קול הרעם

בשבוע שעבר נסעתי לפרנקפורט מפריז, בה אנו גרים כעת. ברכבת זה בערך ארבע וחצי שעות לכל כיוון, מהדלת שלנו, דרך חדר המדרגות בו שטיח אדום עוטה את מדרגות עץ האלון המתפתלות מטה, ועד לתחנה המרכזית ורובע החלונות האדומים, שבהוסטל שבמרכזו ישנתי. 

רובע החלונות האדומים בפרנפורט הוא פיסה של גהנום בתוך גן עדן. שברי אדם, מכורים ומכורות, נמצאים בכל מקום, חיים באומללות שאין כמותה. בהליכה ברחובות הרובע, או במבט מחלון המלון, חשופות לעיני כל שרשראות שלמות של חיפוש, שימוש חוזר ומסחר בשאריות, לא רק של סמים אלא גם של בגדים ואוכל. זבל של האחד הוא הסעודה של האחר. המדרכות מתפקעות מאנשים שמעשנים, קונים, מוכרים ומחליפים, מתגרדים, צועקים וצוללים. 

זה לא מקום נטוש או מופקר. המשטרה נמצאת בכל מקום. מכוניות ניקוי מטהרות את הזוהמה כל זמן קצוב. אין מחטים זרוקות, דם קרוש או חרא יבש ברחובות. הכל טרי. כשקטטות יוצאות משליטה עוצרים אותן, כשמישהו מת מפנים את גופתו. הכל מתנהל תוך הבנה שככה זה. המכורים, הזונות ולקוחותיהם, הדפוקים ויוצאי הדופן, המהגרים שרק מנסים לשרוד, כל אלה צריכים מקום משלהם והעיר נותנת להם אותו. יש גבול ברור אבל בלתי נראה בין השכונה הזאת ובין שאר העיר. כאן ניתן להיות נרקומן, זונה, מהגר חסר כל. בתמורה העיר מקבלת את הדברים החיוביים שבאים עם בלאגן כזה, מסעדות זרות מצויינות וזולות, ברים מגניבים, מלונות אופנתיים שמתאימים לאנשים כמוני. הגועל נפש, אחרי הכל, גם מניע את כלכלת העיר העשירה הזאת, ניזון ממנה ומזין אותה. רחובות הקניות העשירים והמצוחצחים מתקיימים לצד המכורים שניזונים משאריות הצריכה של העשירים. זה היה מעניין לראות. 

אבל לא בגלל זה נסעתי לשם. הגעתי לעיר מכיוון שיש בה מוזיאון שמוקדש להסטוריה של יהודי גרמניה בו רציתי לבקר במסגרת ׳פרויקט המשפחה׳ בו אני עוסק כעת. אני מנסה לגלות, ואולי גם להבין, חלקים מההסטוריה המשפחתית שלי, שקשורה במידה רבה לגרמניה. המוזיאון היהודי בפרנקפורט, ובמיוחד הספרייה שלו, היו אמורים להרחיב את ידיעותי ולתת מסגרת לנסיעה הזו. בנוסף, לפרנקפורט עצמה יש חלק קטן בסיפור המשפחתי. סבי, פנחס יואלי, שהה בה מספר חודשים בשנת 1936, ולמד בה בישיבה בזמן שהתכונן לעלייה לארץ במסגרת ׳עליית הנוער החרדי׳. זה היה הזמן בו התנתק ממשפחתו באופן שהתגלה בדיעבד כסופי ומוחלט. עניין אותי לחפש אחרי הישיבה הזו, בה היה, על פי סיפוריו, יוצא דופן ומוזר. רוב תלמידיה היו ממוצא מזרח אירופי ובעלי רקע דתי ולימודי יהדות קודמים, בעוד הוא היה גרמני, כמעט ללא קשר קודם לדת ולמסורת היהודית, תלמיד גימנסיה שהפסיק בצער את לימודיו וניסה להמשיך ללמד את עצמו מתמטיקה כאשר היה קם שעתיים לפני תפילת הבוקר. מאוחר יותר בחייו שנא דתיים, בז לתרבותם ולפרשנות החרדית של היהדות. שם, בפרנקפורט, נולדה השנאה הזו.

*

המוזיאון היהודי ממוקם בבניין שנתרם ושופץ בתמיכת משפחת רוטשילד, שמוצאה מהעיר. זה רק אחד מתוך רשימת נכסים ארוכה של המשפחה בעיר, ולא המפואר או הגדול שבהם. הם היו, ועודם, עשירים כקורח, עד כדי כך שעצם שמם הפך למותג, למשאלה. ׳לו הייתי רוטשילד׳, שר טוביה החולב בשיר המחזמר המפורסם בתרגומו של דן אלמגור, וכל הקהל מבין על מה הוא מדבר. השם רוטשילד מסמל עושר מיתולוגי, נצחי.

כאשר אני מלמד תלמידי כיתה ט׳ על המאה ה-19, על יצירת מערכת הבנקאות הבינלאומית שאיפשרה את המודרניזציה של אירופה, אני משתמש בדוגמא של משפחת רוטשילד ומראה להם את סמל המשפחה, הכולל ציור אגרוף האוחז בחמישה חיצים. אלה מסמלים את חמשת בניו של מייסד השושלת, שנשלחו להקים סניפים של הבנק המשפחתי בחמשת בירות אירופיות שונות. זה סיפור יפה שמדגים את הקוסמופוליטיות היהודית ואת היכולת של היהודים שחיו במערב אירופה לנצל את ההזדמנויות שנפתחו בפניהם בעקבות האמנסיפציה.  

סמל משפחת רוטשילד

סמל המשפחה נראה מכובד ועתיק מאוד. חד קרן תומך במגן המפואר מימין, אריה משמאל, שלוש קסדות אבירים מוכנים לקרב ניצבות ממעל. הנשר האוסטרי מתנוסס בראש, והאריה האנגלי מופיע על המגן, שבמרכזו ציור מגן נוסף, קטן ואדום, כמו שם המשפחה. בתחתית מתנוססות שלוש מילים בלטינית, ערכי היסוד המשפחתיים, הרמוניה (Concordia), יושרה (Integrtas) וחריצות (Industria). השפע הזה בסמלי כבוד ועושר מעט גרוטסקי לטעמי, ובודאי אנכרוניסטי. 

מקורו של הסמל לא בימי הביניים הרחוקים והמיתולוגיים, כפי שניתן אולי לדמיין, אלא לפני 200 שנים, והוא לא מצביע על שום היסטוריה משפחתית מפוארת אלא על רצון לסמלי כבוד של מתעשרים חדשים שהיו זקוקים לסמלים כאלה כדי לזכות בכבוד ממשי ולבסס את מעמדם. האחים רוטשילד זכו בתארי אצולה רק בשנת 1816, בעקבות נאמנותם למלך האוסטרי ומעורבותם במימון מלחמת אוסטריה נגד נפוליון. אבל לפני כיבושי נפוליון לא היה סיכוי שיהודי יהיה בעל תואר אצולה, והאחים לא נולדו בארמון אלא בבית אחורי בשכונת יהודים ומזוהמת. הם היו ממשפחת סוחרים וחלפנים נטולת ייחוס, שחיה במקום הבזוי ביותר באירופה.

*

תמיד הנחתי שעושר נובע מעושר. כסף, רכוש וזכויות יתר מתגלגלים מדור לדור, וכל עוד אף אחד מהדורות לא דופק את העסק נוצרים ומצטברים כך עוד כסף, עוד רכוש, עוד זכויות יתר. זו המציאות שאני מכיר סביבי, וכך נראית לי דרכו של עולם. להיות עשיר זה שייכות למעמד כלכלי חברתי שברוב המקרים עובר בירושה. 

ובכל זאת יש נקודת התחלה, דור ראשון שמצליח להשיג את המעמד הזה, באמצעות מזל, ניצול הזדמנויות או נסיבות יוצאות דופן. מעבר מעמד אף פעם לא פשוט, אבל הוא אפשרי, כך אני רוצה להאמין. עושר נובע גם מעבודה, הוא לא רק תוצר של גורל.

לפני שאספר על מאיר אנשל רוטשילד, מי שעשה את הצעד הזה והצליח להפוך בימי חייו מעני לעשיר, מאדם חסר כל בטחון כלכלי, יתום ועני, למי שהוריש הון לילדיו, מעט על התנאים החברתיים והכלכליים בהם הוא מתרחש.

דוברי הגרמנית במאה ה-18 היו תחת שליטתה הרופפת של האימפריה הרומית הקדושה, קיסרות שאיגדה בתוכה אוסף של ממלכות, נסיכויות וערים עצמאיות שלכל אחת מהן חוקים מחייבים שונים. מעמדם של תושבי הטריטוריות השונות נקבע בהתאם לקבוצה החברתית, הקהילה הדתית או הגילדה להם נולדו, ובהתאם למערכות חוקים והסכמים שונים, כאשר לשליט או השלטון המקומי היה כוח אבסולוטי, כמעט בלתי מוגבל או מפוקח בתוך גבולות הטריטוריה שבשליטתו.  

יהודים חיו בתוך האזור הזה רק במסגרת קהילה דתית מקומית, ולכל קהילה היו זכויות וחובות שונים, שנקבעו בהסכמים חוזיים עם השליט או העיר בה ישבה. היו קשרים בין הקהילות, של סחר, נישואים, דת ועזרה הדדית, אבל גם הבדלים דרמטיים בין הערים השונות ביחס אל היהודים. שיוויון או זכויות אוניברסליות היו חלום שאי אפשר אפילו לדמיין בתוך חיים מלאי מגבלות בהם הכל אסור עד שהוא מותר, וגם אז הוא יכול להגזל ממך ללא כל פיצוי או הסבר. 

מעמד צר וחדש יחסית של יהודים היו ׳יהודי החצר׳, ששימשו בתפקידי תיווך וכסוחרים וספקים של בני אצולה ונהנו מהגנתם בעקבות כך. משפחות יהודי החצר נטו להתחתן בינן לבין עצמן כדי לשמור על זכויות היתר שלהן. 

*

פרנקפורט הייתה העיר הגרועה ביותר בגרמניה מבחינת הזכויות שהעניקה ליהודים והיחס אליהם. 

זו עיר עתיקה, שנוסדה עוד בתקופה הרומית. והיא מרכז מסחרי חשוב, בזכות מיקומה המרכזי, בצומת דרכים ולצד נהר המיין ששימש כנתיב סחורות. מעמדה במסגרת האימפריה הרומית הקדושה היה של עיר מדינה אימפריאלית שלה זכות לקבוע את חוקיה בעצמה. בקתדרלה שלה התנהל טקס ההכתרה של קיסר האימפריה כך שהיא הייתה מרכז פוליטי חשוב, והתקיימו בה שני ירידי מסחר שנתיים שמשכו אליה סוחרים מכל רחבי גרמניה. העיר התפרנסה ממיסים ששילמו תושביה והמבקרים בה. ליהודים היה מקום ותפקיד בתוך הפעילות הכלכלית של העיר. רבים מהם היו ׳שולחנאים׳, מעין בנקאים זעירים, חלפני כספים שהיו ממירים תמורת עמלה קטנה את המטבעות והכסף שהביאו איתם הבאים לעיר בכסף מקומי. בנוסף היהודים שילמו מסים גבוהים על הזכות לגור ברובע היהודי מוקף החומה, רחוב היהודים, הגטו. זו הייתה עיסקה שבה היה ברור לשני הצדדים שהיהודים הם הצד החלש ושזכויות מוגבלות מוענקות להם ללא שום חדווה, ורק מכיוון שאין ברירה אלא לסבול, בזמנים מוגבלים, את נוכחותם. היהודים הבינו את מקומם, בתחתית שרשרת המזון החברתית והכלכלית. מותר היה להם לנצל את ההזדמנויות הכלכליות שמעניקה להם העיר, כל עוד ישלמו על כך מס ראוי וישארו נחותים. 

על מגדל הגשר המרשים שחצה את הנהר והוביל לעיר היה קבוע ציור גדול, שקיבל את כל פני הבאים לעיר. זו הייתה מעין קריקטורה צבעונית, דומה לתבליטים וציורים שנצבו במקומות שונים ברחבי גרמניה. ברוב המקרים היא ניצבה בתוך כנסיות או בהקשר דתי, אבל בפרנקפורט הנהלת העיר עצמה היא שדאגתה לתחזוקתו וחידושו של הציור. זה מדגים עד כמה שנאת היהודים הייתה חלק מהזהות העירונית, לא רק הדתית. לעיתים, כתוצאה ממשא ומתן מתמשך בין הקהילה היהודית להנהגת העיר, היו מכסים את הציור, בעיקר בזמן הירידים השנתיים. הציור הזה והצגתו בפומבי היו חשובים עבור בני העיר, יהודים ונוצרים. הופיעה בו ׳חזירת היהודים״ (Judensau), דימוי אנטישמי שמוצאו בימי הביניים, תיאור של סצנה שמטרתה להציג את היהודים באופן משפיל ומבזה ככל הניתן. הציור נותר על המגדל ולא נמחק עד הריסתו בשנת 1801. מדליון זכוכית מהעיר מציג את בן דמותו.  

חזירת היהודים – מדליון זכוכית מפרנקנפורט

במרכזו חזירה מכוערת, עליה רוכב הפוך יהודי, המזוהה על ידי הטבעות הצהובות, הסימן שחייב כל יהודי בעיר. הוא, והשטן אשר עומד לצידו ונהנה מכל העסק, מרימים את זנבה של החזירה כדי שיהודי אחר יוכל לאכול את החרא שהיא פולטת ישר לפיו. מתחת לחזירה, יהודי נוסף יונק מעטיניה. הם מנצלים אותה, לוקחים מהיצור שהם מגדירים כטמא ובזוי את כל מה שהם יכולים, ובכך מראים עד כמה בזויים הם עצמם. 

מאחורי החזירה רואים יהודייה, רוכבת על תייש. בגרסאות וולגריות יותר של הקריקטורה הזו התיאור מפורש יותר, ומתואר מעשה גס, שלה נבעלת על ידי הבהמה.

בצד ימין, השטן, מקורנן וזקור אוזניים. מבטו משתאה, הוא לא יוזם את הנעשה אלא מסייע בידי היהודי שרוכב הפוך על החזירה. מלאכתו נעשית על ידי אחרים. השטן גם הוא יהודי. הסיכה המחוברת לשכמיה שסביב גופו השעיר מגדירה אותו ככזה.

היהודי שבמרכז מסומן פעמיים, גם בגלימה שהוא לובש וגם במגבעת. הוא שונה משאר הדמויות גם בכך שסביב צווארו צווארון מפואר, ושהוא לובש משקפיים מוזרים. אני משער שזו דמות של חלפן מטבעות יהודי, ושהמשקפיים הם זכוכיות מגדלת המסייעות לו במלאכתו וגם מסמלות את מקצועו. אנשי פרנקפורט והסוחרים שהגיעו אליה הכירו אנשים כאלה, חלפנים יהודים שניהלו עסקים בעיר ונהנו מזכויות יתר שלא ניתנו ליהודים הפשוטים. הם היו זקוקים להם אבל עדיין חשו אליהם בוז. הגביר באיור לא אוכל חרא ולא יונק חלב חזירה. הוא מנצל את כולם ובעצם נהנה מכל העסק.

מעל הסצנה הגרוטסקית, הגזענית והדוחה הזו, שמגחיכה את היהודים ומציגה אותם כחסרי מוסר, שמאפשרת לצחוק על תכונותיהם, על החמדנות שלהם, על כך שהם חיים בזוהמה, מהיד אל הפה, בזויים לנצח, מופיעה סצנה אחרת. ילד זהוב שיער, כמעט תינוק, עקוד על מזבח, כל גופו מכוסה חתכים ששימשו להקזת דמו. הכתובת מסביב מבהירה שזה, להבדיל מהסצנה המצחיקה מלפנים, תיאור של מעשה אמיתי: ״בשנת 1474 הילד בן השנתיים וחצי סימון מטרנטו נרצח על ידי היהודים״. זה דבר נורא, לא? להרוג ילדים בשביל להשתמש בדמם.

זו לא רק קריקטורה אלא אליבי, הסבר ליחס שהעיר נותנת ליהודים החיים בה. כי במקביל להיותם מגוחכים ובזויים הם גם מסוכנים ולכן יש להתגונן מפניהם ועדיף לסגור אותם מאחורי חומות גבוהות כדי שיתבוססו בזוהמה כמו החזירים שהם בעצם.

ואכן, הגטו היהודי של פרנקפורט היה מעין דיר חזירים ענקי. 

תושבי העיר נהגו לומר שניתן לזהות את רחוב היהודים (Judengasse) ממרחק בעזרת הסרחון שנבע ממנו. הוא הוקף חומה גבוהה, כדי שהיהודים לא יוכלו להתבונן אל העיר וכדי להסתיר את הבושה מעיני הציבור. בחומה היו שלושה שערים שננעלו משקיעת השמש ועד זריחתה, בימי ראשון ובחגים הנוצריים. בזמנים אלה כל יהודי שנתפס בעיר היה נאסר. 

אורך הגטו היה 300 מטר ורוחבו כ-20. היתה בו סימטא אחת ברוחב 3 מטר, שבה זרם הביוב, ומשני הצדדים בתים צפופים. בחלק מהגטו היה חלק אחורי ומטונף עוד יותר, בו נבנתה שורת בתים אחוריים עלובים, בני ארבע קומות נמוכות וצפופות. במרכזו הייתה כיכר קטנה, ובה עמד בית הכנסת, מרכז חיי הקהילה. 

יהודים לא הורשו להתהלך ברחובות העיר בקבוצות של יותר משניים. אסור היה להם ללכת על המדרכות או לחצות את הכיכר הראשית. לבית העירייה יכלו להכנס רק מהכניסה האחורית. אסור היה ליהודים לבלות בגנים הציבוריים של העיר. הוטלו גם הגבלות שמטרתן לצמצם את מספר המשפחות היהודיות. לגברים אסור היה להתחתן עד שמלאו להם 25. הבתים בגטו היו אמנם רכוש היושבים בהם, אבל לא האדמה עליה נבנו, ולכן בכל פעם שהגטו נשרף, מה שקרה ארבע פעמים במהלך המאה ה-18, היה צריך לשלם ולקבל רשיון בכדי לבנות אותו מחדש.

במאה ה-18 חיו ברחוב היהודים הצפוף והדוחה, שמגפות השתוללו בו ושחלק אדיר מהילדים שנולדו בו לא הגיע לבגרות, למעלה מ-3000 בני אדם. זה היה, כפי הנראה, המקום המגעיל והנחות ביותר לחיות בו באירופה.

לבתים בגטו לא היו כתובות, והם סומנו על ידי ציורים או סמלים. בכניסה לבית המטבחיים שסיפק בשר כשר לקהילה היה תבליט ראש פרה. משפחת רוטשילד, ששורשיה בגטו היו עוד במאה ה-16, גרה פעם בבית שסומן על ידי מגן אדום, וזה מקור שמה. אבל במאה ה-18 מעמדה של המשפחה התדרדר. היא אמנם שמרה את השם אבל גרה בבית אחר שלא פנה אל הרחוב, חלקו האחורי של בית שסומן על ידי סיר בישול (שם הבית היה Hinterpfann: מאחורי סיר הבישול), מקום שמשקף את מעמדה, בתחתית מעמד הסוחרים היהודי בעיר. בני המשפחה התפרנסו מסחר בסמרטוטים ובדים ומחלפנות כספים.  

*

מאיר אנשל רוטשילד (שמו נכתב בגרמנית Mayer Amschel Rothschild) היה הבן הרביעי מתוך חמישה ששרדו עד בגרות למשה אנשל רוטשילד ואשתו שונשה. הוא נולד בשנת 1744. בבית בו גדל חיו שתי משפחות, כעשרה או שניים עשר איש, בשטח של כ-80 מ״ר. בבית זה התקיים גם העסק המשפחתי. זה היה מסחר בקנה מידה קטן, השרדותי, שהתבסס על תנועת הסוחרים בעיר ועל רשתות של אמון וקשרי משפחה. אביו של מאיר אנשל נהנה ממוניטין טוב, אבל מעמדו הכלכלי היה נמוך. 

ככל אחיו, מאיר נשלח ללמוד בחדר, בשיטת הלימוד היהודית המסורתית. הוא בוודאי סייע גם ככל יכולתו בעבודת הבית ובעסק. כשהיה בן 11 לקח אותו אביו, במסע שנמשך שלושה ימים, לעיר פירת (Fürth) שמרוחקת כ-200 ק״מ מפרנקפורט, על מנת שילמד שם בישיבה. לא ברור מדוע לא המשיך בלימודיו בפרנקפורט עצמה, שגם בה היה בית מדרש שהכשיר רבנים, אבל הדרך הארוכה הייתה המפגש האחרון בינהם. כמה חודשים אחר כך פרצה מגיפת אבעבועות בגטו. אביו של מאיר מת ראשון, אימו כמה חודשים אחר כך, והוא, עדיין לא בגיל בר מצווה, נותר יתום. 

ירושת אביו הייתה מצומצמת. אחיו הבוגרים ממנו רק במעט ניסו להמשיך ולקיים את העסק המשפחתי. מאיר אנשל הצעיר נשלח, בתיווך קרובי משפחה, לשמש כשוליה בבבית ובעסק של זאב יעקב אופנהיימר (Jacob Wolf Oppenheimer) בהאנובר. מוצאה של משפחת אופנהיימר היה מפרנקפורט, אבל היא פיתחה שלוחות של עסק הבנקאות שלה בערים גרמניות נוספות. בני המשפחה שימשו גם כיהודי חצר עבור אצילים שונים וסייעו להם במימון מלחמותיהם וצרכיהם האחרים. מאיר הצעיר לא היה מעורב בעסקים כאלה, אבל למד כל מה שרק יכול היה.

בתקופה זו נולדה אופנה חדשה בקרב בני האצולה, של בנייה וצבירה של אוספים פרטיים. אוספי מטבעות ומדליות היו חלק מתופעה זו. אספנות מטבעות קשורה לחלפנות אבל לא זהה לה. באספנות שוויו של המטבע אינו נקבע על ידי ערכו המוניטרי אלא על פי סולם אחר, שמושפע מנדירותו ומצבו. הפער הזה, בין ערך מוניטרי לשווי אספני, יצר אפשרות לרווח גדול עבור סוחר מיומן. סייעה בכך גם הטכנולוגיה המתפתחת של הדפוס, שאפשרה הדפסה זולה יותר ותפוצה רחבה של ספרות מקצועית. דוד סמואל פון מדאי (David Samuel von Madai) היה רופא ואספן מטבעות ממוצא הונגרי, שחי בגרמניה, ופרסם סדרה של ספרים בהם קיטלג את אוסף המטבעות והמדליות האישי שלו. הספרים פורסמו החל משנת 1865, ועותקים שלהם נקנו על ידי בעלי המקצוע והאספנים. הם כוללים שבעה כרכים עם אלפי עמודים, מתוארות בהם 7233 מטבעות ומדליות בתיאור מילולי ובעזרת תחריטים. מאיר אנשל רוטשילד למד את הספר הזה היטב, והבין משהו על משמעותו, ועל כך שהוא יכול לבסס בסיס משותף של ידע וכלי עזר מרכזי במסחר ובתקשורת בין חלפני המטבעות לבין האספנים.

כאשר הסתיימו שנות החניכה שלו אצל אופנהיימר, לאחר שבע שנים, היה בן 20. העיר האנובר הייתה אמנם ידידותית יותר ליהודים מפרנקפורט, אבל הוא לא היה רשום כבן הקהילה. בנוסף, היה לו רכוש, גם אם זעום, בפרנפורט, בית משפחה, אחים ואחיות. הוא חזר אליה, חולף בודאי בדרכו, בעת שחצה את הגשר העתיק, מתחת לציור ׳חזירת היהודים׳ שקיבל את פניו. הוא חזר כדי להפוך לעשיר, כדי לנצל מה שלמד, כדי לצאת נגד גורלו. 

אחיו המשיכו בינתיים לסחור בסמרטוטים ועסקו בחלפנות. הם היו שולחנאים, מקצוע יהודי עתיק של שירותי בנקאות בקנה מידה קטן, סביב שולחן שהוא בית העסק.שולחן הוא גם מקור ופירוש המילה בנק. מאיר פיתח עסק צדדי. הוא הבין שהדרך היחידה בה יצליח לטפס למעמד גבוה יותר יהיה יצירת קשרי מסחר עם בני אצולה. מטבעות נדירים היו קיימים אצל החלפנים היהודים שלעיתים לא היו מודעים לערכם האספני. כסף ומטבעות שונות זרמו לעיר מכל רחבי אירופה בעקבות התפתחות המסחר שבאה בעקבות סוף מלחמת שבע השנים בשנת 1763. העיר היתה בצמיחה והכלכלה שנפגעה בעקבות שנות המלחמה הארוכות התאוששה. הידע שצבר באמצעות הספרים שקרא, ושהביא עותקים שלהם איתו לפרנקפורט, אפשר לו לזהות הזדמנויות ולנצל אותם גם באמצעים הצנועים שעמדו לרשותו. 

עסקה אחרי עסקה, מטבע אחרי מטבע, פרוטה לפרוטה. העסקה החשובה ביותר שעשה הייתה עם מי שעתיד לשנות את עתידו, יורש העצר וליהלם הראשון, מי שיהפוך להיות וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מהסן (Wilhelm I., Kurfürst von Hessen). הנסיך היה מבוגר ממאיר הנשל רק בשנה, בן לנישואים לא מאושרים שירש רק לאחרונה את השלטון בנסיכות קטנה הסמוכה לפרנקפורט. הקשר הראשוני בינהם נוצר דרך מכר משותף, אציל פרוסי שהיה אחד מלקוחותיו של מאיר אנשל בעת שהיה שוליה בהאנובר. הנסיך היה מחושב וחמדן, אבל העריך את חוכמתו ואת הידע שצבר מאיר אנשל. הם ביצעו עסקאות קטנות בהן מכר לו מאיר אנשל מטבעות במחירים טובים. 

בשנת 1769, ארבע שנים אחרי תחילת הקשר העסקי בינהם, פנה מאיר אנשל רוטשילד בבקשה כתובה ומלאת מליצות שיוכר כספק חצר רשמי שלו. הנסיך הסכים והעניק לו את התואר הזה, ובכך גם הגנה וחסות, שהיה לה גם ביטוי פיזי: מעל פתח הבית העלוב נקבע כעת שלט עליו צוייר מגן האצולה של בית הסן. זה היה שדרוג אדיר של מעמדו החברתי ופתח בפני אפשרויות שהשכיל לנצל.

*

כעת, כשהגיע לגיל 25, היה רשאי מאיר אנשל רוטשילד להקים משפחה משלו. המעמד החדש של ספק חצר בו זכה בודאי סייע לו במציאת שידוך. אביה של גיטל שנפר (Guttle Scnapper) היה בעצמו ספק חצר של נסיכות קטנה, והנדוניה שלה הייתה סכום מכובד של 2500 גילדן. לאחר החתונה עברה לגור בבית המשפחה הצפוף, לא רחוק מהבית בגטו בו גדלה. 

כספי הנדוניה איפשרו את הצעד הבא בהתפתחות העסק. בנוסף לסחר בירידים המקומיים ולמסעות בערי הסביבה פיתח מאיר אנשל תחום חדש לגמרי, מהפכני במידה רבה. שהסתמך על שירות דואר פרטי אמין ובטוח, שהתפתח בשנים שאחרי סוף המלחמה. הוא הדפיס קטלוגים של מטבעות, מדליות וחפצי אמנות שהיו ברשותו, יצר מהם ספרים מהודרים והפיץ אותם לקהל לקוחותיו הקבועים, אנשי אצולה ואספנים. הופיע בהם תאור של המטבעות ומצבן, כולל הפנייה למדריך המטבעות של מדאי ששימש כבסיס ידע משותף. צויין גם מחירה של כל מטבע, אבל היה ברור שזאת נקודת פתיחה למשא ומתן, ושתנתן הנחה משמעותית על קנייה גדולה. את הסחורה הציע לשלוח בדואר ולשלם על משלוח חוזר אם לא תהיה מספקת. רוטשילד הפיץ קטלוגים כאלה במשך 20 שנה, החל משנת 1771. באותה שנה גם נולדה בתו הראשונה, מתוך 10 ילדים שישרדו עד בגרות, ועוד שישה או שבעה שמתו בינקותם. משפחת רוטשילד העשירה והמכובדת נוצרה למעשה בשנים האלה, בבית האחורי והצפוף בו המשיכו להתגורר עד שנת 1784.

אז רכשה המשפחה בסכום גדול, ששיקף את כך שהצפיפות בגטו העלתה את מחירי הבתים, ושחורבות נמכרו בו במחירים של אחוזות פאר בעיר עצמה, חצי מתוך בית אחר ברובע היהודי. גם בית זה היה צר וצפוף אבל קרוב לבית הכנסת, ונקרא על שם המגן הירוק שנקבע מעל דלתו. זה היה בית עשירים במונחי הגטו, מאחר והייתה בו משאבת מים ובאר פרטית. היה גם בו גם מרתף נסתר, שהכניסה אליו הייתה סמוייה מעין, ושיכול היה לשמש כמעין כספת סודית. שנים אחר כך יסתיר שם מאיר אנשל רוטשילד מפני החיילים הצרפתים את אוצרו הפרטי של וילהלם הראשון, האציל ששירת. בבית זה בגרו ילדיו ומשם יצאו לכבוש את עולם הבנקאות האירופי. 

ציור משנת 1870 של בית המגן הירוק שבחצי השמאלי שלו גרה משפחת רוטשילד

מאיר אנשל היה יהודי  שומר מצוות. הגרמנית שדיבר הייתה עילגת, וכשכתב גרמנית עשה זאת באותיות עבריות. אבל הוא קרא עיתונים בקפידה והיה מעודכן במאורעות הפוליטיים, והשינויים המפליגים שהביאו איתן שתי המהפכות הגדולות, המהפכה התעשייתית והמהפכה הצרפתית. את ילדיו חינך לנאמנות טוטאלית למשפחה, ולקבלה מלאה של החלטות שמתקבלות במסגרת המשפחתית. הוא ידע לבנות קשרי אמון ארוכי שנים עם לקוחותיו רמי המעלה שנעזרו בו על מנת לשמור ולהגדיל את הונם. הוא ניצל הזדמנויות והיה בעל חושים עסקיים חדים. הסחר במטבעות הוביל לסחר באגרות חוב, שמימנו שכירי חרב שהשתתפו במלחמת העצמאות האמריקאית. מאוחר יותר תהפוך המשפחה למי שתממן את הצבאות שלחמו נגד צרפת המהפכנית ונפולאון. 

למרות שמאיר אנשל רוטשילד היה כפי הנראה האדם העשיר בעיר העירייה לא יצאה מגדרה כדי לכבד אותו. רק בשנת 1783 קיבל רשיון אישי שאפשר לו לצאת מרובע היהודים גם כאשר שעריו היו נעולים ולעבור דרך העיר ביום ראשון. יהודי פרנקפורט המשיכו להיות מופלים לרעה. אבל הם לא מרדו או התקוממו. בשנת 1792 העיר נכבשה לזמן קצר על ידי צבא צרפת המהפכנית, שהעניקה שיוויון זכויות מלא ליהודים, אבל  יהודי העיר לא קיבלו אותם כמשחררים והמשיכו להיות נאמנים לעיר שביזתה אותם. 

*

אני לא סומך על עשירים, שנהנים מפריבילגיות שקשה לי לקבל. כמעט תמיד עושר של אחד נובע ויוצר עוני וסבל של אחר. חונכתי שכסף הוא תמיד קצת מלוכלך, ושלכן יש להיזהר בו, שלא יכתים אותך, שהתאווה אליו או הצורך בו לא יגרמו לך להתעלם מהמוסר ומהצדק. מה שאני אוהב בסיפור ראשית עושרו של רוטשילד זה שכמעט אין בו נפגעים. ידע ויוזמה יוצרים הון. כסף ישן, במובן ממשי וסימלי, הופך בן אשפתות יתום לעשיר מופלג. האצולה האירופית מממנת את מי ששייך למעמד הנחות ביותר בחברה. הכסף המלוכלך שלהם, שנצבר לאורך דורות של ניצול, הופך להיות הכסף שלו. יש פה צדק ותיקון של עוול. מושפל הופך לרם. אני מעריך את החושים החדים של מאיר אנשל רוטשילד, את הדרך בה הצליח לנצל את הידע שצבר ואת הנסיבות. גורלו היה אמור להיות אחר והוא שינה אותו. 

בהמשך הדרך משפחת רוטשילד הופכת למממנת מלחמות, למציידת של צבאות, לתומכת בשררה. היא עושה עסקים גדולים ויוצרת עוולות משל עצמה. אומרים שככה זה בעסקים. הקשיחות שדרשו החיים בגטו בוודאי עזרה גם לבניו, שביססו את האימפריה המשפחתית והפכו את הרוטשילדים למשפחת אצולה. תואר אצולה לאחר המוות הוענק לגם לאביהם. מאיר אנשל מת בערב חג הסוכות בשנת 1812. הוא נקבר בבית הקברות היהודי של פרנקנפורט, שהוא השריד היחיד שהשתמר מעל פני הקרקע לרובע היהודי. 

רק כמה יסודות של בניינים נותרו באזור בו שכן פעם הגטו. הוא נפגע בשרפות, חומותיו וחלקים גדולים ממנו נהרסו ולבסוף הושמד לגמרי בהפצצת חיל האוויר האמריקאי על העיר בשנת 1944. יש מוזיאון עירוני קטן בתחתית בניין המשרדים של עיריית פרנקפורט שמציג את יסודות הבתים הישנים. יש בו תצוגה אור קולית מעניינת, המקרינה דימויים ומידע על פני דגם הגטו, אבל בזמן בו ביקרתי במוזיאון אחד ממקרני הוידאו לא עבד. ניידת משטרה חנתה בחוץ, כמו ליד המוזיאון היהודי השני והגדול יותר. 

משפחת רוטשילד מוזכרת, כמובן, במוזיאון היהודי לו תרמה את הבניין, ומונצחת גם בגן ציבורי גדול שנבנה בשטח אחת מהאחוזות המשפחתיות ועוד אתרים רבים בעיר. העיר גאה בה ובקהילה היהודית שלה. פטר פלדמן היהודי  מהמפלגה הסוציאל דמוקרטית שימש כראש העיר של פרנקפורט בשנים 2012-2022. הוא היה ראש העיר היהודי הראשון שנבחר בגרמניה מאז מלחמת העולם השנייה, אבל הודח מהתפקיד לאחר שהואשם בשחיתות והתנהגות בלתי הולמת. לא נתקלתי בכתובות אנטי יהודיות או באנטישמיות בביקורי הקצר בעיר, אבל אני לא באמת יודע אם אין כזו. 

רצתי בצד הנהר העובר בעיר, שוטטתי ברחובותיה, שתיתי יין מקומי טעים בבר נחמד. מצאתי את המקום בו עמדה הישיבה בה למד סבי. לא נותר לה זכר. בית הכנסת הגדול של העיר נחרב בליל הבדולח, בנובמבר 1938. יש אנדרטה במקום בו ניצב, וכתובת על המחסן שנבנה במקומו, ״פה עמד פעם בית כנסת״. אכלתי אוכל הודי חריף. צפיתי במכורים.

בדרכי לתחנת הרכבת עברתי פעם אחרונה דרך רובע החלונות האדומים אליו לא אתגעגע ואני מקווה לא לשוב. עשרות שוטרים חמושים הקיפו קבוצה של גברים צעירים שעיכבו לצורך חיפוש. אולי גנבו משהו, אולי עשו דברים גרועים יותר. הנרקומנים המשיכו לשבת שם, קהל קטן נאסף להביט בנעשה. השוטרים יצרו שרשרת שהקיפה את המעוכבים, מישהו מבינהם צעק משהו. אני רק התעכבתי רגע אבל בחרתי לא לעצור. זאת לא צרה שלי ולא ענייני. אני תייר זר שבקושי קשור למקום הזה. 

הרשימה מתבססת במידה רבה על ספרו היפה של עמוס אילון, המייסד – אבי שושלת רוטשילד ותקופתו, תרגם מאנגלית עמי שמיר, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1998

באנגלית: https://www.amazon.com/Founder-Portrait-First-Rothschild-Time/dp/0670868574