[חלק מסדרה בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
השינוי שעוברת העיר, ובמיוחד האזור המסויים בו אני גר (ושעליו כתבתי כבר לא מעט), נמצא בשיאו. השינוי כבר לא משהו שיקרה מתישהו, או תהליך מתגלגל שאפשר להסתגל אליו, אלא גל גדול, שיהפוך וישנה לנצח את האופי והתרבות העירונית. זה עצוב לי.
המבט אל העיר, אל האזור, השכונה והרחוב שלי מאפשר לי להתבונן על התרבות שמשתנה, כמותם. אל הארץ. אני לא אופטימי.
גל השינוי מתרומם וגואה, מאיים לשטוף את הכל. הוא חלק מסערה מושלמת.
גורמים שונים משתלבים יחדיו, ולמרות הסתירות הפנימיות בינהם מעצימים זה את זה. הם נובעים ממקורות רחוקים אבל את תוצאותיהם ניתן לראות כאן מסביב, בעליית המחירים, בבולמוס הבנייה החזירי, בהתפוררות המרקם העירוני שקשורה ושואבת מהתפוררות המרקם החברתי. כבר אי אפשר לעצור את זה, אנחנו כבר שם.
הכנתי רשימה. היא לא של אשמים אלא של בלאגנים, שונים ומשולבים.
הנס המלוכלך, הכוזב, של ההייטק, וחוסר האיזון שגרם.
ההון, כלומר הכסף שיוצר כסף, ואיך הוא ומשרתיו דואגים לכך שלמי שיש כסף יהיה עוד כסף, עד קץ הדורות, ושלמי שאין לא יהיה אף פעם.
הקולוניאליזם הלא מודע לעצמו, ממנו נובע הכל, ואיך עולם ראשון חי כאן על חשבון עולם שלישי. הניצול הגס והעיוור של החלשים, הנתפשים תמיד גם כנחותים. הגזענות.
הבאג הבסיסי של תהליכי שיפור, תכנון וביצוע, שתמיד מתרחשים מלמעלה למטה, ותמיד לוקחים זמן רב מדי, ולכן תמיד מיושנים בזמן השלמתם.
כמויות הסמים, התרופות, האלכוהול, האוכל המוגזם. חטא הגרגרנות ותחושת האשמה. העצלות, ההמנעות מכל שמסובך מדי.
האתוס השליט לפיו אסור לישראלי אמיתי לצאת פראייר, והוא תמיד גם קורבן וגם נבחר, זכאי בכל פשע ועוול שיעשה כבר מראש, מבטן ומלידה.
רצף המשברים הבלתי פוסק, והידיעה המודחקת שהמשמעותיים בינהם, שינוי האקלים והשינוי הדמוגרפי, בדרכם להפוך את המקום הזה לגהנום.
אני לא אופטימי.
אבל אני בן המקום ואוהבו. אין לי רצון להספיד מראש את מה שעוד יאבד. ההכרה בכך שהעתיד עגום, שההווה מייאש, שהתקוות נגוזו ושהכשלון בלתי נמנע מאפשרת לי להיות סלחן, כלפי עצמי וכלפי אחרים. זאת המציאות עכשיו, ואפילו מי אשם בה כבר אינה שאלה מעניינת. יהיה רע יותר. בסדר. זה בלתי נמנע.
אבל זה לא יהיה סוף העולם. משהו ישאר. השירים? הסיפורים?
׳נלבישך שלמת בטון ומלט׳, מבטיח אלתרמן למולדת האהובה, בפזמון ׳שיר בוקר׳ שנכתב בשנת 1934.
הבתים האחרונים של שיר הלכת תקיף המקצב קובעים מטרה רחוקת טווח למצעד:
…
בהרים, בהרים זרח אורנו,
אנו נעפילה אל ההר,
האתמול נשאר מאחורינו
אך רבה הדרך למחר.
אם קשה היא הדרך ובוגדת,
אם גם לא אחד יפול חלל,
עד עולם נאהב אותך מולדת,
אנו לך בקרב ובעמל!
השיר, שנכתב ללחן של דניאל סמברוסקי, התפרסם לאחר ששני הבתים הראשונים שלו נכללו בסרט התעמולה התיעודי ׳לחיים חדשים׳ (באנגלית: The Land of Promise) שהוקרן לראשונה בשנת 1935. בסרט זה, שהופק ע״י קרן היסוד במטרה לסייע בגיוס תרומות מיהודי העולם, תוך דגש על הקהילה האמריקאית, התקבעה דרך הצגת המפעל הציוני את עצמו: כתנועת אוונגארד חלוצית, המקדשת את העבודה והמודרניות, מתנתקת מהעבר ובונה עתיד מזהיר למרות וכנגד כל הקשיים. זהו אתוס מקביל ודומה באופן חשוד לזה של הספר האמריקאי, בגרסת יידישקייט פמיניסטי. במקביל, התקבעה אופן הצגת הארץ והשינויים העוברים עליה, כהבטחה גדולה עבור תושביה והאזור כולו, שרק ממתינה להתממש.
הסרט היה אמור להיות עלילתי, ורוב הסצנות המצולמות בו מלוהקות ומבויימות כך. אבל בעיות שונות גרמו לכך שרק חלק ממה שצולם ותוכנן נכלל בגרסה הסופית. לכן הוגדר כתיעודי, בהשתתפות ׳העם היהודי הבונה מחדש את ארץ ישראל׳ (The Jewish people rebuilding Palestine).
תושבי הארץ המקוריים, המוסלמים ויהודי האוריינט, מופיעים בתחילתו וצצים מדי פעם במהלכו כדמויות משנה. הם מייצגים ושומרים את זכרון תקופת התנ״ך, אבל העתיד שייך לבני ובנות הדור החדש. הסרט הותאם לקהל אמריקאי יהודי והוא משקף את הפנטזיות של הקהל הזה לא פחות ואולי יותר מאשר את המציאות. מתוארת בו חברה בדויה, שיוויונית ופתוחה, מסעירה ופעלתנית. גברים ונשים, בהירים ותמירים, עובדים יחדיו בהרמוניה אסתטית כמעט עד כדי גיחוך. ׳פלסטין הייתה ארץ של קברים, ובינהם התפללו היהודים לתחייתה של ציון׳, מספר הקריין על הארץ לפני בואם של הציונים. כבר אי אפשר לספר כך את ההיסטוריה, כפי שכבר אי אפשר לספר כך את העתיד.
שלמת הבטון והמלט חנקה והרגה את הארץ. עתידה של הציונות מאחוריה. הלידה מחדש הביאה לזקנה ולהסתיידות. כעת עבודה פיזית נחשבת לנחותה, והמאבק על השיוויון לנשים הוא על הכללתן בתפקידי לחימה. ההבטחה התגלתה ככוזבת.
אבל נשארו קרעי סיפורים ששווה לספר, שחבל לשכוח. הסצנות האלו, שנתפרו בעריכה גסה לרצף אחד, חבורות הצעירים והצעירות שבונים לעצמם חיים חדשים, יפים כל כך, חוגגים את גופם, מפרים את הארץ, מופרים על ידה. בהרים כבר השמש מלהטת. אני יכול לראות את היופי בזה דווקא בגלל שאיני מתעלם מכך שהבנייה מחדש של הארץ הייתה אשלייה, ושהיא כללה בתוכה גם הרס רב. ההודאה בכישלון מאפשרת להשהות את הביקורת, ולהודות בפני עצמי שזו אכן פנטזיה נעלה ויפה, שיוויון מוחלט, חופש ללא מגבלות המבוסס על מסורת עתיקה, ארץ ספר בתולית שכל מה שיש בה הוא עבר ועתיד, נעורים אין סופיים. עבודה שהיא מהות החיים, גוף שמייצג ומשרת את הרצון האלוהי. זאת אשליה לא רעה. והיא בוודאי הניבה תרומות יפות לקרן היסוד.
נראטיב היסוד הזה, שיובא לכאן, הותאם ועובד כדי שיצליח להיות אפקטיבי ככל הניתן, שרד לא רע למרות, ואולי בגלל, שלא היה מבוסס על המציאות. הוא הפך לכלי בעל ערך עצמאי, שהמציאות מתעצבת בין השאר באמצעותו. הפקפוק בו מובן מאליו, ולכן בלתי מעניין. האם ממשיכה להיות לו משמעות גם היום? האם ימשיך להתקיים גם לאחר ששלמת הבטון תתבלה ותתפורר?
זוהי מעין הקדמה. אנסה לצאת בקיץ הזה למסע שיתרחק מהאזור הזה, אבל אולי יחזור לפעמים לביקור. אצא בעקבות סיפורים ודמויות נשכחות, בין אמת לבדיון, בזירות חילופי תרבות, בעת הכשלון הזו. אשתדל.
