Tag Archives: מלחמה

פעם, פה.

פעם, פה.

צלבנים, ממלוכים וכל הגאז׳ הזה

סצנת קרב. איור מצרי מהמאה ה- 13

חלק א׳ – קרני חיטין

הלילה האחרון של ממלכת ירושלים

בא לי לכתוב על הצלבנים. עכשיו, דווקא עכשיו, למה לא, בעודי נמצא בפאתי מערב, רחוק מאוד מהמקום, שלא לדבר על הזמן, שבו כל זה קרה. כן, אני פה, אבל לבי במזרח המדמם והרחוק, ברגע ההוא בזמן בו היה מלך בירושלים. יש שם סיפור. אנסה את כוחי בו.

אבל איפה מתחילים? כיצד אצליח לשכנע אותך, הקוראת, שיש פה משהו שיכול לעניין לא רק חובבי היסטוריה ומלחמות אבירים? כיצד אצליח להתחמק מהדפוס הצפוי של הדיבור על הצלבנים, מהתחושה המיגעת שמוזיקה תזמורתית ונפוחה חייבת ללוות כל איזכור שלהם?

אין לי כוח לסיפור אחד, עם התחלה, אמצע וסוף, בוטח בעצמו, יודע מה מוביל למה ולמה. ערכים בוויקיפדיה יכולים להסביר פרטים, תהליכים ותוצאות טוב יותר ממני. איני היסטוריון אלא קורא של היסטוריונים, ובכל זאת בא לי לנסות ולספר קצת על מה שאני מוצא מעניין וחשוב.

אז במקום נקודת מוצא ברורה בראשית תהליך אתחיל בהצגת ליל קיץ אחד, מסוים מאוד, רגע לפני יום גורלי ועקוב מדם, הלילה שלפני קרב קרני חיטין. שמעת על קרני חיטין? זה היה קרב חשוב, שתוצאותיו, כך אומרים, שינו את מהלך ההיסטוריה. אבל בלילה שלפניו עוד לא ידעו כיצד יסתיים, ואל זמן ומקום זה אצא ואחזור, אשוטט בין סיפורי משנה, מחשבות ותהיות. קדימה.

*

מחר יהיה קרב.

כלום לא ימנע את בואו של הבוקר. מכונסים סביב בריכת אגירה חריבה, מצונפים זה לזה, יושבים על הקרקע, והלילה חם ומחניק. צבא אדיר, מותש ובלוי אחרי יום צעידה בשמש הקופחת. תחילת יולי עכשיו והחום כבר קשה, האוויר לא זז. מחר תנשוב רוח מזרחית, ארורה ולוהטת, היישר ממדבריות ערב. אין מים. הלשון נפוחה, נדבקת אל החיך, הנשימה צורבת. המוסלמים הדליקו מדורות מסביב, והם מזינים אותן בעשבים שמעלים עשן חונק. הם צוחקים ושרים, קרובים כל כך עד שאפשר לשמוע ולהבין את הצעקות, כופרים, חזירים, נשחט אתכם, זמנכם בא, אלוהים גדול.

מחר יתחולל קרב קרני חיטין, שבעקבותיו תפסיק להתקיים ממלכת ירושלים, ששלטה בעיר הקדושה ובארץ כולה במשך 88 שנים. אין איש בכל המחנה העצום הזה, בשני הצבאות שיתעמתו מחר, שמכיר מציאות אחרת. הצלבנים, או אולי מוטב לקרוא להם כפי שמכנים אותם בני הארץ, הפראנקים, הם חלק מנוף הארץ זמן רב כל כך עד שאפילו אלה שהגיעו לא מזמן מאירופה פועלים בתוך מסורות ומנהגים ידועים. זאת אחת הסיבות לכך שמה שיקרה מחר, הניצחון המוחלט של המוסלמים, התבוסה המלאה של הפראנקים, אינו צפוי ואינו מובן מאליו. והשנה, חשוב לזכור את השנה, תאריך נותן אחיזה במרחב המתעתע של הסיפור, היא 1187. כן, לפני אלף מאה שמונים ושבע שנים נולד ישוע, בן האלוהים. המלאך גבריאל בישר על כך לאימו בנצרת, קרוב כל כך לפה, יום הליכה, לא יותר. הוא עצמו צעד כאן, בדרך הזאת, רגליו דרכו על האדמה הזו.

המוסלמים, שצבאם מקיף את המחנה הצלבני מכל עבר לא מתכחשים למניין השנים הנוצרי, אבל הוא אינו המשמעותי עבורם. זוהי שנת 583 לספירתם, הנמנית מהזמן בו היגר מוחמד ממכה למדינה, רגע יסוד אומת המאמינים המוסלמית. הוא היה מוכה וחלש אז, אבל תוך עשר שנים יכבוש את העיר שבה נרדף.

חיי מוחמד, אמונותיו, הלכותיו והלקחים שניתן ללמוד מהם אינם רק היסטוריה אלא מהווים חלק משמעותי מהיומיום. כל מי שלא מקבל את האמונה באל האחד שמוחמד הוא נביאו האחרון מתכחש לאמת מוחלטת. הוא כופר, ולכן נחות. האיסלאם יכול לסבול את הנוצרים והיהודים, בני המקום החולקים אמונה באברהם, האב המשותף, כל עוד הם משלמים מס מיוחד ומכירים בנחיתות זו ובמה שמשתמע ממנה. אבל, בפלישתם, כיבושיהם ויוהרתם, הפרו הפראנקים את הסדר האלוהי. כעת המוסלמים מבקשים צדק ונקמה.

אז הזמן הובהר, וכעת למקום. הגליל, לא רחוק מטבריה, בקעה שהר מתנשא מצפונה וגבעות מיוערות מדרומה, ליד צומת גולני של ימינו. דרך עתיקה עוברת פה, עשויה אדמה מהודקת וחצץ, חריצי גלילי עגלות משא מסומנים בה, ועומקם מעיד על כך שאנשים רבים חלפו כאן. הכנרת, כאמור, קרובה מאוד, אבל קו פרשת המים אליה נמצא במעלה הגיא המישורי, וכאן צחיח כל כך עד שקשה אפילו להאמין שהיא אכן שם. עצי זית ספורים נטועים פה, שיחים קוצניים צומחים בנוף החורש הים תיכוני, ובצד הדרך שדות חיטה ושעורה משובצים זה לצד זה, מערומי סלעים שסוקלו לגדרות מפרידים בינהם. כעת, כאמור, החמסין הקשה הראשון של ראשית הקיץ, ואת השדות מכסה השלף, גבעולי קש שנותרו לאחר הקציר. הוא עדיין אינו יבש לגמרי, ונשרף בעשן ירוק וכבד. קו האש מקיף את המחנה הצלבני, טבעת חנק אדמדמה, מהבהבת.

על הקרקע, הראש בין הברכיים, שריון טבעות הברזל מגן מפני החיצים שעדיין נוחתים מדי פעם, מגיחים מתוך החושך והעשן, זמזום חלש ואז קול פגיעה, מתכת במתכת, קללה, אנקת פציעה. ירי אקראי, שמגיע מכל הכיוונים ומטרתו להטריד, להפחיד, למנוע כל אפשרות למנוחה. כך מבטיח הצבא המוסלמי ששנת הלילה של קורבנו המיועד תהיה טרופה וקלה, מלווה באימת מוות.

*

אנו נמצאים בנסיכות הגליל, שהיא אחד מארבעת חבלי הארץ שמהם בנויה ממלכת ירושלים, אשר הוקמה בעקבות ההצלחה הגדולה של מסע הצלב הראשון, לפני כמעט תשעים שנים. ממלכת ירושלים היא הראשית והחשובה במספר ישויות בשליטה נוצרית אירופית הפרושות מאז לאורך כל קו החוף המזרחי של הים התיכון.

המדינות הצלבניות בשיא כוחן

הצלבנים בשיא כוחם, השטח המוסלמי מחולק בין שליטים שונים

איני מתאר אותן כמדינות צלבניות מאחר שאין לדמיין מדינה במובן המוכר לנו, ומרבית תושביהן אינם פראנקים ממוצא אירופי אלא בני המקום, מוסלמים, נוצרים לא אירופים, שומרונים ויהודים. השלטון הצלבני מסתמך על ההתיישבות המקומית, מחליף ומשתמש בדפוסי שליטה ומיסוי שקדמו לו. המערכת הפיאודלית  האירופית, הזרה לארץ הזאת, יובאה לכאן על ידי הצבא הכובש. הממלכה ניזונה מהארץ, כמעין ישות טפילית וזרה, תוך ניצול מציאות ומסורת קיימת וכך מקיימת את ההתיישבות ומממנת את אחזקת הכוח הצבאי הצלבני. זרם מתמיד של עולי רגל המביאים איתם כסף אירופי, ואשר חלקם בוחרים להשתקע בממלכה, מספקים לה כוח אדם וממון וכך זו מצליחה, בקושי, לתחזק את המערכת הבזבזנית הזאת, שבה אנשים מתים צעירים והכל יקר מאוד. למרות הזמן שחלף מאז הכיבוש וההשתלטות הצלבנית האירופים וצאצאים הם עדיין מיעוט מובהק בארץ. הם מהווים רוב רק בערים הגדולות ושליטתם במרחב הכפרי מתבססת על מאחזים מבוצרים וטירות השולטות על נחלות מוגדרות.

הצבא הפראנקי חנה כאן למשך הלילה, סתם באמצע שום מקום, בדרך אל הקרב שכעת הוא בלתי נמנע. הוא מורכב משלושה מחנות נפרדים, שצועדים, נלחמים וכעת גם חונים זה אחרי זה. ביחד הם כל צבאה של הממלכה. לא נותר כמעט מי שיגן על הערים והמבצרים שבעורף, רק חילות מצב חלשים המורכבים מזקנים ומנכים. יש כאן כחמישה עשר אלף איש, בעוד שהאוכלוסיה הפראנקית כולה היא של כמאה אלף. חלק גדול מהם אינם לוחמים ובינהם גם נשים וילדים, המלווים את המחנות, ואנשי כנסייה, כמובן.

אלה, אנשי הכנסייה, הממוקמים ממש בלב הכוח, ליד אוהלו של המלך במחנה המרכזי, נושאים עימם בארגז מתכת מקושט להפליא את השריד הקדוש שאמור להבטיח, כנגד כל הסיכויים, את הניצחון בקרב.

הצלב האמיתי מלווה אותם. כן, זה שעליו הוצא להורג בן האלוהים, ובכך כיפר על החטא הקדמון של האדם. או למעשה, שבב עץ מתוכו, המשובץ בתוך צלב מתכת קטן וחבוט, מצופה כסף וזהב. שריד קדוש זה, גולת הכותרת והנכס הדתי החשוב ביותר בממלכה, נמצא באורח פלא מספר ימים לאחר כיבוש ירושלים, בסוף מסע הצלב הראשון. סיפור מציאתו מפוקפק ביותר, אבל האמונה בו ובכוחו בלתי ניתנת לערעור והיא שיוצרת את חשיבותו. אלוהים איתנו, לא רק ברוח אלא גם בגוף, הוא פה, נוכח ומשתתף בחוויות הלילה הזה. הוא יהיה איתנו גם מחר.

שרידים קדושים ופולחנם הוא חלק מרכזי באמונה הנוצרית, והתנועה הצלבנית ממשיכה את המסורת הזו. פולחן הצלב האמיתי והאמונה בו החליפו אמונה ופולחן של שריד מקודש אחר, החנית הקדושה, אשר כולם יודעים שהצילה את מסע הצלב הראשון מחורבן. חלק ממי שימותו מחר ודאי משתמשים בסיפור הזה כנחמה, כהוכחה לכך שיכול לפקוד אותם נס, ישועה אלוהית. הצלב יגן עליהם כפי שהחנית הגנה על קודמיהם.

הסיפור מעניין מספיק כדי לעצור רגע. המחנה הפראנקי לא הולך הרי לשום מקום בלילה הזה, רק ממתין בפחד לאור השחר. עוד  מעט נחזור.

*

בואי ואספר לך כיצד פיטר ברתולומיאו נשרף באש האמונה.

זה קרה לפני תשעים שנה, בנקודת השפל העמוקה ביותר בזמן מסע הצלב הראשון, כאשר היה נראה שאין כל סיכוי להצלחתו. אז הזמן הוא שנת 1098, והמקום, אנטיוכיה, עיר מפוארת ומבוצרת, בקרבת שפך נהר האורנטוס, או נהר העאסי, שפירושו ׳הבוגד׳, סמוך לגבול טורקיה סוריה בימינו. השתלטות על העיר הזו הייתה אמורה להבטיח ללוחמי האל, כפי שקראו לעצמם הצלבנים, תנועה חופשית עד לארץ הקודש. למעלה מחצי שנה הם צרו עליה, חונים סביב חומותיה הבלתי חדירות, והצליחו לכבשה רק אחרי מעשה בגידה שפל של אחד מתושביה. טבח אכזרי, מעשי אונס וכמובן שגם ביזה חסרת בושה ליוו את הכיבוש הזה.

אבל מייד אחר כך הפכו הציידים לניצודים. צבא מוסלמי חזק ומאומן הגיע, באיחור מצער, לעזרת העיר שכבר נפלה, והכוחות הצלבניים והנחותים לו נאלצו להסתגר בין חומותיה, בלי שיהיה להם זמן להיערך למצור ולאגור מזון. הם נכלאו במלכודת ואיש לא יבוא לעזרתם.

יש גיבור לסיפור: פיטר ברתולומיאו, איכר מחבל פרובאנס, אדם לא משכיל אבל בעל אמונה יוקדת, אחד מהמוני פשוטי העם שיצאו כדי לשחרר את ארץ הקודש מהכופרים בתקווה להבטיח את גאולת נפשם.

רעב נורא שרר בעיר הנצורה, מפיל עוד ועוד חללים, ולאחר שנתיים בדרכים, ויותר מארבעת אלפים ק״מ של צעידה, מחלות, קרבות ועימותים, נותרו פחות מחצי ממי שיצאו לדרך בחיים. מריבות פנימיות איימו לקרוע את צבא לוחמי האל לגזרים. האמונה בכך שיגיעו אל מחוז חפצם, מקום קבורתו של ישוע, זה שחולל על ידי הסראקאנים, השם הלגלגני שבו קראו לוחמי האל לכל המוסלמים, התעמעמה והלכה. הייתה דרושה התערבות אלוהית חיצונית, היה נחוץ נס.

פיטר ברתולומיאו חולל נס שכזה. הוא היה אמנם כפרי ובור, אבל חדור אמונה. בזמן האחרון חווה סדרה של חזיונות שבהם שני אנשים, ישוע בן האלוהים ואנדראוס הקדוש, נגלו לפניו, וסיפרו לו היכן קבור הכידון הקדוש, שבו דקר החייל הרומי את ישוע לאחר צליבתו.

המקום שתואר בחזיונות, מתחת לרצפת כנסיית פטרוס הקדוש, היה במרכז העיר הנצורה, ולשליחים שביקרו בחזיונותיו של פיטר ברתולומיאו היה קשר ברור אליו. אנדראוס הקדוש היה אחיו של פטרוס הקדוש. שניהם היו דייגים מהכנרת כאשר פגשו במשיח והפכו לתלמידיו ושליחיו. פטרוס, שנולד כשמעון בר-יונה, היה הראשון והבכיר מבין תלמידיו של ישוע, ולאחר צליבתו ויצירת הדת החדשה היה לאפיפיור הראשון. סמכותם של האפיפיורים שבאו אחריו נובעת מהיותם יורשיו. באנטיוכיה, אליה נדד פטרוס לאחר הצליבה, בעת שהפיץ את בשורת המשיח, נולדה הנצרות והפכה מתנועת התחדשות דתית יהודית לדת נפרדת הפונה לכל בני האדם המבקשים להציל את נשמותיהם. כעת עתידה נבואתו של פיטר ברתולומיאו לעזור להציל את מסע הצלב מקריסה.

פיטר ברתולומיאו הצליח לשכנע את אחד ממנהיגי מסע הצלב, ריימונד הרביעי מטולוז, אציל אדוק ורודף כבוד, שנבואתו דורשת בדיקה. משלחת ובה שניים עשר חופרים, בינהם אבירים ואצילים, ביקעה את ריצפת הבזיליקה העתיקה, מעמיקה באדמתה. הם חפרו עד הערב ללא תוצאה ונראה היה שהכל יגמר בלא כלום, אבל לאחר שהתייאשו קפץ פיטר, לובש רק כותנת, אל הבור, חפר במרץ ומצא במו ידיו חתיכת מתכת שזוהתה מייד כלהב החנית הקדושה. גל של התלהבות הצליח להפיח רוח חיים בלוחמי האל המשוגעים מרעב.

מציאת השריד הקדוש אוששה את המחנה הצלבני. הנס העניק להם עצם גשמי, הוכחה לקשר בין מעשיהם ומאבקם כעת לבין רגע הקרבת בנו של האל. להתלהבות ולפרץ האמונה המחודשת היה חלק גדול בכך שכנגד כל הסיכויים, נפרץ המצור והצבא המוסלמי הובס. פיטר היה גיבור הרגע, סמכות רוחנית, שליחו הישיר של האלוהים.

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

*

אז פיטר הפך ממאמין נבער, פשוט עם, למנהיג דתי. אבל נבואותיו, שכללו, כצפוי, דרישה חד משמעית לחזרה בתשובה וקריאה לביצוע טקסי צום והיטהרות, הפכו לקיצוניות יותר ויותר. כאשר נקלע הצבא הצלבני למשבר ועיכוב נוסף בהמשך דרכו לכיוון ירושלים, פיטר טען שאלוהים עצמו פקד עליו לבצע טיהור מוחלט וסופי של המחנה, וכי הוטל עליו, שליח האל, לבחור, בהגרלה שיקיים ובהנחייה אלוהית, מי יוצאו להורג באשמת היותם חוטאים. אדיקות נחשבה כמעלה, אבל זה כבר היה טירוף, שהעמיד בספק את עצם כשרותו של השריד הקדוש. מול הביקורת וכהוכחה פומבית לצדקתו הכריז פיטר ברתולומיאו כי הוא מתכוון לערוך מבחן אש, משפט אלוהי לעצמו.

ביום שישי הטוב, יום השנה לצליבת ישוע, הודלקו שתי מדורות ענפי זית, שנערמו לגובה של יותר ממטר ולאורך ארבעה מטרים. נתיב צר נמתח בינהן, אש אדירה מלהטת משני צידיו. פיטר הבטיח שיצעד בשביל זה, לבוש בכותנת בלבד, כשההגנה היחידה שלו מהתופת היא הכידון הקדוש שינשא לפניו.

רק נס יכול היה לשמור עליו ממוות, אבל פיטר היה בטוח שכך יהיה. הדמויות שהופיעו בחזיונותיו הבטיחו לו שיצא מהאש ללא פגע. הוא צם ארבעה ימים, התפלל והטהר, ובזמן שנקבע הופיע אל הטקס. קהל גדול התאסף כדי לראות מה יקרה. אף אחד לא יכול לשרוד מעבר דרך מדורה כזו, אבל אלוהים יכול לעשות הכל. פיטר הרים את הכידון הקדוש והלך אל תוך הלהבות. לאחר זמן קצר הגיח מצידן השני. ההמונים התנפלו עליו כדי לבחון אם נפצע.

היו מי מי שהמשיכו להאמין בו ובכוחו של הכידון הקדוש גם אחרי מותו בייסורים נוראיים, כמה ימים אחר כך. הם טענו שהוא שרד את האש, ושמה שגרם לפצעיו היה ההתלהבות היתרה של ההמון שמתוך אמונה ורצון בשרידים קדושים משלהם מעך ותלש חלקים מגופו ועורו של פיטר. אבל יש להניח שפשוט נכווה אנושות. אני מרחם עליו ומתאר לעצמי שפרט לכאב חש גם אכזבה והפתעה. איני מפקפק באמונתו.

כי זה אינו סיפור על נוכל שהצליח לרמות אנשים נבערים מדעת. רמאי לא יזום את העלתו על המוקד. פיטר ברתולומיאו היה בודאי לא שפוי במונחים בני ימינו. הוא שמע קולות, פעל בהנחייתם, וביצע מעשים הנוגדים כל הגיון. אבל בעולמם של לוחמי האל הקולות האלו והנבואות שהשמיעו יכלו בהחלט להיות אמיתיים, מאחר שהקשר בין המציאות הקשה והאכזרית של מסע המלחמה המפרך ועולם האגדה הדתי היה אמיתי. מותו של פיטר אמנם הוכיח שהוא עצמו טעה, והאמונה בחנית הקדושה נזנחה כמעט לגמרי, אבל הוא לא ערער את האמונה הבסיסית בחיבור בין הנוכחות האלוהית וחיי היום יום. השרידים הקדושים היו הוכחה וייצוג של הקשר הזה, כשהאמונה בהם יצרה את אמיתיותם, ולא להפך. פיטר נשרף כקורבן לאמונתו ולמרות כשלונו הוכיח בכך את עומקה.

מה חשב, רגע לפני שהאש אחזה בבגדיו? איך הצליח להתגבר על הפחד שודאי חש, למרות הטרוף, למרות האמונה? האם, כשחש בבערה זעק, כמו ישוע, לאל שנטש אותו? ואולי השכנוע הפנימי שלו היה עמוק כל כך עד שהכאב עומם, עד שהעולמות, הזה והבא, התאחדו לעולם אחד שבו לגוף עצמו וללהבות המאכלות אותו יש חשיבות פחותה מאשר ללהבות הנצח של הגהינום. כמה כוח מעניקה האמונה, ולאיזה עיוורון היא מובילה. הפקדת גורלך בידי האל הופכת אפילו את מותך שלך לחלק מתוך תכנית אלוהית.

*

בארץ הקודש הנוף עצמו הוא שריד קדוש. הכנרת, ההרים, השדות והכפרים הם זירת ההתרחשות, בעבר ובהווה, של מעשים אלוהיים. הו הכנרת, מעבר לקו הרכס, קצת אחרי גבעות חיטין, קרובה כל כך אבל בעצם רחוקה כמוות. רק נס יציל אותם עכשיו, אבל ניסים הם דבר אפשרי. בלילה האפל, סהר ירח מעל והעשן הכבד מסתיר את הכוכבים, כל אחד מהצלבנים הנצורים מתחנן לרחמים ולישועה, להצלחה ולנצחון בקרב הצפוי מחר. הצלב האמיתי, השריד הקדוש מכל, לא יכזיב אותם. הוא הובא לכאן כתעודת ביטוח מאחר שהיה ידוע שצפוי עימות קשה. עכשיו יש להתפלל, אלוהים הרי מגן על המאמינים בו ובקורבנו.

המוסלמים מזלזלים בעבודת האלילים הזאת. פראנקים, או פראנג׳ים בערבית, הוא שם כולל שמקורו במפגש הקדום בין המוסלמים לאימפריה הפראנקית בימי ראשית האיסלאם והתפשטותו. כעת הם קוראים כך לכל מי שהגיע מאירופה ותמיד ישאר זר. הלוואי שאלוהים יקלל אותם, מוסיפים לאחר כל איזכור שלהם. כופרים, נחותים, חסרי תרבות. הם מלוכלכים, נטולי בושה, חזקי גוף ואמיצים אבל נמהרים ופזיזים. זו מהותם, כך נוצרו, בני הארץ הרחוקה ממנה באו. הם אינם שייכים לפה. האל האחד, שאינו ניתן לחלוקה או לתפיסה מלאה, ינקום בהם על טעויותיהם. אלוהים שהרג את בנו. אימא שילדה בתולה. מעשי ניסים ונבואה המתחוללים בזמן הזה. נו, באמת. האיסלאם היא הכניעה בפני האל, הדורשת קבלה מוחלטת של מרותו, שליטה עצמית מופלגת, וקיום מדוקדק של המצוות וההלכות עליהן הורה מוחמד, הנביא האחרון. הקרב מחר יהיה תוצאה של הדבקות הזו, שבכוחה אוחדה האומה המוסלמית שוב, לאחר שנים של פירוד. אלוהים הגדול יקבע את תוצאותיו בהתאם למעשיהם ולטוהר אמונתם של המשתתפים בו.

אמונות, מצוות וחוקים מתעצבים, משתנים ומתאימים את עצמם לצרכיה של החברה שאותה הם משרתים. מסעות הצלב הרצחניים, הכיבוש, הקמת הממלכות הצלבניות וההתישבות האירופית בהן שינו את הכרתם וצרכיהם של המוסלמים שבהם פגשו, וכתגובה לכך השתנו אמונותיהם, השתנתה דתם. האיסלאם שלהם אחר משל קודמיהם, והוא משרת את המטרה הצבאית, מלכד לצורך מסע המלחמה הזה בני עמים שונים. זהויות עצמיות נבדלות, המבוססות על שייכות מקומית ומשפחתית, שפה מדוברת ותרבות מכפיפות עצמן לשייכות דתית אחת. כך מתאחדים מצרים, בני ערב, יושבי סוריה הגדולה ואפילו טורקים וכורדים לכדי אומה מוסלמית אחת המובלת על ידי מנהיג אחד.

המנהיג הזה אינו רק מצביא. בדמותו מגולמת האמונה עצמה, הצלחתו היא הצלחת הדת, כפי שקובע הכינוי המולחם לשמו, צלאח א-דין. תכונותיו הטובות,  צניעותו, דבקותו הרבה, רחמנותו, מסירותו, מפורסמות ברבים והן חלק מהדימוי שמעניק לו את כוחו. חשיבותו דימוי זה כה רבה עד שהוא מעסיק סופרי חצר אשר כותבים את תולדותיו בזמן אמת, מפתחים ומלבים את ההערצה אליו.

הוא כבן 50 כעת, עדין גוף ובעל בריאות רופפת. הוא נולד בשם יוסף בן איוב, נצר למשפחת לוחמים חזקה מיוחסת אבל לא מדרג השליטים, כורדית במקורה, שהייתה מעורבת במלחמות הכוח בין שליטי הארצות והערים המוסלמיות. כך נולד בתיכרית, עירק של ימינו, מקום הולדתו של סאדם חוסיין, אבל עוד בינקותו נעקרה משם משפחתו בעקבות חילוקי דעות פוליטיים. הוא התחנך בדמשק, עיר עתיקה וגאה, מרכז אינטלקטואלי ותרבותי, ולמרות שיועד לפיקוד צבאי למד גם דת וגם שירה עתיקה, גם הנדסה ומתמטיקה וגם פילוסופיה, מודל מושלם של השכלה איסלאמית רחבה. לכאורה, על פי דימויו הרווח, הגיע לשלטון כמעט במקרה, עקב תכונותיו הטובות ובעקבות הענותו לאתגרים שהציבו לפניו הנסיבות. הוא לא חפץ בכוח, חלילה, אלא משתמש בו בלית ברירה. זאת תעמולה, כמובן.

איור של צלאח א-דין

איור של צלאח א-דין, יושב על כס שלטונו

צאלח א-דין מציג עצמו כממשיך דרכו של מי שהיה הפטרון שלו ושל משפחתו, נור א-דין זנגי, אור הדת, שליט שאיחד למדינה מוסלמית גדולה את הערים והנסיכויות של סוריה וצפון עירק ושנודע כמוסלמי אדוק ולוחם נחוש בפראנקים. צלאח א-דין השתלט בשמו על מצרים, מביא לסיומו את השלטון הפאטמי השיעי עליה, אבל לאחר מות נור א-דין השתלט צלאח א-דין על כל המדינה שהתכוון להוריש לבניו תוך שהוא משכיל לנצל את דימויו הפומבי לטובתו ולטובת משפחתו. שמו וכינויו המלאים מצביעים על הכבוד שהוא מצפה לו: אל מלכ א-נאצר אבו א-מד׳פר צלאח א-דין וא-דוניה יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקוב א-דואני א-תכריתי, כלומר: המלך השומר אבי הנצחונות הצלחת הדת והעולם יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקב הדואני התיכריתי. הוא בודאי נמצא עכשיו באוהלו, קרוב מספיק בכדי לפקח על המצור וההכנות לקרב שיבוא מחר. אולי הוא נח, אולי מתפלל. הצבא המוסלמי הוא למעשה הצבא האיובי, כלומר צבאו האישי, והוא, כפי שיודעים הכל, עליון ונעלה.

התעמולה הזאת עובדת טוב כל כך עד שגם חלק גדול מהפראנקים שותף להערכתו כאדם נאצל וכאיש של כבוד. הם קוראים לו סאלאדין ומבכים את כך שהסכם שביתת הנשק שנחתם עימו קרס בעקבות פרובוקציות של אצילים ואבירים שוחרי קרב, אשר רובם אינם בני המקום אלא נושאי צלב ועולי רגל שהגיעו לא מזמן מאירופה. למה לנו אין מנהיג כזה, מה יהיה עלינו, הלוואי שהבוקר לא יגיע.

*

הפראנקים אינה קבוצה הומוגנית אחת. גם הם בני זהויות וקהילות שונות, אשר אמונותיהן התעצבו והשתנו בזמן שחלף מאז מסע הצלב הראשון. הם מגדירים עצמם ואת סביבתם באמצעות שייכותם המשפחתית והמעמדית, ומערכת מסועפת של קשרי נאמנות וחובות הדדיות. זו חברה שסועה הנמצאת במשבר כלכלי וחברתי מתמשך, והאמונה הדתית כבר לא מספיקה כדי ללכד אותה.

בני הארץ הם אלה שנולדו כאן, בממלכות הצלבניות. יש בהם אבירים אצילים, ששולטים בנחלות מוגדרות שעברו אליהם בירושה, אדמה חקלאית וכפרים. אלה מעניקים להם הכנסה שמאפשרת להם לממן את ההוצאות הרבות הנדרשות מאבירים. חלק ממשפחות האצולה הללו חדשות יחסית ועלו לגדולה רק כאן, כתוצאה מהכיבוש הצלבני. זה גורם לבני האצולה האמיתית, העתיקה והמכובדת לזלזל בהם. הם דומים מדי למקומיים, חושבים כמוהם, מעריכים אותם, קשורים לקרקע ולא לרעיון הדתי של מלחמת קודש. הם שכחו מה זה להיות לוחמי האל. גרועים מהם פשוטי העם, רוב המחנה, המשמשים כחיילי רגלים, עוזרים לאבירים או כערב רב, המסתפח אל הצבא בתקווה לניצחון ולשלל. חלקם שכירי חרב מקבלי משכורת, חלקם מלווים את אדוניהם השונים וחלקם אדונים לעצמם. נוכחותם בשדה הקרב הכרחית, אבל ערכם הנמוך ביותר. תפקידם הוא להגן ולהיות מוקרבים, כמו הפיונים על לוח השחמט. איתם אני מזדהה.

איני אוהב את האצילים האירופיים, שבאים ברובם ממשפחות שקשרו את גורלן במטרה הצלבנית. חלקם מבצעים עלייה לרגל, הכוללת בתוכה גם מחוייבות צבאית, שירות בצבא הממלכה. לחלק מהם יש נחלה או זכות אבות שנרכשה בעבר, בזמן הכיבושים וההתרחבות של הממלכות הצלבניות. חובה שנובעת ממסורת משפחתית של השתתפות במלחמת הקודש הביאה אותם לכאן, רצון לשחזר ולהבטיח את גאולת הנפש המובטחת לכל מי שמבצע את חובתו עד תומה. המלך עצמו הוא אציל אירופי שכזה, שהגיע לכאן לפני פחות מעשר שנים, ורק נישואים מוצלחים ונסיבות היסטוריות יוצאות דופן העלו אותו לשלטון. הוא חלש ולא החלטי, המנהיג הגרוע ביותר לעת הזו.

ואני מתעב את אנשי המסדרים הצבאיים, הנזירים הלוחמים, שהווייתם מסמלת את הסתירות הפנימיות המפליגות המאפיינות את מלחמת הקודש הזו. הם מבצעים את הפולחן הדתי שלהם באמצעות לחימה, חסרי רכוש פרטי אבל הכוח העשיר והמאומן ביותר בממלכה, כפופים לפיקודו של המלך אבל גם נשמעים לפקודת האפיפיור ולמעשה עצמאיים לחלוטין ובעלי סדר עדיפויות הנובע מאינטרסים צרים ופרטיים. המסדרים נוסדו כדי למלא צרכים בוערים בתקופת בניית ממלכת ירושלים.  ההוספיטלרים, המארחים, הקדישו עצמם בתחילה לטיפול רפואי בעולי הרגל הרבים לירושלים, והטמפלרים הגנו על השיירות בדרכן אל העיר, אבל המנגנון הצבאי שהקימו והמשאבים שהשכילו להבטיח לעצמם חרגו מזמן מכך. הם הפכו לארגונים חזקים ועשירים, בעלי נכסים רבים בארץ ובאירופה. כעת הממלכה תלויה בהם לצורך השרדותה, אבל התהילה והשמירה על כבוד הדת, ובעצם כבוד המסדר ומעמדו הפכו למניע העיקרי שלהם. ובמקביל לכך הם יהירים וקיצוניים, מסוגלים להרוג בשם אלוהים תוך התעלמות מתוצאות מעשיהם.

וקיימים אנשי הכנסייה, זו שפיתחה את התפישה המהפכנית שלפיה נטילת הצלב, כלומר התחייבות ונדר, קבל עם, עדה ואלוהים, להסתכן ולבצע עלייה לרגל לארץ הקודש, תוך מלחמה ונכונות למוות, מוחקת את כל חטאיך ומבטיחה גאולה אישית. החטא. זה שדבר לא ישחרר אותך ממנו, הטבוע בגוף עד שיש לענותו ולשלוט בדחפיו. ממלכת ירושלים היא תוצאה, יצירה והתגלמות של הרצון לגאולה והיטהרות וגם ההוכחה לכשלונו, מאחר שגם כאן הכל כרגיל, מושפע מחולשות אנושיות צפויות, ממחלוקות על כבוד, כסף וטובות הנאה. כמה עצוב. רוב האנשים האלה ימותו מחר.

צריך להאמין. הרי עצם קיום ממלכת ירושלים הוא נס. כיבוש ירושלים, שהגשים את מטרות מסע הצלב הראשון ושאחריו נוסדה הממלכה, הוא תולדה של צירוף נסיבות, מקריות מבורכת. אני סוטה שוב, ברשותך, מנתיב הסיפור וממהלך הלילה הזה, לפני קרב קרני חיטין.

מפת ביאטוס - העולם הוצרי בימי הביניים

מפת ביאטוס – העולם הנוצרי בימי הביניים. הים האדום מדומיין באדום

*

בתחילת חודש יוני בשנת 1099 נשקפה לראשונה ירושלים בפני צבא לוחמי האל. כשניים עשר אלף פשוטי עם, לוחמי רגלים, ופחות מאלף וחמש מאות אבירים ואצילים, חלקם רוכבים על חמורים במקום על סוסים, נותרו מתוך ההמון שיצא מאירופה, והדרך לכאן ארכה כמעט שלוש שנים. מחנה כזה יכול לצעוד עשרים קילומטר ביום. ברגל, מתכננים את הנתיב תוך כדי תנועה, ניזונים ממה שמצליחים למצוא, לשדוד או להשיג, מקצה העולם ועד למרכזו. עצם הגעתם עד לכאן הייתה נס. השורדים היו קשוחים ולמודי קרב, ואין לפקפק באמונתם הדתית ובהתרגשות שבה ודאי חשו. ההתלהבות הזו לא כיפרה על כך שלא היו ערוכים לקרב. לא היו ברשותם כלי עבודה, בעלי מלאכה או חומרי גלם שיאפשרו בניית מגדלי מצור ומכונות מלחמה. ככה זה לא ילך.

חלק מהם האמינו שלא יהיה באלה כל צורך. הם צעדו לעבר העיר, שאותה תפשו כמרכז העולם, יחפים, מקווים שהאל יפיל את חומותיה בפניהם, עכשיו, כשהגיעו סוף סוף לשחררה. זה לא קרה. מתקפה פזיזה שנערכה כמה ימים אחר כך הסתיימה בכישלון, ובחום ראשית הקיץ סבלו לוחמי האל מצמא כבד. הסיבה העיקרית שבגללה הצליחו להגיע עד לכאן הייתה החולשה היחסית של החליפות הפאטמית, אימפריה איסלאמית שיעית שמרכזה היה במצרים, ואשר שלטה בארץ. היריב העיקרי של הפאטמים היתה החליפות העבאסית הסונית, שמרכזה בבגדד, והצבא הצלבני הצליח לנצל את היריבות הזאת, שמנעה מהכוחות המוסלמים להתאחד נגדו. אבל, כפי שכבר הוכח באנטיוכיה, השתהות בכיבוש העיר יכולה להביא לאסון.

ריימונד מאגילר, איש כנסייה שכתב תיאור של מסע הצלב הראשון, מספר על הדוחק שנוצר ליד בריכת השילוח, מקור המים היחיד שנותר בסביבת העיר, לאחר שמגיניה רוקנו והרעילו את בורות האגירה שמחוץ לחומות:

וכך, כאשר הבריכה הייתה מלאה בהמון אדם, וגופות חיות מתות מוטלות בתוכה, החזקים יותר, אפילו במחיר מותם, פילסו את דרכם אל הנקב בסלע שממנו שפעו המים, בעוד שהחלשים שתו רק את המים שכבר זוהמו. חולים רבים נפלו לקרקע ליד המעיין, לשונותיהם נפוחות כל כך עד שלא יכלו להוציא מילה; בפיות פעורים הם מתחו לפנים את ידיהם לקראת אלה שהשיגו מים. בשדה היו סוסים, חמורים, בקר וצאן, כשלרוב החיות לא היה כוח מספיק לזוז. וכאשר התייבשו וגוועו עקב הצמא הכבד, גופותיהם נרקבו במקום בו עמדו, כך שהיה סירחון מחליא בכל המחנה.

… המצב היה רע כל כך עד שכשמישהו הביא מים מעופשים למחנה בכדים, הוא היה יכול לקבל עבורם כל מחיר שדרש, ומי שביקש לקבל מים זכים, לא יכול היה לקנות מספיק כדי להשביע את צמאונו ליום בודד עבור חמש או שש מטבעות.

זו עדות לא רק לצמא ולסבל, אלא גם לכך שבמחנה הצלבני כל אדם אחראי לשלומו ולאספקת צרכיו, שגם בצבא האל מצבם של העשירים והחזקים תמיד טוב יותר. כדי לשרוד אדם צריך פטרון, והפטרון דורש נאמנות מוחלטת. מי שלא רוצה למות בצמא צריך לקנות מים, ואם אין לו כסף נאלץ להסתפח או להתמסר למי שיש לו. במצב כזה מאבקים בין בעלי כוח פירושם גם חיכוכים בין מי שמחוייבים להם. כך אי אפשר לנצח מלחמה.

למרבה המזל ובתזמון מופלא, ניסי כמעט על רקע הקושי לתכנן ולתאם בין כוחות וגורמים שונים, הגיעו ועגנו ביפו בדיוק באותו הזמן שש ספינות אספקה אירופיות. רובן באו מג׳נובה, עיר מדינה שהייתה אחת מה- ׳רפובליקות הימיות׳ האיטלקיות שצייהן הפליגו בים התיכון, והן הצליחו לחדור את המצור הימי שהטילו הפאטמים על חופי הארץ. כוח צלבני נשלח לעברן, נקלע לקרב בדרכו והגיע ליפו מוכה וחבול. המלחים, בינתיים, לאחר שפרקו את משא ספינותיהם, השתכרו מיין שהביאו עימם, וכך לא שמו לב שהצי המוסלמי איתר אותם והתכונן להשמידם. הם נטשו את הספינות ונמלטו לעבר ירושלים, נושאים איתם מטען חבלים וכלי עבודה. חשוב מזה, בין המלחים היו נגרים, בעלי ניסיון וידע בבניית כלי המצור הנדרשים. דאוס וולט (DEUS VULT), הייתה ססמת הקרב הצלבנית, אלוהים רוצה בזאת. כך זה אכן נראה.

הארץ ענייה בעצי בניין, כך שבניית מגדלי המצור והמרגמות הייתה עבודה קשה ומסובכת. ויכוחים אודות כבוד ושליטה בין מנהיגי מסע הצלב ותנאי המצור הקשים, הובילו לאובדן אמון בהנהגה ובכך שהנצחון יגיע. רק ידיעה על צבא מצרי גדול הצועד לקראתם דרבנה את הצלבנים למאמץ אחרון, ושוב גאתה גם ההתרגשות הדתית. חזיונות התגלו בפני אנשי הכנסיה, לוחמי האל כולם נקראו לצום ויצאו, יחפי רגליים ומלווים בקריאות חצוצרות, במסע להקפת העיר כשהכוחות המוסלמים, בינתיים, צועקים לעברם עלבונות מעל גבי החומות.

כמה ימים אחר כך החלה ההתקפה שתסתיים בביקוע חומה זו ובכיבוש העיר. אבל את הסיפור הזה אספר אחר כך. כעת כל זה נראה כמו אגדה רחוקה, משהו להתלות בו.

*

כשחושבים על צבא בן ימינו מדמיינים גוף אחד, בעל היררכיה מסודרת, מדים ודרגות. זו מערכת שמתכננת ומבצעת, אבל פועלת כשליחה של המדינה, בכפוף לסמכות מדינית שמגדירה לה מטרות פעולה. צבא, בימינו, הוא מוסד השואב את סמכותו וחוקיותו מהמדינה המפעילה אותו.

הצבאות הערוכים כאן הלילה, זה מקיף את זה, לא אחידים וההיררכיה בהם לא קבועה או ברורה לחלוטין. והם מקור הסמכות המגדיר את הישויות הכמו מדינתיות השונות המתמודדות פה, האומה הנוצרית, הצלבנית, הפראנקית, מול האומה המוסלמית, הסונית, האיובית.

בצבא הצלבני האבירים אמנם יוצרים חיל פרשים, אבל בנוסף ובמקביל כל אחד מהם חבר בקבוצה מסוימת אחרת, צבא קטן ועצמאי למחצה. לכל צבא כזה ולכל אביר בפני עצמו מערכת תמיכה, שוליה וחיילי רגלים, שגם היא עצמאית למחצה. יחידות קשתים מופעלות בחלקן על ידי המסדרים הדתיים ובחלקן על ידי צבא המלך. שומרי ראש נלחמים כדי להגן על נכבדים, אנשי אצולה וכמורה, וגם כחלק מהצבא הכללי. שכירי חרב מחוייבים למי שמשלם להם, אוכל ואספקה נמכרים על ידי סוחרים המלווים את הצבא וזוכים להגנתו המוגבלת. כל כוח דואג לעצמו ולצרכיו אבל גם נשמע לפיקוד העליון ומשתתף במאמץ המשותף, הכללי. הכוחות השונים מזוהים באמצעות סמלים שונים ומשונים, ציורי חיות וצבעים, ואלה נישאים כדגלים על חניתות וטבועים על המגינים.

הגיוון הזה אינו בהכרח בלאגן, ואינו רק רע. הוא מאפשר גמישות וכשהוא פועל כראוי מביא לידי ביטוי ומיצוי את היכולות והיתרונות של כל אחד מהכוחות הרבים. אבל כדי שזה יקרה נדרש אמון ותיאום וחייבת להיות תכנית פעולה מוסכמת. כל הדברים האלה אינם קיימים בצבא הזה, המפולג והמסוכסך, שכוחו קטן מסכום מרכיביו.

הצבא הפראנקי מאורגן וחונה בשלושה מלבני תנועה. כך יצאו בבוקר ממעיינות ציפורי, נקודת הכינוס הקבועה של הכוחות הצלבניים בצפון הארץ. שם ניסו המנהיגים והאצילים להסכים מה לעשות, כיצד להגיב לאתגר של פלישת הצבא המוסלמי והמצור שהטיל על טבריה. עימות חזיתי לא היה הכרחי. אולי היה אפשר להגיע לפשרה, אולי לחכות להזמנות טובה יותר, אולי להמתין עד שתנופת התנועה שהפגין צבאו של צלאח א-דין תיבלם. המלך רצה להראות שהוא לא פחדן, ראשי המסדרים האמינו שאלוהים איתם והוא יבטיח את הניצחון. הדרך מציפורי לטבריה ומעינותיה ארוכה מדי למסע בן יום אחד. צבא צריך לשתות. מה חשבו לעצמם? איך אפשר להיות כל כך חסר אחריות?

החיילים הפשוטים סוחבים את המים כל אחד לעצמו, בנאדות עשויים עור, שכל חץ או חוליה רופפת בשריון יכולים לקרוע. רגע אחד ונשפך וזהו. הסוסים חייבים לשתות כי אחרת הם מתים, פשוט קורסים לקרקע ולא מסוגלים לקום, איך לא דאגו לזה?

*

ריימונד מטריפולי נמצא בראש, כמפקד על הכוח הקדמי. הוא נכד נכדו ונושא שמו של האציל שתמך בנבואותיו של פיטר ברתולומיאו, אי אז באנטיוכיה, לפני תשעים שנה. איש צנום וזוויתי, שזוף ושחור שיער, הוא נולד, התחנך וכעת גם רוזן ושליט של מחוז טריפולי, חבל עצמאי למחצה על קו החוף מצפון לממלכת ירושלים. כנצר לאחת מהמשפחות המכובדות ביותר בקרב הצלבנים יש לו קשרים משפחתיים ענפים עם בית המלוכה. הוא בן 47 עכשיו, המבוגר האחראי שהיה מעורב במאבקי הירושה והחצר בירושלים, ושניסה לשכנע להימנע ככל הניתן מעימות ישיר עם צבאו של צלאח א-דין. חוויות חייו גרמו לו להכיר את אויביו מקרוב מאוד, לאחר שבילה תשע שנים בשבי המוסלמי.

סיפור חיים כזה, הכולל נפילה בשבי ושחרור ממנו, אינו יוצא דופן. הפסד או כניעה בקרב הובילו לעיתים קרובות ללקיחת שבויים, שלרוב נפדו לאחר תהליך של התמקחות ומשא ומתן כספי. כבוד הדדי ושמירה על נהגי מלחמה ומסחר אפשרו זאת. עימותים אלימים הוגבלו לזמן התרחשותם, ובעת הפוגה ולעיתים גם במקביל לקרבות עצמם התנהלו יחסים מסועפים בין מוסלמים לצלבנים. שבויים בקרב הפכו לסחורה, כאשר פשוטי העם שלא נפדו נמכרו כעבדים או שפחות. בני אצולה היו שווים יותר, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה ליחס הטוב אליהם. מארג היחסים בין היושבים בארץ כלל בתוכו לא רק אלימות, בוז ושנאה אלא גם קוד חברתי משותף, כבוד הדדי ושאיפה לשלווה ולשגשוג.

לאחר שנפדה מהשבי בסכום עצום, 80,000 מטבעות זהב, התחתן ריימונד עם נסיכת הגליל וטבריה, אלמנה צעירה, וכתוצאה מכך הפך לאדון נחלתה. כעת אישה זו, שאותה למד לאהוב ולכבד, נצורה בתוך מצודת העיר של טבריה, שצבאו של צלאח א-דין צר עליה. לכאורה, הוא זה שהיה אמור לדחוף לעימות בכל מחיר על מנת להציל את אשתו מהסארקנים האכזרים.

אבל הוא, והאבירים המלווים אותו, ובהם בניה של אותה אישה אשר הוא אימץ, ואשר עתידים להמשיך את שם משפחתו, חושבים שאסור היה לצאת לעזרתה, שזו מלכודת, וכי הכישלון של מהלך כזה צפוי ומובטח. איזו התלבטות נוראית. על מי לסמוך, על כוחו של הצבא הצלבני או על הגורל? האם יכול להיות שבכל מקרה גורל אותה אשה ואם, אשיב מבורס, נסיכת הגליל, נגזר כבר?

ריימונד מוביל את הטור הצלבני מאחר שעל פי המסורת האציל שהצבא צועד בנחלתו צועד בראשו, אבל הוא ואביריו אינם ששים אלי קרב, ואין בהם כל בטחון או אמון במלך ירושלים ובחבורת ההנהגה שלו. מחר בבוקר, כאשר תתחיל הלחימה, יערקו חמישה מאביריו של ריימונד אל האויב, ייכנעו בפני צלאח א-דין ויסכימו להתאסלם. הם לא רוצים למות סתם, אף אחד לא רוצה.

האבירים, רכובים על סוסיהם, הם כוח ההתקפה המשמעותי ביותר של הפראנקים. אין כמעט דבר שיכול לעמוד בפני הסתערות של חבורת אבירים רכובים, נושאי רמחים וחרבות. כדי שלא יפגעו לפני שתהיה אפשרות לנצל את כוח  התקפת המחץ שלהם הם ממוקמים במרכז כל אחד משלושת מלבני התנועה מהם מורכב הכח הצלבני. חיילי הרגלים והקשתים מקיפים אותם בטבעת הדוקה, מגן אנושי בפני התקפות האויב. צריך לשמור על האבירים, צריך לשמור על הסוסים, כי אביר בלי סוס הוא סתם חייל רגלים עם שריון כבד מדי. סוסים לא לובשים שריון מתכת, ובד כבד שנותן להם רק הגנה חלקית מכסה את גופם וצווארם. הם פגיעים וגדולים, וחיצי האויב מכוונים אליהם מכיוון שסוס מת פירושו אביר מת, וסוס חי הוא אביר חי. ומכיוון שהכל תלוי בסוסים הם גם שותים לפני החיילים הפשוטים, סוס צריך פי חמישה מים מאדם, אי אפשר להילחם בלי לשתות.

*

צלאח א-דין ידע שהצבא הצלבני יעבור כאן בדרכו לטבריה, וכל בורות המים וברכות האגירה רוקנו וניסתמו. הצמא הוא כלי הנשק המשמעותי ביותר שלו. מסע המלחמה הזה מאורגן להפליא, פרי מלאכת תכנון מסובכת והסקת מסקנות מכשלונות העבר. משתתפים בו צבאות שגויסו מרחבי האימפריה שבנה צלאח א-דין, המקיפה את ארצות הצלבנים מכל עבר. הם צעדו לכאן מחלב וצפון עירק, מדמשק ומצרים, אך למרות הגיוון הזה כל המפקדים הם בני משפחתו או נאמניו המלאים.

גמלים נושאי אשפות חיצים עוברים בלילה בין הכוחות השונים, מחמשים אותם, רק שלא יהיה חסר. מים ומזון מחולקים לחיילים ולסוסים. דאגה לאספקה היא מעקרונות תורת המלחמה, חשוב לא פחות מיכולות הסיף, הירי והרכיבה. לחימה היא אומנות נאצלת ומורכבת, הנלמדת ומתורגלת בבתי ספר ייעודיים. ספרים ומדריכים מורים כיצד יש לבנות כלי נשק באופן יעיל ואסתטי. אין כאן סתירה. היופי הוא אחד מהערכים העיקריים של כלי המשחית, מאחר והקרב מבטא את יופי התכנית האלוהית. תכנון קרב הוא עניין רציני, מאבק מוחות בו נדרשת יכולת אסטרטגית, מחשבה כמה צעדים קדימה, משחק שחמט. המטרה הסופית היא הובלת יריבך למלכודת שתחשוף את חולשותיו, בחירה ברגע המתאים להכות בו.

מגן משולב בקשת - מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

מגן משולב בקשת – מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

וגם לוחמה פסיכולוגית היא כלי נשק. מחר, כאשר החום יגבר והצמא יעשה קשה מנשוא, יורה צלאח א-דין שגמלים יביאו לשדה הקרב דליים של מים שנשאבו מהכנרת. לעיני הצבא הפראנקי הגווע יערכו המוסלמים מעין מופעים בהם ישפכו את המים האלו לקרקע. לאחר מכן יבוא הטבח.

צלאח א-דין עצמו מפקד על החלק המרכזי של הצבא, אשר הגיע ממצרים ושעיקרו חיל פרשים מקצועי, המורכב מעבדים צבאיים שהוא אדונם, הנקראים ממלוכים, או בערבית ממאליכ, כלומר קנויים, נרכשים, כי פירוש המילה מולכ אינה רק מלכות אלא גם בעלות.

לוחמים אלה נקנו בילדותם מסוחרי עבדים שהתמחו בחטיפתם ממשפחותיהם. כך שהם נולדו כנוצרים, באזור הקווקז, אבל זה זכרון רחוק ומודחק, כי כעת הם מגיני האיסלאם ואביריו. מאחר והם חסרי ייחוס ומעמד הם תלויים לחלוטין באדוניהם החדשים, כאשר נאמנות מלאה והצטיינות במילוי רצונותיו היא הדרך היחידה להתקדם ולבנות לעצמך מעמד ושם. כל חייהם עברו עליהם בחברת אחיהם לגורל ולנשק, באימון מתמיד בלחימה וברכיבה. חייהם מוקדשים לאימון והכנה לקרב. אלף מכות חרב בשעת אימון יניבו מכה מוצלחת בעת פקודה. גורלם בידם ותלוי ביכולתם האישית, כך שחייל מוכשר יכול להפוך למפקד בעצמו, ואפילו למנהיג.

צבא העבדים הזה הוא מכונה צבאית יעילה בעלת תחושת זהות משותפת, ובעתיד תשתכלל כך שתדיח את מי שיצר אותה. העבדים יהפכו להיות אדוני העבדים. האיפריה שיוריש צלאח א-דין לילדיו תהפוך בעוד כמה דורות לאימפריה הממלוכית, מעצמה אדירה המונהגת על ידי אותם עבדים לשעבר. הניצחון מחר יוביל לזה. עוד מעט יעלה השחר.

*

רגע, אז יש מוסלמים, ויש נוצרים, ואלה הולכים להרוג את אלה. מה זה איכפת בכלל, שיהיה בהצלחה לשני הצדדים, למה שזה יעניין אותך? רובם לא מכאן בכלל, פרט לצלבנים ילידי הממלכה. צלאח א-דין עצמו כורדי במוצאו. הארץ בעלת חשיבות דתית עבורו, והמאבק בצלבנים מעניק לו הילה של לוחם בכופרים, אבל למעשה הוא זר לה. הארץ מארחת את שאיפותיו המדיניות והצבאיות, במה להפגנת אדיקותו הדתית, אבל, כמו רוב הפראנקים, אינו גם הוא אינו בן המקום.

תושבי הארץ המקוריים, שהיו כאן לפני הפלישה הצלבנית, משתתפים מאז בעימות בעיקר כקורבנות, כמי שמנסים לשרוד את תהפוכות הזמנים. אותם יושבי הארץ שמקדם, שעל אדמתם צועדים הצבאות, שאת יבולם גוזלים, הם צאצאי מי שישבו פה לפנים. אבותיהם ודאי הגדירו עצמם בתקופות שונות בשמות שונים, כנענים, בני ממלכת ישראל או יהודה, שומרונים, רומים, נתיני שליטי האיסלאם.

חלקם העיקרי של בני הארץ מוסלמים כבר דורות רבים, לא כתוצאה מכפייה אלא מכיוון שלאחר הכיבוש האיסלאמי הונע תהליך של המרת דת שהושפע לא רק מהאמונה בנביא אלא גם מטובות ההנאה שהתלוו לכך. לאחר כחמש מאות שנים של שליטה מוסלמית הם מאמינים בני מאמינים, אבל המרכיב המרכזי בזהותם נותר שייכותם המשפחתית, הקהילתית והמקומית. ובמקום בו הם חיים תמיד גרו, ביחד או במקביל, בני קהילות, דתות ואמונות שונות. יש בין בני הארץ גם נוצרים לא מעטים, מאמיני הכנסיות הלא קתוליות, ובעיקר האורתודוקסית. הצלבנים מזלזלים בנוצרים האלה ואפשרויות הקידום החברתיות והכלכליות שלהם מוגבלות ולכן יש תנועה של המרת דת לקתוליות בקרבם. ויש יהודים, כמובן, לא מעט. יש כפרים יהודיים, שכונות יהודיות בערים מעורבות, קהילות שמתקיימות, למרות המשברים והאתגרים, מאות רבות של שנים.

זה מעניין אותי, ואני מקווה שגם אותך, גם בגלל שהעימות בין הצלבנים ובין המוסלמים ישנה את פני הארץ. בסופו וכתוצאה ממנו היא תחרב, וחלקים שלמים ממנה יוותרו שוממים עד תחייתה בעת השלטון העות׳מאני. הקרב שיתחולל מחר ישפיע גם מי שלא מעורבים בו ישירות. ולכן גם אני מעורב בו. גם גורלי, או לפחות חלק קטן ממנו, יקבע מחר.

אבל, אני חייב להודות, זו אינה הסיבה היחידה. אני נמשך לצלבנים ולמוסלמים ומתעניין בהם לא רק בגלל שייכותם וקרבתם אלי ואל ארץ מולדתי אלא דווקא עקב זרותם, היותם אחרים ממני, שונים לגמרי באמונותיהם ובמנהגיהם מכל מה שמוכר לי. למרות הזרות הזו הם בני אדם, כמוני, ואני מזדהה עם סבלם ומעריך את מאמציהם. הייתי רוצה להציל אותם, אבל איני יכול. אי אפשר לעצור את הזמן.

*

החיים בכל מקרה תלויים על בלימה, יכולים להסתיים בחטף. כל פצע עשוי להזדהם ולהביא למוות, כל מחלה עלולה להיות קטלנית. הרפואה מתעסקת בשמירה על איזון הגוף ובטיפול בפצעים, אבל ההשגחה האלוהית, המקריות והגורל שותפים להצלחות ולכשלונות. לוחמים נושאים מומים וצלקות נוראיות, עדות לפציעות אנושות שהחלימו. אלוהים, הרחום והאכזר, הציל אותם, ובכך קצב להם עוד שנות סבל על האדמה הזו, לפני שיצטרפו אל מלכותו בשמיים.

אבל אלוהים לא עוזר למי שאינו עוזר לעצמו, ולכן יש להגן על הגוף ככל הניתן. שריון הטבעות נלבש מעל בגד מרופד, שמטרתו המרכזית לרכך ולספוג את הלם פגיעת להבי כלי הנשק השונים בעת קרב פנים מול פנים. אלות, חרבות, חניתות, מלמעלה, מהצד ומאחור, מכות שמטרתן לפגוע בגוף, לשבור עצמות, לקרוע את הבשר. חוליות הברזל שזורות זו בזו במלאכה דקדקנית, התובעת זמן ומומחיות, יוצרות אריג כבד וכמעט בלתי חדיר בפני פגיעה חיצונית. גם חיצים, על ראשיהם המחודדים, נבלמים בשריון הזה, ואם ראש חץ חודר בעדו הסיכוי שיגרום נזק קטן. חיצים שבכל זאת עוברים את השכבה החיצונית עלולים להתקע בבגד המרופד שמתחתיה. בעת הקרב מחר יהיו אבירים שכמות החיצים התקועה בשריונם תגרום להם להראות כקיפודים.

השחר יעלה עוד מעט.

הבגד המרופד והכבד הזה ספוג כעת מזיעה, המלח עוקץ את העור. השריון אינו מיועד ללבישה רצופה, כובד המתכת אומנם מתחלק על פני כל נקודות המגע עם הגוף וכמעט לא מגביל את התנועה אבל העומס מצטבר, חם כל כך והגוף לא מסוגל לקרר את עצמו. הזיעה ניגרת אבל לא מתאדה. ריחה חמוץ. כשתעלה השמש החום יהפוך לבלתי נסבל. מחר כבר יהיו הלוחמים הצלבנים מיובשים והלומי חום. בשלב האחרון של הקרב הם יקרסו לקרקע, ללא כל יכולת להמשיך ולזוז.

חלק קטן יצליח לברוח. חבורת אבירים, בני האצולה המקומית, בהובלת ריימונד מטריפולי ובניו המאומצים, יתלכדו לכוח אחד ויפנו בהתקפה כלפי אגף הצבא המוסלמי שיחסום את הדרך למעיינות חיטין. אבל המפקד המוסלמי, בן אחיו של צלאח א-דין, יורה לחייליו לפנות להם דרך, כך שיחדרו את טבעת הכיתור ויפרצו ממנה לפני שתיסגר שוב מאחוריהם. דהרתם תוביל אותם רחוק מהצבא הצלבני שגורלו נחרץ. לא פלא שיבחרו לא לחזור אל התופת ואל המוות המובטח הממתין להם בה. הרי נדמה שנס חילץ אותם ממנה, ושהאש לא שרפה אותם כתוצאה מהגנה אלוהית. כעת, משניצלו, יוכלו להמשיך ולהילחם בקרבות אחרים. הם מי שיוותר מצבאה ואציליה של ממלכת ירושלים.

הו, ירושלים, קדושה וארורה. אז, כמו היום, היא בלב הסכסוך. היהודים מאמינים שעל פסגת הר הבית עקד אברהם את בנו יצחק, מוכן לשחוט אותו כקורבן לאלוהיו. הנוצרים מאדירים את סבלו של ישוע, שמחה נגד השחיתות במקדש שנבנה על הר זה, ונענש על כך בהוצאה אכזרית להורג. על פי המוסלמים ממנה עלה מוחמד לשמיים, במסע הלילי הפלאי לרקיע השביעי, בו קיבל את מצוות התפילה, אחד מחמשת עקרונות האיסלאם. בוראק, הבהמה הפלאית עליה רכב, הובילה אותו ממכה היישר אל המסגד הקיצון, אל אקצא, ועקבת רגלה טבועה מאז באבן השתייה, סלע העקדה, מסביבו נבנתה כיפת הסלע ושממנו נוצר העולם.

סיפורים, מסורות, אגדות ואמונות רבות כל כך, משלימות, סותרות, הופכות כל מאמין לטועה וכופר בעיני משנהו. העבר משמעותי יותר מההווה המשועבד אליו, נוכח כל כך במציאות החיים עד שהם, העבר וההווה, מתמזגים לאחד, בליל בו לא ניתן להבחין מה גשמי ומה רוחני. אני מבין זאת. גם אני אוהב את העיר הזאת ושונא אותה, מפחד מכוחה ומהסתירות הפנימיות שבמהותה.

אור מתחיל לעלות במזרח. השמיים מתבהרים מעל קו פרשת המים. לכיוון הזה צריך ללכת עם הזריחה, ישר אל השמש. אין ברירה, הרי אי אפשר להישאר כאן. הקרב חייב להתרחש, נקמת המוסלמים חייבת לבוא, כי הרי רק דם מכפר על דם.

*

ביום שישי, החמישה עשר ביולי, בשעה שתים עשרה בצהריים לערך, פרצו לוחמים צלבניים ראשונים לתוך ירושלים. השנה היא 1099 לספירת הנוצרים, וגם עשרים ושניים בחודש שעבן בשנת 492 לספירת המוסלמים, וגם י״ז בתמוז בשנת דתתנ״ט למניין היהודים, וכל התאריכים האלה חשובים למוניהם, כי זה מאורע שחשוב לזכור ולנצור. זה קרה ליד הפינה הצפון מזרחית של חומת העיר, במקום שבימינו שוכן בו הרובע המוסלמי בעיר העתיקה ואז היה השכונה היהודית.

זה היה יום טבח שאחריו באה תפילה זכה. זהו חטא ירושלים של הצלבנים.

היהודים, שהשתתפו בהגנת העיר בפני הפולשים הזרים, היו מהקורבנות הראשונים של הצבא שזרם לתוכה לאחר פריצת החומה. ייסורי וקשיי המסע הארוך, תחושת ההתעלות הדתית וחדוות הניצחון נפרקו בבולמוס של אלימות ורצח. באש, בחרב, ברמיסת פרסות סוסים, ללא כל רחמים או איפוק, הרג פראי, שוד וגזל. ברחבת הר הבית, כך סיפרו, הסוסים את השרירותיות של האלימות ואת תחושת ההתעלות המלווה אותה מתאר אחד מהמשתתפים בכיבוש העיר, חייל פשוט שכתב את שחווה:

אנשינו הרגו את מי שבחרו והצילו את מי שבחרו. הם התרוצצו ברחבי העיר, אספו כסף וזהב, סוסים וחמורים, בוזזים מהבתים כל מה שאפשר. ואז כולם באו צוהלים ובוכים משמחה לקבר הקדוש של מושיענו ישוע, ומילאו את נדרם אליו. כשבא הבוקר טיפסו בחשאי לגג המקדש [הצלבנים זיהו את מסגד אל אקצא כמקדש שלמה] ותקפו את הסראקאנים שמצאו שם מקלט, גברים ונשים, עורפים את ראשיהם מגופם בחרבותיהם. אז הורו מנהיגנו שכל גופות הסראקאנים ייזרקו מחוץ לשערי העיר בגלל הסרחון הנורא, כי כמעט כל העיר הייתה מלאה בגופותיהם המתות. הסראקאנים ששרדו גררו את חבריהם הנופלים החוצה דרך השערים וערמו אותם לערמות גדולות כבתים. איש לא ראה או שמע על טבח כזה של עובדי אלילים. הם נשרפו על מוקדים מחודדים, ואיש פרט לאלוהים לא יודע כמה היו שם.

זה היה השיא של מסע הצלב הראשון, נס גלוי של ממש. העיר הקדושה, שבה התקיים עד הכיבוש חופש פולחן יחסי, התרוקנה מתושביה. אדונים חדשים השתלטו עליה ועל אוצרותיה. כך מתאר זאת פולכר משארטרז, איש כנסיה שהגיע אל העיר מעט אחרי שנכבשה:

לאחר הטבח הגדול הזה, אנשינו נכנסו לבתי התושבים ותפשו כל מה שיכלו למצוא. הראשון להכנס לבית, לא משנה מה היה מעמדו או דרגתו, היה בעל הזכות לבזוז אותו, וכלל זה כובד על ידי כל הפראנקים. בית זה או אפילו הארמון היה שלו, והוא יכול היה לקחת כל מה שרצה. בדרך זו עניים רבים הפכו לעשירים. אז כל אנשי הכנסיה והמאמינים הלכו אל מערת הקבורה של האדון ואל המקדש המהולל שלו, שרים פזמון תפילה חדש לאל בקולות מרוממים, מציעים מנחות ותשורות, מבקרים בעליצות במקומות הקדושים כפי שהשתוקקו לעשות זמן רב כל כך.

זה עירוב מבחיל של מוות וקדושה, של רדיפת בצע והתעלות רוחנית. האל הצלבני, שבשמו צעדו עד לכאן ושהם לוחמיו, רצה בזאת, כי אחרת זה לא היה קורה. שחרור הרסן, התרת הגבולות, גם המוסריים וגם הכלכליים והמעמדיים, כי פתאום עני יכול להפוך לעשיר, הם סימן לכך שהשתלטות על ירושלים אינה רק נצחון צבאי אלא הצלחה אלוהית החורגת מכללי המציאות. כאן נחשפת באופן הברור ביותר היוהרה המזעזעת של מסעי הצלב, איך זכות האבות של קורבנו של ישוע מתרגמת לפשע נורא. העוול האיום הזה לא נשכח ולא נסלח, והוא החטא הקדמון של הנוכחות הצלבנית בארץ הקודש.

*

עבור צלאח א-דין וצבאו ירושלים היא סמל ושחרורה דגל שאפשר לו השתלטות ובנייה של אימפריה. הוא וקודמיו העצימו עוד את חשיבות העיר, קידמו שינויים בדת ובמסורת בכדי להעניק לגיטמציה לשלטונם באמצעות הצגתם כלוחמי קודש. אדיקותם יצרה את כוחם, כאשר אין פה בהכרח ניצול ציני של האמונה הדתית אלא שימוש מושכל בעוצמתה. צלאח א-דין לא יטבח בתושבי ירושלים הצלבנים לאחר שהוא וכוחותיו יכבשו את העיר מידיהם בין השאר מכיוון שזה יאפשר לו להציג את עצמו לא רק כמשחררה, אלא גם כרחמן וכמי שפועל אחרת מאשר אויביו, וכך להציג את האיסלאם עצמו כנעלה על הנצרות. חוכמתו כמנהיג היא האופן שבו האמונה משרתת את מטרותיו עד כדי אשליה שמטרות אלה נגזרות ממנה.

העימות הזה, בין הצלבנים למוסלמים, מקביל לעימות על הדימוי הדתי של ירושלים, ומהלכו יוצר ומשנה דימוי זה. ירושלים של מעלה, אותה עיר נצחית ושמימית שאין בינה לבין הכאן והעכשיו דבר, היא תוצר של הכישלון הנוצרי לבסס שליטה בפועל בעיר. אל קודס, עיר הקדושה, שהר הבית והשליטה בו מוסלמים, כך שכל פגיעה בו היא איום על האיסלאם עצמו, גם תפישה זו נוצרת בעקבות המאבק עם הצלבנים. מסעות הצלב נוכחים גם במציאות ימינו אנו. אני חושב שגם לכן בא לי לדבר על הצלבנים.

*

בשנות הכיבוש הצלבני של ירושלים נוצרה בה גאוגרפיה המזהה בין נופיה ומבניה לאירועים ומקומות המוזכרים בכתבי הקודש. כך יכלו עולי הרגל לשוטט בין מראות מוכרים להם לכאורה, ובכך לאשר את אמונתם. בתי העיר ובנייניה אירחו, כמובן, את סיפורו של ישוע, אבל גם את אירועי התנ״ך. כאמור, מסגד אל אקצא שעל הר הבית זוהה כמקדש שלמה, הטמפל, ובשל כך נקרא מסדר האבירים הלוחמים שהתמקם בו המסדר הטמפלרי.

הטמפלרים לא ראו סתירה בין האמונה הדתית שלהם בקדושתו של המקום לבין השימוש בו כבסיס צבאי. כלי נשק נתלו בכניסה אל המסגד שהפך לקסטרטין, אבירים התאמנו בקרבות חרבות באולמותיו. הלחימה והרצח בחסות ולמען האל נתפסה כסוג נעלה של פולחן. אבל גם הם, אפילו הם, שיתפו פעולה עם מוסלמים וכיבדו את מנהגיהם ואמונתם. חיילים מוסלמים שירתו כשכירי חרב בשירותם, ופועלים מוסלמים בנו את מבצריהם. מוסלמים ויהודים ייצרו ומכרו מזכרות לעולי רגל נוצרים, יוצרים תרבות חומרית משותפת, שבה סגנונות, מסורות וידע עוברים מצד לצד. המפגש של אירופה עם התרבות האיסלאמית העשיר אותה וסייע בפיתוח תרבותה שלה. חותם מסעות הצלב ניכר על מציאות ימינו אנו.

החובה למלחמת קודש, ג׳יהאד, נתפסה בדורות שלפני הצלבנים כתהליך פנימי בעיקרו, מאבק רוחני של המאמין בכוחות המאיימים על אמונה זו. אומת האיסלאם המאוחדת הייתה זיכרון מיתולוגי רחוק, במציאות של מאבק בין איסלאם סוני לפלגים וכתות שיעים, ומלחמות מקומיות בין מנהיגים צבאיים שונים. הגדרה מחודשת של הג׳יהאד כמלחמת קודש בכופרים חשפה את עוצמת הרעיון הזה, כשיקוף מראה של מלחמת הקודש הצלבנית.

אבל, אז והיום, מלחמת הקודש לא הייתה חזות הכל. הג׳יהאד היה אמצעי גיוס וליכוד, אבל העימותים הפנימיים וניגודי האינטרסים בין החלקים השונים בחברה המוסלמית לא נעלמו. בחלק מהעימותים שהמשיכו להתנהל בזמן הנוכחות הצלבנית וממלכת ירושלים היו הצלבנים בני ברית של כוחות מוסלמיים שונים ולא אויבים. ממלכת ירושלים שרדה בזכות השתתפותה ומעורבותה במערך הכוחות האזורי. אבירים וחיילים נוצרים שירתו כשכירי חרב בצבאות מוסלמיים. הצלבנים היו, לעיתים, חלק מפתרון או נסיון לפתרון של מתחים פנים מוסלמיים ולא הגורם להם.

קנאות ואדיקות אינם רגשות זהים, ואף אחד מהם אינו סותר תועלתנות פשוטה ואנוכית, או, להבדיל, דרך ארץ. הדת והאמונה מעניקים נחמה ומשמעות במקביל להיותם מניע לאלימות. ההווה אמנם משמעותי, אבל הוא שולי בהשוואה לעבר המיתולוגי והמפואר או לנצח שיבוא אחרי המוות. זאת תפישת העולם של שני הצדדים, החלוקים ביניהם רק בפרשנות וביישום שלה.

אין כאן טובים ורעים. אין צד צודק וצד טועה. מי שימותו ומי שיבצעו את ההרג, אלה מול אלה, כאשר רק מחר יוכיח אם אכן נגזר הדין. הקרב הוא מבחן האמונה והאש המוחלט, ואלוהים תמיד עם המנצחים. אלוהים גדול, אללהו אכבר, קריאת הקרב המוסלמית, אלוהים רוצה בזאת, דאוס וולט, הקריאה הצלבנית. הן לא סותרות אלא משלימות זו את זו.

צילום פנורמה של קרני חיטין

צילום פנורמה של קרני חיטין

*

הנה בא הטבח. הנה שדה הקטל, בקעה מישורית שבין שתי גבעות סלעיות. אלפים רבים ימותו כאן מחר. חיצים יפגעו בהם, חרבות כידונים ורמחים ישסעו את גופם, פרסות סוסים ירמסו אותם. לאחר שהמנצחים יפשטו מהמתים את השלל, שיריונם וכלי נשקם, גופותיהם יזנחו במקום בו יפלו בלי שאיש יביאם לקבורה, והחיות יאכלו את בשרן. עימאד א-דין, מזכירו של צלאח א-דין שיהיה נוכח בקרב, יתאר זאת כך:

המתים היו פזורים על פני ההרים והגאיות, שוכבים חסרי תנועה על צידיהם. חיטין הסתייגה מנוולותיהם ובושם הניצחון היה כבד ומלא בסרחונם. עברתי לידם וראיתי את איברי הנופלים הזרוקים עירומים בשדה הקרב, מפוזרים לחלקים על פני שטח העימות, קרועים ומפורקי איברים, עם ראשים מפוצחים, גרונות משוספים, עמודי שדרה שבורים, צווארים מרוסקים, כפות רגליים קרועות לגזרים, אפים שהוטל בהם מום, מעיים שפוכים, איברים בלתי מחוברים, חלקי גוף מנופצים, עיניים עקורות, בטנים מבוקעות, שיער מוכתם בדם, בית חזה חתוך, אצבעות קטועות, גוף מעוך, צלעות שבורות, איברים שיצאו ממפרקיהם, חזות מרוסקים, גופות חתוכות לחצי, ידיים מעוכות, שפתיים מקומטות, מצחים שנוקבו, בלוריות צבועות ארגמן, חזות מכוסים בדם, צלעות מנוקבות, מרפקים פרוקים, עצמות שבורות, לבוש שנקרע מעליהם, פנים חסרי חיים, פצעים חשופים, עור שנפשט, חלקי גוף קצוצים, שיער שנגזם, גבות חסרי עור, גופות מבותרות, שיניים שנעקרו, דם שנשפך, נשימת חיים אחרונה, מפרקות שבורות, מפרקים מנותקים, אישונים מימיים, ראשים שמוטים, איברים פנימיים מעוכים, כלוב צלעות מבוקע, ראשים מנופצים, חזות משוספים, נשמות שעזבו, עד שהרוחות עצמן מרוסקות.

הקרב, הפציעות והמוות שבעקבותיו, נחווים עין בעין, הורג ונהרג, מנצח ומנוצח. ההיכרות עם התוצאות הנוראות היא אינטימית, מפורטת עד כדי הקצנה, כמעט אירוטית בהשתהות שלה על פרטים, בנסיון לתאר ולתפוס את עוצמת הרגע. הטבח הוא משהו שיש להתגאות ולפאר אותו, וככל שיוצג באופן מזעזע יותר כך ייטיב לשרת את המטרות הצבאיות, הפוליטיות והדתיות של צלאח א-דין. נקמת הדם של טבח ירושלים באה סוף סוף, בושת ההפסד נמחקה. הג׳יהאד הוכיח שהוא מסוגל לגבור על מלחמת הקודש הצלבנית. ההיסטוריה השתנתה.

כנראה שהצבא הצלבני התפרק, שחיילי הרגלים הפסיקו לשמוע לפקודות האבירים, שהצמא והחום, העשן ומטר החיצים הבלתי פוסק גברו על ההגיון, שברגע שהטור עבר את קו הרכס, וניתן היה לראות את הכנרת הקרובה, מים, כל כך קרוב, התחילה הקריסה. משוגעי צמא ניתקו מהמחנה, ניסו לפרוץ לבדם את הכיתור, ונדחקו אל תוך המלכודת שנסגרה עליהם. האבירים נותרו ללא הגנה, והיכולת שלהם להסתער נפגעה בשל מצב הסוסים, שגם הם היו הלומי חום. כוח ההתקפה העיקרי, טור האצילים שתואר קודם, בהובלת ריימונד מטריפולי ובאליאן מעיבלין, נטש את המערכה.

אוהל המלך היה מרכז הפיקוד של המחנה הצלבני, כשהוא מעניק הגנה מסוימת מחיצים, ומהווה סמל ברור לכך שעוד יש מלך, ושהמאבק עוד לא הוכרע. הצלב האמיתי, מוגן על ידי אנשי כנסיה ושומרי ראש, נפל ראשון בשבי. אחר כך התמוטט האוהל.

מי שנותרו בחיים נכנעו ונלקחו בשבי. המלך הובא בפני צלאח א-דין. גי מלוזינאן, זה שם המלך, בן 37, ומעלתו העיקרית היא השתייכותו לבית אצולה עתיק ומכובד. תוארו משמעותי יותר ממנו והוא שמעניק לו הגנה מאחר וצלאח א-דין תופס אותו כבן מעמדו. הוא מציע לו לשתות מי ירדן צוננים, ובכך מסמן שחן אותו, ושהוא ישאר בחיים. לאחר שהוא שותה, מעביר המלך את הגביע לבעל בריתו, האציל הקרוב ביותר אליו ומי שיעץ לו לצאת לקרב, רינו משאטיון.

אבל צלאח א-דין נשבע שלעולם לא יסלח לרינו. הוא פשע נגד המוסלמים, הפר את הפסקת האש, שדד שיירות הולכי רגל למכה, והוא בן מוות. צלאח א-דין מוציא אותו להורג בעצמו, עורף את ראשו לעיני המלך הרועד מפחד. אבל אין מה לחשוש, כי מלך לא הורג מלך, הוא מרגיע אותו.

גי מלוזיניאן יהיה שבוי שנה עד שצלאח א-דין ישחרר אותו. כפיצוי לאובדן מלכות ירושלים יזכה במלוכה על קפריסין, אין מה לדאוג לו. פרט לו עוד המוני צלבנים יפלו בשבי, והם, המיוחסים פחות, יחולקו כשלל מלחמה בין הלוחמים המוסלמים, ויימכרו כעבדים וכשפחות בשוקי הערים אליהן ישובו. את הטמפלרים וההוספיטאלרים השבויים יפדה צלאח א-דין בכספו, לא כדי לשחררם, חלילה, אלא על מנת להוציא אותם להורג בפומבי, לפני המון אדם, למען יראו, יעלצו וייראו. כך יעשה למי שאינו מכיר במנהיגותו ובעליונות האיסלאם.

* *

זה לא באמת הלילה האחרון של ממלכת ירושלים. ממלכה שנייה תקום על חורבות הראשונה, אבל היא לעולם לא תצליח להשתלט לחלוטין מחדש על העיר ירושלים ובעת שתיפול, בזמן כיבוש עכו, בשנת 1291, מאה וארבע שנים אחרי קרב קרני חיטין, יסתיים מה שהתחיל כאן, והצלבנים יגורשו מארץ הקודש. זה כבר יהיה צפוי ובלתי מפתיע, סוף מובן מאליו לתהליך היסטורי מתמשך. אך דם רב עוד יישפך בזמן הזה, והארץ תיחרב ותוחרב כתוצאה וככלי במאבק. מנהיגים משתי הדתות עוד ינצלו את האמונה ואת הרצון ההדדי בנקמה, וירתמו אותם להשגת עוד כוח והשפעה להם, לנאמניהם ולמשפחותיהם. ככה זה, בני אדם ימשיכו להאמין בצדקתם, ובכך שהם נעלים מהשונים מהם.

את מבינה למה בא לי לדבר על הצלבנים? אני בארצות הקור שמערב אך ליבי במזרח. מלחמת הקודש ממשיכה לגבות קורבנות גם כעת, ונראה שאין לזה סוף. אני מרגיש שיכול להיות ששם, בימי ממלכת ירושלים, מסתתרים סודות שבאמצעותם אבין משהו נוסף לא רק על עברה של הארץ לה אני קורא בית אלא גם על עתידה.

כל כל הרבה דם, מוות וסבל. איזה בזבוז. גאולת האחד מובטחת באמצעות רצח האחר. תנועת מטוטלת של מעשים ונקמות, אין לדעת מה מוביל למה, רק שהתוצאה היא תמיד עוד חוסר צדק, עוד ניצול לרעה של כוונות טובות, עוד קלקול ואובדן של מה שיכול היה להיות. מייאש. כך נראה הטימיון.

את זוכרת שביקרנו בקרני חיטין? היה חם, ואת נשארת עם ביתנו הקטנה למרגלות הגבעה התלולה והסלעית, ליד האנדרטה המנותצת שהוקמה שם לזכר ולציון הקרב. אני שמח שבאתן איתי לשם. בפעם הבאה, כשיהיה מזג אוויר טוב יותר, עלי איתי למעלה, אפשר לראות את הכנרת והחרמון ולדמיין את שהתרחש. זה יפה ועצוב.

חלק ב׳ – רינו משאטיון

לוחם ואופורטוניסט, או, כשהחיים נותנים לך לימונים תעשה לימונדה

אני גבר, איש עשוי וגמור, בעל עבר, שחווה נסיונות, הצלחות ואכזבות. גבר לבן, עתיר זכויות מולדות, אוחז ולעיתים גם משתמש בשלל כרטיסי כניסה וקיצורי דרך. אזרח מועדף, בן למעמד השליט בחברה המעמדית בה אני חי. אני חלק מהיסטוריה של דיכוי וניצול, ונהנה, גם אם לא בחרתי בזה, מתוצאות העוולות שקדמו לי.

מקומי בעולם הזה מוגבל, לשמחתי. אני אבא ובן זוג. אני מורה. אני כותב דברים שמעט אנשים קוראים. ויש לי תחביבים. אני רץ. אני סקרן. אין בי רצון גדול להצלחה גדולה. אני שבע רצון ממקומי, רק שלא יהיה יותר גרוע, טפו טפו טפו. חלומות הגדולה שלי מאחורי.

ובכל זאת אני מספר על מנהיגים גדולים, משני עולם, על גבריות אכזרית והחלטית, שבשמה וכדי לספק את תאוותיה אנשים מתים, וסבל נוראי מתרחש כתוצאה מגחמותיה. גיבורי הסיפור שלי הם אויבי, כי אני מנסה להיות אחר ככל הניתן מהם. אבל אחרותם, ויותר מזה, היותם בני זמנם, מאפשרות לי לסלוח להם, ואפילו לראות ולהכיר בהשתקפויות שלהם ושל אופיים בי. אני אוהב היסטוריה כי היא מאפשרת לי להתנתק מכאן ומעכשיו, ובכל זאת להשאר במציאות.

*

בשנת 2011 התפרסם בהוצאת ׳ידיעות ספרים׳ ספרו של גד שמרון, ׳מסע הצלב האחרון של רינו׳. זו הוצאה מחודשת לספר שיצא לאור יותר מעשור קודם לכן, תחת השם ׳השטן בארץ הקודש׳, ובכריכתו האחורית הוא מוצג כ-׳רומן מבריק׳, המתאר ׳את סיפורו של אביר יחיד במינו, כמו גם את סיפורה של ארץ שסועה׳. התקציר קובע כי: ׳אישיותו המרתקת של רינו, הצלבן האגדי, בן המאה השתים-עשרה, משלבת בתוכה אלמנטים מאוסאמה בן-לאדן ומג׳יימס בונד של זמננו אנו: נשים לא עומדות בקסמיו ויריביו חוששים להתעמת איתו בשדה הקרב׳. הספר מצליח להיות מופת של כתיבה אוריינטליסטית בלתי קריאה כמעט, המשלב עלילה הסטורית בתיאורי קרבות ומין ומשקף יותר מכל את הדימוי הקסום של התקופה הצלבנית כארץ פלאות רחוקה וכיצד דמות הלוחם האביר נתפשת כמודל נערץ של גבריות. [גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011]

סיפור חייו של רינו הוא יחודי ואין לפקפק בחשיבותו בתקופת שלהי קיומה של ממלכת ירושלים. הוצאתו להורג, בידיו של צלאח א-דין עצמו, מייד אחרי התבוסה הצלבנית בקרב קרני חיטין, היא עדות לכך שכבר בימי חייו היה מפורסם וידוע, מושא לשנאה וגם להערצה. זה היה ספוילר? לא נורא, כי לא מותו מעניין אותי, אלא חייו, וכיצד בחירותיו ומעשיו משקפים את רוח המקום והתקופה.

רינו משאטיון לא היה נושא צלב שעלה לרגל לארץ הקודש על מנת לפדות את נפשו, אלא מהגר שחיפש גורל טוב יותר מעבר לים, וניסה לנצל עד תום את יכולתיו ואת ההזדמנויות שנקלעו בדרכו.

הוא נולד כנראה בשנת 1123 למשפחת אצולה עתיקת שורשים בדוכסות בורגנדי שבצרפת, אבל נחלה שהיה אמור לרשת לא הוענקה לו כך שנותר ללא פרנסה מובטחת. הוא היה אביר, לוחם מאומן וכשרוני, והיה יכול להתגייס כשכיר ולשרת בצבאם של אצילים חשובים ממנו, אבל במקום זאת בחר להצטרף למסע הצלב השני לארץ הקודש. מסע צלב זה היה תגובה לכך שלראשונה נתקלו המדינות הנוצריות-אירופיות במזרח באויב צבאי ראוי. עימאד א-דין זנגי, משען הדת על פי משמעות שמו, היה ממשפחת מנהיגים צבאיים ממוצא טורקי, שליט מוסול וחלב, שהצליח לאחד אזור גדול בסוריה ובעירק תחת דגלו. בשם מלחמת הקודש בפולשים האירופים, הפראנקים, גייס עימאד א-דין צבא מוסלמי גדול והצליח לכבוש מדי הצלבנים את נסיכות אדסה, המדינה הראשונה שהוקמה על ידם במהלך מסע הצלב הראשון. התבוסה הפראנקית נתפשה, בצדק, כמשבר המאיים על עצם השליטה בארץ הקודש, והכוח שיצא מאירופה על מנת להתמודד עם האתגר היה אדיר והורכב משני צבאות, גרמני וצרפתי, המובלים על יד מלכי שתי המדינות הללו, לואי ה- 7 מצרפת וקונרד הגדול מגרמניה. אליהם התלוו אנשי אצולה, אבירים, וגם פשוטי עם רבים, כ- 200,000 איש בסך הכל. המסע יצא לדרך בשנת 1147, כחמישים שנה אחרי מסע הצלב הראשון.

מסע הצלב הזה היה כישלון בלתי מפואר. שני הצבאות שצעדו בנפרד דרך אנטאליה הוכו על ידי צבא פרשים טורקים סלג׳וקים, שהצליחו להוביל אותם למלכודות שחשפו את חולשת יכולת התמרון והפיקוד על מסע נודד גדול ומגוון כל כך. הסתבר גם שהפרשים הטורקים, המסוגלים לירות בקשת חיצים מדויקים תוך כדי רכיבה מהירה, מסוגלים להתמודד עם האבירים האירופיים שחימושם הכבד הפך אותם מסורבלים ואיטיים. רוב המחנה הושמד והתפזר עוד לפני הגעתו לארץ הקודש, וההשגים הצבאיים של מסע הצלב הזה, כמו גם של כל הבאים אחריו, היו מוגבלים מאוד. בשנת 1149 חזרו רוב המשתתפים בו שהצליחו לשרוד, מוכים ומושפלים, לאירופה. רינו משאטיון בחר להישאר.

המדינות הצלבניות בשנת 1165

המדינות הצלבניות בשנת 1165. נסיכות אדסה נעלמה, אבל המוסלמים עדיין אינם מאוחדים

הוא הפך ללוחם, שכיר חרב, בצבאו של מלך ירושלים. אביר רכוב, המקבל משכורת מאוצר המדינה, ועושה מה שאומרים לו, אחד מני רבים. אבל למזלו נשלח לאנטיוכיה, המדינה הצלבנית שסביב העיר המפוארת (שאת סיפור כיבושה בעת מסע הצלב הראשון תיארתי כבר. את זוכרת את פיטר ברתולימאו? מסכן עלוב). שם פגש בקונסטנס, נסיכת אנטיוכיה ושליטתה, אלמנה צעירה שסירבה להתחתן עם בעלי שררה זקנים ומכובדים, שרצו בה רק על מנת שיוכלו להשתלט על נחלתה.

האם ניצתה אהבה בין האביר (הצעיר, האמיץ, היפה, האציל) לבין הנסיכה (המסתורית, היפה, המרדנית, הפראית)? קשה לדעת אבל נחמד לדמיין שכן, למרות שהגיוני שלא רק היא הביאה לנישואיהם. ברית הנישואים הזו איפשרה לקונסטנס לשמור על עצמאותה היחסית והעניקה לרינו כוח ושררה. מוצאו האצילי של רינו איפשר את קיום העסקה. בהחלט יכול להיות שהאהבה הייתה תירוץ ומנגנון לגיטמציה למהלך זה.

השליטה באנטיוכיה שהעניקו לו נישואיו הפכה את רינו לשחקן משמעותי במערך הכוחות האזורי, שכלל את האימפריה הביזנטית, מדינות נוצריות ומוסלמיות קטנות ושליטים מקומיים. הוא גייס, הפעיל והוביל צבא שכירי חרב פרטי, שהורכב מאבירים פראנקים מחפשי הרפתקאות, פרשים מוסלמים הבקיאים בשיטות הלחימה המקומיות ואפילו לוחמים ואבירים חולי צרעת, שמצאו מקלט בארץ הגבול שהייתה אז אנטיוכיה, בה היו מותרים דברים שלא היו מתקבלים במקומות אחרים. בכדי לממן את הצבא הזה עינה וסחט את הארכיבישוף המקומי האחראי על נכסי הכנסייה, מעשה קיצוני שתרם רבות לדימויו כאדם אכזר ונטול מעצורים.

את הפשע הגדול ביותר חולל כאשר הקיסר הביזנטי סירב לשלם לו עבור מסע כיבושים ועונשין שערך בשליחותו. כעונש וכאמצעי לחץ חבר לתורוס, שליט הממלכה הארמנית השכנה לאנטיוכיה. יחד הם פלשו  לקפריסין, שהייתה אז בשליטת האימפריה הביזנטית, ושם פרקו מעליהם כל רסן של מוסר.

כך תאר את הפלישה לאי השלוו הפטריארך היווני אורתודוכסי של פאפוס, העיר הגדולה בקפריסין של אז:

כרעם ביום בהיר היכו בנו להקות של שודדים מצורעים, ארמנים ומוסלמים בהנהגת אבירים נוצרים, שלא מתביישים לספר כי באו לארץ הקודש כדי לגאול אותה מידי הכופרים. רינו ותורוס לקחו בשבי את מפקד חיל המצב של קפריסין, שחייליו המעטים נועדו בסך הכל להרתיע שודדי ים ממצרים ומלוב. יחד עמם נשבו כל ראשי הכנסייה, הפקידים ומכובדי האי. נערות תמות נאנסו באכזריות לנגד עיני אמותיהן המבועתות. גולגלות של תינוקות בני יומם נופצו על אבני חומות. פרשים שיכורים ערפו את ראשיהם של כמרים שניסו להגן על צאן מרעיתם. כנסיות הועלו באש. כפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. בשארית כספנו נאלצנו, תושבי קפריסין, לפדות את חיי יקירינו, שהיו בשבי הבוזזים, ואת המקנה שהשודדים איימו לשחוט, בהותירם אותנו בלא חיות בית. עוד לפני נחיתת יחידות ההצלה של הצבא הקיסרי, הם נמלטו עמוסי שלל והותירו מאחור מדבר. עם גואלים כאלה, מוטב כבר ליפול בידי הכופרים.

[מצוטט אצל גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011, עמ׳ 137-8. הספר אינו מתיימר לדיוק הסטורי, אבל זה המקור היחיד המצוטט בו, כך שאני בוחר לסמוך עליו. ברצוני גם לסייג את ביקורתי על הספר – אני מעריך את הנסיון להנגיש דמות ותקופה היסטוריים לקורא בן זמננו, ואיני מטיל ספק בכוונותיו הטובות של המחבר. כן ירבו.]

מעמד האבירים בימי הביניים היה לכאורה כפוף לכללי וערכי דת, מוסר וכבוד. יכולתיהם הצבאיות היו אמורות לשרת את הערכים הללו. בפועל התקיים מתח מתמיד בין השאיפה לתהילה, כוח ועושר ובין הצורך ברגולציה של האלימות לצורך שרידתה ורווחתה של החברה המזינה את השאיפות הללו. רעיון מלחמת הקודש שידך בין אלימות בלתי מרוסנת ובין אמונה באל ומילוי רצונו. המסדרים הצבאיים, בהם האבירים הלוחמים היו גם נזירים, הם התגשמות הזיווג הזה. רינו משאטיון הוא פרא אדם, וקיצוניות מעשיו חושפת את מה שברור לכל אדם מוסרי – אלימות שרירותית אינה יכולה להיות מוצדקת, והלגיטימיות שלה תמיד נובעת מהתנשאות ומחוסר שיוויון. עבור רינו ואנשי צבאו סיבלם של איכרי קפריסין היה שולי בדיוק כמו סיבלם של בני הארץ המוסלמים.

אבל רינו לא השכיל להבין שהפעלת כוח צפויה להיתקל בתגובת נגד. כמה שנים אחרי הפשיטה האומללה הזו נאלץ לעבור טקס השפלה פומבי, ולצעוד יחף במצעד בושה לעיני כל על מנת להתחנן לרחמי הקיסר הביזנטי אותו ניסה בעבר לסחוט. לבסוף, בשנת 1161, לאחר שמונה שנות שלטון על אנטיוכיה, נפל בשבי המוסלמי. זה היה לאחר שביצע פשיטת שוד וביזה בעומק השטח המוסלמי. מושל חלב, מג׳ד א-דין, מפאר הדת על פי פירוש שמו, הצליח ללכוד אותו ואת מלוויו בדרכם חזרה לאנטיוכיה עם שללם. רינו משאטיון נכלא במצודת חלב. הוא שהה שם חמש עשרה שנים.

המון זמן, חמש עשרה שנים, ומחוץ לכלא קרו דברים. אישתו של רינו (היפה, האומללה, המניפולטיבית) מתה בינתיים, והוא איבד את זכות השליטה שלו בעיר ובמדינה. מצבה הפוליטי של ממלכת ירושלים הסתבך עוד, כאשר לאימפריה שהקים עימאד א-דין זנגי קם יורש בדמות צלאח א-דין אל איובי, שהצליח להשתלט גם על מצרים ובכך להקיף את המדינות הצלבניות מכל עבר. רינו שוחרר לבסוף מכילאו, לאחר שהקיסר הביזנטי שילם 120,000 מטבעות זהב לפדיון נפשו, סכום אדיר שמצביע על כך שנחשב לבעל ערך וחשיבות למרות עברו הבעייתי.

כעת, בשנת 1176, כבר לא היה אביר צעיר המחפש אחרי מזלו בארץ חדשה, אלא אחד מאנשי המפתח במה שיתברר בדיעבד כשנותיה האחרונות של ממלכת ירושלים. קרב קרני חיטין, העתיד להתרחש בשנת 1187, כבר מעבר לפינה, ובני התקופה אמנם לא ידעו שזמנם קצוב אבל היו מודעים למשבר ולסכנה שאיימה על הממלכה.

בולדווין הרביעי, מלך ירושלים הצעיר והמצורע, מיהר לצרף את רינו להנהגת הממלכה. הוא העניק לו שליטה בחברון, ונישואים לאלמנה נוספת, סטפני ממילי, גבירת עבר הירדן, נתנו לו שליטה במחוז הגבול המזרחי, ספר הממלכה ומוקד החיכוך שלה עם המוסלמים.

בשנת 1177 היה שותף בכיר בניצחון הפרנקי הגדול האחרון על צבאו של צלאח א-דין, בקרב מונג׳יסאר, כאשר כוח נחות מספרית הצליח לנצל את יכולת הסתערות המחץ של האבירים האירופיים והביס את הצבא המוסלמי. זה ערער את שלטונו של צלאח א- דין, שנאלץ לברוח משדה הקרב, סמוך לאשקלון של ימינו, רכוב על גמל, ובלם לזמן מה את תהליך שקיעת כוח ההרתעה הצבאי של הממלכה, אבל היה הצעד ההתקפי והיזום האחרון בו נקטה עד תבוסתה. צלאח א-דין למד את הלקח, ובנה מחדש את צבאו בצורה שתיטיב להתמודד עם שיטת המלחמה הפראנקית.

דרך השיירות בין דמשק לקאהיר ולערים הקדושות לאיסלאם עברה ברמה שבעבר הירדן המזרחי. תנועה חופשית בדרך זו הייתה הכרחית על מנת לקיים את השלטון באימפריה הענקית שהקים צלאח א-דין. המבצרים הצלבניים שלטו על הדרך ורינו ניצל את השליטה הזו בכדי לשדוד, להטריד ולפגוע בשיירות הולכי הרגל והסוחרים. הוא התנהל בנחלתו כאדון עצמאי, המשוחרר מהצורך לקיים הבלגה ושביתת נשק עם צלאח א-דין. יכול להיות שפעולותיו נבעו לא רק מרצון לצבור ביזה וכוח אלא מתוך הבנה שהסיכוי היחיד להחלץ מהמצור ומהמלכודת שבנה צלאח א-דין היא באמצעות ערעור המיתוס שלו כמגן האיסלאם והמקומות הקדושים. התעוזה והיוזמה היו דרך להתמודד עם הנחיתות בכוח אדם ובמשאבים.

*

דוגמת קיצון לכך היא מסע פשיטה נועז, יהיר וטפשי, שמטרתו היומרנית הייתה שוד קברו של מוחמד ולקיחת גופתו כבת ערובה. בשנת 1183 קנה או בנה רינו חמש ספינות מלחמה, ופירק אותן לחלקים שהובלו על בהמות משא עד עקבה שבמפרץ אילת. שם הורכבו הספינות מחדש ואוישו על ידי כ- 300 שכירי חרב שגייס, בינהם אבירים הרפתקנים ובדואים מוסלמים אשר הכירו את הים הזה, שאיש לא יכול היה לדמיין נוכחות פראנקית בו. שתי ספינות צרו על המבצר המוסלמי שבאי האלמוגים והשלוש האחרות הפליגו לעבר הים האדום, שם הגו כשודדי ים ובזזו ספינות סחר ועולי רגל מוסלמיות. לאחר מכן נחתו בקרבת העיר מדינה, מקום קבורת הנביא. תגובה מהירה של צי מוסלמי שגויס בחופזה הצליחה למנוע את מה שיכול היה להיות מהלך מבריק, והפך לכשלון חרוץ. איש מהצי הפולש לא נותר בחיים.

החוצפה הנדרשת בכדי ליזום מבצע מופרך כל כך מפעימה. ומסתבר שרינו, וכנראה גם אנשים אחרים בממלכת ירושלים, היו מעורים מספיק במרחב בכדי להגות, לתכנן ולבצע את הפשיטה הזו. במפות אירופיות בנות הזמן הים האדום צבוע, כראוי לשמו, באדום, אבל עבור רינו זה לא היה זירה מיתולוגית של ניסים תנ״כיים אלא ים פשוט, שניתן להפליג ולשדוד בו. הבדואים המוסלמים היו בני ברית אפשריים וגופת הנביא סחורה יקרת ערך. נסיון חייו, כולל ילדותו וחינוכו הצבאי האירופי ושנות השבי הארוכות בידי המוסלמים, הפכו אותו לדמות היברידית, השנואה, מוערכת ושולטת בידע המגיע משני העולמות. שמו, רינו משאטיון, שובש בערבית לרנו א-שייטאן, השטן. זה בוודאי הוסיף לפחד ממנו, והפך אותו לדמות מייצגת של הפראנקים בעיני המוסלמים. לאחר התבוסה הפראנקית בקרב קרני חיטין הובל ראשו הערוף לדמשק, שם נגרר ברחובות בכדי להשפילו ולהדגים מה עלה בסופו של אותו שטן, שהעז לפגוע ולאיים על הדת, על הנביא ועל צלאח א-דין, שליחו.

טרם הקרב, כפי שכבר סיפרתי, היה מאלה שדחפו לעימות. אולי חשב שכמו בקרב מונג׳יסאר, תריסר שנים קודם לכן, בקרב עצמו יכולות הלחימה של האבירים האירופים יחפו על נחיתותם המספרית. ואולי לא היה מודע לעוצמת הכח שעמד מול הצלבנים. נפילתו בשבי, ובמיוחד סצנת הוצאתו להורג, שתיאורה הופץ כמופת של עשיית צדק, היה מעין ׳תמונת ניצחון׳ מושלמת עבור צלאח א-דין, ודרך למשמע את התבוסה עבור האירופים.

כפי שכבר סיפרתי, בסיום הקרב הובאו המנהיגים השבויים בפני צלאח א-דין. זה הציע למלך המובס, המשוגע מצמא, כאות כבוד וכמחוות חסד, כוס מי שלגים מבושמים. המלך לגם, והעביר את הכוס לרינו, בן בריתו הקרוב. אבל צלאח א-דין, שנשבע לנקום את הפגיעה בכבוד האיסלאם ולהרוג במו ידיו את השטן, הקפיד להכריז שלא הוא, אלא המלך השבוי השקה את רינו, ולכן זה אינו נהנה מכל הגנה הנובעת ממסורת הכנסת האורחים. כשהוצע לרינו להתאסלם על מנת להציל את נפשו קילל את האל ואת המנהיג המוסלמי רב החסד. רק אז נקם בו צלאח א-דין, מכה אותו בחרב ואחר כך עורף את ראשו. שני הפכים, לא רק מוסלמי ונוצרי נפגשו ברגע זה אלא מנהיג שקול מול פרחח נמהר, אדם מוסרי מול פושע, איש שופע חסד מול מפלצת המפיצה שנאה ופחד. תיאור ההוצאה להורג הוא כלי תעמולה פוליטית, וכמו כמעט תמיד המנצחים הם שמספרים את הסיפור.

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, המאה ה- 15

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, בעותק מהמאה ה- 15

דמותו של רינו התקבעה בזיכרון ההיסטורי בעקבות איזכוריו השליליים הרבים בספר הנפוץ ביותר אודות תולדות מסע הצלב הראשון וממלכת ירושלים – ׳היסטוריה של המעשים שנעשו מעבר לים׳, מאת ויליאם מצור, בן תקופתו ויריבו הפוליטי של רינו. דמות הנבל היא חלק חשוב בכל סיפור טוב, והוא התאים לתפקיד. אבל אין רשעים בעולם, לא באמת, רק אנשים הנכנעים לחולשותיהם.

מה היה מניעיו של רינו, איך אפשר להבין אותו? אינני מאמין בשטניותו. האם יכול להיות שפשוט ניסה להוציא את המיטב, על פי תפישתו, מכל מצב אליו נקלע? ברור שלמרות שרוב חייו עברו עליו בממלכות הצלבניות הנכסים העיקריים שעמדו לרשותו היו חינוכו הצבאי והיותו משאטיון, לא כמקום גאוגרפי אלא כסמל למוצאו האצילי. מוצא זה אפשר לו למצות את יכולתיו, ובלעדיו היה בריון אמיץ בלבד. אני מעריך את אומץ הלב שלו אבל מתעב אותו מעומק ליבי. פעולותיו, בסיכומו של דבר, לא הצילו את ממלכת ירושלים והסבל שהמיט על קורבנותיו הוא בלתי נסלח. הוא דמות מעניינת אבל מורשתו היא כישלון, שנאה, פחד ויוהרה. היה חשוב לי להציג אותו בפנייך כסמן קיצוני של גבריות לוחמנית ואלימה, המנצלת הזדמנויות ללא כל שיקול מוסרי, כנקודת התייחסות במרחב ובזמן. ועכשיו אקפוץ כמה דורות קדימה. הגיבור של החלק הבא בסיפור יהיה בייברס, השולטן האדיר שהיה פעם עבד. עוד מעט והוא מופיע.

חלק ג׳ – אל-מנצורה

המלך הקדוש מושפל בעיר המנצחת

 

בשנת 1249, יותר משישים שנה אחרי קרב קרני חיטין ונפילת ממלכת ירושלים הראשונה, נחת בשפך הנילוס צבא פלישה אדיר, מצויד ומאומן יותר מכל כח נוצרי קודם שהגיע אל המזרח. זה היה מסע הצלב השביעי, ומי שיזם אותו ופיקד עליו היה לואי ה- 9, מלך צרפת, שאמונתו היוקדת באל, צניעותו ומסירותו היו ידועים לכל. לואי, שהוכתר למלך בגיל 12, האמין שכמלך עליו לשרת קודם כל את האל ואת הכנסייה הקתולית, וניסה להיות מודל של שליט נוצרי מושלם. כך, בכדי להדגים את אדיקותו ושפלות רוחו, דאג שכולם ידעו כי הוא נוהג להאכיל ולארח בארמונו מאה עניים מרודים, ולמרות מוצאו האצילי רוחץ את רגליהם ומגיש להם את האוכל בעצמו. יפה מאוד, באמת, אין מה לומר.  הצד השני של האדיקות הזו היה מלחמה בלתי מתפשרת באויבי האל והכנסיה. לכן במצוותו נרדפו יהודי צרפת, ואלפי ספרי תלמוד הועלו באש. אין מה לעשות, צריך לנקום ברוצחיו של ישוע. הוא עינה את עצמו בשוט כעונש על חטאיו, והקים כנסיות, בתי חולים ומוסדות צדקה בכל רחבי צרפת. כעת, כשהוא באמצע שנות השלושים לחייו, לאחר שהחלים, כנגד כל הסיכויים, ממחלה קשה, החליט לנטוש את ממלכתו ולשרת את האל באמצעות מסע מלחמה יקר ושאפתני.

אבל מסע הצלב לא פנה לממלכה הלטינית שבארץ הקודש, למרות שזו הייתה זקוקה נואשות לסיוע. לואי החליט, בצעד יהיר המבשר את המדיניות האימפריאלית בה תנקוט צרפת בעתיד, שהמטרה תהיה להשתלט על מצרים, לכבוש אותה, ובכך להפוך אותה מיריבה צבאית לעורף כלכלי שיעזור בשיקום ממלכת ירושלים.

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו. תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו.
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

הנחיתה על החוף וכיבוש עיר הנמל החשובה דמייטה שבשפך הנילוס עברו בשלום, וכוחות הצבא המוסלמי העדיפו לברוח ולא להתמודד עם צבא הפלישה הצרפתי החזק מהם. בכדי להעצים את הפחד ממנו שלח לואי מכתב לשליט מצרים, אל מלכ א-סאליח נג׳ם א-דין איוב. מעניין לראות כיצד בפנייה הזו השליט הנוצרי רב החסד בוחר לצייר עצמו כאכזר ותקיף:

אתה יודע שאני שולט במאמינים בדתו של ישוע הנוצרי, כפי שאתה שולט במי שמצייתים לחוקיו של מוחמד. הכוח שלך לא משרה עלי שום פחד. למה שאפחד? אני מי שגורם למוסלמים באל-אנדלוס (ספרד) לרעוד! אני רודה בהם כפי שרועה מוליך עדר כבשים. הרגתי את האמיצים מבינהם, ושיעבדתי את נשותיהם וילדיהם. הם משתדלים לפייס אותי על ידי מתנות, ולגרום לי לפנות למקום אחר. החיילים הצועדים תחת דגלי רבים לעין ספור, והפרשים שלי מטילי אימה. יש לך רק דרך אחת להימנע מהסערה המאיימת עליך. קבל כמרים, אשר ילמדו אותך את הדת הנוצרית, אמץ אותה, והערץ את הצלב. אחרת ארדוף אותך בכל מקום, ואלוהים הוא שיחליט אם אתה או אני נשלוט במצרים.

א-סאליח איוב, המלך ההגון והדבק בדת, על פי פירוש שמו, השתמש גם הוא בתשובתו בקביעה כי האל מעורב במלחמה בין הצבאות:

בשם האלוהים הכל יכול ורב החסד, המושיע של נביאנו מוחמד וחבריו! קיבלתי את מכתבך העמוס בנאצות, שבו אתה מתפאר במספרם הגדול של חיילך. האם אתה בור ואינך יודע שאנו שולטים בשימוש בנשק, ושאנו יורשי אבותינו בני החיל? איש לא תקף אותנו מעולם בלי לחוש בעליונותנו. היזכר במה שכבשנו מהנוצרים, כיצד סילקנו אותם מהאדמות בהם החזיקו, איך עריהם החזקות ביותר נפלו תחת מכותינו. דמה בעיני רוחך את הפסוק מהקוראן האומר, ׳אלה היוצאים למלחמה בלתי צודקת יובסו׳, וגם פסוק אחר, ׳לעיתים קרובות הצבאות האדירים ביותר מושמדים על ידי קומץ לוחמים!׳. אלוהים מגן על הצודקים, ולנו אין כל ספק בכך שהוא מגן עלינו, ובכך שיפר את תוכניותך היהירות.

Makrisi, Essulouk li Mariset il Muluk [The Road to Knowledge of the Return of Kings], in Chronicles of the Crusades, ed. H.G.B. (London: Henry G. Bohn, 1848: reissued New York: AMS Press, 1969)

http://sourcebooks.fordham.edu/halsall/source/makrisi.asp

שני הצדדים צדקו בהצהרות הפתיחה הללו. הצבא הצלבני-צרפתי היה באמת הכוח הצבאי העדיף, כמעט על פי כל אמת מידה, אבל ההיסטוריה הוכיחה שאין לזלזל בכוחם של המוסלמים. בנוסף, בידי א-סאליח איוב היה נשק ייחודי, שעתיד לקבוע את גורל המערכה כולה, חיל פרשי עילית מעולים שבמעולים, שיכולתיהם עולות על כל מי שקדמו להם.

כוח זה, חיל הממלוכים הבחריים, כאלף לוחמים בסך הכל, עתיד לשנות את העולם. איני מגזים, תאמיני לי. תוצאות פעולתו יקבעו את מהלך ההיסטוריה. מתוך שורותיו יצמח מנהיג של אימפריה אדירה. הממלוכים יצליחו לסלק את הצלבנים מארץ הקודש ולעצור את תנופת התפשטות האימפריה המונגולית. זה סיפור של הצלחה צבאית מופלאה, שכמו כל האירועים ההיסטוריים אינה מובנת מאליה. ויש כאן משהו שסותר את ההגיון המקובל, מאחר והממלוכים היו כולם עבדים משוחררים, שנולדו רחוק מאוד מהמקום בו חיו ונלחמו.

*

חיל הממלוכים הבחריים היה צבאו הפרטי, פרי יצירתו ובן טיפוחיו של א-סאליח איוב. בהתאם לכך נקראו גם הממלוכים הסאליחיים. הלוחמים בו נקנו על ידיו כשהיו נערים, והוכשרו באקדמיה צבאית שהקים על אי במרכז הנילוס, סמוך לקהיר. הנהר הגדול נקרא בערבית גם בחר, ים, וזה מה שהעניק לחיל את שמו.

עצם השימוש בלוחמים שנקנו כעבדים, ׳ממלוכים׳, כלומר – בבעלות, לא היה חדש. כבר במאה התשיעית, יותר משלוש מאות שנה לפני הזמן עליו אני מספר לך, נהגו שליטים מוסלמיים להשתמש בחיילים כאלה בצבאותיהם. הייתה קיימת מסורת צבאית, חברתית וכלכלית למוסד הזה, שהיה טבעי ומקובל לבני הזמן.

הלוחמים הממלוכים לא היו שייכים כרכוש לאדוניהם מאחר ובסיום תקופת הכשרתם ולאחר שהתאסלמו כבר לא היו עבדים אלא מחוייבים אליו בקשר הנובע בעיקר מתלות כלכלית וחברתית בו. אז גם הוענק להם תשלום והיה ביכולתם לצבור רכוש, מעמד עצמאי ואפילו לרכוש עבדים צבאיים ולבנות כוח לוחם משל עצמם. היו בהם מפקדים בדרגות שונות, אנשים עשירים ובעלי השפעה. הם יכלו להוריש רכוש שצברו לילדיהם, אבל לא את משרותיהם הצבאיות או את מעמדם החברתי. במובן זה, וכפי שניסח לראשונה דוד איילון, החוקר הישראלי החשוב, מייסד תחום חקר הממלוכים, היו מעין ׳אצולה בת דור אחד׳, כאשר זרותם, הנובעת ממקורם כעבדים שאינם בני המקום, היא שמעניקה להם אפשרת קידום והצלחה.

גורלם וכוחם נבעו מקרבתם לאדוניהם והושפעו מגורלו שלו. כאשר נכשל או מת היה עליהם לחפש אדון או צבא אחר להסתפח אליו, מתוך עמדת התחלה פחותה, מאחר וכעת כבר לא היו בני ביתו של שליטם החדש.

האימפריה האיובית, שהשאיר אחריו צלאח א-דין אל איובי, חולקה עם מותו בין ילדיו ובני משפחתו. מה שנוצר הוא מעין אימפריה, ולמעשה אוסף נחלות בעלות מבנה פדראטיבי גמיש, כאשר היורשים ובעלי השליטה, שסמכותם נובעת מהיותם בני משפחת איוב, הכורדית במוצאה, מנהלים מאבקים בלתי פוסקים בינם לבין עצמם. צבאות ממלוכים פרטיים היו כלים מרכזיים במאבקים הללו, בהם השתנו השותפויות והיריבויות כל העת. כוחות צלבניים היו מעורבים גם הם בחיכוכים הצבאיים ובקרבות המקומיים, לעיתים קרובות כבעלי ברית של כוחות מוסלמיים. בתקופה זו אינטרסים מקומיים, כלכליים ופוליטיים היו חשובים יותר מעקרונות דתיים, מה שאפשר את המשך הנוכחות הפראנקית במרחב.

א-סאליח היה נין אחיו של צלאח א-דין, ואחד מהשחקנים המרכזיים בתיאטרון מאבקי הכוח האזוריים. כינויו היו אבו אל-פותוח, אב הנצחונות, והוא אכן נלחם רבות ואף בגד לא מעט בבני משפחתו הענפה. הסכסוכים בהם היה מעורב היו מגוונים כל כך עד שבעת שעלה לשלטון במצרים, בשנת 1240, לא היו בעלי ברית עליהם יכול היה לסמוך לחלוטין. בתקופה זה התערער שיווי המשקל האזורי העדין עקב עליית כוח חדש ומאיים בצפון הרחוק, האימפריה המונוגולית בהובלת ג׳ינגיס חאן ויורשיו. התפשטותם המהירה של המונגולים הובילה לגל הגירה של פליטים מאסיה שהציפו את ארצות האיסלאם. מסעות הפלישה המונגוליים יצרו תוהו ובוהו באזורי המוצא של העבדים הצבאיים, כך שהיצע הנערים למכירה גדל ומחירם ירד. א-סאליח ניצל זאת ורכש מספר גדול של עבדים. בצורה זו הצליח להקים לעצמו צבא פרטי גדול יחסית, המחוייב רק לו. זו הייתה ראשיתו של חיל הממלוכים הבחריים.

כעת, עשר שנים מאוחר יותר, עתיד חיל הממלוכים הזה לעמוד במבחן.

*

רגע, רגע, זה רץ מהר מדי, אני יודע. עוד קצת וכל ההיסטוריה הזאת תהפוך לבליל, פירה גושי של מאבקים בלתי פוסקים בין גברים שונים אבל דומים להחריד. אני צריך להסביר עוד פעם, בעיקר לעצמי וגם לך, איך הגענו לכאן, לעימות המסוים הזה, ומה מיוחד בו פרט ל-׳גורליותו׳. כי זו שלעצמה אינה מספיקה, הרי הכל גורלי, מאחר ואף רגע, אף התרחשות, אינם מובנים מאליהם.

קרב קרני חיטין, זוכרת? התבוסה הצלבנית המוחלטת, שאחריה פותח צלאח א-דין במסע כיבושים שכמעט ומחסל לחלוטין את הנוכחות הפראנקית בארץ הקודש. ויש להזכיר מיהו צלאח א-דין, נסיך שעלה לגדולה, ממשפחת איוב הכורדית, שהצליח לאחד תחת שלטונו ובשם הג׳יהאד מדינות וטריטוריות שונות, הרחוקות זו מזו אלפי קילומטרים. זו אימפריה יבשתית, אשר דרכי שיירות מחברות בין חלקיה השונים. התנועה בדרכים מתנהלת במסעות מתישים שרק מתי מעט יכולים לעמוד בהם. כשמסתכלים על האימפריה הזו במפה קשה להאמין, היא ענקית יותר משאפשר לתפוס וברור לחלוטין שאין דרך לשלוט עליה באופן ריכוזי ואחיד.

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה. המדינות הצלבניות הן רצועה צרה לאורך החוף, והאימפריה יבשתית במהותה

צלאח א-דין מת בשנת 1193, כשהיה רק בן 56. המסורת מספרת כי בקופתו לא היה כסף מספיק בכדי לשלם על קבורתו. כמה צנוע היה, כמה כסף נתן לעניים, כמה טובתו האישית לא עניינה אותו, את הכל עשה לשם האיסלאם. זיכרו, והקשר המשפחתי אליו, הופכים להיות מרכזיים תוך כדי התבססות המשטר החדש, המציג עצמו כמגן ומוביל את רוח האמת של האיסלאם הסוני. בפועל, הזהויות השונות הקיימות באימפריה לא מתאחדות לאחת, והשושלת השלטת נשארת זרה, כורתת בריתות עם כוחות מקומיים ומנצלת את מנגנוני הפיקוח וגביית המיסים שקדמו לה. גם כאשר מעמד השליטים מתחלף ומתעדכן, מעמד המנהלנים נשאר על כנו. עבור רוב האנשים לא הרבה משתנה עם חילופי שלטון, זה הולך וזה בא. וכמו מעמד השליטים, כך גם הצבאות הלוחמים, מנותקים חברתית מרוב האוכלוסיה, אשר מממנת אותם באמצעות המיסים הנגבים על ידי המדינה ובאמצעות ביזה הנגזלת במסעות פשיטה מזדמנים. בכל פעם שמת שליט באחת הטריטוריות המרכיבות את האימפריה מתנהל מאבק כוח על ירושתו. זה יוצר מצב של חוסר נחת מתמיד, של יציבות פוליטית על תנאי, כשהידיד היום הוא האויב של מחר, ולהפך.

בגלל הבלאגן הזה המדינות הפראנקיות שורדות את השנים הקשות שלאחר נפילת ממלכת ירושלים. נותרות שלוש מדינות חוף, אנטיוכיה בצפון, נסיכות טריפולי בלבנון של ימינו והממלכה הלטינית של ירושלים, שעיר בירתה עכו. המסדרים הצבאיים משקמים את כוחם ובאמצעות הכסף הזורם אליהם מנחלותיהם האירופיות בונים מבצרים חזקים בנקודות מפתח בארץ, אבל הפראנקים מוותרים על היומרה לשלוט בה לחלוטין. יוזמות מסחר ותעשייה מקומיות מנצלות את יתרונותיה של ארץ הקודש והקשר המתמשך שלה לאירופה. מטעי ומפעלי עיבוד סוכר מוקמים ליד ערי החוף, ותעשיית תיירות של עולי רגל מתפתחת. ספינות סחר איטלקיות וצרפתיות מובילות לארץ וממנה סחורות ואנשים. האידיאולוגיה הצלבנית של מלחמת קודש בשם האל מפנה את מקומה לתועלתנות ולמאבקי כוח שלאמונה הדתית יש בהם מקום מוגבל.

*

בינתיים, ובמקביל, האיפריה המונגולית צומחת באופן פלאי כמעט מראשית המאה ה- 13. צבא פשיטה ענק, רכוב על סוסי פוני נמוכים, פורץ מפינה נידחת בערבות שמצפון לסין ומכניע כל כוח שעומד בדרכו. במפה אפשר לראות את מסלול התקדמות הצבא המונגולי מערבה, וכיצד הוא כובש ומשעבד את האימפריה הח׳ואריזמית – מדינה מוסלמית סונית המונהגת על ידי שושלת ממוצא טורקי. פליטי הצבא של המדינה הזו הם שיערערו את שיווי המשקל הפוליטי והצבאי באימפריה האיובית. מסע הפלישה המונגולית צפונה, לכיוון קיפצ׳אק, דרום רוסיה ואוקראינה של ימינו, הוא שאחראי לשפע העבדים הזולים המגיעים לארצות האיסלאם. כך שהעימות בין האימפריה האיובית למונגולית החל כבר, למעשה, למרות שבינתיים אינו מתנהל באופן ישיר.

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן 1207 - 1227

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן
1207 – 1227

בשנת 1244 הצבא הח׳וארזימי, נחוש להפגין את דבקותו הדתית וצמא לשלל ולביזה, כובש את ירושלים, שהייתה באותה עת בשליטה צלבנית חלקית, הורס אותה כמעט לחלוטין, וטובח בתושביה הנוצרים והיהודים. העיר לא תתאושש בקלות ממכה זו ותישאר דלת אוכלוסייה ושולית עוד מאות שנים. כמה חודשים מאוחר יותר מביס צבא משולב ח׳וארזימי ומצרי, בפיקודו של אחד מהממלוכים של א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, צבא מוסלמי וצלבני משותף בקרב הירביה. זה מתרחש ליד עזה, במקום שנקרא חירביה והיום הוא קיבוץ כרמיה. בקרב הזה מובס הצבא הצלבני, מושמד כמעט כליל, ומאבד למעשה את היכולת לשמש ככוח התקפי, ומעתה והלאה יסתפק בנסיונות להגן על המבצרים והערים הקיימות. מסע הצלב שיוביל לואי ה- 9 הוא גם תגובת עונשין מאוחרת למאורעות האלה וגם ניסיון להשתלב מחדש בתיאטרון הכוח האזורי.

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13 כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13
כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי בקאהיר

עברו כ- 150 שנים מאז מסע הצלב הראשון, אשר צעד ברגל מאירופה עד לארץ הקודש. כעת התחבורה הימית מפותחת הרבה יותר, ומסע הצלב השביעי חוצה את הים באמצעות 36 ספינות ענק שנבנות במיוחד, ושעל כל אחת מהן יש מקום לכ- 400 אבירים ולוחמים, על סוסיהם וציודם. הסוסים האירופים גבוהים וחזקים, מסוגלים לשאת את האבירים לובשי השריון. תפקיד חיילי הרגלים, כמו בימי קרב חיטין, הוא לגונן ולהעניק גיבוי לחיל הפרשים הכבד.

בצבא המוסלמי הפרשים הפכו משמעותיים הרבה יותר משהיו בעת קרב חיטין. בקרב העמים הטורקים ואנשי ערבות אסיה הייתה קיימת מסורת של מסעות רכובים ארוכים, ציד בקשת ולחימה רכובה. הפרשים הטורקים הקלים היוו כוח מסייע חשוב, והם שירתו בצבאות המוסלמים והנוצרים. הסוסים עליהם רכבו הפרשים האלה היו זריזים ומהירים, והתאימו למתקפות בזק ולמרדפים ולא להתקפות חזיתיות. אבל בידי חיל הממלוכים הבחריים עמדו סוסים שהשתוו בגודלם לסוסים האירופים, שגדלו וטופחו באורוות שהתמחו בכך. הם היו כבדים וגבוהים וגם זריזי תנועה ומאומנים מאוד. כך, היו הלוחמים הממלוכים מסוגלים לירות בקשת תוך כדי רכיבה כמו הפרשים הטורקים, אבל גם להסתער ולהתמודד חזיתית עם האבירים האירופים. הם לא היו זקוקים לחיפוי מתמיד של חיילי רגלים וידעו לבצע תמרוני קרב מורכבים.

והיה להם עוד משהו, חשוב אולי אפילו יותר, רוח וזהות משותפת למי שהיו עבדים ועברו את תהליך הכשרתם יחד. בכל קבוצת לוחמים כזו התפתחו קשרים כמו משפחתיים, אחווה חזקה של שותפות גורל ותלות הדדית, שהתגבשה במהלך השנים הארוכות של החיים המשותפים והקשים. ח׳ושדאשיה, כך נקראה המשפחה האלטרנטיבית הזו, שכל פרט בה הכיר והבין את משנהו כפי שלוחמים מכירים זה את זה, עמוק וקרוב. בעת קרב לוחם ממלוכי ידע שהוא יכול לסמוך לגמרי על חברי הח׳ושדאשיה שלו, והתיאום בינהם היה טבעי ופשוט.

עבדים. המילה הזו מלוכלכת בעינינו. אנו מבינים אותה כרוע מוחלט. איך אדם יכול לשעבד אדם אחר? איך אפשר לקנות ולמכור אנשים? כדי לנסות להבין את התקופה צריך להשהות חלקית את הביקורת הזו, להבין שהעבדות שאנו מדמיינים היא תוצר העוול האיום של סחר העבדים האפריקאי-אמריקאי. העבדות והשעבוד בעולם העתיק בכלל, ועולם האיסלאם בפרט, הם סיפור שונה, ובחינה של המוסד הזה מגלה בו גווני אפור הסותרים את הנחותינו הקדומות.

בתמונת העולם האיסלאמית עבדים ושפחות יכלו להגיע רק מבחוץ, מארצות המלחמה, דאר א-חרב, להבדיל מארצות האיסלאם, דאר אל איסלאם. לכן, אי אפשר היה לשעבד מוסלמי, וילדיה של שפחה נולדו חופשיים ואי אפשר היה להפריד אותם ממנה. עבדים היו קבוצה נבדלת, שולית במהותה, קטגוריית קיום ואפילו מגדר עצמאית. חלו עליהם התנייות ומגבלות שונות מאשר אלה שהושתו על מי שנולדו מוסלמים. יכולת הבחירה והעצמאות שלהם הייתה, מן הסתם, מוגבלת, אבל מנהגים וכללי מוסר הגנו עליהם משרירותיות מוחלטת של אדוניהם. בהתאם ליכולותיו ולמזלו, עבד יכול היה לעלות לגדולה. וכפי שאספר לך, שפחה יכלה להפוך למלכה.

כך שהעבדות הייתה, לעיתים, דרך לחיים טובים יותר עבור מי שנמכרו אליה, וכנראה שבחלק מהמקרים מקור העבדים לא היה חטיפה או ציד אדם אלא משפחות שמכרו לסוחרים את ילדיהם. גם זה מזעזע, מה? ושוב צריך להשהות את הבחילה, כי בארצות המוצא של העבדים והשפחות החיים היו קשים יותר משנוכל לדמיין, ועצם השרידה דרשה פשרות שחיינו הנוחים אינם מאפשרים לנו להבין. ועדיף מוקדם מאשר מאוחר, להגיע אל השבי ולהימכר כנערים ונערות צעירים אשר מסוגלים לדאוג לעצמם, וגם ללמוד ולהסתגל לדרישות אדוניהם. עבדות עדיפה על מוות ברעב. זו יכולה להיות עסקה טובה לכל הצדדים.

*

לואי ה- 9 מולך בחסות האל. הוא מקור סמכותו ובשמו הוא פועל. כבר בעת הכתרתו, כשהיה נער צעיר, הוכרז כ-׳סגנו של אלוהים על פני הארץ׳. מוצאו האציל, היותו בן ויורש של המלוכה, הם הצידוק והסיבה לתואר הזה. כשרונותיו מסייעים לו לבצע את מה שהאל מצפה ממנו, אבל הם אינם מקור כוחו. מפקדי צבאו הם בני משפחתו ואציליו, הקשורים אליו בקשרי חובה פיאודליים. המחוייבות שלהם אליו נובעת גם ממעמדו הדתי.

א-סאליח נג׳ם א-דין איובי מולך בזכות מוצאו, כנצר ובן משפחת איוב, כמו צלאח א-דין. הוא משרתו של האל ופועל לשם חיזוק הדת והאמונה, אבל שילטונו הוא תוצאה של הצלחתו האישית להתגבר על יריביו. לכן עליו לשמור ולתחזק את הבריתות שלו, כאשר המאבק הבין דתי משמש ככלי פוליטי לגיוס מחנה שיראה בו מנהיג. הוא יכול לסמוך רק על צבאו הפרטי ועל בני ביתו, התלויים בו למען שרידתם בשלטון. וכעת, כאשר העימות עם הצבא נמצא בעיצומו, הוא חולה מאוד ונוטה למות.

צבא הפלישה הצלבני התעכב במשך חצי שנה לאחר נחיתתו לפני שיצא לדרכו במעלה הנילוס, בכוונה להכות את הצבא האיובי ולכבוש את מצרים כולה. השתהות זו מצביעה על בטחונו הגדול של לואי ה- 9 בכוחו, ועל כך שהאמין שהזמן פועל לטובתו. הוא היה כנראה מודע למצבו הבריאותי של א-סאליח, אשר חייו היו תלויים על בלימה. גסיסת שליט ומותו הם משבר קשה במדינה שדפוסי השלטון בה מבוססים על נאמנות אישית. רק הקריאה לג׳יהאד ולהתמודדות גאה כנגד הפולשים הצליחה לכנס כוח מצרי משמעותי ליד העיר המבוצרת אל-מנצורה.

פירוש שם זה בערבית הוא העיר המנצחת, והוא ניתן לעיר לאחר שבה נכנע מסע הצלב החמישי, ונכשל ניסיון הפלישה והכיבוש הפראנקי הקודם של מצרים, בשנת 1221. מסע הצלב הנוכחי, של לואי ה-9, השתמש בנסיון ובלקחים שנצברו במסע הצלב ההוא. אין מה למהר, כי חולשת היריב, תכנון קפדני וביצוע שקול יבטיחו את הניצחון.

ואמנם, א-סאליח מת בימים בהם החל הצבא הפראנקי לנוע. נראה שאלוהים בחר למי לסייע. הניצחון הצלבני התקרב.

כדי למנוע את התפוררות הצבא המוסלמי נדרש תהליך ירושה מהיר והחלטי, אבל בנו הבכור של השליט המת, אל-מלכ אל-מועזם, המלך המפואר על פי משמעות שמו, נמצא רחוק מאוד, לאחר שאביו הגלה אותו למחוז גבול בטורקיה של ימינו. התקווה היתה שיוכל להחליף ולרשת את א-סאליח, ולזכות באהדת ובתמיכת חיל הממלוכים. נדרש זמן, תחבולה, על מנת לאפשר לו לעשות את המסע הארוך למצרים בלי שהכל יתמוטט לפני כן.

*

הפתרון למשבר היה הסתרת המוות של א-סאליח. שג׳ר א-דר, עץ הפנינים על פי פירוש שמה, הייתה אישתו המועדפת של השליט המת. היא הייתה שפחה במקורה, כנראה ממוצא טורקי, ולאחר שילדה לסולטן בן השתחררה מעבדות והוא נשא אותה לאישה. בערוב ימיו ולאורך מחלתו הארוכה הייתה יד ימינו וסייעה לו בענייני ניהול הממלכה. הוא הותיר לה במותו דפים ריקים, חתומים בכתב ידו, והיא השתמשה בהם בכדי להמשיך ולהוציא פקודות בשמו. מפקדי צבא המלך וחיל הממלוכים קיבלו עליהם את סמכותה וסייעו בהעברת גופתו של המלך המנוח למקום מסתור ובשמירת הסוד. אחד מנסיכי הממלוכים נשלח להודיע לאל-מועזם על הפיכתו לסולטן וללוות אותו למצרים. ובינתיים המשיך הצבא הפראנקי להתקדם, וכעת כבר ניצב מעברו השני של הנילוס, מול אל-מנצורה, מחפש דרך לצלוח את הנהר ולתקוף את העיר, המחסום האחרון בדרך לקהיר.

׳יפהפיה מזרחית׳ - המערב מדמיין הנאות אסורות לאון הרבו - צייר בלגי (1850 - 1907)

׳יפהפיה מזרחית׳ – המערב מדמיין הנאות אסורות
לאון הרבו – צייר בלגי (1850 – 1907)

לפני מותו הורה א-סליח להקים מלכודת ארטילרית לצבא הפלישה, והציב מול מקום הצליחה המשוער מרגמות המטילות פצצות תבערה, תערובת מבושלת ודליקה שלאחר שהוצתה אין דרך לכבותה, עשויה זפת, שרף, גופרית ושומן. כלי הנשק האימתני הזה, שניתן היה גם לירות בחיצים ולהשליך באמצעות רימוני יד עשויים זכוכית, נקרא אש יוונית, או נאפט, יורק האש, בערבית. הוא הטיל אימה וגרם לנפגעים רבים בצד הצלבני, והכשיל את הנסיונות לבנות גשר סירות מעל הנילוס. בדואי מקומי הסכים, לאחר קבלת תשלום מכובד, להנחות כוח פרשים אל קטע נהר רדוד, בו אפשר לחצות את הנהר ולפתוח במתקפת פתע על המרגמות המוסלמיות.

מי שפיקד על כוח הפרשים הזה היה אחיו של המלך, רובר הראשון, רוזן ארטואה, כשאליו מצטרפים האבירים הטמפלרים. התקפתם הראשונה, על מחנה הצבא שמחוץ לעיר, הייתה הצלחה גדולה. מפקד הצבא המצרי נהרג, והמרגמות הארורות הושמדו. שיכור ניצחון, החליט רובר להמרות את פי אחיו המלך ולבצע מתקפת המשך על העיר המבוצרת עצמה בלי להמתין לתגבורת. שעריה היו פתוחים בפניו, והיה נראה שהוא עתיד להיזכר כגיבור שיוזמתו הכריעה את המערכה.

אבל זו הייתה מלכודת, ובתוך העיר המתין לו כוח פרשים ממלוכים בחריים, בפיקודו של האמיר, כלומר הנסיך, ביברס אל-בונדוקדארי, מי שיהיה בעתיד סולטן אדיר, וכעת מבצע את הופעתו המשמעותית הראשונה על בימת ההיסטוריה. כולם אוהבים, או לפחות מעריכים, את ביברס.

ביברס, האריה המנהיג, זה השם שנתנו לו הוריו, עת נולד בערבות שמצפון לים השחור, בן לעם הקיפצ׳קי, הדובר שפה טורקית ומאמין באלים ובמזל. זו הייתה עת הפלישה המונגולית, והחיים היו קשים. בגיל 14 היה לעבד, לאחר מלחמת שבטים כושלת. סוחרי עבדים בולגרים העמידו אותו למכירה בסוריה.

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה המאה ה- 11

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה
המאה ה- 11

ביברס היה גבוה, שחרחר וכחול עיניים. אבל בתוך אחת מעיניו הייתה נקודה לבנה קטנה, ניתנת לגילוי רק בבדיקה מדוקדקת. יופיים של עבדים ושלמותם השפיעו על מחירם, וביברס הוחזר פעמיים למוכריו לאחר שהקונים גילו את הכתם הזה, שהיה פגם הרומז על כך שאולי דבקה בו עין הרע. מחירו הסופי היה נמוך למדי, 40 דינאר.

קונהו היה נסיך מצרי שסרח, ונשלח על ידי הסולטן המצרי, א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, לגלות בעיר חמה שבסוריה. שמו היה עלא אל-דין איידאכין אל-סאליחי אל-בונדוקרדי, וכשהפך לאדון של ביברס קיבל זה עליו את סיומת שמו, כתוספת קבועה המצביעה על שייכותו התמידית אליו. הוא הפך לביברס אל-בונדוקרדי.

ביברס שירת את אדוניו נאמנה, אבל זמן מה אחר כך זה נתפס ממרה את פיו של הסולטן. הוא הודח ממעמדו ורכושו הוחרם. כך התגלגל ביברס לשורות חיל הממלוכים הבחריים. ומאחר שהיה מוכשר, אמיץ ונאמן צירף אותו הסולטן אל משמרו האישי שאף נקרא על שמו, הסאליחיה. זו הייתה יחידת העילית של הממלוכים הבחריים, והיא הפכה להיות אחוות הלוחמים לה השתייך ביברס, הח׳ושדאשיה שלו. חבריו לנשק יהפכו למנהיגי האימפריה שיקים, וא-סאליח יהיה עבורו לא רק שליט ואדון אלא גם דמות אב נערץ. ביברס יתפוס עצמו כממשיך דרכו וכיורשו האמיתי.

בעת העימות באל-מנסורה ביברס כבן 27, מפקד בדרג הביניים של הסאליחיה. המשמר האישי של הסולטן ממשיך להתקיים גם אחרי מותו, וכעת הוא נלחם בשם האיסלאם, בכדי להבטיח את שרידת מורשתו.

כוח הפשיטה הצלבני דוהר לתוך העיר המבוצרת, שנראית נטושה, שעריה פעורים לרווחה. הטמפלרים הזהירו את רובר, אחיו של המלך, מלנהוג באופן פזיז כל כך, אבל הוא לא שמע לעצתם. משהחל להסתער לא הייתה להם ברירה, והם ממהרים להוכיח שאינם מוגי לב ומצטרפים אליו. כ- 300 אבירים אירופיים אצילים, וכ- 80 אבירים טמפלרים, שועטים לתוך העיר.

שג׳ר א-דר, האלמנה והשליטה בפועל, אישרה את תוכנית המארב שהכין ביברס. שער העיר נחסם מייד אחרי שהסוסים נושאי האבירים הצלבנים חלפו דרכו, כך שדרך הנסיגה שלהם נחסמה. הפרשים הכבדים התקשו לתמרן ולא הצליחו להתארגן להתקפה בתוך הסמטאות. הלוחמים בפיקודו של ביברס צדו אותם בלא קושי, מוכיחים יכולת לחימה מופתית. בודדים מהפולשים נותרו בחיים, והמלך לואי, שצלח בינתיים עם כוח הצבא העיקרי את הנילוס, לא הצליח לעצור את הטבח. המלך איבד אח, תנופת ההתקדמות של הצבא הצלבני נעצרה, והצבא המצרי התאושש. המגמה התהפכה, ומסע הצלב נכשל למעשה, למרות שייקח עוד חודשיים עד תבוסתו הסופית של צבא הפלישה, ונפילתו בשבי של המלך, בקרב פארסכור. הוא נפדה משביו רק לאחר שהתחייב לשלם כופר נפש בסכום עצום 800,000 מטבעות זהב, פי 20,000 מהמחיר ששולם עבור ביברס. מגיע לו, למלך הקדוש. היהירות שהפגין בראשית מסע הצלב התנקמה בו. האל הוכיח באיזה צד בחר. כל זה לא היה קורה ללא הצלחתו של ביברס.

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

* * *

יורש העצר והמיועד לשלטון, אל-מועזם, הגיע לאל-מנצורה כעבור שבועיים. הצבא נשבע לו אמונים והוא הוכתר לסולטן, אבל הוא התקשה לסמוך ולהכיר תודה לחייליו של אביו. בלילות, נצפה מסתובב בארמון, מכבה באמצעות חרבו נרות דולקים ונשבע שכך יעשה לכל הממלוכים הבחריים. חודש אחרי הניצחון הסופי על הפולשים הצלבניים תקף אותו ביברס במטרה להקדים ולהרגו, אבל הוא הרים את ידו וחסם את מכת החרב, כך שאצבעותיו נקטעו. מדמם וכואב, נמלט אל-מועזם למגדל עץ מבוצר בקצה המחנה. הממלוכים הציתו את המגדל ושרפו אותו חיים.

שג׳ר א-דר הייתה באופן רשמי לסולטנה, שליטת האימפריה, ובכך קבעה שני תקדימים. לראשונה שלטה אישה על המדינה, לראשונה שלטה מי שלא נולדה מוסלמית אלא הייתה שפחה. לאחר שלושה חודשים, ובעקבות סירוב החאליף שבבגדד, יורש הסמכות המסורתית והדתית העליונה, להכיר בשלטונה, נאלצה להתחתן עם מי שהממלוכים בחרו לעמוד בראשם, גנרל בשם עז א-דין אייבק. זו הייתה הפעם הראשונה שממלוכ שימש כסולטן, ולמעשה ראשית האימפריה הממלוכית, עליה ישתלט ביברס בעוד שנים ספורות.

למי יש זכות לשלוט, ובשם איזו סמכות או כישורים? על מי לעזאזל ניתן לסמוך, ומדוע ולשם מה אנשים מוכנים להרוג ולהיהרג? האיום המונגולי מתעצם בינתיים בצפון. אספר לך על זה בחלק הבא.

חלק ד׳ – עין ג׳אלות

אבירי האיסלאם מול שליטי העולם

בחלק הקודם סיפרתי לך איך מלך צרפת וצבאו הובסו והושפלו על ידי הממלוכים, שנקנו כעבדים והפכו ללוחמי עילית. ככה תיאר את סיפור עלייתם של הממלוכים אבן חלדון, הסטוריון מוסלמי שכתב כמאה וחמישים שנים אחרי הזמן בו אני מתמקד:

..המאמינים, שקועים בסיפוק רצונותיהם, עסוקים בתענוגות, טובעים במותרות, הפכו למחוסרי כוח וחסרי רצון לצאת לקרב ולהשתתף בהגנה. עור האומץ וסמל הגבריות נפשט מהם – אז, הייתה זו נדיבות האל שהציל את האמונה על ידי החייאתה והשיב את אחדות המוסלמים באמצעות הממלכה המצרית, אשר שמרה על הסדר והגנה על גבולות האיסלאם. הוא עשה זאת כששלח למוסלמים, מהאומה הטורקית ומהשבטים האדירים והגדולים שלה, שליטים שיגנו עליהם ועוזרים נאמנים, אשר הובאו מארצות המלחמה אל ארצות האיסלאם באמצעות העבדות, בה חבויה ברכה אלוהית. באמצעות העבדות הם לומדים את תהילת האל, מקבלים את ברכתו ונחשפים להשגחה האלוהית; העבדות מרפאת אותם, והם נכנסים אל הדת המוסלמית בנחישות של מאמינים אמיתיים, אבל סגולותיהם הנוודיות נותרות ללא רבב, לא מזוהמות בעונג, לא מקולקלות על ידי החיים התרבותיים, ורוחם אינה נשברת תחת שפע המותרות.

אבן חלדון, Bernard Lewis, Islam, I, Harper & Row, New York 1974 pp. 87-88

אמנם לעבדים הצעירים יש ידע בסיסי ברכיבה ובלחימה, שנצבר בשנות ילדותם, בעת חייהם הקודמים, כבני השבטים הנודדים של ערבות אסיה, אבל הנחת היסוד בת הזמן היא שיכולות אלה משמעותיות פחות מתכונותיהם הטבעיות הנובעות מגזעם, ובעיקר ממקום הולדתם. הם אמורים להיות חזקים בגופם, מהירי חימה ומסתפקים במועט, חומר גלם נפלא בידי מדריכיהם ומפקדיהם. הם יהפכו אותם לאנשים חדשים, מעבדים ללוחמי עילית, מעובדי אלילים למאמינים מסורים, מחסרי כל לבני אצולה היכולים להגיע לעושר אגדי ולשלטון. כל תהליך הכשרתם התבצע במחנות ענק מבודדים מהעולם החיצון, בהם נשמרה משמעת קפדנית. זו אקדמיית עילית צבאית שאין ולא הייתה כמותה, תוצר של תהליך התפתחות ארוך.
מי שהיו אחראים בפועל על הנערים הצעירים היו בדרך כלל סריסים. אפריקאים שחורי עור, שכמו העבדים הצבאיים הגיעו ברובם מאזור מסויים במזרח אפריקה, חבש, שלילידיו יוחסו תכונות שהופכות אותם למתאימים לשמש בתפקידים שיועדו להם. זה נורא ואיום, לא? תעשייה שלמה דאגה לחטוף ולשבות נערים וילדים, להוביל אותם למקומות שהתמחו בביצוע הניתוח, סירוס חלקי הכולל כריתה של האשכים או מלא בו חותכים את הזין כולו. מכאיב לי לכתוב את זה. אחוזי המוות כתוצאה מהניתוח היו עצומים. גיל הסירוס קבע את ערכו של העבד והשפיע על תכונתיו. מי שסורסו מוקדם, כילדים ממש, נחשבו לטהורים במיוחד מאחר ולא חוו תשוקה או התפתחות מינית. אלה ששרדו הובלו לשוקי עבדים בתוך עולם האיסלאם, בהם ניקנו על ידי שליטים ומכובדים. שליטים עשירים התהדרו באלפי סריסים ששירתו בחצרם ובביתם, גם במתחם הפרטי והאסור לגברים שאינם בני המשפחה, מקומן של הנשים והשפחות, החארם, הוא ההרמון. והם מילאו גם תפקידים אחרים, בדרך כלל משרות אמון הכוללות אחריות כספית וחינוך של ילדי השליט.
זו לא רק חוסר הזין או האשכים, והעובדה שלכאורה לא יכלו להיות פעילים מינית שהפך את הסריסים לחשובים כל כך. אונס וניצול מיני יכולים להתבצע גם ללא אברי מין ותשוקה יכולה להתממש בדרכים רבות. בפועל יש עדויות על סריסים שניהלו מערכות יחסים ולעיתים סריסים שימשו בעצמם כאובייקט של תשוקה וניצול. מחירם הגבוה קבע גם את ערכם. ייחודם, חוסר היכולת שלהם להתרבות והיותם מבודדים מהחברה הפכו אותם לתלויים לחלוטין באדוניהם, ולכן למסורים אליו. לסריס, כמו לממלוכ, הייתה מסורת לתוכה התחנך, מקום מסויים לתפוס בתוך המבנה החברתי. זה היה מודל חיים במסגרתו ניתן היה להגיע לעושר ולהצלחה. ולמרות החוסר באברי מין גבריים לא הוטל ספק ביכולתם להפגין גבריות בשדה הקרב או במגרש האימונים. כך, במחנות ההכשרה ומתקני האימונים של הממלוכים הסריסים היו אנשי ההדרכה, ההוראה והפיקוד העיקריים.

סריס צעיר

סריס צעיר בארמון הסולטן העות׳מאני, המאה ה- 19

כל כך מוזר. איך דווקא המום הנורא שהוטל בהם הפך אותם לבעלי מעמד ייחודי, ואיפשר להם להיות בקשר גם עם נשים ושפחות וגם עם לוחמים, מעין מתווכים בין מוקדי כוח שונים. האמון הרב שניתן בהם, והתפיסה לפיה נכותם הופכת אותם לטהורים מתשוקה ומחטא מתבטאים בכך שסריסים שימשו כשומרים של הכעבה במכה ושל קברו של מוחמד במדינה. מנהג זה המשיך להתקיים עד ימינו, ועתיד להיכחד עם מותם מזיקנה של הסריסים האחרונים המשרתים בקודש. טוב שכך.

אבל נחזור אל הממלוכים ואל אופן הכשרתם, בסדר? הייתי חייב להרחיב קצת, זה נראה לי מעניין מספיק. השלב הראשון בחינוכם של העבדים הצעירים היה לימוד עיקרי האיסלאם, תפילה, כתב ערבי ושריעה, החוק הדתי. זו הייתה גרסה מצומצמת ותועלתית של הדת, אבל היא הפכה לחלק מרכזי בזהותם החדשה, נדבך יסוד משותף הכרחי בינם לבין עצמם ובינם לבין האוכלוסיה המקומית. האיסלאם שלהם אינו מוטל בספק, הוא אדוק ועמוק דווקא בגלל שנרכש באופן מרוכז, והוא משולב מלכתחילה בגאווה מתנשאת על הישגיה של הדת והתרבות האיסלאמית, שלאליטה שלה עתידים הצעירים האלה להשתייך. כך שגאוות היחידה ואחוות הלוחמים המתחילה להתגבש אצלם כוללת גם את שייכותם הדתית והתרבותית.
ההכשרה הצבאית באה אחר כך, והיא שיטתית ומקיפה, תוצר של מסורת ארוכת שנים של לימוד וחקר תורת הקרב והלחימה. היו ארבעה תחומים בהם היה על הלוחם לשלוט: רכיבה, שימוש בקשת, ברומח ובחרב. מדריכים כתובים, מאוירים להפליא ומפורטים שימשו לשינון ולהתייעצות, תהליך הלימוד היה מדורג וההתקדמות בו הושגה על ידי עמידה במבחנים קשים. כלי נשק שונים שימשו לאימונים, ורק לאחר הוכחת שליטה מוחלטת בהם הותר ללוחמים המתלמדים להתקדם אל הבאים בתור. כך, חרב במשקל קילוגרם בודד בתחילת התהליך הפכה לחרב כבדה השוקלת שניים וחצי קילוגרם בסופו, וכמות מכות החרב שהיה על הלוחם להנחית על גוש חימר מכוסה בד עלתה מעשרים וחמש ביום לאלף. היכולת האישית של כל אחד מהלוחמים הייתה וירטואוזית. הם היו מסוגלים לירות בקשת דרך חישוק במטרה המוצבת מאחוריו, תוך כדי רכיבה מהירה, בדיוק ובקצב, ולהילחם ברומח ובחרב כטובים באבירים האירופים. תרגילים קבוצתיים בוצעו בהיפודרום, איצטדיון ומגרש אימונים לפרשים, והם שמשו כדי לפתח את יכולת התמרון והלחימה המשותפת. יכולת זו, של תמרונים רכובים מתואמים ומורכבים, הייתה יוצאת דופן בקרב הפרשים בני הזמן, והיא אחת מהסיבות להצלחתם של הממלוכים להתמודד הן עם האבירים האירופים והן עם הפרשים המונגולים. משחקי פולו ותחרויות קליעה וקרב היו לא רק אמצעי אימון אלא ספורט של ממש, הכולל קהל צופים, פרסים וכבוד רב למנצחים.
תפישת הלוחמה הזו ואוצר הידע שכללה נקראו ׳פורוסייה׳, מונח עתיק שפירושו מתקרב ל-׳פרשות׳. לאחר שעמד בבחינות הסמכה קשות הפך המתלמד ל- ׳פאריס׳, כלומר פרש אביר. התהליך כולו לקח כארבע שנים, אבל גם לאחר סיומו המשיכו הלוחמים להתאמן ולהתחרות. רובם גם המשיכו לגור בצוותא בתוך מצודת העיר שבקהיר. חברת הלוחמים, החושדאשייה, הייתה למשפחתם. מכונות מלחמה אימתניות נוצרו ככה, תאמיני לי.
לאחר הסמכתם קיבלו האבירים הצעירים מאדוניהם חליפת שריון, נשק וסוס, ולכאורה הפכו לאנשים חופשיים, היכולים לבחור ולקבוע את גורלם. בפועל, הנאמנות והשייכות לחושדאשייה ולאדון שקנה אותם כשהיו נערים היו הגורמים החשובים בזהותם. מסלול התקדמותם הושפע מיכולותיהם האישיות, כאשר המצטיינים קודמו לדרגות פיקוד. לקידום כזה היו גם משמעויות כספיות, מאחר והמפקד היה צריך לממן את הממלוכים ואת חיילי העזר ששירתו תחת פיקודו.
במדינה האיסלאמית הכלכלה כולה נוהלה על ידי מגזר אדמיניסטרטיבי מפותח, נפרד כמעט לחלוטין מהמגזר הצבאי. הפעילות הכלכלית חולקה למקטעים בעלי משמעות כספית, כאשר לעיתים היה מדובר בתנובות החקלאיות של כפרים ולעיתים מיסוי של פעילות מסחרית או תעשייתית. במבנה הפיאודלי האירופי האצילים היו בעלי נחלה, עליה שלטו בפועל, והיה עליהם לממן את צבאם על ידי ניצולה. במדינה האיסלאמית הוענקה למפקדים הצבאיים עם מינויים מעין ׳נחלה כלכלית׳ זמנית, שנקראה ׳איקטע׳. ההכנסה הקבועה מימנה את הוצאותיו הצבאיות של המפקד, שהפך לאמיר, מעין נסיך, ואיפשרה לו לצבור עושר, אבל לא היתה לו כל שייכות קבועה, אחריות או מעורבות בניהולה. השליט העליון יכול היה לחלק מחדש את פרוסות העוגה הכלכלית הזו בכל עת, וכשמפקד נהרג או הודח מתפקידו האיקטע שלו היה מתפנה ומחולק לאחר, בהתאם לנסיבות המשתנות. כך, יכלו האבירים ומפקדיהם להמשיך ולגור בקהיר, בעוד שהמימון לפעילותם מגיע מפעילות כלכלית המתבצעת במרחק אלפי קילומטרים מהם.
למרות הנתק המכוון בין הממלוכים לבין האוכלוסייה המקומית, לצרכים הצבאיים הייתה חשיבות כלכלית וחברתית רבה. כלי הנשק הרבים בהם השתמשו האבירים יוצרו ונקנו בשוק הפרטי וסיפקו פרנסה להמוני בעלי מלאכה וסוחרים. צרכי מותרות וסממני כבוד ויוקרה, ובעיקר בדים ארוגים במלאכת מחשבת, היו סחורה מבוקשת בקרב הממלוכים. הם גם מימנו מכיסם פעילויות בנייה ועבודות ציבוריות, גם של מבצרים ומצודות וגם של מוסדות דת שנועדו להנציח את שמם ולאפשר להם להקים הקדשים באמצעותם יצליחו לשמור ולהעביר רכוש והכנסה לדורות הבאים. זו מערכת כלכלית שונה מזו המערבית אבל הגיונית מאוד, והיא סייעה ביצירת חברה עירונית מפותחת ויציבה. קהיר הייתה לעיר ענק, בה מתגוררים מאות אלפי אנשים, מרכז צבאי, תרבותי וכלכלי. דמשק אמנם לא הייתה גדולה כמוה אבל אני מדמיין כרך שוקק, צבעוני וצפוף. כן, אני חושב על זה אוריינטליסטי, אקזוטי, כי רק ככה אני מסוגל ליצור לעצמי תמונה בראש. העיר העתיקה בירושלים. השוק של עכו. קהיר בה ביקרתי פעם בילדותי, עם סבי וסבתי, בטיול מאורגן של הימים שאחרי הסכם השלום.
אבל אני מזכיר לעצמי, וגם לך, אהובתי, שהם, אז, לא ידעו שהם בני המזרח. קהיר הייתה, באמת ובתמים, מרכז העולם. האיסלאם ותרבותו היו מקור גאווה, סמל של עידון ותחכום. חייהם היו הטובים שאפשר לדמיין, מלאים במסורות ובמנהגים. רק האיום החיצוני הפר את השלווה, הבשורות הרעות המגיעות ממרחק, על תבוסות נוראיות, על מעשי טבח שעוד לא היה כמותם. הטאטארים מתקרבים, ואי אפשר שלא לפחד.

זה באמת מפחיד. בשנת 658 לספירה המוסלמית, כלומר שנת 1260 לספירה הנוצרית, הגיעה לקהיר משלחת מונגולית, נושאת בידה מכתב איום מעורר אימה:

ממלך המלכים במזרח ובמערב, החאן האדיר:

בשמך, אלוהים, אתה שפרשת את הארץ והרמת את השמיים.
הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, שהוא מגזע הממלוכים שברחו מפי חרבותינו לארץ זו, שנהנו מתענוגותיה ואז רצחו את שליטיה, הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, כמו גם לנסיכי מדינתו ולאנשים תחת שלטונו, במצרים ובמדינות הסמוכות, כי אנחנו צבא האלוהים בארצו. הוא יצר אותנו מזעמו ושולח אותנו כנגד מי שמעורר את כעסו. בכל הארצות יש דוגמאות בכדי לנזוף בכם ולמנוע מכם מלעמוד מול נחישותנו. ראו את גורלם של האחרים כאזהרה ומסרו לנו את כוחכם, לפני שהצעיף יקרע ואתם תצטערו כאשר טעויותיכם יתנקמו בכם. כי אנחנו לא מרחמים על מי שבוכה, ואנו לא עדינים עם מי שמתלונן. אתם שמעתם שכבשנו את את הארצות וטיהרנו את הארץ משחיתות והרגנו את רוב האנשים. עליכם לברוח, עלינו לרדוף. ואיזו ארץ תסוכך עליכם, איזו דרך תציל אתכם, איזו מדינה תגן עליכם? אין לכם ישועה מהחרבות שלנו, אין דרך לברוח מהפחד שמפילים כלי נשקנו. סוסנו מהירים במרדף, חיצינו חודרים, החרבות שלנו כמו מכות ברק, הלבבות שלנו קשים כאבן, אנו רבים כחול. מבצרים לא יכולים לעמוד בפנינו, צבאות אינם יכולים להתמודד איתנו. תפילותיכם כנגדנו לא ישמעו, כי אכלתם דברים אסורים ודיבורכם מגונה, בגדתם בשבועות ובהבטחות, וחוסר ציות ופלגנות שולטים בכם. דעו כי גורלכם יהיה בושה והשפלה. ׳היום אתם מפוצים בעונש ההשפלה, מאחר ואתם גאים ללא הצדקה׳ (קוראן, סורה 46, 20). ׳הטועים ידעו לצורך מה הם נענשים׳ (קוראן, סורה 27, 227). מי שנלחם בנו מצטער, מי שמבקש את חסותינו מוגן. אם תמלאו את פקודותיו ותנאינו, אז זכויותיכם וחובותיכם יהיו זהות לשלנו. אם תסרבו תושמדו. לכן, אל תהרסו את עצמכם במו ידיכם. מי שמוזהר צריך להיות דרוך. אתם משוכנעים שאנו כופרים, ואנו משוכנעים שאתם עושי רעות. אלוהים, אשר קובע הכל, עודד אותנו לצאת נגדכם. מולינו, הרבים שלכם הם מעטים והעצומים קטנים, למלכים שלכם אין כל דרך אלינו פרט לבושה. אל תדונו ארוכות, מהרו לתת לנו תשובה לפני שמדורות המלחמה יוצתו והגיצים יגיעו אליכם. אז תגלו לא כבוד, לא נחמה, לא מגן, לא מפלט. תסבלו מידינו את הגזרה המפחידה ביותר, וארצכם תהיה ריקה מכם. בכך שכתבנו לכם התייחסנו אליכם באופן הוגן והערנו אתכם באמצעות אזהרתכם. שלום יהיה איתנו, אתכם, ועם כל מי שעוקב אחרי ההנחייה האלוהית, שמפחד מתוצאות הרשע, ומציית למלך העליון.
אמור למצרים, הולגו הגיע,
עם חרבות שלופות וחדות
העצומים באנשים יהפכו צנועים,
הוא ישלח את ילדיהם להצטרף לאבותיהם.

אל-מרקיזי, מופיע שם, עמ׳ 84-85

מטורף, לא? והדבר הכי מטורף הוא שאלו אינם איומים ריקים. לפני פחות משנתיים כבש צבא הפלישה המונגולי את בגדד. העיר, שהייתה הבירה המפוארת של העולם המוסלמי, מקום מושבו של החליף, מחליפו ומיצגו של מוחמד, המנהיג הדתי העליון, חרבה. אוכלוסייתה המוסלמית, כנראה למעלה ממאתיים אלף איש, נטבחו. זה לא היה סתם טבח אלא השמדה שיטתית, מאורע זוועתי שאחת ממטרותיו היה להטיל אימה ולמנוע כל התנגדות עתידית. החליף עצמו, מספר שלושים ושבע בשושלת עתיקה, ששלטה במשך חמש מאות ושמונה שנים, הוצא להורג בבעיטות, לאחר שנעטף בשטיח שספג את דמו המלכותי.
לאחר מכן כבשו המונגולים את חלב, וטבחו גם את תושביה. הכוח שהגן על דמשק ברח ממנה בפחד, והעיר נכנעה ללא קרב וסבלה מכיבוש אכזרי. היה ברור שקהיר היא הבאה בתור.
צבא הפלישה, שהיה רק חמישית מגודלו של הצבא המונגולי, ושהובל על ידי הוגלו חאן, אחיו של החאן הגדול, כלל בצאתו לדרך כמאה ושלושים אלף לוחמים, ואליהם התלוו בני משפחותיהם, קרונות בהם נשאו את ביזתם, עדרי סוסי פוני (מאחר ובבעלות כל לוחם היו חמישה סוסים שונים) ועדרי בקר וצאן ששימשו אותם למזון. זה היה מעין שבט נודד לוחם, ענקי באופן שקשה לתפוס, שאין כל דרך לעצרו. שובל ההרס שהותיר מאחוריו היה בלתי יאומן.
אמונתם הבסיסית של המונגולים הייתה כי העולם ניתן להם כשדה מרעה אין סופי, על מנת שישלטו בו, וכי לכן כל התנגדות אליהם היא הפרה של הסדר האלוהי. לא ברור אם תפיסה זו הובילה להצלחתם או שהצלחתם היא שיצרה אותה אבל התוצאה הייתה זהה, נכונות לבצע זוועות שלא יאומנו בשם שמירה על איזון ושלום אלוהי. הם דרשו נאמנות וכניעה או מוות, ואוי למי שימרה את פיהם.
קוטוז, הסולטן הממלוכי, הגיב באופן מהיר והחלטי לאולטימטום שהוצב לו. הוא התכונן לקרב וכדי להבטיח שאיש לא יפקפק ברצינותו הורה על הוצאתם הפומבית להורג של השליחים המונגוליים. ארבעה שליחים בותרו בחרב בארבעה מקומות שונים בקהיר, וראשיהם הכרותים ניתלו לראווה בשער הכניסה הראשי לעיר, על מנת שכמה שיותר אנשים ידעו שכך נעשה. זה היה תיאטרון זוועות שמטרתו תעמולה ודרבון לפעולה, צעד שמבהיר שכעת אין דרך לסגת מהעימות המתקרב. קוטוז אסף את צבאו ויצא צפונה, למה שנתפס, בצדק, כקרב שיקבע את עתיד האיסלאם והעולם כולו.

המטרה הנסתרת של מכתב האיום המונגולי לא הייתה לדרבן את הממלוכים לפעולה, אלא להפך, לטעת בהם אימה כזו שתגרום להם להשתהות ולהסס, לפלג בין מי שמבינים שאין ברירה אלא להילחם לבין המפקפקים בסיכויי ההצלחה ומעדיפים להיכנע ולקוות לטוב. עדות לכך היא בעובדה שכשהגיע המכתב לקהיר הוגלו חאן כבר חזר עם מרבית צבאו למונגוליה, אחרי שאחיו הגדול מת וכדי להשתתף, להשפיע ולהתערב בתהליך הירושה. הוא הותיר מאחור, כמפקד על כוח של כעשרים אלף פרשים, את גנרל צבאו כיתבוקה [אני בוחר לקרוא לו כך, כתעתיק אפשרי של Kitbuqa. יכול להיות שאני עושה כאן פאדיחת על, ואם ככה, קבלי, מראש, את התנצלותי. ככה זה כשלא היסטוריונים מנסים לספר היסטוריה, הם טועים הרבה), מפקד צבאי מוכשר ממוצא שבטי טורקי, נוצרי נסטוריאני. על פי כנסייה זו, ישו היה בן תמותה, ומריה אימו ילדה אותו לגבר, ולא לרוח הקודש. תפישה זו גרמה לכנסייה הקתולית לנדות את המאמינים הנסטוריאנים ולהאשמתו במינות, אבל בעיני המוסלמים נוצריותו, שהתבטאה בין השאר בכך שבבגדד חס על הנוצרים, והם ניצלו מהטבח, הייתה הוכחה לכך שמדובר בעצם במלחמת דת ושהמאבק במונגולים הוא לכן מלחמת קודש, ג׳יהאד.
קוטוז היה זקוק לכל נימוק וצידוק אפשרי בכדי לשכנע את האמירים, נסיכי המדינה ומנהיגי צבאה, שחייבים לצאת לקרב. אל-מליכ אל-מוזאפר סייפ א-דין קוטוז, זה שמו המלא, והפירוש הוא המלך המנצח, חרב הדת קוטוז. הוא היה ממלוכ שניקנה על ידי ממלוכ, רכושו ולאחר מכן חלק מצבאו הפרטי של אייבאק, מי שהפך לסולטן לאחר שנשא לאישה את שג׳ר א-דור. זוכרת אותה? היא אמנם העניקה לו את השלטון אבל ניסתה להמשיך ולשמור על כוחה ועצמאותה. כשמנע ממנה זאת רצחה אותו, בעודו טובל באמבט. קוטוז נקם בשם אדונו לשעבר, דאג לכליאתה, ומעט אחר כך גם לרציחתה. גופתה נמצאה מוטלת בתעלות ניקוז השפכים של מצודת העיר. בנו הקטין של אייבאק הוכתר לסולטן, כשקוטוז הוא שמנהל בפועל את ענייני המדינה. אבל לאחר שהגיעו למצרים הידיעות על נפילת בגדד הכריז שכעת נחוץ מפקד צבאי מוכשר כמוהו להיות הסולטן, והאמירים של ממלכתו הדיחו את הנער והכתירו תחתיו את קוטוז. הוא הכריז שלאחר שיובסו המונגולים יוכלו הנסיכים לבחור כל שליט אחר שיחליף אותו, אבל בודאי לא התכוון לכך. כעת, כאשר הגיע הרגע לצאת לקרב, נאלץ לגייס שילוב של עלבונות ואיומים כדי לדרבן לפעולה את מפקדי הצבא שאסף, שחלקם היו יריבים פוליטיים מרים, גם שלו וגם זה של זה.
אל-מרקיזי, ההסטוריון הגדול והחשוב של האימפריה הממלוכית, שם בפיו את הדברים הללו, אותם אמר לכאורה לאמירים, נסיכיו, שנמלכו בדעתם וסרבו לצאת לקרב:

נסיכי המוסלמים! זמן רב שאתם אוכלים את כספי אוצר המדינה, וכעת אינכם רוצים להילחם. אני, בעצמי, אצא לקרב. מי שבוחר במלחמת קודש, ג׳יהאד, ילווה אותי; מי שלא יכול ללכת הביתה. אלוהים בוחן אותו, והאשמה של מי שמחללים את נשי המוסלמים תיפול על ראשי המשתהים.

אל-מרקיזי, מצוטט שם, עמ׳ 86

האיום וההשפלה הפומבית עזרו. אזכור כבודן של הנשים הופך את היוצאים לקרב לא רק ללוחמי מצווה אלא למגיני הכבוד המוסלמי כולו. הנסיכים נשבעו שלא לנטוש את המערכה. הצבא יצא לדרך.
ובייברס, מה קורה עם בייברס? אין מה לדאוג, הנה הוא מגיע.

האמת היא שהשנים האחרונות לא היו טובות עבור ביייברס ועבור חיל הממלוכים הבחריים, החושדאשייה שלו. הסולטן אייבאק לא בא משורותיהם, ועם עלייתו לשלטון רצח את מפקדם, בו ראה יריב פוליטי ומכשול להשתלטות מלאה על המדינה. הוא זימן את אותו מפקד, אקטאי, לפגישה במצודת העיר, ושם חבורת הממלוכים האישיים שלו, בראשות קוטוז מיודענו, התנפלה וגברה עליו. ראשו הכרות נזרק מעבר לחומת המצודה, אל שאר מפקדי הבחרייה שהמתינו בחוץ. בייברס עתיד לנקום, אבל בינתיים הבין שעליו לברוח.
הוא נדד לדמשק, שם שירת את אל-נאסיר יוסוף, בן נכדו של צלאח א-דין, שהשתלט על מדינה איובית באזור א-שאם, כלומר סוריה, לבנון וישראל של ימינו. אל-נאסיר יוסוף היה טיפוס בוגדני ורדוף פחדים, שקוע בקונפליקטים פוליטיים קטנים ומקומיים, ובייברס, שהבין שהאתגר האמיתי, שפירושו עימות עם המונגולים, מתקרב, לא הצליח להשתלב כראוי בחצרו. במשך זמן מסויים הוביל קבוצת אבירים, כראש כנופייה שביצעה מעשי שוד וביזה בשטח ההפקר שבין הממלכה הממלוכית שבמצרים לארץ ישראל ומדינת הפראנקים. גלותו הסתיימה לאחר שקוטוז עלה לשלטון וניסה לגבש צבא גדול ככל האפשר. כעת, התקבץ שוב חיל הבחרייה המוכה, אביריו ומפקדיו מוכנים להשהות את נקמתם עקב הכורח להתמודד עם הפולשים.
יכולותיו הצבאיות של בייברס לא היו מוטלות בספק, קוטוז העמיד אותו בראש חיל החלוץ של הצבא המצרי, שביצע פשיטה מקדימה אל תוך שטחי ארץ ישראל. בעזה נתקל כוח זה בכוח מונגולי קטן והביס אותו. כעת הקרב בין שני הצדדים הפך לבלתי נמנע, כשהשאלה היחידה היא היכן ומתי יתחולל.
בממלכת ירושלים, שעכו בירתה, הדעות היו חלוקות באשר לדרך הנכונה להתמודד עם הפלישה המונגולית. המדינות הפראנקיות בצפונה של רצועת החוף, ממלכת טריפולי ונסיכות אנטיוכיה, בחרו לשתף איתם פעולה, אבל למנהיגי ממלכת ירושלים, שצידון, אחת מעריה, נכבשה ונהרסה על ידי המונגולים, היה ברור שהם לא יסתפקו בדבר פרט לכניעה מלאה, ושהתקווה היחידה בהתמודדות מולם היא הצבא המצרי. הם העדיפו לא לשתף פעולה באופן מלא עם המוסלמים, אך העניקו להם זכות מעבר ואפשרות חנייה והתארגנות במישור שליד עכו. כמה ממפקדי הצבא המוסלמי, ובייברס בינהם, אף הוזמנו לסיור בתוך העיר. הוא ניצל זאת על מנת לבחון את ביצוריה, צופה את העימות שיבוא אחרי שהמלחמה הנוכחית תסתיים. כשיהפוך לסולטן רוב מלחמותיו יהיו בפראנקים. בייברס אמנם לא יכבוש את עכו, אבל הוא ינסה.
המונגולים, שעיקר צבאם שהה באזור סוריה ולבנון של ימינו, עדיין לא השתלטו על ארץ ישראל. כוחות פשיטה וסיור שלהם, כמו זה שהובס על ידי בייברס בעזה, תרו את הארץ בכוונה להכין השתלטות כזו, אבל ההענות המצרית לאתגר ההתמודדות הצבאית הייתה מהירה ומפתיעה, כך שקיטבוגה [כלומר כיתבוקה, אולי] נאלץ לקבץ את צבאו במהירות לשטח כינוס שיאפשר מרעה ומים. אלה היו ימי סוף הקיץ, סוף אוגוסט, ועמק המעיינות שלמרגלות הגלבוע מילא את הצרכים הללו. מרכז המחנה נקבע סמוך לנביעת המים המתוקים היחידה באזור, מעיין חרוד, הוא עין ג׳אלות. מעיין זה, בו בחר על פי המסורת השופט גדעון שלוש מאות לוחמי עילית על ידי בחינת מוכנותם התמידית לקרב, יהיה זירת העימות הנוכחי.
שני הצבאות שקולים פחות או יותר מבחינת מספרם וכוחם. אפילו הרכבם האתני דומה, ילידי ערבות שמשרתים כעת אדונים שונים, אנשי מלחמה. לכעשרת אלפים הפרשים המונגולים התלוו כוחות עזר מוסלמיים ונוצריים, שהגיעו מהערים והממלכות שבחרו להיכנע ולשתף פעולה עם הפולשים. כוחות אלה הוצבו באגפי הצבא המונגולי. אי אפשר היה לסמוך לגמרי על נאמנותם.
טקטיקת הלחימה המונגולית נועדה ליצור אימה ולהתיש את המותקפים. גל התקפה של פרשים רכובים היה דוהר בגוש צפוף לעבר קו החזית, יורה חיצים מדויקים בקצב מהיר, ואז מתפצל לכיוון שני האגפים ושב לאחור, שם היו הפרשים מחליפים סוסים ומצטיידים, מתכוננים לצאת להתקפה נוספת. גל שני בא אחרי הראשון, ולכאורה היה אפשר להמשיך ככה עד אין סוף, התקפה אחרי התקפה, במחזור מעגלי שאינו פוסק, עד שהאויב היה מובס או נכנע.
הניצחון המוסלמי הושג מאחר וטווח הקשת הממלוכית היה גדול יותר, והם היו מסוגלים ליצר מכת אש שעצרה את התקדמות גל ההתקפה המונגולי ויצרה מעין פקק תנועה אותו ניתן היה לתקוף. ברגע מפתח בקרב, כאשר היה צריך לצאת להתקפת נגד, ולאחר שקוטוז נפל מסוסו שנפגע מחץ, הוא הוריד מראשו את קסדתו, נופף בה והטיח אותה בקרקע תוך זעקת ׳יא איסלאם!׳. לאחר מכן עלה על סוס אחר והוביל את ההסתערות. יכולת השימוש ברומח ובחרב של הממלוכים הבטיחה נצחון בלחימה בטווח קצר, והצבא המונגולי הושמד כמעט לגמרי. הכוחות המוסלמיים ששירתו בו בחרו, שלא במפתיע, לערוק ולהצטרף אל הממלוכים ברגע שהסתמן שהם עתידים לנצח. כיתבוקה [או קיתבוגה] נהרג. בייברס הוביל כוח שטבח בבני משפחותיהם של המונגולים המובסים שניסו להימלט על נפשם. יום הקרב הסתיים בהכרעה מלאה וסופית. הממלוכים, כלומר האיסלאם, ניצח, ניצל מהשמדה. השלישי בספטמבר בשנת 1260, העשרים וחמישי בחודש הרמדאן המבורך בשנת 658, יא איסלאם, אלה הם אביריך.

*

נותר עוד עניין קטן, היריבות הישנה בין קוטוז לבחרייה, נקמת רצח מפקדם האהוב.
חבורת קושרים, שבייברס אחד מהם, החליטה לרצוח את הסולטן בעת שהצבא המנצח עשה את דרכו חזרה לקהיר. יכול להיות שהאמינו שהוא מבקש להיפטר מהם, כעת, כשהאיום המונגולי כבר לא היה מיידי. היה ברור לכולם שהסכנה לא חלפה, ושהוגלו עתיד לשוב ולנסות ולנקום במי שנלחמו וניצחו את צבאו. היה צריך לפעול במהירות.
בעשרים ושניים באוקטובר, כחודש וחצי אחרי הניצחון בעין ג׳אלות, בעת שהצבא היה במרחק מספר ימי רכיבה בלבד מקהיר, הבחין הסולטן בארנבת הבורחת במרחק, ויצא במרדף אחריה בכדי לצוד אותה. הקושרים ניצלו את ההזדמנות והצטרפו אליו. סוף המעשה ברור. קוטוז נרצח. גרסאות שונות מספרות כיצד ועל ידי מי. אני מעדיף לדמיין סצנה דרמטית, כאשר בסוף הציד בייברס מתקרב אל קוטוז המשולהב, הגאה בשללו. הוא פונה אליו בעניין כלשהו, מבקש את ברכתו אולי, ומבקש לנשק את ידו בכבוד ובתודה. כשקוטוז מושיט אליו את היד הוא אוחז בה ובכך מונע ממנו מלשלוף את חרבו בשעה שהוא דוקר אותו. מבטיהם מצטלבים ברגע קולנועי וקלאסי, הסולטן ורוצחו, שעתיד לרשת אותו. מחיאות כפיים. אולי זה קרה ככה. אין לדעת.
באספת הנסיכים שלאחר הרצח דנו בשאלת ירושת הסולטן המת. אחד מהנכבדים טען שעל פי חוק טורקי עתיק, במידה ואין לשליט בן שיכול להחליף אותו, רוצחו הוא שתופס את מקומו. אז קם בייברס ממקומו והכריז שהוא הרוצח. לאחר מכן התיישב על כרית הסולטן. כהונתו עתידה להימשך שבע עשרה שנים, בהן תהפוך המדינה הממלוכית לאימפריה אדירה. אספר לך על זה בחלק הבא, אני מבטיח.

 

חלק ד׳ – ביברס

גם אם אתה אריה זה לא יפה לשחק עם האוכל

 

כאשר רצה עלאא אל-דין אבו אל-חסן עלי בן אבי חזם אל-קרשי אל-דמשקי, הידוע בכינוי אבן אל-נפיס, לכתוב, היו מניחים לפניו ערימת קולמוסי קני קש, שנחתכו וחודדו מראש, והוא היה מפנה את ראשו אל הקיר הריק וכותב בלי להפסיק ובלי להתייעץ בספרים, כזרם מתפרץ. כאשר העט שבידו נשחק היה זורק אתו מידו ולוקח חדש במקומו, כדי לא לבזבז זמן בחיתוכו ובחידודו.

מעולה, לא? הייתי רוצה שתהיה לי את היכולת הזו, להתנתק לגמרי, לצלול לתוך טראנס פעולת הכתיבה, אני מקנא קצת באבן אל-נפיס. לכתוב מה שאתה יודע, בלי להזדקק לדבר מן החוץ, בשטף המתבסס על מה שאין לך ספק בו ועל הערכה עצמית בריאה, ללא ביקורת מסרסת או פחד היאלמות. להיות מסוגל לעצור הכל, כמו   שמתארים שהוא עשה, הולך לבית המרחץ ופתאום פורש הצידה, עירום ונוטף מים, כותב בסערה מאמר על זיהוי מחלות על פי תחושת הדופק של החולה ואחר כך חוזר אל הרחצה, כאילו כלום. בנו של יקר הערך, זה משמעות כינויו, והוא תוצר מובהק של תור הזהב האיסלאמי, אדם מאמין, רופא מסור, גבר משכיל וסקרן, בטוח בעצמו, בדתו ובתרבותו.

הוא נולד בשנת 1213, כלומר שנת 607, בדמשק העתיקה והמפוארת, מרכז תרבותי שוקק וזירת חילופי ידע ולימוד, בירת בילאד א-שאם, חבל הארץ הנרחב הכולל בתוכו את סוריה, לבנון, ירדן וישראל של ימינו. אזור זה יקרא בהמשך הלבנט, כשהכוונה להיותו בכיוון זריחת השמש, במזרח, אבל במקור, ׳בילאד א-שאם׳ פירושם הארצות שבצפון, מאחר והמרכז הברור הוא בכיוון התפילה, העיר מכה שבחצי האי ערב. גיאוגרפיה היא עניין של מיתוסים, אמונות, תרבות ופוליטיקה, זה ברור, ותפישת המרחב משפיעה וקובעת את זהותו של מי שמנסה להבינו.

מפת בילאד א-שאם מ- 1895. ככה נראה המרחב לפני הציונות

אבן אל-נפיס למד משפט ודת, אבל מצא את יעודו ברפואה. הוא הוכשר בבימרסטן הנורי, בית חולים מפואר וידוע שהוקם על ידי הסולטן נור א-דין זנגי והנציח את שמו. הבימרסטן היה מוסד איסלאמי ייחודי ששילב מסורות פרסיות והלנסטיות. ראשיתו כמוסד מובחן ובעל איפיונים ברורים בימיו של הארון אל-ראשיד, ששלט מבגדד לפני יותר מארבע מאות וחמישים שנים. מקור השם הוא במילה הפרסית לחולה, אבל הבימרסטן אינו בדיוק בית חולים במובן המודרני, מאחר והוא בראש ובראשונה מוסד צדקה המשרת את חולי הקהילה. בכך הוא קשור באופן הדוק לעקרון מתן הצדקה שבשורש האיסלאם, וזאת למרות שבהתנהלותו השוטפת הדת אינה נוכחת לכאורה, והוא משרת את כל הזקוקים לעזרה, בלי הבדל דת או מין, ותפישת הרפואה שלו היא ׳חילונית׳ ומבוססת על המדע בן הזמן. היו בו מחלקות אשפוז, חדרי טיפולים, מקום לרקיחת תרופות ומטבח בו הוכן אוכל בריא ומזין שהיה חלק עיקרי בטיפול. הבימרסטן העסיק צוות תומך, ובו אנשי שירות, רופאים, אחים ואחיות, וגם לימד את מקצועות הרפואה, באמצעות הרצאות פתוחות, ספרייה ומנגנון העסקת מתלמדים. זה היה  מוסד עירוני מובהק, והקמתו איפשרה לשליט להטביע חותם משמעותי על עיר שחפץ ביקרה. בתי חולים דומים היו קיימים גם בארצות הצלבניות ובינהם בית החולים המפורסם והענקי של המסדר ההוספיטלרי בירושלים. דוגמה לקרבה בין המוסדות הנוצרי והאיסלאמי אפשר למצוא בכך שצלאח א-דין הקים בימרסטן בירושלים לאחר שכבש אותה על אותו שטח, ותוך שימוש במתקני בית החולים ההוספיטאלרי.

עם עליית כוחה של קהיר לאחר הפיכתה לבירתו של צלאח א-דין התחזק גם מעמדה כמרכז תרבות ולימוד. אבן אל-נפיס עבר אליה כשהיה בראשית שנות העשרים לחייו, ושימש בתחילה כמרצה למשפט איסלאמי. בהמשך בחר להקדיש את חייו לרפואה. הוא כתב למעלה ממאה ספרים על נושאים רפואיים מגוונים, בינהם אנציקלופדיה רפואית מקיפה, ספר ראשון מסוגו על רפואת עיניים, ספר הנחיות לדיאטה המותאמת למחלות ולחולים שונים ועוד, ועוד. הוא גילה, בהתבסס על תצפיות וכנראה גם על נתיחות גופות בהן חזה, את מחזור הדם הראתי, המעגל הסגור של זרימת הדם מהלב אל הריאות. גילוי זה, המנוגד לתורת הרפואה המקובלת בזמנו, הקדים בכמעט ארבע מאות שנה את גילויו מחדש באירופה. הוא העניק לאבן אל-נפיס מקום של כבוד בהיסטוריה, כסמל ומופת לעליונות של מלומדי האיסלאם בתקופה זו, כשומרים ומפתחים של מסורות שראשיתן בעולם העתיק.

רופא מטפל בחולה. מה עם פרטיות מה?

הוא היה רופא טוב, המעדיף טיפול פשוט על פני מסובך ונמנע ממתן תרופות שלא לצורך, עד כדי כך שרוקח התרופות והשיקויים, שבחנותו קיבל חולים לבדיקה, התרעם על כך ודרש שיתחיל לכתוב מרשמים במקום להמליץ על אוכל בריא, או שיבקש ממנו לקבל את חוליו אצל הקצב. והוא היה מודע למגבלותיו. כאשר התלונן בפניו אחד מחבריו על כאב בגיד בכף ידו, אמר לו אבן אל-נפיס שגם לו יש כאב כזה. כאשר נשאל על טיפול אפשרי אמר שאין לו מושג איך לטפל אפילו בעצמו. אני אוהב אותו. נראה לי שהיה אנושי וסקרן.

חלק גדול מהספרים שכתב השתמר, ובינהם בולט יוצא דופן אחד, סיפור בדיוני הידוע במערב כ- The Theologus autodidactus, כלומר התיאולוג האוטודידקט, ובערבית כ- אל-ריסאלה אל-כאמילה פי אל-סירה אל-נבוויה, כלומר האיגרת של כאמיל אודות חיי הנביא. סיפור המסגרת של הספר הוא היווצרותו הפלאית של כאמיל, שמשמעות שמו היא המושלם, מאדמה, עצים ועשבים שנאספו במקרה בתוך מערה הנמצאת על אי בודד. פתח המערה נאטם בבוץ, וכך, בתוך הרחם המלאכותית הזו, ומאחר והאל דאג לסדר את המרכיבים באופן מקביל לארגונם אצל האדם, נוצרים חיים, ומתוכה בוקע אדם בוגר וגדול גוף, חכם וסקרן אבל חסר כל ידע מוקדם על העולם שמסביבו. אדם זה חוקר, לומד ומהרהר על עולם זה ומגיע למסקנות אודותיו. הוא מגלה, דרך מחשבה עמוקה, את חוקי הטבע ואחר כך את עובדת קיום האל, כישות עליונה המנותקת מהעולם אך נוכחת בו תמיד. כאשר ספינת סוחרים נסחפת אל האי הם לוקחים איתם את כאמיל לעיר ממנה באו, וכך הוא נחשף לחברת בני האדם, ומפענח את המבנה החברתי שלהם ואת סודות אמונתם הדתית. סוף הספר הוא בחזון היסטורי המפרט את המשברים העוברים על הקהילה, את דמות המנהיג האידיאלי שינהיג אותה ואת העתיד המצפה לה עד קץ הימים.

אבן אל-נפיס משתמש בסיפור זה בכדי לחלוק את תובנותיו לגבי עולם הטבע והאמונה הדתית. המסקנות אליהן מגיע כאמיל, בתהליך מחשבתי לוגי סדור בו דבר מוביל לדבר, אינן חדשניות אלא מהוות, באופן ברור, את עיקרי האמונות בנות הזמן בקרב השכבה החברתית ממנה בא אבן אל-נפיס. הנחת היסוד הברורה היא שהאל יצר עולם מושלם והרמוני והטבע, החברה האנושית ובמיוחד מוחמד והאיסלאם הם הביטוי העליון של השלמות וההרמוניה הזו. הבטחון העצמי של אבן אל-נפיס אמיתי וכן. ברור לו לגמרי שהוא חי בטוב שבזמנים ושאמונותיו וידיעותיו הן פסגת היצירה האנושית. הוא אינו מתנצח עם דעות סותרות אלא חוקר את סודות העולם שסביבו ותוך כך מטיף לאיזון ולמתינות.

הספר הזה מספק הצצה לתפישת העולם האיסלאמית בתור הזהב שלו, אבל הוא מעניין גם מעוד בחינה חשובה. אבן אל-נפיס היה רופאו האישי של הסולטן, ביברס. את זוכרת את ביברס? הבטחתי לך גדולות ונצורות, שאספר לך אודותיו, על נצחונותיו ופועלו, על גדולתו. אבן אל-נפיס עיצב את דמות המנהיג האידיאלי, אשר יוביל את החברה המוסלמית להתגברות על המשבר שתקף אותה, על סמך הכרותו הקרובה עם ביברס. כרופא, הוא הכיר לא רק את הצד הפומבי של הסולטן אלא גם את מנגנוני גופו, את תשוקותיו הפיזיות. הוא שופט ומתאר אותו בהתאם לאמונותיו, לפיהן מקום הלידה והגזע הם הקובעים את אופי האדם, ולפי תורת הרפואה הגלנית, הנקראת על שם הרופא היווני קלאודיוס גלנוס. תורה זו מבדילה בין טיפוסים שונים על פי מזגם הקבוע מלידה, ושואפת לשמר איזון עדין בין קור וחום ובין ארבע ליחות הקיימות בגוף ואחראיות לפעולתו. הדיוקן של ביברס הוא גם פוליטי וגם רפואי, והוא מציג את המנהיג ופעולותיו כתשובה הכרחית למשבר בלתי נמנע, שנגרם מאחר והאנשים, שלא היו מודעים לחומרת מעשיהם, חטאו:

מאחר והנביא אסר על שתיית יין, והופעה של נשים בציבור בנוכחות זרים, מאחר וקנאה היא רגש אצילי וראוי לשבח, שתי תוצאות היו בלתי נמנעות: ראשית, עבירות על האיסור על יין, בגלל שהנפש משתוקקת אליו, ואין לו תחליף כשיקוי לשמירה על הבריאות ולמלחמה במחלות רבות; שנית, עלייה בהומוסקסואליות בקהילה, מאחר ואנשים רבים לא יכלו להינשא כלל או לקחת איתם את נשותיהם למסעותיהם.

מצחיק קצת, לא? איך השתייה ומשכב הזכר הם הגיוניים וטבעיים, ברירת מחדל מובנת למרות שהם אסורים, נובעים מחוסר יכולת לעמוד במגבלות הדתיות. זו עמדה מוסרית סלחנית יותר מהשמרנות המוכרת לנו. ויש כאן ניסיון להסביר את הפלישה המונגולית ואת החורבן שהביאה על המרכז העתיק של האימפריה המוסלמית כחלק מתוכנית אלוהית של טיהור הקהילה וחיזוק עקרונותיה הדתיים. הופעת המנהיג הנכון, שיביס את הפולשים ויאחד את הקהילה מחדש, היא חלק מההוכחה האלוהית לגדולת האיסלאם והמאמינים בנביאו.

סולטן זה צריך ללא ספק להיות נחות לעומת הכופרים, בכל הנוגע לארצו, לצבאו ולאמצעים העומדים לרשותו, מאחר והכופרים כבשו את החלק העיקרי מארצות הקהילה של הנביא, ובנוסף הם שולטים גם בארצות אחרות. אם סולטן זה לא יהיה אמיץ דיו בכדי להתעמת, לבדו, עם צבא שלם בקרב, הוא לא יוכל להתנגד לכופרים ולמנוע מהם מלכבוש את ארצו. ולכן עליו להיות אמיץ מאוד, ולהיות מוכר ככזה על ידי בני עמו, כפי שיהיה אם מעשי גבורה יהיו ידועים אודותיו. הוא חייב להיות נחוש לב, אכזר וחסר רחמים. לכן, עליו לצוות על עונשים כמו קטיעת איברים, צליבה ומיסמור, וזאת בהתאם לעובדה שצוינה קודם כי גנבה ופשעים אחרים להם מגיע עונש כזה נפוצים בארץ זו. לכן הסולטן אינו יכול לבוא מאנשי העיר שאין להם אופי קשה כל כך, אלא מאנשי המרחבים הפתוחים; לכן, עליו לבוא מהצפון, ובמיוחד מצפון-מזרח, מאחר והאנשים מצפון-מערב חלשים ואופיים אינו תואם את התכונות שנזכרו קודם. מאותה סיבה הסולטן חייב לבוא מארצות הכופרים הללו או מארץ קרובה אליהן. לכן חייב שיהיו לו עיניים צרות, חזה רחב, גולגולת גדולה, כתפיים רחבות, רגליים רזות, עיניים לא מאוד כהות, ואף שאינו דק מדי. גופו לא צריך להיות גדול מאוד, מאחר ובמקרה כזה יגבר היקף הליחות שלו, ויווצר חוסר איזון עם חום ליבו ועם מזגו. גופו לא יכול להיות גם קטן מדי, מאחר ואז תהיה לו רק נחישות מועטה, הוא יהיה בלתי החלטי ולא מתאים לשליטה בארץ וללחימה בכופרים. על המזג שלו לנטות אל החום, כי אחרת לא יהיה אמיץ מאוד. על גוון עורו להיות חום-אדום, ועל שערו להיות לא דליל ודק אלא להפך, עבה וסבוך. הוא לא יכול להיות קירח אלא אם ישתמש בתרופה הגורמת לכך, מאחר והוא מארץ קרה מאוד. על גופו להיות דחוס ומוצק; לכן, ועקב החום של מזגו, אדי הליחות העולים בגופו אינם נספגים בקלות. ולכן חייב להיות לו אופי קשוח, ואפילו אכזרי ומאיים. עליו להרבות בתנועות חדות ולשנוא מנוחה, ליהנות לנוע, במיוחד בשמש; עליו לחבב להזיע, לשנוא את הקור, ולאהוב לעטוף את עצמו בשכבות רבות, למרות הנאה מנשימת אוויר קר; עליו לאהוב אוכל קר וכבד ולשנוא לאכול מנות חמות מאוד (הכוונה היא לתכונות הרפואיות של האוכל, לא לטמפרטורה שלו); להרגיש טוב בחורף וכאשר ישנים במקום קריר, ולמרות החיבה לעטוף את עצמו בכבדות צורך לחשוף את כפות רגליו לאוויר הקריר. הוא חייב למצמץ לעיתים רחוקות ושלא יהיה שיער על גבו אלא על חזהו וביטנו, למרות שלא הרבה. השינה שלו לא יכולה להיות עמוקה או ארוכה; לעיתים קרובות יתעורר משנתו בפתאומיות ולעיתים קרובות יהיו לו חלומות מפחידים. תאבונו לאוכל לא יהיה חזק מאוד, והוא לא יקיים יחסי מין תכופות. רוב ילדיו יהיו בנים. לרוב יהנה ממנות חמוצות, ולעיתים יעדיף מתוקות, אבל לא תהיה לו חיבה רבה למנות חסרות טעם, והוא יעדיף פירות. יהיו לו התקפי בחילה תכופים, ויהיה קל לטפל בו.

[התרגומים מתוך-  Ibn al-Nafis, The  autodidactus, eds. M. Meyerhof and J. Schact, Oxford 1968 – יש שם תרגום לאנגלית ומקור בערבית, והכל ניתן לקריאה חופשית. מומלץ מאוד, ולרשותכם כאן – theologus-autodidactus-of-ibn-al-nafis]

זו בהחלט עדות רופא אישי, לא? וניתן להבין את אופיו של ביברס למרות חוסר ההתמצאות בעניינים כמו ליחות ותכונות מולדות של אנשים שבאים מצפון-מזרח. הוא חם מזג, וניתן לראות את זה עליו. הוא תקיף וקשוח, עם אחרים ועם עצמו. יש לו חלומות זוועה. הוא האיש הנכון לזמן הנכון, מי שנתפס כיחיד שמסוגל להתמודד עם איום הפולשים המונגולים. הלגיטימציה שלו לשלטון היא בעצם שלטונו, מאחר והוויתו ופעולותיו משרתים ומונחים על ידי האל. הוא אינו אהוב אלא מוערך, והוא אנושי מאוד, בעל חולשות. זה בסדר, כי אפילו הנביא, המושלם מכל אדם, היה בן תמותה, בעל תשוקות המסוגל לחלות ולסבול.

אכזריותו של ביברס מתבטאת בסמל שבחר לו, פנתר המשחק בעכבר שלכד בכפתו. הוא שיבחר מתי ואיך לפעול, וליריביו אין כל יכולת לחזות את צעדיו או להתמודד עימו. הוא חיית פרא והם לא ראויים אפילו להיות לו לטרף. ביברס בחר בדימוי הזה ודאג להפצתו. את הסמל הזה דאג להטביע על מטבעותיו, ולשבץ במבנים הרבים שהקים ולאורך הדרכים אותן סלל, שעתידות לשנות את המרחב ולהשפיע רבות על עתידו. אלה הן דרכי הבריד, שירות הידיעות והמודיעין המלכותי.

דרכים קדומות במזרח התיכון. דרך הים חשובה, אבל אינה הכרחית. עבור אימפריה יבשתית הים התיכון הוא פריפריה, לא מרכז

גם מפעל זה, כמו כל פעולותיו של ביברס, היה פיתוח ושכלול של מסורות ואופני פעולה קדומים. הוא הרי לא המציא כמעט דבר, רק שיפר והשתדל להביא לשלמות את מה שחשב שיכול להועיל לו. דרכי מסחר עתיקות חצו את המזרח התיכון וחיברו בין הערים המרכזיות בו, ושליטים הפעילו מנגנוני מודיעין, העברת ידיעות ושירות שליחים רכובים. אבל דרכי הבריד התעלו על כל אלה, ונוצרו בכדי להתמודד עם האיומים והאתגרים שזיהה ביברס. האתגר הפנימי היה קיום אימפריה בעלת שני מרכזים עירוניים מרוחקים, קהיר ודמשק. דרך הבריד העיקרית חיברה בין שתי הערים הללו, משתמשת בחלק מנתיב דרך הים העתיקה אבל פונה לפנים הארץ בהגיעה למישור החוף ובכך עוקפת  את הביצות, הנחלים, ואת ערי המבצר הצלבניות החלשות שעדיין נותרו לאורך החוף. כך עברה דרך יבנה, לוד, ראש העין, ואדי עארה, ומשם לבית שאן, לצמח שעל גדות הכינרת ולדמשק. סעיף שלה התפצל לצפת, ששימשה לאחר שכבש אותה מידי הצלבנים כבירת הגליל. תחנות דרכים נבנו לאורכה, ובהן יכלו השליחים הרכובים להחליף סוסים בלי להתעכב. תחנות אלה שימשו גם כמרכזי מסחר וכמקום חנייה לכוחות הצבא. כך קוצר המרחק בין שתי הערים באופן משמעותי. אם קודם נדרש מסע מתיש דרך מישורי ירדן ומדבר סיני הרי שעכשיו שליח יכול היה לעשות את הדרך, בת השמונה מאות קילומטרים לערך, בארבעה ימים בלבד, ותיאום ושיתוף פעולה בין שתי הערים איפשר, לראשונה, לשלוט עליהן כעל אימפריה אחת. היחס של ביברס אל ארץ ישראל היה בעיקר כאל זירת מעבר שחשוב לשמור אותה שקטה ככל האפשר. צפת נקבעה כבירת הגליל ועזה כבירת דרום הארץ, כדי להבטיח זאת. היה חשוב להחריב את  נמלי הארץ בכדי למנוע נחיתת כוחות פלישה אירופיים, ומלחמתו של ביברס בממלכה הצלבנית החלשה נועד, בין השאר, כדי לנטרל כל איום אפשרי על הדרך שעברה בשטח בו שלטו הצלבנים לפני פחות ממאה שנים.

בול דואר מימי הרפובליקה הערבית המאוחדת קצרת הימים. האתר הזה נקרא על שם תחנת שידורי ההסתה הרדיו שהפעילה רע״ם, הלא היא ׳קול הרעם מקהיר׳

האתגר החיצוני היה, כמובן, המאבק שעדיין לא הסתיים עם הפולשים המונגולים. לביברס היה ברור שהכוח המונגולי שהובס בעין ג׳אלות היה רק חלק קטן מתוך צבא אדיר, איתו יהיה עליו להתמודד בהמשך. יתרונו היחסי היה ביכולת השליטה שלו בכוחותיו הפרושים במרחב ובמודיעין שעמד לרשותו. כך ששליחים העבירו אליו באמצעות דרכי הבריד ידיעות על תנועת כוחות אויב ועל איומים אפשריים, והוא היה מקבל את המסרים האלו בכל מקום בו שהה. הפקודה הייתה שאין להשתהות כלל מרגע בו החליט אחד ממפקדיו למסור ידיעה או דיווח לסולטן. אותו מפקד שיגר שליח מיוחד, שלאיש אסור היה לעכב אותו, והוא היה רוכב ללא הפסקה, מחליף סוסים כשיכול, עד שהיה מוצא את הסולטן. כשהגיע למחנהו של ביברס אסור היה להתעכב ולו רגע, להעיר אותו אם דרוש, אפילו להפריע לו בעת הרחצה, הכל כדי שידע מה התחדש בממלכתו ומה מאיים על שלטונו ויוכל לפעול בהתאם. אי אפשר היה לבגוד בו או להסתיר ממנו דבר. הידע המעודכן שרוכז בידו היה אחד מסודות כוחו, ודרכי הבריד ומנגנון המודיעין והשליחים היו אמצעי עיקרי בצבירת ידע זה.

סמלו של ביברס, אריה המשחק עם טרפו, על גשר בלוד שעדיין נמצא בשימוש. בנייה איכותית כזו היא יקרה מאוד, ומיסי הנתינים מימנו זאת

ביברס, שכפי שתיאר אבן אל-נפיס אהב לנוע, בילה חלק גדול מזמנו בדרכים, והיה מעורב אישית בהחלטות הנוגעות לניהול השוטף של האימפריה, ובמיוחד לבנייה ולביצורים. במקביל, הגדיל מאוד את הצבא, מקים עוד ועוד מחנות הכשרה לחילות ממלוכים חדשים, יוצר מדינת צבא של ממש המתקיימת במקביל לחיי היום יום של תושבי האימפריה. מדינה זו הייתה, במובנים רבים, טורקית ולא ערבית, בודאי שמבחינה אתנית. ביברס קנה עשרות אלפי עבדים ושפחות שבאו מהאזור בו נולד, ערבות אסיה שמצפון לים השחור. והיה לזה גם ביטוי תרבותי. הממלוכים דיברו בינהם בטורקית, שמרו והזדהו בשמותיהם הטורקיים המקוריים, התחתנו לרוב עם נשים ממוצא טורקי ושמרו על כמה מאכלים, מסורות ומנהגים שמקורם במישורי אסיה. האימפריה הממלוכית נקראה ׳דואל אל-טורק׳ בידי בני הזמן, כלומר השושלת הטורקית. האיסלאם, והאמונה בעליונותו ובכך שאללה אחראי ליצירת המבנה החברתי המוזר הזה, בו יש הפרדה כמעט מוחלטת ושוני מהותי בין האליטה הצבאית לאוכלוסייה הכללית, שימשו כתשתית משותפת שמחברת בין הגורמים השונים.

הממלוכים הגנו על ארצות האיסלאם, והנתינים מימנו זאת באמצעות תשלום מיסים. אבל זו לא היתה עיסקה חד צדדית לגמרי, מאחר ומחנות הצבא היו בתוך הערים, ובעיקר בתוך קאהיר, והצבא היה קונה את צרכיו בשווקיה. המפקדים קיבלו כסף או סחורות כמס מהאיקטע, מקטעי הכלכלה הממוסים שהעניק להם ביברס. בתמורה היו אחראים לחימוש ולכלכלה של פקודיהם. בכדי לבדוק שהם אינם מרמים אותו וחוסכים כסף, ושכל החיילים העומדים לרשותו מצויידים כראוי, ביברס היה עורך מצעדים צבאיים שלקחו ימים שלמים, בהם עברו לפניו ולפני קהל צופים גדול כל חיילי ומפקדי הצבא כולם, רוכבים על סוסיהם, לובשים שרון ונושאים את כלי נשקם. המסדר הכללי הזה הבטיח שבעת צורך יהיה הצבא מוכן לקרב, ובנוסף היה מפגן מרהיב של עוצמה ושליטה. וכך גם הובטחה עבודה ופרנסה למגזר המתפתח של ספקי נשק, ציוד ושירותים לצבא. קאהיר ודמשק פרחו, ובאזורי הכפר החקלאיים יציבות הועדפה על פני פיתוח. המיסים הכבדים שנגבו מכלל תושבי האימפריה מימנו את ההתרחבות הזו ואת תנופת הבנייה שליוותה אותה.

אין ספק שיש הרבה מה להעריך אצל ביברס. אני יכול להבין את ההערצה אליו, את האדרת דמותו, במיוחד כאשר שוקלים את מוצאו ואת תולדות חייו. צריך כשרון ומזל בלתי רגילים בכדי להפוך מעבד לשליט של אימפריה, ואיני חושב שיש עוד אנשים רבים בתולדות האנושות שהצליחו לפלס לעצמם דרך כזו. הוא תכנן להוריש את השלטון לבנו, וליסד שושלת מלכים שתשלוט עד קץ הימים. לא היה לו חפץ באהבת העם אלא רק בהערכה, פחד וכבוד. והוא אכן נערץ. סיפרו עליו סיפורים ואגדות עוד בימי  חייו, איך הוא מסתובב בתחפושת בעיר, רק אלוהים יודע יותר ממנו. במצעד ההכתרה שלו רכב בראש, כאשר קציניו הבכירים צועדים ברגל, מכרכרים לפני סוסו, נושאים ומציגים לציבור שמיכת רכיבה רקומה זהב, סמל לשלטונו ולעובדת היותם נושאי כליו, כרית מפוארת שנועדה לעכוזו של הסולטן.

משחק פולו, במיניאטורה פרסית. אני לא יודע אם הייתי טוב בזה, אבל בטח היה כיף לצפות

הוא שינה את המרחב העירוני של קאהיר באמצעות בנייה של מחנות צבא ומגרשי אימונים, מוסדות דת, לימוד וצדקה, מסגדים, בתי ספר ואקדמיות, שווקים ואזורי מלאכה. לתפישתו, טיהר את העיר, באמצעות מאבק מתמיד בבתי שתייה, מקומות בהם שתו יין ועישנו חשיש, ובבתי הזונות. שוב ושוב הורה על סגירת המוסדות הללו, תוך מתן עונשים נוראיים לעבריינים. אנשים המשיכו לשתות, וזנות המשיכה להתקיים, כמובן, אבל מחוץ למרחב הציבורי, שהפך ליותר ויותר איסלאמי. כך יכול היה להציג את עצמו כמאמין אדוק, משרת האיסלאם ושליחו, אבל איני חושב שזו הסיבה היחידה לפעולתו. העיצוב מחדש של חיי הרחוב והפנאי סביב מצעדים ותהלוכות צבאיות ודתיות, קיום חלק מפעולות האימון הצבאי באופן פומבי, משורג בחיי העיר, יצרו ופיתחו תרבות משותפת שחיברה בין הצבא לאוכלוסיה העירונית. חיי הממלוכים היו עירוניים בבסיסם, למרות מסעות המלחמה הארוכים אליהם יצאו. לקצינים בכירים הותר להחזיק להקת מתופפים, שהיו מנגנים ליד ביתם כל ערב בשעת השקיעה. מדינת הצבא הפכה את העיר כולה למחנה שלה, המתנהל על פי חוקיה ומשרת אותה. הממלוכים, וכמובן שהסולטן עצמו, היו דמויות מורמות מעם, מיתולוגיות בזמן אמת, בדומה לשחקני כדורגל או ספורטאים מקצועניים אחרים בימינו. ביברס עצמו השתתף כצופה אבל גם כשחקן נלהב במשחקי פולו, לועב אל-קורה, כלומר משחק הכדור, ששימש ככלי לאימון ותרגול יכולות רכיבה וגם כספורט קבוצתי וצורת בילוי. תחרויות קליעה בקשת וקרבות אימון נערכו דרך קבע ושמם של המנצחים נישא בפי כל. לחימה הייתה אמנות וכלי המלחמה, השריון והתלבושות של הלוחמים היו יצירות אומנות משובחת, שהוצגו בפני הקהל בטקסים ובתהלוכות.

*

כבר סיפרתי לך כמה שטחי היה החינוך האיסלאמי של הממלוכים, ואיך זה לא בהכרח פגע בהזדהותם ובשייכותם לדת ולתרבות האיסלאמית. לדת ולתרבות הזו היו רבדים שונים, וכך, בצד ובמקביל לתפישות ולאמונות של האליטה התרבותית, חכמי הדת ואנשי המנהל והרפואה, התקיימה  גם תרבות עממית רחבה ומפותחת, שבה היה מקום נרחב לפולחן קברי קדושים ואמונה והערצה של שייחים סופיים, השולטים בתורת הנסתר, מעין ׳צדיקים׳ או ׳מקובלים׳ בני הזמן. הממלוכים היו שותפים לאמונות העממיות הללו, אשר גם הן היוו גשר ומכנה משותף בינהם ובין האוכלוסיה הכללית.

לביברס עצמו היה צדיק כזה, שלנבואותיו האמין ושבו התייעץ לפני ביצוע כל מהלך חשוב. זה היה שייח חדיר, שנולד בשם אבי בכר אל-מיהרני, בעיר גזיירה שבאזור כורדיסטן. הוא נאלץ לברוח מאזור הולדתו לאחר שהואשם בכך שפיתה נשים ושפחות של מעסיקיו. לאחר שעבר מהפך מוסרי וגילוי רוחני הפך לנזיר איסלאמי הנודד באזור סוריה והגליל. לא ברור מתי בדיוק פגש בביברס, אבל כנראה שניבא אודותיו ואודות הצלחתו עוד לפני שעלה לגדולה. מספרים על מפגש ביניהם, בקבר קדוש למרגלות הר תבור, בעקבותיו הפך הסולטן לחסיד נלהב של האיש היודע כל, מצרף אותו לפמלייתו הקרובה ביותר, מעניק לו כסף רב וכוח כמעט בלתי מוגבל. ביברס נפגש עם שייח חדיר תכופות, ולרוב נשמע לעצות שנתן לו. פעם אחת שייח חדיר טען שעל הסולטן לשוב לקאהיר ממסע מלחמה שערך, ולא להתעכב בדרך ולהאריך אותה על ידי עצירה בטירת קרק שבעבר הירדן. הסולטן לא נהג כעצתו, ובהגיעו לטירה נפל מסוסו ורגלו נשברה. זו הייתה הוכחה ניצחת ליכולות הנבואה של השייח, וכוחו והשפעתו התעצמו עוד.

בחסות האמון והיד החופשית שנתן לו הסולטן שב והתגלה היסוד האכזרי והבלתי מוסרי בדמותו של שייח חדיר. הוא פצח במסע הרסני ורצחני נגד מי שתפס כאויבי האיסלאם. כך, החריב את כנסיית הקבר בירושלים, כשהוא הורג במו ידיו את אחד מהכמרים. בדמשק, ארגן את הריסתו ובזיזתו של בית הכנסת, ואת שריפת ספרי התורה של הקהילה. רק התארגנות חשאית של נסיכיו של ביברס הצליחה לעצור אותו. הם שכנעו שניים מחסידיו להעיד נגדו, והוא הועמד למשפט בקאהיר. העדויות היו אמינות, והמעשים שתוארו בהן איומים, אבל ההוכחה הסופית לבוגדנותו של שייח חדיר הייתה כאשר התברר שנתן סוס אציל, שהוענק לסולטן על ידי שליט תימן, כאתנן לאחת מיפהפיות קאהיר. הוא ניצל מהוצאה מיידית להורג לאחר שטען שגורלו וגורל הסולטן כרוכים זה בזה, ושלכן מותו שלו יבשר את מותו של ביברס. כך הושלך לכלא.

התלות של ביברס בשייח חדיר מכתימה את דמותו, וחושפת בו צד נצרך וחסר בטחון. זה אנושי ומובן, אבל מבאס (אגב, את יודעת שבאסה פירושה אצבע בתחת? מצטער על פריט המידע הבלתי חשוב, הייתי חייב לחבל קצת באווירת המהוגנות המוגזמת של הטקסט הזה). ביברס היה ודאי שטוף אמונות טפלות, זקוק לחיזוקים, מבוהל עד מוות ומנסה לשלוט ולאלף את הגורל. ובמדינת הצבא שהקים החיים יכלו להיות קשים ואכזריים, כמוהו, והאלימות שרירותית וחסרת גבולות. האמונות העממיות איפשרו להבין ולסבול, איכשהו, את המציאות ותהפוכותיה, מאחר וקבלת הדין והכניעות המוחלטת של האיסלאם הם אתגר שהאדם הרגיל אינו יכול לעמוד בו. בסיכומו של דבר, גם ביברס היה אדם רגיל.

* *

והצלבנים, מה איתם? עברו כבר יותר משמונים שנה מאז קרב קרני חיטין, והם עדיין כאן, בינתיים. ההתעצמות הצבאית המוסלמית הייתה תגובה לאיום המונגולי, אבל הכוח האדיר הזה הופנה, בסיכומו של דבר, בעיקר נגד האויבים הישנים. המאבק כבר לא היה שקול. הכוח הצבאי של ממלכת ירושלים מנה מאות בודדות של אבירים, וחילות משמר שהגנו על מבצרי החוף. בעכו, עיר הבירה של מה שנותר ממלכת ירושלים, השתוללה מלחמת אזרחים בין נאמני ונציה ונאמני ג׳נובה. אלפים רבים נפלו במהלך המלחמה המתמשכת וחסרת הטעם הזו, במאבק על זכויות סחר והתיישבות בעיר שעתידה להחרב בקרוב.

את זוכרת את לואי התשיעי? אותו מלך צרפתי קדוש שהובס במנצורה על ידי ביברס הצעיר? הכישלון שם חתם למעשה את הגורל של ההתיישבות הפראנקית מעבר לים. לאחר שנפדה משביו נותר לואי עוד כמה שנים בארץ הקודש, מסייע בבנייה וחיזוק של מבצרי ערי החוף. המבצר בארסוף, בחוף הים של הרצליה, הוא דוגמא למאמציו ולכישלון החרוץ שלהם. ארבעים יום של מצור הכניעו את מה שנראה כמקום בלתי אפשרי לכיבוש. האבירים הטמפלרים שנפלו בשבי אולצו לצעוד ברחובות קאהיר  כשצלבים שבורים תלויים מצוואריהם.

שחזור המבצר בארסוף בגן הלאומי אפולניה. ביקרנו שם, לפני שבאנו הנה, את זוכרת? היה חם

באשר לערי החוף נקט ביברס במדיניות של אדמה חרוכה. מטרתו הייתה להשאיר את מישור החוף חרב, על מנת להקטין את האפשרות של נחיתת כוחות פלישה אירופיים ולהפנות את המסחר האיטלקי אל נמלי מצרים. בכך קבע ושינה את דמותה של ארץ ישראל, ששדרת ההר והגליל הפכו לאזורים המיושבים ביותר בה. רק הציונות תשנה זאת ודימוי הארץ השולית, הריקה והחרבה בו תשתמש ובאמצעותו תיבנה נוצר במידה רבה בתקופת השלטון הממלוכי.

את המבצר של צפת ביברס העדיף לא להרוס בקרב, מאחר והיה מעונין שעיר זו תשמש כבירת הגליל. לכן, בשונה ממקומות אחרים, ניהל מסע ומתן קשוח עם מגיניה. כאשר נכנעו וצעדו אל מחוץ למצודה שינה את דעתו, ובתירוץ שלא מילאו את תנאי ההסכם והבריחו סכינים בבגדיהם הובלו כולם, אלף וחמש מאות איש, אל גבעה סמוכה. במקום זה, זירת ההוצאה להורג של אסירים מוסלמים על ידי אבירים טמפלרים בימים עברו, נערפו ראשיהם. רק שניים ניצלו, אחד מהם נשלח לעכו, על מנת לבשר על הטבח ולהגדיל את האימה שבודאי כבר חשו תושביה, והשני, נוצרי ממוצא סורי, בחר להתאסלם ולהצטרף לצבאו של ביברס.

אבל את עיקר זעמו הפנה ביברס אל מי ששיתף פעולה עם הפולשים המונגולים לפני קרב עין ג׳אלות, בוהמון השישי, שליט רוזנות טריפולי ונסיכות אנטיוכיה. הוא עלה לשלטון כשהיה רק בן חמש עשרה, ונודע בכינוי בוהמון היפה. גם אחרי שהובסו בקרב המשיך לנסות ולשכנע את המונגולים לתקוף שוב את אדמות המוסלמים, עדות נוספת לכך שהמאבק לא נתפס על ידי בני הזמן ככזה שהוכרע לגמרי. בשנת 1268, הלא היא שנת 666, תקף ביברס את סביבות טריפולי שעל חוף הים, ולאחר שגרם הרס רב נסוג במפתיע. אבל במקום לשוב לכיוון דמשק פנה צפונה. ביום הראשון של חודש הרמדאן, הטיל צבאו של ביברס מצור על העיר אנטיוכיה. את זוכרת שסיפרתי לך על כיבוש העיר הזאת בזמן מסע הצלב הראשון, על פיטר ברתולומיאו והחנית  הקדושה שמצא? כיצד האמונה באל ובכוחו הובילה את הצלבנים המותשים לניצחון, כנגד כל הסיכויים? כעת דבר לא עזר להם. העיר האדירה והמבוצרת נפלה תוך ימים ספורים.

איור המצור על טריפולי, בשנת 1291, שבו נכבשה העיר. הממלוכים חזרו לסיים את המלאכה

איבן עבד אל-זהיר היה מזכירו של ביברס, והביוגרף הרשמי שלו. הוא ניסח, בשפה המתענגת על פיתוליה, מכתב השפלה לבוהמון השישי, הנסיך שאיבד את העיר שהעניקה לו את תוארו. מכתב זה נועד להודיע לו על תוצאות הקרב, וגם, ואולי יותר מזה, לשמש כעדות לניצחון, ולנסח ולבטא עבור ובשמו של ביברס את הבוז וההתנשאות שחש:

אל הרוזן האציל והנעלה, האריה המתנשא, גאוות הנצרות, מנהיג נושאי הצלב, אשר תוארו, עם נפילת אנטיוכיה, שונה מ׳נסיך׳ ל- ׳רוזן׳, מי יתן ואלוהים יעניק לו חוכמה, יכוון את דרכו וינחה אותו, היודע כבר כיצד תקפנו את טריפולי ועשינו שמות במרכז נחלתו; הוא ראה את החורבות ואת הטבח שהותרנו מאחורינו כשעזבנו; הכנסיות עצמן נמחו מעל פני האדמה, כל בית נתקל באסון, המתים נערמו על חוף הים כמו איים של גוויות, הגברים נרצחו, הילדים הפכו לעבדים, הנשים החופשיות הפכו שבויות, העצים נכרתו ונותרו רק מספיק כדי לשמש בעתיד, ברצון האל, לבניית מכונות מצור. דברי ערך נבזזו, יחד עם נשים, ילדים ועדרים, כך שהעני הפך עשיר, הרווק זכה במשפחה, המשרת קיבל משרתים וחייל הרגלים קיבל סוס.

כל זה קרה לפני עיניך, בעוד אתה ניצבת כאיש שאסון נורא היכה בו, וכאשר שב אליך קולך זעקת בפחד: ‘הקטסטרופה הזו היא באשמתי!׳. אתה יודע שעזבנו אותך, רק כדי לשוב, שדחינו את ההרס המוחלט שלך, אבל רק במספר ימים מסוים; אתה מודע לכך שהותרנו את ארצך ללא כל חיית משק, מאחר והובלנו אותן לפנינו, ללא כל נערה, מאחר וכולן בחזקתנו, ללא כל עמוד, מאחר ומוטטנו את כולם, ללא כל שדה מעובד, מאחר וקצרנו את כל היבול, ללא כל דבר ערך, מאחר ולקחנו את הכל. המערות בפסגות ההרים הגבוהים, העמקים החוצים גבולות ונוגעים בדמיון; אלה לא יעניקו לך שום הגנה. אתה יודע איך עזבנו אותך כדי להופיע לפתע לפני עירך אנטיוכיה בעוד אתה בקושי מעז להאמין כי אכן נסוגנו: אם עזבנו בוודאי נשוב לאן שרגלינו נחו בעבר!

מטרתינו כאן היא לדווח לך על מה שעשינו כעת, להודיע לך על הקטסטרופה השלמה שהיכתה בך. ביום רביעי, ה- 24 בחודש שעבאן עזבנו אותך בטריפולי וביום הראשון של חודש רמדאן הקדוש הטלנו מצור על אנטיוכיה. בעוד שתפסנו עמדות מול העיר חייליך רכבו החוצה בכדי לבחון עצמם בקרב נגדנו. הם הובסו; הם עזרו זה לזה אבל לא הצליחו לנצח, ומפקדם הפך לאסירנו. הוא ביקש שנרשה לו לנהל משא ומתן עם אנשיך והלך לעיר, ושב אלינו עם חבורה של כמריך ומנהליך, שדנו עימנו. אבל אנו ראינו שהם פועלים בהשראת רוחך, באופן מרושע ובדפוסים רצחניים, אטומים לכל מטרה טובה ומתאגדים סביב מטרות רעות. כאשר ראינו שמזלם בלתי ניתן לכפרה ושאלוהים קבע שגורלם הוא מוות שחררנו אותם, באומרנו: ׳אנו נטיל מצור עליכם מייד, וזו תהיה האזהרה הראשונה והאחרונה שניתן לכם׳. כך הם שבו לעיר, מתנהגים כמוך, באמונה שאתה תופיע לעזרתם עם פרשיך וחיל הרגלים שלך, אבל מהר מאוד המפקדים חוסלו, פחד אחז בכמרים ובנזירים, מגיני החומות השפילו את ראשם בפי האסון ומוות היכה בהם מכל כיוון. כבשנו את העיר בסערה בשעה הרביעית של יום שבת, ביום הרביעי של חודש הרמדאן המבורך, מביאים יאוש לכל מי שבחרת לשמור ולהגן עליה. אין ולו אחד מהם שלא היה בבעלותו רכוש מסוים, וכעת אין ולו אחד מאיתנו שאין בבעלותו אחד מהם ואת רכושו. היית צריך לראות את אביריך נרמסים תחת פרסות סוסינו, איך בוזזים ומחפשי שלל פשטו על בתיך, כל רכושך נמדד כאילו היה חסר ערך, נשיך נמכרות ארבע בבת אחת ונקנות תמורת דינר מכספך שלך! היית רואה את הצלבים בכנסיותיך מרוסקים, דפי ספרי הברית המוטעית מפוזרים, קברי הפטריארכים חפורים ומחוללים. היית רואה את אויבך המוסלמים מבזים את המקום בו אתה חוגג את המיסה, משספים גרונות נזירים, כמרים ואנשי כנסיה על המזבחות, מביאים מוות פתאומי על הפטריארכים ועבדות לנסיכים המלכותיים. היית רואה אש משתוללת בארמונותיך, את מתיך נשרפים בעולם הזה לפני שלהבות הגיהנום ישרפו אותם בעולם הבא, את הארמון שלך חרב עד שאי אפשר לזהותו, את כנסיית פול הקדוש וזו של פטר הקדוש ממוטטות והרוסות; אז היית אומר: ׳הלוואי והייתי אבק, וששום מכתב לא היה מביא לי בשורות כאלה!׳. נשמתך הייתה עוזבת את גופך מרוב עצב; היית מכבה את אש חייך במי דמעותיך.

אם היית רואה את אחוזותיך מופשטות מעושרך, מרכבותיך מוחרמות בנמל העיר עם ספינותיך, המשחתות שלך הופכות לרכוש אויבך ועורקות כנגדך, אז היית משתכנע שהאל שנתן לך את אנטיוכיה לקח אותה שוב, שהאל שהפקיד את המבצר הזה בידיך חטף אותו, ומחה אותו מעל פני האדמה. אתה יודע כעת כי אנחנו, בחסד האל, לקחנו חזרה ממך את מבצרי האיסלאם שתפשת, דרקוש ושקיף וכפר דובין, כמו גם את נחלותיך בפרובינציית אנטיוכיה; שסילקנו את חייליך ממצודות העיר ותפסנו אותם בשערותיהם ופיזרנו אותם לכל עבר; שלא נותר איש שניתן לקרוא לו מורד בצד זה של הנהר; ושנהר זה הנקרא אל-עאסי, כלומר המורד, היה מפסיק להיקרא כך אם היה יכול ומתחנן למחילה. דמעותיו היו צלולות בתחילה, אבל כעת הדם נשפך לתוכו וצבע את מימיו באדום.

מכתב זה אותו אנו שולחים מביא לך את החדשות הטובות כי אלוהים העניק לך בטחון וחיים ארוכים בכך שגרם לך לא לחיות באנטיוכה בזמן זה והרשה לך לחיות במקום אחר, מכיוון שאחרת היית מת, או אסור, או פצוע, או המום. להיות בחיים זה משהו שכל מי שאינו מת חייב לברך עצמו אודותיו. מי יודע אם אלוהים לא חס על חייך כדי שתוכל לתקן את דרכיך, את חוסר הציות וחוסר הכבוד כלפיו! מאחר ושום ניצול לא הגיע לספר לך את שקרה, אנו הודענו לך, ומאחר ואיש אינו בעמדה המאפשרת לו לבשר לך את החדשות הטובות על כך שחייך ניצלו במחיר אובדן כל השאר, אנו מביאים אליך את הבשורות במסר אישי אליך, לתת לך מידע מדוייק אודות מה שבאמת התרחש. אחרי קריאת המכתב לא תהיה לך שום סיבה לומר שמשהו מהחדשות שהבאנו מוטעה, בדיוק כפי שלאחר קריאת הדיווח הזה לא תצטרך לשאול איש אודות הפרטים.

[Francesco Gabrieli, Arab Historians of the Crusades, University of California Press, 1969, pp. 310 – 312. זהו תרגום של תרגום (הספר פורסם במקור באיטלקית) והרשיתי לעצמי חופש מסוים בתרגומי שלי. כמה כיף שאיני צריך להיות אקדמאי ומדויק!]

אכזריות צינית, משחק עם הטרף, נקמה מדממת שאין מתוקה ממנה. המכתב הזה הוא שיא מוגזם, בארוקי, של התנשאות, שנאה ובוז. הוא ודאי הסב עונג רב לביברס. בעת כיבוש אנטיוכיה נטבחו כחמישה עשר אלף איש וכמאה אלף הפכו לעבדים ולשפחות.

את זוכרת את עימאד אל-דין, מזכירו של צלאח אל-דין, ומי שכתב את תיאור שדה הקרב שבקרני חיטין, אותו ציטטתי בעבר? תפקידו היה דומה לזה של איבן עבד אל-זהיר, כותב מכתב זה. שניהם ניסחו עבור אדוניהם את מחשבותיהם והלך רוחם, והפיצו את דימוי המנהיג ופעולתו ברבים. שניהם יצר את ההיסטוריה בכך שכתבו אותה. ההבדל בין הטקסטים חושף את ההבדל בין המנהיגים, ובין המודלים של ההנהגה שהם יצרו. פעילותיו של צלאח אל-דין היו אכזריות לעיתים, אבל דימויו היה של אדם חסוד וטוב לב, מעין מלך-פילוסוף. הוא אמנם כרת בעצמו את ראשו של רינו משאטיון, אבל לא נהנה מזה, חלילה. העידון התרבותי שלו נבע מחינוכו הטוב ומוצאו האצילי. הוא היה מודל מושלם של גבריות איסלאמית. ביברס איחד את ממלכתו של צלאח אל-דין ואף הרחיב אותה, אבל בדמותו מתגלם מודל אחר לגמרי של הנהגה ושל גבריות. הלחימה בקרב, הניצחון והמוות אינם רק ביטוי לרצון האל, הם משמעותיים כשלעצמם. החסד משני לעוצמה, וטוב לב ואנושיות כבר אינן תכונות חשובות למנהיג צבאי.

* * *

ביברס מת בדמשק בשנת 1277, תשעים שנה אחרי קרב קרני חיטין. כנראה שהיה בן חמישים בערך במותו. סיבת מותו אינה ברורה לחלוטין, כאשר האגדה מספרת שלגם בטעות ממשקה מורעל שהכין לאחד מאויביו, וששייח חדיר נרצח קודם לכן בתא כלאו שבקהיר, ובכך בישר את מות הסולטן. זה נסיון נחמד להוסיף נימה אפלה גם לסוף חייו, אבל אני מעדיף הסבר אפשרי אחר. הממלוכים שמרו על מנהג שהביאו עימם מערבות אסיה, שתיית קומיס, חלב סוסות מותסס, מעין בירה. כמה ימים לפני מותו הרבה הסולטן בשתייה, וכנראה שנדבק בדיזנטריה. מגיע לו. איני מרחם עליו. גדולתו כמנהיג אינה מחפה על אכזריותו ועל יהירותו.

פסל ביברס הניצב בדמשק. גם משמעות שם משפחת באשר אל-אסד, הרוצח הנתעב, פירושה האריה

במשך שנים הכשיר את בנו לשלטון, בתקווה שירש אותו בבוא העת. אבל לאחר שנתיים של מאבקים פנימיים בקרב האליטה הממלוכית מפקד הצבא שלו, קלאון, נבחר לסולטן. כך שבפועל, נכשל במה שהיה אחד מהדברים החשובים ביותר עבורו. מגיע לו. אבל למרות כשלון זה דמותו של ביברס התקבעה כסמל ללוחם ולמנהיג אכזרי ורב תחבולות. אגדות אודותיו עדיין מסופרות במצרים, ובשאר ארצות האיסלאם.

האמת היא שאין לי כוח לספר עליו עוד. אני מבין את ההערכה אליו אבל מוצא עצמי נרתע ומפחד ממנו, ומהלקחים שניתן להסיק מהצלחתו, להקים ולבסס אימפריה אדירה. איני רוצה לדמות לו.

סיפרתי לך הרבה בחודשים האחרונים, על צלבנים ועל ממלוכים, על גברים לוחמים. הרבה דם, הרבה סבל, שאין ממש דרך להתעכב עליו, להעניק לקורבנותיו כבוד וחמלה. זאת היסטוריה קשה. היא מבהירה כמה חיים אבדו בארץ אליה אנו שבים עוד מעט, כמה שביר הכל. אני עוזב את זה עכשיו, שמח על שאיני הסטוריון החייב לשקוע בתחומו אלא רק מבקר חולף המתאר מסע קצר אל העבר. תודה על שהיית לי קוראת. אני אוהב אותך.

******************************************

טקסט זה אינו מתימר להיות מחקר היסטורי. ניסיתי לספר סיפור באמצעות מידע ממספר ספרים כלליים ומקורות.

נכתב רבות על הצלבנים, אבל המידע הזמין בעברית מצומצם ומיושן. תוכניות הלימוד בבית הספר לא כוללות את התקופה הזו, והידע, או אפילו המודעות לה בקרב הציבור הישראלי קורא העברית מוגבל מאוד. זה חבל מאוד, ואני מקוה לתרום במשהו כדי לשנות זאת.

ספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, על שני כרכיו ועטיפתו הכעורה, הוא היסטוריה דקדקנית ומפורטת, אבל הספר יצא לראשונה בשנת 1963, הוא בן זמנו ויכול להיות קשה לקורא החסר ידע מוקדם.

– יהושע פראוור, תולדות מלכת הצלבנים בארץ ישראל, שני כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים, מהדורה שלישית 1971

ג׳ונתן ריילי סמית׳ הוא היסטוריון בריטי בכיר, וספרו הכללי מאפשר פרספקטיבה רחבה על התופעה הצלבנית. זו קריאת חובה למתעניינים.

– Jonathan Riley-Smith, The Crusaders, A History, Bloomsbury, London, Third Edition   2014

הספר היסודי בו השתמשתי לתיאור הקרב הוא של ג׳ון פראנס, המתמחה בהיסטוריה צבאית של הצלבנים. זה ניתוח ממצה ומעמיק של הקרב בתוך הקשר רחב.

– John France, Hattin, Oxford University Press, Oxford 2015

תומאס אסברידג׳ הוא הסטוריון בריטי צעיר, ששימש גם כמגיש סדרה דקומנטרית בהפקת הבי. בי.סי. על הצלבנים וכיועץ בהפקת הסרט ״מלכות השמיים״. תיאורו את מסע הצלב הראשון מלא חיים ומרתק. ההיסטוריה הכללית שלו של הצלבנים דחוסה מדי, אבל עדיין מעניינת.

– Thomas Asbridge, The First Crusade, Oxford University Press, Oxford 2004

– Thomas Asbridge, The Crusades, HarperCollins, New York 2010

אמין מעלוף מתאר את הצלבנים דרך עיני המוסלמים. זאת זווית הכרחית וספרו מרתק לקריאה.

– Amin Maalouf, The Crusaders Through Arab Eyes, Schocken Books, New York 1984

מקור ראשוני מוסלמי רב ערך הוא ספרו של אוסאמה אבן מונקד׳, המספר על חויותיו ועל מפגשיו עם הפראנקים. למרבה המזל הוא תורגם לעברית.

– אוסאמה אבן מונקד’, נסיון חיי: זכרונותיו של אביר מוסלמי בימי מסעי הצלב, עם עובד וחרגול, תל אביב 2012

בקטלוג תערוכה בנושא ירושלים בימי הביניים שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק יש דוגמאות מרהיבות של התרבות החומרית בת הזמן, ואוסף מאמרים קצרים ומעניינים.

– Barbara Drake Bohem and Melanie Holcomb (eds.), Jerusalem 1000-1400, Every People Under Heaven, The Metropolitan Museum of Arts, New York 2016

אסופות מקורות שונים זמינות לכל, גם בספרים וגם ברשת. אני, כמי שנמצא בתוך תהליך זה, ממליץ לחפש ולהעמיק, כי האוצרות רבים. ערכי הוויקיפדיה באנגלית בנושא הצלבנים מפורטים וקיימות בהם הפניות למכביר.

הסרט ״מלכות השמים״ חוטא כמעט בכל קטגוריה של דיוק היסטורי, אבל הוא משתדל לתאר את הלך הרוח ואורח החיים בתקופת נפילת ממלכת ירושלים, כך שזו בכל זאת צפייה מעניינת, לפחות לפרקים.

Ridley Scott, Kingdom of Heaven, 20th Century Fox, USA 2005

הבי. בי. סי הפיקו סדרה דקומנטרית על ההיסטוריה של מסעות הצלב, שצולמה בזירות ההתרחשות ובספריות שבהם מקורות בני הזמן. היא רבע אקדמית ושלושת רבעי פופולרית, ויציר הכלאיים הזה בעייתי במקצת, אבל שווה מאוד לצפייה.

Tom Asbridge (Anchor), The Crusades (3 ep.), BBC Two, 2012

אל ג׳זירה הפיקה סדרה דקומנטרית פופולרית, המציגה את מסעות הצלב ואת המאבק המוסלמי בהם מנקודת מבט לאומנית ועכשווית. חשוב לצפות בסדרה הזו לאו דווקא בגלל ערכה ההיסטורי אלא כדי להבין עד כמה המיתוס של הצלבנים והמאבק בהם רלוונטי בימים אלה.

Al Jazeera, The Crusades, An Arab Perspective (4 ep.), Al Jazeera 2016

בכל שנה עורך ׳מועדון ממלכת ירושלים׳ שחזור היסטורי של קרב קרני חיטין. אני מלא הערכה והשתאות אל מול הרצינות והמחוייבות של האנשים המובילים ומשתתפים בשחזור הזה ובשאר פעיליות המועדון. באתר האינטרנט של המועדון ניתן למצוא עוד מידע, תמונות והפניות, כמו גם מבחר מקורות היסטוריים רלוונטיים.

http://ashtern.wixsite.com/hattin-heb/regnum-hierosolymitanum

באשר לממלוכים, יש הרבה פחות חומר פופלרי או בעברית עליהם, אבל אין כל חוסר במידע למתעניינים. מקורות לימוד על הממלוכים זמינים מאוד, כשוויקיפדיה, העברית והאנגלית, מאפשרת הרחבה בכל כיוון כמעט. בכיוון האקדמי, כתב העת Mamluk Studies Review בהוצאת אוניברסיטת שיקגו זמין כולו לצפייה חופשית, בנוסף לאוסף מקורות גדול (בו נעזרתי רבות):

http://mamluk.uchicago.edu

כבר אמרתי שהספר העיקרי בו השתמשתי הוא:

Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992

זה ספר יסוד עמוס מידע המלווה את תולדות חייו של ביברס.

ספר עיקרי שני הוא:

James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007

ווטרמן אינו הסטוריון, אבל הוא כתב הסטוריה נגישה מאוד המתארת את כל תקופת האימפריה הממלוכית , ואני אוהב את הגישה שלו. זו קריאה משובחת, למרות שאין לסמוך עליו במאה אחוז (וגם עלי לא, ככה שהכל בסדר). ספר נוסף שלו מתמקד בעימות בין הנצרות לאיסלאם:

James Waterson, Sacred Swords, Jihad in the Holy Land 1097-1291, Frontline Books, London 2010

על מוסד הבימרסטן, על רפואה איסלאמית ועל שאלות מגדר בתור הזהב האיסלאמי, תוך התמקדות בסיפורו ובמבנהו של הבימרסטן הענק שהקים קלאון, יורשו של ביברס:

Ahmed Ragab, The Medieval Islamic Hospital: Medicine, Religion and Charity. New York: Cambridge University Press, 2015

היה לי את העונג להשתתף כשומע בקורס שלימד מר רג׳אב באוניברסיטת הרוארד על גופים, מין ומיניות בימי הביניים האיסלאמיים. אני חב לו תודה על חשיפה לגישה הומאנית ופמיניסטית ללימודי החברה האיסלאמית.

על התרבות העממית וחיי היום יום בקאהיר:

Boaz Shoshan, Popular culture in medieval Cairo, Cambridge University Press, 1993

דוד איילון, שאת המילון המשובח שהיה שותף בכתיבתו מכיר כל תלמיד ערבית, כתב רבות על המבנה החברתי של מדינת הצבא הממלוכית. רבים ממאמריו, וגם מאמרי יסוד אחרים, מרוכזים בספר:

Gerald R. Hawting (ed.), Muslims, Mongols and Crusaders, Routledge, 2012

על הסריסים בחברה האיסלאמית אפשר ללמוד באמצעות ספרו:

David Ayalon, Eunuchs, Caliphs and Sultans: A Study of Power Relationships, Magnes Press, Jerusalem ,1999

ראובן עמיתי, חוקר פעיל ובכיר מהאוניברסיטה העברית, כתב רבות על הקשר בין המונגולים והממלוכים ועל העימות בינהם, ובין השאר את הספר:

Reuven Amitai-Preiss, Mongols and Mamluks, The Mamluk-Ilkhnid War 1260-1281, Cambridge University Press, 1995

נעזרתי רבות במאמר קצר שפירסם לאחרונה:

Reuven Amitai-Preiss, Echoes of the Eurasian Steppe in the Daily Culture of Mamluk Military Society, Journal of the Royal Asiatic Society, Jan 2016, Vol.26(1-2), pp. 261-270

וכמובן שאני ממליץ על הפרק המוקדש למונגולים בסדרה המצוינת, שירת הברבור של הערוץ הראשון ז״ל, ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳

בטח פספסתי המון מידע, אבל בחיי שניסיתי להיות די יסודי.

נשתמע.

ביברס – גם כשאתה אריה זה לא יפה לשחק עם האוכל

כאשר רצה עלאא אל-דין אבו אל-חסן עלי בן אבי חזם אל-קרשי אל-דמשקי, הידוע בכינוי אבן אל-נפיס, לכתוב, היו מניחים לפניו ערימת קולמוסי קני קש, שנחתכו וחודדו מראש, והוא היה מפנה את ראשו אל הקיר הריק וכותב בלי להפסיק ובלי להתייעץ בספרים, כזרם מתפרץ. כאשר העט שבידו נשחק היה זורק אתו מידו ולוקח חדש במקומו, כדי לא לבזבז זמן בחיתוכו ובחידודו.

מעולה, לא? הייתי רוצה שתהיה לי את היכולת הזו, להתנתק לגמרי, לצלול לתוך טראנס פעולת הכתיבה, אני מקנא קצת באבן אל-נפיס. לכתוב מה שאתה יודע, בלי להזדקק לדבר מן החוץ, בשטף המתבסס על מה שאין לך ספק בו ועל הערכה עצמית בריאה, ללא ביקורת מסרסת או פחד היאלמות. להיות מסוגל לעצור הכל, כמו   שמתארים שהוא עשה, הולך לבית המרחץ ופתאום פורש הצידה, עירום ונוטף מים, כותב בסערה מאמר על זיהוי מחלות על פי תחושת הדופק של החולה ואחר כך חוזר אל הרחצה, כאילו כלום. בנו של יקר הערך, זה משמעות כינויו, והוא תוצר מובהק של תור הזהב האיסלאמי, אדם מאמין, רופא מסור, גבר משכיל וסקרן, בטוח בעצמו, בדתו ובתרבותו.

הוא נולד בשנת 1213, כלומר שנת 607, בדמשק העתיקה והמפוארת, מרכז תרבותי שוקק וזירת חילופי ידע ולימוד, בירת בילאד א-שאם, חבל הארץ הנרחב הכולל בתוכו את סוריה, לבנון, ירדן וישראל של ימינו. אזור זה יקרא בהמשך הלבנט, כשהכוונה להיותו בכיוון זריחת השמש, במזרח, אבל במקור, ׳בילאד א-שאם׳ פירושם הארצות שבצפון, מאחר והמרכז הברור הוא בכיוון התפילה, העיר מכה שבחצי האי ערב. גיאוגרפיה היא עניין של מיתוסים, אמונות, תרבות ופוליטיקה, זה ברור, ותפישת המרחב משפיעה וקובעת את זהותו של מי שמנסה להבינו.

מפת בילאד א-שאם מ- 1895. ככה נראה המרחב לפני הציונות

אבן אל-נפיס למד משפט ודת, אבל מצא את יעודו ברפואה. הוא הוכשר בבימרסטן הנורי, בית חולים מפואר וידוע שהוקם על ידי הסולטן נור א-דין זנגי והנציח את שמו. הבימרסטן היה מוסד איסלאמי ייחודי ששילב מסורות פרסיות והלנסטיות. ראשיתו כמוסד מובחן ובעל איפיונים ברורים בימיו של הארון אל-ראשיד, ששלט מבגדד לפני יותר מארבע מאות וחמישים שנים. מקור השם הוא במילה הפרסית לחולה, אבל הבימרסטן אינו בדיוק בית חולים במובן המודרני, מאחר והוא בראש ובראשונה מוסד צדקה המשרת את חולי הקהילה. בכך הוא קשור באופן הדוק לעקרון מתן הצדקה שבשורש האיסלאם, וזאת למרות שבהתנהלותו השוטפת הדת אינה נוכחת לכאורה, והוא משרת את כל הזקוקים לעזרה, בלי הבדל דת או מין, ותפישת הרפואה שלו היא ׳חילונית׳ ומבוססת על המדע בן הזמן. היו בו מחלקות אשפוז, חדרי טיפולים, מקום לרקיחת תרופות ומטבח בו הוכן אוכל בריא ומזין שהיה חלק עיקרי בטיפול. הבימרסטן העסיק צוות תומך, ובו אנשי שירות, רופאים, אחים ואחיות, וגם לימד את מקצועות הרפואה, באמצעות הרצאות פתוחות, ספרייה ומנגנון העסקת מתלמדים. זה היה  מוסד עירוני מובהק, והקמתו איפשרה לשליט להטביע חותם משמעותי על עיר שחפץ ביקרה. בתי חולים דומים היו קיימים גם בארצות הצלבניות ובינהם בית החולים המפורסם והענקי של המסדר ההוספיטלרי בירושלים. דוגמה לקרבה בין המוסדות הנוצרי והאיסלאמי אפשר למצוא בכך שצלאח א-דין הקים בימרסטן בירושלים לאחר שכבש אותה על אותו שטח, ותוך שימוש במתקני בית החולים ההוספיטאלרי.

עם עליית כוחה של קהיר לאחר הפיכתה לבירתו של צלאח א-דין התחזק גם מעמדה כמרכז תרבות ולימוד. אבן אל-נפיס עבר אליה כשהיה בראשית שנות העשרים לחייו, ושימש בתחילה כמרצה למשפט איסלאמי. בהמשך בחר להקדיש את חייו לרפואה. הוא כתב למעלה ממאה ספרים על נושאים רפואיים מגוונים, בינהם אנציקלופדיה רפואית מקיפה, ספר ראשון מסוגו על רפואת עיניים, ספר הנחיות לדיאטה המותאמת למחלות ולחולים שונים ועוד, ועוד. הוא גילה, בהתבסס על תצפיות וכנראה גם על נתיחות גופות בהן חזה, את מחזור הדם הראתי, המעגל הסגור של זרימת הדם מהלב אל הריאות. גילוי זה, המנוגד לתורת הרפואה המקובלת בזמנו, הקדים בכמעט ארבע מאות שנה את גילויו מחדש באירופה. הוא העניק לאבן אל-נפיס מקום של כבוד בהיסטוריה, כסמל ומופת לעליונות של מלומדי האיסלאם בתקופה זו, כשומרים ומפתחים של מסורות שראשיתן בעולם העתיק.

רופא מטפל בחולה. מה עם פרטיות מה?

הוא היה רופא טוב, המעדיף טיפול פשוט על פני מסובך ונמנע ממתן תרופות שלא לצורך, עד כדי כך שרוקח התרופות והשיקויים, שבחנותו קיבל חולים לבדיקה, התרעם על כך ודרש שיתחיל לכתוב מרשמים במקום להמליץ על אוכל בריא, או שיבקש ממנו לקבל את חוליו אצל הקצב. והוא היה מודע למגבלותיו. כאשר התלונן בפניו אחד מחבריו על כאב בגיד בכף ידו, אמר לו אבן אל-נפיס שגם לו יש כאב כזה. כאשר נשאל על טיפול אפשרי אמר שאין לו מושג איך לטפל אפילו בעצמו. אני אוהב אותו. נראה לי שהיה אנושי וסקרן.

חלק גדול מהספרים שכתב השתמר, ובינהם בולט יוצא דופן אחד, סיפור בדיוני הידוע במערב כ- The Theologus autodidactus, כלומר התיאולוג האוטודידקט, ובערבית כ- אל-ריסאלה אל-כאמילה פי אל-סירה אל-נבוויה, כלומר האיגרת של כאמיל אודות חיי הנביא. סיפור המסגרת של הספר הוא היווצרותו הפלאית של כאמיל, שמשמעות שמו היא המושלם, מאדמה, עצים ועשבים שנאספו במקרה בתוך מערה הנמצאת על אי בודד. פתח המערה נאטם בבוץ, וכך, בתוך הרחם המלאכותית הזו, ומאחר והאל דאג לסדר את המרכיבים באופן מקביל לארגונם אצל האדם, נוצרים חיים, ומתוכה בוקע אדם בוגר וגדול גוף, חכם וסקרן אבל חסר כל ידע מוקדם על העולם שמסביבו. אדם זה חוקר, לומד ומהרהר על עולם זה ומגיע למסקנות אודותיו. הוא מגלה, דרך מחשבה עמוקה, את חוקי הטבע ואחר כך את עובדת קיום האל, כישות עליונה המנותקת מהעולם אך נוכחת בו תמיד. כאשר ספינת סוחרים נסחפת אל האי הם לוקחים איתם את כאמיל לעיר ממנה באו, וכך הוא נחשף לחברת בני האדם, ומפענח את המבנה החברתי שלהם ואת סודות אמונתם הדתית. סוף הספר הוא בחזון היסטורי המפרט את המשברים העוברים על הקהילה, את דמות המנהיג האידיאלי שינהיג אותה ואת העתיד המצפה לה עד קץ הימים.

אבן אל-נפיס משתמש בסיפור זה בכדי לחלוק את תובנותיו לגבי עולם הטבע והאמונה הדתית. המסקנות אליהן מגיע כאמיל, בתהליך מחשבתי לוגי סדור בו דבר מוביל לדבר, אינן חדשניות אלא מהוות, באופן ברור, את עיקרי האמונות בנות הזמן בקרב השכבה החברתית ממנה בא אבן אל-נפיס. הנחת היסוד הברורה היא שהאל יצר עולם מושלם והרמוני והטבע, החברה האנושית ובמיוחד מוחמד והאיסלאם הם הביטוי העליון של השלמות וההרמוניה הזו. הבטחון העצמי של אבן אל-נפיס אמיתי וכן. ברור לו לגמרי שהוא חי בטוב שבזמנים ושאמונותיו וידיעותיו הן פסגת היצירה האנושית. הוא אינו מתנצח עם דעות סותרות אלא חוקר את סודות העולם שסביבו ותוך כך מטיף לאיזון ולמתינות.

הספר הזה מספק הצצה לתפישת העולם האיסלאמית בתור הזהב שלו, אבל הוא מעניין גם מעוד בחינה חשובה. אבן אל-נפיס היה רופאו האישי של הסולטן, ביברס. את זוכרת את ביברס? הבטחתי לך גדולות ונצורות, שאספר לך אודותיו, על נצחונותיו ופועלו, על גדולתו. אבן אל-נפיס עיצב את דמות המנהיג האידיאלי, אשר יוביל את החברה המוסלמית להתגברות על המשבר שתקף אותה, על סמך הכרותו הקרובה עם ביברס. כרופא, הוא הכיר לא רק את הצד הפומבי של הסולטן אלא גם את מנגנוני גופו, את תשוקותיו הפיזיות. הוא שופט ומתאר אותו בהתאם לאמונותיו, לפיהן מקום הלידה והגזע הם הקובעים את אופי האדם, ולפי תורת הרפואה הגלנית, הנקראת על שם הרופא היווני קלאודיוס גלנוס. תורה זו מבדילה בין טיפוסים שונים על פי מזגם הקבוע מלידה, ושואפת לשמר איזון עדין בין קור וחום ובין ארבע ליחות הקיימות בגוף ואחראיות לפעולתו. הדיוקן של ביברס הוא גם פוליטי וגם רפואי, והוא מציג את המנהיג ופעולותיו כתשובה הכרחית למשבר בלתי נמנע, שנגרם מאחר והאנשים, שלא היו מודעים לחומרת מעשיהם, חטאו:

מאחר והנביא אסר על שתיית יין, והופעה של נשים בציבור בנוכחות זרים, מאחר וקנאה היא רגש אצילי וראוי לשבח, שתי תוצאות היו בלתי נמנעות: ראשית, עבירות על האיסור על יין, בגלל שהנפש משתוקקת אליו, ואין לו תחליף כשיקוי לשמירה על הבריאות ולמלחמה במחלות רבות; שנית, עלייה בהומוסקסואליות בקהילה, מאחר ואנשים רבים לא יכלו להינשא כלל או לקחת איתם את נשותיהם למסעותיהם.

מצחיק קצת, לא? איך השתייה ומשכב הזכר הם הגיוניים וטבעיים, ברירת מחדל מובנת למרות שהם אסורים, נובעים מחוסר יכולת לעמוד במגבלות הדתיות. זו עמדה מוסרית סלחנית יותר מהשמרנות המוכרת לנו. ויש כאן ניסיון להסביר את הפלישה המונגולית ואת החורבן שהביאה על המרכז העתיק של האימפריה המוסלמית כחלק מתוכנית אלוהית של טיהור הקהילה וחיזוק עקרונותיה הדתיים. הופעת המנהיג הנכון, שיביס את הפולשים ויאחד את הקהילה מחדש, היא חלק מההוכחה האלוהית לגדולת האיסלאם והמאמינים בנביאו.

סולטן זה צריך ללא ספק להיות נחות לעומת הכופרים, בכל הנוגע לארצו, לצבאו ולאמצעים העומדים לרשותו, מאחר והכופרים כבשו את החלק העיקרי מארצות הקהילה של הנביא, ובנוסף הם שולטים גם בארצות אחרות. אם סולטן זה לא יהיה אמיץ דיו בכדי להתעמת, לבדו, עם צבא שלם בקרב, הוא לא יוכל להתנגד לכופרים ולמנוע מהם מלכבוש את ארצו. ולכן עליו להיות אמיץ מאוד, ולהיות מוכר ככזה על ידי בני עמו, כפי שיהיה אם מעשי גבורה יהיו ידועים אודותיו. הוא חייב להיות נחוש לב, אכזר וחסר רחמים. לכן, עליו לצוות על עונשים כמו קטיעת איברים, צליבה ומיסמור, וזאת בהתאם לעובדה שצוינה קודם כי גנבה ופשעים אחרים להם מגיע עונש כזה נפוצים בארץ זו. לכן הסולטן אינו יכול לבוא מאנשי העיר שאין להם אופי קשה כל כך, אלא מאנשי המרחבים הפתוחים; לכן, עליו לבוא מהצפון, ובמיוחד מצפון-מזרח, מאחר והאנשים מצפון-מערב חלשים ואופיים אינו תואם את התכונות שנזכרו קודם. מאותה סיבה הסולטן חייב לבוא מארצות הכופרים הללו או מארץ קרובה אליהן. לכן חייב שיהיו לו עיניים צרות, חזה רחב, גולגולת גדולה, כתפיים רחבות, רגליים רזות, עיניים לא מאוד כהות, ואף שאינו דק מדי. גופו לא צריך להיות גדול מאוד, מאחר ובמקרה כזה יגבר היקף הליחות שלו, ויווצר חוסר איזון עם חום ליבו ועם מזגו. גופו לא יכול להיות גם קטן מדי, מאחר ואז תהיה לו רק נחישות מועטה, הוא יהיה בלתי החלטי ולא מתאים לשליטה בארץ וללחימה בכופרים. על המזג שלו לנטות אל החום, כי אחרת לא יהיה אמיץ מאוד. על גוון עורו להיות חום-אדום, ועל שערו להיות לא דליל ודק אלא להפך, עבה וסבוך. הוא לא יכול להיות קירח אלא אם ישתמש בתרופה הגורמת לכך, מאחר והוא מארץ קרה מאוד. על גופו להיות דחוס ומוצק; לכן, ועקב החום של מזגו, אדי הליחות העולים בגופו אינם נספגים בקלות. ולכן חייב להיות לו אופי קשוח, ואפילו אכזרי ומאיים. עליו להרבות בתנועות חדות ולשנוא מנוחה, ליהנות לנוע, במיוחד בשמש; עליו לחבב להזיע, לשנוא את הקור, ולאהוב לעטוף את עצמו בשכבות רבות, למרות הנאה מנשימת אוויר קר; עליו לאהוב אוכל קר וכבד ולשנוא לאכול מנות חמות מאוד (הכוונה היא לתכונות הרפואיות של האוכל, לא לטמפרטורה שלו); להרגיש טוב בחורף וכאשר ישנים במקום קריר, ולמרות החיבה לעטוף את עצמו בכבדות צורך לחשוף את כפות רגליו לאוויר הקריר. הוא חייב למצמץ לעיתים רחוקות ושלא יהיה שיער על גבו אלא על חזהו וביטנו, למרות שלא הרבה. השינה שלו לא יכולה להיות עמוקה או ארוכה; לעיתים קרובות יתעורר משנתו בפתאומיות ולעיתים קרובות יהיו לו חלומות מפחידים. תאבונו לאוכל לא יהיה חזק מאוד, והוא לא יקיים יחסי מין תכופות. רוב ילדיו יהיו בנים. לרוב יהנה ממנות חמוצות, ולעיתים יעדיף מתוקות, אבל לא תהיה לו חיבה רבה למנות חסרות טעם, והוא יעדיף פירות. יהיו לו התקפי בחילה תכופים, ויהיה קל לטפל בו.

[התרגומים מתוך-  Ibn al-Nafis, The  autodidactus, eds. M. Meyerhof and J. Schact, Oxford 1968 – יש שם תרגום לאנגלית ומקור בערבית, והכל ניתן לקריאה חופשית. מומלץ מאוד, ולרשותכם כאן – theologus-autodidactus-of-ibn-al-nafis]

זו בהחלט עדות רופא אישי, לא? וניתן להבין את אופיו של ביברס למרות חוסר ההתמצאות בעניינים כמו ליחות ותכונות מולדות של אנשים שבאים מצפון-מזרח. הוא חם מזג, וניתן לראות את זה עליו. הוא תקיף וקשוח, עם אחרים ועם עצמו. יש לו חלומות זוועה. הוא האיש הנכון לזמן הנכון, מי שנתפס כיחיד שמסוגל להתמודד עם איום הפולשים המונגולים. הלגיטימציה שלו לשלטון היא בעצם שלטונו, מאחר והוויתו ופעולותיו משרתים ומונחים על ידי האל. הוא אינו אהוב אלא מוערך, והוא אנושי מאוד, בעל חולשות. זה בסדר, כי אפילו הנביא, המושלם מכל אדם, היה בן תמותה, בעל תשוקות המסוגל לחלות ולסבול.

אכזריותו של ביברס מתבטאת בסמל שבחר לו, פנתר המשחק בעכבר שלכד בכפתו. הוא שיבחר מתי ואיך לפעול, וליריביו אין כל יכולת לחזות את צעדיו או להתמודד עימו. הוא חיית פרא והם לא ראויים אפילו להיות לו לטרף. ביברס בחר בדימוי הזה ודאג להפצתו. את הסמל הזה דאג להטביע על מטבעותיו, ולשבץ במבנים הרבים שהקים ולאורך הדרכים אותן סלל, שעתידות לשנות את המרחב ולהשפיע רבות על עתידו. אלה הן דרכי הבריד, שירות הידיעות והמודיעין המלכותי.

דרכים קדומות במזרח התיכון. דרך הים חשובה, אבל אינה הכרחית. עבור אימפריה יבשתית הים התיכון הוא פריפריה, לא מרכז

גם מפעל זה, כמו כל פעולותיו של ביברס, היה פיתוח ושכלול של מסורות ואופני פעולה קדומים. הוא הרי לא המציא כמעט דבר, רק שיפר והשתדל להביא לשלמות את מה שחשב שיכול להועיל לו. דרכי מסחר עתיקות חצו את המזרח התיכון וחיברו בין הערים המרכזיות בו, ושליטים הפעילו מנגנוני מודיעין, העברת ידיעות ושירות שליחים רכובים. אבל דרכי הבריד התעלו על כל אלה, ונוצרו בכדי להתמודד עם האיומים והאתגרים שזיהה ביברס. האתגר הפנימי היה קיום אימפריה בעלת שני מרכזים עירוניים מרוחקים, קהיר ודמשק. דרך הבריד העיקרית חיברה בין שתי הערים הללו, משתמשת בחלק מנתיב דרך הים העתיקה אבל פונה לפנים הארץ בהגיעה למישור החוף ובכך עוקפת  את הביצות, הנחלים, ואת ערי המבצר הצלבניות החלשות שעדיין נותרו לאורך החוף. כך עברה דרך יבנה, לוד, ראש העין, ואדי עארה, ומשם לבית שאן, לצמח שעל גדות הכינרת ולדמשק. סעיף שלה התפצל לצפת, ששימשה לאחר שכבש אותה מידי הצלבנים כבירת הגליל. תחנות דרכים נבנו לאורכה, ובהן יכלו השליחים הרכובים להחליף סוסים בלי להתעכב. תחנות אלה שימשו גם כמרכזי מסחר וכמקום חנייה לכוחות הצבא. כך קוצר המרחק בין שתי הערים באופן משמעותי. אם קודם נדרש מסע מתיש דרך מישורי ירדן ומדבר סיני הרי שעכשיו שליח יכול היה לעשות את הדרך, בת השמונה מאות קילומטרים לערך, בארבעה ימים בלבד, ותיאום ושיתוף פעולה בין שתי הערים איפשר, לראשונה, לשלוט עליהן כעל אימפריה אחת. היחס של ביברס אל ארץ ישראל היה בעיקר כאל זירת מעבר שחשוב לשמור אותה שקטה ככל האפשר. צפת נקבעה כבירת הגליל ועזה כבירת דרום הארץ, כדי להבטיח זאת. היה חשוב להחריב את  נמלי הארץ בכדי למנוע נחיתת כוחות פלישה אירופיים, ומלחמתו של ביברס בממלכה הצלבנית החלשה נועד, בין השאר, כדי לנטרל כל איום אפשרי על הדרך שעברה בשטח בו שלטו הצלבנים לפני פחות ממאה שנים.

בול דואר מימי הרפובליקה הערבית המאוחדת קצרת הימים. האתר הזה נקרא על שם תחנת שידורי ההסתה הרדיו שהפעילה רע״ם, הלא היא ׳קול הרעם מקהיר׳

האתגר החיצוני היה, כמובן, המאבק שעדיין לא הסתיים עם הפולשים המונגולים. לביברס היה ברור שהכוח המונגולי שהובס בעין ג׳אלות היה רק חלק קטן מתוך צבא אדיר, איתו יהיה עליו להתמודד בהמשך. יתרונו היחסי היה ביכולת השליטה שלו בכוחותיו הפרושים במרחב ובמודיעין שעמד לרשותו. כך ששליחים העבירו אליו באמצעות דרכי הבריד ידיעות על תנועת כוחות אויב ועל איומים אפשריים, והוא היה מקבל את המסרים האלו בכל מקום בו שהה. הפקודה הייתה שאין להשתהות כלל מרגע בו החליט אחד ממפקדיו למסור ידיעה או דיווח לסולטן. אותו מפקד שיגר שליח מיוחד, שלאיש אסור היה לעכב אותו, והוא היה רוכב ללא הפסקה, מחליף סוסים כשיכול, עד שהיה מוצא את הסולטן. כשהגיע למחנהו של ביברס אסור היה להתעכב ולו רגע, להעיר אותו אם דרוש, אפילו להפריע לו בעת הרחצה, הכל כדי שידע מה התחדש בממלכתו ומה מאיים על שלטונו ויוכל לפעול בהתאם. אי אפשר היה לבגוד בו או להסתיר ממנו דבר. הידע המעודכן שרוכז בידו היה אחד מסודות כוחו, ודרכי הבריד ומנגנון המודיעין והשליחים היו אמצעי עיקרי בצבירת ידע זה.

סמלו של ביברס, אריה המשחק עם טרפו, על גשר בלוד שעדיין נמצא בשימוש. בנייה איכותית כזו היא יקרה מאוד, ומיסי הנתינים מימנו זאת

ביברס, שכפי שתיאר אבן אל-נפיס אהב לנוע, בילה חלק גדול מזמנו בדרכים, והיה מעורב אישית בהחלטות הנוגעות לניהול השוטף של האימפריה, ובמיוחד לבנייה ולביצורים. במקביל, הגדיל מאוד את הצבא, מקים עוד ועוד מחנות הכשרה לחילות ממלוכים חדשים, יוצר מדינת צבא של ממש המתקיימת במקביל לחיי היום יום של תושבי האימפריה. מדינה זו הייתה, במובנים רבים, טורקית ולא ערבית, בודאי שמבחינה אתנית. ביברס קנה עשרות אלפי עבדים ושפחות שבאו מהאזור בו נולד, ערבות אסיה שמצפון לים השחור. והיה לזה גם ביטוי תרבותי. הממלוכים דיברו בינהם בטורקית, שמרו והזדהו בשמותיהם הטורקיים המקוריים, התחתנו לרוב עם נשים ממוצא טורקי ושמרו על כמה מאכלים, מסורות ומנהגים שמקורם במישורי אסיה. האימפריה הממלוכית נקראה ׳דואל אל-טורק׳ בידי בני הזמן, כלומר השושלת הטורקית. האיסלאם, והאמונה בעליונותו ובכך שאללה אחראי ליצירת המבנה החברתי המוזר הזה, בו יש הפרדה כמעט מוחלטת ושוני מהותי בין האליטה הצבאית לאוכלוסייה הכללית, שימשו כתשתית משותפת שמחברת בין הגורמים השונים.

הממלוכים הגנו על ארצות האיסלאם, והנתינים מימנו זאת באמצעות תשלום מיסים. אבל זו לא היתה עיסקה חד צדדית לגמרי, מאחר ומחנות הצבא היו בתוך הערים, ובעיקר בתוך קאהיר, והצבא היה קונה את צרכיו בשווקיה. המפקדים קיבלו כסף או סחורות כמס מהאיקטע, מקטעי הכלכלה הממוסים שהעניק להם ביברס. בתמורה היו אחראים לחימוש ולכלכלה של פקודיהם. בכדי לבדוק שהם אינם מרמים אותו וחוסכים כסף, ושכל החיילים העומדים לרשותו מצויידים כראוי, ביברס היה עורך מצעדים צבאיים שלקחו ימים שלמים, בהם עברו לפניו ולפני קהל צופים גדול כל חיילי ומפקדי הצבא כולם, רוכבים על סוסיהם, לובשים שרון ונושאים את כלי נשקם. המסדר הכללי הזה הבטיח שבעת צורך יהיה הצבא מוכן לקרב, ובנוסף היה מפגן מרהיב של עוצמה ושליטה. וכך גם הובטחה עבודה ופרנסה למגזר המתפתח של ספקי נשק, ציוד ושירותים לצבא. קאהיר ודמשק פרחו, ובאזורי הכפר החקלאיים יציבות הועדפה על פני פיתוח. המיסים הכבדים שנגבו מכלל תושבי האימפריה מימנו את ההתרחבות הזו ואת תנופת הבנייה שליוותה אותה.

אין ספק שיש הרבה מה להעריך אצל ביברס. אני יכול להבין את ההערצה אליו, את האדרת דמותו, במיוחד כאשר שוקלים את מוצאו ואת תולדות חייו. צריך כשרון ומזל בלתי רגילים בכדי להפוך מעבד לשליט של אימפריה, ואיני חושב שיש עוד אנשים רבים בתולדות האנושות שהצליחו לפלס לעצמם דרך כזו. הוא תכנן להוריש את השלטון לבנו, וליסד שושלת מלכים שתשלוט עד קץ הימים. לא היה לו חפץ באהבת העם אלא רק בהערכה, פחד וכבוד. והוא אכן נערץ. סיפרו עליו סיפורים ואגדות עוד בימי  חייו, איך הוא מסתובב בתחפושת בעיר, רק אלוהים יודע יותר ממנו. במצעד ההכתרה שלו רכב בראש, כאשר קציניו הבכירים צועדים ברגל, מכרכרים לפני סוסו, נושאים ומציגים לציבור שמיכת רכיבה רקומה זהב, סמל לשלטונו ולעובדת היותם נושאי כליו, כרית מפוארת שנועדה לעכוזו של הסולטן.

משחק פולו, במיניאטורה פרסית. אני לא יודע אם הייתי טוב בזה, אבל בטח היה כיף לצפות

הוא שינה את המרחב העירוני של קאהיר באמצעות בנייה של מחנות צבא ומגרשי אימונים, מוסדות דת, לימוד וצדקה, מסגדים, בתי ספר ואקדמיות, שווקים ואזורי מלאכה. לתפישתו, טיהר את העיר, באמצעות מאבק מתמיד בבתי שתייה, מקומות בהם שתו יין ועישנו חשיש, ובבתי הזונות. שוב ושוב הורה על סגירת המוסדות הללו, תוך מתן עונשים נוראיים לעבריינים. אנשים המשיכו לשתות, וזנות המשיכה להתקיים, כמובן, אבל מחוץ למרחב הציבורי, שהפך ליותר ויותר איסלאמי. כך יכול היה להציג את עצמו כמאמין אדוק, משרת האיסלאם ושליחו, אבל איני חושב שזו הסיבה היחידה לפעולתו. העיצוב מחדש של חיי הרחוב והפנאי סביב מצעדים ותהלוכות צבאיות ודתיות, קיום חלק מפעולות האימון הצבאי באופן פומבי, משורג בחיי העיר, יצרו ופיתחו תרבות משותפת שחיברה בין הצבא לאוכלוסיה העירונית. חיי הממלוכים היו עירוניים בבסיסם, למרות מסעות המלחמה הארוכים אליהם יצאו. לקצינים בכירים הותר להחזיק להקת מתופפים, שהיו מנגנים ליד ביתם כל ערב בשעת השקיעה. מדינת הצבא הפכה את העיר כולה למחנה שלה, המתנהל על פי חוקיה ומשרת אותה. הממלוכים, וכמובן שהסולטן עצמו, היו דמויות מורמות מעם, מיתולוגיות בזמן אמת, בדומה לשחקני כדורגל או ספורטאים מקצועניים אחרים בימינו. ביברס עצמו השתתף כצופה אבל גם כשחקן נלהב במשחקי פולו, לועב אל-קורה, כלומר משחק הכדור, ששימש ככלי לאימון ותרגול יכולות רכיבה וגם כספורט קבוצתי וצורת בילוי. תחרויות קליעה בקשת וקרבות אימון נערכו דרך קבע ושמם של המנצחים נישא בפי כל. לחימה הייתה אמנות וכלי המלחמה, השריון והתלבושות של הלוחמים היו יצירות אומנות משובחת, שהוצגו בפני הקהל בטקסים ובתהלוכות.

*

כבר סיפרתי לך כמה שטחי היה החינוך האיסלאמי של הממלוכים, ואיך זה לא בהכרח פגע בהזדהותם ובשייכותם לדת ולתרבות האיסלאמית. לדת ולתרבות הזו היו רבדים שונים, וכך, בצד ובמקביל לתפישות ולאמונות של האליטה התרבותית, חכמי הדת ואנשי המנהל והרפואה, התקיימה  גם תרבות עממית רחבה ומפותחת, שבה היה מקום נרחב לפולחן קברי קדושים ואמונה והערצה של שייחים סופיים, השולטים בתורת הנסתר, מעין ׳צדיקים׳ או ׳מקובלים׳ בני הזמן. הממלוכים היו שותפים לאמונות העממיות הללו, אשר גם הן היוו גשר ומכנה משותף בינהם ובין האוכלוסיה הכללית.

לביברס עצמו היה צדיק כזה, שלנבואותיו האמין ושבו התייעץ לפני ביצוע כל מהלך חשוב. זה היה שייח חדיר, שנולד בשם אבי בכר אל-מיהרני, בעיר גזיירה שבאזור כורדיסטן. הוא נאלץ לברוח מאזור הולדתו לאחר שהואשם בכך שפיתה נשים ושפחות של מעסיקיו. לאחר שעבר מהפך מוסרי וגילוי רוחני הפך לנזיר איסלאמי הנודד באזור סוריה והגליל. לא ברור מתי בדיוק פגש בביברס, אבל כנראה שניבא אודותיו ואודות הצלחתו עוד לפני שעלה לגדולה. מספרים על מפגש ביניהם, בקבר קדוש למרגלות הר תבור, בעקבותיו הפך הסולטן לחסיד נלהב של האיש היודע כל, מצרף אותו לפמלייתו הקרובה ביותר, מעניק לו כסף רב וכוח כמעט בלתי מוגבל. ביברס נפגש עם שייח חדיר תכופות, ולרוב נשמע לעצות שנתן לו. פעם אחת שייח חדיר טען שעל הסולטן לשוב לקאהיר ממסע מלחמה שערך, ולא להתעכב בדרך ולהאריך אותה על ידי עצירה בטירת קרק שבעבר הירדן. הסולטן לא נהג כעצתו, ובהגיעו לטירה נפל מסוסו ורגלו נשברה. זו הייתה הוכחה ניצחת ליכולות הנבואה של השייח, וכוחו והשפעתו התעצמו עוד.

בחסות האמון והיד החופשית שנתן לו הסולטן שב והתגלה היסוד האכזרי והבלתי מוסרי בדמותו של שייח חדיר. הוא פצח במסע הרסני ורצחני נגד מי שתפס כאויבי האיסלאם. כך, החריב את כנסיית הקבר בירושלים, כשהוא הורג במו ידיו את אחד מהכמרים. בדמשק, ארגן את הריסתו ובזיזתו של בית הכנסת, ואת שריפת ספרי התורה של הקהילה. רק התארגנות חשאית של נסיכיו של ביברס הצליחה לעצור אותו. הם שכנעו שניים מחסידיו להעיד נגדו, והוא הועמד למשפט בקאהיר. העדויות היו אמינות, והמעשים שתוארו בהן איומים, אבל ההוכחה הסופית לבוגדנותו של שייח חדיר הייתה כאשר התברר שנתן סוס אציל, שהוענק לסולטן על ידי שליט תימן, כאתנן לאחת מיפהפיות קאהיר. הוא ניצל מהוצאה מיידית להורג לאחר שטען שגורלו וגורל הסולטן כרוכים זה בזה, ושלכן מותו שלו יבשר את מותו של ביברס. כך הושלך לכלא.

התלות של ביברס בשייח חדיר מכתימה את דמותו, וחושפת בו צד נצרך וחסר בטחון. זה אנושי ומובן, אבל מבאס (אגב, את יודעת שבאסה פירושה אצבע בתחת? מצטער על פריט המידע הבלתי חשוב, הייתי חייב לחבל קצת באווירת המהוגנות המוגזמת של הטקסט הזה). ביברס היה ודאי שטוף אמונות טפלות, זקוק לחיזוקים, מבוהל עד מוות ומנסה לשלוט ולאלף את הגורל. ובמדינת הצבא שהקים החיים יכלו להיות קשים ואכזריים, כמוהו, והאלימות שרירותית וחסרת גבולות. האמונות העממיות איפשרו להבין ולסבול, איכשהו, את המציאות ותהפוכותיה, מאחר וקבלת הדין והכניעות המוחלטת של האיסלאם הם אתגר שהאדם הרגיל אינו יכול לעמוד בו. בסיכומו של דבר, גם ביברס היה אדם רגיל.

* *

והצלבנים, מה איתם? עברו כבר יותר משמונים שנה מאז קרב קרני חיטין, והם עדיין כאן, בינתיים. ההתעצמות הצבאית המוסלמית הייתה תגובה לאיום המונגולי, אבל הכוח האדיר הזה הופנה, בסיכומו של דבר, בעיקר נגד האויבים הישנים. המאבק כבר לא היה שקול. הכוח הצבאי של ממלכת ירושלים מנה מאות בודדות של אבירים, וחילות משמר שהגנו על מבצרי החוף. בעכו, עיר הבירה של מה שנותר ממלכת ירושלים, השתוללה מלחמת אזרחים בין נאמני ונציה ונאמני ג׳נובה. אלפים רבים נפלו במהלך המלחמה המתמשכת וחסרת הטעם הזו, במאבק על זכויות סחר והתיישבות בעיר שעתידה להחרב בקרוב.

את זוכרת את לואי התשיעי? אותו מלך צרפתי קדוש שהובס במנצורה על ידי ביברס הצעיר? הכישלון שם חתם למעשה את הגורל של ההתיישבות הפראנקית מעבר לים. לאחר שנפדה משביו נותר לואי עוד כמה שנים בארץ הקודש, מסייע בבנייה וחיזוק של מבצרי ערי החוף. המבצר בארסוף, בחוף הים של הרצליה, הוא דוגמא למאמציו ולכישלון החרוץ שלהם. ארבעים יום של מצור הכניעו את מה שנראה כמקום בלתי אפשרי לכיבוש. האבירים הטמפלרים שנפלו בשבי אולצו לצעוד ברחובות קאהיר  כשצלבים שבורים תלויים מצוואריהם.

שחזור המבצר בארסוף בגן הלאומי אפולניה. ביקרנו שם, לפני שבאנו הנה, את זוכרת? היה חם

באשר לערי החוף נקט ביברס במדיניות של אדמה חרוכה. מטרתו הייתה להשאיר את מישור החוף חרב, על מנת להקטין את האפשרות של נחיתת כוחות פלישה אירופיים ולהפנות את המסחר האיטלקי אל נמלי מצרים. בכך קבע ושינה את דמותה של ארץ ישראל, ששדרת ההר והגליל הפכו לאזורים המיושבים ביותר בה. רק הציונות תשנה זאת ודימוי הארץ השולית, הריקה והחרבה בו תשתמש ובאמצעותו תיבנה נוצר במידה רבה בתקופת השלטון הממלוכי.

את המבצר של צפת ביברס העדיף לא להרוס בקרב, מאחר והיה מעונין שעיר זו תשמש כבירת הגליל. לכן, בשונה ממקומות אחרים, ניהל מסע ומתן קשוח עם מגיניה. כאשר נכנעו וצעדו אל מחוץ למצודה שינה את דעתו, ובתירוץ שלא מילאו את תנאי ההסכם והבריחו סכינים בבגדיהם הובלו כולם, אלף וחמש מאות איש, אל גבעה סמוכה. במקום זה, זירת ההוצאה להורג של אסירים מוסלמים על ידי אבירים טמפלרים בימים עברו, נערפו ראשיהם. רק שניים ניצלו, אחד מהם נשלח לעכו, על מנת לבשר על הטבח ולהגדיל את האימה שבודאי כבר חשו תושביה, והשני, נוצרי ממוצא סורי, בחר להתאסלם ולהצטרף לצבאו של ביברס.

אבל את עיקר זעמו הפנה ביברס אל מי ששיתף פעולה עם הפולשים המונגולים לפני קרב עין ג׳אלות, בוהמון השישי, שליט רוזנות טריפולי ונסיכות אנטיוכיה. הוא עלה לשלטון כשהיה רק בן חמש עשרה, ונודע בכינוי בוהמון היפה. גם אחרי שהובסו בקרב המשיך לנסות ולשכנע את המונגולים לתקוף שוב את אדמות המוסלמים, עדות נוספת לכך שהמאבק לא נתפס על ידי בני הזמן ככזה שהוכרע לגמרי. בשנת 1268, הלא היא שנת 666, תקף ביברס את סביבות טריפולי שעל חוף הים, ולאחר שגרם הרס רב נסוג במפתיע. אבל במקום לשוב לכיוון דמשק פנה צפונה. ביום הראשון של חודש הרמדאן, הטיל צבאו של ביברס מצור על העיר אנטיוכיה. את זוכרת שסיפרתי לך על כיבוש העיר הזאת בזמן מסע הצלב הראשון, על פיטר ברתולומיאו והחנית  הקדושה שמצא? כיצד האמונה באל ובכוחו הובילה את הצלבנים המותשים לניצחון, כנגד כל הסיכויים? כעת דבר לא עזר להם. העיר האדירה והמבוצרת נפלה תוך ימים ספורים.

איור המצור על טריפולי, בשנת 1291, שבו נכבשה העיר. הממלוכים חזרו לסיים את המלאכה

איבן עבד אל-זהיר היה מזכירו של ביברס, והביוגרף הרשמי שלו. הוא ניסח, בשפה המתענגת על פיתוליה, מכתב השפלה לבוהמון השישי, הנסיך שאיבד את העיר שהעניקה לו את תוארו. מכתב זה נועד להודיע לו על תוצאות הקרב, וגם, ואולי יותר מזה, לשמש כעדות לניצחון, ולנסח ולבטא עבור ובשמו של ביברס את הבוז וההתנשאות שחש:

אל הרוזן האציל והנעלה, האריה המתנשא, גאוות הנצרות, מנהיג נושאי הצלב, אשר תוארו, עם נפילת אנטיוכיה, שונה מ׳נסיך׳ ל- ׳רוזן׳, מי יתן ואלוהים יעניק לו חוכמה, יכוון את דרכו וינחה אותו, היודע כבר כיצד תקפנו את טריפולי ועשינו שמות במרכז נחלתו; הוא ראה את החורבות ואת הטבח שהותרנו מאחורינו כשעזבנו; הכנסיות עצמן נמחו מעל פני האדמה, כל בית נתקל באסון, המתים נערמו על חוף הים כמו איים של גוויות, הגברים נרצחו, הילדים הפכו לעבדים, הנשים החופשיות הפכו שבויות, העצים נכרתו ונותרו רק מספיק כדי לשמש בעתיד, ברצון האל, לבניית מכונות מצור. דברי ערך נבזזו, יחד עם נשים, ילדים ועדרים, כך שהעני הפך עשיר, הרווק זכה במשפחה, המשרת קיבל משרתים וחייל הרגלים קיבל סוס.

כל זה קרה לפני עיניך, בעוד אתה ניצבת כאיש שאסון נורא היכה בו, וכאשר שב אליך קולך זעקת בפחד: ‘הקטסטרופה הזו היא באשמתי!׳. אתה יודע שעזבנו אותך, רק כדי לשוב, שדחינו את ההרס המוחלט שלך, אבל רק במספר ימים מסוים; אתה מודע לכך שהותרנו את ארצך ללא כל חיית משק, מאחר והובלנו אותן לפנינו, ללא כל נערה, מאחר וכולן בחזקתנו, ללא כל עמוד, מאחר ומוטטנו את כולם, ללא כל שדה מעובד, מאחר וקצרנו את כל היבול, ללא כל דבר ערך, מאחר ולקחנו את הכל. המערות בפסגות ההרים הגבוהים, העמקים החוצים גבולות ונוגעים בדמיון; אלה לא יעניקו לך שום הגנה. אתה יודע איך עזבנו אותך כדי להופיע לפתע לפני עירך אנטיוכיה בעוד אתה בקושי מעז להאמין כי אכן נסוגנו: אם עזבנו בוודאי נשוב לאן שרגלינו נחו בעבר!

מטרתינו כאן היא לדווח לך על מה שעשינו כעת, להודיע לך על הקטסטרופה השלמה שהיכתה בך. ביום רביעי, ה- 24 בחודש שעבאן עזבנו אותך בטריפולי וביום הראשון של חודש רמדאן הקדוש הטלנו מצור על אנטיוכיה. בעוד שתפסנו עמדות מול העיר חייליך רכבו החוצה בכדי לבחון עצמם בקרב נגדנו. הם הובסו; הם עזרו זה לזה אבל לא הצליחו לנצח, ומפקדם הפך לאסירנו. הוא ביקש שנרשה לו לנהל משא ומתן עם אנשיך והלך לעיר, ושב אלינו עם חבורה של כמריך ומנהליך, שדנו עימנו. אבל אנו ראינו שהם פועלים בהשראת רוחך, באופן מרושע ובדפוסים רצחניים, אטומים לכל מטרה טובה ומתאגדים סביב מטרות רעות. כאשר ראינו שמזלם בלתי ניתן לכפרה ושאלוהים קבע שגורלם הוא מוות שחררנו אותם, באומרנו: ׳אנו נטיל מצור עליכם מייד, וזו תהיה האזהרה הראשונה והאחרונה שניתן לכם׳. כך הם שבו לעיר, מתנהגים כמוך, באמונה שאתה תופיע לעזרתם עם פרשיך וחיל הרגלים שלך, אבל מהר מאוד המפקדים חוסלו, פחד אחז בכמרים ובנזירים, מגיני החומות השפילו את ראשם בפי האסון ומוות היכה בהם מכל כיוון. כבשנו את העיר בסערה בשעה הרביעית של יום שבת, ביום הרביעי של חודש הרמדאן המבורך, מביאים יאוש לכל מי שבחרת לשמור ולהגן עליה. אין ולו אחד מהם שלא היה בבעלותו רכוש מסוים, וכעת אין ולו אחד מאיתנו שאין בבעלותו אחד מהם ואת רכושו. היית צריך לראות את אביריך נרמסים תחת פרסות סוסינו, איך בוזזים ומחפשי שלל פשטו על בתיך, כל רכושך נמדד כאילו היה חסר ערך, נשיך נמכרות ארבע בבת אחת ונקנות תמורת דינר מכספך שלך! היית רואה את הצלבים בכנסיותיך מרוסקים, דפי ספרי הברית המוטעית מפוזרים, קברי הפטריארכים חפורים ומחוללים. היית רואה את אויבך המוסלמים מבזים את המקום בו אתה חוגג את המיסה, משספים גרונות נזירים, כמרים ואנשי כנסיה על המזבחות, מביאים מוות פתאומי על הפטריארכים ועבדות לנסיכים המלכותיים. היית רואה אש משתוללת בארמונותיך, את מתיך נשרפים בעולם הזה לפני שלהבות הגיהנום ישרפו אותם בעולם הבא, את הארמון שלך חרב עד שאי אפשר לזהותו, את כנסיית פול הקדוש וזו של פטר הקדוש ממוטטות והרוסות; אז היית אומר: ׳הלוואי והייתי אבק, וששום מכתב לא היה מביא לי בשורות כאלה!׳. נשמתך הייתה עוזבת את גופך מרוב עצב; היית מכבה את אש חייך במי דמעותיך.

אם היית רואה את אחוזותיך מופשטות מעושרך, מרכבותיך מוחרמות בנמל העיר עם ספינותיך, המשחתות שלך הופכות לרכוש אויבך ועורקות כנגדך, אז היית משתכנע שהאל שנתן לך את אנטיוכיה לקח אותה שוב, שהאל שהפקיד את המבצר הזה בידיך חטף אותו, ומחה אותו מעל פני האדמה. אתה יודע כעת כי אנחנו, בחסד האל, לקחנו חזרה ממך את מבצרי האיסלאם שתפשת, דרקוש ושקיף וכפר דובין, כמו גם את נחלותיך בפרובינציית אנטיוכיה; שסילקנו את חייליך ממצודות העיר ותפסנו אותם בשערותיהם ופיזרנו אותם לכל עבר; שלא נותר איש שניתן לקרוא לו מורד בצד זה של הנהר; ושנהר זה הנקרא אל-עאסי, כלומר המורד, היה מפסיק להיקרא כך אם היה יכול ומתחנן למחילה. דמעותיו היו צלולות בתחילה, אבל כעת הדם נשפך לתוכו וצבע את מימיו באדום.

מכתב זה אותו אנו שולחים מביא לך את החדשות הטובות כי אלוהים העניק לך בטחון וחיים ארוכים בכך שגרם לך לא לחיות באנטיוכה בזמן זה והרשה לך לחיות במקום אחר, מכיוון שאחרת היית מת, או אסור, או פצוע, או המום. להיות בחיים זה משהו שכל מי שאינו מת חייב לברך עצמו אודותיו. מי יודע אם אלוהים לא חס על חייך כדי שתוכל לתקן את דרכיך, את חוסר הציות וחוסר הכבוד כלפיו! מאחר ושום ניצול לא הגיע לספר לך את שקרה, אנו הודענו לך, ומאחר ואיש אינו בעמדה המאפשרת לו לבשר לך את החדשות הטובות על כך שחייך ניצלו במחיר אובדן כל השאר, אנו מביאים אליך את הבשורות במסר אישי אליך, לתת לך מידע מדוייק אודות מה שבאמת התרחש. אחרי קריאת המכתב לא תהיה לך שום סיבה לומר שמשהו מהחדשות שהבאנו מוטעה, בדיוק כפי שלאחר קריאת הדיווח הזה לא תצטרך לשאול איש אודות הפרטים.

[Francesco Gabrieli, Arab Historians of the Crusades, University of California Press, 1969, pp. 310 – 312. זהו תרגום של תרגום (הספר פורסם במקור באיטלקית) והרשיתי לעצמי חופש מסוים בתרגומי שלי. כמה כיף שאיני צריך להיות אקדמאי ומדויק!]

אכזריות צינית, משחק עם הטרף, נקמה מדממת שאין מתוקה ממנה. המכתב הזה הוא שיא מוגזם, בארוקי, של התנשאות, שנאה ובוז. הוא ודאי הסב עונג רב לביברס. בעת כיבוש אנטיוכיה נטבחו כחמישה עשר אלף איש וכמאה אלף הפכו לעבדים ולשפחות.

את זוכרת את עימאד אל-דין, מזכירו של צלאח אל-דין, ומי שכתב את תיאור שדה הקרב שבקרני חיטין, אותו ציטטתי בעבר? תפקידו היה דומה לזה של איבן עבד אל-זהיר, כותב מכתב זה. שניהם ניסחו עבור אדוניהם את מחשבותיהם והלך רוחם, והפיצו את דימוי המנהיג ופעולתו ברבים. שניהם יצר את ההיסטוריה בכך שכתבו אותה. ההבדל בין הטקסטים חושף את ההבדל בין המנהיגים, ובין המודלים של ההנהגה שהם יצרו. פעילותיו של צלאח אל-דין היו אכזריות לעיתים, אבל דימויו היה של אדם חסוד וטוב לב, מעין מלך-פילוסוף. הוא אמנם כרת בעצמו את ראשו של רינו משאטיון, אבל לא נהנה מזה, חלילה. העידון התרבותי שלו נבע מחינוכו הטוב ומוצאו האצילי. הוא היה מודל מושלם של גבריות איסלאמית. ביברס איחד את ממלכתו של צלאח אל-דין ואף הרחיב אותה, אבל בדמותו מתגלם מודל אחר לגמרי של הנהגה ושל גבריות. הלחימה בקרב, הניצחון והמוות אינם רק ביטוי לרצון האל, הם משמעותיים כשלעצמם. החסד משני לעוצמה, וטוב לב ואנושיות כבר אינן תכונות חשובות למנהיג צבאי.

* * *

ביברס מת בדמשק בשנת 1277, תשעים שנה אחרי קרב קרני חיטין. כנראה שהיה בן חמישים בערך במותו. סיבת מותו אינה ברורה לחלוטין, כאשר האגדה מספרת שלגם בטעות ממשקה מורעל שהכין לאחד מאויביו, וששייח חדיר נרצח קודם לכן בתא כלאו שבקהיר, ובכך בישר את מות הסולטן. זה נסיון נחמד להוסיף נימה אפלה גם לסוף חייו, אבל אני מעדיף הסבר אפשרי אחר. הממלוכים שמרו על מנהג שהביאו עימם מערבות אסיה, שתיית קומיס, חלב סוסות מותסס, מעין בירה. כמה ימים לפני מותו הרבה הסולטן בשתייה, וכנראה שנדבק בדיזנטריה. מגיע לו. איני מרחם עליו. גדולתו כמנהיג אינה מחפה על אכזריותו ועל יהירותו.

פסל ביברס הניצב בדמשק. גם משמעות שם משפחת באשר אל-אסד, הרוצח הנתעב, פירושה האריה

במשך שנים הכשיר את בנו לשלטון, בתקווה שירש אותו בבוא העת. אבל לאחר שנתיים של מאבקים פנימיים בקרב האליטה הממלוכית מפקד הצבא שלו, קלאון, נבחר לסולטן. כך שבפועל, נכשל במה שהיה אחד מהדברים החשובים ביותר עבורו. מגיע לו. אבל למרות כשלון זה דמותו של ביברס התקבעה כסמל ללוחם ולמנהיג אכזרי ורב תחבולות. אגדות אודותיו עדיין מסופרות במצרים, ובשאר ארצות האיסלאם.

האמת היא שאין לי כוח לספר עליו עוד. אני מבין את ההערכה אליו אבל מוצא עצמי נרתע ומפחד ממנו, ומהלקחים שניתן להסיק מהצלחתו, להקים ולבסס אימפריה אדירה. איני רוצה לדמות לו.

סיפרתי לך הרבה בחודשים האחרונים, על צלבנים ועל ממלוכים, על גברים לוחמים. הרבה דם, הרבה סבל, שאין ממש דרך להתעכב עליו, להעניק לקורבנותיו כבוד וחמלה. זאת היסטוריה קשה. היא מבהירה כמה חיים אבדו בארץ אליה אנו שבים עוד מעט, כמה שביר הכל. אני עוזב את זה עכשיו, שמח על שאיני הסטוריון החייב לשקוע בתחומו אלא רק מבקר חולף המתאר מסע קצר אל העבר. תודה על שהיית לי קוראת. אני אוהב אותך.

******************************************

אבהיר שוב, איני הסטוריון, אבל השתדלתי לא לשקר ולהסתמך על מספר מקורות כדי לבסס את סיפורי.

זוהי רשימה אחרונה מתוך חמש:

התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

המשכתי בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

אחר כך סיפרתי על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

ואז תיארתי את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

מקורות לימוד על הממלוכים זמינים מאוד, כשוויקיפדיה, העברית והאנגלית, מאפשרת הרחבה בכל כיוון כמעט. בכיוון האקדמי, כתב העת Mamluk Studies Review בהוצאת אוניברסיטת שיקגו זמין כולו לצפייה חופשית, בנוסף לאוסף מקורות גדול (בו נעזרתי רבות):

http://mamluk.uchicago.edu

כבר אמרתי שהספר העיקרי בו השתמשתי הוא:

Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992

זה ספר יסוד עמוס מידע המלווה את תולדות חייו של ביברס.

ספר עיקרי שני הוא:

James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007

ווטרמן אינו הסטוריון, אבל הוא כתב הסטוריה נגישה מאוד המתארת את כל תקופת האימפריה הממלוכית , ואני אוהב את הגישה שלו. זו קריאה משובחת, למרות שאין לסמוך עליו במאה אחוז (וגם עלי לא, ככה שהכל בסדר). ספר נוסף שלו מתמקד בעימות בין הנצרות לאיסלאם:

James Waterson, Sacred Swords, Jihad in the Holy Land 1097-1291, Frontline Books, London 2010

על מוסד הבימרסטן, על רפואה איסלאמית ועל שאלות מגדר בתור הזהב האיסלאמי, תוך התמקדות בסיפורו ובמבנהו של הבימרסטן הענק שהקים קלאון, יורשו של ביברס:

Ahmed Ragab, The Medieval Islamic Hospital: Medicine, Religion and Charity. New York: Cambridge University Press, 2015

היה לי את העונג להשתתף כשומע בקורס שלימד מר רג׳אב באוניברסיטת הרוארד על גופים, מין ומיניות בימי הביניים האיסלאמיים. אני חב לו תודה על חשיפה לגישה הומאנית ופמיניסטית ללימודי החברה האיסלאמית.

על התרבות העממית וחיי היום יום בקאהיר:

Boaz Shoshan, Popular culture in medieval Cairo, Cambridge University Press, 1993

דוד איילון, שאת המילון המשובח שהיה שותף בכתיבתו מכיר כל תלמיד ערבית, כתב רבות על המבנה החברתי של מדינת הצבא הממלוכית. רבים ממאמריו, וגם מאמרי יסוד אחרים, מרוכזים בספר:

Gerald R. Hawting (ed.), Muslims, Mongols and Crusaders, Routledge, 2012

על הסריסים בחברה האיסלאמית אפשר ללמוד באמצעות ספרו:

David Ayalon, Eunuchs, Caliphs and Sultans: A Study of Power Relationships, Magnes Press, Jerusalem ,1999

ראובן עמיתי, חוקר פעיל ובכיר מהאוניברסיטה העברית, כתב רבות על הקשר בין המונגולים והממלוכים ועל העימות בינהם, ובין השאר את הספר:

Reuven Amitai-Preiss, Mongols and Mamluks, The Mamluk-Ilkhnid War 1260-1281, Cambridge University Press, 1995

נעזרתי רבות במאמר קצר שפירסם לאחרונה:

Reuven Amitai-Preiss, Echoes of the Eurasian Steppe in the Daily Culture of Mamluk Military Society, Journal of the Royal Asiatic Society, Jan 2016, Vol.26(1-2), pp. 261-270

וכמובן שאני ממליץ על הפרק המוקדש למונגולים בסדרה המצוינת, שירת הברבור של הערוץ הראשון ז״ל, ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳

בטח פספסתי המון מידע, אבל בחיי שניסיתי להיות די יסודי.

נשתמע.

אבירי האיסלאם מול שליטי העולם

בחלק הקודם סיפרתי לך איך מלך צרפת וצבאו הובסו והושפלו על ידי הממלוכים, שנקנו כעבדים והפכו ללוחמי עילית. ככה תיאר את סיפור עלייתם של הממלוכים אבן חלדון, הסטוריון מוסלמי שכתב כמאה וחמישים שנים אחרי הזמן בו אני מתמקד:

..המאמינים, שקועים בסיפוק רצונותיהם, עסוקים בתענוגות, טובעים במותרות, הפכו למחוסרי כוח וחסרי רצון לצאת לקרב ולהשתתף בהגנה. עור האומץ וסמל הגבריות נפשט מהם – אז, הייתה זו נדיבות האל שהציל את האמונה על ידי החייאתה והשיב את אחדות המוסלמים באמצעות הממלכה המצרית, אשר שמרה על הסדר והגנה על גבולות האיסלאם. הוא עשה זאת כששלח למוסלמים, מהאומה הטורקית ומהשבטים האדירים והגדולים שלה, שליטים שיגנו עליהם ועוזרים נאמנים, אשר הובאו מארצות המלחמה אל ארצות האיסלאם באמצעות העבדות, בה חבויה ברכה אלוהית. באמצעות העבדות הם לומדים את תהילת האל, מקבלים את ברכתו ונחשפים להשגחה האלוהית; העבדות מרפאת אותם, והם נכנסים אל הדת המוסלמית בנחישות של מאמינים אמיתיים, אבל סגולותיהם הנוודיות נותרות ללא רבב, לא מזוהמות בעונג, לא מקולקלות על ידי החיים התרבותיים, ורוחם אינה נשברת תחת שפע המותרות.

אבן חלדון, אצל ברנרד לואיס, איסלאם, עמ׳ 87-88

אמנם לעבדים הצעירים יש ידע בסיסי ברכיבה ובלחימה, שנצבר בשנות ילדותם, בעת חייהם הקודמים, כבני השבטים הנודדים של ערבות אסיה, אבל הנחת היסוד בת הזמן היא שיכולות אלה משמעותיות פחות מתכונותיהם הטבעיות הנובעות מגזעם, ובעיקר ממקום הולדתם. הם אמורים להיות חזקים בגופם, מהירי חימה ומסתפקים במועט, חומר גלם נפלא בידי מדריכיהם ומפקדיהם. הם יהפכו אותם לאנשים חדשים, מעבדים ללוחמי עילית, מעובדי אלילים למאמינים מסורים, מחסרי כל לבני אצולה היכולים להגיע לעושר אגדי ולשלטון. כל תהליך הכשרתם התבצע במחנות ענק מבודדים מהעולם החיצון, בהם נשמרה משמעת קפדנית. זו אקדמיית עילית צבאית שאין ולא הייתה כמותה, תוצר של תהליך התפתחות ארוך.
מי שהיו אחראים בפועל על הנערים הצעירים היו בדרך כלל סריסים. אפריקאים שחורי עור, שכמו העבדים הצבאיים הגיעו ברובם מאזור מסויים במזרח אפריקה, חבש, שלילידיו יוחסו תכונות שהופכות אותם למתאימים לשמש בתפקידים שיועדו להם. זה נורא ואיום, לא? תעשייה שלמה דאגה לחטוף ולשבות נערים וילדים, להוביל אותם למקומות שהתמחו בביצוע הניתוח, סירוס חלקי הכולל כריתה של האשכים או מלא בו חותכים את הזין כולו. מכאיב לי לכתוב את זה. אחוזי המוות כתוצאה מהניתוח היו עצומים. גיל הסירוס קבע את ערכו של העבד והשפיע על תכונתיו. מי שסורסו מוקדם, כילדים ממש, נחשבו לטהורים במיוחד מאחר ולא חוו תשוקה או התפתחות מינית. אלה ששרדו הובלו לשוקי עבדים בתוך עולם האיסלאם, בהם ניקנו על ידי שליטים ומכובדים. שליטים עשירים התהדרו באלפי סריסים ששירתו בחצרם ובביתם, גם במתחם הפרטי והאסור לגברים שאינם בני המשפחה, מקומן של הנשים והשפחות, החארם, הוא ההרמון. והם מילאו גם תפקידים אחרים, בדרך כלל משרות אמון הכוללות אחריות כספית וחינוך של ילדי השליט.
זו לא רק חוסר הזין או האשכים, והעובדה שלכאורה לא יכלו להיות פעילים מינית שהפך את הסריסים לחשובים כל כך. אונס וניצול מיני יכולים להתבצע גם ללא אברי מין ותשוקה יכולה להתממש בדרכים רבות. בפועל יש עדויות על סריסים שניהלו מערכות יחסים ולעיתים סריסים שימשו בעצמם כאובייקט של תשוקה וניצול. מחירם הגבוה קבע גם את ערכם. ייחודם, חוסר היכולת שלהם להתרבות והיותם מבודדים מהחברה הפכו אותם לתלויים לחלוטין באדוניהם, ולכן למסורים אליו. לסריס, כמו לממלוכ, הייתה מסורת לתוכה התחנך, מקום מסויים לתפוס בתוך המבנה החברתי. זה היה מודל חיים במסגרתו ניתן היה להגיע לעושר ולהצלחה. ולמרות החוסר באברי מין גבריים לא הוטל ספק ביכולתם להפגין גבריות בשדה הקרב או במגרש האימונים. כך, במחנות ההכשרה ומתקני האימונים של הממלוכים הסריסים היו אנשי ההדרכה, ההוראה והפיקוד העיקריים.

סריס צעיר

סריס צעיר בארמון הסולטן העות׳מאני, המאה ה- 19

כל כך מוזר. איך דווקא המום הנורא שהוטל בהם הפך אותם לבעלי מעמד ייחודי, ואיפשר להם להיות בקשר גם עם נשים ושפחות וגם עם לוחמים, מעין מתווכים בין מוקדי כוח שונים. האמון הרב שניתן בהם, והתפיסה לפיה נכותם הופכת אותם לטהורים מתשוקה ומחטא מתבטאים בכך שסריסים שימשו כשומרים של הכעבה במכה ושל קברו של מוחמד במדינה. מנהג זה המשיך להתקיים עד ימינו, ועתיד להיכחד עם מותם מזיקנה של הסריסים האחרונים המשרתים בקודש. טוב שכך.

אבל נחזור אל הממלוכים ואל אופן הכשרתם, בסדר? הייתי חייב להרחיב קצת, זה נראה לי מעניין מספיק. השלב הראשון בחינוכם של העבדים הצעירים היה לימוד עיקרי האיסלאם, תפילה, כתב ערבי ושריעה, החוק הדתי. זו הייתה גרסה מצומצמת ותועלתית של הדת, אבל היא הפכה לחלק מרכזי בזהותם החדשה, נדבך יסוד משותף הכרחי בינם לבין עצמם ובינם לבין האוכלוסיה המקומית. האיסלאם שלהם אינו מוטל בספק, הוא אדוק ועמוק דווקא בגלל שנרכש באופן מרוכז, והוא משולב מלכתחילה בגאווה מתנשאת על הישגיה של הדת והתרבות האיסלאמית, שלאליטה שלה עתידים הצעירים האלה להשתייך. כך שגאוות היחידה ואחוות הלוחמים המתחילה להתגבש אצלם כוללת גם את שייכותם הדתית והתרבותית.
ההכשרה הצבאית באה אחר כך, והיא שיטתית ומקיפה, תוצר של מסורת ארוכת שנים של לימוד וחקר תורת הקרב והלחימה. היו ארבעה תחומים בהם היה על הלוחם לשלוט: רכיבה, שימוש בקשת, ברומח ובחרב. מדריכים כתובים, מאוירים להפליא ומפורטים שימשו לשינון ולהתייעצות, תהליך הלימוד היה מדורג וההתקדמות בו הושגה על ידי עמידה במבחנים קשים. כלי נשק שונים שימשו לאימונים, ורק לאחר הוכחת שליטה מוחלטת בהם הותר ללוחמים המתלמדים להתקדם אל הבאים בתור. כך, חרב במשקל קילוגרם בודד בתחילת התהליך הפכה לחרב כבדה השוקלת שניים וחצי קילוגרם בסופו, וכמות מכות החרב שהיה על הלוחם להנחית על גוש חימר מכוסה בד עלתה מעשרים וחמש ביום לאלף. היכולת האישית של כל אחד מהלוחמים הייתה וירטואוזית. הם היו מסוגלים לירות בקשת דרך חישוק במטרה המוצבת מאחוריו, תוך כדי רכיבה מהירה, בדיוק ובקצב, ולהילחם ברומח ובחרב כטובים באבירים האירופים. תרגילים קבוצתיים בוצעו בהיפודרום, איצטדיון ומגרש אימונים לפרשים, והם שמשו כדי לפתח את יכולת התמרון והלחימה המשותפת. יכולת זו, של תמרונים רכובים מתואמים ומורכבים, הייתה יוצאת דופן בקרב הפרשים בני הזמן, והיא אחת מהסיבות להצלחתם של הממלוכים להתמודד הן עם האבירים האירופים והן עם הפרשים המונגולים. משחקי פולו ותחרויות קליעה וקרב היו לא רק אמצעי אימון אלא ספורט של ממש, הכולל קהל צופים, פרסים וכבוד רב למנצחים.
תפישת הלוחמה הזו ואוצר הידע שכללה נקראו ׳פורוסייה׳, מונח עתיק שפירושו מתקרב ל-׳פרשות׳. לאחר שעמד בבחינות הסמכה קשות הפך המתלמד ל- ׳פאריס׳, כלומר פרש אביר. התהליך כולו לקח כארבע שנים, אבל גם לאחר סיומו המשיכו הלוחמים להתאמן ולהתחרות. רובם גם המשיכו לגור בצוותא בתוך מצודת העיר שבקהיר. חברת הלוחמים, החושדאשייה, הייתה למשפחתם. מכונות מלחמה אימתניות נוצרו ככה, תאמיני לי.
לאחר הסמכתם קיבלו האבירים הצעירים מאדוניהם חליפת שריון, נשק וסוס, ולכאורה הפכו לאנשים חופשיים, היכולים לבחור ולקבוע את גורלם. בפועל, הנאמנות והשייכות לחושדאשייה ולאדון שקנה אותם כשהיו נערים היו הגורמים החשובים בזהותם. מסלול התקדמותם הושפע מיכולותיהם האישיות, כאשר המצטיינים קודמו לדרגות פיקוד. לקידום כזה היו גם משמעויות כספיות, מאחר והמפקד היה צריך לממן את הממלוכים ואת חיילי העזר ששירתו תחת פיקודו.
במדינה האיסלאמית הכלכלה כולה נוהלה על ידי מגזר אדמיניסטרטיבי מפותח, נפרד כמעט לחלוטין מהמגזר הצבאי. הפעילות הכלכלית חולקה למקטעים בעלי משמעות כספית, כאשר לעיתים היה מדובר בתנובות החקלאיות של כפרים ולעיתים מיסוי של פעילות מסחרית או תעשייתית. במבנה הפיאודלי האירופי האצילים היו בעלי נחלה, עליה שלטו בפועל, והיה עליהם לממן את צבאם על ידי ניצולה. במדינה האיסלאמית הוענקה למפקדים הצבאיים עם מינויים מעין ׳נחלה כלכלית׳ זמנית, שנקראה ׳איקטע׳. ההכנסה הקבועה מימנה את הוצאותיו הצבאיות של המפקד, שהפך לאמיר, מעין נסיך, ואיפשרה לו לצבור עושר, אבל לא היתה לו כל שייכות קבועה, אחריות או מעורבות בניהולה. השליט העליון יכול היה לחלק מחדש את פרוסות העוגה הכלכלית הזו בכל עת, וכשמפקד נהרג או הודח מתפקידו האיקטע שלו היה מתפנה ומחולק לאחר, בהתאם לנסיבות המשתנות. כך, יכלו האבירים ומפקדיהם להמשיך ולגור בקהיר, בעוד שהמימון לפעילותם מגיע מפעילות כלכלית המתבצעת במרחק אלפי קילומטרים מהם.
למרות הנתק המכוון בין הממלוכים לבין האוכלוסייה המקומית, לצרכים הצבאיים הייתה חשיבות כלכלית וחברתית רבה. כלי הנשק הרבים בהם השתמשו האבירים יוצרו ונקנו בשוק הפרטי וסיפקו פרנסה להמוני בעלי מלאכה וסוחרים. צרכי מותרות וסממני כבוד ויוקרה, ובעיקר בדים ארוגים במלאכת מחשבת, היו סחורה מבוקשת בקרב הממלוכים. הם גם מימנו מכיסם פעילויות בנייה ועבודות ציבוריות, גם של מבצרים ומצודות וגם של מוסדות דת שנועדו להנציח את שמם ולאפשר להם להקים הקדשים באמצעותם יצליחו לשמור ולהעביר רכוש והכנסה לדורות הבאים. זו מערכת כלכלית שונה מזו המערבית אבל הגיונית מאוד, והיא סייעה ביצירת חברה עירונית מפותחת ויציבה. קהיר הייתה לעיר ענק, בה מתגוררים מאות אלפי אנשים, מרכז צבאי, תרבותי וכלכלי. דמשק אמנם לא הייתה גדולה כמוה אבל אני מדמיין כרך שוקק, צבעוני וצפוף. כן, אני חושב על זה אוריינטליסטי, אקזוטי, כי רק ככה אני מסוגל ליצור לעצמי תמונה בראש. העיר העתיקה בירושלים. השוק של עכו. קהיר בה ביקרתי פעם בילדותי, עם סבי וסבתי, בטיול מאורגן של הימים שאחרי הסכם השלום.
אבל אני מזכיר לעצמי, וגם לך, אהובתי, שהם, אז, לא ידעו שהם בני המזרח. קהיר הייתה, באמת ובתמים, מרכז העולם. האיסלאם ותרבותו היו מקור גאווה, סמל של עידון ותחכום. חייהם היו הטובים שאפשר לדמיין, מלאים במסורות ובמנהגים. רק האיום החיצוני הפר את השלווה, הבשורות הרעות המגיעות ממרחק, על תבוסות נוראיות, על מעשי טבח שעוד לא היה כמותם. הטאטארים מתקרבים, ואי אפשר שלא לפחד.

זה באמת מפחיד. בשנת 658 לספירה המוסלמית, כלומר שנת 1260 לספירה הנוצרית, הגיעה לקהיר משלחת מונגולית, נושאת בידה מכתב איום מעורר אימה:

ממלך המלכים במזרח ובמערב, החאן האדיר:

בשמך, אלוהים, אתה שפרשת את הארץ והרמת את השמיים.
הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, שהוא מגזע הממלוכים שברחו מפי חרבותינו לארץ זו, שנהנו מתענוגותיה ואז רצחו את שליטיה, הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, כמו גם לנסיכי מדינתו ולאנשים תחת שלטונו, במצרים ובמדינות הסמוכות, כי אנחנו צבא האלוהים בארצו. הוא יצר אותנו מזעמו ושולח אותנו כנגד מי שמעורר את כעסו. בכל הארצות יש דוגמאות בכדי לנזוף בכם ולמנוע מכם מלעמוד מול נחישותנו. ראו את גורלם של האחרים כאזהרה ומסרו לנו את כוחכם, לפני שהצעיף יקרע ואתם תצטערו כאשר טעויותיכם יתנקמו בכם. כי אנחנו לא מרחמים על מי שבוכה, ואנו לא עדינים עם מי שמתלונן. אתם שמעתם שכבשנו את את הארצות וטיהרנו את הארץ משחיתות והרגנו את רוב האנשים. עליכם לברוח, עלינו לרדוף. ואיזו ארץ תסוכך עליכם, איזו דרך תציל אתכם, איזו מדינה תגן עליכם? אין לכם ישועה מהחרבות שלנו, אין דרך לברוח מהפחד שמפילים כלי נשקנו. סוסנו מהירים במרדף, חיצינו חודרים, החרבות שלנו כמו מכות ברק, הלבבות שלנו קשים כאבן, אנו רבים כחול. מבצרים לא יכולים לעמוד בפנינו, צבאות אינם יכולים להתמודד איתנו. תפילותיכם כנגדנו לא ישמעו, כי אכלתם דברים אסורים ודיבורכם מגונה, בגדתם בשבועות ובהבטחות, וחוסר ציות ופלגנות שולטים בכם. דעו כי גורלכם יהיה בושה והשפלה. ׳היום אתם מפוצים בעונש ההשפלה, מאחר ואתם גאים ללא הצדקה׳ (קוראן, סורה 46, 20). ׳הטועים ידעו לצורך מה הם נענשים׳ (קוראן, סורה 27, 227). מי שנלחם בנו מצטער, מי שמבקש את חסותינו מוגן. אם תמלאו את פקודותיו ותנאינו, אז זכויותיכם וחובותיכם יהיו זהות לשלנו. אם תסרבו תושמדו. לכן, אל תהרסו את עצמכם במו ידיכם. מי שמוזהר צריך להיות דרוך. אתם משוכנעים שאנו כופרים, ואנו משוכנעים שאתם עושי רעות. אלוהים, אשר קובע הכל, עודד אותנו לצאת נגדכם. מולינו, הרבים שלכם הם מעטים והעצומים קטנים, למלכים שלכם אין כל דרך אלינו פרט לבושה. אל תדונו ארוכות, מהרו לתת לנו תשובה לפני שמדורות המלחמה יוצתו והגיצים יגיעו אליכם. אז תגלו לא כבוד, לא נחמה, לא מגן, לא מפלט. תסבלו מידינו את הגזרה המפחידה ביותר, וארצכם תהיה ריקה מכם. בכך שכתבנו לכם התייחסנו אליכם באופן הוגן והערנו אתכם באמצעות אזהרתכם. שלום יהיה איתנו, אתכם, ועם כל מי שעוקב אחרי ההנחייה האלוהית, שמפחד מתוצאות הרשע, ומציית למלך העליון.
אמור למצרים, הולגו הגיע,
עם חרבות שלופות וחדות
העצומים באנשים יהפכו צנועים,
הוא ישלח את ילדיהם להצטרף לאבותיהם.

אל-מרקיזי, מופיע שם, עמ׳ 84-85

מטורף, לא? והדבר הכי מטורף הוא שאלו אינם איומים ריקים. לפני פחות משנתיים כבש צבא הפלישה המונגולי את בגדד. העיר, שהייתה הבירה המפוארת של העולם המוסלמי, מקום מושבו של החליף, מחליפו ומיצגו של מוחמד, המנהיג הדתי העליון, חרבה. אוכלוסייתה המוסלמית, כנראה למעלה ממאתיים אלף איש, נטבחו. זה לא היה סתם טבח אלא השמדה שיטתית, מאורע זוועתי שאחת ממטרותיו היה להטיל אימה ולמנוע כל התנגדות עתידית. החליף עצמו, מספר שלושים ושבע בשושלת עתיקה, ששלטה במשך חמש מאות ושמונה שנים, הוצא להורג בבעיטות, לאחר שנעטף בשטיח שספג את דמו המלכותי.
לאחר מכן כבשו המונגולים את חלב, וטבחו גם את תושביה. הכוח שהגן על דמשק ברח ממנה בפחד, והעיר נכנעה ללא קרב וסבלה מכיבוש אכזרי. היה ברור שקהיר היא הבאה בתור.
צבא הפלישה, שהיה רק חמישית מגודלו של הצבא המונגולי, ושהובל על ידי הוגלו חאן, אחיו של החאן הגדול, כלל בצאתו לדרך כמאה ושלושים אלף לוחמים, ואליהם התלוו בני משפחותיהם, קרונות בהם נשאו את ביזתם, עדרי סוסי פוני (מאחר ובבעלות כל לוחם היו חמישה סוסים שונים) ועדרי בקר וצאן ששימשו אותם למזון. זה היה מעין שבט נודד לוחם, ענקי באופן שקשה לתפוס, שאין כל דרך לעצרו. שובל ההרס שהותיר מאחוריו היה בלתי יאומן.
אמונתם הבסיסית של המונגולים הייתה כי העולם ניתן להם כשדה מרעה אין סופי, על מנת שישלטו בו, וכי לכן כל התנגדות אליהם היא הפרה של הסדר האלוהי. לא ברור אם תפיסה זו הובילה להצלחתם או שהצלחתם היא שיצרה אותה אבל התוצאה הייתה זהה, נכונות לבצע זוועות שלא יאומנו בשם שמירה על איזון ושלום אלוהי. הם דרשו נאמנות וכניעה או מוות, ואוי למי שימרה את פיהם.
קוטוז, הסולטן הממלוכי, הגיב באופן מהיר והחלטי לאולטימטום שהוצב לו. הוא התכונן לקרב וכדי להבטיח שאיש לא יפקפק ברצינותו הורה על הוצאתם הפומבית להורג של השליחים המונגוליים. ארבעה שליחים בותרו בחרב בארבעה מקומות שונים בקהיר, וראשיהם הכרותים ניתלו לראווה בשער הכניסה הראשי לעיר, על מנת שכמה שיותר אנשים ידעו שכך נעשה. זה היה תיאטרון זוועות שמטרתו תעמולה ודרבון לפעולה, צעד שמבהיר שכעת אין דרך לסגת מהעימות המתקרב. קוטוז אסף את צבאו ויצא צפונה, למה שנתפס, בצדק, כקרב שיקבע את עתיד האיסלאם והעולם כולו.

המטרה הנסתרת של מכתב האיום המונגולי לא הייתה לדרבן את הממלוכים לפעולה, אלא להפך, לטעת בהם אימה כזו שתגרום להם להשתהות ולהסס, לפלג בין מי שמבינים שאין ברירה אלא להילחם לבין המפקפקים בסיכויי ההצלחה ומעדיפים להיכנע ולקוות לטוב. עדות לכך היא בעובדה שכשהגיע המכתב לקהיר הוגלו חאן כבר חזר עם מרבית צבאו למונגוליה, אחרי שאחיו הגדול מת וכדי להשתתף, להשפיע ולהתערב בתהליך הירושה. הוא הותיר מאחור, כמפקד על כוח של כעשרים אלף פרשים, את גנרל צבאו כיתבוקה [אני בוחר לקרוא לו כך, כתעתיק אפשרי של Kitbuqa. יכול להיות שאני עושה כאן פאדיחת על, ואם ככה, קבלי, מראש, את התנצלותי. ככה זה כשלא היסטוריונים מנסים לספר היסטוריה, הם טועים הרבה), מפקד צבאי מוכשר ממוצא שבטי טורקי, נוצרי נסטוריאני. על פי כנסייה זו, ישו היה בן תמותה, ומריה אימו ילדה אותו לגבר, ולא לרוח הקודש. תפישה זו גרמה לכנסייה הקתולית לנדות את המאמינים הנסטוריאנים ולהאשמתו במינות, אבל בעיני המוסלמים נוצריותו, שהתבטאה בין השאר בכך שבבגדד חס על הנוצרים, והם ניצלו מהטבח, הייתה הוכחה לכך שמדובר בעצם במלחמת דת ושהמאבק במונגולים הוא לכן מלחמת קודש, ג׳יהאד.
קוטוז היה זקוק לכל נימוק וצידוק אפשרי בכדי לשכנע את האמירים, נסיכי המדינה ומנהיגי צבאה, שחייבים לצאת לקרב. אל-מליכ אל-מוזאפר סייפ א-דין קוטוז, זה שמו המלא, והפירוש הוא המלך המנצח, חרב הדת קוטוז. הוא היה ממלוכ שניקנה על ידי ממלוכ, רכושו ולאחר מכן חלק מצבאו הפרטי של אייבאק, מי שהפך לסולטן לאחר שנשא לאישה את שג׳ר א-דור. זוכרת אותה? היא אמנם העניקה לו את השלטון אבל ניסתה להמשיך ולשמור על כוחה ועצמאותה. כשמנע ממנה זאת רצחה אותו, בעודו טובל באמבט. קוטוז נקם בשם אדונו לשעבר, דאג לכליאתה, ומעט אחר כך גם לרציחתה. גופתה נמצאה מוטלת בתעלות ניקוז השפכים של מצודת העיר. בנו הקטין של אייבאק הוכתר לסולטן, כשקוטוז הוא שמנהל בפועל את ענייני המדינה. אבל לאחר שהגיעו למצרים הידיעות על נפילת בגדד הכריז שכעת נחוץ מפקד צבאי מוכשר כמוהו להיות הסולטן, והאמירים של ממלכתו הדיחו את הנער והכתירו תחתיו את קוטוז. הוא הכריז שלאחר שיובסו המונגולים יוכלו הנסיכים לבחור כל שליט אחר שיחליף אותו, אבל בודאי לא התכוון לכך. כעת, כאשר הגיע הרגע לצאת לקרב, נאלץ לגייס שילוב של עלבונות ואיומים כדי לדרבן לפעולה את מפקדי הצבא שאסף, שחלקם היו יריבים פוליטיים מרים, גם שלו וגם זה של זה.
אל-מרקיזי, ההסטוריון הגדול והחשוב של האימפריה הממלוכית, שם בפיו את הדברים הללו, אותם אמר לכאורה לאמירים, נסיכיו, שנמלכו בדעתם וסרבו לצאת לקרב:

נסיכי המוסלמים! זמן רב שאתם אוכלים את כספי אוצר המדינה, וכעת אינכם רוצים להילחם. אני, בעצמי, אצא לקרב. מי שבוחר במלחמת קודש, ג׳יהאד, ילווה אותי; מי שלא יכול ללכת הביתה. אלוהים בוחן אותו, והאשמה של מי שמחללים את נשי המוסלמים תיפול על ראשי המשתהים.

אל-מרקיזי, מצוטט שם, עמ׳ 86

האיום וההשפלה הפומבית עזרו. אזכור כבודן של הנשים הופך את היוצאים לקרב לא רק ללוחמי מצווה אלא למגיני הכבוד המוסלמי כולו. הנסיכים נשבעו שלא לנטוש את המערכה. הצבא יצא לדרך.
ובייברס, מה קורה עם בייברס? אין מה לדאוג, הנה הוא מגיע.

האמת היא שהשנים האחרונות לא היו טובות עבור ביייברס ועבור חיל הממלוכים הבחריים, החושדאשייה שלו. הסולטן אייבאק לא בא משורותיהם, ועם עלייתו לשלטון רצח את מפקדם, בו ראה יריב פוליטי ומכשול להשתלטות מלאה על המדינה. הוא זימן את אותו מפקד, אקטאי, לפגישה במצודת העיר, ושם חבורת הממלוכים האישיים שלו, בראשות קוטוז מיודענו, התנפלה וגברה עליו. ראשו הכרות נזרק מעבר לחומת המצודה, אל שאר מפקדי הבחרייה שהמתינו בחוץ. בייברס עתיד לנקום, אבל בינתיים הבין שעליו לברוח.
הוא נדד לדמשק, שם שירת את אל-נאסיר יוסוף, בן נכדו של צלאח א-דין, שהשתלט על מדינה איובית באזור א-שאם, כלומר סוריה, לבנון וישראל של ימינו. אל-נאסיר יוסוף היה טיפוס בוגדני ורדוף פחדים, שקוע בקונפליקטים פוליטיים קטנים ומקומיים, ובייברס, שהבין שהאתגר האמיתי, שפירושו עימות עם המונגולים, מתקרב, לא הצליח להשתלב כראוי בחצרו. במשך זמן מסויים הוביל קבוצת אבירים, כראש כנופייה שביצעה מעשי שוד וביזה בשטח ההפקר שבין הממלכה הממלוכית שבמצרים לארץ ישראל ומדינת הפראנקים. גלותו הסתיימה לאחר שקוטוז עלה לשלטון וניסה לגבש צבא גדול ככל האפשר. כעת, התקבץ שוב חיל הבחרייה המוכה, אביריו ומפקדיו מוכנים להשהות את נקמתם עקב הכורח להתמודד עם הפולשים.
יכולותיו הצבאיות של בייברס לא היו מוטלות בספק, קוטוז העמיד אותו בראש חיל החלוץ של הצבא המצרי, שביצע פשיטה מקדימה אל תוך שטחי ארץ ישראל. בעזה נתקל כוח זה בכוח מונגולי קטן והביס אותו. כעת הקרב בין שני הצדדים הפך לבלתי נמנע, כשהשאלה היחידה היא היכן ומתי יתחולל.
בממלכת ירושלים, שעכו בירתה, הדעות היו חלוקות באשר לדרך הנכונה להתמודד עם הפלישה המונגולית. המדינות הפראנקיות בצפונה של רצועת החוף, ממלכת טריפולי ונסיכות אנטיוכיה, בחרו לשתף איתם פעולה, אבל למנהיגי ממלכת ירושלים, שצידון, אחת מעריה, נכבשה ונהרסה על ידי המונגולים, היה ברור שהם לא יסתפקו בדבר פרט לכניעה מלאה, ושהתקווה היחידה בהתמודדות מולם היא הצבא המצרי. הם העדיפו לא לשתף פעולה באופן מלא עם המוסלמים, אך העניקו להם זכות מעבר ואפשרות חנייה והתארגנות במישור שליד עכו. כמה ממפקדי הצבא המוסלמי, ובייברס בינהם, אף הוזמנו לסיור בתוך העיר. הוא ניצל זאת על מנת לבחון את ביצוריה, צופה את העימות שיבוא אחרי שהמלחמה הנוכחית תסתיים. כשיהפוך לסולטן רוב מלחמותיו יהיו בפראנקים. בייברס אמנם לא יכבוש את עכו, אבל הוא ינסה.
המונגולים, שעיקר צבאם שהה באזור סוריה ולבנון של ימינו, עדיין לא השתלטו על ארץ ישראל. כוחות פשיטה וסיור שלהם, כמו זה שהובס על ידי בייברס בעזה, תרו את הארץ בכוונה להכין השתלטות כזו, אבל ההענות המצרית לאתגר ההתמודדות הצבאית הייתה מהירה ומפתיעה, כך שקיטבוגה [כלומר כיתבוקה, אולי] נאלץ לקבץ את צבאו במהירות לשטח כינוס שיאפשר מרעה ומים. אלה היו ימי סוף הקיץ, סוף אוגוסט, ועמק המעיינות שלמרגלות הגלבוע מילא את הצרכים הללו. מרכז המחנה נקבע סמוך לנביעת המים המתוקים היחידה באזור, מעיין חרוד, הוא עין ג׳אלות. מעיין זה, בו בחר על פי המסורת השופט גדעון שלוש מאות לוחמי עילית על ידי בחינת מוכנותם התמידית לקרב, יהיה זירת העימות הנוכחי.
שני הצבאות שקולים פחות או יותר מבחינת מספרם וכוחם. אפילו הרכבם האתני דומה, ילידי ערבות שמשרתים כעת אדונים שונים, אנשי מלחמה. לכעשרת אלפים הפרשים המונגולים התלוו כוחות עזר מוסלמיים ונוצריים, שהגיעו מהערים והממלכות שבחרו להיכנע ולשתף פעולה עם הפולשים. כוחות אלה הוצבו באגפי הצבא המונגולי. אי אפשר היה לסמוך לגמרי על נאמנותם.
טקטיקת הלחימה המונגולית נועדה ליצור אימה ולהתיש את המותקפים. גל התקפה של פרשים רכובים היה דוהר בגוש צפוף לעבר קו החזית, יורה חיצים מדויקים בקצב מהיר, ואז מתפצל לכיוון שני האגפים ושב לאחור, שם היו הפרשים מחליפים סוסים ומצטיידים, מתכוננים לצאת להתקפה נוספת. גל שני בא אחרי הראשון, ולכאורה היה אפשר להמשיך ככה עד אין סוף, התקפה אחרי התקפה, במחזור מעגלי שאינו פוסק, עד שהאויב היה מובס או נכנע.
הניצחון המוסלמי הושג מאחר וטווח הקשת הממלוכית היה גדול יותר, והם היו מסוגלים ליצר מכת אש שעצרה את התקדמות גל ההתקפה המונגולי ויצרה מעין פקק תנועה אותו ניתן היה לתקוף. ברגע מפתח בקרב, כאשר היה צריך לצאת להתקפת נגד, ולאחר שקוטוז נפל מסוסו שנפגע מחץ, הוא הוריד מראשו את קסדתו, נופף בה והטיח אותה בקרקע תוך זעקת ׳יא איסלאם!׳. לאחר מכן עלה על סוס אחר והוביל את ההסתערות. יכולת השימוש ברומח ובחרב של הממלוכים הבטיחה נצחון בלחימה בטווח קצר, והצבא המונגולי הושמד כמעט לגמרי. הכוחות המוסלמיים ששירתו בו בחרו, שלא במפתיע, לערוק ולהצטרף אל הממלוכים ברגע שהסתמן שהם עתידים לנצח. כיתבוקה [או קיתבוגה] נהרג. בייברס הוביל כוח שטבח בבני משפחותיהם של המונגולים המובסים שניסו להימלט על נפשם. יום הקרב הסתיים בהכרעה מלאה וסופית. הממלוכים, כלומר האיסלאם, ניצח, ניצל מהשמדה. השלישי בספטמבר בשנת 1260, העשרים וחמישי בחודש הרמדאן המבורך בשנת 658, יא איסלאם, אלה הם אביריך.

נותר עוד עניין קטן, היריבות הישנה בין קוטוז לבחרייה, נקמת רצח מפקדם האהוב.
חבורת קושרים, שבייברס אחד מהם, החליטה לרצוח את הסולטן בעת שהצבא המנצח עשה את דרכו חזרה לקהיר. יכול להיות שהאמינו שהוא מבקש להיפטר מהם, כעת, כשהאיום המונגולי כבר לא היה מיידי. היה ברור לכולם שהסכנה לא חלפה, ושהוגלו עתיד לשוב ולנסות ולנקום במי שנלחמו וניצחו את צבאו. היה צריך לפעול במהירות.
בעשרים ושניים באוקטובר, כחודש וחצי אחרי הניצחון בעין ג׳אלות, בעת שהצבא היה במרחק מספר ימי רכיבה בלבד מקהיר, הבחין הסולטן בארנבת הבורחת במרחק, ויצא במרדף אחריה בכדי לצוד אותה. הקושרים ניצלו את ההזדמנות והצטרפו אליו. סוף המעשה ברור. קוטוז נרצח. גרסאות שונות מספרות כיצד ועל ידי מי. אני מעדיף לדמיין סצנה דרמטית, כאשר בסוף הציד בייברס מתקרב אל קוטוז המשולהב, הגאה בשללו. הוא פונה אליו בעניין כלשהו, מבקש את ברכתו אולי, ומבקש לנשק את ידו בכבוד ובתודה. כשקוטוז מושיט אליו את היד הוא אוחז בה ובכך מונע ממנו מלשלוף את חרבו בשעה שהוא דוקר אותו. מבטיהם מצטלבים ברגע קולנועי וקלאסי, הסולטן ורוצחו, שעתיד לרשת אותו. מחיאות כפיים. אולי זה קרה ככה. אין לדעת.
באספת הנסיכים שלאחר הרצח דנו בשאלת ירושת הסולטן המת. אחד מהנכבדים טען שעל פי חוק טורקי עתיק, במידה ואין לשליט בן שיכול להחליף אותו, רוצחו הוא שתופס את מקומו. אז קם בייברס ממקומו והכריז שהוא הרוצח. לאחר מכן התיישב על כרית הסולטן. כהונתו עתידה להימשך שבע עשרה שנים, בהן תהפוך המדינה הממלוכית לאימפריה אדירה. אספר לך על זה בקרוב, אני מבטיח.

* * *

זוהי רשימה רביעית מתוך חמש:

התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

המשכתי בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

אחר כך סיפרתי על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

בחלק זה תיארתי את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

ולסיכום, אציג את דמותו של ביברס, האריה האכזרי ממצרים

בסוף החלק הבא אצרף רשימת המלצות קריאה. אני מזכיר, איני הסטוריון, ואני מסתמך כאן בעיקר על מקורות משניים ומעובדים. למזלי הידע הזה רב ונגיש מאוד. שני ספרים שפתוחים מולי כל העת הם:
Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992
James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007
אני נעזר רבות בחומרים שנכתבו על ידי חוקרים ישראלים, במיוחד על ידי ראובן עמיתי ודוד איילון. שוב – מבטיח להרחיב בקרוב. אני ממליץ על קריאת ערכי הוויקיפדיה הרלוונטים ועל הפרק המוקדש למונגולים בסדרת הטלוויזיה ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳.

המלך הקדוש מושפל בעיר המנצחת

בשנת 1249, יותר משישים שנה אחרי קרב קרני חיטין ונפילת ממלכת ירושלים הראשונה, נחת בשפך הנילוס צבא פלישה אדיר, מצויד ומאומן יותר מכל כח נוצרי קודם שהגיע אל המזרח. זה היה מסע הצלב השביעי, ומי שיזם אותו ופיקד עליו היה לואי ה- 9, מלך צרפת, שאמונתו היוקדת באל, צניעותו ומסירותו היו ידועים לכל. לואי, שהוכתר למלך בגיל 12, האמין שכמלך עליו לשרת קודם כל את האל ואת הכנסייה הקתולית, וניסה להיות מודל של שליט נוצרי מושלם. כך, בכדי להדגים את אדיקותו ושפלות רוחו, דאג שכולם ידעו כי הוא נוהג להאכיל ולארח בארמונו מאה עניים מרודים, ולמרות מוצאו האצילי רוחץ את רגליהם ומגיש להם את האוכל בעצמו. יפה מאוד, באמת, אין מה לומר.  הצד השני של האדיקות הזו היה מלחמה בלתי מתפשרת באויבי האל והכנסיה. לכן במצוותו נרדפו יהודי צרפת, ואלפי ספרי תלמוד הועלו באש. אין מה לעשות, צריך לנקום ברוצחיו של ישוע. הוא עינה את עצמו בשוט כעונש על חטאיו, והקים כנסיות, בתי חולים ומוסדות צדקה בכל רחבי צרפת. כעת, כשהוא באמצע שנות השלושים לחייו, לאחר שהחלים, כנגד כל הסיכויים, ממחלה קשה, החליט לנטוש את ממלכתו ולשרת את האל באמצעות מסע מלחמה יקר ושאפתני.

אבל מסע הצלב לא פנה לממלכה הלטינית שבארץ הקודש, למרות שזו הייתה זקוקה נואשות לסיוע. לואי החליט, בצעד יהיר המבשר את המדיניות האימפריאלית בה תנקוט צרפת בעתיד, שהמטרה תהיה להשתלט על מצרים, לכבוש אותה, ובכך להפוך אותה מיריבה צבאית לעורף כלכלי שיעזור בשיקום ממלכת ירושלים.

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו. תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו.
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

הנחיתה על החוף וכיבוש עיר הנמל החשובה דמייטה שבשפך הנילוס עברו בשלום, וכוחות הצבא המוסלמי העדיפו לברוח ולא להתמודד עם צבא הפלישה הצרפתי החזק מהם. בכדי להעצים את הפחד ממנו שלח לואי מכתב לשליט מצרים, אל מלכ א-סאליח נג׳ם א-דין איוב. מעניין לראות כיצד בפנייה הזו השליט הנוצרי רב החסד בוחר לצייר עצמו כאכזר ותקיף:

אתה יודע שאני שולט במאמינים בדתו של ישוע הנוצרי, כפי שאתה שולט במי שמצייתים לחוקיו של מוחמד. הכוח שלך לא משרה עלי שום פחד. למה שאפחד? אני מי שגורם למוסלמים באל-אנדלוס (ספרד) לרעוד! אני רודה בהם כפי שרועה מוליך עדר כבשים. הרגתי את האמיצים מבינהם, ושיעבדתי את נשותיהם וילדיהם. הם משתדלים לפייס אותי על ידי מתנות, ולגרום לי לפנות למקום אחר. החיילים הצועדים תחת דגלי רבים לעין ספור, והפרשים שלי מטילי אימה. יש לך רק דרך אחת להימנע מהסערה המאיימת עליך. קבל כמרים, אשר ילמדו אותך את הדת הנוצרית, אמץ אותה, והערץ את הצלב. אחרת ארדוף אותך בכל מקום, ואלוהים הוא שיחליט אם אתה או אני נשלוט במצרים.

א-סאליח איוב, המלך ההגון והדבק בדת, על פי פירוש שמו, השתמש גם הוא בתשובתו בקביעה כי האל מעורב במלחמה בין הצבאות:

בשם האלוהים הכל יכול ורב החסד, המושיע של נביאנו מוחמד וחבריו! קיבלתי את מכתבך העמוס בנאצות, שבו אתה מתפאר במספרם הגדול של חיילך. האם אתה בור ואינך יודע שאנו שולטים בשימוש בנשק, ושאנו יורשי אבותינו בני החיל? איש לא תקף אותנו מעולם בלי לחוש בעליונותנו. היזכר במה שכבשנו מהנוצרים, כיצד סילקנו אותם מהאדמות בהם החזיקו, איך עריהם החזקות ביותר נפלו תחת מכותינו. דמה בעיני רוחך את הפסוק מהקוראן האומר, ׳אלה היוצאים למלחמה בלתי צודקת יובסו׳, וגם פסוק אחר, ׳לעיתים קרובות הצבאות האדירים ביותר מושמדים על ידי קומץ לוחמים!׳. אלוהים מגן על הצודקים, ולנו אין כל ספק בכך שהוא מגן עלינו, ובכך שיפר את תוכניותך היהירות.

Makrisi, Essulouk li Mariset il Muluk [The Road to Knowledge of the Return of Kings], in Chronicles of the Crusades, ed. H.G.B. (London: Henry G. Bohn, 1848: reissued New York: AMS Press, 1969)

http://sourcebooks.fordham.edu/halsall/source/makrisi.asp

שני הצדדים צדקו בהצהרות הפתיחה הללו. הצבא הצלבני-צרפתי היה באמת הכוח הצבאי העדיף, כמעט על פי כל אמת מידה, אבל ההיסטוריה הוכיחה שאין לזלזל בכוחם של המוסלמים. בנוסף, בידי א-סאליח איוב היה נשק ייחודי, שעתיד לקבוע את גורל המערכה כולה, חיל פרשי עילית מעולים שבמעולים, שיכולתיהם עולות על כל מי שקדמו להם.

כוח זה, חיל הממלוכים הבחריים, כאלף לוחמים בסך הכל, עתיד לשנות את העולם. איני מגזים, תאמיני לי. תוצאות פעולתו יקבעו את מהלך ההיסטוריה. מתוך שורותיו יצמח מנהיג של אימפריה אדירה. הממלוכים יצליחו לסלק את הצלבנים מארץ הקודש ולעצור את תנופת התפשטות האימפריה המונגולית. זה סיפור של הצלחה צבאית מופלאה, שכמו כל האירועים ההיסטוריים אינה מובנת מאליה. ויש כאן משהו שסותר את ההגיון המקובל, מאחר והממלוכים היו כולם עבדים משוחררים, שנולדו רחוק מאוד מהמקום בו חיו ונלחמו.

*

חיל הממלוכים הבחריים היה צבאו הפרטי, פרי יצירתו ובן טיפוחיו של א-סאליח איוב. בהתאם לכך נקראו גם הממלוכים הסאליחיים. הלוחמים בו נקנו על ידיו כשהיו נערים, והוכשרו באקדמיה צבאית שהקים על אי במרכז הנילוס, סמוך לקהיר. הנהר הגדול נקרא בערבית גם בחר, ים, וזה מה שהעניק לחיל את שמו.

עצם השימוש בלוחמים שנקנו כעבדים, ׳ממלוכים׳, כלומר – בבעלות, לא היה חדש. כבר במאה התשיעית, יותר משלוש מאות שנה לפני הזמן עליו אני מספר לך, נהגו שליטים מוסלמיים להשתמש בחיילים כאלה בצבאותיהם. הייתה קיימת מסורת צבאית, חברתית וכלכלית למוסד הזה, שהיה טבעי ומקובל לבני הזמן.

הלוחמים הממלוכים לא היו שייכים לאדוניהם מאחר ובסיום תקופת הכשרתם ולאחר שהתאסלמו כבר לא היו עבדים אלא מחוייבים בקשר הנובע בעיקר מתלות כלכלית וחברתית בו. אז גם הוענק להם תשלום והיה ביכולתם לצבור רכוש, מעמד עצמאי ואפילו לרכוש עבדים צבאיים ולבנות כוח לוחם משל עצמם. היו בהם מפקדים בדרגות שונות, אנשים עשירים ובעלי השפעה. הם יכלו להוריש רכוש שצברו לילדיהם, אבל לא את משרותיהם הצבאיות או את מעמדם החברתי. במובן זה, וכפי שניסח לראשונה דוד איילון, החוקר הישראלי החשוב, מייסד תחום חקר הממלוכים, היו מעין ׳אצולה בת דור אחד׳, כאשר זרותם, הנובעת ממקורם כעבדים שאינם בני המקום, היא שמעניקה להם אפשרת קידום והצלחה.

גורלם וכוחם נבעו מקרבתם לאדוניהם והושפעו מגורלו שלו. כאשר נכשל או מת היה עליהם לחפש אדון או צבא אחר להסתפח אליו, מתוך עמדת התחלה פחותה, מאחר וכעת כבר לא היו בני ביתו של שליטם החדש.

האימפריה האיובית, שהשאיר אחריו צלאח א-דין אל איובי, חולקה עם מותו בין ילדיו ובני משפחתו. מה שנוצר הוא מעין אימפריה, ולמעשה אוסף נחלות בעלות מבנה פדראטיבי גמיש, כאשר היורשים ובעלי השליטה, שסמכותם נובעת מהיותם בני משפחת איוב, הכורדית במוצאה, מנהלים מאבקים בלתי פוסקים בינם לבין עצמם. צבאות ממלוכים פרטיים היו כלים מרכזיים במאבקים הללו, בהם השתנו השותפויות והיריבויות כל העת. כוחות צלבניים היו מעורבים גם הם בחיכוכים הצבאיים ובקרבות המקומיים, לעיתים קרובות כבעלי ברית של כוחות מוסלמיים. בתקופה זו אינטרסים מקומיים, כלכליים ופוליטיים היו חשובים יותר מעקרונות דתיים, מה שאפשר את המשך הנוכחות הפראנקית במרחב.

א-סאליח היה נין אחיו של צלאח א-דין, ואחד מהשחקנים המרכזיים בתיאטרון מאבקי הכוח האזוריים. כינויו היו אבו אל-פותוח, אב הנצחונות, והוא אכן נלחם רבות ואף בגד לא מעט בבני משפחתו הענפה. הסכסוכים בהם היה מעורב היו מגוונים כל כך עד שבעת שעלה לשלטון במצרים, בשנת 1240, לא היו בעלי ברית עליהם יכול היה לסמוך לחלוטין. בתקופה זה התערער שיווי המשקל האזורי העדין עקב עליית כוח חדש ומאיים בצפון הרחוק, האימפריה המונוגולית בהובלת ג׳ינגיס חאן ויורשיו. התפשטותם המהירה של המונגולים הובילה לגל הגירה של פליטים מאסיה שהציפו את ארצות האיסלאם. מסעות הפלישה המונגוליים יצרו תוהו ובוהו באזורי המוצא של העבדים הצבאיים, כך שהיצע הנערים למכירה גדל ומחירם ירד. א-סאליח ניצל זאת ורכש מספר גדול של עבדים. בצורה זו הצליח להקים לעצמו צבא פרטי גדול יחסית, המחוייב רק לו. זו הייתה ראשיתו של חיל הממלוכים הבחריים.

כעת, עשר שנים מאוחר יותר, עתיד חיל הממלוכים הזה לעמוד במבחן.

*

רגע, רגע, זה רץ מהר מדי, אני יודע. עוד קצת וכל ההיסטוריה הזאת תהפוך לבליל, פירה גושי של מאבקים בלתי פוסקים בין גברים שונים אבל דומים להחריד. אני צריך להסביר עוד פעם, בעיקר לעצמי וגם לך, איך הגענו לכאן, לעימות המסוים הזה, ומה מיוחד בו פרט ל-׳גורליותו׳. כי זו שלעצמה אינה מספיקה, הרי הכל גורלי, מאחר ואף רגע, אף התרחשות, אינם מובנים מאליהם.

קרב קרני חיטין, זוכרת? התבוסה הצלבנית המוחלטת, שאחריה פותח צלאח א-דין במסע כיבושים שכמעט ומחסל לחלוטין את הנוכחות הפראנקית בארץ הקודש. ויש להזכיר מיהו צלאח א-דין, נסיך שעלה לגדולה, ממשפחת איוב הכורדית, שהצליח לאחד תחת שלטונו ובשם הג׳יהאד מדינות וטריטוריות שונות, הרחוקות זו מזו אלפי קילומטרים. זו אימפריה יבשתית, אשר דרכי שיירות מחברות בין חלקיה השונים. התנועה בדרכים מתנהלת במסעות מתישים שרק מתי מעט יכולים לעמוד בהם. כשמסתכלים על האימפריה הזו במפה קשה להאמין, היא ענקית יותר משאפשר לתפוס וברור לחלוטין שאין דרך לשלוט עליה באופן ריכוזי ואחיד.

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

צלאח א-דין מת בשנת 1193, כשהיה רק בן 56. המסורת מספרת כי בקופתו לא היה כסף מספיק בכדי לשלם על קבורתו. כמה צנוע היה, כמה כסף נתן לעניים, כמה טובתו האישית לא עניינה אותו, את הכל עשה לשם האיסלאם. זיכרו, והקשר המשפחתי אליו, הופכים להיות מרכזיים תוך כדי התבססות המשטר החדש, המציג עצמו כמגן ומוביל את רוח האמת של האיסלאם הסוני. בפועל, הזהויות השונות הקיימות באימפריה לא מתאחדות לאחת, והשושלת השלטת נשארת זרה, כורתת בריתות עם כוחות מקומיים ומנצלת את מנגנוני הפיקוח וגביית המיסים שקדמו לה. גם כאשר מעמד השליטים מתחלף ומתעדכן, מעמד המנהלנים נשאר על כנו. עבור רוב האנשים לא הרבה משתנה עם חילופי שלטון, זה הולך וזה בא. וכמו מעמד השליטים, כך גם הצבאות הלוחמים, מנותקים חברתית מרוב האוכלוסיה, אשר מממנת אותם באמצעות המיסים הנגבים על ידי המדינה ובאמצעות ביזה הנגזלת במסעות פשיטה מזדמנים. בכל פעם שמת שליט באחת הטריטוריות המרכיבות את האימפריה מתנהל מאבק כוח על ירושתו. זה יוצר מצב של חוסר נחת מתמיד, של יציבות פוליטית על תנאי, כשהידיד היום הוא האויב של מחר, ולהפך.

בגלל הבלאגן הזה המדינות הפראנקיות שורדות את השנים הקשות שלאחר נפילת ממלכת ירושלים. נותרות שלוש מדינות חוף, אנטיוכיה בצפון, נסיכות טריפולי בלבנון של ימינו והממלכה הלטינית של ירושלים, שעיר בירתה עכו. המסדרים הצבאיים משקמים את כוחם ובאמצעות הכסף הזורם אליהם מנחלותיהם האירופיות בונים מבצרים חזקים בנקודות מפתח בארץ, אבל הפראנקים מוותרים על היומרה לשלוט בה לחלוטין. יוזמות מסחר ותעשייה מקומיות מנצלות את יתרונותיה של ארץ הקודש והקשר המתמשך שלה לאירופה. מטעי ומפעלי עיבוד סוכר מוקמים ליד ערי החוף, ותעשיית תיירות של עולי רגל מתפתחת. ספינות סחר איטלקיות וצרפתיות מובילות לארץ וממנה סחורות ואנשים. האידיאולוגיה הצלבנית של מלחמת קודש בשם האל מפנה את מקומה לתועלתנות ולמאבקי כוח שלאמונה הדתית יש בהם מקום מוגבל.

האיפריה המונגולית צומחת באופן פלאי כמעט מראשית המאה ה- 13. צבא פשיטה ענק, רכוב על סוסי פוני נמוכים, פורץ מפינה נידחת בערבות שמצפון לסין ומכניע כל כוח שעומד בדרכו. במפה אפשר לראות את מסלול התקדמות הצבא המונגולי מערבה, וכיצד הוא כובש ומשעבד את האימפריה   הח׳ואריזמית – מדינה מוסלמית סונית המונהגת על ידי שושלת ממוצא טורקי. פליטי הצבא של המדינה הזו הם שיערערו את שיווי המשקל הפוליטי והצבאי באימפריה האיובית. מסע הפלישה המונגולית צפונה, לכיוון קיפצ׳אק, דרום רוסיה ואוקראינה של ימינו, הוא שאחראי לשפע העבדים הזולים המגיעים לארצות האיסלאם. כך שהעימות בין האימפריה האיובית למונגולית החל כבר, למעשה, למרות שבינתיים אינו מתנהל באופן ישיר.

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן 1207 - 1227

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן
1207 – 1227

בשנת 1244 הצבא הח׳וארזימי, נחוש להפגין את דבקותו הדתית וצמא לשלל ולביזה, כובש את ירושלים, שהייתה באותה עת בשליטה צלבנית חלקית, הורס אותה כמעט לחלוטין, וטובח בתושביה הנוצרים והיהודים. העיר לא תתאושש בקלות ממכה זו ותישאר דלת אוכלוסייה ושולית עוד מאות שנים. כמה חודשים מאוחר יותר מביס צבא משולב ח׳וארזימי ומצרי, בפיקודו של אחד מהממלוכים של א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, צבא מוסלמי וצלבני משותף בקרב הירביה. זה מתרחש ליד עזה, במקום שנקרא חירביה והיום הוא קיבוץ כרמיה. בקרב הזה מובס הצבא הצלבני, מושמד כמעט כליל, ומאבד למעשה את היכולת לשמש ככוח התקפי, ומעתה והלאה יסתפק בנסיונות להגן על המבצרים והערים הקיימות. מסע הצלב שיוביל לואי ה- 9 הוא גם תגובת עונשין מאוחרת למאורעות האלה וגם ניסיון להשתלב מחדש בתיאטרון הכוח האזורי.

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13 כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13
כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

עברו כ- 150 שנים מאז מסע הצלב הראשון, אשר צעד ברגל מאירופה עד לארץ הקודש. כעת התחבורה הימית מפותחת הרבה יותר, ומסע הצלב השביעי חוצה את הים באמצעות 36 ספינות ענק שנבנות במיוחד, ושעל כל אחת מהן יש מקום לכ- 400 אבירים ולוחמים, על סוסיהם וציודם. הסוסים האירופים גבוהים וחזקים, מסוגלים לשאת את האבירים לובשי השריון. תפקיד חיילי הרגלים, כמו בימי קרב חיטין, הוא לגונן ולהעניק גיבוי לחיל הפרשים הכבד.

בצבא המוסלמי הפרשים הפכו משמעותיים הרבה יותר משהיו בעת קרב חיטין. בקרב העמים הטורקים ואנשי ערבות אסיה הייתה קיימת מסורת של מסעות רכובים ארוכים, ציד בקשת ולחימה רכובה. הפרשים הטורקים הקלים היוו כוח מסייע חשוב, והם שירתו בצבאות המוסלמים והנוצרים. הסוסים עליהם רכבו הפרשים האלה היו זריזים ומהירים, והתאימו למתקפות בזק ולמרדפים ולא להתקפות חזיתיות. אבל בידי חיל הממלוכים הבחריים עמדו סוסים שהשתוו בגודלם לסוסים האירופים, שגדלו וטופחו באורוות שהתמחו בכך. הם היו כבדים וגבוהים וגם זריזי תנועה ומאומנים מאוד. כך, היו הלוחמים הממלוכים מסוגלים לירות בקשת תוך כדי רכיבה כמו הפרשים הטורקים, אבל גם להסתער ולהתמודד חזיתית עם האבירים האירופים. הם לא היו זקוקים לחיפוי מתמיד של חיילי רגלים וידעו לבצע תמרוני קרב מורכבים.

והיה להם עוד משהו, חשוב אולי אפילו יותר, רוח וזהות משותפת למי שהיו עבדים ועברו את תהליך הכשרתם יחד. בכל קבוצת לוחמים כזו התפתחו קשרים כמו משפחתיים, אחווה חזקה של שותפות גורל ותלות הדדית, שהתגבשה במהלך השנים הארוכות של החיים המשותפים והקשים. ח׳ושדאשיה, כך נקראה המשפחה האלטרנטיבית הזו, שכל פרט בה הכיר והבין את משנהו כפי שלוחמים מכירים זה את זה, עמוק וקרוב. בעת קרב לוחם ממלוכי ידע שהוא יכול לסמוך לגמרי על חברי הח׳ושדאשיה שלו, והתיאום בינהם היה טבעי ופשוט.

עבדים. המילה הזו מלוכלכת בעינינו. אנו מבינים אותה כרוע מוחלט. איך אדם יכול לשעבד אדם אחר? איך אפשר לקנות ולמכור אנשים? כדי לנסות להבין את התקופה צריך להשהות חלקית את הביקורת הזו, להבין שהעבדות שאנו מדמיינים היא תוצר העוול האיום של סחר העבדים האפריקאי-אמריקאי. העבדות והשעבוד בעולם העתיק בכלל, ועולם האיסלאם בפרט, הם סיפור שונה, ובחינה של המוסד הזה מגלה בו גווני אפור הסותרים את הנחותינו הקדומות.

בתמונת העולם האיסלאמית עבדים ושפחות יכלו להגיע רק מבחוץ, מארצות המלחמה, דאר א-חרב, להבדיל מארצות האיסלאם, דאר אל איסלאם. לכן, אי אפשר היה לשעבד מוסלמי, וילדיה של שפחה נולדו חופשיים ואי אפשר היה להפריד אותם ממנה. עבדים היו קבוצה נבדלת, שולית במהותה, קטגוריית קיום ואפילו מגדר עצמאית. חלו עליהם התנייות ומגבלות שונות מאשר אלה שהושתו על מי שנולדו מוסלמים. יכולת הבחירה והעצמאות שלהם הייתה, מן הסתם, מוגבלת, אבל מנהגים וכללי מוסר הגנו עליהם משרירותיות מוחלטת של אדוניהם. בהתאם ליכולותיו ולמזלו, עבד יכול היה לעלות לגדולה. וכפי שאספר לך, שפחה יכלה להפוך למלכה.

כך שהעבדות הייתה, לעיתים, דרך לחיים טובים יותר עבור מי שנמכרו אליה, וכנראה שבחלק מהמקרים מקור העבדים לא היה חטיפה או ציד אדם אלא משפחות שמכרו לסוחרים את ילדיהם. גם זה מזעזע, מה? ושוב צריך להשהות את הבחילה, כי בארצות המוצא של העבדים והשפחות החיים היו קשים יותר משנוכל לדמיין, ועצם השרידה דרשה פשרות שחיינו הנוחים אינם מאפשרים לנו להבין. ועדיף מוקדם מאשר מאוחר, להגיע אל השבי ולהימכר כנערים ונערות צעירים אשר מסוגלים לדאוג לעצמם, וגם ללמוד ולהסתגל לדרישות אדוניהם. עבדות עדיפה על מוות ברעב. זו יכולה להיות עסקה טובה לכל הצדדים.

*

לואי ה- 9 מולך בחסות האל. הוא מקור סמכותו ובשמו הוא פועל. כבר בעת הכתרתו, כשהיה נער צעיר, הוכרז כ-׳סגנו של אלוהים על פני הארץ׳. מוצאו האציל, היותו בן ויורש של המלוכה, הם הצידוק והסיבה לתואר הזה. כשרונותיו מסייעים לו לבצע את מה שהאל מצפה ממנו, אבל הם אינם מקור כוחו. מפקדי צבאו הם בני משפחתו ואציליו, הקשורים אליו בקשרי חובה פיאודליים. המחוייבות שלהם אליו נובעת גם ממעמדו הדתי.

א-סאליח נג׳ם א-דין איובי מולך בזכות מוצאו, כנצר ובן משפחת איוב, כמו צלאח א-דין. הוא משרתו של האל ופועל לשם חיזוק הדת והאמונה, אבל שילטונו הוא תוצאה של הצלחתו האישית להתגבר על יריביו. לכן עליו לשמור ולתחזק את הבריתות שלו, כאשר המאבק הבין דתי משמש ככלי פוליטי לגיוס מחנה שיראה בו מנהיג. הוא יכול לסמוך רק על צבאו הפרטי ועל בני ביתו, התלויים בו למען שרידתם בשלטון. וכעת, כאשר העימות עם הצבא נמצא בעיצומו, הוא חולה מאוד ונוטה למות.

צבא הפלישה הצלבני התעכב במשך חצי שנה לאחר נחיתתו לפני שיצא לדרכו במעלה הנילוס, בכוונה להכות את הצבא האיובי ולכבוש את מצרים כולה. השתהות זו מצביעה על בטחונו הגדול של לואי ה- 9 בכוחו, ועל כך שהאמין שהזמן פועל לטובתו. הוא היה כנראה מודע למצבו הבריאותי של א-סאליח, אשר חייו היו תלויים על בלימה. גסיסת שליט ומותו הם משבר קשה במדינה שדפוסי השלטון בה מבוססים על נאמנות אישית. רק הקריאה לג׳יהאד ולהתמודדות גאה כנגד הפולשים הצליחה לכנס כוח מצרי משמעותי ליד העיר המבוצרת אל-מנצורה.

פירוש שם זה בערבית הוא העיר המנצחת, והוא ניתן לעיר לאחר שבה נכנע מסע הצלב החמישי, ונכשל ניסיון הפלישה והכיבוש הפראנקי הקודם של מצרים, בשנת 1221. מסע הצלב הנוכחי, של לואי ה-9, השתמש בנסיון ובלקחים שנצברו במסע הצלב ההוא. אין מה למהר, כי חולשת היריב, תכנון קפדני וביצוע שקול יבטיחו את הניצחון.

ואמנם, א-סאליח מת בימים בהם החל הצבא הפראנקי לנוע. נראה שאלוהים בחר למי לסייע. הניצחון הצלבני התקרב.

כדי למנוע את התפוררות הצבא המוסלמי נדרש תהליך ירושה מהיר והחלטי, אבל בנו הבכור של השליט המת, אל-מלכ אל-מועזם, המלך המפואר על פי משמעות שמו, נמצא רחוק מאוד, לאחר שאביו הגלה אותו למחוז גבול בטורקיה של ימינו. התקווה היתה שיוכל להחליף ולרשת את א-סאליח, ולזכות באהדת ובתמיכת חיל הממלוכים. נדרש זמן, תחבולה, על מנת לאפשר לו לעשות את המסע הארוך למצרים בלי שהכל יתמוטט לפני כן.

*

הפתרון למשבר היה הסתרת המוות של א-סאליח. שג׳ר א-דר, עץ הפנינים על פי פירוש שמה, הייתה אישתו המועדפת של השליט המת. היא הייתה שפחה במקורה, כנראה ממוצא טורקי, ולאחר שילדה לסולטן בן השתחררה מעבדות והוא נשא אותה לאישה. בערוב ימיו ולאורך מחלתו הארוכה הייתה יד ימינו וסייעה לו בענייני ניהול הממלכה. הוא הותיר לה במותו דפים ריקים, חתומים בכתב ידו, והיא השתמשה בהם בכדי להמשיך ולהוציא פקודות בשמו. מפקדי צבא המלך וחיל הממלוכים קיבלו עליהם את סמכותה וסייעו בהעברת גופתו של המלך המנוח למקום מסתור ובשמירת הסוד. אחד מנסיכי הממלוכים נשלח להודיע לאל-מועזם על הפיכתו לסולטן וללוות אותו למצרים. ובינתיים המשיך הצבא הפראנקי להתקדם, וכעת כבר ניצב מעברו השני של הנילוס, מול אל-מנצורה, מחפש דרך לצלוח את הנהר ולתקוף את העיר, המחסום האחרון בדרך לקהיר.

׳יפהפיה מזרחית׳ - המערב מדמיין הנאות אסורות לאון הרבו - צייר בלגי (1850 - 1907)

׳יפהפיה מזרחית׳ – המערב מדמיין הנאות אסורות
לאון הרבו – צייר בלגי (1850 – 1907)

לפני מותו הורה א-סליח להקים מלכודת ארטילרית לצבא הפלישה, והציב מול מקום הצליחה המשוער מרגמות המטילות פצצות תבערה, תערובת מבושלת ודליקה שלאחר שהוצתה אין דרך לכבותה, עשויה זפת, שרף, גופרית ושומן. כלי הנשק האימתני הזה, שניתן היה גם לירות בחיצים ולהשליך באמצעות רימוני יד עשויים זכוכית, נקרא אש יוונית, או נאפט, יורק האש, בערבית. הוא הטיל אימה וגרם לנפגעים רבים בצד הצלבני, והכשיל את הנסיונות לבנות גשר סירות מעל הנילוס. בדואי מקומי הסכים, לאחר קבלת תשלום מכובד, להנחות כוח פרשים אל קטע נהר רדוד, בו אפשר לחצות את הנהר ולפתוח במתקפת פתע על המרגמות המוסלמיות.

מי שפיקד על כוח הפרשים הזה היה אחיו של המלך, רובר הראשון, רוזן ארטואה, כשאליו מצטרפים האבירים הטמפלרים. התקפתם הראשונה, על מחנה הצבא שמחוץ לעיר, הייתה הצלחה גדולה. מפקד הצבא המצרי נהרג, והמרגמות הארורות הושמדו. שיכור ניצחון, החליט רוברט להמרות את פי אחיו המלך ולבצע מתקפת המשך על העיר המבוצרת עצמה בלי להמתין לתגבורת. שעריה היו פתוחים בפניו, והיה נראה שהוא עתיד להיזכר כגיבור שיוזמתו הכריעה את המערכה.

אבל זו הייתה מלכודת, ובתוך העיר המתין לו כוח פרשים ממלוכים בחריים, בפיקודו של האמיר, כלומר הנסיך, בייברס אל-בונדוקדארי, מי שיהיה בעתיד סולטן אדיר, וכעת מבצע את הופעתו המשמעותית הראשונה על בימת ההיסטוריה. כולם אוהבים, או לפחות מעריכים, את בייברס.

בייברס, האריה המנהיג, זה השם שנתנו לו הוריו, עת נולד בערבות שמצפון לים השחור, בן לעם הקיפצ׳קי, הדובר שפה טורקית ומאמין באלים ובמזל. זו הייתה עת הפלישה המונגולית, והחיים היו קשים. בגיל 14 היה לעבד, לאחר מלחמת שבטים כושלת. סוחרי עבדים בולגרים העמידו אותו למכירה בסוריה.

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה המאה ה- 11

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה
המאה ה- 11

בייברס היה גבוה, שחרחר וכחול עיניים. אבל בתוך אחת מעיניו הייתה נקודה לבנה קטנה, ניתנת לגילוי רק בבדיקה מדוקדקת. יופיים של עבדים ושלמותם השפיעו על מחירם, ובייברס הוחזר פעמיים למוכריו לאחר שהקונים גילו את הכתם הזה, שהיה פגם הרומז על כך שאולי דבקה בו עין הרע. מחירו הסופי היה נמוך למדי, 40 דינאר.

קונהו היה נסיך מצרי שסרח, ונשלח על ידי הסולטן המצרי, א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, לגלות בעיר חמה שבסוריה. שמו היה עלא אל-דין איידאכין אל-סאליחי אל-בונדוקרדי, וכשהפך לאדון של בייברס קיבל זה עליו את סיומת שמו, כתוספת קבועה המצביעה על שייכותו התמידית אליו. הוא הפך לבייברס אל-בונדוקרדי.

בייברס שירת את אדוניו נאמנה, אבל זמן מה אחר כך זה נתפס ממרה את פיו של הסולטן. הוא הודח ממעמדו ורכושו הוחרם. כך התגלגל בייברס לשורות חיל הממלוכים הבחריים. ומאחר שהיה מוכשר, אמיץ ונאמן צירף אותו הסולטן אל משמרו האישי שאף נקרא על שמו, הסאליחיה. זו הייתה יחידת העילית של הממלוכים הבחריים, והיא הפכה להיות אחוות הלוחמים לה השתייך בייברס, הח׳ושדאשיה שלו. חבריו לנשק יהפכו למנהיגי האימפריה שיקים, וא-סאליח יהיה עבורו לא רק שליט ואדון אלא גם דמות אב נערץ. בייברס יתפוס עצמו כממשיך דרכו וכיורשו האמיתי.

בעת העימות באל-מנסורה בייברס כבן 27, מפקד בדרג הביניים של הסאליחיה. המשמר האישי של הסולטן ממשיך להתקיים גם אחרי מותו, וכעת הוא נלחם בשם האיסלאם, בכדי להבטיח את שרידת מורשתו.

כוח הפשיטה הצלבני דוהר לתוך העיר המבוצרת, שנראית נטושה, שעריה פעורים לרווחה. הטמפלרים הזהירו את רובר, אחיו של המלך, מלנהוג באופן פזיז כל כך, אבל הוא לא שמע לעצתם. משהחל להסתער לא הייתה להם ברירה, והם ממהרים להוכיח שאינם מוגי לב ומצטרפים אליו. כ- 300 אבירים אירופיים אצילים, וכ- 80 אבירים טמפלרים, שועטים לתוך העיר.

שג׳ר א-דר, האלמנה והשליטה בפועל, אישרה את תוכנית המארב שהכין בייברס. שער העיר נחסם מייד אחרי שהסוסים נושאי האבירים הצלבנים חלפו דרכו, כך שדרך הנסיגה שלהם נחסמה. הפרשים הכבדים התקשו לתמרן ולא הצליחו להתארגן להתקפה בתוך הסמטאות. הלוחמים בפיקודו של בייברס צדו אותם בלא קושי, מוכיחים יכולת לחימה מופתית. בודדים מהפולשים נותרו בחיים, והמלך לואי, שצלח בינתיים עם כוח הצבא העיקרי את הנילוס, לא הצליח לעצור את הטבח. המלך איבד אח, תנופת ההתקדמות של הצבא הצלבני נעצרה, והצבא המצרי התאושש. המגמה התהפכה, ומסע הצלב נכשל למעשה, למרות שייקח עוד חודשיים עד תבוסתו הסופית של צבא הפלישה, ונפילתו בשבי של המלך, בקרב פארסכור. הוא נפדה משביו רק לאחר שהתחייב לשלם כופר נפש בסכום עצום 800,000 מטבעות זהב, פי 20,000 מהמחיר ששולם עבור בייברס. מגיע לו, למלך הקדוש. היהירות שהפגין בראשית מסע הצלב התנקמה בו. האל הוכיח באיזה צד בחר. כל זה לא היה קורה ללא הצלחתו של בייברס.

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

* * *

יורש העצר והמיועד לשלטון, אל-מועזם, הגיע לאל-מנצורה כעבור שבועיים. הצבא נשבע לו אמונים והוא הוכתר לסולטן, אבל הוא התקשה לסמוך ולהכיר תודה לחייליו של אביו. בלילות, נצפה מסתובב בארמון, מכבה באמצעות חרבו נרות דולקים ונשבע שכך יעשה לכל הממלוכים הבחריים. חודש אחרי הניצחון הסופי על הפולשים הצלבניים תקף אותו בייברס במטרה להקדים ולהרגו, אבל הוא הרים את ידו וחסם את מכת החרב, כך שאצבעותיו נקטעו. מדמם וכואב, נמלט אל-מועזם למגדל עץ מבוצר בקצה המחנה. הממלוכים הציתו את המגדל ושרפו אותו חיים.

שג׳ר א-דר הייתה באופן רשמי לסולטנה, שליטת האימפריה, ובכך קבעה שני תקדימים. לראשונה שלטה אישה על המדינה, לראשונה שלטה מי שלא נולדה מוסלמית אלא הייתה שפחה. לאחר שלושה חודשים, ובעקבות סירוב החאליף שבבגדד, יורש הסמכות המסורתית והדתית העליונה, להכיר בשלטונה, נאלצה להתחתן עם מי שהממלוכים בחרו לעמוד בראשם, גנרל בשם עז א-דין אייבק. זו הייתה הפעם הראשונה שממלוכ שימש כסולטן, ולמעשה ראשית האימפריה הממלוכית, עליה ישתלט בייברס בעוד שנים ספורות.

למי יש זכות לשלוט, ובשם איזו סמכות או כישורים? על מי לעזאזל ניתן לסמוך, ומדוע ולשם מה אנשים מוכנים להרוג ולהיהרג? האיום המונגולי מתעצם בינתיים בצפון. אספר לך על זה בקרוב.

*******************************

זוהי רשימה שלישית מתוך חמש:

התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

המשכתי בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

כאן, סיפרתי על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

בהמשך, אתאר את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

ולסיכום, אציג את דמותו של ביברס, האריה האכזרי ממצרים

[אוסיף רשימת מקורות נבחרים והמלצות קריאה בעתיד. בינתיים אני ממליץ מאוד על צפייה בפרק המוקדש לממלוכים בסדרה התיעודית בהפקת ערוץ 1 ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳. המקורות הבסיסיים לתקופה – ערכי ויקיפדיה וכו׳, זמינים וטובים בעברית]

גברים לוחמים – רינו, השטן משאטיון

אני גבר, איש עשוי וגמור, בעל עבר, שחווה נסיונות, הצלחות ואכזבות. גבר לבן, עתיר זכויות מולדות, אוחז ולעיתים גם משתמש בשלל כרטיסי כניסה וקיצורי דרך. אזרח מועדף, בן למעמד השליט בחברה המעמדית בה אני חי. אני חלק מהיסטוריה של דיכוי וניצול, ונהנה, גם אם לא בחרתי בזה, מתוצאות העוולות שקדמו לי.

מקומי בעולם הזה מוגבל, לשמחתי. אני אבא ובן זוג. אני מורה. אני כותב דברים שמעט אנשים קוראים. ויש לי תחביבים. אני רץ. אני סקרן. אין בי רצון גדול להצלחה גדולה. אני שבע רצון ממקומי, רק שלא יהיה יותר גרוע, טפו טפו טפו. חלומות הגדולה שלי מאחורי.

ובכל זאת אספר על מנהיגים גדולים, משני עולם, על גבריות אכזרית והחלטית, שבשמה וכדי לספק את תאוותיה אנשים מתים, וסבל נוראי מתרחש כתוצאה מגחמותיה. גיבורי הסיפור שלי הם אויבי, כי אני מנסה להיות אחר ככל הניתן מהם. אבל אחרותם, ויותר מזה, היותם בני זמנם, מאפשרות לי לסלוח להם, ואפילו לראות ולהכיר בהשתקפויות שלהם ושל אופיים בי. אני אוהב היסטוריה כי היא מאפשרת לי להתנתק מכאן ומעכשיו, ובכל זאת להשאר במציאות.

הסיפור שיבוא כאן ממשיך את הדבר האחרון שכתבתי, על הלילה האחרון של ממלכת ירושלים. כבר הסברתי לך למה אני חושב שהתקופה הזאת חשובה ומה מעניין אותי בה. אני מקווה שתסמכי עלי גם הפעם.

רינו משאטיון, לוחם ואופורטוניסט, או, כשהחיים נותנים לך לימונים תעשה לימונדה

בשנת 2011 התפרסם בהוצאת ׳ידיעות ספרים׳ ספרו של גד שמרון, ׳מסע הצלב האחרון של רינו׳. זו הוצאה מחודשת לספר שיצא לאור יותר מעשור קודם לכן, תחת השם ׳השטן בארץ הקודש׳, ובכריכתו האחורית הוא מוצג כ-׳רומן מבריק׳, המתאר ׳את סיפורו של אביר יחיד במינו, כמו גם את סיפורה של ארץ שסועה׳. התקציר קובע כי ׳אישיותו המרתקת של רינו, הצלבן האגדי, בן המאה השתים-עשרה, משלבת בתוכה אלמנטים מאוסאמה בן-לאדן ומג׳יימס בונד של זמננו אנו: נשים לא עומדות בקסמיו ויריביו חוששים להתעמת איתו בשדה הקרב׳. הספר מצליח להיות מופת של כתיבה אוריינטליסטית בלתי קריאה כמעט, המשלב עלילה הסטורית בתיאורי קרבות ומין ומשקף יותר מכל את הדימוי הקסום של התקופה הצלבנית כארץ פלאות רחוקה וכיצד דמות הלוחם האביר נתפשת כמודל נערץ של גבריות. [גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011]

סיפור חייו של רינו הוא יחודי ואין לפקפק בחשיבותו בתקופת שלהי קיומה של ממלכת ירושלים. הוצאתו להורג, בידיו של צלאח א-דין עצמו, מייד אחרי התבוסה הצלבנית בקרב קרני חיטין, היא עדות לכך שכבר בימי חייו היה מפורסם וידוע, מושא לשנאה וגם להערצה. זה היה ספוילר? לא נורא, כי לא מותו מעניין אותי, אלא חייו, וכיצד בחירותיו ומעשיו משקפים את רוח המקום והתקופה.

רינו משאטיון לא היה נושא צלב שעלה לרגל לארץ הקודש על מנת לפדות את נפשו, אלא מהגר שחיפש גורל טוב יותר מעבר לים, וניסה לנצל עד תום את יכולתיו ואת ההזדמנויות שנקלעו בדרכו.

הוא נולד כנראה בשנת 1123 למשפחת אצולה עתיקת שורשים בדוכסות בורגנדי שבצרפת, אבל נחלה שהיה אמור לרשת לא הוענקה לו כך שנותר ללא פרנסה מובטחת. הוא היה אביר, לוחם מאומן וכשרוני, והיה יכול להתגייס כשכיר ולשרת בצבאם של אצילים חשובים ממנו, אבל במקום זאת בחר להצטרף למסע הצלב השני לארץ הקודש. מסע צלב זה היה תגובה לכך שלראשונה נתקלו המדינות הנוצריות-אירופיות במזרח באויב צבאי ראוי. עימאד א-דין זנגי, משען הדת על פי משמעות שמו, היה ממשפחת מנהיגים צבאיים ממוצא טורקי, שליט מוסול וחלב, שהצליח לאחד אזור גדול בסוריה ובעירק תחת דגלו. בשם מלחמת הקודש בפולשים האירופים, הפראנקים, גייס עימאד א-דין צבא מוסלמי גדול והצליח לכבוש מדי הצלבנים את נסיכות אדסה, המדינה הראשונה שהוקמה על ידם במהלך מסע הצלב הראשון. התבוסה הפראנקית נתפשה, בצדק, כמשבר המאיים על עצם השליטה בארץ הקודש, והכוח שיצא מאירופה על מנת להתמודד עם האתגר היה אדיר והורכב משני צבאות, גרמני וצרפתי, המובלים על יד מלכי שתי המדינות הללו, לואי ה- 7 מצרפת וקונרד הגדול מגרמניה. אליהם התלוו אנשי אצולה, אבירים, וגם פשוטי עם רבים, כ- 200,000 איש בסך הכל. המסע יצא לדרך בשנת 1147, כחמישים שנה אחרי מסע הצלב הראשון.

מסע הצלב הזה היה כישלון בלתי מפואר. שני הצבאות שצעדו בנפרד דרך אנטאליה הוכו על ידי צבא פרשים טורקים סלג׳וקים, שהצליחו להוביל אותם למלכודות שחשפו את חולשת יכולת התמרון והפיקוד על מסע נודד גדול ומגוון כל כך. הסתבר גם שהפרשים הטורקים, המסוגלים לירות בקשת חיצים מדויקים תוך כדי רכיבה מהירה, מסוגלים להתמודד עם האבירים האירופיים שחימושם הכבד הפך אותם מסורבלים ואיטיים. רוב המחנה הושמד והתפזר עוד לפני הגעתו לארץ הקודש, וההשגים הצבאיים של מסע הצלב הזה, כמו גם של כל הבאים אחריו, היו מוגבלים מאוד. בשנת 1149 חזרו רוב המשתתפים בו שהצליחו לשרוד, מוכים ומושפלים, לאירופה. רינו משאטיון בחר להישאר.

המדינות הצלבניות בשנת 1165

המדינות הצלבניות בשנת 1165

הוא הפך ללוחם, שכיר חרב, בצבאו של מלך ירושלים. אביר רכוב, המקבל משכורת מאוצר המדינה, ועושה מה שאומרים לו, אחד מני רבים. אבל למזלו נשלח לאנטיוכיה, המדינה הצלבנית שסביב העיר המפוארת (שאת סיפור כיבושה בעת מסע הצלב הראשון תיארתי כבר. את זוכרת את פיטר ברתולימאו? מסכן עלוב). שם פגש בקונסטנס, נסיכת אנטיוכיה ושליטתה, אלמנה צעירה שסירבה להתחתן עם בעלי שררה זקנים ומכובדים, שרצו בה רק על מנת שיוכלו להשתלט על נחלתה.

האם ניצתה אהבה בין האביר (הצעיר, האמיץ, היפה, האציל) לבין הנסיכה (המסתורית, היפה, המרדנית, הפראית)? קשה לדעת אבל נחמד לדמיין שכן, למרות שהגיוני שלא רק היא הביאה לנישואיהם. ברית הנישואים הזו איפשרה לקונסטנס לשמור על עצמאותה היחסית והעניקה לרינו כוח ושררה. מוצאו האצילי של רינו איפשר את קיום העסקה. בהחלט יכול להיות שהאהבה הייתה תירוץ ומנגנון לגיטמציה למהלך זה.

השליטה באנטיוכיה שהעניקו לו נישואיו הפכה את רינו לשחקן משמעותי במערך הכוחות האזורי, שכלל את האימפריה הביזנטית, מדינות נוצריות ומוסלמיות קטנות ושליטים מקומיים. הוא גייס, הפעיל והוביל צבא שכירי חרב פרטי, שהורכב מאבירים פראנקים מחפשי הרפתקאות, פרשים מוסלמים הבקיאים בשיטות הלחימה המקומיות ואפילו לוחמים ואבירים חולי צרעת, שמצאו מקלט בארץ הגבול שהייתה אז אנטיוכיה, בה היו מותרים דברים שלא היו מתקבלים במקומות אחרים. בכדי לממן את הצבא הזה עינה וסחט את הארכיבישוף המקומי האחראי על נכסי הכנסייה, מעשה קיצוני שתרם רבות לדימויו כאדם אכזר ונטול מעצורים.

את הפשע הגדול ביותר חולל כאשר הקיסר הביזנטי סירב לשלם לו עבור מסע כיבושים ועונשין שערך בשליחותו. כעונש וכאמצעי לחץ חבר לתורוס, שליט הממלכה הארמנית השכנה לאנטיוכיה. יחד הם פלשו  לקפריסין, שהייתה אז בשליטת האימפריה הביזנטית, ושם פרקו מעליהם כל רסן של מוסר.

כך תאר את הפלישה לאי השלוו הפטריארך היווני אורתודוכסי של פאפוס, העיר הגדולה בקפריסין של אז:

כרעם ביום בהיר היכו בנו להקות של שודדים מצורעים, ארמנים ומוסלמים בהנהגת אבירים נוצרים, שלא מתביישים לספר כי באו לארץ הקודש כדי לגאול אותה מידי הכופרים. רינו ותורוס לקחו בשבי את מפקד חיל המצב של קפריסין, שחייליו המעטים נועדו בסך הכל להרתיע שודדי ים ממצרים ומלוב. יחד עמם נשבו כל ראשי הכנסייה, הפקידים ומכובדי האי. נערות תמות נאנסו באכזריות לנגד עיני אמותיהן המבועתות. גולגלות של תינוקות בני יומם נופצו על אבני חומות. פרשים שיכורים ערפו את ראשיהם של כמרים שניסו להגן על צאן מרעיתם. כנסיות הועלו באש. כפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. בשארית כספנו נאלצנו, תושבי קפריסין, לפדות את חיי יקירינו, שהיו בשבי הבוזזים, ואת המקנה שהשודדים איימו לשחוט, בהותירם אותנו בלא חיות בית. עוד לפני נחיתת יחידות ההצלה של הצבא הקיסרי, הם נמלטו עמוסי שלל והותירו מאחור מדבר. עם גואלים כאלה, מוטב כבר ליפול בידי הכופרים.

[מצוטט אצל גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011, עמ׳ 137-8. הספר אינו מתיימר לדיוק הסטורי, אבל זה המקור היחיד המצוטט בו, כך שאני בוחר לסמוך עליו. ברצוני גם לסייג את ביקורתי על הספר – אני מעריך את הנסיון להנגיש דמות ותקופה היסטוריים לקורא בן זמננו, ואיני מטיל ספק בכוונותיו הטובות של המחבר. כן ירבו.]

מעמד האבירים בימי הביניים היה לכאורה כפוף לכללי וערכי דת, מוסר וכבוד. יכולתיהם הצבאיות היו אמורות לשרת את הערכים הללו. בפועל התקיים מתח מתמיד בין השאיפה לתהילה, כוח ועושר ובין הצורך ברגולציה של האלימות לצורך שרידתה ורווחתה של החברה המזינה את השאיפות הללו. רעיון מלחמת הקודש שידך בין אלימות בלתי מרוסנת ובין אמונה באל ומילוי רצונו. המסדרים הצבאיים, בהם האבירים הלוחמים היו גם נזירים, הם התגשמות הזיווג הזה. רינו משאטיון הוא פרא אדם, וקיצוניות מעשיו חושפת את מה שברור לכל אדם מוסרי – אלימות שרירותית אינה יכולה להיות מוצדקת, והלגיטימיות שלה תמיד נובעת מהתנשאות ומחוסר שיוויון. עבור רינו ואנשי צבאו סיבלם של איכרי קפריסין היה שולי בדיוק כמו סיבלם של בני הארץ המוסלמים.

אבל רינו לא השכיל להבין שהפעלת כוח צפויה להיתקל בתגובת נגד. כמה שנים אחרי הפשיטה האומללה הזו נאלץ לעבור טקס השפלה פומבי, ולצעוד יחף במצעד בושה לעיני כל על מנת להתחנן לרחמי הקיסר הביזנטי אותו ניסה בעבר לסחוט. לבסוף, בשנת 1161, לאחר שמונה שנות שלטון על אנטיוכיה, נפל בשבי המוסלמי. זה היה לאחר שביצע פשיטת שוד וביזה בעומק השטח המוסלמי. מושל חלב, מג׳ד א-דין, מפאר הדת על פי פירוש שמו, הצליח ללכוד אותו ואת מלוויו בדרכם חזרה לאנטיוכיה עם שללם. רינו משאטיון נכלא במצודת חלב. הוא שהה שם חמש עשרה שנים.

המון זמן, חמש עשרה שנים, ומחוץ לכלא קרו דברים. אישתו של רינו (היפה, האומללה, המניפולטיבית) מתה בינתיים, והוא איבד את זכות השליטה שלו בעיר ובמדינה. מצבה הפוליטי של ממלכת ירושלים הסתבך עוד, כאשר לאימפריה שהקים עימאד א-דין זנגי קם יורש בדמות צלאח א-דין אל איובי, שהצליח להשתלט גם על מצרים ובכך להקיף את המדינות הצלבניות מכל עבר. רינו שוחרר לבסוף מכילאו, לאחר שהקיסר הביזנטי שילם 120,000 מטבעות זהב לפדיון נפשו, סכום אדיר שמצביע על כך שנחשב לבעל ערך וחשיבות למרות עברו הבעייתי.

כעת, בשנת 1176, כבר לא היה אביר צעיר המחפש אחרי מזלו בארץ חדשה, אלא אחד מאנשי המפתח במה שיתברר בדיעבד כשנותיה האחרונות של ממלכת ירושלים. קרב קרני חיטין, העתיד להתרחש בשנת 1187, כבר מעבר לפינה, ובני התקופה אמנם לא ידעו שזמנם קצוב אבל היו מודעים למשבר ולסכנה שאיימה על הממלכה.

בולדווין הרביעי, מלך ירושלים הצעיר והמצורע, מיהר לצרף את רינו להנהגת הממלכה. הוא העניק לו שליטה בחברון, ונישואים לאלמנה נוספת, סטפני ממילי, גבירת עבר הירדן, נתנו לו שליטה במחוז הגבול המזרחי, ספר הממלכה ומוקד החיכוך שלה עם המוסלמים.

בשנת 1177 היה שותף בכיר בניצחון הפרנקי הגדול האחרון על צבאו של צלאח א-דין, בקרב מונג׳יסאר, כאשר כוח נחות מספרית הצליח לנצל את יכולת הסתערות המחץ של האבירים האירופיים והביס את הצבא המוסלמי. זה ערער את שלטונו של צלאח א- דין, שנאלץ לברוח משדה הקרב, סמוך לאשקלון של ימינו, רכוב על גמל, ובלם לזמן מה את תהליך שקיעת כוח ההרתעה הצבאי של הממלכה, אבל היה הצעד ההתקפי והיזום האחרון בו נקטה עד תבוסתה. צלאח א-דין למד את הלקח, ובנה מחדש את צבאו בצורה שתיטיב להתמודד עם שיטת המלחמה הפראנקית.

דרך השיירות בין דמשק לקהיר ולערים הקדושות לאיסלאם עברה ברמה שבעבר הירדן המזרחי. תנועה חופשית בדרך זו הייתה הכרחית על מנת לקיים את השלטון באימפריה הענקית שהקים צלאח א-דין. המבצרים הצלבניים שלטו על הדרך ורינו ניצל את השליטה הזו בכדי לשדוד, להטריד ולפגוע בשיירות הולכי הרגל והסוחרים. הוא התנהל בנחלתו כאדון עצמאי, המשוחרר מהצורך לקיים הבלגה ושביתת נשק עם צלאח א-דין. יכול להיות שפעולותיו נבעו לא רק מרצון לצבור ביזה וכוח אלא מתוך הבנה שהסיכוי היחיד להחלץ מהמצור ומהמלכודת שבנה צלאח א-דין היא באמצעות ערעור המיתוס שלו כמגן האיסלאם והמקומות הקדושים. התעוזה והיוזמה היו דרך להתמודד עם הנחיתות בכוח אדם ובמשאבים.

דוגמת קיצון לכך היא מסע פשיטה נועז, יהיר וטפשי, שמטרתו היומרנית הייתה שוד קברו של מוחמד ולקיחת גופתו כבת ערובה. בשנת 1183 קנה או בנה רינו חמש ספינות מלחמה, ופירק אותן לחלקים שהובלו על בהמות משא עד עקבה שבמפרץ אילת. שם הורכבו הספינות מחדש ואוישו על ידי כ- 300 שכירי חרב שגייס, בינהם אבירים הרפתקנים ובדואים מוסלמים אשר הכירו את הים הזה, שאיש לא יכול היה לדמיין נוכחות פראנקית בו. שתי ספינות צרו על המבצר המוסלמי שבאי האלמוגים והשלוש האחרות הפליגו לעבר הים האדום, שם הגו כשודדי ים ובזזו ספינות סחר ועולי רגל מוסלמיות. לאחר מכן נחתו בקרבת העיר מדינה, מקום קבורת הנביא. תגובה מהירה של צי מוסלמי שגויס בחופזה הצליחה למנוע את מה שיכול היה להיות מהלך מבריק, והפך לכשלון חרוץ. איש מהצי הפולש לא נותר בחיים.

החוצפה הנדרשת בכדי ליזום מבצע מופרך כל כך מפעימה. ומסתבר שרינו, וכנראה גם אנשים אחרים בממלכת ירושלים, היו מעורים מספיק במרחב בכדי להגות, לתכנן ולבצע את הפשיטה הזו. במפות אירופיות בנות הזמן הים האדום צבוע, כראוי לשמו, באדום, אבל עבור רינו זה לא היה זירה מיתולוגית של ניסים תנ״כיים אלא ים פשוט, שניתן להפליג ולשדוד בו. הבדואים המוסלמים היו בני ברית אפשריים וגופת הנביא סחורה יקרת ערך. נסיון חייו, כולל ילדותו וחינוכו הצבאי האירופי ושנות השבי הארוכות בידי המוסלמים, הפכו אותו לדמות היברידית, השנואה, מוערכת ושולטת בידע המגיע משני העולמות. שמו, רינו משאטיון, שובש בערבית לרנו א-שייטאן, השטן. זה בוודאי הוסיף לפחד ממנו, והפך אותו לדמות מייצגת של הפראנקים בעיני המוסלמים. לאחר התבוסה הפראנקית בקרב קרני חיטין הובל ראשו הערוף לדמשק, שם נגרר ברחובות בכדי להשפילו ולהדגים מה עלה בסופו של אותו שטן, שהעז לפגוע ולאיים על הדת, על הנביא ועל צלאח א-דין, שליחו.

טרם הקרב, כפי שכבר סיפרתי, היה מאלה שדחפו לעימות. אולי חשב שכמו בקרב מונג׳יסאר, תריסר שנים קודם לכן, בקרב עצמו יכולות הלחימה של האבירים האירופים יחפו על נחיתותם המספרית. ואולי לא היה מודע לעוצמת הכח שעמד מול הצלבנים. נפילתו בשבי, ובמיוחד סצנת הוצאתו להורג, שתיאורה הופץ כמופת של עשיית צדק, היה מעין ׳תמונת ניצחון׳ מושלמת עבור צלאח א-דין, ודרך למשמע את התבוסה עבור האירופים.

כפי שכבר סיפרתי, בסיום הקרב הובאו המנהיגים השבויים בפני צלאח א-דין. זה הציע למלך המובס, המשוגע מצמא, כאות כבוד וכמחוות חסד, כוס מי שלגים מבושמים. המלך לגם, והעביר את הכוס לרינו, בן בריתו הקרוב. אבל צלאח א-דין, שנשבע לנקום את הפגיעה בכבוד האיסלאם ולהרוג במו ידיו את השטן, הקפיד להכריז שלא הוא, אלא המלך השבוי השקה את רינו, ולכן זה אינו נהנה מכל הגנה הנובעת ממסורת הכנסת האורחים. כשהוצע לרינו להתאסלם על מנת להציל את נפשו קילל את האל ואת המנהיג המוסלמי רב החסד. רק אז נקם בו צלאח א-דין, מכה אותו בחרב ואחר כך עורף את ראשו. שני הפכים, לא רק מוסלמי ונוצרי נפגשו ברגע זה אלא מנהיג שקול מול פרחח נמהר, אדם מוסרי מול פושע, איש שופע חסד מול מפלצת המפיצה שנאה ופחד. תיאור ההוצאה להורג הוא כלי תעמולה פוליטית, וכמו כמעט תמיד המנצחים הם שמספרים את הסיפור.

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, המאה ה- 15

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, בעותק מהמאה ה- 15

דמותו של רינו התקבעה בזיכרון ההיסטורי בעקבות איזכוריו השליליים הרבים בספר הנפוץ ביותר אודות תולדות מסע הצלב הראשון וממלכת ירושלים – ׳היסטוריה של המעשים שנעשו מעבר לים׳, מאת ויליאם מצור, בן תקופתו ויריבו הפוליטי של רינו. דמות הנבל היא חלק חשוב בכל סיפור טוב, והוא התאים לתפקיד. אבל אין רשעים בעולם, לא באמת, רק אנשים הנכנעים לחולשותיהם.

מה היה מניעיו של רינו, איך אפשר להבין אותו? אינני מאמין בשטניותו. האם יכול להיות שפשוט ניסה להוציא את המיטב, על פי תפישתו, מכל מצב אליו נקלע? ברור שלמרות שרוב חייו עברו עליו בממלכות הצלבניות הנכסים העיקריים שעמדו לרשותו היו חינוכו הצבאי והיותו משאטיון, לא כמקום גאוגרפי אלא כסמל למוצאו האצילי. מוצא זה אפשר לו למצות את יכולתיו, ובלעדיו היה בריון אמיץ בלבד. אני מעריך את אומץ הלב שלו אבל מתעב אותו מעומק ליבי. פעולותיו, בסיכומו של דבר, לא הצילו את ממלכת ירושלים והסבל שהמיט על קורבנותיו הוא בלתי נסלח. הוא דמות מעניינת אבל מורשתו היא כישלון, שנאה, פחד ויוהרה. היה חשוב לי להציג אותו בפנייך כסמן קיצוני של גבריות לוחמנית ואלימה, המנצלת הזדמנויות ללא כל שיקול מוסרי, כנקודת התייחסות במרחב ובזמן. ועכשיו אקפוץ כמה דורות קדימה. הגיבור של החלק הבא בסיפור יהיה בייברס, השולטן האדיר שהיה פעם עבד. עוד מעט והוא מופיע.

***********************

זוהי רשימה שנייה מתוך חמש:

התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

כאן, התמקדתי בדמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

בהמשך אספר על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

ואז אתאר את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

ולסיכום, אציג את דמותו של ביברס, האריה האכזרי ממצרים

רגעים בעתיד אפשרי (4)

פעם גרו פה עשירים. לפני זה, מזמן, גרו כאן עניים, אבל את זה רועי לא זוכר, רק יודע מסיפורים. הוא הכיר את השכונה הזו כבר אחרי שהשתנתה, כמקום בו מבקרים כדי להתפעל מהשילוב בין יוקרה להיסטוריה, מהציוריות, מהאותנטיות. כשביתו הייתה תינוקת נהג לקחת אותה לרחבה המצופה אבן שבמרכז סוזן דלל, כדי שתתרוצץ ותשחק בין עצי התפוז שתעלות השקייה פתוחות מחברות בינהם. לעיתים היה קונה לה עוגה במאפייה הסמוכה, יקרה הרבה יותר מדי אבל טובה. קבוצות מובלות על ידי מדריכים חובשי תרבוש הסתובבו בין תחנות קבועות, ובדרך הביתה, על האופניים, נהגו לעצור לידן, להקשיב לטקסטים החוזרים על עצמם, הנפוחים, לבדיחות השחוקות, למושל יפו קראו אבו נבוט, שם ערבי טיפוסי. אלה זכרונות טובים.

ברעידת האדמה הגדולה התמוטטו רוב הבתים, ופתאום היה אפשר להבדיל מה נבנה כחיקוי של הסגנון הישן ומה באמת היה כזה. הבתים החדשים, וילות הפאר שנוצרו עבור העשירים, נותרו עומדים בינות עיי החורבות. תושביהם ניצלו ממוות, אבל היו מהראשונים לברוח בהתדרדרות המהירה שבאה אחר כך, נוטשים את מה שהיה שווה פעם המון כסף וכעת הפך לגושי בטון מוקפי חורבות מאחור. השכונה הפכה לשטח הפקר אחד מיני רבים. הוא וזוגתו חשבו אז לנצל את ההזדמנות, לפרוץ לתוך אחד מבתי המליונרים שאיש כבר לא השתמש בהם, לשחק בלחיות ככה, כמו שאף פעם לא יכלו להרשות לעצמם, הם אפילו בדקו בית מסויים, נראה ממש טוב, כתום ולבן, עם חדר משחקים ענק, ובו מתפתלת מסילת רכבת צעצוע שרק צריך לחבר לחשמל, אבל לא הספיקו. נרקומנים השתלטו על הבית ההוא, ושרפו אותו אחרי שגמרו להשתמש במה שמצאו בו. רועי מעדיף לא לחשוב על זה עכשיו.

הבעיה עם הזכרונות החדשים היא שהם תמיד מכאיבים בסוף. היה קל יותר להיות זאב. הפתרון הוא לעשות, לנוע, לא להתעכב, לא להתלבט, לא לתת למחשבות להתנפל עליו. דרך כאן עבר, באותו לילה. בזה הוא בטוח. עליו למצוא את האישה הצעירה אחריה עקב, למרות שאינו יודע לשם מה. אבל הסיבה לא חשובה, כי אין סיבה, אין משמעות, אין הגיון. למה הוא חי, עדיין?

*

במרתף הבניין הזה פעל אז, מזמן, חלל הופעות קטן, אלטרנטיבי. היה להם חבר, מוזיקאי שוליים שהתפרנס מעריכת דין, והוא הזמין אותם פעם לכאן, לביצוע בכורה של יצירת מוזיקה מודרנית שהלחין. ממש ממול למקום האליטיסטי והתרבותי הזה פעל מועדון ריקודים לפנסיונרים ולפנויים פנויות. בזמן שחיכו לפתיחת דלתות האולם צפו באנשים היורדים בגרם המדרגות המעוגל המוביל לשני המקומות המנוגדים כל כך, מנחשים מי יפנה לאן. מה קרה לחבר הזה? רועי מתקשה להיזכר מתי נעלם, אבל זה לא באמת חשוב. אבל הוא זוכר מה לבשה באותו ערב, את חום זרועה כשישבה לצידו, את התקפת הצחוק שכבשו יחדיו. די כבר.

פסל ליצן יושב מחוץ לסניף מקדונלד'ס, שלם לגמרי בלב כל ההרס. החלונות מנופצים. התפריט התלוי מעל הדלפק והפרסומות שעל הקיר בעברית ובערבית, זכר לנסיונות הכושלים לכפות את השיוויון בין השפות והקהילות, שנדמה שרק הגביר את השנאה וקיצר את הדרך להתפרקות הכללית. עכשיו, אם מישהו רוצה למכור משהו הוא יכתוב באנגלית, כדי לא להסתבך.

הרחבה המרכזית בפרויקט המגורים הזה מוגנת יחסית על ידי הבניינים התוחמים אותה, אבל הוא בכל זאת ממהר אל תוך חדר המדרגות כשנשמעת האזעקה המבשרת על התקפת טילים. הבסיס הקדמי של הכוח הרב לאומי די קרוב לכאן, ובימים האחרונים התגברו ההתקפות עליו. הטילים פרימיטיביים כל כך עד שהסיכוי שיפגעו כאן זהה או גדול מכך שיפגעו במטרתם. והנה, שריקה קרובה מנסרת את האוויר, ואחריה פיצוץ חזק, וגל הלם שאפשר להרגיש דרך הרצפה והקירות, אפילו קצת אבק שמיתמר מהקירות. הוא כבר פחות מפחד, משום מה, בתקופה האחרונה, מאז שהתחיל לזכור. המוות נדמה לו פחות אמיתי.

*

הוא עולה למעלה. שמונה קומות של מסדרונות ארוכים שמובילים אל דירות ריקות, שדלתותיהן פרוצות. לא יאומן שפעם היו כל כך הרבה אנשים עד שכל הדירות האלה היו מאוכלסות. משפחות שלמות, עם חיים מלאים, עבודה, לימודים, הכל. גם כעת יש אופי שונה לכל אחת מהדירות הנטושות. הוא עובר על פני הפתחים בעקבות השלטים המכוונים אותו לכיוון מועדון הספורט. שרידי מדורת ספרים שמישהו התחמם לידה פעם במרכז דירה אחת, קול המיית יונים קולנית עולה מתוך אחרת, קרעי בגדים ושברי רהיטים על רצפת דירה שלישית. חייהם והעדרם של הדיירים שהיו כאן פעם בכל זאת נוכחים כאן, הותירו עקבות. לפני שהתחיל כל הבלאגן אף פעם לא חשב שמישהו בכלל גר פה, חשב שהפרוייקט הזה, חצרות יפו, מכוער, זר, שעיצובו המסוגנן, מרובה הקשתות, מגוחך בנסיונו המלאכותי להיות כאילו מקומי, כאילו יוקרתי, ובעצם גס וזול. כשחיפשו בית אפילו לא שקלו לעבור לכאן, ולא רק בגלל הרתיעה המובנת מיפו, זה בכלל לא תל אביב, אלא כי מה פתאום, אף אחד נורמלי לא יגור ככה. עכשיו הוא מגלה, מאוחר מדי, שטעה, כי למרות שמכוער בשום דירה אין סימני פגיעה ישירה, כך שיכלו להיות בטוחים פה. אין טעם במחשבות האלה.

*

הוא שומע את ההתנשמויות לפני שהוא רואה אותה, ומתקרב בזהירות. קצובות, כועסות, נשיפה דרך הפה. היא בהירה, חזקה. הוא זוכר שהייתה שם, בביקורו הקודם כאן, אבל לא הרבה מעבר לזה. היא יושבת זקופה על ספסל, אוחזת ביד ימינה העטויה כפפה ברצועה המחוברת למתקן כושר, מזיזה את הזרוע מהכתף ומניפה כך משקולת למעלה ולמטה, שוב ושוב. היא לובשת רק גופיית ספורט ומכנסיים הדוקים, קצרים. כל גופה נוצץ מזיעה. אין בה דבר רך, וזה יפה בעיניו. היא לא נבהלת ממנו כשהיא מבחינה בו מביט בה, ובכל זאת מפסיקה, מחלצת את היד מהרצועה, פונה אליו בגופה. אני מחפש מישהי שעזרה לי, הוא אומר, ומרגיש איך הוא מסמיק, את מבינה עברית, נכון?

אתה מדבר עכשיו. זכרתי שאתה לא מדבר. אני לא כל כך זוכר מה היה, כשהייתי כאן, אני מחפש את זאת שהביאה אותי לפה, שעזרה לי. שמעתי. היא לא פה. יותר טוב שתלך.

היא מחליפה ידיים, והמשקולות שבה להיטלטל, ושוב הנשיפות. רועי סוקר את החלל בעיניו, מכשירי כושר, חלונות צרים דרכם ניתן לראות את מה שנשאר מתל אביב ויפו, בריכת שחייה קטנה וריקה.

אמרתי לך שהיא לא פה. אני אחכה, הוא אומר, בטון שידע להשתמש בו פעם, של בטחון עצמי ועמידה על שלו. איך שאתה רוצה.

*

ויקטוריה, היא אמרה לו בסוף את השם שלה. וזאת שאתה מחפש היא הודיה. אבל היא באמת לא כאן. אל תחכה לה. תשכח ממנה, כאילו לא הייתה. אבל הוא לא מוכן לוותר כל כך בקלות.

אתה לא לקוח שלה, נכון? מה יש לך ממנה? כלום. רציתי להגיד לה תודה, לעזור לה במה שאני יכול. אני אמסור לה. אני מעדיף לעשות את זה בעצמי.

היא מבשלת אורז עם שבבי סויה, מתובל באבקת מרק ירקות. הוא מביט בתנועותיה, מערבבת. שריריה נמתחים ומתכווצים. משאיות ממוגנות עוברות בכביש שמתחתם, יותר תנועה מכרגיל. פרסמו שמתוכננת היערכות מחודשת של הכוח הרב לאומי, שהמשבר הכלכלי העולמי משפיע על אפשרויות התמיכה של המדינות השונות, שכפי הנראה צפוי בקרוב שינוי משמעותי, דרמטי, במדיניות, בגישה. הוא רק שמע קצת, לא הבין באמת. בסוף, כשהאוכל ממש מוכן, היא מזמינה אותו לשבת ולאכול איתה.

טעים. תודה. היא אוכלת בעדינות, לאט, לועסת הרבה. הוא מנסה לחקות אותה. היא מוזגת לו ולה מים.

אם אתה רוצה לעזור לה יש משהו אחד שאתה יכול לעשות.

*

זו משימה בלתי אפשרית. למצוא מישהו שהוא אינו מכיר שנמצא במקום בו אף פעם לא היה ולהביא אותו לפה. צריך להיות משוגע כדי לנסות לעשות את זה, ורוב הסיכויים שייהרג ולא יצליח. ובכל זאת הסכים.

רועי ממשיך לחשוב על ויקטוריה כל הדרך הביתה. הוא חולם עליה בלילה. ובבוקר הוא יודע כיצד זה יכול להצליח.

*

ג׳וני פותח את הדלת מהר. שלא יראו אותך, רק זה חסר לי. שמעתי אתה מושכלנג׳י עכשיו.

זה בגללך, רועי אומר לו, אתה חייב לי, הם היו נופלים עליך אחרת. לא חייב׳ך כלום, ג׳וני מנסה קצת, אבל הם לא באמת רבים, כי אין טעם, הם מבוגרים מדי בשביל זה.

ג׳וני גר ברמת גן, שתי דקות בצליעה מהירה מתחנת ביאליק. צינורות ביוב גדולים מסוככים על הכניסה לביתו, דירת ילדותו, שקירותיה חוזקו בשריון חיצוני מלוחות פלדה. מבחוץ הבניין נראה כחורבה ממוטטת, אבל בפנים הכל כמו פעם, שטיח כהה, רהיטים כבדים, ארון ספרים עמוס בכרכי האנציקלופדיה העברית, וילונות שמסתירים את החלונות המוגפים תמיד, ציורים על הקירות. אין בתים כאלה יותר, רק זה. רועי יודע כמה מאמץ ומשאבים נדרשו כדי לייצר את הבועה הזו. הוא עזר בתכנון ובחלק קטן מהביצוע, כאשר חיבר את מערכת המצלמות המוסתרות במבנה ובסביבותיו ובנה דלת מילוט סודית מאחורי ארון הספרים.

לא מכרתי אותך. יכולתי, אבל לא עשיתי את זה. לפעמים צריך להגיד את המובן מאליו. אתה חייב לי, ועכשיו אני צריך עזרה.

ג׳וני מכווץ בתוך הכורסא. גופו המעוות נבלע בתוכה. רגלו קופצת בעצבנות. זאת תקופה קשה, אי אפשר לדעת מה יהיה, הכל יכול להשתנות פתאום, אבל רועי לא נותן לו להמשיך עם כל הבכיינות והפחד. אני צריך מכונית, ישנה, לא מחוברת, אני צריך אותה מהר.

הוא אפילו לא צריך לאיים. ג'וני יודע שהוא חכם מספיק כדי לבקש רק את מה שהוא יכול לקבל וכדי להגן על עצמו ולנקום אם לא יענה. הם נפרדים בלחיצת יד. תשמור על עצמך, יהיה לי חבל אם תמות.

*

מהתחנה הסופית בפתח תקווה ממשיכים ברגל עוד רבע שעה, בתחילה במעבר מוגן מחופה בטון שעוקף את מטה הכח הרב לאומי, ואז בתעלה משוקעת שאיש כמעט אינו עובר בה, עד לכניסה לחניון. ג׳וני נתן לו את הקוד והדלת נפתחת בלי בעיה. חשוך בפנים, אבל הוא הביא פנס.

ארבע מכוניות חונות שם, שריד למיזם תיירותי שקרס, טיולים למי שמחפש להרגיש כמו פעם, נוהג ולא ננהג, שולט במכונה ולא רק מובל על ידיה. בגלל המלחמה לא נפרשה מערכת נהיגה אוטומטית מלאה בכל הארץ, והכבישים שהתרוקנו ממכוניות יכלו לאפשר את מה שכבר נאסר במקומות אחרים, נהיגה עצמית, בלי פיקוח ובלי דיווח. אבל האנשים פחדנים. נו אינשורנס? איז איט ליגל? וואט דו יו מין יו דונט נואו? קשה היה לתיירים להבין ולקבל שלחופש יש מחיר ששווה לשלם. ג׳וני היה אחד מארבעת מארגני הפרויקט הזה, בלי סיכון אין סיכוי לרווח, והכישלון שלו, שהיה אחראי על הבאת הלקוחות, היה המהדהד מכל. אבל שאר השותפים נעלמו מהשטח, אחד לאחר שנהרג מפגיעת מרגמה, שני חוסל בידי יריב עסקי ושלישי הצליח לברוח לקנדה, כך שהוא נותר הבעלים היחיד של השאריות. ג׳וני אוהב את הרכוש שלו, ולכן מקפיד לתחזק את המכוניות למרות שכבר שנים לא הושכרו לאיש.

ארבע מכוניות. ג׳יפ אדום, מצועצע, מכונית ספורט כסופה, רכב מנהלים ארוך ומהודר, או באגי בעל שלדת צינורות, שנבנה במלאכת יד קפדנית. הבחירה של רועי ברורה.

*

המנוע רועם, ממוקם מאחור, יושב חשוף לגמרי על השלדה, מחמם לו את הגב. הרוח שורקת. בולמי הזעזועים משככים את מהמורות הדרך, מחליקים הכל. כמה שנוסעים יותר מהר ככה קופצים פחות.

צרור יריות או טיל מונחה יכולים לפגוע בו בכל רגע. לאף אחד אסור לנסוע כאן, ככה. רק כמה קילומטרים מבדילים בין השטח הנשלט על ידי הכוח הרב לאומי ובין זה שבשליטת המורדים, והוא דוהר בהם כעת ברכב בלתי ממוגן, חשוף לגמרי. איזה כיף. שנים שלא נהג בעצמו, אבל מסתבר שהגוף והמוח עדיין זוכרים איך לשלוט במכונה, איך לגרום לה לשתף פעולה. המכונית מדברת איתו דרך טלטלות השלדה המורגשות בתנועות הכיסא, דרך שינויי הטון של המנוע והתמסורת, דרך ההיזון החוזר העובר לידיו באמצעות רעידותיו של ההגה. מכונה משובחת, רעבה, שדוחפת אותו לנצל אותה עוד, למתוח את גבולותיה. הכל בה עשוי טוב, רק מה שצריך בלי תוספות מיותרות. ריתוכי הצינורות מושלמים, עבודת אומן ממש, תפרי החיבור נושאים את דוגמת ערימת המטבעות שמצביעה על כך שבעל המלאכה היה מומחה. רועי מרגיש בר מזל על כך שהיצירה הזו, שמישהו אהב והשקיעה בה, שלו כעת, גם אם לזמן מוגבל. לא היה איכפת לו למות עכשיו, זה רגע מאושר.

ובכל זאת הוא נמנע מהרחובות הראשיים, ומתכנן את מסלולו כך שיעקוף את המקומות המסוכנים ביותר. יש משימה שלקח על עצמו, ובשביל זה עליו לשרוד עוד קצת, להגיע לבסיס המורדים ואפילו לחזור משם. זה כל כך מופרך שהוא צוחק לעצמו, הקול נבלע ברוח המכה בפניו.

קרית אונו, על שיכוניה הרבים, שוטחה לעיי חורבות. הבניינים הדומים והמשעממים הפכו לערימות בטון ובלוקים דומות ומשעממות. מדי פעם גדמי עצים, מדי פעם פגרי מכוניות. עיר גדולה זאת הייתה, ואיננה עוד. הוא בכלל לא זוכר ששמע על זה משהו, ההרס נבלע בתוך החורבן הכללי, לא הותיר כל חותם. הוא מנווט על פי התחושה ועל פי הכיוון של הגבעות במרחק, רק לא לעצור, לא להתלבט לאן לנסוע, ובודאי שלא למה.

*

במראות אמנם ניתן להבחין בחורבות שמאחור, אבל מבטו פונה קדימה, אל השביל שזמן רב לא עבר בו איש, שמתפתל בין עצים מצולקי פגזים ושדות בור. זה כמעט טבע. קשה לו להודות בכך, אבל הוא התגעגע לשמיים פתוחים, לאופק ללא שרידי בניינים.

הוא עקף את נמל התעופה הנטוש. מגדל הפיקוח עדיין ניצב כמגדלור כסוף, מטולא, נושא את שרידי פגיעות הטילים והפגזים. המאבק לשמור את השדה פתוח היה ארוך ועיקש. קרבות, סוללות טילי הגנה, מה לא. צינור חמצן, שער יחיד, חסר תחליף. כשעוד הייתה ממשלה, בתקופת הביניים, אחרי השתלטות הכוח הרב לאומי, כל מי ששלט או ניסה לעשות סדר אמר את אותם דברים. רק לפני כמה שנים ויתרו, לא בגלל משהו מסוים, אלא סתם כי כבר לא היה עוד טעם. אלטרנטיב סולושן. ובאמת הסתבר שכלום לא קרה. יש ים, יש רכבת, יש מסוקים. מי שרוצה או צריך להגיע לכאן מצליח ומי שרוצה לעזוב גם, עובדה. ווי וויל ריאוואלואייט דה סיטואיישן פרום טיים טו טיים. בטח, שמענו עליכם.

הבאגי מנתרת כשהיא מגיעה לראש גבעה קטנה, נוחתת בעדינות, הדרך מתעקלת ימינה, לתוך חורשת אורנים בודדת. עוד לחיצה על הגז. הוא חולף, מהר מדי, על פני שלט משולש, צהוב, עקום, מצוייר ביד. מוקשים. כנראה שכדאי שיעצור.

*

סלאם עליכום. עליכום א סלאם. מה נשמע? בסדר. מאיפה? מלמטה, תל אביב. באמת? מה אתה עושה פה? השתגעת? יכול להיות. חכה פה. אסתנא. מה אני יעשה איתך עכשיו, מאיפה באת לי.

דווקא נחמד. מרושל. בלי מדים, רק רובה שתלוי ברצועה על כתף אחת מסמן שצריך להיזהר. פתאום צץ. ועכשיו הוא מורה לרועי, תוך שימוש בקנה הרובה כמקל הצבעה, לשבת בצל עץ זית, להמתין למשהו שכנראה אמור לקרות. אני ארוץ למצוא מישהו שידע מה לעשות. אל תלך, אם תברח נהיה חייבים להרוג אותך, אין מה לעשות. אני לא אברח. יופי. יותר טוב בלי להרוג.

והוא רץ משם, קליל ובטוח, הרובה אחוז בידו, בשביל סמוי שמתפתל בין עצי המטע רבי השנים, שולח אליו עוד מבט מעבר לכתפו לפני שהוא נעלם מעיניו.

מישהו מטפל בעצי הזית הללו. הם מטופחים וגאים, גזעיהם המפותלים נושאים בגאון את ענפיהם. אדמת המטע הכהה עדורה ומנוכשת. הוא לא חשב שעדיין קיימים עצים כאלה.

את הבאגי החנה לא רחוק, מעבר לגבעה. הוא מתח עליה רשת הסוואה, מקווה שזה יספיק נגד מטוסי הסיור וההשמדה הזעירים, שאת זמזום מנועיהם אפשר לשמוע, אף פעם לא נעלם לגמרי. אבל הוא יודע שיכולת וטווח הזיהוי שלהם מוגבל, ושהטכנולוגיה בה הם עובדים מיושנת, כי עכשיו, אחרי שאין שדה תעופה לאיים או להגן עליו, אף אחד לא באמת מנסה להכריע או להשמיד את המורדים.

גם המורדים לא באמת רוצים לנצח, ובכל מקרה לא ברור את מי או לשם מה. הם חיים כאן, בגבעות השפלה, האזור הרדיואקטיבי ממזרח, מישור החוף ממערב, מגדלים את האוכל שלהם, יורים טילים שהם מצליחים להשיג או לייצר באמצעיהם המוגבלים. זה משחק משותף שטוב לכל הצדדים.

שמש חורף מעל, קרניה מרצדות דרך עלוות העץ. הוא נשכב, שם את ראשו על הקרקע. כל כך הרבה זמן לא נח.

*

הוא חולם.

גוף אישה רך. לטיפות. שפתיים. אנחות. צחוק.

מגע בכתפו מעיר אותו.

*

קשרו את ידיו מאחור, אל תתרגש, אג׳נבי, ככה עושים תמיד, מוליכים אותו אל המפקדת, שתגיד מה לעשות.

שרידי היער שקק״ל נטעה פה פעם עדיין נראים בשטח, אורנים בודדים, שולחנות פיקניק, סימוני שבילים, לבן-כחול-לבן, לוחות הנצחה לתורמים של חורשות שהיו ואינן עוד. הרוב נשרף כבר בהתחלה, הוא עוד זוכר את ענני העשן, אבל הטבע שיקם את עצמו, והעצים והשיחים הנמוכים והחזקים, שבכל מקרה מתאימים יותר לכאן, השתלטו מחדש על המרחב שנגזל מהם. היער היה רק נוף זמני, והעקבות שהותיר אחריו מתמזגים בשרידים אחרים, קדומים יותר, במהלך החוזר על עצמו של הרס והתחדשות.

המורדים חיים במנהרות ובורות שחפרו בקרקע. חלקות קטנות ומגודרות של ירקות משובצות בשטח, בין מכתשי הפגזים, תרנגולות מתרוצצות. מישהו עודר, נד להם בראשו לשלום כשהם עוברים על פניו. סלאם עליכום, עליכום א סלאם. נדנדה תלויה על עץ, ולמרגלותיה ילד משחק בכפיסי עץ. ילד אמיתי. יחף. מרוכז במשחקו. כמה זמן לא ראה ילד.

אג׳נבי. זר. כי הם בני המקום. יש כאן יהודים וערבים, כל מי שלא מאמין באלוהים, שמוכן למות ולא להיכנע. הם חופשיים, לכאורה, הם לא מקבלים שום מרות, כאילו. הם יורים על כולם, בלי אפלייה.

הם מטפסים במעלה תל עתיק, לצד משוכות צבר, חולפים ליד בית קברות ישן עם מצבות מנותצות עליהן כתוב בערבית. בהמשכו תלוליות הקברים הטריים יותר, שבראש כל אחד מהם שתול עץ, ועליו תלוי ציור האדם שנטמן כאן, פרצופים צעירים, מחייכים.

דיר באלקום, אש! צעקה רחוקה נשמעת, ומתוך חור באדמה, מסווה בבד חום שמתנופף לרגע, נפלט בקול שאגה טיל, כמו בהילוך איטי, זנבו ממשיך ופולט אש כשהוא מתרחק מהם. רועי עוקב אחרי הלהבה במבטו. העיר ההרוסה לא רחוקה כל כך, אבל בכל זאת אי אפשר לראות את הפגיעה.

*

הם בלב התל. מנהרה מדופנת בקרשי ארגזי תחמושת שעליהם חותמות הכח הרב לאומי הוליכה אותם לכאן, דרך שכבות של הריסות שנערמו זו על זו. זה חדר של בית עתיק שנחרב לפני עשרות, מאות או אלפי שנים, קשה לדעת, וכעת רוקן מהעפר שמילא אותו ומשמש כבונקר הפיקוד. מפה תלויה על קיר אבנים, שמיכת אקרילן עם הדפס מנומר משמשת כמפה על שולחן מאולתר, אור נרות שמן מהבהב. המפקדת צעירה ממנו, שמנה מאוד, עניינית. דבר. מה אתה רוצה ולמה.

הוא מחפש את דוד, איש צעיר שהיה פה פעם ואולי עדיין. אחות שלו, הודיה, שלחה אותו. היא פצועה ורוצה לראות אותו, הוא האחרון שנשאר מכל המשפחה. זה כל מה שהוא רוצה.

המפקדת צוחקת. קולה מהדהד, כואב באוזניו. צללים מתרוצצים על הקירות. אולי תחליט להרוג אותו.

לחלק החמישי

לחלק הראשון

צריך לאזור כח

אני חושב שאחת הסיבות העיקריות בגללן לא הצלחתי להתמיד בלימודי, ולהפוך להיסטוריון אמיתי, היא שיותר קל לי להגיע למסקנות מאשר מלחפש אחריהן. זה לא שאיני נהנה משיטוט סקרני וחיפוש אחרי עובדות ופרטים, אבל אני ממהר מדי לחשוב שאותם פרטים שלכדו את עיני, אותן עובדות בודדות בהן אני בטוח, מעידים על הכלל, אומרים את מה שאני חושב, מספרים סיפור אותו בעצם הכינותי מראש, ואף אחד, אפילו לא המציאות, לא יפריע לי. אני מודע לחולשה הזו שלי, אבל לא רוצה לוותר על ההנאה שהיא מסיבה לי, על הפנס שמוביל אותי בחיפושי. סיגלתי לעצמי מנגנוני צידוק והתנצלות. הכל הוא רק לדעתי. איני בטוח. כך אני חושב. יש מי שחושב אחרת. אבל בעצם, למרות חיבתי לגווני ביניים, אני בטוח לגמרי בהבדל בין האור לחושך. לא באמת אכפת לי אם העולם לא נוהג על פי מסקנותי. תיקון, איכפת לי, הייתי רוצה שיהיה אחרת. אבל לא אשנה את המסקנות האלה גם אם הן נראות מנותקות ממה שקורה בפועל. במובן זה אני יהיר, יודע יותר טוב. אני מכשיר את עצמי למאבק ולגלות מתמשכת מהכאן והעכשיו.

במקביל, אני נוסטלגי וסנטימנטלי. תמיד נדמה לי שפעם היה יותר טוב, ושמשהו, סוד או ידע, הלך לאיבוד במעבר מהאז לעכשיו. הסתמכות על שורשים עתיקים מחזקת את תחושת העוצמה והצדק, עוזרת בהתמודדות עם הזרות. המצאה של משהו חדש מסתווה כחשיפה של דבר מה עתיק, ולכן מקודש. לא אני פיתחתי את הטריק הזה. אשלית המקור הקדום מלווה את תהליך קידושם של כל טקסט או אמונה. התורה אומצה ונכפתה כך, כגילוי של כתבים ישנים שאבדו, והציונות השתמשה באגדות התנ״ך כמקור השראה הסטורי, ודרשה בשמו בעלות על ארץ זרה ונוכריה. מול זה הכפירה שלי במציאות צנועה ולעומתית. אני בוחר להאמין שכללי ואופני התנהגות שהיו ברורים מאליהם ושהיה להם תפקיד חברתי חשוב נשחקו, גם אם לא נעלמו לגמרי. אני מדמיין שפעם היה יותר כבוד הדדי, פחות תחושת קורבנות והאשמה ובוז לאחר ולחלש. אני בוחר לחיות על פי עקרונות אלה ומאמין שאני משחזר את המובן מאליו, צועד בעקבותיהם של גדולים ממני. לא אוותר על האשליה הזו.

הקיץ הארור מתקרב לסופו. הלחות המתישה של סוף אוגוסט, הלילות בהם המאוורר לא מצליח ליבש את הזיעה, הם הקדמה לרוחות המנחמות של הסתיו. החלק הגרוע כבר עבר, אני מקווה. ואולי גם המלחמה ככה, בסוף, אולי תבוא נחמה כלשהי, תמחה ותרפא את מה שזקוק למזור ולהדחקה. אבל איני חושב שזה מה שיקרה. הזוועות הן כאלה שלא ניתן או מותר להתעלם ולשכוח אותן. הישראליות הגדירה את עצמה מחדש בקיץ זה, כנקמנית, גזענית, אכזרית, שונאת את כל מי שלא מוכן לאמץ את הקונצנזוס ללא תנאי, מתנחמת בערבות הדדית שמבוססת על לאום ועל גזע. אין לי חלק בה, בצורתה הנוכחית, והיא הפכה עבורי מחלק חשוב בזהותי למשהו להתבייש בו. אין דרך חזרה. האתגר המתמשך שלי יהיה למצוא תחליף מספק לצרכים שמילאה. איני מוכן להיות קודם כל ישראלי אלא להפך, אני רוצה שהישראליות שלי תהיה שולית ככל הניתן, אחרונה, כמעט בלתי קיימת, אחת מרצף זהויות והזדהויות שמשוחרר מדת ולאום, אדם, גבר, בן משפחה, אב, בן זוג, מורה, רץ, כותב. זו הדרך היחידה שלי להשאר כאן ולהמשיך לאהוב ולהיאבק על אופיו של המקום הזה. אני מכריז על גלות פנימית ומקבל על עצמי את אתגר הזרות המלווה את ההכרזה הזו.

אני צופה שיהיה קשה יותר. קול הרעם מבשר שהסופה קרבה. אני חוזה משבר אדיר, כלכלי, חברתי, בטחוני. אולי בסוף המשבר הזה יבוא שינוי אמיתי. אני מקוה שאהיה חזק וחכם מספיק כדי לשרוד אותו וכדי להגן ככל הניתן על היקרים לי. ההכרה הזו מפחידה, אבל יש בה גם תקווה לעתיד. הבעיה היחידה היא שכפי שכבר אמרתי, אני נוטה לחפש אחרי המסקנות שאני מבקש למצוא. אולי כלום לא ישתנה. עלי להיות מוכן גם לזה.

בתחילת הקיץ הגדרתי לעצמי כותרת, כללית כל כך עד שכמעט אין לה כל משמעות עצמאית, השתלבות במרחב, וידעתי שאצא למסע כתיבה בעקבותיה. רחובות תל אביב ומדרכותיה, הריצה, יפו, אתגר ההורות, קולות המלחמה, כל אלה חדרו פנימה, ליוו אותי בנסיון לעבות ולפענח את הכותרת הזו. אני מודה למי שקרא את הרשימות הללו, ומסיים בזאת את כתיבת הקיץ.

כמעט עבר החופש

הולך ונגמר לי הקיץ, ובכלל לא הספקתי כלום.

שנים רבות, רבות מדי, כמעט כל שנות חיי, לוח השנה הפרטי שלי חופף לזה של מערכת החינוך. כשהייתי צעיר הייתי תלמיד, וכעת אני מורה, אבל ההבדל אינו גדול כל כך, שנת לימודים מתחילה ומסתיימת, ובין אותו סוף להתחלתה של הבאה יש זמן ביניים, חופש גדול, שבו יש חוקים שונים, וצריך לעשות דברים אחרים, שאי אפשר במהלך שגרת החיים הרגילים, ארוך מאוד אבל אף פעם לא ארוך דיו. התרגלתי לזה. התסכול הוא בן לוויה קבוע. כי תלמידי מתקדמים, מתבגרים משנה לשנה ואז גומרים עם זה, בעוד שאני מזדקן, משחזר משנת לימודים למשניה שיעורים שלימדתי כבר, דוחה מחופשה לחופשה דברים שלא אעשה.

אני מלמד כבר זמן רב ללא הפסקה אמיתית או שבתון. זו אשמתי, כמובן, מאחר ואף פעם לא השלמתי באמת עם הקריירה שבחרה בי, ולא הסדרתי את מעמדי ושמרתי על זכויותי. כך יצא שבמשך רוב שנותי כמורה עבדתי בתשלום על פי שעה וללא קביעות, במעמד ביניים שאפשר לי לא להודות בכך שאני מורה ולבתי הספר שהעסיקו אותי להנות משרותי ללא צורך במחויבות כלפי. גם היום, כשמאחורי יותר מעשרים שנות הוראה, אינני חבר איגוד מקצועי וזכויותי אינן ברורות לי עד תומן. משלמים לי מעט, וגם לזה התרגלתי. איני מצפה להרבה. הפנמתי את סולם הערכים המקובל לפיו עבודתי נחשבת משמעותית, חשובה ומספקת, ואולי לכן ערכה הכספי נמוך. השכר האמיתי, כך הושליתי להאמין, אינו כלכלי. אני יודע שנוצלתי, ושאני חלק מקבוצה גדולה שמנוצלת בשם האשליה הזו, אבל שלם עם בחירותי ולעולם לא מרדתי באמת. החופש שמעניקה לי ההוראה חשוב לי מדי, ולא הייתי מוכן להסתכן בתוצאות האפשריות של מרד כזה. אני אומר אמת לתלמידי. איני צריך לשקר או למכור להם דבר. אני בר מזל.

אבל אני זקוק לחופש, ויודע שבלעדיו אני מסתכן בהתקבעות ובשחיקה. אני עלול לשכוח שהחוויות של תלמידי הן ראשוניות וחד פעמיות ושרק עבורי הן חוזרות ועוקבות אחרי דפוסים שכבר למדתי להכיר. אני עלול להתרגל יותר מדי, ולא להתרגש ולהרגיש. אני עלול להתנשא ולשכוח שלמרות פערי הגיל ההולכים וגדלים וההפרשים בידע ובניסיון תלמידי שווים לי וזכאים לכבוד ולהכרה בייחודם. אני צריך לשכוח מהם ומההוראה על מנת לגלותם מחדש. אני צריך להיות במקום אחר, שונה מכאן, ללמוד דברים חדשים בעצמי, להרגע, לא לחשוב, לתת למוח הפוגה, לנשום עמוק כי הכל טוב, לאזור כוחות חדשים. זה כבר לא יקרה. לא בקיץ הזה.

לא הצלחתי להימנע מלראות את חלק מתמונות וסרטוני הזוועה שליוו את הקיץ. חלקם כפו עצמם עלי, חיסולים בטלוויזיה, גופות בפייסבוק, ובחלקם בחרתי במודע לצפות, למרות שברגעי הקיצון עצמתי עיניים. בחרתי לא בשל הריגוש אלא כדי להתמודד עם הרצון לשכוח, להרחיק, להתעלם, בשם השייכות, המדומיינת ובכל זאת מרגישה אמיתית לגמרי, שלי לכאן. וגם עכשיו, כשלכאורה נגמר, ומותר לחזור לשגרה, איני רוצה או יכול להדחיק ולהמשיך הלאה כאילו כלום. סרחון הגופות הנרקבות וריח הגופרית של אבק השריפה רובץ על הכל וממאן להתפזר, והוא דבק בי למרות שלא חוויתי אותו בפועל. אין חופש מזה.

המחשב, הטלוויזיה, העיתון. קולות האזעקות. שברי שיחות ברחוב, באוטובוס, דברים שאינם בשליטתי. במקום שונה, בארץ אחרת, יכולתי לא להבין, לא לדעת. יכולתי גם לאטום את אוזני, כפי שאני עושה כעת, בבית הקפה, כשאיני רוצה לשמוע על מה מדברים בשולחן שלידי. יכולתי להסתכל רק על המדרכה, להתרכז כל פעם בצעד הבודד הבא, כמו שממליצים לעשות ברגעים הקשים בזמן ריצת מרתון, לא לחשוב על כל המרחק, לחלק את האתגר למטרות קטנות ונראות לעין. אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה באמת. אני מעדיף לנסות ולהתמודד עם האתגר והקושי.

החופש הגדול אינו חופש אמיתי, מאחר ובסופו חוזרים ללימודים. הוא הפוגה, הפסקה זמנית ולא מפלט. ועדיין, התלמידים מתבגרים במהלכו, מבצעים קפיצות דרך שלא יכלו לעבור במהלך השנה, ממציאים ומגלים בעצמם דברים שהעין החיצונית הבוחנת והביקורת המתמדת של חבריהם, שונאיהם ומוריהם לא נתנה להם הזדמנות. אני אוהב את המפגש המחודש איתם, שתמיד מצליח להפתיע אותי. אני חושש שהקיץ הזה יותיר בהם ובי צלקות. הייתי רוצה עוד זמן, להבין, לפענח, להפנים. הייתי רוצה לשכוח לגמרי אותם ואת כל המקום הזה, את בית הספר, את המדינה. להיות רק אני, לא מורה בחופשה, לא אזרח של מדינה כובשת, אבל אני יודע שזו משאלת לב שאיני באמת מעוניין שתתגשם. זה מסלול חיי, עבודה מתמשכת, אתגר מתמשך, מאבק מתמיד. יש לי כוח, החופש יחכה. בסוף המלחמה הזו, בשלהי הקיץ, אני עצוב, עייף ומיואש, אבל עדיין נותרה בי מעט תקווה, שכעת כבר אי אפשר להדחיק, כבר אי אפשר לשכוח, שכעת כבר לא תהיה אשליה משקרת של שלווה בדויה. אאחז ואסתפק בה.

בן המקום

זה היום האחרון של בתי בתינוקיה. כבר רוקנו את המגרות האישיות והדברים שלה, חיתולים ובגדים להחלפה, מחכים בשקית שעליה מדבקה עם שמה לסוף היום. עכשיו יהיו שבועיים של קייטנה בביתה של הגננת האהובה עליה, עשרה ימים של חופש גדול ואחר כך היא תשוב לגנון, באותו מבנה אבל אחר לגמרי, של גדולים.

היא מתפתחת מהר מדי, מפטפטת, שרה שירים, משחקת עם בובה במשחקי דמיון מלאי סבלנות, נומי נומי, חביבתי, ולכן המליצו להקפיץ אותה גן, כך שמעכשיו תהיה מהצעירים בכל כיתה בה תלמד. בת זוגי ואני התלבטנו אם להסכים לכך ובסופו של דבר אימצנו את ההמלצה. הגננת החדשה הבטיחה שיהיה בסדר, ושזה רק יעזור לה להתפתח עוד, והיא מעוררת אמון. אחרי הכל, עלינו ללמוד לדכא את הפחד מכך שבתנו גדלה, לומדת, מבינה, הופכת מתינוקת לילדה. היא יוצאת דופן, בתנו, בעלת יכולת תקשורת מפתיעה וזיכרון למילים, שמות ופרצופים. היא כמעט ולא דומה לי ובכל זאת שלי לגמרי. זה מרגש ומעורר אימה.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה. מסלול חיי הושפע מכך שילדותי המוקדמת הייתה בדימונה, ומכך שבחופשים הייתי מבלה בבתי סבי וסבותי ברחוב עבאס בחיפה ובגן רחביה שבירושלים. אני תוצר של סביבת גידולי ולעולם לא פרצתי באמת את גדרותיה. כל מה שאני יודע, כל מה שהוא אני, נבנה נדבך נדבך על הבסיס הזה, שהוא מקור כל זכויות היתר שאני נושא. אני בן המקומות הללו, בכור למשפחות אבי ואמי, ילד מפונק שלא ידע רעב, זרות או סבל. הזהות הזו העניקה לי בטחון אבל גם הובילה אותי למצב בו אני נמצא כרגע, של פקפוק ומבוכה. אף אחד לא רימה אותי בכוונה ובכל זאת גדלתי בשקר שאיני בטוח שהתפוגג לגמרי. האם בתי תגדל מפוכחת?

יכולנו להגר, אבל אינו רוצים בכך. חיינו כאן, למרבה האבסורד, טובים יותר מבכל מקום אחר. האוכל מצוין והנופים ומזג האוויר מוכרים ונוחים. משפחותינו כאן, ואנו לא רוצים להתרחק מהן. מדברים, כותבים וקוראים כאן בשפה שלנו, שאיננו מסוגלים לוותר עליה. אלו החיים שאנו מכירים ומבינים ונטישה שלהם מאחור היא בחירה בזרות ובניכור. הגירה פירושה יציאה לגלות ואני ראיתי את אבי כגולה ואיני רוצה להיות במצבו. חוסר העשייה, ההישארות, ההצמדות כנגד ההגיון האומר לברוח כי כבר לא יהיה יותר טוב, היא בחירה. ובבחירה הזו מעורבת, מן הסתם, גם ביתנו. אם היינו מהגרים היא הייתה בת של זרים והיה לה זמן מספיק לחדול להיות זרה ולהפוך למקומית, לרכוש שפה ותרבות חדשים. היא הייתה חופשיה מהמלכודת בה אנו נתונים.

כי גם כאן אנו זרים ומנוכרים. הקיץ הנורא הזה מבהיר דברים שחשתי קודם. כל תפישת אנחנו מוקדמת פרט לזו המשפחתית אותגרה ונשחקה. איני מסוגל להזדהות עם הגדרות שהיו מהותיות עבורי. עולם הערכים שחשפה המלחמה הזו, הגזענות, פולחן הכוח, היכולת להתעלם מהסבל שגורם הפולחן הזה, ההתנשאות, התפישה שעמדת הקורבן היא נצחית ובלבדית ושכל ערעור עליה הוא בעצם אנטישמיות בתחפושת, כל אלה דוחים אותי, בעיקר מכיוון שהם צמחו ממקומות שאני מכיר בעצמי. נראה שהאוויר כאן מורעל, שהאדמה נגועה, שבמים יש נבגי שנאה, שכולם, כולם, כל מי שחושב על עצמו כאנחנו, ישראלים, פלסטינים, יהודים, ערבים, ימין ושמאל, חולים, לא יודעים אפילו שהזיהום פגע בהם.

ובתוך זה אנו מגדלים בת, והיא חייכנית ולא יודעת. ובינתיים לא צריך להסביר לה מה פשר האזעקות ופיצוצי טילי הירוט, ושיש אנשים רעים, מחבלים שרוצים להרוג אותנו וחיילים טובים וגיבורים שמתים בשבילנו. ובגן שלה, ביפו, מדברים עברית וערבית והיא יודעת שיש הבדל אבל לא מהססת להשתמש בשתי השפות, לא מבינה שזו שייכת לשליטים וזו לנשלטים. היא עוד לא יודעת להתנשא, ולהעליב, ולנצל עד הסוף את זה שהיא יפה, ומוצלחת, אהובה ועשירה. היא עוד תלמד.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה, ועולמנו שלנו משורטט בעזרתה. הבחירה בגן הזה, שאין בו דו קיום מלאכותי אלא פשוט קיום משותף, חיים ושמחה, התנהלות פשוטה ויומיומית, הייתה, בדיעבד, מוצלחת מאוד. עולמה של ביתנו, ובעקבות כך גם עולמנו שלנו, כוללים גם את יפו, כוללים גם ערבית. בדרכנו לשם, באופניים, היא שרה אל הרחוב, אנשים מחייכים אליה והיא עונה להם בצהלה. נשים בכיסוי ראש, מהגרי עבודה, נרקומנים, היא נחמדה לכולם, בלי אפליות. התמימות והפתיחות שלה שובות לב, ואני מקווה בכל לבי שמשהו מהם ישאר בה כשתגדל.

זה היום האחרון של התינוקיה, ובעזה חופרים גופות מרקיבות מהקרקע בחסות הפסקת אש חד צדדית, כי האנחנו לא מוכנים לדבר עם ההם. כל כך מעייף הקיץ הזה, בינתיים, כל כך מייאש ומבלבל. אני מקווה שאנו פועלים נכון, אני מקווה שבתנו, כשתגדל, לא תישא את עקבות הייאוש הזה. מקווה, אבל לא בטוח. כי כנראה שגם היא תהיה בת המקום.

תמונת הדרכון הראשונה שלה

תמונת הדרכון הראשונה שלה

מאבד את השפיץ

בקיץ הזה דברים לא קורים כפי שהיו אמורים.

לפני קצת פחות משלושה שבועות, ביום שישי בערב, יצאתי לריצה. תכננתי שזו תהיה ריצה ארוכה יחסית, קרוב לשלושים קילומטר, כחלק מאימונים לקראת מרתון ברלין הקרוב, אליו אני רשום. אני אוהב לרוץ בלילה בקיץ, ואפילו בזיעה השוטפת יש משהו מהנה כאשר מתמסרים אליה, כמו בריצה בגשם, הכל רטוב, אין דרך להימנע מזה.

בחודשים הקודמים רצתי באופן רציף, מהר יחסית, ומאז שהתחיל החופש הגדול איני צריך להתמודד עם המשקל המגביל של התרמיל בריצות לעבודה וממנה. משהו התחדד בי ובגופי. האימונים עשו את מה שהיו אמורים ושינו אותי, וחשתי שלצעדי נוסף איזה בטחון, איזו תנופה וקלות. הרגשתי כספורטאי, חובב כמובן, כזה שמתחרה רק עם עצמו, כמובן, לא צריך להגזים פה. ובכל זאת, סוף סוף, חשתי שאני רץ בלי תירוצים, בלי צורך להתחשב בעובדת היותי מעשן לשעבר או בערך הטיפולי של הריצה, פשוט, כי זה מה שגופי יודע לעשות. זו תחושה מתנשאת, של לדעת משהו שאחרים לא קרובים להבין, אבל הרווחתי אותה ביושר, כך חשבתי, הרגליים רק מלטפות את המדרכה, מחליק דרך אוויר הלילה הלח.

רצתי את אלנבי, ואז את בן יהודה, ואז, דרך הנמל, אל הטיילת החדשה שבצד שדה דוב. אני מאלתר על בסיס מסלולים אותם אני מכיר, מוסיף מדי פעם קטעים חדשים. בגלל המלחמה, שעוד נראתה אז קצרת מועד, כמו עניין שיגמר אוטוטו, עסק של טייסים, טילים וכיפת ברזל, הרחובות היו ריקים יחסית, שלווים. האזעקה שנשמעה כאשר עליתי לכיוון רמת אביב הפחידה אבל גם שעשעה אותי. בגלל שהבטחתי לבת זוגי שאזהר ואתפוס מחסה בלמתי במהירות ונכנסתי אל מתחת קומת עמודים של בניין הקרוב לכביש, ממשיך לזוז מרגל לרגל. צמד נערים על קורקינט חשמלי, צווחים מאושר, סוף כל סוף קורה כאן משהו, חיפשו ומצאו את הכניסה לחניון. בשמיים, מעל תל אביב, ראיתי את כדור האור של התפוצצות טילי היירוט וספרתי, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, ככה עד שעברו יותר מעשר שניות, כדי להבין כמה רחוק זה היה ממני. והמשכתי לרוץ.

כאב קטן, חדש, ניקר בשוק שמאל. צריך להזהר מכאבים חדשים, למרות שלרוב הם חולפים מאליהם, שלב שצריך לעבור דרכו, מהמורה. היה לילה חם, ובמרכז המסחרי של רמת אביב ג׳ עצרתי לרגע שוב, מול מאוורר גדול שהפיץ לחות לרחבת בית קפה ריקה מלקוחות. מתחתי קצת את הרגל והמשכתי. זה בטח שום דבר. הסתבכתי קצת ברחובות השכונה הגובלת באיילון. הכל היה ריק ומת. הבתים המפוארים הסתגרו מאחורי גדרות ושערים. הכאב לא חלף. הכל בסדר כל עוד מכניקת הריצה לא נפגעת, צריך לעבור את זה. מצאתי את היציאה מהשכונה וחציתי את דרך קק״ל, את איילון, לתוך שכונת תל ברוך, אותה אני דווקא מחבב. הכאב התגבר. צלעתי. עצרתי. הבנתי שנפצעתי.

טילפנתי לבת זוגי, שבדיוק סיימה ארוחה עם משפחתה, וביקשתי ממנה לאסוף אותי. המשכתי לצלוע עד הלונה פארק, עד תחנת הדלק שלידו, שם קניתי שתיה ממוכר צעיר, שפירורי כריך שאכל נצמדו לזוויות פיו, וששאל אותי אם בנוסף למיץ ולמים אני מעוניין גם לקנות טלוויזיה עם מסך שטוח, במבצע. גלגלתי את בקבוק מיץ האננס הקר על השוק הכואבת, מעריך את הנזק בעודי ממתין. מתיחה, כלומר קרע קטן בשריר, כבר היו לי פציעות גרועות יותר ובכל זאת, יכול להיות שהלך המרתון. לא הייתי עצוב אלא מהורהר.

את המרתון הזה לא היה לי חשוב במיוחד לרוץ. כבר השתתפתי בו, כמרתון השני אותו השלמתי, לפני שלוש שנים, וזו הייתה חוויה מצויינת, אבל לא הייתי משוכנע שכדאי להתחייב למרתון סתיו בשנה הזו, או שאולי עדיף שאתמקד בבניית בסיס לטווח ארוך ושאשקיע את המרץ והמחויבות שדורשים אימונים למרתון כזה בדברים אחרים, כמו כתיבה ומשפחה. טים נוקס, כותב הספר עב הכרס ׳תורת הריצה׳ (Lore of Running) טוען שקשה לשלב בין מאמץ אינטלקטואלי אמיתי לאתגר פיסי משמעותי, וששני הדברים מתנגשים. ריצה יכולה לתמוך בכתיבה, אבל לא כאשר היא רצינית, לא כאשר אתה מתעקש לדחוק את גבולותיך. ובקיץ הזה רציתי לכתוב.

אולי לא הייתי צריך להרשם למרתון הזה מלכתחילה, אבל הרצון לרוץ מרתון מהיר, והידיעה שבמרתון ברלין אפשר לרוץ מהר, והפחד שאם לא ארוץ מרתון סתיו הקיץ שלי יהיה ריק ממטרה, כי אולי לא אצליח לכתוב, גרם לי להרשם להגרלה שהוכרזה השנה בנסיון לסנן בין כל מי שרצה לרוץ בו, שבעים אלף נרשמו ורק שלושים וחמישה אלף זכו ואני בינהם, כך שהמזל הוא שקבע. הפציעה אפשרה לי להשתחרר מהרודנות הזו, אולי אני לא חייב.

נחתי, קיררתי את השריר הפגוע בקרח, כמו שצריך. החלטתי לא להתעקש בכל הכוח, לא לעשות פיזיותרפיה או לרוץ במים, לטפל בעצמי בעצמי ולראות איך הגוף מגיב. חזרתי לרוץ אחרי כמה ימים אבל בעדינות, בלי לאתגר כלום. המלחמה הסתבכה בינתיים והיה טוב לדעת שאין לי תוכניות חשובות, מטרות אימון שאי אפשר לדחות. ככל שממדי הסבל והזוועה התבררו עוד כך רציתי להיות קרוב לבת זוגי ולבתי ולא לרוץ רחוק, והפציעה אפשרה את זה, שחררה אותי ממשמעת האימונים, לרוץ כל יום, לא משנה מה, אם לא קשה זה לא שווה. במפתיע, דווקא הגישה הזו עזרה לי להחלים מהר יחסית. תוך שבוע וחצי כבר חזרתי לרוץ כמעט כמו קודם. טוב שלא ביטלתי את ההשתתפות במרתון או הזמנת המלון. ידעתי שהמלחמה תגמר בקרוב. רציתי לשוב לרוץ מהר. יהיר מדי.

בין דירתנו לבניין השכן יש רווח ברוחב שלושה מטרים ובו מרפסת גג גדולה, בה אנו מטפחים גינת עציצים. ציפורים שונות מקננות בתווך הזה, המוגן יחסית, ואנו נהנים מתחושה של טבע ומציוציהן, וחווים את הדרמות המלוות את הקינון, מאבקי הטריטוריה, בניית הקן, הדגירה, בקיעת הגוזלים, טיפוחם עד שהם עוזבים. מדי פעם נופל גוזל מהקן ולרוב אין מה לעשות. ככה זה בטבע, חיות מתות. אבל אנחנו מנסים ככל יכולתנו להתמודד מול גזירת הגורל הזו, וכאשר הבחנו בגוזל מיינה, גמלוני וגרמי, נראה כגרסה מיניאטורית של דינוזאור קדמוני, מקרטע על הרצפה, הכשרנו לו קן חלופי מקופסת קרטון בתקווה שבכל זאת ישרוד. זו הייתה הפתעה משמחת לראות שהוריו, שצווחו בחוסר אונים כאשר אבד להם, גילו את הקן המלאכותי, האכילו ושמרו על הגוזל. היה בזה מעט תקווה ונחמה בתוך הייאוש שרק הלך והתגבר עם התגלגלות והעמקת המלחמה והסבל.

אבל הגוזל, שבתחילה לא נתנו לו שם, אבל עכשיו הפך בפינו לדינו, קיצור של דינוזאור, לא מסכים להשאר בקופסת הקרטון, ומדי פעם מטפס על שוליה, מנופף קצת בכנפיו שעדיין אינן מוכשרות לתעופה וצונח שוב אל הקרקע. עכשיו אנחנו כבר מתורגלים, איך לתפוס אותו בעדינות, שלא יפגע, איך להרחיק משם את הכלבה והחתול, ויודעים שכנראה סופו כבר נגזר ואנחנו רק דוחקים אותו עוד קצת, אבל בבוקר אחרי שהשבנו אותו לראשונה לקן שהכשרנו עבורו, כאשר הבחנתי שנפל, מיהרתי ולא נזהרתי. הצלחתי לתפוס אותו, לטפס על השרפרף שמתחת לקופסת הקרטון, להניח אותו בתוכה, אבל מיהרתי מדי לרדת, ונחתתי לא טוב על הרגל הפגועה, שעדיין לא החלימה לגמרי.

הפציעה הפעם, ככל פציעה חוזרת, הייתה חמורה יותר, והיא חיסלה את האפשרות שאחלים במועד בכדי לחזור לתוכנית אימונים שתאפשר לי לרוץ את מרתון ברלין בתוצאה סבירה. במישוש ניתן להרגיש את הקרע, כואב לי ללכת, וכדאי שלא ארוץ, שאתן לשריר זמן ואפשרות להחלים לגמרי. זו פציעה שאופיינית לרצים מתבגרים, ובזה כשלעצמו יש משהו כמעט מעליב. הגוף שלי מוכיח לי שאני כזה, מתבגר, אחרי שיאי הפיזי. עלי להכיר במגבלותיו ובמגבלותי.

ועכשיו, אחרי שתי הפציעות, אחרי אובדן משמעת האימון, כשאיני רץ, גופי קהה, הקלות והיוהרה שבו דוהים ועוד מעט יעלמו לגמרי. אני מקווה לשקם אותו אבל יודע שזה יקח זמן ושהרץ שאהיה יהיה שונה מזה שדמיינתי. שישה שבועות הוא זמן ההחלמה הצפוי לפציעה ברקמה רכה, אבל הצלקת נשארת. לא נורא, ככה זה. אם אהיה זהיר, אם הגוף יתן לי, ארוץ במרתון טבריה, בינואר הקרוב, ושם אולי תהיה לי תוצאה טובה, כאשר את שיא האימונים אעשה במקביל להוראה. זה כיף, לרוץ וללמד, זה עובד טוב ביחד. בקיץ הזה אתעמק עוד בכתיבה, ואקווה שהמלחמה תגמר כבר, ושנזקיה לא יהיו בלתי הפיכים.

דינו

דינו, גוזל המיינה, צופה מחוץ לקן אל העולם אותו כנראה לא יזכה להכיר

דגל שחור

איני זוכר בדיוק מתי ריססתי את הכתובת די לכיבוש על שתי פינות מרפסת ביתי. זה היה וודאי תגובה לעוד אחת מאותן התפרצויות תקופתיות של הרג והתלהמות. היו כל כך הרבה כאלה עד שהכל מתערבב, בליל עגום, שקשה למקם על ציר זמן רציף. אינתיפאדות, פיגועים, מבצעים, מעשי רצח, ידיעות בעיתון, שידורים רציפים בטלוויזיה, קולות סירנות במרחק, אזעקות. המון לילות כבדים של ייאוש, המון נסיונות לשכוח. הפוגות שבהן הכל נראה בסדר, או כמעט בסדר, כי ברור לגמרי שסבב הסבל הבא כבר התחיל בעצם וזו רק שאלה של זמן עד שיתגלה לעיני כל.

איני זוכר מתי ריססתי את הכתובת אבל אני זוכר את סדר הפעולות, איך חתכתי שבלונה מגליון פוליגל שחור ונאלצתי לחלק את הסיסמה לשניים, די לכי בחלק אחד ובוש בשני, איך רכנתי מעבר למעקה, משתדל לדייק בריסוס הצבע ובחיבור שני החלקים ומפספס קצת, כך שעד היום הכתובת עקומה וברורה לקריאה רק מכיוון שהיא צפויה ומוכרת, די לכי בוש. ואיך הרגשתי כאילו עשיתי מעשה, קטן אך בעל משמעות, כאילו להצהרה הפומבית הזו, כאן גר אדם שמתנגד לכיבוש, ועוד בזמנים כאלה, יש איזשהו ערך. ציפיתי לתגובה מהסביבה, להתנגדות, לויכוח. הכנתי את עצמי לעימות שלא בא. הכתובות על קיר המרפסת נשארו ענייני הפרטי ואיש לא התייחס אליהן. הן נבלעו בבלגן הכללי ודהו, למרות שלא נעלמו לגמרי, עם התקלפות הטיח מהבניין.

מאוחר יותר, ביום עצמאות כלשהו, איני זוכר מה היה המניע הישיר אך בטוח שהיה כזה, הוספתי גם דגל שחור שתפרתי וחיברתי למוט עץ, שיזדקר ויתנפנף. זו הייתה הרחבה של ההצהרה הראשונית והתייחסות אליה וחשבתי שהיא ברורה מאוד, פרובוקציה מאתגרת. לא רק שהכיבוש חייב להסתיים, עצם קיומו הוא דגל שחור שאסור להתעלם ממנו. היה לי חשוב לומר את זה לרחוב, רציתי לעצבן, להיות הפרעה בעין, לעשות משהו, אבל שוב, לאף אחד לא היה איכפת. רק פעם אחת, כאשר עמדתי במרפסת והבטתי ברחוב, עבר שם שחקן שגר לא רחוק, שהיה איש שמאל לפני שחזר בתשובה וכעת טייל את דרכו חזרה מבית הכנסת. הוא נד בראשו בזלזול, אולי אפילו אמר משהו. לא הגבתי מחוסר רצון ליצור ריב שכנים מיותר. נכנסתי הביתה וסגרתי את דלת המרפסת.

החלפתי את הדגל השחור כשהתבלה, מדי שנה או שנתיים, הופך את זה לטקס יום עצמאות פרטי. שמרתי פיסות בד מתאימות ושכללתי את מלאכת התפירה והתלייה. עם התקבעות ההרגל הוא כבר לא היה צעד של מחאה אלא יותר הצהרה של שונות, של זהות מתנגדת. אהבתי לחזור הביתה ולראות ממרחק את הדגל הדהוי במרפסת שלי. לאף אחד אחר לא היה דגל כזה וזה עשה אותי מיוחד בעיני עצמי. אהבתי להיות יוצא דופן וצודק יותר מאשר רציתי לשנות את סביבתי.

כל זה קרה לפני ובמקביל לשינוי בהבנתי את האזור בו אני חי. חשבתי שאני גר באזור תעשייה בתל אביב אבל גיליתי שבעצם זו שכונה של יפו. כאשר התעקשתי להתבונן בסביבתי במבט בוחן ראיתי את הכתובות בערבית על הבניינים הישנים, את הנזק האדיר שגרמו שנים של הזנחה מכוונת, את עומק העוול שעדיין לא כופר שנגרם למי שחיו פה לפני. עיר שלמה נגנבה מתושביה והפכה לשלל מלחמה, קורבן לביזה ולניצול. התושבים החדשים גם הם, בתורם, נוצלו והושפלו. המרחב כולו היה קורבן של כוחות גדולים ממנו. כשהבנתי זאת כבר לא יכולתי לשכוח ולהתעלם מכך שגם לי יש חלק בפשע הזה, שגם אני נהנה מפירותיו.

זכויות היתר שמעניקים לי מיני, מוצאי, דתי, החינוך שקיבלתי, הייחוס והרכוש המשפחתי הן על חשבון מי שלא נהנה מזכויות דומות. איני אשם בהן אבל חוסר השיוויון הזה מקומם ובלתי צודק. התעלמות ממנו היא התנשאות בעלת מחיר מוסרי כבד מאחר ועוול לא מתפוגג או מתפזר כעשן אלא מצטבר, תוסס ומבעבע, מניע רצון לנקמה שעתיד ליצר עוולות חדשות. זכויות היתר מעוורות, מאחר והן נחוות כחוק טבע, כתנאי יסוד בלתי משתנים שמסתירים חלקים שלמים במציאות. אני מכיר בהן לא כדי לבטלן אלא כדי להפוך אותן לנראות, מתוך שאיפה להסיר חלק מהצללים שהן מטילות. אני רוצה להבין את המציאות המקיפה אותי ומוכן להכיר בכך שהיא מסובכת ומלאה ברבדים. אפשר לתפוס אותה ואת מקומי בתוכה באופנים שונים כשבחלקם אני והקרובים אלי הם כוחות אופל ובחלקם האחר, שאותו אני בוחר לאמץ, סוכנים של תקווה. ככה זה כאן.

סיסמאות וסמלים מפשטים את המציאות המסובכת, מגדירים את גבולות המחנה, מי אויב, מי ידיד, מי קרוב ומי זר. אולי אין מכך מפלט. אבל הם ואנחנו, שחור ולבן, היא בחירה דלה שמתעלמת מאפשרויות אין סופיות של גווני ביניים ושילובי צבעים. הצהרות חד משמעיות יוצרות אשליה של פתרון קל, כבדרך קסם, כמו הציפייה למשיח על חמור לבן שיבוא ויסדר הכל. זה לא יקרה. שום משיח לא יבוא וגם אם יקרה נס ויקומו שתי מדינות הכיבוש עדיין ימשך בדרך כזו או אחרת. אבל הפרידה מהחלום על פתרון קל ומיידי אינה מעשה של ייאוש. היא הכרה בצורך במאבק מתמשך שמלווה ומגדיר את החיים כאן, מאבק שאפשרי בגלל זכויות היתר שבבעלותי, ושאין מאחוריו ציפייה לנצחון כללי וגורף. זה מאבק של פתרונות ומעשים קטנים, של ביקורת פנימית וחיצונית שמטרתה לא לסרס או לפסול את האחר אלא למנוע סבל ולתמוך בצדק, בשיוויון ובאחווה, בהמשך קיום של ריבוי דעות ושל כבוד הדדי.

עוד מעט, כשישפצו את הבניין בו אני גר, ימחקו הכתובות מהמרפסת. הדגל השחור כבר לא שם, הורדתי אותו כשעברתי דירה ולא טרחתי להניף אחד חדש. כנראה שכבר איני זקוק להם או לו. הדגל השחור הרי מתנופף מעל מעשי השלטון, מעל חיי היום יום, מעל האווירה ברחוב, מעל כל מה שקורה פה. מי שלא מבחין בו עיוור, או אולי לא יכול או רוצה להרים את מבטו.

יסודות

רשימה רביעית בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

לא רחוק מביתי חופרים יסודות לבניין בית ספר חדש, שנבנה במקום בו היית עד לפני חודש גינה ציבורית. מנכ״ל העירייה החליט שכך יהיה ושום דבר, לא נימוקים טובים, לא מאבק תושבים עיקש, לא הצליח לשנות את ההחלטה הזו. עצים שניצבו שם עשרות שנים נכרתו ונוסרו, גבעת הדשא הקטנה, שאני ראיתי כיצד נערמה על מגרש העפר שהיה שם לפני כחמש עשרה שנים, גולחה ושוטחה, מתקני המשחקים נעקרו וכל היקף הגינה גודר בלוחות מתכת לבנים, מהסוג שיתקמט ויתלכלך ויפצע. פנסים שהיו בגינה ובשוליה נעקרו גם הם, כמובן, ואיש לא טרח להכשיר תאורת רחוב חלופית, כך שבלילה הכל חשוך ועגום, וסימטאות אזור התעשייה הגובלות באתר הבנייה חדלו להיראות ציוריות והן עגומות ומסוכנות, זירה אפשרית למעשים אפלים. המדרכה המקיפה, מסלול הטיול הקבוע שלי עם כלבתי, כבר אינה נעימה או בטוחה מאחר ולא הוקדשו שום תכנון או מאמץ כדי לצמצם את ההפרעה לתנועת הולכי הרגל. כנראה שהמחשבה היא שזה יהיה ככה רק לכמה שנים, עד שיגמרו לבנות, אז לא נורא.

המקדח שחופר את הבורות שבהם יוצקים את עמודי הדיפון המסמנים את שולי הבניין המיועד גבוה ומוזנח, רעוע. אני משער שהוא אינו מטופל כראוי מאחר והרעש שהוא עושה בחופרו בקרקע גבוה וצורם הרבה יותר מזה שזכור לי מחפירה זהה, שהתרחשה מול חלוני לפני פחות משנה. זו חריקה בכיינית שמנסרת וחודרת גם לתוך הבתים, שבחוץ צריך לדבר בקול רם בכדי להתגבר עליה. יש מרכז לבריאות הנפש במעלה הרחוב בו אני גר, ולפני שלושה ימים ראיתי את אחד המטופלים, שהמתין ליד הדלת, אוחז בראשו וצועק לשקט. הבנתי וקצת קינאתי בו, על שהביע את זעמו ונלחם בהפרעה המיותרת הזו. הרעש הזה הוא זיהום, אתר הבנייה הזה הוא פשע מול השכונה בה הוא ממוקם ושאותה, לכאורה, הוא בא לשרת. מישהו פה לא יודע איך להתנהג.

מישהו פה חושב שאני, וכלבתי, ומטופלי מרכז בריאות הנפש, והילדים הלומדים בגן הילדים שגובל באתר הבנייה, שהגדר שלו צופתה בלוחות גבוהים של עץ דחוס שלא ימנע מאבק החפירה להכנס פנימה, שרווחת כולנו משנית לצורך לבנות, מהר ובזול, שעלינו להתאים את עצמנו לאילוצים ולרצונות של מקבלי ההחלטות ונותני האישורים, שהנזק למרקם הרחוב הקיים, למרחב העירוני, הוא מחיר ששווה לשלם תמורת השיפור שצפוי בעתיד. ומובן שמי שמחליט אינו גר בשכונה או באזור אותו הוא משנה בהחלטותיו. המסקנות, מה להרוס ומה להשאיר, מה לבנות ובמה להשקיע מתקבלות משיקולים פוליטיים וכלכליים, מי לוחץ יותר ואיפה הכסף, ועל פי עיון בהדמיות מחשב בהן מצוירים בני אדם בתבניות קבועות, לובשים חליפות. מקבלי ההחלטות והמתכננים אולי רוצים בטוב, איני מאמין שמישהו גורם לנזק במכוון מאחר וזה כבר פשע, אבל הם מונעים מתוך תודעה כוזבת ויהירות. סולם הערכים שלהם והדרך בה הם מבינים את המרחב העירוני שבאחריותם שונים לגמרי מאלו של המשתמשים במרחב הזה. בדיוק כמו במדרכות עליהן אני רץ, שם סולם הערכים הזה מתבטא בתכנון, בביצוע ובמדיניות האכיפה שמגבירה את החיכוך בין הולכי הרגל, האופניים והכלים החשמליים ונמנעת מלפגוע בזכויות היתר של המכוניות, כך גם כאן. הדבר העיקרי המפריע לקיום עיר שלווה, נקייה ומסודרת הוא התושבים, והרחוב היה הרבה יותר נעים בלי מי שחולף ומשתמש בו. התכנון לטווח בינוני, כזה שאפשר להתגאות בתוצאותיו העתידיות, הוא פשוט ומספק יותר לביצוע מאשר לטווח הארוך, שם נדרשים חזון וסבלנות, ובוודאי מחיפוש אחרי פתרון פרטני והתייחסות לצרכים העכשוויים והמציאותיים. תכנון כזה, צריך להרוס ולבנות מחדש, לא לתחזק אלא לחשוב על מה לעשות במקום, מעניק למקבלי ההחלטות תחושת שליטה, אם לא בהווה אז לפחות בעתיד הקרוב. יותר נוח לחשוב שפעם יהיה טוב מאשר לשקוע בסיזיפיות המייאשת של הכאן והעכשיו, נראה הגיוני להכפיף את ההיום למחר.

חוסר הסדר מפחיד את מקבלי ההחלטות והמתכננים, ודווקא לכן הם מעודדים ויוצרים חוסר סדר בהחלטות שהם מקבלים. אשליית השליטה יוצרת כאוס. זה די מצחיק אם מתעלמים ממי שנפגע בדרך.

אני לא יודע אם פעם היה יותר טוב אבל ברור שדברים משתנים, גם ברחוב, גם במי שמשתמש בו וגם במערכות השיקולים וההכרות שמשפיעות על המתכננים ומקבלי ההחלטות. מיזוג אוויר, טלפונים סלולריים, מחשבים שכל הזמן מחוברים לרשת, כלי תחבורה אישיים, עולם של נדל״ן בו לכל דבר מוצמד תג ערך. אתה יכול להיות פה ולא פה בעצם, פה ובעוד מקומות במקביל, נוכח רק בגוף שהתחושות שלו גם הן מושפעות ונקבעות על ידי הטכנולוגיה. הדברים הכי מסובכים הם בעצם פשוטים, ולהפך. הניכור מהמציאות, מהחוויה הפיזית והבלתי מתווכת שלה, הוא כמעט ברירת מחדל. זה לא ישתנה אלא רק יקצין. קל להתבלבל, ככה, לחשוב או שהגוף חסין מפגיעה או שהוא שביר בצורה מוגזמת.

בקיץ אני בחופש גדול, ואני עושה עבודות בבית, כותב ורץ. כמעט בכל ערב אני יורד למטה, ערום ככל שאני יכול, מחכה שהשעון המתוחכם יבין אילו לוויינים מרחפים מעל ואז יוצא לסיבוב ריצה של יותר משעה. רגל אחרי רגל, על מדרכות, על שבילים וכבישים, זז דרך אוויר העיר הלח. המוח אורח בגוף, שמכיר ושולט לבד בתנועה ובקצב. זה קצת אימון, קצת טיול וקצת מדיטציה, ואני חוזר רטוב ומסופק. לרוב שקט עכשיו, בשכונה שלי, בלילה, בין אתרי הבנייה השונים שנמים את שנתם. אני משתדל להתעלם מהמפגעים ולהתנחם באמונה שאסתגל לשינויים שעוד יבואו, שיסודותי שלי עמוקים מספיק בכדי לא להתערער. אני משתדל לא להתעצבן יותר מדי מהדברים אותם איני יכול לשנות.

רשימה חמישית ואחרונה בסדרה פה.

הפעם האחרונה שסיפרתי את הסיפור הזה

ביום הזיכרון האחרון, לפני הצפירה, לפני הטקס, נערך בבית הספר בו אני מלמד יום עיון, במסגרתו הוזמנו אנשים שונים, מורים ושאינם כאלה, לדבר עם תלמידי הכיתות השונות על ההבדל בין האבל הפרטי לציבורי כפי שהוא בא לידי ביטוי באמנות. המורה שארגנה את ההרצאות ביקשה גם ממני להשתתף, והטקסט שלפניכם הוא תמלול של ההרצאה שערכתי לכיתה י׳ 1, אותה הקלטתי מאחר שפחדתי שאחרת כבר לא יהיה לי אומץ לספר. קצת ערכתי, קצת תיקנתי, אבל לא באופן משמעותי. השמטתי את שמות המשפחה של האנשים עליהם דיברתי ולא כללתי את שאלות התלמידים ואת תשובותי.
 
 

אני אמור להעביר לכם סדנה היום. קיבלתם את המייל ואני מתאר לעצמי שגם קראתם אותו, עם ציטוט יפה של דוד גרוסמן ועם רציונאל, לפיו היום הזה אמור להתעסק בהבדל בין האבל הפרטי לאבל הציבורי, בעיקר בתרבות ובאמנות. אנחנו נדבר על זה עוד מעט אבל לפני זהאני יכול עכשיו לעשות קישורים, להגיד למה מה שאני הולך לספר לכם עליו קשור לנושא, אבל אוותר על התנצלות. המפגש הזה יתחיל בזה שאספר לכם קצת, בעיקר על שני אנשים ועלי, או על שלושה אנשים ועלי, ואחר כך אפתח את הדיון ואז נוכל לנהל שיחה סביב הכותרת הזו. אז אם מישהו קרא את המייל ויש לו משהו דחוף שהוא רוצה להגיד שיחשוב עליו עכשיו ואתן לו זמן להגיד אותו בחלק השני של המפגש שלנו.

אחת הסיבות שבגללן אני עושה את הדבר הזה ומדבר בפניכם היא מכיוון שברור לי שזו הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה. כי מבחינתי הסיפור הזה, שלא סיפרתי בצורה הזו אף פעם, הגיע הזמן לוותר עליו. בין השאר בגלל שכבר עברו יותר מעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את אחד האנשים שאספר לכם עליו וכבר קרוב לעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את הבנאדם השני. זה סיפור שהיה מאוד דחוף לי לספר דברים ממנו בשנים הראשונות אחרי שהתרחש ואני מרגיש שלמזלי הוא כבר לא נוכח בחיים שלי בצורה כזאת דרמטית בתקופה האחרונה. אז זהו, הגיע הזמן להיפרד ממנו סופית ואני מקווה מאוד שזו באמת תהיה הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה ככה.

למדתי בתיכון לאמנויות, כמוכם. למדתי בתיכון אלון ברמת השרון ואני חושב שכבר מגילכם היה לי ברור מאוד שאחד הדברים שאני רוצה להיות זה חייל. חייל טוב. לא ידעתי אפילו למה. לא הייתי דביל וידעתי להסביר לעצמי דברים בזמן אמת והבנתי את הבעיה שבזה. גם הדעות שלי לא היו שונות בהרבה מאשר הדעות שלי היום. הגדרתי את עצמי אז כאיש שמאל, הייתי נגד הכיבוש, למרות שלא כל כך ידעתי מה זה הכיבוש, הייתי נגד מדיניות הגרעין של מדינת ישראל. מהבחינה הזאת מאז ועד היום דברים רק התפתחו, הם לא השתנו הרבה. ועדיין נורא רציתי. אני יודע שהיו כמה סיבות. אחת מהם היא כי רציתי להיות גברגבר, ולהיות חייל טוב נראתה לי הוכחת הגבריות האולטימטיבית. ודבר שני, רציתי לגיטימציה להביע את הדעות שלי, שגם אז נחשבו קיצוניות. רציתי שאוכל להגיד שנתתי כל מה שרק יכולתי, שלא ויתרתי לעצמי. רציתי להרגיש שאני עושה החלטה קיצונית ועומד בה. שאני עושה את הבחירה המסובכת. אז ממש רציתי, ובנוסף הרגשתי שאני חלק מתוך שרשרת מפוארת של אנשים שעשו את הבחירה הזאת בדיוק. ולכן שיקרתי בבדיקות הרפואיות ולא דיווחתי על בעיה רפואית שהייתה לי, קיבלתי פרופיל גבוה, התגייסתי, ואמרתי לעצמי – אני אתן לצבא להחליט לאיזה תפקיד אני מתאים, ובכל פעם שתעמוד בפני בחירה, מה לעשות, איזה תפקיד או לאיזה כיוון ללכת, אבחר באפשרות הקשה ביותר. וכששלחו אותי לחטיבת גבעתי, בחרתי ללכת לגיבוש של הסיירת. את הגיבוש התחילו יותר מ– 200 אנשים, ובסופו נשארו פחות מ– 30. מאוחר יותר הקבוצה הזו, צוות הלוחמים, הצטמצמה ל– 12. שם, כלוחם חי״ר בסיירת גבעתי, ביצעתי את השירות הצבאי שלי.

אני חושב שמרגע די מוקדם לשאיפה הזאת להיות חייל טוב נוספה גם פנטזיה אולטימטיבית, מן הגשמה עילאית של השאיפה המסוימת הזאת, והיא להיות חייל מת, בגלל שחייל מת הוא הסוג הטוב ביותר של חייל טוב. הוא זה שבאמת הקריב את הכל, זה שבאמת נתן את כולו למען המטרה, למען האומה, למען השייכות, למען הלגיטימציה להיות פה, להגיד, לדבר, וברור שהערצתי חיילים מתים. המפקד שלי, המפקד הראשון שלי, הקצין הראשון שפיקד על הצוות – קראו לו יוסי. כבר מההתחלה הוא היה דמות נערצת. כשאתה חייל צעיר אז כל מי שהוא קצת מעליך נראה לך כמווהמפקד הוא בכלל מן מישהו שאתה יכול רק לנסות לשאוף להגיע אליו. יוסי, בן גבעתיים. איש מעניין. גבעתיים אבל מהאזור הלא כל כך טוב של גבעתיים, שכונה על גבול רמת גן, רחוב הרוא"ה. משפחה טריפוליטאית. חניך צופים. לא רק חניך, כמובן, אלא גם מדריך בצופים, שעשה אחר כך גם שנת התנדבות, ומישהו שמאמין שהכל צריך לבוא בקושי, שצריך לתת עד הסוף ומאוד דוחף את הדבר הזה. שצריך להתאמץ וצריך להשקיע וחייבים לתת כמה שרק אפשר ויותר ומה שלא הורג מחשל וכל קלישאה שאתם רק רוצים ואני מתאר לעצמי שאתם מכירים, כי היא חלק מההוויה של המקום הזה וההוויה שבתוכה גדלתם. אז כמובן שהערצתי אותו. ובנוסף היו החברים שלי לצוות. היינו צוות קטן יחסית ועשינו חודש וחצי של טירונות רגילה ואז ירדנו לשלושה חודשים של טירונות יחידה, שזה רק הצוות, 12 אנשים ושלושה מפקדים תקועים באיזה הר ליד ערד, ישנים באוהלי סיירים, שזה אוהלים זוגיים, ומתאמנים נורא קשה. למי שחלק איתי את האוהל קראו אייל, והוא היה נמוך, מאנפף ונחר בצורה נוראית. ממש, בנאדם שהייתה לו נחרנות קשה מאוד ושבנוסף היה בו משהו דפוק. יצא לנו לשמור הרבה פעמים ביחד וכשאתה שומר אתה מבלה המון זמן עם מישהו אחר. וכמו הילדים בני 18 שהיינו, היינו שרים כדי להעביר את הזמן. ולו היה קטע שהוא היה תמיד נכנס לפני הביט, מן נסיון לתפוס את הדבר עוד לפני שהוא קורה, להוכיח שהוא יכול, להוכיח שהוא יודע את כל המילים ויודע אותן כמו שצריך, כשהבעיה היחידה היא שהנסיון הזה גרם לדיסהרמוניה. בגלל הדבר הזה, שהתבטא לא רק בשמירות ובשירים, היה קשה מאוד לנהל איתו כל סוג של דיאלוג. אבל למרות זאת היה בו משהו סקרן ושואל שאלות. ומוכן מאוד ללכת על הקצה, מוכן לעשות המון דברים בגלל מה שהוא חשב כנכון. מן מוסר מאוד מאוד קשיח. הסיפור הזה ינוע בין שני האנשים האלה, אייל ויוסי, כשאדם נוסף שאת שמו איני יודע ייכנס באמצע.

אני אעביר רגע תמונה של יוסי ביניכם, תמונה מסוף הטירונות. היא צולמה במסגרת מסע הכומתה שסימל את סוף הטירונות, 120 קילומטר של סיבוב בנגב, 27 שעות רצופות של הליכה שסופן 15 קילומטר של ריצה. יוסי, שהברכיים שלו היו דפוקות לחלוטין ולא היה ברור אם ה-15 קילומטר האלה יהפכו אותו נכה לחיים, או אולי הוא בכל זאת יצליח להתחמק מזה, רץ עם הבעת כאב די משכרת במשך כל ה– 15 קילומטר האחרונים האלה. היה ברור שהדבר הזה, להתמודד עם מגבלות הגוף, הגוף אומר לעצור אבל המוח מכריח להמשיך קדימה – הדבר הזה הוא בנפשו, חלק מהדבר שמגדיר אותו.

ואני חושב שהדבר שהכי למדנו במשך כל הטירונות ובמשך כל המסלול הארוך שבא אחר כך, הוא לעשות בדיוק את זה. לכבות את הרגש הרציונאלי. כשאתה חייל חי"ר ובוודאי כשאתה לוחם סיירת אתה אמור להיות מתוכנת לזה שכשאומרים לך "קדימה הסתער" – אתה תסתער ולא תשאל שאלות, גם אם זה לא הגיוני או מטומטם. מכיוון שאתה מכונה, אתה בורג בתוך מכונה. ולהיות בורג בתוך מכונה, הבורג המסוים הזה שמסוגל להרוג או להיהרג על פי פקודה זה הדבר שהכי רציתי להיות.

תמונה של יוסי מוביל את הצוות בסוף מסע הכומתה. גם אני שם, מאחורה.

אני עושה עצירה בסיפור הזה כדי לספר סיפור ביניים, על הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשכול מקרוב במהלך הצבא.

אחרי בערך שנה וקצת בשירות שלי הסיירת קיבלה משימה ללכת לבצע איזשהו מארב בלבנון, לנסות לפגוע בלוחמי חיזבאללה. הייתי אחד מתוך החיילים שנשלחו למשימה הזאת. הייתי צלף באותו זמן ונשלחנו למארב שאליו הלכנו במשך כל הלילה, משהו כמו 25 קילומטר מהגבול עם ישראל, שם חיכינו לאנשים שיעברו, ללוחמי חיזבאללה שהתאמנו שם ושהיינו אמורים לפגוע בהם. אני הייתי בעמדה עליונה וקצת רחוקה מנקודת המפגש האפשרית ולמזלי לא ראיתי את שלושת הלוחמים שהגיעו מתוך הוואדי. שתי העמדות התחתונות כן ראו אותם, הייתה פקודה שאותה שמעתי בקשר, נורה מטח יריות, שניים נהרגו מיד והשלישי נפצע וברח אל מאחורי סלע. המוות שלו לקח משהו כמו שעה וחצי שעתיים, אולי יותר. אני לא יודע בדיוק. כאשר כל פעם הוא מוציא יד מאחורי הסלע והצלפים יורים עליו, פוגעים בה ואז הוא מחזיר את היד פנימה, מוציא רגל מאחורי הסלע, הצלפים יורים עליו, פוגעים, הוא מחזיר את הרגל. ובמשך רוב הזמן הוא שר והתפלל. זה היה קורע לב. לשמוע בנאדם גוסס זה לא דבר קל. ברור לך לגמרי כשאתה שומע את הדבר הזה, ולמזלי רק שמעתי אותו ולא ראיתי ולא הייתי שותף בירי, ברור לך לגמרי שאדם מת הוא אדם מת הוא אדם מת. חייל מת הוא חייל מת הוא חייל מת. וברור היה לגמרי שבאותו רגע, אותו זמן, מעבר למטח הראשון, פרץ האלימות הקצר הזה שהרג שני אנשים למזלם מיד, שבמשך השעה וחצי הזאת היה קיים בו רק רצון נואש לחיות ושאין בינו לבין השאיפה הזאת, שאני מתאר לעצמי שהייתה גם בצד השני, להיות חייל טוב, אין ביניהם כלום. היה שם רק פחד ובכי לאמא ושיר גסיסה איטי וקורע לב. ובסוף הוא מת. בסוף הוא מת. וזה היה הישג גדול, כי אחר כך באו עוד שלושה לוחמי חיזבאללה לחפש את השלושה הקודמים וגם אותם הרגנו וזה כבר היה הישג אדיר – להרוג שישה מחבלים, במארב, מעבר לגבולות ישראלהישג צבאי אדיר. וחזרנו לשטח ישראל ובגבול עמד מפקד החטיבה וחיבק כל אחד מאיתנו והיינו יקירי צה"ל, כי היינו חיילים טובים, עשינו את זה בצורה האולטימטיבית. את המטרה הזאת של התיכון הגשמתי.

כמה חודשים אחר כך הפציעה הישנה שהסתרתי בבדיקות הרפואיות לפני הגיוס, שלא סיפרתי עליה, התפרצה. הגב שלי לא נתן לי להמשיך להיות לוחם, עברתי לתפקיד אחר אבל עדיין נשארתי חלק מהצוות לצורך יציאה לביצועים, מבצעים מיוחדים.

למזלי היה לי אבא שגר באותו זמן בחו"ל ולכן, אחרי פרוצדורה ארוכה, אישרו לי לצאת לחופשה מיוחדת כדי לטוס לראות אותו. וביום שבו יצאתי לחופשה הזו היה ברור לי שמשהו קורה. חיי השגרה שלנו כלוחמים היו בנויים מהתארגנות למבצעים וכשבא מבצע אתה פתאום מרגיש אותו באוויר. והרגישו את המבצע באוויר ובכל זאת החלטתי לנסוע. לא שהייתה לי הרבה ברירה, אבל הרגשתי שויתרתי לעצמי, כי יכולתי להגיד – לא, יש ביצוע, אני עושה את הבחירה המסובכת, מוותר על הנסיעה, נשאר בארץ ויוצא אליו.

והיה מבצע. עוד מבצע. היו כמה כוחות שצעדו ואת אחד הכוחות הוביל יוסי שכבר היה אז סגן מפקד הסיירת, עם אייל, אותו אייל מהטירונות שלי שהיה הקשר שלו ועוד אנשים שחלקם היו פקודים שלי. ויכול להיות שגם אני הייתי אמור להיות משובץ בכוח הזה. אבל בגלל שנסעתי לחו"ל ויתרו עלי ושמו במקומי מישהו אחר. חייל צעיר. והכוח הזה הלך כדי להציב מארב שלא היה אמור להיות שונה בהרבה מאותו מארב שבו הרגנו שישה מחבלים חצי שנה או שנה לפני זה. רק שהפעם המחבלים, לוחמי החיזבאללה, הם אלה שחיכו שם במארב. ואיך שהכוח הזה נכנס לתוך איזור ההרג שלהם, הם פתחו באש. ויוסי צעק – "קדימה הסתער", שזו התגובה האוטומטית והלא הגיונית במקרה כזה, והסתער קדימה, ונפגע מיד כי הוא הסתער לתוך שטח הרג. ועוד מישהו שהיה איתו שמע את ה"קדימה הסתער" והיה חייל טוב והסתער קדימה ונהרג מיד. ואייל שהיה הקָשַר שלו והיה בן צוות שלי שמע את ה"קדימה הסתער" ולא הסתער וצנח מאחורי סלע. ובמשך חצי שעה שבה אנשים ממשיכים לירות על הכוח ויש מן קרב מעפן כזה בין חבורה של לוחמים מפה לחבורה של לוחמים מפה עם גופות ששוכבות באמצע ובמהלכו נהרג עוד מישהו שהיה אולי במקום שבו אני הייתי אמור להיות בכוח, אז במהלך הזמן הזה שהוא זמן ארוך, אייל שהיה קָשַר מנהל את החילוץ של הכוח באמצעות הקֶשֶר ובעצם מציל את החיים של כולם, של כל מי שנשאר שם פרט אליו.

ליוסי לקח שעה וחצי למות כיוון שהוא דימם למוות. אי אפשר היה להנחית שם מסוק והצליחו רק לגרור אותו אחורה והוא פשוט דימם עוד ועוד והדם שלו הכתים את הציוד של חברים שלי שסחבו אותו באלונקה. אנשים שמרו את האפודים ספוגי הדם שלהם עד השחרור וכל מיני דברים מקאבריים מהסוג הזה. אחרי שעה וחצי כאשר הצליחו לסחוב אותו עד המקום שבו המסוק בכל זאת נחת הוא כבר היה מת.

אני שמעתי על הדבר הזה בעודי באמסטרדם, מבקר את אבי שברח לשם. שמעתי על זה משיחת טלפון שאחריה נשלחו לי כותרות העיתונים בפקס, כי אז עוד לא היה אינטרנט. אני זוכר אותי הולך ברחוב לקראת כיכר הדאם באמסטרדם, מחפש חנות עיתונים בינלאומית שבה אולי אמצא משהו כתוב, מודפס, שיוכיח לי שהדבר הזה באמת קרה, הולך ובוכה ברחוב והתחושה שלי היא שכל אמסטרדם המסטולה מסתכלת עלי ואך אחד לא מסוגל ממש להבין את הסבך של הדברים שאני נמצא בתוכו. ולא הצלחתי לחזור ללוויות בזמן. חזרתי לארץ רק כמה ימים אחר כך והגעתי הביתה והייתי מותש נורא, ידעתי שיום אחר כך אני נוסע חזרה לבסיס ואני נפגש עם הדבר הזה, ולקחתי סרט בוידאו, אישה יפה. שמתי אותו בוידאו ואמרתי לעצמי – אוקיי, לפחות אולי אשכח מזה קצת.

ואז הייתה דפיקה בדלת ובדלת עמד אייל שידע שאני אמור לחזור ובא לחפש אחרי. והוא לקח אותי לקבר של יוסי בקריית שאול שהיה עדיין תלולית עפר, והוא סיפר לי את סיפור ההיתקלות, הוא סיפר לי מה שהוא חווה שם, הוא סיפר לי על ההתלבטות, ובעיקר הוא סיפר על הרגע הזה שבו הוא לא מסתער. ועל איזה נורא זה שהוא לא הסתער. על איזה נורא זה, כמה הוא כשלון. כמה זה שהוא לא פעל על פי אותה התניה ראשונית שכשאומרים לך "קדימה הסתער" אתה מסתער – כמה הדבר הזה הוא דבר נורא וכמה הוא לא יצליח להשתחרר מזה כל חייו. הייתי מסתובב אז עם פנקסים, הפנקס הזה אני חושב הסתובבתי איתו אז, והוא ביקש ממני שאני אקראניסה לעשות טקס זיכרון פרטי שלו למוות של יוסי, שהיום אני יכול להגיד לכם שהיה מיותר לחלוטין ושלא השאיר שום חותם. שהיה בסך הכל חלק בתוך המאזן הזה של הם הורגים ואנחנו הורגים והם הורגים ואנחנו הורגים ושום דבר לא קרה מהדבר הזה. כלום כלום כלום. מוות מיותר לחלוטין.

במשך החצי שנה שנשארה עד השחרור אחרי שהדבר הזה קרה, הייתה מן אווירה של טראומה קולקטיבית. אני שקעתי בתוך התחושה שמישהו נהרג במקומי, מה שאולי נכון עובדתית אבל ודאי שלא נכון. אף אחד לא נהרג במקומי, מישהו נהרג, והתחלתי לפתח פנטזיות בהן אני מצליח להציל את כולם. חברי הצוות, אותם 11 אנשים שהיו קרובים אליי כמו שאף אחד לא יהיה קרוב אלי שוב לעולם, כל אחד שקע בעולם שלו, כשחלק ישנו 20 שעות ביום, וחלק התעסקו בכל מיני דברים מוזרים. ואייל בעיקר רץ. הוא היה רץ המרתון הראשון שהכרתי. זה היה פחות אופנתי אז מאשר מה שזה עכשיו. הוא היה יוצא כל יום, רץ 20, 30 קילומטר. רץ. הבסיס שלנו היה באמצע הדרך בין שדרות לבין באר שבע והוא היה רץ לאשקלון. רץ. והיה נראה שהוא מתחיל לפתח איזו שנאה כלפי. שנאה שנבעה בין השאר מכיוון שאני לכאורה הייתי בסדר. אני זה שראה את הסרט אישה יפה כשחזרתי מחו"ל ואני זה שלא היה בקרב הזה ולכן גם לא הושפע ממנו. למזלי נתנו לי אז תפקיד שאפשר לי לשקוע בתוך עבודה ועבדתי, עבדתי, עבדתי, עבדתי 18 שעות ביום, לא ראיתי אף אחד, רק כדי לא לשקוע בתוך הפחדים שלי מעצמי. והתסכול הנוראי. פספסתי את הצ'אנס שלי. הגב שלי נשבר עוד יותר ואת הצ'אנס שלי למות פספסתי. זהו, הלך. מישהו אחר לקח לי. אז מסתבר שאני כבר לא כזה חייל טוב.

אחרי השחרור היה נראה שהצוות הזה של 12 אנשים מאוד מהודקים ומגובשים התפרק לחתיכות, או ככה זה היה מבחינתי. אני ברחתי ומהר מאוד מצאתי את עצמי מנותק לגמרי. ורק אייל נשאר איכשהו ברקע שלי. הוא נשאר בחיי בעיקר סביב זה שהוא המשיך לפתח את אותה אובססיה של שנאה כלפי שהתבטאה בין השאר בהטרדות טלפוניות, ברמזים שנשלחו בכל מיני דרכים, וכל זה מכיוון שאני הייתי מבחינתו זה שלא נדפק. במקביל אני שקעתי יותר ויותר בתוך הסיפור הפתטי והפרטי שלי שאני הייתי אמור להיהרג ושיכולתי אולי להציל אותם אם רק הייתי שם וכל הדברים האלה. זה כל הזמן היה צף, זה כל הזמן היה בוער, זה כל הזמן היה שם. איך לא הייתי יוסי. הבחירה הזאת של לנסוע לחו"ל למרות שאני יודע שזה באוויר

למזלי מתישהו, אחרי בערך שנתיים, אייל שמע על התחושות האלה שלי מחברה שלו שלמדה אז עם בת הזוג שלי. ואז הוא הרים לי טלפון ודיברנו בפעם הראשונה מזה כמה שנים, דיברנו על זה. זה היה יום לפני שהוא היה אמור לנסוע לטיול להודו, טיול ארוך להודו. ובבוקר שאחרי השיחה קיבלתי מברק שאומר שהוא אוהב אותי ואחר כך מנפאל קיבלתי מכתב שמסביר לי בתרשים זרימה מפורט לגמרי למה אני לא צריך להרגיש אשמה ואיך זה שאני לא זה שהייתי צריך להיהרג ומה היו הסיכויים שלי להיפצע במטח היריות הראשון יחסית למקום שהייתי בכוח ומה הסיכויים שהיו באמת נותנים לי לצאת אחרי בדיקת רופא. תרשים הזרימה הזה בעצם הוריד ממני כל אחריות וכל זכות לטראומה שאותה סחבתי כל כך בגאון במשך שנתיים. אני חושב שהמכתב הזה מאייל הציל לי את החיים, בדיוק כמו שאייל הציל את החיים לכל האנשים האחרים שהיו שם בכוח בזה שהוא לא הסתער. אבל במקביל אייל כתב על איך גם בתוך המסע למזרח, שאמור להיות מן מסע כזה שמעשנים בו סמים ורודפים אחרי בחורות, גם בתוך המסע הזה הוא לוקח על עצמו תרמילים, שם בתוכם אבנים ויוצא ללכת 30 קילומטר בהרים רק כדי להשקיט את התסכול הנוראי הזה מזה שהוא לא מת. והוא חזר לארץ והוא ניסה פרוזק וזה לא עזר כי הוא לא אהב את זה שזה משנה לו את האישיות והוא הלך ללמוד באוניברסיטת בן גוריון ועבד בערב בתור שומר באתר בניה ובמקביל המשפחה של יוסי כמעט אימצה אותו. הוא הפך להיות בן בית אצלם, שמנסה למלא את התפקיד של הבן שלהם שנהרג, שמגיע לארוחות שישי, שיושב איתם

דף מחברת שאייל שלח לי מנפאל, ובו הוא מזכה אותי מאשמה. לא הייתי אמור למות. לא יכולתי לעשות כלום.

אבל בסוף זה לא עבד ולילה אחד הוא התאבד. הוא ירה לעצמו בראש עם הנשק מחברת השמירה והשאיר שני מכתבים – אחד להורים שלו ואחד להורים של יוסי שהפכו להיות מבחינתו להורים השניים שלו, שבהם הוא מצטער ומסביר שהוא לא מסוגל היה להתמודד עם התחושה של הלא להסתער. והוא הוכר כחלל צה"ל למרות שהוא מת כאזרח. וגם הוא קבור בחלקה צבאית – הוא קבור בהרצליה, יוסי קבור בקריית שאול. לא זוכר מה הנוסח מכיוון שהוא לא "נפל בעת שירותו"… יש נוסח כזה אנמי כדי שסיבת המוות לא תהיה ברורה. בכל מקרה, באתר "יזכור" סביב השם של יוסי יש את הסיפור על כמה שהוא היה חייל גיבור וסביב השם של אייל – אין סיפור כמובן. והשם של אייל נמחק. אם אתה מחפש את יוסי בגוגל אתה מגיע לאתר הזיכרון ויש לו אתר הנצחה בבסיס של הסיירת, ואייל נמחק. אין לו איזכור אחד. נכון, עברו הרבה שנים, אבל כנראה זה קשור לזה שאנחנו לא אוהבים חיילים מתאבדים. אם חיילים מתים הם הסוג העילאי של חייל טוב, אז חיילים מתאבדים הם הסוג הבזוי והלא נחשב של חייל טוב. אנחנו לא אוהבים אותם.

אני שמעתי על המוות של אייל במפגש הראשון שהשתתפתי בו של הצוות שנעשה מזה שנתיים. נפגשנו בדירה בירושלים, ופתאום היה טלפון. ואני לא זוכר הרבה אחר כך. אני זוכר את הלוויה, אני זוכר את הדברים האלה. אני יודע שאחרי המוות של אייל לי הייתה התמוטטות שנמשכה שנה, שכללה בתוכה הרבה מאוד אלכוהול, ופרידה מבת זוג, ונסיעה ארוכה לחו"ל והרבה מאוד ניסיונות להתמודד עם הדבר הזה – עם השאלה של למה. בעיקר של למה אני. למה יוסי. למה אייל. למה מנגנון ההשמדה העצמי הזה היה מתוכנת בתוך עצמנו. מה זה הדבר הזה. ואחרי השנה הזאת לאט לאט הצלחתי לאסוף את עצמי, בין השאר בעזרת שלושה נדרים שקיבלתי ואני עומד בהם מאז של לא לשאת נשק, לא ללבוש מדים ולא למלא פקודות. אני מרגיש שההחלטות האלה מגנות עלי. בשנים האחרונות, למזלי, אולי מכיוון שאני שומר על העקרונות האלה, זה כבר כמעט לא בוער, ואני חושב שאני מסוגל להסתכל מבחוץ על המקום שבו אנחנו חיים ולהיות מנותק אפילו מהטראומה ומהסיפור הפרטי שלי. אני מסוגל להגיד שוב שהמוות של יוסי היה מוות מטומטם ושאם יורים עליך וצועקים "קדימה הסתער" אז זה מטומטם לרוץ לקראת מקום שבו אתה תמות. ושאת מגבלות הגוף צריך לכבד ולא לעבור. ושלהיות חייל מת זה טמטום מכיוון שאז אתה לא חי, ולחיות זה כיף. ושאני לא צריך שום לגיטימציה מאף אחד כדי לדבוק בדעות שלי. שאני לא חייב שאף אחד יחשוב שאני בסדר בשביל זה, ומותר לי להביע את הדעות שלי בלי קשר למה אחרים חושבים עליהן. שכל עוד אני שומר על כבוד לאחר אני לא צריך שום לגיטימציה וזה לא עניינו של אף אחד לחפש אצלי לגיטימציה. ואם מישהו מחפש אצלי לגיטימציה להגיד משהו זו בעיה שלו ולא בעיה שלי. ושיש משהו דפוק עד היסוד במקום שמאלף אנשים לחשוב שזה שהם יהרגו או ייהרגו נותן להם איזשהו ערך מיוחד. יוסי היה יכול להיות היום בן 45. ואייל היה יכול להיות היום בן 41. והם לא יהיו. והאנשים שהרגנו היו יכולים להיות היום אנשים מבוגרים. והם לא יהיו. וכל זה הוא טמטום אחד גדול. וטקסי הזיכרון הם עוד דרך שבה מאלפים אתכם ללכת בנתיב שבו אני הלכתי והם עוד דרך להכניס לכם את המחשבה שאנשים מתים הם טובים יותר מאנשים חיים. ושמוות בקרב הוא נעלה יותר על פני כל מוות אחר, וזו שטות, שטות מוחלטת. ומאלפים אתכם לציית ומאלפים אתכם להיות אלה שכשיגידו "קדימה הסתער" יסתערו, ומאלפים אתכם להיות אלה שיתמכו באלה שיסתערו וזה נורא ואיום בעיני.

יש המון פאתוס, המון הגדלה, המון רגש בדיבורי יום הזיכרון. הגיבורים המתים נתנו לנו את החיים. מבחינתי בסוף למרות שיוסי מת ולמרות שאייל מת, האדם היחידי ששמעתי מת בקרב הוא אותו לוחם חיזבאללה. ואני שוב אומר לכם – המוות שלו היה רק עצוב ולא נתן כלום לאף אחד. ומוות של אנשים צעירים הוא תמיד מיותר והמחשבה שהוא חלק מתוך משהו גדול יותר היא פשוט נסיון להפוך אותו למכאיב פחות.

טוב. זהו, זה היה הסיפור שלי. אני לא מתכוון לספר אותו עוד פעם, למזלי, וזה כיף גדול לדעת את זה.

ועכשיו אני פותח את זה לשיחה.

שיניתי את הסטאטוס שלי בפייסבוק

מעכשיו אורי יואלי איז נגד מלחמת הבחירות בעזה.
וכמעט מיד קיבלתי תגובה: אין ספק, אבל חייבים לשים לזה קץ בכל מקרה, אז…
לא מסכים. עכשיו להיות נגד מספיק. הכרחי. באופן הפומבי ביותר האפשרי. הבעד יכול להיגזר מכך.
נגד המלחמה.
נגד הממשלה. זו שלכאורה קוראת לשלום ובעצם עושה הכל כדי למנוע כל סיכוי שזה יתגשם.
נגד הצבא. אשר קרוי צבא הגנה ובפועל מתקיף, אשר מתהדר בהומניות שלו בעודו פוגע באזרחים.
נגד התקשורת הישראלית. שמציגה, במובהק, צד אחד ומוטה של הסיפור הזה.
ונגד הגזענות, ונגד היוהרה, ונגד הנכונות לאבדות נוספות מכיוון שככה זה, חיילים נועדו להרוג ולהיהרג, ואזרחים נועדו להיות כלי שרת, משאב, בידי המשטר.
ומובן שגם נגד החמאס, והפנאטיות הדתית, והפגיעה שלהם באזרחים, אבל אנשים אלה בכל מקרה אינם חלק מעולמי.
לעמדת נגד יש חשיבות. אני מוגדר כלפי עצמי על ידי הדברים שאינני עושה לא פחות מאשר על ידי הדברים שכן.

כתבתי פעם, כאן, על חוויות הצבא שלי. הן רלוונטיות לדיעותי רק במידת מה.

ביקרתי כאן וכאן פעולות של הצבא, כאלה שגרמו לי להתבייש בעברי, ניסיתי לטעון שיש לי זכות להביע ביקורת. מצאתי את עצמי מצטדק.

אין על מה. להיות נגד, נגד מה שקורה עכשיו, נגד המבוי הסתום אליו פונה הישראליות, ונגד המלחמה זה ברור מאליו, כל כך הגיוני עד שכל אפשרות אחרת נראית לי מופרכת.

להיות נגד בכל מקום אפשרי. אפילו בפייסבוק, אפילו באורי יואלי איז, לספוג את השנאה ואת הגיחוך, את תחושת הזרות. להיות נגד כי אין ברירה אחרת.

אנשים נוהגים חרא

אנשים נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, לאחר שהייתי ספון כמה ימים בבית, מנסה להתעלם ככל שניתן מהדבר הזה, מהחדשות. כתבתי על דרום תל אביב, ועל טראומה. אפרסם משהו מזה כאן בקרוב.
אבל לא על זה באתי לדבר. התכוונתי להגיד שאנשים פה נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, ברוכבי לאוניברסיטה להגיש את העבודות עליהן עמלתי.
הם גסים, אלימים, מתייחסים בשיוויון נפש למכונות הרצח אותן הם מפעילים ולנזק אותו הם והן יכולים לגרום.
על אופניים הכל עדין יותר. הפגיעות, קנה המידה, העובדה שהכוח של המכונה מגיעה ממך, זה דורש שליטה, זה דורש מודעות למגבלותיך.
אין להם את זה, לבעלי המכוניות המנסים לעקוף זה את זה, מוגנים לכאורה מאחורי שריון המתכת שלהם, פולטים עשן, לופתים את ההגה, מוכנים להרוג בשם נוחיותם, או כדי שלא ייעקפו, כדי להיות ראשונים.
אני מרחם עליהם. אני מרחם על מי ששבוי באשליה שכוח מכני, מתפרץ, אלים, שניתן לשלוט בו רק בערך, לא שולט למעשה בו.
ישראלים נוהגים חרא. הישראליות נוהגת חרא. והדבר הזה, החדשות, מקיף ומכתים אותי.

עם ישראל חי

זוכרים שהייתה פה מלחמה? זה היה בקיץ האחרון, בעיקר בצפון, אבל גם לכאן הגיעו ההדים, ובעיקר הפאטריוטיות, הגאווה נטולת הבסיס, הבטחון העצמי המופרז. מתי שהוא נתקף מישהו בצורך עז להביע את זה, וריסס בכל דרום תל אביב כתובות גרפיטי ובהן הססמא הנחרצת: עם ישראל חי, כשמעליה מגן דוד גאה. בשונה מהדימוי המקובל של גרפיטי, זה לא היה מעשה חתרני במיוחד, בשעתו. זו הייתה רוח התקופה. הכתובות הללו, אשר התנוססו בגאון על כל קיר שני בשכונה בה אני גר, דמו לסטיקרים שהודבקו על כל שמשה שלישית, 'אנחנו ננצח'. כל הבעת ביקורת או העלאת ספק נתפסה, אז, כטמטום, אם לא כבגידה ממש. ההפגנות המעטות נגד שכרון הכוח, נגד שימת הקץ לתקווה שנתלתה בממשלה שהבטיחה להיות אזרחית ומתונה, נתפסו כמפגן סהרורי של סמולנים יפי נפש.

אני אוהב גרפיטי, כל עוד הוא מתחשב בסביבתו ואינו גורם נזק בלתי הפיך. השכונה שלי, ודרום תל אביב בכלל, הם גן עדן עבור המשרבטים על הקירות. בירושלים, כך קראתי, יש יחידה עירונית מיוחדת העסוקה במחיקת כתובות נאצה, או, אם תרצו, בהכנת קירות נקיים למשרבט הבא. בשכונתי הכתובות ידידותיות יותר, והן נערמות זו על זו, אם כי לרוב המשרבטים השונים מנסים לתת את הכבוד לאלה שקדמו להם. אך לא כך במקרה של הכתובת המסויימת הזו.

אני יכול לדמיין לעצמי את אותו משרבט אוהב ישראל. בטלוויזיה אולי שדרו את נפילת הטילים על חיפה, והוא החליט שזהו, אי אפשר עם כל האדישות הזאת, וצריך לעשות משהו. לילה שלם הוא הסתובב, ואחר כך כל העיר ידעה שעם ישראל חי. הוא לא חשב שאפשר לשנות בזה משהו.

אבל מאז עבר זמן. הכתובות קצת דהו, כמו גם הבטחון העצמי המופרז. נראה לי שהפסדנו במלחמה. הנחרצות הזו, של ימי תחילתה, נראית כאחת מהסיבות להפסד זה. ולכתובת הזו, ההצהרה הבלתי נתנת לשינוי, המוחלטת, נוספו סימני שאלה, וואריאציות המטילות אותה בספק, מוציאות אותה מהקשר, מחזירות אותה מהקונצנזוס אל השוליים.

כך, הקירות שנוכסו על מנת להביע דעה אחת, לאומנית ונחרצת, הפכו לבמה לדעות מנוגדות, המשתמשות בסיסמא הזו כבסיס. נחמד, אני חושב, וגם די יצירתי, לפחות בחלק מהמקרים.

אוותר על דיון מעמיק לטובת גלרית תמונות של כתובות כאלה, אותן אספתי מקירות שכונתי לפני כחודש. הן עדיין שם, דוהות לאיטן על קירות הבתים המיועדים להריסה (אבל זה כבר עניין אחר).

היהודי שניצח את מלחמת העולם השנייה – על השנאה

בקיץ 1942 פירסם איליה אהרנבורג, עיתונאי סובייטי, מאמר בעיתון הצבא האדום. כמה משפטים מתוך מאמר זה הפכו למצוטטים ביותר שלו:

עכשיו אנו יודעים. הגרמנים אינם אנושיים. המילה "גרמני" נעשתה עתה קללה איומה ביותר. הבה לא נדבר. הבה לא נזעם. הבה נהרוג. אם לא תהרוג את הגרמני, הוא יהרוג אותך… הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד. אין דבר משמח יותר מגופות של גרמנים.
ֿ

אלו מילים נוראיות, קיצוניות ופשטניות בכל קנה מידה. וזו הייתה רוח התקופה. בקיץ נורא זה פרצו כוחות הצבא הנאצי במתקפה אדירה לכיוון דרום רוסיה. ניצחון של גרמניה הנאצית על ברית המועצות נראה אפשרי, ודאי כמעט. ההגיון אומר שניצחון כזה היה מכריע את המערכה. היטלר היה מנצח במלחמת העולם השניה, והנאצים היו שולטים באירופה.

כן, הנאצים יכלו לנצח. הצבא הגרמני היה חזק, מקצועי ומאומן יותר, וברית המועצות הייתה שבורה ומוכה, ועדיין לא הספיקה להתאושש מהאבדות העצומים שגרמה לה מתקפת הפתע הגרמנית, שנה לפני כן. אבדות אלו היו בשטח, בכושר ייצור, ובעיקר בכוח אדם: אנשים, חיילים ואזרחים, פצועים, הרוגים, שבויים או חיים תחת משטר כיבוש אכזרי.

רוב הצבא שספג את המתקפה הגרמנית בקיץ, בסתיו ובחוקף שעבר הושמד. החיילים היו צעירים ובלתי מנוסים, בשר טרי שעתיד להפוך לבשר תותחים. סיפורי הזוועה שהגיעו מהמקומות אותם כבשו הגרמנים, על כוחם הצבאי האדיר, על רצח ועינויים, על רשע בלתי אנושי, רק חיזקו את תחושת הכל, וכולם היו מעורבים במלחמה, כלוחמים וכקורבנות, כי זו לא דומה לאף מלחמה 'רגילה', בה צבאות מתנגשים עד הכרעה, וכי זהו עימות טוטאלי והרה גורל.

ורוב האנשים לא הבינו מה באמת קורה. דבר באידיאולוגיה ובמיתוסים עליהם חונכו לא הכין אותם לזה. כל הדיבורים הקומוניסטים על מלחמת מעמדות, ועל תהליך דיאלקטי וכל זה, לא התאימו או הספיקו בכדי להסביר את המציאות, בכדי להרגיע את הפחד האדיר מפני התבוסה שנראתה בלתי נמנעת, וממה שתביא איתה.
זה גודל הרגע. זו הדרמה הגדולה ביותר במאה ה- 20.

ובסוף, כפי שאנחנו, בני המזל שלא חיו אז, יודעים, ברית המועצות ניצחה. רוסיה הסובייטית, הנשלטת על ידי רודן אכזר, היא שהצילה, במחיר אדיר של כ  28 מליון הרוגים, את העולם.

הסיבות לנצחון הסובייטי הן רבות, ואף אחת מהן לא הייתה ברורה מאליה או בלבדית. הצבא האדיר, המצוייד, המקצועני והאכזר שכבש את גרמניה לא דמה בדבר לזה שהתמוטט אל מול מתקפת הצבא הגרמני, שלוש שנים לפני כן. בין הסיבות העיקריות ניתן למנות סיבות טכניות וצבאיות: גודלה העצום של רוסיה ועתודות כח האדם אותם נכון היה המשטר האכזרי להקריב, נס השיקום הכלכלי בעיצומה של מלחמה נוראה, העזרה המוגבלת ממדינות המערב, הטעויות הגרמניות. וגם את איליה אהרנבורג.

אהרנבורג היה אחת ממכונות המלחמה היעילות ביותר. הוא כתב במהלכה כ 2000 מאמרים ושירים, רובם ב"כוכב האדום", עיתון הצבא, וחלקם לעיתונים מערביים. הוא היה בן 50, סופר ועיתונאי מנוסה, שנולד ברוסיה אבל בילה את רוב שנות בגרותו בפאריס. הוא זה שהסביר לקוראיו למה הם נלחמים, למה עלים להרוג ולהיהרג.

עוד מעט אביא כאן תרגום של מאמר שלם שפורסם ב'קרסניה זבזדה', העיתון הצבאי, ב 5 במאי, 1942, חודשים ספורים לפני הקטע שציטטתי קודם. זהו מקור ארוך יחסית (אותו תרגמתי מאנגלית, ולא משפת המקור. איתכם הסליחה).  אביאו במלואו על מנת שניתן יהיה להתרשם מיצירת תעמולה 'שלמה'.

כן, זוהי תעמולה, מניפולטיבית ופשטנית. היא משרתת את מטרות המשטר, אבל היא גם יוצרת וכופה עליו פרשנויות ודרכי ההתמודדות עם הבלתי נתפס. קיראו את המאמר הזה כאילו הייתם חיילים בצבא מוכה, המנסים להבין מה פשר המלחמה הזו, מי נגד מי, ולמה.

אהרנבורג מאויר על ידי פיקאסו, חברו

על השינאה

בוז בלתי ניתן לפיוס הוא הניצוץ שבלב הפאשיזם.

זהו הבוז של אילי ההון מחבל הרוהר שבשנות העשרים של מאה זו הפכו מפוחדים משחר הבוקר, מבגרותן של אומות, ומרעיון הצדק. זהו הבוז של קרופ, של ווגלר, של הבעלים של פיאט ושל שניידר שקראו לקבוצה של הרפתקנים ושל רוצחים חסרי מצפון לעזרתם. זהו הבוז של הברונים הפרוסיים, של הרוזנים האנדלוסיים, של הבויארים הרומניים ושל הגבירים ההונגריים, השרידים חסרי הכשרון וצרי המוחין של עולם ישן נפלא, בו מדינות הן שדות צייד בעזרת כלבים, והאיכרים האוספים בלוטים בשדות האדון הם הטרף. זהו הבוז של הבורגנים הזעירים והבורים, זה שמתעורר מול גיוונה של התרבות, תעוזת המחשבה והקידמה. זהו הבוז של הכשלונות, של קיסרים פרובינציאליים, נפוליונים מפגרים הצמאים להיכנס להיסטוריה, ולו גם בדלת האחורית. זה הבוז של בוגדים החפצים לחלל את כל מה שפעם אהבו. זהו הבוז של הזיקנה, של השיעמום, של המוות.

כאשר עלו על הבמה הפאשיסטים האיטלקיים, לבושים בחולצות שחורות, הקימו את כת האישה זאב, ואימצו מלהקת הזאבים את הקריאה "אלאלה". הפלנחיסטים הספרדיים הציגו את טקס ה "אירוסין עם המוות", נושאים את דגליהם לבתי קברות, עורכים תהלוכות עם גיבנים עירומים, שוטים וחופרי קברים – תהלוכות הדומות לחזיונות האימים של גויה. הקגולארים הצרפתיים חובשים מצנפות שמקורן בזמן המגפות בימי הביניים. אנשי ה- ס.ס. הגרמניים לובשים גולגולת ועצמות צלובות על שרווליהם. גרינג החייה את דמות התליין במעיל הארוך, נושא הגרזן. הימלר העביר לחדר העינויים שלו את מכשירי העינויים שנשמרו במוזיאון נירנברג. אפילו האופנה הפאשיסטית מעידה על בוז שחור ונואש.

פאשיזם הוא ניסיון מונומנטלי לעצור את מהלך ההיסטוריה.

הוא החייה טקסים ודמיונות שווא מסויימים מימי הביניים, אבל אנשי ימי הביניים לא חיו רק לאור טקסים ואמונות טפלות אלה; בתוכם בערה אמונת אמת; הם יצרו קתדרלות נפלאות, שירים אפיים ראויים לציון; בעבודתם, בהתלהבותם, ואפילו בבורותם הם הכינו את הקרקע לעידן הרנסאנס. אין להשוות בין הפאשיסטים לאנשי ימי הביניים. הם חיים בתקופה אחרת. הם ניסו לנטוש את תפישת הזמן. זה מסביר את העקרות שלהם. כמובן שהגפנים באיטליה ממשיכות לבכר יין גם תחת מוסוליני; כמובן שמפעלי גרמניה ממשיכים לתפקד אפילו תחת היטלר. אבל הפאשיסטים לא יצרו כלום. הם רק משתמשים בטכנולוגיה בת הזמן על מנת להיאבק ברוח הזמן. הם מפנים את כל הישגיה של הציוויליזציה כלפי החורבן.

איטליה נחשבה בצדק לארץ האומנויות. הפאשיזם לא הוליד אף אמן, הפאשיזם הרג אומנים.
האם העם האיטלקי יכול להיות גאה בכיבושה של חבש, שלאחר מכן אבד, גאה בשימוש בגז חרדל כנגד רועים בלתי חמושים, גאה בהריסתה של מלגה, ביריות ביוון ובגרדומים באוקראינה? האם רוחם של לאונרדו דה וינצ'י, דנטה, פטרארקה, לאופרדי, גריבאלדי מביעה עצמה בפשעים אלה? כאשר קוראים את הספרים העילגים והדלים של רוזנברג, את מאמריהם של גבלס ושל שטרייכר, האם ניתן למצוא בהם צל של הרוח הגרמנית, הבהירות של גטה, המורכבות של הגל, אהבת החופש של הרומנטיקנים? הרס מאות ערים, הפיכת אירופה למדבר – זוהי הפעילות היוצרת של הפאשיזם. מדינות נקיות מאנשים והראש האנושי נקי ממחשבה – זהו האידיאל של היטלר.
אין זה מפתיע כי הפשיזם מושך את הפסולת של האנושות, אנשים עם ביוגרפיה מפוקפקת, סדיסטים, חולי נפש, בוגדים.

הצייר הבלתי מוכשר היטלר, הסופר הבלתי מוכשר גבלס, המחזאי הבלתי מוכשר מוסוליני – האין זה מפתיע שבראש המדינות הפאשיסטיות עומדים אנשים שחלמו על זרי דפנה אומנותיים ושהוקעו כנוכלים? הפאשיזם מושך את כל הבוגדים. יהודה איש קריות תלה את עצמו מתוך צער, הפאשיסט הבוגד מעדיף לתלות אחרים. מוסוליני סיפק את הבוז שלו על ידי הריגת רעיו לשעבר –  סוציאליסטים. בצרפת היטלר מצא שני חסידים, שני שליחים, לאוואל ודוריוט. סטיות מיניות, ובמקום הראשון סאדיזם הפכו לנקודות אחיזה לפאשיזם. גרינג המכור למורפיום, גבלס שטוף הזימה, הימלר הסאדיסט, ליי ה'דוקטור', המומחה בפיתוי קטינים, אנשים מנוונים שהיו צריכים להיות בבתי סוהר או בתי חולים, מצאו את עצמם בעמדה של שרים.

בוז הוא רגש עלוב ואכזר. במהלך חיינו אנו מתביישים בצדק מהבעת בוז. המשורר הבלתי מוכשר מסתיר את הטינה כלפי עמיתיו המוכשרים יותר. איש חמדן ינסה לא להפוך את החשש לכספו לאידיאולוגיה. איש זקן, המקנא בעלומיו של מישהו אחר, ירטן, אבל לא יאמר דבר. הפאשיסט הפך את הבוז לדת. אין מקום לאחווה אנושית בפאשיזם. הפאשיסט הגרמני בז לפאשיסט האיטלקי, והפאשיסט הרומני חולם כיצד לחנוק את הפאשיסט ההונגרי. אין מקום לצדק בפאשיזם: עבור האיכר הגרמני, המלחמה פירושה הקבר, או במקרה הטוב קביים; בשביל רייכסמארשל גרינג פירושה של המלחמה הוא רווחים עצומים אותם הוא מעביר לחו"ל בלי כל בושה. בפאשיזם אין מקום לנכון: גחמותיו של היטלר האפילפטי החליפו את כל החוקים בגרמניה. מאה אחרי מאה האנושות נאבקה על מנת להשלים את הגנת האדם מפני שרירותיות השלטון; אבל ב 1942 התליין הימלר מענה מדענים צרפתיים ואמנים נורבגיים, פועלים צ'כים וחקלאים פולנים. חוק בינלאומי, חוק פלילי, חוק אזרחי, כולם מוחלפים בטפשות החולנית של כל איש ס.ס.. אין מקום למחשבה יצירתית בפאשיזם: ספרים מוחלפים בעלוני תעמולה, אוניברסטאות נסגרות או הופכות למוסדות המעבירים קורסים מיוחדים לתליינים; אירופה, אשר רק לאחרונה חיפשה, והביאה לידי מימוש, חקירות מסובכות כמו פיתולי המוח האנושי, הפכה למדבר אחיד תחת מגפי הפאשיזם.

בוז מניע כל חייל של הפאשיזם. הפסד שלהם בקרב גורם להם לתלות נשים ולענות ילדים. אחרי שהוא נכנס לבית ולא מוצא דבר לבזוז, החייל הפאשיסטי הורג את עקרת הבית. טוראי ראשון גרמני כתב ביומנו שעינויים "מעודדים ואפילו מרגשים" אותו. בנאומיו של היטלר אין אהבה לעם הגרמני, נאומיו מביעים דבר אחד: בוז. אפילו קולו של היטלר דומה לנבחה צרודה של צבוע. היטלר משתדל לחמם את את לב החיילים הגרמניים בעזרת בוז: שירפו, שדדו, הרגו! הוא שולח את הדיויזיות שלו לארצות רחוקות כמו חיצים בעלי חוד מורעל. ומה יכול להנחות יליד בוואריה או ווסטפאלייה אשר נשלח להרוג ילדים אוקראינים ורוסים פרט לבוז חסר טעם ועיוור?

האומה הרוסית עברה זמנים קשים וגדולים; דרכה לאושר ולשלמות לא הייתה סוגה בשושנים. אבל אפילו במשך השנים הקשות ביותר בהיסטוריה שלנו, הרוסי הגן על עצמו מפני הבוז האפל. הפאטריוטיזם הרוסי מבוסס לא על בוז כלפי אומות אחרות, אלא על אהבת האומה שלו. החייל הרוסי ריחם על שבויי המלחמה ולעולם לא פגע באלו שלא נשאו נשק. הספרות הרוסית של המאה התשע עשרה תפשה מקום בתודעת כל האנושות המתקדמת; אין סופר אירופי שלא למד אנושיות מהי מהרומן הרוסי. המאבקים הלאומיים, הפוליטיים והחברתיים שלנו – מהדצמבריסטים ועד זויה קוסמודמינסקיה – זעזעו את העולם בחוסר האנוכיות וברוממות הרוח שלהם.
תחושת הבוז אינה קוסמת לנו אפילו עכשיו. רעיון הנקמה אינו מספק את הגיוננו הזועם. אנו לא מדברים על בוז אלא על שינאה; לא על נקמה אלא על צדק. זה אינו משחק מילים – אלו רגשות אחרים לגמרי. שינאה, כמו אהבה, היא תוצאה של לב טהור וחם. אנחנו שונאים את הפאשיזם כי אנחנו אוהבים אנשים, ילדים, את האדמה, עצים, סוסים, צחוק, ספרים, את חום ידו של חבר, בגלל שאנו אוהבים את החיים. ככל שהאהבה לחיים חזקה יותר בתוכנו, כך גם מתעצמת שנאתנו.

בעיתון ניתן למצוא את הביטוי "כוחות האוייב". עבורנו ההיטלראים אינם בפשטות אוייב; עבורנו ההיטלראים אינם אנשים, עבורנו הם רוצחים, מוציאים להורג, סוטים מוסריים, פאנטיים אכזריים, ולכן אנו שונאים אותם. בתחילת המלחמה הבלתי רגילה הזו רבים מאיתנו לא הבינו מה מזהם את אדמתנו. אנשים התבלבלו וחשבו כי הצבא של היטלר הוא צבא של מדינה עויינת אך תרבותית, שהוא מורכב מקצינים מחונכים ומחיילים ממושמעים. התמימים האמינו כי מולינו צועדים אנשים, אבל מולינו צעדו מפלצות שבחרו בגולגולת כסמלם, שודדים צעירים וחסרי בושה, ואנדאלים שהיו צמאים להשמיד כל דבר בדרכם.

כמה פעמים במהלך האביב הזה הודעות מהחזית דיווחו על התקפות בידי חיילים גרמנים שיכורים. אבל ההיטלראים באו אלינו שיכורים לא רק משנאפס, אלא שיכורים מדמם של פולנים, צרפתים, סרבים, מדמם של זקנים, נערות צעירות, תינוקות הנישאים על כפיים.
והם הביאו איתם מוות לאדמתנו. איני מדבר על מותם של חיילים: אין מלחמה ללא קורבנות. אני מדבר על עמודי התלייה עליהם מתנדנדות נערות רוסיות, על השוחה הנוראית ליד קירש בה קבורים ילדים רוסים, טאטארים ויהודים. אני מדבר על האופן בו ההיטלראים מחסלים את פצועינו ושורפים את בתי איכרינו. כעת כולם יודעים על כך: ממגיני סווסטופול לנשים החברות בחוות הקולקטיביות הסיביריות. כל פשע של הגרמנים ליבה את שנאתנו. כל האנשים הסובייטים הבינו לבסוף כי מולינו לא עומד צבא רגיל, וכי הסכסוך אינו על שטח או על כסף אלא על זכותו של אדם לחיות, לדבר בשפתו שלו, לטפל בילדיו, הזכות להיות בן אדם.

אנו איננו חולמים על נקמה: האם נקמה יכולה להשקיט את זעמנו? בגלל שהעם הסובייטי לעולם לא ידמה לפאשיסטים, הוא לא יענה ילדים ויתעלל בפצועים. אנו מבקשים משהו אחר: רק צדק יכול להקל על כאבנו. איש לא יקים לתחייה את ילדי קירש, איש לא ימחוק מזכרוננו מה שכבר חווינו. החלטנו להשמיד את הפאשיסטים: הצדק דורש זאת. הבנתנו את הקירבה בין בני אדם, את טוב הלב, את האנושיות, דורשת זאת. אנו יודעים כי אנשים בעלי שפות שונות, מנהגים שונים, אמונות שונות, יכולים להסתדר יחדיו על פני הארץ. אם החלטנו להשמיד את הפאשיסטים זה בגלל שאין מקום על הארץ לפאשיסטים ולאנשים – או שהפאשיסטים יימחו את האנושות, או שהאנשים ישמידו את הפאשיסטים. אנו יודעים כי המוות אינו יכול להביס את החיים, ולכן אנו משוכנעים שנכחיד את הפאשיסטים.

עבורינו חייל גרמני עם רובה בידו אינו יצור אנושי, אלא פאשיסט. אנו שונאים אותו. אנו שונאים כל אחד מהם על מה שעשו יחדיו. אנו שונאים את פריץ בהיר או שחור השיער, מאחר ובשבילנו הוא היטלר קטן, מטמא את האדמה, מי שאחראי לצערם של הילדים; מפני שעבורינו הוא פאשיסט. אם חייל גרמני ישמוט את נשקו ויכנע, לא נפגע בו – הוא יחיה. אולי בעתיד גרמניה תחנך אותו מחדש, תהפוך רוצח מטומטם לאדם, אבל זו בעיה של המחנכים הגרמניים. לנו יש משהו אחר לחשוב עליו; אנו חושבים על אדמתנו, על עבודתנו, על משפחתינו. למדנו לשנוא כי אנחנו יודעים איך לאהוב.

לאחרונה בחזית הצפון מזרחית שבעה חיילים בפיקודו של סגן דמנטייב הגנו על גבעה קטנה. הגרמנים תקפו בכוחות גדולים. ארבעים מפציצים, אש תותחים ומרגמות כנגד שמונה גברים אמיצים. הגיבורים נפלו, אבל צלעות הגבעה כוסו בגופות גרמניות.
יותר משלוש מאות פאשיסטים מתו בהסתערות כנגד שמונה גיבורים. סגן דמנטייב ושבעה חיילים – איני יודע את שמותיהם – נתנו את חייהם למען חבריהם, קרוביהם, למען ביתם ולמען ביתנו המשותף – רוסיה בת האלמוות.
הם חיסלו מאות פאשיסטים; לכן הצילו את חייהם של אנשים הגונים רבים. איכרה סרבית זקנה יכולה לומר תפילה למען סגן דמנטייב ושבעת החיילים, והרחק מעבר לים אנשים יגידו, "מי יתן והם ייזכרו לעולם!".
במשך הדקות האחרונות לחייהם שמונת הגיבורים היו תחת השראת אהבה גדולה ובלתי ניתנת להריסה כמו הדמדומים המוזהבים, והשנאה הקדושה האירה את פניהם כמו שמש השקיעה האדומה כדם. מי שאוהב בכוח שונא בכוח. הדגל האדום של הגדודים והחטיבות, אל שדה הקרב אתה נושא את דם קורבן האהבה, אתה נושא את הזעם ואת השנאה שלנו, אתה נושא את שבועתנו! רוסיה תחיה, הפאשיסטים לא יחיו!

איזה יופי, מה? כמה להט. זו יצירת תעמולה מושלמת, ומטרתה היא לגרום למי שקורא אותה להרגיש צודק ואמיץ, מוכן למות. אהרנבורג מעמיד זה מול זה שני מחנות, כרוכים במאבק מיתולוגי: בני החושך השטניים, המונעים ע"י דחפים הרסניים, כוחות המוות, העבר והשכול, ומולם בני האור, המייצגים את אהבת האדם, החופש והנאות החיים הקטנות, שאר האנושות. רוסיה היא חוד החנית במאבק ההישרדות אל מול כוחות האופל. זה יעודה ההיסטורי. העבר, על קשייו ותהפוכותיו, היה הכנה למאבק זה. אהרנבורג מעניק לקוראיו ייעוד. הוא הופך את מאבק ההישרדות שלהם לבעל משמעות.

אהרנבורג מציג את רוסיה כחלק בלתי נפרד מאירופה. הסבל שמביא הפאשיזם הוא משותף לפולנים, לצרפתים, לסרבים, לספרדים, ואפילו לגרמנים. התרבות האירופית היא משותפת. הציורים של גויה והרומן הרוסי הם חלק מאותה שלמות. הזהות הרוסית, אותה הוא מציג וגם יוצר, היא רוסית, כלומר סובייטית, כלומר אירופאית, כלומר אנושית. אין ספק שהוא מסתמך כאן על חווייתו האישית. הוא עצמו נותר קשור כל כך לזהותו הצרפתית עד שסירב ללבוש תחתונים סובייטיים, ואשתו תיקנה את תחתוניו הצרפתיים הארוכים שהתבלו.

יש לזכור שאהרנבורג לא רק מצטט דימויים תרבותיים. הוא יוצר אותם מחדש, גואל אותם מהשיכחה שנכפתה עליו על ידי הקומוניזם המתבדל. רוב קוראיו אינם יודעים מיהם גויה או גטה המוזכרים במאמר זה, ואינם מכירים את המיתולוגיה היוונית עליה הוא מסתמך במאמרים אחרים. אהרנבורג הוא סוכן המעביר אליהם את הידע, ובכך גורם לעומק התרבותי והמיתולוגי הזה להפוך לחלק מעולמם. הם הופכים להיות חלק מהמיתולוגיה. סגן דמנטייב וזויה קוסמודמינסקיה, הצעירה הפרטיזנית שנתלתה כרותת שדיים על ידי הנאצים, הם הגיבורים המיתיים החדשים.
אין ספק שניתוחו את הפאשיזם מעניין: הפאשיזם הוא תגובה ריאקציונרית לשינויי המודרנה. האידאה העומדת בבסיסו היא של שובניזם לאומי דורסני. הוא מתעלם, מן הסתם, מהקוים המשיקים בין פעולות המשטרים הפאשיסטיים ופעולות המשטר תחתיו הוא וקוראיו חיים. נכתב רבות אודות נקודות הדמיון והשוני בין המשטר הסטלינסטי והנאצי. הפילוסופית חנה ארנדט הגדירה את שתיהן כחוסות תחת כותרת ה'טוטאליטריזם". ההיסטוריון איאן קרשו בוחן טענה זו ומגיע למסקנה כי הדמיון המסוים באופן התפקוד של שתי המדינות מאפשר רק אנאלוגיה מוגבלת וחלקית, וכי השוני באתוס בין שתי האידיאולוגיות הוא גורם שאי אפשר להתעלם ממנו. השוני הזה באתוס הוא המהותי עבור אהרנבורג. המחשבה המיתית מאפשרת לו להביע אמונה עצמית מדבקת כל כך. בעולם מיתולוגי תפקיד ההווה הוא לשרת כוחות גדולים ממנו.

אהרנבורג לא רק מנתח את הפאטריוטיות הרוסית, הוא יוצר אותה מחדש, מרכיב אותה מזכרונות היסטוריים לאומיים ואירופיים, עקרונות מוסריים נעלים ותודעת שליחות היסטורית משותפת. ושוב, הדבר נעשה אל מול המודל השלילי, הפאשיסטים, ההיטלראים. הבוז הפאשיסטי יוצר את השנאה הרוסית. מעשי הזוועה של הגרמנים מובילים אל הרצון בעשיית צדק, כלומר בנקמה. החיים מוגדרים על פי המוות. באופן אירוני, כך הוא מקדש את הקורבן שהוא מצפה מקוראיו להציע. סגן דמנטייב הוא שמשון מודרני, גיבור מאחר שהקריב את חייו, מאחר שהרג בבני האופל. הוא מודל החיקוי עבור קוראיו.

החיילים הצעירים שקראו את המאמר הזה הם אלה שבלמו בגופם את התקדמות הצבא הגרמני. בגופם ובנפשם, מאחר וללא אמונה בצדקתם, ללא הנכונות להתגבר על הפחד, התוצאה הייתה אחרת לגמרי. קולו של אהרנבורג הוא שהזין את הנפש הזו. מאמריו התקבלו ככתבי קודש בקרב החיילים, עד כדי פרסום פקודות שאסרו לגלגל סיגריות מהנייר עליו הודפסו.

קולו היה ייחודי, אם כי לא בודד. גם כותבים אחרים, כמו ואסילי גרוסמן וקונסטנטין סימונוב, היו חלק מאותה מכונת תעמולה. יחדיו הצליחו להזין, ובמידה רבה להמציא, דת ומיתולוגיה חדשה, דת הפאטריוטיות, אהבת המולדת. אין זה פלא שמלחמת העולם השנייה נקראה בברית המועצות "המלחמה הפאטריוטית הגדולה".

העבר של אהרנבורג, ניסיונו וחוויותיו, הם שאיפשרו להיות לו יעיל ומשכנע כל כך. הוא היה ציניקן שהתפקח, אוהב תענוגות שהבין את מלוא הרשע הנאצי והפאשיסטי. אי אפשר היה שלא להאמין לו. והוא הבין מה עובר על קהל קוראיו, את זה שאותו מאבק הישרדות שלהם, נורא ומר, היה גם נקודת שיא בחייהם.

לסיכום מאמר זה, אותו ארחיב במידה ותעלה דרישה לכך, ואשר אורכו כבר חורג מכל גבול סביר של רשימת אינטרנט, אצטט שיר שכתב בצעירותו, על מלחמת האזרחים ברוסיה. כמה גדול ונורא היה הרגע!

הנכדים שלנו

הנכדים שלנו יתפלאו למראה עברנו,
כאשר יעלעלו בספרי הלימוד:
"ארבע-עשרה… שבע-עשרה… תשע-עשרה…
איך חיו הם, המסכנים! איך התקיימו!…"
ילדי המאה החדשה יקראו אודות שדה הקרב,
הם ילמדו שמות המנהיגים, שמו של כל נואם ידעו,
את מספר המתים,
את התאריכים
לעולם לא ידעו הם מה מתוק היה בשדות הקטל
ריחם של פרחי הורד.
איך צייצו ציפורי שיר בעליצות בעד קול התותחים,
מה יפים היו בשנים אלה
החיים.
מעודה, מעודה לא הצטחקה בשמחה שכזו השמש,
כמו מעל העיר הנהרסת,
כאשר בני אדם זחלו מתוך מרתפים,
הביטו בפליאה: ראו, השמש עודה קיימת!…
נאומים רעמו בזעם,
בלהט הלכו ומתו הגייסות,
אבל, החיילים נוכחו לדעת טעם-ריח פירחי תת-שלג,
שעה אחת בטרם הקרב.
הובילום עם בוקר, ירו בהם,
אבל הם שיננו מראה יום אפריל עם שחר.
בעליות הגג – נשרפו בלשונות אש אלכסונית.
והרוח הייתה מלחשת תפילה: רגע! עוד רגע!
לא יכלו להינתק הנאהבים מנשיקת שפתים עצובות
באין לפרוש יד מאוגרפת עד פקע,
הם אהבו – אמות! אמות!
הם אהבו – בערי אישי ברוח!
הם אהבו – איך? איה? איה?
הם אהבו – כפי שרק יודעים לאהוב על זה כוכב הלכת,
העדין והלוהט.
בשנים ההן לא היו בפרדסים פרות זהב בשלים.
רק הצבע של הרף עין – מאי יחיד במינו – ומוכרע!
בשנים ההן לא ידעו – "להתראות" – מה היא.
רק – "שלום" – המילה הקצרה הרועמת.
קיראו אודותינו – התפעלו!
לא חייתם עימנו – התעצבו!
אנו אורחי האדמה הזאת באנו אך לערב אחד.
אהבנו. הרסנו. חיינו משך שעה אחת אשר למוות שלנו.
אבל מעלינו עמדו כוכבי נצח,
ותחתם החילונו את בריאתכם.
העצב בוער מתוך העיניים שלנו,
ובתוך הנאומים שלכם אנחנו בוערים עדיין בלהט ליבנו.
הרחק, מה הרחק פיזרנו אל תוך הלילה, אל תוך המאה,
מעבר למאה
את חיינו הכבויים.
 ֿֿ

המאמר "על השנאה" מתורגם מתוך הספר:
Ilya Ehrenburg, Konstantin Simonov, In one newspaper, Sphinx Press, New York, pp. 143 – 150

השיר "הנכדים שלנו", בתרגומו של יעקב בסר מתוך:
איליה ארנבורג, שירים, עקד, ת"א תשכ"ח, עמ' 12 – 13

ביוגרפיה מצויינת של אהרנבורג תורגמה לעברית:

יהושוע רובינשטיין, בסבך הנאמנות, מוסד ביאליק, ירושלים
Joshua Rubenstein, Tangled Loyalties, Basic Books, New York 1996

ביוגרפיה תמציתית, ועם זאת מטובלת בפרטים עסיסיים רבים אודות חייו ויצירתו של ארנבורג ניתן למצוא ב: http://www.sovlit.com/bios/ehrenburg.html

רב מכר המציג את המאבק הגורלי של קיץ 1942:
אנטוני ביוור, סטלינגרד, יבנה, ירושלים, 2000

ספר מצויין על חוויות המלחמה של החיילים הסובייטיים:
Catherine Merridale, Ivan's War, life and death in the red army, 1939 – 1945, Metropolitan Books, New York, 2006

אוסף מכתביו של אחד מהכותבים המוכשרים והמרגשים ביותר בזמן המלחמה:
Antony Beevor & Luba Vinogradova (ed. &trans.), A Writer at War, Vasily Grossman with the Red Army, 1941 – 1945, Pantheon Books, New York, 2005

כשחוטבים עצים

כשחוטבים עצים, או המעז? מנצח?

 

אני קורא את הכתבה המצורפת, ומקבל בחילה. אפסים, בא לי לומר, אתם לא מבינים כלום, מה? תקראו קודם, ואחר כך נדבר.

 

"פלסטינים התחבאו מאחורי ילדים ברצועת עזה"

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו הבוקר בפעולת צה"ל במחנות הפליטים אל-בורייג' ונוסייראת. מפקד הכוח, סא"ל וינטר, אומר ל-ynet: "החיילים לא ירו לעבר הילדים", והוא מדגיש: "להיכנס לפעולה מסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו"
מאת : חנן גרינברג

"בשלב הנסיגה – הפלסטינים נערכו גלים-גלים מול הכוחות, והציבו מאות ילדים בקו החזית הראשון, כשמאחורי הילדים הסתתרו המחבלים וניסו לפגוע בנו. אני יכול לציין שהחיילים שלי פעלו בצורה הכי ערכית שאפשר, ולא ירו לעבר הילדים", כך סיפר ל-ynet סגן-אלוף עופר וינטר, מפקד יחידת הסיור גבעתי, שפיקד על הפעולה הלילה בפאתי מחנות הפליטים אל-בורייג' ונוסייראת.

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו בפעולה שהחלה היום (א') לפנות בוקר ברצועה. אין נפגעים בקרב החיילים וסמוך ל-11:00 יצאו החיילים מהעיר.

בפעולה לקחו חלק סיירת גבעתי, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה"עורב" של החטיבה בשיתוף טנקים וכלי הנדסה. "להיכנס לפעולה מהסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו", ציין סגן-אלוף וינטר. "החיילים פעלו במקצועיות רבה", הוסיף.

 

"ההוראות: לא לירות אל ילדים"

 

לדברי סגן אלוף וינטר, בחלק הראשון של הפעולה, בזמן שחייליו ביצעו סריקות וחיפושים במבנים באזור, ההתנגדות של הפלסטינים היתה דומה לזו שמכירים בצה"ל מאירועים קודמים.

 

במהלך הפעילות הותקפו החיילים בטילי נ"ט, ירי בנשק קל והושלכו לעברם רימונים. "בשלב הזה פגענו במדויק בחמושים. בחלק השני, עם אור ראשון, לקראת הנסיגה לאחור, הגיעו מאות ילדים כשמאחוריהם נערכו הפלסטינים. אמנם ציפינו, כפי שלמדנו מאירועים קודמים, שהם יעשו שימוש ציני בילדים, אולם הופתענו מהכמות הגדולה של הילדים. מתוך הקהל הושלכו מטענים ורימונים לעבר הכוחות. אלו היו רגעים מאוד לא פשוטים של נסיגה לאחור, תוך התקפות לעברנו".

 

סגן-אלוף וינטר ציין כי לפני האירוע הודגש בפני החיילים להימנע מירי לעבר ילדים, גם כאשר הם נמצאים בקרבתו של מחבל חמוש. "אני יכול להגיד בוודאות שזיהינו כי מספר ילדים נפגעו, ככל הנראה מפיצוץ רימונים שהשליכו הפלסטינים מתוך הקהל, ככל הנראה בשל חומר לא תקני, אבל החיילים שלי, באופן חד-משמעי, לא ירו לעבר הילדים, וביצעו ירי הרתעתי בלבד".

 

לדבריו, הפעולה שנערכה הלילה ברצועה היא חלק מרצף של פעולות, שמטרתן לפגוע בארגוני הטרור. "אני לא מדינאי ולא קובע מדיניות, אלא עושה את המלחמה הקטנה שלי נגד הטרור הפלסטיני, יחד עם יתר המלחמות שמבצעות יחידות אחרות. לבסוף יהיו תוצאות".


(מתוך "
YNET" – 07.03.04, 14:40)

 

יש אדם שאני מכיר, מהפכן פעיל לשעבר, טרוצקיסט, שישב בכלא בזמן הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. כשהוא שותה יותר מדי ומדבר פוליטיקה הוא חוזר תמיד לאותו משפט, שנאמר במבטא כבד: "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". אין ספק. זה תירוץ נפלא, שיכול להתאים גם למהפכנים, גם לטרוריסטים וגם לאנשי צבא. עובדה. אבל משהו בהגיון הזה נראה לי עקום.

רגע של גילוי נאות. הייתי ביחידה הזאת, סיירת גבעתי, לפני שנים. זה לא נותן לי זכויות יתר כלשהן, רק מעורבות רגשית מסוימת. וכרגע, הרגש הזה מתועל לבושה.

יש פה איזה הגיון מעוות, בכל הרמות. אני מדמיין את תוכנית הפעולה, את המטרות שהוגדרו. בטח נתנו לחיילים לישון כמה שעות לפני היציאה, בטח חלק מהם כתבו מכתבים למקרה שלא יחזרו. כמה שעות לפני כן תרגלו מודל, איך ישתלטו על הבתים הגבוהים, איך הקצין הדרוזי יקרא ברמקול, איך הצלפים, המצוידים בטלסקופים לראיית לילה, יירו בכל חמוש שיצא לרחוב.

זה הלך די טוב, מסתבר, מטווח הברווזים הזה, רק שאף אחד לא חשב על הבוקר, על הילדים שייצאו לבית הספר, על השבבים.

אני רק מדמיין. את המקצועיות הזו, עלה התאנה של פשעי המלחמה המתמשכים שמתבצעים בשם "המלחמה בטרור", את הקריאות ברשת הקשר, מזהה, רשאי אש, קבל עוד מלוכלך הרוג, את זה שעכשיו, אחרי ארוחת השניצלים שהמתינה בבסיס, הצלפים מוסיפים עוד איקסים לקתות הרובים, את הספקות שיש לחלק מהלוחמים, בכל זאת, ילד בן שבע, את התשובות הנחרצות של הקצינים, כשחוטבים עצים.

זה שטויות. המלחמה הקטנה של סגן אלוף וינטר היא חלק מתוך סאגת הסבל ההדדי. היא חסרת משמעות בטווח הארוך, בדיוק כמו מותה של הצעירה שהכרתי בפיצוץ בפאב בתל אביב או היד והעין שאיבד התלמיד שקיבלתי ללימודים בביה"ס בירושלים. אין כאן סיבה ותוצאה, רק אוסף מקרי של פשעים שנובעים ממציאות אכזרית. המלחמה בטרור והמלחמה בכיבוש, שתי מטרות, שני תירוצים.

די לכיבוש, די לנקמה, די להרג, די לביטחון בצדקת הדרך.

במרכז הבסיס של סיירת גבעתי יש בריכת דגים ישנה, שריד מימי סיירת שקד, ששכנה שם קודם. עמוס ירקוני, הבדואי שהקים את היחידה, היה יושב שם בכל יום בארבע אחרי הצהריים, משכשך רגליים עירומות במים, ומחלק חתיכת עוגה שחורה וחתיכת עוגה לבנה לכל חייל שרצה לדבר איתו. על קרקעית הבריכה יש כתובת: "המעז מנצח". וזו גם הייתה הסיסמה של הסיירת, לפחות כאשר אני הייתי בה. היא חיכתה לנו, בכתובת אש בוערת, בראש מעלה קנאים, כאשר סיימנו את המסלול וקיבלנו את סמל היחידה.

אבל זה לא ניצחון, ואין פה כל העזה. תשעה פעילי חמאס הרוגים באותו מטווח ברווזים בלתי הירואי. באמת כל הכבוד. וגם חמישה אזרחים, בניהם שני ילדים. באמת כל הכבוד. הערכיות הזאת, המקצועיות הזאת, הנחישות הזאת, לא שווה כלום. היא לא תחסוך שום סבל, להפך, היא רק מייצרת עוד סיבות לפעולה לחוטבי העצים מהצד השני.

אני מקווה שלא תישן טוב בלילה, סגן אלוף וינטר, אני מקווה שתבין שמנצלים אותך כדי להצדיק את הפשע שאתה חלק ממנו, שהמלחמה הקטנה שלך היא חסרת חשיבות ופתטית. אבל איכשהו, נראה לי שזה לא יקרה. חבל.  

בעד ונגד המלחמה בסמים

לפני מספר שנים הוטל עלי, במסגרת עבודתי כמורה לקולנוע, להנחות את התלמידים בפרוייקט של עשיית סרטי פרסומת "בעד המלחמה בסמים".
לא זכור לי שהגבתי בהתלהבות יתרה. קולנוע מגויס נראה לי תמיד כדבר חסר טעם ומיותר, במיוחד במסגרת מגמת קולנוע בתיכון. לגבי, תיעול של יצירתיות לאפיקים דידקטיים מהווה סתירה.
בנוסף, היה ברור לי שהציפייה של יוזמי הפרוייקט היא לא רק לתוצאה- סרטוני פרסומת ברמה טכנית ירודה, אותם יוכלו להציג כהישג אישי, אלא גם כי במסגרת העבודה ייחשפו התלמידים לערכים פדגוגיים מסוימים, התואמים את גישת ה"בעד המלחמה בסמים". גם כאן, הסתירה הבסיסית בין רצוי למצוי הייתה ברורה וצורמת.
בית הספר בו מדובר שכן במרכז תל אביב, הכיתה עליה הוטלה המשימה הייתה י"א, והתלמידים היו ברובם המוחלט בוגרים ואינטיליגנטים. עובדות אלה לבדן די בהם בכדי להעלות את ההשערה שסמים והשימוש בהם לא היו זרים לפחות לחלק מהתלמידים.
השערה זו לא גובתה אומנם על ידי ידיעה ברורה, אך היא הספיקה בכדי לעורר שאלה- אם מי מהתלמידים השתמש, משתמש או ישתמש בסמים, הרי שהוא הופך למטרת המלחמה, האויב. האם אפשרי לאדם להלחם נגד עצמו?
גורם נוסף לפקפוקים ותהיות היה שאלת היכולת שלי להנחות פרוייקט כזה. האם עלי, כמורה, להזדהות עם הערכים וההנחות שביסודו, השונים כל כך מאלו שלי? הנחת היסוד היא שלא חייב להיות קשר מובהק בין דעותיו הפרטיות של המורה ובין אלו אותן הוא מביע בכיתה מאחר ובמקרה השני הוא פועל כמייצגה של מערכת, לה הוא מחויב לויאלית. כל זה טוב ויפה כהנחת יסוד, אולם מצאתי שהיישום הוא בעייתי יותר.
הצלחתי ללבוש את מסיכת המורה, להפעיל כוח בשם המערכת, לייצג את יתרונותיה ומגבלותיה, אולם לא יכולתי להטיף למטרה בה איני מאמין.

בקיץ שלפני כן הנחיתי סדנה יומית בנושא מניעת השימוש בסמים, בכדי להשלים פרנסה בזמן החופשה. אותן התלבטויות עלו בי גם אז, והצגתי אותן בפני האדם שארגן את הסדנה, איש חינוך ותיק וחכם.
תשובתו הייתה שמטרת הסדנאות היא העברת מידע ושבירת דעות קדומות, תוך שאיפה להיווצרות דיון אמיתי. ההנחיה פירושה עזרה בבירור דעותיהם הפרטיות של משתתפי הסדנה, כאשר עלי להיות זה שמספק את המידע ואת הסדר, הכלים ההכרחיים לצורך בירור שכזה.
קראתי את החומר שהוא חילק למנחים, מידע רפואי על השפעותיהם של הסמים השונים. טיפלתי בבורותי שלי, ניסיתי להתעלם מהשאלות המוסריות הפרטיות. זה היה מספיק, אז, אולם כאשר ניסיתי להשתמש באותם לקחים הפעם מצאתי שאין בהם די.
כי הפעם המטרה הייתה יצירה, מילה גדולה ומפחידה, ומול פחד איני יכול להסתפק בתפקוד פסיבי. עלי ליזום.

ברצוני להסיר ספקות אפשריים בדבר מידת ההתעמקות שלי בטרדות התפקיד. ההתלבטויות שתיארתי קודם לא מנעו ממני מלמהר ולקבל על עצמי את המשימה, מתוך האינסטינקט הגורם לצמית להיכנע לכל משובותיו של הפטרון.
זה בסדר, ניחמתי את עצמי, אינך לבד. כי הרי ברור לחלוטין שקמפיין ה- "מלחמה בסמים" ספוג ונוטף את הנוזל העכור הנקרא לצאת ידי חובה. הסרטים הם שמשנים. עליהם להיות חביבים, לא מתוחכמים מדי, בעלי מסרים פשטניים ובלתי אפקטיביים, כרגיל בתחום הזה. עוד כיסוי תחת, אחד מני רבים, לא הראשון ובודאי שלא האחרון.
נקבע תאריך לתחילת עבודה, תאריך אותו היטבתי להדחיק עד הערב שלפני השיעור המיועד. יהיה בסדר הוא הלך מחשבה מקובל וצפוי, המקל על החיים בכך שהוא מאפשר לחסוך בהכנות מקדימות.

באותו הלילה התכוונתי ללכת לישון מוקדם ולהשלים שעות שינה אותן איבדתי בלילות הילולה קודמים, אולם רגע לפני סגירת היום נתקפתי בגל של צדקנות טורדת שלווה, אשר הפכה את השינה לאופציה בלתי פרקטית. ירדתי אל הבאר שמתחת לבית, הזמנתי "גרנד 41" והתחלתי לחשוב.

מה הופך את "המלחמה בסמים" לכותרת כה קשה לפענוח?
החיבור בין המילה מלחמה למושגים הרחוקים ממנה ומאפיוניה כמרחק מזרח ממערב אומנם מוזר, אך הוא מתחולל תדירות.
הפעילות המהנה הזו מחייבת את קיומם של מספר גורמים, אשר החשובים שבהם הם נפגעים, אויב וצבא. אם נוציא מהמשוואה אפילו גורם אחד, נאבד את כל הכיף.
ובכן, מי הנפגעים, מי האויב, ואיפה לעזאזל הצבא?
נתחיל באויב. מי הוא כאן? האם אלו הסמים? אולי הם, האבקות, הכדורים, העשבים, אולי הם הרוע המוחלט, אולי הם האויב שיש להכחידו?
אבל תשובה זו, משום מה, נראתה לי פשוטה מדי.
ראשית, ההגדרה של מה הוא סם ומה איננו סם היא שאלה רפואית ומוסרית מסובכת למדי, שאלה המזמינה דיון מעגלי ועקר.
היכן עובר הגבול בין אויב לידיד? האם גם אלכוהול הוא סם? וניקוטין? וקפאין? באותו היום השתמשתי בכמויות נכבדות משלושתם, כך שהתקשיתי לנקוט בעמדה השוללת את החומרים הללו, ומגדירה אותי כנרקומן. נראה כי כמעט כל חומר מעורר הנאה נחשב רפואית כסם, כאשר ההגדרה המוסרית מתייחסת לתוצאות השימוש, ולא לחומר עצמו.
שנית, הדמוניזציה של אובייקט דומם עוררה בי סלידה מיידית. חומר, תרכובת כימית, אינו יכול להיות רע או טוב, אלא רק קיים. לא הסכמתי לוותר על הרציונאליות בשם ההתחסדות הממלכתית.
ליל השתייה הסתיים בשתי מסקנות-
ויתור על מושגים המגיעים מתורת הקרב והמלחמה, וזאת לפחות עד שאבין מי האויב.
התמקדות בנזקי הסמים, ולמעשה בהתמכרות, אשר נתפסה אצלי אינסטינקטיבית כאויב הקל ביותר להגדרה.

יום אחר כך, תוך התמודדות מרשימה עם הנגאובר טורדני, העברתי שיעור בנושא.
ביקשתי מהתלמידים לחשוף ולחקור את ההתמכרויות שלהם ושל סביבתם. המסקנה הייתה ברורה מאליה. כולנו מכורים, כאשר השאלה היא רק למה. עבודה, שוקולד, אהבה או סמים, מושא ההתמכרות אומנם משתנה, אך היא עצמה קיימת כמושג עצמאי. זה היה סיכום השיעור. טוב, יפה, מעניין במקצת, לחלוטין לא פרקטי. כי אם כולנו מכורים, מה מבדיל בין התמכרות טובה לרעה?
אולם גם עכשיו העדפתי להסתפק במטרת הביניים, קלושת כוונות ככל שתהיה. סוכם שאחד מהסרטים שייעשו על ידי הכיתה יהיה רצף של וידויים של אנשים שונים על התמכרויותיהם, רצף אשר יוקרן בלופ, ובו ישולבו וידויי שימוש בסמים באופן אקראי וספורדי. האמירה הבלתי ברורה הייתה כי כולנו מכורים, אולם רצוי שנתעל את ההתמכרות לכיוון הרסני כמה שפחות.
אי אפשר להסתכן ולהגדיר אמירה זו כמועילה במיוחד בתור לקח לחיים, אולם היא נשמעת מתוחכמת מספיק בכדי ליצור אשליה של טיפול מעמיק בבעיה.

את השבוע שעד השיעור הבא העברתי בשלוות נפש יחסית. העדפתי להתעלם ממה שידעתי.
ידעתי ששימוש בסמים בפני עצמו אינו בהכרח דבר שלילי.
ידעתי שלעתים שימוש כזה מוביל להתמכרות.
ידעתי שהתמכרות לסמים פירושה סכנה.
ידעתי שעל הסכנה יש להתריע.
ידעתי שהתרעה כזו לא תפגע בערכה העצמאי של הסכנה, ממנו לא יכולתי להתעלם.
כי הסכנה היא מטרת הכל, אם אין סכנה אין עניין, ואם אין עניין אין טעם.
חוץ מבמקרה של סמים, כי כאן "מתים מזה".
וזה המסר הסמוי של רוב מסעות הפרסום בנושא "המלחמה בסמים". סמים הורגים. מתים מזה.
פשוט מאוד, לא? אם מתים מזה זה רע, ואם שורדים אז לא. טיעון אפקטיבי ומשכנע.
אבל רגע, כי הרי להסתכן בצבא זה "טוב", למרות שגם סכנה זו יכולה להוביל למוות. מוות כזה הוא "מות גיבורים", מאחר והוא מתרחש כחלק מאינטרס לאומי, ודבר זה מכשיר אותו, הופך אותו ממוות "רע" ל"טוב", אולם טיעון זה בפני עצמו אינו מספק. הכרתי את תחושת הסכנה הממכרת הכרוכה בחוויה הצבאית וידעתי היטב שבאדרנלין שהיא מייצרת אין ולו מיליגרם ציוני אחד.
וסיגריות? הרי כולם יודעים שמתים מזה, זה כתוב על החפיסה שמוטלת עכשיו מולי, אזהרה, משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק לבריאות. מתים מזה, וכולם יודעים. ובכל זאת קיים שיעור מסוים, כמעט בלתי משתנה, אשר ממשיך לעשן. יתרה מזאת, על פי תחושתי הסובייקטיבית יותר בני נוער מתחילים לעשן עכשיו מאשר בזמן בו אני הייתי נער, וזאת למרות שהמודעות לנזקי העישון רק התגברה, ומחירן עלה באופן משמעותי. נראה שלגבי אחוז מסוים מאותם מתבגרים הסכנה לא מהווה גורם מרתיע. ברור היה לי, אינסטינקטיבית, שאותם אנשים הם גם בעלי סיכוי רב יותר להשתמש ולהתמכר לסמים.
לשיעור הבא הגעתי מבולבל וטרוד, בלי שמץ של מושג מה אומר.

מתים מזה. אבל האם טיעון זה אפקטיבי? אולי עצם העלאתו מגבירה את המשיכה אל הסכנה.
כי המוות הוא אירוע מושך, חשוב, ובעיקר משמעותי בעולם שבו סף הגירוי המינימלי עולה בקצב מסחרר כל כך.
"אני מתה עליך" – "אני מת עלייך", ורק אז אהבת הנעורים מתחילה באמת לרגש. במקרה זה הסכנה אינה מבהילה, אלא מאפשרת את ההפרדה בין העיקר והתפל.
משאלת המוות היא חלק בלתי נפרד מההתבגרות של כל האנשים אותם אני מכיר, היכולים להיות מתוארים על ידי שם התואר- מעניינים. אינני מכיר ולו אדם מעניין אחד אשר המוות לא היה קיים ומושך עבורו בדיוק בשנים בהם נקבעים הרגלי ההתמכרות. הטיעון היחידי נגד ההתמכרות הוא שהיא הורגת. איפה פה ההגיון?

ועל זה מצאתי את עצמי מדבר, על חוסר ההגיון בהתייחסות לסמים כאל הבעיה ולא כאל סימפטום, על משאלת המוות הקיימת בכל אחד, מחפשת אפשרות לפרוץ, ועל הצורה בה היא מתגשמת לעתים בצורה הנסתרת של התמכרות לדברים אשר במילא כבר הוגדרו כ- "הורגים"- אהבה, צבא, סמים או סיגריות.
בודאי שזה הורג, אבל זה כל העניין. אומנם המטרה המוצהרת היא הנאה, אבל זו יכולה לנבוע מסבל. כאן כבר אין סתירה. חוויית ההתאהבות הראשונה, ההשתכרות הראשונה, ההקאה הראשונה, ההנגאובר הראשון- חוויות אלו מערבות כמעט תמיד את שני הקצוות- את הטוב ואת הרע, ואולי זה מה שהופך אותן לתחנות מעבר הכרחיות כל כך.

בצורה כזו מקודשות חוויות טריוויאליות, כמו עישון סיגריות או בליעת כדור. מעשים אלו הם צעדים מהם אין חזרה, כי לכאורה אחריהם משתנה הגדרתו של האדם, ונוספים אליו ערכים נלווים, אותו ערך מוסף שמאפשר התעלמות מפשטותו של הרגע.
המוות מושך ומסקרן, דרך נפלאה להפוך את הבנאלי למעניין, במיוחד כאשר לא חייבים ממש למות, ואפילו די נהנים בדרך.

בסוף השיעור הרגשתי קצת פחות מבולבל. יצאתי מהכיתה בכדי לעשן סיגריה ולשתות קפה. אחת מתלמידותיי, בין המוכשרות שבהן, התלוותה אלי. בפנים סמוקות היא שאלה אותי כיצד אני יכול להעביר שיעור נגד סמים בעודי לובש חולצה עליה מצויירת כתובתו של קופישופ באמסטרדם.
לא ידעתי שאני לובש דווקא את החולצה הזו, אשר ניתנה לאחותי על ידי ידיד שלה, בעליו של אותו קופישופ. התעוררתי מאוחר מדי, וחטפתי את החולצה העליונה מהערמה שעל המדף.
אבל לא הצלחתי להסביר לה את הסתירה.

הפרוייקט הושלם בהצלחה חלקית. הסרטים נעשו, והיו, כצפוי, באנאליים עד כלות, מלאי סתירות ומבולבלים כמעט כמוני.
חודשיים אחר כך, ומסיבות אחרות לגמרי, קעקעתי את המילה "חי" על כתפי השמאלית, למען יראו וייראו.