליית ההצטרפות לנצח שהם מנסים לטפח. קבורה היא הדרך לתהום הנשייה.]
בשנת 1910 הופיעו מכתמים חדשים בספר הזכרונות. חלקם מהעיר קורבך (Korbach), עיר מעיינות מרפא סמוכה לכפר בו גדל ז׳אן יצחק היילברון. אחיו אברהם, שעבד כמורה, גר שם. המשפחה כנראה בילתה בעיר את חופשת הקיץ. בקיץ של שנת 1911 מופיע מכתם בכתב פרוע ויצרי:
את רוצה שאכתוב משהו בפנקס הזה
ואני לא יודע מה.
אנו רוצים להישאר ידידים טובים
האם את רוצה בזאת?
כמזכרת לשעות שבוזבזו היטב
פול אופנהיים
[אני חושב שהתכוון לומר: ״אני רוצה להישאר ידיד טוב שלך״, אבל צורת הפנייה המנומסת בגרמנית לא אפשרה זאת.]
היא הייתה בת 21. במכתם שבא אחר כך חברה הזכירה לה מה חשוב, באמצעות גרסא מעובדת של פתגם חז״ל:
על שלושה דברים העולם עומד
יראת האלוהים, האהבה לרעך, והצדק
(פרקי אבות)
כאשר את קוראת, תמיד זכרי את הפתגם הקטן הזה
אווה פינר
[איזה מייבשת. תני להנות מהחיים תני]
מעט אחר כך חדלה הדה להשתמש בספר הזכרונות. הוא נותר מזכרת לנעוריה.
[ספר הזכרונות נותר בבית הוריה. אספר מאוחר יותר כיצד, אני מאמין, הגיע לידי סבתא יודית. הוא עבר ממנה לאבי וממנו אלי.]
כמו אחיה, גם הדה הייתה חברה באגודת ״בר-כוכבא״ ברלין. כך הכירה את מי שהפך לבעלה. הוא, ארנולד נפתלי דונט (Donath), היה פעיל בארגון ״הכח וינה״. האגודה הוינאית אירחה את אחד ממפגשי ההתעמלות השנתיים הגדולים של המתעמלים היהודיים. אחד מאחיה של הדה נסע להשתתף בכינוס, והתגורר במהלכו בבית משפחת דונט. כשנערך כינוס מקביל בברלין ארנולד הגיע לבקר בבית היילברון. הוא היה סוחר, צעיר ומבטיח. למרות שלא הגיע מרקע מבוסס בני משפחתו השתייכו לתרבות הגרמנית והיו בהם רופאים ובעלי תואר ד״ר. הוא היה שידוך ראוי.
מודעת האירוסים התפרסמה בעיתון הציוני היהודי יידישֶה רוּנְדְשַאוּ (הסקירה היהודית – Juedische Rundschau) בקיץ 1912. במודעה מצויינים שמות אגודות ההתעמלות מתחת לשמות המאורסים: לא רק הדה וארנולד נישאים, אגודת בר-כוכבא ברלין היא שמתארסת עם אגודת הכח וינה. כך שזוהי גם ברית ארגונית בין דומים, שחולקים את אותם ערכים וזהות. [עיתון היה בטאון ״התאחדות ציוני גרמניה״, הודפס בברלין, והיה העיתון היהודי הנפוץ ביותר בעולם הגרמני. הוא החל לפעול בשנת 1902, ואני רוצה להאמין, ללא עדות מסייעת, שהושפע מעיתון המתעמלים היהודים שקדם לו במעט.]
בתמונה מזמן זה היא נראית מאושרת לצידו, שלווה. הוא הוציא אותה מבית אביה ולקח אותה לוינה. זו הייתה עיר רחוקה, גרמנית מאוד, אבל שונה מאוד מברלין. הוא נתן לה את שמו. מעט אחרי שנישאו הרתה.
תמונת הנישואים של הדה וארנולד. זוג יפה ומאושר, בינתיים
[ספר זה מתאר את משפחת היילברון מברלין. משפחת דונט מוינה דומה לה, וגם שונה לגמרי. אני מקווה לספר עליהם בפירוט בהזדמנות אחרת. אציין את אחד ההבדלים העיקריים: משפחת היילברון הייתה, כאמור, פטריארכלית. משפחת דונט הובלה ביד רמה על ידי אם המשפחה. זה לא הפך אותה בהכרח לרכה וסלחנית יותר.]
אבל האושר היה קצר מועד. בתם הראשונה נולדה ומתה באותו היום, 14.6.1913. לא ניתן לה שם. [14.6 הוא תאריך יום ההולדת של אהובתי. מרגש אותי להיתקל בו.] תוך חודשים מעטים הייתה הדה שוב בהריון.
הדה הייתה מוכנה לקשיים, אבל לא ידעה כמה מהם יעמיד בפניה העתיד. רות דונט, אחותה הגדולה של סבתא יודית, הנכדה הראשונה במשפחת היילברון, נולדה בסוף חודש יולי בשנת 1914, פחות מחודש לפני פרוץ המלחמה הגדולה.
*
השני שמרד היה סאלי, הבן השלישי, מי שהיה טוב בשפות ובעל השכלה טכנית. הוא היה סוחר בנשמתו, מתווך מוצלח של מוצרים וידע. חזק וגבוה משאר אחיו, הוא היה בעל נוכחות פיזית מרשימה. גם הוא, כמו יוליוס, אחיו הבכור, התהדר בשפם מטופח. אבל סאלי בחר להתרחק, ולקשור את גורלו במקום אחר, שונה ואחר מברלין, מגרמניה, מהתרבות היהודית-גרמנית המסוגרת והקרתנית של בית אביו. הוא למד בגימנסיה טכנית שנתנה לו בסיס הנדסי רחב, השלים את האביטור, אבל לא המשיך ללימודים באוניברסיטה. שאיפותיו היו כנראה בעיקר עסקיות, והוא רצה לנצל את הידע שלו בשפות. כך קיבל עבודה כנציג בינלאומי של חברת ייצור רכבות גרמנית ונשלח על ידה לאיטליה.
בשנת 1912 התפרסמה בעיתון המתעמלים היהודים מודעה המבשרת על האירוסים בינו ובין יוג׳יניה לופז-נונס (Eugenia Lopez Nuñes). צוין שכתובת מגוריהם היא מילאנו.
[סאלי היה אח להתעמלות, ובאמצעות פרסום מודעה בעיתון הודיע על השינוי הכפול, במצבו האישי ובכתובתו, לבני משפחת המתעמלים של ארגון בר-כוכבא.]
ליוג׳יניה היו עיניים חולמניות. היא נולדה למשפחה מבוססת בליבורנו, עיר נמל איטלקית, הנמצאת בחבל טוסקנה. הייתה בעיר קהילה יהודית ותיקה ועשירה, שמוצאה ממגורשי ספרד ופורטוגל. זה ההסבר לשם משפחתה המתנגן. היה לה צוואר ארוך, שיער כהה ומקורזל וקול חזק ויפה, כלי שאימנה עד שלמות. היא הייתה זמרת אופרה.
יוג׳יניה לופז-נונס, זמרת אופרה יהודיה, בתמונת יחסי ציבור מוקדמת
[זה קוריוז משפחתי די משעשע. דוד של סבתא יודית התחתן עם זמרת אופרה איטלקית. היא לא סיפרה דבר על כך. גיליתי זאת במקרה, ולא האמנתי בתחילה.]
אופרה הייתה במרכז חיי התרבות והמוזיקה באיטליה, אבל יוג׳יניה הייתה בכל זאת יוצאת דופן. איני יודע על עוד נשים יהודיות איטלקיות באותה תקופה שזה היה מקצוען.
היא נולדה בשנת 1883, כמו סאלי היילברון. בודאי למדה מוזיקה ושירה כבר מילדותה. אי אפשר להגיע לרמה הנדרשת מזמרת מקצועית בלי הכשרה מסודרת.
[בתי היא זמרת מדהימה, ושרה במקהלה מעולה. גם היא, כיוג׳יניה, מצו-סופרן. אבל אם הייתה רוצה לפתח את כשרונותיה ולהפוך לזמרת אופרה היה עליה להתחייב לתהליך לימודים מתיש. מכיוון שאני חושב שחיים כזמרת אופרה אינם קלים אני שמח שלא בחרה בדרך זו, ובכל זאת מעריך את מי שכן עושה זאת. הקול האנושי הוא כלי נגינה מופלא, ומי שמתמסר לטיפוחו משתתף במסורת ארוכה של הערצה ליופיו.]
בגיל 21 הופיעה יוג׳יניה לראשונה בפומבי, בתפקיד משני דרמטי וחושני, באופרה ״ריגולטו״ מאת ורדי, בבית האופרה של העיר קררה. בשנים שאחר כך המשיכה להופיע באולמות שונים במרכז וצפון איטליה, לא הגדולים ביותר אבל רק דרגה אחת מתחתם. בשנת 1910 ביצעה לראשונה תפקיד ראשי, שהתאים לקול המצו-סופרן הדרמטי ומלא הרגש שלה. זה היה ״תפקיד מכנסיים״, כלומר כזה שנכתב עבור אישה שמגלמת גבר.
[זה מושג מגניב בעיני. אין לו משמעות של דראג, בין השאר כי אינו בעל הקשרים מיניים. ישנן דמויות גבריות, בעיקר של נערים, שגוון הקול הנשי מתאים להן. התפקיד שגילמה יוג׳יניה היה של זנטו (Zanetto), באופרה שנקראת כך מאת האיטלקי פייטרו מאסקאני (האופרה הוצגה לראשונה ב-1896). זהו זמר נודד צעיר, שנקלע לביתה של אישה, מנהלת מלון דרכים בסביבת פירנצה. היא משחררת אותו לדרכו, למרות אהבתה אליו, בגלל חשש כפול: שלא תוכל להעניק לו את מה שהוא זקוק לו, ושתאלץ לוותר על בדידותה.]
יהדותה לא היתה סוד, אבל כנראה לא מאוד רלוונטית בעולם בו פעלה. משפחתה הייתה חלק מהחברה האיטלקית. היא שמרה על כבודה וצניעותה, ואמה, רגינה, שבאה ממשפחת דה בנדטי העשירה, ליוותה אותה בכל הופעותיה.
[ובכך שמרה על כבוד המשפחה, ועל המוניטין של ביתה כשידוך הגון. הכותרת ״זמרת אופרה״ עלולה לבלבל. איני חושב שיוג׳יניה חיה חיים בוהמיינים. היא עבדה קשה ופיתחה קריירה מקצועית רצינית.]
בשנים שאחר כך הייתה אחת מחלוצות תחום שצמח במהירות: הקלטת קטעי אופרה והפצתם בתקליטים. זו הייתה תעשייה חדשה לגמרי, שהתבססה על מספר המצאות טכנולוגיות. ההקלטה התבצעה באופן מכני: הקול שנקלט באמצעות אפרכסת גדולה הרעיד מחט על פני גליל שעווה מסתובב. קולות גבוהים או נמוכים מדי לא התאימו להקלטה. יוג׳ינה הייתה, כאמור, מצו-סופרן, וידעה לשלוט בגופה ובקולה באופן מושלם. היא הצליחה להתאים את עצמה לדרישות הטכניות ולהפיק תוצאות טובות, שמתעדות את שירתה ומעוררות התפעלות גם ממרחק זמן.
[קוטר גליל השעווה במכונת ההקלטה קבע את האורך המקסימלי שניתן היה להקליט, לרוב כ-3 דקות. זה גם היה משך התקליט, שהוטבע משני צידיו. כך התקבע האורך המקובל של שיר. התקליטים נמכרו לבעלי מכשירי פטיפון. מהירות ההשמעה המקובלת היתה 78 סיבובים בדקה. כאשר רצו לצרף מספר שירים יחדיו הם נכרכו כאלבום, וזה מקור הכינוי שאנו משמשים בו. אחלה אלבום, החדש של Father of Peace.]
יוג׳יניה הקליטה מספר תקליטים. בידי 15 הקלטות כאלה, שהומרו לקבצים. היא הקליטה עבור חברות שונות: איטלקית, צרפתית, גרמנית ואמריקאית, עד שנת 1914. פירוש הדבר הוא שהייתה מוצלחת בעבודתה, ושהמשיכה להקליט גם אחרי אירוסיה, בגיל 29.
[קיבלתי אותן מאשוט אראקליאן (Ashot Arakelyan), זמר, מוזיקאי ואספן תקליטים מארמניה, שמנהל אתר אינטרנט המוקדש לזמרות אופרה נשכחות]
סאלי ויוג׳יניה נפגשו כאשר השתתפה באירוע גיוס כספים לתנועה הציונית שנערך במילאנו, בו שרה אריה מתוך האופרה ״כרמן״. הם היו ממקומות ומרקעים שונים, אבל ממעמד זהה, בורגנות יהודית משכילה, לא מעשירי הארץ אבל בעלי אמצעים, בטוחים בזהותם. אני מקווה שאהבו זה את זה. למה לא, בעצם? אולי עומק הרגשות שהביעה בשירתה, מהם אני יכול להתפעם גם כעת, 115 שנים אחרי שהונצחו בהקלטה, התבטא גם בחייה הפרטיים.
[ואולי אלה היו נישואי תועלת. אולי זה היה בגלל שהקריירה שלה התקרבה לסופה, מאחר שלא הצליחה לפרוץ אל הבמות הגדולות באמת. אולי חשבה שכך תוכל להתנתק סוף סוף מאמה שהצרה את צעדיה. אני לא יכול לדעת כלום כי כל מה שיש לי זה הקלטות של שירים. אני בוחר, כי למה לא, כי אני רוצה לאהוב אותם, להאמין שהיו שם רומנטיקה ותשוקה.]
מילאנו, העיר בה בחרו לגור, הייתה מרכז קוסמופוליטי של מסחר, תעשייה ותרבות. היא הייתה מגניבה, פתוחה ומעניינת יותר מברלין המיליטריסטית. סאלי דיבר והרגיש בנוח באיטלקית, אותה למד בודאי בגימנסיה. יוג׳יניה ידעה לשיר ואולי גם לדבר גרמנית. אם רצו לבקר את משפחת היילברון יכלו לעשות זאת ברכבת, מרחק יום ולילה של נסיעה.
*
אחרי שחזר לברלין והצטרף למשרד עורכי דין, ולאחר שאחותו ואחיו הקדימו אותו, הגיע זמנו של יוליוס, בכור האחים, להתמסד.
את מי שהפכה לאשתו, רוזה קאופמן לבית אלכסנדר (Rosa Kaufmann), הכיר עוד בגן הילדים. היא הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים אבל בכל זאת למדו יחד. היא הייתה אלמנה, לאחר שבעלה נפטר מדלקת ריאות, והיו לה שני ילדים צעירים, הנס ורודי.
ז׳אנט, אמו של יוליוס, הייתה מאוד לא מרוצה. רוזה אמנם הייתה יהודייה, אבל בעיניה לא הייתה שידוך ראוי לבנה המוצלח. ילדיה הקודמים של רוזה היו סרח עודף שלא יכלה לקבל, כתם על המשפחה. לכן איימה שלא תופיע לחתונה ושרוזה לא תהיה חלק מהמשפחה.
יוליוס לא נכנע. הוא נהנה מיתרון הבגרות, היותו גבר העומד בפני עצמו, והיה נחוש למצוא הפעם את אושרו אפילו אם אמו מתנגדת. במרץ 1914, בעת שהיה במסע ארוך כדי לציין את סוף רווקותו, הודיע בעיתון המתעמלים היהודיים על אירוסיו. [מסע זה יתואר בפרק הבא.] אחרי שחזר הוא ורוזה התחתנו, ללא נוכחות אמו, שעמדה באיומיה והחרימה את הטקס. מעט אחר כך רוזה נכנסה להריון.
*
ז׳אן יצחק היילברון, פאפא, אב המשפחה, רגע לפני המלחמה הגדולה
ז׳אן יצחק היילברון, פאפא, כפי שכונה על ידי בני משפחתו, צולם סביב אותו הזמן. הוא כבן 60, גבר מטופח ונאה, ראש משפחה ואיש עסקים מצליח. כל ילדיו מסודרים, ואפילו אם חלקם קצת התרחקו, ודאי ישובו. עתידו ועתידם מובטח. אפשר לחוש את הגאווה במבטו. היהודי העני והכפרי, הבן היתום של סוחר הבהמות, הצליח בחיים, והקים משפחה לתפארת, יהודית-גרמנית, בטוחה בזהותה. הוא יודע שהיא עוד עתידה לפאר את שמו.
ז׳אן יצחק היילברון גדל בעיירה כפרית ענייה ונידחת. שבעת ילדיו נולדו בעיר הגדולה, ואפשרויות הבחירה שעמדו בפניהם היו רבות יותר. הם היו שבט של שישה אחים ואחות.
[זה היה הדור האחרון של משפחות יהודיות עירוניות גדולות. שבעה ילדים במשפחה אחת זה המון. בדור שאחר כך, בהשפעת החילון, העיור והעלייה ברמת החיים היו ברוב המשפחות שניים-שלושה ילדים, וזוגות רבים בחרו לא להביא ילדים כלל. משפחות הענק החרדיות ומשפחות ההיטק הישראליות הן אנומליה, ולדעתי הן בחירה לא מוסרית בעולם שסובל מעודף אוכלוסיה וחוסר במשאבים.]
כפי שקורה פעמים רבות במשפחות מהגרים הבן הבכור, יוליוס, סלל דרך לשאר. הוא התאים לכך, כי היה פעיל ומלא מרץ, שילוב מעניין של הרפתקן ואיש שקול דעת. אם אביו גידל זקן מטופח, הוא הסתפק בשפם מפואר, בסגנון פרוסי, שהקנה לו הדרת כבוד מגוחכת במקצת [ולי יש זקן מדובלל. בושה ובגידה במסורת המשפחתית]. היהדות הייתה חלק חשוב מזהותו, אבל הוא לא היה דתי כאביו ואמו.
ראשון לכל בני המשפחה, הוא למד במוסדות החינוך הציבוריים של ברלין. יחסית לתקופה ולשאר מדינות אירופה, פרוסיה מימנה בנדיבות את מערכת החינוך שלה, שהייתה עבורה כלי מרכזי ליצירת נתינים נאמנים. לימודים יסודיים היו חובה, וניתנו בחינם. כולם: יהודים ונוצרים, ילדים וילדות, עניים ועשירים, נפגשו בכיתות הלימוד וקיבלו השכלה בסיסית דומה. מטרת בתי הספר היתה לייצר אזרחים מועילים, ברגים טובים במכונת המדינה, חלק מחברה הרמונית וממושמעת.
[אני מורה וותיק ומכיר את הכוח הסמוי, האפל לעיתים, של תוכניות הלימוד, ואיך הן מעצבות את מגבלות הידע ולכן גם את גבולות העולם של התלמידים.]
בהתאם לציפיות אביו, שהועיד אותו לגדולות, יוליוס שאף ליותר, ולא רצה להיות רק בורג. כך עבר ללמוד בגימנסיה, בית ספר תשע שנתי, שהכשיר אנשים בעלי השכלה קלאסית נרחבת וידע אקדמי. בתקופת לימודיו של יוליוס זה היה, כמובן, בית ספר לבנים בלבד. כאן כבר היה שכר לימוד, לא בסכום גבוה אבל בכל זאת משמעותי. מפעל הכומתות המצליח מימן את רכישת ההשכלה של יוליוס ושל אחיו. זה היה שווה את זה. יוליוס סלל לעצמו, ובכך גם למשפחתו, דרך לתוך מעמד נכסף: גרמני, עירוני ומשכיל. חברות במעמד זה הקנתה ליהודים משהו שכמעט לא היה אפשרי בשום צורה אחרת: הערכה וכבוד, לא רק בתוך החברה היהודית, אלא גם בחברה הכללית.
[כלומר: לאחר ארבע שנות לימוד יסודי, ובהתאם להמלצת המורים והיכולת הכלכלית של המשפחה, הבנים ה״טובים״ היו עוברים בית ספר ונכנסים לכיתה הראשונה בגימנסיה, בה למדו עד השנה השמינית (שנת י״ב במונחי מערכת החינוך הישראלית). שכר הלימוד השנתי היה כ-7,500 ש״ח, בהשוואה גסה למונחי היום. לקראת סוף המאה ה-19 נפתחו גימנסיות ספורות גם לבנות.]
*
המילה גימנסיה מבוססת על המילה היוונית העתיקה גימנסיון, שתיארה מתקן אימונים לנוער וצעירים בשלל פעילויות ספורטיביות, שבמסגרתו התקיימו גם הרצאות ושיעורים בפילוסופיה, שירה ומדע. [הפעילות הספורטיבית בגימנסיון היווני, שכללה בין השאר ריצה, היאבקות והטלת דיסקוס, נערכה בעירום. אני מתאר לעצמי שבזמן ההרצאות הם שמו על עצמם איזו טוגה.]
מטרתו של המוסד המסורתי הזה הייתה להכשיר אזרחים טובים לפוליס, עיר המדינה היוונית, בעלי יכולת פיזיות ואינטלקטואליות, שני תחומים שבתרבות היוונית נחשבו כקשורים מהותית. בגימנסיה הגרמנית מקור ההשפעה היווני התבטא לא רק בשם המוסד, ובכך שלימוד השפה היוונית וטקסטים שנכתבו בה היו חלק חשוב מתוכנית הלימודים. שיעורי התעמלות וספורט היו חלק הכרחי מתוכנית הלימוד ולא ניתן היה ללמוד בגימנסיה בלי להשתתף בהם.
רוב הפעילות הספורטיבית בה עסקו בגימנסיה הגרמנית הייתה התעמלות, בשיטה אחרת מההתעמלות המוכרת לנו. שיטה זו נקראה טרנן (Turnen). שמה נגזר מהטורנירים: תחרויות האבירים בימי הביניים. היא הופיעה וצמחה במקביל להולדת הלאומיות הגרמנית, בתקופת מלחמות נפוליאון, כאשר גרמניה כולה היתה כבושה על ידי הצרפתים.
[מאוד יפה, התגלגלות המילה טורניר אל העברית. מפגשי האבירים לא היו תחרויות ספורט במובן המוכר לנו, מאחר שנערכו בחסות האל והוא זה שקבע את התוצאות. הן היו ביטוי להתגלמות האמונה והצדק האלוהי בגוף ובקרב. זה לקח חשוב למאמינים: אלוהים נמצא תמיד בצד של המנצח.]
פרידריך לודוויג יאן, ממציא המושג והשיטה כולה, ומי שנחשב לאבי ההתעמלות המודרנית, היה מורה בגימנסיה בברלין בתקופת הכיבוש הצרפתי, וחיפש דרך לרומם את רוחם של תלמידיו ולהכין אותם, פיזית ונפשית, אל הקרבות שידע שיבואו. הוא פיתח מכשירים בהם משתמשים עדיין היום, כמו סוס הקפיצות, הטבעות והמתח. התרגול לא היה אישי אלא קבוצתי ודרש תיאום, יכולת הקשבה וביצוע מדוייק של פקודות. חלק משמעותי ממנו היה צעידה בסך וביצוע תרגילים משותפים באחידות.
זירת ההתעמלות הייתה מקום לימוד, לא רק של תרגילים אלא של ערכים נעלים. מהמתעמלים נדרשו לא רק אחידות ופשטות, אלא גם מחוייבות מוחלטת להצלחה הקבוצתית. חלק חשוב בפעילות היו מופעי התעמלות פומביים שנועדו להפיץ את רוח הגוף הבריא ועקרונות התנועה, שיוצגו בארבע מילים גרמניות המתחילות באות F: frisch, fromm, fröhlich, frei. משמעות המילים האלה בעברית: חוסן הגוף, טוהר המידות, שמחת הנפש, וחירות הרוח והעם.
זו היתה אידיאולוגיה ליברלית מובהקת. היה לה גוון לאומי כלל-גרמני ושולבו בה אלמנטים רומנטיים הקוראים להגשמת מאוויי הנפש הגברית. לאחר הניצחון על נפוליון השלטון הפרוסי התנגד לה וניסה לדכא את התנועה, ששרדה בכל זאת. תנועות המתעמלים לא קיבלה אליה נשים עד שלב מאוחר ופרידריך לודוויג יאן היה אנטישמי מוצהר וגאה. זו הייתה שיטת ההתעמלות אליה נחשף יוליוס.
[אפשר כמובן לטעון שזו ההתחלה של הכל. וגנר העריץ את יאן ורעיונותיו התגלגלו אל הנאציזם. יש קשר בין דברים, אנשים ורעיונות, והם פועלים ומשתנים, משפיעים ומושפעים זה מזה. אבל אין סיבה אחת לאושוויץ. המתעמלים הגרמנים, והמתעמלים היהודים שאימצו את עקרונות התורה שלהם, לא יכלו לדעת לאן יתגלגלו.]
למרות האנטישמיות הנפוצה בקרב המורים וחלק גדול מהאוכלוסיה הגרמנית, בגימנסיה כולם למדו ביחד. שיוויון הזכויות שהעניקה המדינה ליהודים הבטיח שהקבלה לגימנסיה לא תיאסר עליהם, ולמרות שלעיתים היקשו עליהם בבחינות הכניסה, שיעור היהודים בקרב התלמידים עלה בהתמדה. לקראת סוף המאה ה-19 שיעור היהודים בגימנסיות בברלין התקרב ל-10%. שיעורם באוכלוסית העיר היה כ-2%. בפרנצלאואר ברג, השכונה שבה התגוררה משפחת היילברון, שיעור היהודים, הן באוכלוסיה והן בגימנסיות, היה גבוה יותר. יהודים נותרו מיעוט, אבל כזה גדול מספיק כדי שישמש גם כקבוצת תמיכה, המגנה על חבריה מפני התעללות, אפליה ושנאה. הלימודים היו קשים מאוד, ומנגנון בחינות אכזרי גרם לכך שרק המוכשרים והמצליחים שרדו במעבר משנה לשנה. האנטישמיות של חלק גדול מסגל המורים לא עזרה. חיי תלמיד גימנסיה היו קשים, וחיי תלמיד גימנסיה יהודי, שלא הגיע מרקע משפחתי משכיל (כמו יוליוס) היו קשים עוד יותר.
כנגד כל הסיכויים, כהוכחה ועדות לכך שהיה חכם, חרוץ ומוכשר, יוליוס היילברון סיים את לימודיו בגימנסיה, ועבר את בחינות ההסמכה ללימודים גבוהים, האביטור (Abitur). הוא הוכיח שליטה וידע נרחב בלטינית, יוונית עתיקה, צרפתית, גרמנית, היסטוריה ומתמטיקה. הוא גם ביצע סדרת תרגילי התעמלות, על פי שיטתו של לודוויג יאן. כעת יכול היה לבחור במסלול אקדמי. אבל לפני כן היה עליו לשרת בצבא.
[אני מקנא בהשכלה הרחבה הזו. אבל היא הייתה נחלתם של מיעוט. רק כ-5% מכלל מחזור התלמידים ניגש לבחינות האביטור. שיעורם היחסי של היהודים היה גבוה משיעורם באוכלוסייה (ושיעור הנשים אפס, עד שנפתחו מוסדות ייחודיים עבורן). בברלין סביב שנת 1900 כ-100 נערים יהודים בשנה עברו את הבחינה, מתוך כ-900 תלמידים יהודיים בשנה בסך הכל.]
בגרמניה הקיסרית היה שירות חובה לגברים שנמשך 3 שנים, מגיל 20 ועד 23. בעלי אביטור, בעלי יכולת אקדמית מוכחת, יכלו להתקבל למסלול התנדבותי מקוצר של שנה אחת, בתנאי שיממנו את הוצאות הדיור, המדים והציוד בו השתמשו. זה היה מסלול שהוביל להכשרה פיקודית בסיסית, וממנו אפשר היה להתקדם לקצונה. למרות ששירתו כמו כל בני גילם, הקידום לקצונה היה נדיר עבור יהודים. רוב דרגות הקצונה נשמרו לרוב למי שבאו ממשפחות בעלות מסורת צבאית. זה היה מעמד נפרד שליהודים לא היתה כניסה אליו.
יוליוס סיים את השנה הזו בתפקיד סמל (Unteroffizier), והמשיך לשרת בכוחות המילואים של הצבא הגרמני הקיסרי. גם בזה היה ראשון לכל אחיו. השירות בצבא היה חשוב ומשמעותי עבורו, והיה לו חלק בהשתלבותו בחברה הגרמנית ובזהותו האישית.
[לדעתי שירות חובה הוא משהו שנראה נורמלי רק אם התחנכת אליו. זו אולי המורשת ההרסנית ביותר של המהפכה הצרפתית. אם המדינה שייכת לעם, ואתה חלק מהעם, אז לא רק שהמדינה היא טיפה שלך, אלא שאתה חייב להיות מוכן למות לגמרי בשם כך. זאת עסקה גרועה מאוד לפרט, וטובה מאוד למדינה, לצבא ולמי ששולט בהם (וזה אף פעם לא העם).]
לאחר שמילא את חובתו החליט יוליוס היילברון שיהיה לעורך דין, מקצוע שהתאים לאופיו ותאם את השאיפות המשפחתיות. הוא נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה של ברלין.
*
מפעל הכומתות המשפחתי מימן את כל זה.
[הצבא וחייליו היו הלקוחות החשובים ביותר של הכומתות שיוצרו במפעל. המיליטריזם היה מאז ומעולם מנוע צמיחה כלכלי אדיר. כך זה גם בישראל.]
ז׳אן יצחק היילברון, האבא, הפטריארך, ניהל את עסקיו ביד רמה. הוא שאף שילדיו ירכשו מקצועות שיתמכו בצמיחה העסקית והמשפחתית. הוא העניק להם חופש מסויים, ועודד אותם לא רק ללמוד באופן פורמלי אלא גם לנסוע למקומות שונים באירופה כדי ללמוד ממראה עיניהם. רובם אכן נדדו, והתגוררו תקופות קצרות בערים שונות בגרמניה ובאירופה. כך הרחיבו את אופקיהם וידעו שהחזרה הביתה היא בחירה ולא כורח.
המרת דת, מסיבות של נוחות ורצון להימנע מאפליה, כתוצאה מאימוץ הערכים והמודלים של החינוך והתרבות הגרמניים, או עקב נישואי תערובת, הייתה נפוצה למדי בחברה היהודית. אבל, שלא כמו בני משפחות יהודיות רבות אחרות בברלין באותה העת, משפחת היילברון נותרה גאה ביהדותה הבורגנית, המובנת מאליה. בני המשפחה השתלבו בחברה הגרמנית והתנהלו על פי כלליה, אותם ניסו לנצל לטובתם. אבל הם לא התבוללו ואיש מהם לא המיר את דתו.
*
שני דברים קרו סביב אותו הזמן.
אחד: האנטישמיות הפכה לכוח פוליטי משמעותי, שהשפיע, בין השאר, על היכולת של יהודים להיות חברים באגודות התעמלות. איחוד המתעמלים הגרמנים אישר לאגודות החברות בו להכניס סעיף בתקנונים שלהן המונע חברות מיהודים. אגודת ההתעמלות של הסטודנטים באוניברסיטת ברלין, בה למד יוליוס, אימצה את הסעיף המפלה והפכה אנטישמית באופן מוצהר.
שניים: התנועה הציונית קמה, עם כל הסיפור של הרצל וההמצאה שלו של רעיון המדינה היהודית.
[הציונות הרי נולדה במזרח אירופה, שנים שהרצל המציא את רעיון מדינת היהודים. היא הייתה תוצאת האכזבה מהדחייה של האימפריה הרוסית את רצון ההשתלבות של יהודיה בחברה. תנועת ״חובבי ציון״ שם קודם.]
האהדה לציונות בקרב סטודנטים יהודים בגרמניה היתה במובנים רבים תגובה לגל האנטישמי שמנע מהם להשתלב בחברה הכללית.
גם תנועת הספורט היהודית היא כזו. אך בה היה גוון בסיסי נוסף, של ביקורת עצמית, רגשי נחיתות ורצון להמציא מחדש את הקיום היהודי, ואפילו את הגוף היהודי עצמו. מקס נורדאו, סגן הנשיא של הקונגרס הציוני הראשון, היה מעריץ של לודוויג יאן. ברוח זאת, של צורך להתמודד עם חוסר היכולת והנחיתות הפיזית היהודית המולדת, נשא במהלך הקונגרס הציוני השני בבזל את הנאום הידוע בכותרותו, ״יהדות השרירים״.
[זה היה בשנת 1898. יוליוס היה אז בן 20. נורדאו היה אדם דפוק למדי. הוא גר בפריז, עם אישה נוצריה, והיה רדוף תסביכים ומחשבות שווא. כנראה שכל תנועה לאומית זקוקה למשוגע ביזארי.]
בעקבות שני הגורמים הללו, הדחייה האנטישמית והקריאה ליהדות שרירים חדשה, קמה בברלין אגודת מתעמלים יהודים ברוח תנועת המתעמלים הגרמנים שאימצה את השם ״בר-כוכבא״. אחד הצעדים הראשונים והחשובים שלהם היה ייסוד של ירחון בשם ״עיתון ההתעמלות היהודי״ (JUDISCHE TURNZEITUNG), שהוגדר ״הביטאון הרשמי של אגודת המתעמלים היהודית 'בר-כוכבא', ברלין״.1
[תאובלד שלום, ״הדוד הציוני״ של חוקר הקבלה גרשום שלום, היה אחד ממקימי ״בר-כוכבא״. כנראה שהעיתון הודפס בבית הדפוס המשפחתי.]
בפתח הגליון הראשון, שפורסם בחודש מאי בשנת 1900, מופיע מניפסט המגדיר את מטרותיו:
מה אנו דורשים!
נפש בריאה בגוף בריא!
אנו היהודים, אמנם מעולם לא הכחשנו את האמת שטמונה באמרה לטינית עתיקה זו [ציטוט הפתגם הלטיני מבהיר את מקור ההשראה של המתעמלים היהודים. זו התרבות שהם רואים עצמם כחלק ממנה]. אך בכל זאת, מעולם גם לא מצאנו את הדרך ההולמת להתייחס אליה. היא נשארה תמיד בחזקת הכרה תיאורטית, ולא הבשילה מעולם לידי מעשה. חינוך חד צדדי זה של הרוח, הוא האחראי גם לנוירוטיות היהודית ולמתח הנפשי שאופייני לנו. עם חינוך זה אנו מבקשים להתעמת, ואותו גם נביס!
[ציטוט הפתגם הלטיני מבהיר את מקור ההשראה של המתעמלים היהודים. זו התרבות שהם רואים עצמם כחלק ממנה. הם רוצים להביס את החינוך היהודי המסורתי, ובכך מקבלים את הביקורת האנטישמית עליו. הם משתמשים ברטוריקה של החייאה, חידוש ותיקון, אבל זה מסך עשן. היהדות שהם מתארים ארכאית בבסיסה, והגוף היהודי המאובן הוא תוצר שלה. המניפסט משדר סלידה ממנו, שמשמעות העמוקה היא בעצם שנאה עצמית. זוהי אוטו-אנטישמיות.]
אנו דורשים להעיר את הגוף היהודי הישן, ולהשיב לו את מרצו וחיוניותו שאבדו. לעשותו לרענן וחסון, חינני וחזק.
אנחנו דורשים לטפל בכל אלו במסגרת איגוד יהודי. כך שנוכל במקביל גם לחזק את תחושת השייכות והאחדות המדולדלות שלנו. לבנות יחד את הביטחון העצמי הנפול שלנו.
אנחנו דורשים להחזיר על כנם את האידיאלים היהודים הישנים. הם אבדו לנוער שלנו כמעט לגמרי, ואנו מבקשים להשיב להם את כבודם האבוד.
אנחנו דורשים להתנגד בגאון ובעוצמה לאנטישמיות בת זמננו. שכן, למרות שפשטה מעליה את צורתה הישנה והרועשת, לא נס ליחה והיא לא איבדה מעוצמתה.
אנחנו דורשים לטפח את הרגש הלאומי האצילי, החף מהתנשאות. לא נוותר גם על עבודה אנושית כללית. מול העולם כולו, אנחנו מצהירים על לאומיותנו, על נאמנותנו ועל מחויבותנו למלא את כלל חובותינו האזרחיות.
[הכבוד והגאווה מאוד חשובים להם. הם גברים צעירים, יהירים ומתוסבכים.]
אלו הן מטרותינו!
עיתון ״המתעמלים היהודים״
יבטא רעיונות אלו, ואף ידאג להפצתם. הוא ידווח על כינוסים חשובים של האיגוד שלנו, ויפרסם עבור הקהל הרחב חיבורים על אודות אירועים ספורטיביים, היגיינה, שאלות יהודיות בנות זמננו והיסטוריה יהודית. מטרתו תהיה להרחיב את אופקי הקוראים כמו גם לנסוך בהם השראה. לבסוף, העיתון יפרסם ויפיץ ידיעות על פעילות ספורטיבית יהודית בכל מקום שהוא, ויפעל למען איחוד איגודי הספורט היהודיים הקיימים, שכן:
[תרגום: נעם רז. המטרה הכמעט מופרכת של העיתון, ושל האגודה כולה. היא שלמרות השנאה העצמית והתיעוב לגוף היהודי המדולדל, צעירי ״בר-כוכבא״ ישמשו כסמל למה שיכול וצריך להיות גוף זה בדיוק. זאת קריאה של חיל חלוץ הלוחם כדי להביא למהפכה. הפרסום של הפעולה, עוד יותר מהפעולה עצמה, הוא כלי הנשק.]
יוליוס היילברון היה בן 22 כאשר השתתף בהקמת ״בר-כוכבא״. זה גיל טוב להיות בו גאוותן. הרעיונות המובעים במנשר הייסוד של העיתון והאגודה משתקפים גם באקס ליבריס, הסימן שהיה מוטבע על הספרים שבבעלותו, שהצגתי בפרק הקודם. הציטוט של גתה על רקע מזרקת הקסמים הוא סמל של גאווה וזהות גרמנית שורשית, ובמקביל עדות לצורך של יוליוס להמציא את עצמו מחדש.
המוטו ברקע המזרקה המופיע באקס ליבריס קורא להעמקה פנימה, לשורשי הנשמה. ציור המזרקה הוא של מעיין נובע ממקור עתיק. אבל יוליוס לא היה בן אצולה. הוא היה בן ראשון של מי שנולד בכפר נידח, לסוחר בהמות עני. הוא היה יהודי, ועבור חלקים גדולים בחברה הגרמנית בה חי ולמד פירוש המילה הזו הייתה שהיה בן אשפתות, שפל מעצם הווייתו. הגופניות והגאווה בגוף האישי והיהודי הייתה צורת מחאה כנגד הנחיתות שיוחסה לו.
[אני חושב שהתרבות הגרמנית והקלאסית אליה נחשף יוליוס במהלך לימודיו הייתה בודאי סוחפת, ממלאת ומסעירה, שונה מאוד מזו אליה התחנך בביתו. אביו ודאי לא קרא את גתה. יוליוס, כרבים מחבריו היהודים, היה דור ראשון להשכלה ממשפחתו. ה״כסף החדש״ של אביו איפשר לו את החינוך הזה, שהיה, בהתאם, ״חינוך חדש״. אנו יודעים לזהות נובורישיות, התהדרות בסממני עושר שמטרתה להסתיר מוצא צנוע. האקס ליבריס של יוליוס הוא נובורישיות תרבותית.]
הנה הוא וחבריו, מפגינים גאווה יהודית ומפסלים בגופם צורת מגן דוד.
מתעמלי ארגון המתעמלים היהודים בר כוכבא עושים פוזות, שנת 1900. יוליוס היילברון כורע משמאל. פרט אליו, אני מזהה כמעט בוודאות את פליקס היילברון עומד מימין, את סאלי היילברון עומד משמאל, את גאורג היילברון על המקבילים משמאל, ואת אלכס על המקבילים מימין. למעשה, זה צילום משפחתי.3
[זה יפה כל כך. התרגיל אינו מסובך אבל הוא בכל זאת דורש תיאום ומפגין את יכולתם ואת גופם החזק. על פניהם ארשת גאווה ובטחון עצמי. הם נועצים את מבטם במצלמה, מודעים לכך שזהו רגע שצריך לתעד: גברים יהודים צעירים מציגים לראווה את לאומיותם ואת גופם.
מתקן המקבילים בו הם משתמשים ניתן לכיוון ונראה נייד (בניגוד למתקן הקבוע שברקע). אולי הוציאו אותו מאולם ההתעמלות במיוחד לצורך הצילום.]
יוליוס כורע ברך משמאל, יד אחת מונחת בגאון על המותן, חזה מתוח, יד שניה על ארגז העץ עליו צייר מישהו את ראשי התיבות של השם שלקחו לעצמם. המתעמלים בתלבושת הקלאסית של הטרנין הגרמנים. הסממן היהודי היחיד הוא סמל האגודה, במרכז הצילום הפיזי והמטפורי, משורבט בקווי צבע לבן, חוזר כהד מוגדל בקווי מתאר הגוף של הגברים הצעירים.
[הוא נראה לא רע, דוד יוליוס! כמו רעיו, הוא גבר צעיר וחזק, והחולצה ההדוקה מבליטה את רזון הספורטאים. השפם הדק הולם אותו. בנו סיפר שהיה פורטרנר (Vorturner), ראש המתעמלים, מי שנותן את הפקודות בזמן ביצוע התרגילים השונים. בתמונה רואים שהוא אחראי ומוביל את השאר, הוא המפקד. אני מקנא בו כי אף פעם לא הייתי טוב בדברים כאלה, תרגילי התעמלות, אישיים או קבוצתיים. יש לו ביטחון עצמי, הוא משוויץ בגופו. הגאווה הגופנית שלו היא התרסה כנגד מוצאו הנחות.]
זה תצלום ראווה, שנועד לפרסום ולהפצה. בר-כוכבא אינו רק אגודת ספורט לאומית, אלא ארגון אידיאולוגי שהשתמש בהתעמלות ככלי לקידום מטרותיו. מקס נורדאו, האב הרוחני של הארגון, פיתח עוד את רעיונותיו במאמר שפרסם בגליון השני של ״עיתון המתעמלים היהודים״:
יהדות שרירים
לפני שנתיים הכרזתי בישיבה החותמת של קונגרס בזל: "עלינו ליצור בשנית יהדות של שרירים!" בשנית, מפני שההיסטוריה מראה לנו – יהדות כזאת כבר הייתה בנמצא. זמן רב, זמן רב מדי שאנו מתאמנים בהמתת הבשר.
למעשה, אינני מדייק. שכן, האחרים הם שאימנו אותנו בכך. ואמנם, הם נחלו בכך הצלחה מרובה, כפי שמראים כל מאות אלפי היהודים של הגטאות, כיכרות הכנסיות והדרכים האירופאיות של ימי הביניים. [כלומר: הרדיפה של היהודים היתה מעין אימון בהמתה. הניסוחים שלו פתלתלים ועקומים, כמו מסלול חייו. הוא נולד בשם שמעון (שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זִידְפֶלְד (Südfeld). אביו היה מוסמך לרבנות אבל הוא נטש את האמונה הדתית ואת התרבות היהודית בגיל 15 כשהחל ללמוד בגימנסיה הקתולית בבודפשט. לאחר מות אביו עבר לברלין ושינה את שמו למקס נורדאו (זידפלד: שדה דרומי. נורדאו: אחו צפוני)] מוטב היה אילו היינו מוותרים על מעלה זו. אילו היינו מטפחים ומחסנים את גופנו במקום להמיתו, במקום להניח לו, מטפורית וקונקרטית – להירקב. למרות הכול, אנו יודעים כיצד לחיות את החיים ולהעריך את ערכם. גם אם נדמה לעתים שאנו מחשיבים אותם פחות מאחרים, הרי שהם בכל זאת יקרי-ערך, ואנו שואפים לטפחם. מאות שנים שלא יכולנו לעשות כן. כל האלמנטים של הפיזיקה האריסטוטלית דבקו בנו: אור ואוויר, מים ואדמה. ]זה משפט מאוד מוזר. אני חושב שכוונתו היא: החיים שחיינו השפיעו עלינו, הסביבה ותנאי החיים העלובים הפכו את גופינו לעלובים, והוא משתמש ביסודות של אריסטו מכיוון שזה העולם התרבותי שבתוכו הוא מתקיים. הוא משתמש בכינוי ״אנחנו״, כלומר רואה את עצמו ואת קוראיו כחלק מהקולקטיב הבזוי אותו הוא מתאר.[ ברחוב היהודי שכחו גפינו האומללות כיצד לשמוח ולהתרגש, בחשכת בתינו נטולי השמש התרגלו עינינו למצמץ בביישנות. החרדה המתמדת מרדיפות נטלה מקולנו את כוחו, והוא נעשה ללחישה מודאגת. ורק בשעה שהקדושים המעונים שלנו ניצבו על הגרדום, הוא גדל לכדי זעקה מחרישה: תפילת מותם באוזניי תלייניהם. אבל כעת הותר הרסן, ולגופנו מותר שוב להתפרש בחופשיות בחלל. אנו נחדש את הקשר אל המסורות העתיקות של העבר ונהיה שוב לגברים רחבי-חזה, מוצקי איברים ועזי מבט.
השאיפה לשוב אל אותו עבר מפואר, ניכרת במיוחד בשם שארגון המתעמלים היהודי בברלין בחר לו. "בר-כוכבא" היה גיבור, שלא היה מוכן להכיר בשום תבוסה. ואכן, כאשר הניצחון עזב אותו – ידע הוא למות. [כלומר: לא הגבורה והיכולת של בר-כוכבא ראויים לציון אלא נכונותו למות. דמותו של בר-כוכבא, המורד הכושל ברומאים שהביא סבל אדיר על יהודי ארץ ישראל, ומוות וגירוש למי שתמכו בו, הועלתה מאוב בסוף המאה ה-19, והומצאה מחדש בדמות גיבור רומנטי. כך הומצא מיתוס המלחמה שלו באריה, בזירה אליה הושלך על ידי הרומאים (שהתגלגלה לשיר הילדים מאת לוין קיפניס, איש היה בישראל). שרתי את השיר הזה בגן הילדים בקול גדול (מה נורא כלוב זההההה!). היום אני חושב שהיה בר כוזבא, טיפש דפוק שגרם לחורבן עצום.] בר-כוכבא הוא התגלמות הגופנית האחרונה של היהודית הלוחמת. להידמות לבר-כוכבא, אולי זו שאיפה יהירה. אבל שאפתנות כזו דרושה למתעמלים, אשר מבקשים להתפתח ולהגיע לכדי הישגים של ממש.
אין עוד עם, מלבד היהודים, שההתעמלות מהווה מטלה כה חשובה עבורו. ההתעמלות תטפח את גופינו ואופיינו, ותשיב אותנו אל המסלול הישר. היא תאפשר לנו הכרה עצמית. אויבינו טוענים, שנטשנו אותה לזמן רב מדי. אבל אנו יודעים טוב מכך, ומבחינים בשקר הטמון במשפט זה. ועם זאת, אנו חסרים עדיין ביטחון שקט ומלא בכוחנו.
יהדות השרירים החדשה שלנו חסרה עדיין את הגבורה המפוארת של קדמוני עמנו. ואכן גבורה זו נחוצה למי שמבקש להיכנס אל הזירה, ולהתאבק כשווה בין שווים עם האתלטים ההלניים המיומנים והברברים הנורדים רבי הכוח. [הוא מתייחס להיאבקות, אחד מענפי היסוד בתרבות הגוף הגרמנית. היהודים לכאורה חלשים מדי כדי להיאבק במסגרות שיוויוניות. אבל אולי זה גם דיבור מטפורי על הלאומיות היהודית, שנאבקת על מקומה.] אולם, מוסרית אנו ניצבים כבר מעל המתאבקים היהודים העתיקים של הקרקס. אלו התביישו בעמם, ותרו אחר אמצעים כירורגיים להסתיר את הסימנים המזהים של יהדותם. [נורדאו המתוסבך והאפל מתייחס למנהג ״משיכת העורלה״ (epispasm), ניתוח שביצעו יהודים כדי שיוכלו להתאמן בגימנסיון ההלניסטי. זה היה די מקובל, מסתבר, ואני יכול להבין זאת. ברית מילה הוא מנהג ברברי. אני שמח על שכאב לבת, לא הייתי צריך לעמוד בהתלבטות האם לבצע אותו. תהיות לגבי מוסריות הניתוח הלא חיוני הזה ופגיעתו בפוטנציאל המיני, בנוסף לשלמות הגוף, היו נפוצות בקרב יהודים לא דתיים שהשתייכו לחברה הגרמנית. הרצל, לדוגמא, לא מל את בנו.] מנגד ולמורת רוחם של הרבנים הזועמים, ארגון בר-כוכבא מכריז בגלוי ובקול על השתייכותו הלאומית.
ארגון המתעמלים היהודי ישגשג ויפרח! הוא יהא לנקודה מרכזית בחיים היהודיים, דמות-מופת ומודל לחיקוי נלהב!
[תרגום: נעם רז. נורדאו היה ד״ר לרפואה, אבל לא עבד כרופא. ההשכלה שימשה לו כגשר מפלט, החוצה מעולם ילדותו. הרובע התשיעי הוא במרכז פריז, שהייתה בתקופה זו מרכז התרבות העולמי. ציון כתובתו הוא דרך להשוויץ במקום אליו הגיע. הוא היה שחצן לא קטן. בתו היחידה נקראה על שמו, מקסה.]
החברות באגודת בר-כוכבא והגשמת רעיונותיו של נורדאו אכן הפכו לחלק מרכזי בחייו של יוליוס היילברון, ובעקבותיו גם של משפחתו כולה.
[אני רוצה להאמין שההתעמלות שינתה את יוליוס, שגילה משהו על עצמו באמצעותה. זו היתה החוויה שלי, כאשר גיליתי את עולם הריצה בכיתה ז׳. כמעט בכל מובן אני הרץ הוא גרסא משודרגת של עצמי. אני גם מבין משהו ברגשות נחיתות, וכיצד פיתוח יכולות פיזיות עוזר להתמודד עמם. אבל קשה לי עם כל ענייני הזהות הקולקטיבית והגאווה הלאומית המוגזמת הזאת. הגותו של נורדאו נראית לי אינפנטילית כמעט, והביקורת התרבותית שלו, שהתבטאה בחלקים גדולים מכתיבתו, ברובה רומנטיקה ריאקציונרית, ומזכירה קצת את הטרלול הימני האנטי-פרוגרסיבי. אני סלחן כלפי יוליוס בגלל הקרבה המשפחתית, כאילו היה בן משפחה שנולד בהתנחלות, נניח.]
*
אמנם בר-כוכבא היה בעיקר מועדון התעמלות, אבל חבריו עסקו גם בסוגי ספורט אחרים. יוליוס השתתף גם בתחרות מרובת מקצועות שנערכה במסגרת האגודה. אלו כללו זריקת אבן למרחק, קפיצה לגובה ולמרחק, הרמת משקולות וריצת מכשולים. הוא זכה במקום השלישי.
[והמכובד! כיפאק, דוד יוליוס! אוסף המקצועות הללו, והתחרות המשולבת בכולם, מצביעים על כך שהמודל של המתעמלים לא היה מצויינות בתחום אחד אלא שליטה גופנית מלאה ומגוונת. במובן זה שיטת התעמלות הטרנן היא הוליסטית.]
בשנת 1901 אף החל למלא תפקיד ארגוני באגודה, ומונה לסגן מזכיר, האחראי לארגון אירועים, וביניהם הרצאות בנושאי תרבות ונשף פורים. זה היה תפקיד חשוב לא רק מכיוון שכך הופצו רעיונות האגודה אלא גם בגלל המשמעות החברתית של אירועים אלו, כזירה של מפגש והיכרות.
להבדיל מרוב אגודות ההתעמלות הגרמניות, אגודת בר-כוכבא קיבלה אליה נשים כבר מזמן שהוקמה. זה מצביע על כך שהייתה מתקדמת יחסית. הנשים התעמלו, כמובן, בקבוצות נפרדות מאלו של הגברים, והתרגילים שבצעו היו בסיסיים יותר, ונועדו להבליט את ״החן הנשי״. האימונים היו בימים ובמקומות נפרדים, אולי כדי לאפשר שמירה על צניעות. כינוסי ספורט, הרצאות ונשפים היו הזדמנות להיכרות ולמפגשים בין המתעמלים והמתעמלות הצעירים, תחת פיקוח מסויים ועין בוחנת.
[רוב חברי בר-כוכבא היו סטודנטים צעירים ורווקים. השמרנות המינית, קוד הכבוד והדרישה לטוהר מידות בודאי התנגשו עם תשוקותיהם.]
העיתון היה חלק מהזירה החברתית הזו. הוא פרסם את כינוסי ותחרויות הספורט בהם השתתפה האגודה, והרצאות ואירועים שערכה. לאחר שחלפו התפרסמו בו התוצאות והסיכומים. היה בעיתון גם אגף פרסומי, בו הופיעו הודעות על נישואים של חברי האגודה ומודעות של חנויות לממכר ציוד ספורט, מסעדות, רופאים וחנויות סיגריות.
יוליוס נדד לזמן מה ללייפציג, אולי בעקבות לימודיו, אבל חזר לברלין ולמשפחתו. אז גם פרסם בעיתון מאמר ראשון, הנוגע בחוויה האישית שלו, ובאופן בו בני משפחתו השתלבו בפעילות האגודה.
[כמובן שזה אינו מוצג כך. יוליוס כותב לכאורה מאמר פרוגרמטי, המזהה בעיה ומציע פתרון. רק במקרה זה נוגע גם למשפחתו שלו.]
אגודות התעמלות משפחתיות
מאת: יוליוס היילברון
אגודות ההתעמלות היהודיות מבקשות לטפח את ההתעמלות כמו גם לחזק את הרוח היהודית בקרב חבריהן. אך מאחר שבכדי להגשים את המטרה הראשונה, נדרשת מעורבות תכופה ואישית מאוד של כל חבר וחבר בפעילות האגודה, נקל להיקלע, שלא בכוונה תחילה, אל תוך הסכנה של פגיעה במטרה השנייה. כלומר, הדרישות הכבדות של האגודות מחבריהן, מושכות אותם הרחק ממשפחותיהם. [זה לא רק הבזבוז שמפריע לו. הניכור של הצעיר ממשפחתו הוא, לכאורה, תוצאה של הזמן שהוא מבלה במנותק מהם וכך שהוא מחוייב למשהו חיצוני.] אולם, המשפחה הייתה ונותרה המרכז האמיתי של החיים היהודיים, והרחקת החברים ממנה על מנת לחזק את רוחם היהודית, היא כמו לבנות ביד אחת ורגע לאחר מכן להחריב את שנבנה ביד השנייה. [המשפחה, ולא הדת, ולא הקהילה, ולא התרבות. זה המשך הגיוני לתפיסה של ״היה יהודי בביתך ואדם בצאתך״.] אנו ניצבים, אם כן, בפני המטלה של התרת הסתירה שבין ניגוד האינטרסים של האגודה לאלו של המשפחה.
כיוון שאין אפשרות להעביר את פעילות האגודה אל תוך המשפחה, נראה שנותר רק פיתרון אחד – להביא את המשפחה אל תוך האגודה, או במילים אחרות: לעודד את השתתפות המשפחות בפעילות האגודה.
ההשתתפות באירועים תלבש צורות שונות. [כאן מתוארת אופן פעילות האגודה: קבוצות המחולקות ע״פ גיל, מגדר ורמת מומחיות היו נפגשות פעם או פעמיים בשבוע, באולמות התעמלות שונים שנשכרו מבתי ספר, לרוב באיזור שכונת מיטה במרכז ברלין. כמות המתעמלים שהופיעו לאימונים התפרסמה באופן קבוע בעיתון.] בפעילות ההתעמלות עצמה, אין לצפות לשינויים מהותיים בשל הפרדה בהתאם למין וגיל. את אחינו ואחיותינו נוכל לעודד להשתתפות סדירה ומרובה ככל האפשר. את האימהות אמנם לא נצפה לראות באולם ההתעמלות, אך בקרב האבות ישנם עוד רבים שיוכלו למצוא את מקומם בקבוצת הוותיקים. [אני מניח שהוא מדבר על ניסיונו האישי, ומתאר את אמו החסודה, שחוששת ממה יגידו השכנים, ואת אביו הנמרץ, המשתוקק לפעילות.] הרבה יותר מכך חשוב הביקור המשפחתי באירועים אחרים של האגודות. שכן, כאשר בני המשפחות יגיעו להרצאות, לקורסים, לחגיגות ולאסיפות הכלליות שלנו – יתבהר להם ביתר קלות כיצד אנחנו מממשים בפועל את רעיונותינו. שפת העובדות – אותה תחושת שכנוע הנובעת מהחושים ומהמפגש הישיר עם הרוח השוררת בשורותינו – תדבר בקול רם וברור יותר מכל דיווח או סיפור. [זאת כבר שאיפה מיסיונרית. הוא מבקש לחנך את משפחתו בערכי תנועת המתעמלים. זה קצת חצוף מצידו, צעיר בן 25 שרוצה להכניס את משפחתו לתלם שהוא עצמו חרש. ויקום המלפפון ויכה את הגנן, היה אומר אבי.]
לצורך הגשמת תכלית זו, יהיו המשחקים באוויר הפתוח יעילים במיוחד. למשל, אלו ש״בר כוכבא״ מארגן בשלוש השנים האחרונות בשעות אחר הצהריים, כל זמן שמזג האוויר מאפשר זאת. המנהג המבורך של בילוי משותף בימי ראשון אחרי הצהריים כבר נפוץ מאוד מחוץ לערים, ויש להנהיגו גם במקומות שבהם עדיין אינו רווח. [במהלך יום השבתון הנוצרי היהודים יוצאים מן העיר ומבלים יחדיו.] עלינו לעודד את חברינו לבחור במגרש המשחקים של האגודה כיעד לבילוי משותף ולהעדיפו על פני מקומות אחרים.
"חזוני לפעילות המשחקים באגודה הוא כזה: כל חברי האגודה ומשפחותיהם, יצאו ביום ראשון אחד אל שדה מרעה קרוב או יער, או שייסעו למקום מרוחק יותר באמצעי התחבורה הנוחים והזולים הקיימים כיום. שם בחוץ, יהיה בית פשוט עם מזנון צנוע, חדר הלבשה ומחסן לציוד. על המדשאה ישחקו המתעמלים והגברים המבוגרים בכדור כוח וטמבורין, בזמן שילדינו וילדותינו ישתעשעו במגוון רחב של משחקי כדור וריצה".
(מתוך גאש: הכנסת המשחקים בטבע אל תוך מכלול פעילויות ההתעמלות של אגודות ההתעמלות).
[רודולף גאש (Rudolf Gasch) היה מורה בגימנסיה בלייפציג, שקרא ופעל לשילוב אימוני חוץ ואת כל בני המשפחה בפעילויות אגודות המתעמלים הגרמניות. יוליוס, שביקר בעיר וכנראה התאמן במסגרת אגודת המתעמלים המקומית ראה כיצד זה התנהל שם, וכעת הוא חולק זאת עם חבריו. למרות ייחודה, בשלב זה אגודת המתעמלים היהודית היא עדיין ענף של ההתעמלות הגרמנית.]
וכאשר לצד אותה פעילות נמרצת ומיומנת, יושר לו שיר עליז ותישמע מילה המבטאת רחשי לב – או אז תבריק כל עין. ובקרב רבים, גם כאלו הנוטים לקור ולריחוק, תתעורר תחושה סוחפת של שייכות. רק מי שראה זאת במו עיניו וחווה זאת בעצמו, רק הוא יבין: איך שם בחוץ, כאשר האדם כולו משוקע בפעולה ומתבטא בשמחה צוהלת – מתעורר בתוכו לחיים גם כוח השכנוע של הרעיון, והוא חש כיצד רוח העם עצמה מתהווה בקרבו. רק מי שראה זאת יבין עד כמה עמוקה ומתמשכת השפעתן של שעות יפות אלו על המשתתפים, ואיזה מין עושר גדול אנו מביאים עמנו חזרה הביתה.
"פעילות משחקים שכזו תהיה תוספת מבורכת לפעילויות ההתעמלות שאנו כבר עורכים באולם האימונים ובמגרש המשחקים. היא תרחיק את חברינו מבתי המרזח ותקרב אותם אלו לאלו חברתית. כמו כן, הודות לטבעה הציבורי, היא תקדם את יוקרתו של מפעל ההתעמלות שלנו ותתרום להפצתו“. [שלושה מקומות מתוארים בציטוט: אולם ההתעמלות, מגרש המשחקים, ומולם בית המרזח, בו שותים לשוכרה. אחת ממטרות הפעילות באגודת הספורט היא להרחיק את המתאמן ובני משפחתו מסכנת האלכוהוליזם והניוון המוסרי.]
… מהגשמת רעיון זה יצמחו יתרונות לשני הצדדים: האגודה תרוויח עלייה במספר חבריה, בהשתייכותם, בנאמנותם וביציבותם, ואילו החברים בה יזכו לכך שבמסגרת הפעילות באגודה הם יהיו גם בתוך המשפחה. לבסוף ראוי לציין היבט נוסף, המעניק להצעה זו גם ערך עקרוני: אופיין המיוחד של אגודות ההתעמלות שלנו – הייתי אף אומר, יהדותן – יבוא לידי ביטוי גם בכך. אגודות התעמלות משפחתיות יהיו אגודות התעמלות יהודיות באמת.5
[תרגום: נעם רז.]
איני יודע אם ז׳אן היילברון אכן הצטרף לקבוצת הוותיקים של בר-כוכבא, אבל מבין אחיו לפחות עוד ארבעה היו פעילים באגודה. אני חושב שהצלחתי לזהות אותם בצילום המתעמלים שהוצג קודם, נשענים על המקבילים, עומדים עליו, מאחורי אחיהם הבכור. אחד מהאחים, פליקס היילברון, אף שימש מאוחר יותר כגזבר אגודת בר-כוכבא. כך הביעו את יהדותם, וגם הגדירו מהי היהדות עבורם. בעקבות יוליוס משפחת היילברון הפכה משפחת מתעמלים יהודית.
*
אחד הארגונים שהתחרה עם בר-כוכבא על לב הנוער היהודי היה היוגנדווהר (Jugendwehr), צבא הנוער. [זה קצת דומה לגדנ״ע, מסגרת שהעניקה הכשרה קדם צבאית במחתרת ההגנה מ-1940 וממשיכה להתנהל עד ימינו. אבל אולי אסור להשוות.] הארגון קם בברלין ופעל בחסות השלטון ובעידודו. בני 14-20 השתתפו באימונים קדם-צבאיים, שכללו תרגול פיזי בסיסי ואימונים בנשק, בהנחיית קצינים ומפקדים במילואים מהצבא הקיסרי. אחת המטרות של הארגון הייתה לעודד מיליטריזם וצייתנות כאלטרנטיבה לאידיאולוגיה ופעילות הארגונים הסוציאל-דמוקרטים, שהשלטון תפס כאופוזיציה מאיימת.
תיאובלד שלום, דודו של חוקר היהדות גרשום שלום ומזכיר אגודת בר-כוכבא, פרסם בבטאון התנועה מאמר ביקורת חריף שקרא לנוער היהודי לא להצטרף לפעילויות היוגנדווהר. הוא טען שהנוער קל להשפעה ועלול להסחף בעקבות סימני הכבוד והמדים המעוטרים, לאמץ את המשמעת הצבאית ואת הציות העיוור, ולוותר על חירות המחשבה, שהיא ערך נעלה. את מאמרו סיכם בפנייה לקוראיו היהודים:
אנו נרדפנו והושפלנו בכל מקום. אין עם שסבל כמו עמנו, ועודנו סובל. אנו מחויבים לחנך את צעירינו כך שיהיו בעלי משמעת וכבוד כלפי מנהיגיהם, אך כשיגדלו ילכו זקופים, חופשיים, ובגופם הבריא תשרור רוח חופשית ובריאה.6
יוליוס היילברון לא היה שותף לעמדה האנטי-מיליטריסטית הזו, וחשב ששאלת המשמעת והציות הוצגה באופן שטחי. הוא היה גם מתעמל וגם חייל מילואים מסור. לכן, ראה את החינוך לצבאיות כבעל ערך, למרות הסכנה להשחתת מידות ולפגיעה באוטונומיה של הפרט. [אנו שונים בכך. אני רואה במיליטריזם רעל מסוכן. שילוב שלו עם לאומיות מוביל למקומות מסוכנים. אבל אני מוכן לשמוע דעות מנוגדות לשלי.] בגליון הבא של העיתון פרסם מאמר תגובה ארוך. אביא אותו כאן תוך קיצורים מסויימים.
[יוליוס לא היה כותב מחונן. אבל הוא בן משפחתי ולכן אני מוחל לו על הניסוחים המסורבלים. הוא כתב על מה שהיה חשוב לו, והשתמש בבטאון התנועה ככיכר עיר להבעת דעותיו. בנוסף, המאמר כולל התייחסות לשאלות שרלוונטיות עבורי.]
החינוך הצבאי והחינוך הגופני-ערכי בתנועת ההתעמלות
יוליוס היילברון
…יש לערוך הבחנה בין ההיבט הגופני להיבט המשמעתי של סוגי החינוך הנזכרים. החינוך הגופני הצבאי עוסק מצד אחד בחיזוק ובחישול הגוף כולו, ומן הצד השני בצבירת ביטחון ורכישת מיומנויות תנועתיות מקיפות. לשם כך, משמשים המצעדים המאתגרים ותרגילי אימון באמצעות משקל גוף. החיילים מתאמנים גם על מכשירים, אבל באופן מצומצם ומוגבל בהרבה מהמתעמלים. לבסוף, ישנם המסעות הצבאיים, שמהווים אחד מתרגילי הגוף החשובים ביותר, ומסייעים לגבר להגיע לשליטה מלאה על גופו. [הוא מתאר (מתוך נסיון, כך נראה) תוכנית כושר קרבי, לא שונה בהרבה מזו אותה חוויתי אני כחייל בצעירותי.]
לצד האימונים הגופניים הכלליים האלו ישנם גם אימונים מיוחדים לשימוש בנשק. אלו מכוונים להקניית התנועות והאחיזות בנשק, עד שהן הופכות מכניות ואוטומטיות ואין עוד צורך בהנחיות. כמו שאומר הסמל לפקודיו: "האיבר החשוב ביותר בגופכם הוא הרובה שלכם“. [משפט קלאסי, מעצבן ומוטעה. הרובה אינו איבר. לפני כ-30 שנים קיבלתי על עצמי נדר, לא לגעת בנשק חם. איני חש שגופי הפך חסר כתוצאה מכך.]
על כל המיומנויות הללו עובדים מצד אחד באופן אינדיבידואלי. כל חייל נדרש ללמוד כיצד לעשות שימוש מיוחד בגופו שלו לצורך השימוש בנשק וביצוע התנועות הנדרשות. ומצד שני, עליו ללמוד גם כיצד לפעול כחלק מיחידה אחידה, צוות של גברים, מבלי לבטא את האינדיבידואליות שלו.
מטרת האימונים הללו היא לשכלל את היכולת להשתמש בגוף כולו כמקשה אחת, ולא כאוסף של איברים שונים. [מטרת הכושר הצבאי הוא לאפשר את הפעולה הצבאית. הגוף הוא כלי עבודתו של החייל.]
במסגרת אימוני המתעמלים אין מייחסים חשיבות רבה להיבט זה, שהוא מהותי עבור החיילים. בהתעמלות מדגישים דווקא את פיתוח כלל האיברים וקבוצות השרירים, על מנת להתגבר על מאמצים מסוגים שונים ולאפשר שימוש יוצא דופן בגוף. מסיבה זו, בכל שיטות האימונים בהתעמלות עובדים על פיתוח פלג הגוף העליון והתחתון גם יחד, מתאמנים על מכשירים שונים ומטפחים כוח, סיבולת וקואורדינציה. ואכן, כל מתעמל יודע כי חזרה תכופה על אותם תרגילים ערב תחרות איננה נחוצה ואף נחשבת לבעייתית. היא מנוגדת למהות ההתעמלות.
בניגוד לאימון הצבאי שמתווה דרך אחת ואחידה עבור כל החיילים, בהתעמלות מטפחים, לצד ההיבט הקבוצתי, גם את האימון והדרך האישית של כל מתעמל. המאמנים מכירים בחשיבות הקבוצה ומבקשים להביא את כל אחד מהמתעמלים לדרגה טובה של שליטה בכל אחד מן המכשירים. אבל באותו זמן, יש לכל אינדיבידואל תכנית מיוחדת משלו, שמתאימה לצרכיו, לחולשותיו ולחוזקותיו. [הוא עצמו חייל ומפקד, וגם מתעמל, מדריך ומאמן התעמלות. הוא מתאר כאן את חלקי הזהות השונים הללו בדמותו.]
כך שבצבא מבקשים להביא את היחידה כולה לידי אחידות ומטפחים פונקציות גופניות מסוימות. בהתעמלות מפתחים את הגוף כולו באופן שווה ואין מבקשים להביא את המתעמלים לידי אותם הישגים. להפך: מטפחים את הייחודיות וההבדלים בין המתעמלים השונים ואת המטרות השונות שלהם.
הבדל חשוב אפילו יותר בין החינוך הצבאי להתעמלות, קשור ביחס שלהם למשמעת. הצבא מבקש לעשות את החיילים בו לעמידים, עד כדי שהם נעשים, במתכוון או שלא במתכוון, לברוטאלים. [גם את התהליך המתואר כאן אני מכיר, לצערי. אבל אני מניח שהמציאות שהוא הכיר, האכזריות והקשיחות של הצבא הקיסרי, שנבנה במסורת הצבא הפרוסי האימתני, היתה קשה הרבה יותר. שוב, אין לי ברירה אלא להשוות. אני יכול להבין את חוויותיו של יוליוס דרך זכרון חוויותי שלי.] הקשיחות והלקוניות של החיים הצבאיים, מביאים איתם סוג אחרי לגמרי של הלך רוח מזה שאנו מוצאים בחיים האזרחיים. התמודדות עם הדרישות הקשות במחנה הצבאי, מאלצות את החיילים לסגל לעצמם מצב של קשיחות מתמדת. באותו זמן, ההתחשבות המועטה בצרכיו של היחיד וחוסר היכולת להגיב ולציית לכל הפקודות – מקהים במהרה את הרגישות האישית. [זה תהליך שטיפת מוח מוכר לכל מי שעבר טירונות.] החייל מתרגל לכל אלו, ובמהרה מתחיל להפנות את אותו קושי שחווה בעצמו כלפי אחרים. הטרנספורמציה הזו היא ממש מדהימה, והיא מתקיימת גם בקרב האנשים העדינים והמחונכים ביותר. עם גיוסם אל הצבא – הם מזועזעים מהטון ומהיחס, אבל לא עובר זמן רב והם מתרגלים לכך. הם מתחילים לקלל באופן הגס ביותר ומאבדים את היכולת לחוש אמפתיה לסבלם של אחרים, גם כאשר הוא גדול ביותר. אין בכוונתי לטעון, שהמקצוע של החייל דורש קלקול מוסרי. אלא זאת: אופי רך מדי אינו מתאים לצבא ולמשרתים בו. שכן, מי שהוא בעל אופי כזה, עלול להתמלא להתמלא בחרדה במקרי חירום, ולא להצליח להשתמש בנשק שלו כיאות ובהתאם לנדרש בסיטואציה מסכנת חיים. [גם אני הייתי עדין ומחונך בצעירותי. איני חושב שהצבא השחית אותי במידה שהוא מתאר, אבל הרגשתי את הכוח האפל ויצר ההתבהמות וראיתי שהיו מי שהתמסרו לו.]
זה כמובן נכון גם בנוגע למתעמלים. גם אצלם אין מקום לרגישות מוגזמת או אופי חלש. שכן, האמון שהם רוחשים לכוחם וחוויות הניצחון והעליונות על אחרים, מקנים למתעמל הליכה בוטחת. הוא מסוגל להתמודד עם התקפות שלא במקום בשלווה, ויודע כיצד להדוף ולהפנות אותן בחזרה אל המקום שממנו באו. [המתעמלים היהודים שימשו ככוח הגנה והתרסה אל מול הפעילות האנטישמית הענפה בקמפוסים וברחובות של ברלין. גם כאן, יוליוס כותב מתוך נסיון. הוא היה צריך להתמודד עם קללות ועלבונות כל חייו.] אין בנו את אותה גמישות יתר יהודית, שהיא לכאורה אמצעי להשגת שלום, אבל בסופו של דבר מובילה רק להתעללות. במקום זאת, האימון בהתעמלות מלמד אותנו לשמור על עצמנו באמצעות הצבת גבולות פנימיים. אין פירוש הדבר, שאנו אוטמים את אוזנינו לגסויות האלימות שברחוב, מתוך תחושת עליונות מדומה על התוקפים. אבל תקיפה בחזרה היא למעשה רחוקה מאוד מחוסן אמיתי. [זה ממש בושידו, קוד לוחם, בגרסא פרוסית/יהודית.]
אנו מוצאים לכאורה דמיון חיצוני בין החינוך הצבאי וזה של ההתעמלות למשמעת. אולם למעשה, השניים שונים זה מזה באופן תהומי. ההבדל טמון ביחס למשמעת. מטרתו של החינוך הצבאי היא לטפח רב"ט צייתני באופן עיוור. זה מוסיף להיות כך, גם בעת המודרנית ולצד כל כלי הנשק המשוכללים שלה. הם אמנם נטלו מן הגבר החייל הרבה מעצמאותו, אבל התכלית של החינוך הצבאי מוסיפה להיות כשהייתה: הכשרת חיילים שגם בשעת סכנה גדולה יצייתו לכל פקודה בלא שאלה ואף ימלאו אותה כהלכה.
גם פקודות בתחום ההתעמלות יש לציית בנכונות וכהלכה. ההבדל שבין שני סוגי הפקודות טמון במושאיהם השונים וביסוד שממנו הן שואבות את סמכותן. התוכן של הפקודה הצבאית יכול להיות כל פעולה: תפירה של כפתור, כאילו הייתה מאבק לחיים ולמוות, עבודת ניקיון, כאילו הייתה ביקור בבית האל. בכל אחד מן המקרים הללו נדרשת מן החיילים אותה מידה מוחלטת של צייתנות. למעשה, בצבא, קיימות רק חריגות מועטות מכלל זה, כלומר מקרים בהם אי-ציות לפקודה אינו טומן בחובו עונש – הגנה עצמית וסירוב לבצע פשע פלילי או זוועה. [והרי הגדרתה של פקודה בלתי חוקית בעליל, בגרסה המקומית.] למשל, כאשר הממונה על חייל פוקד עליו להתעלל בפלוני, או בשעה שהפילדמרשל מצווה על החייל לקפוץ אל תוך קברים או ״לעסות״ חבר צוות מפני שהוא חלוש וזקוק לחיזוק. רק במקרים מן הסוג הזה אי ציות נחשב ללגיטימי. [מה זה?! האם גם את ההתעללויות הללו הוא מתאר מנסיון? והאם ל״עיסוי״ שהוא מתאר יש משמעות מינית? כמה התעללויות מיותרות ספגו, סופגים וייספגו חיילים בעבר, בהווה ובעתיד? מדהים כמה חארות יכולים להיות אנשים בשם אהבת המולדת.]
מנגד, התוכן של דרישה לציות בתחום ההתעמלות חייב תמיד לעמוד בכפיפה אחת עם המתעמל – הן מן הבחינה החיצונית (המקום והזמן) והן מהבחינה הפנימית. מבחינה חיצונית – הפקודה צריכה להינתן בזמן ובמקום המיועדים לאימונים, למשל באולם האימונים או במסגרת נסיעה המיועדת למטרה זו. [דרגות המתאמנים בבר-כוכבא היו היררכיות, ונקבעו בתקנון האגודה. כמו מסגרת צבאית, אימון ספורטיבי גם הוא זירה אפשרית של ניצול. כשאני הייתי ספורטאי צעיר הייתי מוכן לעשות הרבה כדי לרצות את מאמני, ולמזלי זה לא נוצל לרעה. גם כאן, יוליוס יודע על מה הוא מדבר. בטוח שגם קוראיו יודעים ומכירים סיפורים. באמצעות דיבור על מיליטריזם המאמר עוסק בשאלת גבולות הציות במסגרת ספורטיבית. כל הכבוד על זה, דוד יוליוס.]
הביאור שהתחלתי להציע איננו מספיק, ושום אדם חושב לא יוכל לקבלו. במילים אחרות, אילו היינו מבקשים להסביר את המשמעות של פקודה התעמלותית רק בהסתמך על דברים אלו, היינו נותרים עם אפיון שטחי ומכאני. תפיסה מלאה של המשמעת הנדרשת מן המתעמל, חייבת, אם כן, ללכת רחוק ועמוק יותר. באופן אישי, נדמה לי שהמהותי כאן הוא שפקודת ההתעמלות שואבת את סמכותה מתוקף מטרה שהמתעמל מעמיד עבור לעצמו. או לחילופין, מכך שהיא משרתת תכלית של ארגון מתעמלים שהמתעמל חבר בו. וכיוצא בזה – פקודה שנמצאת בתוך גבולות אלו יש למלא, ואילו לפקודה שמצויה מחוצה להם – ניתן לסרב.
כעת, אפשר לחשוב על המקרה הבא. המתעמל מצווה לעשות דבר מה, אולם לאחר שהוא בוחן את הפקודה, הוא מגיע לידי מסקנה כי היא נמצאת מחוץ למעגל ששרטטנו, וכי היא מצמצמת את חירותו האישית באופן שאינו מתקבל על הדעת. אולם לצד זה, גם ברור שהחלק המצווה, שנתן את הפקודה, מניח שהוא בעל הצדקה לתת את פקודה זו, מה שעלול להוביל לוויכוח. אולם, על השאלה האם היה על מתעמל מסוים לציית לפקודה כזו או אחרת – לא יכול להיות ויכוח. שכן, מי שמביע תלונה על פקודה מסוימת, הוא לרוב גם בעל האפשרות להביא את המקרה לדיון, ולהכריע בשאלת הלגיטימיות של הפקודה בהתאם לחוקי הארגון. [כלומר, ואחרי התפתלויות כמו פילוסופיות, אם דרישה לציות מרגישה לא בנוח, אם היא חורגת מגבולות האימון או הגבולות האישיים, רצוי שלא לבצע אותה. ואני אוסיף את המובן מאליו: חובה לא לבצע אותה.]
חשוב לתת את הדעת על הבדל עקרוני נוסף בין הצבא לארגוני מתעמלים. בצבא, ההכרעה בדבר הלגיטימיות של פקודה מסוימת נתונה בידיהם של קצינים, ולא בידי החייל המתלונן. ואילו בארגוני המתעמלים אין היררכיה כזאת, וכולם שווים במובן זה. [זה עיקרון יפה וחשוב. ההיררכיה לא סותרת את השוויון. ארגון המתעמלים הוא ליברלי במהותו, ואין בו לאיש זכויות יתר.] לפיכך, ההחלטה האם לציית לפקודה מסוימת, נתונה הלכה למעשה – בידיו של כל אדם. מה שמעלה את השאלה בנוגע למקור סמכותה של פקודת ההתעמלות.
בצבא, הפקודה מיוסדת על כוח, ולא סתם כוח, כי אם זה החזק ביותר: כוחה של המדינה. החיילים חייבים לעשות את שמצווה עליהם, ואין זה משנה כל עיקר אם יש להם תשוקה לעשות כן, אם זה מעניין אותם או אם הם מוצאים פקודה זו שימושית, חשובה או נוחה. הם אינם חופשיים, כי אם מוכרחים. ואילו בהתעמלות – הרי זהו דבר אחר לגמרי! מתוך רצון חופשי אנו מצטרפים לאגודה, ומה שמניע אותנו הוא המשאלה ליטול חלק בדבר גדול ומשותף. אם אנו נתקלים בדרישה שהיא מעבר ליכולתנו, שמאלצת אותנו לעשות יותר מהאש שבוערת בתוכנו, אנו רשאים תמיד לשוב לאחור. [בתוך קבוצת מתעמלים לפרט יש זכות לקבוע את גבולותיו ואת מטרותיו האישיות. זאת שיטת חיים יפה.] אנו בעצמנו מעמידים את איברנו לרשות האגודה. כוחו של רצוננו הוא זה שמצווה עלינו ומעמיד אותנו במקומנו. לעולם לא נוכל למצוא את עצמנו בעמדת עליונות על פקודותיו.
חשוב להבין שהמטרה איננה טיפוח היכולת להתמסר ולהשתעבד לשם ההתמסרות והשעבוד. מדובר באמצעי להשגת מטרה נעלה – להעיר את הלא מודע ולאגד את הרצונות האינדיבדואליים השונים תחת סמכות אחת. סמכות אשר אליה היחיד יוכל להכפיף את עצמו, ושדרכה המטרות הלאומיות של המאה החדשה הזו יוכלו להתמלא. [ועדיין, על פי דבריו המטרה היא לטפח את היכולת להתמסר ולהשתעבד. המטרה הלאומית מקדשת את האמצעים.]
הרגש הזה עדיין איננו חי מספיק בעם שלנו. זהו גם מקור טעות מרה ושכיחה אצל סופרים יהודים רבים בני זמננו. אלו משתחווים בפני התבונה של קוראיהם, וגורסים כי בשל הכושר הביקורתי המפותח שלהם קשה ליהודים להשתכנע בדעות אחרות. אולם, למעשה, הסבר טוב יותר ניתן למצוא במילותיו של משה רבנו – "עם קשה עורף" אנחנו. [צריך לחזק את רגש ההתמסרות ויכולת ההשתעבדות למנגנון אצל היהודים, מסתבר. כל הביקורתיות היהודית המעצבנת הזאת, של הסופרים יפי הנפש. אני מקבל זאת כביקורת אישית עלי.] זה מתבהר אפילו עוד, כאשר שוקלים את העם היהודי אל מול העם הגרמני והארגון הנוקשה של המפלגה הסוציאל דמוקרטית שלו. חשוב לזכור כי הצלחתה נעוצה במשמעת הרוחנית החיה בעם זה, שהיא תוצר של דורות של חינוך ברוח הצבא הפרוסי. [הנחת היסוד שלו היא שהסוציאל דמוקרטים הגרמנים מנצלים את החינוך הצבאי ברוח הצבא הפרוסי כדי להבטיח את הציות של חסידיהם.] לנו חסרים עדיין גישה וחינוך שכאלו. אנו, היהודים, איננו מורגלים בהתארגנות שכזאת, משום שהארגון הלאומי כשלעצמו הוא עוד חדש עבורנו. לפיכך, על מנת להשיג את כל מה שציינו קודם, עלינו לפרק את ההתארגנות היהודית הישנה ולבנות אותו מחדש.7
[תרגום: נעם רז, בהשמטות קטנות שלי.]
*
בשנת 1903, בקונגרס הציוני בבזל, נערכה על הבמה תצוגת התעמלות מרשימה, מלווה בהרצאות על חשיבות הפיזיות בקידום הרעיון הלאומי. כל מנהיגי הציונות צפו והגיבו בהתלהבות. למשתתפים חולק מדליון כסף לאות זיכרון. קונגרס זה מכונה בהיסטוריוגרפיה הציונית ״קונגרס אוגנדה״. חלק מהמשתתפים ודאי זכרו אותו כ״קונגרס המתעמלים״. יוליוס היילברון היה, כפי הנראה, אחד מראשי המתעמלים הללו.
השילוב המוזר בין מיליטריזם ואהבת חירות, פטריוטיות גרמנית ולאומיות יהודית, המשיך ללוות את יוליוס גם בהמשך. אני חושב שההתעמלות שמשה עבורו סגנון חיים שאפשר לגשר על הסתירות באישיותו ובזהותו. הוא התבלט עוד פעם אחת בתולדות הספורט העברי, כאשר שימש כמזכיר והמארגן של כינוס אגודות הספורט היהודיות בוינה, בשנת 1906. זה היה רגע משמעותי עבור הספורט היהודי, שסימן מעבר בין פעילות של אליטה העוסקת בעיקר בהתעמלות לא תחרותית לפעילות הפונה אל ההמון, ועוסקת בסוגי ספורט שונים. הצלחת הכינוס הזה יצרה את ארגון הגג הראשון של הספורט היהודי, תשתית לארגון ״מכבי״. [למרות הקשר המשפחתי, איני מסוגל לאמץ גאווה של אוהד מכבי. איני מכביסט, חלילה.]
יש טענה שהתעמלות, ובעיקר ההתעמלות הגרמנית ברוח הטרנן אינה באמת ספורט, מאחר שהראווה והאימון הגופני האישי והקבוצתי חשובים בה יותר מהתחרות. על פי טענה זו ניתן לדבר על ספורט עברי רק כאשר יהודים מתחילים להתאמן ולהתחרות במשחקי כדור, שחייה ואתלטיקה, אחרי מלחמת העולם הראשונה. איני מסכים. [זאת טענה טפשית וקטנונית, שנותנת חשיבות יתר לכדורגל ולמהגרים לארץ ישראל. קבוצות התעמלות ספורט קמו בעקבות ובהשראת בר-כוכבא בכל רחבי אירופה ומזרח אירופה. עיתון המתעמלים היהודים מילא בהצלחה גמורה את תפקידו.]
אגודת בר-כוכבא לא רק סללה את הדרך אלא היתה בעל משמעות בזמן אמת. השפעתה לא היתה מוגבלת לתחום הספורט. תנועת ההתעמלות הייתה אידיאולוגיה במקביל להיותה מכונת תעמולה. רעיונות תנועת ההתעמלות הגרמנית השפיעו על המחשבה הציונית וחדרו אליה.
ליוליוס, הדוד של סבתא יודית ולבני משפחתה האחרים יש חלק משמעותי בכך.
צריך סיבה טובה כדי לעזוב עיר ואם. זה יכול להיות מצב גרוע במקום ממנו באת, כלכלי, חברתי או בטחוני. זו יכולה להיות תחושה, מוצדקת או מוטעית, שהעתיד הצפוי לך פה, במקום בו אתה חי, עגום, ושתוכל להצליח יותר במקום אחר. איני יודע מה מאלה הניע את ז׳אן יצחק היילברון, הילד בן ה-13, לעשות זאת.
[איני יכול להיות בטוח באמת באיזה גיל עזב את עיירת הולדתו. אני מסתמך על זכרונות שכתבה אחותה של סבתי, וזכרונות נוטים להיות מדוייקים רק באופן חלקי, ולעקם עובדות ככה שיתאימו למסגרת הסיפור. אבל דודה רות, אחותה של סבתא יודית, הייתה פרופסור ללטינית ואדם שקול, ולא הייתה כותבת בזכרונותיה המשפחתיים דבר שקר מובהק. כך שאני מאמץ את המסגרת הזו: ז׳אן היילברון היגר לברלין לבדו כשהיה ממש ילד.]
כמו שיש סיבות דוחפות, המוציאות אדם למסלול הגירה, כך יש סיבות מושכות, שקובעות את היעד. שם יש עבודה. שם אנשים חופשיים לעשות מה שהם רוצים. שם תוכל להמציא את עצמך מחדש, או להיות מי שאתה באמת.
הגירה היא חלק מהגורל היהודי. יהודים היו אמנם קבוצת מיעוט, אבל בכל עיר או עיירה בה חיו היו בית כנסת, מקווה טהרה, ומקום בו ניתן היה להשיג אוכל כשר. מוסדות הקהילה הקלו על יהודים מהגרים להיקלט ולהשתלב במקום חדש. הם אפשרו לבאים מבחוץ לא להיות זרים לגמרי, להתמקם וליצור קשרים הכרחיים. מניין תפילה הוא גם קבוצה חברתית, ותמיד ימצא בבית הכנסת מישהו שאפשר להיעזר בו כדי למצוא מקום לישון או לבירור אפשרויות פרנסה.
[אני אמנם אפיקורוס, אבל מעריך אנשים בעלי אמונה, ומכיר בכוחה של הדת לשמש כמסגרת חיים חשובה ומספקת.]
הגירה מוצלחת תלויה לא רק בקהילה הקולטת אלא גם ביכולת של המהגר להשתלב, לנצל את יכולותיו וכשרונותיו ולא לבַכּות יותר מדי את מה שנשאר מאחור. יותר טוב להגר צעיר, נטול מחויבויות שעלולות להקשות עליך, בעל אמצעים וכישורים שיסייעו בקליטתך. אני, לדוגמא, כבר מבוגר מדי, או כמעט מבוגר מדי, בעל גאווה מוגזמת שתקשה עלי להסתגל לירידת המעמד שמאפיינת הגירה, ולא יודע שפות זרות פרט לאנגלית ומעט ערבית. אלה חלק מהמכשולים שמצמצמים את האפשרות שאהגר מכאן. פספסתי את ההזדמנות לעשות זאת בקלות, ואני מקווה שבתי לא תפגע מכך. אני גם אוהב מדי את המקום בו אני חי וקשור אליו, למרות מגרעותיו.
מעשי ההגירה של בני משפחתי לדורותיהם נראים לי כצעד אמיץ שאיני בטוח שהייתי מסוגל לו. הם הימרו על גורלם, והימור כזה תמיד יכול להיכשל. אבל גם לא להגר זה הימור, במיוחד בשעת משבר או לאחר שהתבררו הסיכונים והתוצאות האפשריות. האם אני עושה טעות נוראית?
[רק הזמן יקבע זאת, אבל זו אפשרות טורדת מנוחה. מכנים דרכון זר ״תעודת ביטוח״, אבל הפוליסה דורשת הפעלה יזומה.]
רוב מעשי ההגירה משתלבים במגמה כללית, מעין גל עליו ניתן לגלוש ולהינשא למרחק, שיוצר תוך כדי היווצרותו דפוסים ותקדימים שאפשר ללכת בעקבותיהם, ומנגנוני סיוע המסייעים בקליטה.
[כזה הוא גל ההגירה הנוכחי מישראל, שהתעורר בעקבות ההפיכה המשטרית שמוביל נתניהו והתעצם בעקבות המלחמה. האם אנו בשיאו? האם ידעך? איני יודע. אני משער שחלק לא קטן מתלמידי הנוכחיים לא יחיה בבגרותו כאן.]
גם ז׳אן היילברון היה חלק מגל הגירה גדול, מהכפר אל העיר, בעקבות השינויים הפוליטיים והכלכליים שעברו גרמניה והעולם המערבי. השיפור בתזונה, הירידה במיתת תינוקות ותקופת השלום היחסי הארוכה עודדו יצירת משפחות גדולות, והאוכלוסיה גדלה מאוד. התיעוש הגיע לגרמניה ויצר צורך בפועלים בלתי מיומנים והזדמנויות חדשות בערים שצמחו במהירות. פרוסיה הפכה למעצמה שעתידה להוביל את קיסרות גרמניה המאוחדת.
ז׳אן יצחק היילברון הצעיר בכלל לא התכוון להישאר בברלין. זו הייתה אמורה להיות תחנת ביניים בדרך לאמריקה, אליה השתוקק בתחילה להגיע. גרמנים רבים היגרו לארצות הברית, בה היה חופש פוליטי, אפשרויות מסחריות בלתי מוגבלות ואזורי ספר בהם אפשר היה לקנות אדמה זולה. יהודים היו חלק מגל ההגירה הגרמני הגדול, שנמשך כל החצי השני של המאה ה-19, והסתייע בקוי ספינות הנוסעים שחיברו בין המבורג וניו-יורק.
גרמניה היתה מדינת המוצא ממנה הגיעו הכי הרבה מהגרים לארצות הברית במהלך המאה ה-19, כ-5 מליון בסך הכל. הם היו חלק עיקרי במי שהתיישבו במרכז ארצות הברית בתקופה זו. שיעור היהודים בינהם היה כ-3%, כ-150,000. שיעור זה גבוה פי 3 מחלקם של היהודים באוכלוסיית גרמניה באותה תקופה. כנראה שהיו ליהודים יותר סיבות להגר. למי שהגיע מוקדם היה קשה יותר מלבאים אחריו, במקביל לסיכוי גדול יותר להצלחה גדולה. כך, יהודים ממוצא גרמני (דוגמת לוי שטראוס, מייסד (Levi’s הצליחו להשתלב בכלכלה האמריקאית. ההגירה הגרמנית יצרה את התשתית לגל ההגירה העצום של יהודי מזרח אירופה לארצות הברית, שהחל מאוחר יותר, לקראת סוף המאה.
אבל הגירה לאמריקה דרשה משאבים כספיים, והנער היתום היה חסר כל. הכרטיס להפלגה לא היה זול, וכדי להגשים את חלומו ז׳אן יצחק היה צריך למצוא דרך לשלם עבורו. כנער צעיר היה בתחתית שרשרת המזון. כפי הנראה מצא מקום לישון ודרך ראשונית להתפרנס ברובע היהודי הישן, הצפוף והעני של העיר, בשכונת מִיטֶּה (Mitte) שבמרכז ברלין. שם היו מיטות זולות להשכרה ואפשרות להעזר בקשריהם של בני הקהילה המקומיים. כנראה שדבר הוביל לדבר, זמן עבר, ולבסוף ויתר על החלום להפוך לאמריקאי. הוא המשיך להתגורר בשכונה זו במשך יותר מעשור.
ברלין הכפילה את אוכלוסייתה יותר מפי ארבע מתחילת המאה ה-19 ועד הזמן בו הגיע אליה ז׳אן יצחק היילברון הצעיר, והייתה בדרכה להיהפך למטרופולין האדיר שהיא כיום.
בשנת 1862, כמה שנים לפני שז׳אן הגיע לברלין, הוצגה תוכנית התפתחות כוללת לעיר, שקבעה את החלוקה העתידית שלה לרבעים ואת מדיניות הבנייה ושימושי הקרקע. היא נקראה ״תוכנית הוברכט״, על שמו של המהנדס הצעיר שהוביל את יצירתה. עקרונותיה אפשרו שילוב של תעשייה, מסחר ומגורים בשכונות החדשות, ובניית בתים בעלי חצרות פנימיות בתוך בלוקים גדולים. היא הגדירה את רובעי ושכונות העיר וקבעה היכן יעברו קווי התחבורה הציבורית ואיפה ישמרו פארקים ושטחים פתוחים. הוברכט אולץ להתפטר לפני הגשת התוכנית הסופית אבל זכה להכרה בהמשך.
[זאת מעין ״תוכנית גדס״ של ברלין. עצם ההשוואה משעשעת ופרובינציאלית עד כלות, כמובן. תל אביב וברלין אינן נמצאות באותה סקאלה מבחינת עירוניות. אבל אני מבין דברים בעיקר בהקשר של דברים אחרים אותם אני כבר מכיר.
ועוד קצת על הוברכט: כעשור אחר כך היה אחראי ליצירת מערכת הביוב העירוני של ברלין, פלא הנדסי שאסף ושאב את השפכים של העיר כולה ובמקום לשפוך אותם לנהר כמקובל אז הוביל אותם דרך קו מאסף לשדות חקלאיים מצפון מזרחה של העיר. שם שימשו מי הביוב להשקיית היבולים. המערכת הייתה חדשנית לזמנה ושימשה כמודל לזו של ערים גדולות אחרות. הוברכט עצמו היה יועץ בתכנון מערכות הביוב של ערים גרמניות רבות ושל מוסקבה, טוקיו וקהיר. ביוב זה דבר חשוב מאוד.]
ככלל, מי שהגיע מוקדם, הצליח לשרוד את קשיי הקליטה ומצא את מקומו, הסתדר טוב יותר מאילו שבאו אחריו. ככה זה בגלי הגירה. הבדל של שנים ספורות מספיק כדי לייצר ייחוס מדומה, להבדיל בין ״חדשים״ ל״ותיקים״. הבשר הטרי הוא חומר גלם לניצול, כדי לאפשר את המשך הגאות. זה משחק הישרדות דרוויניסטי, אכזרי וקשוח. אבל הוא לא רק רע. בסיום שלב הקליטה החדשים ששרדו הופכים וותיקים, ומנצלים בתורם את המצטרפים הטריים למשחק. הוותיקים הוותיקים, בינתיים, מסגלים לעצמם תרבות, זוכים לכבוד על הצלחתם ונהנים ממעמדם ומהרכוש שצברו. כך לכולם יש למה לשאוף וסדר הדברים נשמר.
*
ז׳אן יצחק מצא עבודה בשכונת פרנצלאואר ברג (פְּרֶנְצְלָאוּאֶר בֵּרְג – Prenzlauer Berg), בחלקה הצפון מזרחי הצומח של ברלין, מרחק של תחנות טראם ספורות משכונת היהודים העתיקה ומאלכסנדרפלאץ, הכיכר המרכזית של העיר. השכונה התפתחה במהירות וקלטה מהגרים רבים, בזכות היכולת לשלב בין תעשייה זעירה, מסחר ומגורים בבניינים החדשים שקמו בה. השכונה הפכה למרכז חייו, שהתעצבו בהתאם לה.
[השכונה נקראת על שם הגבעה הנמוכה עליה עברה הדרך שהוליכה לעיר פרנצלאואר, הנמצאת כמאה קילומטרים מברלין. זה כמו דרך עזה שלנו.]
עירוב השימושים שהותר בפרנצלאואר ברג יצר חיים עירוניים בריאים. [עירוב בין מגורים, מסחר ותעשייה זעירה יכול להיות מוצלח מאוד. פלורנטין הייתה פעם כזו. אהבתי אותה יותר אז.] הבניינים האופיניים בה היו מאסיביים, בני 5 קומות, ונבנו סביב חצר פנימית שאיפשרה כניסה לעגלת כיבוי אש מהרחוב במקרה אסון. בחזית הקומה הראשונה הפונה אל הרחוב, היו חנויות ובתי מלאכה, ומפעלים קטנים פעלו סביב החצר הפנימית ובחלק האחורי. הדירות הפונות לרחוב בחלק הקדמי של הבניין היו גדולות יותר, והתאימו למשפחות בורגניות. חזיתות הבניין כללו מרפסות ועיטורים ושידרו הדר. החלק האחורי, שחלונותיו פנו אל החצר הפנימית, הותאם לפועלים ולעניים. היו בו דירות קטנות וזולות יותר. בחלקן אפשר היה לשכור מיטה לפי שעה, כדי לאפשר לעובדי משמרות הלילה בבתי החרושת לנוח מעמל לילם בזמן העבודה של עובדי משמרות היום.
כך יכלו גם העובדים וגם הבוסים, גם העניים וגם העשירים, גם היהודים וגם הנוצרים, לגור סמוך למקום בו עבדו ומכרו את תוצרתם. זו הייתה שכונת פועלים בורגנית מעורבת. במדרכות הרחבות, בחדרי המדרגות, במסדרונות הכניסה ובחצרות, נפגשו בני מעמדות ומקצועות שונים.
[אני גר בגבול בין תל-אביב ויפו, והתעסקתי לא מעט בהיסטוריה של האזור, שתמיד התערבבו בו מסחר, תעשייה ומגורים. זה מגניב אותי כי ארכיטקטורה ותכנון עירוני מייצרים את המרחב הפרטי והציבורי ומשפיעים על המצב הנפשי של מי שחי בעיר. לשכונה, לרחובות ולבתים יש אופי, שכופה עצמו על המתגוררים בהם. חקר העירוניות מאפשר להבין את הנפש העירונית.]
אחוז היהודים באוכלוסייה הגרמנית הכללית היה מעט יותר מ-1%. אבל פרנצלאואר ברג לא היתה מיקרוקוסמוס גרמני אלא תמהיל חדש של מהגרים מאזוריה השונים של גרמניה, משפרי דיור ומי שרצו להיות חלק מהצמיחה שעברה על העיר. זה היה מקום רווי הזדמנויות, שהטיב עם בעלי יוזמה. ולכן חלק גדול מתושביה היו יהודים, שהמדינה הגרמנית העניקה להם שוויון זכויות, אותו רצו לנצל.
מראשיתה הייתה בשכונה קהילה יהודית משמעותית, גדולה גם באופן יחסי לשאר חלקי העיר, שמנתה יותר מ-10% מתושביה, או אפילו 20% ברחובות ובבניינים מסויימים, לא היה בה רובע או רחוב יהודי מובהק, אבל היו אזורים יהודיים יותר מאחרים. רוב היהודים שהגיעו והתיישבו בשכונה לא באו מתוך הקהילה היהודית הוותיקה של ברלין אלא היו מהגרים מאזורים שונים בגרמניה ומהחלקים בפולין בהם שלטה פרוסיה. הם היו מעוניינים להמציא את עצמם מחדש ולהשתלב בקצב החיים של העיר והשכונה.
פרוסיה, המדינה הגרמנית שברלין הייתה בירתה, סייעה ועודדה הקמת עסקים שהתאימו לצרכיה של הכלכלה המקומית, בין השאר על ידי עידוד של בעלי מקצוע מומחים להשתקע בעיר. ז׳אן יצחק היילברון בא מאזור כפרי וחקלאי. אביו היה סוחר בבהמות זקנות, וכך כנראה גם סבו ואבי סבו. בברלין מצא עבודה בתחום שונה מאוד מכך, כובענות.
הוא התחיל לעבוד כשוליה במפעל כובעים קטן, שהתמחה בייצור כומתות לבד, Muzen (מבוטא מוּצֶן) בגרמנית. כומתות היו פריט אופנה, אבל גם חלק מלבוש רשמי, כמו במדי צבא. כובענות הוא תחום שדורש חוכמת כפיים, והשימוש ביריעות הצמר הדחוס, תפירתו ועיבודו, הם התמחות מיוחדת.
[זו מלאכה שנכחדה כמעט לגמרי, לא רק בגלל מות הייצור והתעשייה המקומית אלא גם בגלל השינוי הגדול באופנה. חבל. אני לובש כובעים, אבל מתוצרת חברות הלבשה גדולות.
טקסטיל הייתה התמחות יהודית מסורתית. לבד (felt) הוא חומר גלם עתיק: שכבות דחוסות של צמר שנכבשו ואוחדו למשטח אחד, שניתן לעבד אותו בקלות. מומחיות בלבד דורשת יכולת בחירה של חומרי גלם וגם שליטה בטכניקות העיבוד השונות, ובינהן גזירה, מתיחה, שימוש בקיטור ובחום ותפירה. תסמונת ״הכובען המטורף״ נבעה מהרעלה כתוצאה משימוש בכספית בעיבוד הלבד, והייתה סכנה מקצועית מוכרת.]
בעל המפעל ומייסדו, זליג יעקובסון, הגיע לברלין מורונקי, עיירה בפולין שסופחה לפרוסיה במסגרת חלוקתה השלישית של פולין.
[מערכת החינוך הישראלית בוגדת בתפקידה בכך שהמאורע המכונן של חלוקת פולין והעלמותה למשך כ-150 שנים לא נכלל בתוכנית הלימודים. אי אפשר להבין את המאפיינים של יהודי קהילות מזרח אירופה, את ההגירה הגדולה לארצות הברית או את ראשית הציונות בלי הידע הזה.
למזלנו יש כעת כתיבה והתעניינות בנושא, שסיפרו המגניב והמצויין של שלום בוגוסלסקי, הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית, תורם לה. ספר זה הוא מקום טוב להשלים פערי ידע, ולהנות מסיפורים טובים על הדרך.]
כנראה שכהיגר לברלין הביא איתו את המומחיות בלבד. שפת האם של יעקובסון הייתה כפי הנראה יידיש, הז׳רגון היהודי. הגרמנית הייתה לו שפה שנייה, והוא תמיד נותר זר. ז׳אן יצחק, לעומתו, היה גרמני לגמרי, גם אם כפרי. זה בודאי עזר להשתלבותו בעסק. הוא התחיל כשולייה, אבל התקדם ככל שהזמן עבר. היה לו מוסר עבודה גבוה. הוא היה נאה ומרשים. הוא היה חייב להצליח, כי לא היה לו גב משפחתי תומך, עתידו היה תלוי רק בו.
קיצור דרך סלל את דרכו למעלה. בשנת 1878 נולד בנו הבכור. האם, ז׳אנט זורטל יעקובסון, הייתה הבת של הבוס.
[את רוב המידע העובדתי, כמו רישומי לידות ופטירות, כתובות מגורים ומסמכים עסקיים, קיבלתי מארכיון המדינה של ברלין בעזרת צוות הספרייה והארכיון במוזיאון היהודי של ברלין. מעולם לא נתקלתי באדיבות ומקצועיות כזו. המחקר הביוגרפי והחיפוש אחרי מסמכים הוא אופן הנצחה של מה שהיה ואבד, ובמגע עם אנשי המוזיאון חשתי שבברלין יש לו אופי מקודש. אני מודה במיוחד ליורג ואסמר (Jörg Waßmer), ארכיבאי המוזיאון היהודי בברלין.]
ז׳אנט הייתה אישה חסודה וצדקנית. גם היא וגם ז׳אן היו אדוקים ושמרנים. על רקע זה מוזר לגלות שרק כשנה וחצי אחרי הלידה נרשמו כנשואים בעיריית ברלין. אולי התחתנו במסגרת הקהילה היהודית, כדת, גם אם לא ממש כדין, והרישום במסמכי המדינה נדחה משום מה. אבל העובדה הבירוקרטית הזו נשמרה כסוד כמוס, המדובר בחשאי, איום מתמיד על שמה הטוב של המשפחה.
[היו סיבות טובות מאוד לשנאה הזאת. היא התנהגה אליה ואל נכדה בצורה מגעילה במיוחד. אתאר את כל הסיפור מאוחר יותר.]
ללדת לפני החתונה זה דבר מאוד לא מכובד לעשות, והכבוד היה חשוב מאוד לקביעת מעמדך בקהילה. כולם הרי ראו אותך, ברחוב, בבניין, בבית הכנסת. המבט החיצוני, הביקורתי והשופט של השכן, או של קרוב המשפחה, הפרטים והסודות המלוכלכים, קובעים כיצד מעריכים אותנו וכיצד אנחנו מתנהלים.
*
הבן הראשון נקרא יוליוס יעקב היילברון. שמות הם דבר חשוב, איפיון שהורים מעניקים לילדיהם שקובע את זהותם ומשפיע על מסלול חייהם. בחירת שם היא אחת ההחלטות המשמעותיות הראשונות שמקבלים ההורים, והיא חושפת את הטעם והרקע שלהם, הכוונות והתקוות שהם תולים בילדם.
[אני נקראתי אורי בגלל שירה של רחל, ״עקרה״ (״בן לו היה לי״, וכו׳) שהיה להיט גדול בשנים שלפני היוולדי, כאשר הולחן על ידי דרורה חבקין ובוצע על ידי חווה אלברשטיין. צורת הכתיבה המקובלת שלו באנגלית, URI, מובנת על ידי מי שאינו דובר עברית כיוּרִי. זה לא היה חלק מהשיקולים של הורי. לא נורא. משעשע אותי כשקוראים לי כך. היום יש שכותבים את השם OURI, כדי לפתור את הבעיה.]
יוליוס, השם הראשון של הבן הבכור במשפחת היילברון, הוא רומי במקורו, ונפוץ בזכות יוליוס קיסר. הוא היה חלק מהמורשת האירופית, לא הנוצרית, ולכן מקובל מאוד בקרב יהודים גרמנים בתקופה זאת, כהצהרה של רצון שייכות לתרבות האירופית הגרמנית. ז׳אן נתן אותו לבנו כי רצה שיהיה חלק מהחברה הגרמנית הכללית. יעקב, השם השני שניתן לו, היה כשם סבו המנוח, סמל להמשכיות ולמסורת. הזהות של הרך הנולד נועדה להיות כפולה ומשולבת, אבל ברור מי מהן קודמת. השם השני, היהודי, נועד לשימוש פנימי, בתוך הבית והקהילה היהודית. בחוץ היה יוליוס היילברון, גרמני לכל דבר ועניין.
[השם הזה, יוליוס, הוא חלק מתוך הסיפור המשפחתי שלי גם במקרים נוספים, שהחשוב בהם הוא שם משפחתי, יואלי. הזכרתי את האנקדוטה הזו קודם, ועוד אשוב אליה.]
העסק צמח במקביל לגדילת המשפחה. עוד שני בנים, ואז בת אחת שנפטרה בינקותה, ואז עוד שלושה בנים, ואז בן זקונים אחרון, בסך הכל שבעה בנים ובת, שבט אמיתי, משפחה גדולה בקנה מידה עירוני, שהיתה מוכנה להפוך לאימפריה. העסקים היו טובים. מפעל הכובעים ייצר כומתות עבור הצבא הפרוסי, לקוח גדול וחשוב באווירה המיליטריסטית ששררה בקיסרות הגרמנית. המאה ה-19 הסתיימה, המאה ה-20 התחילה, והכל נראה מבטיח. ברלין התפתחה וצמחה עוד, והשכונה הפכה למבוססת יותר.
משפחת היילברון התגוררה בדירה חזיתית גדולה, בניין אחד מפינת הרחוב שמעבר לו שכנו המפעל והחנות המשפחתית. פחות מ-100 מטרים מפרידים בין שני המקומות, צריך לחצות בזהירות את מסילת הטראם ואתה שם.
גם הקהילה היהודית בשכונה התבססה והתעשרה. בשנת 1904, לקראת תפילות ראש השנה, נחנך ברוב הדר בית כנסת גדול ומפואר במרחק 10 דקות הליכה מבית משפחת היילברון. בית הכנסת היה קונסרבטיבי, כלומר התנהל באופן מסורתי מודרני. הותר לגברים ונשים לשבת יחדיו, אבל לא היה בו עוגב כמו בבתי הכנסת הרפורמיים, ומסגרת התפילה נשמרה. זה הפך מייד לאחד ממרכזי חייו של ז׳אן יצחק היילברון. למרות שלא ידע לקרוא עברית נהג להתפלל בו בקביעות. הדרך לבית הכנסת וממנו, במיוחד בשבתות ובימים טובים, והמפגש בבית הכנסת עצמו היו זירה חברתית שוקקת, שאיפשרה לו להתגאות בהישגיו.
[זה בית הכנסת רייקה שטראסה (Rykestrasse Synagogue), והוא עדיין בית הכנסת הגדול בברלין, למרות שכעת הוא מתנהל על פי נוסח אורתודוקסי. כשנחנך היו בו כ-2000 מקומות, סמל לגודלה ולעושרה של הקהילה היהודית בשכונה ובעיר. הכניסה אליו מוגבלת כעת רק לבני קהילה רשומים, הוא מוקף מחסומים ובפתחו עומד שומר חמוש. ניסיתי לבקר בו אבל לא צלחתי את המכשולים.]
בתקופה זו נוצר פירוש חדש לשם המשפחה, ובעקבותיו סמל משפחה. השם היילברון הוסבר כעת כשתי מילים: מעיין גבוה, באר פלאים או מזרקה המרווה את סביבותיה. ציור מזרקה שימש כלוגו של העסק המשפחתי. Die gute Marke, סמל האיכות, מכריזה הכתובת שמעל ציור המזרקה, ומתחתיו, בלטינית, EXCELSIOR, נעלה. דימוי זה, של מעיין פלאים, הופיע גם באקס ליבריס (סמל הספרייה) של יוליוס היילברון, הבן הבכור.
גלויה שנשלחה מהמפעל המשפחתי. הלוגו של העסק עם המזרקה.
[סמלי ספרייה הם מנהג מעניין. הצהרת הבעלות על הספרים אינה רק קניינית. ספרייה של אדם אינה רק רכוש אלא כור מחצבה. ארון הספרים שלך הוא אתה. איני יודע אילו ספרם נכללו בספרייתו של יוליוס. אבל אני משער שתכנון האקס ליבריס הזה, עיצובו, דאגה לייצורו, החתמתו בשימת לב, היו עניין בעל חשיבות עבור יוליוס היילברון, הראשון שזכה בהשכלה ממשפחתו. ועוד דבר: לסימון הספרים הוא משתמש בחותמת שיש. יצירת הדפס באמצעותה זה עניין שדורש מיומנות. אני מעריך את זה.]
כאמור, חותמת שיש שמשה ליצירת הדפסים שהודבקו על ספריו. מי המזרקה נראים כענפים דקיקים, עיגולים קסומים תלויים מהם וביניהם. מתחת מופיע שמו, וברקע הציור חרוט ציטוט מפורסם מתוך הטרגדיה ״פאוסט״ מאת גתה, אחת מהיצירות המכוננות של התרבות הגרמנית. משמעותו פרובוקטיבית. הוא מפקפק בדבקות עיוורת בידע, וקורא לחשיבה ולעיבוד שלו.
והגויל הוא לך המקור הקדוש
שתרצה בו לעד להרוות צמאונך?
רויה לא תהיה מנת חלקך,
אם לא מעמקי נפשך לה תדרש.
[פאוסט, המדען והפילוסוף, מנסה להסביר כאן לואגנר, עוזרו, את הצורך לחוות את החיים במלואם, ולא להסתמך רק על ידע ומסורות קודמות.]1
חותמת השיש שבאמצעותה סימן יוליוס היילברון את ספריו
כך, בזכות עבודה קשה ומעט מזל, ז׳אן יצחק היילברון, היתום מהכפר הנידח, הפך לבעל משפחה גאה, גרמנית למופת ויהודית לגמרי. מזרקת הקסמים הייתה קמע וטוטם, משהו להאמין בו.
[מזרקות הן קסם. הנוזל הזורם בהן הופך לפסל בתנועה. כל רגע בפעולתן האין סופית הוא חד פעמי. והרעש שלהן מרגיע.]
היו גם קשיים, וביניהם טרגדיה אחת. ארתור היילברון, אחד מהילדים הצעירים, נפטר כתוצאה מדלקת התוספתן (אפנדציטיס) בשנת 1907, כשהיה רק בן 19. טיפול ניתוחי היה אז חדשני ונדיר, והאנטיביוטיקה עדיין לא הומצאה. זו בודאי הייתה חוויה נוראית, לראות איך הוא חולה, גוסס ביסורים ומת, בלי יכולת להצילו.
[ארתור היה חבר ״בר-כוכבא״, אגודת מתעמלים יהודים. סיפור האגודה והמעורבות המשפחתית בה יבוא בהמשך. בינתיים אספר שלאחר מותו התפרסם בבטאון האגודה הספד מרגש אודותיו.]
טקסי האבלות וסמליה מסייעים להתמודד עם האובדן. ז׳אן יצחק היילברון הקים אחוזת קבר משפחתית, מקום שמור למנוחת העולמים שלו, של אשתו וילדיו. קברו של ארתור הצעיר חנך אותה. החלקה הייתה בבית הקברות היהודי בוייסנזה, שכונה אחת ושלוש תחנות טראם בהמשך הדרך מפרנצלאואר ברג. זה בית קברות ענקי שהיה אז עדיין חדש למדי. גם בו מתבטאת זהותם המשולבת של היהודים שחיו ונקברו בברלין. חלק גדול מהמצבות מפוסלות ומפוארות, על רובם מופיע כיתוב ראשי בגרמנית, וכיתוב משני, הכולל שם ותאריך עברי בעברית.
באחוזת הקבר, הנמצאת בצד השביל, בחלקה צדדית ורחוקה מהכניסה הראשית, היו תשעה מקומות. לאב המשפחה, ז׳אן יצחק היילברון, נועד המקום המרכזי. המצבות עשויות השיש הופרדו בעמודים מחורצים, שנשאו גג משולש, בדמות מקדש יווני. עליו התנוסס כיתוב בולט, ששני מגיני דוד בצידיו: FAMILIE J. HEILBRUNN. היא הוקפה בעמודי אבן נמוכים ששרשרת מתכת חיברה בינהם. בראש המצבה שמעל מקום קבורתו של הבן נקבע שלט מתכת משושה שנשא את שמו בכתב לטיני מסולסל, ארתור היילברון. מתחתיו, על המצבה עצמה, נכתב בעברית שמו ותוארו, ״הבחור אברהם היילברונן״.
[בחרתי להשתמש בשם היילברון כשם המשפחה כי הוא נראה לי מדויק ונעים יותר להגיה. אני חושב שהתעתיק היילברונן מנסה לחקות את האיות הגרמני.]
אני משער שרכישת החלקה המשפחתית והקמת המצבה הגדולה היו הוצאה כספית משמעותית, שמעידה על יכולותיה הכלכליות של המשפחה. זאת הייתה דרך לעבד את אובדן הבן הצעיר ולהשלים עמו. אנשים מקדישים לעצמם חלקות קבר בעודם בחיים בניסיון לשלוט במוות. ז׳אן יצחק היילברון רצה לדעת שגם לאחר מותו יהיה אב משפחה, מוקף בילדיו. לכן, חנוכת אחוזת הקבר היא לא רק סימן לאבל אלא ביטוי והצהרה של תקווה וציפייה לעתיד. המשפחה האמינה בכוחה להשתקם מטרגדיית מותו המיותר והסתמי של הבן הצעיר ולהמשיך לבנות לעצמה עתיד. בינתיים, ועד שיגיע זמנה של מנוחת העולמים, אבני המצבות השכנות לזו שתחתה נקבר ארתור נותרו ריקות.
יוהן וולפגנג פון גתה, תרגום: ניצה בן-ארי, פאוסט, אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמ׳ 57↩︎
אחוזת הקבר המשפחתי כפי שצולמה על ידי סטודנטים בשנת 2012
מה מבדיל בין הצלחה לכשלון? איזה תפקיד יש למזל או לאקראיות בכך?
הייתה פעם משפחה, ולרגע היה נראה שתהיה עשירה, גדולה ומשגשגת. אבל תוך דור אחד משפחה זו נכחדה ונשכחה, לא משאירה אחריה שום דבר ממשי, פרט לאבני מצבות ואחוזת קבר חרבה. אין אפילו מי שיתאבל על כך. כאילו לא היו.
האם זה היה גורל, או תוצאה של בחירות מוטעות? המאורעות האישיים תמיד כרוכים באירועים ונסיבות היסטוריות, אבל בני משפחת היילברון לא רק נישאו על גלי המאורעות, אלא היו גם שחיינים בעלי יכולת, ובכל זאת נסחפו ואבדו במערבולת. הם יכלו לפעול אחרת. יש להם אחריות. הם לא רק קורבנות.
[אני לא בטוח שעולם הדימויים הימי מתאים לבני המשפחה הזו, שהיו בסך הכל טיפוסים יבשתיים מאוד. אבל גם אני כזה, ובכל זאת חושש לטבוע.]
היילברון הוא שם משפחתה של סבתא-רבתא שלי, אמה של סבתא יודית, אמו של אבי. בעץ המשפחה שלי זה אחד הענפים הרחוקים, עד כדי כך שלא הייתי מודע כלל לקיומו עד לפני שנים ספורות. אבל כאשר נחשפתי לסיפורם מצאתי אותו מעניין ורלוונטי עבורי גם מחוץ להקשר המשפחתי. דרכם חלפה בצמתים היסטוריים מרכזיים והמבט עליהם מאפשר להבין משהו על המציאות המסובכת והמרתקת שבה חיו. איני מקים להם מצבה. זה אינו ספר זכרון. אבל מסתבר שאני האחרון שיכול לספר עליהם.
[איני חייב כלום לבני המשפחה הללו, אפילו לא לזכור אותם.]
*
היילברון הוא שמה של עיר בינונית ויפה, בחלק הדרום מערבי של גרמניה, לא רחוק מצרפת, המפורסמת בתעשיית היין שלה. היא נמצאת בחבל פרנקוניה, איזור שיש לו משמעות גדולה בתולדות היהדות והיהודים. שם נוצרה יהדות אשכנז, ומשם התפזרה והתפשטה באירופה.
[לפני זמן מה הסתבר לי שבתי אינה מבינה את משמעות המושג ״אשכנזים״. היא השתמשה בביטוי לתיאור שכנים שלנו, שהבת שלהם למדה בכיתתה בבית הספר היסודי השכונתי. זה היה מבחינתה תיאור של אופי, ולא של מוצא, סיבה בגללה קול המסיבה הרועש, שהפריע לה להרדם, לא יכול היה להגיע מהם.
הסברנו לה: זה קשור למקום ממנו באה המשפחה, למקור שלה. כל מי שהמשפחה שלו באה מאירופה הוא אשכנזי. היא לא כל כך הבינה, כי המשפחה שלה באה ממקומות שונים באירופה, פולין, רוסיה, אנגליה, גרמניה. כולם אשכנזים? כן, ככה זה. ומי שלא אשכנזי, מזרחי. או אולי הפוך? פה היא ואנחנו התבלבלנו, ובכל מקרה נהיה מאוחר. אטמי אוזניים השקיטו את הרעש, והיא נשלחה למיטה.]
יהודים חיו בעיר הזו בימי הביניים, ונשאו איתם את זכרון מוצאם איתם גם כאשר גורשו ממנה ונדדו למרחקים. בעידן שבו לא היה רישום של שמות משפחה השם השתנה בהתאם למקום ההגירה ואופיה של שרשרת המסירה. כך התגלגל והפך שם עיר המוצא האבודה היילברון לשמות המשפחה הלפרין, אלפרין, גלפרין או הלפר, שמות נפוצים בקרב יהודים שחיו בפולין וברוסיה.
[איני היסטוריון מומחה לגרמניה אלא רק אדם סקרן. לבושתי, אפילו איני יודע גרמנית, ונעזרתי במתרגמים כדי להבין את המקורות. אני תייר ואורח בעולם אותו אני מתאר בפניכם. היאחזות בפרטים ובעובדות עוזרת לי לא ללכת לאיבוד.]
*
גם אבותיה הקדומים של משפחת היילברון נאלצו לעזוב את עיר הולדתם. אבל הם לא נדדו למזרח אירופה אלא נשארו בגרמניה, ועברו רק כ-300 ק״מ צפונה, למדינת הסן (Hessen). שם התיישבו באזור הכפרי שליד העיירה אשווגה (בגרמנית: Eschwege). כיום, עיר קטנה זאת נמצאת ממש במרכזה הגאוגרפי של גרמניה. יש בה צבר מרשים של בתים בעלי שלד עץ חשוף, סגנון בנייה אופייני לימי הביניים בכפרי גרמניה, עובר בה נחל יפה, ויש בה כמה מסעדות שמגישות אופציות טבעוניות. אני יודע את זה כי חשבתי לנסוע לשם וביררתי אם יהיה לי היכן לאכול. המקום מושך בעיקר תיירות פנים, אבל הנחתי שאוכל להסתדר. העיר מוקפת כפרים קטנים, שדות מעובדים ויערות. יכולתי לרוץ ולנוח, לשתות בירה ולכתוב, בלי סיכוי להתקל בשום תייר ישראלי, הכי רחוק מפה.
[לא נסעתי כי אשווגה היא חור, ולהגיע אליה דורש מאמץ, ובגלל שפרצה מלחמה עם איראן. עוד אעשה זאת.]
בשולי העיר יש אנדרטה, ועליה דיוקנו של דוד בן גוריון. תבליט הברונזה מתאר אותו בפרופיל, באופן שמדגיש את אפו הגדול. פיו קפוץ, גביניו מכווצים והוא נראה כועס. לי, שרגיל לדמות בן גוריון אחרת, קשה לזהות אותו. הציטוט הוא מתוך נאום שנשא, מעט אחרי סוף מלחמת העולם השנייה:
מותם של שישה מיליון קורבנות מטיל עלינו את החובה הגדולה ביותר בהיסטוריה שלנו: לא לאפשר שאסון כזה יתרחש שוב. איננו יכולים להחיות את אבותינו ואמותינו, אך חובתנו היא להבטיח שאסון כזה לא יקרה שוב לעולם.
[הוא נשא את הנאום ב-16.10.1946. האנדרטה הוצבה במקום, שמשמש כעת כלשכת המס של עיריית אשווגה, בשנת 2012, ועוצבה ע״י אמנית מקומית. היא כתובה רק גרמנית, וקשורה יותר להיסטוריה של העיר ולא בהכרח לזכר השואה. בתצלום שמצאתי, המתעד את הנאום, וששימש כנראה את הפסלת כמודל, רואים שהמיקרופון אליו דיבר בן גוריון ניצב על שרפרף עץ שמונח על אדן חלון רחב. מישהו מאחור מביט לכיוון השני. זה צילום נטול הוד, והאמנית, שלא חונכה בצל דימויים של בן גוריון, העתיקה ממנו את הפרופיל של האדם, לא של הדמות. השרפרף המצולם אינו מיועד לישיבה. הוא מעין שולחן נייד לדברים קטנים. גם בביתה של סבתא יודית ניצב שרפרף כזה, בצד האמבטיה.]1
בן גוריון נאם בעת שביקר במחנה העקורים שהפעילה באשווגה UNRRA – הסוכנות לסיוע ולשיקום של האומות המאוחדות. [לא להתבלבל עם אונר״א, סוכנות הסעד לפליטים הפלסטיניים, כי הרי אסור להשוות.] מטרתו הייתה לשכנע את ניצולי השואה שנאספו שם, ושהגיעו מכל רחבי אירופה, לפנות לשלטונות הכיבוש האמריקאי בדרישה שיתנו להם להגר לפלסטינה, שם יוכלו להצטרף למאבק להקמת המדינה.
אבל כל זה לא קשור אלי או למשפחתי. תושבי המחנה אליהם פנה בן גוריון היו שארית פליטה, אורחים לרגע שקובצו באשווגה לא כדי להשתקע בה אלא להפך. המחנה היה זמני וקצר מועד.
בני משפחתי היו בני המקום. ההיסטוריה המתועדת שלהם באזור מגיעה עד סביבות שנת 1635, אבל ברור שמתחילה עוד הרבה קודם, אולי מזמן הגירוש מהיילברון שבפרנקוניה במאה ה-13. אני יודע את שמו של האב הקדמון שלי מלפני 11 דורות, אני יודע מי התחתן עם מי ומתי ומי נולד למי, ושכולם חיו בעיירה ובכפרים הקטנים שבסביבותיה.
*
אני יודע את הפרטים הללו לא בזכות עבודת מחקר ארכיוני מסודרת שערכתי, או עץ משפחה עתיק שירשתי, אלא בזכות המהפכה שעבר עולם הגנאלוגיה, חקר היוחסין, בעת האחרונה.
דיגיטציה של ארכיונים ופיתוח כלי חיפוש חדשים מאפשרים מחקר עממי נרחב. מה שהיה פעם עיסוק לבני אליטה שאיפשר לבסס ייחוס לצרכים מעמדיים הפך לתחביב נפוץ. עשרות מיליוני אנשים בעולם, ובעיקר בעולם המערבי, מעורבים בחיפוש ומחקר אחרי שורשיהם באמצעות פלטפורמות שונות, שהעיקריות בהן הן Ancestry.com, MyHeritage, JewishGen ו-FamilySearch. גם מחקר משפחתי גנטי הוא תחום לוהט. שווי השוק של תחום הגנאולוגיה כ-5 מיליארד דולר וקצב הצמיחה שלו 11% בשנה. אותי זה מעניין מספיק כדי שאשלם דמי מנוי מופקעים וזה מה שאיפשר לי להגיע לחלק גדול מהמידע בו אני משתמש כעת.
[בארץ אסורות בדיקות גנטיות לבירור מוצא, שפופולריות מאוד בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה. הן מאפשרות לאתר בני משפחה באמצעות קרבת דם. יש ודאי דרכים לעקוף את האיסור אבל אני מרוצה ממנו. אני מעדיף מסמכים ועדויות, שמעניינים אותי יותר מאשר DNA.]
לידות ופטירות, טקסים דתיים כמו נישואים, גירושים וברית מילה, כל אלה השאירו עקבות במסמכים שונים, שחלק גדול מהם נסרקו ועובדו כך שהמידע שבהם זמין ונגיש. זו רק התחלת הדרך. AI בודאי תוסיף כלי פענוח, ניתוח ועיבוד מידע. אבל אני חושב שכבר כעת ביכולתי להבין את התמונה הכללית של ההיסטוריה המשפחתית.
בני משפחתי חיו במשך דורות רבים באיזור החקלאי והנידח למדי הזה, שלמרות היותו מרכז גיאוגרפי היה תמיד בפריפריה הגרמנית. הם התחתנו עם בני משפחות אחרות מהסביבה, חיו ומתו באותו מקום, והיו חלק מקהילת מיעוט עניה ובזויה, שהתפרנסה בקושי ממלאכות שאיש לא רצה לעשות מלבדם, כמו מסחר בבהמות זקנות או בבגדים בלויים ומשומשים.
מצבם של היהודים שחיו באזורים הכפריים של גרמניה היה במובנים רבים טוב יותר מאשר זה של היהודים שחיו בשכונות היהודים הצפופות ורדופות החולי והעוני שבערים, חשופים להשפלות יום יומיות ולהגבלות. אבל הם היו מנותקים מההזדמנויות הכלכליות שהעיר אפשרה ומקהילה דתית רחבה ומגוונת. אזור אשווגה היה קרתני ופריפריאלי, ויהודי האזור היו כאלה ועוד. העיר הגדולה הקרובה ובירת המחוז והמדינה הייתה קאסל, כ-50 ק״מ מצפון מזרח. שם הייתה קהילה יהודית מבוססת, עם חיים דתיים תוססים ובית כנסת גדול. בכפרים ובעיירות הכל היה בסיסי יותר. שירותי הדת חייבו קשרים בין הקהילות השונות. ללא שוחט מוסמך לא היה בשר כשר, וזה היה עיקר הדאגה. בתי הכנסת היו ברובם קטנים ומאולתרים, תלויים במצב הכלכלי המשתנה של בני הקהילה.
היה שירות דתי אחד שדרש מומחיות רפואית. באוספי הספריה הלאומית שמור ספרון כרוך עור שהיה שייך לקהילה היהודית של האזור. זה פנקס מוהל, שבו תועדו 460 מעשי ברית מילה שנערכו על ידי שלושה מוהלים שונים באזור הכפרי של מדינת הסן, בו נמצאת אשווגה, בין השנים 1809-1900. הצלחתי למצוא שם את תיעוד מילתו של אברהם, אחיו הגדול של אביה של אמה של סבתא יודית, משנת 1844. שם המשפחה כתוב בפנקס כהיילברונער. מוהל בן האזור, ששמו היה העס בן איצק אפטירויד, נדד בין הכפרים השונים והכניס את התינוקות בבריתו של אברהם אבינו. הוא מנה בגאווה כל אחד מהטקסים שערך. אולי הגיע כאשר קראו לו, ואולי ביצע את המצווה כאשר הזדמן למקום. כאשר פרש מתפקידו העביר את הפנקס למוהל שבא אחריו.
[אברהם, אחיו של סבא רבא שלי, מסומן כנימול הקס״ז (167) בפנקס. המוהל בודאי כתב את הרשימות אחרי ביצוע המילה עצמה, כחלק מסיים של הטקס. אותה יד שהסירה את העורלה תיעדה את המעשה. מעניין מה הם הכתמים בעמוד השמאלי, אולי יין ששימש כדי לברך את הרך הנולד או לטשטש אותו? אולי דם? הרישום בפנקס הוא ההכנסה לברית. הוא, ולא המעשה הפיזי, הופך את התינוק לאחד מבני הקהילה. ]2
סבה של סבתי נולד בשנת 1853, ולא הצלחתי למצוא בפנקס את תיעוד ברית המילה שלו. כתב היד של המוהל הוותיק התדרדר בשנים אלה ואולי לא הצלחתי לפענח אותו. מעט אחר כך כבר הוחלף במוהל אחר, בעל יד יציבה וכתב מסולסל.
שמו היה ז׳אן יצחק היילברון. מתן שני שמות, עברי ולועזי, היה דבר מקובל, ושיקף את הזהות הכפולה של יהודי האזור, שלא היו מנותקים מסביבתם הנוצרית אבל גם לא נטמעו בה.
המשפחה גרה בויכמנסהאוזן (Wichmannshausen), כפר הרחוק כ-10 ק״מ מאשווגה. הקהילה היהודית בכפר כללה כ-30 איש, מתוך אוכלוסיה כוללת של כ-700. היהודים דיברו גרמנית, והעברית הייתה עבורם שפת פולחן זרה, חלק מייחודם התרבותי שנשמר בקפדנות. הם היו עדה ומיעוט קטן אבל לא חסר חשיבות, וקרוביהם היו פזורים בכל הכפרים והעיירות באזור.
[היום קוראים לכפר, שהפך מאז לעיירה, סונטרה (Sontra) ויש בה כ-8500 תושבים. זה באמת מקום די נידח, גרמני עד הצוואר. אנקדוטה אפלה קשורה בו: לאחר מלחמת העולם השנייה גר בעיר השופט והנשיא האחרון של בית המשפט העממי הנאצי. המקום היה נידח כל כך עד שהסתתר בגלוי, השתמש בשם בדוי, עם אותם ראשי תיבות של שמו המקורי, וניהל עם אשתו חנות בעיירה. לאחר כמה שנים הסגיר את עצמו לשלטונות, אשר חשפו את זהותו בפומבי. הוא זוכה מההאשמות נגדו והיה חופשי להמשיך בחייו.]
בתקופה זו החל סוף סוף מצבם של יהודי גרמניה להשתפר. חלקם זכו בשיוויון זכויות אזרחי ומצבם הכלכלי הוטב בעקבות הסרת מגבלות העיסוק. אבל ז׳אן היילברון לא נהנה מכך. אביו סוחר הבהמות הזקנות, יעקב יצחק היילברון, מת עוד לפני שז׳אן עלה למצוות.
הנער הצעיר והמוכשר שאף לפרוץ את גבולות הגורל שציפה לו. הוא היה יתום שאינו זכאי לירושה, החי בכפר נידח. למזלו זו הייתה תקופה של שינויים היסטוריים גדולים. באותה שנה, 1866, סופחה נסיכות הסן, ששלטה באזור, לממלכת פרוסיה. ז׳אן החליט לנצל את ההזדמנות. בצעד אמיץ, נחשוני, עזב את משפחתו ואת מולדתו ונסע, לבדו, לברלין הרחוקה, הגדולה והמתפתחת, בירתה של פרוסיה. כנראה שקיווה להפוך לאדם עשיר ומצליח ולייסד משפחה חדשה משל עצמו.
[נער כפרי, עוד לא בן 13, יתום וחסר כל, עוזב את המקום בו חיה משפחתו מאות שנים ויוצא לבדו אל העולם הגדול. זאת דרמה אמיתית. איזה אומץ צריך בשביל זה.]
*
שני אחיו הבוגרים, אחותו ואמו נשארו מאחור. ככה זה בהגירה, צריך לוותר על משהו. האחים המשיכו במסורת המשפחתית, התחתנו עם נשים בנות האזור, ולא נדדו רחוק. כאשר נפטרה האם נטמנה בבית הקברות היהודי הקטן של העיירה אבטרוד (Abterode) בה חי לייזר, הבכור, כ-8 ק״מ ממזרח לאשווגה. בית הקברות עוד שם, מוקף גדר, ליד מגרש המשחקים המטופח של הכפר, השוכן בצל עצים עתיקים. הוא פעל בין השנים 1791-1941, ונקברו בו 494 אנשים מהעיירה ומהכפרים השכנים. זה קצב מיתה ממוצע נינוח, של כשני אנשים בשנה. כמעט כל המצבות עוד עומדות על תילן, צנועות ודומות, מסותתות על פי מודלים שחוזרים על עצמם, כמו בני המקום.
[אחד מבני אחיו של ז׳אן היילברון היגר מאוחר יותר, והתיישב בשיקגו, ארצות הברית. היו לו בנים, נכדים, ונינים. נחמד וחסר משמעות לדעת שיש לי קרובים רחוקים בשיקגו. כנראה שלעולם לא אצור איתם קשר.]
האם סבתא יודית ידעה שאמו של סבה שבה אל עפרה במקום הנידח הזה, הלב הריק של גרמניה? האם אני שייך לשם באופן כלשהו? האם משהו מבית הקברות הזה, מהצד הזה של המשפחה, התגלגל דרכה אלי?
[כך או כך, אני רוצה לבקר שם מתישהו. התמונות שאני משתמש בהן כאן הן לשימוש חופשי, מתוך אתרים המתעדים את בתי הקברות היהודיים בגרמניה. אבל הייתי רוצה לראות את המקום בעצמי. אני אוהב בתי קברות נטושים ושלווים. אפשר להרגיש בהם את מהות מנוחת העולמים.]
בצידה האחורי של מצבת האבן המסותתת, פרי עבודה של בעל מלאכה מומחה, כתוב שמה של המנוחה בגרמנית. כך ראוי. זו לא רק שפת המדינה אלא גם שפת אמה, ושפת אם אמה וכן הלאה, עד לאן שלוקח הזכרון. אבל הצד הראשי, הפונה מזרחה לכיוון ירושלים, כתוב עברית. כוכב דוד מחולק לעלים, שונה מזה המוכר לנו, מסותת בראש המצבה.
פ.נ.
האשה הצנואה מרת
רבקה אשת יעקב
היילברון
אני מנסה להבין כיצד אירעה שגיאת הכתיבה ״צנואה״. [איזו פאדיחה!] כנראה שמזמין העבודה, בנה הבכור של רבקה, לא ידע לקרוא עברית כהלכה. הוא הכיר את שם התואר המחמיא, ״האשה הצנועה״, אבל לא את האיות המדויק שלו. כך התבלבל. עושה המצבות ידע לסתת אותיות עבריות וגרסה של סמלים יהודיים, ויצר את המצבה ע״פ הנוסח שהועבר לו. אני מקווה שבני העיירה לא לעגו יותר מדי לבנה של המנוחה כשהתגלתה הטעות המשעשעת. אולי זה הפך לסיפור מקומי מצחיק, איך לייזר טעה בכתובת המצבה של אמא שלו.
[מוסר השכל: לעשות הגהה, במיוחד למה שיחרט באבן.]
אני בוחר להיות סלחן. השימוש בשפה העברית על המצבה הוא טקסי וסמלי. הוא דומה לרישום בפנקס המוהל. אדם נולד, נימול, מתחתן, מוליד ומת כיהודי, כל השאר זה החיים עצמם. לייזר לא ידע עברית, וכפי הנראה לא היה מלומד גדול, אבל זהותו הייתה יהודית ולכן היה חשוב לו שהשפה העברית תופיע על מצבתה של אמו, אפילו אם לא יוכל לקרוא או להבין בדיוק מה כתוב. מזכרת נצח.
(התמונה מארכיון בית לוחמי הגטאות. מס׳ מחשב 15143). ↩︎
פנקס מוהל של ר' דוד כהן (כ"ץ) (David Kohn) מאשוויגע (Eschwege), אוסף הספריה הלאומית, מ״מ 990047792300205171. בצילום מוצג עמוד 16↩︎
שלושה בנים איבדה משפחת היילברון במלחמה הגדולה, הרחוקה והנשכחת. יוליוס, ששמו העברי היה יעקב, אריך, ששמו היה גם אליעזר, ואלכס, שנקרא בעברית אלכסנדר. הראשון נהרג בבלגיה, בשנת 1914, בזמן מהלכי הפתיחה של המלחמה, השני כעשרה חודשים אחר כך בפולין, והשלישי בשדות הקטל בפלנדריה בשנת 1917. אין להם קברים אחרים. גופותיהם נותרו בשדות הקרב, ואין לדעת מה עלה בגורלן. אולי נאספו לקברי אחים, אולי נרקבו עד שלא נותר מהם זכר. לוח מתכת אכול תחמוצת נושא את שמותיהם, מילים עבריות בודדות הבולטות בתוך כיתוב גרמני. תאריכי מותם העבריים כתובים גם הם בתעתיק לגרמנית. ״לזכרון עולמים״, מצהירה הכתובת בראש המצבה, ״לשלושת בנינו שנפלו במלחמת העולם״.
כשני מליון חיילים גרמנים מתו במלחמה. מתוכם למעלה מ-12,000 היו יהודים, שיעור דומה לחלקם באוכלוסיה הכללית, פחות מאחוז, מיעוט קטן באופן יחסי אבל גדול אבסולוטית. בברלין התגוררו באותה עת למעלה מ-150,000 יהודים. משפחות רבות איבדו בנים שנפלו למען גרמניה, אבל טרגדיה כזו, אובדן של שלושה בנים, הייתה וודאי נדירה.
המצבה ניצבת בבית הקברות היהודי בוייסנזה שבברלין, בצד חלקת הקבר המשפחתית. כ-115,000 איש קבורים בבית הקברות הענקי. בחלקות המרכזיות, שמקום בהם היה יקר, יש היכלי זכרון מפוארים. אחוזת הקבר של משפחת היילברון נמצאת בחלקה צדדית, במרחק הליכה רב משער הכניסה המפואר. השביל שעובר לידה אינו מטופח, וצמחייה עבותה מכסה ומשתרגת על המצבות, שרובן פשוטות יחסית, עשויות בטון ולא שיש.
בחלקת הקבר של משפחת היילברון תשעה מקומות. הראשון שנקבר בה, בשנת 1907, היה רק בן 19, ומת כתוצאה מדלקת תוספתן. הוא היה האדם ה-32,383 מבין הנקברים. בראש המצבה שמעל מקום קבורתו נקבע שלט מתכת משושה שנשא את שמו בכתב לטיני מסולסל, ארתור היילברון. מתחתיו, על המצבה עצמה, נכתב בעברית שמו ותוארו, ״הבחור אברהם היילברונן״. זה כנראה היה האיות העברי של השם, אבל אני בוחר לא להשתמש בו, כי הוא היה בעל משמעות סמלית והצהרתית, בדיוק כמו השם העברי. המשפחה וחבריה קראו לעצמם בשמם הלועזי. זהותם היהודית התבטאה בשם העברי, באותיות העבריות, שפה אותה לא ידעו, שהופיעו על המצבות, ובימי הזיכרון למותם, שצוינו לפי התאריך העברי. כך היו גם גרמנים וגם יהודים, זהות משולבת שאין סתירה בין מרכיביה.
שמונת המקומות הנותרים המתינו לבני המשפחה האחרים, זוג הורים, חמישה אחים ואחות בודדה לאב המשפחה, ז׳אן יצחק היילברון, נועד המקום המרכזי. המצבות הופרדו בעמודים מחורצים, שנשאו גג משולש, בדמות מקדש יווני. עליו התנוסס כיתוב בולט, ששני מגיני דוד בצידיו: FAMILIE J. HEILBRUNN.
אני משער שרכישת החלקה המשפחתית והקמת המצבה הגדולה היו חלק מהאבל על אובדן הבן הצעיר. אנשים מקדישים לעצמם חלקות קבר בעודם בחיים בניסיון לשלוט במוות. ז׳אן היילברון רצה לדעת שגם לאחר מותו יהיה אב משפחה, מוקף בילדיו. אחוזת הקבר היא ביטוי והצהרה של תקווה וציפייה לעתיד של משפחה שהאמינה בכוחה להשתקם מטרגדיית אובדן הבן הצעיר ולבנות לעצמה עתיד. בינתיים, עד שיגיע זמנה של מנוחת העולמים, אבני המצבות היו ריקות.
מלחמת העולם הראשונה פגעה בתוכנית הזו. המצבה לזכר שלושת בניו שנפלו בה ולא זכו להיקבר במקומם המיועד נוספה בעקבות כך, צמודה אבל נבדלת משורת המצבות המשפחתיות, מפרה את הסימטריה של מבנה הקבר.
בן נוסף, פליקס, היה אחד מברי המזל ששרדו את המלחמה. הוא מי שהיה אמור להיות הממשיך בניהול העסק המשפחתי, מפעל וחנות לכובעי לבד. אבל מזלו לא הספיק. בשנת 1924 מת מסרטן מוח, ונקבר באחד המקומות הפנויים. הוא המת ה-67,906 שנטמן בבית הקברות. אם המשפחה, ג׳אנט גערטל, מתה בשנת 1930, וז׳אן יצחק כמה שנים אחריה, ב-1935, המת ה-92,344 שנטמן בבית הקברות. שניהם נקברו במקומות שהכינו לעצמם מראש, במרכז אחוזת הקבר, בין שני ילדיהם ולצד מציבת הזכרון לשלושה שאבדו בקרב.
עליית הנאצים לשלטון ומלחמת העולם השניה חיסלו את שאריות התקווה המשפחתית. מפעל הכובעים פשט את הרגל והוחרם על ידי הנאצים. הבת היחידה במשפחה, חנה הדוויג, סבתא רבתא שלי, נרצחה באושוויץ. אח נוסף ברח לאיטליה. בברלין נותר בן משפחה אחרון. הוא שרד את השואה בגלל שהיה נשוי לאישה ממוצא נוצרי. הנאצים ביטלו את המרת הדת שעברה, אבל כיבדו את תלותו בה. כך ניצל. הם המשיכו לחיות בעיר ובשכונה גם אחרי המלחמה, כחלק מהקהילה היהודית הקטנה והמזדקנת ששרדה במזרח ברלין. הוא הפך לתומך נלהב של המשטר הקומוניסטי החדש.
אישתו, גרטרוד אליזה, שחזרה ליהדות אחרי סוף המלחמה, נפטרה בגיל 80, בשנת 1970. היא הייתה הנקברת ה-114,354 בבית הקברות, שהיה אז היה שריד של קהילה שכמעט חדלה למעשה להתקיים. גאורג, הנצר האחרון למשפחת היילברון, מת פחות משנה אחריה. 38 נקברים מפרידים בינהם. הוא נטמן בהמשך השורה.
איני יודע כיצד ומדוע, אבל בשנת 1976 נקברה בחלקה המשפחתית אישה חסרת קשר משפחתי ברור למשפחת היילברון, בשם הדוויג נואק (לבית פלקנשטיין). היא האחרונה שנטמנה שם ובין האחרונות שנקברו בכלל בבית הקברות, מספר 114,587. מקומה הוא אחרון בשורה, צמודה למצבת הזיכרון. המצבה שמעל לקברה שונה בעיצובה מזו של שאר המצבות. אני משער שלא היה מי שידאג לכך, ושקבורתה במתחם המשפחתי שסיים את תפקידו היתה מעשה צדקה. בצד השני של אחוזת הקבר נותרו שני מקומות ריקים. הקבר המשפחתי חדל להיות מקום קבורה פעיל והפך לאתר הנצחה דומם למשפחה שהייתה לרגע קצר בעלת עתיד מבטיח, וכעת נעלמה לגמרי.
צילום משנת 2012 שנעשה לצורכי תיעוד מראה כיצד נראתה אז אחוזת הקבר. קיסוס משתרג על אבני הקבר, על מצבות הבטון ועל העץ שמאחור. אבני בטון מלבניות ניצבות בחזית, יוצרות מעין שלד נטול חן של גדר. אותיות שם המשפחה דהו, אבל עדיין ניתנות לקריאה. שני מגני הדוד מצדדיו ברורים מאוד. מציבת הבנים שאבדו במלחמה חוסה בצל העצים, צדדית אבל חשובה. בלי האובדן הזה קשה להבין את הסיפור המשפחתי.
זו אחוזת קבר מכוערת מאוד, נטולת חן וחסרת פרופורציות. זווית המשולש שבראשה קהה מדי, קיר המצבות ארוך מדי ונטול תמוכות. התכנון והביצוע רשלניים. אבל היא של המשפחה שלי, ולכן אני סלחן. צר לי שאבי, שידע על קיומה, לא מצא אותה בזמן שחיפש אחריה בבית הקברות הגדול. הוא בודאי היה מתגאה בה ולכן, לזכרו, גם אני בוחר לעשות כך. יש לכך גם סיבות קרתניות. ברלין היא עיר יקרה ונחשקת, ופיסת הנדל״ן המשובחת הזו קשורה אלי, ולכן אני קשור אליה. זו הוכחה פיזית לשורשים הגרמניים של משפחתי ושלי, אליבי בפני מי שיעז לערער על חלק זה בזהותי.
זה התיעוד האחרון שנמצא בידי של אחוזת הקבר במצבה השלם. עשר שנים אחר כך סערה הפילה את העץ שמאחור. כשנפל מוטט את שורת המצבות. כשלי התכנון והביצוע התגלו, והכל קרס ונחרב. עיגוני הברזל החלשים מדי נשלפו ממקומם, חלקי הבטון נפרדו. השרידים עדיין מוטלים שם, כשפני המצבות פונים אל הקרקע. אולי ניתן להרים אותם, לשחזר ולשקם את הבטון שנשבר, אבל זאת מלאכת רסטורציה יקרה שאין מי שיקח על עצמו. המצבה היחידה שנותרה ניצבת היא לזכר הבנים שמקום מנוחתם לא נודע. שם המשפחה שנעלם, שחלומותיו התנפצו, לא מופיע עליה.
גם מצבה זו הולכת ומתפוררת. קורת הצד שתמכה בגג המשולש נפלה עליה ושברה חלק ממסגרת הבטון. שלט המתכת כמעט והתנתק ממנה. חילצתי אדמה שהצטברה בינו לבין משטח הבטון בתקווה להשהות עוד קצת את נפילתו. אולי אנסה לשפץ רק אותו, לדאוג לכך שבכל זאת ישאר משהו.
