חלק אחרון מתוך ספר שיצא בדפוס. כאן תמצאו את הפרקים הקודמים.
פרנצלאואר ברג של ימינו עשירה ושבעה, מקום טוב לגדל בו ילדים. יש אנשים שהכרתי פעם בתל-אביב שגרים בשכונה הזו עכשיו, משפחות שהיו ישראליות ועכשיו הן מקומיות. זאת אופציה לא רעה לבעלי אמצעים שהחליטו לעזוב את ישראל השוקעת ולהשתקע במקום עם עתיד. ברלין יודעת לקבל מהגרים וליהודים יש בה מעמד מיוחד, פריווילגיה סמויה. [זו פריבילגיה מוצדקת. האשמה הגרמנית מעניקה לי זכויות יתר, כפי שהאשמה הישראלית מביאה איתה חובה מוסרית לכפרה. עמדת הקורבן דבקה בי בלי שאבחר בה, כמו עמדת המקרבן.]
השכונה נפגעה מעט יחסית במהלך מלחמת העולם השניה, ורוב הבניינים שנבנו בסוף המאה ה-19 שרדו. יפה לראות איך עקרונות התכנון שלהם ושל המרחב הציבורי הוכיחו את עצמם ויצרו מקום נוח לחיים עירוניים גם בימינו. [עירוב שימושים, תחבורה ציבורית טובה, הליכתיות, בנייה מרקמית, פארקים וגינות. אין טריקים נסתרים.] גאורג היילברון היה שייך לדור האחרון שהכיר אותה כשכונה בורגנית תוססת ויצרנית, שבה חיה קהילה יהודית גדולה ומבוססת. לאחר כיבוש וחלוקת גרמניה, כשהיה במזרח ברלין, רובע פרנצלאואר ברג היה החלק הפרוע, המחוספס והמעניין ביותר, מרכז של תרבות שוליים שהתנגדה למדינת השטאזי.
גם לאחר האיחוד זה היה כך. המחירים הזולים והאווירה המשוחררת משכו אל השכונה צעירים הרפתקנים מהמערב. נוצר בה מפגש מפרה בין אנשים יצירתיים שהתבגרו בתרבויות שונות, אבל חלקו שורש משותף. התסיסה התרבותית הזו השפיעה על ברלין כולה, אבל הייתה קצרת מועד.
שנים ספורות אחרי האיחוד השכונה עברה ג׳נטריפיקציה מהירה ומלאה. היא ידועה בזה, ומשמשת כדוגמא בכל דיון על המושג. הבניינים הישנים שופצו וחלק גדול מהם נצבעו צבעי פסטל. המחירים הזולים קפצו, ועשירים החליפו את האמנים. בתהליך מתגלגל וצפוי משפחות אמידות ועובדי חברות טכנולוגיה החליפו את מי שגרו בשכונה אחרי נפילת החומה, שהחליפו את מי שחיו בה כשהייתה חלק ממזרח ברלין. זה עדיין מקום מגניב לחיות בו, אבל יקר, וכנראה גם הרבה פחות מעניין משהיה.
[אני מכיר ג׳נטריפיקציה. חויתי את התהליך בפלורנטין, שכונת מגוריי בתל אביב. ראיתי מקום עני, זול ומעניין הופך ליקר ומשעמם. אבל זה לא רק זה. ג׳נטריפיקציה מרוקנת מקום מזהות ומשמעות, וגוזלת ממנו את נשמתו. הישראלים שמסתובבים ברחובות השכונה הברלינאית, כולל כמובן אותי, אינם ממשיכי דרכם של בני משפחת היילברון ולא מכירים אפילו את עולמם, שנעלם ללא שוב. בברלין נפגשתי עם חבר וקולגה של אמי, איש תיאטרון ורדיו שגדל בשכונה כשהייתה חלק ממזרח ברלין, ושעדיין חי בה, מרחק דקות מבית משפחת היילברון. הוא סיפר כיצד, אחרי האיחוד, הכסף המערב גרמני החריב תרבות שלמה תוך שנים ספורות. גם בעולם המזרח גרמני היו דברים יפים שנעלמו.]
כל הכתובות בהם חיה ועבדה משפחתי מרוכזים בחלק אחד של השכונה, קרוב לפארק הגדול שבגבולה המזרחי, סביב פינת הופלנדשטראסה וגרייפסוולדר שטראסה (Greifswalder Straße). במרחק הליכה קצרה של מספר דקות נמצאים בית המשפחה, המפעל, הבית בו חיו גאורג ולמקה כאשר נודו מהמשפחה, הבית בו חי ומת פליקס, המשרד של יוליוס, ביתם של יוג׳יניה וסאלי. כל הבתים, פרט לאחרון, עדיין ניצבים שם. [הבניין שבו חיו סאלי ויוג׳יניה נהרס במלחמת העולם השניה ובמקומו ניצבת כעת גינה ציבורית קטנה.] אבל אלו כתובות בלבד. אין להן משמעות עמוקה בעיני. ביקור בשכונה וצעידה בינהן לא הרגישה כמו חזרה הביתה. הייתי תייר, והתגעגעתי למשפחה שלי ולתל אביב, העיר שאני מכיר ואוהב, למרות תחושת הזרות המתעצמת.
[תל אביב בזמן המלחמה היא מקסם שווא של נורמליות בשולי טרגדיה בלתי נתפסת. הרחוב אלים ולאומני. אני חושש שכך יהיה מעכשיו ושכבר לא אוכל למצוא את עצמי בתוך המרחב והתרבות הישראלית. זאת הכרה קשה, כי אני טיפוס מאוד מקומי ופרובינציאלי. איני רוצה בית אחר אלא מתגעגע לזה שכבר נחרב. מאחר שבכל מעבר למקום אחר אחוש זר אני חושש שהמלחמה חיסלה את היכולת שלי להרגיש בטוח במקומי.]
עד לפני זמן לא רב לא ידעתי שברלין הייתה חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי. סבתא יודית הרי לא סיפרה לנו על משפחת היילברון. אני תוהה למה. אולי לא רצתה לעורר את השדים מרבצם וכנראה לא היה איכפת לה שיישכחו. גם אני עדיין איני בטוח עד כמה סיפורם רלוונטי לחיי. [אבל אני מרגיש שכן. אני יכול להזדהות עם כאבם. השאלות שבהם התלבטו דומות לאלו שמטרידות אותי.]
*
היחיד מדור הנכדים של ז׳אן וז׳אנט שנשא את שם המשפחה היה ארתור היילברון, אטה, בנו של יוליוס שנולד אחרי מותו. אבל סבתו הצדקנית דאגה לכך שלא יהיה באמת חלק מהמשפחה. זה ודאי היה מעליב מאוד לו ולאמו, האלמנה הדחויה. אטה מצא לעצמו משפחה וזהות בתנועת הנוער אליה הצטרף כילד, שהפכה למרכז חייו.
כאשר הקליט את זכרונותיו, מעט לפני שמת מסרטן בגיל 71, תיאר מפגש עם קוראת בכף יד. היא:
… קבעה, שהשיא, שיא ההתפתחותי שלי היה בגיל 16: כלומר מאז קיים תהליך של ירידה.
… השיא היה בהיותי מדריך קבוצת ילדים, שהיו אז בשנה-שנתיים צעירים ממני.
[אטה הקליט זכרונות אלה לטייפ, לבדו, מבקש להשאיר דברי פרידה למשפחתו. רעיה מירון, בתו, חלקה עמי בנדיבות את תמלול ההקלטות.]
אטה היה חניך, מדריך, וחבר הנהגת תנועת ״הבונים״ בגרמניה, בשנים הקריטיות 1933-1938. זו הייתה תנועה ציונית-סוציאליסטית שהכשירה וארגנה נוער לעלייה לארץ. שם פגש את הלדה, בת זוגו שהפכה אחר כך לאשתו, ושם נקבעו מסלול חייו והעקרונות שליוו אותו במהלכם. [נערים בני 16, כמו אטה, הכשירו נערים בני 14 לקראת הגירה למקום רחוק ומוזר, מחנכים אותם לשרוף את הגשרים לעבר ולהפוך לאנשים חדשים, לפועלים וחקלאים. זה טירוף.]
הוא היה מוכשר ומעמיק, צנוע ואוהב אדם. היה בו גם צד פרוע ורודף צדק. פעם, כאשר כבר היה חבר קיבוץ ותיק, עובד ממשלה ואב לילדים, קיבל משוטר תנועה קנס של 25 לירות שחשב שאינו מוצדק. הוא בחר להיכנס לכלא לחמישה ימים כחלופה לתשלום. כך תיאר את החוויה במכתב לחברו הטוב:
… לקחתי כמה ימי-חופש מהמשרד ונכנסתי לכלא פתח-תקוה. מחרתיים אצא מכאן, קצת מאוכזב, כי קיוויתי שאגיע לבית-סוהר ממש ברמלה או בתל-מונד. היושבים אתי כולם פחות או יותר harmless פרט לתימני אחד, מהשיכון קרוב למשקנו, החשוד ברצח. היתר הם מסתנן קטן ונחמד בן 13, שעבר את הקווים והוחזר, יהודים שלא שילמו ״מזונות״, בחור שהסתבך בקטטה, זקן ששבר ריהוט בלישכת הסעד ועוד פלמחניק לשעבר שכנראה סובל מהפרעות פסיכיות וממשיך במסורת של סחיבת דברי-מזון בלתי-חיוניים. התפתח משהו דומה ליחסי-חברות בינינו, יש דאגה הדדית, שומרים על הניקיון ובעזרת ספרים שהבאתי ועיתונות שנכנסת יום-יום נוצרה כעין ״אווירה תרבותית״, מגלגלים שיחה על ״אלוהים והעולם״, אפילו שיחקנו במשחקי-חברה. לשוטרים אני עוזר בתשבצים, להנאתם הרבה, ולאחד נתתי המלצה לקבלת הלוואה לשיכון ממשרד העבודה.1
[המכתב כפי הנראה מ-4.3.1957. לאחר מותו של אטה חברו הטוב נחמיה גינזבורג, שהיה אחד ממנהיגי הקיבוץ, יזם הוצאת ספר שכלל חליפת מכתבים בין אטה ובין חבר אחר שלו, שהיה מזרחן ודיפלומט. כל ציטוטי המכתבים הבאים הם מספר זה.]
אטה מתאר את מוכי הגורל איתם חלק את תאו בשילוב של חיבה וזרות. אבל הוא אינו מתנשא עליהם וזה גורם לי לחבב אותו. כך הוא מספר, בהמשך המכתב, על שאירע אחרי השחרור מהמאסר:
היום יצאתי וקיבלתי על עצמי כל מיני טיפולים למען אסיריי: דאגה לעורך-דין בשביל הרוצח, דמי-ערבות למתקוטט, פנייה לקצינת מבחן לפסיכי. הסיכום הוא כמעט חיובי, בכל אופן איני מצטער שעברתי את הניסיון; כפי שהתבטא אחד היושבים שם: אדם שלא היה פעם כאן, זה גבר בלי אבר.
נהניתי ממשפחתי, שקיבלה אותי ברוח טובה: מעל הכניסה לחדר התנוסס הסיסמה המתאימה ׳ברוך מתיר אסירים׳. בפנים חיכתה לי עוגה וסיגריות ״Craven A״, ובפרט האשה קיבלה אותי בלבביות עד כדי כך גדולה (אעפ״י שאין לי בדרך כלל טענות), שהתחלתי לשקול, אם לא כדאי יהיה ללכת עוד פעם לבית-הסוהר. [Craven A היא סיגריה בריטית משובחת, באריזה אדומה מזוהה, סמל לאיכות ולמותרות. אני מתגעגע לפעמים לעישון, אבל שמח מאוד שנגמלתי.]
תגובת הקהל שלנו – תערובת של לגלוג והערצה. ועדת התרבות שוקלת אם לבקש ממני סקירה על חיי אסיר במדינת ישראל ביומן החי.2
לאטה והילדה היילברון נולדו שלושה ילדים. אורי היה הבכור, רעיה האמצעית ויעקב, שכולם קראו לו יענקי, הצעיר. יענקי נקרא על שם חברו הטוב של אטה, וכשמו העברי של אביו, יוליוס. באותה תקופה גם שונה שם המשפחה ועוברת. אורי, הבכור, כפה זאת על אביו. כנראה שנמאס לו מהשם הארוך, הזר, הייקי. הוא בחר בשם מירון, שמשמעותו דומה, אבל נשמע מקומי ועברי.
משפחת מירון חיה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, שנוסד כתוצאה מהפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית בשנת 1952. הם עברו אליו מכפר סאלד שבעמק החולה שהיו בין מייסדיו. הם היו משפחה אוהבת וקרובה ככל שניתן היה במסגרת הקיבוצית. אטה היתום הצליח להיות אב אוהב לילדיו.
המשבר הגדול בחייו אירע בשנת 1967, ביום בו הסתיימה מלחמת ששת הימים. כך תיאר זאת במכתב ליעקב חברו:
את הבשורה הרעה הביא לי ביום א׳ 11.6 בבוקר חנן פיינברג, המזכיר. [המכתב מה-28.6.67. במכתב מצויין תאריך ההודעה כ-10.6. אולי זו שגיאת העתקה, ואולי אטה התבלבל. איזה סיפור עצוב.] שום פרטים לא נודעו באותו יום, פרט למקום הקבורה: בארי. כל אותם הימים, מאז ידענו על הניצחון, לא הייתי שקט, לא יכולתי לשמוח. חיכיתי להודעה זו, כאילו ידעתי שאין מנוס ממנה, הייתי נורא שקט. הלכתי להלדה, שעוד שכבה אחרי עבודת לילה ואמרתי לה: יענקי לא יחזור. אלה היו רגעים נוראיים. היא זעקה במשך רגעים רק את המילה האחת: לא – והדאגה לה החזיקה אותי. רעיה הובאה באותו יום. אורי הגיע למחרת משארם-אל-שייח׳. רק אז נרגענו קצת. כושר הרציונליזציה, בה תורגלנו כל החיים, פועל גם במצב כזה. אתה רואה את עצמך עוקב אחרי התנהגותך, אתה שם לב, שפעילות שלפוחית השתן מוגברת מן הרגיל ומחליט לשתות הרבה. אינך מקבל את כדורי-ההרגעה, כי אתה רוצה לשלוט בעצמך, אתה צריך לעזור לאשה ולילדים. אין ספונטניות, אתה אבן. רק מאוחר יותר תבואנה הדמעות ואתה אפילו נותן להן לזלוג, כי אתה יודע שזו דרך להשתחרר מהמועקה.3
[ינקי, שאטה כותב את שמו במכתב זה כיענקי, נקבר תחילה בקבר זמני בבית הקברות הארעי שליד קיבוץ בארי. רק לאחר כשנה הועבר לקבורת קבע בגבעת חיים איחוד, קיבוצו.]
ינקי היה בן 20 כשנהרג, צעיר יפה תואר ואהוב. חילופי המכתבים בינו לבין יעקב חברו הם הדרך היחידה של אטה לבטא את המועקה שהוא חש. כך הוא מתאר זאת, שלוש שנים לאחר הטרגדיה:
יש דבר נורא: איננו מזכירים את שמו. יום-יום אני הולך אל הקבר, ככל האפשר יחד עם הלדה (לפעמים אינה חוזרת, או מאוחר מדי בערב). אנחנו אומרים: ״עכשיו נלך״ – לא לאן, אל מי. הולכים ושותקים. מטפלים בצמחים, מחליפים פרחים, עומדים, מסתכלים, מחרישים, חוזרים. בלי אף מלה על הבן, על ינקי. יושבים עם שני הילדים, מדברים על הכול, שותקים על ינקי.
השתיקה מחניקה אותי. אך אני יודע, שלו הייתי מדבר, הייתי בוכה. אינני יודע איך הלדה מרגישה בדממה איומה זו. יש רגעים שאנו מרגישים, חשים את התרגשות הזולת ואז נסתכל לצדדים, נקום, נלך לחדר הסמוך, כדי לא להביא להתייפחות קולית. שלוש שנים, עדיין אני סופר את הימים, איננו מדברים, לא מבטאים את השם המפורש. לא מעלים זיכרונות, חוויות שהיו, תכניות שאבדו, שותקים, מחניקים.
רציתי לדבר אתם, בכל זאת, דווקא בימים אלה, להגיד: נפסיק להחריש, נתחיל לדבר על ינקי, כי הרי כל הזמן אנחנו חושבים עליו – ולא יכולתי, פחדתי מעצמי, חששתי להדהים אותם.
אולי כיוון שכך אנו נוהגים, אינני משתחרר מהמועקה אף במעט. שוב ושוב אני רואה את שיירת הזחל״מים בכביש לאל-ג׳יראדי: הלילה שם בטיהור, הכניסה לאל-עריש, הנסיעה החפוזה בסימטאות, הכביש הראשי, שם זה קרה. הוא עובר ממקומו אל הצד השני, כי משם אפשר יותר טוב לצפות את האש, הוא מתרומם. אני שונא גבורתו.
אפסיק. בכל רגע עלול להיכנס מישהו. אינני רוצה שיראו אותי כך. מוכרח הייתי להתפרק קצת. מכתבך נתן לי עילה. רק לכתוב מדי פעם אפשר.4
[המכתב מה-8.6.1970. בספר שם המקום מופיע כאל-גורדוד, אך זו טעות.]
האם הגורל של יוליוס יעקב היילברון התגלגל לינקי מירון? מהיכן נבעה ההחלטה האמיצה, לעבור לספסל החשוף לאש בתא הלוחמים של הזחל״ם? האם זה בגלל שהיה קצין צעיר ולא מנוסה דיו שרצה להיות דוגמא לפקודיו? [כך משערת רעיה מירון.] האם אלו הערכים שספג, האם הם נובעים מאותו מקור שהניע את יוליוס להיות גאה, וחזק, וצייתן? או שאולי הכל מקרי?
[אני זוכר שאחד היה חייל גרמני, תוצר של מערכת החינוך הפרוסית, שהיה חלק מהצד שהפסיד במלחמה עולמית, והשני קיבוצניק שמותו היה טרגדיה פרטית בתוך גל של אופוריה על הניצחון הגדול. איני מאמין בגורל מיסטי. גברים לוחמים מתים במלחמות. זה תמיד עצוב, זה קורע את משפחותיהם, וזה כמעט תמיד מיותר.]
ראשית הספר הזה ארעה כאשר רעיה מירון, ביתו של אטה ואחותו של ינקי, פנתה אלי לאחר שפירסמתי משהו על יוליוס היילברון. בעקבות השיחה איתה הבנתי שאני רוצה לכתוב את סיפורה של משפחת היילברון. חותמת האקס ליבריס של יוליוס היילברון, סבה, המוצגת בספר זה, שמורה אצלה. על קיר הסלון בביתה תלוי גם רישום שלו, שנעשה בזמן שהיה חייל. רעיה חדה וחכמה, ו
עדיין גרה בגבעת חיים איחוד, שהיום הוא קיבוץ מופרט, מעין מושבה כפרית עם עבר מוזר והווה נוח. גם אורי אחיה גר שם עם משפחתו, גם ביתה וילדיה, שבט שלם.
אנחנו קרובי משפחה רחוקים מאוד, ובכל זאת חולקים איזה שורש משותף. [רעיה היא בתו של האחיין של סבתא רבתא שלי. שם המשפחה מירון משמר, באופן מסוים, את מעיין המרפא, פירוש שמה של משפחת היילברון מברלין.] אנחנו חולקים גם מציאות עכשווית קשה, ייאוש עמוק מההווה ופחד גדול מהעתיד.
מטרת הספר הזה אינה להיות מזכרת משפחתית. ניסיתי למצוא בעבר רמזים לתשובות על שאלות שאיני מצליח למצוא להן פתרון. ניסיתי לקשר בין הסיפור הפרטי שלי לזה שלנו, של הורינו וסבינו, למאורעות הגדולים, לתהליכים ההיסטוריים. זה קשר חמקמק ולא תמיד מובן מאליו. העבר וההווה הם תוצר של אקראיות ושל בחירות פשוטות בעיתוי מסויים: כן או לא לעשות דבר מה. משפחותינו הורישו לנו רכוש, מעמד ותרבות, וגם חובות, תסביכי נחיתות ומנהגים משונים. אלו רבדים סמויים, מודחקים ונעלמים בסיפור שלנו, בסיפור שלי. מעניין לי להכיר אותם יותר, כי זה עוזר לי להכיר את עצמי.
[היה כיף לתת עותקים לרעיה ולבני משפחתה, לבניה של רות, לגדי דודי, בנה של סבתא יודית ולאחותי. כל אלה הם צאצאי משפחת היילברון, נושאים מטען גנטי הממשיך אותם. הספר הזה הוא עדות חומרית לכך. כעת סיפור המשפחה יתפוס מקום על מדפים שונים, יצבור שם אבק, יתגלגל הלאה. בכל זאת נותר זכר.]
*
גאורג היילברון לא היה האחרון שנקבר באחוזת הקבר המשפחתית. כמעט חמש שנים אחרי שהוא נטמן בה, באביב 1976, נקברה בחלקה המשפחתית אישה שלא קשורה אליה בקשר דם או נישואים. שמה הדוויג נואק, מבית פאלקשטיין (Hedwig Noack Falkstein). בית הקברות לא היה פעיל במיוחד באותו הזמן. הקהילה היהודית במזרח ברלין הזדקנה והצטמצמה. בן דודה של הנקברת, שאר הבשר היחיד שלה, הוא שתיאם את הקבורה. זה קצת מוזר אבל בטח קיים לכך הסבר כלשהו.
[יש לי השערה, כיוון שיכולתי להמשיך ולחקור: בן הדוד הזה היה נוצרי פרוטסטנטי, ושם הנעורים פאלקשטיין יכול להעיד על כך שהנקברת הייתה גיורת. האם היא ובן זוגה היו זוג מעורב, כמו למקה וגאורג?
אני מוותר על הבירור הזה, כרגע. סיפורים כאלה הם כמו קצוות של חוטים שאפשר לבחור למשוך בהם. אני מעדיף שלא, משאיר עוד לאחר כך ולא שואף לדעת הכל. חלק גדול מהסודות האפלים וההצלחות הגדולות ישכח. טוב שכך.]
גם לאחר קבורתה של אותה זרה מסתורית נותרו באחוזת הקבר שני מקומות פנויים. אבי, שבת זוגו האחרונה הייתה מזרח גרמניה במוצאה, ידע מסבתא יודית על קיומה של אחוזת הקבר, אבל לא את מיקומה המדוייק. הוא תמיד טען לחוש התמצאות ובילוש יוצאי דופן, אבל כאשר ביקרו יחדיו בבית הקברות הענקי לא הצליח למצוא אותה. [אני חושב שהיה שמח לשמוע את הסיפור על בני משפחתו, ובטוח שהיו לו דעות נחרצות עליהם, שלא היה מהסס להביע. אני מתגעגע אליו. ארורים העישון וסרטן הריאות.]
מאז מותו נערך מיפוי של המצבות השונות, כך שכדי למצוא את אחוזת הקבר האבודה הספיקה פנייה למשרדי בית הקברות. הם שלחו לי מייל שכלל את מפה של מיקום החלקה המדויק, מוקף בעט כחול. [אחוזת הקבר נמצאת, כאמור, בפינה הדרומית של חלקה A6. תקפצו לבקר אם אתם בסביבה.] בצד זאת בישרו בצער כי בשנת 2022, במהלך סופה חורפית שנקראה בשם ״נדיה״, נעקר ממקומו עץ שנשען על המצבה הגדולה, ובנפילתו גרם לקריסתה. הם שלחו לי תמונה שלה, מהזמן בו עוד עמדה על תילה. התמונה מופיעה בראשית הספר. היא ברזולוציה נמוכה ונטולת הדר, אבל זה מה שנשאר.
ביקרתי שם, בחופשת הפסח האחרונה. פגשתי בכניסה לבית הקברות את אנג׳ליקה, מי שהייתה בת זוגו של אבי, ואמו של אחי למחצה אילן. [אנחנו ביחסים טובים ואני שמח שהיא חלק ממשפחתי. היא בתו של קצין ביון מזרח גרמני לשעבר. פגשתי אותו לצורך ראיון על עברו והוא אדם מקסים.] אנג׳ליקה גרה במרחק עשר דקות הליכה מבית הקברות. נעזרנו במפה שנשלחה אלי כדי לנווט את דרכנו אל חלקת הקבר.
המצבה הגדולה, שנשאה את השם J. Heilbrunn, מוטלת מנופצת על הקרקע. פניה אל האדמה והשם מוסתר. גדם העץ שמאחור מכוסה טחב. בצד השברים עדיין ניצבת מצבת הזיכרון לשלושת הבנים שנפלו בקרב. אולי עוד אדאג לשיפוץ שלה, לשימורה למען הדורות הבאים. ואולי אסתפק בזיכרון.
[אני מקווה שזה ספר שני מתוך סדרה, אותה אני מכנה ״פרויקט המשפחה״. הספרון הראשון, ״השחקן״, פורסם בשנת 2024 וגרסה מלאה שלו זמינה באתר שלי. הוא מתעסק בקרוב משפחה שהגיע בגיל 40 להוליווד, הפך לכוכב קולנוע ונעלם אל השכחה. באתר גם תמצאו הקלטות של שירתה של יוג׳יניה היילברון.]
תל אביב, קיץ וחורף 2025
[ספר זה מוקדש, כמו תמיד, כמו חיי כולם, לאהובתי.]
