פרנצלאואר ברג של ימינו עשירה ושבעה, מקום טוב לגדל בו ילדים. יש אנשים שהכרתי פעם בתל-אביב שגרים בשכונה הזו עכשיו, משפחות שהיו ישראליות ועכשיו הן מקומיות. זאת אופציה לא רעה לבעלי אמצעים שהחליטו לעזוב את ישראל השוקעת ולהשתקע במקום עם עתיד. ברלין יודעת לקבל מהגרים וליהודים יש בה מעמד מיוחד, פריווילגיה סמויה. [זו פריבילגיה מוצדקת. האשמה הגרמנית מעניקה לי זכויות יתר, כפי שהאשמה הישראלית מביאה איתה חובה מוסרית לכפרה. עמדת הקורבן דבקה בי בלי שאבחר בה, כמו עמדת המקרבן.]
השכונה נפגעה מעט יחסית במהלך מלחמת העולם השניה, ורוב הבניינים שנבנו בסוף המאה ה-19 שרדו. יפה לראות איך עקרונות התכנון שלהם ושל המרחב הציבורי הוכיחו את עצמם ויצרו מקום נוח לחיים עירוניים גם בימינו. [עירוב שימושים, תחבורה ציבורית טובה, הליכתיות, בנייה מרקמית, פארקים וגינות. אין טריקים נסתרים.] גאורג היילברון היה שייך לדור האחרון שהכיר אותה כשכונה בורגנית תוססת ויצרנית, שבה חיה קהילה יהודית גדולה ומבוססת. לאחר כיבוש וחלוקת גרמניה, כשהיה במזרח ברלין, רובע פרנצלאואר ברג היה החלק הפרוע, המחוספס והמעניין ביותר, מרכז של תרבות שוליים שהתנגדה למדינת השטאזי.
גם לאחר האיחוד זה היה כך. המחירים הזולים והאווירה המשוחררת משכו אל השכונה צעירים הרפתקנים מהמערב. נוצר בה מפגש מפרה בין אנשים יצירתיים שהתבגרו בתרבויות שונות, אבל חלקו שורש משותף. התסיסה התרבותית הזו השפיעה על ברלין כולה, אבל הייתה קצרת מועד.
שנים ספורות אחרי האיחוד השכונה עברה ג׳נטריפיקציה מהירה ומלאה. היא ידועה בזה, ומשמשת כדוגמא בכל דיון על המושג. הבניינים הישנים שופצו וחלק גדול מהם נצבעו צבעי פסטל. המחירים הזולים קפצו, ועשירים החליפו את האמנים. בתהליך מתגלגל וצפוי משפחות אמידות ועובדי חברות טכנולוגיה החליפו את מי שגרו בשכונה אחרי נפילת החומה, שהחליפו את מי שחיו בה כשהייתה חלק ממזרח ברלין. זה עדיין מקום מגניב לחיות בו, אבל יקר, וכנראה גם הרבה פחות מעניין משהיה.
[אני מכיר ג׳נטריפיקציה. חויתי את התהליך בפלורנטין, שכונת מגוריי בתל אביב. ראיתי מקום עני, זול ומעניין הופך ליקר ומשעמם. אבל זה לא רק זה. ג׳נטריפיקציה מרוקנת מקום מזהות ומשמעות, וגוזלת ממנו את נשמתו. הישראלים שמסתובבים ברחובות השכונה הברלינאית, כולל כמובן אותי, אינם ממשיכי דרכם של בני משפחת היילברון ולא מכירים אפילו את עולמם, שנעלם ללא שוב. בברלין נפגשתי עם חבר וקולגה של אמי, איש תיאטרון ורדיו שגדל בשכונה כשהייתה חלק ממזרח ברלין, ושעדיין חי בה, מרחק דקות מבית משפחת היילברון. הוא סיפר כיצד, אחרי האיחוד, הכסף המערב גרמני החריב תרבות שלמה תוך שנים ספורות. גם בעולם המזרח גרמני היו דברים יפים שנעלמו.]
כל הכתובות בהם חיה ועבדה משפחתי מרוכזים בחלק אחד של השכונה, קרוב לפארק הגדול שבגבולה המזרחי, סביב פינת הופלנדשטראסה וגרייפסוולדר שטראסה (Greifswalder Straße). במרחק הליכה קצרה של מספר דקות נמצאים בית המשפחה, המפעל, הבית בו חיו גאורג ולמקה כאשר נודו מהמשפחה, הבית בו חי ומת פליקס, המשרד של יוליוס, ביתם של יוג׳יניה וסאלי. כל הבתים, פרט לאחרון, עדיין ניצבים שם. [הבניין שבו חיו סאלי ויוג׳יניה נהרס במלחמת העולם השניה ובמקומו ניצבת כעת גינה ציבורית קטנה.] אבל אלו כתובות בלבד. אין להן משמעות עמוקה בעיני. ביקור בשכונה וצעידה בינהן לא הרגישה כמו חזרה הביתה. הייתי תייר, והתגעגעתי למשפחה שלי ולתל אביב, העיר שאני מכיר ואוהב, למרות תחושת הזרות המתעצמת.
[תל אביב בזמן המלחמה היא מקסם שווא של נורמליות בשולי טרגדיה בלתי נתפסת. הרחוב אלים ולאומני. אני חושש שכך יהיה מעכשיו ושכבר לא אוכל למצוא את עצמי בתוך המרחב והתרבות הישראלית. זאת הכרה קשה, כי אני טיפוס מאוד מקומי ופרובינציאלי. איני רוצה בית אחר אלא מתגעגע לזה שכבר נחרב. מאחר שבכל מעבר למקום אחר אחוש זר אני חושש שהמלחמה חיסלה את היכולת שלי להרגיש בטוח במקומי.]
עד לפני זמן לא רב לא ידעתי שברלין הייתה חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי. סבתא יודית הרי לא סיפרה לנו על משפחת היילברון. אני תוהה למה. אולי לא רצתה לעורר את השדים מרבצם וכנראה לא היה איכפת לה שיישכחו. גם אני עדיין איני בטוח עד כמה סיפורם רלוונטי לחיי. [אבל אני מרגיש שכן. אני יכול להזדהות עם כאבם. השאלות שבהם התלבטו דומות לאלו שמטרידות אותי.]
*
היחיד מדור הנכדים של ז׳אן וז׳אנט שנשא את שם המשפחה היה ארתור היילברון, אטה, בנו של יוליוס שנולד אחרי מותו. אבל סבתו הצדקנית דאגה לכך שלא יהיה באמת חלק מהמשפחה. זה ודאי היה מעליב מאוד לו ולאמו, האלמנה הדחויה. אטה מצא לעצמו משפחה וזהות בתנועת הנוער אליה הצטרף כילד, שהפכה למרכז חייו.
כאשר הקליט את זכרונותיו, מעט לפני שמת מסרטן בגיל 71, תיאר מפגש עם קוראת בכף יד. היא:
… קבעה, שהשיא, שיא ההתפתחותי שלי היה בגיל 16: כלומר מאז קיים תהליך של ירידה.
… השיא היה בהיותי מדריך קבוצת ילדים, שהיו אז בשנה-שנתיים צעירים ממני.
[אטה הקליט זכרונות אלה לטייפ, לבדו, מבקש להשאיר דברי פרידה למשפחתו. רעיה מירון, בתו, חלקה עמי בנדיבות את תמלול ההקלטות.]
אטה היה חניך, מדריך, וחבר הנהגת תנועת ״הבונים״ בגרמניה, בשנים הקריטיות 1933-1938. זו הייתה תנועה ציונית-סוציאליסטית שהכשירה וארגנה נוער לעלייה לארץ. שם פגש את הלדה, בת זוגו שהפכה אחר כך לאשתו, ושם נקבעו מסלול חייו והעקרונות שליוו אותו במהלכם. [נערים בני 16, כמו אטה, הכשירו נערים בני 14 לקראת הגירה למקום רחוק ומוזר, מחנכים אותם לשרוף את הגשרים לעבר ולהפוך לאנשים חדשים, לפועלים וחקלאים. זה טירוף.]
הוא היה מוכשר ומעמיק, צנוע ואוהב אדם. היה בו גם צד פרוע ורודף צדק. פעם, כאשר כבר היה חבר קיבוץ ותיק, עובד ממשלה ואב לילדים, קיבל משוטר תנועה קנס של 25 לירות שחשב שאינו מוצדק. הוא בחר להיכנס לכלא לחמישה ימים כחלופה לתשלום. כך תיאר את החוויה במכתב לחברו הטוב:
… לקחתי כמה ימי-חופש מהמשרד ונכנסתי לכלא פתח-תקוה. מחרתיים אצא מכאן, קצת מאוכזב, כי קיוויתי שאגיע לבית-סוהר ממש ברמלה או בתל-מונד. היושבים אתי כולם פחות או יותר harmless פרט לתימני אחד, מהשיכון קרוב למשקנו, החשוד ברצח. היתר הם מסתנן קטן ונחמד בן 13, שעבר את הקווים והוחזר, יהודים שלא שילמו ״מזונות״, בחור שהסתבך בקטטה, זקן ששבר ריהוט בלישכת הסעד ועוד פלמחניק לשעבר שכנראה סובל מהפרעות פסיכיות וממשיך במסורת של סחיבת דברי-מזון בלתי-חיוניים. התפתח משהו דומה ליחסי-חברות בינינו, יש דאגה הדדית, שומרים על הניקיון ובעזרת ספרים שהבאתי ועיתונות שנכנסת יום-יום נוצרה כעין ״אווירה תרבותית״, מגלגלים שיחה על ״אלוהים והעולם״, אפילו שיחקנו במשחקי-חברה. לשוטרים אני עוזר בתשבצים, להנאתם הרבה, ולאחד נתתי המלצה לקבלת הלוואה לשיכון ממשרד העבודה.1
[המכתב כפי הנראה מ-4.3.1957. לאחר מותו של אטה חברו הטוב נחמיה גינזבורג, שהיה אחד ממנהיגי הקיבוץ, יזם הוצאת ספר שכלל חליפת מכתבים בין אטה ובין חבר אחר שלו, שהיה מזרחן ודיפלומט. כל ציטוטי המכתבים הבאים הם מספר זה.]
אטה מתאר את מוכי הגורל איתם חלק את תאו בשילוב של חיבה וזרות. אבל הוא אינו מתנשא עליהם וזה גורם לי לחבב אותו. כך הוא מספר, בהמשך המכתב, על שאירע אחרי השחרור מהמאסר:
היום יצאתי וקיבלתי על עצמי כל מיני טיפולים למען אסיריי: דאגה לעורך-דין בשביל הרוצח, דמי-ערבות למתקוטט, פנייה לקצינת מבחן לפסיכי. הסיכום הוא כמעט חיובי, בכל אופן איני מצטער שעברתי את הניסיון; כפי שהתבטא אחד היושבים שם: אדם שלא היה פעם כאן, זה גבר בלי אבר.
נהניתי ממשפחתי, שקיבלה אותי ברוח טובה: מעל הכניסה לחדר התנוסס הסיסמה המתאימה ׳ברוך מתיר אסירים׳. בפנים חיכתה לי עוגה וסיגריות ״Craven A״, ובפרט האשה קיבלה אותי בלבביות עד כדי כך גדולה (אעפ״י שאין לי בדרך כלל טענות), שהתחלתי לשקול, אם לא כדאי יהיה ללכת עוד פעם לבית-הסוהר. [Craven A היא סיגריה בריטית משובחת, באריזה אדומה מזוהה, סמל לאיכות ולמותרות. אני מתגעגע לפעמים לעישון, אבל שמח מאוד שנגמלתי.]
תגובת הקהל שלנו – תערובת של לגלוג והערצה. ועדת התרבות שוקלת אם לבקש ממני סקירה על חיי אסיר במדינת ישראל ביומן החי.2
לאטה והילדה היילברון נולדו שלושה ילדים. אורי היה הבכור, רעיה האמצעית ויעקב, שכולם קראו לו יענקי, הצעיר. יענקי נקרא על שם חברו הטוב של אטה, וכשמו העברי של אביו, יוליוס. באותה תקופה גם שונה שם המשפחה ועוברת. אורי, הבכור, כפה זאת על אביו. כנראה שנמאס לו מהשם הארוך, הזר, הייקי. הוא בחר בשם מירון, שמשמעותו דומה, אבל נשמע מקומי ועברי.
משפחת מירון חיה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, שנוסד כתוצאה מהפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית בשנת 1952. הם עברו אליו מכפר סאלד שבעמק החולה שהיו בין מייסדיו. הם היו משפחה אוהבת וקרובה ככל שניתן היה במסגרת הקיבוצית. אטה היתום הצליח להיות אב אוהב לילדיו.
המשבר הגדול בחייו אירע בשנת 1967, ביום בו הסתיימה מלחמת ששת הימים. כך תיאר זאת במכתב ליעקב חברו:
את הבשורה הרעה הביא לי ביום א׳ 11.6 בבוקר חנן פיינברג, המזכיר. [המכתב מה-28.6.67. במכתב מצויין תאריך ההודעה כ-10.6. אולי זו שגיאת העתקה, ואולי אטה התבלבל. איזה סיפור עצוב.] שום פרטים לא נודעו באותו יום, פרט למקום הקבורה: בארי. כל אותם הימים, מאז ידענו על הניצחון, לא הייתי שקט, לא יכולתי לשמוח. חיכיתי להודעה זו, כאילו ידעתי שאין מנוס ממנה, הייתי נורא שקט. הלכתי להלדה, שעוד שכבה אחרי עבודת לילה ואמרתי לה: יענקי לא יחזור. אלה היו רגעים נוראיים. היא זעקה במשך רגעים רק את המילה האחת: לא – והדאגה לה החזיקה אותי. רעיה הובאה באותו יום. אורי הגיע למחרת משארם-אל-שייח׳. רק אז נרגענו קצת. כושר הרציונליזציה, בה תורגלנו כל החיים, פועל גם במצב כזה. אתה רואה את עצמך עוקב אחרי התנהגותך, אתה שם לב, שפעילות שלפוחית השתן מוגברת מן הרגיל ומחליט לשתות הרבה. אינך מקבל את כדורי-ההרגעה, כי אתה רוצה לשלוט בעצמך, אתה צריך לעזור לאשה ולילדים. אין ספונטניות, אתה אבן. רק מאוחר יותר תבואנה הדמעות ואתה אפילו נותן להן לזלוג, כי אתה יודע שזו דרך להשתחרר מהמועקה.3
[ינקי, שאטה כותב את שמו במכתב זה כיענקי, נקבר תחילה בקבר זמני בבית הקברות הארעי שליד קיבוץ בארי. רק לאחר כשנה הועבר לקבורת קבע בגבעת חיים איחוד, קיבוצו.]
ינקי היה בן 20 כשנהרג, צעיר יפה תואר ואהוב. חילופי המכתבים בינו לבין יעקב חברו הם הדרך היחידה של אטה לבטא את המועקה שהוא חש. כך הוא מתאר זאת, שלוש שנים לאחר הטרגדיה:
יש דבר נורא: איננו מזכירים את שמו. יום-יום אני הולך אל הקבר, ככל האפשר יחד עם הלדה (לפעמים אינה חוזרת, או מאוחר מדי בערב). אנחנו אומרים: ״עכשיו נלך״ – לא לאן, אל מי. הולכים ושותקים. מטפלים בצמחים, מחליפים פרחים, עומדים, מסתכלים, מחרישים, חוזרים. בלי אף מלה על הבן, על ינקי. יושבים עם שני הילדים, מדברים על הכול, שותקים על ינקי.
השתיקה מחניקה אותי. אך אני יודע, שלו הייתי מדבר, הייתי בוכה. אינני יודע איך הלדה מרגישה בדממה איומה זו. יש רגעים שאנו מרגישים, חשים את התרגשות הזולת ואז נסתכל לצדדים, נקום, נלך לחדר הסמוך, כדי לא להביא להתייפחות קולית. שלוש שנים, עדיין אני סופר את הימים, איננו מדברים, לא מבטאים את השם המפורש. לא מעלים זיכרונות, חוויות שהיו, תכניות שאבדו, שותקים, מחניקים.
רציתי לדבר אתם, בכל זאת, דווקא בימים אלה, להגיד: נפסיק להחריש, נתחיל לדבר על ינקי, כי הרי כל הזמן אנחנו חושבים עליו – ולא יכולתי, פחדתי מעצמי, חששתי להדהים אותם.
אולי כיוון שכך אנו נוהגים, אינני משתחרר מהמועקה אף במעט. שוב ושוב אני רואה את שיירת הזחל״מים בכביש לאל-ג׳יראדי: הלילה שם בטיהור, הכניסה לאל-עריש, הנסיעה החפוזה בסימטאות, הכביש הראשי, שם זה קרה. הוא עובר ממקומו אל הצד השני, כי משם אפשר יותר טוב לצפות את האש, הוא מתרומם. אני שונא גבורתו.
אפסיק. בכל רגע עלול להיכנס מישהו. אינני רוצה שיראו אותי כך. מוכרח הייתי להתפרק קצת. מכתבך נתן לי עילה. רק לכתוב מדי פעם אפשר.4
[המכתב מה-8.6.1970. בספר שם המקום מופיע כאל-גורדוד, אך זו טעות.]
האם הגורל של יוליוס יעקב היילברון התגלגל לינקי מירון? מהיכן נבעה ההחלטה האמיצה, לעבור לספסל החשוף לאש בתא הלוחמים של הזחל״ם? האם זה בגלל שהיה קצין צעיר ולא מנוסה דיו שרצה להיות דוגמא לפקודיו? [כך משערת רעיה מירון.] האם אלו הערכים שספג, האם הם נובעים מאותו מקור שהניע את יוליוס להיות גאה, וחזק, וצייתן? או שאולי הכל מקרי?
[אני זוכר שאחד היה חייל גרמני, תוצר של מערכת החינוך הפרוסית, שהיה חלק מהצד שהפסיד במלחמה עולמית, והשני קיבוצניק שמותו היה טרגדיה פרטית בתוך גל של אופוריה על הניצחון הגדול. איני מאמין בגורל מיסטי. גברים לוחמים מתים במלחמות. זה תמיד עצוב, זה קורע את משפחותיהם, וזה כמעט תמיד מיותר.]
ראשית הספר הזה ארעה כאשר רעיה מירון, ביתו של אטה ואחותו של ינקי, פנתה אלי לאחר שפירסמתי משהו על יוליוס היילברון. בעקבות השיחה איתה הבנתי שאני רוצה לכתוב את סיפורה של משפחת היילברון. חותמת האקס ליבריס של יוליוס היילברון, סבה, המוצגת בספר זה, שמורה אצלה. על קיר הסלון בביתה תלוי גם רישום שלו, שנעשה בזמן שהיה חייל. רעיה חדה וחכמה, ו
עדיין גרה בגבעת חיים איחוד, שהיום הוא קיבוץ מופרט, מעין מושבה כפרית עם עבר מוזר והווה נוח. גם אורי אחיה גר שם עם משפחתו, גם ביתה וילדיה, שבט שלם.
אנחנו קרובי משפחה רחוקים מאוד, ובכל זאת חולקים איזה שורש משותף. [רעיה היא בתו של האחיין של סבתא רבתא שלי. שם המשפחה מירון משמר, באופן מסוים, את מעיין המרפא, פירוש שמה של משפחת היילברון מברלין.] אנחנו חולקים גם מציאות עכשווית קשה, ייאוש עמוק מההווה ופחד גדול מהעתיד.
מטרת הספר הזה אינה להיות מזכרת משפחתית. ניסיתי למצוא בעבר רמזים לתשובות על שאלות שאיני מצליח למצוא להן פתרון. ניסיתי לקשר בין הסיפור הפרטי שלי לזה שלנו, של הורינו וסבינו, למאורעות הגדולים, לתהליכים ההיסטוריים. זה קשר חמקמק ולא תמיד מובן מאליו. העבר וההווה הם תוצר של אקראיות ושל בחירות פשוטות בעיתוי מסויים: כן או לא לעשות דבר מה. משפחותינו הורישו לנו רכוש, מעמד ותרבות, וגם חובות, תסביכי נחיתות ומנהגים משונים. אלו רבדים סמויים, מודחקים ונעלמים בסיפור שלנו, בסיפור שלי. מעניין לי להכיר אותם יותר, כי זה עוזר לי להכיר את עצמי.
[היה כיף לתת עותקים לרעיה ולבני משפחתה, לבניה של רות, לגדי דודי, בנה של סבתא יודית ולאחותי. כל אלה הם צאצאי משפחת היילברון, נושאים מטען גנטי הממשיך אותם. הספר הזה הוא עדות חומרית לכך. כעת סיפור המשפחה יתפוס מקום על מדפים שונים, יצבור שם אבק, יתגלגל הלאה. בכל זאת נותר זכר.]
*
גאורג היילברון לא היה האחרון שנקבר באחוזת הקבר המשפחתית. כמעט חמש שנים אחרי שהוא נטמן בה, באביב 1976, נקברה בחלקה המשפחתית אישה שלא קשורה אליה בקשר דם או נישואים. שמה הדוויג נואק, מבית פאלקשטיין (Hedwig Noack Falkstein). בית הקברות לא היה פעיל במיוחד באותו הזמן. הקהילה היהודית במזרח ברלין הזדקנה והצטמצמה. בן דודה של הנקברת, שאר הבשר היחיד שלה, הוא שתיאם את הקבורה. זה קצת מוזר אבל בטח קיים לכך הסבר כלשהו.
[יש לי השערה, כיוון שיכולתי להמשיך ולחקור: בן הדוד הזה היה נוצרי פרוטסטנטי, ושם הנעורים פאלקשטיין יכול להעיד על כך שהנקברת הייתה גיורת. האם היא ובן זוגה היו זוג מעורב, כמו למקה וגאורג?
אני מוותר על הבירור הזה, כרגע. סיפורים כאלה הם כמו קצוות של חוטים שאפשר לבחור למשוך בהם. אני מעדיף שלא, משאיר עוד לאחר כך ולא שואף לדעת הכל. חלק גדול מהסודות האפלים וההצלחות הגדולות ישכח. טוב שכך.]
גם לאחר קבורתה של אותה זרה מסתורית נותרו באחוזת הקבר שני מקומות פנויים. אבי, שבת זוגו האחרונה הייתה מזרח גרמניה במוצאה, ידע מסבתא יודית על קיומה של אחוזת הקבר, אבל לא את מיקומה המדוייק. הוא תמיד טען לחוש התמצאות ובילוש יוצאי דופן, אבל כאשר ביקרו יחדיו בבית הקברות הענקי לא הצליח למצוא אותה. [אני חושב שהיה שמח לשמוע את הסיפור על בני משפחתו, ובטוח שהיו לו דעות נחרצות עליהם, שלא היה מהסס להביע. אני מתגעגע אליו. ארורים העישון וסרטן הריאות.]
מאז מותו נערך מיפוי של המצבות השונות, כך שכדי למצוא את אחוזת הקבר האבודה הספיקה פנייה למשרדי בית הקברות. הם שלחו לי מייל שכלל את מפה של מיקום החלקה המדויק, מוקף בעט כחול. [אחוזת הקבר נמצאת, כאמור, בפינה הדרומית של חלקה A6. תקפצו לבקר אם אתם בסביבה.] בצד זאת בישרו בצער כי בשנת 2022, במהלך סופה חורפית שנקראה בשם ״נדיה״, נעקר ממקומו עץ שנשען על המצבה הגדולה, ובנפילתו גרם לקריסתה. הם שלחו לי תמונה שלה, מהזמן בו עוד עמדה על תילה. התמונה מופיעה בראשית הספר. היא ברזולוציה נמוכה ונטולת הדר, אבל זה מה שנשאר.
ביקרתי שם, בחופשת הפסח האחרונה. פגשתי בכניסה לבית הקברות את אנג׳ליקה, מי שהייתה בת זוגו של אבי, ואמו של אחי למחצה אילן. [אנחנו ביחסים טובים ואני שמח שהיא חלק ממשפחתי. היא בתו של קצין ביון מזרח גרמני לשעבר. פגשתי אותו לצורך ראיון על עברו והוא אדם מקסים.] אנג׳ליקה גרה במרחק עשר דקות הליכה מבית הקברות. נעזרנו במפה שנשלחה אלי כדי לנווט את דרכנו אל חלקת הקבר.
המצבה הגדולה, שנשאה את השם J. Heilbrunn, מוטלת מנופצת על הקרקע. פניה אל האדמה והשם מוסתר. גדם העץ שמאחור מכוסה טחב. בצד השברים עדיין ניצבת מצבת הזיכרון לשלושת הבנים שנפלו בקרב. אולי עוד אדאג לשיפוץ שלה, לשימורה למען הדורות הבאים. ואולי אסתפק בזיכרון.
[אני מקווה שזה ספר שני מתוך סדרה, אותה אני מכנה ״פרויקט המשפחה״. הספרון הראשון, ״השחקן״, פורסם בשנת 2024 וגרסה מלאה שלו זמינה באתר שלי. הוא מתעסק בקרוב משפחה שהגיע בגיל 40 להוליווד, הפך לכוכב קולנוע ונעלם אל השכחה. באתר גם תמצאו הקלטות של שירתה של יוג׳יניה היילברון.]
תל אביב, קיץ וחורף 2025
[ספר זה מוקדש, כמו תמיד, כמו חיי כולם, לאהובתי.]
אחוזת הקבר ההרוסה של משפחת היילברון בברלין
אטה מירון, יעקב שמעוני, שלך בידידות, התכתבות, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ׳ 186 ↩︎
ז׳אן יצחק היילברון מצולם בפארק, אוחז בידי נכדיו. רות, הבכורה, משמאלו, ואטה היתום מימינו. זה אביב או קיץ, שנת 1918. המלחמה עדיין משתוללת, מספר ההרוגים, שירד קצת בשנת 1917, מטפס שוב. בעיר וינה, בה מתגוררת הדה, בתו היחידה, נגמר האוכל. סבתא יודית, שנקראה בלידתה לילי יודית דונט (Lilli Judith Donath). [בעברית שמה נכתב יהודית, כמובן, אבל היא לא קראה כך לעצמה. אני כותב את השם שלה כמו ששמעתי אותו. לא ידעתי ששמה היה גם לילי עד אחרי מותה. היא סיפרה מעט מאוד על ילדותה, ואני לא הייתי סקרן מספיק. אבל הרגשתי שהיה שם משהו אפל, מוסתר.] היא נולדה שם, בוינה, כמה חודשים לפני שצולמה התמונה. [מלחמה היא זמן מחורבן להיוולד בו, וזמן קקה באופן כללי.] אולי הדה לקחה את שתי בנותיה והגיעה לביקור, להציג את הנכדה החדשה לפני הוריה, להתאבל בצוותא על אחיה שנפלו בקרב, להכיר את בן אחיה היתום. אולי היא זו שצילמה את התמונה הזו למזכרת. אני חושב שלהדה לא היה קל. בנוסף לטרגדיה המשפחתית האיומה ואובדן אחיה היו לה גם צרות משל עצמה. המלחמה הייתה אסון נורא שגרמו מנהיגים ואנשי צבא טיפשים, והיא חירבה את תקוותיהם וניפצה את חייהם של רבים מספור.
[ארנולד דונט, בעלה של הדה ואבא של סבתא יודית ורות אחותה, גויס בתחילת המלחמה לצבא האוסטרו-הונגרי ושירת כחייל פשוט. הוא לא חווה קרב, אבל עבר התעללות קשה, כך ששוחרר מהצבא כאדם שבור, שלעולם לא יצליח להתאושש מהטראומה. העסקים בוינה היו רעים. הם היו עניים. כנראה שהדה, שבאישיותה היו קווים אפלים, גם סבלה מדיכאון אחרי לידה. אולי לכן הגיעה לברלין, בתקווה למצוא מי שידאג לה, יטפל ויאכיל אותה ואת בנותיה.]
שלושה ילדים הוא איבד, פאפא. [כך הוא מכונה בתצלום. זה כתוב בעט כחולה בתחתיתו. התמונה נמצאה כך באלבום של אטה. כנראה שהשמות עליה נכתבו על ידי רוזה, שאימצה את הכינוי שיוליוס, בעלה המנוח, השתמש בו. ז׳אן היה סבא אוהב, אבל כנראה שחשש מאשתו. מכיוון שז׳אנט לא סלחה לרוזה על שהתחתנה עם בנה היא לא הוזמנה מעולם לבית המשפחה. זה סיפור אהבה טראגי ורוזה היא הקורבן.] לא נעשה תיעוד מסודר של משפחות שחוו אובדן בנים בהיקף כזה, אבל זה היה נדיר מאוד בקרב האוכלוסייה הכללית, ועוד יותר מכך בתוך הקהילה היהודית. היו אמנם למעלה מ-12,000 חללים יהודים, (נמוך מעט משיעורם באוכלוסיה הכללית). [איני רומז בשום צורה שהביקורת האנטישמית על היהודים היתה מבוססת. הסיפור של משפחתי הוא הוכחה לכך שיהודים היו פטריוטים גרמנים במקביל להיותם פעילים ציוניים וכי לא הייתה בהכרח סתירה בין שתי הזהויות האלה. היהודים הקריבו קורבן למען המדינה שראו כמולדתם, והעם הגרמני דחה אותו, כי חיפש את מי להאשים במפלה.] לא ידוע לי על אף מקרה מתועד אחר של שלישיית אחים יהודים שנפלו בקרב. למיטב ידיעתי משפחתי הקריבה למען גרמניה יותר מכל משפחה יהודית אחרת.
[האם זה מקנה לי איזשהן זכויות יתר? את האזרחות הגרמנית שלי קיבלתי דרך נתיב משפחתי אחר, ואת כל הסיפור הזה כלל לא הכרתי עד לפני זמן לא רב. אני לא זקוק לשום טובות הנאה או יחס מיוחד מגרמניה. אבל זה בכל זאת גורם לי להרגיש שלגרמניות שלי, איתה לא הייתי שלם, יש בסיס, ושאיני צריך להצטדק עליה. גרמניה חייבת למשפחתי חוב שלעולם לא יימחה. אין לי שום כוונה לדרוש משהו ממנו, אבל אני שמח להיות מודע לקיומו. יותר טוב להיות מי שחייבים לו מאשר חייב.]
פאפא בן 65 בתמונה. לפני המלחמה היה תעשיין ואיש עסקים מצליח ואמיד, אבל עכשיו הכל מעורער. הוא הזדקן מאוד בשנים האחרונות וכעת מתקשה בהליכה. המקל שהוא נושא ותנוחת גופו מראים זאת. עדיין, זקנו עשוי בקפידה, החליפה מתאימה למידתו ומבטו ישיר. הוא אדם מכובד ומוכה גורל. אדון היילברון איבד שלושה בנים, מתלחשים אנשים כשהוא עובר ברחוב. כולם יודעים. יש הילה של תוגה שמקיפה אותו.
מאחור, חבורת נשים בטיול נינוח. הן לובשות שמלות נפוחות וכובעים. הצילום נעשה כפי הנראה בפארק פרידריכסהיין, מרחק חמש דקות הליכה מבית המשפחה בפרנצלאואר ברג. אולי הלכו לראות את מזרקת האגדות המפורסמת, המרכנברונן (Merchenbrunnen), שנחנכה מעט לפני המלחמה.
[במזרקה מעל 100 פסלים, שרבים מהם מוקדשים לאגדות האחים גרים. היא הוקמה ב-1913, נחרבה במלחמת העולם השניה, שוקמה ברישול אחריה ושוחזרה בשנת 2007. זה מקום קצת ספוקי, לטעמי. האגדות האלו אפלות, והפסלים הבהירים מוזרים ועוררו אצלי חוסר נוחות. אבל מה אני יודע. ביקרתי שם רק פעם אחת, תוך כדי ריצה, בשבוע בודד בו התגוררתי בדירת airbnb בפרנצלאואר ברג. המזרקה והפארק הם חלק מההיסטוריה והמיתולוגיה של ברלין, שאני לא מתיימר בכלל להבין. איני שייך לתרבות הזו אלא תייר ומבקר סקרן בה. כך, גם איני יכול להבין לגמרי את משפחת היילברון.]
שני הילדים אינם מחייכים. אטה כנראה כבר הבין שהוא אינו רצוי לגמרי בבית סבתו, ושהיא לא אוהבת את רוזה אמו. למזלו יש לו שני אחים למחצה בוגרים שדואגים לו. רות בשמלה שמעט קטנה למידותיה, נזר לבן בשערה. היא ואחותה התינוקת ירשו את עורה הכהה של אמן.
[העור הכהה הוא עניין. את דודה רות היו מכנים ״התימניה מאוסטריה״, וגם סבתא יודית נראתה ממוצא מזרחי. יש פה, כמובן, חידת תורשה: מהיכן קיבלה אותו הדה, אמן? ז׳אן יצחק, אביה, היה גרמני מאוד במוצאו. הגיוני שז׳אנט זורטל המרשעת היא המורישה. יש לכך רמז שיכול להיות חסר משמעות: אמה באה ממשפחת שוורץ, שם שסימן בעלי עור כהה במזרח אירופה. אולי, אם אבצע מחקר גנטי, אצליח למצוא תשובה מלאה, אבל לא התשובה מעניינת אותי אלא המשמעויות החברתיות של התכונה הזו והשפעתה: העור הכהה של דודה רות, של סבתא יודית ושל אבי היה לא רק מאפיין פיזי. אנשים שפטו וקבעו את דעתם עליהם לפיו. בגלל שנראו כמזרחים התייחסו אליהם כמזרחים.]
בעת הצילום המלחמה עוד לא נגמרה, אבל סופה כבר תלוי באוויר. הנשיא האמריקאי ווילסון כבר הציג את עקרונות השלום שלו, וכבר שלח את צבאו לאירופה. הכוחות הרעננים והמצויידים היטב שברו את התיקו המדמם בחזית המערבית. משאביה של גרמניה מדולדלים עד קצה גבול היכולת. כל זה עומד להיגמר, אבל אין תחושת הקלה. הקורבנות הרבים היו לשווא. [איזו מלחמה מטורפת. הכל יש בה: גבורה וטיפשות, כוונות טובות וכל כך הרבה הרס מיותר. אני מתעב מלחמות.]
פרט לשלושת הבנים שנהרגו, יוליוס, אריך ואלכס, עוד בן אחד, גאורג, עובד הכפיים שלא זכה בהשכלה גבוהה, נפצע קשה מכדור שפילח את ריאתו. אבל הוא שרד, החלים וחזר לעבוד במפעל הכובעים. סאלי קיבל, כאמור, עיטור כבוד צבאי, צלב הברזל. זה היה עיטור נפוץ למדי אבל בכל זאת ראוי לציון. הוא ויוג׳יניה, זמרת האופרה, נותרו ללא ילדים. איני יודע אם זה היה מבחירה, ויכול להיות שהמלחמה גרמה גם לכך.
מעט אחרי כניעת גרמניה וסוף המלחמה הזוג חזר למילאנו, מנסה להתנהג כאילו אפשר להתחיל מחדש, כמו מההתחלה. האם יוג׳יניה התגעגעה לבימות האופרה? במילאנו הקים סאלי חברה ליבוא וייצוא בשיתוף אחד מאחיה של יוג׳יניה.
*
מצבת הזיכרון לשלושת הבנים שנהרגו במלחמה הגדולה, בצד אחוזת הקבר המשפחתית בבית הקברות בוייסנזה
אחוזת הקבר המשפחתית שבבית הקברות היהודי בוייסנזה נועדה להיות מקום מנוחת העולמים של כל בני המשפחה. ארתור, שקבורתו חנכה את החלקה, מת קצת יותר מעשור לפני סוף המלחמה. [זה בטח נראה רחוק מאוד לאחר המלחמה, כאילו אירע בזמן ובעולם אחר. המוות שלו היה טראגי, אבל טבעי. אחריו נקברה גופה שאפשר להתאבל עליה. שלושת אחיו נגוזו. אפשר לטעות, לקוות ולהאמין שאולי ישובו. המצבה היא דרך להודות באמת הקשה.] אבל גופות הבנים שנהרגו אבדו ונעלמו, כך שחלומו של ז׳אן היילברון להיקבר לצד כל ילדיו נגוז. כדי להותיר זכר לנעדרים הקים להם פאפא אבן זכרון בצד שורת הקברים בהם לא זכו להיטמן. היא עשויה בטון, שנוצק בצורת מצבת האבן שבניצב לה נקבעה. שלט מתכת נושא את שמותיהם, הראשון בגרמנית והשני בעברית, יעקב, אליעזר ואלכסנדר. שלושה בנים, שלושה קרבות, שמם לא ישכח לעולם. המצבה הזו היא תחליף דל, היא עדות לשבר נורא, לא נחמה אלא ייצוג של מה שיכול היה להיות ונגזל.
[רק השמות הפרטיים בעברית. השאר כתוב גרמנית, כי זאת מצבה ולא קבר, וזו השפה שאותה פאפא ידע לקרוא. גם התאריך העברי כתוב כך. שמו של יוליוס, הבכור ופורץ הדרך, עליון לשני אחיו הצעירים. אני מתאר לעצמי את המסע הקבוע בימי הזיכרון, פעם, ואז ארבע ואז חמש פעמים בשנה, מבית המשפחה אל אחוזת הקבר. שלוש תחנות בטראם, הליכה של 10 דקות עד בית הקברות ועוד 10 דקות בתוכו, עד פינת חלקה A6. מעניין מי קרא את הקדיש על הבנים המתים בעת האזכרות.]
יוליוס היה אמור להיות ראש המשפחה הבא, אחרי פאפא. זה כבר לא יקרה. עבור משפחת היילברון, האובדן שהביאה המלחמה הגדולה היה כזה שאי אפשר להשתקם ממנו.
[המקרה של משפחתי הוא קיצוני, כמובן, אבל לא יוצא דופן. בוגרי מערכת החינוך הישראלית מחונכים לראות במלחמת העולם הראשונה עניין שולי, מבוא למלחמת העולם השניה. השואה מוצגת כמשבר הגדול והעיקרי של העם היהודי במאה ה-20. אני מאמין שמלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה יצרו את גם את העולם המודרני וגם את העולם היהודי המודרני. כך זה היה עבור משפחת היילברון. קו הגורל המשפחתי נטה ממקומו במלחמה הגדולה.]
*
הם ניסו לחזור לחיים, להמשיך איכשהו הלאה. [אבל איך אפשר להתאושש מסדרת מכות כאלו? במובנים רבים סיפורה של המשפחה מכאן ואילך הוא של שקיעה בלתי נמנעת. המלחמה הפכה אותם ממי שמנסים לעצב את מציאות חייהם למי שמתמודדים עם השלכותיה. אבל גם סיפור כזה, של כישלון ודעיכה, ראוי שיסופר, כי כאלה החיים, וכי יש בו גם יופי.]
הייתה שמחה אחת: פליקס היילברון, ״ההיילברון היפה״ שסייע לפאפא בענייניו הכספיים של המפעל, התחתן בשנת 1921. הוא היה בן 40, וכלתו בת ה-35 הייתה יהודייה כשרה ורווקה ממוצא גרמני, כך שז׳אנט, אם המשפחה, הייתה מרוצה סוף סוף. [מפלצת.] הזוג גר בשכונה, לא רחוק מהמפעל. זה היה סימן להמשכיות ולרצון להמשיך הלאה.
ז׳אנט התאכזבה וכעסה כאשר נודע לה שגאורג, הילד שנפצע והחלים באורח נס, היחיד שהיה בקיא במלאכת הייצור עצמה, יד ימינו של פאפא, התאהב באחת העובדות, שהייתה לרוע המזל נוצריה. היא לא הסכימה שיתחתנו למרות שבת הזוג של בנה רצתה להתגייר. אבל הם לא מרדו או התרחקו, המשיכו לעבוד יחד במפעל וחיו בחטא, כזוג לא נשוי, בדירה משותפת ברחוב מקביל.
ואז פקדה עוד טרגדיה אחת, אחרונה, את מאמא ופאפא. פליקס, ההיילברון היפה, חלה בסרטן מוח אלים. [דודה שלי, עדנה יואלי, אחות אמי, מתה לאחר מאבק בסרטן מוח. זהו סוג מחורבן ואכזרי במיוחד של מחלה מגעילה. אני מתאר לעצמי שפליקס מת מוות איום.] הוא מת שלוש שנים וחודש לאחר נישואיו, בערב חג המולד שנת 1924, ונקבר במקום אליו היה אמור להגיע רק שנים אחר כך, אחוזת הקבר המשפחתית.
*
משבעה בנים נותרו שניים, גאורג, עובד הכפיים, וסאלי, הסוחר, שחי במילאנו, איטליה. שניהם חיו חיים זוגיים נטולי ילדים עם הנשים שבחרו. [איני יודע אם גאורג ולמקה בחרו להשאר חסרי ילדים, אם זה היה מחוסר ברירה, אם המלחמה או ההתנגדות המשפחתית לנישואי התערובת גרמו לכך.] לאחר מותו של פליקס המפעל, בסיס ההון המשפחתי, עמד בפני קריסה. פאפא ביקש מסאלי לוותר על חלומותיו, לחזור לברלין, ולעזור לו בנסיון להציל את העסק. הוא ציית. סאלי ויוג׳יניה שבו ממילאנו ועברו לדירה בפרנצלאואר ברג, באותו רחוב וכמאה מטר מהמפעל. [סאלי הסכים, ושילם מחיר קשה: חזרה לעיר שלא אהב, למקום שכבל אותו ואת יוג׳יניה ושבו לא היה מאושר. לא הייתה לו ברירה. בקשה כזו היא בעצם פקודה.]
האתגר היה לא פשוט. גרמניה אחרי המלחמה הייתה אומה פושטת רגל, והצבא שלה צומצם מאוד, כך שהדרישה לכומתות פחתה. ברלין כולה התרוששה, ורק לאחר מספר שנים קשות הכלכלה החלה לטפס במדרון ולהתאושש. כאשר סוף סוף התייצב המצב הכלכלי פרץ המשבר העולמי והאקלים הפוליטי הפך שוב בלתי יציב.
הדה, הבת היחידה, חיה בוינה. היו לה שם חיים לא קלים ומשפחה משלה. גם משפחתו של בעלה התרוששה, והכסף לא הספיק יותר לנסיעות תכופות. עידן העושר וההתרחבות של המשפחה תם. כעת היה זמן צמצום והישרדות.
הנכד אטה היה מתקבל לביקור בבית סביו רק ללא נוכחות אמו השנואה. ז׳אנט הייתה נשארת יושבת במקומה על הספה, מדיפה ריח טיפות הרגעה. ז׳אן, סבו, היה מעורב בהכנתו לבר המצווה, ולימד אותו להניח תפילין.[הוא היה היחיד שיכול היה לעשות זאת ומילא בכך את התפקיד שיועד ליוליוס, האב המת. זה טקס יפה וחשוב, עלייה לתורה. אני שמח וגאה בבתי שעשתה זאת.] אבל אטה התרחק מהדת.
בעקבות אחיו הגדולים, שהיו פעילים בתנועת הנוער היהודית ״בלאו-וייס״ (כחול לבן – Blau Weiss), הצטרף לתנועת הנוער ״קדימה״ הציונית, שהתגלגלה אחר כך לתנועת ״הבונים״.
[בלאו-וייס הייתה תנועת נוער יהודית גרמנית שמסלול הקמתה דומה לזה של ארגון בר-כוכבא, אם כי מאוחר ממנה. היא נוסדה בשנת 1912 כאלטרנטיבה לצעירים יהודים שקבלתם לתנועות הנוער הלאומיות הגרמניות נדחתה. רק לאחר המלחמה הפכה לציונית באופן מוצהר. שני אחיו של אטה, הנס ורודי, היו פעילים בתנועה ועלו בעקבות כך ארצה בסוף שנות ה-20.]
ז׳אן וז׳אנט היילברון משחקים קלפים
על קיר בית בקיבוץ גבעת חיים איחוד, הכי רחוק מברלין ומפרנצלאואר ברג, תלוי צילום ישן, נתון במסגרת מתכת מתקלפת. עיטורי המסגרת המתועשת מזכירים במשהו את המסגרת המפוארת והזהובה של ציור השמן בו הונצחה הדה, הבת היחידה במשפחת היילברון. הציור ההוא נוצר לפני הטרגדיות שהביאה איתה המלחמה, הצילום מראה את החיים אחריהן. [הצילום תלוי בביתה של בת-נכדתו של אטה מירון. היא כנראה מצאה אותו בעזבונו של סבה, לא ידעה בדיוק מי הזוג מצולם בו, אבל חשבה שהם מצחיקים ברצינות שלהם. הוא תלוי על הקיר בין תמונות משפחה עדכניות.]
ז׳אן וז׳אנט משחקים קלפים. אלו שלהי ימיהם. נראה שזהו מנהג קבוע. מפה מונחת על שולחן קטן באופן מרושל אבל מיומן, שארית ארוכה יותר בצד שלו, קצרה בשלה. בטח יש לזה סיבה שברורה לשניהם וזה מנהג קבוע. הם לא שמחים אבל במקומם.
החדר ספון עץ כהה. איני יכול שלא לחשוב על רהיטי המהגוני המוזכרים במכתבו של יוליוס, בכור הבנים שנפל במלחמה. שם זה זכרון של קרבה וחום, כאן זוהי מהוגנות חונקת. בורגנים כאלה, לבושים כמו שצריך גם בתוך הבית, לא מחייכים כשמצלמים אותם. סובלים, רציניים ומכובדים. נושאים את כאבם. ז׳אן וז׳אנט היילברון, מאמא ופאפא, השלימו זה את זה. בזכותה הפך לאיש עסקים מצליח ובעל משפחה, יחד גידלו את ילדיהם וחוו את מותם. בני המשפחה תיארו אותו כחם ולבבי ואותה כקרה וצדקנית, אבל הם פעלו יחדיו. הצלחתו היא גם הצלחתה, חוסר היכולת שלה להביע אהבה ולתמוך בבחירותיהם של ילדיה הוא גם הכישלון שלו.
זו לא משפחה כיפית. בחיי היומיום שלי אני לא מסתדר עם אנשים כאלו. הם מזלזלים בי ואני בהם. אבל אלו בני משפחתי, סבא וסבתא של סבתא יודית. אותה אהבתי ואני מזהה אותם בה. אני חש שמשהו מהם התגלגל אליה, ולאבי, ואלי, לא מהות גנטית אלא דבר אחר, שאיני יכול לנסח במדויק. זו קרבה רחוקה, ובכל זאת משמעותית.
הייתה לי משפחה בברלין, בין שתי מלחמות העולם. הם היו יהודים וגרמנים, בני המקום, חולים בתחלואיו. בימים הסוערים של רפובליקת ויימאר הם ביכו את בני המשפחה שמתו לשווא ושיחקו קלפים. הם דאגו לשמם הטוב בזמן שעולמם התקרב אל קצו. השקיעה אל השכחה, הבחירות הגרועות, זו מורשתם. אני נושא עמי את כשלונם.
בשנת 1930, בגיל 71, מתה ז׳אנט. [ברוך שפטרנו. מפלצת. אני מרחם על ילדיה ומקווה שהיו לה גם צדדים חיוביים.] היא נקברה ליד שני בניה שמתו מוות טבעי, ובצד מצבת הזכרון לשלושה שנפלו. החלום על השבט הגדול, על מזרקת הפלאים, נגוז.
*
ליתמות היו גם יתרונות. אחרי מותה של ז׳אנט הוקל העול על שני בניה ובנות זוגם. גאורג התחתן סוף סוף עם למקה, אהובתו. היא המירה את דתה בעקבותיו, ונרשמה כיהודיה ברישומי המדינה. רב בית הכנסת השכונתי הגדול ברייקה שטראסה, שבקהילה שלו היו חברים פאפא וגאורג, הוא שהשיא אותם. [כנראה שפאפא לא התנגד באופן עקרוני לנישואים אלא רק מילא את רצון אשתו. לוזר. האם פחד ממנה? מדוע נכנע כך? איך אדם מוכן להקריב את טובת ילדו תמורת שלום בית? וזה מעיד על עוד משהו: הזהות הדתית היהודית היתה חשובה לגאורג ולמקה, אחרת לא היו טורחים.]
יוג׳יניה היילברון בתמונת יחסי ציבור משנות ה-30
יוג׳יניה חזרה לשיר, וניסתה להצית מחדש את קריירת האופרה שלה. היא אמנם לא חזרה להופיע בציבור, אבל הקליטה מספר קטעים עבור חברת תקליטים גרמנית, תחת השם יוג׳יניה היילברון. בתמונה שהופצה לצרכי פרסום ניתן לראות שעיניה עדיין חולמניות ושפניה, שהיו זוויתיים וגרומים, הם כעת מלאים ורכים. נראה שהיא עדיין מקווה ומאמינה. [ההקלטות האלו אינן בידי. אמשיך לנסות לצוד אותן. מעניין אותי לנסות להשוות בין קולה של יוג׳יניה הצעירה, שהוקלטה באמצעים מכניים בשנת 1910, לקולה בהקלטה חשמלית יותר מ-20 שנים אחר כך. מכיוון שאיני מבין מספיק באופרה אני יכול בינתיים להסתפק בתחושה שהסיפור הזה מעורר בי, של החמצה כפולה. יוג׳יניה הלכה בנתיב ייחודי ומעניין, אבל לא זכתה בפרסום והערכה ונשכחה כאילו לא הייתה. חבל שלא שרה יותר.]
*
התקופה הנאצית היא חור שחור שסביבו חגה כל גלקסיית התודעה הישראלית. [זה מביך, ילדותי ומובן לגמרי. למרות זאת איני מקבל זאת כאליבי למעשיה של ישראל ולפשעיה בשטחים הכבושים ובמהלך מלחמת עזה. הם אולי נובעים או מושפעים מתודעת השואה אבל שלה לגמרי. כאזרח ישראלי אני, לצערי, שותף בהם.] למשפחת היילברון זהו אקורד המתקרב לסיום, מערכה לפני סוף הקונצרט. זה גם זמן של בגידה מוחלטת, שאין לה כפרה. גרמניה מולדתם, ערש תרבותם, מעלה באמונם, כיהודים, כבני אדם וכאזרחים ששירתו את מדינתם בנאמנות וסבלו בגללה. זאת לא דרך להתנהג וככה לא יפה.
ז׳אן יצחק מת בשנת 1935. מקומו השמור במרכז שדרת המצבות, לצד אשתו, המתין לו. מסע הלוויה שלו ודאי עבר דרך השער הפנימי של בית הקברות, שהפסוק מסוף ספר קהלת קבוע מעליו: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.1
הוא הגיע לגיל 81, הרבה יותר מאביו. הוא ניסה, ואמנם נכשל בהקמת אימפריה משפחתית אבל הצליח לחיות טוב יותר מאבותיו. הוא לא אשם. הוא היה קורבן יותר מאשר רשע.
עוד לפני מותו חתם על צוואה, בה הוריש את המפעל ואת כל נכסיו לשני בניו, ונישל מהרכוש את הדה בתו. אולי עשה זאת כדי לנסות להציל את המפעל, שבגלל שהיה בבעלות יהודית לא יכול היה להשתתף בבום הכלכלי שהביאו הנאצים לעסקי המדים. אולי כל מה שנשאר זה חובות, אולי כל הנכסים היו שכורים, אולי הכל היה מקסם שווא. היילברון, מזרקת פלאות, באמת.
הדה דונט, סאלי היילברון וגאורג היילברון בשנת 1935
שלושת הילדים שנותרו בחיים, הדה, סאלי וגאורג, מצולמים יחדיו. [שלושה מתוך תשעה שנולדו. איזה עולם אכזר.] אני חושב שנפגשו אחרי מותו של פאפא, אולי לצורך חתימה משותפת על מסמכים שיסדירו את הירושה. מבטה של הדה מובס, היא יושבת זקופה ואסופה, פוכרת את אצבעותיה. לשני אחיה ארשת פנים חמורה, כשל אנשי עסקים. אני חושב שלא נעים להם ממנה. הדה הגיעה לביקור בברלין מוינה, שם חיה בעוני, והייתה זקוקה נואשות לעזרה כספית. צוואת אביה מנעה זאת ממנה. צילום זה מתעד גזל ואכזבה, ומשפחה שנדונה לכליון, שאין בה אף יורש שימשיך את שמה.
[נישול מירושה זה גועל נפש של התנהגות. כתוצאה מכך גם אני, אחד מיורשיה של הדה, איני זכאי לדבר ממה שאולי נותר מהרכוש המשפחתי.
מכיוון שאין לי חלומות על ירושה נסתרת שתהפוך אותי למיליונר הוקל לי כשראיתי את חתימתו על המסמך, שמתויק בארכיון העירוני של ברלין. אני לא אוהב להיות חייב ולא כשחייבים לי. אבל ככה לא מתנהגים. זו משפחה, ולכן אני סלחן, אבל יודע להבחין בעוול כאשר אני רואה אותו.]
*
לאחר מותו של פאפא הכל התמוטט במהירות, כצפוי. השלטונות הנאצים הכריזו על המפעל כפושט רגל והחרימו אותו ללא פיצוי. גאורג מצא דרך להמשיך לעבוד במקצוע שאהב, והקים מפעל כובעים חדש תחת שמה של אשתו. זה מה שידע לעשות.
חלומות קריירת השירה המחודשת של יוג׳יניה ירדו כמובן לטמיון כבר עם עליית הנאצים לשלטון. לא נשאר לה ולסאלי דבר בברלין. הם החליטו לעזוב את גרמניה שלא אהבו, ולחזור הביתה, לאיטליה. השלטון היה אמנם פאשיסטי, אבל לא אנטישמי במהותו. האיטלקים היו ממושמעים ואכזריים פחות מהגרמנים. האזרחות הגרמנית של סאלי הייתה יתרון וידיעת השפות שלו נכס. הם לא ברחו אלא תכננו את המהלך, וכנראה שהצליחו לקחת איתם כסף לצרכי השקעה. [האם יכול להיות שסאלי נטש את משמרתו ולכן העסק התמוטט? אולי לקח איתו רכוש והון משפחתי כדי להתחיל מחדש כמו שצריך? האם אני יכול לסמוך עליו שהתנהג כיאות? סאלי היה איש עסקים בורגני. לא התאים לו להיות פליט. אחרי מות הוריו השתחרר מכבליו. המפעל אף פעם לא עניין אותו.]
בינתיים, בוינה, חייה של הדה היו קשים ורעים. היא נודתה מהירושה המשפחתית וחיה בעוני עם בעלה חסר היכולת ושתי בנותיה המתבגרות. היא קיבלה את הפסימיות והצדקנות של אמה, וחינכה את בנותיה לא לסטות מהתלם ולשמור על כבודן. לא היה כיף בבית. רות, הבכורה, הייתה החכמה בין שתי האחיות ולכן נשלחה ללמוד בגימנסיה, ומשם לאוניברסיטה. לילי (היא סבתא יודית) הייתה היפה משתיהן, אבל לא מוכשרת בלימודי שפות, ולכן למדה בבית ספר למסחר שהסתיים בגיל 16 והכשיר אותה להיות זבנית. [זה חינוך מקצועי בסיסי. סבתא יודית הייתה חכמה, חדת לשון ובעלת יכולת ארגון מרשימה. למרות שלא הייתה משכילה העריכה אנשים משכילים. אני חושב שקינאה ברות, אחותה, מכיוון שלהבדיל ממנה, רות זכתה בתמיכה ובהערכה של הוריה. אני חושב שבמקביל רות כעסה על יודית, שנטשה והותירה אותה לבד, וששתיהן צדקו וטעו.
קנאה וכעס בתוך המשפחה ובין אחים זה דבר קשה והרסני, אבל יסודי, כפי שמדגים יפה המיתוס של קין והבל. אני שמח שעבורי זה רגש זר.]
סבתא יודית לא הסכימה לקבל את רוע הגזרה, ומצאה דרך לברוח מהגורל שיועד לה. הגיע לה יותר מאשר להיות מוכרת בחנות המשפחתית, היא לא רצתה לשרת חלומות של אנשים אחרים. היא רצתה לפגוש אנשים חדשים ולחיות. היא הגשימה את זה דרך הפעילות בתנועה הציונית, שאביה לא יכול היה לאסור עליה. [ארנולד דונט, אביה של סבתא יודית, היה פעיל ציוני נלהב שגייס תרומות לקק״ל. זה לא עזר לו בסוף, כאשר ביקש ויזת הגירה לפלסטינה. אני מתכוון לספר מתישהו, כנראה בספר הבא בסדרת ״פרויקט המשפחה״ את הסיפור המלוכלך והאיום הזה במלואו.] במסגרת תנועת הנוער הציונית נרשמה סבתא יודית להגירה לפלסטינה, והצטרפה לקבוצת הכשרה שלמדה חקלאות כהכנה לעלייה. בשנת 1937, כשהייתה בת 19, עזבה את עיר מולדתה ומשפחתה והגיעה לארץ ישראל. שם בנתה לעצמה חיים חדשים, משוחררים מהכבלים של המסורת והמשפחה.
[סבתא יודית עלתה לארץ לפני התחלת גל ההגירה הגדול מאוסטריה. עד האנשלוס, אוסטריה הייתה פאשיסטית אבל לא נאצית, והיהודים לא קלטו או הבינו את הסכנה המתקרבת. כל העניין הזה מרתק, מבלבל, ומשמעותי מאוד בסיפורה של משפחת דונט. אבל אני מתרכז עכשיו במשפחת היילברון, ולכן לא ארחיב על כך. אוסיף רק שבשנים 1936-1938, לפני שהתבררה הדחיפות לברוח, הגירה לפלסטינה, בה השתולל באותה עת המרד הערבי הגדול, נראתה אפשרות מסוכנת מנקודת מבטם של מי שחיו באוסטריה. אולי לכן, העלייה של סבתא יודית לא לוותה בברכת הוריה. מעניין אם חשה אשמה על כך שהמרתה את פיהם.]
*
חיי היהודים בוינה הפכו בלתי נסבלים עם השתלטותה של גרמניה הנאצית וסיפוח אוסטריה אל הרייך הגרמני במרץ 1938. [המשמעות המילולית של אנשלוס היא סיפוח. איחוד בין אוסטריה לגרמניה הייתה שאיפה ארוכת שנים של לאומנים גרמנים. שפה אחת, עם אחד, ארץ אחת. אני מתעב את השאיפה הזו לחזית אחידה, שתמיד מגיעה עם האשמת החורגים מהשורה בבגידה.] בתחילה היו השפלות פומביות ואלימות שרירותית, שהתמסדה והפכה לכלי במדיניות מוצהרת: סילוק הזיהום היהודי מתוך העיר הגרמנית. בוינה חיו באותה עת כ-175,000 יהודים, כמעט 10% מאוכלוסיית העיר. הם מילאו חלק אדיר בחיי הכלכלה, המסחר, הרפואה, המדע והתרבות בעיר. זה היה אתגר לא פשוט עבור השלטון החדש. הנאצים יצרו מנגנון שטני, שעודד הגירת יהודים בעודו פושט אותם מכל רכושם. על היהודים הוטלו מגבלות תעסוקה קשות ונגזלו מהם מעמדם האזרחי ובטחונם האישי. יהודים שרצו לברוח היו צריכים להגיש בקשות הגירה למדינות יעד, בתקווה לקבל ויזה שתאפשר זאת. לשכה מרכזית שנוהלה על ידי הקהילה היהודית בפיקוח השלטונות הנאצים אירגנה הכל. כך תואר המנגנון בזמן משפטו של אדולף אייכמן, שהיה אחראי על יצירתו:
זה היה כמו בית חרושת אוטומטי, נניח תחנת קמח קשורה עם איזו מאפייה. אתה מכניס מצד אחד יהודי שיש לו הון, ויש לו נגיד בית חרושת או יש לו חנות או יש לו איזה קונטו [חשבון] בבנק, והוא עובר את כל הבנין, מאשנב לאשנב, ממשרד למשרד, מצד שני הוא יוצא, אין לו שום כסף, אין לו שום זכויות, אלא רק דרכון ובו כתוב: אתה צריך לצאת מהארץ תוך שבועיים. אם לא – תצא למחנה ריכוז.2
[וינה הייתה המקום שבו הנאצים ניסו ושכללו את מנגנוני השליטה ששימשו אותם מאוחר יותר בעת כיבוש פולין, שהעיקרי שבהם הוא ניצול האוכלוסיה היהודית עצמה לצורך כך. אייכמן השתמש בקהילה היהודית שסייעה בחיסולה שלה עצמה. אני חושב שהשואה התחילה בסיפוח אוסטריה.]
הדה וארנולד דונט לא היו מאוד טובים בבירוקרטיה, ולא היה להם מספיק כסף או קשרים כדי לסדר לעצמם ויזת הגירה. בני משפחת דונט האחרים היו ממעמד חברתי וכלכלי גבוה יותר. הם דאגו לעצמם ונטשו את אביה ואמה של סבתא יודית מאחור. [הם לא היו בודדים בכך. בבריחה ההמונית של היהודים מוינה נותרו מאחור הזקנים והחלשים. הבורחים נשאו איתם אשמה אדירה. הבטחתי: אכתוב על זה בקרוב.]
רות, הנכדה הראשונה של משפחת היילברון, הבת החכמה של הדה וארנולד, ואחותה הגדולה של סבתא יודית, הצליחה לסיים את לימודיה המפרכים באוניברסיטה ממש תוך כדי ההשתלטות הגרמנית. היא למדה שם לטינית, וקיוותה להפוך למורה בגימנסיה. התוכנית הזו הפכה לא רלוונטית, כמובן. החיים בוינה הפכו לבלתי נסבלים, והיא חיפשה כל אפשרות לברוח מהעיר ומאוסטריה.
ההצלה נמצאה אצל דודה ודודתה, סאלי ויוג׳יניה. הם חיו באיטליה, במלון קטן שהיה בבעלותם, בוילה ששכנה על גבעה מעל פירנצה, בשם ״הפרגולה״ (Le Pergole). [כנראה קנו אותו בכסף שהצליחו להוציא מגרמניה. אני חושב שפנסיון קטן, בשם Villa le Pergole, עדיין פועל באותו מקום. יש עליו ביקורות מצויינות ב-airbnb. כתבתי אליהם בנסיון לברר אם יש זה אכן כך, אבל לא נעניתי. אם אבקר בפירנצה אנסה להזמין שם מקום.] אני מתאר לעצמי שהחיים האלה התאימו להם, שכישורי השפות של סאלי סייעו לו בקבלת האורחים השונים, ושיוג׳יניה סיפרה להם על ימיה כזמרת מפורסמת, ועל איך שניהם הכירו כאשר ראה אותה מופיעה בקטע מהאופרה כרמן. [אבל אולי לא. אולי היו אומללים וביכו את נעוריהם שעברו ואת ההזדמנויות שהחמיצו.]
רות הצליחה לקבל אשרת נסיעה לאיטליה, כדי לבקר אותם. היא התאכסנה בביתם, ושם השתחררה לראשונה בחייה ממרות הוריה, נהנית מכך ששוב לא הייתה חייבת ללמוד ולעמוד בבחינות ובציפיות המוגזמות ממנה. בתקופה זו קרו שני דברים ששינו את מהלך חייה.
הראשון היה מפגש עם קבוצת הכשרה של תנועת נוער שנקראה ״ברית חלוצים דתיים״ (בח״ד), שהתגוררו בסמוך, וניהלו חיי קומונה כהכנה לעלייה. הלהט הדתי שלהם שחרר אותה והתאים לה הרבה יותר מסגנון האמונה חסר החום של הוריה. [הדה וארנולד דונט שמרו מסורת וכשרות (ולכן גם נחשבו לשמרנים ומיושנים בעיני בני משפחתו) אבל היהדות שלהם הייתה בורגנית. ארנולד התפלל בשבת ואחר כך הלך לעבוד בחנות.]
חברי וחברות ברית החלוצים הדתיים גילו דבקות ושמחת חיים. היהדות שלהם הייתה שונה מזו שהכירה, ולא כללה רק איסורים ומגבלות. לפעולותיהם ולחייהם של הציונים הדתיים הצעירים הייתה משמעות.
הדבר השני היה נסיון אפל של יוג׳יניה לרקום עיסקה שתאפשר להוריה של רות להגר מוינה ולהציל את עצמם, תוך שימוש בה עצמה כסחורה. יוג׳יניה הציעה לשדך בין רות הצעירה ובין אמריקאי מבוגר ועשיר ששהה במלון. תמורת זה היה על החתן המאושר להוציא מכתב הזמנה שיאפשר להוריה לקבל ויזת הגירה לארצות הברית. [מכתב הזמנה כזה היה תנאי לקבלת ויזה. מובן שזו סרסרות. זו עלילה של אופרה. זו בחירה בלתי אפשרית. האם יוג׳יניה באמת האמינה שניתן לעשות זאת? האם סאלי ידע שאחייניתו נסחרה כך? אולי חשבו שאין ברירה, ושזו הדרך היחידה להציל אותם?]
רות לא הייתה מוכנה לשמש כקורבן לצורך הצלת הוריה וברחה מהמלכודת. היא הצטרפה לקבוצת הציונים הדתיים, ועזבה איתם את פירנצה כשגורשו מאיטליה ועברו להולנד. [שם, במחבוא, עברה את השואה. סיפור ההישרדות שלה, כגרמנייה כהת עור בהולנד הכבושה, מעורר השראה. חלק גדול מההולנדים היו חארות ששיתפו פעולה עם הנאצים ושמרו על הכללים אבל היו בינהם גם אנשים אמיצים שסיכנו עצמם כדי להציל אחרים.]
הדה וארנולד נשארו כלואים בוינה, בלי דרך לעזוב. כאשר פרצה המלחמה עם פולין, המצב התדרדר עוד. הם גורשו מביתם והועברו לבית בו רוכזו יהודים עניים ומבוגרים כמותם. אני מאמין ששלושת האחים של הדה שנפלו למען גרמניה עזרו להם לקבל הגנה ויחס מועדף כלשהו מהשלטונות. [זאת השערה בלבד. יכול להיות שזה לא עניין אף אחד. יכול להיות שכבר אז התייחסו לזה כאילו היה מזמן.] הם היו באחד המשלוחים האחרונים מהעיר למחנה הריכוז טרזיינשטאט, באוקטובר 1942. שם שרדו שנתיים, נצח. [נותרו 21 דקות מתוך סרט תעמולה שצולם במחנה. אחת מהסצנות המפורסמות שמופיעות בו הוא של משחק כדורגל בחצר המצודה. כשצפיתי בסצנה חשבתי שאני מצליח לזהות את הדה, יושבת על ספסל, פניה כהים וזוויתיים, דומים לשל סבתא יודית בזקנתה. איני חושב שזו היא, אבל אולי, מדוע לא? אני מקווה שהזמן שבו הייתה אסורה במחנה לא כלל רק חיי סבל.] ב-1 באוקטובר 1944 נשלחו שניהם לאושוויץ. [הדה הייתה בת 53 כשנרצחה, ארנולד בן 57. אבי, דן אפטקמן, נכדם הבכור, נולד בבית חולים ברחובות כחצי שנה לפני שעלו על הרכבת שהובילה אותם למותם. אין סיכוי שידעו על כך, או שסבתי ידעה על גורלם.
בחודש יוני הקרוב מתוכנן שאסע לוינה, להשתתף בטקס התקנת אבני זיכרון ליד מקום מגוריהם, במרכז לאופולדשטאדט. זו תהיה המצבה הראשונה שתוקם להם.]
*
סאלי היילברון שרד את המלחמה באופן שמלמד משהו על אופיו. זו עלילה מופרכת שנראה שיכלה להתקיים רק בזמן משוגע כזה. [מלחמת העולם השנייה יצרה סיפורים רבים כל כך כאלה, עד שהם מתערבבים לבליל אקראי. אבל הסיפור הזה מיוחד, לא שמעתי כזה.]
עוד לפני שהמלחמה פרצה באופן רשמי התדרדר היחס ליהודים באיטליה. רשיון העסק של המלון בפירנצה נשלל, וסאלי ויוג׳יניה נאלצו לסגור אותו. דרכונו הגרמני של סאלי, שהיה זה שאיפשר לו לשהות באיטליה, עמד להיות מבוטל. רגע לפני שהשערים יסגרו בפניהם השניים החליטו לברוח לתוניסיה, שהיתה אז מושבה צרפתית ובה קהילה יהודית גדולה. זו הייתה בחירה מחוכמת, שמצביעה על תושיה ונכונות להסתכן בלא נודע. הם לקחו איתם את חסכונותיהם, שאיפשרו להם לשכור דירה נוחה ברובע האירופי של העיר תוניס. [הכסף שהבריחו היה שווה יותר בצפון אפריקה מאשר באירופה. סאלי היה מתורגמן מוכשר, ושלט לחלוטין בצרפתית (ובאנגלית), זכר לימיו כמתרגם צבאי. הוא ידע להסתדר.]
לרוע המזל, עם הכרזת המלחמה ההדדית בין גרמניה לצרפת, נכלא סאלי, לא עקב יהדותו אלא בגלל שכגרמני נחשב כאזרח של מדינת אויב. [זה שלב ״המלחמה המדומה״, בין ספטמבר 1939 למאי 1940. מי שחי בתקופה ההיא יכול היה לטעות ולחשוב שהגרוע מכל כבר קרה, שחבל על פולין אבל לא נורא, ושהמלחמה המטופשת בטח תגמר בקרוב.] רק כיבוש צרפת על ידי הנאצים הביא לשחרורו. [הבטחתי מופרך, לא? יהודי גרמני שמשוחרר מהכלא הצרפתי בגלל נצחון הנאצים – לפנים שלכם!] זה היה חופש זמני. מעט אחר כך נעצר שוב, הפעם בגלל שהיה יהודי, על ידי השלטונות הצרפתיים משתפי הפעולה.
כאשר גרמניה השתלטה ישירות על תוניסיה בסוף שנת 1942 היה הזוג מועמד לגירוש לאירופה, שהיה מביא למותם הוודאי. הם ניצלו בעקבות כיבוש תוניסיה ע״י בעלות הברית במאי 1943, והעבירו את שארית המלחמה בדירתם בעיר תוניס, בשקט יחסי. סאלי שירת זמן קצר כמתרגם עבור כוחות בעלות הברית, אבל פרט לזה חייהם, אני מתאר לעצמי, היו רגועים.
[סאלי ויוג׳יניה היו יהודים אירופים שחוו את שואת יהודי תוניסיה. זו התרחשות שונה מאוד משואת יהודי אירופה.]
אבל סוף המלחמה הביא איתו צרות חדשות. יוג׳יניה חלתה בסרטן. היא עברה מספר ניתוחים, אך ללא הועיל. היא נפטרה ביוני 1946, כשהייתה רק בת 62. כפי הנראה נקברה בתוניס, בבית הקברות היהודי בעיר. מייד אחר כך חזר סאלי לאיטליה, ולעיר מילאנו, אותה ראה כבית.
[חבל על יוג׳יניה. זה עצוב, חיים של החמצה, של כמעט, בלי להשאיר כמעט דבר מאחורייך. באתרים בהם מצאתי מידע עליה סיפור אחרית ימיה חסר או לא מדוייק, ורק ימי השיא שלה, כזמרת אופרה מפורסמת, מוזכרים. אנסה לאתר את קברה, ואולי אכתוב עליה עוד בהמשך.]
סאלי שכר דירה קטנה בפרבר של העיר מילאנו, וניסה לבנות שוב את חייו. כך, חזר לעבוד כמתרגם עבור חברות מקומיות וזרות וכנציג של חברת ייבוא וייצוא. הוא אפילו הכיר והתחתן עם אישה חדשה, לוסיה למברטי ((Lucia Lamberti, ממוצא איטלקי קתולי על פי שמה. [היא הייתה בת 50 כשנישאו, והוא בן 65. אולי זו הייתה אהבה גדולה, פרק ב׳ מאושר, כמאמר הביטוי המוזר. ואולי רק נישואי נוחות, כי קל יותר בשניים וכי גבר צריך אישה כמו שאישה צריכה גבר. זה מעצבן, כי רציתי להאמין בסיפור האהבה שלו ושל יוג׳יניה, והייתי רוצה שיתאבל עליה יותר. אבל כנראה שכך דרכו של עולם.]
מעט אחר כך התראיין במשרדי ״ועידת התביעות״, מוסד שהוקם כדי לעזור בשיקום קורבנות הנאצים. הוא סיפר את סיפורו, ביקש הכרה במעמדו כפליט ושלא יידרש לחזור לגרמניה. בסוף התצהיר מופיע ציטוט שלו:
כיהודי, איני מעוניין לחזור לגרמניה לאחר כל מה שהיהודים נאלצו לסבול שם. אני משוכנע שקיימת בגרמניה אנטישמיות מתמשכת וקבועה.
[התצהיר וטופס הבקשה הוגשו באוגוסט 1949. התצהיר נכתב במכונת כתיבה שחוקה, בשורות צפופות. המשפט המצוטט יפה ונחרץ, אבל יש להבינו בהקשר: הצהרה על חוסר רצון לחזור למדינת המוצא הייתה הכרחית כדי לקבל הכרה כפליט. הנוסח נועד כדי להשיג הכרה זו, ואינו מבטא בהכרח את עמדתו של סאלי.]
סאלי היילברון, 1949
לטופס הבקשה הודק בסיכות תצלום שלו. הוא לבוש חליפה ומסופר בקפידה, גבר מכובד גם אחרי כל הטלטלות שעבר. [הוא בן 66 בצילום, הגיל בו מת אבי. מבטו שפוף משהיה. הקרחת התפשטה עוד. ללא שפם תווי פניו ברורים יותר. לראשונה ניתן לראות עד כמה אוזניו גדולות, דומות מאוד לאוזניו של אבי ולאוזני שלי. פעם, משום מה, קצת התביישתי במאפיין הפיזי המשפחתי הזה.]
בשלב מתן התצהיר הראשון כל שביקש היה הכרה ורישום כפליט, אבל פחות משנה אחר כך פנה לועידת התביעות בבקשה נוספת לקבלת סיוע כספי. הוא סיפר שמצבו הבריאותי התדרדר, שהוא מובטל, שחסכונותיו אזלו, ושגם הוא וגם אשתו חולי לב. הבקשה לסיוע אושרה.
[איני יודע אם היה חולה ונצרך. הוא היה קורבן של הנאצים ושורד שואה, אבל יכול להיות שהיה לו צד מושחת או נכלולי. אילו חוויות חיים! חברות בארגון המתעמלים, המעבר לאיטליה, זמרת האופרה שהפכה לאשתו, המלחמה הגדולה, האכזבה הגדולה, המלחמה השנייה, הארוכה והנוראית, תוניסיה. כל זה יכול ליצור נפש מסובכת. אין יותר סיפורים כאלה. מה זה משנה בעצם, אני שואל את עצמי. הרי כל הזכרונות הללו נגוזו, ודבר מכל זה כבר לא משנה לאיש. סאלי היילברון נעלם בלי להשאיר זכר, כמו עץ באמצע היער. איני יודע היכן, אם בכלל, נמצאת מצבתו, ואיני מתכוון לחפש אחריה. הוא רחוק ממני, והספק הקטן המנקר בי לגבי אישיותו גורם לי לא לרצות להתקרב.]
סאלי המשיך לחיות בדירה קטנה במילאנו, שהייתה בבעלות אשתו, עד מותו בגיל 87, בשנת 1970. [זו השנה בה נולדתי! הנה, בכל זאת מחבר ביננו משהו.
עד כמה שאני יודע הוא לא יזם כל קשר עם בן אחיו היתום, סבתא יודית או רות. אני כועס עליו בגלל זה. אולי רצה להתנתק לגמרי מחייו הקודמים, לשכוח. הוא התפוגג במילאנו.]
*
גם גאורג ניצל, וגם סיפורו הזוי ומוזר, שרירותי בכך שהצליח לשרוד לעומת כל מי שנרצחו. שלא כמו סאלי, אחיו הגדול, שנדד וברח מגורלו, גאורג נשאר במקומו. הוא עבר את המלחמה כולה בפרנצלאואר ברג, השכונה בברלין בה גר כל חייו. [וגם סיפורו מופרך, אך אחר. גאורג היה בעל מלאכה, ויש לי כבוד והערכה לאנשים שעובדים ויוצרים. בנוסף, סבתא יודית אהבה אותו ואני רוצה ללכת בדרכה. איני אובייקטיבי. במשפחה אתה יורש גם דעות ועמדות.]
הוא היה כבן 50 כאשר נסגר מפעל הכובעים המשפחתי על ידי הנאצים. [גאורג היה האחרון במשפחה שעבד במפעל, ויורשו היחיד אחרי שסאלי עזב את גרמניה, כך שלמעשה היה ממשיך דרכו של פאפא. זה היה המפעל שלו.] כנראה שהיה בעל מלאכה טוב, אהב את מקצועו, ולא היה לו רצון לעשות שם דבר אחר. בהוראת השלטונות נאלצה למקה, אשתו, לחזור בה מהרישום כיהודיה. הנישואים עצמם לא בוטלו, אך הוגדרו כנישואי תערובת, בין יהודי לארית. [הנישואים היו בעלי תוקף בגלל שנערכו לפני עליית הנאצים לשלטון וחוקי נירנברג. הנאצים תפסו את עצמם כשומרי חוק.] גאורג ניצל זאת ופתח בית מלאכה חדש, שנרשם תחת שמה של אשתו.
אבל הפתרון הזה היה זמני, ואולי אפילו סימן אותו כחשוד בעיני השלטונות. בעקבות ליל הבדולח, בנובמבר 1938, גאורג היה בין כ-6,000 יהודים תושבי ברלין שנעצרו על ידי הגסטפו ונשלחו אל מחנה הריכוז זקסהאוזן, מצפון לעיר. הוא שוחרר אחרי מאסר קשה של מספר שבועות. [תנאי המעצר היו נוראים, ונועדו לשבור את רוחם של העצורים, שרובם באו מהשכבה הבורגנית והמובילה של הקהילה, ולהפוך אותם לסמל ולדוגמא לאכזריות ולשרירותיות של הפעלת הכוח. זה היה טרור מאורגן: הנאצים רצו להטיל אימה על היהודים, ולהאיץ כך את ההגירה היהודית מגרמניה ומברלין. במקרה של גאורג זה לא עבד. הוא היה בן העיר, ולא היו לו שום כוונות לעזוב אותה. איני יודע אם ההתעקשות הזו, להישאר, היא סימן של אומץ.]
לאחר מכן אולצו גאורג ולמקה לסגור את העסק המשותף. אבל הותר לגאורג להישאר בעיר, תחת חסותה של אשתו, נושא על בגדיו מגן דוד צהוב שסימן אותו כנחות. לאחר שפרצה המלחמה גויס לעבודת כפיה, תחילה בעבודה מטונפת במפעל לייצור גריז, ואחר כך לעבודה עם חומרים רעילים.
בשנת 1943 נותרו בברלין כ-50,000 יהודים, פחות משליש ממספר היהודים שגרו בעיר לפני השתלטות הנאצים על השלטון, אבל עדיין מספר גדול יחסית, מפתיע בהתחשב בכך שבאותו זמן מכונת ההשמדה בפולין כבר פעלה במרץ. הגיע זמן להפסיק את הביזיון. השלטונות יזמו סדרת מעצרים המוניים במטרה לחסל את הקהילה ולגרש גם את יהודי ברלין להשמדה. גאורג היה בעצורים.
אז היו גאורג ולמקה חלק מתוך אירוע יוצא דופן, שקיבל מאז מעמד מיתי, ומכונה ״מחאת רוזנשטראסה״ (Rosenstrasse-Protest). כ-1800 יהודים שהיו בנישואי תערובת, כמו גאורג, נעצרו בבניין הקהילה היהודית. כנראה שלא הייתה כוונה לגרשם להשמדה, אבל הנשים לא יכלו לדעת זאת. [כ-10,000 יהודים נשלחו במקביל לאושוויץ ונרצחו שם] תוך אומץ רב קיימו נשות העצורים מחאה ספונטנית שנמשכה שבוע ימים. למקה היתה בינהן וגאורג ודאי שמע את הקולות ממקום מעצרו. המחאה נפסקה רק כאשר שוחררו העצורים.
[יש אנדרטה גדולה ומכוערת בפארק שסמוך למקום בו עמד פעם הבניין (שנהרס במלחמה). לוח הנצחה דמוי לוח מודעות ניצב ברחוב ומספר על המאסר והמחאה. סרט גרמני בשם ״רוזנשטראסה״ יצא בשנת 2003. זה סיפור שואה ״טוב״, בו כוחה של האהבה גובר על הרוע. האמת ההיסטורית, לפיה כוונת הנאצים לא הייתה להשמיד את הקבוצה הזו אלא רק לבודד אותה משאר היהודים שנועדו להירצח, לא כל כך משנה. בכל מקרה הנשים הללו הפגינו אומץ יוצא דופן והיו חריגות בכך שהביעו בפומבי את מחאתן.]
גאורג נשאר בברלין גם לאחר שהוכרזה ״נקייה מיהודים״, במאי 1943. נישואי התערובת, ואולי גם זכרון אחיו המתים, הגנו עליו מגורלם. [אינני בטוח בכך, אבל זה אפשרי. גאורג ולמקה היו בני המקום. שכניהם והקולגות שלהם בתעשיית הטקסטיל המקומית ודאי ידעו שאיבד שלושה אחים במלחמה. יכול להיות שהייתה לזה משמעות. אולי המוות הסתמי של אחיו בכל זאת הגן עליו באיזשהו אופן.]
גאורג שובץ לעבודת כפייה כמגהץ במתפרה, ועבד שם עד שהצבא האדום כבש את העיר. עוד כמה אלפי יהודים שרדו כך את המלחמה בברלין. כמות קטנה יותר שרדה במסתור. בסה״כ כ-7500 יהודים שרדו בעיר, פחות מ-5% מגודל הקהילה לפני הנאצים.
השחרור משלטון הדיכוי הנאצי הביא איתו אתגרים חדשים. רובע פרנצלאואר ברג אמנם נפגע באופן קל יחסית לשאר חלקיה של העיר, אבל מאחר שהיה בחלק המזרחי של העיר, נשאר בשליטה סובייטית גם לאחר חלוקתה. לגאורג לא הייתה שום כוונה לעזוב. הוא הסתגל במהירות לשלטון החדש, והחל כמעט מייד להקים מחדש את מפעל הכובעים שנגזל ממנו. שלטונות הכיבוש הכירו בו כנפגע של הנאצים, וסייעו לו להשיב לרשותו את דירת מגוריו שהוחרמה וחלקים מרכושו. הוא היה אסיר תודה. כאשר הוקמה מדינת מזרח גרמניה בשנת 1949 הפך לאזרח נלהב ונאמן שלה.
[המדינה החדש נקראה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, שזה די מצחיק מכיוון שלא הייתה רפובליקה אלא מדינת חסות סובייטית ולא הייתה דמוקרטית אלא מדינת משטרה חשאית קומוניסטית.]
הקהילה היהודית במזרח ברלין הייתה קטנה. שלטונות מזרח גרמניה התגאו בקיומה. התאוששות החיים היהודיים הייתה הוכחה לכך שהשלטון החדש מתקן את העוולות שביצעו הפאשיסטים. זה היה חלק מהדימוי שניסו ליצור, של מדינה נעלה מוסרית גם על מערב גרמניה הקפיטליסטית. אבל לקונפליקט האידיאולוגי בין קומוניזם לקפיטליזם היו גם השלכות על קהילת יהודי ברלין. בעקבות התגברות המתח בין מזרח ומערב והיווצרות שני הגושים שהתמודדו במלחמה הקרה, יהודי מזרח ברלין נאלצו להתנתק מהקהילה הגדולה יותר שבצד המערבי ולגבש קהילה נבדלת, בעלת מוסדות עצמאיים. החשוב בינהם היה בית כנסת.
בית הכנסת ברייקה שטראסה נפגע במהלך השלטון הנאצי, אבל לא נחרב. [רוב בתי הכנסת בברלין נשרפו במהלך ליל הבדולח, כמעשה של טיהור באש מהזיהום היהודי. בית הכנסת ברייקה שטראסה הוא בניין פנימי, שחולק קירות עם בניינים אחרים, וזה הציל אותו משריפה.] השלטונות המזרח גרמניים מימנו את שיפוצו והוא נחנך מחדש בקיץ שנת 1953, תחת השם הסמלי ״מקדש השלום״ (Friedenstempel). גאורג, שהכיר את בית הכנסת מאז ילדותו, שאביו היה אחד מהמתפללים הקבועים בו לפני המלחמה ושהיה חלק מהקהילה המתחדשת, נאם את נאום הפתיחה בטקס. הוא הוכרז כנשיא כבוד של בית הכנסת, תואר שנשא בגאווה. למקה היילברון הוכרה שוב כיהודיה. הכל שב אל מקומו.
[השם ״מקדש השלום״ לא תפס, כמובן. הקומוניסטים השתמשו הרבה במושג ״שלום״, לרוב כתמונת מראה למה שהגדירו כתוקפנות אימפריאליסטית של המערב. זו באמת מילה קצת לא ברורה. מה מסמלת היונה, שעלה הזית במקורה? אלוהים חדל מזעפו, אחרי שתאוות הרצח שלו מולאה, וכעת אתם, ניצולי חרון האף, יכולים לחיות קצת, עד התקפת הזעם הבאה.]
*
גאורג היה האחרון מבין בני משפחת היילברון שחי בברלין. דירת המשפחה ברחוב הופלנד (Hufelandstraße), בה התגוררו, הייתה גדולה מדי עבור זוג מבוגר וערירי, אבל הם לא חשבו לעזוב אותה. בית הכנסת היה במרחק הליכה, וכך גם חנויות, מתפרות ובתי מלאכה של תעשיית הטקסטיל. בית הקברות ואחוזת הקבר המשפחתית היו במרחק טיול נינוח של חצי שעה. כך היו השניים בני המקום, בעלי שלוש זהויות שהתקיימו במקביל, זהות מקומית של דיירי השכונה מילדותם, זהות תרבותית של יהודים מלידה ומבחירה וזהות מקצועית של פועלי טקסטיל.
גאורג היילברון חוגג 80
צילום מחגיגות יום הולדתו ה-80, שחל בשנת 1966, השתמר בארכיון הקהילה היהודית של ברלין. הפה והאוזניים דומים לאלה של סבתא יודית ושל אבי. ידו השמאלית, יד של פועל, אוחזת בכוס היין. הוא זקוף וגאה, מאופק וחד מבט. אני מניח שגאורג היה מאושר ככל שיכול היה להיות, אבל לא יכול באמת לדעת כלום.
בשנת 1970 נפטרה למקה, אשתו, שבזכותה שרד את המלחמה. גאורג, שירש גם את חלקת הקבר המשפחתית בבית הקברות היהודי בוייסנזה, קבר אותה שם, באחד המקומות שנשארו פנויים. [למקה נולדה נוצרית, התגיירה ונישאה כיהודייה לגאורג. אחר כך, בזמן המלחמה, אולצה להתכחש ליהדותה, וכך הצילה את גאורג. היא נקברה כיהודיה כשרה לצידה של ז׳אנט היילברון הצדקנית, שהקשתה על חייה בצעירותה. יש כאן צדק פואטי.]
בשלב זה גאורג כבר היה חולה בסרטן, וימיו היו ספורים.
כנראה שלמרות מסך הברזל שהפריד בין מזרח אירופה למערבה היה חשוב לו לשמור על קשר עם קרובי משפחתו שהיגרו לפלסטינה, שהפכה בינתיים למדינת ישראל. אטה, בנו של יוליוס אחיו הבכור, ניסה לברר בשנות ה-50 אם יש לו חלק בירושה, אבל לאחר שהסתבר שכל הרכוש נעלם לא המשיך בכך. הוא וגאורג המשיכו להיות בקשר מכתבים. [אטה היה חבר קיבוץ מסור. אחיו למחצה, רודי, שהיה עורך דין וחי בתל-אביב, טיפל בעניין זה עבורו. אני מתאר לעצמי שאם היה מגלה שהוא בעל רכוש בגרמניה היה תורם אותו לקיבוץ. כך עשו חברי גבעת חיים איחוד הייקים עם כספי השילומים שהגיעו להם. גם הוא וגם סבתא יודית לא שמרו קשר עם סאלי. אני חושב, בלי שיהיו לי לכך ראיות כלשהן, שהכסף שסאלי הוציא מגרמניה לפני המלחמה, ושאפשר את קניית המלון ואת ההשרדות שלו בתוניסיה, היה חלק מההון המשפחתי שאבד.]
גם סבתא יודית שמרה על קשר עם גאורג. [הם היו דומים בכך שבני משפחותיהם לא העריכו את יכולותיהם האינטלקטואליות. שניהם למדו בבתי ספר מקצועיים ולא בגימנסיה. אולי זו הייתה אחת הסיבות לקרבה ביניהם.]
כאשר גילתה שהוא חולה בסרטן וימיו ספורים רצתה להיפרד ממנו. [אבי הוא שמימן עבור סבתא יודית, אמו, את הנסיעה הזו, ממשכורתו כמהנדס. זה היה כחלק מתהליך בו השלימו, אחרי שהיה בינהם סכסוך ונתק במשך כמה שנים. ילדותו של אבי לא הייתה קלה, ולקח לו זמן עד שסלח לאמו על חלקה בכך. אחר כך אהב אותה בכל ליבו. בסוף ימיו שנא את אביו. חטאי עבר משפחתיים מעוררים רגשות קיצוניים כאלו.]
אמי הייתה אז כלה צעירה. היא סיפרה לי על הנסיעה המופרכת הזו, שנשמעת כמו אגדה שאירעה באמת.
סבתא יודית רצתה לשמח את גאורג החולה במתנה מארץ ישראל. מאחר שלא הייתה עשירה החליטה להפתיע אותו במשהו שלא הכיר: אבטיח. אין לדעת איך הצליחה להעביר את הפרי הגדול בביקורת הגבולות כאשר נחתה במערב ברלין, ובמחסומים הצבאיים שהפרידו בין חלקי ברלין. זה אות לכך שהייתה ממולחת ורבת תושייה. כך, בשנה בה נולדתי, 1970, הגיע אבטיח מארץ הקודש למזרח ברלין.
[זה מקסים ומופרך. סבתא יודית הייתה מסוגלת לדברים כאלה, שוברי מוסכמות אבל בכל זאת הגיוניים. פעם שלחה עם אחותי שטסה לביקור, כמשלוח לאבי, שהיה אז בגלות באמסטרדם, ארוחת ליל סדר שלמה שבישלה, ארוזה בקופסאות. אני מתגעגע אליה.]
סבתא יודית צילמה במהלך הביקור תמונות ספורות, של בית המשפחה מבחוץ, בבניין מרוט ומתפורר, של אחוזת הקבר המשפחתית, אליה כנראה עלו לרגל. אני חושב שגאורג נתן לה במתנה את פנקס הזיכרון כרוך העור של הדה, אמה, שנשאר ברשותו. [פנקס זה נמצא כעת אצלי. הבאתי חלק מהזכרונות הכתובים בו בפרק קודם.] זה היה ביקור קצר, הפעם הראשונה והאחרונה שנפגשו מאז שעזבה את גרמניה. הוא מת בפברואר 1971, בגיל 84, ונטמן, לאחר מסע הלווייה בו השתתפו בני הקהילה היהודית המידלדלת של מזרח ברלין, בנחלת משפחתו, במקום שיועד לו עוד כשנחנכה, 64 שנים לפני כן. [ארתור היילברון מת, כזכור, בשנת 1907. גאורג חי במשך רוב חייו כשהוא יודע בדיוק היכן הוא עתיד להיקבר. אני רוצה שישרפו אותי לאחר מותי. אין לי שום רצון שגופתי תתפוס מקום בעולם.]
צריך סיבה טובה כדי לעזוב עיר ואם. זה יכול להיות מצב גרוע במקום ממנו באת, כלכלי, חברתי או בטחוני. זו יכולה להיות תחושה, מוצדקת או מוטעית, שהעתיד הצפוי לך פה, במקום בו אתה חי, עגום, ושתוכל להצליח יותר במקום אחר. איני יודע מה מאלה הניע את ז׳אן יצחק היילברון, הילד בן ה-13, לעשות זאת.
[איני יכול להיות בטוח באמת באיזה גיל עזב את עיירת הולדתו. אני מסתמך על זכרונות שכתבה אחותה של סבתי, וזכרונות נוטים להיות מדוייקים רק באופן חלקי, ולעקם עובדות ככה שיתאימו למסגרת הסיפור. אבל דודה רות, אחותה של סבתא יודית, הייתה פרופסור ללטינית ואדם שקול, ולא הייתה כותבת בזכרונותיה המשפחתיים דבר שקר מובהק. כך שאני מאמץ את המסגרת הזו: ז׳אן היילברון היגר לברלין לבדו כשהיה ממש ילד.]
כמו שיש סיבות דוחפות, המוציאות אדם למסלול הגירה, כך יש סיבות מושכות, שקובעות את היעד. שם יש עבודה. שם אנשים חופשיים לעשות מה שהם רוצים. שם תוכל להמציא את עצמך מחדש, או להיות מי שאתה באמת.
הגירה היא חלק מהגורל היהודי. יהודים היו אמנם קבוצת מיעוט, אבל בכל עיר או עיירה בה חיו היו בית כנסת, מקווה טהרה, ומקום בו ניתן היה להשיג אוכל כשר. מוסדות הקהילה הקלו על יהודים מהגרים להיקלט ולהשתלב במקום חדש. הם אפשרו לבאים מבחוץ לא להיות זרים לגמרי, להתמקם וליצור קשרים הכרחיים. מניין תפילה הוא גם קבוצה חברתית, ותמיד ימצא בבית הכנסת מישהו שאפשר להיעזר בו כדי למצוא מקום לישון או לבירור אפשרויות פרנסה.
[אני אמנם אפיקורוס, אבל מעריך אנשים בעלי אמונה, ומכיר בכוחה של הדת לשמש כמסגרת חיים חשובה ומספקת.]
הגירה מוצלחת תלויה לא רק בקהילה הקולטת אלא גם ביכולת של המהגר להשתלב, לנצל את יכולותיו וכשרונותיו ולא לבַכּות יותר מדי את מה שנשאר מאחור. יותר טוב להגר צעיר, נטול מחויבויות שעלולות להקשות עליך, בעל אמצעים וכישורים שיסייעו בקליטתך. אני, לדוגמא, כבר מבוגר מדי, או כמעט מבוגר מדי, בעל גאווה מוגזמת שתקשה עלי להסתגל לירידת המעמד שמאפיינת הגירה, ולא יודע שפות זרות פרט לאנגלית ומעט ערבית. אלה חלק מהמכשולים שמצמצמים את האפשרות שאהגר מכאן. פספסתי את ההזדמנות לעשות זאת בקלות, ואני מקווה שבתי לא תפגע מכך. אני גם אוהב מדי את המקום בו אני חי וקשור אליו, למרות מגרעותיו.
מעשי ההגירה של בני משפחתי לדורותיהם נראים לי כצעד אמיץ שאיני בטוח שהייתי מסוגל לו. הם הימרו על גורלם, והימור כזה תמיד יכול להיכשל. אבל גם לא להגר זה הימור, במיוחד בשעת משבר או לאחר שהתבררו הסיכונים והתוצאות האפשריות. האם אני עושה טעות נוראית?
[רק הזמן יקבע זאת, אבל זו אפשרות טורדת מנוחה. מכנים דרכון זר ״תעודת ביטוח״, אבל הפוליסה דורשת הפעלה יזומה.]
רוב מעשי ההגירה משתלבים במגמה כללית, מעין גל עליו ניתן לגלוש ולהינשא למרחק, שיוצר תוך כדי היווצרותו דפוסים ותקדימים שאפשר ללכת בעקבותיהם, ומנגנוני סיוע המסייעים בקליטה.
[כזה הוא גל ההגירה הנוכחי מישראל, שהתעורר בעקבות ההפיכה המשטרית שמוביל נתניהו והתעצם בעקבות המלחמה. האם אנו בשיאו? האם ידעך? איני יודע. אני משער שחלק לא קטן מתלמידי הנוכחיים לא יחיה בבגרותו כאן.]
גם ז׳אן היילברון היה חלק מגל הגירה גדול, מהכפר אל העיר, בעקבות השינויים הפוליטיים והכלכליים שעברו גרמניה והעולם המערבי. השיפור בתזונה, הירידה במיתת תינוקות ותקופת השלום היחסי הארוכה עודדו יצירת משפחות גדולות, והאוכלוסיה גדלה מאוד. התיעוש הגיע לגרמניה ויצר צורך בפועלים בלתי מיומנים והזדמנויות חדשות בערים שצמחו במהירות. פרוסיה הפכה למעצמה שעתידה להוביל את קיסרות גרמניה המאוחדת.
ז׳אן יצחק היילברון הצעיר בכלל לא התכוון להישאר בברלין. זו הייתה אמורה להיות תחנת ביניים בדרך לאמריקה, אליה השתוקק בתחילה להגיע. גרמנים רבים היגרו לארצות הברית, בה היה חופש פוליטי, אפשרויות מסחריות בלתי מוגבלות ואזורי ספר בהם אפשר היה לקנות אדמה זולה. יהודים היו חלק מגל ההגירה הגרמני הגדול, שנמשך כל החצי השני של המאה ה-19, והסתייע בקוי ספינות הנוסעים שחיברו בין המבורג וניו-יורק.
גרמניה היתה מדינת המוצא ממנה הגיעו הכי הרבה מהגרים לארצות הברית במהלך המאה ה-19, כ-5 מליון בסך הכל. הם היו חלק עיקרי במי שהתיישבו במרכז ארצות הברית בתקופה זו. שיעור היהודים בינהם היה כ-3%, כ-150,000. שיעור זה גבוה פי 3 מחלקם של היהודים באוכלוסיית גרמניה באותה תקופה. כנראה שהיו ליהודים יותר סיבות להגר. למי שהגיע מוקדם היה קשה יותר מלבאים אחריו, במקביל לסיכוי גדול יותר להצלחה גדולה. כך, יהודים ממוצא גרמני (דוגמת לוי שטראוס, מייסד (Levi’s הצליחו להשתלב בכלכלה האמריקאית. ההגירה הגרמנית יצרה את התשתית לגל ההגירה העצום של יהודי מזרח אירופה לארצות הברית, שהחל מאוחר יותר, לקראת סוף המאה.
אבל הגירה לאמריקה דרשה משאבים כספיים, והנער היתום היה חסר כל. הכרטיס להפלגה לא היה זול, וכדי להגשים את חלומו ז׳אן יצחק היה צריך למצוא דרך לשלם עבורו. כנער צעיר היה בתחתית שרשרת המזון. כפי הנראה מצא מקום לישון ודרך ראשונית להתפרנס ברובע היהודי הישן, הצפוף והעני של העיר, בשכונת מִיטֶּה (Mitte) שבמרכז ברלין. שם היו מיטות זולות להשכרה ואפשרות להעזר בקשריהם של בני הקהילה המקומיים. כנראה שדבר הוביל לדבר, זמן עבר, ולבסוף ויתר על החלום להפוך לאמריקאי. הוא המשיך להתגורר בשכונה זו במשך יותר מעשור.
ברלין הכפילה את אוכלוסייתה יותר מפי ארבע מתחילת המאה ה-19 ועד הזמן בו הגיע אליה ז׳אן יצחק היילברון הצעיר, והייתה בדרכה להיהפך למטרופולין האדיר שהיא כיום.
בשנת 1862, כמה שנים לפני שז׳אן הגיע לברלין, הוצגה תוכנית התפתחות כוללת לעיר, שקבעה את החלוקה העתידית שלה לרבעים ואת מדיניות הבנייה ושימושי הקרקע. היא נקראה ״תוכנית הוברכט״, על שמו של המהנדס הצעיר שהוביל את יצירתה. עקרונותיה אפשרו שילוב של תעשייה, מסחר ומגורים בשכונות החדשות, ובניית בתים בעלי חצרות פנימיות בתוך בלוקים גדולים. היא הגדירה את רובעי ושכונות העיר וקבעה היכן יעברו קווי התחבורה הציבורית ואיפה ישמרו פארקים ושטחים פתוחים. הוברכט אולץ להתפטר לפני הגשת התוכנית הסופית אבל זכה להכרה בהמשך.
[זאת מעין ״תוכנית גדס״ של ברלין. עצם ההשוואה משעשעת ופרובינציאלית עד כלות, כמובן. תל אביב וברלין אינן נמצאות באותה סקאלה מבחינת עירוניות. אבל אני מבין דברים בעיקר בהקשר של דברים אחרים אותם אני כבר מכיר.
ועוד קצת על הוברכט: כעשור אחר כך היה אחראי ליצירת מערכת הביוב העירוני של ברלין, פלא הנדסי שאסף ושאב את השפכים של העיר כולה ובמקום לשפוך אותם לנהר כמקובל אז הוביל אותם דרך קו מאסף לשדות חקלאיים מצפון מזרחה של העיר. שם שימשו מי הביוב להשקיית היבולים. המערכת הייתה חדשנית לזמנה ושימשה כמודל לזו של ערים גדולות אחרות. הוברכט עצמו היה יועץ בתכנון מערכות הביוב של ערים גרמניות רבות ושל מוסקבה, טוקיו וקהיר. ביוב זה דבר חשוב מאוד.]
ככלל, מי שהגיע מוקדם, הצליח לשרוד את קשיי הקליטה ומצא את מקומו, הסתדר טוב יותר מאילו שבאו אחריו. ככה זה בגלי הגירה. הבדל של שנים ספורות מספיק כדי לייצר ייחוס מדומה, להבדיל בין ״חדשים״ ל״ותיקים״. הבשר הטרי הוא חומר גלם לניצול, כדי לאפשר את המשך הגאות. זה משחק הישרדות דרוויניסטי, אכזרי וקשוח. אבל הוא לא רק רע. בסיום שלב הקליטה החדשים ששרדו הופכים וותיקים, ומנצלים בתורם את המצטרפים הטריים למשחק. הוותיקים הוותיקים, בינתיים, מסגלים לעצמם תרבות, זוכים לכבוד על הצלחתם ונהנים ממעמדם ומהרכוש שצברו. כך לכולם יש למה לשאוף וסדר הדברים נשמר.
*
ז׳אן יצחק מצא עבודה בשכונת פרנצלאואר ברג (פְּרֶנְצְלָאוּאֶר בֵּרְג – Prenzlauer Berg), בחלקה הצפון מזרחי הצומח של ברלין, מרחק של תחנות טראם ספורות משכונת היהודים העתיקה ומאלכסנדרפלאץ, הכיכר המרכזית של העיר. השכונה התפתחה במהירות וקלטה מהגרים רבים, בזכות היכולת לשלב בין תעשייה זעירה, מסחר ומגורים בבניינים החדשים שקמו בה. השכונה הפכה למרכז חייו, שהתעצבו בהתאם לה.
[השכונה נקראת על שם הגבעה הנמוכה עליה עברה הדרך שהוליכה לעיר פרנצלאואר, הנמצאת כמאה קילומטרים מברלין. זה כמו דרך עזה שלנו.]
עירוב השימושים שהותר בפרנצלאואר ברג יצר חיים עירוניים בריאים. [עירוב בין מגורים, מסחר ותעשייה זעירה יכול להיות מוצלח מאוד. פלורנטין הייתה פעם כזו. אהבתי אותה יותר אז.] הבניינים האופיניים בה היו מאסיביים, בני 5 קומות, ונבנו סביב חצר פנימית שאיפשרה כניסה לעגלת כיבוי אש מהרחוב במקרה אסון. בחזית הקומה הראשונה הפונה אל הרחוב, היו חנויות ובתי מלאכה, ומפעלים קטנים פעלו סביב החצר הפנימית ובחלק האחורי. הדירות הפונות לרחוב בחלק הקדמי של הבניין היו גדולות יותר, והתאימו למשפחות בורגניות. חזיתות הבניין כללו מרפסות ועיטורים ושידרו הדר. החלק האחורי, שחלונותיו פנו אל החצר הפנימית, הותאם לפועלים ולעניים. היו בו דירות קטנות וזולות יותר. בחלקן אפשר היה לשכור מיטה לפי שעה, כדי לאפשר לעובדי משמרות הלילה בבתי החרושת לנוח מעמל לילם בזמן העבודה של עובדי משמרות היום.
כך יכלו גם העובדים וגם הבוסים, גם העניים וגם העשירים, גם היהודים וגם הנוצרים, לגור סמוך למקום בו עבדו ומכרו את תוצרתם. זו הייתה שכונת פועלים בורגנית מעורבת. במדרכות הרחבות, בחדרי המדרגות, במסדרונות הכניסה ובחצרות, נפגשו בני מעמדות ומקצועות שונים.
[אני גר בגבול בין תל-אביב ויפו, והתעסקתי לא מעט בהיסטוריה של האזור, שתמיד התערבבו בו מסחר, תעשייה ומגורים. זה מגניב אותי כי ארכיטקטורה ותכנון עירוני מייצרים את המרחב הפרטי והציבורי ומשפיעים על המצב הנפשי של מי שחי בעיר. לשכונה, לרחובות ולבתים יש אופי, שכופה עצמו על המתגוררים בהם. חקר העירוניות מאפשר להבין את הנפש העירונית.]
אחוז היהודים באוכלוסייה הגרמנית הכללית היה מעט יותר מ-1%. אבל פרנצלאואר ברג לא היתה מיקרוקוסמוס גרמני אלא תמהיל חדש של מהגרים מאזוריה השונים של גרמניה, משפרי דיור ומי שרצו להיות חלק מהצמיחה שעברה על העיר. זה היה מקום רווי הזדמנויות, שהטיב עם בעלי יוזמה. ולכן חלק גדול מתושביה היו יהודים, שהמדינה הגרמנית העניקה להם שוויון זכויות, אותו רצו לנצל.
מראשיתה הייתה בשכונה קהילה יהודית משמעותית, גדולה גם באופן יחסי לשאר חלקי העיר, שמנתה יותר מ-10% מתושביה, או אפילו 20% ברחובות ובבניינים מסויימים, לא היה בה רובע או רחוב יהודי מובהק, אבל היו אזורים יהודיים יותר מאחרים. רוב היהודים שהגיעו והתיישבו בשכונה לא באו מתוך הקהילה היהודית הוותיקה של ברלין אלא היו מהגרים מאזורים שונים בגרמניה ומהחלקים בפולין בהם שלטה פרוסיה. הם היו מעוניינים להמציא את עצמם מחדש ולהשתלב בקצב החיים של העיר והשכונה.
פרוסיה, המדינה הגרמנית שברלין הייתה בירתה, סייעה ועודדה הקמת עסקים שהתאימו לצרכיה של הכלכלה המקומית, בין השאר על ידי עידוד של בעלי מקצוע מומחים להשתקע בעיר. ז׳אן יצחק היילברון בא מאזור כפרי וחקלאי. אביו היה סוחר בבהמות זקנות, וכך כנראה גם סבו ואבי סבו. בברלין מצא עבודה בתחום שונה מאוד מכך, כובענות.
הוא התחיל לעבוד כשוליה במפעל כובעים קטן, שהתמחה בייצור כומתות לבד, Muzen (מבוטא מוּצֶן) בגרמנית. כומתות היו פריט אופנה, אבל גם חלק מלבוש רשמי, כמו במדי צבא. כובענות הוא תחום שדורש חוכמת כפיים, והשימוש ביריעות הצמר הדחוס, תפירתו ועיבודו, הם התמחות מיוחדת.
[זו מלאכה שנכחדה כמעט לגמרי, לא רק בגלל מות הייצור והתעשייה המקומית אלא גם בגלל השינוי הגדול באופנה. חבל. אני לובש כובעים, אבל מתוצרת חברות הלבשה גדולות.
טקסטיל הייתה התמחות יהודית מסורתית. לבד (felt) הוא חומר גלם עתיק: שכבות דחוסות של צמר שנכבשו ואוחדו למשטח אחד, שניתן לעבד אותו בקלות. מומחיות בלבד דורשת יכולת בחירה של חומרי גלם וגם שליטה בטכניקות העיבוד השונות, ובינהן גזירה, מתיחה, שימוש בקיטור ובחום ותפירה. תסמונת ״הכובען המטורף״ נבעה מהרעלה כתוצאה משימוש בכספית בעיבוד הלבד, והייתה סכנה מקצועית מוכרת.]
בעל המפעל ומייסדו, זליג יעקובסון, הגיע לברלין מורונקי, עיירה בפולין שסופחה לפרוסיה במסגרת חלוקתה השלישית של פולין.
[מערכת החינוך הישראלית בוגדת בתפקידה בכך שהמאורע המכונן של חלוקת פולין והעלמותה למשך כ-150 שנים לא נכלל בתוכנית הלימודים. אי אפשר להבין את המאפיינים של יהודי קהילות מזרח אירופה, את ההגירה הגדולה לארצות הברית או את ראשית הציונות בלי הידע הזה.
למזלנו יש כעת כתיבה והתעניינות בנושא, שסיפרו המגניב והמצויין של שלום בוגוסלסקי, הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית, תורם לה. ספר זה הוא מקום טוב להשלים פערי ידע, ולהנות מסיפורים טובים על הדרך.]
כנראה שכהיגר לברלין הביא איתו את המומחיות בלבד. שפת האם של יעקובסון הייתה כפי הנראה יידיש, הז׳רגון היהודי. הגרמנית הייתה לו שפה שנייה, והוא תמיד נותר זר. ז׳אן יצחק, לעומתו, היה גרמני לגמרי, גם אם כפרי. זה בודאי עזר להשתלבותו בעסק. הוא התחיל כשולייה, אבל התקדם ככל שהזמן עבר. היה לו מוסר עבודה גבוה. הוא היה נאה ומרשים. הוא היה חייב להצליח, כי לא היה לו גב משפחתי תומך, עתידו היה תלוי רק בו.
קיצור דרך סלל את דרכו למעלה. בשנת 1878 נולד בנו הבכור. האם, ז׳אנט זורטל יעקובסון, הייתה הבת של הבוס.
[את רוב המידע העובדתי, כמו רישומי לידות ופטירות, כתובות מגורים ומסמכים עסקיים, קיבלתי מארכיון המדינה של ברלין בעזרת צוות הספרייה והארכיון במוזיאון היהודי של ברלין. מעולם לא נתקלתי באדיבות ומקצועיות כזו. המחקר הביוגרפי והחיפוש אחרי מסמכים הוא אופן הנצחה של מה שהיה ואבד, ובמגע עם אנשי המוזיאון חשתי שבברלין יש לו אופי מקודש. אני מודה במיוחד ליורג ואסמר (Jörg Waßmer), ארכיבאי המוזיאון היהודי בברלין.]
ז׳אנט הייתה אישה חסודה וצדקנית. גם היא וגם ז׳אן היו אדוקים ושמרנים. על רקע זה מוזר לגלות שרק כשנה וחצי אחרי הלידה נרשמו כנשואים בעיריית ברלין. אולי התחתנו במסגרת הקהילה היהודית, כדת, גם אם לא ממש כדין, והרישום במסמכי המדינה נדחה משום מה. אבל העובדה הבירוקרטית הזו נשמרה כסוד כמוס, המדובר בחשאי, איום מתמיד על שמה הטוב של המשפחה.
[היו סיבות טובות מאוד לשנאה הזאת. היא התנהגה אליה ואל נכדה בצורה מגעילה במיוחד. אתאר את כל הסיפור מאוחר יותר.]
ללדת לפני החתונה זה דבר מאוד לא מכובד לעשות, והכבוד היה חשוב מאוד לקביעת מעמדך בקהילה. כולם הרי ראו אותך, ברחוב, בבניין, בבית הכנסת. המבט החיצוני, הביקורתי והשופט של השכן, או של קרוב המשפחה, הפרטים והסודות המלוכלכים, קובעים כיצד מעריכים אותנו וכיצד אנחנו מתנהלים.
*
הבן הראשון נקרא יוליוס יעקב היילברון. שמות הם דבר חשוב, איפיון שהורים מעניקים לילדיהם שקובע את זהותם ומשפיע על מסלול חייהם. בחירת שם היא אחת ההחלטות המשמעותיות הראשונות שמקבלים ההורים, והיא חושפת את הטעם והרקע שלהם, הכוונות והתקוות שהם תולים בילדם.
[אני נקראתי אורי בגלל שירה של רחל, ״עקרה״ (״בן לו היה לי״, וכו׳) שהיה להיט גדול בשנים שלפני היוולדי, כאשר הולחן על ידי דרורה חבקין ובוצע על ידי חווה אלברשטיין. צורת הכתיבה המקובלת שלו באנגלית, URI, מובנת על ידי מי שאינו דובר עברית כיוּרִי. זה לא היה חלק מהשיקולים של הורי. לא נורא. משעשע אותי כשקוראים לי כך. היום יש שכותבים את השם OURI, כדי לפתור את הבעיה.]
יוליוס, השם הראשון של הבן הבכור במשפחת היילברון, הוא רומי במקורו, ונפוץ בזכות יוליוס קיסר. הוא היה חלק מהמורשת האירופית, לא הנוצרית, ולכן מקובל מאוד בקרב יהודים גרמנים בתקופה זאת, כהצהרה של רצון שייכות לתרבות האירופית הגרמנית. ז׳אן נתן אותו לבנו כי רצה שיהיה חלק מהחברה הגרמנית הכללית. יעקב, השם השני שניתן לו, היה כשם סבו המנוח, סמל להמשכיות ולמסורת. הזהות של הרך הנולד נועדה להיות כפולה ומשולבת, אבל ברור מי מהן קודמת. השם השני, היהודי, נועד לשימוש פנימי, בתוך הבית והקהילה היהודית. בחוץ היה יוליוס היילברון, גרמני לכל דבר ועניין.
[השם הזה, יוליוס, הוא חלק מתוך הסיפור המשפחתי שלי גם במקרים נוספים, שהחשוב בהם הוא שם משפחתי, יואלי. הזכרתי את האנקדוטה הזו קודם, ועוד אשוב אליה.]
העסק צמח במקביל לגדילת המשפחה. עוד שני בנים, ואז בת אחת שנפטרה בינקותה, ואז עוד שלושה בנים, ואז בן זקונים אחרון, בסך הכל שבעה בנים ובת, שבט אמיתי, משפחה גדולה בקנה מידה עירוני, שהיתה מוכנה להפוך לאימפריה. העסקים היו טובים. מפעל הכובעים ייצר כומתות עבור הצבא הפרוסי, לקוח גדול וחשוב באווירה המיליטריסטית ששררה בקיסרות הגרמנית. המאה ה-19 הסתיימה, המאה ה-20 התחילה, והכל נראה מבטיח. ברלין התפתחה וצמחה עוד, והשכונה הפכה למבוססת יותר.
משפחת היילברון התגוררה בדירה חזיתית גדולה, בניין אחד מפינת הרחוב שמעבר לו שכנו המפעל והחנות המשפחתית. פחות מ-100 מטרים מפרידים בין שני המקומות, צריך לחצות בזהירות את מסילת הטראם ואתה שם.
גם הקהילה היהודית בשכונה התבססה והתעשרה. בשנת 1904, לקראת תפילות ראש השנה, נחנך ברוב הדר בית כנסת גדול ומפואר במרחק 10 דקות הליכה מבית משפחת היילברון. בית הכנסת היה קונסרבטיבי, כלומר התנהל באופן מסורתי מודרני. הותר לגברים ונשים לשבת יחדיו, אבל לא היה בו עוגב כמו בבתי הכנסת הרפורמיים, ומסגרת התפילה נשמרה. זה הפך מייד לאחד ממרכזי חייו של ז׳אן יצחק היילברון. למרות שלא ידע לקרוא עברית נהג להתפלל בו בקביעות. הדרך לבית הכנסת וממנו, במיוחד בשבתות ובימים טובים, והמפגש בבית הכנסת עצמו היו זירה חברתית שוקקת, שאיפשרה לו להתגאות בהישגיו.
[זה בית הכנסת רייקה שטראסה (Rykestrasse Synagogue), והוא עדיין בית הכנסת הגדול בברלין, למרות שכעת הוא מתנהל על פי נוסח אורתודוקסי. כשנחנך היו בו כ-2000 מקומות, סמל לגודלה ולעושרה של הקהילה היהודית בשכונה ובעיר. הכניסה אליו מוגבלת כעת רק לבני קהילה רשומים, הוא מוקף מחסומים ובפתחו עומד שומר חמוש. ניסיתי לבקר בו אבל לא צלחתי את המכשולים.]
בתקופה זו נוצר פירוש חדש לשם המשפחה, ובעקבותיו סמל משפחה. השם היילברון הוסבר כעת כשתי מילים: מעיין גבוה, באר פלאים או מזרקה המרווה את סביבותיה. ציור מזרקה שימש כלוגו של העסק המשפחתי. Die gute Marke, סמל האיכות, מכריזה הכתובת שמעל ציור המזרקה, ומתחתיו, בלטינית, EXCELSIOR, נעלה. דימוי זה, של מעיין פלאים, הופיע גם באקס ליבריס (סמל הספרייה) של יוליוס היילברון, הבן הבכור.
גלויה שנשלחה מהמפעל המשפחתי. הלוגו של העסק עם המזרקה.
[סמלי ספרייה הם מנהג מעניין. הצהרת הבעלות על הספרים אינה רק קניינית. ספרייה של אדם אינה רק רכוש אלא כור מחצבה. ארון הספרים שלך הוא אתה. איני יודע אילו ספרם נכללו בספרייתו של יוליוס. אבל אני משער שתכנון האקס ליבריס הזה, עיצובו, דאגה לייצורו, החתמתו בשימת לב, היו עניין בעל חשיבות עבור יוליוס היילברון, הראשון שזכה בהשכלה ממשפחתו. ועוד דבר: לסימון הספרים הוא משתמש בחותמת שיש. יצירת הדפס באמצעותה זה עניין שדורש מיומנות. אני מעריך את זה.]
כאמור, חותמת שיש שמשה ליצירת הדפסים שהודבקו על ספריו. מי המזרקה נראים כענפים דקיקים, עיגולים קסומים תלויים מהם וביניהם. מתחת מופיע שמו, וברקע הציור חרוט ציטוט מפורסם מתוך הטרגדיה ״פאוסט״ מאת גתה, אחת מהיצירות המכוננות של התרבות הגרמנית. משמעותו פרובוקטיבית. הוא מפקפק בדבקות עיוורת בידע, וקורא לחשיבה ולעיבוד שלו.
והגויל הוא לך המקור הקדוש
שתרצה בו לעד להרוות צמאונך?
רויה לא תהיה מנת חלקך,
אם לא מעמקי נפשך לה תדרש.
[פאוסט, המדען והפילוסוף, מנסה להסביר כאן לואגנר, עוזרו, את הצורך לחוות את החיים במלואם, ולא להסתמך רק על ידע ומסורות קודמות.]1
חותמת השיש שבאמצעותה סימן יוליוס היילברון את ספריו
כך, בזכות עבודה קשה ומעט מזל, ז׳אן יצחק היילברון, היתום מהכפר הנידח, הפך לבעל משפחה גאה, גרמנית למופת ויהודית לגמרי. מזרקת הקסמים הייתה קמע וטוטם, משהו להאמין בו.
[מזרקות הן קסם. הנוזל הזורם בהן הופך לפסל בתנועה. כל רגע בפעולתן האין סופית הוא חד פעמי. והרעש שלהן מרגיע.]
היו גם קשיים, וביניהם טרגדיה אחת. ארתור היילברון, אחד מהילדים הצעירים, נפטר כתוצאה מדלקת התוספתן (אפנדציטיס) בשנת 1907, כשהיה רק בן 19. טיפול ניתוחי היה אז חדשני ונדיר, והאנטיביוטיקה עדיין לא הומצאה. זו בודאי הייתה חוויה נוראית, לראות איך הוא חולה, גוסס ביסורים ומת, בלי יכולת להצילו.
[ארתור היה חבר ״בר-כוכבא״, אגודת מתעמלים יהודים. סיפור האגודה והמעורבות המשפחתית בה יבוא בהמשך. בינתיים אספר שלאחר מותו התפרסם בבטאון האגודה הספד מרגש אודותיו.]
טקסי האבלות וסמליה מסייעים להתמודד עם האובדן. ז׳אן יצחק היילברון הקים אחוזת קבר משפחתית, מקום שמור למנוחת העולמים שלו, של אשתו וילדיו. קברו של ארתור הצעיר חנך אותה. החלקה הייתה בבית הקברות היהודי בוייסנזה, שכונה אחת ושלוש תחנות טראם בהמשך הדרך מפרנצלאואר ברג. זה בית קברות ענקי שהיה אז עדיין חדש למדי. גם בו מתבטאת זהותם המשולבת של היהודים שחיו ונקברו בברלין. חלק גדול מהמצבות מפוסלות ומפוארות, על רובם מופיע כיתוב ראשי בגרמנית, וכיתוב משני, הכולל שם ותאריך עברי בעברית.
באחוזת הקבר, הנמצאת בצד השביל, בחלקה צדדית ורחוקה מהכניסה הראשית, היו תשעה מקומות. לאב המשפחה, ז׳אן יצחק היילברון, נועד המקום המרכזי. המצבות עשויות השיש הופרדו בעמודים מחורצים, שנשאו גג משולש, בדמות מקדש יווני. עליו התנוסס כיתוב בולט, ששני מגיני דוד בצידיו: FAMILIE J. HEILBRUNN. היא הוקפה בעמודי אבן נמוכים ששרשרת מתכת חיברה בינהם. בראש המצבה שמעל מקום קבורתו של הבן נקבע שלט מתכת משושה שנשא את שמו בכתב לטיני מסולסל, ארתור היילברון. מתחתיו, על המצבה עצמה, נכתב בעברית שמו ותוארו, ״הבחור אברהם היילברונן״.
[בחרתי להשתמש בשם היילברון כשם המשפחה כי הוא נראה לי מדויק ונעים יותר להגיה. אני חושב שהתעתיק היילברונן מנסה לחקות את האיות הגרמני.]
אני משער שרכישת החלקה המשפחתית והקמת המצבה הגדולה היו הוצאה כספית משמעותית, שמעידה על יכולותיה הכלכליות של המשפחה. זאת הייתה דרך לעבד את אובדן הבן הצעיר ולהשלים עמו. אנשים מקדישים לעצמם חלקות קבר בעודם בחיים בניסיון לשלוט במוות. ז׳אן יצחק היילברון רצה לדעת שגם לאחר מותו יהיה אב משפחה, מוקף בילדיו. לכן, חנוכת אחוזת הקבר היא לא רק סימן לאבל אלא ביטוי והצהרה של תקווה וציפייה לעתיד. המשפחה האמינה בכוחה להשתקם מטרגדיית מותו המיותר והסתמי של הבן הצעיר ולהמשיך לבנות לעצמה עתיד. בינתיים, ועד שיגיע זמנה של מנוחת העולמים, אבני המצבות השכנות לזו שתחתה נקבר ארתור נותרו ריקות.
יוהן וולפגנג פון גתה, תרגום: ניצה בן-ארי, פאוסט, אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמ׳ 57↩︎
אחוזת הקבר המשפחתי כפי שצולמה על ידי סטודנטים בשנת 2012
מה מבדיל בין הצלחה לכשלון? איזה תפקיד יש למזל או לאקראיות בכך?
הייתה פעם משפחה, ולרגע היה נראה שתהיה עשירה, גדולה ומשגשגת. אבל תוך דור אחד משפחה זו נכחדה ונשכחה, לא משאירה אחריה שום דבר ממשי, פרט לאבני מצבות ואחוזת קבר חרבה. אין אפילו מי שיתאבל על כך. כאילו לא היו.
האם זה היה גורל, או תוצאה של בחירות מוטעות? המאורעות האישיים תמיד כרוכים באירועים ונסיבות היסטוריות, אבל בני משפחת היילברון לא רק נישאו על גלי המאורעות, אלא היו גם שחיינים בעלי יכולת, ובכל זאת נסחפו ואבדו במערבולת. הם יכלו לפעול אחרת. יש להם אחריות. הם לא רק קורבנות.
[אני לא בטוח שעולם הדימויים הימי מתאים לבני המשפחה הזו, שהיו בסך הכל טיפוסים יבשתיים מאוד. אבל גם אני כזה, ובכל זאת חושש לטבוע.]
היילברון הוא שם משפחתה של סבתא-רבתא שלי, אמה של סבתא יודית, אמו של אבי. בעץ המשפחה שלי זה אחד הענפים הרחוקים, עד כדי כך שלא הייתי מודע כלל לקיומו עד לפני שנים ספורות. אבל כאשר נחשפתי לסיפורם מצאתי אותו מעניין ורלוונטי עבורי גם מחוץ להקשר המשפחתי. דרכם חלפה בצמתים היסטוריים מרכזיים והמבט עליהם מאפשר להבין משהו על המציאות המסובכת והמרתקת שבה חיו. איני מקים להם מצבה. זה אינו ספר זכרון. אבל מסתבר שאני האחרון שיכול לספר עליהם.
[איני חייב כלום לבני המשפחה הללו, אפילו לא לזכור אותם.]
*
היילברון הוא שמה של עיר בינונית ויפה, בחלק הדרום מערבי של גרמניה, לא רחוק מצרפת, המפורסמת בתעשיית היין שלה. היא נמצאת בחבל פרנקוניה, איזור שיש לו משמעות גדולה בתולדות היהדות והיהודים. שם נוצרה יהדות אשכנז, ומשם התפזרה והתפשטה באירופה.
[לפני זמן מה הסתבר לי שבתי אינה מבינה את משמעות המושג ״אשכנזים״. היא השתמשה בביטוי לתיאור שכנים שלנו, שהבת שלהם למדה בכיתתה בבית הספר היסודי השכונתי. זה היה מבחינתה תיאור של אופי, ולא של מוצא, סיבה בגללה קול המסיבה הרועש, שהפריע לה להרדם, לא יכול היה להגיע מהם.
הסברנו לה: זה קשור למקום ממנו באה המשפחה, למקור שלה. כל מי שהמשפחה שלו באה מאירופה הוא אשכנזי. היא לא כל כך הבינה, כי המשפחה שלה באה ממקומות שונים באירופה, פולין, רוסיה, אנגליה, גרמניה. כולם אשכנזים? כן, ככה זה. ומי שלא אשכנזי, מזרחי. או אולי הפוך? פה היא ואנחנו התבלבלנו, ובכל מקרה נהיה מאוחר. אטמי אוזניים השקיטו את הרעש, והיא נשלחה למיטה.]
יהודים חיו בעיר הזו בימי הביניים, ונשאו איתם את זכרון מוצאם איתם גם כאשר גורשו ממנה ונדדו למרחקים. בעידן שבו לא היה רישום של שמות משפחה השם השתנה בהתאם למקום ההגירה ואופיה של שרשרת המסירה. כך התגלגל והפך שם עיר המוצא האבודה היילברון לשמות המשפחה הלפרין, אלפרין, גלפרין או הלפר, שמות נפוצים בקרב יהודים שחיו בפולין וברוסיה.
[איני היסטוריון מומחה לגרמניה אלא רק אדם סקרן. לבושתי, אפילו איני יודע גרמנית, ונעזרתי במתרגמים כדי להבין את המקורות. אני תייר ואורח בעולם אותו אני מתאר בפניכם. היאחזות בפרטים ובעובדות עוזרת לי לא ללכת לאיבוד.]
*
גם אבותיה הקדומים של משפחת היילברון נאלצו לעזוב את עיר הולדתם. אבל הם לא נדדו למזרח אירופה אלא נשארו בגרמניה, ועברו רק כ-300 ק״מ צפונה, למדינת הסן (Hessen). שם התיישבו באזור הכפרי שליד העיירה אשווגה (בגרמנית: Eschwege). כיום, עיר קטנה זאת נמצאת ממש במרכזה הגאוגרפי של גרמניה. יש בה צבר מרשים של בתים בעלי שלד עץ חשוף, סגנון בנייה אופייני לימי הביניים בכפרי גרמניה, עובר בה נחל יפה, ויש בה כמה מסעדות שמגישות אופציות טבעוניות. אני יודע את זה כי חשבתי לנסוע לשם וביררתי אם יהיה לי היכן לאכול. המקום מושך בעיקר תיירות פנים, אבל הנחתי שאוכל להסתדר. העיר מוקפת כפרים קטנים, שדות מעובדים ויערות. יכולתי לרוץ ולנוח, לשתות בירה ולכתוב, בלי סיכוי להתקל בשום תייר ישראלי, הכי רחוק מפה.
[לא נסעתי כי אשווגה היא חור, ולהגיע אליה דורש מאמץ, ובגלל שפרצה מלחמה עם איראן. עוד אעשה זאת.]
בשולי העיר יש אנדרטה, ועליה דיוקנו של דוד בן גוריון. תבליט הברונזה מתאר אותו בפרופיל, באופן שמדגיש את אפו הגדול. פיו קפוץ, גביניו מכווצים והוא נראה כועס. לי, שרגיל לדמות בן גוריון אחרת, קשה לזהות אותו. הציטוט הוא מתוך נאום שנשא, מעט אחרי סוף מלחמת העולם השנייה:
מותם של שישה מיליון קורבנות מטיל עלינו את החובה הגדולה ביותר בהיסטוריה שלנו: לא לאפשר שאסון כזה יתרחש שוב. איננו יכולים להחיות את אבותינו ואמותינו, אך חובתנו היא להבטיח שאסון כזה לא יקרה שוב לעולם.
[הוא נשא את הנאום ב-16.10.1946. האנדרטה הוצבה במקום, שמשמש כעת כלשכת המס של עיריית אשווגה, בשנת 2012, ועוצבה ע״י אמנית מקומית. היא כתובה רק גרמנית, וקשורה יותר להיסטוריה של העיר ולא בהכרח לזכר השואה. בתצלום שמצאתי, המתעד את הנאום, וששימש כנראה את הפסלת כמודל, רואים שהמיקרופון אליו דיבר בן גוריון ניצב על שרפרף עץ שמונח על אדן חלון רחב. מישהו מאחור מביט לכיוון השני. זה צילום נטול הוד, והאמנית, שלא חונכה בצל דימויים של בן גוריון, העתיקה ממנו את הפרופיל של האדם, לא של הדמות. השרפרף המצולם אינו מיועד לישיבה. הוא מעין שולחן נייד לדברים קטנים. גם בביתה של סבתא יודית ניצב שרפרף כזה, בצד האמבטיה.]1
בן גוריון נאם בעת שביקר במחנה העקורים שהפעילה באשווגה UNRRA – הסוכנות לסיוע ולשיקום של האומות המאוחדות. [לא להתבלבל עם אונר״א, סוכנות הסעד לפליטים הפלסטיניים, כי הרי אסור להשוות.] מטרתו הייתה לשכנע את ניצולי השואה שנאספו שם, ושהגיעו מכל רחבי אירופה, לפנות לשלטונות הכיבוש האמריקאי בדרישה שיתנו להם להגר לפלסטינה, שם יוכלו להצטרף למאבק להקמת המדינה.
אבל כל זה לא קשור אלי או למשפחתי. תושבי המחנה אליהם פנה בן גוריון היו שארית פליטה, אורחים לרגע שקובצו באשווגה לא כדי להשתקע בה אלא להפך. המחנה היה זמני וקצר מועד.
בני משפחתי היו בני המקום. ההיסטוריה המתועדת שלהם באזור מגיעה עד סביבות שנת 1635, אבל ברור שמתחילה עוד הרבה קודם, אולי מזמן הגירוש מהיילברון שבפרנקוניה במאה ה-13. אני יודע את שמו של האב הקדמון שלי מלפני 11 דורות, אני יודע מי התחתן עם מי ומתי ומי נולד למי, ושכולם חיו בעיירה ובכפרים הקטנים שבסביבותיה.
*
אני יודע את הפרטים הללו לא בזכות עבודת מחקר ארכיוני מסודרת שערכתי, או עץ משפחה עתיק שירשתי, אלא בזכות המהפכה שעבר עולם הגנאלוגיה, חקר היוחסין, בעת האחרונה.
דיגיטציה של ארכיונים ופיתוח כלי חיפוש חדשים מאפשרים מחקר עממי נרחב. מה שהיה פעם עיסוק לבני אליטה שאיפשר לבסס ייחוס לצרכים מעמדיים הפך לתחביב נפוץ. עשרות מיליוני אנשים בעולם, ובעיקר בעולם המערבי, מעורבים בחיפוש ומחקר אחרי שורשיהם באמצעות פלטפורמות שונות, שהעיקריות בהן הן Ancestry.com, MyHeritage, JewishGen ו-FamilySearch. גם מחקר משפחתי גנטי הוא תחום לוהט. שווי השוק של תחום הגנאולוגיה כ-5 מיליארד דולר וקצב הצמיחה שלו 11% בשנה. אותי זה מעניין מספיק כדי שאשלם דמי מנוי מופקעים וזה מה שאיפשר לי להגיע לחלק גדול מהמידע בו אני משתמש כעת.
[בארץ אסורות בדיקות גנטיות לבירור מוצא, שפופולריות מאוד בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה. הן מאפשרות לאתר בני משפחה באמצעות קרבת דם. יש ודאי דרכים לעקוף את האיסור אבל אני מרוצה ממנו. אני מעדיף מסמכים ועדויות, שמעניינים אותי יותר מאשר DNA.]
לידות ופטירות, טקסים דתיים כמו נישואים, גירושים וברית מילה, כל אלה השאירו עקבות במסמכים שונים, שחלק גדול מהם נסרקו ועובדו כך שהמידע שבהם זמין ונגיש. זו רק התחלת הדרך. AI בודאי תוסיף כלי פענוח, ניתוח ועיבוד מידע. אבל אני חושב שכבר כעת ביכולתי להבין את התמונה הכללית של ההיסטוריה המשפחתית.
בני משפחתי חיו במשך דורות רבים באיזור החקלאי והנידח למדי הזה, שלמרות היותו מרכז גיאוגרפי היה תמיד בפריפריה הגרמנית. הם התחתנו עם בני משפחות אחרות מהסביבה, חיו ומתו באותו מקום, והיו חלק מקהילת מיעוט עניה ובזויה, שהתפרנסה בקושי ממלאכות שאיש לא רצה לעשות מלבדם, כמו מסחר בבהמות זקנות או בבגדים בלויים ומשומשים.
מצבם של היהודים שחיו באזורים הכפריים של גרמניה היה במובנים רבים טוב יותר מאשר זה של היהודים שחיו בשכונות היהודים הצפופות ורדופות החולי והעוני שבערים, חשופים להשפלות יום יומיות ולהגבלות. אבל הם היו מנותקים מההזדמנויות הכלכליות שהעיר אפשרה ומקהילה דתית רחבה ומגוונת. אזור אשווגה היה קרתני ופריפריאלי, ויהודי האזור היו כאלה ועוד. העיר הגדולה הקרובה ובירת המחוז והמדינה הייתה קאסל, כ-50 ק״מ מצפון מזרח. שם הייתה קהילה יהודית מבוססת, עם חיים דתיים תוססים ובית כנסת גדול. בכפרים ובעיירות הכל היה בסיסי יותר. שירותי הדת חייבו קשרים בין הקהילות השונות. ללא שוחט מוסמך לא היה בשר כשר, וזה היה עיקר הדאגה. בתי הכנסת היו ברובם קטנים ומאולתרים, תלויים במצב הכלכלי המשתנה של בני הקהילה.
היה שירות דתי אחד שדרש מומחיות רפואית. באוספי הספריה הלאומית שמור ספרון כרוך עור שהיה שייך לקהילה היהודית של האזור. זה פנקס מוהל, שבו תועדו 460 מעשי ברית מילה שנערכו על ידי שלושה מוהלים שונים באזור הכפרי של מדינת הסן, בו נמצאת אשווגה, בין השנים 1809-1900. הצלחתי למצוא שם את תיעוד מילתו של אברהם, אחיו הגדול של אביה של אמה של סבתא יודית, משנת 1844. שם המשפחה כתוב בפנקס כהיילברונער. מוהל בן האזור, ששמו היה העס בן איצק אפטירויד, נדד בין הכפרים השונים והכניס את התינוקות בבריתו של אברהם אבינו. הוא מנה בגאווה כל אחד מהטקסים שערך. אולי הגיע כאשר קראו לו, ואולי ביצע את המצווה כאשר הזדמן למקום. כאשר פרש מתפקידו העביר את הפנקס למוהל שבא אחריו.
[אברהם, אחיו של סבא רבא שלי, מסומן כנימול הקס״ז (167) בפנקס. המוהל בודאי כתב את הרשימות אחרי ביצוע המילה עצמה, כחלק מסיים של הטקס. אותה יד שהסירה את העורלה תיעדה את המעשה. מעניין מה הם הכתמים בעמוד השמאלי, אולי יין ששימש כדי לברך את הרך הנולד או לטשטש אותו? אולי דם? הרישום בפנקס הוא ההכנסה לברית. הוא, ולא המעשה הפיזי, הופך את התינוק לאחד מבני הקהילה. ]2
סבה של סבתי נולד בשנת 1853, ולא הצלחתי למצוא בפנקס את תיעוד ברית המילה שלו. כתב היד של המוהל הוותיק התדרדר בשנים אלה ואולי לא הצלחתי לפענח אותו. מעט אחר כך כבר הוחלף במוהל אחר, בעל יד יציבה וכתב מסולסל.
שמו היה ז׳אן יצחק היילברון. מתן שני שמות, עברי ולועזי, היה דבר מקובל, ושיקף את הזהות הכפולה של יהודי האזור, שלא היו מנותקים מסביבתם הנוצרית אבל גם לא נטמעו בה.
המשפחה גרה בויכמנסהאוזן (Wichmannshausen), כפר הרחוק כ-10 ק״מ מאשווגה. הקהילה היהודית בכפר כללה כ-30 איש, מתוך אוכלוסיה כוללת של כ-700. היהודים דיברו גרמנית, והעברית הייתה עבורם שפת פולחן זרה, חלק מייחודם התרבותי שנשמר בקפדנות. הם היו עדה ומיעוט קטן אבל לא חסר חשיבות, וקרוביהם היו פזורים בכל הכפרים והעיירות באזור.
[היום קוראים לכפר, שהפך מאז לעיירה, סונטרה (Sontra) ויש בה כ-8500 תושבים. זה באמת מקום די נידח, גרמני עד הצוואר. אנקדוטה אפלה קשורה בו: לאחר מלחמת העולם השנייה גר בעיר השופט והנשיא האחרון של בית המשפט העממי הנאצי. המקום היה נידח כל כך עד שהסתתר בגלוי, השתמש בשם בדוי, עם אותם ראשי תיבות של שמו המקורי, וניהל עם אשתו חנות בעיירה. לאחר כמה שנים הסגיר את עצמו לשלטונות, אשר חשפו את זהותו בפומבי. הוא זוכה מההאשמות נגדו והיה חופשי להמשיך בחייו.]
בתקופה זו החל סוף סוף מצבם של יהודי גרמניה להשתפר. חלקם זכו בשיוויון זכויות אזרחי ומצבם הכלכלי הוטב בעקבות הסרת מגבלות העיסוק. אבל ז׳אן היילברון לא נהנה מכך. אביו סוחר הבהמות הזקנות, יעקב יצחק היילברון, מת עוד לפני שז׳אן עלה למצוות.
הנער הצעיר והמוכשר שאף לפרוץ את גבולות הגורל שציפה לו. הוא היה יתום שאינו זכאי לירושה, החי בכפר נידח. למזלו זו הייתה תקופה של שינויים היסטוריים גדולים. באותה שנה, 1866, סופחה נסיכות הסן, ששלטה באזור, לממלכת פרוסיה. ז׳אן החליט לנצל את ההזדמנות. בצעד אמיץ, נחשוני, עזב את משפחתו ואת מולדתו ונסע, לבדו, לברלין הרחוקה, הגדולה והמתפתחת, בירתה של פרוסיה. כנראה שקיווה להפוך לאדם עשיר ומצליח ולייסד משפחה חדשה משל עצמו.
[נער כפרי, עוד לא בן 13, יתום וחסר כל, עוזב את המקום בו חיה משפחתו מאות שנים ויוצא לבדו אל העולם הגדול. זאת דרמה אמיתית. איזה אומץ צריך בשביל זה.]
*
שני אחיו הבוגרים, אחותו ואמו נשארו מאחור. ככה זה בהגירה, צריך לוותר על משהו. האחים המשיכו במסורת המשפחתית, התחתנו עם נשים בנות האזור, ולא נדדו רחוק. כאשר נפטרה האם נטמנה בבית הקברות היהודי הקטן של העיירה אבטרוד (Abterode) בה חי לייזר, הבכור, כ-8 ק״מ ממזרח לאשווגה. בית הקברות עוד שם, מוקף גדר, ליד מגרש המשחקים המטופח של הכפר, השוכן בצל עצים עתיקים. הוא פעל בין השנים 1791-1941, ונקברו בו 494 אנשים מהעיירה ומהכפרים השכנים. זה קצב מיתה ממוצע נינוח, של כשני אנשים בשנה. כמעט כל המצבות עוד עומדות על תילן, צנועות ודומות, מסותתות על פי מודלים שחוזרים על עצמם, כמו בני המקום.
[אחד מבני אחיו של ז׳אן היילברון היגר מאוחר יותר, והתיישב בשיקגו, ארצות הברית. היו לו בנים, נכדים, ונינים. נחמד וחסר משמעות לדעת שיש לי קרובים רחוקים בשיקגו. כנראה שלעולם לא אצור איתם קשר.]
האם סבתא יודית ידעה שאמו של סבה שבה אל עפרה במקום הנידח הזה, הלב הריק של גרמניה? האם אני שייך לשם באופן כלשהו? האם משהו מבית הקברות הזה, מהצד הזה של המשפחה, התגלגל דרכה אלי?
[כך או כך, אני רוצה לבקר שם מתישהו. התמונות שאני משתמש בהן כאן הן לשימוש חופשי, מתוך אתרים המתעדים את בתי הקברות היהודיים בגרמניה. אבל הייתי רוצה לראות את המקום בעצמי. אני אוהב בתי קברות נטושים ושלווים. אפשר להרגיש בהם את מהות מנוחת העולמים.]
בצידה האחורי של מצבת האבן המסותתת, פרי עבודה של בעל מלאכה מומחה, כתוב שמה של המנוחה בגרמנית. כך ראוי. זו לא רק שפת המדינה אלא גם שפת אמה, ושפת אם אמה וכן הלאה, עד לאן שלוקח הזכרון. אבל הצד הראשי, הפונה מזרחה לכיוון ירושלים, כתוב עברית. כוכב דוד מחולק לעלים, שונה מזה המוכר לנו, מסותת בראש המצבה.
פ.נ.
האשה הצנואה מרת
רבקה אשת יעקב
היילברון
אני מנסה להבין כיצד אירעה שגיאת הכתיבה ״צנואה״. [איזו פאדיחה!] כנראה שמזמין העבודה, בנה הבכור של רבקה, לא ידע לקרוא עברית כהלכה. הוא הכיר את שם התואר המחמיא, ״האשה הצנועה״, אבל לא את האיות המדויק שלו. כך התבלבל. עושה המצבות ידע לסתת אותיות עבריות וגרסה של סמלים יהודיים, ויצר את המצבה ע״פ הנוסח שהועבר לו. אני מקווה שבני העיירה לא לעגו יותר מדי לבנה של המנוחה כשהתגלתה הטעות המשעשעת. אולי זה הפך לסיפור מקומי מצחיק, איך לייזר טעה בכתובת המצבה של אמא שלו.
[מוסר השכל: לעשות הגהה, במיוחד למה שיחרט באבן.]
אני בוחר להיות סלחן. השימוש בשפה העברית על המצבה הוא טקסי וסמלי. הוא דומה לרישום בפנקס המוהל. אדם נולד, נימול, מתחתן, מוליד ומת כיהודי, כל השאר זה החיים עצמם. לייזר לא ידע עברית, וכפי הנראה לא היה מלומד גדול, אבל זהותו הייתה יהודית ולכן היה חשוב לו שהשפה העברית תופיע על מצבתה של אמו, אפילו אם לא יוכל לקרוא או להבין בדיוק מה כתוב. מזכרת נצח.
(התמונה מארכיון בית לוחמי הגטאות. מס׳ מחשב 15143). ↩︎
פנקס מוהל של ר' דוד כהן (כ"ץ) (David Kohn) מאשוויגע (Eschwege), אוסף הספריה הלאומית, מ״מ 990047792300205171. בצילום מוצג עמוד 16↩︎
שלושה בנים איבדה משפחת היילברון במלחמה הגדולה, הרחוקה והנשכחת. יוליוס, ששמו העברי היה יעקב, אריך, ששמו היה גם אליעזר, ואלכס, שנקרא בעברית אלכסנדר. הראשון נהרג בבלגיה, בשנת 1914, בזמן מהלכי הפתיחה של המלחמה, השני כעשרה חודשים אחר כך בפולין, והשלישי בשדות הקטל בפלנדריה בשנת 1917. אין להם קברים אחרים. גופותיהם נותרו בשדות הקרב, ואין לדעת מה עלה בגורלן. אולי נאספו לקברי אחים, אולי נרקבו עד שלא נותר מהם זכר. לוח מתכת אכול תחמוצת נושא את שמותיהם, מילים עבריות בודדות הבולטות בתוך כיתוב גרמני. תאריכי מותם העבריים כתובים גם הם בתעתיק לגרמנית. ״לזכרון עולמים״, מצהירה הכתובת בראש המצבה, ״לשלושת בנינו שנפלו במלחמת העולם״.
כשני מליון חיילים גרמנים מתו במלחמה. מתוכם למעלה מ-12,000 היו יהודים, שיעור דומה לחלקם באוכלוסיה הכללית, פחות מאחוז, מיעוט קטן באופן יחסי אבל גדול אבסולוטית. בברלין התגוררו באותה עת למעלה מ-150,000 יהודים. משפחות רבות איבדו בנים שנפלו למען גרמניה, אבל טרגדיה כזו, אובדן של שלושה בנים, הייתה וודאי נדירה.
המצבה ניצבת בבית הקברות היהודי בוייסנזה שבברלין, בצד חלקת הקבר המשפחתית. כ-115,000 איש קבורים בבית הקברות הענקי. בחלקות המרכזיות, שמקום בהם היה יקר, יש היכלי זכרון מפוארים. אחוזת הקבר של משפחת היילברון נמצאת בחלקה צדדית, במרחק הליכה רב משער הכניסה המפואר. השביל שעובר לידה אינו מטופח, וצמחייה עבותה מכסה ומשתרגת על המצבות, שרובן פשוטות יחסית, עשויות בטון ולא שיש.
בחלקת הקבר של משפחת היילברון תשעה מקומות. הראשון שנקבר בה, בשנת 1907, היה רק בן 19, ומת כתוצאה מדלקת תוספתן. הוא היה האדם ה-32,383 מבין הנקברים. בראש המצבה שמעל מקום קבורתו נקבע שלט מתכת משושה שנשא את שמו בכתב לטיני מסולסל, ארתור היילברון. מתחתיו, על המצבה עצמה, נכתב בעברית שמו ותוארו, ״הבחור אברהם היילברונן״. זה כנראה היה האיות העברי של השם, אבל אני בוחר לא להשתמש בו, כי הוא היה בעל משמעות סמלית והצהרתית, בדיוק כמו השם העברי. המשפחה וחבריה קראו לעצמם בשמם הלועזי. זהותם היהודית התבטאה בשם העברי, באותיות העבריות, שפה אותה לא ידעו, שהופיעו על המצבות, ובימי הזיכרון למותם, שצוינו לפי התאריך העברי. כך היו גם גרמנים וגם יהודים, זהות משולבת שאין סתירה בין מרכיביה.
שמונת המקומות הנותרים המתינו לבני המשפחה האחרים, זוג הורים, חמישה אחים ואחות בודדה לאב המשפחה, ז׳אן יצחק היילברון, נועד המקום המרכזי. המצבות הופרדו בעמודים מחורצים, שנשאו גג משולש, בדמות מקדש יווני. עליו התנוסס כיתוב בולט, ששני מגיני דוד בצידיו: FAMILIE J. HEILBRUNN.
אני משער שרכישת החלקה המשפחתית והקמת המצבה הגדולה היו חלק מהאבל על אובדן הבן הצעיר. אנשים מקדישים לעצמם חלקות קבר בעודם בחיים בניסיון לשלוט במוות. ז׳אן היילברון רצה לדעת שגם לאחר מותו יהיה אב משפחה, מוקף בילדיו. אחוזת הקבר היא ביטוי והצהרה של תקווה וציפייה לעתיד של משפחה שהאמינה בכוחה להשתקם מטרגדיית אובדן הבן הצעיר ולבנות לעצמה עתיד. בינתיים, עד שיגיע זמנה של מנוחת העולמים, אבני המצבות היו ריקות.
מלחמת העולם הראשונה פגעה בתוכנית הזו. המצבה לזכר שלושת בניו שנפלו בה ולא זכו להיקבר במקומם המיועד נוספה בעקבות כך, צמודה אבל נבדלת משורת המצבות המשפחתיות, מפרה את הסימטריה של מבנה הקבר.
בן נוסף, פליקס, היה אחד מברי המזל ששרדו את המלחמה. הוא מי שהיה אמור להיות הממשיך בניהול העסק המשפחתי, מפעל וחנות לכובעי לבד. אבל מזלו לא הספיק. בשנת 1924 מת מסרטן מוח, ונקבר באחד המקומות הפנויים. הוא המת ה-67,906 שנטמן בבית הקברות. אם המשפחה, ג׳אנט גערטל, מתה בשנת 1930, וז׳אן יצחק כמה שנים אחריה, ב-1935, המת ה-92,344 שנטמן בבית הקברות. שניהם נקברו במקומות שהכינו לעצמם מראש, במרכז אחוזת הקבר, בין שני ילדיהם ולצד מציבת הזכרון לשלושה שאבדו בקרב.
עליית הנאצים לשלטון ומלחמת העולם השניה חיסלו את שאריות התקווה המשפחתית. מפעל הכובעים פשט את הרגל והוחרם על ידי הנאצים. הבת היחידה במשפחה, חנה הדוויג, סבתא רבתא שלי, נרצחה באושוויץ. אח נוסף ברח לאיטליה. בברלין נותר בן משפחה אחרון. הוא שרד את השואה בגלל שהיה נשוי לאישה ממוצא נוצרי. הנאצים ביטלו את המרת הדת שעברה, אבל כיבדו את תלותו בה. כך ניצל. הם המשיכו לחיות בעיר ובשכונה גם אחרי המלחמה, כחלק מהקהילה היהודית הקטנה והמזדקנת ששרדה במזרח ברלין. הוא הפך לתומך נלהב של המשטר הקומוניסטי החדש.
אישתו, גרטרוד אליזה, שחזרה ליהדות אחרי סוף המלחמה, נפטרה בגיל 80, בשנת 1970. היא הייתה הנקברת ה-114,354 בבית הקברות, שהיה אז היה שריד של קהילה שכמעט חדלה למעשה להתקיים. גאורג, הנצר האחרון למשפחת היילברון, מת פחות משנה אחריה. 38 נקברים מפרידים בינהם. הוא נטמן בהמשך השורה.
איני יודע כיצד ומדוע, אבל בשנת 1976 נקברה בחלקה המשפחתית אישה חסרת קשר משפחתי ברור למשפחת היילברון, בשם הדוויג נואק (לבית פלקנשטיין). היא האחרונה שנטמנה שם ובין האחרונות שנקברו בכלל בבית הקברות, מספר 114,587. מקומה הוא אחרון בשורה, צמודה למצבת הזיכרון. המצבה שמעל לקברה שונה בעיצובה מזו של שאר המצבות. אני משער שלא היה מי שידאג לכך, ושקבורתה במתחם המשפחתי שסיים את תפקידו היתה מעשה צדקה. בצד השני של אחוזת הקבר נותרו שני מקומות ריקים. הקבר המשפחתי חדל להיות מקום קבורה פעיל והפך לאתר הנצחה דומם למשפחה שהייתה לרגע קצר בעלת עתיד מבטיח, וכעת נעלמה לגמרי.
צילום משנת 2012 שנעשה לצורכי תיעוד מראה כיצד נראתה אז אחוזת הקבר. קיסוס משתרג על אבני הקבר, על מצבות הבטון ועל העץ שמאחור. אבני בטון מלבניות ניצבות בחזית, יוצרות מעין שלד נטול חן של גדר. אותיות שם המשפחה דהו, אבל עדיין ניתנות לקריאה. שני מגני הדוד מצדדיו ברורים מאוד. מציבת הבנים שאבדו במלחמה חוסה בצל העצים, צדדית אבל חשובה. בלי האובדן הזה קשה להבין את הסיפור המשפחתי.
זו אחוזת קבר מכוערת מאוד, נטולת חן וחסרת פרופורציות. זווית המשולש שבראשה קהה מדי, קיר המצבות ארוך מדי ונטול תמוכות. התכנון והביצוע רשלניים. אבל היא של המשפחה שלי, ולכן אני סלחן. צר לי שאבי, שידע על קיומה, לא מצא אותה בזמן שחיפש אחריה בבית הקברות הגדול. הוא בודאי היה מתגאה בה ולכן, לזכרו, גם אני בוחר לעשות כך. יש לכך גם סיבות קרתניות. ברלין היא עיר יקרה ונחשקת, ופיסת הנדל״ן המשובחת הזו קשורה אלי, ולכן אני קשור אליה. זו הוכחה פיזית לשורשים הגרמניים של משפחתי ושלי, אליבי בפני מי שיעז לערער על חלק זה בזהותי.
זה התיעוד האחרון שנמצא בידי של אחוזת הקבר במצבה השלם. עשר שנים אחר כך סערה הפילה את העץ שמאחור. כשנפל מוטט את שורת המצבות. כשלי התכנון והביצוע התגלו, והכל קרס ונחרב. עיגוני הברזל החלשים מדי נשלפו ממקומם, חלקי הבטון נפרדו. השרידים עדיין מוטלים שם, כשפני המצבות פונים אל הקרקע. אולי ניתן להרים אותם, לשחזר ולשקם את הבטון שנשבר, אבל זאת מלאכת רסטורציה יקרה שאין מי שיקח על עצמו. המצבה היחידה שנותרה ניצבת היא לזכר הבנים שמקום מנוחתם לא נודע. שם המשפחה שנעלם, שחלומותיו התנפצו, לא מופיע עליה.
גם מצבה זו הולכת ומתפוררת. קורת הצד שתמכה בגג המשולש נפלה עליה ושברה חלק ממסגרת הבטון. שלט המתכת כמעט והתנתק ממנה. חילצתי אדמה שהצטברה בינו לבין משטח הבטון בתקווה להשהות עוד קצת את נפילתו. אולי אנסה לשפץ רק אותו, לדאוג לכך שבכל זאת ישאר משהו.
הגדודים העבריים בפיקוד פאטרסון איבדו שלושה לוחמים בקרב. שניים עשר נוספים מתו מפצעיהם או ממחלות. אבל כיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה עלה לבריטים במחיר כבד. יותר משניים עשר אלף בני האימפריה מתו במהלך מסע המלחמה. למעלה מעשרת אלפים בריטים, למעלה מחמש מאות אוסטרלים, למעלה משבע מאות בני היבשת ההודית. אני כותב את זה כך ולא במספרים, 12,197, כדי להשתהות עוד על גודל הקורבן. כל אחד מהמתים האלה הוא טרגדיה אישית, בזבוז של חיים. אבדות הצד השני היו נוראיות עוד יותר, והאוכלוסיה האזרחית, שגרה במקום האומלל הזה, סבלה יותר מכולם. אבל הבריטים, המנצחים, זכרו מן הסתם קודם כל את קורבנותיהם שלהם.
בתי הקברות של חללי המלחמה נועדו לשמש כמצבות הזכרון העיקריות אליה. בשנת 1917, תוך כדי המלחמה, הוקמה ועדה אימפריאלית לקברי מלחמה, שקבעה כללים מחייבים לעיצוב מצבות החללים, בתי הקברות והמונומנטים שיוצבו בהם. הכלל הראשון היה אחידות, וטיפול שווה בכל אחד מהחללים. נאסרה שליחה של גופות לקבורה חזרה למקום ממנו באו והקמת קבר אישי.
קורבנו של הפרט הוא רעיון גדול וראוי לאזכור, אבל קהילת הקורבן, השירות של מטרה משותפת, אחוות הלוחמים שאיחדה בין גברים מכל הדרגות והמעמדות – אלו ערכים נעלים יותר, אשר צריכים להיות מוזכרים בבתי הקברות בהם הם טמונים יחדיו, הנציגים של ארצם בארצות בהן שירתו.
הקברים סודרו בשורות אחידות ומסודרות, כמו גדודים ערוכים לקרב, כאשר בראש כל מצבה גולף באבן סמל היחידה בה שירת החלל ונחרטו שמו, תפקידו הצבאי, דרגתו ותאריך מותו. סמל המייצג את דתו של החלל נחרט בחלק המרכזי של המצבה, ומתחתיו היה מקום לכיתוב אישי קצר שהועבר על ידי המשפחות ועבר אישור. רוב החללים היו, כמובן, נוצרים, ומצבותיהם סומנו בצלב, אבל היו גם מצבות שסומנו בסמלים יהודים ומוסלמים. גופותיהם של ההינדים נשרפו בהתאם למסורת דתם, ושמם נחרט על מציבה משותפת.
פולחן ההקרבה התבטא בשני מונומנטים שהוצבו בבתי הקברות, אבן זיכרון גדולה, דמוית מזבח, שעליה נחרט פסוק מספר בן סירא שאותו בחר רודיארד קיפלינג, ששכל את בנו היחיד במלחמה: שמם יחיה מדור לדור (Their Name Liveth for Evermore).
כמזבח, האבן תייצג צד אחד של רעיון הקורבן, קורבן הנוער שהקריבה האימפריה, בשם המטרה הגדולה שאותה נשלח לבצע. היכן שתמצא אבן כזו, זה יהיה סימן, לבני כל הדורות, לבית קברות בריטי של המלחמה הגדולה.
אבל אבן זו לבדה לא מספיקה:
חסר בה מה שרבים (כפי הנראה רוב גדול) רוצים, אופי נוצרי מובהק; והיא לא מייצגת את הרעיון של הקורבן העצמי. עבור זה סמל הכרחי הוא הצלב; ואין לי כל ספק שמצוקה רבה תורגש אם בתי הקברות שלנו ימנעו מהכרה בעובדה כי אנו אימפריה נוצרית, ולא יוצג בהם סמל זה של הקרבה עצמית בידי מי שטמון בהם. היהודים בהכרח מעורבבים ברעיהם הנוצריים לנשק; אבל אנו מאמינים שרגשותיהם יסופקו על ידי הכללת הסמל הדתי שלהם (המשולש הכפול, או ״כוכב דוד״) בעיצוב המצבה שלהם, ושהם לא יפגעו מנוכחות הצלב בבית הקברות… במעמד גדול וחשוב אחד יש להתחשב בנפרד. ניתן להבין שבמקום בו הנתינים המוסלמים, ההינדים, ולא נוצרים אחרים טמונים (והם תמיד נקברו בנפרד), היחס לקבריהם יהיה בהתאם לאמונותיהם ומנהגיהם הדתיים, וסמל הדת שלהם יחרט מעליהם. בנקודה זו חיוני לקבל הנחייה ממי שבקי באימפריה ההודית והאפריקאית שלנו.
חרב ברזל צלבנית, משולבת בצלב גבוה, ניצבת במרכז בית הקברות הבריטי שבהר הצופים. זה אינו בית הקברות הגדול ביותר בארץ, אבל הוא המטופח והשמור שבהם. קבורים בו כאלפיים וחמש מאות חללים, והוא יפה ומעורר הוד. אין לטעות בזהותו הדתית או התרבותית. צלב שבילים גדול מחלק אותו, בראשו יש מבנה קפלה שמעליו קבוע פסל סנט ג׳ורג׳, הקדוש המגן של אנגליה, נלחם בדרקון. זאת אגדה, כמובן, כי אין דרקונים, אבל אנשים צריכים אגדות, וגיאורגוס הקדוש, יליד העיר לוד, היה כנראה דמות היסטורית של חייל רומי שהקריב עצמו בשם אמונתו הנוצרית. פסל חייל גיבור וקדוש מתאים לבית הקברות הזה, הצופה על העיר העתיקה. עשרים וארבע מצבות של חללים יהודים מקובצות בו יחדיו, בשולי אחת מהחלקות. יצא לי לבקר שם כמה פעמים, לשוטט ולתהות, בשביל מה, לעזאזל, הקריבו האנשים האלו את חייהם, למה זה טוב בכלל.
לויד ג׳ורג׳ היה ראש ממשלת בריטניה בזמן ועידת פריז, שעסקה בחלוקת השלל וגיבוש הסכמי השלום אחרי המלחמה. הוא היה מי שהציע להרצל את תכנית אוגנדה כשהיה שר מושבות. ריצ׳רד מיינרצהגן, קצין הצבא שביצע פשעי מלחמה במזרח אפריקה הבריטית והפך לקצין המודיעין של אלנבי, כתב לו כך, במכתב ששלח לו בזמן שהותו בועידה:
ועידת השלום הזו הטילה שתי ביצים – לאומיות יהודית ולאומיות ערבית; הן עלולות להתפתח לשני גוזלים מטרידים; היהודי גברי, אמיץ, מוחלט ואינטיליגנטי; הערבי מתנוון, טפשי, לא-מהוגן ומרשים רק את התמהונים המושפעים מהרומנטיקה והשתיקה של המדבר…
בית לאומי ליהודים חייב להתפתח מוקדם או מאוחר לריבונות; אני מבין שהתפתחות טבעית זאת נראית לכמה מבין חברי ממשלת הוד מלכותו. הלאומיות הערבית גם כן תתפתח לריבונות ממסופוטמיה עד מרוקו… אין אנחנו יכולים להיות ידידותיים גם ביחס ליהודים וגם לערבים. הצעתי מתבססת על ידידות עם העם אשר יש לצפות שיהיה ידיד לויאלי – היהודים: הם חייבים לנו הרבה מאוד והרי הכרת טובה היא ציון אפייני של הגזע הזה. אע״פ שעשינו הרבה למען הערבים, הם אינם יודעים את משמעותה של הכרת טובה; יתר על כן הם יהפכו התחייבות לנו; היהודים יהוו לנו רכוש… היהודי הוכיח שיש לו כושר של לוחם. הערבי הוא לוחם דל, הגם שהוא מומחה לביזה, חבלה ורצח.
זה אוסף הכללות גזעניות דוחות, הנאמר על ידי מי שבטוח בעליונותו. אני מתעב את מיינרצהגן, הפסיכופת, הרמאי והשקרן שמונצח בצומת המובילה לבית הקברות הבריטי. בין השאר בהמלצתו הבריטים בחרו צד. ההנחה שהובילה לבחירה הזו הייתה שהיהודים דומים לבריטים יותר מהערבים, מעורבבים בתוכם, כפי שהדבר מנוסח בהמלצות העיצוב של בתי הקברות הצבאיים, ושלכן גם תכונותיהם של היהודים נעלות על אלה של הערבים.
בית הקברות בירושלים נחנך רק עשור אחרי כיבוש הארץ, בשנת 1927, בנוכחות לורד אדמונד אלנבי, המצביא שפיקד על הכוחות הבריטיים. זו כבר תקופת המנדט, שלטון החסות שהוענק לאימפריה בארץ ישראל על ידי חבר הלאומים כתוצאה מועידת פריז. כתב המנדט כלל בתוכו את הצהרת בלפור, ההבטחה הבריטית מזמן המלחמה להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי, שהפכה כאן לתוכנית פעולה. תושבי הארץ הערבים קיבלו הבטחות לשמירה על זכויותיהם, אבל לא הכרה מפורשת בלאומיותם. המנדט, בודאי בתחילתו, גייס את הדפוסים האימפריאליסטים ואת הנסיון שנצבר באימפריה כדי לעזור להגשים את השאיפות הלאומיות הבדלניות הציוניות.
ההתנגדות הערבית להגירה היהודית ולשלטון הבריטי הביאה לצמיחת הלאומיות הפלסטינית. פלסטינה/ א״י הייתה יצור כלאיים מוזר, כור מצרף שהוביל למלחמה שבסופה תקום מדינה לעם אחד, בעוד על העם השני נגזרים חיי פליטות ודיכוי. המתים שטמונים בהר הצופים לא ידעו שזה מה שיקרה. הם היו חיילים, וחיילים לפעמים מתים.
