קול הרעם

כאשר רצה עלאא אל-דין אבו אל-חסן עלי בן אבי חזם אל-קרשי אל-דמשקי, הידוע בכינוי אבן אל-נפיס, לכתוב, היו מניחים לפניו ערימת קולמוסי קני קש, שנחתכו וחודדו מראש, והוא היה מפנה את ראשו אל הקיר הריק וכותב בלי להפסיק ובלי להתייעץ בספרים, כזרם מתפרץ. כאשר העט שבידו נשחק היה זורק אתו מידו ולוקח חדש במקומו, כדי לא לבזבז זמן בחיתוכו ובחידודו.

מעולה, לא? הייתי רוצה שתהיה לי את היכולת הזו, להתנתק לגמרי, לצלול לתוך טראנס פעולת הכתיבה, אני מקנא קצת באבן אל-נפיס. לכתוב מה שאתה יודע, בלי להזדקק לדבר מן החוץ, בשטף המתבסס על מה שאין לך ספק בו ועל הערכה עצמית בריאה, ללא ביקורת מסרסת או פחד היאלמות. להיות מסוגל לעצור הכל, כמו   שמתארים שהוא עשה, הולך לבית המרחץ ופתאום פורש הצידה, עירום ונוטף מים, כותב בסערה מאמר על זיהוי מחלות על פי תחושת הדופק של החולה ואחר כך חוזר אל הרחצה, כאילו כלום. בנו של יקר הערך, זה משמעות כינויו, והוא תוצר מובהק של תור הזהב האיסלאמי, אדם מאמין, רופא מסור, גבר משכיל וסקרן, בטוח בעצמו, בדתו ובתרבותו.

הוא נולד בשנת 1213, כלומר שנת 607, בדמשק העתיקה והמפוארת, מרכז תרבותי שוקק וזירת חילופי ידע ולימוד, בירת בילאד א-שאם, חבל הארץ הנרחב הכולל בתוכו את סוריה, לבנון, ירדן וישראל של ימינו. אזור זה יקרא בהמשך הלבנט, כשהכוונה להיותו בכיוון זריחת השמש, במזרח, אבל במקור, ׳בילאד א-שאם׳ פירושם הארצות שבצפון, מאחר והמרכז הברור הוא בכיוון התפילה, העיר מכה שבחצי האי ערב. גיאוגרפיה היא עניין של מיתוסים, אמונות, תרבות ופוליטיקה, זה ברור, ותפישת המרחב משפיעה וקובעת את זהותו של מי שמנסה להבינו.

אבן אל-נפיס למד משפט ודת, אבל מצא את יעודו ברפואה. הוא הוכשר בבימרסטן הנורי, בית חולים מפואר וידוע שהוקם על ידי הסולטן נור א-דין זנגי והנציח את שמו. הבימרסטן היה מוסד איסלאמי ייחודי ששילב מסורות פרסיות והלנסטיות. ראשיתו כמוסד מובחן ובעל איפיונים ברורים בימיו של הארון אל-ראשיד, ששלט מבגדד לפני יותר מארבע מאות וחמישים שנים. מקור השם הוא במילה הפרסית לחולה, אבל הבימרסטן אינו בדיוק בית חולים במובן המודרני, מאחר והוא בראש ובראשונה מוסד צדקה המשרת את חולי הקהילה. בכך הוא קשור באופן הדוק לעקרון מתן הצדקה שבשורש האיסלאם, וזאת למרות שבהתנהלותו השוטפת הדת אינה נוכחת לכאורה, והוא משרת את כל הזקוקים לעזרה, בלי הבדל דת או מין, ותפישת הרפואה שלו היא ׳חילונית׳ ומבוססת על המדע בן הזמן. היו בו מחלקות אשפוז, חדרי טיפולים, מקום לרקיחת תרופות ומטבח בו הוכן אוכל בריא ומזין שהיה חלק עיקרי בטיפול. הבימרסטן העסיק צוות תומך, ובו אנשי שירות, רופאים, אחים ואחיות, וגם לימד את מקצועות הרפואה, באמצעות הרצאות פתוחות, ספרייה ומנגנון העסקת מתלמדים. זה היה  מוסד עירוני מובהק, והקמתו איפשרה לשליט להטביע חותם משמעותי על עיר שחפץ ביקרה. בתי חולים דומים היו קיימים גם בארצות הצלבניות ובינהם בית החולים המפורסם והענקי של המסדר ההוספיטלרי בירושלים. דוגמה לקרבה בין המוסדות הנוצרי והאיסלאמי אפשר למצוא בכך שצלאח א-דין הקים בימרסטן בירושלים לאחר שכבש אותה על אותו שטח, ותוך שימוש במתקני בית החולים ההוספיטאלרי.

עם עליית כוחה של קהיר לאחר הפיכתה לבירתו של צלאח א-דין התחזק גם מעמדה כמרכז תרבות ולימוד. אבן אל-נפיס עבר אליה כשהיה בראשית שנות העשרים לחייו, ושימש בתחילה כמרצה למשפט איסלאמי. בהמשך בחר להקדיש את חייו לרפואה. הוא כתב למעלה ממאה ספרים על נושאים רפואיים מגוונים, בינהם אנציקלופדיה רפואית מקיפה, ספר ראשון מסוגו על רפואת עיניים, ספר הנחיות לדיאטה המותאמת למחלות ולחולים שונים ועוד, ועוד. הוא גילה, בהתבסס על תצפיות וכנראה גם על נתיחות גופות בהן חזה, את מחזור הדם הראתי, המעגל הסגור של זרימת הדם מהלב אל הריאות. גילוי זה, המנוגד לתורת הרפואה המקובלת בזמנו, הקדים בכמעט ארבע מאות שנה את גילויו מחדש באירופה. הוא העניק לאבן אל-נפיס מקום של כבוד בהיסטוריה, כסמל ומופת לעליונות של מלומדי האיסלאם בתקופה זו, כשומרים ומפתחים של מסורות שראשיתן בעולם העתיק.

הוא היה רופא טוב, המעדיף טיפול פשוט על פני מסובך ונמנע ממתן תרופות שלא לצורך, עד כדי כך שרוקח התרופות והשיקויים, שבחנותו קיבל חולים לבדיקה, התרעם על כך ודרש שיתחיל לכתוב מרשמים במקום להמליץ על אוכל בריא, או שיבקש ממנו לקבל את חוליו אצל הקצב. והוא היה מודע למגבלותיו. כאשר התלונן בפניו אחד מחבריו על כאב בגיד בכף ידו, אמר לו אבן אל-נפיס שגם לו יש כאב כזה. כאשר נשאל על טיפול אפשרי אמר שאין לו מושג איך לטפל אפילו בעצמו. אני אוהב אותו. נראה לי שהיה אנושי וסקרן.

חלק גדול מהספרים שכתב השתמר, ובינהם בולט יוצא דופן אחד, סיפור בדיוני הידוע במערב כ- The Theologus autodidactus, כלומר התיאולוג האוטודידקט, ובערבית כ- אל-ריסאלה אל-כאמילה פי אל-סירה אל-נבוויה, כלומר האיגרת של כאמיל אודות חיי הנביא. סיפור המסגרת של הספר הוא היווצרותו הפלאית של כאמיל, שמשמעות שמו היא המושלם, מאדמה, עצים ועשבים שנאספו במקרה בתוך מערה הנמצאת על אי בודד. פתח המערה נאטם בבוץ, וכך, בתוך הרחם המלאכותית הזו, ומאחר והאל דאג לסדר את המרכיבים באופן מקביל לארגונם אצל האדם, נוצרים חיים, ומתוכה בוקע אדם בוגר וגדול גוף, חכם וסקרן אבל חסר כל ידע מוקדם על העולם שמסביבו. אדם זה חוקר, לומד ומהרהר על עולם זה ומגיע למסקנות אודותיו. הוא מגלה, דרך מחשבה עמוקה, את חוקי הטבע ואחר כך את עובדת קיום האל, כישות עליונה המנותקת מהעולם אך נוכחת בו תמיד. כאשר ספינת סוחרים נסחפת אל האי הם לוקחים איתם את כאמיל לעיר ממנה באו, וכך הוא נחשף לחברת בני האדם, ומפענח את המבנה החברתי שלהם ואת סודות אמונתם הדתית. סוף הספר הוא בחזון היסטורי המפרט את המשברים העוברים על הקהילה, את דמות המנהיג האידיאלי שינהיג אותה ואת העתיד המצפה לה עד קץ הימים.

אבן אל-נפיס משתמש בסיפור זה בכדי לחלוק את תובנותיו לגבי עולם הטבע והאמונה הדתית. המסקנות אליהן מגיע כאמיל, בתהליך מחשבתי לוגי סדור בו דבר מוביל לדבר, אינן חדשניות אלא מהוות, באופן ברור, את עיקרי האמונות בנות הזמן בקרב השכבה החברתית ממנה בא אבן אל-נפיס. הנחת היסוד הברורה היא שהאל יצר עולם מושלם והרמוני והטבע, החברה האנושית ובמיוחד מוחמד והאיסלאם הם הביטוי העליון של השלמות וההרמוניה הזו. הבטחון העצמי של אבן אל-נפיס אמיתי וכן. ברור לו לגמרי שהוא חי בטוב שבזמנים ושאמונותיו וידיעותיו הן פסגת היצירה האנושית. הוא אינו מתנצח עם דעות סותרות אלא חוקר את סודות העולם שסביבו ותוך כך מטיף לאיזון ולמתינות.

הספר הזה מספק הצצה לתפישת העולם האיסלאמית בתור הזהב שלו, אבל הוא מעניין גם מעוד בחינה חשובה. אבן אל-נפיס היה רופאו האישי של הסולטן, ביברס. את זוכרת את ביברס? הבטחתי לך גדולות ונצורות, שאספר לך אודותיו, על נצחונותיו ופועלו, על גדולתו. אבן אל-נפיס עיצב את דמות המנהיג האידיאלי, אשר יוביל את החברה המוסלמית להתגברות על המשבר שתקף אותה, על סמך הכרותו הקרובה עם ביברס. כרופא, הוא הכיר לא רק את הצד הפומבי של הסולטן אלא גם את מנגנוני גופו, את תשוקותיו הפיזיות. הוא שופט ומתאר אותו בהתאם לאמונותיו, לפיהן מקום הלידה והגזע הם הקובעים את אופי האדם, ולפי תורת הרפואה הגלנית, הנקראת על שם הרופא היווני קלאודיוס גלנוס. תורה זו מבדילה בין טיפוסים שונים על פי מזגם הקבוע מלידה, ושואפת לשמר איזון עדין בין קור וחום ובין ארבע ליחות הקיימות בגוף ואחראיות לפעולתו. הדיוקן של ביברס הוא גם פוליטי וגם רפואי, והוא מציג את המנהיג ופעולותיו כתשובה הכרחית למשבר בלתי נמנע, שנגרם מאחר והאנשים, שלא היו מודעים לחומרת מעשיהם, חטאו:

מאחר והנביא אסר על שתיית יין, והופעה של נשים בציבור בנוכחות זרים, מאחר וקנאה היא רגש אצילי וראוי לשבח, שתי תוצאות היו בלתי נמנעות: ראשית, עבירות על האיסור על יין, בגלל שהנפש משתוקקת אליו, ואין לו תחליף כשיקוי לשמירה על הבריאות ולמלחמה במחלות רבות; שנית, עלייה בהומוסקסואליות בקהילה, מאחר ואנשים רבים לא יכלו להינשא כלל או לקחת איתם את נשותיהם למסעותיהם.

מצחיק קצת, לא? איך השתייה ומשכב הזכר הם הגיוניים וטבעיים, ברירת מחדל מובנת למרות שהם אסורים, נובעים מחוסר יכולת לעמוד במגבלות הדתיות. זו עמדה מוסרית סלחנית יותר מהשמרנות המוכרת לנו. ויש כאן ניסיון להסביר את הפלישה המונגולית ואת החורבן שהביאה על המרכז העתיק של האימפריה המוסלמית כחלק מתוכנית אלוהית של טיהור הקהילה וחיזוק עקרונותיה הדתיים. הופעת המנהיג הנכון, שיביס את הפולשים ויאחד את הקהילה מחדש, היא חלק מההוכחה האלוהית לגדולת האיסלאם והמאמינים בנביאו.

סולטן זה צריך ללא ספק להיות נחות לעומת הכופרים, בכל הנוגע לארצו, לצבאו ולאמצעים העומדים לרשותו, מאחר והכופרים כבשו את החלק העיקרי מארצות הקהילה של הנביא, ובנוסף הם שולטים גם בארצות אחרות. אם סולטן זה לא יהיה אמיץ דיו בכדי להתעמת, לבדו, עם צבא שלם בקרב, הוא לא יוכל להתנגד לכופרים ולמנוע מהם מלכבוש את ארצו. ולכן עליו להיות אמיץ מאוד, ולהיות מוכר ככזה על ידי בני עמו, כפי שיהיה אם מעשי גבורה יהיו ידועים אודותיו. הוא חייב להיות נחוש לב, אכזר וחסר רחמים. לכן, עליו לצוות על עונשים כמו קטיעת איברים, צליבה ומיסמור, וזאת בהתאם לעובדה שצוינה קודם כי גנבה ופשעים אחרים להם מגיע עונש כזה נפוצים בארץ זו. לכן הסולטן אינו יכול לבוא מאנשי העיר שאין להם אופי קשה כל כך, אלא מאנשי המרחבים הפתוחים; לכן, עליו לבוא מהצפון, ובמיוחד מצפון-מזרח, מאחר והאנשים מצפון-מערב חלשים ואופיים אינו תואם את התכונות שנזכרו קודם. מאותה סיבה הסולטן חייב לבוא מארצות הכופרים הללו או מארץ קרובה אליהן. לכן חייב שיהיו לו עיניים צרות, חזה רחב, גולגולת גדולה, כתפיים רחבות, רגליים רזות, עיניים לא מאוד כהות, ואף שאינו דק מדי. גופו לא צריך להיות גדול מאוד, מאחר ובמקרה כזה יגבר היקף הליחות שלו, ויווצר חוסר איזון עם חום ליבו ועם מזגו. גופו לא יכול להיות גם קטן מדי, מאחר ואז תהיה לו רק נחישות מועטה, הוא יהיה בלתי החלטי ולא מתאים לשליטה בארץ וללחימה בכופרים. על המזג שלו לנטות אל החום, כי אחרת לא יהיה אמיץ מאוד. על גוון עורו להיות חום-אדום, ועל שערו להיות לא דליל ודק אלא להפך, עבה וסבוך. הוא לא יכול להיות קירח אלא אם ישתמש בתרופה הגורמת לכך, מאחר והוא מארץ קרה מאוד. על גופו להיות דחוס ומוצק; לכן, ועקב החום של מזגו, אדי הליחות העולים בגופו אינם נספגים בקלות. ולכן חייב להיות לו אופי קשוח, ואפילו אכזרי ומאיים. עליו להרבות בתנועות חדות ולשנוא מנוחה, ליהנות לנוע, במיוחד בשמש; עליו לחבב להזיע, לשנוא את הקור, ולאהוב לעטוף את עצמו בשכבות רבות, למרות הנאה מנשימת אוויר קר; עליו לאהוב אוכל קר וכבד ולשנוא לאכול מנות חמות מאוד (הכוונה היא לתכונות הרפואיות של האוכל, לא לטמפרטורה שלו); להרגיש טוב בחורף וכאשר ישנים במקום קריר, ולמרות החיבה לעטוף את עצמו בכבדות צורך לחשוף את כפות רגליו לאוויר הקריר. הוא חייב למצמץ לעיתים רחוקות ושלא יהיה שיער על גבו אלא על חזהו וביטנו, למרות שלא הרבה. השינה שלו לא יכולה להיות עמוקה או ארוכה; לעיתים קרובות יתעורר משנתו בפתאומיות ולעיתים קרובות יהיו לו חלומות מפחידים. תאבונו לאוכל לא יהיה חזק מאוד, והוא לא יקיים יחסי מין תכופות. רוב ילדיו יהיו בנים. לרוב יהנה ממנות חמוצות, ולעיתים יעדיף מתוקות, אבל לא תהיה לו חיבה רבה למנות חסרות טעם, והוא יעדיף פירות. יהיו לו התקפי בחילה תכופים, ויהיה קל לטפל בו.

[התרגומים מתוך-  Ibn al-Nafis, The  autodidactus, eds. M. Meyerhof and J. Schact, Oxford 1968 – יש שם תרגום לאנגלית ומקור בערבית, והכל ניתן לקריאה חופשית. מומלץ מאוד, ולרשותכם כאן – theologus-autodidactus-of-ibn-al-nafis]

זו בהחלט עדות רופא אישי, לא? וניתן להבין את אופיו של ביברס למרות חוסר ההתמצאות בעניינים כמו ליחות ותכונות מולדות של אנשים שבאים מצפון-מזרח. הוא חם מזג, וניתן לראות את זה עליו. הוא תקיף וקשוח, עם אחרים ועם עצמו. יש לו חלומות זוועה. הוא האיש הנכון לזמן הנכון, מי שנתפס כיחיד שמסוגל להתמודד עם איום הפולשים המונגולים. הלגיטימציה שלו לשלטון היא בעצם שלטונו, מאחר והוויתו ופעולותיו משרתים ומונחים על ידי האל. הוא אינו אהוב אלא מוערך, והוא אנושי מאוד, בעל חולשות. זה בסדר, כי אפילו הנביא, המושלם מכל אדם, היה בן תמותה, בעל תשוקות המסוגל לחלות ולסבול.

אכזריותו של ביברס מתבטאת בסמל שבחר לו, פנתר המשחק בעכבר שלכד בכפתו. הוא שיבחר מתי ואיך לפעול, וליריביו אין כל יכולת לחזות את צעדיו או להתמודד עימו. הוא חיית פרא והם לא ראויים אפילו להיות לו לטרף. ביברס בחר בדימוי הזה ודאג להפצתו. את הסמל הזה דאג להטביע על מטבעותיו, ולשבץ במבנים הרבים שהקים ולאורך הדרכים אותן סלל, שעתידות לשנות את המרחב ולהשפיע רבות על עתידו. אלה הן דרכי הבריד, שירות הידיעות והמודיעין המלכותי.

גם מפעל זה, כמו כל פעולותיו של ביברס, היה פיתוח ושכלול של מסורות ואופני פעולה קדומים. הוא הרי לא המציא כמעט דבר, רק שיפר והשתדל להביא לשלמות את מה שחשב שיכול להועיל לו. דרכי מסחר עתיקות חצו את המזרח התיכון וחיברו בין הערים המרכזיות בו, ושליטים הפעילו מנגנוני מודיעין, העברת ידיעות ושירות שליחים רכובים. אבל דרכי הבריד התעלו על כל אלה, ונוצרו בכדי להתמודד עם האיומים והאתגרים שזיהה ביברס. האתגר הפנימי היה קיום אימפריה בעלת שני מרכזים עירוניים מרוחקים, קהיר ודמשק. דרך הבריד העיקרית חיברה בין שתי הערים הללו, משתמשת בחלק מנתיב דרך הים העתיקה אבל פונה לפנים הארץ בהגיעה למישור החוף ובכך עוקפת  את הביצות, הנחלים, ואת ערי המבצר הצלבניות החלשות שעדיין נותרו לאורך החוף. כך עברה דרך יבנה, לוד, ראש העין, ואדי עארה, ומשם לבית שאן, לצמח שעל גדות הכינרת ולדמשק. סעיף שלה התפצל לצפת, ששימשה לאחר שכבש אותה מידי הצלבנים כבירת הגליל. תחנות דרכים נבנו לאורכה, ובהן יכלו השליחים הרכובים להחליף סוסים בלי להתעכב. תחנות אלה שימשו גם כמרכזי מסחר וכמקום חנייה לכוחות הצבא. כך קוצר המרחק בין שתי הערים באופן משמעותי. אם קודם נדרש מסע מתיש דרך מישורי ירדן ומדבר סיני הרי שעכשיו שליח יכול היה לעשות את הדרך, בת השמונה מאות קילומטרים לערך, בארבעה ימים בלבד, ותיאום ושיתוף פעולה בין שתי הערים איפשר, לראשונה, לשלוט עליהן כעל אימפריה אחת. היחס של ביברס אל ארץ ישראל היה בעיקר כאל זירת מעבר שחשוב לשמור אותה שקטה ככל האפשר. צפת נקבעה כבירת הגליל ועזה כבירת דרום הארץ, כדי להבטיח זאת. היה חשוב להחריב את  נמלי הארץ בכדי למנוע נחיתת כוחות פלישה אירופיים, ומלחמתו של ביברס בממלכה הצלבנית החלשה נועד, בין השאר, כדי לנטרל כל איום אפשרי על הדרך שעברה בשטח בו שלטו הצלבנים לפני פחות ממאה שנים.

האתגר החיצוני היה, כמובן, המאבק שעדיין לא הסתיים עם הפולשים המונגולים. לביברס היה ברור שהכוח המונגולי שהובס בעין ג׳אלות היה רק חלק קטן מתוך צבא אדיר, איתו יהיה עליו להתמודד בהמשך. יתרונו היחסי היה ביכולת השליטה שלו בכוחותיו הפרושים במרחב ובמודיעין שעמד לרשותו. כך ששליחים העבירו אליו באמצעות דרכי הבריד ידיעות על תנועת כוחות אויב ועל איומים אפשריים, והוא היה מקבל את המסרים האלו בכל מקום בו שהה. הפקודה הייתה שאין להשתהות כלל מרגע בו החליט אחד ממפקדיו למסור ידיעה או דיווח לסולטן. אותו מפקד שיגר שליח מיוחד, שלאיש אסור היה לעכב אותו, והוא היה רוכב ללא הפסקה, מחליף סוסים כשיכול, עד שהיה מוצא את הסולטן. כשהגיע למחנהו של ביברס אסור היה להתעכב ולו רגע, להעיר אותו אם דרוש, אפילו להפריע לו בעת הרחצה, הכל כדי שידע מה התחדש בממלכתו ומה מאיים על שלטונו ויוכל לפעול בהתאם. אי אפשר היה לבגוד בו או להסתיר ממנו דבר. הידע המעודכן שרוכז בידו היה אחד מסודות כוחו, ודרכי הבריד ומנגנון המודיעין והשליחים היו אמצעי עיקרי בצבירת ידע זה.

ביברס, שכפי שתיאר אבן אל-נפיס אהב לנוע, בילה חלק גדול מזמנו בדרכים, והיה מעורב אישית בהחלטות הנוגעות לניהול השוטף של האימפריה, ובמיוחד לבנייה ולביצורים. במקביל, הגדיל מאוד את הצבא, מקים עוד ועוד מחנות הכשרה לחילות ממלוכים חדשים, יוצר מדינת צבא של ממש המתקיימת במקביל לחיי היום יום של תושבי האימפריה. מדינה זו הייתה, במובנים רבים, טורקית ולא ערבית, בודאי שמבחינה אתנית. ביברס קנה עשרות אלפי עבדים ושפחות שבאו מהאזור בו נולד, ערבות אסיה שמצפון לים השחור. והיה לזה גם ביטוי תרבותי. הממלוכים דיברו בינהם בטורקית, שמרו והזדהו בשמותיהם הטורקיים המקוריים, התחתנו לרוב עם נשים ממוצא טורקי ושמרו על כמה מאכלים, מסורות ומנהגים שמקורם במישורי אסיה. האימפריה הממלוכית נקראה ׳דואל אל-טורק׳ בידי בני הזמן, כלומר השושלת הטורקית. האיסלאם, והאמונה בעליונותו ובכך שאללה אחראי ליצירת המבנה החברתי המוזר הזה, בו יש הפרדה כמעט מוחלטת ושוני מהותי בין האליטה הצבאית לאוכלוסייה הכללית, שימשו כתשתית משותפת שמחברת בין הגורמים השונים.

הממלוכים הגנו על ארצות האיסלאם, והנתינים מימנו זאת באמצעות תשלום מיסים. אבל זו לא היתה עיסקה חד צדדית לגמרי, מאחר ומחנות הצבא היו בתוך הערים, ובעיקר בתוך קאהיר, והצבא היה קונה את צרכיו בשווקיה. המפקדים קיבלו כסף או סחורות כמס מהאיקטע, מקטעי הכלכלה הממוסים שהעניק להם ביברס. בתמורה היו אחראים לחימוש ולכלכלה של פקודיהם. בכדי לבדוק שהם אינם מרמים אותו וחוסכים כסף, ושכל החיילים העומדים לרשותו מצויידים כראוי, ביברס היה עורך מצעדים צבאיים שלקחו ימים שלמים, בהם עברו לפניו ולפני קהל צופים גדול כל חיילי ומפקדי הצבא כולם, רוכבים על סוסיהם, לובשים שרון ונושאים את כלי נשקם. המסדר הכללי הזה הבטיח שבעת צורך יהיה הצבא מוכן לקרב, ובנוסף היה מפגן מרהיב של עוצמה ושליטה. וכך גם הובטחה עבודה ופרנסה למגזר המתפתח של ספקי נשק, ציוד ושירותים לצבא. קאהיר ודמשק פרחו, ובאזורי הכפר החקלאיים יציבות הועדפה על פני פיתוח. המיסים הכבדים שנגבו מכלל תושבי האימפריה מימנו את ההתרחבות הזו ואת תנופת הבנייה שליוותה אותה.

אין ספק שיש הרבה מה להעריך אצל ביברס. אני יכול להבין את ההערצה אליו, את האדרת דמותו, במיוחד כאשר שוקלים את מוצאו ואת תולדות חייו. צריך כשרון ומזל בלתי רגילים בכדי להפוך מעבד לשליט של אימפריה, ואיני חושב שיש עוד אנשים רבים בתולדות האנושות שהצליחו לפלס לעצמם דרך כזו. הוא תכנן להוריש את השלטון לבנו, וליסד שושלת מלכים שתשלוט עד קץ הימים. לא היה לו חפץ באהבת העם אלא רק בהערכה, פחד וכבוד. והוא אכן נערץ. סיפרו עליו סיפורים ואגדות עוד בימי  חייו, איך הוא מסתובב בתחפושת בעיר, רק אלוהים יודע יותר ממנו. במצעד ההכתרה שלו רכב בראש, כאשר קציניו הבכירים צועדים ברגל, מכרכרים לפני סוסו, נושאים ומציגים לציבור שמיכת רכיבה רקומה זהב, סמל לשלטונו ולעובדת היותם נושאי כליו, כרית מפוארת שנועדה לעכוזו של הסולטן.

הוא שינה את המרחב העירוני של קאהיר באמצעות בנייה של מחנות צבא ומגרשי אימונים, מוסדות דת, לימוד וצדקה, מסגדים, בתי ספר ואקדמיות, שווקים ואזורי מלאכה. לתפישתו, טיהר את העיר, באמצעות מאבק מתמיד בבתי שתייה, מקומות בהם שתו יין ועישנו חשיש, ובבתי הזונות. שוב ושוב הורה על סגירת המוסדות הללו, תוך מתן עונשים נוראיים לעבריינים. אנשים המשיכו לשתות, וזנות המשיכה להתקיים, כמובן, אבל מחוץ למרחב הציבורי, שהפך ליותר ויותר איסלאמי. כך יכול היה להציג את עצמו כמאמין אדוק, משרת האיסלאם ושליחו, אבל איני חושב שזו הסיבה היחידה לפעולתו. העיצוב מחדש של חיי הרחוב והפנאי סביב מצעדים ותהלוכות צבאיות ודתיות, קיום חלק מפעולות האימון הצבאי באופן פומבי, משורג בחיי העיר, יצרו ופיתחו תרבות משותפת שחיברה בין הצבא לאוכלוסיה העירונית. חיי הממלוכים היו עירוניים בבסיסם, למרות מסעות המלחמה הארוכים אליהם יצאו. לקצינים בכירים הותר להחזיק להקת מתופפים, שהיו מנגנים ליד ביתם כל ערב בשעת השקיעה. מדינת הצבא הפכה את העיר כולה למחנה שלה, המתנהל על פי חוקיה ומשרת אותה. הממלוכים, וכמובן שהסולטן עצמו, היו דמויות מורמות מעם, מיתולוגיות בזמן אמת, בדומה לשחקני כדורגל או ספורטאים מקצועניים אחרים בימינו. ביברס עצמו השתתף כצופה אבל גם כשחקן נלהב במשחקי פולו, לועב אל-קורה, כלומר משחק הכדור, ששימש ככלי לאימון ותרגול יכולות רכיבה וגם כספורט קבוצתי וצורת בילוי. תחרויות קליעה בקשת וקרבות אימון נערכו דרך קבע ושמם של המנצחים נישא בפי כל. לחימה הייתה אמנות וכלי המלחמה, השריון והתלבושות של הלוחמים היו יצירות אומנות משובחת, שהוצגו בפני הקהל בטקסים ובתהלוכות.

*

כבר סיפרתי לך כמה שטחי היה החינוך האיסלאמי של הממלוכים, ואיך זה לא בהכרח פגע בהזדהותם ובשייכותם לדת ולתרבות האיסלאמית. לדת ולתרבות הזו היו רבדים שונים, וכך, בצד ובמקביל לתפישות ולאמונות של האליטה התרבותית, חכמי הדת ואנשי המנהל והרפואה, התקיימה  גם תרבות עממית רחבה ומפותחת, שבה היה מקום נרחב לפולחן קברי קדושים ואמונה והערצה של שייחים סופיים, השולטים בתורת הנסתר, מעין ׳צדיקים׳ או ׳מקובלים׳ בני הזמן. הממלוכים היו שותפים לאמונות העממיות הללו, אשר גם הן היוו גשר ומכנה משותף בינהם ובין האוכלוסיה הכללית.

לביברס עצמו היה צדיק כזה, שלנבואותיו האמין ושבו התייעץ לפני ביצוע כל מהלך חשוב. זה היה שייח חדיר, שנולד בשם אבי בכר אל-מיהרני, בעיר גזיירה שבאזור כורדיסטן. הוא נאלץ לברוח מאזור הולדתו לאחר שהואשם בכך שפיתה נשים ושפחות של מעסיקיו. לאחר שעבר מהפך מוסרי וגילוי רוחני הפך לנזיר איסלאמי הנודד באזור סוריה והגליל. לא ברור מתי בדיוק פגש בביברס, אבל כנראה שניבא אודותיו ואודות הצלחתו עוד לפני שעלה לגדולה. מספרים על מפגש ביניהם, בקבר קדוש למרגלות הר תבור, בעקבותיו הפך הסולטן לחסיד נלהב של האיש היודע כל, מצרף אותו לפמלייתו הקרובה ביותר, מעניק לו כסף רב וכוח כמעט בלתי מוגבל. ביברס נפגש עם שייח חדיר תכופות, ולרוב נשמע לעצות שנתן לו. פעם אחת שייח חדיר טען שעל הסולטן לשוב לקאהיר ממסע מלחמה שערך, ולא להתעכב בדרך ולהאריך אותה על ידי עצירה בטירת קרק שבעבר הירדן. הסולטן לא נהג כעצתו, ובהגיעו לטירה נפל מסוסו ורגלו נשברה. זו הייתה הוכחה ניצחת ליכולות הנבואה של השייח, וכוחו והשפעתו התעצמו עוד.

בחסות האמון והיד החופשית שנתן לו הסולטן שב והתגלה היסוד האכזרי והבלתי מוסרי בדמותו של שייח חדיר. הוא פצח במסע הרסני ורצחני נגד מי שתפס כאויבי האיסלאם. כך, החריב את כנסיית הקבר בירושלים, כשהוא הורג במו ידיו את אחד מהכמרים. בדמשק, ארגן את הריסתו ובזיזתו של בית הכנסת, ואת שריפת ספרי התורה של הקהילה. רק התארגנות חשאית של נסיכיו של ביברס הצליחה לעצור אותו. הם שכנעו שניים מחסידיו להעיד נגדו, והוא הועמד למשפט בקאהיר. העדויות היו אמינות, והמעשים שתוארו בהן איומים, אבל ההוכחה הסופית לבוגדנותו של שייח חדיר הייתה כאשר התברר שנתן סוס אציל, שהוענק לסולטן על ידי שליט תימן, כאתנן לאחת מיפהפיות קאהיר. הוא ניצל מהוצאה מיידית להורג לאחר שטען שגורלו וגורל הסולטן כרוכים זה בזה, ושלכן מותו שלו יבשר את מותו של ביברס. כך הושלך לכלא.

התלות של ביברס בשייח חדיר מכתימה את דמותו, וחושפת בו צד נצרך וחסר בטחון. זה אנושי ומובן, אבל מבאס (אגב, את יודעת שבאסה פירושה אצבע בתחת? מצטער על פריט המידע הבלתי חשוב, הייתי חייב לחבל קצת באווירת המהוגנות המוגזמת של הטקסט הזה). ביברס היה ודאי שטוף אמונות טפלות, זקוק לחיזוקים, מבוהל עד מוות ומנסה לשלוט ולאלף את הגורל. ובמדינת הצבא שהקים החיים יכלו להיות קשים ואכזריים, כמוהו, והאלימות שרירותית וחסרת גבולות. האמונות העממיות איפשרו להבין ולסבול, איכשהו, את המציאות ותהפוכותיה, מאחר וקבלת הדין והכניעות המוחלטת של האיסלאם הם אתגר שהאדם הרגיל אינו יכול לעמוד בו. בסיכומו של דבר, גם ביברס היה אדם רגיל.

* *

והצלבנים, מה איתם? עברו כבר יותר משמונים שנה מאז קרב קרני חיטין, והם עדיין כאן, בינתיים. ההתעצמות הצבאית המוסלמית הייתה תגובה לאיום המונגולי, אבל הכוח האדיר הזה הופנה, בסיכומו של דבר, בעיקר נגד האויבים הישנים. המאבק כבר לא היה שקול. הכוח הצבאי של ממלכת ירושלים מנה מאות בודדות של אבירים, וחילות משמר שהגנו על מבצרי החוף. בעכו, עיר הבירה של מה שנותר ממלכת ירושלים, השתוללה מלחמת אזרחים בין נאמני ונציה ונאמני ג׳נובה. אלפים רבים נפלו במהלך המלחמה המתמשכת וחסרת הטעם הזו, במאבק על זכויות סחר והתיישבות בעיר שעתידה להחרב בקרוב.

את זוכרת את לואי התשיעי? אותו מלך צרפתי קדוש שהובס במנצורה על ידי ביברס הצעיר? הכישלון שם חתם למעשה את הגורל של ההתיישבות הפראנקית מעבר לים. לאחר שנפדה משביו נותר לואי עוד כמה שנים בארץ הקודש, מסייע בבנייה וחיזוק של מבצרי ערי החוף. המבצר בארסוף, בחוף הים של הרצליה, הוא דוגמא למאמציו ולכישלון החרוץ שלהם. ארבעים יום של מצור הכניעו את מה שנראה כמקום בלתי אפשרי לכיבוש. האבירים הטמפלרים שנפלו בשבי אולצו לצעוד ברחובות קאהיר  כשצלבים שבורים תלויים מצוואריהם.

באשר לערי החוף נקט ביברס במדיניות של אדמה חרוכה. מטרתו הייתה להשאיר את מישור החוף חרב, על מנת להקטין את האפשרות של נחיתת כוחות פלישה אירופיים ולהפנות את המסחר האיטלקי אל נמלי מצרים. בכך קבע ושינה את דמותה של ארץ ישראל, ששדרת ההר והגליל הפכו לאזורים המיושבים ביותר בה. רק הציונות תשנה זאת ודימוי הארץ השולית, הריקה והחרבה בו תשתמש ובאמצעותו תיבנה נוצר במידה רבה בתקופת השלטון הממלוכי.

את המבצר של צפת ביברס העדיף לא להרוס בקרב, מאחר והיה מעונין שעיר זו תשמש כבירת הגליל. לכן, בשונה ממקומות אחרים, ניהל מסע ומתן קשוח עם מגיניה. כאשר נכנעו וצעדו אל מחוץ למצודה שינה את דעתו, ובתירוץ שלא מילאו את תנאי ההסכם והבריחו סכינים בבגדיהם הובלו כולם, אלף וחמש מאות איש, אל גבעה סמוכה. במקום זה, זירת ההוצאה להורג של אסירים מוסלמים על ידי אבירים טמפלרים בימים עברו, נערפו ראשיהם. רק שניים ניצלו, אחד מהם נשלח לעכו, על מנת לבשר על הטבח ולהגדיל את האימה שבודאי כבר חשו תושביה, והשני, נוצרי ממוצא סורי, בחר להתאסלם ולהצטרף לצבאו של ביברס.

אבל את עיקר זעמו הפנה ביברס אל מי ששיתף פעולה עם הפולשים המונגולים לפני קרב עין ג׳אלות, בוהמון השישי, שליט רוזנות טריפולי ונסיכות אנטיוכיה. הוא עלה לשלטון כשהיה רק בן חמש עשרה, ונודע בכינוי בוהמון היפה. גם אחרי שהובסו בקרב המשיך לנסות ולשכנע את המונגולים לתקוף שוב את אדמות המוסלמים, עדות נוספת לכך שהמאבק לא נתפס על ידי בני הזמן ככזה שהוכרע לגמרי. בשנת 1268, הלא היא שנת 666, תקף ביברס את סביבות טריפולי שעל חוף הים, ולאחר שגרם הרס רב נסוג במפתיע. אבל במקום לשוב לכיוון דמשק פנה צפונה. ביום הראשון של חודש הרמדאן, הטיל צבאו של ביברס מצור על העיר אנטיוכיה. את זוכרת שסיפרתי לך על כיבוש העיר הזאת בזמן מסע הצלב הראשון, על פיטר ברתולומיאו והחנית  הקדושה שמצא? כיצד האמונה באל ובכוחו הובילה את הצלבנים המותשים לניצחון, כנגד כל הסיכויים? כעת דבר לא עזר להם. העיר האדירה והמבוצרת נפלה תוך ימים ספורים.

איבן עבד אל-זהיר היה מזכירו של ביברס, והביוגרף הרשמי שלו. הוא ניסח, בשפה המתענגת על פיתוליה, מכתב השפלה לבוהמון השישי, הנסיך שאיבד את העיר שהעניקה לו את תוארו. מכתב זה נועד להודיע לו על תוצאות הקרב, וגם, ואולי יותר מזה, לשמש כעדות לניצחון, ולנסח ולבטא עבור ובשמו של ביברס את הבוז וההתנשאות שחש:

אל הרוזן האציל והנעלה, האריה המתנשא, גאוות הנצרות, מנהיג נושאי הצלב, אשר תוארו, עם נפילת אנטיוכיה, שונה מ׳נסיך׳ ל- ׳רוזן׳, מי יתן ואלוהים יעניק לו חוכמה, יכוון את דרכו וינחה אותו, היודע כבר כיצד תקפנו את טריפולי ועשינו שמות במרכז נחלתו; הוא ראה את החורבות ואת הטבח שהותרנו מאחורינו כשעזבנו; הכנסיות עצמן נמחו מעל פני האדמה, כל בית נתקל באסון, המתים נערמו על חוף הים כמו איים של גוויות, הגברים נרצחו, הילדים הפכו לעבדים, הנשים החופשיות הפכו שבויות, העצים נכרתו ונותרו רק מספיק כדי לשמש בעתיד, ברצון האל, לבניית מכונות מצור. דברי ערך נבזזו, יחד עם נשים, ילדים ועדרים, כך שהעני הפך עשיר, הרווק זכה במשפחה, המשרת קיבל משרתים וחייל הרגלים קיבל סוס.

כל זה קרה לפני עיניך, בעוד אתה ניצבת כאיש שאסון נורא היכה בו, וכאשר שב אליך קולך זעקת בפחד: ‘הקטסטרופה הזו היא באשמתי!׳. אתה יודע שעזבנו אותך, רק כדי לשוב, שדחינו את ההרס המוחלט שלך, אבל רק במספר ימים מסוים; אתה מודע לכך שהותרנו את ארצך ללא כל חיית משק, מאחר והובלנו אותן לפנינו, ללא כל נערה, מאחר וכולן בחזקתנו, ללא כל עמוד, מאחר ומוטטנו את כולם, ללא כל שדה מעובד, מאחר וקצרנו את כל היבול, ללא כל דבר ערך, מאחר ולקחנו את הכל. המערות בפסגות ההרים הגבוהים, העמקים החוצים גבולות ונוגעים בדמיון; אלה לא יעניקו לך שום הגנה. אתה יודע איך עזבנו אותך כדי להופיע לפתע לפני עירך אנטיוכיה בעוד אתה בקושי מעז להאמין כי אכן נסוגנו: אם עזבנו בוודאי נשוב לאן שרגלינו נחו בעבר!

מטרתינו כאן היא לדווח לך על מה שעשינו כעת, להודיע לך על הקטסטרופה השלמה שהיכתה בך. ביום רביעי, ה- 24 בחודש שעבאן עזבנו אותך בטריפולי וביום הראשון של חודש רמדאן הקדוש הטלנו מצור על אנטיוכיה. בעוד שתפסנו עמדות מול העיר חייליך רכבו החוצה בכדי לבחון עצמם בקרב נגדנו. הם הובסו; הם עזרו זה לזה אבל לא הצליחו לנצח, ומפקדם הפך לאסירנו. הוא ביקש שנרשה לו לנהל משא ומתן עם אנשיך והלך לעיר, ושב אלינו עם חבורה של כמריך ומנהליך, שדנו עימנו. אבל אנו ראינו שהם פועלים בהשראת רוחך, באופן מרושע ובדפוסים רצחניים, אטומים לכל מטרה טובה ומתאגדים סביב מטרות רעות. כאשר ראינו שמזלם בלתי ניתן לכפרה ושאלוהים קבע שגורלם הוא מוות שחררנו אותם, באומרנו: ׳אנו נטיל מצור עליכם מייד, וזו תהיה האזהרה הראשונה והאחרונה שניתן לכם׳. כך הם שבו לעיר, מתנהגים כמוך, באמונה שאתה תופיע לעזרתם עם פרשיך וחיל הרגלים שלך, אבל מהר מאוד המפקדים חוסלו, פחד אחז בכמרים ובנזירים, מגיני החומות השפילו את ראשם בפי האסון ומוות היכה בהם מכל כיוון. כבשנו את העיר בסערה בשעה הרביעית של יום שבת, ביום הרביעי של חודש הרמדאן המבורך, מביאים יאוש לכל מי שבחרת לשמור ולהגן עליה. אין ולו אחד מהם שלא היה בבעלותו רכוש מסוים, וכעת אין ולו אחד מאיתנו שאין בבעלותו אחד מהם ואת רכושו. היית צריך לראות את אביריך נרמסים תחת פרסות סוסינו, איך בוזזים ומחפשי שלל פשטו על בתיך, כל רכושך נמדד כאילו היה חסר ערך, נשיך נמכרות ארבע בבת אחת ונקנות תמורת דינר מכספך שלך! היית רואה את הצלבים בכנסיותיך מרוסקים, דפי ספרי הברית המוטעית מפוזרים, קברי הפטריארכים חפורים ומחוללים. היית רואה את אויבך המוסלמים מבזים את המקום בו אתה חוגג את המיסה, משספים גרונות נזירים, כמרים ואנשי כנסיה על המזבחות, מביאים מוות פתאומי על הפטריארכים ועבדות לנסיכים המלכותיים. היית רואה אש משתוללת בארמונותיך, את מתיך נשרפים בעולם הזה לפני שלהבות הגיהנום ישרפו אותם בעולם הבא, את הארמון שלך חרב עד שאי אפשר לזהותו, את כנסיית פול הקדוש וזו של פטר הקדוש ממוטטות והרוסות; אז היית אומר: ׳הלוואי והייתי אבק, וששום מכתב לא היה מביא לי בשורות כאלה!׳. נשמתך הייתה עוזבת את גופך מרוב עצב; היית מכבה את אש חייך במי דמעותיך.

אם היית רואה את אחוזותיך מופשטות מעושרך, מרכבותיך מוחרמות בנמל העיר עם ספינותיך, המשחתות שלך הופכות לרכוש אויבך ועורקות כנגדך, אז היית משתכנע שהאל שנתן לך את אנטיוכיה לקח אותה שוב, שהאל שהפקיד את המבצר הזה בידיך חטף אותו, ומחה אותו מעל פני האדמה. אתה יודע כעת כי אנחנו, בחסד האל, לקחנו חזרה ממך את מבצרי האיסלאם שתפשת, דרקוש ושקיף וכפר דובין, כמו גם את נחלותיך בפרובינציית אנטיוכיה; שסילקנו את חייליך ממצודות העיר ותפסנו אותם בשערותיהם ופיזרנו אותם לכל עבר; שלא נותר איש שניתן לקרוא לו מורד בצד זה של הנהר; ושנהר זה הנקרא אל-עאסי, כלומר המורד, היה מפסיק להיקרא כך אם היה יכול ומתחנן למחילה. דמעותיו היו צלולות בתחילה, אבל כעת הדם נשפך לתוכו וצבע את מימיו באדום.

מכתב זה אותו אנו שולחים מביא לך את החדשות הטובות כי אלוהים העניק לך בטחון וחיים ארוכים בכך שגרם לך לא לחיות באנטיוכה בזמן זה והרשה לך לחיות במקום אחר, מכיוון שאחרת היית מת, או אסור, או פצוע, או המום. להיות בחיים זה משהו שכל מי שאינו מת חייב לברך עצמו אודותיו. מי יודע אם אלוהים לא חס על חייך כדי שתוכל לתקן את דרכיך, את חוסר הציות וחוסר הכבוד כלפיו! מאחר ושום ניצול לא הגיע לספר לך את שקרה, אנו הודענו לך, ומאחר ואיש אינו בעמדה המאפשרת לו לבשר לך את החדשות הטובות על כך שחייך ניצלו במחיר אובדן כל השאר, אנו מביאים אליך את הבשורות במסר אישי אליך, לתת לך מידע מדוייק אודות מה שבאמת התרחש. אחרי קריאת המכתב לא תהיה לך שום סיבה לומר שמשהו מהחדשות שהבאנו מוטעה, בדיוק כפי שלאחר קריאת הדיווח הזה לא תצטרך לשאול איש אודות הפרטים.

[Francesco Gabrieli, Arab Historians of the Crusades, University of California Press, 1969, pp. 310 – 312. זהו תרגום של תרגום (הספר פורסם במקור באיטלקית) והרשיתי לעצמי חופש מסוים בתרגומי שלי. כמה כיף שאיני צריך להיות אקדמאי ומדויק!]

אכזריות צינית, משחק עם הטרף, נקמה מדממת שאין מתוקה ממנה. המכתב הזה הוא שיא מוגזם, בארוקי, של התנשאות, שנאה ובוז. הוא ודאי הסב עונג רב לביברס. בעת כיבוש אנטיוכיה נטבחו כחמישה עשר אלף איש וכמאה אלף הפכו לעבדים ולשפחות.

את זוכרת את עימאד אל-דין, מזכירו של צלאח אל-דין, ומי שכתב את תיאור שדה הקרב שבקרני חיטין, אותו ציטטתי בעבר? תפקידו היה דומה לזה של איבן עבד אל-זהיר, כותב מכתב זה. שניהם ניסחו עבור אדוניהם את מחשבותיהם והלך רוחם, והפיצו את דימוי המנהיג ופעולתו ברבים. שניהם יצר את ההיסטוריה בכך שכתבו אותה. ההבדל בין הטקסטים חושף את ההבדל בין המנהיגים, ובין המודלים של ההנהגה שהם יצרו. פעילותיו של צלאח אל-דין היו אכזריות לעיתים, אבל דימויו היה של אדם חסוד וטוב לב, מעין מלך-פילוסוף. הוא אמנם כרת בעצמו את ראשו של רינו משאטיון, אבל לא נהנה מזה, חלילה. העידון התרבותי שלו נבע מחינוכו הטוב ומוצאו האצילי. הוא היה מודל מושלם של גבריות איסלאמית. ביברס איחד את ממלכתו של צלאח אל-דין ואף הרחיב אותה, אבל בדמותו מתגלם מודל אחר לגמרי של הנהגה ושל גבריות. הלחימה בקרב, הניצחון והמוות אינם רק ביטוי לרצון האל, הם משמעותיים כשלעצמם. החסד משני לעוצמה, וטוב לב ואנושיות כבר אינן תכונות חשובות למנהיג צבאי.

* * *

ביברס מת בדמשק בשנת 1277, תשעים שנה אחרי קרב קרני חיטין. כנראה שהיה בן חמישים בערך במותו. סיבת מותו אינה ברורה לחלוטין, כאשר האגדה מספרת שלגם בטעות ממשקה מורעל שהכין לאחד מאויביו, וששייח חדיר נרצח קודם לכן בתא כלאו שבקהיר, ובכך בישר את מות הסולטן. זה נסיון נחמד להוסיף נימה אפלה גם לסוף חייו, אבל אני מעדיף הסבר אפשרי אחר. הממלוכים שמרו על מנהג שהביאו עימם מערבות אסיה, שתיית קומיס, חלב סוסות מותסס, מעין בירה. כמה ימים לפני מותו הרבה הסולטן בשתייה, וכנראה שנדבק בדיזנטריה. מגיע לו. איני מרחם עליו. גדולתו כמנהיג אינה מחפה על אכזריותו ועל יהירותו.

במשך שנים הכשיר את בנו לשלטון, בתקווה שירש אותו בבוא העת. אבל לאחר שנתיים של מאבקים פנימיים בקרב האליטה הממלוכית מפקד הצבא שלו, קלאון, נבחר לסולטן. כך שבפועל, נכשל במה שהיה אחד מהדברים החשובים ביותר עבורו. מגיע לו. אבל למרות כשלון זה דמותו של ביברס התקבעה כסמל ללוחם ולמנהיג אכזרי ורב תחבולות. אגדות אודותיו עדיין מסופרות במצרים, ובשאר ארצות האיסלאם.

האמת היא שאין לי כוח לספר עליו עוד. אני מבין את ההערכה אליו אבל מוצא עצמי נרתע ומפחד ממנו, ומהלקחים שניתן להסיק מהצלחתו, להקים ולבסס אימפריה אדירה. איני רוצה לדמות לו.

סיפרתי לך הרבה בחודשים האחרונים, על צלבנים ועל ממלוכים, על גברים לוחמים. הרבה דם, הרבה סבל, שאין ממש דרך להתעכב עליו, להעניק לקורבנותיו כבוד וחמלה. זאת היסטוריה קשה. היא מבהירה כמה חיים אבדו בארץ אליה אנו שבים עוד מעט, כמה שביר הכל. אני עוזב את זה עכשיו, שמח על שאיני הסטוריון החייב לשקוע בתחומו אלא רק מבקר חולף המתאר מסע קצר אל העבר. תודה על שהיית לי קוראת. אני אוהב אותך.

******************************************

אבהיר שוב, איני הסטוריון, אבל השתדלתי לא לשקר ולהסתמך על מספר מקורות כדי לבסס את סיפורי.

זוהי רשימה אחרונה מתוך חמש:

התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

המשכתי בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

אחר כך סיפרתי על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

ואז תיארתי את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

מקורות לימוד על הממלוכים זמינים מאוד, כשוויקיפדיה, העברית והאנגלית, מאפשרת הרחבה בכל כיוון כמעט. בכיוון האקדמי, כתב העת Mamluk Studies Review בהוצאת אוניברסיטת שיקגו זמין כולו לצפייה חופשית, בנוסף לאוסף מקורות גדול (בו נעזרתי רבות):

http://mamluk.uchicago.edu

כבר אמרתי שהספר העיקרי בו השתמשתי הוא:

Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992

זה ספר יסוד עמוס מידע המלווה את תולדות חייו של ביברס.

ספר עיקרי שני הוא:

James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007

ווטרמן אינו הסטוריון, אבל הוא כתב הסטוריה נגישה מאוד המתארת את כל תקופת האימפריה הממלוכית , ואני אוהב את הגישה שלו. זו קריאה משובחת, למרות שאין לסמוך עליו במאה אחוז (וגם עלי לא, ככה שהכל בסדר). ספר נוסף שלו מתמקד בעימות בין הנצרות לאיסלאם:

James Waterson, Sacred Swords, Jihad in the Holy Land 1097-1291, Frontline Books, London 2010

על מוסד הבימרסטן, על רפואה איסלאמית ועל שאלות מגדר בתור הזהב האיסלאמי, תוך התמקדות בסיפורו ובמבנהו של הבימרסטן הענק שהקים קלאון, יורשו של ביברס:

Ahmed Ragab, The Medieval Islamic Hospital: Medicine, Religion and Charity. New York: Cambridge University Press, 2015

היה לי את העונג להשתתף כשומע בקורס שלימד מר רג׳אב באוניברסיטת הרוארד על גופים, מין ומיניות בימי הביניים האיסלאמיים. אני חב לו תודה על חשיפה לגישה הומאנית ופמיניסטית ללימודי החברה האיסלאמית.

על התרבות העממית וחיי היום יום בקאהיר:

Boaz Shoshan, Popular culture in medieval Cairo, Cambridge University Press, 1993

דוד איילון, שאת המילון המשובח שהיה שותף בכתיבתו מכיר כל תלמיד ערבית, כתב רבות על המבנה החברתי של מדינת הצבא הממלוכית. רבים ממאמריו, וגם מאמרי יסוד אחרים, מרוכזים בספר:

Gerald R. Hawting (ed.), Muslims, Mongols and Crusaders, Routledge, 2012

על הסריסים בחברה האיסלאמית אפשר ללמוד באמצעות ספרו:

David Ayalon, Eunuchs, Caliphs and Sultans: A Study of Power Relationships, Magnes Press, Jerusalem ,1999

ראובן עמיתי, חוקר פעיל ובכיר מהאוניברסיטה העברית, כתב רבות על הקשר בין המונגולים והממלוכים ועל העימות בינהם, ובין השאר את הספר:

Reuven Amitai-Preiss, Mongols and Mamluks, The Mamluk-Ilkhnid War 1260-1281, Cambridge University Press, 1995

נעזרתי רבות במאמר קצר שפירסם לאחרונה:

Reuven Amitai-Preiss, Echoes of the Eurasian Steppe in the Daily Culture of Mamluk Military Society, Journal of the Royal Asiatic Society, Jan 2016, Vol.26(1-2), pp. 261-270

וכמובן שאני ממליץ על הפרק המוקדש למונגולים בסדרה המצוינת, שירת הברבור של הערוץ הראשון ז״ל, ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳

בטח פספסתי המון מידע, אבל בחיי שניסיתי להיות די יסודי.

נשתמע.