קול הרעם

פרק מתוך ספר שיצא בדפוס. כאן תמצאו את הפרקים הקודמים.

[אפשר להתייחס לפרק זה כאל הפוגה, חופשה, מהסיפור המשפחתי. הנסיעה לארץ ישראל היא פרוייקט אישי של יוליוס היילברון, שנמצא בתקופה זו ערב חתונתו. המסע הוא מעין ציון של סוף רווקותו, הזדמנות אחרונה להרפתקה שכבר אי אפשר לעשות כבעל משפחה. 

מלגת לימודים מטעם הקתדרה לחקר המחשבה הלאומית ליברלית בישראל במרכז מורשת מנחם בגין אפשרה לי את השלמת פרק זה ואת הוצאת הספר כולו לאור. אני מודה למרכז, לדרור בר-יוסף ראש הקתדרה, לעמיתים ולעמיתות על חוויית לימוד מרתקת. בעידן של ליקוי מאורות מוסרי המחשבה הלאומית-ליברלית מבית מדרשו של הימין, המכירה בשיוויון כערך יסוד, מאפשרת נקודות הסכמה, ואולי אף מציעה תקווה קלושה לעתיד אינטלקטואלי משותף. אני מאמין שיוליוס היילברון עצמו היה קרוב בדעותיו לז׳בוטינסקי.]

סיפור מסע משלחת המתעמלים הגרמנית לפלסטינה, בו השתתף יוליוס בפרק הזמן שבין אירוסיו לחתונתו, מתועד בהמשכים בגליונות ״עיתון המתעמלים היהודים״, שמשנה את שמו בראשית שנת 1913 ל״ירחון יהודי להתעמלות ולספורט. ביטאונה של תנועת הנוער היהודית־הלאומית״.¹ זה עיתון אחר, חדש, שונה מזה שליווה את הקמת אגודת המתעמלים היהודים בר-כוכבא מזמן הקמתה ופורסם ברציפות משנת 1900. השינוי אירע עקב התמזגות אגודות ההתעמלות ואגודות הספורט לגוף אחד. יוליוס היילברון היה מעורב מאוד במהלך הזה ושימש כמזכיר ומארגן הועידה שבה הוסכם על האיחוד. אלו שני עקרונות שונים, או אולי משלימים: נפש בריאה בגוף בריא, והרצון לנצח ולהתגאות בשייכותך לקבוצה. ההתעמלות היתה ספורט ראווה אליטיסטי, בלתי תחרותי בבסיסו. אגודות ספורט פנו אל ההמונים, שיכלו להשתתף בפעילות לא רק כספורטאים אלא גם כאוהדים. ל״כח וינה״, אגודת הספורט בה היה פעיל ארנולד דונט, אביה של סבתה יודית (וגיסו של יוליוס היילברון), הייתה מחלקת כדורגל צומחת, וספורטאים יהודים שהתחרו במסגרתה זכו לפרסום והערצה. זו הייתה הרחבה משמעותית של קהל היעד וויתור על האופי האקסקלוסיבי שניכר בפעילות בר-כוכבא והאגודות שצמחו בדמותה. 

שינוי נוסף הוא הזהות הציונית המופגנת והמוצהרת. באופן מסורתי איגודי סטודנטים גרמנים יהודיים לא מיהרו לאמץ זהות לאומית נבדלת. הגרמניות של חלקם הגדול הייתה, לכאורה ובפועל, מלאה, וכללה גם הזדהות שלמה עם הלאום הגרמני. הציונות איתגרה את התפיסה הזו, ולכן גם עוררה התנגדות של יהודים גרמנים ליברליים רבים. זהות יהודית לאומית סיכנה את ההשתלבות המלאה בחברה הגרמנית. הם לא היו מעוניינים להצהיר בפומבי על כל זהות שתסתור את היותם ״גרמנים בני דת משה״. אלא שלמרות זאת האנטישמיות, נעבך, סירבה לגווע. להפך, היא עברה תהליכי התמסדות והפכה חלק מהמצע של תנועות פוליטיות אנטי-ליברליות. 

כתגובה לכך, סביב שנת 1912, האופוזיציה ביצעה מהפך באגודות הסטודנטים היהודיות, ואיגוד הגג שלהן הפך יהודי לאומי. זה הרקע למסע המתעמלים, שהוא מעין פרויקט דגל שמבטא את הכיוון החדש של תנועת הספורט היהודית.

ההכרזה על המסע היא בקיץ 1912, עוד לפני החלפת שם העיתון. זה המאמר הפותח את הגליון, כתוב בסגנון נמלץ ובלתי מווסת:

מסע ההתעמלות שלנו לפלסטינה

אם תרצו – אין זו אגדה!

[כותרת המשנה של היא המאמר לקוחה כמובן מהמוטו של ספרו של הרצל, ״אלטנוילנד״, שמתאר ביקור של נוסע גרמני בפלסטינה עתידית אוטופית, אחרי שהציונות הצליחה להקים בה מדינה יהודית. העלילה והרוח של הספר הבדיוני, צוואתו של המנהיג המת, מלוות את מסע המתעמלים.]

מסע-ההתעמלות שלנו לפלסטינה, שבמשך שנים היה רק משאת לב נעלה, עומד סוף סוף לצאת אל הפועל. הוועד של אגודת המתעמלים היהודית הורה לקיימו, וכבר החל בעבודות ההכנה. המסע עתיד להערך בשנה הבאה, בין החודשים אפריל-מאי, ויימשך כשישה שבועות בערך.

נצא למסע בשיתוף הארגון בעל בריתנו 'ברית הקואופרציות היהודיות'. כמו כן, כבר הוקמה ועדה, שחבריה בעלי היכרות מצוינת עם פלסטינה. הועדה מצויה בקשר עם המשרד הארץ-ישראלי ועם גורמים נוספים, על מנת להבטיח לנו הנחות ויתרונות משמעותיים. העלויות (כולל הנסיעה) עבור כל משתתף, יעמדו על 250-300 מארק בקירוב.

[המשרד הארץ-ישראלי היה הזרוע הביצועית של ההסתדרות הציונית בפלסטינה. הוא ארגן וויסת את ההגירה לארץ, ואירח משלחות ונכבדים. תשתית התיירות בפלסטינה התפתחה מאוד בשנים אלה. סוכנויות תיור אירופיות פתחו סניפים בארץ וקווי הספנות והרכבת החדשים הקלו על המסע והוזילו אותו. בהערכה גסה מאוד ומקורבת, שווי 300 מארק אז היה כ-10,000 שקל היום, סכום משמעותי אבל לא בלתי אפשרי.]

אחַי המתעמלים! [הכותב משתמש בכותרת זו בפתח כל פסקה. זו קריאת קרב.] אתם רואים שהעניין אינו כה דמיוני או פנטסטי, כפי שאולי היה נדמה לרבים. פלסטינה איננה שוכנת עוד בערפל, עטופה באגדה רחוקה של העולם הבא. היא קרבה אלינו והופכת מוחשית עד כדי מגע. אין היא עוד ארץ של עבר אפור, אליה עולים רק ישישים ואנשים יראי שמיים, על מנת למות במקום קדוש לאלוהים. עבורנו זוהי ארץ של הווה ועתיד, המבקשת להתחבר אל עבר יפה. היא ארצה של היהדות הנובטת והמתהווה.

ועל כן – הנוער של עמנו הוא שיצא אל פלסטינה! הוא יישק לאדמתה, היכן שהעתיד והעבר של עמינו נפגשים. אנו רוצים להכיר אדמה זו, אשר מסמלת עבורנו אלפי זיכרונות יהודים!  כל פיסה ממנה נושמת חירות יהודית, וכל רגב טומן בחובו נבט של עתיד-לבוא יהודי. זו תהא נסיעה אמיתית של מתעמלים וסטודנטים! לא מסע בנוחות המעודנת של זמננו המפונק, אלא בחיפזון, כפי שעשו אבות-אבותינו. [כמו היציאה בחיפזון של היהודים ממצרים.] נצא לדרך קלילים, עם תרמיל ומקל נדודים, בלב קל ובמטען קל נתור את פלסטינה, כמתעמלים ולא כבורגנים צרי אופקים. [כינוי הגנאי בו הוא משתמש הוא ״פיליסטרים״: בלתי משכילים, יושבי בתים צרי אופקים. המתעמלים והסטודנטים הם אנשי המשמר הקדמי, אוונגרד, הבזים לנוחות.]

אחי המתעמלים! המסע לפלסטינה יהיה בעל משמעות גדולה. זו תהיה חוויה יוצאת מגדר הרגיל לכל אחד ואחד. למשך שישה שבועות, אנו מבקשים להיחלץ מן החדגוניות האפורה של השגרה ולתבוע לעצמנו פסק זמן קצר מחיי העבודה החומרניים, שיוקדש כולו לגדולה וליופי. אנו מבקשים להימלט מכל התוכניות, ההגדרות והסיסמאות של לאומיות יהודית, יהדות שכנגד ותודעה עצמית. אנו רוצים לחוות את יהדותנו במלואה, באופן ישיר וכדבר המובן מתוך עצמו, שאינו נסמך על הוכחה או דורש ניסוח לוגי, מתוך חירות פנימית וחיצונית. בהתנסות חופשית זו של יהדותנו טמון הערך העליון עבור כל מי שישתתף במסע ההתעמלות לפלסטינה. וכאשר נפנה חזרה אל מקום מושבנו, יסייעו לנו הזכרונות מפלסטינה להתגבר על שלל הפגיעות וההשפלות שאנו עוברים כיהודים. נחייך מלמעלה אל אותם חצויי זהות המתאמצים להגדיר את יהדותם, ועל אלו הקטנים שמתכחשים לה. נאמר להם: "לכו אל פלסטינה, אל ארץ היהודים ואז תדעו מי אתם. שכן, מי שאינו חש ביהדותו, לעולם לא יצליח לתפוס אותה.“

[זאת קריאה אנטי-אינטלקטואלית, להבנה באמצעות החוויה ולא דרך ההגיון, ברוח הרומנטית שמופיעה בציטוט גתה באקס ליבריס של יוליוס. אבל זה מזכיר לי גם את האופן בו מנסים להמליץ לתלמידים על השתתפות במסעות לפולין, להבדיל. מי שלא נמצא שם  וחווה את זה לא באמת מבין.]

אחי המתעמלים! אין ספק שבהמשך יהפוך המסע לפלסטינה למסורת יציבה של הנוער היהודי. אנו, המתעמלים היהודים, רוצים להיות הראשונים. ולכן זהו מעשה היסטורי, והעתיד עוד יקנא בנו על כך. ועל כן: מי שרוח נעורים עוד מפעמת בקרבו ומתירה לו לעשות מעשה, מי שכוח פנימי דוחף אותו אל עבר מה שהוא גדול ויפה, ומי שחופשי דיו על מנת לגבור על הבורגנות – יצא עמנו באפריל לפלסטינה. מכם אנו דורשים אפוא רק את ההחלטה. שאלת הכסף אינה צריכה להוות מכשול: כל אחד יכול לצבור סכום מספיק בתוך שמונה חודשים. צאו פחות לבתי קפה, לתיאטרון וכדומה בחורף הקרוב. נוסף על כך, הקמנו קרן שכבר נרשמו לה תרומות יפות, ומתוכה יוכל כל מבקש לקבל הלוואה ללא ריבית, בתנאי החזר נוחים. [הסטנדרטים מאוד נמוכים. לא יערך מיון ולא יהיו בחינות כניסה. בואו, בבקשה.]

אחי המתעמלים! אתם רואים שהנחנו בפניכם את היסודות למסע שלנו לפלסטינה, ובהמשך גם נמסור פרטים נוספים. לא רבים מדי ישתתפו במסע זה. אך אלה יהיו טובי בנינו. בעתיד – בצדק – עוד יקנאו בהם.

הנרי אונה (Henry Unna) [הוא היה עורך העיתון בתקופה זו.]²

[תרגום: נעם רז]

זוהי יותר הצהרת כוונות מאשר תכנית סדורה. בגליון הבא התפרסמו שתי תגובות להכרזה. אחת מהן הגיעה מפלסטינה עצמה, ונשלחה מיפו. כתב אותה ארנסט הרמן, שהיה מתעמל בר כוכבא בגרמניה והגשים בגופו את העקרונות הציוניים. כעת חי עם משפחתו ביפו, ושימש כמורה להתעמלות בגימנסיה הרצליה בתל-אביב ובראשון לציון. [קוריוז משעשע: לילדי הזוג הרמן קראו יהודית ויהודה. איזה משוגעים אנשים.] הוא  הציג את המסע כהגשמת חלום ארוך שנים של מייסדי תנועת ההתעמלות והביע תקווה שהמשתתפים ישתכנעו בעקבות כך להשתקע בארץ:

אל פלסטינה!

היום, ביום זה ממש, נודע לי דרך עיתון המתעמלים, כי אגודת המתעמלים היהודית עומדת להוציא לפועל את התכנית שנשתמרה אצלה כמעין צוואה עוד מימי מנהיגינו הנערץ, ארנדט. ביום זה, אני מבקש לברך את אגודת המתעמלים מקרב לב. אני משוכנע כי על אף קשיים ישנים, אותה רוח מתעמלים עתיקה, שכבר הניעה את חברי האגודה אל בזל, וינה, המבורג וברלין – תדע גם להשלים את המפעל החדש והגדול יותר. ואני סמוך ובטוח כי הם יימצאו את דרכם אל מולדתו העתיקה של העם היהודי.

[כפי הנראה כוונתו היא למוריץ ארנדט, אחד מאבות הלאומיות הגרמנית, שהאמין שזו תכונן באמצעות הגוף, והיה שותפו של פרידריך לודוויג יאן בייסוד תנועת המתעמלים הגרמנים. הוא עודד טיולים בטבע ובגרמניה הכפרית כדי לחזק את הקשר הלאומי הבלתי אמצעי למולדת הגרמנית. בנוסף היה אנטישימי מושבע. תנועת בר כוכבא, ומכבי בעקבותיה, אימצו את עקרונות מחשבתו ולא את אמונותיו.]

וכאשר יושיטו יד לאחיהם, המתעמלים מפלסטינה, אולי תתעורר בהם הכמיהה להצטרף אל שורותינו, ולחוות עמנו את תחייתה של הארץ היהודית, של היופי היהודי, האומץ היהודי והכוח היהודי! הם יצאו עמנו אל הארץ וילמדו להכיר צורה חדשה של טיפוח גופני לאומי: העבודה הגופנית הקשה על אדמת אבותינו. והם יווכחו כיצד ההתלהבות מן העניין הקדוש מחדשת את הרוח. הם יראו כיצד משמעות חדשה וגאווה טרייה מפיחות חיים בגברים השומרים על גבולות ההתיישבות החדשה. הם יראו, כיצד במקומות רבים, אשר תולדותיהם המפוארות מוכרות להם מן המקרא – פורחים חיים חדשים. חיים מלאי כוח ותעוזה רעננה, אף שאינם חפים מעמל וממחסור.

יופיה ופוריותה של ארצנו לא יהיו עוד אגדה רחוקה או סיפור נשכח של אבות קדמונים. הם יחזו בעיניהם וישמעו באוזניהם את סיפור תחייתו של עמנו. עדים יהיו לנס שאין עוד כדוגמתו בתולדות העמים: לשון אבותינו הקדומה קמה לתחייה ושבה לחיות בפי העם. היא מלבלבת ופורחת מחדש, כמו בימים העתיקים.

בפסח האחרון, כאשר הגו אחינו המתעמלים באירופה את המילים המבטאות את כיסופיו העמוקים של עמנו המפוזר – „לשנה הבאה בירושלים” – ודאי לא שיערו עד כמה קרובה תהיה התגשמותה של משאלה זו. מי ייתן והיום שבו נזכה לראות שוב את חברינו הוותיקים מאירופה, אותו יום שבו יתאחד לראשונה הנוער היהודי מן המזרח והמערב על אדמת אבותינו, יהא גם ראשיתו של עידן חדש עבור הנוער של עמנו.

ארנסט הרמן – יפו³

[תרגום: נעם רז]  

זו לא היתה התגובה היחידה למסע שהתפרסמה בגליון זה. מיד אחרי מאמר הברכה של המתעמל הותיק התפרסם מכתב יוצא דופן, שמביע ביקורת על המסע המתוכנן. אחריו הופיעה תגובתו של העורך, שנוסחה כמכתב תשובה:

אל הוועד של אגודת המתעמלים היהודית, ברלין

מסע התעמלות לפלסטינה! כמה נפלא! זהו מעשה ראוי!

אך אבוי! האמנם רק אתם אחי המתעמלים עולים אל הארץ המובטחת? ואת הנשים אינכם לוקחים עמכם? ומה על ערך הרעות?

על כן אנא פרסמו קריאה חדשה, כזו הפונה גם אל המתעמלות, וקוראת להן לצאת עמכם לאותו מסע נדודים עליז וקדוש. אל דאגה: הרכרוכיות תישארנה ממילא בבית, אם רק תשמענה דבר-מה על "תרמיל ומקל נדודים".

בברכת מתעמלת יהודית,
  קלרה דינן, המבורג

[כפי שכבר סופר, שלא כמו אגודות ההתעמלות הגרמניות, פעילות אגודות ההתעמלות היהודיות הייתה פתוחה לנשים כמעט מעת היווסדן. אבל, כפי שמדגימה תשובת העורך, זה היה פמיניזם יחסי והיחס אליהן לא היה שיוויוני כלל. הכותבת יודעת שתכנית המסע לא תשתנה, אבל העלאת המשאלה לשינוי, אפילו תוך שימוש בסטראוטיפ אודות הנשים, היא פרובוקציה ראויה.] 

אל העלמה קלרה דינן, המבורג

אחותי המתעמלת היקרה,

בעיניים צוחקות ודומעות אני משיב למכתבך. שורותיו הסבו לי שמחה כנה. הן הראו לי פעם נוספת כי אנו, מתעמלים ומתעמלות יהודים, קשורים זה בזה לא רק באופן חיצוני כחברים באותו גוף ארגוני, אלא מאוחדים גם בקשר פנימי, יציב וכן, המבוסס על אהבת עמנו ועל האידיאלים המוקדשים לו. ואף זאת: כי הכינויים "אחים מתעמלים" ו"אחיות מתעמלות" אינם בגדר מליצות ריקות עבורנו. ובדיוק בשל כך, ערכו של מכתבך, כביטוי אישי וספונטני, עולה באלפי מונים על כל הפגנה המונית מתוכננת.

כאשר פרסמתי את הקריאה למסע ההתעמלות לפלסטינה, הייתי משוכנע כי תזכה להיענות נלהבת בקרב המתעמלים – ולו רק מפני שהיא מזמנת מעשה של ממש. ואכן, התגובות הרבות איששו את האופטימיות שגיליתי. אך את, אחות מתעמלת יקרה, העמדת אותי במבוכה. אני מודה בכך אפוא בגלוי: למרות ההערכה הרבה שאני רוחש לאידיאליזם של מתעמלותינו, נמצא שהמעטתי כאן בערכו. אנא, הביני אותי נכונה – אין זה גנאי, כי אם מחמאה! (אמנם מחמאה שלא במתכוון). ועל כן, הייתה הפתעתי גדולה ולבבית במיוחד, כאשר נוכחתי כי את, לצד נשים נוספות, ביקשתן להצטרף למסע שלנו אל פלסטינה! אני מברך אותך על החלטתך, ואני מברך את המתעמלים היהודים על אחיות מתעמלות שכאלו!

על כן, אחות מתעמלת יקרה, גדול וכבד צערי, ביודעי כי אני מונע היום ממך שמחה גדולה. אומר זאת בלשון המתעמלים, בגלוי ובישירות: נאלצנו לוותר על השתתפותן של הנשים בפעם זאת. ועד אגודת המתעמלים היהודית מצא את עצמו מגיע להחלטה קשה זו לאחר שיקול דעת מעמיק. ואני וסמוך ובטוח, כי לאחר שישכך כעסך, שהוא אך טבעי, ותשקלי את העניין בעצמך – תכירי גם את בצדקתנו.

מסע ראשון זה שלנו אל פלסטינה, אינו אלא ניסיון נועז, אשר מלכתחילה כרוך בקשיים רבים בשל תנאי התחבורה הפרימיטיביים שבמקום. אנו נתגבר עליהם. אך אין אנו רשאים לנהוג בפזיזות, ולהכביד על משימה קשה ממילא בסיבוכים מיותרים. ואתן, גבירותיי, הרי מיטיבות להקשות על חיינו עד אין קץ! [איזה פוץ.] וזאת לא משום שאנו לוקים בהתחסדות ואתן ב'רכרוכיות'. אך עלינו לפעול מתוך שיקול דעת מפוכח, ולהשאיר את מילוי המשאלות לזמן מתאים יותר. זוהי בדיוק אותה משמעת מתעמלים גבוהה שאליה אנו מחויבים. 

אם מסע התעמלות ראשון זה אל פלסטינה ייכשל, ייפסל גם הרעיון עצמו לעד. ועל כן, אחיות מתעמלות, עליכן להיות גדולות מאיתנו, המתעמלים. אנו חזקים ברצוננו, ואילו אתן – היו חזקות היום בויתור! אנו מכירים בקורבן אשר אתן מקריבות. כאשר נשוב מפלסטינה, נהיה עשירים יותר בניסיון. ואז נוכל להוביל אתכן בשבילי הארץ אשר אליה אתן משתוקקות – בבטחה וכהלכה.

אחות מתעמלת נכבדה! האמיני לי – הדחייה הזו אל העתיד קשה לי עד מאוד, מאוד. אך יש בה גם נחמה, ועלינו להסתפק בזאת לעת-עתה.

בהוקרה ובמסירות רבה,
  הנרי אונה⁴

[תרגום: נעם רז]

בינואר 1913 הוחלף שמו של העיתון והוא הושק מחדש. מייד לאחר דבר העורך שפתח את הגליון והסביר את הצעד הופיע מאמר ארוך ומפורט הפורש את תכנית המסע, כולל עלויות ושדרוגים אפשריים, ומונה את רשימת הציוד הדרושה. מצורפת אליו מפה, המראה את ההתיישבות היהודית בפלסטינה. ניתן לראות בה גם את שני קווי הרכבת שפעלו בארץ: קו עולי הרגל שחיבר בין יפו וירושלים, ומסלול רכבת העמק שהתחבר למסילה החיג׳אזית. המאמר נכתב בלשון מליצית על ידי ד"ר תאודור זלוציסטי, רופא ופעיל ציוני, שהיה יו״ר הוועדה המארגנת של המסע, ולא מהסס להביע את התלהבותו מכך שהתכנית השאפתנית יוצאת לפועל:

מסענו לפלסטינה  

מאת ד"ר תיאודור זלוציסטי

מסענו מובטח!

מילים אלו מתנוססות כאן בגאווה ובשמחה; אור בוהק של חג מניץ מתוכן, זוהרן של חגיגות ניצחון. כל מי שנענה לקריאת המסע שלנו, ידע גם מצוקה וצרות שנערמו עליו מצד העולם שבחוץ. ואף אלו שנאלצו לוותר, הוסיפו להצמיח תקווה בליבם, כי גם אליהם עוד תגיע, ואף בקרוב, שעת ההגשמה הגדולה. ואותה תקווה הפכה גם לברכה, שאותה העניקו למי שעלה בידו לפלס בנחישות דרך חששותיו, ולצעוד אל עבר המעשה.

פעמים רבות שמעתי על אודות ״בני המזל״, אשר עלה בידיהם למלא את חופשותיהם בתוכן עשיר. היה בדברים אלו תמיד הד של שמחה וקנאה גם יחד. ולצידם גם מעין חשש חבוי, שמא ״האושר״ אינו אלא כוח וביטחון עצמי. [משחק מילים. בגרמנית: המאושרים הם ברי המזל. כלומר, הוא שמע בהתחלה על ברי/המזל/המאושרים.]

כאשר גיבשנו את רעיון מסע התרמילים, נרתענו כולנו מעצם התכנית. ועמלנו לא מעט, על מנת לעטוף את הספקות הרציניים בגלימות של דמיון נועז. האמנם בראשית היה דמיון? בנקודה זו, מוכרח אדם, ולו מטעמי השכלה בסיסייים, לעצור לרגע. לאמור: האין הלוגוס הוא שמצוי בראשית הדברים? ואפשר שבשל חששותינו שכחנו דבר־מה חשוב: את הלוגיקה שבהתפתחותנו העצמית. [עולם המושגים שלו שואף מהתרבות הקלאסית. הוא מפגין את שליטתו בו כדי להחצין את השכלתו.] פלסטינה נעשתה קרובה אלינו. כל ״העמקה״ נוספת הייתה מתנדפת והופכת לשטחית, אלמלא שבנו ומצאנו את אותו יסוד רגשי קדום, אשר עיצב מחדש את מולדת הכוח היהודי והרוח היהודית כמרכז הכובד של כל פעולה עתידית. רק דרך פלסטינה זוכה הגולה למשמעות לאומית. אל תובנה זה הגענו בעמל רב, כמעט בייסורים. ומתוך הכרה זו נולד גם הצורך לרקום יחס אישי אל ארץ הקודש. יחס ארצי ומוחשי, על מנת שתוכל לשוב ולשאת על כתפיה את משקלם של סמלי קיומו של העם.

עלויות המסע

כדרכי (הנלהבת-משהו), העמדתי את עלות המסע כולו, מנקודת היציאה במינכן, על 300 מארק. ובמצח נחושה עמדתי מול כל מילות הלעג והאזהרות. אך עתה איני יכול עוד להכחיש: טעיתי.

למעשה, ניתן לממן את עלויות המסע בסכום של 285.20. החשבון כולל את הסעיפים הבאים:

נסיעה מינכן-טריאסט (הלוך ושוב, מחלקה שלישית, רכבת מהירה): 42.40 מארק

שהות בפלסטינה (פירוט בהמשך): 150 מארק

הפלגה, מחלקה רביעית (ללא מיטה), טריאסט-אלכסנדריה: קו מהיר; אלכסנדריה–יפו: קו סוריה (הלוך ושוב): 72.80 מארק

מזון מלחים על האונייה: 1.65 מארק ליום, לעשרה ימים, בתוספת “נקניק נוסף”: 20 מארק

סה״כ: 285.20 מארק

עם זאת, בישיבת הכנה שנערכה ב־3 בינואר 1913, ובה השתתפו גרייפנהגן, גלזר, אונה, קוצינסקי, פרליס וזלוציסטי, הומלץ (או הוחלט) לרכך את קשיי ההפלגה, על ידי שימוש במחלקה שלישית (כולל מיטה ואספקת מזון). החלטה זו מעלה את ההוצאות בכ-60 מארק, ולפיכך נקבע כי סכום 350 מארק יהווה בסיס להשתתפות במסע. [כלומר, החישוב הראשוני היה באמת שגוי, אלא אם המשתתפים היו מסכימים לישון במשך עשרה ימים על סיפון האניה.]

יש להעיר עוד:

מי שאינו מעוניין להסתמך על המזון המוגש באונייה, יוכל להפחית את העלות בכ-20 מארק. סכום זה מיועד לרכישת שימורים כשרים (הניתנים להשגה על הספינה), או על מנת להביא בשר מעושן, נקניק וגבינה.

אוניית הדואר המהירה מגיעה לאלכסנדריה ביום שני בשעה 2 אחר הצהריים. שם מתבצעת העלייה על קו סוריה. ההפלגה מאלכסנדריה יוצאת ביום שלישי בשעה חמש אחר הצהריים, וההגעה לפורט סעיד היא ביום רביעי בבוקר. את הקטע המייגע אלכסנדריה-פורט סעיד, המעכב את ההמשך בכ־50 שעות, ניתן לעקוף באמצעות נסיעה ברכבת. בתוך שעות ספורות מגיעים ישירות לפורט סעיד. ההמלצה היא להעביר את ליל יום שני ושלישי באלכסנדריה (או בקהיר). הדבר כרוך בתוספת עלות קטנה, אך גם מלווה בנוחות רבה. על כל פנים, סוגיה זה עוד טעונה בירור, אך היא אינה מהותית.

תכנית המסע

היציאה מטריאסט: יום שישי, 14 במרץ 1913, בשעה אחת אחר הצהריים.

היציאה ממינכן: יום חמישי, 13 במרץ 1913, בשעות הערב, בסמוך לרבע לתשע (הגעה לטריאסט ביום שישי בשעה תשע בבוקר).

מי שחפץ לנסוע דרך הרי טאורן המרהיבים באור יום, יצא ממינכן כבר ביום חמישי בשעות הבוקר, וילון לילה אחד בטריאסט בתוספת תשלום.

ההגעה ליפו: יום חמישי, 20 במרץ, בשעות הבוקר.

תכנית השהות בפלסטינה

לפי הצעת המשרד הארץ־ישראלי:

יום א׳.
ירידה מן האונייה (3 פרנקים). היום כולו בתל אביב (תל־אביב, הגימנסיה וכו’) 6 פרנקים

יום ב׳.
צעידה לפתח־תקווה, שהות במקום עד הבוקר שלמחרת 3 פרנקים

יום ג׳.
צעידה לראשון־לציון ושהות במקום 3 פרנקים

יום ד׳. 

(בעגלה) באר־יעקב, נס־ציונה (ארוחת צהריים), רחובות 5 פרנקים

יום ה׳.
חגיגות ברחובות 3 פרנקים

יום ו׳.
מנוחה ברחובות 3 פרנקים

יום ז׳.
צעידה לקטרה ושהות במקום 3 פרנקים

יום ח׳.
צעידה לעקרון (ארוחת צהריים), חולדה 3 פרנקים

ימים ט׳–י״א.
(נסיעה ברכבת מתחנת סלג׳ד). ירושלים ושהות במקום, כולל כל ההוצאות 25 פרנקים

יום י״ב.
צעידה למוצא–ערטוף ושהות במקום 3 פרנקים

יום י״ג.
(ברכבת) לוד–בן־שמן ושהות במקום 8 פרנקים

יום י״ד.
(ברכבת) יפו ושהות במקום 5 פרנקים

יום ט״ז.
(באונייה) חיפה (עלייה וירידה מן האונייה) 10 פרנקים

יום י״ז.
חיפה 5 פרנקים

יום י״ח.
(ברכבת) מרחביה 5 פרנקים

יום י״ט.
(בעגלה) מסחה–ג׳מה 5 פרנקים

יום כ׳.
צעידה לפוריה–כנרת 3 פרנקים

יום כ״א.
דגניה–סמח–חיפה (ברכבת) 15 פרנקים

3 ימים

אובדן זמן בשל מעברים בין אוניות 10 פרנקים

מדריך, ציוד עזרה ראשונה, הוצאות בלתי־צפויות 57 פרנקים

תכנית זו לא זכתה לאישורי המלא, ויידעתי את המשרד הארץ-ישראלי על הסתייגותי. בראש ובראשונה אני מבקש לוותר על החזרה מירושלים ליפו, ובמקום זאת להאריך ביום אחד את השהות ביפו בראשית המסע. שלושת הימים שנרשמו כהפסד בשל מעברים בין אוניות, ישמשו לשם הליכה במסלול הרים נהדר מירושלים לשכם, ובמסלול מישורי אל חדרה, זיכרון־יעקב וחיפה. למסלול זה כולו, כולל ביקורים ומנוחות במושבות, אני מקציב שישה ימים. זהו מסלול מאתגר, המחייב לינה באוהלים למשך 2 לילות. אך הוא מהווה הזדמנות לחזות בנוף מרהיב ויוצא מגדר הרגיל. חשיבות מיוחדת אני מוצא גם בטיול אל ים המלח, שאורכו יומיים. ניתן להגיע לשם ברגל, בדרכים נוחות. אך מאחר שהמסע בין ההרים אל שכם יגיע אחריו, נוכל כפי הנראה, לעשות את המסע ליריחו בעגלות, גמול על הקושי שעתיד לבוא. [השינויים שהוא מציע מאתגרים מאוד. בהמשך נראה איך הקשו על המטיילים.]

משך השהות בפלסטינה יעמוד אפוא על 28 עד 29 ימים. הארכה זו לא תגרור הוצאות נוספות עבור הקבוצה, שכן הסכום שיועד להוצאות בלתי-צפויות – 57 פרנקים מתוך תקציב כולל של 180 פרנקים (יותר משלושים אחוזים!) – מוגזם וניתן לכסות באמצעותו את ההפרש. מעבר לכך, לכל מקרה בלתי־צפוי באמת, נוכל להסתמך על קרן הערבות.

את הדרך חזרה נתחיל ב-20 באפריל, מחיפה. נגיע לפורט סעיד ב-21 באפריל, ושם – כפי שהיה גם בדרך הלוך – תתקיים שהות של יומיים במצרים. ב-24 באפריל, בשעה אחת בצהריים, תצא אוניית הדואר המהירה מאלכסנדריה. העגינה בטריאסט תהיה ב-27 באפריל, וההגעה למינכן – בבוקר ה-28 באפריל. [כלומר: המסע כולו יימשך כחודש וחצי.]

בעזרת השם, נשוב הביתה רעננים ושמחים. גם אם נוציא את כספנו עד הפרוטה האחרונה – הרי שנשוב עשירים.

כדי להגיע לידי הצלחה שכזאת, אנו מבקשים לשמור בקפידה על ההנחיות הבאות:

א. חולי לב וכליות אינם רשאים להשתתף.

כל המשתתפים ינצלו את השבועות שלפני היציאה לשם אימוני הליכה סדורים.

על כל משתתף להסדיר את ענייני הדרכון שלו בעצמו (משטרה, מפקדה מחוזית וקונסול תורכי). רק במקרים מיוחדים ניתן לוותר על הצגת הדרכון בלא נזק (יש להודיע על כך מראש!).

קטינים שמבקשים לצאת למסע חייבים להמציא אישור מהוריהם.

אין איסור על דמי כיס בגובה 30-50 מארק.

ב. לבוש:
 א) זוג אחד של מגפיים גבוהים, נוחים, בעלי סוליה כפולה, בצבע צהוב (או חום), עם שרוכים; ב), זוג נעלי התעמלות. ג) זוג מגיני שוקיים מתלפפים (אטומים למים); ד) 10 זוגות גרביים ארוכות מצמר (או 5 זוגות Footwraps ו־5 זוגות גרביים דקות), או 12 זוגות גרביים ו-12 זוגות גרבי־ברך ארוכות; ה) 4 זוגות תחתונים; ו) 3 גופיות רשת; ז) 3 חולצות ציידים (עם צווארון מתקפל או צווארון רך מתחבר); ח) עניבה אחת; ט) סוודר אחד; י) 2 כותנות לילה; כ) חליפה אחת (חליפת מטיילים עם מכנסי ברך מבד לודן בהיר – אפור, חאקי, בד אופנה או ולוולן; כיסים רחבים רבים); ל) גלימה אחת ארוכה, חמה, מצמר, עם כובע; מ) חצי תריסר ממחטות; נ) כובע רחב שוליים (דרום־מערבי);  ס) חגורת צמר; ע) מקל טיולים חזק (לא מטרייה!); פ) מברשת שיניים, טבליות קלף, גיר שיניים, מסרק; צ) 3 זוגות שרוכי נעליים, 2 חתיכות סבון, קופסת משחת נעליים אחת (עם מטלית), תריסר כפתורי צווארון, תריסר כפתורי מכנסיים, 2 מחטי תפירה, חוט שחור חזק, גליל חוט קשירה, תריסר סיכות ביטחון (כמה מהן חזקות); ק) כלי אוכל מתקפל אחד, אולר (עם מספריים), לפי הצורך: מכשיר גילוח, גפרורים; ר) צעיף לבן צפוף; ש) תרמיל גב אטום למים בגודל מתאים, עם רצועות תקינות; ת) מימייה מאלומיניום עם מעטפת לבד.

לכל קבוצת אוהל: כלי בישול בסגנון צבאי; אקדח מאובטח; מנדולינה או כלי נגינה אחר (לא פסנתר עומד ולא פסנתר כנף!). [האקדח מופיע כפריט חובה קבוצתי. ההסתייגות מפסנתר ככלי נגינה היא הלצה קלאסית של מגבשי רשימות ציוד.]

ג. תרופות. גליל אחד של תחבושת Hirschstalg, גליל אחד של לייקופלסט (5 מטר אורך, 2.5 ס״מ רוחב), קופסה אחת של כדורי כינין. בנוסף, לכל קבוצת אוהל: שתי קופסאות כדורי ריברבר, בקבוק זכוכית אחד של Opium Puro (מאה טבליות, B.W. & Co), בקבוק אחד של Phenacetin (מאה טבליות, B. Wellcome & Co), חצי קילוגרם צמר גפן וארבע תחבושות קמבריק. [רשימת הציוד הרפואי גובשה על ידי רופא. אופיום הוא משכך כאבים יעיל מאוד.]

ד. כל חמישה משתתפים יתאגדו וירכיבו יחד קבוצת-אוהל. כל קבוצה תבחר לעצמה אחראי שיעמוד בראשה, ויקבע את מהלך הימים והצעידות. האחראים ישבצו את חברי-הקבוצה במקומות הלינה וינהלו משא ומתן בענייני אספקת מזון. בקבוצה תשרור משמעת פלדה (יש לציית ללא תנאי להוראות האחראי). קופה משותפת.

ו. ספרים. ברשות הקבוצה: מדריך אחד של בדקר (סוריה ופלסטינה); טריטש (מדריך לפלסטינה); מדריך קטן לפלסטינה היהודית (בהוצאת לשכת המידע הארץ־ישראלית, וינה); שני סידורים קטנים.

קריאה מקדימה מומלצת: מעבר לספרים שצוינו לעיל (גם סידור אינו מזיק!): הלטשר, פלסטינה (הוצאת גשן, 80 פפניג, טוב מאוד!); גתה, פלסטינה (פלהגן וקליסנג) 3.5 מארק. לואר, חיי העם בארץ המקרא (קוולה & מאייר) 1.25 מארק.

ומעל לכל – התנ״ך.

ו. מועד אחרון להרשמה: 10 בפברואר 1913.
ב-11 בפברואר ישלם כל משתתף 100 מארק. במקרה של ביטול, מכל סיבה שהיא, יועבר סכום זה לקרן הערבות.

ניפגש ב-12 במרץ בפונדק אגודת הסטודנטים היהודים שבמינכן. יקבלו שם את פנינו בסעודה לבבית ועליזה! השהות במינכן לא תהיה כרוכה בהוצאות עבור מזון ולינה. אחינו המתעמלים וידידינו שבעיר – לא ירשו זאת!

ועתה – לעבודה! מסע התרמילים שלנו בפלסטינה הוא אקט חלוצי! ואם יצלח אולי עוד יהפוך למסורת בחיי הנוער היהודי.⁵

[תרגום: נעם רז]

בזמן שנשאר עד יציאת המסע לדרכו הקפיד העיתון לפרסם מאמרים על המצב בפלסטינה, בינהם גם סקירה מפורטת של מצב התאגדויות הספורט וההתעמלות בארץ. היו מועדונים פעילים בירושלים, יפו (עם שלוחה בתל אביב), פתח תקווה, ראשון לציון, רחובות, עקרון, חיפה וזכרון יעקב. [הוזכר גם מועדון בביירות, הסובל ממחסור בציוד אבל שואף להתפתח.] ברובם היו חברות גם נשים. [הפמיניזם היחסי של התנועה הציונית הוא סיבה לחבב אותה קצת.] רוב המועדונים הסתייעו במתקני בתי הספר שהקימה ״חברת עזרה של יהודי גרמניה״ (Hilfsverein der Deutschen Juden). הארגון הקים ומימן בתי ספר במושבות השונות, וגם את הגימנסיה ובית הספר הטכני בחיפה.

[במוסדות שהקים הארגון הגרמני לימדו לרוב בעברית. בתי הספר שהקים ״עזרה״ התחרו בבתי הספר שהקים ״אליאנס״ (כל ישראל חברים), בהם לימדו בצרפתית. ״מלחמת השפות״, סביב שפת ההוראה בבית הספר הטכני החדש שהוקם בחיפה, הכתימה את תדמיתו של הארגון.]

גם לאחר שהמסע יצא לדרכו והגיע לסיומו המוצלח הוא זכה להתייחסות נרחבת בגליונות החודשיים של העיתון, והוקדשו לו ארבע רשימות סיכום ארוכות. שלוש הראשונות, המתארות את מהלכו של המסע, נכתבו על ידי זיגפריד רוזנבאום קונינסברג. הוא היה בן 24, צעיר יחסית, כמו רוב המטיילים, יליד העיר קניסברג שבמזרח פרוסיה, מעוז המיליטריזם הפרוסי. אופיו היה רע והוא היה מהיר חימה. בעת שהיה סטודנט לרפואה וחבר בארגון הסטודנטים היהודים ניהל כ-20 קרבות סייף נגד סטודנטים אנטישמיים.

[הזמנה לדו-קרב הייתה דרך מקובלת לתבוע עלבון או ליישב סכסוכי כבוד בין סטודנטים. זו הייתה מסורת גרמנית ארוכה, וגם יהודים לקחו בה חלק. למרות שהשלטונות ניסו להילחם בתופעה השתתפות בקרב וצלקות סיוף היו סמל מעמדי והוכחה לגבריות ואומץ. צלקות סיוף קלאסיות נמתחו על הלחי, ונחשבו נחשקות במיוחד.

אני מעריך שהיה אדם מעצבן, ושלא הייתי מסתדר איתו. בהמשך חייו עלה לארץ ושינה את שמו לשמעון רוזנבאום. הוא היה בין מייסדי בית החולים הפרטי ״אסותא״ ורופא ילדים מפורסם. כנראה שתמיד היה בעל אופי קשה.]

סגנון הכתיבה של רוזנבאום עצי ומסורבל אבל הסיפור שהוא מתאר בלתי יאומן. קבוצה של יותר מארבעים מטיילים גרמנים מסיירת בארץ ישראל בשנת 1913, מתעמלת ושרה, נוסעת ברכבות ובעגלות ובעיקר הולכת ברגל, מבקרת במושבות וביישובים, נוכחת בקבלות פנים רשמיות וכינוסי מתעמלים מקומיים, חווה הרפתקה גדולה ומשונה. זו עדות יוצאת דופן. תמונת הארץ המצטיירת בה ותיאור היישובים והמתיישבים היהודים מפתיעים. 

היישוב היהודי באותה תקופה מנה כ-70,000 איש לערך, מתוך אוכלוסיה כוללת של כ-800,000. השלטון היה עות׳מאני אבל היישוב היהודי נהנה מאוטונומיה תרבותית רחבה. זו הייתה ארץ ספר פרועה, על גבול המדבר, אבל לא אנרכיה. זה היה זמן של רפורמות כלכליות וחברתיות וצמיחה מרשימה. פלסטינה העות׳מאנית הייתה מקום של הזדמנויות. איש לא יכול היה לדמיין את הטלטלה שלסיפה עומד העולם. 

[אלה נתונים מקורבים שנמצאים במחלוקת מסוימת. גבולות הארץ ורישום האוכלוסייה תחת השלטון העות׳מאני אינם מדוייקים. היהודים היו כ-10% מהאוכלוסיה, בדומה לנוצרים, כשהמוסלמים מהווים כמובן את הרוב. ברור שהיישוב היהודי היה בתהליך מתמשך של גידול וצמיחה, בין השאר בגלל ההתעניינות וההון של יהודי העולם.]

אל המאמר הראשון צורפה תמונה, בה תועדו חברי משלחת המתעמלים בחצר ״בצלאל״ בירושלים. זו קבוצה אקלקטית למדי, שכוללת נערים ואנשים מבוגרים. הם מכובדי מראה ומעונבים, לובשים את חליפות המסע  שהונחו לארוז. הנער השרוע בחזית צעיר למראה, ילד כמעט, ועל רגליו כרוכות חותלות גבוהות. זה רגע חשוב, הם מנציחים עצמם, כיחידים וכקבוצה. חלקם מחייכים, חלקם רציניים מאוד. לצורך הצילום הורידו את כובעיהם. פסל מפחיד מיתמר מעליהם ומאחור, ברקע, מסתכלת לכיוונם קבוצת סקרנים, שבתוכה אישה בודדה. יוליוס (שאני חושב שיושב ברגליים משוכלות, ראשון מימין היה אז בן 34, רחוק בגילו מהצעירים אבל לא מהמבוגרים ביותר. איזו חבורה מוזרה. [איני בטוח בזיהוי זה. קשה לי לדמיין אותו יושב על הקרקע בסיטואציה של צילום קבוצתי.]

אביא כאן את שלושת המאמרים ברצף, עם פרשנות מינימלית. כך נראה מסע המתעמלים היהודים לארץ ישראל.

מסע ההתעמלות שלנו אל פלסטינה 

מאת זיגפריד רוזנבאום קונינסברג

התעמלות, משחק וספורט – את כל ענפי פעילות אלו, אימצנו לעצמנו כפי שהתפתחו אצל הגרמנים. ואילולא נשמע פה ושם שיר יהודי במסעות הנדודים שלנו, מה כבר יכול היה להעיד, כלפי חוץ, על רוח אחרת? על נטייה יהודית עצמאית להתעמלות? מתוך מחשבה זו נולד הרעיון לערוך מסע התעמלות אל פלסטינה. כשם שלמדנו להכיר בשוטטות את יערות גרמניה, ביקשנו להתוודע עתה אל ארץ אבותינו. מחשבה זו, שלא הייתה בתחילה יותר מאשר חלום תמים ויפה, התגבשה בשלב מסוים לכדי לתכנית קונקרטית. רבים הטילו ספק באפשרות להוציאה אל הפועל ומצאו בה פגמים רבים. אולם, בסופו של דבר – היא נעשתה למציאות. מכאן ואילך קנתה לה אפוא תנועת המתעמלים היהודים יסוד חדש וייחודי לה: מסע תרמילאים אל פלסטינה.

[הוא אומר את מה שברור לו: תנועת המטיילים היהודית היא גלגול של תנועת המשוטטים הגרמנית. קומזיץ, כידוע, היא מילה גרמנית.]

רבים מכפי שהעזנו לשער נטלו חלק באסיפת החברים החגיגית שנערכה במינכן. אגודת הסטודנטים היהודית של מינכן אירחה אותנו ברוחב לב (12.3). בטריאסט, הצטרפו אלינו חברנו משלזיה, ויחד איתם עמד מספרנו על כארבעים ושניים איש. לאחר ערב נפלא בהובלת קבוצות הציונות של טריאסט – יצאנו לדרך (14.3).

התחלקנו לשמונה קבוצות, אשר בראש כל אחת מהן עמד אחראי שנבחר מקרב חברי הקבוצה. ומבין אותם אחראים, נבחר לו גם אחראי כללי. האמנו כי בכך אנו מנהיגים משמעת התעמלותית, שתסייע בידינו להתגבר על קשיי המסע. ואכן, מסע התעמלות של ממש היה זה כבר מראשיתו. עוד על סיפון האונייה הקפדנו להתעמל בקביעות, מדי בוקר וערב, שלושת רבעי שעה בכל פעם. מראה זה עורר סקרנות גלויה בקרב הנוסעים ואנשי הצוות. וכאשר הגענו לקהיר, התקבלנו כאילו היינו נערים שזופים וגם נכבדי יהדות אירופה בעת ובעונה אחת. זכינו לכבוד גלוי, ולא ידענו איך עלינו להשיב עליו. לפיכך, עשינו את שלמדנו במהלך ההפלגה: הצגנו את התרגילים החופשיים שלנו. מחיאות הכפיים הארוכות שנשמעו לאחר מכן הוכיחו לנו כי צדקנו בבחירתנו, וכי טוב עשינו בהצגת הדבר המשותף לנו. כוונתי לאותו דבר שמחבר בינינו, גם במנותק מהעמדה הלאומית יהודית, הלא הוא העונג שבכוחו של הגוף והאפשרות להשתמש בו.

לא חלף זמן רב, וכבר יכולנו לראות במו עינינו את הישגיהם של אחינו המתעמלים בפלסטינה. עוד ביום הראשון לשהותנו (20.3, יפו) – הציגו בפנינו 'המכבים' את אומנותם. היה זה בתוך אולם רחב-ידיים, שלמרות גודלו כמעט ולא הצליח להכיל את הצופים הרבים ושמונים המתעמלים והמתעמלות. דריכות ועניין ניכרו על פני הנוכחים. נכנסנו, וקול תרועת הידד סוערת קיבלה את פנינו, לה השבנו אנו בהתלהבות. ואז, לראשונה, שמענו קול פקודה בעברית. פעמים רבות לאחר מכן עוד ראינו מתעמלים מצייתים לפקודה בעברית, ובכל פעם ופעם נוצר בנו רגש מיוחד של שמחה והשתאות. לעתים נדמה היה לנו, כי הפקודות קצרות מכדי לאפשר דיוק בפתיחת התרגיל, ואילו בפעמים אחרות סברנו כי הן מתארכות יתר על המידה. אך בסופו של דבר, הוכיחה שפת הפקודות העברית את חיוניותה וכוחה. כל מדריך התעמלות חרוץ שיאמן באמצעותן קבוצת מתעמלים וינחילה כך לחברינו – ימלא אחר חובה נעלה! התרגילים עצמם היו תרגילי סדר ותרגילים חופשיים פשוטים, ללא מכשירים, שנערכו והונחו על פי העקרונות המתקדמים ביותר של צבי אורלוב. הישג ראוי לציון, במיוחד נוכח מספרם הרב של המתעמלים והקושי הטמון באימון אנשים חסרי ניסיון לחלוטין. [צבי אורלוב (ששינה את שמו מאוחר יותר לצבי נשרי) היה המורה הראשון  והראשי להתעמלות בגימנסיה הרצליה.]

מה שניתן לחולל באמצעות עשייה אנרגטית, נוכחנו לראות בשעת התעמלות קצרה עם תלמידי הגימנסיה. היה זה מראה בלתי נשכח – נערים חסונים משתובבים על הארגז והקורה השוודית. שמחנו לחזות באומץ ליבם, שאינו בולט תמיד אצל נערינו, אך אצלם היה ניכר בקפיצות החופשיות מעל הארגז ובתרגילי ההתעמלות עם קורה גבוהה. אך יותר מכל שמחנו ברעננות ובחוסן, אשר התגלמה בכמעט כל אחד מן הבחורים הללו. מה שעלה בידו של צבי אורלוב להשיג עמם, הוא בהחלט מקור ראוי לגאווה.

בחפץ לב היינו רואים עוד. אך בשל הזמן הקצר שהוקצב לשהותנו ביפו וקבלות הפנים הרבות שעוד ציפו לנו, לא יכולנו להמשיך. שיחה קצרה עם אחינו המתעמלים המסורים, אורלוב והרמן, [זהו ארנסט הרמן שכתב את מאמר הברכה שהתפרסם בעיתון המתעמלים] פתחה בפנינו צוהר אל הקשיים וההישגים של העבודה בפלסטינה. אל כך עוד נשוב במועד אחר. 

מסע הטיולים הרגלי שלנו החל. דרך 'מקווה ישראל', בית הספר היפה של אליאנס, פנינו אל ראשון לציון. מיד למדנו לכבד את החום הפלסטיני, את האבק והדרכים. במהלך ההליכה התהווה מעצמו סדר צעידה פתוח ומרווח, אך לקראת כל כניסה אל מושבה יהודית, צעדנו בטור צפוף ומהודק. קשה ככל שתהיה הדרך, כניסה בתהלוכה מסודרת וזקופה עם שירת התקווה, הייתה עבורנו חובת-כבוד. ההרכב הססגוני במקצת של המשתתפים במסע לפלסטינה, מנע מאיתנו להציג תרגילים חופשיים משולבים או תרגילים קבוצתיים מהודקים. תחת זאת ביקשנו אפוא לעשות כמיטב יכולתנו באמצעות שמירה על יציבה ודיוק בצעידה ובהתעמלות. ואכן, בכל מקום אשר אליו הלכנו – הקפדנו להתעמל. וכך גם היה המסע, מה שנועד להיות: מסע התעמלות בפלסטינה.⁶

[תרגום: נעם רז]

מסע ההתעמלות שלנו אל פלסטינה (ב)

מאת זיגפריד רוזנבאום קונינסברג

[חלק זה הופיע בגליון הבא.]

את חג הפורים עשינו בראשון לציון. בציפייה דרוכה נאספו זקני הכפר וצעיריו בבית הכנסת, אשר שכן, כדרכן של התיישבויות יהודיות, על הגבעה הגבוהה ביותר והשקיף משם על המושבה כולה. מעולם לא חווינו קריאת מגילה כה מרוממת רוח, עם קהל עליז שכזה. למרות זאת, נגזל מאיתנו במרמה אחד מחלקי התכנית: מתוך נימוס והתחשבות ב-’אורחים הנכבדים', נאסר הירי בתוככי בית הכנסת. רק מבחוץ, כאשר הוזכר שמו של המן – יכולנו לשמוע מפעם לפעם יריית שמחה רועמת. לאחר מכן, נודע לנו מפי הנוער, שלמרבה האכזבה הייתה זו השנה הראשונה שבה לא נופצה כל שמשה במהלך החג.

בחייהם של מתיישבינו, יש לנשק חם תפקיד ומעמד מיוחד. קשה למנות את מספרן הרב של יריות הכבוד שנורו לכבודנו, וכמעט שלא היה בנמצא שומר אשר לא ירה שוב ושוב באקדחו עם כניסתנו ליישוב. ואפילו אם נניח לרגע בצד את אותם שומרים חמושים מכף רגל ועד ראש, עלינו להזכיר שרק לעתים נדירות נתקלנו במתיישב, אשר מיאן לשלוף את אקדח הבראונניג מחגורתו, לאחר שביקשנו ממנו. אפילו נערים בני שתיים-עשרה הראו לנו בגאווה את 'רוצחי הערבים' שלהם. ידוע כי פה ושם נאלצו השומרים לעשות שימוש בנשק כדי להתגונן משודדים ערבים. יתרה מזאת: כל ערבי שנהרג בירי גורר קנס של עשרת אלפים פרנקים, וזאת כדי להימנע מנקמת-דם. על כן יש להימנע מפציעות קטלניות וחשוב לפתח מיומנות לפגוע ברגליים. בלתי נעימים ככל שיהיו פנים אלו של המציאות, התמלאנו בשמחה למראה אחינו החמושים והגבריים. וכאשר פעם אחת, ביקשו צעירי ראשון לציון להראות לנו למה הם מסוגלים, הם הסתערו על עדר של נערים ערביים והיכו אותם עד שנסו על נפשם, חשבנו לעצמנו: "הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו".

לצד קבלת הפנים הלוחמנית הזו, זכינו גם לקבלת פנים אחרת, שקטה יותר: השיר היהודי, דהיינו העברי. כאשר נכנסנו לתל-אביב, בעודנו שרים את 'ובכן, הניחו לצרות ולדאגות' שלנו, לא התקבלה שירתנו בסבר פנים יפות. איש מהמקומיים לא העלה על דעתו שקיימים שירים בגרמנית בעלי זיקה יהודית. נהפוך הוא – הם סברו שאנו שרים שירים גרמניים על אדמה יהודית. הדבר פגע בנו וחתך בבשרנו. אם אמנם עלה בידינו להבהיר לשוביניסטים היהודים שלנו מה באמת שרנו – אינני יודע. עצם העובדה שהעברית לא הייתה שגורה בפינו, עשתה אותנו לפחותים מהם בעיניהם. אך למדנו במהרה: גם אם איננו מדברים עברית, נוכל לפחות לשיר מעט בעברית! ואמרו לי זאת: היש מורות מוכשרות לזמרה עברית מהנערות היהודיות של פלסטינה? וכך מיהודה ועד גליל נדמה היה כי שיר-תמיד, זמרה בלתי פוסקת, מלווה את דרכנו. אפשר שגם בכך תניב נסיעתנו תוצאות טובות: היא תעשיר את אוצר שירי ההתעמלות היהודים שלנו. 

ביום לוהט מחום, המשכנו במסענו דרך ואדי אל חנין אל רחובות (23.3). טרם למדנו אז לנצל את שעות הבוקר המוקדמות. טיפות זיעה נטפו והתערבבו בדרכי החול. אך גם מאמץ זה בא אל סופו, ואף זכה לגמול נאה: מראה המושבה הבנויה היטב, שניכרה בה אף מידה מסוימת של רווחה. למחרת הביאה אותנו הדרך אל קטרה (24.3). אנשי ביל"ו אפורי זקן הובילו אותנו אל אותם מקומות, בהם חרשו לראשונה אדמה פלסטינית ולנו בבקתות רעועות. זה היה לפני למעלה משלושים שנה, והם החזיקו מעמד למרות כל העמל וחרף אכזבות לא מעטות. סמל לעמידה יהודית עיקשת, דוגמה מעוררת השראה עבורנו.

חלפנו בדרכנו על פני שני כפרים ערבים. ראינו את בקתות הבוץ המתפוררות שלהן ואת תושביהן המלוכלכים אך חסוני הגוף. בדרכנו דרך אותם כפרים, פגשנו גם בסירחון המתוק-דוחה ומתפשט לרחוק של גללי גמלים מיובשים, שמשמשים את הילידים כחומר בעירה חלופי לעץ, שהוא מצרך נדיר בפלסטינה. לאחר מכן, שבנו ללכת אל רחובות. למחרת נשב לו חמסין: רוח דרום-מזרחית חמה הבאה מן המדבר ומייבשת את ריריות הפה והגרון. במזג אוויר בלתי נוח זה, עלינו מן המסילה יפו-ירושלים אל גזר, אחד מן המעברים החשובים ביותר בעלייה אל ירושלים. ראינו את המערות העצומות, אשר המכבים מצאו בהן מקלט, ואת האדמה שקרוב היום בו ידיים יהודיות ישובו לעבוד אותה.

בחולדה ביקרנו בחווה של הקרן הקיימת לישראל. המנהל, האגרונום וילקנסקי, העמיד את עצמו לרשותנו בחביבות רבה. הוא הוביל אותנו דרך יער הרצל, הסביר ולימד אותנו על אודות תרבות עצי הזית, ולבסוף, אף נטענו בעצמנו עץ זית לציון מסענו. משם המשכנו ברכבת אל ירושלים.

אינני מכיר מקום אחר אשר ממרחק יוצר רושם דומה לזה של ירושלים: בתיה הבנויים כולם מאבני גיר לבנות ומסנוורות, הגגות בדמות הכיפות, הכנסיות הרבות, המגדלים, הצריחים וחומתה האדירה והעיקשת. בכל עת שיכולנו, עלינו ברגל או רכבנו על חמורים אל הר הזיתים, למגדלו של הארכימנדריט הרוסי, כדי להשקיף משם על העיר הפרושה למרגלותיו. היה זה מחזה יוצא דופן בייחוד בעת שקיעת החמה, כי או-אז, נחשפה לנגד עינינו אותה הרמוניית צבעים ייחודית לפלסטינה, באותה השעה שבה מכל צריח נשמע קולו המקונן של המואזין, הקורא את המאמינים אל תפילת החובה. דווקא משום כך, העיקה עלינו אפילו יותר ההליכה ברחובותיה הפנימיים של העיר: מראה הסמטאות הצרות והמתפוררות, המלאות בזוהמה וחומת המקדש.

אף כי באופן טבעי גילינו עניין רב בעתיקות ובהיסטוריה של ירושלים, עיקר תשומת הלב והעניין שלנו הוקדשו דווקא לבחינת החיים היהודים המודרניים בבירת פלסטינה. עשינו זאת ככל שהתירו לנו שהותנו הקצרה והמציאות הסבוכה. ביקרנו ברובע היהודים העניים, יוצאי מרוקו, הונגריה ופולין, ואף הלכנו אל בתי הבוכרים העשירים. עבורי, זכור במיוחד הביקור אצל רבם של התימנים, אשר קיבל את פנינו בקפידה וברשמיות, והביע עניין נלהב במצבם ובתנאי חייהם של יהודי גרמניה.

יותר מכל שמחנו בערב אשר בילינו אצל ה"מכבים" – אגודת המתעמלים היהודית של ירושלים. הארגון, שהוקם לפני זמן קצר, הצליח להגדיל את מספר חבריו מתשעים לשלוש מאות, והוא מקיים את פעילותו ההתעמלותית במסגרת מספר מחלקות. אחת מאותן מחלקות מורכבת משלושים נערות, ואילו מחלקה אחרת מונה שלושים תלמידי ישיבה, אשר התאחדו למען ההתעמלות, מבלי לספר על כך לבני משפחותיהם ולרבם. להט ההתעמלות של תלמידי הסמינר למורים של 'עזרה' – ראוי לציון יותר מכל וגם לשבח מיוחד! בירושלים פגשנו את הישגי ההתעמלות המרשימים ביותר בפלסטינה כולה. הללו ושבחו את הגבר, אשר חרף כל הקשיים ואפילו מחסור באולם התעמלות ראוי (הם מתאמנים באולם הרצאות מרוצף אבנים), הצליח לבדו ודרך עבודה עיקשת להגיע בתוך פרק זמן קצר להישגים שכאלו. התרגילים במקבילים ובקפיצות היו ראויים להצגה בכל מגרש התעמלות אירופאי. הם העידו על דיוק יוצא דופן, אף אם רמת הקושי של התרגילים שנבחרו הייתה מוגזמת במקצת. לנו, המתעמלים היהודים, יש את כל הסיבות להיות גאים בגולדשמיט. נאחל לו כי תקוותו להקים אולם התעמלות ולמשוך לשם צעירים מוכשרים בהתעמלות מודרנית – יתגשם!

נדמה לנו, כי החסך במנהיגי אגודות בעלי השכלה התעמלותית איתנה, הוא הוא חולשתה העיקרית של תנועת ההתעמלות שבפלסטינה. הגיעה, אם כן, השעה, לסלול את הדרך עבור תנועת ההתעמלות הפלסטינית שנמצאת בין כה וכה בצמיחה אדירה. יש לבנות מעגלים פלסטיניים מאורגנים היטב, לחברם אל אגודת המתעמלים היהודים ולהביא מורים מתאימים שיוכלו לעמוד בראש קורסים מקצועיים להכשרת מדריכים. 'המכבי', הירחון החדש של אגודת המתעמלים בפלסטינה, אשר גליונו הראשון מונח עתה לפנינו, מאפשר להכיר את הכוחות הפועלים כאן. דווקא בפלסטינה ניתן לצפות לפעילות התעמלותית ערה שאין לה אח ורע. וזאת משום שעומד כאן לרשותנו חומר אנושי בריא, בלא הסחות הדעת שמביאים עמם החיים האירופאיים, ובשל השמחה הגלויה והניכרת כאן, בכל עבר, בכוח הגוף והשימוש בו. ומשום כך, דווקא כאן, חייבת עבודתה של תנועת ההתעמלות היהודית להתחיל ולפעול בעוצמה כפולה. עלינו להקל על עבודתם הקשה של אחינו המתעמלים בפלסטינה, על ידי כך שנחלוק עמם את הניסיון שלנו, נספק תמריצים, ובעיקר נעמיד מדריכי התעמלות מקצועיים לרשותם.

* *

תמיכתה של קהילת המתעמלים היהודים במפעל ההתעמלות בפלסטינה – היא בעלת חשיבות עליונה. וזאת מפני שאותו מפעל עשוי להפוך ולהיות, ובמובנים מסוימים כבר הינו, גרעינה של התנועה היהודית הצעירה בפלסטינה כולה. לכך יש יתרון כפול. ראשית, יצירתו של דור פלסטיני חדש, בעל גוף שרירי ומיומן. שכן, בניגוד לתקופות לא רחוקות בהן חלק ניכר מן הנערים שגדלו במושבות נהגו להגר אל מחוצה להן, עוצמת הרצון ליהדות לאומית הולכת וגוברת וניתן לחוש אותה כעת במלוא התעוררותה. וכיוצא בזה, תנועת ההתעמלות היהודית בפלסטינה עתידה להתרחב לחוגים רחבים יותר ולהפוך לתנועת נוער לאומית. מהצד השני ובדומה למה שמתרחש כבר אצלנו, ההתעמלות תוכל לשמש כלי יעיל לתעמולה לאומית גם בפלסטינה. ושנית: השפעותיה של תנועת התעמלות פלסטינית רבת עוצמה על פעילות ההתעמלות שלנו בגולה – פותחת בפנינו אופק רחב, שגבולותיו אינם ברורים עדיין. אפשר והן תוכלנה להזרים אל תנועתנו חיים חדשים ולהוליד בה התפתחות יהודית-התעמלותית חדשה. המסע הראשון שלנו אל פלסטינה, כבר סיפק לנו רמזים לכך. עצם זה שנחשפנו לרצון לאומי כה חזק – היה כשלעצמו חוויה רבת משמעות.

לפי מה שראינו, התגשמותו של אותו רצון לאומי ניכרת במיוחד דווקא בקרב ציבור המורים. בדומה לתפקידו של מורה-העם בהיסטוריה של המלוכה הפרוסית, נדמה כי ציבור המורים בפלסטינה מבקש לרכוש לעצמו תואר כבוד מיוחד בחינוך הלאומי של העם שלנו. אין זה המקום לפרט על הקשיים הרבים הניצבים בפני מוסד החינוך. ואכן, העובדה שכבר כיום ניתן לדבר על הישגיו, היא כולה פרי עבודתם הבלתי נלאית של מורים, אשר חלק נכבד מהם חדור רוח לאומית עמוקה. דמויות כילין וגולדשמיט בירושלים, ווילקומיטש בראש פינה וסופרמן בצפת – העלו בנו תחושה משונה. כעין תערובת של כבוד עמוק וקנאה. קנאה מפני שזוהי זכות לפעול כה רבות למען עמנו.

ולא נופלים מהם במאומה גם המתיישבים היהודים. לעולם לא נשכח את אותו ערב, שבו צעדנו מירושלים אל מוצא. איך הוביל אותנו שם מתיישב ותיק אל הרי יהודה, אל אותו ברוש אשר נטע בשעתו שם הרצל. וכיצד שם, על ההר, תחת שמי הלילה זרועי הכוכבים, סיפר לנו בפשטות ובצניעות על הרצל, על המושבה, על עשרות שנות עבודה רוויות מחסור, על כישלונות יבול, מחלות ותאונות מכל הסוגים, ועל ההתמדה העיקשת המובנית מאליה. עמדנו שם, כה דוממים ונרגשים, ולא יכולנו אפילו להודות לו.

עניין גיאוגרפי מיוחד גילינו גם במסע כרכרות בן יומיים. יצאנו מירושלים, ירדנו אל ים המלח ומשם המשכנו ליריחו (30 – 31 במרץ). מסע זה היה רצוף ברשמים בלתי נשכחים: הנסיעה לאורך ואדי קלט העמוק והמסולע והנזירים המתבודדים הרבים שאיכלסו אותו. דמותו של ים המלח, המשתרע כמעין מסה אדירה של שמן (קשה להעלות על הדעת כינוי גיאוגרפי מדויק יותר). הרחצה במים המלוחים, שבהם אי אפשר לשקוע כמו גם לצלול. מים, שאפילו שפשוף העור הקל ביותר הבא עמם במגע, צורב כמו למגע אש. הלילה ביריחו הטרופית והלוהטת.

את הפרידה מירושלים ערכנו במזג אוויר גשום. היה זה המלקוש, שהוא נכס חסר תחליף עבור העבודה החקלאית. נסענו משם ברכבת עד רמלה דרך רכס הרים של אבן-גיר יוריאנית, אשר ברובו נותר בלתי מעובד (1 באפריל). משם המשכנו אל צידו השני של יער הרצל, אל חוות הקרן הקיימת בן-שמן. שוב הדריך אותו וילקנסקי, והשיב בסבלנות על שאלותינו. אלו היו שאלות אופייניות לעירוניים שאנחנו, ולפיכך לא תמיד העידו על הבנה מקצועית רבה. משם המשכנו בדרכים קשות, אשר הפכו לבוציות בשל ריבוי הגשמים, אל מושבת הטמפלרים הגרמנית וילהלמה. שם היינו יכולים להשוות. ראויה לציון במיוחד, הייתה עבורנו, הקפדנות שבה השתדלו הגרמנים להעניק למושבתם מראה נעים וביתי. כדי להשיג מטרה זו, הם נטעו עצים לאורך הדרכים וטיפחו גינות בחזיתות הבתים. רק בשעה מאוחרת, בחשיכה גמורה, הגענו אל פתח תקווה. שם התקבלנו בחגיגיות על ידי השומרים, אנשי המכבים, הילדים והמושבה כולה.

למחרת היום סיירנו במושבה, ובערב התעמלנו עם המכבים. הם הציגו תרגילים חופשיים ותרגילי מכשירים בהובלתו של בן מתיישבים, חניך בבית הספר לקצינים בקונסטנטינופול ומתעמל מיומן בעצמו. לבסוף, התעמלנו כולנו יחד. ההערות והביקורת שגררה קודם לכן חוסר בקיאותנו בשפה העברית – נמחו עתה על ידי ההתעמלות עצמה. כאן, כמו במקומות אחרים, אפשרה ההתעמלות למזרח ולמערב להבין אלו את אלו בקלות.

יום למחרת (ה-3 באפריל) – יצאנו לצעדה נוספת. את הציוד שלחנו לפנינו בעגלה, ואנו פנינו צפונה, לכיוון חדרה. לאורך כמעט כל שעות אחר הצהריים, ליווה אותנו מראה חורשות האקליפטוס, שנטעו לשם ייבוש הביצות הקטלניות. מלבד הכרמל, הן היו המקום היחיד בפלסטינה שהזכיר ולו במקצת יער. אותן חורשות קרצו לנו מרחוק, ויצרו אשליה כי יעדנו קרוב מכפי שהיה באמת. עם הגיענו, זכינו גם שם לקבלת פנים לבבית ולדאגה נדיבה לרווחתנו. שמענו על הקורבנות שגבתה הקדחת וביקרנו בבית הקברות, אשר סיפר לנו בלשון נוקבת על עמידה יהודית עיקשת, רוח הקרבה יהודית ואידיאליזם יהודי.

את השבת עשינו בזיכרון יעקב. זיכרון היא ללא ספק המושבה היפה ביותר באזור. נופי ים, מישור והרים נשקפים ממנה. בינות ההרים, מצויות גם החוות אום אל-ג'מאל, אום אל תות ושוויה.

ביום ראשון (ה-6 באפריל), יצאנו לדרכנו בשעות הבוקר המוקדמות מאוד. תחילה, פנינו צפונה, אל תחנת המחקר שבעתלית. ד"ר בירמן, מנהלה באותה העת, הבטיח לנו כי ידאג למורה דרך שילווה אותנו מן הכרמל אל עמק יזרעאל ועד למרחביה. הצעדה התארכה במקצת, ועל כן יצאנו רק בשעות הצהריים מעתלית. תחילה טיפסנו במעלה הכרמל, מכוסים בסבך שיחים עד לגובה הברכיים, תוך שאנו מביטים לאחור ומשקיפים אל הים. כשהגענו לפסגה, חלפנו דרך כפר דרוזי, סאפוריה, שתושביו נבדלים מן הערבים בגוון עורם הבהיר, ביופיים הגופני ובלבושם הקפדני. מעברנו דרך הכפר עורר בקרב התושבים התרגשות רבה. בירידה מן הפסגה למטה, חזינו במראה שאין שני לו של המישור ואדמתו הפורייה. חציית נחל קישון, שתפח בעקבות הגשמים שירדו בימים האחרונים, התבררה כקשה במיוחד, ונאלצנו לחצות אותו כשהמים מגיעים עד למותנינו. הייתה זו כבר כמעט שעת ערב עד שהגענו כולה אל הגדה השנייה, וכאשר הגענו אל מסילת הרכבת החיג'אזית – שרר כבר חושך מוחלט. כאילו כדי להוסיף על קושי, התברר כי המדריך הערבי שלנו אינו מכיר את הדרך כהלכה, וההליכה על גבי המסילה הייתה מייגעת עד מאוד. זמן קצר לפני חצות עצרנו, ונאלצנו, מבחירה או שלא מבחירה, ללון תחת כיפת השמיים.

יחד עם המדריך, שלחנו שישה מאנשינו, על מנת שיגיעו אל תחנת הרכבת אל-פולה, ומשם יימצאו את השביל למרחביה. רק בשעה שתיים לפנות בוקר הגיעו אל יעדם, במה שנדמה כתולדה של מזל וצירוף מקרים. בשעה שלוש יצאו ממרחביה שומרים ועגלה עמוסה לחם ויין, אשר פגשו אותנו בשעה שש בבוקר. בסמוך לשמונה הגענו סוף סוף כולנו אל מרחביה. אכלנו ולאחר מכן ישנו עד הצהריים. אחר הצהריים יצאנו שוב לדרך. תחילה פנינו אל עבר התבור, המתנשא כחרוט אדיר מן המישור. הקפנו את רגלי ההר והמשכנו אל מסחה. נאמנים להרגל שכבר התחלנו לסגל, הגענו לשם רק בשעת חשיכה גמורה. במסחה התוודענו אל האופי הטיפוסי למושבות הגליל. מסחה הייתה בעלת אופי פרוסי למדי, והבתים בה בנויים מאבנים גסות ומכוסים רעפי חרס אדומים. עיקר העיסוק כאן הוא בשדות חקלאיים, ואין כאן מטעים. עם זאת, כל מתיישב מחזיק במספר בהמות, המספקות את צורכי משפחתו בחלב, חמאה וגבינה. חיכוכים עם הערבים שכיחים כאן יותר. ואי לכך נגלתה לעינינו ביום המחרת ג'מה, כמבצר קטן, המוקף בחומה מכל עבר. הנוף הגלילי, חרף מיעוט היערות, מגוון ויפה להפליא. וכאשר מפוריה, חזינו בכנרת הפרושה מטה – לא ידעה שמחתנו גבול. אדמות פוריה הן רכושן של חמישים יהודים אמריקאים, שהתאגדו לכדי אגודה. הם משלמים מדי שנה סכום קבוע, אשר מתוכו גם מעובדת אדמתם ונעשים עליה עבודות בנייה. כך, נעשים הם, בתמורה לתשלום שנתי מועט יחסית, לבעלי אדמה בפלסטינה. בנוסף, עומדת לרשותם האפשרות להשתקע במושבת ווילות אשר הוקמה לצד הנחלה. דרך זו של קשירת קשר אישי עם פלסטינה – מצאה חן בעינינו מאוד. וייתכן שגם עבורנו, יהודי גרמניה, תהא דרך זו האפשרות הנוחה ביותר להגשים את העניין שלנו בפלסטינה ולהתכונן לקראת מעבר עתידי אליה. כמו בכל אחת מן האחוזות הגדולות, גם כאן סעדנו יחד עם הפועלים היהודים במטבח. רוחם החברית, שיריהם וריקודיהם – שמחו אותנו עד מאוד.

מפוריה ירדנו אל כנרת, שם התפתחו חיי רחצה עשירים על שפת האגם שבטבריה. ד"ר רופין וד"ר פרנץ אופנהיימר, הדריכו אותנו כאן, כמו גם בדגניה שממול, וביארו לנו באדיבות ובפתיחות את האתגרים של מפעל ההתיישבות ואת תפיסותיו.

מדגניה הביאה אותנו ספינת קיטור אל טבחה, ומשם, תחת שמש קופחת ויוקדת, בינות אנחות כאב, נשאו אותנו רגלינו אל ראש פינה (11 באפריל). השבת הגיעה והעניקה לנו יום מנוחה נכסף. המתיישבים קיבלנו אותנו בסבר פנים טובות שאין יפה ממנו, ואנו התאוששנו ממאמצי הימים האחרונים. גם כאן התעמלנו, מה שהעלה שמחה בתלמידי בית הספר היהודים וגרר חיקוי מיידי מצד הערבים. כל זה הסב לנו הנאה רבה, אך גם עורר בנו לא מעט מחשבות. הנשף הראה את כוחו של הנוער בפלסטינה ומה הוא מסוגל להשיג. בזיכרוננו חקוקים במיוחד כמה מקהלות ילדים ותרגילי ההתעמלות של גני הילדים.

ביום ראשון (13 באפריל), עלינו במעלה תלול אל צפת. פגשנו באנשי מסדר המכבים, אשר מונה כאן חברים מקרב הספרדים כמו גם האשכנזים. הארגון נמצא תחת הנהגתו של סופרמן והוא עסוק בעבודה רצינית ותובענית. אנשי המסדר הראו לנו את העיר. צפת שוכנת במיקום רומנטי ומיוחד, וההר הגבוה ביותר בפלסטינה שממערב לירדן, ג’בל ג’רמאק, מתנשא מעליה.

מצפת שבנו ופנינו דרומה. תחילה אל מגדל, חווה גדולה אשר בין בעליה נמצא גם פרופסור ורבורג. משם המשכנו לאורך חופי הכנרת אל טבריה, אשר  מראה החיצוני יפה כשם שפנימיותה מלוכלכת. רחצנו במעיינות החמים והזענו כהוגן. הצעדה בת שמונה השעות אל נצרת (16 באפריל), לאורך דרך עולי רגל, הביאה עמה פחות חוויות מעניינות. מנצרת ירדנו שוב אל עמק יזרעאל, אל מרחביה, ומשם נסענו מאל-פולה ברכבת החיג'אזית אל חיפה.

בחיפה שהינו שלושה ימים על מנת להיפרד מארץ ישראל. הדריכו אותנו שם באדיבות ד"ר שמריהו לוין וד"ר אוארבך. דווקא מקום זה, שהרצל בחר בו לזירת חזונו, הוא עדיין העיר הכי לא-יהודית בפלסטינה. אך בניין הפוליטכניקום היהודי, שנבנה כעת ועתיד להתנשא מעל העיר כולה, מעיד כי גם כאן כבר פועל רצון יהודי יוצר. ואכן, כאשר עלינו על האונייה (20 באפריל), והבטנו עוד פעם אחת לאחור, אל עבר הארץ, נשקף לעינינו הפוליטכניקום היהודי, רם ומתנשא מעל העיר הערבית. ולנו היה נראה כי זהו סמל לעתיד לבוא. בפרק זמן כה קצר, הפכה ארץ זו ליקרה לנו כפי שרק מולדת יכולה להיות.

המסע הראשון לפלסטינה שייך עתה לעבר. עבורנו הייתה זו חוויה עצומה, ואי אפשר בכלל להעלות על הדעת משהו כביר ממנה. היא קשרה בינינו לבין ארץ ישראל, וזהו חיבור שאי אפשר לנתק. בפלסטינה נעשינו יהודים טובים יותר, כלומר, וזהו למעשה מה שכבר נאמר: יהודים שמחים יותר. ואף למדנו כי כיסופינו הם בעלי ערך. צעדנו אל תוך יהדות חדשה, רוויה תקווה לעתיד.

מעתה ואילך תהא עלייתם של צעירים יהודים אל המולדת הישנה מעשה שנתי. זו עלייה לרגל של ממש, אשר תקשור קשר חדש ואינטימי בין הגולה לבין הארץ שהיא עבר וגם עתיד עבורנו.⁷

[תרגום: נעם רז]

רוזנבאום אינו איש ספר. אופן התיאור שלו גס והפרטים שמעניינים אותו מעידים על אופיו ועל גילו הצעיר.

[כך זה תמיד: אנשים שמים לב לדברים שמעניינים אותם. התובנות שלו שטחיות ורחוקות מאוד מעולמי. את מה שהוא רואה כגאווה אני תופס כיוהרה. יוזמה בעיניו היא לדעתי ניצול. ובכל זאת אני מקנא קצת בו, ובשאר חברי קבוצת המתעמלים. איזו הרפתקה חוו!]

יוליוס היילברון, דודה של סבתא יודית, היה בן 34 בעת שהשתתף במסע, מבוגר בעשור מרוזנבאום. אני מתאר לעצמי שלא היה לו קל לבלות זמן רב כל כך בחברת הצעירים שטופי רוח הנעורים. אולי זה הרקע להחלטתו להאריך במעט את שהותו בארץ ולהמשיך את הטיול באופן עצמאי. 

קבוצת המתעמלים הגרמנית לא הייתה היחידה שסיירה בזמן זה בפלסטינה. במקביל אליהם ביקר בארץ צוות צילום ראינוע שתיעד מקומות רבים בהם ביקרה המשלחת. זה היה פרויקט יוצא דופן, חדשני לזמנו גם בהקשר עולמי. חברת ההפקה הייתה מבוססת באודסה ונוח סוקולובסקי, עסקן ציוני, שימש כבמאי, מפיק ועורך. המשרד הארץ-ישראלי היה ודאי מעורב וסייע בבניית תכנית הצילומים. סוקולובסקי והצלם מירון אוסיפ גרוסמן נדדו בארץ, במסלול שחלקים ממנו חפפו את זה שעשתה קבוצת המתעמלים הגרמנית. 

הם צילמו שוטים ארוכים יחסית, בפריימים פתוחים, ותיעדו התרחשויות: שיעור התעמלות, חרישה בשדה, שיעור פיסול, ועוד. ]בין השאר מתועד בסרט יוסף טרומפלדור, חורש בידו האחת תלם בגליל.[ אבל זה תיעוד מבוים: המצולמים מודעים מאוד לנוכחות המצלמה ומציגים עצמם לראווה. בסצנת רחוב שצולמה במושבה הנידחת חדרה כל התושבים יצאו להסתובב הלוך ושוב לפני המצלמה, והצעירים דוהרים על סוסים, מעלים אבק. זה מגוחך ומוגזם.  הסרט שנוצר הוא מעין גרסא חגיגית, מסע אוטופי בארץ ישראל ציונית מתחדשת. אורכו 67 דקות, והוא נקרא ״חיי היהודים בארץ-ישראל״. בהתאם לכך, הוא כמעט ואינו מציג ערבים. הסרט הוקרן במסגרת הקונגרס הציוני ה-11, שנערך בוינה. מטרתו העיקרית הייתה השגת תמיכה פוליטית וכספית מהצירים בקונגרס ומהקהילות היהודיות באירופה.

[נוח סוקולובסקי, חיי היהודים בארץ ישראל, חברת המזרח, אודסה, 1913. הסרט נחשב אבוד במשך שנים רבות, אבל נמצא ושוחזר. עותק מלא שלו זמין ברשת. ניתן לראות בו בין השאר שיעור התעמלות בגימנסיה הרצליה, וקבוצה המציירת בחצר ״בצלאל״ (סביב הפסל המפחיד לידו הצטלמו חברי המשלחת). קיימת גם גרסא (מייגעת יותר מהמקורית לטעמי) לה הוצמד פס קול המשלב מוזיקה תקופתית וקריינות מפי יהורם גאון המבוססת על כתבות עיתונות בנות הזמן.]

הסצנה האחרונה בסרט מתארת אירוע המוני שנראה אז חשוב בתולדות היישוב, חגיגות שנערכו במושבה רחובות לציון 25 שנים ליסוד התנועה הציונית. זה היה מפגן כוח משמעותי שנועד להתפאר בהישגי התרבות, החקלאות, המלאכה והתעשייה היהודים. ארגון ״מכבי״, שתחתיו אוחדו כל אגודות הספורט וההתעמלות בארץ בשנת 1912, היה משמעותי מאוד במהלך האירוע.

מצעד המוני אדם מגיע אל העיירה, ברגל, על גבי רכבת מיוחדת, בעגלות עמוסות. מצעד מתעמלים עצום צועד בסך, נושאים כרזות ודגלים מתנופפים. הם אמנם חובשים כובעי תרבוש עות׳מאנים גליליים, עשויי לבד אדום, אבל תלבושותיהם הלבנות זהות לאלו של המתעמלים באירופה. במגרש המסדרים הם מבצעים תרגילי התעמלות מתואמים כקבוצה גדולה. זה יפה מאוד. ספורטאים צעירים מבצעים תרגילי התעמלות קשים על המקבילים, עולים לעמידת ידיים, מתגלגלים תוך שמיר על שיווי משקל. התרבוש של אחד מהם עף מראשו תוך כדי כך. הסרט מסתיים בצילום מגרש תחרויות הספורט הומה האדם.

יוליוס היילברון, דוד של סבתא יודית, צפה באירוע הזה במו עיניו, והיה אחד מהאורחים בחגיגות. הוא שימש, כפי הנראה, כנציג ארגון המתעמלים והספורט היהודי בגרמניה. את רשמיו פרסם במאמר שהופיע בעיתון ההתעמלות והספורט חודשיים אחרי שפורסם חלקו האחרון של מאמרו של רוזנבאום. 

[העיתון נהיה ציוני יותר בתקופה זו. באוגוסט 1913 אף פורסם בו, לראשונה, מאמר בעברית, ובו סיכום של פעולת הארגון. יש במאמר טעויות תחביר וכתיב, אבל העיקר הכוונה. ככלל, נראה שהתנועה הציונית הייתה במצב לא רע ערב המלחמה הגדולה, ושלהתיישבות היהודית בפלסטינה העות׳מאנית היה הווה ועתיד.] 

אביא את המאמר שכתב יוליוס במלואו. אני גאה בכך שקרוב המשפחה הרחוק והנשכח שלי היה כאן, אז.

החגיגה ברחובות

מאת יוליוס היילברון

ביקורי בארץ ישראל התארך בסופו של דבר בשבוע. החלטתי להאריך את שהותי, מפני שרציתי ליטול חלק בסדר בירושלים ובחגיגה ברחובות. [הוא ליווה את החבורה עד הספינה בחיפה ואז יצא להרפתקה משלו. אין כמו הרפתקה טובה.] בדרכי חזרה מחיפה לירושלים, התמזל מזלי, ונקלע לדרכי צירוף מקרים שאפשר לי לחזות בקורבן הפסח המיוחד של השומרונים על הר הכוזרי. חוויה זו זכורה לי כמין פנטזיה לא הגיונית, שילוב ביזארי של מסורות עתיקות עם עסקי רוחניות מודרניים! זה אלפיים שנה שהשומרונים מביאים את קורבן הפסח אל המזבח שבתוך אוהליהם. כעת משכירה להם את האוהלים חברת הנסיעות ״תומאס קוק ובניו״. הכיתוב ’Cook & Sons' מתנוסס באותיות שחורות על גבי הבדים הלבנים והצבעוניים שלהם.

[הטקס העתיק של עדת השומרונים המצטמקת הפך באותם שנים לאטרקציה תיירותית, בעידוד ומימון של חברת הטיולים המאורגנים הבריטית. תעשיית התיירות יצרה לא רק פרנסה אלא גם דימויים ומיתוסים.]

הסדר בירושלים לא היה שונה משום סדר בבית יהודי אחר בעולם. גרמניה ואנגליה, רוסיה ואפריקה, קנדה ואוסטרליה – כולם שלחו נציג, ובירכו בסוף: "גם לשנה הבאה בירושלים".

בדרכי לרחובות עברתי בעקרון, שלא הכרתי לפני כן. בדיוק כאשר הגעתי לשם, התאספו המכבים המתעמלים, והחלו צועדים אל עבר רחובות, בעודם שרים מנגינה עליזה. איזה עונג לפגוש בתהלוכה שכזו! לחזות בגופם המרהיב של המתעמלים, ביציבה הבריאה שלהם, בבגדיהם היפים ובמצב רוחם המרומם. מרבית ההתיישבויות שבארץ, שלחו את הנוער שלהם להשתתף במשחקים. זו הייתה הזדמנות מיוחדת בשבילם, לאמוד את כוחם. חלק מבני-הנוער הגיעו גם מהתיישבויות שהמכבים אינם פעילים בהן. ובכל זאת, לא איבדה תהלוכה זו מכוחה. הצעירים מאותם מקומות עמדו מבוישים, ומיד חשבתי לעצמי על ייסוד ארגונים חדשים או ניעור לחיים של החלשים.

הגעתי לרחובות יום קודם לחגיגה, וכבר אז מצאה חן בעיני העיר עד מאוד. יותר מכל מקום אחר, מעידה רחובות על הרוח הבריאה של הישוב היהודי החדש ועל עצמאותו הכלכלית.

[רחובות לא נתמכה על ידי הברון רוטשילד וזה הפך את המבנה הכלכלי והחברתי שלה לבריא יותר ממושבות הברון. היא הייתה מקום יותר סבבה מאשר ראשון לציון המתיימרת או פתח תקווה הקרתנית. גם היום זה כך.]

בקושי רב עלה בידי למצוא מגורים. שני המלונות שבמקום היו מלאים עד אפס מקום, ונדרשה מידה לא מבוטלת של זמן ושכנוע, עד שהצלחתי בכל זאת להשיג חדר צנוע ללון בו. לאחר שטיפלתי בעניין זה, צעדתי אל כיכר החגיגה מהר ככל שאפשרו דרכי החול של העיירה. עברנו דרך הבירקה, מאגר המים, שלצידו גם בית-כנסת יפה ובית-עם. [הוא משתמש במילה הערבית כדי לתאר את בריכת המים שנבנתה במושבה.] שם, מלמעלה, השקפתי על היישוב המתפתח, וראיתי את הרחובות העירוניים לצד החוות הבודדות המתפרשות על פני הגבעה הרחבה. באופק היו פרדסים, שהמבט כמו נאבד בהם.

למרות שהיה זה הערב שלפני החגיגות, התאספו ברחובות כבר המון רב של אנשים. המכבים התאמנו בקבוצות קטנות על המכשירים ובאופן חופשי. בשלב מסוים, קרא להם אורלוב להתאסף, והם ערכו חזרה גנרלית. קבוצות הכדורגל ערכו משחקים מקדימים זו מול זו, ואילו הרוכבים הציגו את סוסיהם. הם ערכו מירוצים פרטיים בינם לבין עצמם, ונדמה היה שההערצה שלה זכו בהמות הרכיבה שלהם, מילאה אותם גאווה.

היה זה עונג של ממש, לחזות בחיות החסונות והעזות הללו וברוכבים מלאי המרץ. אלו היו צעירים רעננים, 'שומרים' ובני התיישבויות, עם פראי ששמחת הרכיבה והדהירה נצנצה במבטו. כה יפים היו במטפחת הראש הלבנה שעטפה את ראשם וכיסתה אותו עד הצוואר. מקורו של פריט לבוש זה הוא בבדואים, והשומרים אימצו אותו מפני שהוא גם יפה וגם פרקטי. [הרוכבים עטויי כאפיות. זה באמת פריט לבוש שימושי.]

ד"ר משה מוסקביץ', רופא ההתיישבות, הנחה בכישרון ובמרץ רב את האירוע הפותח של החגיגות. הייתה זו תערוכה של הישגים חקלאיים ותעשייתיים. התחלה צנועה אך מבטיחה. ארגון הייננים חילק דוגמיות בחינם. ההתיישבויות הביאו פירות גדולים ויפים במיוחד. מפעל לעיבוד עץ הציג מוצרים מעניינים מאקליפטוס, והוצגו לראווה גם מכונות חקלאיות חדשות ומשוכללות, שהותאמו במיוחד לעבודה בתוואי השטח המקומי.

[זו הייתה תערוכת קידום מכירות ופרסום, יריד מסחרי וגם חגיגה כלכלית-לאומית: ראו למה הצלחנו להגיע במשך שנות דור. תארו לעצמכם מה אנחנו מסוגלים ליצור עוד, השמיים הם הגבול.]

ההכנות התנהלו במרץ. נשותיהם של הגברים המנהלים עמלו וקישטו את אוהלי התערוכה בסממני הארץ, מעטרות אותם בפרחים מקומיים ועלי דקל בגודל אדם. לא שכחו לדאוג גם לצרכים הגופניים של הימים הבאים: הוקמו אוהלים עצומים, אשר בהמשך יוגש בהם תה, אותו ישתו בתשוקה למרות היין הטוב, לצד פירות ומנות כאלו ואחרות. 

היום שלמחרת בהחלט עמד בציפיות. מכל כיוון שעט ההמון – על סוסים, על חמורים ובכרכרות. ובמהרה נעשה מקום אחד בכיכר החגיגה למגרש חנייה לעגלות. הזרם הגדול ביותר של האנשים, הגיע ברכבת המיוחדת מתל אביב, הרובע היהודי של יפו. הרכבת הגיעה לרמלה ומשם צעדו האנשים בטור. בסה"כ, ארבעת אלפים איש הציפו את כיכר החגיגות. היו שם גם ערבים רבים, שהביטו בהלם גלוי בתמונה המשונה, ולא הוציאו הגה. [שתיקה רבת משמעות.] תזמורת עליזה השמיעה מנגינות שנישאו על פני השדות. פגשתי מכרים מכל הארץ, ובירכנו זה את זה בלבביות. היה זה כאילו המסע בן ששת השבועות שלי  התנקז לכאן והופיע לפני בשעות ספורות.

השכם בבוקר כבר פקדו המתעמלים את הכיכר. ביום החגיגה, מנתה אגודת המכבים של פלסטינה 980 מתעמלים (והמספר צומח מאז בקביעות). רבים מהם נכחו בפסטיבל ונתנו לו את אופיו. המתעמלים הציגו תרגילים על מכשירים ובאופן חופשי. התקיימו משחקי כדורגל מותחים, נערכו מירוצים ותחרויות משיכה בחבל. ההתיישבויות השונות התחרו ביניהם על הדירוג באירועי הספורט השנים. מתל אביב הגיעה משלחת של תלמידים מהגימנסיה העברית.

מיד לאחר הפסקת הצהריים, התאספו כל המתחרים לתהלוכה. הם צעדו בסדר מופתי עם דגלים צבעוניים דרך העיירה, ונעצרו לפני 'בית הוועד' (המועצה המקומית של ההתיישבות). 'ראש הוועד', אדון אייזנברג, יצא החוצה אל המרפסת, ובעודו נרגש ואולי אפילו דומע – נאם ארוכות. אני מבין רק מעט עברית, אבל נדמה היה לי שהוא השווה בין הפסח של היום הזה לפסח של ימי הקדמונים, והצביע על איזה פסח עתידי. המילה 'חירות' חזרה פעמים רבות ונתנה את הטון לנאום. ובאותו הרגע, האמת שבשיר 'עם ישראל חי‘ הייתה לחוויה עמוקה. [הוא לא יודע עברית אבל מכיר ומזהה את המילה ״חירות״. זה יפה בעיני.]

התהלוכה צעדה בחזרה אל כיכר החגיגה, והתחרויות החלו בשנית. הרוכבים המשיכו במרוציהם, שבאחד מהם השתתפה גם ציפורה. זו הייתה בתו של מתיישב מאחת מההתיישבויות הדרומיות, שנשואה גם ל'שומר' כלשהו. [הכוונה היא לציפורה זייד, זוגתו של אלכסנדר זייד, שהייתה ידוע בכישורי הרכיבה שלה.]

במסגרת תחרויות הריצה, היה גם מקרה מביך אחד. פרץ ריב אלים, בשל מתחרה שנפסל מסיבות טכניות, ובכל זאת התעקש להשתתף. בסופו של דבר, העניינים סודרו והקונפליקט נפתר. ובכל זאת היה זה אירוע צורם בתוך כל היום ההרמוני הזה. למרות שלא מדובר בהלך הרוח הכללי, חשוב לי לציין זאת, על מנת שלא לצייר תמונה שקרית.

היום התקרב לסופו. פרסי הניצחון חולקו בכיכר והיו גם נאומים יפים. שתיתי כוסות אחרונות של יין, וחשבתי לעצמי בפליאה, שלמרות שאין משלמים על היין והוא מוגש חינם – לא מצאתי אפילו שיכור אחד בחגיגות. [כנראה שיוליוס אהב לשתות. זה גורם לי לחבב אותו.]

עזבתי את כיכר החגיגה. הדרך הובילה אותי אל בית הכנסת. מכיוון שהיה מואר, פסעתי פנימה ומצאתי שם חבורה של תלמידי תלמוד. רובם היו גברים זקנים, אבל בעלי גוף חסון וקרתני. כאן, בארץ הזאת יש חיים יהודים חדשים ועתיקים, זה לצד זה. [זה תיאור יפה ומרגש.]

בערב נערך נשף בבית-העם, שמרבית באי החגיגה לא יכלו להשתתף בו. ערב מוזיקלי-ספרותי, שכלל גם שיחה. וכך, בהישמע צליליה של סונטה של בטהובן, עזבו רבים מהנוסעים את השמחה הגדולה.⁸

[תרגום: נעם רז]

זה זכרון יפה מאירוע מוזר ויוצא דופן. 

ניתן לחוש בייחודיות של הרגע הזה גם בסרט ״חיי היהודים בארץ-ישראל״ בו תועד. הסצנות אותן הצליח לתפוס מפתיעות ומלאות חיים. רואים בהן שורות מתעמלים צעירים, במדים לבנים, תרבושים לראשם, מבצעים תרגילים מתואמים. דגלי האימפריה העות׳מאנית לצד דגלי כחול לבן, מתנופפים יחדיו משני צידי שער הכניסה העשוי כפות תמרים, המוני אדם. איזו תרבות משונה, שילוב מקסים, נורא וחד פעמי של דברים מכאן ומשם. החגיגה הזו, ברחובות, בשנת 1913, אינה אירופית אלא מקומית, יהודית וציונית, ארץ-ישראלית, פלסטינית ועות׳מאנית. בנקודה המוזרה הזו בזמן זהו שילוב אפשרי.

[אני מדמיין את החגיגה הזאת. איך יוליוס השיכור קלות מיין צעיר, צופה בציפורה זייד עוברת בדהרה. אביב יפה, זוהר, תפוזים שנקטפו באותו היום. והערבים לא פותחים את הפה, לא מבינים בכלל מה הולך ומה עוד צפוי לקרות.] 

אבל המשתתפים בחגיגות לא יודעים שזוהי חגיגת סיום ופרידה. מלחמת העולם, הכיבוש הבריטי והמנדט ישנו את הארץ ויהפכו את תמהיל הזהויות הזה ללא רלוונטי.

[ההתיישבות הציונית בפלסטינה היא קולוניאליסטית. אבל בחגיגת הפסח הזו ברחובות זה קולוניאליזם רך, סתגלתן.]

איני חושב שהמסע עורר ביוליוס כל תשוקה לעזוב את גרמניה ולהשתקע בארץ ישראל. הוא אמנם הביט בהערכה ובהשתאות על המתיישבים, אבל הם נותרו זרים לו. הוא היה גרמני, לא פלסטיני. בכל מקרה, בברלין המתינה לו אישה אוהבת, אהבת ילדותו שסוף סוף זכה בה מחדש. אחרי ההרפתקה, וההפוגה שהעניקה לו מהחיים הבורגניים, הגיע הזמן לחזור אל המציאות.

עוד קטעים מתוך הסרט ״חיי היהודים בארץ ישראל״

1. [Jüdische Monatshefte für Turnen und Sport. Organ der jüdischnationalen Jugendbewegung] ↩︎
2. Jüdische Turnzeitung 13 (7-8 1912), עמ׳ 139-140  ↩︎
3. Jüdische Turnzeitung 13 (9-10 1912), עמ׳ 175-176 ↩︎
4. Jüdische Turnzeitung 13 (9-10 1912), עמ׳ 177-176  ↩︎
5. Jüdische Monatshefte für Turnen und Sport (1 1913), עמ׳ 2-7 ↩︎
6. Jüdische Monatshefte für Turnen und Sport 14 (4 1913), עמ׳ 120-121 ↩︎
7. Jüdische Monatshefte für Turnen und Sport 14 (5 1913), עמ׳ 159-162 ↩︎
8. Jüdische Monatshefte für Turnen und Sport 15 (2 1914), עמ׳ 57-59 ↩︎