ארכיון תג: ציונות

הפיל שבחדר: גרסאות PDF ו-EPUB מלאות

בקיץ הזה פרסמתי כאן סדרה של רשימות, שמשתלבות לטקסט שלפניכם.

זה מסע שיטוטים היסטורי סביב שורשי הציונות, הקולוניאליזם הבריטי באפריקה ושאלות של גבריות. בחיי שהתאמצתי שיהיה מעניין.

גרסת PDF, הכוללת מעט תיקונים ושינויי עריכה

גרסת EPUB להורדה, לחובבי הז׳אנר

ספר מודפס יצא בקרוב בהוצאת ׳דפוס בית׳, בלי נדר.

את רשימות היסוד, מהן הטקס בנוי (שאינן מתוקנות או ערוכות) ניתן למצוא בדף הבית של הפרויקט.

תודה לאהובתי, הקוראת הראשונה והחשובה ביותר עבורי. איזה מזל יש לי.

תקריב מתוך מפת ולדזנימר (1508) – פיל מדומיין ודמויות פראים מצויירים על יבשת אפריקה

הפיל והאריה

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

כאשר עוזב בן דמותו של נחום גוטמן את אפריקה, לקראת סוף הספר ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳, המלווה מסע שערך המחבר באפריקה, ושפורסם בשנת 1940, עורכים לו רעיו מסיבת פרידה:

יְדִידִי הָאַנְגְּלִי אֵינוֹ מְחַבֵּב אֶת הָעַצְבוּת. קָם וְנָשָׂא נְאוּם לִכְבוֹדִי:

– בָּאנוּ הֵנָּה לְהִפָּרֵד מֵעַל הֶחָבֵר מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. הוּא הָיָה אִתָּנוּ פֹּה זְמַן לֹא קָצָר, חָבֵר לָנוּ בִּדְּרָכֵינוּ; הִתְעַנַּגְנוּ עַל צִיּוּרָיו; אֲנִי רָאִיתִי בּוֹ פְּעָמִים גַּם מִן הַתּוֹעֶלֶת. לָכֵן – הוֹצִיא יְדִידִי בַּקְבּוּק וְכוֹסוֹת – וְשָׁתִינוּ לְחַיֵּי כָּל אִישׁ מֵאִתָּנוּ. רַק אוּמְגַבַּבָּא הַכּוּשִׁי לֹא שָׁתָּה. תְּמוֹל רָאָה נָחָשׁ – וְלָכֵן אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת. כָּךְ מִנְהָגָם.

הֲרִיקוֹנוּ אֶת הַכּוֹסוֹת – פַּעַם, פַּעֲמַיִם וְשָׁלשׁ. יְדִידִי הָאַנְגְּלִי הֶעֱלָה מְעַט זִכְרוֹנוֹת מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים וְצָחַק: – וְהַקַּרְנָף יָשָׁר אֵלֶיךָ! חַ־חַ־חַ! כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ מִתְגַּלְגֵּל בָּאֲוִיר עַל מַחְבַּרְתְּךָ, צָחַקְתִּי עַד שֶׁנָּפְלָה הַמִּקְטֶרֶת מִבֵּין שִׁנַּי! עָנָה לוֹ חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה: – וַאֲנִי זוֹכֵר שִׁיר שֶׁשַּׁרְנוּ עַל הַנָּהָר זַמְבֶּזִי: יְדִידִי הָאַנְגְּלִי נָפַל לַמַּיִם, נִרְטַב כֻּלּוֹ מִכֻּתֹּנֶת וְעַד מִכְנָסַיִם… – וְהַנָּמֵר – אָמַרְתִּי לַחֲבֵרִי – לֹא נָתַתָּ לוֹ לִגְמֹר אֶת אֲרֻחָתוֹ, כִּמְעַט שֶׁטָּרַף אוֹתִי. בָּרוּךְ הַבֶּנְזִין שֶׁלְּךָ! – שֶׁמָּא – הִצִּיעַ יְדִידִי – נַעֲשֶׂה אֲגֻּדָּה אַחַת וּשְׁמָהּ: אֲגֻדַּת לְקוּקֵי־הָאַף? צָחַקְנוּ וְהִזְכַּרְנוּ זֶה לָזֶה אֶת כָּל פָּרָשַׁת הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלֵינוּ בְּאַפְרִיקָה. רַק אֶת שְׁנֵי עֲצֵי הַקּוֹקוֹס וְהָאֲרָיוֹת לֹא הִזְכִּיר אִישׁ מֵאִתָּנוּ, כִּי רָצִינוּ אַךְ לִשְׂמֹחַ.

– מַה הַשָּׁעָה? – שְׁאֵלַנִי חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה. – שֵׁשׁ. – וּבְכֵן, נִשְׁתֶּה אִישׁ אִישׁ שֵׁשׁ כּוֹסוֹת! וִידִידִי הָאַנְגְּלִי הוֹסִיף: – וּבְשֶׁבַע נִשְׁתֶּה אִישׁ אִישׁ שֶׁבַע כּוֹסוֹת, וּבִשְׁמוֹנֶה… חַ־חַ־חַ! כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּשְׁקִיעָתָהּ, עָמַדְנוּ דֹּם וְתָקַעְנוּ אִישׁ יָדוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ. אוֹר אָדֹם הָיָה מִסָּבִיב. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ אָמַר מִלִּים אֲחָדוֹת.

חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ וְנָתַנּוּ יַד־עֶזְרָה אִישׁ לְרֵעֵהוּ, אִם בְּדִּבּוּר וְאִם בַּמַעֲשֶׂה. טוֹבָה עֶזְרָה בְּעֵת צָרָה!

יְדִידִי הָאַנְגְּלִי: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ: אֶחָד יוֹדֵעַ, אֶחָד רוֹאֶה וְאֶחָד רוֹצֶה בְּתוֹעֶלֶת, – וְהוּא – אָנֹכִי.

אֲנִי: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ. חֲבַל שֶׁכָּל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר לִשְׁלָשְׁתֵּנוּ יַחַד לֹא נִכְלְלוּ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ.

וּפִתְאֹם נִזְכַּרְתִּי: – שְׁלשָׁה, שְׁלשָׁה. וְאֶת אוּמְגַבַּבָּא שָׁכַחְנוּ! מַה אוֹמֵר אוּמְגַבַּבָּא? 

אוּמְגַבַּבָּא: – חֻמָּה בַּלָּה טַבָּה וַלָּה סַנָּה גּוֹלָה.

שָׁאַלְתִּי: מַה פֵּרוּשׁוֹ? – עָנוּ לִי: אַתֶּם כֻּלְּכֶם תֵּלְכוּ מִכָּאן, אֲנִי אֶשָּׁאֵר פֹּה.

לפרק מצורף איור, ובו נראים שלושת הרעים המבוסמים על רקע השמש השוקעת, המטילה את צילם הענק על פני כל הארץ המגומדת למרגלותיהם. זאת אחווה של מי שעברו הרפתקאות משותפות שכבר הפכו לחוויות מעובדות, לכותרות של סיפורים שיסופרו עוד ועוד. ׳הקרנף ישר אליך!׳, ׳אגודת לקוקי האף׳, אלה כותרות של אגדות שיצרו בעצמם. שלושתם בעלי תכונות משלימות, גבריות מאוד: האמריקאי בטוח בעצמו ויודע הכל, הארץ ישראלי סקרן ויצירתי והבריטי יעיל ושקול. זו ברית המחזקת את השותפים בה, וטקס השתייה המשותפת וחיבוק הידיים חותם אותה.

האפריקאי הנלעג, אומגבבא, אינו כלול בציור או בברית הזו. התרבות שלו נטולת הגיון ומוזרה כמו התירוץ שמסביר מדוע אינו שותף לחגיגת השתייה. אבל הוא בן המקום והם הזרים. אפריקה היא תפאורה לעלילות הגבורה האירופיות. עבורו היא מולדת. גוטמן יודע זאת ולמרות הג׳יבריש שהוא שם בפיו נותן למשרת לנבא את מה שאכן יקרה שנים לא רבות אחר כך. 

הקולוניאליזם האירופי באפריקה שעל הרקע שלו מתרחש ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳ יבוא לקיצו כחלק מהתהליך העולמי של הדה-קולוניזציה. בימינו אין אף מדינה ביבשת שנשלטת מדינית על ידי אימפריה זרה. התעצמות השליטה הכלכלית הסינית על היבשת היא תהליך שונה מהאימפריאליזם המסורתי ואין לדעת לאן יוביל. אבל קרוב לאפריקה יש מדינה שעדיין משמרת משהו מהמהות הקולוניאלית, הוילה בג׳ונגל בה אנחנו חיים. כך בראשיתה של הציונות וגם בימינו. 

סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל קשור באופן משמעותי לתהליך הדה-קולוניזציה. בריטניה צמצמה את שליטתה בעולם במקביל וכתוצאה של ההבנה שהיא כבר אינה המעצמה שהייתה. הציונות הייתה אנטי בריטית בתקופה האחרונה של המנדט, אבל לא אנטי קולוניאלית. במובנים רבים מדינת ישראל תפשה את מקומם של הבריטים שעזבו והמשיכה בתהליך בו החלו של שינוי המרחב והכפפתו לשליטת התרבות האירופית. כי, למרות הזהות המקומית הגאוגרפית וההיסטורית שלה, הציונות ראתה את עצמה קודם כל כל כחלק מתוך התרבות האירופית, ולכן גם עליונה על התרבות של בני הארץ. גם זו אחת מהמשמעויות של לחיצת היד המתוארת באיור. גוטמן המצוייר אולי אינו חובש כובע קולוניאלי, אבל הוא אחד מהחבורה. 

זהו, כמובן, הפיל שבחדר. קיים קשר בלתי ניתן להכחשה בין המפעל הציוני למפעל הקולוניאלי. משמעות הקשר הזה והשלכותיו הן שאלות נפרדות ומהותיות, שנגזרות מההכרה הפשוטה הזו. הציונות התבססה בארץ ישראל בחסות המפעל הקולוניאלי, אימצה בפעולתה את הדפוסים הקולוניאלים, ומדינת ישראל עדיין רואה את עצמה במובנים רבים כנטע שונה במהותו, מובחר ותרבותי, שנשתל ומנסה לשגשג בתוך סביבה מפגרת ועוינת. אשליית הקשר אל העבר באמצעות התנ״ך והאדרת ימי התפארת שלפני החורבן והגלות הם מנגנוני הדחקה והצדקה לעוול המתמשך. 

הנחת היסוד הקולוניאלית היא חוסר שיוויון בסיסי ומובן מאליו בין האדם האירופי הלבן לבין היליד. אודלי בלית׳, בן התפנוקים החולני, הטלטל בערסל שנישא בידי שני סבלים. הם, ושאר הסבלים בשיירת הספארי שהוביל פאטרסון, היו נחותים ומשניים, אמנם לא בהמות משא אבל גם לא רחוקים בהרבה מזה. אני מתאר לעצמי שניתן להתרגל לכך, לחשוב שזה סדר הדברים הטבעי, שאת האדון הלבן והעשיר סוחבים כשקשה לו. אבל שני הסבלים הללו היו בני אדם, הם נאבקו בשמש הקופחת בעת חציית מישורי הערבה, כשלו כשנאלצו לסחוב את הערסל למחסה, ועשו זאת עבור משכורת זעומה ותחת תנאים של משמעת קשוחה. אני מרחם עליהם יותר משאני מרחם עליו. 

איני מוכן או רוצה להתכחש לתרבות ממנה באתי. היא השפיעה ומשפיעה עלי ואני בעל חוב אליה וקורבן שלה בה בעת. במסגרת הזו אני מנסה לעשות טוב ככל יכולתי. תיקון שלה הוא משאלה מוגזמת. אסתפק בהכרה במגבלותי שהם גם מגבלותיה.

כמו הפיל, סמל הטבע הפראי והנעלם, יש גם אריה. החיה האצילית הזו היא דימוי וסמל, גם של שבט יהודה הקדום, גם של גבורה, גבריות, אומץ ושליטה. מול אריה אתה חש לא רק פחד, אלא בעיקר יראה. האריות אוכלי האדם שצד פאטרסון היו יריב אולטימטיבי ובהריגתם יצר את המיתוס המכונן של חייו. הצייד הפך לבן דמות החיה שהכניע, וחווית הציד הפכה לזו שדרכה מובנת המציאות. אבל אנחנו לא אריות וזה אינו טבע פראי. 

סיפרתי כבר איך בשנת 2006 פורסם דו״ח רשמי שתיאר את הצמצום במספר האריות בקניה, שנבע בעיקר מציד שלהם על ידי בני שבט המסאי. אחת מהחוקרות שחתומות על הדו״ח הזה, לילה חזה (Leela Hazzah), שמוצאה מצרי-אמריקאי, ניסתה למצוא דרך להתמודד עם המגמה הזו. היא הבינה שהדרך לצמצם את הציד היא לא בהכרח על ידי הגברת הענישה על הציידים אלא באמצעות הפיכתם של הציידים למעורבים בשמירה על האריות. ארגון ׳שומרי האריות׳ (Lion Guardians) שהייתה אחת ממקימותיו משתף פעולה עם הקהילה המקומית ומסייע להגעה ושמירה על איזון בין האריות ובני האדם החולקים את אותה סביבת מחיה. 

זה ארגון ותוכנית פעולה מעוררי השראה. בכתבה שפורסמה באתר ה-BBC מספר מיתרנגה קאמונו סאייטוטי (Meiteranga Kamunu Saitoti), אחד מהציידים הראשונים שגוייסו על ידי הארגון, על המהפך שעבר. את האריה הראשון שלו צד בחנית כבר בגיל 19, כטקס מעבר לבגרות וכאות להפיכתו ללוחם. הציד היה משמעותי, מכיוון שאחריו ניתן לו שם הלוחם שלו. בשבט המסאי מעריצים את האריות, מזדהים איתם ורואים בהם חלק מרכזי מהסביבה בה הם חיים. אבל עלייה במספר בני השבט הגדילה באופן משמעותי את כמות הפרות שהם מגדלים וצמצמה את שטחי הציד הפתוחים של האריות. שלושה אריות נוספים שצד סאייטוטי היו במסגרת המאבק הזה. מאחר וציד אינו חוקי היום בקניה הוא נעצר ונכלא בשל כך. כשהשתחרר וחזר לשבט נקרא שוב להגן על עדרי הבקר, והרג אריה נוסף שחשב שטרף את אחת מהפרות. אבל כשפתח את בטנו גילה שקיבתו ריקה, ושהרג אותו מבלי שפשע. הוא ידע שכמות האריות יורדת והבין שבקרוב יעלמו לגמרי. הפיכתו ל׳שומר אריות׳ אפשרה לו לסייע גם להם וגם לקהילה ממנה בא, בכך שהוא יכול להזהיר את בעלי העדרים מקרבתם של אריות. היותו צייד מנוסה מזכה אותו בכבוד של צעירי השבט וכך ניתן לשנות גם את הנוהג הישן של ציד אריות טקסי. כעת שומרי האריות החדשים מעניקים שמות לאריות אחריהם הם עוקבים ויוצרים קשרי היכרות בינהם לבין בני האדם שבסביבתם. כך מחודשת ההרמוניה בטבע. זה מאוד יפה, לדעתי. 

הרמוניה. האם תהיה פה אי פעם כזו? אני מתקשה להאמין בכך. יותר מדי חוסר הבנה, יותר מדי שאיפות סותרות, יותר מדי עוולות ודם שכבר נשפך. אולי, מתישהו. 

הגיע זמן להיפרד. החופש הגדול מתקרב לקיצו וזמן הכתיבה שלי נגמר. כך עושה זאת גוטמן:

לָחַצְנוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְאָמַרְנוּ זֶה לָזֶה “שָׁלוֹם,” אִישׁ אִישׁ כִּלָשׁוֹן אַרְצוֹ:

הַאֲמֵרִיקָאִי:

– גּוּד בַּאי!

הָאַנְגְּלִי:

– צִ’ירִי־אוֹ!

הַכּוּשִׁי:

– סוֹנוֹבַמַּנַּבָּה!

וַאֲנִי

– שָׁ־לום!

שָׁמְעוּ חֲבֵרַי וְתָמְהוּ: אָכֵן מִלָּה קְצָרָה וְיָפָה

יֵשׁ לָכֶם בְּעִבְרִית לְבִרְכַּת פְּרִידָה. שָׁ־לוֹם! שָׁ־לוֹם!

שָׁ־לוֹם!

כָּל אֶחָד מֵהֶם נִסָּה לְבַטֵּא אֶת הַמִּלָּה כָּרָאוּי: שָׁ־לוֹם, שָׁ־לוֹם! עַד שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָהּ. – כֵּן, – אָמַרְתִּי. – שָׁלוֹם! – וּפָנִיתִי לָלֶכֶת. וּפִתְאֹם, בְּבַת אַחַת כְּמוֹ עַל פִּי פְּקֻדַּת־צָבָא, רָעַם כָּל הַיַּעַר: – שָׁלוֹם!

מִכָּל עֵץ קָרְאוּ: שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, שָׁלוֹם!… – מַה זֶה, מִי זֶה? הַתֻּכִּיִּים! הַתֻּכִּיִּים קוֹרְאִים שָׁלוֹם! מַה נַּעֲמָה לִי הַמִּלָּה הָעִבְרִית שֶׁנִּשְׁמְעָה עַל פְּנֵי רַחֲבֵי אַפְרִיקָה. – שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! עָנִיתִי וְהָלַכְתִּי לְדַרְכִּי. זְמַן רַב מִלְּאוּ עוֹד קְרִיאוֹת שָׁלוֹם אֶת כָּל הַיַּעַר וְהָעֲרָבָה. כָּזֹאת, רַבּוֹתַי, הָיְתָה, הַפְּרִידָה.

לובנגולו מלך זולו בפרויקט בן-יהודה

אוסף מאמרים על היחסים בין היהודים לקולוניאליזם

אירית בק במאמר על היחס לאפריקה בעקבות ספרי ילדים

http://lionguardians.org

הבדואי שלנו

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

אם פאטרסון הוא הסנדק של צה״ל, עמוס ירקוני הוא ילד החוץ שזה הסכים לקבל, שנשאר תמיד זר, לא באמת אחד משלנו. הם דומים בדברים מסויימים, שני לוחמים נועזים, ציידים בעצם הווייתם, ושונים לחלוטין באחרים. פאטרסון האירי-בריטי, מודל גבריות ויקטוריאנית לוחמת, ירקוני הבדואי-ישראלי, שהיה תקופה מסויימת הלוחם והמפקד החשוב ביותר בצה״ל. 

כפי שסיפרתי, מצאתי את עותק ספרו של פאטרסון בספריית בסיס סיירת גבעתי בו שירתתי. אנו ראינו עצמנו כממשיכים של יחידות צבאיות שקדמו לנו. שועלי שמשון, קראנו לעצמנו, על שם יחידת הג׳יפים שפעלה בנגב בזמן מלחמת העצמאות. סיירת שקד נתנה את שמה לאחד מהגדודים של חטיבת גבעתי, אבל אנחנו קיבלנו את הבסיס ששימש אותה בימי גדולתה, על צריפיו ומתקניו. זה גרם לי גאווה, להיות חייל שצועד בנעלי חיילים אחרים, חלק ממסורת. הרגשתי שייך, אז. אני לא מתגעגע, שמח שהתפקחתי.  

בקיץ 1991 נערך בבסיס טקס בהשתתפות השר רחבעם זאבי, הח״כ בנימין (פואד) בן אליעזר, אלוף פיקוד הדרום, ועוד. שמו הוחלף מ׳מחנות משמר הנגב׳ ל׳מחנות ירקוני׳, על שמו של סגן אלוף עמוס ירקוני, מי שהיה מפקדה המיתולוגי של סיירת שקד. 

איני זוכר דבר מזה. אולי הייתי באותו שבוע באימונים, אולי טרוד בדברים אחרים והטקס לא עניין אותי מספיק כדי לשים לב. אבל הכרתי, אפילו לפני שהתגייסתי, סיפורים על ירקוני, הגשש הבדואי הראשון, שידע לקרוא את המדבר כמו ספר פתוח, שיכול היה למצוא כל אחד, ושאי אפשר היה להסתתר מפניו. ליד מגורי הקצינים המטים לנפול הייתה בריכת דגים ישנה ויבשה, שריד מימי הסיירת ההיא. אני זוכר שסיפרו שבערוב כל יום ירקוני היה יושב שם, בחברת כל מי מחייליו או מקציניו שרצה בכך, ובשעה שהיו מנקים יחדיו את נשקם מאבק דרכי הטשטוש היה מחלק להם פרוסת עוגה לבנה ופרוסת עוגה שחורה. לא מצאתי כל ביסוס לסיפור הזה, אבל הוא יפה. כנראה שבפועל היה מפקד קשוח וקשה עם חייליו, שהעריצו אותו בכל זאת. 

עמוס ירקוני היה שמו הבדוי, המעוברת, של עבד אל-מג׳יד חאדר. הוא השתמש בו כדי להרחיק את מי שרצה לפגוע בו, בגלל האשמתו בשיתוף פעולה עם היהודים, ממשפחתו. בנוסף טען שהדבר נוח יותר לחייליו, מונע מהם להתבלבל. עמוס ירקוני היה השם הצבאי שלו, והוא לבש אותו כמו מדים. חאדר הוא ירוק בערבית, כך שהמשמעות דומה. הוא שירת בצה״ל מזמן הקמתו ועד 1969, הגיע לדרגת סגן אלוף, זכה בשלושה צל״שים, איבד יד ורגל, והיה לאגדה עוד בחייו.

יליד 1920, הוא בא משבט אל-מזאריב ששכן בעמק יזרעאל ובהרי הגלבוע. אביו הסתבך עם השבט ונאלץ לנדוד לזמן מה, עד שיושרו ההדורים, ולחיות בחסות היהודים. בילדותו היה רועה את עדר משפחתו, וגילה עניין גם בציד ובצליפה. בשנת 1935 ניגן בחליל הצאן שלו בחתונתם של משה ורות דיין בנהלל. כנער השתתף כחבר כנופייה זוטר במרד הפלסטיני מול השלטון הבריטי (המרד הערבי הגדול), ולקח חלק בהצתת צינור הנפט שסללו הבריטים, שהוביל מהשדות שבעירק לבתי הזיקוק בחיפה. אחר כך הסתכסך עם חבורתו וגויס על ידי עודד ינאי, בן נהלל ומראשוני המסתערבים, לסייע לכוחות הבטחון היהודיים ששמרו על ישובי העמק מפני הכנופיות. בכך סומן כמשתף פעולה. הוא נאלץ לברוח מגזר דין מוות שהוטל עליו על ידי נכבדי השבט והתגייס לצבא הבריטי. כאשר נעצר לאחר שזוהה כמי שהשתתף בפעולות החבלה נגד צינור הנפט התהדקו קשריו עם האסירים היהודיים.  

אחר כך עבד כפועל פשוט בבתי הזיקוק בחיפה, מקום בו עבדו יהודים וערבים זה לצד זה. שם נקלע לזירת ׳הטבח בבתי הזיקוק׳, אחד מהסיפורים המלוכלכים ביותר של תקופת הבלאגן שקדמה למלחמת 1948. מחתרת אצ״ל הרוויזיוניסטית התנגדה למדיניות ההבלגה שהובילה ההגנה וקראה לפעולות נקם והפחדה של האוכלוסיה הערבית. חוליית לוחמי אצ״ל גלגלה קופסאות שימורים מלאות חומר נפץ לתוך קבוצת פועלי דחק שהמתינו בכניסה לבתי הזיקוק. מטעני החבלה התפוצצו, הרגו 6 ופצעו 42. בתגובה פרץ המון לתוך בתי הזיקוק וחיפש נקמה ביהודים. ההמון הרג במכות ובסכינים 39 ופצע 49. עבד אל-מג׳יד נקלע למהומה, ובחר לא להצטרף לפורעים. הוא אף הצליח להזהיר קבוצת חשמלאים יהודים, ובכך הציל 6 מהם. מעגל הנקמה המשיך להתגלגל. עקב כמות ההרוגים הגדולה נטשה ההגנה את מדיניות ההבלגה ויצאה לפעולת תגמול ונקמה גדולה בשני הכפרים הסמוכים לבתי הזיקוק. פקודת המבצע קראה להרג של גברים בוגרים ופגיעה ברכוש, אבל בסופה נהרגו למעלה מ-60 גברים, נשים וילדים, ו-3 לוחמים יהודים. המתח בין שני הארגונים הוביל בהמשך לשורת מעשי חטיפה, שבאחד מהם חוסל לוחם אצ״ל צעיר על ידי אנשי ההגנה לאחר שנחקר ועונה. איזה  גועל נפש, בחיי, נקמה על נקמה על נקמה. לא יהיה לזה אף פעם סוף. 

עבד אל-מג׳יד טען ששם, בבתי הזיקוק, בעת שהגן על עמיתיו מהטבח, בחר צד והזדהה עם בני הלאום האחר: ׳אז ראיתי שיהודים הם עם מועט וזקוק לעזרה. ואצלי זה בדם, כשאני רואה שניים רבים, אני הולך תמיד לעזור לחלש׳. מעניין שכך, בהעדפה אוטמטית לצד החלש, האנדרדוג, הסביר פאטרסון את הזדהותו שלו עם חייליו היהודים.

כשהוקם צה״ל התנדב עבד אל-מג׳יד לשירות ב׳גדוד המיעוטים׳. אז גם שינה את כינויו, למרות שלעולם לא שינה את שמו באפן רשמי. הוא שימש כסייר וגשש, מי שהולך בראש הכוח, חשוף לסכנה, מסוגל לזהות את העקבות הקיימים בשטח ולקרוא אותם. הוא למד להכיר את הנגב, ואת קו הגבול הארוך עם מצרים ורצועת עזה. השנים שאחרי המלחמה היו רוויות בהסתננויות של בודדים, שניסו לחזור ליישובים שננטשו בעקבות הנקבה, של מבריחים, של חוליות לוחמים פלסטינים, ׳פדאיון׳, שביקשו לעשות מעשי טרור ושל חוליות חיל קומנדו מצרי. במרדף אחרי חוליה כזו, בעת שצעד בראש חייליו, גילה שהבורחים מסתתרים בתוך סבך קני סוף. במקום לסגת ולהמתין לתגבורת הסתער עליהם. כך ענה לאורי מילשטיין ששאל אותו על כך:

לא יכולנו להימנע מההיתקלות ההיא. יש מקרים שבהם או שאתה פוחד ולא פועל, או שאינך פוחד, ואז אתה חוטף ומחטיף. יכולתי לא להיכנס לסוּף. יכולתי לומר: 'הם שם. תביאו כוחות לכתר אותם'. לא כך חונכתי. אם האויב נכנס לשטח שלי, אני תוקף אותו בלי חשבונות.

בהסתערות זו נפגע קשה מצרור יריות בידו השמאלית. למרות זאת הצליח לחסל את אחד התוקפים, לפצוע שני ולהבריח את השלישי. כאשר נקטעה ידו כתוצאה מהפציעה לא הסכים לוותר על היותו לוחם. הוא ביקש שיותאמו לו שתי פרוטזות, אחת ייצוגית, ליום יום, ואחת לזמן קרב, עם קרסים שיאפשרו דריכת הנשק במהירות. הוא למד קרוא וכתוב רק בגיל מאוחר, וסיים בציונים נמוכים את קורס הקצינים, אבל יכולת קריאת השטח שלו הייתה אגדית. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו בעיתון מעריב סופר כי:

הבדווים מעריצים את עמוס ירקוני ואגדות נקשרו לשמו. על-פי אחת מהן מספרים, כי אם אדם יעבור במדבר, ירים אבן קטנה, יירק מתחתיה ויחזירה למקומה, ירגיש עבד-אל מג׳יד בשינוי גם כעבור 100 שנה. אז יתכופף, יגלה את היריקה ויתחיל ללכת בעקבותיו של היורק. הוא יגיע לקברו של האיש שנפטר בינתיים, יקיש על המצבה וישאל ׳מדוע ירקת על האבן, נבל?׳

רחבעם זאבי סיפר על מצוד שניהלו יחדיו אחרי מסתננים:

״עמוס אמר לי שהם יודעים כי אנו בעקבותיהם. ידעתי שאפשר לזהות עקבות של אנשים רצים, אך לא האמנתי, כי ניתן לדעת על פי העקבות, שהבורחים הבחינו ברודפיהם״. הגשש המנוסה הבחין בלבטיו של המפקד ועצר כדי להסביר לו: ״הסתכל על הצעדים ותבחין שכל עשרה צעדים בערך יש סטיה בכיוון הריצה. הסיבה לכך היא המבט לאחור, שגרם לאותה סטיה״.

סיירת שקד הייתה היחידה הראשונה בה שירתו יחדיו חיילים ומפקדים יהודים וערבים. סיסמתה היתה ׳אין סיכון – אין סיכוי׳. מטרת הקמתה הייתה למנוע ולסכל הסתננויות והברחות בשטח פיקוד דרום שגבולותיו היו פרוצים. היא עשתה זאת באמצעות כוח קטן, כ-30 לוחמים בסך הכל, ששמר על דרכי טשטוש שאיפשרו לזהות את חצייה של הגבול, הפעיל יוזמה במרדף ובקרב, זיהה והגיב מהר לכל סימן בשטח. עמוס ירקוני החל כקצין ביחידה, הפך לסגן המפקד ומונה לבסוף למפקדה. כך היה אחראי לא רק לציד האדם המתמשך שניהלה הסיירת אלא גם לגיוס חיילים נבחרים אליה. הוא העדיף את בני הקיבוצים, מיטב הנוער של אז, ודאג שיוכשרו בסיור ובגישוש, תוך שהוא ממשיך להוביל אותם בעצמו. כך גם נפצע קשה שוב, הפעם ברגלו, שגם היא נקטעה, וגם הפעם התעקש לחזור ליחידה. אבל גופו המוכה והפגוע כבר לא יכל לעמוד בתלאות הציד. הוא פרש בשנת 1967, ובנימין (פואד) בן אליעזר, סגנו, החליף אותו. לאחר מלחמת 1967 שימש כמושל מרכז סיני הכבושה, ובשנת 1969 פרש מצה״ל. לאחר מכן שימש כיועץ בתהליך הכושל של העברת הבדואים בנגב למגורי קבע בעיירות.  איזה אומץ היה לו, זה לא יאומן. 

רעייתו, ג׳ורג׳ט, הייתה ממוצא נוצרי והתאסלמה כשהתחתנו. נולדו להם שישה ילדים והם חיו בבית מידות בשכונה יהודית בבאר שבע. ילדיו התחנכו במסגרות חינוך עבריות, אך הוא המשיך לראות את עצמו כשומר על זהותו הערבית, המוסלמית והבדואית. נאמנותו המוחלטת למדינה נבעה מתוך הזהות הזו, לא סתרה אותה. ׳אני מאמין בצדק חברתי ללא הבדל דת, מין, צבע וגזע, שלום צודק בין העמים, עזרה לזולת וכבוד הדדי׳, אמר.

אין ספק שאהב את הסכנה, שהתענג על המרדף, על הנצחון בקרב המוחות בין הטורף לנטרף. אולי גם הוא, כמו פאטרסון, רק קוריוז, אדם שכשרונותיו ואומץ ליבו התאימו לזמנים המשוגעים בהם חי, שאוסף נסיבות מקרי הוביל אותם להיות מוקעים כמי שבגדו בבני עמם. 

פאטרסון היה הבריטי ׳שלנו׳, של הפלג הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית, שהפכה אותו לדמות מודל של מפקד וגבר אידיאלי. ההערצה והחברות של פאטרסון עם ז׳בוטינסקי והזדהותו עם התנועה הרוויזיוניסטית הביאה לכך שבשנת 1937, בעת ביקור בארץ, סקר לאור ירח מצעד צבאי חמוש של חיילי מחתרת אצ״ל. האירוע צולם לסרטון חדשות, אבל הצנזורה הבריטית פסלה את שידורו. קצין בכיר ומעוטר שסוקר משמר של טרוריסטים, איזו בושה. פאטרסון גם השתתף במסעות גיוס כספים לצורך מאבק צבאי בערבים ובבריטים, ניהל מלחמה בדעות הקדומות לגבי יכולת הלחימה היהודית, והאמין בעליונותה התרבותית וצדקת דרכה האבסולוטית של הציונות. בסוף ימי המנדט פאטרסון היה אנטי בריטי מוחלט, בוגד לכל דבר ועניין. 

עבד אל-מג׳יד נתפס כבוגד כי לחם לצד היהודים, אבל תפס את עצמו כלוחם מקצועי, המונע על ידי ערכים אוניברסליים. עבור היהודים היה הבדואי ׳שלנו׳, בן המקום שהעביר לשליטתם את הידע האותנטי של הטבע שהוא לכאורה חלק ממנו. גם הוא ייצג מודל גברי שניתן להעריץ ולחקות. בפועל היה יציר של המציאות המיוחדת בעמק יזרעאל, שם גדל, בו התקיימו חיי עימות ושותפות, ובו קשרי כבוד ובריתות היו יכולים להתקיים גם במנותק מהשסע הלאומי. עוד בזמן העלייה השנייה יכלו אנשי תנועת ׳השומר׳ להרשות לעצמם להתפעל מהלוחמים הצ׳רקסים והבדווים, לרצות להחליף אותם בעבודת השמירה ובמקביל לחקות אותם ולנסות לדמות להם. בני הדור הצעיר שגדל בעמק, ובינהם משה דיין ויגאל אלון, המשיכו להתייחס ללוחמים הבדואים בכבוד והערכה, תוך כדי העימות איתם. עמוס ירקוני בחר, או אולי מצא את עצמו, בצד הישראלי של הקונפליקט הלאומי. יכול להיות שכך התגלגל גורלו. אולי הובילו אותו סיבות עמוקות יותר. אבל הוא, ולוחמים בדואים, צ׳רקסיים ודרוזים אחרים, איפשרו לצה״ל ולחברה הישראלית לנכס לא רק את יכולות הקרב האישיות שלהם אלא גם סט כולל של ערכי לחימה מסורתיים: הכרת השטח, אחוות לוחמים, הסתפקות במועט, שמירה על קוד כבוד.

עמוס ירקוני קיבל משכורת צבאית, כבוד והערכה. תמורת זה הסתכן ונפצע, עד שהפך לשבר כלי. הוא לא ננטש אבל גם לא זכה לראות חברה שיוויונית, בה לילדיו יש את אותן זכויות והזדמנויות כמו לילדי לוחמיו. 

כשנתיים לפני מותו מסרטן, אחרי שכבר זכה ב׳פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי׳, התפרסמה כתבה בעיתון ׳חדשות׳, שתיארה השפלה שעברה אמירה, בתו בת ה-23, שניסתה להרשם בסניף מרכז ירושלים של קופת החולים מכבי:

הצגתי בפני הפקיד, יהודה זוהר, תעודת סטודנט. הוא שאל אותי מתי השתחררתי מצה״ל. אמרתי לו שלא שירתתי בצה״ל, כי אני לא יהודיה. הוא ביקש ממני תעודת זהות, ואז נאנח ואמר שהוא מצטער אבל הוא לא יכול לרשום אותי לסניף. שאלתי למה, והוא ענה: ״ערבים נרשמים רק במזרח-ירושלים. זה עניין של מדיניות אצלנו ואת לא יכולה להתקבל״. הסברתי לו, שאני גרה מטרים ספורים מקופ״ח, ואין שום סיבה הגיונית שאלך עד לקצה השני של העיר למזרח-ירושלים, הוא לא ענה, אלא קימט את טופס ההרשמה.

דובר קופת החולים מסר בתגובה שמדובר בסך הכל בחוסר הבנה, ושהיא מוזמנת להגיע לסניף שוב והרשמתה תושלם, אבל תחושת ההשפלה נותרה בעינה. ״העניין הזה טפח על פניו של אבא כמו סטירה״, סיפרה אמירה על תגובתו של עבד אל-מג׳יד לסיפורה, ״אבא חינך אותנו לשוויוניות ולכיבוד הזולת, לא ציפיתי לקבל יחס כזה בסניף מכבי״. 

שיוויון וכיבוד הזולת, נו באמת. כנראה לא הבין איפה הוא חי, דמיין שאת הערכים האלה הוא משרת, שבשמם הרג ונפצע. איזו תמימות. איזו אכזבה. המדינה ניצלה אותו. הוא היה בשר תותחים. הנצחתו, בשינוי שם הבסיס עליו פיקד, בקריאת רחוב סתמי ומעגלי בבאר שבע על שמו, ממשיכה את הניצול הזה בכך שהיא מציגה אותו כ׳ערבי טוב׳, שבחר בצד הצודק תמיד של צה״ל והציונות. זאת מדינה גזענית ומפלה, ששואפת להיות וילה בג׳ונגל מוקפת חומה. עמוס ירקוני נוצל על ידי המדינה ועזר בהקמת התשתית לחומה הזו, שלעולם לא תספק הגנה אמיתית ותוביל לעוד מוות וסבל. חיילים אמיצים, גברים שרוצים להוכיח את עצמם, יש שרשרת ארוכה של כאלה, שנוצלו וננטשו, ששאפו לטוב ומצאו עצמם כסוכני הרס. לכולם יש לי אמפטיה, אפילו לעצמי.

* *

גם אני רציתי, פעם, להיות קצת כמו בדואי. 

בילדותי המוקדמת, בדימונה, אבי, שסחר ברקמות פלסטיניות וקנה סחורה מהנשים המקומיות, לקח אותי לביקורים במאהלים בסביבה. האוהלים עוד היו בנויים בשיטה המסורתית, יריעותיהם תפורות עורות עיזים, ואני זוכר את הריח המעקצץ. היה לאבי, ובעקבותיו גם לי, ברור שהבדואים הם חלק מהטבע ומהמדבר, ראויים לקנאה ולהערכה על כך. מאוחר יותר, בטיולים להר הגבוה בסיני, הערצתי את הכרת השטח, הצעד הבטוח והשלווה של מורי הדרך שהובילו את חבורות הטיילים. חזרתי משם עם ג׳לביה אפורה מפוספסת, שעדיין נמצאת בארון הבגדים שלי. רציתי להיות כמוהם, בן המקום, שלוו ובטוח בגבריותו, מעמדו ותרבותו, מאוחד עם הטבע. רציתי להיות הפנטזיה הרומנטית והאוריינטליסטית שלי על דמות הבדואי, התעלמתי מהעוני ומהחיים הקשים, וניצלתי שברי מיתוסים ואת היכרותי החלקית עם התרבות שאף פעם לא הייתי חלק ממנה כדי לבנות לי מיתוס עצמאי משלי. צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח, כך נפתח ׳שיר אהבה בדואי׳ שנכתב על ידי איציק ויינגרטן והיה פופולארי בימי נערותי. היום לא היה נכתב שיר שכותרתו כזו. 

אני מתרשם שהציונות, במהדורתה הנוכחית, המופרכת, הבטוחה בעצמה עד זרא, אינה זקוקה למודל אורינטליסטי מקומי להידמות אליו. בדואי היום הוא בעיקר כינוי גנאי, המעורר אסוציאציות על עבריינות, אלימות בכבישים וניצול נשים. זה חבל, עליהם ועלינו. דמויות כמו עמוס ירקוני/ עבד אל-מג׳יד ח׳דר לא יהיו עוד. הן חד פעמיות, וההזדמנות כבר הוחמצה. מרחב הביניים לחילופי תרבות, שבו אומץ לב, כבוד ותושייה הם ערכים עליונים, כמעט ונעלם. צה״ל של ימינו עדיין משתמש בגששים, אבל רוב ציד האדם מתבצע באמצעים אלקטרונים. מעשה הגבורה המרכזי שקודם על ידי דובר צה״ל במבצע ׳עלות השחר׳ ענוג השם האחרון היה הרג אדם בלתי חמוש על ידי קצינת תצפיות בלחיצה על ג׳ויסטיק. הזמנים משתנים, ככה זה.

הפרק הבא כאן

אורי מילשטיין, הגיבורים הנשכחים בצה"ל: סיפורו של הגשש הבדואי שפיקד על סיירת שקד, מעריב on-line, 21/09/2019

 אורי בינדר, פתאום נזכרו שעמוס ירקוני ערבי, מעריב, 13.7.1984

 נילי פרידלנדר, סגן-אלוף עמוס ירקוני הוא עבד-אל-מאג׳יד ח׳דר, מעריב, 4.5.1976

 שמעון אלקבץ, פקיד במכבי סירב לקבל לקופה את בתו של גשש בדווי בעל אות מופת מצה״ל, חדשות, 16.5.1989

חלק ג׳ – הילכו שניים יחדיו

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

פאטרסון היה דמות מפתח לשער צדדי אך חשוב בהיסטוריה של הציונות. 

הוא היה המפקד הראשון והעיקרי של כוחות הצבא היהודיים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא פיקד והיה שותף להקמתו של ׳גדוד נהגי הפרדות׳ המיתולוגי שפעל בגזרת גליפולי בשלבים הראשונים של המלחמה, ומונה כמפקדו של ׳הלגיון היהודי׳ שהשתתף בשלבים המאוחרים של הקרב על ארץ ישראל. הקולונל פאטרסון, המפקד פאטרסון, כך נודע. 

לעמדה שמילא לא הייתה רק משמעות צבאית. תרומת שתי היחידות האלו למאמץ הצבאי הבריטי הייתה מוגבלת. הן היו שוליות וחלשות, כוח עזר בלבד. אבל ערכן לא היה סמלי. היה להן תפקיד חשוב בהכשרת מי ששירתו בהן ומשמעות גדולה במיתוס המכונן החדש, שהיה בלתי נתפס עד אז, של מיליטריזם ציוני. הן הוכיחו שדבר מוזר כמו כוח יהודי לוחם יכול להתקיים. מדינת ישראל הכירה לו כבוד מאוחר על כך. ב-׳טקס השקת מדליה ע״ש ג׳ון הנרי פטרסון׳, שנערך במשרד ראש הממשלה ב-2017 ניצבה על כן ליד דוכן הנאומים תמונת פאטרסון, מצולם לצד זאב ז׳בוטינסקי בעת סיור משותף שערכו בתל אביב בשנת 1929. כך אמר בנימין נתניהו בפתיחת נאומו:

אני מאוד מתרגש, יחד עם אחי עידו, משפחתי, משום שזה אירוע שהוא לא רק לאומי אלא גם אישי.

לאומי זה ברור, אני חושב שהתקומה של עם ישראל לא הייתה מתאפשרת בלי בניית כוח צבאי שקדמה להשבת הריבונות, ובניית הכוח הצבאי המאורגן והשיטתי אחרי דורות התאפשרה תודות למעמד של ז'בוטינסקי וטרומפלדור, והשילוב עם פאטרסון, זה ברור כשמש.

הדבר הזה יצק את היסודות של הכוח הלוחם העברי החדש בזמן החדש, בלעדי זה כמובן לא ניתן לחזות את תקומת העם היהודי, כי בסופו של דבר בלי צבא היינו נמחקים. היום הדבר ברור, פעם הדבר לא היה ברור. כשז'בוטינסקי אמר את הדברים האלה, או שהרצל אמר את זה לפניו, חשבו שאלה אמירות אבנטוריסטיות, פרובוקטיביות, מיותרות. היום אתם מסתכלים סביבנו, ולא רק סביבנו, ואתם רואים – החלש נעלם, החזק שורד.

לפני שנדבר על דברים אחרים, אם אין לך את הכוח הצבאי להגן על עצמך – לא תשרוד, פשוט מאוד, ודאי לא היהודים. לכן התמונה הזאת של שני האנשים הדגולים הללו, השילוב של החזון של ז'בוטינסקי והפיקוד של פאטרסון יצרו את הכלים לתקומה הלאומית, זה דבר ראשון, מבחינה לאומית זה ברור לנו כהוגן.

מבחינה אישית, אנחנו גדלנו בבית שבו הייתה כוסית, נדמה לי מכסף, ויש לנו אותה עדיין, וכתוב עליה: "To my god son Jonathan, from your god father John Henry Patterson“

כמה שנים לפני כן, נאם נתניהו בטקס הטמנת עפרם של פאטרסון ושל רעייתו בבית הקברות באביחיל, מושב ליד נתניה שהוקם על ידי יוצאי הגדודים העבריים ושבו ניצב ׳מוזיאון בית הגדודים׳, המוקדש ל׳ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם׳. הוא פנה אל אלן, נכדו של פאטרסון, אשר נכח בטקס, וכינה את סבו ‘סנדק הצבא הישראלי’. כך תיאר את השפעתו של פאטרסון על הלוחמים שסרו לפקודתו, וכיצד הצליח להפוך אותם מיהודים גלותיים ללוחמים עזי נפש:

הוא עצמו נטע בהם את הרוח, הוא אמר להם: אתם צאצאיו של יהושוע, אתם צאצאי המכבים. כך הוא אמר, והוא היה בקיא בתנ"ך, הוא היה בקיא בארץ העתיקה, הוא היה בקיא בעברנו ההירואי, והוא אמר: אתם יכולים ליצור מחדש את אותו עבר היסטורי בהווה. העתיד הוא שלכם אם רק יהיו לכם את כוח הרצון, האמונה והמשמעת.

טקס זה עורר התעניינות מסויימת גם באנגליה, אשר בה פאטרסון נזכר כהרפתקן קולוניאלי צבעוני, שולי ונשכח. בראיון שהעניק נתניהו לכתב ה-BBC לרגל העברת עפרם של הזוג פאטרסון מקליפורניה לקבורת קבע בארץ, הרחיב עוד על קשר הגורל המשפחתי:

ג׳ון הנרי פאטרסון היה הסנדק של אחי, אשר שלושים שנה מאוחר יותר יפקד על אחד ממבצעי החילוץ הצבאיים הגדולים בכל הזמנים באנטבה, בו מאה ושלושים בני ערובה יהודים הוצלו מידיהם של טרוריסטים פלסטינים וגרמנים. אני חושב שיש כאן השתלשלות אירועים הרת גורל, שאיש זה אשר שישים שנה קודם ייסד את הכוח היהודי הלוחם הראשון הוא הסנדק של אחד המפקדים הגדולים שצמחו בצבא היהודי שהוא עזר להקים.

ככה זה אצל ביבי, האישי והלאומי תמיד מחוברים אצלו. גם בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, הזכיר את פאטרסון בנאום שנשא בכנסייה אוונגליסטית באלאבמה, ביוני 2019. בנאום מייגע זה, אשר נקרא מהדף, הדגיש נתניהו הצעיר, הבור והטיפש, את היותו של פאטרסון חלק משושלת של ׳נוצרים ציוניים׳, וסיפר גם הוא, תוך הנחת יד על חזהו במחווה שודאי תורגלה רבות מול המראה, על כך שפאטרסון היה הסנדק גם של הצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנים וגם של יוני נתניהו, דודו הגיבור. 

בנימין נתניהו לא הכיר אישית את פאטרסון, שנפטר לפני שנולד. אבל הוא היה חלק מהסיפור המשפחתי, נוכח תמיד, כמו גביע הכסף על המדף. לאביו, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, היתה היכרות קרובה איתו. השניים התחברו כאשר סיירו יחדיו ברחבי ארצות הברית, במסע גיוס כספים ואהדה לטובת בית״ר וקידום רעיון הקמת צבא עברי, בראשית מלחמת העולם השניה. שניהם גם היו מהאנשים הקרובים לז׳בוטינסקי. כאשר נפטר בניו-יורק, בשנת 1940, היו שניהם, בן ציון נתניהו ופאטרסון, מנושאי ארונו.

* *

הכניסה של פאטרסון להיסטוריה היהודית אירעה כתוצאה מצירוף מקרים. תחנות חייו עד אז, ילדותו באירלנד הכפרית, השירות הקולוניאלי בהודו ובאפריקה, מסעות הציד וחברותו עם שועי עולם, כל אלה לא סיפקו הזדמנויות להיכרות עם יהודים בני זמנו. אבל פאטרסון היה פרוטסטנטי וקורא תנ״ך נלהב. הוא האמין שהכרותו עם יהודי התנ״ך וסיפורי הקרבות המתוארים בו מאפשרת לו הבנה על זמנית של מהות היהודים והיהדות.

שערוריית מותו המסתורי של אודלי בלית׳ והשמועות על הבגידה שהובילה אליו המשיכו לרדוף אחרי פאטרסון אחרי חזרתו לאנגליה. בנו היחיד, בריאן, נולד כשנה לאחר שובו. יש שתהו אם היה פרי הרומן בינו לאת׳ל בלית׳, אבל אין לכך כל הוכחה. פרנסס, אישתו של פאטרסון, הייתה אימו לכל דבר ועניין, והיא שחינכה ולימדה אותו. פאטרסון נסע לארצות הברית כאורחו של הנשיא רוזוולט ידידו, ערך עוד מסע הרפתקני בדרום אפריקה, השתתף בעוד ועוד ארוחות ערב שבהן חזר על סיפורי ציד האריות, כשעננת המוניטין המפוקפק מרחפת מעל ראשו. רב המכר שכתב על הרפתקאות צאבו המשיך לפרסם את שמו.

פרוץ מלחמת העולם טילטל את אירופה. לאנשי צבא זאת הייתה שעת מבחן, וגם הזדמנות שלא תחזור להוכיח את יכולתיהם ולקנות לעצמם מקום בהיסטוריה. קצין מוכשר כמו ליוטננט קולונל פאטרסון היה אמור להשתלב בלי קושי במאמץ המלחמה. החזית המערבית במלחמה דרשה בשר תותחים. אבל הצבא לא מיהר להעניק לו מינוי פיקודי. לפאטרסון לא הייתה סבלנות, המלחמה קראה לו. הוא החליט לנקוט יוזמה, מחשש שיאחר את הרכבת. 

הוא הפליג, על חשבונו, למצרים, שהייתה אז מדינת חסות בריטית. מפקד כוחות הצבא בה, ג׳ון מקסוול, היה מפקדו הישיר בעת מלחמת הבורים ולכן הכיר את כישוריו. גם אם לא היו בצבא עמדת פיקוד פנויה עבורו, ניתן היה ליצור כזו בגדוד חדש שהוא יהיה מפקדו. במצרים היו מועמדים אפשריים לגיוס לגדוד מתנדבים כזה. אלה היו היהודים, אזרחי רוסיה, בת בריתה של בריטניה ושותפתה למדינות ההסכמה, בני העלייה השנייה, שגורשו מארץ ישראל על ידי הטורקים למצרים בתחילת המלחמה. 

הצעירים הגולים רוכזו במחנה פליטים צפוף. תנאי החיים היו קשים והתנדבות לצבא הבריטי הייתה דרך לסייע בנקמה בטורקים וגם לשפר את תנאי חייהם. הם התאגדו תחת הנהגתם של יוסף טרומפלדור, קצין צבא רוסי מוערך בעברו, וזאב ז׳בוטינסקי, עיתונאי ומנהיג ציבור, במטרה ליצור כוח צבאי שישתתף בכיבוש הארץ.

אבל הפיקוד הצבאי היה אנטישמי, לא סמך על יכולותיהם של המתנדבים היהודים והיה חסר יכולת להכשיר אותם ללחימה. כך נקבע שאם יוקם כח יהודי יהיה זה גדוד תובלה, שיקח חלק במערכה המתוכננת בגליפולי. בראשו היה חייב לעמוד קצין בריטי. ז׳בוטינסקי התייחס להצעה שהיהודים ישרתו כמובילי פרדות משא כאל עלבון ועזב את מצרים ללונדון, שם האמין שיצליח לשכנע את הפיקוד הבכיר של הצבא הבריטי להקים את הלגיון היהודי שדמיין. זה קרה מעט לפני בואו של פאטרסון.

שילוב האינטרסים בין פאטרסון המחפש לעצמו תפקיד לבין הכוח שהתאסף סביב טרומפלדור, ותיק המלחמה הרוסי, עתיד לשנות את מהלך חייו. הוא התייחס לכך כאל הגשמה של רצון אלוהי:

דבר מה כמו כוח צבאי יהודי היה בלתי ידוע בדברי ימי העולם במשך כאלפיים שנים – מאז ימי המכבים, אותם גיבורי ישראל שלחמו באבירות כה גדולה, ובמשך זמן מה בהצלחה כה גדולה, כדי לשחרר את ירושלים מאחיזת הלגיונות הרומאיים.

קרה המקרה ולמצרים הגיעו מפלסטינה כמה מאות אנשים שהיו חייבים לברוח מנחת זרועם של הטורקים. אנשים אלה היו בעלי אזרחות רוסית אבל מבני האמונה היהודית, ורבים מהם השתוקקו להתאגד יחדיו לכוח לוחם ולהפקיד את חייהם בידי אנגליה, אשר היהודים הכירו כידידם ומגינתם מאז ומעולם. ואומנם, בעיני רבים נראה שהעם הבריטי הוא לא אחר מאשר חלק מהשבטים האבודים; יותר מזה, אנו הפכנו כה הרבה מהחיים הלאומיים היהודיים לשלנו, בעיקר בגלל ההשענות הגדולה שלנו על התנ״ך, עד שהיהודים לעולם לא יכולים להרגיש לגמרי זרים בחברתנו.

[…]

כאשר, כילד, קראתי בשקיקה את תיאורי המעשים המפוארים של מפקדי צבא יהודים כמו יהושע, יואב, גידעון ויהודה המכבי, לא חלמתי שיום אחד אני, בעצמי, אהיה, למצער, מפקדם של חבורה מבני ישראל!

טרומפלדור אמיץ הלב מונה לסגנו של פאטרסון, והגדוד התנהל למעשה תחת פיקודם המשותף. הדרישות של הקצין האירי לסדר ולמשמעת וסגנון הפיקוד הקשוח שלו לא התקבלו תמיד בשמחה על ידי פקודיו. בסך הכל, ובהתחשב בתנאים הקשים, הגדוד תפקד היטב בזירה הנוראית, מלאת הסבל והמוות, של גליפולי. לאחר מספר חודשי שירות במערכה הכושלת חלה פאטרסון בצהבת ופונה לאנגליה. טרומפלדור המשיך לפקד על הגדוד, מסתייע בקצין זוטר כמתורגמן, עד הנסיגה הסופית. 

פאטרסון כתב, ממיטת חוליו, ספר על חוויותיו, ׳עם הציונים בגליפולי׳ (With the Zionists in Galipoli). הספר נכתב ופורסם בבהילות. הוא הודפס בטכנולוגיה מסורתית, שלא איפשרה לכלול בו צילומים, ופנה לקהל מצומצם הרבה יותר מאשר ספריו הקודמים. הוא כולל, בין השאר, הערות והצעות להמשך ניהול המלחמה, וניכר שזו הסיבה העיקרית להופעתו, בעוד המערכה עדיין מתנהלת, כספר אקטואלי. גדוד מובילי הפרדות סיפק שירותי תובלה ליחידות שונות, מה שאיפשר לפאטרסון לקבל תמונה רחבה של המערכה. הוא מספר לקוראיו על התנאים הנוראים בחצי האי, על שגרת החיים המייאשת של הפגזות בלתי פוסקות, על הקרבות  בהם הוא צופה ממרחק, משתוקק להצטרף אל הלוחמים אבל מכיר בחשיבות תפקידו העורפי. לפקודיו היהודים הוא מתייחס בחיבה ובריחוק. הוא דורש שהיחס אליהם יהיה כמו לכל חייל אחר, מעריך אותם ומשועשע ממוזרויותיהם. אבל הוא מודע לכך שעבורם מדובר ביותר משירות צבאי. על שער הספר מופיע מגן דוד, סמלו של הגדוד, ובנספח שבסופו (פאטרסון אוהב נספחים) מצורפים מכתבי ההערכה שדרש שיינתנו ללוחמיו, וגם תעתיק מאידיש, תרגום לאנגלית ותזמור של המנון גדוד נהגי הפרדות, ׳התקווה׳ (The Song of Hope).

כשנסוגו הכוחות הבריטיים מגליפולי פורק גדוד נהגי הפרדות, אבל 120 לוחמים וקצינים מתוכו הצטרפו לז׳בוטינסקי בלונדון. הם היו מיועדים להיות שלד הפיקוד ללגיון היהודי שז׳בוטנסקי חלם שיכבוש את ארץ ישראל. החזון שלו היה הקמת כוח צבאי עצמאי שבו 50,000 לוחמים. המתנדבים הראשונים היו אמור להיות המהגרים היהודים הרבים מרוסיה, שהתקבצו בעיקר בשכונת העוני איסט אנד בלונדון. זו היתה יוזמה מקבילה ולעיתים  מנוגדת למאמץ הדיפלומטי הציוני שהביא להצהרת בלפור שניתנה בראשית נובמבר 1917, וז׳בוטינסקי היה צריך להתמודד עם התנגדות חלק מההנהגה הציונית ועם האנטישמיות הגלויה והנפוצה בתוך הפיקוד הצבאי הבריטי. גם בקרב קהילת המהגרים הענייה ההתלהבות לא הייתה רבה, והם חששו שאם יתנדבו לשירות ישלחו לשמש בשר תותחים בחזית המערבית.  רק החלת גיוס חובה על מהגרים בעלי אזרחות זרה והבטחה שישרתו בחזית ארץ ישראל איפשרה את גיוס והקמת ׳הגדוד ה-38 של קלעי המלך׳. זה אמור היה להיקרא ׳הגדוד היהודי׳, אבל שמו שונה עקב התנגדות שבאה מתוך הקהילה היהודית הבריטית המכובדת, שלא רצתה להיות מזוהה עם המהגרים העניים שהכתימו את תדמיתה.

תוך כדי מאמציו של ז׳בוטינסקי, פאטרסון היה באירלנד. הוא פיקד על גדוד מתנדבים פרוטסטנטי שהוצב באזור בלפסט ועסק בפעולות שיטור ושמירת סדר. עלילותיו שם מפוקפקות. כנראה שסייע בצבירת נשק מוברח ובלתי חוקי, כהכנה לעימות המתקרב עם הקהילה הקתולית הבדלנית. הוא שמח לשוב ללונדון ולקבל את הפיקוד על הגדוד היהודי החדש.

הגדוד נוסד באוגוסט 1917, ולאחר תקופת אימונים והכשרה, בתחילת פברואר, צעד בסך ברחובות לונדון, ברובים מכודנים, כאשר פאטרסון וז׳בוטניסקי, שהיה עד אז טוראי פשוט וכעת מונה לקצין, רוכבים בראשו. כך תיאר פאטרסון את הגעת המצעד הצבאי לשכונת איסט אנד:

כאשר התקרבנו לדרך מייל אנד ההתלהבות בקהל גברה, והגטו של לונדון רטט ממש מלהט צבאי ושאג את קבלת הפנים שלו לאלו שבאו ממנו. דגלים יהודים נתלו בכל מקום, וזו בהחלט הייתה התרחשות חסרת תקדים בהיסטוריה של כל גדוד בריטי קודם. ז׳בוטינסקי (אשר באותו יום מונה לסגנות בגדוד), וודאי עלץ לראות את  הפירות לכל מאמציו.

את עצמו ראה פאטרסון כמשה, לא פחות, מי שעתיד להוביל את בני ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת. 

גדוד נוסף, הגדוד ה-39 של קלעי המלך, גויס מקרב יהודי ארצות הברית ביוזמת פנחס רוטנברג, אבל רק חלק ממנו הספיק להשתתף בלחימה. גדוד יהודי אחרון, הגדוד ה-40 של קלעי המלך, שבו שרתו כטוראים בין השאר יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, גויס מקרב תושבי ארץ ישראל היהודים לאחר שנכבשה, ושימש בעיקר למשימות שיטור. בסך הכל שירתו בגדודים העבריים כ-5000 חיילים, כשפאטרסון אמנם לא מפקד בפועל על כולם אבל משמש כדמות המפקד העליון של הכח היהודי, ׳הקולונל פאטרסון׳. הוא נאלץ להתמודד עם האנטישמיות והזלזול מצד אלנבי ורוב החיילים והקצינים הבריטיים, עם הציוד הבלתי מספק שהונפק לחייליו, עם מאבקים על אוכל כשר ותנאים שיאפשרו גם לחיילים דתיים לבצע את משימתם.

בגלל שגויסו מאוחר תרומתם של הגדודים למאמץ המלחמתי בכיבוש ארץ ישראל הייתה בעיקר סמלית, למרות שהגדוד בפיקודו של פאטרסון וחלק מהגדוד ה-39 נטלו חלק במתקפה הצבאית שמוטטה את שרידי ההתנגדות הטורקית, בחום הקיץ של שנת 1918 בבקעת הירדן. בעקבות קרב זה, שנחשב לטבילת האש שלהם, קיבלו הגדודים את השם ׳Judaean Regiment׳ שתורגם  לעברית כ-׳מחנה יהודה׳, והותר להם לצרף למדיהם את סמל המנורה שהמילה ׳קדימה׳ טבועה בבסיסו. אין להמעיט בחשיבות הסמליות הזאת. אבל לאחר תום המלחמה הם פורקו במהירות, וחלומו של ז׳בוטינסקי, שחשב שצבא יהודי יהיה זה שיפקח ויבטיח את קיומה בפועל של הצהרת בלפור, נגוז.

בין ז׳בוטינסקי לפאטרסון שררה הערצה הדדית. כך תיאר אותו, כאשר כתב את עלילות הגדוד:

כשאנו נפגשים, בלונדון או בפאריז, ואני מוסר לו, כמו לאח (וכזה הוא לי באמת), את אכזבותי ודאגותי, הרי עולה על שפתיו אותו החיוך האירי שעלה אז, אחר ההתנגשות עם הגנראל-אדיוטאנט, או בעמק-הירדן אחר יום קשה ביותר: חיוך המבטל ביטול גמור גם את הגנראלים, גם את הקדחת וגם את תותחיו של האויב; חיוך של אדם המאמין רק בכוחם הכביר של עקשנים. הוא מרים כוס ומברך את הברכה האהובה עליו:

Here is to trouble!- 

איני יודע, כיצד לתרגם trouble. אי-סדר? אי-נעימויות? “היסטוריה”? יותר מכל היתה מתאמת המלה העברית “צרות”. פאטרסון שותה לכל דבר המפר את השקט והשלוה הדלוחים-האפורים של חיי יום-יום. הוא מאמין, כי trouble הוא תמצית כל החיים, הקפיץ העיקרי של הקידמה.

ז׳בוטניסקי האמין שיכולתו של פאטרסון לעמוד בקשיי היומיום, להתענג ולהתעלות עליהם היא שהופכת אותו לדמות גדולה מהחיים, המבטאת בעצם קיומה את הרצון האלוהי. כך תאר אותו  בהקדמה למהדורה העברית של ספרו האחרון של פאטרסון, ׳עם הגדודים העבריים בארץ ישראל׳ (With the Judaeans in the Palestine campaign):

מימי לא פגשתי דמות רומנטית כדמותו.

[…]

פאטרסון אינו משורר ואיננו אמן. סגנונו פשוט ומעשי, כמעט כסגנונו של ריפורטר [עיתונאי] דייקן, הרושם עובדות ומחשבות. לפני שלושים שני כתב את אוכלי האדם על נהר צאבו, ספר מפורסם בזמנו וגם עד עתה, ספר המרעיד את לב הקורא. אבל גם הספר הזה כתוב בלי התפעלות, ואלמלא ההומור שבו והרעננות החיה שבדברי האדם המספר את אשר ראו עיני באמת, היה נדמה כיבש; אלמלא יחסו הרומנטי של המספר אל תוכן סיפורו, בכל מה שצפו עיניו בנהר צאבו, לא ראו אף פרט אחד שהוא ׳חול׳. על הכל הביטו העיניים האלה בתימהון כעל קורטוב של קודש מקודשי אלוהים; הארי הטורף והכושי מוג-הלב – שניהם פליאה.

זהו גם יחסו של פאטרסון ליהודים ולציונות.

בספרו של פאטרסון, שהתפרסם באנגלית בשנת 1922, ניכרת ההזדהות הגוברת שלו עם היהודים הציונים. הוא תיאר את האנטישמיות הגלויה והסמויה עימה היו צריכים חייליו להתמודד, בין השאר בעת תחרויות הספורט שנערכו בין הגדודים השונים בצבא הבריטי. בסיכומו הוא פורש חזון אופטימי בקשר לסיכויי ההצלחה של מפעל הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל, עכשיו כאשר בריטניה אוחזת במנדט עליה הכולל את עקרונות הצהרת בלפור:

פלסטינה תתגלה כבעלת חשיבות עולמית גדולה יותר ויותר כשיעברו השנים. ראינו שהיא אבן היסוד של מדיניותנו במזרח הקרוב והרחוק וכאשר תיושב על יד בני עם ידידותי, העובדים יד ביד עם אנגליה, אז השאלה הקשה בדבר האינטרסים שלנו באזורים אלו תיפתר.

במשך שנים רבות היהודים והערבים עבדו יחדיו ללא צל של חיכוך, ואיני רואה סיבה לכזה בהמשך. לא יהיו כל צרות כלשהן בפלסטינה בין שני עמים אלה כאשר הארץ תישלט בצורה ראויה, וממלאי התפקידים המקומיים ימלאו בנאמנות את המדיניות של הממשל האימפריאלי. עם ממשל יעיל וישיר, האוחז במאזני הצדק בצורה שווה, ועובד בשיתוף פעולה עם יהודי וערבי, שחר של עידן שגשוג מובטח לארץ הקודש והשאיפות עתיקות היומין של ישראל יתמלאו סוף סוף.

חלקה של אנגליה בהגשמת הנבואה חייב, בכל זאת, לא להישכח, ואני בטוח כי שמותיהם של מר לויד ג׳ורג׳ ומר בלפור, שני אנשים אשר התעלו ונהגו בצדק עם ישראל, ישמרו לנצח בלבבותיהם של היהודים. תודות לעידוד שניתן על ידי הצהרת בלפור לנשמת היהודים בכל רחבי העולם אנו רואים כעת את החזיון הנפלא הנפרש אל מול עיננו, של בני ישראל החוזרים לארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו לעולם. בעתיד תמיד יזקף לתהילתה של אנגליה שבאמצעות מנגנוניה התאפשר לעם היהודי לחזור ולהקים בית לאומי בארץ המובטחת.

׳בערב ילין בכי, ולבקר רנה׳ (תהילים, פרק ל׳, פסוק ו׳)

אותה אנגליה לא הכירה טובה לפאטרסון על שירותו במהלך המלחמה. הוא היה אחד הקצינים היחידים שלא הועלו בדרגה במהלכה ונותר לוטננט קולונל למרות שנות שירותו הארוכות. ההזדהות שלו עם היהודים והביקורת שלו על האנטישמיות הציבה אותו בשולי השוליים של הקצונה הבריטית. אירלנד קיבלה בינתיים עצמאות מבריטניה, כך שהאיריות שלו הרחיקה אותו עוד יותר מעמדת השפעה בחברה הבריטית. עברו והכתם שנשא מאז פרשת מותו של אודלי בלית׳ סימנו אותו כקוריוז, כדמות הרפתקן צבעונית ששייכת לעולם נעלם. מעתה והלאה, עד יום מותו, יהיה מזוהה עם התנועה הציונית ועם הפלג שאימץ אותו בה, התנועה הרוויזיוניסטית.

הפרק הבא כאן

פאטרסון – עם הציונים בגליפולי

פאטרסון – עם בני יהודה במערכה על פלסטינה

ז׳בוטינסקי – מגילת הגדוד

עם ללא ארץ

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

ניקח הפסקה קטנה מפאטרסון. נחזור אליו עוד מעט, מבטיח . אני צריך הפוגה ממנו, מזחיחות הדעת בה הוא רואה את העולם, ומפחד שמשהו מזה ידבק בי אם לא אזהר ואתרחק לרגע. 

אתמול בלילה קפצתי עם הכלבה ל׳אוגנדה׳, בר פופולארי לא רחוק ממני. זה גלגול והמשך של חנות תקליטים ובר ירושלמית מיתולוגית בעלת שם זהה. אוגנדה. זה מתנגן טוב על הלשון. אידי אמין בא מאוגנדה. לשם נחטף מטוס אל על ששוחרר באנטבה ושם נהרג יוני נתניהו. אבל היא מוכרת במיוחד ככותרת מושג הנמצא בתכנית הלימודים בהיסטוריה, כך שכל בוגר מערכת החינוך אמור לדעת אותו, ׳תוכנית אוגנדה׳. 

אני כותב את הטקסט הזה במהלך חופשת הקיץ מעבודתי כמורה. בשנת הלימודים הקודמת הדרכתי תלמידים בזמן שלמדו על כך, כחלק מהמשברים שפקדו את הציונות בראשיתה. סיפור המסגרת שהוצג בפניהם ברור וידוע: הרצל הסכים, משלל סיבות, להצעה הבריטית להתיישבות יהודית באפריקה, יהודי מזרח אירופה התנגדו לכך מאחר ולא היו מוכנים לוותר על חלום השיבה לציון, הכל התפוצץ בקונגרס הציוני השישי (המכונה לכן ׳קונגרס אוגנדה׳) ומעט אחר כך הרצל שבור הלב מת. 

אוגנדה מסמלת פנטזיה כושלת, מופרכת ורחוקה. מה היה קורה אם היינו מוצאים את עצמנו באוגנדה? באופן מוזר אוגנדה הוא מקום משא לב, ארץ לעולם לא מיתולוגית. לכן השם מתאים לבר בו שותים עד שיכחה. 

בלימודי ההיסטוריה המקובלים ההקשר הקולוניאלי הברור מאליו של התכנית הזאת מצוין כהערת שוליים לסיפור הפנים ציוני והציוני-בריטי. יצא לי להסביר ולהבהיר לתלמידי שלמרות הכינוי, קונגרס אוגנדה התקיים בשוויצריה ולא באפריקה. באמת קשה להבין איך ומדוע 600 יהודים מתווכחים בינהם על שטח במזרח אפריקה ללא הבנה שזה ביטוי של ההגיון הקולוניאלי בשיאו: בריטניה מאמינה שזו זכותה המלאה לחלק או להחכיר אדמות בארץ שחלקה הגדול אפילו לא ממופה לגמרי, ולהגשים כך אינטרסים שונים של האימפריה. פתרון ׳הבעיה היהודית׳ הוא אינטרס אחד כזה, לא גדול במיוחד אבל מטריד. 

ג׳וזף צ׳מברלין היה שר המושבות של האימפריה. הוא ערך תהליך מודרניזציה במשרד המושבות, שהתבטא באופן סימלי בהחלפת מנורות השמן שהאירו את המשרד המרכזי בלונדון לנורות חשמל. קידמה ויעילות השתלבו ברצון לחיזוק השליטה הבריטית במושבות והעמקת הניצול שלהן לטובת ארץ האם. עקב כך פרצה מחאה בדרום אפריקה, שם מושבות מתיישבים לבנים ממוצא הולנדי, הבורים, מרדו בהגמוניה הבריטית המתרחבת. זה הוביל למלחמה קשה, ארוכה ואכזרית שנקראה ׳מלחמת הבורים׳ והסתיימה בתבוסת המתיישבים הלבנים הלא בריטים. זה קרה בשנת 1902.

מעט אחר כך יצא צ׳מברלין למסע באפריקה כדי לתכנן את שיקום דרום אפריקה לאחר המלחמה וכדי להעריך את המתרחש בשאר המושבות הבריטיות. ׳הפרוטקטוראט של אפריקה המזרחית הבריטית׳ לא היה עדיין מושבה רשמית, והיה באחריות משרד החוץ הבריטי, כשלב מעבר לקראת העברתו לידי משרד המושבות שתוכננה ל-1905. 

מסילת הרכבת אותה אותה עזר פאטרסון להקים הגיעה לאגם ויקטוריה כבר בשנת 1901, והשינוי שהביאה איתה רק התחיל להתברר. ניירובי, שהיתה קודם כפר קטן שניצב על אדמת ביצה, הפכה לעיר הבירה של המזרח אפריקה הבריטית, מרכז של תיירות ציד ומסחר, ושירתה גם את המתיישבים הלבנים שהחלו להגיע אל מזרח אפריקה. אבל הנוף היה עדיין פתוח, ריק לכאורה פרט לחיות וליישובים המקומיים. כנראה שהרעיון להציע להרצל, איתו נפגש בלונדון לפני שיצא לדרך, להתיישב באזור זה עלה בראשו של צ׳מברלין בזמן הנסיעה בקו הרכבת החדש. הוא היה אנטישמי הרואה ביהודים גזע נחות, אבל בשם הגשמת האינטרסים הבריטיים, ובינהם הבאת מתיישבים לאזור שהוא תפס כבלתי מנוצל כראוי, היה מוכן לשתף פעולה עם התנועה הציונית. 

תנאי ההצעה הכלליים היו הענקת שטח נרחב ומתאים להתיישבות למהגרים ממזרח אירופה, כדי שיהפכו בו לחקלאים. הובטחה להם אוטונומיה בניהול עינינהם הפנימיים. ההתיישבות תמומן ע״י ׳אוצר התיישבות היהודים׳, שנקרא באנגלית ׳הקרן הקולוניאלית היהודית׳ (Jewish Colonial Trust). ההתנגדות לתכנית החלה מיד כשהוצגה, וכללה לא רק גורמים מתוך התנועה הציונית אלא גם התנגדות נרגשת של המתיישבים הבריטיים ושל רוב אנשי המנגנון האימפריאלי. 

לורד דלאמר (Lord Delamere), מי שנחשב לאבי ההתיישבות הלבנה בקניה, תואר מפוקפק מאוד, היה בן אצולה וחובב ציד, שהרג המוני חיות ובמיוחד פילים לפני שהפך לנושא דגל ההגנה עליהם. הוא קיבל את אישור הכתר להתיישב בשטח גדול במרכז הארץ, והמשיך כל חייו לקיים חיים שמשלבים בין הרג חיות ותחושת בעלות על הטבע, תוך אמונה עיקשת בעליונות הלבנה ולוקאל פאטריוטיזם המערב בין אהבת הטבע המקומי לזהות בריטית אליטיסטית. כך כתב על האווירה בקרב המתיישבים הלבנים במכתב לעיתון ה׳טיימס׳:

הרגשות כאן חזקים מאוד נגד הכנסת יהודים זרים. אזור מסילת הברזל מתאים להתיישבות של בריטים. הצעת משרד החוץ [לציונים] מעניקה מרחב של 200 מילין לזרים בלתי רצויים. האם למטרה זו נסללה מסילת ברזל יקרה זו וכספים כה רבים בוזבזו על ארץ זו? אין ספק שזרם של אנשים ממעמד זה יגרום לצרות עם הילידים המתורבתים למחצה שיהיו קנאים לזכויותיהם. פירוש הדבר שיהיה צורך בכוח-אדם נוסף כדי לפקח עליהם. האם משלם המיסים הבריטי, בעליה של אפריקה המזרחית, יסכים לכך שארץ יפה ורבת-ערך זו תמסר לזרים? האם אין לנו מתיישבים מבני הגזע שלנו? הארץ מתאכלסת לאט ובביטחון על ידי מתיישבים בריטים רצויים. האנגלים כאן פונים אל דעת הקהל, בייחוד אל אלה המכירים ארץ זו, שיפעלו נגד המהלכים השירותיים שיעיבו על העתיד המזהיר של הארץ.

בחוברת פנימית שפרסם והפיץ עם נימוקים נגד ההצעה הוא מכנה את היהודים ׳אביונים׳, ׳פרזיטים׳ וגזע לבן נחות. הוא מפחד שהם יהרסו את מה שהוא וחבריו מנסים להקים, מושבה של אדונים לבנים השולטים בנחלות גדולות ומשתמשים בכוח העבודה המקומי והזול. זאת הייתה האווירה השלטת בקרב המתיישבים, שמנו אז כמה אלפים. 

ההתנגדות גרמה לשינוי בשטח המיועד להתיישבות הציוני ולהרחקתו ממסילת הרכבת ומהאזורים שהמתיישבים הבריטים לטשו אליהם עיניים. הנציב הבריטי, סר צ׳ארלס אליוט, החליט להציע לתנועה הציונית חבל ארץ מרוחק ומיושב בדלילות בצפון הארץ. גם מקום זה היה בתחומי קניה של ימינו. אוגנדה רק נתנה את שמה לתוכנית, שלעולם לא כללה אותה.

ריצ׳רד מיינרצהגן (Richard Meinertzhagen) היה אז קצין זוטר בכוח הצבאי הבריטי ששמר על בטחון המתיישבים, ׳רובאי המלך האפריקאים׳ (King’s African Rifles). כקרוב משפחה, התארח בביתו של הנציב והם שוחחו על התוכנית. אליוט סיפר לו על התוכניות לפיתוח המושבה באמצעות הבאת עוד אלפי מתיישבים שיקימו חוות בהם יעבדו אפריקאים.

הערתי שהארץ שייכת לאפריקאים ושהאינטרסים שלהם קודמים לאינטרסים של זרים. הוא [אליוט] לא קיבל זאת. הוא הרבה להשתמש במילה ׳עליונות׳ בהתייחסו לתביעות של אירופאים. אמרתי שיום אחד יהיו האפריקאים מחונכים וחמושים. זה יוביל להתנקשות. אליוט סבר שיום זה כה רחוק עד שאין לו חשיבות, ושעד שיגיע כבר יהיה היסוד האירופי חזק דיו לדאוג לעצמו. אבל אני בטוח שבסוף ינצחו האפריקנים ושמדיניותו של אליוט רק תגרום צרות ואכזבה.

נראה עוד מעט כיצד תחזיותיו של מיינרצהגן מתגשמות מוקדם משחשב, ואת החלק הבלתי נתפס באכזריותו שהוא מילא בביצוע המדיניות הבריטית. האיש בעל העמדות המתקדמות לכאורה יתגלה כשטן.

התקדמות ההתיישבות היהודית הותנתה בביקור משלחת בדיקה מטעם התנועה הציונית. מותו של הרצל ושאלות מימון הוצאות הנסיעה עיכבו הקמת משלחת כזו ורק תרומה אנונימית איפשרה את יציאתה לדרך. זו הייתה חבורה קטנה ומוזרה בת שלושה אנשים בלבד. בראשה עמד קצין צבא בריטי מלנכולי, מייג׳ור א. סנט-היל גיבונס, ותחתיו פעלו פרופ׳ אלפרד קייזר, חוקר טבע שוויצרי שהתאסלם ומהנדס יהודי-רוסי צעיר בשם נחום וילבוש. מטרתם הייתה לפרסם דו״ח שיקבע אם וכיצד ניתן להגשים התיישבות יהודית בחבל הארץ המוצע. הם נפגשו בבאזל ויצאו משם לאפריקה.

ספר הזכרונות שכתב, ׳המסע לאוגאנדה׳, נפתח כך:

אוגאנדה הידועה בכל תפוצות הגולה אינה אוגאנדה האמיתית. המדובר הוא בחבל ארץ קטן ודל, שבשום אופן לא יוכל לשמש מרכז ליהדות לפי שאיפת הטריטוריאליסטים. אוגאנדה האמיתית נמצאת מערבה וצפונה מאגם ויקטוריה, והיא ארץ גדולה פי שניים מאנגליה, ארץ חקלאית פורחת ומיושבת בצפיפות… והארץ המוצעת שמה וגאס-נגישו, בקצה הצפוני-מזרחי של קניה של היום (אפריקה הבריטית המזרחית של אז), והיא חבל-ארץ בגודל של 15,000 קילומטר מרובע, שאינו רשום אפילו על מפות רגילות, ארץ ערבה חד-גונית… בלי ישובים ובלי תושבים, בלי יערות ובלי צמחייה עשירה כמו בסביבה. הרמה הזאת, המכוסה עשבי-פרא ומלאה חיות-בר, נראתה כגן-עדן רק בעיני אנגלי חובב-ציד.

וילבוש מתאר את ההכנות החטופות ליציאה לדרך, את הברכות והתקוות התלויות במשלחת. יש לו עין סקרנית ורגישה לפרטים והוא לוקח את תפקידו ברצינות רבה. כך הוא מתאר את רשמיו שלו ושל חבר המשלחת השוויצרי כאשר הרכבת מביאה אותם לניירובי:

קייזר חושב, כי השלטונות לא בדקו קודם את טיב הקרקע לפני שהחליטו לבנות, הקימו את הבירה על בנייניה הרבים בשביל פקידי הממשלה ומסילת הברזל בפעם אחת, ועתה נראה שטיב הקרקע אינו מתאים לנטיעות; הם הביאו כמויות גדולות של פח גלני ועשו הכל מפח זה, הבתים, הצריפים, הגדרות וחביות המים, הבניינים הגדולים של הרכבת והמחסנים, הכל פח גלני.

מתיישב יהודי במזרח אפריקה הבריטית כפי שצולם ע״י המשלחת לבדיקת התכנות ׳תכנית אוגנדה׳

בכדי להגיע לחבל הארץ המרוחק שיועד להם היה על חברי המשלחת לנסוע לתחנה המרוחקת כ-700 ק״מ מהחוף, ומשם לצאת למסע רגלי מלווים בעשרות סבלים מקומיים. בדרך עוד פגשו במתיישב יהודי בודד, שהבהיר להם שהאיזור אינו מתאים להתיישבות המונית אלא רק לגידול בקר. היה לרשותם זמן מוגבל, כך שהם החליטו להתחלק לשלוש קבוצות, שכל אחת מהן תובל על ידי אדם לבן בודד מלווה במורי דרך משבט המסאי וקבוצת סבלים. השוטטות בערבה האפריקאית הניבה חוויות יפות:

במקום אחד ראינו עדר גדול של מאות ראש איילים ואיילות וצבאים מכל המינים, גדולים וקטנים, עם קרניים ובלי קרניים, וביניהם הרבה דישונים עם קרנייים גליליות. עמדנו להתבונן בהם, וגם הם עמדו על גבעה ממולנו, ערוכים כחיילים בשורה ואלופיהם בראשם, והתבוננו בנו, היצורים הזרים שהופיעו כאן. פתאום נפרד מהעדר עופר קטן ויפה, בקפיצות ובמרץ רב התקרב אלינו, התבונן וברח חזרה. זה היה מחזה נהדר. אך התחלנו לצעוד, פנו כולם וברחו במהירות.

רואים שהוא אוהב חיות. אני מחבב אותו. אבל הוא היה צעיר ובלתי מנוסה, כך שהמסע התארך יותר מהמתוכנן, ואספקת המזון שלקח איתו נגמרה:

…ביום 8 בפברואר, נגמר המזון. נשבה רוח חזקה כל כך, שלא היה אפשר לעמוד על הרגלים. הסבל שהחליף את הנער המשרת שלי הציע שיביא אייל, אם אתן לו את הרובה. הוא טען שהוא יודע לירות ולצוד חיות. אני ידעתי לקלוע למטרה מאקדח, אבל צייד לא הייתי ולהרוג חיות לא היה לפי רוחי. נתתי לו רובה וסבל לעזרה. הם הלכו וחזרו רק בערב עם אייל על שכמם. זה עלה לנו ביותר ממחצית 15 הכדורים שהיו לנו. הם הכריזו שלא את כל הכדורים הוציאו על הציד, אלא פגשו בדרכם קרנף וירו בו.

אדם לבן שמוותר על ציד, שנותן לאדם שחור לצוד עבורו! למה הוא עושה את זה? האם אינו מבין שבכך הוא מוותר על עליונותו? הצעד הזה חותר תחת כל מערכת יחסי הכוח שמשמרים את השליטה הלבנה. וילבוש, שמגיע מתרבות רוסית-יהודית, שהתחנך בתחנת הקמח המכנית שהפעיל אביו ושהפך לאיש תעשייה המסוגל לתכנן ולנהל מפעל גדול (הוא היה ממקימי תעשיית השמן בארץ ישראל), היה עיוור לכללים הבלתי כתובים ביחסי סאהיב ומשרתיו. הוא הניח שמי שמצהיר שהוא יודע לצוד יעשה זאת טוב יותר ממי שאין לו נסיון בכך, ולא מבין שבכך הוא יוצר היפוך תפקידים, והרובה יהפוך את המשרת לאדון.  הירי המיותר בקרנף הוא ביטוי להיפוך הזה. כך המשרת מנצל את ההזדמנות לבצע מסע ציד ׳אמיתי׳, כמו של האדונים הלבנים. 

כאשר חזרו לבסוף אל תחנת הרכבת, אחרי תלאות נוספות שהוכיחו כמה מיותר היה המסע מלכתחילה ואת חוסר יכולת הארגון של מפקד המשלחת, המתין לו מכתב ארוך מבני משפחתו, ובו גם תוספת מהמורה המשפחתי לעברית, שהכשיר את כל המשפחה לעלייה לארץ:

…ובו הוא מדגיש כי מצב היהודים הוא בכל רע, וכי ארץ-הגירה נחוצה להם, ולכן עלי לחקור את התנאים בלי משוא-פנים מפלגתי, לברר ולהכיר כל דבר לאמיתו, כי עיני כל ישראל צופות אלינו ומחכות לתשועה; אחריות גדולה מוטלת עלינו כלפי העם היהודי כולו, והתפקיד שלנו הוא תפקיד של חשיבות עליונה, ועלינו להיות זהירים ונאמנים למשימה ההיסטורית שהוטלה עלינו.

התרגשתי עד מאוד מהמכתבים. מה מסכן העם, המצפה לישועה מן המרכז השחור הזה. מחבל-ארץ שגם הכושים אינם רוצים בו, ומה מסכן העם, שמנהיגיו מסרו משלחת כה חשובה בידי חוקר כמו המאיור גיבנס. אבל בעצם, מה תוכל להגיד המשלחת, ומה יוכל להיות הדו״ח שלה? במקום שיש ספיקות, יכולות להיות דעות בעד ונגד; אבל במקרה הזה שלנו לא תוכלנה להיות שתי דעות, כי במקום שאין כלום אין לעשות כלום.

הדו״ח השלילי שכתב חיסל את סיכויי תכנית אוגנדה לזכות באישור הקונגרס הציוני. כאשר התכנס הקונגרס השביעי הדבר המרכזי בו עסק היה בחירת הנהגה חדשה שתוביל את התנועה במקום הרצל. התכנית נגנזה והבעיות שגרמה נפתרו מאליהן. נוסחה תודה מנומסת לממשלת בריטניה על ההצעה, אבל הייתה הסכמה גורפת שיש להתמקד בנסיון להגשים את תוכנית בזל, ושיהודים לא מתאימים לאפריקה כמו שאפריקה לא מתאימה ליהודים. קבוצה קטנה, מובלת על ידי הסופר הבריטי ישראל זנגוויל, החליטה לפרוש במחאה מהקונגרס, ולהקים תנועה חדשה, ׳ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית׳, שהוסיפה לחפש אחרי מקומות התיישבות פוטנציאליים שאינם ארץ ישראל, בה הם חשבו שהסיכוי להצלחה נמוך. תנועה זו המשיכה לבדוק אפשרויות התיישבות יהודים בקנדה, אוסטרליה, ארם נהריים ואנגולה, כמו גם בבוליביה, קולומביה, ברזיל ופרגוואי, רודזיה הצפונית, נבאדה ואיידהו. הצהרת בלפור הפכה אותה ללא רלוונטית. 

הצהרת בלפור התבססה על הנסיון שנצבר ועל ההנחות המוקדמות שהובילו לתכנית אוגנדה. אלו שני אירועים שונים בתכלית ובכל זאת יש בינהם קשר. אחד האנשים שמחברים בינהם הוא ריצ׳רד מיינרצהגן, הקצין הזוטר שהוזכר בתחילת הפרק, שחשב שיום אחד האפריקאים יתקוממו נגד הניצול הבריטי. שווה להתעכב על סיפורו כי הוא בלתי יאומן, וכי הוא חשוב ומושתק, מפחיד במה שהוא מגלה על תכונותיהם של בני אדם.

מיינרצהגן היה כאמור איש צבא, בן מעמד עליון חובב ציד שהתשוקה לציד חיות גדולות הובילה אותו לבקש להיות מוצב במזרח אפריקה הבריטית. הוא היה בוגר מלחמת הבורים, בה התחוללה מלחמה מטונפת שכללה לוחמת גרילה ופגיעה באזרחים. הוא היה אנטישמי מושבע על פי עדותו שלו, אבל כאשר שירת כקצין מודיעין בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצר קשר בינו ובין אהרן אהרונסון, מקים מחתרת ניל״י. מיינרצהגן היה מי שהפעיל את המחתרת הזאת, ובעקבות כך הפך לחסיד גדול של הציונות. אחרי המלחמה, אותה סיים בדרגת קולונל המקבילה לאלוף, ובה זכה באות כבוד על שירותו המצויין, תמך וליוה את ניסוח כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הוא היה גבוה ומרשים מאוד, איש החברה הגבוהה, אקצנטרי ובעל מוניטין מפוקפק, שאהב לפזר סביבו הילה של סכנה ומסתורין. טענו שרצח את אשתו השנייה כדי שיוכל לקיים ללא הפרעה רומן מתמשך עם קרובת משפחתו הצעירה ממנו ביותר משלושים שנה, אבל לא היו הוכחות מספיקות והמשטרה העדיפה לא לחקור את גיבור המלחמה. הוא היה אורניתולוג, חוקר ציפורים מפורסם, בעל אוסף פריטים ענק מכל רחבי העולם. מין ציפור נקרא על שמו, כמו גם חדר במוזיאון הבריטי לטבע. הוא היה גדול מהחיים, אדם חד פעמי, והוא היה לא רק רוצח פסיכופת אלא גם גוזמאי ובדאי, שקרן וגנב שגרם נזק אדיר לטבע, למדע ולמדינה אותה שירת. 

הפסל ׳אמונה׳, אלכסנדר ליברמן, 1984 – כיכר מיינרצהגן, ירושלים

חשיבותו בתולדות הציונות הביאה לכל עיריית ירושלים קראה על שמו כיכר, ממוקמת בצומת בצפון-מזרח העיר, ליד כביש הכניסה לבית החולים ׳הדסה׳ ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים. אולי השפיעה על ההחלטה גם הקרבה לבית הקברות הבריטי הצבאי הבריטי הגדול, הניצב בשיפולי ההר, בו קבורים כ-2500 חיילים שנפלו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. יש בה פסל חוצות גדול, עשוי צורות גיאמטריות של ברזל ובטון, הנקרא ׳אמונה׳, ומנסה לשקף את המגוון הירושלמי של אמונות וצורות חיים. השם ׳כיכר מיינרצהגן׳  נשמע מסובך וזר, כך שכולם קוראים למקום ׳גן הפסל הלבן׳. במדינות אחרות אולי היו משנים את השם באופן רשמי אבל כאן ההיסטוריה האפלה של מיינצרהגן לא מעניינת אף אחד. הוא היה קצין בריטי וציוני בעל שם מסובך. אין סיבה להעיר שדים מרבצם ועדיף לתת לדברים הרעים להשכח מעצמם. 

הוא היה חייל-צייד. בשנים הספורות בהן שירת במזרח אפריקה הבריטית תיעד ביומנו 448 חיות שצד מ-57 מינים שונים, ובינהן 19 אריות, 16 קרנפים, 7 היפופוטמים, ועוד, ועוד. במקביל היה בין הראשונים שהציעו הקמת שמורות טבע וציד, בהן יהנו החיות מהגנה מסוימת וכל הרג יאושר ויפוקח. הוא הבין שהסכנה הגדולה ביותר לחיות הייתה לא הצייד אלא העלמות השטחים הפתוחים בעקבות התפשטות החקלאות וההתיישבות האירופית. לכן הציע לשמור על שטחים נרחבים חופשיים מפיתוח. 

הוא היה אכזר בצורה בלתי נתפסת כמעט. ביומנו סיפר איך פעם, בזמן חופשה, יצא לטייל מחוץ לניירובי בליוויית כלבתו האהובה בייבי. באופן יוצא דופן לא לקח איתו רובה. כשהגיע לנהר שזרם שם הבחין בלהקת בבונים והוא וכלבתו החליטו להפחיד אותם לשם הבידור. אבל הקופים לא אהבו את התכנית הזאת, ובמקום לברוח מהכלבה המסתערת עליהם תקפו אותה בתגובה וקרעו את בייבי לגזרים. מיינרצהגן, שהיה קשור מאוד לכלבתו, החליט לנקום. הוא אסף 30 אנשי צבא, וביחד, מצויידים ב-100 כדורים לאדם, הם טבחו במושבת הקופים כולה, לא משאירים אף זכר בבון בחיים. נקמה קרה, עונש חסר תכלית, צדק מוחלט שרק הוא שולט בו.

זוכרים את הדעות שלו בקשר לאפריקאים, וההבנה שלו את התנגדותם לבריטים? בשנת 1905 נשלח לכפות את העברת שבט הנאנדי ממקום מושבם לתוך שטחי שמורות שיועדו להם, בכדי לפנות את השטח עליו ישבו להתיישבות אירופית. לשם כך הוחרמו עדרי הבקר והצאן של השבט ומאות מלוחמיו נהרגו. כאשר קבע פגישה עם מנהיג השבט, קויטלל ארפ סמוי (Koitalel Arap Samoei), בכדי לדון בהפסקת אש, התייחס אליה כמו מעשה רמאות לגיטימי, והזדמנות לצייד. כפי הנראה ירה בו כאשר ניגש אליו ללחיצת יד. איש מחברי משלחת השלום לא נותר בחיים. הוא טבח בכולם באמצעות מכונת ירייה. הדיכוי שלו את ההתנגדות לשלטון היה אכזרי מדי גם במונחים בריטיים והביא לשבר ביחס השבטים לנוכחות הבריטית. הוא נשלח חזרה לבריטניה ורק ייחוסו הגן עליו מחקירה ממצה. בכל זאת המשיך להתגאות בסיפורים האלה כל חייו. 

מיינרצהגן בזמן ציד ציפורים בקניה

הוא נחשב לאחד מחוקרי הציפורים הגדולים בבריטניה, ומעט לפני מותו בשיבה טובה, בשנת 1969, תרם את האוסף הענק שלו למוזיאון הטבע הבריטי. אבל בשנות ה-90 הסתבר שהאוסף כלל פריטים רבים שהושגו בגניבה או רמאות. חלק מהמוצגים נגנבו מהמוזיאון אליו תרם את האוסף. בשל כך נוצרו שגיאות רבות גם במחקרים שהתבססו עליו. מינים שנחשבו נכחדים בעצם עדיין קיימים, טעויות קשות נכנסו לספרי הלימוד. הוא התגלה כשרלטן מוחלט.

איך אפשר להבין את כל זה? איך אפשר לחיות חיים שלמים של רמייה? האם היה שם משהו שהעניק לו עונג? האם זה אות לקלקול המוסרי העמוק של המעמד העליון הבריטי או שההזדמנויות שהעניקה לו השייכות למעמד הזה, בזמן ובמקום בהם פעל, גרמו לו להתנהג כך? האם חשב שמותר לו, בשם היותו גבר, צייד, לוחם, לבן, להרוג, לנצל, לשקר? 

הפרק הבא כאן

תיאור ממצה של פרשת תכנית אוגנדה: משבר ״אוגנדה״ בציונות (משה יגר, דבורה ברזילי-יגר)

על התרמית הגדולה של מיינרצהאגן בספר המטורף The Meinertzhagen Mystery: The Life and Legend of a Colossal Fraud (Brian Garfield)

עוד על ציידים לבנים ושחורים במזרח אפריקה הבריטית בספר המצויין Black Poachers, White Hunters (Edward I. Steinhart)

חלק א – בהרים כבר השמש מלהטת

[חלק מסדרה בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

השינוי שעוברת העיר, ובמיוחד האזור המסויים בו אני גר (ושעליו כתבתי כבר לא מעט), נמצא בשיאו. השינוי כבר לא משהו שיקרה מתישהו, או תהליך מתגלגל שאפשר להסתגל אליו, אלא גל גדול, שיהפוך וישנה לנצח את האופי והתרבות העירונית. זה עצוב לי.

המבט אל העיר, אל האזור, השכונה והרחוב שלי מאפשר לי להתבונן על התרבות שמשתנה, כמותם. אל הארץ. אני לא אופטימי.

גל השינוי מתרומם וגואה, מאיים לשטוף את הכל. הוא חלק מסערה מושלמת. 

גורמים שונים משתלבים יחדיו, ולמרות הסתירות הפנימיות בינהם מעצימים זה את זה. הם נובעים ממקורות רחוקים אבל את תוצאותיהם ניתן לראות כאן מסביב, בעליית המחירים, בבולמוס הבנייה החזירי, בהתפוררות המרקם העירוני שקשורה ושואבת מהתפוררות המרקם החברתי. כבר אי אפשר לעצור את זה, אנחנו כבר שם.

הכנתי רשימה. היא לא של אשמים אלא של בלאגנים, שונים ומשולבים.

הנס המלוכלך, הכוזב, של ההייטק, וחוסר האיזון שגרם.

ההון, כלומר הכסף שיוצר כסף, ואיך הוא ומשרתיו דואגים לכך שלמי שיש כסף יהיה עוד כסף, עד קץ הדורות, ושלמי שאין לא יהיה אף פעם. 

הקולוניאליזם הלא מודע לעצמו, ממנו נובע הכל, ואיך עולם ראשון חי כאן על חשבון עולם שלישי. הניצול הגס והעיוור של החלשים, הנתפשים תמיד גם כנחותים. הגזענות.

הבאג הבסיסי של תהליכי שיפור, תכנון וביצוע, שתמיד מתרחשים מלמעלה למטה, ותמיד לוקחים זמן רב מדי, ולכן תמיד מיושנים בזמן השלמתם.

כמויות הסמים, התרופות, האלכוהול, האוכל המוגזם. חטא הגרגרנות ותחושת האשמה. העצלות, ההמנעות מכל שמסובך מדי. 

האתוס השליט לפיו אסור לישראלי אמיתי לצאת פראייר, והוא תמיד גם קורבן וגם נבחר, זכאי בכל פשע ועוול שיעשה כבר מראש, מבטן ומלידה.

רצף המשברים הבלתי פוסק, והידיעה המודחקת שהמשמעותיים בינהם, שינוי האקלים והשינוי הדמוגרפי, בדרכם להפוך את המקום הזה לגהנום.

אני לא אופטימי.

אבל אני בן המקום ואוהבו. אין לי רצון להספיד מראש את מה שעוד יאבד. ההכרה בכך שהעתיד עגום, שההווה מייאש, שהתקוות נגוזו ושהכשלון בלתי נמנע מאפשרת לי להיות סלחן, כלפי עצמי וכלפי אחרים. זאת המציאות עכשיו, ואפילו מי אשם בה כבר אינה שאלה מעניינת. יהיה רע יותר. בסדר. זה בלתי נמנע. 

אבל זה לא יהיה סוף העולם. משהו ישאר. השירים? הסיפורים?

׳נלבישך שלמת בטון ומלט׳, מבטיח אלתרמן למולדת האהובה, בפזמון ׳שיר בוקר׳ שנכתב בשנת 1934.

הבתים האחרונים של שיר הלכת תקיף המקצב קובעים מטרה רחוקת טווח למצעד:

בהרים, בהרים זרח אורנו, 

אנו נעפילה אל ההר, 

האתמול נשאר מאחורינו 

אך רבה הדרך למחר. 

אם קשה היא הדרך ובוגדת, 

אם גם לא אחד יפול חלל, 

עד עולם נאהב אותך מולדת, 

אנו לך בקרב ובעמל!

השיר, שנכתב ללחן של דניאל סמברוסקי, התפרסם לאחר ששני הבתים הראשונים שלו נכללו בסרט התעמולה התיעודי ׳לחיים חדשים׳ (באנגלית: The Land of Promise) שהוקרן לראשונה בשנת 1935. בסרט זה, שהופק ע״י קרן היסוד במטרה לסייע בגיוס תרומות מיהודי העולם, תוך דגש על הקהילה האמריקאית, התקבעה דרך הצגת המפעל הציוני את עצמו: כתנועת אוונגארד חלוצית, המקדשת את העבודה והמודרניות, מתנתקת מהעבר ובונה עתיד מזהיר למרות וכנגד כל הקשיים. זהו אתוס מקביל ודומה באופן חשוד לזה של הספר האמריקאי, בגרסת יידישקייט פמיניסטי. במקביל, התקבעה אופן הצגת הארץ והשינויים העוברים עליה, כהבטחה גדולה עבור תושביה והאזור כולו, שרק ממתינה להתממש. 

הסרט היה אמור להיות עלילתי, ורוב הסצנות המצולמות בו מלוהקות ומבויימות כך. אבל בעיות שונות גרמו לכך שרק חלק ממה שצולם ותוכנן נכלל בגרסה הסופית. לכן הוגדר כתיעודי, בהשתתפות ׳העם היהודי הבונה מחדש את ארץ ישראל׳ (The Jewish people rebuilding Palestine). 

תושבי הארץ המקוריים, המוסלמים ויהודי האוריינט, מופיעים בתחילתו וצצים מדי פעם במהלכו כדמויות משנה. הם מייצגים ושומרים את זכרון תקופת התנ״ך, אבל העתיד שייך לבני ובנות הדור החדש. הסרט הותאם לקהל אמריקאי יהודי והוא משקף את הפנטזיות של הקהל הזה לא פחות ואולי יותר מאשר את המציאות. מתוארת בו חברה בדויה, שיוויונית ופתוחה, מסעירה ופעלתנית. גברים ונשים, בהירים ותמירים, עובדים יחדיו בהרמוניה אסתטית כמעט עד כדי גיחוך. ׳פלסטין הייתה ארץ של קברים, ובינהם התפללו היהודים לתחייתה של ציון׳, מספר הקריין על הארץ לפני בואם של הציונים. כבר אי אפשר לספר כך את ההיסטוריה, כפי שכבר אי אפשר לספר כך את העתיד. 

שלמת הבטון והמלט חנקה והרגה את הארץ. עתידה של הציונות מאחוריה. הלידה מחדש הביאה לזקנה ולהסתיידות. כעת עבודה פיזית נחשבת לנחותה, והמאבק על השיוויון לנשים הוא על הכללתן בתפקידי לחימה. ההבטחה התגלתה ככוזבת.

אבל נשארו קרעי סיפורים ששווה לספר, שחבל לשכוח. הסצנות האלו, שנתפרו בעריכה גסה לרצף אחד, חבורות הצעירים והצעירות שבונים לעצמם חיים חדשים, יפים כל כך, חוגגים את גופם, מפרים את הארץ, מופרים על ידה. בהרים כבר השמש מלהטת. אני יכול לראות את היופי בזה דווקא בגלל שאיני מתעלם מכך שהבנייה מחדש של הארץ הייתה אשלייה, ושהיא כללה בתוכה גם הרס רב. ההודאה בכישלון מאפשרת להשהות את הביקורת, ולהודות בפני עצמי שזו אכן פנטזיה נעלה ויפה, שיוויון מוחלט, חופש ללא מגבלות המבוסס על מסורת עתיקה, ארץ ספר בתולית שכל מה שיש בה הוא עבר ועתיד, נעורים אין סופיים. עבודה שהיא מהות החיים, גוף שמייצג ומשרת את הרצון האלוהי. זאת אשליה לא רעה. והיא בוודאי הניבה תרומות יפות לקרן היסוד. 

נראטיב היסוד הזה, שיובא לכאן, הותאם ועובד כדי שיצליח להיות אפקטיבי ככל הניתן, שרד לא רע למרות, ואולי בגלל, שלא היה מבוסס על המציאות. הוא הפך לכלי בעל ערך עצמאי, שהמציאות מתעצבת בין השאר באמצעותו. הפקפוק בו מובן מאליו, ולכן בלתי מעניין. האם ממשיכה להיות לו משמעות גם היום? האם ימשיך להתקיים גם לאחר ששלמת הבטון תתבלה ותתפורר? 

זוהי מעין הקדמה. אנסה לצאת בקיץ הזה למסע שיתרחק מהאזור הזה, אבל אולי יחזור לפעמים לביקור. אצא בעקבות סיפורים ודמויות נשכחות, בין אמת לבדיון, בזירות חילופי תרבות, בעת הכשלון הזו. אשתדל.  

הרשימה הבאה

׳לחיים חדשים׳ בארכיון הקולנוע של שפילברג

׳שיר בוקר׳ בארכיון ׳זמרשת׳

אלף עינים למלאך המוות.

במגפה הזאת לא מתים ילדים. זה מוזר, מכיוון שהם פגיעים וחלשים, בדיוק כמו אלה שכן מתים, הזקנים, האנשים להם יש ׳מחלות רקע׳. אלה, לכאורה, הרוויחו את פגיעותם, מתוקף גילם והרקע שלהם. ניתן אפילו לשמוע, בשוליים, קולות מהוסים הלוחשים שאין מה לעשות, מגיע להם, ואולי אפילו לא נורא עם יהיו קצת פחות כאלה. המחלה רק עוזרת בתהליך ברירה טבעית שהרפואה המודרנית פגעה בו. מות הזקנים והחולים הוא טבעי, והריחוק הפיזי הכפוי שגורם ההסגר יכול להראות גם כתהליך פרידה מדורג. הנה, אפשר להסתדר ככה לא רע, לא? הכי טוב בבית.

אני שולף מתוך מדף הספרים המוזרים חוברת, שהכותרת שלה כתובה בפונט משונה מאוד, בו האותיות הגבוהות והצרות בעלות גבנון במרכזן, אולי מנסות להדמות לסורגי מיטת ילדים, ׳ספריה לילדים׳. זוהי חוברת א׳ בסדרה, כך מצויין בתחתית עמוד השער, וזה גם שם ההוצאה, שנמצאת בתל-אביב. המחיר 30 מיל, ודאי אינו יקר, ובכלל, זה נראה מוצר זול במתכוון, חסכוני. הוא כרוך בסיכות ברזל, שכתמי החלודה שלהן התפשטו על הדפים. העטיפה עשויה נייר פשוט, אפילו לא קרטון. בחזית יש דיאגרמה, שמעליה כותרת המשנה, ׳אלף עיניים למלאך המוות.׳. מוזרה הנקודה בסוף הכותרת, שכאילו נועדה להדגיש את הדרמטיות של ההצהרה הזו.

האיור הוא ביטוי מצוייר של נתונים סטאטיסטיים שלא ברור מהיכן נשלפו, ואני אוהב את הנסוח הפתלתל של כותרתו: ׳במשך שנת החיים הראשונה, מתים מכל 10000 נולדים׳. בקושי אפשר להבין מזה משהו, אבל הגרפיקה עוזרת. מוצגות ארבע קטגוריות, שלכל אחת מהן ייצוג ציורי ומספר מתים משלה. כל המספרים האלה מזעזעים, בלתי נתפסים כמעט. על פי הגרף הזה, אפילו אצל האמידים, המסומנים בציור עגלת טיול ענקית ורבועה, מוגזמת, מתים יותר משלושה אחוזים מהילדים בשנתם הראשונה. במעמד הבינוני, שעגלת הטיולים המסמנת אותו עגלגלה וקומפקטית, מתים יותר מעשרה אחוז, אצל הפועלים, שכנראה מטיילים פחות עם ילדיהם ולכן מסומנים בעריסה ולא בעגלה, השיעור מטפס במעט, ליותר משישה עשר אחוז, ובין הילדים הלא חוקיים יש כמעט ארבעים אחוזי תמותה. תינוק ערום שוכב, נטוש על גבו, בראש העמודה הגבוהה הזו, הנראית כמזבח. 

בצידה האחורי של החוברת מצוייר תינוק אחר, חמוד ומלא חיים, אצבע תחובה בפה, שיער בהיר, כמו שצריך. הוא עושה אמבטיה, המתוק. זוהי פרסומת המיועדת להורים הצעירים שהם קהל היעד של החוברת, מה שהוא קצת חסר טעם בהקשר הטראגי של כותרתה. אבל זה בהחלט פרסום ממוקד, כי מי שיקרא את החוברת הרי יבין שחשוב לרחוץ ולהתרחץ, והכי טוב זה: ״עדין״ – הסבון המובחר של האם והתינוק יחד, תוצרת ״שמן״, חיפה. 

העותק שבידי היה שייך לבית ביאליק, ששמו מוטבע בחותמות רבות על פני הדפים, שתולעים כירסמו בהם. היא יצאה לאור בשנת 1935. כנראה שבשנים האלה הסתבר שיש מקום לספרות הדרכה רפואית בעברית. כך כותב בהקדמה לסדרה כולה עורכה הראשי, יחזקאל רובין, המופיע כאן תחת השם והתואר ד״ר י. רבקאי. הוא כינה עצמו כך בגלל שלאשתו קראו רבקה. כבר אני אוהב אותו קצת. היה להם בן אחד, ילד טיפוחים, והוא היה פסיכולוג שהתמחה בתקופת הילדות. הנה הגורמים לצורך ב-׳ספריה להורים׳:

מצד אחד – רבות, מרכבות ומיוחדות במינן, להלכה ולמעשה, הן הבעיות הכרוכות בחינוכו והתפתחותו הפסיכו פיזית של הילד העברי בארץ-ישראל.

מצד שני – גדולה ללא-ערוך היא התענינותם ומסירותם של המוני הורינו בארץ, אשר העמידו את הילד במרכז חייהם ומיטב-תקוותיהם הוא במצוות חינוך וגידול ילדים. 

מצד ההורים באה תמיד הטענה הצודקת נגד חסר חמר-קריאה מאלף בשאלות אלה של חנוך וגדול הילדים ב ע ב ר י ת, כי לא כלם נזקקים לשפות הלועזיות אשר בהן בשאלות האלה ספרות גדולה ומסעפת לעם.

סדרת החוברות המתוכננות, אשר איני יודע כמה מתוך העשרים וארבע המתוכננות בה יצאו בסופו של דבר לאור, אמורה הייתה לעסוק במגוון רחב של נושאים, כאשר ׳הקוראים יוכלו בסוף השנה לכרוך… בסדר הדרוש ולצרף אותן לספר אחד, ספר ההוראות והשמוש במשפחה, אשר ילד קטן בתוכה׳. בין השאר צפויה ד״ר מרים אהרונובה לכתוב על ׳התפתחות העבר במעי-אמו׳, ד״ר הדסה הינריך על ׳התעמלות בגיל היונק׳ וד״ר מכס מרכוזה על ׳היונק כיצור סכסואלי׳, ועוד, ועוד. המערכת אף מציעה להורים להפנות אליה שאלות בכתב, גם בנושאים כלליים, וגם בנושא העניין שבו דנה החוברת הזו, שהיא הראשונה, כאמור. 

ההחלטה המשונה, לפתוח את סדרת החוברות להורים דווקא בזו, העוסקת ב-׳תמותת התינוקות בשנת חייהם הראשונה, סבותיה ודרכי המלחמה בה׳, חושפת את אחת ההצלחות האדירות של הרפואה ושל המודרניות, אחת ההוכחות הברורות לכך שאנו חיים בתקופה נפלאה. בימינו מוות של תינוקות הוא נדיר, ונתפס כטרגדיה נוראית, לא כחלק מהחיים. מלאך המוות נוכח בחיינו בעיקר כמי שנפגוש בסוף הדרך, מתישהו בעתיד, ולא בתחילתה. מדד תמותת התינוקות משתמש כעת אפילו בסקאלה מספרית אחרת, שיעור המתים עד גיל שנה מתוך 1000 לידות ולא 10,000 כמו בזמן פרסום החוברת, לפני 85 שנים. הוא עומד על כחמישה מתים מתוך אלף בישראל של ימינו. השינוי הזה קרה מהר מאוד. יש עדיין זקנים שחיים ביננו שנולדו בתקופה בה שאלת השרדותם איימה על הוריהם עד שלא יכלו להתעלם ממנה. 

מות תינוקות היה אז עצוב, כמובן, אבל מובן ומוכר. מחבר החוברת, ד״ר ב. פרבר, שהיה כפי הנראה רופא ילדים חיפאי, חש צורך לשכנע שיש מה לעשות, בסעיף הפותח שלה, שכותרתו ׳לברור ערכו של הנושא׳:

ומה רב הוא האסון כשתינוק מת בחדשי חייו הראשונים, בטרם נתגלו כחותיו וכשרונותיו הכמוסים בו! הדעה הנפוצה בקהל, שבתקופת הילדות הצעירה מתים רק יצורים חלשים ולקויים מתחילת בריתם, היא מוטעית ביסודה. רק מיעוט בלתי ניכר של הילדים המסתלקים מהחיים בגיל הרך בא לעולם בליקויים גופניים וחולשות המפריעים לחיים בריאים. הללו מתים ברבם בימים או בשבועות הראשונים ללדתם, כפי שנראה להלן. הרב המכריע של המתים מצטרף מתינוקות בריאים באברי גופם, תינוקות שעלולים היו לגדול לתפארת ולהתפתח לילדים בריאים ופורחים – מבין שורותיהם קוצר המות האכזרי את קצירו.

הוא חושף את המנגנון הנפשי שמניע אותו, רופא ילדים הנלחם במוות, ומנסה לגייס לצידו את קוראיו, להם הוא נותן תפקיד ומתווה דרך:

והמחשבה המדריכה את מנוחתנו ותובעת מאתנו מעשים ופעולות אומרת: לו רק ידענו והשכלנו למנוע מהיצורים הללו למועד הנכון את המחלות ואת התקלות בהזנה, לו הצלחנו ליצור למענם תנאי גדול טובים והיגיניים, הלא יכלים היינו להצילם מכליון ולהוציאם מצפרני המות!

הוא היה רוצה להתלות במניעים אלטרואסטיים בלבד, הזכות הטבעית של ילד, כל ילד, לחיים. הוא חושב שעל כל בני האדם מוטלת חובה לסייע לילדים. אבל גם טובת האם ראויה לציון, וגם התלות ההדדית בין הרמה התרבותית של חברה לבין הדרך בה היא שומרת על ילדיה:

לא תהיה הגזמה בדבר אם נאמר, כי המספרים על תמותת התינוקות משמשים אבן בחן למדת התרבות של העם, קנה מדה לרמת החיים, להשכלת ההמונים ולחריצותם, לגבהם המדעי של מוסדות הרפואה והמחקר בשטח ההיגינה הסוציאלית בכל ארץ, ובה במדה שיקטנו מספרי התמותה ויתמידו בירידתם משנה לשנה, יגדל כבודם ויפאר שמם של בני האמה, הארץ, שלטונה, רופאיה ומוסדותיה הרפואיים וההיגיניים.

הכל טוב בדברים האלה, מעורר השארה ומדרבן, חוץ מאשר רמז קטן, סכנה, כי הרי כך מוצגים ההמונים הבלתי משכילים, והבלתי חרוצים, כאויבי הילדים והעם. הם פוגעים במטרה שאינה רק בריאותית אלא גם לאומית, כי הרי:

התחרות בין העמים ברצון להגדלת האכלוסין קימת לא מהיום. בדורות הקודמים לנו הצליחו להגיע לרבוי טבעי הגון בדרך של לדות מרובות, אולם בדורנו אנו שהילודה יורדת משנה לשנה כמעט בכל הארצות מתוך הכרח המציאות שלנו ומתוך סבך של גורמים כלכליים ופסיכולוגיים שאין לשנותם גם בתעמולה לפריה ורביה מוגברת, יוצא שנשארה לפנינו רק דרך אחת להגדלת הרבוי הטבעי, זוהי הדרך של הפחתת התמותה בין התינוקות בארץ-ישראל.

וכאן הופך הטון לציוני ממש, ומעניק לתינוקות שינצלו משמעות נוספת:

יודעים אנו כולנו לשמוח ל׳עליה הפנימית׳ המגיעה לאשרנו למספרים העולים על אלה שבתפוצות הגולה, אבל שמחתנו זו תהיה שלמה רק אם נדע לשמור על חייהם ובריאותם של ילדינו, ׳העולים הצעירים׳ שלנו. 

החוברת ממשיכה ומציגה נתונים כלליים והשוואתיים על תמותת ילודים בארצות אירופה ובארץ. ד״ר פרבר ממליץ על הנקה בחלב אם ולא במזון מלאכותי ומתהדר באחוזי התמותה הנמוכים במחלקת היולדות שבבית החולים העירוני בתל-אביב, בו מתו בשבוע הראשון לחייהם רק 3.2% מכל הנולדים. ׳זהו אחוז קטן מאד, רק מחצית מתמותת הילודים בבתי-היולדות של גרמניה׳. אבל ל׳תנאים החמריים והסוציאליים׳ יש השפעה מכרעת על שיעור המתים:

אצל העניים תמותת-התינוקות היא הרבה יותר גדולה מאשר אצל העשירים. והרבה סבות לדבר: תנאי ההריון והלידה בשכבות העניות הם אנטי היגייניים, העבודה המפרכת מחוץ לבית (בתי-חרושת) שהנשים העובדות מכרחות להמשיך ולעשותה גם בתקופה האחרונה של ההריון גורמת לפעמים קרובות ללידות מקדמות, ובהרבה מקרים מתקיימת גם לדה בלתי הגיינית בבית ובלי כל השגחת רופא. 

הוא מתאר את שוק העבודה הפרוץ, ואת ההעדר המוחלט של זכויות סוציאליות ועזרה מהמדינה. התקדמנו קצת מאז, התקדמנו קצת.

כאשר רק תקום היולדת ותעמוד על רגליה תכרח לשוב לעבודתה הקשה בבית או – מה שעוד יותר גרוע – לעבודת חוץ, ובינתיים החלב שלה מתמעט, ויש שמקום העבודה הרחוק מפריע לאם העובדת גם להניק את תינוקה והוא נשאר גם ללא חלב אם גם ללא השגחה נכונה.

תנאי החיים שהוא מציג הם עגומים וקשים. זו המציאות שהוא מכיר. זה מה שהוא רואה סביבו:

לחשבון הגורמים הרעים נוספים גם תנאי הדירה הקשים והצפיפות, הדירה היא בלי שמש, אויר ואור, דירות-מרתף, עליות-טחב, למשפחה מטפלת. התינוק נמצא בחדר אחד עם כל המשפחה, עם עוד ילדים המכניסים לבית כל מיני חידקי-הדבקות, ולעתים עם אנשים חולים ומשתעלים. אין מי שיוציא אותו החוצה לשמש ולאור – מה פלא, אפוא, שמספר הקרבנות הקטנים הנופלים חלל בשדה התמותה המקדמת תגיע עד לשיעורים מבהילים?

הוא קושר בין הכנסה משפחתית שנתית לכמות הילדים המתים, ואפילו בין מעמדם החוקי של התינוקות ומוסריות הוריהם לסיכויי שרידתם:

דגמא בולטת ומאלפת לחשיבות ההשפעה של התנאים הסוציאליים אנו מוצאים במכסת התמותה הגדולה של התינוקות האי-לגליים, אלה שנולדו מחוץ לחפה וקידושין. התמותה ביניהם גדולה לפחות פי שניים מאשר בני הנשואות.

חשוב לו להזכיר לקהל קוראיו, המאמין כי זהו גורל ועונש, כי לא כך הדבר:

אגב, לא נכון הדבר הנפוץ ברבים, כי הילדים הבלתי-חקיים נולדים חלשים ונופלים בהתפתחותם מבני הנשואות. יש סוברים להפך, שדוקא הם מצטינים בבריאותם מפני שהם ׳ילדי אהבה׳ של הורים צעירים העומדים במיטב הכוחות.

מעניין לחשוב על השיפור בתנאי ההעסקה, בתמיכה הסוציאלית ובתנאי החיים של המעמדות התחתונים בשנים שעברו מאז כעסקת חבילה. המדינה, הזקוקה לילדים, דואגת להשרדותם על ידי עידוד ותמיכה במי שמגדלים אותם עבורה. חיים טובים הם אמצעי, לא מטרה, ודאי לא זכות מוקנית כמו הזכות לחיים של הילוד.

*

לאחר שהוא מונה את הסכנות הרפואיות וחלק מהמלצותיו, שרובן נוגעות לתזונה, הגיינה, וחיזוק בתי היולדות ומוסד ׳טיפת חלב׳ הוא מנסה להתאים את התורה לארץ ישראל ולמציאות המיוחדת שבה. בהתייחסו אל הערבים, רוב יושבי הארץ, הוא חושף גזענות והתנשאות בלתי נסלחות:

כי יש להבדיל קדם כל בין שתי חטיבות האכלוסים לפי העמים היושבים בארץ, היהודית והערבית, שהן שונות זו מזו מהקצה אל הקצה. תנאי חייהם של הערבים הם פרימיטיביים, בתוך לכלוך, אשפה וזבובים, העדר כל משג על היגינה וטפול מסדר בילד, תנאי הדירה אצלם רעים, שיטת ההזנה לילדים שונה בהחלט מההזנה האירופית, שאנו העברנו אותה יחד עם כל יתר חלקי מטעננו התרבותי ארצה, חסר עזרה רפואית, ועל הכל: ילודה עצומה, ילודה שלפי מספרה העצום תופסת אולי את המקום הראשון בעולם.  

תפישתו הבסיסית היא כי יש מאבק דמוגרפי בין שתי האוכלוסיות שיוכרע במתח בין ילודה למוות, וזאת מאחר שאצל הערבים:

הילודה הפוריה תכסה על כל פשעי המחלות והמות. הרבוי הזה עולה על הרבוי הטבעי היהודי. בשאיפתנו המובנת והבריאה לרבוי טבעי גדול לא נוכל ללכת בעקבות שכנינו. למרות התשוקה הרבה לילד, החיה ופועמת בכל בית ומשפחה משלנו לא יעלה בידינו בזמן מן הזמנים להגיע לפריה ורביה העצומה של הערבים. אנו שמחים לרצון החיובי של הקמת צאצאים בישוב שלנו, אך המטרה של רבוי טבעי הגון הושגה כבר ועוד תושג ביתר שלמות על ידי הבראת הצבור ובראש ובראשונה על ידי הורדת מכסת התמותה של התינוקות.

כמות הילדים הגדולה במשפחות הערביות היא עדות לחוסר התרבותיות של הציבור הערבי. כך, כמובן, גם לגבי הציבור המזרחי. אף שאין בידיו נתונים סטאטיסטיים הוא קובע נחרצות כי:

אך גלוי וידוע לכל מתבונן שבעדות המזרחיות שלנו גדולה תמותת-התינוקות פי-כמה מזו שבתוך יישובנו האשכנזי. העני, העזובה והבורות וכמו כן אמונות ומנהגים תפלים בטפול שוררים עדין במידה רבה בעדות המזרחיות וכל זה יוצק שמן על מדורת התמותה בין התינוקות.

איזה גועל נפש. אסור לסלוח על התבטאויות כאלה. צריך לזכור, גזענות, כמו מות ילדים, אינה גזרת גורל. חלק מהמלצותיו, בעיקר לטיפול בילדים שחלו במחלות מעיים ואשר תזונתם רעועה, מראות כיצד תפישתו את זכות החיים של הילד מתנגשת עם זכותו לחיים בתוך משפחתו. 

בנוהג שבעולם, במחלקות הילדים אשר בבתי החולים שומרים על מספר מסים של מיטות בשביל ילדים דיסטרופיים בעלי תזונה רעועה. ילדים כאלה נשארים בבתי החולים שבועות וחדשים עד שהם מבריאים. אך מהי התעלת מזה במנהגנו אנחנו להחזיק ילד חולה במחלקה רק ימים ספורים, ואך הספיק החם או השלשול לעבור, בטרם שהילד שב עוד לכחותיו, וגופו הנחלש עוד לא רכש לו את החיסון הדרוש, וכבר מכרח הרופא להוציאו מביה״ח ולמסור אותו לתנאי טפול וגדול לא-נוחים ובלתי מתאימים המחכים לו בבית. והסבה לכך: אין ברירה אחרת, כי למטה המתפנית מחכה ילד אחר שהוא חולה יותר קשה. 

המסקנה המתבקשת היא שיש להוציא ילדים חולים מידי משפחותיהם על מנת להגן על חייהם. גישה זו תבוא לידי ביטוי בעת משבר העלייה הגדול שיתחולל לאחר הקמת מדינת ישראל. ד״ר פרבר עצמו יהיה חלק מהשירות הרפואי, ויתאר את המציאות הקשה במעברות, ואת הסכנות הכרוכות בכך לחיי התינוקות:

נזקי חום, תוספת מזון מלאכותי שאינו נשמר בקור ואינו מוכן כהלכה, מכת הזבובים הנדבקים לראש, לעיניים ולפצעי העור של הילדים המרובים, כשהצואה והשתן שלהם מתגלגלים על המצעים או נשפכים בקירבת הפתח, ולאחרונה: תנאי האקלים הבלתי רגילים – כל אלה מביאים מגיפות שלשולים והקאה בגיל הרך.

… 

חלק ניכר מהעולים – חוסנם הגופני לקוי וגם הרעננות הנפשית, מרץ החיים והרצון להסתגל לתנאים החדשים חלשים אצלם וזקוקים לעידוד. מצב התזונה אצל רבים מהם בשפל המדרגה, האמהות המטופלות בצאצאים מרובים עייפות ומדולדלות אחרי הלידות התכופות. אין להם את הידיעה והכושר לטיפול נכון בתינוק. 

[תהום מפרידה בין שני חלקי הישוב, הבקר, 4.9.1951, עמ׳ 2]

התיאורים הקשים נועדו כדי לגייס את היישוב הוותיק, שד״ר פרבר מאשים באדישות, לעזרה. זאת מטרה ראויה, וחבל ששוב נחשפת הגזענות וההתנשאות. כמה עוולות, לצד מעשים טובים, עוד יתחוללו בשם עקרון קדושת חיי הילדים! אבל בינתיים, בזמן פרסום החוברת שעל שולחני כעת, אי אפשר לדמיין לא את העלייה ההמונית ולא את הקמת מדינת ישראל. בשנת 1935 המצב בישוב מעודד:

חושב אני שבישוב האשכנזי החדש כבר הגענו היום, הודות לטיפול המסור והמצוין של האם הנבונה והודות לאורגניזציה המסועפת של הפיקוח מצד ׳הדסה׳, קפת חולים והרופאים הפרטיים הפעילים בשדה זה – לתוצאות מצוינות, הקרובות למינימום התמותה, ולולא התמותה הגדולה בישוב הישן ובעדות המזרחיות היתה המכסה הכללית של התמותה אצלנו ע ו ד  י ו ת ר  ק ט נ ה.

מסקנותיו של ד״ר פרבר והמלצותיו לעתיד מופיעות בעמוד החותם את החוברת:

עבודה סוציאלית ורפואית בין השכבות הנחשלות בישוב ובין העדות המזרחיות בפרט; לתפוס כל תינוק ולהכניסו תחת השגחה רפואית של התחנות; עזרה ובעת הצרך גם תמיכה כספית לאם המיניקה והמטפלת, החזקת מעונות ילדים טובים בשביל בני האמהות העובדות. פתיחת מוסדות לילדים יתומים ועזובים, ולאחרונה מספר מטות מספיק במחלקות-ילדים – אלה הם האמצעים הראשונים וההכרחיים למען פתוח פעלה פוריה להבטחת חייהם, בריאותם ואשרם של ילדינו.

הכל נכון, כמובן, אבל גם קצת מאיים. כי פחד המוות, והרצון למגרו, מהווים גם סכנה מוסרית. כך גם הפחד ממשבר כלכלי ומהפגיעה בחיי היום יום הנוחים, והרצון להתמקד בטובת הילדים על חשבון הזקנים והחולים. אני מחזיר את החוברת אל המדף, שמח בכך שהמציאות המתוארת בה רחוקה מחיי. הילדים שנולדו אז ראויים להגנה גם כיום. בואו נעבור את המגפה הזו, ונצא ממנה חכמים יותר. ובינתיים? כאמור, הכי טוב בבית.