ארכיון תג: סיפור

שישרף הכל

שישרף הכל

רגעים בעתיד אפשרי

א

פעם האזעקה עובדת פעם לא. סאוחתוק. איך אפשר ככה. דבר אחד נורמלי הם לא יכולים לעשות.

כי כשהיא עובדת אין כלום, או בא משהו קטן, בום במרחק, כמו זיקוקים, ודווקא כשלא קורים הדברים הגרועים באמת, הרגעים של הפחד מוות.

אבל עכשיו כבר אחרי.

יש איזה שקט בזמן הזה. האוזניים נרגעות מהמהומה שנכפתה עליהן, המוח אוטם עצמו. משאיות האספקה נוסעות שוב, עוקפות את המכתשים וההריסות החוסמים קטעים מהכביש. צריך להמשיך, להכריח את עצמך לזוז. יש דברים לעשות. מחלקים אוכל במרכז הסיוע של הכוח הרב לאומי, כדאי להגיע לשם מהר, לפני שיתחילו המכות.

ללכת מהר, לכבוש פנים במדרכה שחומות הבטון ועמודי המצלמות מסוככים עליה, בעקבות החיצים, האזהרות וההוראות בשלוש השפות. ביוור אוף סנייפרס, זה חשוב. להשתדל לא לדבר עם אף אחד אם לא ממש חייבים, לא לפגוש אף מבט. כלום טוב לא יצא מזה עכשיו. להגיע, לקחת את הארגז, מנת חירום סטנדרטית, לבדוק אם יש סיכוי לקבל עוד משהו, אם בלוח ההודעות מישהו מציע משהו ששווה להתאמץ עבורו, לחזור הביתה מהר, מהר, לא בטוח היום בחוץ.

שלטים מזהירים אותו חמישים מטר לפני המחסום, והוא מציית, כמובן, מאט, מרים את הראש לבדוק אם יש מישהו שהוא מכיר בעמדת הבידוק, כי אז יותר קל. אינשאללה הגבוה עם הקול המצחיק, אבל הפעם אין מזל. סטופ וור יו אר, ווקף, עצור, אירפא בלוזתכ, הרם חולצתך. הכל פה מתוכנן לפיגועים שכבר היו, אסור להתעצבן, רק לשחק את התפקיד.

החדשים, כמו זה שמולו, ישר מזהים מי ותיק ומי לא, כולו מזיע בחליפת מיגון שגדולה ממידותיו, עוד לא רגיל לכל השמש הזאת שפה, נצמדים לפרוטוקול שהאוזניה מספרת להם, סדר הפעולות במפגש עם אזרח. לימדו אותם שכל אחד איום עד שיוכח אחרת, שהמוות שלך הוא הפרס שלהם. אוספים אותם מכל מיני מקומות בעולם ושולחים אותם הנה, ילדים שמחפשים פרנסה. שום דבר לא איכפת להם חוץ מכסף, ופה, אם אתה שורד, אתה יכול להגיע רחוק, איידנטיפי יורסלפ, סטופ וור יו אר.

המכשיר סורק אותו ואת התעודה שהוא מציג. מישהו מאחורי זכוכית אטומה ושרוטה בודק את הפרטים. גבר. בן 50. לא ברשימת המבוקשים, התרעת סיכון נייטרלית. לא נושא נשק או מיכלים אטומים. אפשר להריח ממנו אלכוהול וזיעה, אין סימנים לחומר נפץ. הוא בא לכאן הרבה, ולא עושה בעיות. צמיד חד פעמי מודפס עבורו ונפלט מפתח המכונה. שלט מאויר מסביר איך לענוד אותו ולהיכן לזרוק את הניילון שמכסה על הדבק. קיפ איט און אט אול טיימס. בי סייפ, ויזיטור, וי אר היר טו אסיסט יו.

לא סיכון. באמת. אם רק הייתה מכונה שיכולה לדעת מה קורה לו בתוך הראש. את כולכם הייתי הורג. טנק יו סר, שוקראן אווי יא סידי, הייתי רוצה לראות את הראש שלכם מתפוצץ, שיישאר מכם רק בשר קרוע, ורי וול, טנק יו. השומר כמו מכונה, לוחץ על כפתור והשער נפתח. כולם יותר טובים מהחדשים, אפילו הערבים, אפילו המשוגעים, אפילו הדתיים, אפילו האלמנות, אפילו הנכים, אפילו עכברי החניונים. אבל גם אותם הוא היה הורג, שימותו כולם.

*

גבר בן 50. עדיין לא רקוב לגמרי אבל בדרך לשם, כרס קטנה צמחה לו בשנים האחרונות למרות שהוא לא אוכל הרבה, מוזרה וזרה לגופו השדוף. זאב בן דוד, ככה קוראים לו עכשיו, עדות לכך שסבו היה חבר בית”ר, פעם, כשעוד הייתה לכל זה משמעות. היום זה בעיקר משפט קבוע, זאב מינס וולף, בט איי אם נוט דיינג’רס, דונט וורי. בחורות אוהבות את זה.

הוא אחד מאלה שנשארו אחרי שהכל התפרק, למרות שהיה לו לאן לברוח. את הכל הוא ראה, ובכל זאת לא עזב, את הבלגן, ואת השפל הגדול, ואת המלחמה, ואת הקטסטרופה, ואת ניסיונות השיקום, ואת התוהו ובוהו של עכשיו, כולם נגד כולם ולאף אחד אין אשליה שיהיה בסדר. הוא מבוגר דיו כדי לזכור את השקט המדומה שהיה לפני, אבל לא זקן מספיק כדי שיהיה לו מלאי זכרונות תמימים וטובים להתרפק עליהם. ויש לו טראומה, טרגדיה גדולה שחווה, כמובן, כמו לכולם כאן.

מה שקרה היה צפוי, תוצאה מובנת מאליה של התסבוכת הרעילה שעדיין ממשיכה להזין את כל זה. הוא כבר מזמן לא מופתע, נטול תקווה או ציפיות. הוא שורד בתוך העיר המתרוקנת ומלאת ההריסות כי הוא עדיין לא מוכן למות וכי אינו מצליח לגייס את הכוחות להיפרד ולהמציא את עצמו מחדש במקום אחר. כנראה שהתרגל לחיים האלו, כי בדרך כלל, כשהוא לא מתעסק במה היה או מה יהיה, טוב לו.

*

על שפת הים, בין מה שהייתה תל אביב למה שהייתה יפו, בנו לפני כמה שנים את פארק המפגש. עשו תחרות בינלאומית, כמובן, ומשרד הולנדי קטן אבל איכותי זכה בה. מקום שיאפשר לגשר על פערי התרבות ולנהל דו שיח גם בתנאי מלחמה ועימות מתמשך, זירה נינוחה ובעיקר בטוחה בתוך כל הכאוס. פינות חמד המאפשרות לשמור על הפרטיות בלי להיות מנותק לגמרי מהזירה ציבורית. כל כך הרבה כוונות טובות.

כדי להתמודד עם איום הטילים, פצצות המרגמה והצלפים תוכננה מעין כוורת בטון ענקית שהונחה מעל פארק ציארלס קלור, תאים נפרדים שפתוחים רק בצד אחד ומעברים מוגנים בינהם. היחידות מהן הורכבה יוצרו במפעל מתמחה ברוטרדם והובלו בספינה לכאן. עגורן צף בעל תא מפעיל ממוגן ירי פרק וערם אותן זו על זו תוך כדי הפגזה כמעט בלתי פוסקת. הדרך לשלום קשה ורצופה התנגדויות.

הנחת היסוד של התכנון הייתה שלא יורים ממערב, כי הים לא שייך לאף אחד. פתחי התאים הופנו לשם, מערבה, וכל כיוון אחר כוסה בשריון בטון עבה. פינות ישיבה ומשחק שובצו בתוך החללים המתומנים, יוצרות צורות של ספק ערבסק ספק מגן דוד, כמה סימלי. תצוגת מוזיאון האצ”ל, השריד האחרון לשכונת מנשייה, הוחלפה, והוא שופץ ושומר פעם נוספת, הפעם כמוזיאון החיים המשותפים שלכאורה היו ביפו לפני שפוצצה והוחרבה. צמחייה ים תיכונית נשתלה באדניות ענק. מצלמות שובצו בקירות, מחוברות למערכת אוטומטית לזיהוי סיכונים. כדי שהצבע לא ידהה בשמש הלבאנט הקשה הוכנס הפיגמנט לבטון כבר בשלב היציקה. טורקיז. הכל נראה מאוד יפה, אסתטי ומזמין. חמש מאות אנשים יכולים להתכנס בבת אחת, לנשום את אוויר הים, להכיר זה את זה, לדבר, לשבור את חומות האיבה. כנגד כל הסיכויים הוקמה פה יצירה ארכיטרקטונית ייחודית שמעניקה תקווה לתושבי המקום המסוכסך הזה. היה טקס. היו נאומים. נתלה שלט.

קצת אחר כך חלה עוד הסלמה, עוד התדרדרות. אוניית מלחמה מצרית תקפה את החוף בפגזים כשמבנה הבטון החדש משמש לה מטרה מרכזית. לא הרבה מתו אבל אף אחד לא טרח לתקן את הנזק, וכמובן שאחרי זה הפארק היה ריק רוב הזמן. בכל מקרה אף אחד לא באמת רוצה להכיר את מי ששונה ממנו.

עכשיו רוח הים שורקת במעברים שבין החללים דמויי המערות. השיחים והעצים מעוותים עקב רסס המלח ואור השקיעה הזוויתי בו הם נאלצים להסתפק. המצלמות שלא נהרסו בהפגזה נעקרו או הושחתו כדי לאפשר לזונות ולמסוממים לעשות את שלהם. כי הם התושבים החדשים של הפארק, המנצלים את מקומו המרכזי ואת התכנון המחוכם שלו לצרכיהם. בהתחלה ניסו להיאבק בזה, ואז ויתרו. יותר טוב ככה, שהם מתרכזים באותו מקום. לפני שנה פתחו תחנת חלוקת מזרקים וקונדומים במבנה המוזיאון, ובה באמת נפגשים ערבים, יהודים ומוכי גורל אחרים. זאב מעדיף את המקום הזה עכשיו, בעליבותו. נוח לו כאן יותר כעת.

הוא יושב באחד החללים העליונים, רגל אחת משוכלת תחתיו והשנייה מתוחה על ספסל הבטון המבוקע, מכרסם מחטיף הבוטנים הכלול במנת החירום אותה אסף קודם, שאריזתה הפתוחה מונחת למרגלותיו. אחד מהפגזים פגע בדיוק כאן, ושרידי הבערה עדיין ניכרים על הקיר בדוגמא מסוגננת שגווניה נעים משחור לסגול. זה יפה. קצת לנוח לפני שיחזור הביתה, קצת לנשום אוויר. הסיכוי שמישהו יטריד או ירצה ממנו משהו כאן נמוך. הנרקומנים מעדיפים להתכנס יחדיו והזונות פועלות בעיקר בחללים הנמוכים והפנימיים יותר. יש קצת דיבורים, צעקות וריבים שקולותיהם עולים משם, אבל לא שום דבר ברור, סתם בליל של שפות ומילים. דווקא פה, מעל הים והגלים, הוא מרגיש בטוח. הוא עוצם את עיניו, מנסה להרגיע את שרירי הפנים, למחוק כל הבעה ורגש.

אותך חיפשתי.

זאב מזהה את הקול ומחכה קצת עם פקיחת העיניים. הוא לא יודע אם מתאים לו עכשיו, לדבר ולשמוע. בכל הצעה חדשה יש סיכון. חוץ מזה, לא טוב להראות נלהב, עדיף לשחק קשה להשגה. ובכל זאת הוא עונה.

מה נשמע? מסתובב?

מסתדר. אתה פנוי הערב? יש סיור שאני לא יכול לעשות. משהו לא גדול.

אמריקאים?

טורקים.

טורקים עוד לא היה לו. יש דווקא הרבה עכשיו, כל הזמן יותר, אבל הם בדרך כלל בוחרים מדריכים ערבים. זה מעניין. לא שהוא סומך יותר מדי על ג’וני. איתו הכל זה כסף ואינטרסים, אסור להאמין לשום דבר שהוא אומר, הוא ימכור אותך בלי לחשוב פעמיים.

ג’וני מתפרנס מתיירות מלחמה, מלשווק לאנשים סיפורים מעניינים ותחושה של סכנה. הוא מוביל אותם במסלול קבוע פחות או יותר, דרך תחנות עליהם רובם שמעו במהדורות חדשות, זירות של טרגדיות והרג. גופו מעוות ופגוע. הוא נשען על מקל ופניו עקומים, עין אחת פעורה תמיד. זה עוזר לו להתפרנס, מגדיל את הטיפים. הוא מספר לתיירים שנפצע בעימות עם המשטרה, או שבהפגנה, או שבהפגזה, לפי מה שמתאים להגיד. אבל זאב יודע שהוא נכה מלידה ושפעם קראו לו יואב. ג’וני יודע שהוא יודע, ושלא יספר זאת לאיש. הם לא דיברו על זה אף פעם אבל ההסכם בינהם ברור, אחד לא ימכור את השני. אלא אם המחיר יהיה גבוה מספיק, מזכיר לעצמו זאב.

אתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה. הבטחתי להם סיור כיף, לא בכי. והם משלמים מזומן, גם על מה שאתה שותה.

הרוח נושבת מהים. מבטיהם נפגשים. קול פיצוץ נשמע במרחק, מרגמה או רימון, רחוק מספיק כדי שאי אפשר להיות בטוח, ואחר כך צרור יריות עמום. כנראה שהלילה יוכל להשתכר על חשבון תיירי מלחמה טורקיים.

*

חזרה בבית. המאורה שלו. אין פה יום או לילה. אין חלונות. הרעש נשאר בחוץ.

זו קומת המרתף במה שהיה פעם בניין משרדים במה שהיה פעם רחוב ראשי. הקומות העליונות שרופות ונטושות אבל פה נקי ומסודר. הוא אירגן טוב. יש לו כניסה נפרדת מהחצר האחורית, מוגנת במצלמה ובמנעול ביומטרי שפירק מחדר הכספות של הבנק שהיה כאן פעם ותכנת מחדש. פינת סוללות אוגרת כוח בשעות שבהן יש חשמל ודואגת לכך שמערכות האיוורור, הביוב, התאורה והתקשורת ימשיכו לפעול. קופסאות שימורים, מאגר מי שתייה, ערכת עזרה ראשונה, כלי עבודה, יש לו הכל, מסודר בארונות, כאילו בבלגן אבל הוא יודע איפה מה.

יש מיטה נוחה, גדולה, שמעליה תלה מראת פרספקס למקרה שיביא מישהי. זה כמעט לא קורה אבל טוב להיות מוכן. יש פינת בישול עם גזיה ושולחן אוכל עם שלושה כיסאות. יש ספה, ומסך גדול מולה, עליו הוא יכול לראות סרטים או להתעדכן בחדשות, אם רק היה לו כוח לזה. יש ארון בגדים, שירותים, מקלחת, חדרים פנויים, כל מה שצריך. גם בית מלאכה קטן יש לו, לחלטורות אותן הוא עושה מדי פעם, מאובזר עד להתפקע בכל מכשיר שרק אפשר להעלות על הדעת, כל מה שאנשים נטשו מאחור. אם לא תהיה ברירה יוכל להשאר פה גם חודש, אולי יותר, בלי שאף אחד ידע. ובחדר אחורי, נסתר, ניצבת המכונה. זה הסוד שלו.

את כל זה בנה ואסף לבד, אחרי שעזב את הבית הקודם. הוא לא יכל להמשיך להיות שם. כשנטש לקח רק כמה מסמכים ואת כלי העבודה שלו, משאיר את הכל. המפתח נמצא במגירת השידה והוא מוציא אותו מדי פעם, בוחן את צורתו, את המגע המוכר עדיין, אבל מאז שנעל מאחוריו את הדלת לא חזר לשם. אפילו לרחוב, אפילו לשכונה הוא משתדל לא להתקרב. אין טעם. זה הבית החדש שלו. כאן הוא חי וכאן כנראה ימות.

איך הלך אז כל הלילה, ברחובות שאחרי ההפצצה, מתעלם מהסירנות, מהקריאות ברמקולים, פליז טייק שלטר, יו אר אט ריסק. מגדלים בערו כלפידים. ערימה של גופות בכיכר רבין, מטוסים חגים מעל, שובלי אש של טילים. הוא לא היה אמור לשרוד, אבל הבוקר בא. הוא נכנס לכאן כדי למצוא מחסה מהאור העולה, הוריד מכתפיו את התרמיל הכבד, התכרבל על הרצפה ונרדם. כשקם, שוב בלילה, בחן את גופו וגילה שהוא שלם, ללא שריטה, שהדם שנספג בבגדיו אינו שלו. מאז הוא פה.

כדאי לנוח קצת לפני המפגש עם הטורקים. הוא רוצה להיות משעשע וקליל, להצחיק אותם. דיס פלייס איז טראג’יק, בט דר איז אולסו מג’יק אין איט. בבואתו המעוותת, זאת הבעיה עם מראות פלסטיק, הן אף פעם לא ישרות באמת, תמיד מרמות, מביטה אליו מעל המיטה, עיניו שקועות בארובותיהן, עורו חיוור. לצאת הלילה יעשה לו טוב.

*

יותר קל מחוץ לעיר, ככה כולם אומרים. בקיבוצים יש אוכל, ואפילו מרשים להם להחזיק יחידות שמירה קטנות, עם רובים והכל. יש שם בתי ספר, נולדים שם ילדים. הוא שמע שבגליל מנהלים שיחות שלום ופיוס, שיש מקומות בהם גרים יחד יהודים וערבים, ושהכל בסדר. כל מי שנוסע לשם לא רוצה לחזור. אבל לו זה לא מתאים. הטבע תמיד הפחיד אותו, ואין לו כל רצון להתפייס או להמציא את עצמו מחדש. הוא פה עד הסוף, זו העיר שלו.

בלמי הרכבת הקלה חורקים כשהיא מתקרבת לתחנה הסופית שלה, אם המושבות. כאן, אם הכל ילך בסדר, הוא אמור לפגוש את הטורקים. הם קבעו ליד עמדת הבידוק בכניסה. הבחורה איתה דיבר בטלפון נשמעה אדיבה וקרה, עם אנגלית בהירה וכמעט נטולת מבטא, וון כן ווי אספקט יו? אראונד סבן, אינשאללה, יו כן נבר רילי בי שור. ורי וול, סי יו. אילאליקא.

הוא סתם אמר. אפשר לסמוך על הרכבת. מזל שהספיקו לגמור אותה לפני שהבלגן האמיתי התחיל. מאז, היא כמעט אף פעם לא מפסיקה לפעול, וכשיש משהו, פיצוצים או יריות, סוגרים קצת, משפצים מהר מהר ופותחים מחדש, כמו שצריך. חברת ניהול ברזילאית מונתה על ידי האו”ם לפני כמה שנים לדאוג לתחזוקה ולשירות ומאז דברים הסתדרו. הפולשים שהפכו את התחנות לבית פונו, הקרונות נצבעו ויש מוזיקה כל הזמן, חזקה מספיק כדי שלא תוכל לשמוע על מה מדברים שכניך לנסיעה. הדרך היא בכל מקרה קצרה, תשע תחנות לכל היותר, אבל זה קו החיים של מה שנשאר מהעיר, מאחר שהתנועה בו בטוחה באופן יחסי. ממוצא התחנות, מעל הקרקע, מתפצלות מדרכות ממוגנות בחומות בטון. במבט על, כמו בצילום האוויר שהתפרסם לא מזמן, זה נראה כמו רשת קורי עכביש שנפרשה מעל העיר ההרוסה. מה הטעם, שאלו בתגובות, מבזבזים כל כך הרבה כסף, תהרגו את כולם כבר וזהו, איטס א דאיינג פלייס אניהאו, נו מור יזראל, נו מור תל אביב.

האמת היא שזה נכון. כמות האנשים יורדת. עכשיו, לדוגמא, יש רק עוד נוסעת אחת בקרון מלבדו, וגם היא עובדת סיוע חמורת סבר, בהירת שיער, לובשת מדים כחולים. הוא נותן לה לרדת לפניו, שומר ממנה מרחק בטוח. אסור לדבר עם עובדי סיוע, הם שונאים את כל היהודים. קול צעדיה מהדהד ברציף הריק. זאב לוקח נשימה עמוקה. הטורקים מחכים לו.

*

שתי טורקיות וטורקי אחד, נחמדים דווקא.

ליפה מבינהן קוראים דניז, ולחבר שלה יוסוף. הם בני שלושים וקצת, לבושים טוב, מריחים מבושם. אליף, החברה שלהם, מעניינת אותו יותר. יש לה עיניים גדולות ופה צר והליכתה קפוצה, כאילו שלא נוח לה בגופה. ווי אר היר פור ביזנס אנד ווי ואנט טו הב פאן. איי וויל דו מיי בסט.

הם ישנים באחד מבתי ההארחה הממוגנים, התת קרקעיים, שהוקמו בשולי מחנה הקבע של הכוח הרב לאומי. מאוד נוח שם, מאוד בטוח, מסביר לו יוסוף, רק קצת משעמם. אנחנו רגילים לאקשן, אתה מבין, ויש לנו מה לחגוג. הוא לא שואל, רק מהנהן, כי עדיף לא לדעת יותר ממה שיגלו לו בעצמם. שמענו הרבה על חיי הלילה של תל אביב.

חיי הלילה של תל אביב. זה מיתוס לא לגמרי חסר יסוד. לפני כמה שנים היה ממש דבר כזה, מסיבות שנמשכו עד הבוקר, הרבה סמים זולים, הרבה סקס. בתקופות הגרועות ביותר, כשהפסיקו לפרסם את רשימות ההרוגים כדי לא לפגוע במורל, כשבקושי היה מה לאכול, אז היה הכי כיף.

כתבו על זה, צילמו את זה, עשו מזה סיפור. תל אביב נייטלייף, חגיגות על סף המוות. תיירים התחילו להגיע במיוחד. המחירים של הסמים עלו. גם זה התקלקל. עכשיו לא נשאר הרבה, רק כמה מקומות שממשיכים למכור אשלייה של בריחה מהמציאות למי שמוכן ומסוגל לשלם ולשחק את המשחק. איי וויל גיב יו אקשן, דונט וורי. גם הוא כאן לביזנס.

*

ביציאה מתחנת אלנבי מסמן לו הבודק באצבעו, קאם היר, תעל הון. זה לא סימן טוב. על פי הפרוטוקול מותר להם להשתמש בשתיים משלוש השפות וכאן זה מקום של יהודים. הלב שלו מתחיל לדפוק, אבל הוא בכל מסתובב אל הטורקים, שיבינו שלא נורא, שככה זה.

תעל הון!

זאב מבין שעכשיו עליו להיות כנוע, שצריך להיזהר. הוא כופף את קומתו, מנסה לסקור את שעומד מולו, להבין מאיזה מצב עליו להחלץ. מטומטם. היה צריך לבדוק את השטח לפני זה, עכשיו הוא תקוע, והכל בגלל הטורקיה הזאת, שבילבלה אותו.

ג’יב הוויאתכ, ואלתצריח.

איש תצריח? איי אם ג’סט א סיטיזן, גואינג אאוט וויז פריינדז.

וור איז יור טוריסט גייד פרמיט?

נו טוריסט גייד, סיטיזן, פריינדז –

והוא מסמן בידו לעבר השלישייה שמאחוריו, מקווה שיסכימו לשחק את המשחק, למרות שלא תיאמו זאת מראש, מטומטם, הוא היה צריך לפחות להגיד משהו, איך הרשה לעצמו להיות כל כך שאנן, זה לגמרי לא מתאים לו.

פריינדז? נו טוריסט?

ג’אסט פריינדז, אופיסר.

זה יוסוף עכשיו, בקול מרגיע, שולף איזו תעודה ומראה לשוטר, ומייד הכל הופך להיות ורי וול, וסלאם עליכום, ונו פרובלם, וזאב מבין שזה ייגמר בסדר, הפעם, ומכריח את עצמו לחייך.

הב א נייס איבנינג, מסאא אל חיר.

כי אסור לתת להשפלה קטנה כזו להרוס את הערב.

*

בהתחלה זה היה קשה, להסתגל להיות נבדק, חשוד, מושפל. הוא עוד זוכר זמנים אחרים, בהם הוא היה בעל הסמכות לאשר או למנוע מעבר, לקבוע גורלות בהחלטה שרירותית. זה לא יחזור. הוא שמח על הזכרונות האלה, הניסיון הזה, שמעניקים לו כלים להתמודדות עם המצב ההפוך. קל לו יותר להבין את מי שעומדים מולו, מעליו, בוחנים, משפילים, ומחליטים כיצד לנהוג בו. הוא מזדהה איתם ומעריך את האיפוק שלהם כאשר אינם מנצלים את מלוא יכולת גרימת חוסר הנוחות והסבל שבסמכותם. אם היה במקומם גם הוא היה שונא אותו, מתייחס לעצמו כאל מייצג של רוע שרק מחכה להתממש, כאל ראוי לעונש.

אין טעם להסביר לנסות את כל זה לטורקים. הם בני עשירים מפונקים, כמו רוב התיירים, בחיפוש אחרי חוויה אקזוטית. הטורקיות שלהם לא משנה כלום, הוא מחליט. אותו הדבר. וגם הם, כמו כל התיירים, נהנים מגילוי שורשים משותפים של חייהם הנוחים והמקום העצוב וההרוס הזה. דיס יוזד טו בי פרט אוף דה אוטומן אמפייר, חשוב לו ולהם להזכיר, לייף ווז גוד, בק דן.

דפיקות הלב עדיין לא שככו לגמרי. הוא יכול היה להסתבך מאוד, ויוסוף הציל אותו ממה שיכול היה להיות קנס, או מעצר, או חקירה, או הכנסה לרשימת הבעייתיים, התרעת סיכון בינוניות או גבוהה. מושכלנג’י, זאת המילה, בעייתי, מילה בערבית שהודבקה לה סיומת טורקית, כמו הרבה שמות של מקצועות בשפת המקום, כמו חודרנג’י, מוכר ירקות. אז הוא מספר להם על זה, שירגישו טוב, כאילו יש להם חלק פה, אבל מרגיש שהמילים נתקעות לו, יוצאות מגומגמות ועילגות. ערבית זאת לא השפה שלו. אבל יוסוף מחייך אליו, ואליף אומרת שאיטס ורי אינטרסטינג, ורק דניז היפה כבר חסרת סבלנות, ולא מבינה איפה הנייט לייף הזה שהבטיחו לה.

קבצן ישן מקופל על מצע קרטון, חוסם את היציאה מהמדרכה הבטוחה אל בית הכנסת הגדול. שתי רגליו קטועות, והוא נראה כחבילת סחבות יותר מאשר בן אדם. זאב מתורגל, עובר מעליו בצעד רחב, מחכה לשלישייה ההולכת בעקבותיו. להם קשה, במיוחד לאליף, עדינה כזו, שמחפשת בעיניה אותו, שירגיע, שיסמן שככה זה כאן, אנשים ישנים ברחובות, שאין מה להתבייש או להתמהמה, רק להתעלם ולהיזהר לא לדרוך, רגל אחת אחרי השנייה והופה, זה נגמר, מתרגלים לזה. חמודה, אליף, מיוחדת. זאב מנסה לזהות את צללית גופה דרך החולצה הדקה והמאווררת שלה, לדמיין את צורת וגודל שדיה. אבל מבטה ננעץ בו שוב. אופס, היא תפסה אותו. פניו מאדימות.

הוא מוביל אותם במעלה המדרגות אל בית הכנסת הנטוש, שדלתות הכניסה שלו נעקרו מזמן. תבליט הבטון המודרניסטי שנתזי היריות מנקדים אותו עוטף את הפתח. ג’סט א שורט סטופ, איטס נוט דיינג’רס.

זכור את אשר עשה לך עמלק, חרוט בזהב על שלט השיש השבור שמוטל על רצפת המבואה, אור פנסי ההצפה התלויים מעל רחוב אלנבי חודר דרך חורי הפגזים. זכוכיות שבורות מתחת לרגליים, כסאות תפילה שרופים, כשהעיניים מסתגלות לאפילה המראה מהמם. שרידי נברשות תלויים מהתקרה הגבוהה, מהכיפה הענקית והמנוקבת, זכוכיות צבעוניות מחלונות הויטראז’ המנופצים מכסים את הרצפה. הוא מכיר את המקום הזה רק ככה, הרוס ושבור. אף פעם לא נכנס הנה לפני כן, אבל עכשיו זו תחנת חובה במסלול אטרקציות המלחמה, תיירים מתים על זה. יש לו נאום קבוע, דמיינו אלף חמש מאות איש מתפללים כאן, ועכשיו בואו נקשיב לשקט, נו וואן פרייס היר אני מור, ולתת לצווחות העטלפים לעשות את העבודה. אפילו הוא מתרגש, אפילו את גרונו חונקת דמעה כשהוא מרים מבט מארון הקודש הקרוע לרווחה, עם תבליט המתכת המסוגנן שמעליו, קשה להבין את המילים, קומה ה׳ ויפצו אויבך וינסו משנאיך מפניך, למעלה, אל השמיים זרועי הכוכבים שמציצים דרך קרעי הבטון. אליף עומדת לידו, פשוטת צוואר, והוא עוצר את הדחף להתקרב אליה עוד, שם יפה, אליף, ונראה שהיא ממש מתעניינת, אבל דניז כבר מסתובבת ללכת, אין לה כוח לכל זה, והרגע חולף.

אנד נאו ווי גו דרינק.

*

כל המבטים מופנים אליהם כאשר הם פותחים את הדלת הכבדה, מוגנת ההדף, ונכנסים פנימה. מכירים אותו פה, מלילות ארוכים וקשים, ועושים לו כבוד של קבועים, אבל לרוב הוא בא לבד. לתיירים יש יחס אחר, הם לחם, הם משאב לניצול, כלי הישרדות. צריך לקחת מהם מה שאפשר במהירות האפשרית ואף פעם לא לסמוך עליהם כי הם לא מפה ולכן לא מבינים כלום. מקומי שמסתובב עם תיירים הוא בר מזל, וצריך לעזור לו לדפוק אותם כמה שרק אפשר בתקווה שיתחלק בשלל ושיעזור לך כאשר יגיע תורך. כולם מכירים את החוקים האלה ומכבדים אותם. עכשיו זאב מוביל את הקבוצה הקטנה אל השולחן שבפינה, נד בראשו לשלום לשתיינים ולעובדים. זה המקלט, המקום לברוח אליו כשבחוץ הכל בוער.

על הקירות תלויים שרידים ממוסגרים ממקומות שהיו פעם ונסגרו או נהרסו. תמונות חרוכות, מראות סדוקות, קרעים של פוסטרים ושל מודעות. אלו פריטי נוסטלגיה שנאספו מהאשפה או קולפו מקירות נטושים. את חלקם הביאו לכאן מי שניהלו, עבדו או בילו במקומות האלה כמחווה וטקס פרידה לפני שנטשו למקום אחר. זה כבר כמעט לא קורה בתקופה האחרונה. כל מי שיכול לעזוב בקלות עזב, ולנשארים כבר אין כוח לטקסים נוסטלגים. עכשיו זו תערוכת קבע במוזיאון שגם זמנו יגיע להיסגר ולהיעלם. אבל ברור לגמרי שכשזה יקרה איש לא ישמור על שום שאריות או מזכרות. אולי טוב שכך. אין פה כלום שראוי להיזכר.

רוב מי שנמצאים כאן הערב פגומים, נכים, חסרים. לזה אין יד, לזאת אין רגל, פניו של ההוא כוויים ושרופים, עינה של ההיא סתומה. גם הצלקות ישנות. בזמן האחרון כמות הפגיעות הצטמצמה אבל חומרתן עלתה. אנשים מתים ולא נפצעים. יותר קל ככה, הם פשוט נעלמים במקום שתצטרך להתמודד עם מראה החלמתם, שהיא תמיד חלקית, תמיד גוזלת משהו מכבודם ומגופם. זאב גאה בגופו השלם והיה מעדיף לאבד את כולו במקום חלק ממנו, אבל הוא למד לכבד ולאהוב גם גופות מצולקים. הרתיעה של החבורה הקטנה אותה הוא מוביל משלל הנכויות שמסביב, כיווץ הכתפיים, הסטת המבטים, ההתעלמות המוגזמת, כל אלה מגוחכים בעיניו. תיירים. זרים. ילדים עשירים שלא מכירים סבל.

הוא מזמין להם סיבוב צ׳ייסרים ראשון, מחייך אל אליף, משיק איתה כוסות. שרפה, הוא אומר, כמו שלמד ושינן כהכנה לערב הזה, בט אין היברו ווי סיי לחיים.

*

למרות כל הדיבורים הם לא באמת יודעים לשתות. שתי בירות ושלושה צ’ייסרים, ודניז כבר מפהקת, נוט פור מי, טנק יו, איט ווז ורי נייס בט נו מור.

את הערק תמרים, המשקה שכולם שותים, שבשבילו באים במיוחד למקלט, מכינים מאלכוהול רפואי. הוא עזר לשאול, בעל המקום, לתקן את המזקקת שהתקלקלה. הוא מחביא אותה במרתף של בניין קרוב, מכונה פרימיטיבית אבל יפה, עם מיכל הרתחה של 50 ליטר עשוי נירוסטה שמחובר למערכת עיבוי שעשויה מרדיאטור של טרקטור. בנה אותה רוסי משוגע שהגיע לפה כשרק התחיל הבלאגן לפי שיטות סובייטיות להכנת וודקה, אבל הוא נהרג מזמן וההלחמות התחילו להיפתח. זאב ניסה לשחזר ולהחליף את החלקים הפגומים אבל כשרק נגע במקום אחד דברים התפרקו במקום אחר. בסוף, במקום להלחים או לרתך מחדש פשוט עטף את כל הצינור הדולף בתחבושת ספוגת אפוקסי עמיד בחום, וככה זה עבד אפילו יותר טוב מבהתחלה. מאז הוא שותף בסוד. זה לא נורא, אני יודע מה אני עושה, אף אחד לא ימות פה, שאול הרגיע אותו. אני צריך את הלקוחות חיים. זיקוק זה אלכימיה, זה להפוך חומר נחות ונפוץ, לרוב סוג של פסולת חקלאית, למוצר שאפשר להשתמש בו. והפסולת של כאן, מה שיש יותר מדי ממנו, זה ציוד רפואי. שאול הוא פילוסוף כזה, הוא תמיד מוצא סיבות ותירוצים מסובכים, ויש לו המון סודות.

הם יושבים מתחת לונטה שדוחפת פנימה אוויר מסונן. די ריק. זאב כבר הסביר וסיפר, והם הנהנו ושתו, ועכשיו קצת שקט מדי ביניהם, לא כל כך כיף. לפעמים, ברגעים כמו זה, הוא מרגיש בודד כל כך, חסר ופגום. אבל אסור לשקוע אל זה, לא עכשיו. הוא מסמן בידו לאיריס, שמאחורי הבר, עוד סיבוב. היא מחייכת אליו בחצי הפרצוף הלא שרוף שלה. היא הייתה כל כך יפה, קודם, כשהייתה צעירה, וחלק מזה נשאר גם עכשיו, אחרי השנים, אחרי הפציעה. פעם באה אליו, בסוף משמרת, שניהם שיכורים מספיק כדי להתגפף ברחוב, מתחת למצלמות, אבל החרמנות התפוגגה כשהתחילו, למרות שידעו שלא כדאי, לדבר ולהיזכר בימים ובדברים שהיו, והם בכו עצמם לשינה. כשקם היא כבר הייתה מוכנה ללכת. הם לא חזרו על זה ונזהרו מאז מקרבה מוגזמת, אבל נשארו בעלי ברית. עכשיו היא באה בעצמה אליהם, עם כוסות בשבילה, בשבילו ובשביל אליף, כולה מחמאות, תשבוחות ופלרטוטים.

הי איז א גוד גיי, א ביט פקט אפ אין דה הד בט א גוד גיי, והן משיקות כוסות, ואיריס מחייכת אליו לפני שהיא חוזרת לכיסא שלה שבצד הנכון של הבר, ואחרי עוד כמה צ׳ייסרים הוא שיכור טוב, נינוח ומלא בטחון עצמי. יו וואנט טו דאנס, בידכ נרקץ׳? הוא מושיט לה יד, יור ערביכ איז ורי גוד, בטר דן מיין, ריח שמפו עולה מהשיער שלה, בצידי שפתיה קמטוטים עדינים, ג׳אסט סו סו, יעני שווי, אינתי חילו כתיר.

גם יוסוף ודניז קמים לרקוד, לא רחוק מהם, כי זה פרנק סינטרה עכשיו ברקע, הכי לא מפה, הכי מתאים, וזאב מסובב את אליף במקומה, ומרגיש איך היא מתרגשת מולו, לאק בי א ליידי טונייט.

ואחר כך איריס מגישה להם את החשבון, בו לא הכניסה את ההנחה הקבועה שלו, כסף שהטורקים ישלמו ושישמר לזכותו לפעם הבאה שיבוא לבד. דו יו וואנט טו קאם טו מיי פלייס, הוא לוחש לאליף והיא מחפשת בידה את ידו ללחיצה מבויישת אבל מלאה הבטחה. ויוסוף משלם הכל, כמו שצריך, לוקח קבלה כדי שיוכל לקבל החזר הוצאות, ושלושתם יוצאים לפניו, איי וויל בי רייט וויט יו, והוא שותה עוד צ׳ייסר אחרון ומהיר עם איריס.

תיזהר. תשמור על עצמך. אל תדאגי. לחיים.

*

בטוח ברחובות בלילה, עם כל המצלמות ומערכות זיהוי הסיכונים, איטס דה מוסט סייפ פלייס אין דה וורלד, לפחות ברחובות הראשיים, כל עוד אין יריות או טילים. הם מתפצלים לשני זוגות בכניסה לתחנת הרכבת, דניז ואליף מתחבקות ומתלחשות קצת זו עם זו. יוסוף והוא רק מחליפים חיוכים קפואים ורשמיים, אפילו לא לוחצים ידיים. השכר עליו סיכמו שולם לו כבר בדרך, בלי שאפילו יצטרך לבקש או להזכיר. איט ווס ורי אינטרסטינג, טייק קר אוף יור סלף אנד איי הופ דה פיוצ׳ר וויל בי בטר. רק יותר גרוע יהיה, אין שום סיכוי אחר, אבל אולי הלילה הזה יוצא דופן. הוא מתרגש. כבר זמן רב שלא הייתה לו הרפתקה אמיתית, הוא לא זוכר מתי הלך חבוק עם אישה.

טל מי מור אבאוט יורסלף. והיא מספרת. היא גרושה. זה לא הלך, קצת בגללו וקצת בגללה, היה קשה אבל היא מתאוששת, כבר כמעט מוכנה לסמוך שוב על העולם. אנשים הם טובים בסך הכל, רוצים שקט, להנות מהחיים, אושר. הפינס. סעאדה ביל ערביכ, ורי נייס לנגוויג׳.

הוא לא שונא אותם, את הערבים. זאת מלחמה, זה לא אישי, הכל היה יכול להיות אחרת, כולם רוצים לחיות, נשיקות, שמחה. איך אומרים בטורקית? סבינץ׳? איט איז נייס, איי לייק יור ניים.

זאת שיחת שיכורים, והיא נעימה לו, צלעותיה נעות מתחת כף ידו כשהוא חובק אותה בהליכתם, חום גופה מקל על צינת הלילה. מישהו בטח צופה בהם, ממערכת בקרת המצלמות, המחשב בוודאי מנתח את תנועותיהם, מחפש אחרי דפוס שמראה על סכנה או איום. הכי קל לו ככה, שהרחובות ריקים, וכל כוח החישוב יכול להיות מנוצל ביעילות, אז כמות התקלות והטעויות מינמלית.

איי וויל נוט סליפ וויט יו טונייט. איט איז טו ארלי פור מי. היא לא מתרחקת ממנו, והוא מבושם מספיק כדי לא להתאכזב. טוב לו עכשיו, הוא לא רוצה להרוס. באט איי ואנט טו סי יור האוס, אנד טו נו מור אבאוט יו. ופתאום הוא קצת חושש, אבל היא כל כך רכה וסומכת עליו, והם כבר ממש קרובים.

*

הוא מכין לו קפה ולה תה, מתבייש פתאום מכל ההסבר המייגע על טורקיש קופי שהתכוון לפצוח בו, לא יודע איך מתנהגים, מה מותר או אסור לו לעשות, איזו דמות עליו לגלם. היא עדינה ואדיבה מאוד, יושבת בברכיים צמודות על הספסל הנמוך בחלק הבית שהוא קורא לו הסלון. הוא מולה, לא לידה, חלילה, היא לא תשכב איתו הלילה, כך הבטיחה, וזה קצת מרגיע אותו, אין פה מטרה לכבוש. הוא מחייך אליה. גוד טי, גם בטורקית אומרים צאי. העיניים שלה מתרוצצות, היא בטח מבולבלת.

אז הוא מחליט שהכי טוב להיות נינוח, ונשען לאחור לתוך כריות הספה, וחולץ נעליים כמו שהיה עושה גם אם לא הייתה כאן, ונותן לעיניים להיעצם לרגע, לשרירי הפנים להשתחרר קצת. החיים שלי לא מוזרים, הוא עונה לה, הם פשוט קרו. יכול היה להיות אחרת אבל אני לא הייתי מספיק אמיץ לעשות משהו כשעוד אפשר היה. לכולם כאן יש סיפור עצוב, לכולם. גם לי. אני לא אספר לך, זה לא לילה לסיפורים עצובים.

כשהיא קמה להשתין השקט תלוי בינהם. כוס הקפה כבר ריקה וקרה בין אצבעותיו. הוא שומע את צעדיה, אבל לא את קול חריקת פתיחת דלת השירותים. מה קורה? משהו לא בסדר כאן. הלב שלו דופק מהר פתאום, הוא קם באחת, מחפש אחריה בעיניו, ורואה שהדלת לחדר העבודה פתוחה. בת זונה.

הוא ממהר לשם, אבל היא כבר יוצאת, פוגשת אותו בכניסה. סטריינג׳ מאשינגס יו הב. יס, באט נוט דיינג׳רס, ג׳אסט א הובי. אוף קורס. טוילט? הוא עומד מחוץ לדלת ושומע אותה משתינה, יציב וחזק. שתלך כבר. כלום לא יצא לו ממנה.

*

בדרך חזרה מתחנת הרכבת, אליה ליווה אותה, כמו אדם אחראי וטוב, כל כך היה רוצה להיות אחד כזה באמת, הם הלכו בשתיקה, כבר לא חבוקים, כל אחד מהם מחופר באכזבותיו וכאביו, הוא שומע זוג מזדיין.

הרחובות ריקים לגמרי בשעה הזו, שיא הלילה שלפני הזריחה. קול האנחות מנסר בדממה, עוטף את הכל.

הגבר רק נושם חזק, אבל לנשיפותיו מתלווה מעין המיה עמוקה, שמהדהדת בין מחסומי הבטון ושהאנקות הנשיות מגיבות אליה, ממלאות את השקט, גבוהות ומתגברות.

שנים שלא שמע זיון. הכל הרי גוסס פה, נטול תשוקה. ובכל זאת.

מישהו פה חודר. מישהי פה נחדרת. הם צועקים את זה עכשיו אל העולם בלי שום בושה, בקצב טלטלת גופיהם, נסחפים לקראת השיא, כמו לא איכפת להם מכלום. זאב עצר, נשען במצחו על החומה, מקשיב עכשיו, שותף נסתר לרגע הפרטי של שני הנאהבים שקולותיהם ממשיכים לטפס ולטפס ולטפס עד צרחה שלה ואנחה עמוקה שלו, זרע לרחם, ועד קולות צחקוק, חלש מדי מכדי להבין מה אומרים.

וכשהוא ממשיך הלאה, מסדר דרך כיס מכנסיו את זקפתו שהתעוררה, זאב מרגיש חי, כאילו הלילה הזה שיחרר בו משהו, כאילו הוא מוכן טו מוב פורוורד אנד טו ליב דה פאסט ביהיינד הים. אם אנשים מזדיינים פה אז יש כאן עוד חיים, וגם הוא יכול, גם לו מותר, למרות הכל.

עוד מעט יפול למיטתו, עדיין בבגדיו, וירדם כמעט מייד. הוא לא ידע מתי הבוקר יעלה בחוץ.

*

זאב מתעורר ערני ומלא חיים. זמן רב לא הרגיש כך, עם כל כך הרבה רצון לעשות ולהספיק. השתייה של אתמול בלילה לא השאירה שום עקבות, והוא חד וצלול. הוא לוגם מהקפה שלו לצלילי מוזיקה, דברים מפעם, יוסי בנאי, חווה אלברשטיין, מתרגש נורא מלשיר יחד איתם בקול גדול, עזורה לכבודי קסטה שם מייד, מישהו חושב עליך ושומר על צעדיך. הוא שוטף כלים, מפנה ומנגב את פינת הבישול, מאונן בחדווה מול אחד מהסרטונים הקבועים והאהובים. הכל יכול לקרות, כך הוא חש, צעיר משהיה.

אחר כך הוא מתקלח במים חמים חמים, ולובש בגדים נקיים, זהים לאלה שלבש אתמול אבל מדיפי ריח כביסה. האבקה נגמרה כבר לפני שבוע, אבל הוא דחה את ההליכה לחנות הגדולה. לא עוד. הוא עושה רשימה, כדי לא לשכוח כלום, ומכניס אליה גם דברי מותרות, שוקולד, שמן זית, דאודורנט. אולי אפילו יין. כן, יין. הכסף שהרוויח אתמול אמור להספיק, אבל כדי שיוכל להרשות לעצמו להתפרע עוד קצת הוא חורג ממנהגו ולוקח מאתיים יורו מארנק החירום שחבוי בארון, מאחורי כלי המטבח.

לפני שהוא יוצא, ולמרות כל החדווה והעליצות המוזרה הזו, הוא הולך לבקר את המכונה, לא מפעיל אותה, אין צורך, שום דבר לא השתנה והסיכוי שתקלה פתאומית תתרחש פתאום הוא אפסי, רק מציץ, מעביר יד על משטח העץ המרופד שמתווה גוף שרוע מסומן עליו, מציץ בחור שרובה המסמרים קבוע מתחתיו. טוב שיש אותה. נוכחותה מרגיעה אותו. כמו תמיד הוא חש גאווה על כך שהוא בנה אותה, לגמרי לבד, ועל זה שעדיין לא השתמש בה.

מבט חטוף במצלמות, הכל רגיל, רק כמה פועלים שמתקנים ארון תקשורת במורד הרחוב, והחוצה. יש קול בתוכו שצועק שעליו להיזהר יותר.

*

החנות הגדולה היא מקום נפלא ונורא, אי של שפע מוגזם בתוך ים של עוני וסבל. מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, כי ככה זה במקומות תרבותיים. יש חניון מאובטח, ומעלית מובילה ממנו ישר למרכז החנות, כך שהעשירים ממש לא צריכים אפילו לעבור דרך הכניסה, שעשרות קבצנים ונכים צובאים עליה. יש להם שלטים במגוון שפות, כי אי אפשר לדעת, איבדתי את כל המשפחה שלי, סעדוני, פליס הלפ מי, איי אם סטארבינג. השומר בפתח בודק גם את הארנק של המבקשים להיכנס וגם את נתוני הזיהוי שלהם. ללקוחות מועדפים, עשירים, מוצמדת עגלה רובוטית שעוקבת אחריהם בכניעות, ממליצה בקול נשי ועדין על מבצעים מותאמים אישית, משנה את שפת דיבורה ואת מטבע התשלום בהתאם להעדפותיו של הלקוח. ככה קונים היום בעולם, גם לך מגיעה יוקרה.

אין המוני לקוחות, אבל יש מספיק. חלקם מסתובבים עם שומרי ראש, שמרחיקים מהם כל מי שעלול לאיים עליהם, אנשים רגילים, מבקשי טובות, סקרנים, תובעי חוב. אבל זו גם זירת מפגש ובילוי לבעלי האמצעים. קפטריה קטנה אבל איכותית מגישה עוגות תפוחים וקצפת. אנשי עסקים, זוגות אוהבים וקבוצות קטנות של חברים וחברות יושבים שם, צוחקים, מדברים בקול רם, מתלחשים, קונים ומוכרים, מתווכחים. אסור להתקרב יותר מדי לאנשים כאלה, צריך להסיט את המבט, להיות שקוף. הוא לא אחד מהם. טוב שכך.

הזונות הטובות ביותר שעוד נותרו בעיר מחפשות אחרי לקוחות כאן, בעיקר באגף השוקולדים והיין. הן מחכות בקצה המעברים, רוכנות קצת הצידה, חושפות רגליים חטובות דרך שסע בשמלה, צריך לגשת אליהן אם רק רוצים, ווד יו לייק טו גו סאמוויר מור פרייבט? הן רואות שאין לו כסף לזה ומתעלמות ממנו, זזות כך שלא יסתיר אותן כשהוא רוכן לקחת בקבוק יין זול יחסית אבל טוב מספיק עבורו מהמדף התחתון.

הוא שולח מבט מעבר לכתפו אל נערה צעירה, מתולתלת, גבוהה וחטובה, שצלקת גדולה המעטרת את לחייה מכוסה בשכבת איפור עבה. הוא מנסה לחייך אליה בעיניו, להיות אדיב בלי לרמוז שהוא מעוניין בשירותיה. היא הייתה יכולה להיות הבת שלו. הוא לא רוצה לחשוב על זה.

*

יד מונחת על כתפו ברגע שהוא פותח את דלת הבית, כבדה דיה כדי שיבין שאינו יכול לברוח. זאב בן דוד, שואל קול במבטא אמריקאי, ועכשיו הוא רואה גם את שלושה האנשים הנוספים שמקיפים אותם, שחורי בגדים וחסונים, מוחאבאראת, בלי שום ספק. שקית הקניות כמעט נשמטת מידיו אבל הוא מתעשת. הוא יעבור את זה, הוא חייב לעבור את זה.

*

את הכל הם הופכים. אין דבר בו הם לא נוגעים. מגירות נשפכות על הריצפה. קופסאות ברגים. את הניירות והמחשבים מרכזים במקום אחד, את כל כלי העבודה והמכשירים האלקטרוניים באחר. ידיו כבולות מאחורי גבו והחוקר יושב מולו, מחייך באדיבות, מחכה להסבר. זה לא אישי, חלילה, קיבלנו מידע על פעילות חשודה, הוא רק מנסה לברר מה בעצם קורה פה.

אני לא מבין, הוא אומר, בעברית של זרים, של יהודים אמריקאים שבאו לפה אחרי שהכל התפרק כדי לתקן בהולי לנד את מה שהישראלים קלקלו, טו בילד א ניו ג׳רוסלם במקום זאת שהתפוצצה ונחרבה. יש לו כיפה מעוטרת דוגמאות סרוגות שהוא מיישר על פדחתו בזמן שהוא מהרהר. אלה הכי גרועים. צריך לזכור מי האויב. אני לא מבין, המכונה הזה, מה היא לעשות? למה צריך זה?

והוא מסביר. אין לו ברירה. באנגלית טובה של מי שהיה פעם מהנדס. שהוא מפחד למות אבל רוצה שיוכל לבחור בכך אם יחליט שהגיע הרגע, ואת הפרטים הטכניים, מכונת מוות מושהה, אפשר לקרוא לזה התאבדות אבל זה לא יהיה מדוייק כי המכונה היא שהורגת, בוחרת בעצמה את הזמן המתאים ואז עושה זאת בצורה נטולת כאב, בשינה, נקב קטן בגולגלת ומסמר שנורה ישר למוח הקטן, כמעט אין דם, אין פרכוסים, הכל פשוט נפסק, אין סבל, אין זכרונות, וחיישני פעימות לב וגלי מוח קובעים שהכל באמת נגמר, ומערכת אלקטרונית מציתה שריפה שמכלה את המכונה ואת הגופה וכל מה שנשאר בסוף זה אפר.

והחוקר מהנהן, כבר לא מחייך, אולי הבין ואולי לא.

אנד יור ניים איזנט זאב בן דוד.

נו, איי אינבנטד הים. פליז דונט מייק מי טוק אבאוט דה פאסט.

איי אם סורי, דיס איז מיי ג׳וב. אני מתפלל בשבילך.

*

ובדרך לחדר החקירות הוא רואה את אליף, בטח זה לא השם האמיתי שלה, לובשת בגדים מחוייטים, מביטה בו במבט מקצועי ונטול רגש. זה אשמתו. הוא ישלם עכשיו על שהעז לדמיין שהיא רוצה בו.

הם לא צריכים לענות אותו. הכל ברור מאוד. המידע קיים במאגר ורק צריך לחבר בין מי שהוא היום לבין מי שהיה. מקרינים בפניו תמונות שחשב שנעלמו לבלי שוב, אבל המחשבים של המוחאבארת זוכרים הכל. כן. הן מתו. הכל נגמר. הבכי לא מפסיק. נזלת ודמעות ספוגים בשרוולי חולצתו.

הן לא עשו שום דבר רע. גם אני לא. תנו לי ללכת מפה.

*

כבר לילה כשמורידים אותו ליד הכניסה למאורה. הדלת נותרה פתוחה לרווחה. את מה שלא לקחו החוקרים בזזו הקבצנים, עכברי החניון. אין חשמל, ניתקו את החיבור שלו לרשת, לקחו את כל המצברים. הסיווג שלו נקבע כבעייתי, מושכלנג׳י, התרעת סיכון בינונית עד גבוהה, בעל רצון לנקמה. הוא יכול להתפנות למרכז הסיוע לעקורי המלחמה. מומלץ שיתחיל טיפול נפשי כדי להתמודד עם הטראומה. עליו להגיש בקשה רשמית לשינוי שם, ורשויות הכוח הרב לאומי יבדקו אם יש מקום להיענות לה. כלי העבודה שלו אולי יוחזרו אליו בעתיד, אחרי שיקבע אם הוא יכול ליצר באמצעותם כלי נשק. אתה מבין? תחתום כאן. בהצלחה.

שוב יש אזעקה, אבל הוא לא נכנס פנימה. הוא פושט ידיו לצדדים, מרים ראשו אל על, לשמיים נטולי הכוכבים שזנבות שובלי טילים מעטרים אותם. בוא מוות, בוא כבר.

ב

נהגי מוניות מחורבנים. בני זונה מזדיינים. אצלי הכל ממוגן, מותק, בא לך להרגיש? מכה אחת באוזן, חזקה ומהירה, עם שורש כף היד, ואחר כך הוא כבר לא כזה גיבור. למה ככה מה, כמעט בוכה, מה כבר עשיתי? תן לצאת. תפתח את הדלת או שאני הורגת אותך. היא מתכוונת לזה. יש לה סכין שנראית כמו עט, עשויה פחמן ככה שאי אפשר לגלות אותה בקלות, והיא מוכנה להשתמש בה, אבל המאנייק נכנע בקלות.

אני אתלונן עלייך, שרמוטה, הוא צועק אחריה, מחכה שתרד לפני שהוא מגדל אומץ ופותח את הפה, פחדן, מזדיינת בתחת, זבל של ערבים. הכל נכון, והיא צוחקת לו בפרצוף. למי תתלונן, יא זבל, שמור את הידיים שלך לעצמך. היא טורקת את הדלת חזק, מקווה לשבור משהו במכונית הצבועה צהוב, שכתובות בכל השפות מודבקות עליה, א סייפ רייד אין דה הולי לנד. סע לפני שאני שוברת לך את האוטו, גם אתה בתחת שלי, בתחת.

קול אלקטרוני מודיע לה להתרחק, בערבית דווקא, זיח מין א סיארה, מנומס כל כך, אפילו תנועת המכונית רגועה כשהיא מתחילה לזוז, ורק צעקות הנהג וניפנופי הידיים שלו מפריעים לתרבות הכבוד ההדדי, כולנו חולקים את אותו מרחב בשלום ובאחווה, בתחת שלי, עמוק בתחת.

היא נושמת עמוק, ושוכחת כמעט מיד מכל זה. כלום לא קרה ולכן אין טעם לבזבז זמן. מפה כבר תוכל להגיע הביתה ברגל. זה אומנם לא הרחוב הכי בטוח אבל בכל זאת פזורים בו מחסות, ובלילה כמעט אין ירי צלפים. וחוץ מזה, מי כבר יירה עליה, הרי לכולם היא באה בטוב.

זונה ולא מסתירה את זה, להפך. יש מדים, כללי תלבושת ברורים שמגדירים אותך ככזו, והעובדה שכולם יודעים שאת זונה מעניקה בטחון, מקום מסויים ונוח בתוך הסדרים והכללים שבאמצעותם מתנהל כאן הכל. זונות הן קורבנות ולכן זקוקות להגנה. ברור שאסור לשפוט אותן על מה שהן עושות לפרנסתן, זה גוף שלהן והכל, אבל אף אחת מהן לא בחרה בזה באמת, כי זונה צעירה היא תמיד אומללה ומנוצלת, אפילו אם אינה יודעת את זה כעת. מצחיק אותה לחשוב שכך היא נתפסת, אבל מה איכפת לה, יותר טוב ככה. קן יו הלפ מי פליז, זו שורת הפתיחה הקבועה שלה, איי פרומיס טו הלפ יו רייט בק.

יש אזעקה במרחק, התקפת טילים, כנראה, צוואריח, צוואריח, אפשר לשמוע רמקולים קוראים מאי שם. בטח שוב מטווחים את מה שנשאר מהקריה, אפילו חתולי הרחוב כבר למדו שאסור להסתובב שם, שלא נשאר כלום. אבל אנשים צריכים לירות לאנשהו, כדי להוכיח שהם רציניים, כדי לפרוק תסכולים, לא טוב לשמור את זה בבטן. אז יורים לאן שכולם יורים, כי מה זה משנה בעצם. שובלי האש בשמיים יפים. היא אוהבת טילים.

הרחוב ריק. זו שדירה תחומה בעצים שרופים. בכל פינה קבוע עמוד מצלמות בעל בסיס בטון ושריון מתכת. העדשות מנצנצות מבפנים. היא מתעכבת לרגע ליד אחד מהם, הניצב ליד שרידי פסל חוצות, כסא מתכת הניצב בראש גרם מדרגות מתכת. היא שולחת נשיקה מצלצלת ישר למצלמה, מעפעפת קצת בעיניה ואז מענטזת משם בתנועות מודגשות. בטח מנגנון הזיהוי רשם שהיא כאן, בחיים, עדיין. אולי אפילו צפה בה מישהו. זה מצחיק אותה. לא היה יום רע. שני לקוחות בסך הכל, לא הרבה אבל מספיק, היא לא איזה נרקומנית שחייבת עוד, רגילים כאלה, שכבר אינה זוכרת איך נראו או איך קראו לעצמם. האחד היה לא נימול, ועל העורלה שלו הייתה נקודת חן. זה היה חמוד. לשני היה חדר מלון מרווח ונקי. היא התקלחה המון, חפפה שיער והכל, ואחר כך עוד ראתה איתו קצת תוכנית חדשות עסקית בזמן שחיכתה למונית. המשבר העולמי מעמיק. דה קרייסיס איז נוט אובר. לא היה לו כסף ללילה שלם, הוא התנצל, אבל היה מאוד נחמד, שמנמן ואבהי. כשגמר זה היה באנקה גבוהה, צווחנית. גברים מגוחכים.

איש מוטל על הכביש, בצד השדרה. הוא רועד. מבטה מדלג מעליו. אסור לתת לדברים כאלה לחדור פנימה. בטח נרקומן. הוא יזוז. המכוניות בכל מקרה יודעות להיזהר ממכשולים. הן לא ידרסו אדם אם יזהו אותו ככזה. משאית כיבוי אש מתקרבת, סירנה זועקת והכל. זוז משם, מטומטם, אתה לא שומע? היא לא רוצה לראות את זה, תזוז, לא איכפת לך? גוש בשר, שקית של דם ואיברים פנימיים שמחכה להתפוצץ, והעיניים בכל זאת לא יכולות להתנתק.

היא בטח תצטער אחר כך. מבטו אטום, מת, גם כשהיא גוררת אותו מדרכה של המשאית הדוהרת, מוב! אמרג׳נסי ויהיקל פאסינג! היא הייתה צריכה להשאיר אותו שם וזהו. הפנים שלו שטופות בכי אבל נטולות הבעה. איך קוראים לך, וואטס יור ניים, שו אסמכ, אבל אין תגובה.

אני אלך עכשיו.

*

הוא עוקב אחריה. קישתא, לא רוצים אותך כאן. שלושים מטר מאחור, מת חי, לא מנסה אפילו להסתתר, כושל בעקבותיה. כשהיא עוצרת הוא עוצר, כשהיא פונה הוא מחקה אותה. זה עצוב, לא מפחיד.

היא יכולה לשלוח קריאת מצוקה. בדיוק בשביל דברים כאלה חילקו להם את המשדרים. אם יהיה מזל ואין איזה תקלה ניידת אוטומטית תגיע תוך כמה דקות. אבל היא לא אוהבת שוטרים, גם לא רובוטיים. פעם, כשלקוח שיכור ניסה לכפות עליה באיומי אקדח לבוא איתו למסיבה ועוד לא ידעה מה יקרה השתמשה בשירות הזה, לוחצת על הכפתור הנסתר שתפרה לפי ההנחיות בתוך כיס המעיל שלה, וראתה את הניידת בפעולה, מזהה את הסיכון מרחוק, שועטת לכיוונם, טנק קטן בעל זחלילי גומי המשמיע צווחה מצמררת, דרופ יור וופן נאו, יורה חיצי הימום חשמליים, נעצר מעל האדם המפרפר על הקרקע, כשקצף יוצא מפיו, סיטואיישן אנדר קונטרול. האמריקאים תרמו את המערכת הזו, אחרי שהוצאה מחוץ לחוק אצלם. פה זה מותר, ואפילו עשו מזה עניין, כותרות, פרסומת, טכנולוג׳י הלפס וומן אין ניד, מייקינג דה סטריטס סייפ אגיין. מייד חשה חרטה. הוא לא באמת התכוון לירות בה, והיא יכלה להכניע אותו בקלות אם רק הייתה מחליטה לעשות כך. צריך להשתמש באפשרות הזאת רק אם באמת אין ברירה, אם מוכנים להיות אחראים לסבל שהיא גורמת.

היא אוהבת את חייה.

שמה הודיה, אבל היא כמעט לא משתמשת בו. במקום זה היא ממציאה שמות עבודה זמניים, מרי, ג׳וי, נטלי, אנג׳ל, כאלה, או נהנית מכינויי החיבה שמודבקים לה. אל שרמוטה אל שטורה, מא אחלהא, הזונה החרוצה, המתוקה מכולן.

היא יכולה להתחיל לרוץ והוא לעולם לא יצליח להדביק אותה. דרכה הביתה עוברת דרך חורבות מה שהיה פעם סמטאות ורחובות צרים. עכשיו, כשהכל הרוס, כמעט אי אפשר להתמצא פה. גם בשעות היום קל ללכת כאן לאיבוד ובוודאי כעת, בשיא הלילה. אבל היא וויתרה על הרצון להתחמק ממנו. צללית גופו, מאחוריה, כנועה כל כך עד שמבלי שתצליח לשלוט בכך מתגנבת לליבה מידת הרחמים.

*

על השולחן הלבן שעמד פעם בקבלה היא מסדרת את כל מה שהביאה מהחנות הגדולה. קופסאות קטנות, שתוכל לסחוב איתה בלי שיהפכו להיות משקולת, רק דברים איכותיים, ממרח זיתים שחורים, כדורי אורז דחוסים, לבבות ארטישוק בלימון, שוקולד מריר מגוואטמלה. הגוף שלך הוא מה שאתה אוכל, והגוף שלה חשוב לה, לא רק ככלי עבודה אלא כדבר היחידי בחייה שלא איכזב אותה, שהיא יכולה לסמוך עליו שכמעט תמיד יעשה כרצונה. מאז שהפכה לשולטת בגורלה היא מקפידה לאכול טוב, בריא וטעים. היא מנסה ללכת לישון שבעה תמיד, ושומרת, במחבואים סודיים, מנות חירום מובחרות. היא לא מוכנה להיות רעבה שוב.

הוא יושב על שרפרף לא רחוק ממנה. גבר לא צעיר אבל גם לא ממש זקן, כפוף. הוא לא מסריח, לא מלוכלך, לא מדבר. מוזר. כשהיא מניחה מולו צלחת עליה סידרה ערימות קטנות מתוך הקופסאות הפתוחות הוא בוהה בה, לא מבין, אבל כשהיא מסמנת לו בתנועות מה עליו לעשות, להרים את האוכל באצבעותיו, לשים בפה, ללעוס, לבלוע, טעים כל כך, הוא מחקה אותה. אי אפשר לדעת מה הוא מבין ומה לא.

יש לך לאן ללכת, איפה לישון? אין תגובה. וור איז יור האוס? יו קנט סליפ היר, איי דונט הב א בד פור יו.

יש כאן רק מזרון אחד, והוא בתוך בריכת השחייה הריקה, אותה הפכה למעין חדר שינה. פעם זה היה מועדון הכושר והספא בפרוייקט חצי יוקרתי שנבנה על גבול תל אביב ויפו, כולל נוף לים והכל. הקירות בנויים מאלמנטים טרומיים מבטון מזויין, קשתות וקמרונים מסוגננים, שיכולים לעמוד בכל דבר חוץ מפגיעה ישירה. בתוך הבריכה היא מוגנת לגמרי מרסיסים תועים. ככה היא לא חייבת לישון בתוך חלל אטום. מקלטים וחדרים מוגנים עושים לה חלומות רעים, ושינה טובה זה חשוב. היא גאה בכך שלא כמו רוב מכריה היא נרדמת לרוב בעצמה, בלי שתהיה חייבת לבלוע, להסניף או לשתות כלום. להיות שבעה מספק אותה. היא אוהבת להתמסטל, אבל לא לאבד שליטה. מפחיד אותה להיות תלויה במשהו שיהיה חסר מתישהו, להשתעבד אליו. אבל הלילה היא בכל זאת מוזגת, לה ולאורח שלה, הוא כבר לא ילך עכשיו, היא תקועה איתו, משום מה משהו בו נראה לה מוכר, כוס גדולה של וויסקי טוב, אותו קיבלה במקום תשלום ממישהו שכבר אינה זוכרת ושמרה לזמנים קשים.

*

לאחר שהוא נרדם על כורסאות ההמתנה המרובעות, המרופדות עור מלאכותי שחור, הודיה מפקידה את הכסף שהרוויחה היום במחבוא, חלל נסתר מאחורי אריח סתמי בקיר הבריכה. כמו בכל פעם היא מונה כמה יש, מחשבת את הסכום כולל הכסף האלקטרוני שבחשבון הסודי, סופרת כמה זמן, בערך, בקצב ההכנסות הנוכחי, עוד נותר לה. כמה חודשים, שנה מקסימום, ותוכל לברוח מכאן בתנאיה שלה. היא בכיוון הנכון. אסור להתאהב, אסור להיקשר, אסור להתמכר, אלו כללי פשוטים שבינתיים היא מצליחה לשמור. ואסור להתפנק. אסור לשכוח מה ומי היא, זונה עלובה, זבל, בלי בית וכמעט בלי משפחה, שלאף אחד לא יהיה איכפת, לא באמת, אם תמות. אין לה עתיד אם לא תיצור לעצמה כזה, תקנה אותו בכספה שלה. יהיה טוב, היא ממלמלת את התפילה הפרטית שאימצה מזמן, כשעוד הייתה נערה והכל היה רע, ולא הייתה שום תקווה, יהיה טוב כי ככה אני מחליטה. אחר כך היא מזדחלת אל מתחת לשמיכה, דואגת שתכסה את עיניה, שתחשיך הכל. בחוץ, השחר מתחיל לעלות.

*

ברזל מכה בברזל, שוב ושוב. נשיפות קצובות. גם היום היא מתעוררת מזה. ככה זה כשגרים בחדר כושר. ככה זה עם ויקטוריה.

יש כאן מישהו, היא מסננת בין שיניים חשוקות ממאמץ להודיה שמטפסת מהבריכה, הוא שלך? נדבק אלי אתמול, לא מדבר. הוא עוד פה? בטח. לאן ילך?

היא הצילה אותה, החברה הכי טובה שלה, כנראה, והאדם היחיד עליו היא יכולה לסמוך, אולי. כל מה שהיא יודעת היא למדה ממנה. איזו בטן יש לה. קוביות. שרירים משורגים על עור מתוח. תשעה אחוזי שומן, כבר שנים ככה, חזק זה סקסי. תלבשי משהו ובואי, ותכיני קפה.

ויקטוריה מתחילה כל יום ככה, בשלוש שעות של אימון מתוכנן לפרטי פרטיו, שתיים עשרה תחנות במכשירים, שלושה סבבים בעומס מתגבר, חצי שעה אירובית על אופני הכושר בימים זוגיים והאליפטיקל בשאר, ארבעים וחמש דקות גמישות. בתוך המבנה הקשיח הזה היא משחקת ומגוונת בין סוג התרגילים, המשקלים בהם היא משתמשת, כמות החזרות. הכל מתועד במחברת בה היא רושמת הערות במהלך האימון ובסופו, איך הרגישה, איפה התקשתה, מה הצליחה לעשות היום שלא עשתה אתמול. כל המחברות שמורות אצלה, עברו איתה את הכל, הודיה ראתה אותן פעם, עשרות מהן, זהות כמעט לגמרי, מסודרות במזוודה קשיחה.

הודיה לא ברמה שלה, וספק אם אי פעם תהיה. היא לא נהנית מספיק מהמאמץ ומהשגרה. החזרות האין סופיות משעממות אותה. היא הייתה מעדיפה לרוץ, לרקוד, או אפילו להשתמש בחליפות האימון האוטומטיות שכל שאר הבנות במועדון בו עובדת ויקטוריה מכורות אליהן. לא צריך לעשות כלום, רק להזין למחשב את המקומות אותן את מעוניינת לחזק או לחטב, ירכיים, שרירי השוק, זוקפי החזה, והאלקטרודות דואגות לשאר. שלושה חודשים ככה ויש לך גוף של פסל, הזהירה אותה ויקטוריה, יפה, משעמם, קפוא ונשבר בקלות, שלא יודע לעשות כלום חוץ משיסתכלו עליו ויגעו בו. אם תתאמני איתי תהיי חזקה באמת. וויקטוריה כמעט תמיד צודקת.

קודם כל קצת מתיחות, חימום. מדי פעם לגימה מהקפה. האורח מאתמול כבר התעורר, אבל עדיין שרוע, מקופל על הספות, פעור עיניים. איפה את מוצאת את כל הדפוקים האלה, זונה, בחרא שלי, אני מוציאה אותם משם, מוצצת. הן נהנות לדבר ככה אחת לשנייה. לאף אחד אחר לא מותר.

הודיה לא יפה, בגלל הצלקת בפנים, אבל יש לה גוף כמעט מושלם. היא יודעת את זה. איברים ארוכים, עדינים, פרקי רגליים וקרסוליים דקים. שדיים זקופים, בינוניים, פטמות קטנות אך ארוכות. שקע צוואר, שרירי כתפיים, כוס סימטרי, שראש הדגדגן הוורדרד מציץ בראשו, חור תחת גמיש. ויקטוריה לימדה אותה איך להעריך, לשמור ולהשתמש בכל אלה. נצלי מה שיש לך, זה שלך בשביל זה, תאהבי את זה שהם אוהבים אותך, תתחרמני מעצמך ולא מהם.

היא חשפנית, שנים כבר, עובדת כל לילה, כמעט לא מפספסת משמרת, במועדון במתחם הבילוי שליד הבסיס של הכוח הרב לאומי. השעות קבועות, הכסף טוב, והיא לא מזדיינת, אף פעם לא היה לה באמת כוח לזה, רק רוקדת ומדי פעם מוצצת. חשפנית יכולה להצליח, להיות בטופ, גם כשהיא מבוגרת קצת. בכל מקרה בחושך לא רואים את הקמטים. הבנות האחרות אומנם דפוקות, רבות על כל לקוח, אבל היא לא במשחק, יש לה את הקבועים שלה, כאלה שמעריכים איכות. עוד כמה שנים וזהו, מתי שתחליט שדי תעזוב.

הזיעה כבר עולה בשיפולי גבה. רק אז האימון הופך לאפקטיבי. סבב אחד, זה כל מה שתעשה היום, אבל לכן היא מקפידה על דיוק וכוונה בתנועה, מקשיבה טוב טוב להנחיותיה של ויקטוריה. גב זקוף, כתפיים שמוטות, הנשימה מוליכה את המאמץ, לא להפך. יש לך עוד משהו היום שאת ממהרת ככה? סתם, בדיקה. יופי, זה חשוב. ומה תעשי איתו? ויקטוריה מסמנת בגועל בראשה לעבר האורח, שבוהה עכשיו החוצה דרך החלונות דמויי חרכי הירי. את כל קו החוף רואים. את הכוורת הצבעונית של פארק המפגש, מרכז הפיוס והאחווה, את גבעת יפו וצריח הכנסייה המנופץ, את הבניינים השרופים לאורך שפת הים של תל אביב. הנוף וחדר הכושר, אלה שתי הסיבות בגללן עברו לכאן. שווה להתרחק קצת מהמרכז בשביל רמת חיים, והבטחון של לגור ליד הרכבת הוא סתם אשליה. הודיה שמחה שהקשיבה לויקטוריה. המתחם הנטוש הזה, שהן הדיירות היחידות בו, הוא הבית הטוב ביותר שהיא זוכרת.

הוא לא יכול להשאר פה, אומרת ויקטוריה. היא לא מפחדת מגברים, רק נגעלת מהם, שום עידון, במקרה הטוב כוח וזהו. אל תדאגי כל כך הרבה, זה לא יפה לך.

*

היא תיקח אותו למרכז הרפואי, שמה ידעו מה לעשות. בכל מקרה, זאת כבר לא תהיה בעיה שלה. נדבק אליה. אפשר לחשוב שהיא חייבת לו משהו. שום דבר, גבר שקוף, שבור, לא טוב לכלום. רק עוקב אחריה, בוהה, בלי לראות כלום, בעיניים יבשות ואדומות, לא מעפעף כמעט. יש לו ארנק, עם תעודות שאומרות איך קוראים לו, זאב משהו, ויקטוריה עזרה לה לחפש בכיסים שלו, אבל כמעט אין שם כסף, ואין שום רמז אחר למי או מה הוא שייך. לא נורא. עוד מעט תיפטר ממנו.

הקרון, כרגיל, כמעט ריק, אבל מולם, מהצד השני של המעבר, יושבת אישה מכוסת ראש, מוסלמית בטח, לא מבוגרת בהרבה ממנה. בלי להתכוון מבטיהן נפגשים לרגע, והן מחייכות זו לזו בנימוס. חשוב להיות אדיבים, וחוץ מזה, המצלמות רואות הכל, והמחשב יודע מי היא. כל התנהגות שתסווג כלא חברותית תיזקף לרעתה. היא כבר התרגלה לכללים האלה. ברכבת כולם שווים.

שו צאר לו? האישה שואלת, מנידה בראשה לכיוון זאב. מא עראפש. מא ביחכיש. מג׳נון? מומכן. מומכן צאר ביג׳נן. אל יום כול אל דוניה מג׳נון. אל חק מעכ. הן חולקות נידת ראש. העולם משוגע, עצוב, קשה. האדא צעב. אין צורך שימשיכו לדבר. הן יכולות לחזור להתעלם זו מזו.

הרכבת עוברת דרך התחנה האטומה, במקום בו היו צריכים לחפור מחדש את המנהרה אחרי ההפצצה הגדולה. אומרים שאת רוב הגופות לא טרחו אפילו לקבור, ופשוט זרקו אותן לתוך הבור ויצקו בטון על הכל. הבשר לא יכול להרקב ככה, כי אין חמצן כדי להזין את הרימות. בטח גם אבא שלה שם, מעליה, קרוע לגזרים שעדיין ניתנים לזיהוי. היא מנסה להיזכר בו בכל פעם שהיא עוברת כאן, נאחזת בדברים שסיפרו לה עליו, כי לה עצמה אין אפילו בדל זיכרון פרטי ממנו. הוא היה אחד מאלה שהזהירו מפני מה שהולך לקרות. זה לא ממש עזר, מה? הוא היה גאה בה מאוד, חשב שהיא תגיע רחוק. היא לא מתגעגעת אליו, כבר לא עצובה. אין טעם.

*

כריסטיאנה מחבקת אותה בזרועות התמנון שלה, מנשקת אותה על שתי הלחיים, האו אר יו מיי דיר? האו איז לייף, גוד? המבטא הגרמני שלה מודגש עד גיחוך. היא ממינשן, כך טרחה להסביר לה פעם, בשיחות אותן הן מנהלות בזמן שהמכונה תעבד את תוצאות בדיקות הדם, בט איי בליב יו קול איט מינכן.

פעם בשבועיים היא באה לכאן, לבדיקה תקופתית וקבלת חיסונים. כולם מרוויחים מזה, בעיקר חברות התרופות, עבורן היא שפן ניסויים מעולה לבדיקת טיפולים נגד מחלות מין. אין כמעט תופעות לוואי, רק רגעים בודדים ומפתיעים של עייפות ביום או ביומיים שאחרי. המרכז הרפואי הזה הוא שטח לא מדינתי, ולכן משוחרר מכללי הרגולציה הנאכפים בקפדנות במקומות אחרים. דיי אר ג׳אסט אפרייד אוף אינוביישן, דר איז נאטינג דיינג׳רס אבאוט איט, הסבירה לה כריסטיאנה, מניפולייטד באדי סלס ג׳אסט סאונדס בד. איף ווי פרוב איט וורקס דיי וויל הב טו מייק איט ליגל. חוקי או לא, משלמים לה טוב, זה מה שמשנה, בכסף שמופקד לחשבון הסודי, ושבו תוכל להשתמש בכל מקום אחר בעולם חוץ מפה. לוק אט איט אז א ריטיירמנט פאנד, יו קנט דו דיס ג׳וב פוראבר, יו נואו?

לכריסטיאנה אסור להיות ביקורתית או שיפוטית. היא גרומה אבל רופסת, סקרנית קצת יותר מדי, ורואים שהיא מתאווה לתענוגות אסורים. הודיה נהנית לזעזע אותה. היא חייבת לשקר בכל מקרה, כדי להמשיך להשתתף במחקר, להגזים, להרבות בתיאור חשיפותיה לכל המחלות הנוראיות שמסתובבות שם בחוץ. איי נבר יוז קונדומס, איט טייקס אווי דה פלזר, אנד איי לייק דה פיל אוף ספרם אינסייד מי. כריסטיאנה מהנהנת, רושמת, מסמיקה.

וואי דו יו דו דיס, שאלה אותה פעם, אחרי שהזריקה לה את התאים המהונדסים. איי ג׳אסט לאב טו פאק, אנד דיס איז וואט איי דו בסט, יו דונט לייק טו פאק? אוף קורס איי דו. לחייה האדימו והן שתקו לרגע. אסור לה להיות ביקורתית.

בט, דונט יו מיינד, אול דה דיפרנט מן, יוזינג יו לייק דט? בכל זאת נפלט לה. לא מבינה כלום. פוסטרים של נופים טרופיים על הקירות כי אין חלונות, פרחים גדלים בעציץ, יפים ואדומים, עם מנורה מעליהם, חלוק לבן עם צווארון זקוף, תג שם שעיטורים צבעוניים צויירו עליו. איי לייק דט בסט, איי לאב מן יוזינג מי, דונט יו? אוף קורס איי דו, אוף קורס.

*

היא לא אוהבת להזדיין. זה חלק מהעבודה, קשה להיות זונה בלי זה, אבל הוא לא החשוב מכולם. הפיתוי, השגת הלקוחות, זה האתגר האמיתי, כל השאר הוא רק בונוס.

בכל מקום יש לקוחות פוטנציאלים. אפילו כאן, ביציאה מהמרכז הרפואי שבתוך בסיס הכוח הרב לאומי. בניין גדול, אפור וזוויתי, סוללות טילים נגד טילים מקיפות אותו, תותחי לייזר נגד פצצות מרגמה על גגו, מסדר כלי רכב משוריינים מחכה לרגע פקודה. מישהו פה ירצה בה, אם רק תדע למצוא אותו, ישכור את גופה לזמן קצוב.

היא בריאה לגמרי. יש לה אישור, חתום על ידי המנהלת הרפואית, בשלוש שפות. סי יו אגיין אין טו וויקס, בי סייף אאוט דר. לכי תזדייני. מי פה זונה מי, אני מוכרת רק את הגוף שלי ואת את כל החיים, לי אין ברירה ואת בחרת בזה, למה זה מדליק אותך ככה, מתי קיבלת זין, מתי זיינו אותך שלושה גברים אחד אחרי השני עד שהכוס והתחת שלך שרפו ככה שלא יכולת לשבת בדרך חזרה הביתה, מתי הקאת זרע, מתי הרגשת שאת והגוף שלך הם לא אותו אדם? לא לתת לזה לגעת בה, לא לתת, לחייך, לא לבכות, לקרוץ להוא שם, מה זה משנה מי, לנשום עמוק.

דו יו ניד הלפ? יו סים א ביט לוסט. נו, איי אם אול רייט. בט מייבי איי קן הלפ יו. איי הלפ מן ורי וול.

לקוח ראשון היום. זה היה קל. היא תיקח אותו למלון שמשכיר חדרים לשעה. מכירים אותה שם. עוד שעה שעתיים כבר לא תזכור כלום ממנו.

*

לא אישפזו אותו. חבל על המיטה, והוא בהרתעת סיכון, ככה שעדיף לשחרר וזהו. הוא מתחיל להיזכר ביום שהיה. גירוי ממוקד של קליפת המוח. טכנולוגיה חדשה, שמאוד עוזרת במצבים של פוסט טראומה או התקף קטטוני. רופא יהודי, משתף פעולה, קצת מנוחה והכל יראה אחרת, בוא לביקורת כשתרגיש יותר טוב.

הוא זוכר שמישהי הביאה אותו לפה. אישה צעירה, יפה, עם צלקת על הפנים. הוא לא יודע מי היא. לא קוראים לו זאב, אבל הוא ישמח אם יפנו אליו ככה, לשם הזה הוא כבר רגיל. מאיפה הוא זוכר אותה? עוד בלי הצלקת, ילדה, מאיפה?

השוק החשמלי מעורר זכרונות חבויים, מסדר אותם מחדש ככה שיותר קל לתת להם משמעות. אתה תהיה קצת מבולבל בימים הקרובים. יכול להיות שתזכור עוד. הרבה מנוחה. יש לך בית? יופי. יופי. שמחתי לעזור. השומר יעזור לך לצאת.

מגירות שלמות, בהן אטם את קרעי עברו, פתוחות בפניו פתאום. השומר אוחז במרפקו, מוביל אותו דרך המסדרונות הריקים. המקום נבנה כדי לשרת המוני נפגעים ועכשיו לא נשארו מספיק, כך שמחלקות שונות צומצמו ונאטמו. חטר מין אל באב, אומרת להם דלת הכניסה בניגון שמח, פליז  פיל וול, לבריאות!

איך קראו לו פעם? את זה הוא עדיין לא מצליח לזכור, למרות שאמרו לו. משהו עם עין. הכל מוזר. נתנו לו חבילת כדורים, למקרה של התקף דיכאון או חרדה. אולי יוכל למכור אותם. עכשיו יחזור הביתה וילך לישון. מחר בטח יבין יותר.

ג

היו סימנים. היא הייתה צריכה לדעת. אסור, אסור ככה, לחשוב שאת שולטת בזה, שהכל בידיים שלך. אבל היא תעבור את זה, היא חייבת.

את הכיפה הוא הסיר והניח על השולחן שבצד המיטה. ראשה מופנה לשם עכשיו, לחוץ אל המזרון באמצעות כף רגלו. ריח אצבעותיו חמוץ, עבש. גופה מיטלטל. הזין שלו בתחת שלה, שמורם למעלה, איי דר יו נוט טו פוט יור אס דאון, ביץ׳, איי וויל הרט יו איף יו דו. זה יגמר והיא תשכח מזה, צריך לטייל עכשיו החוצה מהגוף, לא לתת לו לגעת בה, להתעלות על הכאב. לספור את חוטי הרקמה בדוגמת הסריגה, חמישה קשרים בכל פס צבעוני, הוא ננעץ בה שוב ושוב, עוד מעט בטח יגמור וזהו. זה לא ישבור אותה, היא חזקה ממנו.

הוא היה כל כך אדיב בהתחלה, לחץ את ידה באצבעות רופסות, אני לגור קרוב, נו ניד פור א הוטל, איי פרומיס יו וונט ריגרט איט. המלכודת שלו הייתה מתוכננת היטב, זה ברור עכשיו, והיא הייתה טרף קל. העברית האמריקאית הזאת, הכיפה, הקול הרך. את האגרוף הראשון הוא נתן לה איך שנכנסה לפניו פנימה, מה זה המקום הזה בכלל, לא בית, למה לא ברחה כשיכלה, מאחור, בצד ימין, ממש מתחת לאוזן. ההפתעה עמעמה את הכאב. היא לא נפלה, החלה להסתובב אליו, מחפשת בידיה אחרי משהו להטיח בו, אבל השוק החשמלי ששלח בה באמצעות מכשיר ההימום התקני ששלף מכיסו שיתק אותה באמצע התנועה, וגופה המשיך להתפתל על צירו תוך נפילתה לקרקע. הלסת שלה ננעלה, שיניה חרקו, שריריה התכווצו שוב ושוב. לנשום, זה יעבור, לנשום. יו אר א סטורנג ביץ׳, אמר לה בהערכה, הופך אותה בבעיטות רגליו על בטנה, שולף את ידיה מתחתיה, כמעט יש לה שליטה בהן שוב, אבל לא מספיק כדי להתנגד אליו, כי הוא יעיל ומנוסה, בטח כבר עשה את זה מליון פעם, מהדק אזיקון על שורשי כף היד שלה, דו וואט איי וונט אנד איי וונט קיל יו.

הוא שולף את עצמו מהתחת שלה, מכה בכל הכוח באחד מעכוזיה. היא לא מצליחה שלא לצעוק. הוא כבר הבטיח לה שלא שומעים פה כלום, שאף אחד לא יבוא, שהיא שלו. עיניה דומעות כשהוא הופך אותה על גבה, נותן לראשה להיתלות אל מעבר למזרון עטוף הניילון. אופן אפ, ביץ׳, והוא דוחף לפה שלה את הזין המסריח שחתיכות חרא דבקו בו, סוטר לה באצבעות פתוחות, צובט לה את האף בידו השנייה. היא נחנקת. קיא חמוץ. ריאותיה מתכווצות. ראייתה מתערפלת.

איטס נוט דט איזי. הוא לא גמר, היא מבינה, הגרון שלה שורף, אפילו הנשימה כואבת. עכשיו הוא משתין עליה, מכוון את הזרם כך שיספג בשערה. ווי ג׳אסט סטרטד, ביץ׳, את עוד לא לראות כלום.

*

ועכשיו לבנות מחדש. אין ברירה.

החיבור לחשמל לא מסובך. הוא יוצר מעקף לתיבה הישנה ומתחבר ישירות להזנה המגיעה מהכבל התת קרקעי. בגלל שגם המצלמות ומערכות הבקרה מחוברות אליו אפשר לסמוך עליו יותר, כשהבעיה היחידה היא שאין דרך לנתק את הזרם ואין מפסק הגנה, כך שהוא עלול להתחשמל אם יטעה. אבל ידיו לא רועדות כשהוא מנחה את הכבל החי לתוך מהדק הנחושת, ומהר מאוד יש שוב אור וכוח ודלת חשמלית שהוא יכול לנעול מאחוריו. כעת הוא מתפנה להעריך את הנזק.

המוחאבארת טיפשים, לא מבינים שידע שיבואו יום אחד והכין מסתור בדיוק בשביל זה. הוא אטם בקיר מלאכותי נישה שאיש לא יכול לשער על קיומה בקומה מינוס שלוש, צבע אותו כך שהתמזג לגמרי עם קירות החניון. את הידית מפעילים באמצעות כבל מתכת שמתח עד לארון כיבוי אש שבמרחק עשרים מטר מהפתח. עובד כמו חלום. לחיצה אחת והמנגנון הקפיצי שפירק ממקרר תעשייתי של מסעדת יוקרה משחרר את הדלת. ססמי היפתח. ובפנים מדפים עמוסי ארגזים. כלי עבודה חלופיים, פחות טובים מהקבועים שלו אבל עדיין שמישים, קופסאות שימורים ואריזות מזון אטומות, בגדים, תרופות וסמים, הכי טובים שיש.

הוא אוכל בתיאבון. תירס, לפתן אפרסקים, צנימים בטעם גבינה. לילה בחוץ, אבל הוא אינו עייף. להפך. יש בו רצון הישרדות וחיים שלא חש זמן רב. על השולחן מונח תיק ובתוכו קופסאות אטומות, מוכנות למשימת סחר החליפין אליה יצא בקרוב. אף אחד לא יכול לעצור אותו.

*

שרשרת תלויה מהתקרה. קולר ברזל מחובר אליה, מהודק לצווארה עד שהיא מתקשה לבלוע. היא חייבת לעמוד זקופה לגמרי כי אחרת הקצוות החדים חותכים בבשרה. דם קרוש על חזה, גרונה יבש כל כך. קר. כמה זמן עבר מאז שעזב? שעות, אולי.

יהיה טוב, יהיה טוב כי ככה אני מחליטה. זה לא יכול להיגמר ככה, נכון? היא תצא מזה, חזקה יותר משהייתה. היא תנקום, או אולי לא תנקום, אין טעם בזה, לא לכעוס עכשיו, זה מבזבז כוח, עכשיו להיות, להזדקף, לנשום ברוגע, לנשוף דרך האף, פחות כואב ככה, יהיה עוד זמן לכעוס.

היא סופרת עד מאה, וחזרה לאפס, ושוב. שרירי הגב שלה בוערים. היא מזיזה את אצבעות רגליה, פורשת אותן על רצפת הבטון. איי יוזד טו הב א לוט אוף פאן היר, הוא אמר לה לפני שהלך, אחרי שירקה בפניו, הוא רק חייך בתגובה, לא היכה אותה. את להיות חזקה, זה טוב. אני לישון עכשיו, צריך כוח. הב א גוד נייט, ביץ׳.

דמעות על לחייה. אסור לחשוב על כלום. יהיה טוב. יהיה טוב.

*

שלושת העיגולים המלוכסנים, המתגרים בכוח המשיכה, עדיין ניצבים בקצה השדרה. טיל מונחה שכוון ישר אל הבסיס אמנם הפיל אותם פעם, אבל הם שופצו בחופזה, ורותך להם שלד תמיכה חיצוני. וואן אוף דה לאסט סימבולס אוף דיס וואנס ביוטיפול סיטי. שטויות. העיר הזאת אף פעם לא הייתה יפה.

הוא נכנס לחניון בכניסה הראשית, שכיפת לוחות מתכת עבים מגוננת עליה. הכי טוב ככה, להראות כאילו אין לך מה להסתיר. המדרגות הנעות עובדות, למרות שסימני ניתזי הפגזים ניכרים עליהן והמנגנון חורק, מזהות שעלה עליהן ורק אז מתחילות לזוז. עכברי החניון עושים את כל עבודת התחזוקה בעצמם ולא נותנים לאף בעל מקצוע מבחוץ לרדת אליהם. הם לא רעים בזה.

אף אחד לא יודע כמה עכברי חניון נשארו. חלק מהם חיים רק מתחת לאדמה, לא יוצאים לעולם. מספרים שיש תינוקות שנולדים שם, ושכשמישהו מת גורסים את גופתו, מוהלים את עיסת הבשר במים וכך שופכים אותה לביוב. הקהילה מחלקת תפקידים לחבריה. יש האחראים על השגת מזון או אספקה אחרת, ורק הם רשאים לצאת החוצה ללא אישור מיוחד. הכוח הרב לאומי ניסה להשליט את מרותו עליהם, אבל נכשל. לא הייתה התנגדות אקטיבית מצד עכברי החניון, רק סירוב עיקש למלא כל הוראה, נכונות, ואפילו רצון למות ולא להיכנע. הם זרקו את עצמם לפני גלגלי המשוריינים שניסו להיכנס לחניון. לאחר כמה התאבדויות פומביות כאלה הוחלט לעזוב אותם לנפשם, לחלק להם את מכסות המזון שמאפשרות את שרידתם וזהו. זאב מעריך אותם על זה. הוא היה רוצה להיות אמיץ כמותם.

בקומה הראשונה שמתחת לאדמה מקבל את פניו שומר כחוש, מקועקע גוף, לובש מכנסיים קצרים. חם פה תמיד. באוויר יש ריח בשר צלוי. בלילה משאירים רק את אורות השדרה המרכזית, בה ממוקמות המדרגות הנעות, דולקים. וילונות פלסטיק שחור תלויים מהתקרה, אי אפשר לראות מה קורה מאחוריהם. מה יש לך לחפש פה, איש? רוח מין הון. הבית. זאב פותח את התיק שהביא איתו. אפרים, דאונרים, הכל. צריך את הבוס.

השומר מהסס רגע, מגרד בראש, לא יודע מה עושים. למה לך בוס? כדי למכור לו. אתה רוצה למות? השומר צועק, אבל אז מזמזם מכשיר שבחגורתו ומישהו אומר לו משהו באוזניה. זאב מרים את ראשו אל המצלמה המכוונת אליהם, נד בראשו לשלום.

אתה למטה. ליד ארבע תשע שבע אחת. תמצא? בקלות.

*

הבוס טועם, מהנהן. הוא אף פעם לא ישן. כל הפנים שלו מלאים קעקועים, ספירלות צבעוניות שמתפתלות על עצמות הלחיים וגשר האף. עכברי החניון ידועים בזה. זאת מסורת שלא ברור איך התחילה. לכל חניון גדול יש סגנון קעקועים משלו, עם סמלים וצבעים שרק הוא משתמש בהם. עכבר חניון אחד לא יתקבל בחניון אחר אלא אם יסכים להיות מקועקע מחדש, עד שסימוניו הקודמים יכוסו לגמרי.

זאב מכיר את הבוס מחייו הקודמים. הוא זוכר הכל עכשיו. הם היו חברים פעם, או כמעט חברים, שתו בירה באותו מקום. לבוס קראו אז גבי. הייתה לו אישה, נועה, ושני ילדים, עמוס ויובל. הוא שנא את העבודה שלו ורכב על אופני שטח. הוא לא יזכיר לו את זה עכשיו, בטח אף אחד לא יודע.

הוא חי בסוכה עשויה כפות תמרים, שניצבת בשטח שמתחת למדרגות הנעות במפלס התחתון, עם רצפה שצבועה אפור ופסים צהובים. נער צעיר, ערום, מגיש להם קפה. הם מסבים על כריות רקומות, שולחן נמוך לפניהם. קודם שותים, רק אחר כך מדברים ביזנס.

*

איטס ווס נוט דה סקס, יו סי? איי וונטד יו טו סרנדר טו מי טוטאלי, איי וונטד טו טרסט יו. ואז שריקת השוט, הצלפה, ישר בכוס שלה, חותך את הבשר. היא לא ידעה שיכול כל כך לכאוב. סון איט וויל בי אובר.

אני לאהוב ארץ זאת, הוא אומר לה בין המכות. יד שמאל שלה שבורה. אפשר לראות את עצם הזרוע המרוסקת דרך החתך העמוק. אני לבוא לארץ בגלל אני אוהב אותה, יו סי? אבל כאן כולם רעים, רשעים, ואי אפשר לתקן זה.

האף שלה מרוסק, דם לא מפסיק לנזול. הלסת שלה שמוטה. היא לא יכולה לדבר גם אם הייתה רוצה, רק אנקות יוצאות מפיה, חרחורים. הוא מעביר אצבע עדינה על הצלקת שבפניה. איי וואנדר האו יו גוט דיס, וואט ווס יור סטורי. ואז הולך לרגע, וחוזר כשהוא אוחז אלת עץ כבדה.

כבר אי אפשר לתקן זה. סו לונג, ביץ׳. ישר בראש. משהו פוקע.

אבל היא לא מתה, עדיין, רק נראית כך.

הוא זורק עליה את הבגדים שגזר מגופה אחרי שקשר אותה, מהמהם לעצמו משהו, שיר, ניגון, אולי תפילה. זמזום מתגבר באוזניה, היא פה אבל אולי איננה, ובכל זאת מצליחה, ביד ימין, לגשש בכיס המעיל שלה, למצוא את שחיפשה.

איי אם סורי, באט איי אם וויק, אול דיס וויל סון בי אובר, אנד איי נידד דה ממוריז, טנק יו, ביץ׳, הוא אומר מעליה במעין טקס אשכבה, רוכן כדי לעטוף אותה ואת בגדיה בניילון שקילף מהמזרון, ואז היא מצליחה לנקום.

תנועה אחת, ספק עווית, בלי לכוון, רק להרגיש, והעט הלפותה באצבעותיה חודרת אל תוך מוחו מאחורי האוזן, וגופו מתרפה מייד, אפילו לא מספיק להיות מופתע, נופל עליה. כתם שתן מתפשט במכנסיו, מרטיב אותה.

לא למות עדיין.

*

יש מעבר סודי בין החניון ובין מרתפי בניין הבימה. שם, מתחת לאולמות ההרוסים, נמצאים מחסני האספקה וסדנאות העבודה של עכברי החניון. השומר מוביל אותו לשם, ידידותי מאוד, עכשיו שהבוס הורה לעזור לו. איך קוראים לך, איש? אני מנשה הקטן. היה מנשה הגדול, אבל אולי קרה לו משהו, הרבה זמן לא ראיתי אותו, אתה ראית אותו, איש?

הם נעזרים בפנסים נטענים שאלומותיהם מתרוצצות על הקירות שכרזות וצילומים תלויים עליהם. פרצופים גרוטסקיים, עמוסי איפור, שחקנים שנשכחו מזמן. מנשה הקטן מכיר כל פינה, ממהר לפנים, כולו תזזית, לא סותם לרגע. זאב דוחף עגלת סופרמרקט גדולה, מאתר ומניח בתוכה את כלי העבודה שלו, את המצברים שנלקחו ממנו, דברים נוספים להם אולי יזדקק. פה היו עושים הצגה, איש, גם אני עשיתי פעם ככה, משחק הייתי, אנטיוכוס, בחנוכה, יהודים רעים, צעקתי, אסור לעשות ברית מילה!

כל מיני דברים בונים ומתקנים פה, פזורים בשלבים שונים של עבודה על השולחנות. כלי בישול מוזרים, עצומים, מיטות אלונקה, ערסלים, קשתות מכניות משוכללות, חליפות שריון. מסוכן בחוץ, נכון, איש? מסוכן מאוד, צריך להיזהר. לנו יש מי שיוצא, אבל לפעמים לא חוזרים. זה יפה, בחוץ?

*

היא זוחלת על גחונה, שובל דם נשרך מאחוריה. גוף עירום ושבור, שלעולם כבר לא יחזור לאיתנו. לאורך מסדרון אגף החקירות הישן, צמוד לקיר, כי רק הרגליים עוד מסוגלות לדחוף, קדימה, קדימה, אם תעצור הכל יגמר.

מצלמת מעקב, שמשום מה עדיין מחוברת למוקד למרות שסגרו את החלק הזה בבניין מזמן, היא שמזהה אותה. מתחיל בלגן. מעמיסים אותה על אלונקה, מקבעים את הצוואר, דיס איז הוריבל, מגלים את גופת קצין המודיעין עם העט הנעוץ בראשו. תווי הפנים שלה הושחתו כך שהמחשב אינו מצליח לזהות אותה, אבל מוצאים את הארנק והתיק שלה בתוך שקית שיועדה להשמדה. שלושה רופאים עובדים עליה. נו צ׳אנס, לטס ג׳אסט לט הר דיי, לס פרובלמס פור אול אוף אס. זו בכל מקרה המדיניות עכשיו, לטפל כמה שפחות, כי הרי עוד מעט אי אפשר יהיה ללוות ולדאוג למחלימים, אבל הזנת שמה למערכת מזעיקה לשם את כריסטיאנה, שמבהירה שאין ברירה, שי איז א ריסרץ סאבג׳קט, ורי אימפורטנט, וואט דה הל הפנד טו הר?

חסארה, כונת חילווה, אל שרמוטה, אומרים זה לזה האחים שמלווים אותה מחדר הניתוח בו קטעו את ידה השמאלית מתחת למרפק אל המחלקה הנוירוכירורגית, מפיש אמל, אל מוח מית.

וקוראים לויקטוריה, הרשומה כאפוטרופסית הרשמית מאז מות הוריה. דיס איז א טרג׳די, אנד דה מן ריספונסיבל איז דד. לא תהיה חקירה, אין טעם, אבל בינתיים יתנו לה את הטיפול הטוב ביותר האפשרי.

*

הכל במקומו. הבית חזר להיות מאורתו המוכרת, אבל זאב לא שקט. הוא עומד מול המראה, ומנסה להגיד את שמו הישן לבבואתו. זה עדיין קשה לו, לזהות במי שהוא היום את מי שהיה. היית אבא ובן זוג, פעם. היו להן שמות, וגם לך. זה נגמר בלילה אחד, שבו לא הצלחת להגן עליהן או למות איתן. עכשיו הוא זוכר, אבל רק את העובדות היבשות, את התקציר, את הכותרת. זה לא הוא, שעבר את זה, בלתי אפשרי.

פניה של האישה הצעירה, שהצילה אותו בלילה בו חזר מהחקירה, חקוקים משום מה בזכרונו. מאיפה הוא מכיר אותה? האם יש קשר בינה לבין מי שהיה? למה הייתה טובה אליו? הוא חייב למצוא אותה.

זאב, רועי, כך קראו לו, יוצא מהבית והולך לחפש אחריה, לשחזר צעד צעד את מסלול הליכתו בלילה ההזוי ההוא.

ד

פעם גרו פה עשירים. לפני זה, מזמן, גרו כאן עניים, אבל את זה רועי לא זוכר, רק יודע מסיפורים. הוא הכיר את השכונה הזו כבר אחרי שהשתנתה, כמקום בו מבקרים כדי להתפעל מהשילוב בין יוקרה להיסטוריה, מהציוריות, מהאותנטיות. כשביתו הייתה תינוקת נהג לקחת אותה לרחבה המצופה אבן שבמרכז סוזן דלל, כדי שתתרוצץ ותשחק בין עצי התפוז שתעלות השקייה פתוחות מחברות בינהם. לעיתים היה קונה לה עוגה במאפייה הסמוכה, יקרה הרבה יותר מדי אבל טובה. קבוצות מובלות על ידי מדריכים חובשי תרבוש הסתובבו בין תחנות קבועות, ובדרך הביתה, על האופניים, נהגו לעצור לידן, להקשיב לטקסטים החוזרים על עצמם, הנפוחים, לבדיחות השחוקות, למושל יפו קראו אבו נבוט, שם ערבי טיפוסי. אלה זכרונות טובים.

ברעידת האדמה הגדולה התמוטטו רוב הבתים, ופתאום היה אפשר להבדיל מה נבנה כחיקוי של הסגנון הישן ומה באמת היה כזה. הבתים החדשים, וילות הפאר שנוצרו עבור העשירים, נותרו עומדים בינות עיי החורבות. תושביהם ניצלו ממוות, אבל היו מהראשונים לברוח בהתדרדרות המהירה שבאה אחר כך, נוטשים את מה שהיה שווה פעם המון כסף וכעת הפך לגושי בטון מוקפי חורבות. השכונה הפכה לשטח הפקר אחד מיני רבים. הוא וזוגתו חשבו אז לנצל את ההזדמנות, לפרוץ לתוך אחד מבתי המליונרים שאיש כבר לא השתמש בהם, לשחק בלחיות ככה, כמו שאף פעם לא יכלו להרשות לעצמם, הם אפילו בדקו בית מסויים, נראה ממש טוב, כתום ולבן, עם חדר משחקים ענק, ובו מתפתלת מסילת רכבת צעצוע שרק צריך לחבר לחשמל, אבל לא הספיקו. נרקומנים השתלטו על הבית ההוא, ושרפו אותו אחרי שגמרו להשתמש במה שמצאו בו. רועי מעדיף לא לחשוב על זה עכשיו.

הבעיה עם הזכרונות החדשים היא שהם תמיד מכאיבים בסוף. היה קל יותר להיות זאב. הפתרון הוא לעשות, לנוע, לא להתעכב, לא להתלבט, לא לתת למחשבות להתנפל עליו. דרך כאן עבר, באותו לילה. בזה הוא בטוח. עליו למצוא את האישה הצעירה אחריה עקב, למרות שאינו יודע לשם מה. אבל הסיבה לא חשובה, כי אין סיבה, אין משמעות, אין הגיון. למה הוא חי, עדיין?

*

במרתף הבניין הזה פעל אז, מזמן, חלל הופעות קטן, אלטרנטיבי. היה להם חבר, מוזיקאי שוליים שהתפרנס מעריכת דין, והוא הזמין אותם פעם לכאן, לביצוע בכורה של יצירת מוזיקה מודרנית שהלחין. מה קרה לחבר הזה? רועי מתקשה להיזכר מתי נעלם, אבל זה לא באמת חשוב. ממש ממול המקום האליטיסטי והתרבותי פעל מועדון ריקודים לפנסיונרים ולפנויים פנויות. בזמן שחיכו לפתיחת דלתות האולם צפו באנשים היורדים בגרם המדרגות המעוגל המוביל לשני המקומות המנוגדים כל כך, מנחשים מי יפנה לאן. הוא זוכר מה לבשה באותו ערב, את חום זרועה כשישבה לצידו, את התקפת הצחוק שכבשו יחדיו, האישה עטוית מעיל הפרווה, לאן תפנה? והאיש הזה, עם המבט הטרוד, האם בא לרקוד או להאזין? די כבר.

פסל ליצן יושב מחוץ לסניף מקדונלד’ס, שלם לגמרי בלב כל ההרס. החלונות מנופצים. התפריט התלוי מעל הדלפק והפרסומות שעל הקיר בעברית ובערבית, זכר לנסיונות הכושלים לכפות את השיוויון בין השפות והקהילות, שנדמה שרק הגביר את השנאה וקיצר את הדרך להתפרקות הכללית. עכשיו, אם מישהו רוצה למכור משהו הוא יכתוב באנגלית, כדי לא להסתבך.

הרחבה המרכזית בפרויקט המגורים הזה מוגנת יחסית על ידי הבניינים התוחמים אותה, אבל הוא בכל זאת ממהר אל תוך חדר המדרגות כשנשמעת האזעקה המבשרת על התקפת טילים. בסיס הסיוע הקדמי של הכוח הרב לאומי די קרוב לכאן, ובימים האחרונים התגברו ההתקפות עליו. הטילים פרימיטיביים כל כך עד שהסיכוי שיפגעו כאן זהה או גדול מכך שיפגעו במטרתם. והנה, שריקה קרובה מנסרת את האוויר, ואחריה פיצוץ חזק, וגל הלם שאפשר להרגיש דרך הרצפה והקירות, אפילו קצת אבק שמיתמר מהקירות. הוא כבר פחות מפחד, משום מה, בתקופה האחרונה, מאז שהתחיל לזכור. המוות נדמה לו פחות אמיתי.

*

הוא עולה למעלה. שמונה קומות של מסדרונות ארוכים שמובילים אל דירות ריקות, שדלתותיהן פרוצות. לא יאומן שפעם היו כל כך הרבה אנשים עד שכל הדירות האלה היו מאוכלסות. משפחות שלמות, עם חיים מלאים, עבודה, לימודים, הכל. גם כעת יש אופי שונה לכל אחת מהדירות הנטושות. הוא עובר על פני הפתחים בעקבות השלטים המכוונים אותו לכיוון מועדון הספורט. שרידי מדורת ספרים שמישהו התחמם לידה פעם במרכז דירה אחת, קול המיית יונים קולנית עולה מתוך אחרת, קרעי בגדים ושברי רהיטים על רצפת דירה שלישית. חייהם והעדרם של הדיירים שהיו כאן פעם בכל זאת נוכחים כאן, הותירו עקבות. לפני שהתחיל כל הבלאגן אף פעם לא חשב שמישהו בכלל גר פה, חשב שהפרוייקט הזה, חצרות יפו, מכוער, זר, שעיצובו המסוגנן, מרובה הקשתות, מגוחך בנסיונו המלאכותי להיות כאילו מקומי, כאילו יוקרתי, ובעצם גס וזול. כשחיפשו בית אפילו לא שקלו לעבור לכאן, ולא רק בגלל הרתיעה המובנת מיפו, זה בכלל לא תל אביב, אלא כי מה פתאום, אף אחד נורמלי לא יגור ככה. עכשיו הוא מגלה, מאוחר מדי, שטעה, כי למרות שמכוער בשום דירה אין סימני פגיעה ישירה, כך שיכלו להיות בטוחים פה. אין טעם במחשבות האלה.

*

הוא שומע את ההתנשמויות לפני שהוא רואה אותה, ומתקרב בזהירות. קצובות, כועסות, נשיפה דרך הפה. היא בהירה, חזקה. הוא זוכר שהייתה שם, בביקורו הקודם כאן, אבל לא הרבה מעבר לזה. היא יושבת זקופה על ספסל, אוחזת ביד ימינה העטויה כפפה ברצועה המחוברת למתקן כושר, מזיזה את הזרוע מהכתף ומניפה כך משקולת למעלה ולמטה, שוב ושוב. היא לובשת רק גופיית ספורט ומכנסיים הדוקים, קצרים. כל גופה נוצץ מזיעה. אין בה דבר רך, וזה יפה בעיניו. היא לא נבהלת ממנו כשהיא מבחינה בו מביט בה, ובכל זאת מפסיקה, מחלצת את היד מהרצועה, פונה אליו בגופה. אני מחפש מישהי שעזרה לי, הוא אומר, ומרגיש איך הוא מסמיק, את מבינה עברית, נכון?

אתה מדבר עכשיו. זכרתי שאתה לא מדבר. אני לא כל כך זוכר מה היה, כשהייתי כאן, אני מחפש את זאת שהביאה אותי לפה, שעזרה לי. שמעתי. היא לא פה. יותר טוב שתלך.

היא מחליפה ידיים, והמשקולות שבה להיטלטל, ושוב הנשיפות. רועי סוקר את החלל בעיניו, מכשירי כושר, חלונות צרים דרכם ניתן לראות את מה שנשאר מתל אביב ויפו, בריכת שחייה קטנה וריקה.

אמרתי לך שהיא לא פה. אני אחכה, הוא אומר, בטון שידע להשתמש בו פעם, של בטחון עצמי ועמידה על שלו. איך שאתה רוצה.

*

ויקטוריה, היא אמרה לו בסוף את השם שלה. וזאת שאתה מחפש היא הודיה. אבל היא באמת לא כאן. אל תחכה לה. תשכח ממנה, כאילו לא הייתה. אבל הוא לא מוכן לוותר כל כך בקלות.

אתה לא לקוח שלה, נכון? מה יש לך ממנה? כלום. רציתי להגיד לה תודה, לעזור לה במה שאני יכול. אני אמסור לה. אני מעדיף לעשות את זה בעצמי.

היא מבשלת אורז עם שבבי סויה, מתובל באבקת מרק ירקות. הוא מביט בתנועותיה, מערבבת. שריריה נמתחים ומתכווצים. משאיות ממוגנות עוברות בכביש שמתחתם, יותר תנועה מכרגיל. פרסמו שמתוכננת היערכות מחודשת של הכוח הרב לאומי, שהמשבר הכלכלי העולמי משפיע על אפשרויות התמיכה של המדינות השונות, שכפי הנראה צפוי בקרוב שינוי משמעותי, דרמטי, במדיניות, בגישה. הוא רק שמע קצת, לא הבין באמת. בסוף, כשהאוכל ממש מוכן, היא מזמינה אותו לשבת ולאכול איתה.

טעים. תודה. היא אוכלת בעדינות, לאט, לועסת הרבה. הוא מנסה לחקות אותה. היא מוזגת לו ולה מים.

אם אתה רוצה לעזור לה יש משהו אחד שאתה יכול לעשות.

*

היא משחקת איתו. זו משימה בלתי אפשרית. למצוא מישהו שהוא אינו מכיר שנמצא במקום בו אף פעם לא היה ולהביא אותו לפה. צריך להיות משוגע כדי לנסות לעשות את זה, ורוב הסיכויים שייהרג ולא יצליח. ובכל זאת הסכים.

רועי ממשיך לחשוב על ויקטוריה כל הדרך הביתה. הוא חולם עליה בלילה. ובבוקר הוא יודע כיצד זה יכול להצליח.

*

ג׳וני פותח את הדלת מהר. שלא יראו אותך, רק זה חסר לי. שמעתי אתה מושכלנג׳י עכשיו.

זה בגללך, רועי אומר לו, אתה חייב לי, הם היו נופלים עליך אחרת. לא חייב׳ך כלום, ג׳וני מנסה קצת, אבל הם לא באמת רבים, כי אין טעם, הם מבוגרים מדי בשביל זה.

ג׳וני גר ברמת גן, שתי דקות בצליעה מהירה מתחנת ביאליק. צינורות ביוב גדולים מסוככים על הכניסה לביתו, דירת ילדותו, שקירותיה חוזקו בשריון חיצוני מלוחות פלדה. מבחוץ הבניין נראה כחורבה ממוטטת, אבל בפנים הכל כמו פעם, שטיח כהה, רהיטים כבדים, ארון ספרים עמוס בכרכי האנציקלופדיה העברית, וילונות שמסתירים את החלונות המוגפים תמיד, ציורים על הקירות. אין בתים כאלה יותר, רק זה. רועי יודע כמה מאמץ ומשאבים נדרשו כדי לייצר את הבועה הזו. הוא עזר בתכנון ובחלק קטן מהביצוע, כאשר חיבר את מערכת המצלמות המוסתרות במבנה ובסביבותיו ובנה דלת מילוט סודית מאחורי ארון הספרים.

לא מכרתי אותך. יכולתי, אבל לא עשיתי את זה. לפעמים צריך להגיד את המובן מאליו. אתה חייב לי, ועכשיו אני צריך עזרה.

ג׳וני מכווץ בתוך הכורסא. גופו המעוות נבלע בתוכה. רגלו קופצת בעצבנות. זאת תקופה קשה, אי אפשר לדעת מה יהיה, הכל יכול להשתנות פתאום, אבל רועי לא נותן לו להמשיך עם כל הבכיינות והפחד. אני צריך מכונית, ישנה, לא מחוברת, אני צריך אותה מהר.

הוא אפילו לא צריך לאיים. ג’וני יודע שהוא חכם מספיק כדי לבקש רק את מה שהוא יכול לקבל וכדי להגן על עצמו ולנקום אם לא יענה. הם נפרדים בלחיצת יד. תשמור על עצמך, יהיה לי חבל אם תמות.

*

מהתחנה הסופית בפתח תקווה ממשיכים ברגל עוד רבע שעה, בתחילה במעבר מוגן מחופה בטון שעוקף את מטה הכח הרב לאומי, ואז בתעלה משוקעת שאיש כמעט אינו עובר בה, עד לכניסה לחניון. ג׳וני נתן לו את הקוד והדלת נפתחת בלי בעיה. חשוך בפנים, אבל הוא הביא פנס.

ארבע מכוניות חונות שם, שריד למיזם תיירותי שקרס, טיולים למי שמחפש להרגיש כמו פעם, נוהג ולא ננהג, שולט במכונה ולא רק מובל על ידיה. בגלל המלחמה לא נפרשה מערכת נהיגה אוטומטית מלאה בכל הארץ, והכבישים שהתרוקנו ממכוניות יכלו לאפשר את מה שכבר נאסר במקומות אחרים, נהיגה עצמית, בלי פיקוח ובלי דיווח. אבל האנשים פחדנים. נו אינשורנס? איז איט ליגל? וואט דו יו מין יו דונט נואו? קשה היה לתיירים להבין ולקבל שלחופש יש מחיר ששווה לשלם. ג׳וני היה אחד מארבעת מארגני הפרויקט הזה, בלי סיכון אין סיכוי לרווח, והכישלון שלו, שהיה אחראי על הבאת הלקוחות, היה המהדהד מכל. אבל שאר השותפים נעלמו מהשטח, אחד לאחר שנהרג מפגיעת מרגמה, שני חוסל בידי יריב עסקי ושלישי הצליח לברוח לקנדה, כך שהוא נותר הבעלים היחיד של השאריות. ג׳וני אוהב את הרכוש שלו, ולכן מקפיד לתחזק את המכוניות למרות שכבר שנים לא הושכרו לאיש.

ארבע מכוניות. ג׳יפ אדום, מצועצע, מכונית ספורט כסופה, רכב מנהלים ארוך ומהודר, או באגי בעל שלדת צינורות, שנבנה במלאכת יד קפדנית. הבחירה של רועי ברורה.

*

המנוע רועם, ממוקם מאחור, יושב חשוף לגמרי על השלדה, מחמם לו את הגב. הרוח שורקת. בולמי הזעזועים משככים את מהמורות הדרך, מחליקים הכל. כמה שנוסעים יותר מהר ככה קופצים פחות.

צרור יריות או טיל מונחה יכולים לפגוע בו בכל רגע. לאף אחד אסור לנסוע כאן, ככה. רק כמה קילומטרים מבדילים בין השטח הנשלט על ידי הכוח הרב לאומי ובין זה שבשליטת המורדים, והוא דוהר בהם כעת ברכב בלתי ממוגן, חשוף לגמרי. איזה כיף. שנים שלא נהג בעצמו, אבל מסתבר שהגוף והמוח עדיין זוכרים איך לשלוט במכונה, איך לגרום לה לשתף פעולה. המכונית מדברת איתו דרך טלטלות השלדה המורגשות בתנועות הכיסא, דרך שינויי הטון של המנוע והתמסורת, דרך ההיזון החוזר העובר לידיו באמצעות רעידותיו של ההגה. מכונה משובחת, רעבה, שדוחפת אותו לנצל אותה עוד, למתוח את גבולותיה. הכל בה עשוי טוב, רק מה שצריך בלי תוספות מיותרות. ריתוכי הצינורות מושלמים, עבודת אומן ממש, תפרי החיבור נושאים את דוגמת ערימת המטבעות שמצביעה על כך שבעל המלאכה היה מומחה. רועי מרגיש בר מזל על כך שהיצירה הזו, שמישהו אהב והשקיעה בה, שלו כעת, גם אם לזמן מוגבל. לא היה איכפת לו למות עכשיו, זה רגע מאושר.

ובכל זאת הוא נמנע מהרחובות הראשיים, ומתכנן את מסלולו כך שיעקוף את המקומות המסוכנים ביותר. יש משימה שלקח על עצמו, ובשביל זה עליו לשרוד עוד קצת, להגיע לבסיס המורדים, למצוא מישהו ואז לחזור משם. זה כל כך מופרך שהוא צוחק לעצמו, הקול נבלע ברוח המכה בפניו.

קרית אונו, על שיכוניה הרבים, שוטחה לעיי חורבות. הבניינים הדומים והמשעממים הפכו לערימות בטון ובלוקים דומות ומשעממות. מדי פעם גדמי עצים, מדי פעם פגרי מכוניות. עיר גדולה זאת הייתה, ואיננה עוד. הוא בכלל לא זוכר ששמע על זה משהו, ההרס נבלע בתוך החורבן הכללי, לא הותיר כל חותם. הוא מנווט על פי התחושה ועל פי הכיוון של הגבעות במרחק, רק לא לעצור, לא להתלבט לאן לנסוע, ובודאי שלא למה.

*

במראות אמנם ניתן להבחין בחורבות שמאחור, אבל מבטו פונה קדימה, אל השביל שזמן רב לא עבר בו איש, שמתפתל בין עצים מצולקי פגזים ושדות בור. זה כמעט טבע. קשה לו להודות בכך, אבל הוא התגעגע לשמיים פתוחים, לאופק ללא שרידי בניינים.

הוא עקף את נמל התעופה הנטוש. מגדל הפיקוח עדיין ניצב כמגדלור כסוף, מטולא, נושא את שרידי פגיעות הטילים והפגזים. המאבק לשמור את השדה פתוח היה ארוך ועיקש. קרבות, סוללות טילי הגנה, מה לא. צינור חמצן, שער יחיד, חסר תחליף. כשעוד הייתה ממשלה, בתקופת הביניים, אחרי השתלטות הכוח הרב לאומי, כל מי ששלט או ניסה לעשות סדר אמר את אותם דברים. רק לפני כמה שנים ויתרו, לא בגלל משהו מסוים, אלא סתם כי כבר לא היה עוד טעם. אלטרנטיב סולושן. ובאמת הסתבר שכלום לא קרה. יש ים, יש רכבת, יש מסוקים. מי שרוצה או צריך להגיע לכאן מצליח ומי שרוצה לעזוב גם, עובדה. ווי וויל ריאוואלואייט דה סיטואיישן פרום טיים טו טיים. בטח, שמענו עליכם.

הבאגי מנתרת כשהיא מגיעה לראש גבעה קטנה, נוחתת בעדינות, הדרך מתעקלת ימינה, לתוך חורשת אורנים בודדת. עוד לחיצה על הגז. הוא חולף, מהר מדי, על פני שלט משולש, צהוב, עקום, מצוייר ביד. מוקשים. כנראה שכדאי שיעצור.

*

סלאם עליכום. עליכום א סלאם. מה נשמע? בסדר. מאיפה? מלמטה, תל אביב. באמת? מה אתה עושה פה? השתגעת? יכול להיות. חכה פה. אסתנא. מה אני יעשה איתך עכשיו, מאיפה באת לי.

דווקא נחמד. מרושל. בלי מדים, רק רובה שתלוי ברצועה על כתף אחת מסמן שצריך להיזהר. פתאום צץ. ועכשיו הוא מורה לרועי, תוך שימוש בקנה הרובה כמקל הצבעה, לשבת בצל עץ זית, להמתין למשהו שכנראה אמור לקרות. אני ארוץ למצוא מישהו שידע מה לעשות. אל תלך, אם תברח נהיה חייבים להרוג אותך, אין מה לעשות. אני לא אברח. יופי. יותר טוב בלי להרוג.

והוא רץ משם, קליל ובטוח, הרובה אחוז בידו, בשביל סמוי שמתפתל בין עצי המטע רבי השנים, שולח אליו עוד מבט מעבר לכתפו לפני שהוא נעלם מעיניו.

מישהו מטפל בעצי הזית הללו. הם מטופחים וגאים, גזעיהם המפותלים נושאים בגאון את ענפיהם. אדמת המטע הכהה עדורה ומנוכשת. הוא לא חשב שעדיין קיימים עצים כאלה.

את הבאגי החנה לא רחוק, מעבר לגבעה. הוא מתח עליה רשת הסוואה, מקווה שזה יספיק נגד מטוסי הסיור וההשמדה הזעירים, שאת זמזום מנועיהם אפשר לשמוע, אף פעם לא נעלם לגמרי. אבל הוא יודע שיכולת וטווח הזיהוי שלהם מוגבל, ושהטכנולוגיה בה הם עובדים מיושנת, כי עכשיו, אחרי שאין שדה תעופה לאיים או להגן עליו, אף אחד לא באמת מנסה להכריע או להשמיד את המורדים.

גם המורדים לא באמת רוצים לנצח, ובכל מקרה לא ברור את מי או לשם מה. הם חיים כאן, בגבעות השפלה, האזור הרדיואקטיבי ממזרח, מישור החוף ממערב, מגדלים את האוכל שלהם, יורים טילים שהם מצליחים להשיג או לייצר באמצעיהם המוגבלים. זה משחק משותף שטוב לכל הצדדים.

שמש חורף מעל, קרניה מרצדות דרך עלוות העץ. הוא נשכב, שם את ראשו על הקרקע. כל כך הרבה זמן לא נח.

*

הוא חולם.

גוף אישה רך. לטיפות. שפתיים. אנחות. צחוק.

מגע בכתפו מעיר אותו.

*

קשרו את ידיו מאחור, אל תתרגש, אג׳נבי, ככה עושים תמיד, מוליכים אותו אל המפקדת, שתגיד מה לעשות.

שרידי היער שקק״ל נטעה פה פעם עדיין נראים בשטח, אורנים בודדים, שולחנות פיקניק, סימוני שבילים, לבן-כחול-לבן, לוחות הנצחה לתורמים של חורשות שהיו ואינן עוד. הרוב נשרף כבר בהתחלה, הוא עוד זוכר את ענני העשן, אבל הטבע שיקם את עצמו, והעצים והשיחים הנמוכים והחזקים, שבכל מקרה מתאימים יותר לכאן, השתלטו מחדש על המרחב שנגזל מהם. היער היה רק נוף זמני, והעקבות שהותיר אחריו מתמזגים בשרידים אחרים, קדומים יותר, במהלך החוזר על עצמו של הרס והתחדשות.

המורדים חיים במנהרות ובורות שחפרו בקרקע. חלקות קטנות ומגודרות של ירקות משובצות בשטח, בין מכתשי הפגזים, תרנגולות מתרוצצות. מישהו עודר, נד להם בראשו לשלום כשהם עוברים על פניו. סלאם עליכום, עליכום א סלאם. נדנדה תלויה על עץ, ולמרגלותיה ילד משחק בכפיסי עץ. ילד אמיתי. יחף. מרוכז במשחקו. כמה זמן לא ראה ילד.

אג׳נבי. זר. כי הם בני המקום. יש כאן יהודים וערבים, כל מי שלא מאמין באלוהים, שמוכן למות ולא להיכנע. הם חופשיים, לכאורה, הם לא מקבלים שום מרות, כאילו. הם יורים על כולם, בלי אפלייה.

הם מטפסים במעלה תל עתיק, לצד משוכות צבר, חולפים ליד בית קברות ישן עם מצבות מנותצות עליהן כתוב בערבית. בהמשכו תלוליות הקברים הטריים יותר, שבראש כל אחד מהם שתול עץ, ועליו תלוי ציור האדם שנטמן כאן, פרצופים צעירים, מחייכים.

דיר באלקום, אש! צעקה רחוקה נשמעת, ומתוך חור באדמה, מסווה בבד חום שמתנופף לרגע, נפלט בקול שאגה טיל, כמו בהילוך איטי, זנבו ממשיך ופולט אש כשהוא מתרחק מהם. רועי עוקב אחרי הלהבה במבטו. העיר ההרוסה לא רחוקה כל כך, אבל בכל זאת אי אפשר לראות את הפגיעה.

*

הם בלב התל. מנהרה מדופנת בקרשי ארגזי תחמושת שעליהם חותמות הכח הרב לאומי הוליכה אותם לכאן, דרך שכבות של הריסות שנערמו זו על זו. זה חדר של בית עתיק שנחרב לפני עשרות, מאות או אלפי שנים, קשה לדעת, וכעת רוקן מהעפר שמילא אותו ומשמש כבונקר הפיקוד. מפה תלויה על קיר אבנים, שמיכת אקרילן עם הדפס מנומר משמשת כמפה על שולחן מאולתר, אור נרות שמן מהבהב. המפקדת צעירה ממנו, שמנה מאוד, עניינית. דבר. מה אתה רוצה ולמה.

הוא מחפש את דוד, איש צעיר שהיה פה פעם ואולי עדיין. אחות שלו, הודיה, שלחה אותו. היא פצועה ורוצה לראות אותו, הוא האחרון שנשאר מכל המשפחה. זה כל מה שהוא רוצה.

המפקדת צוחקת. קולה מהדהד, כואב באוזניו. צללים מתרוצצים על הקירות. אולי תחליט להרוג אותו.

ה

ההפגזה התחילה איך שהורידו את רשת ההסוואה מהבאגי, האדמה רעדה.

זה לא רגיל, אמר לו דוד, גמלוני, גרמי, רק נער, עם שפם שטרם צמח לגמרי, אולי נחזור? הם יצטרכו אותי.

אף אחד לא חוזר עכשיו, אמר רועי, עכשיו בורחים. ומייד מטחים כבדים, פצצות מצרר וזרחן, כל הגבעות בוערות, בהפוגות המעטות של השקט אפשר לשמוע זעקות. כנראה שהחליטו להרוג פה את כולם.

פגזים ופצצות, כדורי אש בוהקים, מתפקעים בניצוצות אדומים וצהובים, כל האוויר זז מרעם הפיצוץ, ריח אבק השרפה עוקץ בגרון. מזל שאי אפשר לראות מעבר לגבעה. שם סוף העולם.

הוא צריך לתפוס את דוד בכוח, להושיב אותו על הכיסא שלצידו, לקשור עליו ועבורו את חגורת הבטיחות. הוא הביא איתו רק תרמיל גב קטן, ורועי משליך אותו מאחורי גבו אל רצפת הבאגי, מקווה שלא יפול. אין זמן לדאוג לכלום עכשיו, רק לנסות ולהימלט. הם אמנם מחוץ לטווח האש, אבל קרובים מספיק, קרובים מדי. אי אפשר לשמוע את קול המנוע, הנבלע ברעשי הנפץ, אבל המכונית נשמעת לו, והם זזים, אחורה כדי לצאת מהמקום בו החנה ואז קדימה, רחוק משם. דוד מנסה להסתובב, עיניו פעורות, מתקשה להיפרד, לא מבין עדיין שהכל נגמר. החגורה מקבעת אותו למקומו. רועי לוחץ על דוושת הגז. פטריית עשן ענקית מתרוממת ממעל.

*

שחררו הודעה, התירו לפרסום. הכוח הרב לאומי עוזב. טורקיה תתפוס אחריות על השטח לתקופת מעבר, ואחר כך נראה. א ניו פייז איז ביגינינג. איטס אבאוט טיים. לט דם אול דיי. הספינות כבר בדרך. לכל בעלי האזרחויות הזרות מומלץ לעזוב, כמובן, נו מור אסיסטנס וויל בי גיוון.

כמה זמן נשאר? אי אפשר לדעת. ימים, שבוע, אולי חודש. בטח לא יותר. מסתבר שתכננו את זה, הבני זונות. בכל דבר הם מפשלים, ודווקא את זה הצליחו לשמור בסוד. יהיה פה חרא, עוד יותר חרא. את בורחת? אני נשארת. ואתה? גם.

הם עומדים מעל מיטתה של הודיה. פניה שלווים. סימני המכות כמעט החלימו, רק הלסת עוד נפוחה. צינורית הזנה משתלשלת אל מחוץ לאפה. לפחות היא נושמת לבד, עמוק ורגוע. היא לא סובלת.

ויקטוריה פה כל יום, עוצרת לשעה שעתיים בדרך למועדון. גם הוא אמור להיסגר. הטורקים כבר הודיעו שהם לא מעוניינים בבילויים מהסוג הזה, ובכל מקרה כמות כוח האדם שיחזיקו פה תהיה קטנה משמעותית מזו של הכוח הרב לאומי. טורקיה נאלצת לפעול לא בגלל שאיפה לכוח, חלילה, הסביר הנשיא, אלא מתוך מחוייבות היסטורית ובנסיון לתקן את הנזק שגרמה המעורבות הזרה במשך המאה העשרים הארורה. עוד מעט יפנו גם את בית החולים. הם צריכים להחליט מה לעשות.

דוד עדיין לא ראה את אחותו. הוא ברשימת המבוקשים, ואם ינסה להגיע לכאן המצלמות יזהו אותו מייד. זה לא שווה את הסיכון. ובכל מקרה הוא עדיין לא התאושש, שוכב כל היום מכורבל בשמיכה על הספה בביתו של רועי, רואה סרטים ותוכנית ילדים ברצף, ממלמל דברים. הוא היה צעיר מאוד כשנפרד מהודיה, ואף פעם לא חשב שיתאחדו שוב. המורדים היו המשפחה שלו, הגבעות ביתו, ועכשיו, במה שהסתבר כמבצע אחרון של נקמה והשלטת סדר, הם חוסלו, והוא נותר יתום וערירי. למה לא נתת לי למות שם, איתם, מה יהיה איתי עכשיו, אמר לו אתמול כשניסה לשכנע אותו לאכול, מא בידי אעיש.

ויקטוריה צריכה ללכת לעבוד. הוא ישאר כאן במקומה. פעמיים ביום מחליפים חיתול ומשנים תנוחה, שלא יהיו פצעי לחץ. את גדם היד צריך לחטא, אחרת הוא עלול להזדהם. אח אחד, מהבודדים שנותרו, הסביר לו בדיוק מה לעשות. מין הייה? מיש בינתכ, אה? לא. בינתי מאתת. אללה ירחמהא.

*

גשם כבד יורד, והרחובות מוצפים. מזג האוויר משתגע. חורף שחון וחם, ופתאום סערה כזאת, ששום דבר פה לא מוכן לה. כבר שלושה ימים ככה, בלי הפוגה. הזהירו שאם זה ימשך יצטרכו לסגור את הרכבת התחתית, כי המים שהמשאבות מוציאות זורמים ישר חזרה. אומרים שהקומות התחתונות בחניונים הוצפו לגמרי, שהעכברים נאלצו, לראשונה, לבקש סיוע בחילוץ אנשים שנלכדו למטה, אבל שהכוח הרב לאומי שקוע במאמצי הפינוי ושאין עם מי לדבר.

הרחוב שליד ביתו זורם כנהר. שברים נישאים בזרם העכור. למזלו פתח הכניסה למאורה מוגבה, כך שבינתיים המצב בשליטה, אבל הוא כבר התחיל לתכנן פתרון חירום, אטימת הכניסה הזו והכשרת אחרת, ותיקן בחופזה משאבה ישנה, ידנית, כך שלא יהיה תלוי כלל ברשת החשמל. דוד עזר לו במהלך העבודה, או לפחות לא הפריע, הגיש לו כלים, הקשיב להסבריו. מוזר, עוד מישהו בבית שלו. הוא לא חשב שזה אפשרי אבל מתרגל מהר. הוא עוד די ילד, דוד, יש לו המון ללמוד, אבל הוא לא רע, לא מעצבן מדי, שקט בדרך כלל. הם סידרו לו חדר, עם מיטה, ארון, שולחן ומסך משלו. הם אוכלים ביחד, ומדי פעם ויקטוריה מצטרפת אליהם. רועי נהנה לבשל לכולם, חושב על התפריט מראש, מנצל את מלאי קופסאות השימורים ומנות החירום שצבר ביצירתיות. דוד וויקטוריה לא מחמיאים לו, אבל גומרים הכל, תמיד, ומבקשים עוד. זה כיף. הם אפילו משוחחים במהלך הארוחה, ויקטוריה מעדכנת אותם בדברים שהיא שומעת במועדון בו היא רוקדת מהלקוחות הקבועים אשר באים להיפרד ממנה לפני שהם עוזבים, דוד שואל על דברים אותם הוא לא מבין בעיר הזאת, הזרה ומוזרה עבורו.

הם לא מדברים על העבר או העתיד. רק הכאן והעכשיו קיימים, כל השאר כואב או מפחיד מדי. אבל רועי יודע שאין ברירה. דברים משתנים, צריך להחליט מה לעשות.

*

קשת כפולה, מרהיבה, תלויה בשמיים, נמתחת במערב לרוחב כל האופק, ממסגרת בתוכה את הריסות תל אביב ויפו. הוא על גג בית החולים, נושם עמוק, מרגיש חי וצלול.

רופאה גרמניה, גבוהה וגמלונית, נכנסה היום לחדר בזמן שהחליף תחבושת וחיטא את גדם ידה של הודיה. הוא די טוב בזה, שום דבר לא מפחיד או דוחה אותו. יו נואו שי קנט פיל אני פיין, היא ניסתה לברר אם הוא מבין את המובן מאליו, דר איז נו ריל הופ אוף אימפרובמנט.

הוא יודע, אין לו אשליות. לא יקרה נס. הודיה היא צמח. מוחה מת כמעט לגמרי, משמר רק את פעולות הגוף הבלתי רצוניות, פעימות לב, נשימה. כבר אין לה מודעות, מחשבות או זכרונות. היא מכונה אוטומטית שלא מייצרת כלום, רק צורכת אוכל נוזלי באמצעות הצינורות המחוברים אליה. אין שום טעם בחיים כאלה.

דיי וויל בי קלוזינג דה הוספיטל, אנד איי וונט בי אייבל טו פרוטקט הר. איי אם ליבינג דיס פלייס סון.

וור אר יו גואינג? הוא שואל. עיניה יפות, מימיות וכחולות, על לחייה סומק תמידי. בק הום, טו ג׳רמני. איי ליב אין מינשן. יו מיס הום? ורי מאץ. יור אר סטייניג? איי טינק סו. דיס איז מיי הום.

*

זה הלילה הלפני אחרון במועדון. ויקטוריה הזמינה אותו, פתאום ככה שאלה אם הוא רוצה לבוא, כדי לראות אותה רוקדת לפחות פעם אחת. היא לא רוצה אותו פה במסיבת הסגירה, כי אז יבואו כל הלקוחות הקבועים להיפרד והוא סתם יפריע, אבל היום לא אכפת לה, היום יכול להיות נחמד.

הם נכנסים ביחד מכניסת העובדים, אין שומר בפתח, רק מצלמה אליה היא מנופפת. גם רועי מביט אל העדשה, מחייך, קצת נבוך. הוא לא רגיל לזה.

קודם, בבית החולים, החליטו מה לעשות. ויקטוריה תעבור אליו, לפחות לתקופה, זה יכול לעזור, יהיה בסדר. הוא לא גילה לה שנזכר מאיפה הוא מכיר אותה, שהכל חוזר אליו. יהיה עוד זמן לזה. עכשיו היא נותנת לו תלושים איתם יוכל לקבל שתייה בבר ונפרדת ממנו בלי להגיד שלום. הוא סומך עליה, זה חשוב, הם מסתדרים.

המועדון הוא שכפול של מועדונים כאלה בכל מקום אחר. נקודות אור והרבה חושך, מוזיקה רועשת, ספות כהות, במה מוגבהת עם עמודי ריקוד כסופים, בר ארוך לידו הוא מתיישב. עוד מוקדם, ואין הרבה אנשים. מזל.

הוא שותה בירה אחת לאט, ואז שנייה מהר. חשפנית צעירה, לבושה בגד גוף לבן וזנב שפנפנה, מנסה לעניין אותו בריקוד פרטי, בידכ לפ דאנס, יא אוסתאז? אי אפשר לזהות על פי המבטא אם ערבית היא שפת האם שלה או שחשבה שהוא כזה, אבל מה זה משנה בכלל. הוא מושך בכתפיו ומחייך אליה, מומכן בעדיין. עוד בירה. יש לו כסף אם יגמרו התלושים.

הוא בדיוק חוזר מהשירותים, שורת תאים נטולי דלתות, עם שלטים רב לשוניים שאוסרים על שימוש בסמים בשטח המועדון, ממנוע, פרוהיבטד, אסור, וויקטוריה עולה להופיע. הוא לא ראה אותה אף פעם בשמלה. מתאים לה. מבטיהם נפגשים. הוא מתיישב קרוב לבמה, מתחתיה. היא מסתחררת על מקומה בדרכה לעמוד, שולי השמלה הכהה מתרוממים, רגליה השריריות נחשפות מעט. נינה סימון שרה. פתיחת כפתור אחד והשמלה נושרת ממנה, כמה שהיא יפה.

העמוד הוא שותף לריקודה, וויקטוריה מתפתלת, נתלית ומטפסת עליו, בסדרה של תרגילים המבוצעים בשלמות, בכוח, בדיוק, ומתחברים לרצף המתאר פיתוי רב תשוקה, שיא וסערה, ואז פרידה כפויה. עיניה עצומות בחלקן רוב הזמן, היא מספרת לעצמה את הסיפור שגופה מתאר. הוא מוחא כפיים עם סוף השיר, מחייך בלי לשלוט בזה. ויקטוריה מתכופפת ואוספת את השמלה מרצפת הבמה בדרכה החוצה, שולחת אליו מבט מעבר לכתפה. עוד מעט תצא אליו.

כדאי שילך עכשיו. היא צריכה לעבוד והוא רק יפריע לה, אולי תבוא אליו אחר כך, כשיגמר פה. הם מתחבקים לפני שהוא עוזב, בפעם הראשונה, וזה מביך אבל גם כיף, מוזר כל כך.

*

זאת לא חקירה, רק שיחה, אומר לו יוסוף, שהסתבר כאיש חשוב, מציע לו קפה, אקספליין טו מי.

רועי ידע שזה יבוא. הוא הרי מושכלנג׳י, ככה שכל דבר שקשור בו עובר ישירות למוחאבארת. אבל קשה לו להיות רגוע. קשה לו להסביר. סטארט פרום דה ביגינינג, האו דו יו נואו דיס הודיה כהן?

והוא נושם עמוק, ומספר את שנזכר בו רק לאחרונה.

היא וביתו היו חברות טובות, פעם, בגן הילדים. הוא הכיר את כל המשפחה, את אביה ואמה, את אחיה התינוק, את הדודה הצעירה, הקצת משוגעת, שאספה אותה מדי פעם מהגן. ככה היה עד ההפצצה הגדולה. היא מזכירה לו אותה. זה לא סיפור כזה מסובך, בעצם.

*

אמבולנס הוביל אותם עד פתח הבית. הרשו להם לקחת מיטת בית חולים, מכונת הזנה ומלאי אוכל נוזלי, חיתולים וחומרי חבישה. זה יספיק רק לזמן קצר, עד שיראו מה לעשות. ויקטוריה חתמה על תעודת השחרור בשמה האמיתי, אבישג. לקח להם שעתיים לארגן הכל, לסדר ככה שיהיה מקום לארבעתם.

יותר רגוע עכשיו, בחוץ, יורים פחות. ספינות הפינוי יוצאות מחיפה, ומשאיות שעליהן רמקולים עוברות ברחובות ורק מחכות למי שיעצור אותן כדי להסיע אותו לשם. אבל מסתבר שהם לא היחידים שבחרו להישאר. משום מה כמות העוזבים קטנה משציפו, למרות הגמשת הקריטריונים לקבלת סיוע בקליטה מחדש. אנשים, ערבים, יהודים, דתיים, חילונים, כל בניה השורדים של הארץ, בוחרים להישאר במקום שאין כל דרך לדעת מה יהיה בסופו. מוזר.

דוד יושב ליד מיטתה של הודיה, מחזיק בידה. הוא בוכה. רועי רוצה לגשת אליו, קם ממקומו. תן לו, אומרת לו ויקטוריה, זה טוב להתאבל, זה יעזור לו להיפרד.

*

הוא מתקן את המכונה, בוחן את אקדח המסמרים שלועו קבוע בתחתית כרית הראש. הכל עובד, הכל מוכן.

*

ויקטוריה וזאב, שהם רועי ואבישג, יושבים בקומה העליונה של פארק המפגש, מרכז הפיוס והאחווה, צופים על הים, מחזיקים ידיים. היא בהריון, מי היה מאמין, בגילה, ובינתיים הכל בסדר, קצת בחילות, לא נורא.

המזון הנוזלי כמעט ונגמר. למרות כל המאמצים פצעי לחץ סגולים, מגירי מוגלה, הופיעו על גבה של הודיה. ברור מה צריך לעשות.

*

רועי מרים אותה בזרועותיו. היא קלה. פניה שלווים. הוא מניח אותה על מזרון המכונה. אבישג עוזרת לו להדק את הרצועות. דוד קורא תפילת פרידה שכתב. שלושתם מנשקים אותה על מצחה. המכונה עובדת. בזמן אקראי, על פי בחירתה שלה, תירה מסמר בודד לגזע המוח של הודיה. היא תמות מייד. הוא ניתק את מנגנון השריפה העצמית של המכונה. הם יקברו אותה מחר, במקום יפה.

גרסת pdf:

שישרף הכל – רגעים מעתיד אפשרי

שישרף הכל

לפניכם הגרסה המלאה של הסיפור שאת חלקיו פרסמתי כאן בתקופה האחרונה.

זו נובלה דיסטופית, המתרחשת בעתיד אפשרי. אני די גאה בה.

אזהרה – יש בה חלקים הכוללים אלימות קשה.

 

גרסת pdf, לקריאה במחשב/ טאבלט או, חלילה, להדפסה:

שישרף הכל 

 

וזו גרסה בפורמט אינטרנטי – הנוחה יותר לקריאה ממכשירי טלפון :

שישרף הכל 

 

 

אם נהנתם, אנא הפיצו. זה חינם.

רגעים בעתיד אפשרי (5)

ההפגזה התחילה איך שהורידו את רשת ההסוואה מהבאגי, האדמה רעדה.

זה לא רגיל, אמר לו דוד, גמלוני, גרמי, רק נער, עם שפם שטרם צמח לגמרי, אולי נחזור? הם יצטרכו אותי.

אף אחד לא חוזר עכשיו, אמר רועי, עכשיו בורחים. ומייד מטחים כבדים, פצצות מצרר וזרחן, כל הגבעות בוערות, בהפוגות המעטות של השקט אפשר לשמוע זעקות. כנראה שהחליטו להרוג פה את כולם.

פגזים ופצצות, כדורי אש בוהקים, מתפקעים בניצוצות אדומים וצהובים, כל האוויר זז מרעם הפיצוץ, ריח אבק השרפה עוקץ בגרון. מזל שאי אפשר לראות מעבר לגבעה. שם סוף העולם.

הוא צריך לתפוס את דוד בכוח, להושיב אותו על הכיסא שלצידו, לקשור עליו ועבורו את חגורת הבטיחות. הוא הביא איתו רק תרמיל גב קטן, ורועי משליך אותו מאחורי גבו אל רצפת הבאגי, מקווה שלא יפול. אין זמן לדאוג לכלום עכשיו, רק לנסות ולהימלט. הם אמנם מחוץ לטווח האש, אבל קרובים מספיק, קרובים מדי. אי אפשר לשמוע את קול המנוע, הנבלע ברעשי הנפץ, אבל המכונית נשמעת לו, והם זזים, אחורה כדי לצאת מהמקום בו החנה ואז קדימה, רחוק משם. דוד מנסה להסתובב, עיניו פעורות, מתקשה להיפרד, לא מבין עדיין שהכל נגמר. החגורה מקבעת אותו למקומו. רועי לוחץ על דוושת הגז. פטריית עשן ענקית מתרוממת ממעל.

*

שחררו הודעה, התירו לפרסום. הכוח הרב לאומי עוזב. טורקיה תתפוס אחריות על השטח לתקופת מעבר, ואחר כך נראה. א ניו פייז איז ביגינינג. איטס אבאוט טיים. לט דם אול דיי. הספינות כבר בדרך. לכל בעלי האזרחויות הזרות מומלץ לעזוב, כמובן, נו מור אסיסטנס וויל בי גיוון.

כמה זמן נשאר? אי אפשר לדעת. ימים, שבוע, אולי חודש. בטח לא יותר. מסתבר שתכננו את זה, הבני זונות. בכל דבר הם מפשלים, ודווקא את זה הצליחו לשמור בסוד. יהיה פה חרא, עוד יותר חרא. את בורחת? אני נשארת. ואתה? גם.

הם עומדים מעל מיטתה של הודיה. פניה שלווים. סימני המכות כמעט החלימו, רק הלסת עוד נפוחה. צינורית הזנה משתלשלת אל מחוץ לאפה. לפחות היא נושמת לבד, עמוק ורגוע. היא לא סובלת.

ויקטוריה פה כל יום, עוצרת לשעה שעתיים בדרך למועדון. גם הוא אמור להיסגר. הטורקים כבר הודיעו שהם לא מעוניינים בבילויים מהסוג הזה, ובכל מקרה כמות כוח האדם שיחזיקו פה תהיה קטנה משמעותית מזו של הכוח הרב לאומי. טורקיה נאלצת לפעול לא בגלל שאיפה לכוח, חלילה, הסביר הנשיא, אלא מתוך מחוייבות היסטורית ובנסיון לתקן את הנזק שגרמה המעורבות הזרה במשך המאה העשרים הארורה. עוד מעט יפנו גם את בית החולים. הם צריכים להחליט מה לעשות.

דוד עדיין לא ראה את אחותו. הוא ברשימת המבוקשים, ואם ינסה להגיע לכאן המצלמות יזהו אותו מייד. זה לא שווה את הסיכון. ובכל מקרה הוא עדיין לא התאושש, שוכב כל היום מכורבל בשמיכה על הספה בביתו של רועי, רואה סרטים ותוכנית ילדים ברצף, ממלמל דברים. הוא היה צעיר מאוד כשנפרד מהודיה, ואף פעם לא חשב שיתאחדו שוב. המורדים היו המשפחה שלו, הגבעות ביתו, ועכשיו, במה שהסתבר כמבצע אחרון של נקמה והשלטת סדר, הם חוסלו, והוא נותר יתום וערירי. למה לא נתת לי למות שם, איתם, מה יהיה איתי עכשיו, אמר לו אתמול כשניסה לשכנע אותו לאכול, מא בידי אעיש.

ויקטוריה צריכה ללכת לעבוד. הוא ישאר כאן במקומה. פעמיים ביום מחליפים חיתול ומשנים תנוחה, שלא יהיו פצעי לחץ. את גדם היד צריך לחטא, אחרת הוא עלול להזדהם. אח אחד, מהבודדים שנותרו, הסביר לו בדיוק מה לעשות. מין הייה? מיש בינתכ, אה? לא. בינתי מאתת. אללה ירחמאה.

*

גשם כבד יורד, והרחובות מוצפים. מזג האוויר משתגע. חורף שחון וחם, ופתאום סערה כזאת, ששום דבר פה לא מוכן לה. כבר שלושה ימים ככה, בלי הפוגה. הזהירו שאם זה ימשך יצטרכו לסגור את הרכבת התחתית, כי המים שהמשאבות מוציאות זורמים ישר חזרה. אומרים שהקומות התחתונות בחניונים הוצפו לגמרי, שהעכברים נאלצו, לראשונה, לבקש סיוע בחילוץ אנשים שנלכדו למטה, אבל שהכוח הרב לאומי שקוע במאמצי הפינוי ושאין עם מי לדבר.

הרחוב שליד ביתו זורם כנהר. שברים נישאים בזרם העכור. למזלו פתח הכניסה למאורה מוגבה, כך שבינתיים המצב בשליטה, אבל הוא כבר התחיל לתכנן פתרון חירום, אטימת הכניסה הזו והכשרת אחרת, ותיקן בחופזה משאבה ישנה, ידנית, כך שלא יהיה תלוי כלל ברשת החשמל. דוד עזר לו במהלך העבודה, או לפחות לא הפריע, הגיש לו כלים, הקשיב להסבריו. מוזר, עוד מישהו בבית שלו. הוא לא חשב שזה אפשרי אבל מתרגל מהר. הוא עוד די ילד, דוד, יש לו המון ללמוד, אבל הוא לא רע, לא מעצבן מדי, שקט בדרך כלל. הם סידרו לו חדר, עם מיטה, ארון, שולחן ומסך משלו. הם אוכלים ביחד, ומדי פעם ויקטוריה מצטרפת אליהם. רועי נהנה לבשל לכולם, חושב על התפריט מראש, מנצל את מלאי קופסאות השימורים ומנות החירום שצבר ביצירתיות. דוד וויקטוריה לא מחמיאים לו, אבל גומרים הכל, תמיד, ומבקשים עוד. זה כיף. הם אפילו משוחחים במהלך הארוחה, ויקטוריה מעדכנת אותם בדברים שהיא שומעת במועדון בו היא רוקדת מהלקוחות הקבועים אשר באים להיפרד ממנה לפני שהם עוזבים, דוד שואל על דברים אותם הוא לא מבין בעיר הזאת, הזרה ומוזרה עבורו.

הם לא מדברים על העבר או העתיד. רק הכאן והעכשיו קיימים, כל השאר כואב או מפחיד מדי. אבל רועי יודע שאין ברירה. דברים משתנים, צריך להחליט מה לעשות.

*

קשת כפולה, מרהיבה, תלויה בשמיים, נמתחת במערב לרוחב כל האופק, ממסגרת בתוכה את הריסות תל אביב ויפו. הוא על גג בית החולים, נושם עמוק, מרגיש חי וצלול.

רופאה גרמניה, גבוהה וגמלונית, נכנסה היום לחדר בזמן שהחליף תחבושת וחיטא את גדם ידה של הודיה. הוא די טוב בזה, שום דבר לא מפחיד או דוחה אותו. יו נואו שי קנט פיל אני פיין, היא ניסתה לברר אם הוא מבין את המובן מאליו, דר איז נו ריל הופ אוף אימפרובמנט.

הוא יודע, אין לו אשליות. לא יקרה נס. הודיה היא צמח. מוחה מת כמעט לגמרי, משמר רק את פעולות הגוף הבלתי רצוניות, פעימות לב, נשימה. כבר אין לה מודעות, מחשבות או זכרונות. היא מכונה אוטומטית שלא מייצרת כלום, רק צורכת אוכל נוזלי באמצעות הצינורות המחוברים אליה. אין שום טעם בחיים כאלה.

דיי וויל בי קלוזינג דה הוספיטל, אנד איי וונט בי אייבל טו פרוטקט הר. איי אם ליבינג דיס פלייס סון.

וור אר יו גואינג? הוא שואל. עיניה יפות, מימיות וכחולות, על לחייה סומק תמידי. בק הום, טו ג׳רמני. איי ליב אין מינשן. יו מיס הום? ורי מאץ. יור אר סטייניג? איי טינק סו. דיס איז מיי הום.

*

זה הלילה הלפני אחרון במועדון. ויקטוריה הזמינה אותו, פתאום ככה שאלה אם הוא רוצה לבוא, כדי לראות אותה רוקדת לפחות פעם אחת. היא לא רוצה אותו פה במסיבת הסגירה, כי אז יבואו כל הלקוחות הקבועים והוא סתם יפריע, אבל היום לא אכפת לה, היום יכול להיות נחמד.

הם נכנסים ביחד מכניסת העובדים, אין שומר בפתח, רק מצלמה אליה היא מנופפת. גם רועי מביט אל העדשה, מחייך, קצת נבוך. הוא לא רגיל לזה.

קודם, בבית החולים, החליטו מה לעשות. ויקטוריה תעבור אליו, לפחות לתקופה, זה יכול לעזור, יהיה בסדר. הוא לא גילה לה שנזכר מאיפה הוא מכיר אותה, שהכל חוזר אליו. יהיה עוד זמן לזה. עכשיו היא נותנת לו תלושים איתם יוכל לקבל שתייה בבר ונפרדת ממנו בלי להגיד שלום. הוא סומך עליה, זה חשוב, הם מסתדרים.

המועדון הוא שכפול של מועדונים כאלה בכל מקום אחר. נקודות אור והרבה חושך, מוזיקה רועשת, ספות כהות, במה מוגבהת עם עמודי ריקוד כסופים, בר ארוך לידו הוא מתיישב. עוד מוקדם, ואין הרבה אנשים. מזל.

הוא שותה בירה אחת לאט, ואז שנייה מהר. חשפנית צעירה, לבושה בגד גוף לבן וזנב שפנפנה, מנסה לעניין אותו בריקוד פרטי, בידכ לפ דאנס, יא אוסתאז? אי אפשר לזהות על פי המבטא אם ערבית היא שפת האם שלה או שחשבה שהוא כזה, אבל מה זה משנה בכלל. הוא מושך בכתפיו ומחייך אליה, מומכן בעדיין. עוד בירה. יש לו כסף אם יגמרו התלושים.

הוא בדיוק חוזר מהשירותים, שורת תאים נטולי דלתות, עם שלטים רב לשוניים שאוסרים על שימוש בסמים בשטח המועדון, ממנוע, פרוהיבטד, אסור, וויקטוריה עולה להופיע. הוא לא ראה אותה אף פעם בשמלה. מתאים לה. מבטיהם נפגשים. הוא מתיישב קרוב לבמה, מתחתיה. היא מסתחררת על מקומה בדרכה לעמוד, שולי השמלה הכהה מתרוממים, רגליה השריריות נחשפות מעט. נינה סימון שרה. פתיחת כפתור אחד והשמלה נושרת ממנה, כמה שהיא יפה.

העמוד הוא שותף לריקודה, וויקטוריה מתפתלת, נתלית ומטפסת עליו, בסדרה של תרגילים המבוצעים בשלמות, בכוח, בדיוק, ומתחברים לרצף המתאר פיתוי רב תשוקה, שיא וסערה, ואז פרידה כפויה. עיניה עצומות בחלקן רוב הזמן, היא מספרת לעצמה את הסיפור שגופה מתאר. הוא מוחא כפיים עם סוף השיר, מחייך בלי לשלוט בזה. ויקטוריה מתכופפת ואוספת את השמלה מרצפת הבמה בדרכה החוצה, שולחת אליו מבט מעבר לכתפה. עוד מעט תצא אליו.

כדאי שילך עכשיו. היא צריכה לעבוד והוא רק יפריע לה, אולי תבוא אליו אחר כך, כשיגמר פה. הם מתחבקים לפני שהוא עוזב, בפעם הראשונה, וזה מביך אבל גם כיף, מוזר כל כך.

*

זאת לא חקירה, רק שיחה, אומר לו יוסוף, שהסתבר כאיש חשוב, מציע לו קפה, אקספליין טו מי.

רועי ידע שזה יבוא. הוא הרי מושכלנג׳י, ככה שכל דבר שקשור בו עובר ישירות למוחאבארת. אבל קשה לו להיות רגוע. קשה לו להסביר. סטארט פרום דה ביגינינג, האו דו יו נואו דיס הודיה כהן?

והוא נושם עמוק, ומספר את שנזכר בו רק לאחרונה.

היא וביתו היו חברות טובות, פעם, בגן הילדים. הוא הכיר את כל המשפחה, את אביה ואמה, את אחיה התינוק, את הדודה שאספה אותה מדי פעם מהגן. ככה היה עד ההפצצה הגדולה. היא מזכירה לו אותה. זה לא סיפור כזה מסובך, בעצם.

*

אמבולנס הוביל אותם עד פתח הבית. הרשו להם לקחת מיטת בית חולים, מכונת הזנה ומלאי אוכל נוזלי, חיתולים וחומרי חבישה. זה יספיק רק לזמן קצר, עד שיראו מה לעשות. ויקטוריה חתמה על תעודת השחרור בשמה האמיתי, אבישג. לקח להם שעתיים לארגן הכל, לסדר ככה שיהיה מקום לארבעתם.

יותר רגוע עכשיו, בחוץ, יורים פחות. ספינות הפינוי יוצאות מחיפה, ומשאיות שעליהן רמקולים עוברות ברחובות ורק מחכות למי שיעצור אותן כדי להסיע אותו לשם. אבל מסתבר שהם לא היחידים שבחרו להישאר. משום מה כמות העוזבים קטנה משציפו, למרות הגמשת הקריטריונים לקבלת סיוע בקליטה מחדש. אנשים, ערבים, יהודים, דתיים, חילונים, כל בני הארץ, בוחרים להישאר במקום שאין כל דרך לדעת מה יהיה בסופו. מוזר.

דוד יושב ליד מיטתה של הודיה, מחזיק בידה. הוא בוכה. רועי רוצה לגשת אליו, קם ממקומו. תן לו, אומרת לו ויקטוריה, זה טוב להתאבל, זה יעזור לו להיפרד.

*

הוא מתקן את המכונה, בוחן את אקדח המסמרים שלועו קבוע בתחתית כרית הראש. הכל עובד, הכל מוכן.

*

ויקטוריה וזאב, שהם רועי ואבישג, יושבים בקומה העליונה של מרכז הפיוס והאחווה, צופים על הים, מחזיקים ידיים. היא בהריון, מי היה מאמין, בגילה, ובינתיים הכל בסדר, קצת בחילות, לא נורא.

המזון הנוזלי כמעט ונגמר. למרות כל המאמצים פצעי לחץ סגולים, מגירי מוגלה, הופיעו על גבה של הודיה. ברור מה צריך לעשות.

*

רועי מרים אותה בזרועותיו. היא קלה. פניה שלווים. הוא מניח אותה על מזרון המכונה. אבישג עוזרת לו להדק את הרצועות. דוד קורא תפילת פרידה שכתב. שלושתם מנשקים אותה על מצחה. המכונה עובדת. בזמן אקראי, על פי בחירתה שלה, תירה מסמר בודד לגזע המוח של הודיה. היא תמות מייד. הוא ניתק את מנגנון השריפה העצמית של המכונה. הם יקברו אותה מחר, במקום יפה.

לחלק הראשון

לגרסה מלאה בפורמט pdf

רגעים בעתיד אפשרי (4)

פעם גרו פה עשירים. לפני זה, מזמן, גרו כאן עניים, אבל את זה רועי לא זוכר, רק יודע מסיפורים. הוא הכיר את השכונה הזו כבר אחרי שהשתנתה, כמקום בו מבקרים כדי להתפעל מהשילוב בין יוקרה להיסטוריה, מהציוריות, מהאותנטיות. כשביתו הייתה תינוקת נהג לקחת אותה לרחבה המצופה אבן שבמרכז סוזן דלל, כדי שתתרוצץ ותשחק בין עצי התפוז שתעלות השקייה פתוחות מחברות בינהם. לעיתים היה קונה לה עוגה במאפייה הסמוכה, יקרה הרבה יותר מדי אבל טובה. קבוצות מובלות על ידי מדריכים חובשי תרבוש הסתובבו בין תחנות קבועות, ובדרך הביתה, על האופניים, נהגו לעצור לידן, להקשיב לטקסטים החוזרים על עצמם, הנפוחים, לבדיחות השחוקות, למושל יפו קראו אבו נבוט, שם ערבי טיפוסי. אלה זכרונות טובים.

ברעידת האדמה הגדולה התמוטטו רוב הבתים, ופתאום היה אפשר להבדיל מה נבנה כחיקוי של הסגנון הישן ומה באמת היה כזה. הבתים החדשים, וילות הפאר שנוצרו עבור העשירים, נותרו עומדים בינות עיי החורבות. תושביהם ניצלו ממוות, אבל היו מהראשונים לברוח בהתדרדרות המהירה שבאה אחר כך, נוטשים את מה שהיה שווה פעם המון כסף וכעת הפך לגושי בטון מוקפי חורבות מאחור. השכונה הפכה לשטח הפקר אחד מיני רבים. הוא וזוגתו חשבו אז לנצל את ההזדמנות, לפרוץ לתוך אחד מבתי המליונרים שאיש כבר לא השתמש בהם, לשחק בלחיות ככה, כמו שאף פעם לא יכלו להרשות לעצמם, הם אפילו בדקו בית מסויים, נראה ממש טוב, כתום ולבן, עם חדר משחקים ענק, ובו מתפתלת מסילת רכבת צעצוע שרק צריך לחבר לחשמל, אבל לא הספיקו. נרקומנים השתלטו על הבית ההוא, ושרפו אותו אחרי שגמרו להשתמש במה שמצאו בו. רועי מעדיף לא לחשוב על זה עכשיו.

הבעיה עם הזכרונות החדשים היא שהם תמיד מכאיבים בסוף. היה קל יותר להיות זאב. הפתרון הוא לעשות, לנוע, לא להתעכב, לא להתלבט, לא לתת למחשבות להתנפל עליו. דרך כאן עבר, באותו לילה. בזה הוא בטוח. עליו למצוא את האישה הצעירה אחריה עקב, למרות שאינו יודע לשם מה. אבל הסיבה לא חשובה, כי אין סיבה, אין משמעות, אין הגיון. למה הוא חי, עדיין?

*

במרתף הבניין הזה פעל אז, מזמן, חלל הופעות קטן, אלטרנטיבי. היה להם חבר, מוזיקאי שוליים שהתפרנס מעריכת דין, והוא הזמין אותם פעם לכאן, לביצוע בכורה של יצירת מוזיקה מודרנית שהלחין. ממש ממול למקום האליטיסטי והתרבותי הזה פעל מועדון ריקודים לפנסיונרים ולפנויים פנויות. בזמן שחיכו לפתיחת דלתות האולם צפו באנשים היורדים בגרם המדרגות המעוגל המוביל לשני המקומות המנוגדים כל כך, מנחשים מי יפנה לאן. מה קרה לחבר הזה? רועי מתקשה להיזכר מתי נעלם, אבל זה לא באמת חשוב. אבל הוא זוכר מה לבשה באותו ערב, את חום זרועה כשישבה לצידו, את התקפת הצחוק שכבשו יחדיו. די כבר.

פסל ליצן יושב מחוץ לסניף מקדונלד’ס, שלם לגמרי בלב כל ההרס. החלונות מנופצים. התפריט התלוי מעל הדלפק והפרסומות שעל הקיר בעברית ובערבית, זכר לנסיונות הכושלים לכפות את השיוויון בין השפות והקהילות, שנדמה שרק הגביר את השנאה וקיצר את הדרך להתפרקות הכללית. עכשיו, אם מישהו רוצה למכור משהו הוא יכתוב באנגלית, כדי לא להסתבך.

הרחבה המרכזית בפרויקט המגורים הזה מוגנת יחסית על ידי הבניינים התוחמים אותה, אבל הוא בכל זאת ממהר אל תוך חדר המדרגות כשנשמעת האזעקה המבשרת על התקפת טילים. הבסיס הקדמי של הכוח הרב לאומי די קרוב לכאן, ובימים האחרונים התגברו ההתקפות עליו. הטילים פרימיטיביים כל כך עד שהסיכוי שיפגעו כאן זהה או גדול מכך שיפגעו במטרתם. והנה, שריקה קרובה מנסרת את האוויר, ואחריה פיצוץ חזק, וגל הלם שאפשר להרגיש דרך הרצפה והקירות, אפילו קצת אבק שמיתמר מהקירות. הוא כבר פחות מפחד, משום מה, בתקופה האחרונה, מאז שהתחיל לזכור. המוות נדמה לו פחות אמיתי.

*

הוא עולה למעלה. שמונה קומות של מסדרונות ארוכים שמובילים אל דירות ריקות, שדלתותיהן פרוצות. לא יאומן שפעם היו כל כך הרבה אנשים עד שכל הדירות האלה היו מאוכלסות. משפחות שלמות, עם חיים מלאים, עבודה, לימודים, הכל. גם כעת יש אופי שונה לכל אחת מהדירות הנטושות. הוא עובר על פני הפתחים בעקבות השלטים המכוונים אותו לכיוון מועדון הספורט. שרידי מדורת ספרים שמישהו התחמם לידה פעם במרכז דירה אחת, קול המיית יונים קולנית עולה מתוך אחרת, קרעי בגדים ושברי רהיטים על רצפת דירה שלישית. חייהם והעדרם של הדיירים שהיו כאן פעם בכל זאת נוכחים כאן, הותירו עקבות. לפני שהתחיל כל הבלאגן אף פעם לא חשב שמישהו בכלל גר פה, חשב שהפרוייקט הזה, חצרות יפו, מכוער, זר, שעיצובו המסוגנן, מרובה הקשתות, מגוחך בנסיונו המלאכותי להיות כאילו מקומי, כאילו יוקרתי, ובעצם גס וזול. כשחיפשו בית אפילו לא שקלו לעבור לכאן, ולא רק בגלל הרתיעה המובנת מיפו, זה בכלל לא תל אביב, אלא כי מה פתאום, אף אחד נורמלי לא יגור ככה. עכשיו הוא מגלה, מאוחר מדי, שטעה, כי למרות שמכוער בשום דירה אין סימני פגיעה ישירה, כך שיכלו להיות בטוחים פה. אין טעם במחשבות האלה.

*

הוא שומע את ההתנשמויות לפני שהוא רואה אותה, ומתקרב בזהירות. קצובות, כועסות, נשיפה דרך הפה. היא בהירה, חזקה. הוא זוכר שהייתה שם, בביקורו הקודם כאן, אבל לא הרבה מעבר לזה. היא יושבת זקופה על ספסל, אוחזת ביד ימינה העטויה כפפה ברצועה המחוברת למתקן כושר, מזיזה את הזרוע מהכתף ומניפה כך משקולת למעלה ולמטה, שוב ושוב. היא לובשת רק גופיית ספורט ומכנסיים הדוקים, קצרים. כל גופה נוצץ מזיעה. אין בה דבר רך, וזה יפה בעיניו. היא לא נבהלת ממנו כשהיא מבחינה בו מביט בה, ובכל זאת מפסיקה, מחלצת את היד מהרצועה, פונה אליו בגופה. אני מחפש מישהי שעזרה לי, הוא אומר, ומרגיש איך הוא מסמיק, את מבינה עברית, נכון?

אתה מדבר עכשיו. זכרתי שאתה לא מדבר. אני לא כל כך זוכר מה היה, כשהייתי כאן, אני מחפש את זאת שהביאה אותי לפה, שעזרה לי. שמעתי. היא לא פה. יותר טוב שתלך.

היא מחליפה ידיים, והמשקולות שבה להיטלטל, ושוב הנשיפות. רועי סוקר את החלל בעיניו, מכשירי כושר, חלונות צרים דרכם ניתן לראות את מה שנשאר מתל אביב ויפו, בריכת שחייה קטנה וריקה.

אמרתי לך שהיא לא פה. אני אחכה, הוא אומר, בטון שידע להשתמש בו פעם, של בטחון עצמי ועמידה על שלו. איך שאתה רוצה.

*

ויקטוריה, היא אמרה לו בסוף את השם שלה. וזאת שאתה מחפש היא הודיה. אבל היא באמת לא כאן. אל תחכה לה. תשכח ממנה, כאילו לא הייתה. אבל הוא לא מוכן לוותר כל כך בקלות.

אתה לא לקוח שלה, נכון? מה יש לך ממנה? כלום. רציתי להגיד לה תודה, לעזור לה במה שאני יכול. אני אמסור לה. אני מעדיף לעשות את זה בעצמי.

היא מבשלת אורז עם שבבי סויה, מתובל באבקת מרק ירקות. הוא מביט בתנועותיה, מערבבת. שריריה נמתחים ומתכווצים. משאיות ממוגנות עוברות בכביש שמתחתם, יותר תנועה מכרגיל. פרסמו שמתוכננת היערכות מחודשת של הכוח הרב לאומי, שהמשבר הכלכלי העולמי משפיע על אפשרויות התמיכה של המדינות השונות, שכפי הנראה צפוי בקרוב שינוי משמעותי, דרמטי, במדיניות, בגישה. הוא רק שמע קצת, לא הבין באמת. בסוף, כשהאוכל ממש מוכן, היא מזמינה אותו לשבת ולאכול איתה.

טעים. תודה. היא אוכלת בעדינות, לאט, לועסת הרבה. הוא מנסה לחקות אותה. היא מוזגת לו ולה מים.

אם אתה רוצה לעזור לה יש משהו אחד שאתה יכול לעשות.

*

זו משימה בלתי אפשרית. למצוא מישהו שהוא אינו מכיר שנמצא במקום בו אף פעם לא היה ולהביא אותו לפה. צריך להיות משוגע כדי לנסות לעשות את זה, ורוב הסיכויים שייהרג ולא יצליח. ובכל זאת הסכים.

רועי ממשיך לחשוב על ויקטוריה כל הדרך הביתה. הוא חולם עליה בלילה. ובבוקר הוא יודע כיצד זה יכול להצליח.

*

ג׳וני פותח את הדלת מהר. שלא יראו אותך, רק זה חסר לי. שמעתי אתה מושכלנג׳י עכשיו.

זה בגללך, רועי אומר לו, אתה חייב לי, הם היו נופלים עליך אחרת. לא חייב׳ך כלום, ג׳וני מנסה קצת, אבל הם לא באמת רבים, כי אין טעם, הם מבוגרים מדי בשביל זה.

ג׳וני גר ברמת גן, שתי דקות בצליעה מהירה מתחנת ביאליק. צינורות ביוב גדולים מסוככים על הכניסה לביתו, דירת ילדותו, שקירותיה חוזקו בשריון חיצוני מלוחות פלדה. מבחוץ הבניין נראה כחורבה ממוטטת, אבל בפנים הכל כמו פעם, שטיח כהה, רהיטים כבדים, ארון ספרים עמוס בכרכי האנציקלופדיה העברית, וילונות שמסתירים את החלונות המוגפים תמיד, ציורים על הקירות. אין בתים כאלה יותר, רק זה. רועי יודע כמה מאמץ ומשאבים נדרשו כדי לייצר את הבועה הזו. הוא עזר בתכנון ובחלק קטן מהביצוע, כאשר חיבר את מערכת המצלמות המוסתרות במבנה ובסביבותיו ובנה דלת מילוט סודית מאחורי ארון הספרים.

לא מכרתי אותך. יכולתי, אבל לא עשיתי את זה. לפעמים צריך להגיד את המובן מאליו. אתה חייב לי, ועכשיו אני צריך עזרה.

ג׳וני מכווץ בתוך הכורסא. גופו המעוות נבלע בתוכה. רגלו קופצת בעצבנות. זאת תקופה קשה, אי אפשר לדעת מה יהיה, הכל יכול להשתנות פתאום, אבל רועי לא נותן לו להמשיך עם כל הבכיינות והפחד. אני צריך מכונית, ישנה, לא מחוברת, אני צריך אותה מהר.

הוא אפילו לא צריך לאיים. ג’וני יודע שהוא חכם מספיק כדי לבקש רק את מה שהוא יכול לקבל וכדי להגן על עצמו ולנקום אם לא יענה. הם נפרדים בלחיצת יד. תשמור על עצמך, יהיה לי חבל אם תמות.

*

מהתחנה הסופית בפתח תקווה ממשיכים ברגל עוד רבע שעה, בתחילה במעבר מוגן מחופה בטון שעוקף את מטה הכח הרב לאומי, ואז בתעלה משוקעת שאיש כמעט אינו עובר בה, עד לכניסה לחניון. ג׳וני נתן לו את הקוד והדלת נפתחת בלי בעיה. חשוך בפנים, אבל הוא הביא פנס.

ארבע מכוניות חונות שם, שריד למיזם תיירותי שקרס, טיולים למי שמחפש להרגיש כמו פעם, נוהג ולא ננהג, שולט במכונה ולא רק מובל על ידיה. בגלל המלחמה לא נפרשה מערכת נהיגה אוטומטית מלאה בכל הארץ, והכבישים שהתרוקנו ממכוניות יכלו לאפשר את מה שכבר נאסר במקומות אחרים, נהיגה עצמית, בלי פיקוח ובלי דיווח. אבל האנשים פחדנים. נו אינשורנס? איז איט ליגל? וואט דו יו מין יו דונט נואו? קשה היה לתיירים להבין ולקבל שלחופש יש מחיר ששווה לשלם. ג׳וני היה אחד מארבעת מארגני הפרויקט הזה, בלי סיכון אין סיכוי לרווח, והכישלון שלו, שהיה אחראי על הבאת הלקוחות, היה המהדהד מכל. אבל שאר השותפים נעלמו מהשטח, אחד לאחר שנהרג מפגיעת מרגמה, שני חוסל בידי יריב עסקי ושלישי הצליח לברוח לקנדה, כך שהוא נותר הבעלים היחיד של השאריות. ג׳וני אוהב את הרכוש שלו, ולכן מקפיד לתחזק את המכוניות למרות שכבר שנים לא הושכרו לאיש.

ארבע מכוניות. ג׳יפ אדום, מצועצע, מכונית ספורט כסופה, רכב מנהלים ארוך ומהודר, או באגי בעל שלדת צינורות, שנבנה במלאכת יד קפדנית. הבחירה של רועי ברורה.

*

המנוע רועם, ממוקם מאחור, יושב חשוף לגמרי על השלדה, מחמם לו את הגב. הרוח שורקת. בולמי הזעזועים משככים את מהמורות הדרך, מחליקים הכל. כמה שנוסעים יותר מהר ככה קופצים פחות.

צרור יריות או טיל מונחה יכולים לפגוע בו בכל רגע. לאף אחד אסור לנסוע כאן, ככה. רק כמה קילומטרים מבדילים בין השטח הנשלט על ידי הכוח הרב לאומי ובין זה שבשליטת המורדים, והוא דוהר בהם כעת ברכב בלתי ממוגן, חשוף לגמרי. איזה כיף. שנים שלא נהג בעצמו, אבל מסתבר שהגוף והמוח עדיין זוכרים איך לשלוט במכונה, איך לגרום לה לשתף פעולה. המכונית מדברת איתו דרך טלטלות השלדה המורגשות בתנועות הכיסא, דרך שינויי הטון של המנוע והתמסורת, דרך ההיזון החוזר העובר לידיו באמצעות רעידותיו של ההגה. מכונה משובחת, רעבה, שדוחפת אותו לנצל אותה עוד, למתוח את גבולותיה. הכל בה עשוי טוב, רק מה שצריך בלי תוספות מיותרות. ריתוכי הצינורות מושלמים, עבודת אומן ממש, תפרי החיבור נושאים את דוגמת ערימת המטבעות שמצביעה על כך שבעל המלאכה היה מומחה. רועי מרגיש בר מזל על כך שהיצירה הזו, שמישהו אהב והשקיעה בה, שלו כעת, גם אם לזמן מוגבל. לא היה איכפת לו למות עכשיו, זה רגע מאושר.

ובכל זאת הוא נמנע מהרחובות הראשיים, ומתכנן את מסלולו כך שיעקוף את המקומות המסוכנים ביותר. יש משימה שלקח על עצמו, ובשביל זה עליו לשרוד עוד קצת, להגיע לבסיס המורדים ואפילו לחזור משם. זה כל כך מופרך שהוא צוחק לעצמו, הקול נבלע ברוח המכה בפניו.

קרית אונו, על שיכוניה הרבים, שוטחה לעיי חורבות. הבניינים הדומים והמשעממים הפכו לערימות בטון ובלוקים דומות ומשעממות. מדי פעם גדמי עצים, מדי פעם פגרי מכוניות. עיר גדולה זאת הייתה, ואיננה עוד. הוא בכלל לא זוכר ששמע על זה משהו, ההרס נבלע בתוך החורבן הכללי, לא הותיר כל חותם. הוא מנווט על פי התחושה ועל פי הכיוון של הגבעות במרחק, רק לא לעצור, לא להתלבט לאן לנסוע, ובודאי שלא למה.

*

במראות אמנם ניתן להבחין בחורבות שמאחור, אבל מבטו פונה קדימה, אל השביל שזמן רב לא עבר בו איש, שמתפתל בין עצים מצולקי פגזים ושדות בור. זה כמעט טבע. קשה לו להודות בכך, אבל הוא התגעגע לשמיים פתוחים, לאופק ללא שרידי בניינים.

הוא עקף את נמל התעופה הנטוש. מגדל הפיקוח עדיין ניצב כמגדלור כסוף, מטולא, נושא את שרידי פגיעות הטילים והפגזים. המאבק לשמור את השדה פתוח היה ארוך ועיקש. קרבות, סוללות טילי הגנה, מה לא. צינור חמצן, שער יחיד, חסר תחליף. כשעוד הייתה ממשלה, בתקופת הביניים, אחרי השתלטות הכוח הרב לאומי, כל מי ששלט או ניסה לעשות סדר אמר את אותם דברים. רק לפני כמה שנים ויתרו, לא בגלל משהו מסוים, אלא סתם כי כבר לא היה עוד טעם. אלטרנטיב סולושן. ובאמת הסתבר שכלום לא קרה. יש ים, יש רכבת, יש מסוקים. מי שרוצה או צריך להגיע לכאן מצליח ומי שרוצה לעזוב גם, עובדה. ווי וויל ריאוואלואייט דה סיטואיישן פרום טיים טו טיים. בטח, שמענו עליכם.

הבאגי מנתרת כשהיא מגיעה לראש גבעה קטנה, נוחתת בעדינות, הדרך מתעקלת ימינה, לתוך חורשת אורנים בודדת. עוד לחיצה על הגז. הוא חולף, מהר מדי, על פני שלט משולש, צהוב, עקום, מצוייר ביד. מוקשים. כנראה שכדאי שיעצור.

*

סלאם עליכום. עליכום א סלאם. מה נשמע? בסדר. מאיפה? מלמטה, תל אביב. באמת? מה אתה עושה פה? השתגעת? יכול להיות. חכה פה. אסתנא. מה אני יעשה איתך עכשיו, מאיפה באת לי.

דווקא נחמד. מרושל. בלי מדים, רק רובה שתלוי ברצועה על כתף אחת מסמן שצריך להיזהר. פתאום צץ. ועכשיו הוא מורה לרועי, תוך שימוש בקנה הרובה כמקל הצבעה, לשבת בצל עץ זית, להמתין למשהו שכנראה אמור לקרות. אני ארוץ למצוא מישהו שידע מה לעשות. אל תלך, אם תברח נהיה חייבים להרוג אותך, אין מה לעשות. אני לא אברח. יופי. יותר טוב בלי להרוג.

והוא רץ משם, קליל ובטוח, הרובה אחוז בידו, בשביל סמוי שמתפתל בין עצי המטע רבי השנים, שולח אליו עוד מבט מעבר לכתפו לפני שהוא נעלם מעיניו.

מישהו מטפל בעצי הזית הללו. הם מטופחים וגאים, גזעיהם המפותלים נושאים בגאון את ענפיהם. אדמת המטע הכהה עדורה ומנוכשת. הוא לא חשב שעדיין קיימים עצים כאלה.

את הבאגי החנה לא רחוק, מעבר לגבעה. הוא מתח עליה רשת הסוואה, מקווה שזה יספיק נגד מטוסי הסיור וההשמדה הזעירים, שאת זמזום מנועיהם אפשר לשמוע, אף פעם לא נעלם לגמרי. אבל הוא יודע שיכולת וטווח הזיהוי שלהם מוגבל, ושהטכנולוגיה בה הם עובדים מיושנת, כי עכשיו, אחרי שאין שדה תעופה לאיים או להגן עליו, אף אחד לא באמת מנסה להכריע או להשמיד את המורדים.

גם המורדים לא באמת רוצים לנצח, ובכל מקרה לא ברור את מי או לשם מה. הם חיים כאן, בגבעות השפלה, האזור הרדיואקטיבי ממזרח, מישור החוף ממערב, מגדלים את האוכל שלהם, יורים טילים שהם מצליחים להשיג או לייצר באמצעיהם המוגבלים. זה משחק משותף שטוב לכל הצדדים.

שמש חורף מעל, קרניה מרצדות דרך עלוות העץ. הוא נשכב, שם את ראשו על הקרקע. כל כך הרבה זמן לא נח.

*

הוא חולם.

גוף אישה רך. לטיפות. שפתיים. אנחות. צחוק.

מגע בכתפו מעיר אותו.

*

קשרו את ידיו מאחור, אל תתרגש, אג׳נבי, ככה עושים תמיד, מוליכים אותו אל המפקדת, שתגיד מה לעשות.

שרידי היער שקק״ל נטעה פה פעם עדיין נראים בשטח, אורנים בודדים, שולחנות פיקניק, סימוני שבילים, לבן-כחול-לבן, לוחות הנצחה לתורמים של חורשות שהיו ואינן עוד. הרוב נשרף כבר בהתחלה, הוא עוד זוכר את ענני העשן, אבל הטבע שיקם את עצמו, והעצים והשיחים הנמוכים והחזקים, שבכל מקרה מתאימים יותר לכאן, השתלטו מחדש על המרחב שנגזל מהם. היער היה רק נוף זמני, והעקבות שהותיר אחריו מתמזגים בשרידים אחרים, קדומים יותר, במהלך החוזר על עצמו של הרס והתחדשות.

המורדים חיים במנהרות ובורות שחפרו בקרקע. חלקות קטנות ומגודרות של ירקות משובצות בשטח, בין מכתשי הפגזים, תרנגולות מתרוצצות. מישהו עודר, נד להם בראשו לשלום כשהם עוברים על פניו. סלאם עליכום, עליכום א סלאם. נדנדה תלויה על עץ, ולמרגלותיה ילד משחק בכפיסי עץ. ילד אמיתי. יחף. מרוכז במשחקו. כמה זמן לא ראה ילד.

אג׳נבי. זר. כי הם בני המקום. יש כאן יהודים וערבים, כל מי שלא מאמין באלוהים, שמוכן למות ולא להיכנע. הם חופשיים, לכאורה, הם לא מקבלים שום מרות, כאילו. הם יורים על כולם, בלי אפלייה.

הם מטפסים במעלה תל עתיק, לצד משוכות צבר, חולפים ליד בית קברות ישן עם מצבות מנותצות עליהן כתוב בערבית. בהמשכו תלוליות הקברים הטריים יותר, שבראש כל אחד מהם שתול עץ, ועליו תלוי ציור האדם שנטמן כאן, פרצופים צעירים, מחייכים.

דיר באלקום, אש! צעקה רחוקה נשמעת, ומתוך חור באדמה, מסווה בבד חום שמתנופף לרגע, נפלט בקול שאגה טיל, כמו בהילוך איטי, זנבו ממשיך ופולט אש כשהוא מתרחק מהם. רועי עוקב אחרי הלהבה במבטו. העיר ההרוסה לא רחוקה כל כך, אבל בכל זאת אי אפשר לראות את הפגיעה.

*

הם בלב התל. מנהרה מדופנת בקרשי ארגזי תחמושת שעליהם חותמות הכח הרב לאומי הוליכה אותם לכאן, דרך שכבות של הריסות שנערמו זו על זו. זה חדר של בית עתיק שנחרב לפני עשרות, מאות או אלפי שנים, קשה לדעת, וכעת רוקן מהעפר שמילא אותו ומשמש כבונקר הפיקוד. מפה תלויה על קיר אבנים, שמיכת אקרילן עם הדפס מנומר משמשת כמפה על שולחן מאולתר, אור נרות שמן מהבהב. המפקדת צעירה ממנו, שמנה מאוד, עניינית. דבר. מה אתה רוצה ולמה.

הוא מחפש את דוד, איש צעיר שהיה פה פעם ואולי עדיין. אחות שלו, הודיה, שלחה אותו. היא פצועה ורוצה לראות אותו, הוא האחרון שנשאר מכל המשפחה. זה כל מה שהוא רוצה.

המפקדת צוחקת. קולה מהדהד, כואב באוזניו. צללים מתרוצצים על הקירות. אולי תחליט להרוג אותו.

לחלק החמישי

לחלק הראשון

רגעים בעתיד אפשרי (3)

היו סימנים. היא הייתה צריכה לדעת. אסור, אסור ככה, לחשוב שאת שולטת בזה, שהכל בידיים שלך. אבל היא תעבור את זה, היא חייבת.

את הכיפה הוא הסיר והניח על השולחן שבצד המיטה. ראשה מופנה לשם עכשיו, לחוץ אל המזרון באמצעות כף רגלו. ריח אצבעותיו חמוץ, עבש. גופה מיטלטל. הזין שלו בתחת שלה, שמורם למעלה, איי דר יו נוט טו פוט יור אס דאון, ביץ׳, איי וויל הרט יו איף יו דו. זה יגמר והיא תשכח מזה, צריך לטייל עכשיו החוצה מהגוף, לא לתת לו לגעת בה, להתעלות על הכאב. לספור את חוטי הרקמה בדוגמת הסריגה, חמישה קשרים בכל פס צבעוני, הוא ננעץ בה שוב ושוב, עוד מעט בטח יגמור וזהו. זה לא ישבור אותה, היא חזקה ממנו.

הוא היה כל כך אדיב בהתחלה, לחץ את ידה באצבעות רופסות, אני לגור קרוב, נו ניד פור א הוטל, איי פרומיס יו וונט ריגרט איט. המלכודת שלו הייתה מתוכננת היטב, זה ברור עכשיו, והיא הייתה טרף קל. העברית האמריקאית הזאת, הכיפה, הקול הרך. את האגרוף הראשון הוא נתן לה איך שנכנסה לפניו פנימה, מה זה המקום הזה בכלל, לא בית, למה לא ברחה כשיכלה, מאחור, בצד ימין, ממש מתחת לאוזן. ההפתעה עמעמה את הכאב. היא לא נפלה, החלה להסתובב אליו, מחפשת בידיה אחרי משהו להטיח בו, אבל השוק החשמלי ששלח בה באמצעות מכשיר ההימום התקני ששלף מכיסו שיתק אותה באמצע התנועה, וגופה המשיך להתפתל על צירו תוך נפילתה לקרקע. הלסת שלה ננעלה, שיניה חרקו, שריריה התכווצו שוב ושוב. לנשום, זה יעבור, לנשום. יו אר א סטורנג ביץ׳, אמר לה בהערכה, הופך אותה בבעיטות רגליו על בטנה, שולף את ידיה מתחתיה, כמעט יש לה שליטה בהן שוב, אבל לא מספיק כדי להתנגד אליו, כי הוא יעיל ומנוסה, בטח כבר עשה את זה מליון פעם, מהדק אזיקון על שורשי כף היד שלה, דו וואט איי וונט אנד איי וונט קיל יו.

הוא שולף את עצמו מהתחת שלה, מכה בכל הכוח באחד מעכוזיה. היא לא מצליחה שלא לצעוק. הוא כבר הבטיח לה שלא שומעים פה כלום, שאף אחד לא יבוא, שהיא שלו. עיניה דומעות כשהוא הופך אותה על גבה, נותן לראשה להיתלות אל מעבר למזרון עטוף הניילון. אופן אפ, ביץ׳, והוא דוחף לפה שלה את הזין המסריח שחתיכות חרא דבקו בו, סוטר לה באצבעות פתוחות, צובט לה את האף בידו השנייה. היא נחנקת. קיא חמוץ. ריאותיה מתכווצות. ראייתה מתערפלת.

איטס נוט דט איזי. הוא לא גמר, היא מבינה, הגרון שלה שורף, אפילו הנשימה כואבת. עכשיו הוא משתין עליה, מכוון את הזרם כך שיספג בשערה. ווי ג׳אסט סטרטד, ביץ׳, את עוד לא לראות כלום.

*

ועכשיו לבנות מחדש. אין ברירה.

החיבור לחשמל לא מסובך. הוא יוצר מעקף לתיבה הישנה ומתחבר ישירות להזנה המגיעה מהכבל התת קרקעי. בגלל שגם המצלמות ומערכות הבקרה מחוברות אליו אפשר לסמוך עליו יותר, כשהבעיה היחידה היא שאין דרך לנתק את הזרם ואין מפסק הגנה, כך שהוא עלול להתחשמל אם יטעה. אבל ידיו לא רועדות כשהוא מנחה את הכבל החי לתוך מהדק הנחושת, ומהר מאוד יש שוב אור וכוח ודלת חשמלית שהוא יכול לנעול מאחוריו. כעת הוא מתפנה להעריך את הנזק.

המוחאבראת טיפשים, לא מבינים שידע שיבואו יום אחד והכין מסתור בדיוק בשביל זה. הוא אטם בקיר מלאכותי נישה שאיש לא יכול לשער על קיומה בקומה מינוס שלוש, צבע אותו כך שהתמזג לגמרי עם קירות החניון. את הידית מפעילים באמצעות כבל מתכת שמתח עד לארון כיבוי אש שבמרחק עשרים מטר מהפתח. עובד כמו חלום. לחיצה אחת והמנגנון הקפיצי שפירק ממקרר תעשייתי של מסעדת יוקרה משחרר את הדלת. ססמי היפתח. ובפנים מדפים עמוסי ארגזים. כלי עבודה חלופיים, פחות טובים מהקבועים שלו אבל עדיין שמישים, קופסאות שימורים ואריזות מזון אטומות, בגדים, תרופות וסמים, הכי טובים שיש.

הוא אוכל בתיאבון. תירס, לפתן אפרסקים, צנימים בטעם גבינה. לילה בחוץ, אבל הוא אינו עייף. להפך. יש בו רצון הישרדות וחיים שלא חש זמן רב. על השולחן מונח תיק ובתוכו קופסאות אטומות, מוכנות למשימת סחר החליפין אליה יצא בקרוב. אף אחד לא יכול לעצור אותו.

*

שרשרת תלויה מהתקרה. קולר ברזל מחובר אליה, מהודק לצווארה עד שהיא מתקשה לבלוע. היא חייבת לעמוד זקופה לגמרי כי אחרת הקצוות החדים חותכים בבשרה. דם קרוש על חזה, גרונה יבש כל כך. קר. כמה זמן עבר מאז שעזב? שעות, אולי.

יהיה טוב, יהיה טוב כי ככה אני מחליטה. זה לא יכול להיגמר ככה, נכון? היא תצא מזה, חזקה יותר משהייתה. היא תנקום, או אולי לא תנקום, אין טעם בזה, לא לכעוס עכשיו, זה מבזבז כוח, עכשיו להיות, להזדקף, לנשום ברוגע, לנשוף דרך האף, פחות כואב ככה, יהיה עוד זמן לכעוס.

היא סופרת עד מאה, וחזרה לאפס, ושוב. שרירי הגב שלה בוערים. היא מזיזה את אצבעות רגליה, פורשת אותן על רצפת הבטון. איי יוזד טו הב א לוט אוף פאן היר, הוא אמר לה לפני שהלך, אחרי שירקה בפניו, הוא רק חייך בתגובה, לא היכה אותה. את להיות חזקה, זה טוב. אני לישון עכשיו, צריך כוח. הב א גוד נייט, ביץ׳.

דמעות על לחייה. אסור לחשוב על כלום. יהיה טוב. יהיה טוב.

*

שלושת העיגולים המלוכסנים, המתגרים בכוח המשיכה, עדיין ניצבים בקצה השדרה. טיל מונחה שכוון ישר אל הבסיס אמנם הפיל אותם פעם, אבל הם שופצו בחופזה, ורותך להם שלד תמיכה חיצוני. וואן אוף דה לאסט סימבולס אוף דיס וואנס ביוטיפול סיטי. שטויות. העיר הזאת אף פעם לא הייתה יפה.

הוא נכנס לחניון בכניסה הראשית, שכיפת לוחות מתכת עבים מגוננת עליה. הכי טוב ככה, להראות כאילו אין לך מה להסתיר. המדרגות הנעות עובדות, למרות שסימני ניתזי הפגזים ניכרים עליהן והמנגנון חורק, מזהות שעלה עליהן ורק אז מתחילות לזוז. עכברי החניון עושים את כל עבודת התחזוקה בעצמם ולא נותנים לאף בעל מקצוע מבחוץ לרדת אליהם. הם לא רעים בזה.

אף אחד לא יודע כמה עכברי חניון נשארו. חלק מהם חיים רק מתחת לאדמה, לא יוצאים לעולם. מספרים שיש תינוקות שנולדים שם, ושכשמישהו מת גורסים את גופתו, מוהלים את עיסת הבשר במים וכך שופכים אותה לביוב. הקהילה מחלקת תפקידים לחבריה. יש האחראים על השגת מזון או אספקה אחרת, ורק הם רשאים לצאת החוצה ללא אישור מיוחד. הכוח הרב לאומי ניסה להשליט את מרותו עליהם, אבל נכשל. לא הייתה התנגדות אקטיבית מצד עכברי החניון, רק סירוב עיקש למלא כל הוראה, נכונות, ואפילו רצון למות ולא להיכנע. הם זרקו את עצמם לפני גלגלי המשוריינים שניסו להיכנס לחניון. לאחר כמה התאבדויות פומביות כאלה הוחלט לעזוב אותם לנפשם. זאב מעריך אותם על זה. הוא היה רוצה להיות אמיץ כמותם.

בקומה הראשונה שמתחת לאדמה מקבל את פניו שומר כחוש, מקועקע גוף, לובש מכנסיים קצרים. חם פה תמיד. באוויר יש ריח בשר צלוי. בלילה משאירים רק את אורות השדרה המרכזית, בה ממוקמות המדרגות הנעות, דולקים. וילונות פלסטיק שחור תלויים מהתקרה, אי אפשר לראות מה קורה מאחוריהם. מה יש לך לחפש פה, איש? רוח מין הון. הבית. זאב פותח את התיק שהביא איתו. אפרים, דאונרים, הכל. צריך את הבוס.

השומר מהסס רגע, מגרד בראש, לא יודע מה עושים. למה לך בוס? כדי למכור לו. אתה רוצה למות? השומר צועק, אבל אז מזמזם מכשיר שבחגורתו ומישהו אומר לו משהו באוזניה. זאב מרים את ראשו אל המצלמה המכוונת אליהם, נד בראשו לשלום.

אתה למטה. ליד ארבע תשע שבע אחת. תמצא? בקלות.

*

הבוס טועם, מהנהן. הוא אף פעם לא ישן. כל הפנים שלו מלאים קעקועים, ספירלות צבעוניות שמתפתלות על עצמות הלחיים וגשר האף. עכברי החניון ידועים בזה. זאת מסורת שלא ברור איך התחילה. לכל חניון גדול יש סגנון קעקועים משלו, עם סמלים וצבעים שרק הוא משתמש בהם. עכבר חניון אחד לא יתקבל בחניון אחר אלא אם יסכים להיות מקועקע מחדש, עד שסימוניו הקודמים יכוסו לגמרי.

זאב מכיר את הבוס מחייו הקודמים. הוא זוכר הכל עכשיו. הם היו חברים פעם, או כמעט חברים, שתו בירה באותו מקום. לבוס קראו אז גבי. הייתה לו אישה, נועה, ושני ילדים, עמוס ויובל. הוא שנא את העבודה שלו ורכב על אופני שטח. הוא לא יזכיר לו את זה עכשיו, בטח אף אחד לא יודע.

הוא חי בסוכה עשויה כפות תמרים, שניצבת בשטח שמתחת למדרגות הנעות במפלס התחתון, עם רצפה שצבועה אפור ופסים צהובים. נער צעיר, ערום, מגיש להם קפה. הם מסבים על כריות רקומות, שולחן נמוך לפניהם. קודם שותים, רק אחר כך מדברים ביזנס.

*

איטס ווס נוט דה סקס, יו סי? איי וונטד יו טו סרנדר טו מי טוטאלי, איי וונטד טו טרסט יו. ואז שריקת השוט, הצלפה, ישר בכוס שלה, חותך את הבשר. היא לא ידעה שיכול כל כך לכאוב. סון איט וויל בי אובר.

אני לאהוב ארץ זאת, הוא אומר לה בין המכות. יד שמאל שלה שבורה. אפשר לראות את עצם הזרוע המרוסקת דרך החתך העמוק. אני לבוא לארץ בגלל אני אוהב אותה, יו סי? אבל כאן כולם רעים, רשעים, ואי אפשר לתקן זה.

האף שלה מרוסק, דם לא מפסיק לנזול. הלסת שלה שמוטה. היא לא יכולה לדבר גם אם הייתה רוצה, רק אנקות יוצאות מפיה, חרחורים. הוא מעביר אצבע עדינה על הצלקת שבפניה. איי וואנדר האו יו גוט דיס, וואט ווס יור סטורי. ואז הולך לרגע, וחוזר כשהוא אוחז אלת עץ כבדה.

כבר אי אפשר לתקן זה. סו לונג, ביץ׳. ישר בראש. משהו פוקע.

אבל היא לא מתה, עדיין, רק נראית כך.

הוא זורק עליה את הבגדים שגזר מגופה אחרי שקשר אותה, מהמהם לעצמו משהו, שיר, ניגון, אולי תפילה. זמזום מתגבר באוזניה, היא פה אבל אולי איננה, ובכל זאת מצליחה, ביד ימין, לגשש בכיס המעיל שלה, למצוא את שחיפשה.

איי אם סורי, באט איי אם וויק, אול דיס וויל סון בי אובר, אנד איי נידד דה ממוריז, טנק יו, ביץ׳, הוא אומר מעליה במעין טקס אשכבה, רוכן כדי לעטוף אותה ואת בגדיה בניילון שקילף מהמזרון, ואז היא מצליחה לנקום.

תנועה אחת, ספק עווית, בלי לכוון, רק להרגיש, והעט הלפותה באצבעותיה חודרת אל תוך מוחו מאחורי האוזן, וגופו מתרפה מייד, אפילו לא מספיק להיות מופתע, נופל עליה. כתם שתן מתפשט במכנסיו, מרטיב אותה.

לא למות עדיין.

*

יש מעבר סודי בין החניון ובין מרתפי בניין הבימה. שם, מתחת לאולמות ההרוסים, נמצאים מחסני האספקה וסדנאות העבודה של עכברי החניון. השומר מוביל אותו לשם, ידידותי מאוד, עכשיו שהבוס הורה לעזור לו. איך קוראים לך, איש? אני מנשה הקטן. היה מנשה הגדול, אבל אולי קרה לו משהו, הרבה זמן לא ראיתי אותו, אתה ראית אותו, איש?

הם נעזרים בפנסים נטענים שאלומותיהם מתרוצצות על הקירות שכרזות וצילומים תלויים עליהם. פרצופים גרוטסקיים, עמוסי איפור, שחקנים שנשכחו מזמן. מנשה הקטן מכיר כל פינה, ממהר לפנים, כולו תזזית, לא סותם לרגע. זאב דוחף עגלת סופרמרקט גדולה, מאתר ומניח בתוכה את כלי העבודה שלו, את המצברים שנלקחו ממנו, דברים נוספים להם אולי יזדקק. פה היו עושים הצגה, איש, גם אני עשיתי פעם ככה, משחק הייתי, אנטיוכוס, בחנוכה, יהודים רעים, צעקתי, אסור לעשות ברית מילה!

כל מיני דברים בונים ומתקנים פה, פזורים בשלבים שונים של עבודה על השולחנות. כלי בישול מוזרים, עצומים, מיטות אלונקה, ערסלים, קשתות מכניות משוכללות, חליפות שריון. מסוכן בחוץ, נכון, איש? מסוכן מאוד, צריך להיזהר. לנו יש מי שיוצא, אבל לפעמים לא חוזרים. יפה, בחוץ?

*

היא זוחלת על גחונה, שובל דם נשרך מאחוריה. גוף עירום ושבור, שלעולם כבר לא יחזור לאיתנו. לאורך מסדרון אגף החקירות הישן, צמוד לקיר, כי רק הרגליים עוד מסוגלות לדחוף, קדימה, קדימה, אם תעצור הכל יגמר.

מצלמת מעקב, שמשום מה עדיין מחוברת למוקד למרות שסגרו את החלק הזה בבניין מזמן, היא שמזהה אותה. מתחיל בלגן. מעמיסים אותה על אלונקה, מקבעים את הצוואר, דיס איז הוריבל, מגלים את גופת קצין המודיעין עם העט הנעוץ בראשו. תווי הפנים שלה הושחתו כך שהמחשב אינו מצליח לזהות אותה, אבל מוצאים את הארנק והתיק שלה בתוך שקית שיועדה להשמדה. שלושה רופאים עובדים עליה. נו צ׳אנס, לטס ג׳אסט לט הר דיי, לס פרובלמס פור אול אוף אס. זו בכל מקרה המדיניות עכשיו, לטפל כמה שפחות, כי הרי עוד מעט אי אפשר יהיה ללוות ולדאוג למחלימים, אבל הזנת שמה למערכת מזעיקה לשם את כריסטיאנה, שמבהירה שאין ברירה, שי איז א ריסרץ סאבג׳קט, ורי אימפורטנט, וואט דה הל הפנד טו הר?

חסארה, כונת חילווה, אל שרמוטה, אומרים זה לזה האחים שמלווים אותה מחדר הניתוח בו קטעו את ידה השמאלית מתחת למרפק אל המחלקה הנוירוכירורגית, מפיש אמל, אל מוח מית.

וקוראים לויקטוריה, הרשומה כאפוטרופסית הרשמית מאז מות הוריה. דיס איז א טרג׳די, אנד דה מן ריספונסיבל איז דד. לא תהיה חקירה, אין טעם, אבל בינתיים יתנו לה את הטיפול הטוב ביותר האפשרי.

*

הכל במקומו. הבית חזר להיות מאורתו המוכרת, אבל זאב לא שקט. הוא עומד מול המראה, ומנסה להגיד את שמו הישן לבבואתו. זה עדיין קשה לו, לזהות במי שהוא היום את מי שהיה. היית אבא ובן זוג, פעם. היו להן שמות, וגם לך. זה נגמר בלילה אחד, שבו לא הצלחת להגן עליהן או למות איתן. עכשיו הוא זוכר, אבל רק את העובדות היבשות, את התקציר, את הכותרת. זה לא הוא, שעבר את זה, בלתי אפשרי.

פניה של האישה הצעירה, שהצילה אותו בלילה בו חזר מהחקירה, חקוקים משום מה בזכרונו. מאיפה הוא מכיר אותה? האם יש קשר בינה לבין מי שהיה? למה הייתה טובה אליו? הוא חייב למצוא אותה.

זאב, רועי, כך קראו לו, יוצא מהבית והולך לחפש אחריה, לשחזר צעד צעד את מסלול הליכתו בלילה ההזוי ההוא.

לחלק הרביעי

לחלק הראשון

רגעים בעתיד אפשרי (2)

נהגי מוניות מחורבנים. בני זונה מזדיינים. אצלי הכל ממוגן, מותק, בא לך להרגיש? מכה אחת באוזן, חזקה ומהירה, עם שורש כף היד, ואחר כך הוא כבר לא כזה גיבור. למה ככה מה, כמעט בוכה, מה כבר עשיתי? תן לצאת. תפתח את הדלת או שאני הורגת אותך. היא מתכוונת לזה. יש לה סכין שנראית כמו עט, עשויה פחמן ככה שאי אפשר לגלות אותה בקלות, והיא מוכנה להשתמש בה, אבל המאנייק נכנע בקלות.

אני אתלונן עלייך, שרמוטה, הוא צועק אחריה, מחכה שתרד לפני שהוא מגדל אומץ ופותח את הפה, פחדן, מזדיינת בתחת, זבל של ערבים. הכל נכון, והיא צוחקת לו בפרצוף. למי תתלונן, יא זבל, שמור את הידיים שלך לעצמך. היא טורקת את הדלת חזק, מקווה לשבור משהו במכונית הצבועה צהוב, שכתובות בכל השפות מודבקות עליה, א סייפ רייד אין דה הולי לנד. סע לפני שאני שוברת לך את האוטו, גם אתה בתחת שלי, בתחת.

קול אלקטרוני מודיע לה להתרחק, בערבית דווקא, זיח מין א סיארה, מנומס כל כך, אפילו תנועת המכונית רגועה כשהיא מתחילה לזוז, ורק צעקות הנהג וניפנופי הידיים שלו מפריעים לתרבות הכבוד ההדדי, כולנו חולקים את אותו מרחב בשלום ובאחווה, בתחת שלי, עמוק בתחת.

היא נושמת עמוק, ושוכחת כמעט מיד מכל זה. כלום לא קרה ולכן אין טעם לבזבז זמן. מפה כבר תוכל להגיע הביתה ברגל. זה אומנם לא הרחוב הכי בטוח אבל בכל זאת פזורים בו מחסות, ובלילה כמעט אין ירי צלפים. וחוץ מזה, מי כבר יירה עליה, הרי לכולם היא באה בטוב.

זונה ולא מסתירה את זה, להפך. יש מדים, כללי תלבושת ברורים שמגדירים אותך ככזו, והעובדה שכולם יודעים שאת זונה מעניקה בטחון, מקום מסויים ונוח בתוך הסדרים והכללים שבאמצעותם מתנהל כאן הכל. זונות הן קורבנות ולכן זקוקות להגנה. ברור שאסור לשפוט אותן על מה שהן עושות לפרנסתן, זה גוף שלהן והכל, אבל אף אחת מהן לא בחרה בזה באמת, כי זונה צעירה היא תמיד אומללה ומנוצלת, אפילו אם אינה יודעת את זה כעת. מצחיק אותה לחשוב שכך היא נתפסת, אבל מה איכפת לה, יותר טוב ככה. קן יו הלפ מי פליז, זו שורת הפתיחה הקבועה שלה, איי פרומיס טו הלפ יו רייט בק.

יש אזעקה במרחק, התקפת טילים, כנראה, צוואריח, צוואריח, אפשר לשמוע רמקולים קוראים מאי שם. בטח שוב מטווחים את מה שנשאר מהקריה, אפילו חתולי הרחוב כבר למדו שאסור להסתובב שם, שלא נשאר כלום. אבל אנשים צריכים לירות לאנשהו, כדי להוכיח שהם רציניים, כדי לפרוק תסכולים, לא טוב לשמור את זה בבטן. אז יורים לאן שכולם יורים, כי מה זה משנה בעצם. שובלי האש בשמיים יפים. היא אוהבת טילים.

הרחוב ריק. זו שדירה תחומה בעצים שרופים. בכל פינה קבוע עמוד מצלמות בעל בסיס בטון ושריון מתכת. העדשות מנצנצות מבפנים. היא מתעכבת לרגע ליד אחד מהם, הניצב ליד שרידי פסל חוצות, כסא מתכת הניצב בראש גרם מדרגות מתכת. היא שולחת נשיקה מצלצלת ישר למצלמה, מעפעפת קצת בעיניה ואז מענטזת משם בתנועות מודגשות. בטח מנגנון הזיהוי רשם שהיא כאן, בחיים, עדיין. אולי אפילו צפה בה מישהו. זה מצחיק אותה. לא היה יום רע. שני לקוחות בסך הכל, לא הרבה אבל מספיק, היא לא איזה נרקומנית שחייבת עוד, רגילים כאלה, שכבר אינה זוכרת איך נראו או איך קראו לעצמם. האחד היה לא נימול, ועל העורלה שלו הייתה נקודת חן. זה היה חמוד. לשני היה חדר מלון מרווח ונקי. היא התקלחה המון, חפפה שיער והכל, ואחר כך עוד ראתה איתו קצת תוכנית חדשות עסקית בזמן שחיכתה למונית. המשבר העולמי מעמיק. דה קרייסיס איז נוט אובר. לא היה לו כסף ללילה שלם, הוא התנצל, אבל היה מאוד נחמד, שמנמן ואבהי. כשגמר זה היה באנקה גבוהה, צווחנית. גברים מגוחכים.

איש מוטל על הכביש, בצד השדרה. הוא רועד. מבטה מדלג מעליו. אסור לתת לדברים כאלה לחדור פנימה. בטח נרקומן. הוא יזוז. המכוניות בכל מקרה יודעות להיזהר ממכשולים. הן לא ידרסו אדם אם יזהו אותו ככזה. משאית כיבוי אש מתקרבת, סירנה זועקת והכל. זוז משם, מטומטם, אתה לא שומע? היא לא רוצה לראות את זה, תזוז, לא איכפת לך? גוש בשר, שקית של דם ואיברים פנימיים שמחכה להתפוצץ, והעיניים בכל זאת לא יכולות להתנתק.

היא בטח תצטער אחר כך. מבטו אטום, מת, גם כשהיא גוררת אותו מדרכה של המשאית הדוהרת, מוב! אמרג׳נסי ויהיקל פאסינג! היא הייתה צריכה להשאיר אותו שם וזהו. הפנים שלו שטופות בכי אבל נטולות הבעה. איך קוראים לך, וואטס יור ניים, שו אסמכ, אבל אין תגובה.

אני אלך עכשיו.

*

הוא עוקב אחריה. קישתא, לא רוצים אותך כאן. שלושים מטר מאחור, מת חי, לא מנסה אפילו להסתתר, כושל בעקבותיה. כשהיא עוצרת הוא עוצר, כשהיא פונה הוא מחקה אותה. זה עצוב, לא מפחיד.

היא יכולה לשלוח קריאת מצוקה. בדיוק בשביל דברים כאלה חילקו להם את המשדרים. אם יהיה מזל ואין איזה תקלה ניידת אוטומטית תגיע תוך כמה דקות. אבל היא לא אוהבת שוטרים, גם לא רובוטיים. פעם, כשלקוח שיכור ניסה לכפות עליה באיומי אקדח לבוא איתו למסיבה ועוד לא ידעה מה יקרה השתמשה בשירות הזה, לוחצת על הכפתור הנסתר שתפרה לפי ההנחיות בתוך כיס המעיל שלה, וראתה את הניידת בפעולה, מזהה את הסיכון מרחוק, שועטת לכיוונם, טנק קטן בעל זחלילי גומי המשמיע צווחה מצמררת, דרופ יור וופן נאו, יורה חיצי הימום חשמליים, נעצר מעל האדם המפרפר על הקרקע, כשקצף יוצא מפיו, סיטואיישן אנדר קונטרול. האמריקאים תרמו את המערכת הזו, אחרי שהוצאה מחוץ לחוק אצלם. פה זה מותר, ואפילו עשו מזה עניין, כותרות, פרסומת, טכנולוג׳י הלפס וומן אין ניד, מייקינג דה סטריטס סייפ אגיין. מייד חשה חרטה. הוא לא באמת התכוון לירות בה, והיא יכלה להכניע אותו בקלות אם רק הייתה מחליטה לעשות כך. צריך להשתמש באפשרות הזאת רק אם באמת אין ברירה, אם מוכנים להיות אחראים לסבל שהיא גורמת.

היא אוהבת את חייה.

שמה הודיה, אבל היא כמעט לא משתמשת בו. במקום זה היא ממציאה שמות עבודה זמניים, מרי, ג׳וי, נטלי, אנג׳ל, כאלה, או נהנית מכינויי החיבה שמודבקים לה. אל שרמוטה אל שטורה, מא אחלהא, הזונה החרוצה, המתוקה מכולן.

היא יכולה להתחיל לרוץ והוא לעולם לא יצליח להדביק אותה. דרכה הביתה עוברת דרך חורבות מה שהיה פעם סמטאות ורחובות צרים. עכשיו, כשהכל הרוס, כמעט אי אפשר להתמצא פה. גם בשעות היום קל ללכת כאן לאיבוד ובוודאי כעת, בשיא הלילה. אבל היא וויתרה על הרצון להתחמק ממנו. צללית גופו, מאחוריה, כנועה כל כך עד שמבלי שתצליח לשלוט בכך מתגנבת לליבה מידת הרחמים.

*

על השולחן הלבן שעמד פעם בקבלה היא מסדרת את כל מה שהביאה מהחנות הגדולה. קופסאות קטנות, שתוכל לסחוב איתה בלי שיהפכו להיות משקולת, רק דברים איכותיים, ממרח זיתים שחורים, כדורי אורז דחוסים, לבבות ארטישוק בלימון, שוקולד מריר מגוואטמלה. הגוף שלך הוא מה שאתה אוכל, והגוף שלה חשוב לה, לא רק ככלי עבודה אלא כדבר היחידי בחייה שלא איכזב אותה, שהיא יכולה לסמוך עליו שכמעט תמיד יעשה כרצונה. מאז שהפכה לשולטת בגורלה היא מקפידה לאכול טוב, בריא וטעים. היא מנסה ללכת לישון שבעה תמיד, ושומרת, במחבואים סודיים, מנות חירום מובחרות. היא לא מוכנה להיות רעבה שוב.

הוא יושב על שרפרף לא רחוק ממנה. גבר לא צעיר אבל גם לא ממש זקן, כפוף. הוא לא מסריח, לא מלוכלך, לא מדבר. מוזר. כשהיא מניחה מולו צלחת עליה סידרה ערימות קטנות מתוך הקופסאות הפתוחות הוא בוהה בה, לא מבין, אבל כשהיא מסמנת לו בתנועות מה עליו לעשות, להרים את האוכל באצבעותיו, לשים בפה, ללעוס, לבלוע, טעים כל כך, הוא מחקה אותה. אי אפשר לדעת מה הוא מבין ומה לא.

יש לך לאן ללכת, איפה לישון? אין תגובה. וור איז יור האוס? יו קנט סליפ היר, איי דונט הב א בד פור יו.

יש כאן רק מזרון אחד, והוא בתוך בריכת השחייה הריקה, אותה הפכה למעין חדר שינה. פעם זה היה מועדון הכושר והספא בפרוייקט חצי יוקרתי שנבנה על גבול תל אביב ויפו, כולל נוף לים והכל. הקירות בנויים מאלמנטים טרומיים מבטון מזויין, קשתות וקמרונים מסוגננים, שיכולים לעמוד בכל דבר חוץ מפגיעה ישירה. בתוך הבריכה היא מוגנת לגמרי מרסיסים תועים. ככה היא לא חייבת לישון בתוך חלל אטום. מקלטים וחדרים מוגנים עושים לה חלומות רעים, ושינה טובה זה חשוב. היא גאה בכך שלא כמו רוב מכריה היא נרדמת לרוב בעצמה, בלי שתהיה חייבת לבלוע, להסניף או לשתות כלום. להיות שבעה מספק אותה. היא אוהבת להתמסטל, אבל לא לאבד שליטה. מפחיד אותה להיות תלויה במשהו שיהיה חסר מתישהו, להשתעבד אליו. אבל הלילה היא בכל זאת מוזגת, לה ולאורח שלה, הוא כבר לא ילך עכשיו, היא תקועה איתו, משום מה משהו בו נראה לה מוכר, כוס גדולה של וויסקי טוב, אותו קיבלה במקום תשלום ממישהו שכבר אינה זוכרת ושמרה לזמנים קשים.

*

לאחר שהוא נרדם על כורסאות ההמתנה המרובעות, המרופדות עור מלאכותי שחור, הודיה מפקידה את הכסף שהרוויחה היום במחבוא, חלל נסתר מאחורי אריח סתמי בקיר הבריכה. כמו בכל פעם היא מונה כמה יש, מחשבת את הסכום כולל הכסף האלקטרוני שבחשבון הסודי, סופרת כמה זמן, בערך, בקצב ההכנסות הנוכחי, עוד נותר לה. כמה חודשים, שנה מקסימום, ותוכל לברוח מכאן בתנאיה שלה. היא בכיוון הנכון. אסור להתאהב, אסור להיקשר, אסור להתמכר, אלו כללי פשוטים שבינתיים היא מצליחה לשמור. ואסור להתפנק. אסור לשכוח מה ומי היא, זונה עלובה, זבל, בלי בית וכמעט בלי משפחה, שלאף אחד לא יהיה איכפת, לא באמת, אם תמות. אין לה עתיד אם לא תיצור לעצמה כזה, תקנה אותו בכספה שלה. יהיה טוב, היא ממלמלת את התפילה הפרטית שאימצה מזמן, כשעוד הייתה נערה והכל היה רע, ולא הייתה שום תקווה, יהיה טוב כי ככה אני מחליטה. אחר כך היא מזדחלת אל מתחת לשמיכה, דואגת שתכסה את עיניה, שתחשיך הכל. בחוץ, השחר מתחיל לעלות.

*

ברזל מכה בברזל, שוב ושוב. נשיפות קצובות. גם היום היא מתעוררת מזה. ככה זה כשגרים בחדר כושר. ככה זה עם ויקטוריה.

יש כאן מישהו, היא מסננת בין שיניים חשוקות ממאמץ להודיה שמטפסת מהבריכה, הוא שלך? נדבק אלי אתמול, לא מדבר. הוא עוד פה? בטח. לאן ילך?

היא החברה הכי טובה שלה, כנראה, והאדם היחיד עליו היא יכולה לסמוך, אולי. כל מה שהיא יודעת היא למדה ממנה. איזו בטן יש לה. קוביות. שרירים משורגים על עור מתוח. תשעה אחוזי שומן, כבר שנים ככה, חזק זה סקסי. תלבשי משהו ובואי, ותכיני קפה.

ויקטוריה מתחילה כל יום ככה, בשלוש שעות של אימון מתוכנן לפרטי פרטיו, שתיים עשרה תחנות במכשירים, שלושה סבבים בעומס מתגבר, חצי שעה אירובית על אופני הכושר בימים זוגיים והאליפטיקל בשאר, ארבעים וחמש דקות גמישות. בתוך המבנה הקשיח הזה היא משחקת ומגוונת בין סוג התרגילים, המשקלים בהם היא משתמשת, כמות החזרות. הכל מתועד במחברת בה היא רושמת הערות במהלך האימון ובסופו, איך הרגישה, איפה התקשתה, מה הצליחה לעשות היום שלא עשתה אתמול. כל המחברות שמורות אצלה, עברו איתה את הכל, הודיה ראתה אותן פעם, עשרות מהן, זהות כמעט לגמרי, מסודרות במזוודה קשיחה.

הודיה לא ברמה שלה, וספק אם אי פעם תהיה. היא לא נהנית מספיק מהמאמץ ומהשגרה. החזרות האין סופיות משעממות אותה. היא הייתה מעדיפה לרוץ, לרקוד, או אפילו להשתמש בחליפות האימון האוטומטיות שכל שאר הבנות במועדון בו עובדת ויקטוריה מכורות אליהן. לא צריך לעשות כלום, רק להזין למחשב את המקומות אותן את מעוניינת לחזק או לחטב, ירכיים, שרירי השוק, זוקפי החזה, והאלקטרודות דואגות לשאר. שלושה חודשים ככה ויש לך גוף של פסל, הזהירה אותה ויקטוריה, יפה, משעמם, קפוא ונשבר בקלות, שלא יודע לעשות כלום חוץ משיסתכלו עליו ויגעו בו. אם תתאמני איתי תהיי חזקה באמת. וויקטוריה כמעט תמיד צודקת.

קודם כל קצת מתיחות, חימום. מדי פעם לגימה מהקפה. האורח מאתמול כבר התעורר, אבל עדיין שרוע, מקופל על הספות, פעור עיניים. איפה את מוצאת את כל הדפוקים האלה, זונה, בחרא שלי, אני מוציאה אותם משם, מוצצת. הן נהנות לדבר ככה אחת לשנייה. לאף אחד אחר לא מותר.

היא לא יפה, בגלל הצלקת בפנים, אבל יש לה גוף כמעט מושלם. היא יודעת את זה. איברים ארוכים, עדינים, פרקי רגליים וקרסוליים דקים. שדיים זקופים, בינוניים, פטמות קטנות אך ארוכות. שקע צוואר, שרירי כתפיים, כוס סימטרי, שראש הדגדגן הוורדרד מציץ בראשו, חור תחת גמיש. ויקטוריה לימדה אותה איך להעריך, לשמור ולהשתמש בכל אלה. נצלי מה שיש לך, זה שלך בשביל זה, תאהבי את זה שהם אוהבים אותך, תתחרמני מעצמך ולא מהם.

היא חשפנית, שנים כבר, עובדת כל לילה, כמעט לא מפספסת משמרת, במועדון במתחם הבילוי שליד הבסיס של הכוח הרב לאומי. השעות קבועות, הכסף טוב, והיא לא מזדיינת, אף פעם לא היה לה באמת כוח לזה, רק רוקדת ומוצצת. חשפנית יכולה להצליח, להיות בטופ, גם כשהיא מבוגרת קצת. בכל מקרה בחושך לא רואים את הקמטים. הבנות האחרות אומנם דפוקות, רבות על כל לקוח, אבל היא לא במשחק, יש לה את הקבועים שלה, כאלה שמעריכים איכות. עוד כמה שנים וזהו, מתי שתחליט שדי תעזוב.

הזיעה כבר עולה בשיפולי גבה. רק אז האימון הופך לאפקטיבי. סבב אחד, זה כל מה שתעשה היום, אבל לכן היא מקפידה על דיוק וכוונה בתנועה, מקשיבה טוב טוב להנחיותיה של ויקטוריה. גב זקוף, כתפיים שמוטות, הנשימה מוליכה את המאמץ, לא להפך. יש לך עוד משהו היום שאת ממהרת ככה? סתם, בדיקה. יופי, זה חשוב. ומה תעשי איתו? ויקטוריה מסמנת בגועל בראשה לעבר האורח, שבוהה עכשיו החוצה דרך החלונות דמויי חרכי הירי. את כל קו החוף רואים. את הכוורת הצבעונית של מרכז הפיוס והאחווה, את גבעת יפו וצריח הכנסייה המנופץ, את הבניינים השרופים לאורך שפת הים של תל אביב. הנוף וחדר הכושר, אלה שתי הסיבות בגללן עברו לכאן. שווה להתרחק קצת מהמרכז בשביל רמת חיים, והבטחון של לגור ליד הרכבת הוא סתם אשליה. הודיה שמחה שהקשיבה לויקטוריה. המתחם הנטוש הזה, שהן הדיירות היחידות בו, הוא הבית הטוב ביותר שהיא זוכרת.

הוא לא יכול להשאר פה, אומרת ויקטוריה. היא לא מפחדת מגברים, רק נגעלת מהם, שום עידון, במקרה הטוב כוח וזהו. אל תדאגי כל כך הרבה, זה לא יפה לך.

*

היא תיקח אותו למרכז הרפואי, שמה ידעו מה לעשות. בכל מקרה, זאת כבר לא תהיה בעיה שלה. נדבק אליה. אפשר לחשוב שהיא חייבת לו משהו. שום דבר, גבר שקוף, שבור, לא טוב לכלום. רק עוקב אחריה, בוהה, בלי לראות כלום, בעיניים יבשות ואדומות, לא מעפעף כמעט. יש לו ארנק, עם תעודות שאומרות איך קוראים לו, זאב משהו, ויקטוריה עזרה לה לחפש בכיסים שלו, אבל כמעט אין שם כסף, ואין שום רמז אחר למי או מה הוא שייך. לא נורא. עוד מעט תיפטר ממנו.

הקרון, כרגיל, כמעט ריק, אבל מולם, מהצד השני של המעבר, יושבת אישה מכוסת ראש, מוסלמית בטח, לא מבוגרת בהרבה ממנה. בלי להתכוון מבטיהן נפגשים לרגע, והן מחייכות זו לזו בנימוס. חשוב להיות אדיבים, וחוץ מזה, המצלמות רואות הכל, והמחשב יודע מי היא. כל התנהגות שתסווג כלא חברותית תיזקף לרעתה. היא כבר התרגלה לכללים האלה. ברכבת כולם שווים.

שו צאר לו? האישה שואלת, מנידה בראשה לכיוון זאב. מא עראפש. מא ביחכיש. מג׳נון? מומכן. מומכן צאר ביג׳נן. אל יום כול אל דוניה מג׳נון. אל חק מעכ. הן חולקות נידת ראש. העולם משוגע, עצוב, קשה. האדא צעב. אין צורך שימשיכו לדבר. הן יכולות לחזור להתעלם זו מזו.

הרכבת עוברת דרך התחנה האטומה, במקום בו היו צריכים לחפור מחדש את המנהרה אחרי ההפצצה הגדולה. אומרים שאת רוב הגופות לא טרחו אפילו לקבור, ופשוט זרקו אותן לתוך הבור ויצקו בטון על הכל. הבשר לא יכול להרקב ככה, כי אין חמצן כדי להזין את הרימות. בטח גם אבא שלה שם, מעליה, קרוע לגזרים שעדיין ניתנים לזיהוי. היא מנסה להיזכר בו בכל פעם שהיא עוברת כאן, נאחזת בדברים שסיפרו לה עליו, כי לה עצמה אין אפילו בדל זיכרון פרטי ממנו. הוא היה אחד מאלה שהזהירו מפני מה שהולך לקרות. זה לא ממש עזר, מה? הוא היה גאה בה מאוד, חשב שהיא תגיע רחוק. היא לא מתגעגעת אליו, כבר לא עצובה. אין טעם.

*

כריסטיאנה מחבקת אותה בזרועות התמנון שלה, מנשקת אותה על שתי הלחיים, האו אר יו מיי דיר? האו איז לייף, גוד? המבטא הגרמני שלה מודגש עד גיחוך. היא ממינשן, כך טרחה להסביר לה פעם, בשיחות אותן הן מנהלות בזמן שהמכונה תעבד את תוצאות בדיקות הדם, בט איי בליב יו קול איט מינכן.

פעם בשבועיים היא באה לכאן, לבדיקה תקופתית וקבלת חיסונים. כולם מרוויחים מזה, בעיקר חברות התרופות, עבורן היא שפן ניסויים מעולה לבדיקת טיפולים נגד מחלות מין. אין כמעט תופעות לוואי, רק רגעים בודדים ומפתיעים של עייפות ביום או ביומיים שאחרי. המרכז הרפואי הזה הוא שטח לא מדינתי, ולכן משוחרר מכללי הרגולציה הנאכפים בקפדנות במקומות אחרים. דיי אר ג׳אסט אפרייד אוף אינוביישן, דר איז נאטינג דיינג׳רס אבאוט איט, הסבירה לה כריסטיאנה, מניפולייטד באדי סלס ג׳אסט סאונדס בד. איף ווי פרוב איט וורקס דיי וויל הב טו מייק איט ליגל. חוקי או לא, משלמים לה טוב, זה מה שמשנה, בכסף שמופקד לחשבון הסודי, ושבו תוכל להשתמש בכל מקום אחר בעולם חוץ מפה. לוק אט איט אז א ריטיירמנט פאנד, יו קנט דו דיס ג׳וב פוראבר, יו נואו?

לכריסטיאנה אסור להיות ביקורתית או שיפוטית. היא גרומה אבל רופסת, סקרנית קצת יותר מדי, ורואים שהיא מתאווה לתענוגות אסורים. הודיה נהנית לזעזע אותה. היא חייבת לשקר בכל מקרה, כדי להמשיך להשתתף במחקר, להגזים, להרבות בתיאור חשיפותיה לכל המחלות הנוראיות שמסתובבות שם בחוץ. איי נבר יוז קונדומס, איט טייקס אווי דה פלזר, אנד איי לייק דה פיל אוף ספרם אינסייד מי. כריסטיאנה מהנהנת, רושמת, מסמיקה.

וואי דו יו דו דיס, שאלה אותה פעם, אחרי שהזריקה לה את התאים המהונדסים. איי ג׳אסט לאב טו פאק, אנד דיס איז וואט איי דו בסט, יו דונט לייק טו פאק? אוף קורס איי דו. לחייה האדימו והן שתקו לרגע. אסור לה להיות ביקורתית.

בט, דונט יו מיינד, אול דה דיפרנט מן, יוזינג יו לייק דט? בכל זאת נפלט לה. לא מבינה כלום. פוסטרים של נופים טרופיים על הקירות כי אין חלונות, פרחים גדלים בעציץ, יפים ואדומים, עם מנורה מעליהם, חלוק לבן עם צווארון זקוף, תג שם שעיטורים צבעוניים צויירו עליו. איי לייק דט בסט, איי לאב מן יוזינג מי, דונט יו? אוף קורס איי דו, אוף קורס.

*

היא לא אוהבת להזדיין. זה חלק מהעבודה, קשה להיות זונה בלי זה, אבל הוא לא החשוב מכולם. הפיתוי, השגת הלקוחות, זה האתגר האמיתי, כל השאר הוא רק בונוס.

בכל מקום יש לקוחות פוטנציאלים. אפילו כאן, ביציאה מהמרכז הרפואי שבתוך בסיס הכוח הרב לאומי. בניין גדול, אפור וזוויתי, סוללות טילים נגד טילים מקיפות אותו, תותחי לייזר נגד פצצות מרגמה על גגו, מסדר כלי רכב משוריינים מחכה לרגע פקודה. מישהו פה ירצה בה, אם רק תדע למצוא אותו, ישכור את גופה לזמן קצוב.

היא בריאה לגמרי. יש לה אישור, חתום על ידי המנהלת הרפואית, בשלוש שפות. סי יו אגיין אין טו וויקס, בי סייף אאוט דר. לכי תזדייני. מי פה זונה מי, אני מוכרת רק את הגוף שלי ואת את כל החיים, לי אין ברירה ואת בחרת בזה, למה זה מדליק אותך ככה, מתי קיבלת זין, מתי זיינו אותך שלושה גברים אחד אחרי השני עד שהכוס והתחת שלך שרפו ככה שלא יכולת לשבת בדרך חזרה הביתה, מתי הקאת זרע, מתי הרגשת שאת והגוף שלך הם לא אותו אדם? לא לתת לזה לגעת בה, לא לתת, לחייך, לא לבכות, לקרוץ להוא שם, מה זה משנה מי, לנשום עמוק.

דו יו ניד הלפ? יו סים א ביט לוסט. נו, איי אם אול רייט. בט מייבי איי קן הלפ יו. איי הלפ מן ורי וול.

לקוח ראשון היום. זה היה קל. היא תיקח אותו למלון שמשכיר חדרים לשעה. מכירים אותה שם. עוד שעה שעתיים כבר לא תזכור כלום ממנו.

*

לא אישפזו אותו. חבל על המיטה, והוא בהרתעת סיכון, ככה שעדיף לשחרר וזהו. הוא מתחיל להיזכר ביום שהיה. גירוי ממוקד של קליפת המוח. טכנולוגיה חדשה, שמאוד עוזרת במצב של התקף קטטוני. רופא יהודי, משתף פעולה, קצת מנוחה והכל יראה אחרת, בוא לביקורת כשתרגיש יותר טוב.

הוא זוכר שמישהי הביאה אותו לפה. אישה צעירה, יפה, עם צלקת על הפנים. הוא לא יודע מי היא. לא קוראים לו זאב, אבל הוא ישמח אם יפנו אליו ככה, לשם הזה הוא כבר רגיל. מאיפה הוא זוכר אותה? עוד בלי הצלקת, ילדה, מאיפה?

השוק החשמלי מעורר זכרונות חבויים, מסדר אותם מחדש ככה שיותר קל לתת להם משמעות. אתה תהיה קצת מבולבל בימים הקרובים. יכול להיות שתזכור עוד. הרבה מנוחה. יש לך בית? יופי. יופי. שמחתי לעזור. השומר יעזור לך לצאת.

מגירות שלמות, בהן אטם את קרעי עברו, פתוחות בפניו פתאום. השומר אוחז במרפקו, מוביל אותו דרך המסדרונות הריקים. המקום נבנה כדי לשרת המוני נפגעים ועכשיו לא נשארו מספיק, כך שמחלקות שונות צומצמו ונאטמו. חטר מין אל באב, אומרת להם דלת הכניסה בניגון שמח, פליז  פיל וול, לבריאות!

איך קראו לו פעם? את זה הוא עדיין לא מצליח לזכור, למרות שאמרו לו. משהו עם עין. הכל מוזר. נתנו לו חבילת כדורים, למקרה של התקף דיכאון או חרדה. אולי יוכל למכור אותם. עכשיו יחזור הביתה וילך לישון. מחר בטח יבין יותר.

לחלק השלישי

לחלק הראשון

רגעים בעתיד אפשרי (1)

פעם האזעקה עובדת פעם לא. סאוחתוק. איך אפשר ככה. דבר אחד נורמלי הם לא יכולים לעשות.

כי כשהיא עובדת אין כלום, או בא משהו קטן, בום במרחק, כמו זיקוקים, ודווקא כשלא קורים הדברים הגרועים באמת, הרגעים של הפחד מוות.

אבל עכשיו כבר אחרי.

יש איזה שקט בזמן הזה. האוזניים נרגעות מהמהומה שנכפתה עליהן, המוח אוטם עצמו. משאיות האספקה נוסעות שוב, עוקפות את המכתשים וההריסות החוסמים קטעים מהכביש. צריך להמשיך, להכריח את עצמך לזוז. יש דברים לעשות. מחלקים אוכל במרכז הסיוע של הכוח הרב לאומי, כדאי להגיע לשם מהר, לפני שיתחילו המכות.

ללכת מהר, לכבוש פנים במדרכה שחומות הבטון ועמודי המצלמות מסוככים עליה, בעקבות החיצים, האזהרות וההוראות בשלוש השפות. ביוור אוף סנייפרס, זה חשוב. להשתדל לא לדבר עם אף אחד אם לא ממש חייבים, לא לפגוש אף מבט. כלום טוב לא יצא מזה עכשיו. להגיע, לקחת את הארגז, מנת חירום סטנדרטית, לבדוק אם יש סיכוי לקבל עוד משהו, אם בלוח ההודעות מישהו מציע משהו ששווה להתאמץ עבורו, לחזור הביתה מהר, מהר, לא בטוח היום בחוץ.

שלטים מזהירים אותו חמישים מטר לפני המחסום, והוא מציית, כמובן, מאט, מרים את הראש לבדוק אם יש מישהו שהוא מכיר בעמדת הבידוק, כי אז יותר קל. אינשאללה הגבוה עם הקול המצחיק, אבל הפעם אין מזל. סטופ וור יו אר, ווקף, עצור, אירפא בלוזתכ, הרם חולצתך. הכל פה מתוכנן לפיגועים שכבר היו, אסור להתעצבן, רק לשחק את התפקיד.

החדשים, כמו זה שמולו, ישר מזהים מי ותיק ומי לא, כולו מזיע בחליפת מיגון שגדולה ממידותיו, עוד לא רגיל לכל השמש הזאת שפה, נצמדים לפרוטוקול שהאוזניה מספרת להם, סדר הפעולות במפגש עם אזרח. לימדו אותם שכל אחד איום עד שיוכח אחרת, שהמוות שלך הוא הפרס שלהם. אוספים אותם מכל מיני מקומות בעולם ושולחים אותם הנה, ילדים שמחפשים פרנסה. שום דבר לא איכפת להם חוץ מכסף, ופה, אם אתה שורד, אתה יכול להגיע רחוק, איידנטיפי יורסלפ, סטופ וור יו אר.

המכשיר סורק אותו ואת התעודה שהוא מציג. מישהו מאחורי זכוכית אטומה ושרוטה בודק את הפרטים. גבר. בן 50. לא ברשימת המבוקשים, התרעת סיכון נייטרלית. לא נושא נשק או מיכלים אטומים. אפשר להריח ממנו אלכוהול וזיעה, אין סימנים לחומר נפץ. הוא בא לכאן הרבה, ולא עושה בעיות. צמיד חד פעמי מודפס עבורו ונפלט מפתח המכונה. שלט מאויר מסביר איך לענוד אותו ולהיכן לזרוק את הניילון שמכסה על הדבק. קיפ איט און אט אול טיימס. בי סייפ, ויזיטור, וי אר היר טו אססיט יו.

לא סיכון. באמת. אם רק הייתה מכונה שיכולה לדעת מה קורה לו בתוך הראש. את כולכם הייתי הורג. טנק יו סר, שוקראן אווי יא סידי, הייתי רוצה לראות את הראש שלכם מתפוצץ, שיישאר מכם רק בשר קרוע, ורי וול, טנק יו. השומר כמו מכונה, לוחץ על כפתור והשער נפתח. כולם יותר טובים מהחדשים, אפילו הערבים, אפילו המשוגעים, אפילו הדתיים, אפילו האלמנות, אפילו הנכים. אבל גם אותם הוא היה הורג, שימותו כולם.

*

גבר בן 50. עדיין לא רקוב לגמרי אבל בדרך לשם, כרס קטנה צמחה לו בשנים האחרונות למרות שהוא לא אוכל הרבה, מוזרה וזרה לגופו השדוף. זאב בן דוד, ככה קוראים לו עכשיו, עדות לכך שסבו היה חבר בית”ר, פעם, כשעוד הייתה לכל זה משמעות. היום זה בעיקר משפט קבוע, זאב מינס וולף, בט איי אם נוט דיינג’רס, דונט וורי. בחורות אוהבות את זה.

הוא אחד מאלה שנשארו אחרי שהכל התפרק, למרות שהיה לו לאן לברוח. את הכל הוא ראה, ובכל זאת לא עזב, את הבלגן, ואת השפל הגדול, ואת המלחמה, ואת הקטסטרופה, ואת ניסיונות השיקום, ואת התוהו ובוהו של עכשיו, כולם נגד כולם ולאף אחד אין אשליה שיהיה בסדר. הוא מבוגר דיו כדי לזכור את השקט המדומה שהיה לפני, אבל לא זקן מספיק כדי שיהיה לו מלאי זכרונות תמימים וטובים להתרפק עליהם. ויש לו טראומה, טרגדיה גדולה שחווה, כמובן, כמו לכולם כאן.

מה שקרה היה צפוי, תוצאה מובנת מאליה של התסבוכת הרעילה שעדיין ממשיכה להזין את כל זה. הוא כבר מזמן לא מופתע, נטול תקווה או ציפיות. הוא שורד בתוך העיר המתרוקנת ומלאת ההריסות כי הוא עדיין לא מוכן למות וכי אינו מצליח לגייס את הכוחות להיפרד ולהמציא את עצמו מחדש במקום אחר. כנראה שהתרגל לחיים האלו, כי בדרך כלל, כשהוא לא מתעסק במה היה או מה יהיה, טוב לו.

*

על שפת הים, בין מה שהייתה תל אביב למה שהייתה יפו, בנו לפני כמה שנים את פארק המפגש. עשו תחרות בינלאומית, כמובן, ומשרד הולנדי קטן אבל איכותי זכה בה. מקום שיאפשר לגשר על פערי התרבות ולנהל דו שיח גם בתנאי מלחמה ועימות מתמשך, זירה נינוחה ובעיקר בטוחה בתוך כל הכאוס. פינות חמד המאפשרות לשמור על הפרטיות בלי להיות מנותק לגמרי מהזירה ציבורית. כל כך הרבה כוונות טובות.

כדי להתמודד עם איום הטילים, פצצות המרגמה והצלפים תוכננה מעין כוורת בטון ענקית שהונחה מעל פארק ציארלס קלור, תאים נפרדים שפתוחים רק בצד אחד ומעברים מוגנים בינהם. היחידות מהן הורכבה יוצרו במפעל מתמחה ברוטרדם והובלו בספינה לכאן. עגורן צף בעל תא מפעיל ממוגן ירי פרק וערם אותן זו על זו תוך כדי הפגזה כמעט בלתי פוסקת. הדרך לשלום קשה ורצופה התנגדויות.

הנחת היסוד של התכנון הייתה שלא יורים ממערב, כי הים לא שייך לאף אחד. פתחי התאים הופנו לשם, מערבה, וכל כיוון אחר כוסה בשריון בטון עבה. פינות ישיבה ומשחק שובצו בתוך החללים המתומנים, יוצרות צורות של ספק ערבסק ספק מגן דוד, כמה סימלי. תצוגת מוזיאון האצ”ל, השריד האחרון לשכונת מנשייה, הוחלפה, והוא שופץ ושומר פעם נוספת, הפעם כמוזיאון החיים המשותפים שלכאורה היו ביפו לפני שפוצצה והוחרבה. צמחייה ים תיכונית נשתלה באדניות ענק. מצלמות שובצו בקירות, מחוברות למערכת אוטומטית לזיהוי סיכונים. כדי שהצבע לא ידהה בשמש הלבאנט הקשה הוכנס הפיגמנט לבטון כבר בשלב היציקה. טורקיז. הכל נראה מאוד יפה, אסתטי ומזמין. חמש מאות אנשים יכולים להתכנס בבת אחת, לנשום את אוויר הים, להכיר זה את זה, לדבר, לשבור את חומות האיבה. כנגד כל הסיכויים הוקמה פה יצירה ארכיטרקטונית ייחודית שמעניקה תקווה לתושבי המקום המסוכסך הזה. היה טקס. היו נאומים. נתלה שלט.

קצת אחר כך חלה עוד הסלמה, עוד התדרדרות. אוניית מלחמה מצרית תקפה את החוף בפגזים כשמבנה הבטון החדש משמש לה מטרה מרכזית. לא הרבה מתו אבל אף אחד לא טרח לתקן את הנזק, וכמובן שאחרי זה הפארק היה ריק רוב הזמן. בכל מקרה אף אחד לא באמת רוצה להכיר את מי ששונה ממנו.

עכשיו רוח הים שורקת במעברים שבין החללים דמויי המערות. השיחים והעצים מעוותים עקב רסס המלח ואור השקיעה הזוויתי בו הם נאלצים להסתפק. המצלמות שלא נהרסו בהפגזה נעקרו או הושחתו כדי לאפשר לזונות ולמסוממים לעשות את שלהם. כי הם התושבים החדשים של הפארק, המנצלים את מקומו המרכזי ואת התכנון המחוכם שלו לצרכיהם. בהתחלה ניסו להיאבק בזה, ואז ויתרו. יותר טוב ככה, שהם מתרכזים באותו מקום. לפני שנה פתחו תחנת חלוקת מזרקים וקונדומים במבנה המוזיאון, ובה באמת נפגשים ערבים, יהודים ומוכי גורל אחרים. זאב מעדיף את המקום הזה עכשיו, בעליבותו. נוח לו כאן יותר כעת.

הוא יושב באחד החללים העליונים, רגל אחת משוכלת תחתיו והשנייה מתוחה על ספסל הבטון המבוקע, מכרסם מחטיף הבוטנים הכלול במנת החירום אותה אסף קודם, שאריזתה הפתוחה מונחת למרגלותיו.  אחד מהפגזים פגע בדיוק כאן, ושרידי הבערה עדיין ניכרים על הקיר בדוגמא מסוגננת שגווניה נעים משחור לסגול. זה יפה. קצת לנוח לפני שיחזור הביתה, קצת לנשום אוויר. הסיכוי שמישהו יטריד או ירצה ממנו משהו כאן נמוך. הנרקומנים מעדיפים להתכנס יחדיו והזונות פועלות בעיקר בחללים הנמוכים והפנימיים יותר. יש קצת דיבורים, צעקות וריבים שקולותיהם עולים משם, אבל לא שום דבר ברור, סתם בליל של שפות ומילים. דווקא פה, מעל הים והגלים, הוא מרגיש בטוח. הוא עוצם את עיניו, מנסה להרגיע את שרירי הפנים, למחוק כל הבעה ורגש.

אותך חיפשתי.

זאב מזהה את הקול ומחכה קצת עם פקיחת העיניים. הוא לא יודע אם מתאים לו עכשיו, לדבר ולשמוע. בכל הצעה חדשה יש סיכון. חוץ מזה, לא טוב להראות נלהב, עדיף לשחק קשה להשגה. ובכל זאת הוא עונה.

מה נשמע? מסתובב?

מסתדר. אתה פנוי הערב? יש סיור שאני לא יכול לעשות. משהו לא גדול.

אמריקאים?

טורקים.

טורקים עוד לא היה לו. יש דווקא הרבה עכשיו, אבל הם בדרך כלל בוחרים מדריכים ערבים. זה מעניין. לא שהוא סומך יותר מדי על ג’וני. איתו הכל זה כסף ואינטרסים, אסור להאמין לשום דבר שהוא אומר, הוא ימכור אותך בלי לחשוב פעמיים.

ג’וני מתפרנס מתיירות מלחמה, מלשווק לאנשים סיפורים מעניינים ותחושה של סכנה. הוא מוביל אותם במסלול קבוע פחות או יותר, דרך תחנות עליהם רובם שמעו במהדורות חדשות, זירות של טרגדיות והרג. גופו מעוות ופגוע. הוא נשען על מקל ופניו עקומים, עין אחת פעורה תמיד. זה עוזר לו להתפרנס, מגדיל את הטיפים. הוא מספר לתיירים שנפצע בעימות עם המשטרה, או שבהפגנה, או שבהפגזה, לפי מה שמתאים להגיד. אבל זאב יודע שהוא נכה מלידה ושפעם קראו לו יואב. ג’וני יודע שהוא יודע, ושלא יספר זאת לאיש. הם לא דיברו על זה אף פעם אבל ההסכם בינהם ברור, אחד לא ימכור את השני. אלא אם המחיר יהיה גבוה מספיק, מזכיר לעצמו זאב.

אתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה. הבטחתי להם סיור כיף, לא בכי. והם משלמים מזומן, גם על מה שאתה שותה.

הרוח נושבת מהים. מבטיהם נפגשים. קול פיצוץ נשמע במרחק, מרגמה או רימון, רחוק מספיק כדי שאי אפשר להיות בטוח, ואחר כך צרור יריות עמום. כנראה שהלילה יוכל להשתכר על חשבון תיירי מלחמה טורקיים.

*

חזרה בבית. המאורה שלו. אין פה יום או לילה. אין חלונות. הרעש נשאר בחוץ.

זו קומת המרתף במה שהיה פעם בניין משרדים במה שהיה פעם רחוב ראשי. הקומות העליונות שרופות ונטושות אבל פה נקי ומסודר. הוא אירגן טוב. יש לו כניסה נפרדת מהחצר האחורית, מוגנת במצלמה ובמנעול ביומטרי שפירק מחדר הכספות של הבנק שהיה כאן פעם ותכנת מחדש. פינת סוללות אוגרת כוח בשעות שבהן יש חשמל ודואגת לכך שמערכות האיוורור, הביוב, התאורה והתקשורת ימשיכו לפעול. קופסאות שימורים, מאגר מי שתייה, ערכת עזרה ראשונה, כלי עבודה, יש לו הכל, מסודר בארונות, כאילו בבלגן אבל הוא יודע איפה מה.

יש מיטה נוחה, גדולה, שמעליה תלה מראת פרספקס למקרה שיביא מישהי. זה כמעט לא קורה אבל טוב להיות מוכן. יש פינת בישול עם גזיה ושולחן אוכל עם שלושה כיסאות. יש ספה, ומסך גדול מולה, עליו הוא יכול לראות סרטים או להתעדכן בחדשות, אם רק היה לו כוח לזה. יש ארון בגדים, שירותים, מקלחת, כל מה שצריך. גם בית מלאכה קטן יש לו, לחלטורות אותן הוא עושה מדי פעם, מאובזר עד להתפקע בכל מכשיר שרק אפשר להעלות על הדעת, כל מה שאנשים נטשו מאחור. אם לא תהיה ברירה יוכל להשאר פה גם חודש, אולי יותר, בלי שאף אחד ידע. ובחדר האחורי ניצבת המכונה. זה הסוד שלו.

את כל זה בנה ואסף לבד, אחרי שעזב את הבית הקודם. הוא לא יכל להמשיך להיות שם. כשנטש לקח רק כמה מסמכים ואת כלי העבודה שלו, משאיר את הכל. המפתח נמצא במגירת השידה והוא מוציא אותו מדי פעם, בוחן את צורתו, את המגע המוכר עדיין, אבל מאז שנעל מאחוריו את הדלת לא חזר לשם. אפילו לרחוב, אפילו לשכונה הוא משתדל לא להתקרב. אין טעם. זה הבית החדש שלו. כאן הוא חי וכאן כנראה ימות.

איך הלך אז כל הלילה, ברחובות שאחרי ההפצצה, מתעלם מהסירנות, מהקריאות ברמקולים, פליז טייק שלטר, יו אר אט ריסק. מגדלים בערו כלפידים. ערימה של גופות בכיכר רבין, מטוסים חגים מעל, שובלי אש של טילים. הוא לא היה אמור לשרוד, אבל הבוקר בא. הוא נכנס לכאן כדי למצוא מחסה מהאור העולה, הוריד מכתפיו את התרמיל הכבד, התכרבל על הרצפה ונרדם. כשקם, שוב בלילה, בחן את גופו וגילה שהוא שלם, ללא שריטה, שהדם שנספג בבגדיו אינו שלו. מאז הוא פה.

כדאי לנוח קצת לפני המפגש עם הטורקים. הוא רוצה להיות משעשע וקליל, להצחיק אותם. דיס פלייס איז טראג’יק, בט דר איז אולסו מג’יק אין איט. בבואתו המעוותת, זאת הבעיה עם מראות פלסטיק, הן אף פעם לא ישרות באמת, תמיד מרמות, מביטה אליו מעל המיטה, עיניו שקועות בארובותיהן, עורו חיוור. לצאת הלילה יעשה לו טוב.

*

יותר קל מחוץ לעיר, ככה כולם אומרים. בקיבוצים יש אוכל, ואפילו מרשים להם להחזיק יחידות שמירה קטנות, עם רובים והכל. יש שם בתי ספר, נולדים שם ילדים. הוא שמע שבגליל מנהלים שיחות שלום ופיוס, שיש מקומות בהם גרים יחד יהודים וערבים, ושהכל בסדר. כל מי שנוסע לשם לא רוצה לחזור. אבל לו זה לא מתאים. הטבע תמיד הפחיד אותו, ואין לו כל רצון להתפייס או להמציא את עצמו מחדש. הוא פה עד הסוף, זו העיר שלו.

בלמי הרכבת הקלה חורקים כשהיא מתקרבת לתחנה הסופית שלה, אם המושבות. כאן, אם הכל ילך בסדר, הוא אמור לפגוש את הטורקים. הם קבעו ליד עמדת הבידוק בכניסה. הבחורה איתה דיבר בטלפון נשמעה אדיבה וקרה, עם אנגלית בהירה וכמעט נטולת מבטא, וון כן ווי אספקט יו? אראונד סבן, אינשאללה, יו כן נבר רילי בי שור. ורי וול, סי יו. אילאליקא.

הוא סתם אמר. אפשר לסמוך על הרכבת. מזל שהספיקו לגמור אותה לפני שהבלגן האמיתי התחיל. מאז, היא כמעט אף פעם לא מפסיקה לפעול, וכשיש משהו, פיצוצים או יריות, סוגרים קצת, משפצים מהר מהר ופותחים מחדש, כמו שצריך. חברת ניהול ברזילאית מונתה על ידי האו”ם לפני כמה שנים לדאוג לתחזוקה ולשירות ומאז דברים הסתדרו. הפולשים שהפכו את התחנות לבית פונו, הקרונות נצבעו ויש מוזיקה כל הזמן, חזקה מספיק כדי שלא תוכל לשמוע על מה מדברים שכניך לנסיעה. הדרך היא בכל מקרה קצרה, תשע תחנות לכל היותר, אבל זה קו החיים של מה שנשאר מהעיר, מאחר שהתנועה בו בטוחה באופן יחסי. ממוצא התחנות, מעל הקרקע, מתפצלות מדרכות ממוגנות בחומות בטון. במבט על, כמו בצילום האוויר שהתפרסם לא מזמן, זה נראה כמו רשת קורי עכביש שנפרשה מעל העיר ההרוסה. מה הטעם, שאלו בתגובות, מבזבזים כל כך הרבה כסף, תהרגו את כולם כבר וזהו, איטס א דאיינג פלייס אניהאו, נו מור יזראל, נו מור תל אביב.

האמת היא שזה נכון. כמות האנשים יורדת. עכשיו, לדוגמא, יש רק עוד נוסעת אחת בקרון מלבדו, וגם היא עובדת סיוע חמורת סבר, בהירת שיער, לובשת מדים כחולים. הוא נותן לה לרדת לפניו, שומר ממנה מרחק בטוח. אסור לדבר עם עובדי סיוע, הם שונאים את כל היהודים. קול צעדיה מהדהד ברציף הריק. זאב לוקח נשימה עמוקה. הטורקים מחכים לו.

*

שתי טורקיות וטורקי אחד, נחמדים דווקא.

ליפה מבינהן קוראים דניז, ולחבר שלה יוסוף. הם בני שלושים וקצת, לבושים טוב, מריחים מבושם. אליף, החברה שלהם, מעניינת אותו יותר. יש לה עיניים גדולות ופה צר והליכתה קפוצה, כאילו שלא נוח לה בגופה. ווי אר היר פור ביזנס אנד ווי ואנט טו הב פאן. איי וויל דו מיי בסט.

הם ישנים באחד מבתי ההארחה הממוגנים, התת קרקעיים, שהוקמו בשולי מחנה הקבע של הכוח הרב לאומי. מאוד נוח שם, מאוד בטוח, מסביר לו יוסוף, רק קצת משעמם. אנחנו רגילים לאקשן, אתה מבין, ויש לנו מה לחגוג. הוא לא שואל, רק מהנהן, כי עדיף לא לדעת יותר ממה שיגלו לו בעצמם. שמענו הרבה על חיי הלילה של תל אביב.

חיי הלילה של תל אביב. זה מיתוס לא לגמרי חסר יסוד. לפני כמה שנים היה ממש דבר כזה, מסיבות שנמשכו עד הבוקר, הרבה סמים זולים, הרבה סקס. בתקופות הגרועות ביותר, כשהפסיקו לפרסם את רשימות ההרוגים כדי לא לפגוע במורל, כשבקושי היה מה לאכול, אז היה הכי כיף.

כתבו על זה, צילמו את זה, עשו מזה סיפור. תל אביב נייטלייף, חגיגות על סף המוות. תיירים התחילו להגיע במיוחד. המחירים של הסמים עלו. גם זה התקלקל. עכשיו לא נשאר הרבה, רק כמה מקומות שממשיכים למכור אשלייה של בריחה מהמציאות למי שמוכן ומסוגל לשלם ולשחק את המשחק. איי וויל גיב יו אקשן, דונט וורי. גם הוא כאן לביזנס.

*

ביציאה מתחנת אלנבי מסמן לו הבודק באצבעו, קאם היר, תעל הון. זה לא סימן טוב. על פי הפרוטוקול מותר להם להשתמש בשתיים משלוש השפות וכאן זה מקום של יהודים. הלב שלו מתחיל לדפוק, אבל הוא בכל מסתובב אל הטורקים, שיבינו שלא נורא, שככה זה.

תעל הון!

זאב מבין שעכשיו עליו להיות כנוע, שצריך להיזהר. הוא כופף את קומתו, מנסה לסקור את שעומד מולו, להבין מאיזה מצב עליו להחלץ. מטומטם. היה צריך לבדוק את השטח לפני זה, עכשיו הוא תקוע, והכל בגלל הטורקיה הזאת, שבילבלה אותו.

ג’יב הוויאתכ, ואלתצריח.

איש תצריח? איי אם ג’סט א סיטיזן, גואינג אאוט וויז פריינדז.

וור איז יור טוריסט גייד פרמיט?

נו טוריסט גייד, סיטיזן, פריינדז –

והוא מסמן בידו לעבר השלישייה שמאחוריו, מקווה שיסכימו לשחק את המשחק, למרות שלא תיאמו זאת מראש, מטומטם, הוא היה צריך לפחות להגיד משהו, איך הרשה לעצמו להיות כל כך שאנן, זה לגמרי לא מתאים לו.

פריינדז? נו טוריסט?

ג’אסט פריינדז, אופיסר.

זה יוסוף עכשיו, בקול מרגיע, שולף איזו תעודה ומראה לשוטר, ומייד הכל הופך להיות ורי וול, וסלאם עליכום, ונו פרובלם, וזאב מבין שזה ייגמר בסדר, הפעם, ומכריח את עצמו לחייך.

הב א נייס איבנינג, מסאא אל חיר.

כי אסור לתת להשפלה קטנה כזו להרוס את הערב.

*

בהתחלה זה היה קשה, להסתגל להיות נבדק, חשוד, מושפל. הוא עוד זוכר זמנים אחרים, בהם הוא היה בעל הסמכות לאשר או למנוע מעבר, לקבוע גורלות בהחלטה שרירותית. זה לא יחזור. הוא שמח על הזכרונות האלה, הניסיון הזה, שמעניקים לו כלים להתמודדות עם המצב ההפוך. קל לו יותר להבין את מי שעומדים מולו, מעליו, בוחנים, משפילים, ומחליטים כיצד לנהוג בו. הוא מזדהה איתם ומעריך את האיפוק שלהם כאשר אינם מנצלים את מלוא יכולת גרימת חוסר הנוחות והסבל שבסמכותם. אם היה במקומם גם הוא היה שונא אותו, מתייחס לעצמו כאל מייצג של רוע שרק מחכה להתממש, כאל ראוי לעונש.

אין טעם להסביר לנסות את כל זה לטורקים. הם בני עשירים מפונקים, כמו רוב התיירים, בחיפוש אחרי חוויה אקזוטית. הטורקיות שלהם לא משנה כלום, הוא מחליט. אותו הדבר. וגם הם, כמו כל התיירים, נהנים מגילוי שורשים משותפים של חייהם הנוחים והמקום העצוב וההרוס הזה. דיס יוזד טו בי פרט אוף דה אוטומן אמפייר, חשוב לו ולהם להזכיר, לייף ווז גוד, בק דן.

דפיקות הלב עדיין לא שככו לגמרי. הוא יכול היה להסתבך מאוד, ויוסוף הציל אותו ממה שיכול היה להיות קנס, או מעצר, או חקירה, או הכנסה לרשימת הבעייתיים, התרעת סיכון בינוניות או גבוהה. מושכלנג’י, זאת המילה, בעייתי, מילה בערבית שהודבקה לה סיומת טורקית, כמו הרבה שמות של מקצועות בשפת המקום, כמו חודרנג’י, מוכר ירקות. אז הוא מספר להם על זה, שירגישו טוב, כאילו יש להם חלק פה, אבל מרגיש שהמילים נתקעות לו, יוצאות מגומגמות ועילגות. ערבית זאת לא השפה שלו. אבל יוסוף מחייך אליו, ואליף אומרת שאיטס ורי אינטרסטינג, ורק דניז היפה כבר חסרת סבלנות, ולא מבינה איפה הנייט לייף הזה שהבטיחו לה.

קבצן ישן מקופל על מצע קרטון, חוסם את היציאה מהמדרכה הבטוחה אל בית הכנסת הגדול. שתי רגליו קטועות, והוא נראה כחבילת סחבות יותר מאשר בן אדם. זאב מתורגל, עובר מעליו בצעד רחב, מחכה לשלישייה ההולכת בעקבותיו. להם קשה, במיוחד לאליף, עדינה כזו, שמחפשת בעיניה אותו, שירגיע, שיסמן שככה זה כאן, אנשים ישנים ברחובות, שאין מה להתבייש או להתמהמה, רק להתעלם ולהיזהר לא לדרוך, רגל אחת אחרי השנייה והופה, זה נגמר, מתרגלים לזה. חמודה, אליף, מיוחדת. זאב מנסה לזהות את צללית גופה דרך החולצה הדקה והמאווררת שלה, לדמיין את צורת וגודל שדיה. אבל מבטה ננעץ בו שוב. אופס, היא תפסה אותו. פניו מאדימות.

הוא מוביל אותם במעלה המדרגות אל בית הכנסת הנטוש, שדלתות הכניסה שלו נעקרו מזמן. תבליט הבטון המודרניסטי שנתזי היריות מנקדים אותו עוטף את הפתח. ג’סט א שורט סטופ, איטס נוט דיינג’רס.

זכור את אשר עשה לך עמלק, חרוט בזהב על שלט השיש השבור שמוטל על רצפת המבואה, אור פנסי ההצפה התלויים מעל רחוב אלנבי חודר דרך חורי הפגזים. זכוכיות שבורות מתחת לרגליים, כסאות תפילה שרופים, כשהעיניים מסתגלות לאפילה המראה מהמם. שרידי נברשות תלויים מהתקרה הגבוהה, מהכיפה הענקית והמנוקבת, זכוכיות צבעוניות מחלונות הויטראז’ המנופצים מכסים את הרצפה. הוא מכיר את המקום הזה רק ככה, הרוס ושבור. אף פעם לא נכנס הנה לפני כן, אבל עכשיו זו תחנת חובה במסלול אטרקציות המלחמה, תיירים מתים על זה. יש לו נאום קבוע, דמיינו אלף חמש מאות איש מתפללים כאן, ועכשיו בואו נקשיב לשקט, נו וואן פרייס היר אני מור, ולתת לצווחות העטלפים לעשות את העבודה. אפילו הוא מתרגש, אפילו את גרונו חונקת דמעה כשהוא מרים מבט מארון הקודש הקרוע לרווחה, עם תבליט המתכת המסוגנן שמעליו, קשה להבין את המילים, קומה ה׳ ויפצו אויבך וינסו משנאיך מפניך, למעלה, אל השמיים זרועי הכוכבים שמציצים דרך קרעי הבטון. אליף עומדת לידו, פשוטת צוואר, והוא עוצר את הדחף להתקרב אליה עוד, שם יפה, אליף, ונראה שהיא ממש מתעניינת, אבל דניז כבר מסתובבת ללכת, אין לה כוח לכל זה, והרגע חולף.

אנד נאו ווי גו דרינק.

*

כל המבטים מופנים אליהם כאשר הם פותחים את הדלת הכבדה, מוגנת ההדף, ונכנסים פנימה. מכירים אותו פה, מלילות ארוכים וקשים, ועושים לו כבוד של קבועים, אבל לרוב הוא בא לבד. לתיירים יש יחס אחר, הם לחם, הם משאב לניצול, כלי הישרדות. צריך לקחת מהם מה שאפשר במהירות האפשרית ואף פעם לא לסמוך עליהם כי הם לא מפה ולכן לא מבינים כלום. מקומי שמסתובב עם תיירים הוא בר מזל, וצריך לעזור לו לדפוק אותם כמה שרק אפשר בתקווה שיתחלק בשלל ושיעזור לך כאשר יגיע תורך. כולם מכירים את החוקים האלה ומכבדים אותם. עכשיו זאב מוביל את הקבוצה הקטנה אל השולחן שבפינה, נד בראשו לשלום לשתיינים ולעובדים. זה המקלט, המקום לברוח אליו כשבחוץ הכל בוער.

על הקירות תלויים שרידים ממוסגרים ממקומות שהיו פעם ונסגרו או נהרסו. תמונות חרוכות, מראות סדוקות, קרעים של פוסטרים ושל מודעות. אלו פריטי נוסטלגיה שנאספו מהאשפה או קולפו מקירות נטושים. את חלקם הביאו לכאן מי שניהלו, עבדו או בילו במקומות האלה כמחווה וטקס פרידה לפני שנטשו למקום אחר. זה כבר כמעט לא קורה בתקופה האחרונה. כל מי שיכול לעזוב בקלות עזב, ולנשארים כבר אין כוח לטקסים נוסטלגים. עכשיו זו תערוכת קבע במוזיאון שגם זמנו יגיע להיסגר ולהיעלם. אבל ברור לגמרי שכשזה יקרה איש לא ישמור על שום שאריות או מזכרות. אולי טוב שכך. אין פה כלום שראוי להיזכר.

רוב מי שנמצאים כאן הערב פגומים, נכים, חסרים. לזה אין יד, לזאת אין רגל, פניו של ההוא כוויים ושרופים, עינה של ההיא סתומה. גם הצלקות ישנות. בזמן האחרון כמות הפגיעות הצטמצמה אבל חומרתן עלתה. אנשים מתים ולא נפצעים. יותר קל ככה, הם פשוט נעלמים במקום שתצטרך להתמודד עם מראה החלמתם, שהיא תמיד חלקית, תמיד גוזלת משהו מכבודם ומגופם. זאב גאה בגופו השלם והיה מעדיף לאבד את כולו במקום חלק ממנו, אבל הוא למד לכבד ולאהוב גופות מצולקים. הרתיעה של החבורה הקטנה אותה הוא מוביל משלל הנכויות שמסביב, כיווץ הכתפיים, הסטת המבטים, ההתעלמות המוגזמת, כל אלה מגוחכים בעיניו. תיירים. זרים. ילדים עשירים שלא מכירים סבל.

הוא מזמין להם סיבוב צ׳ייסרים ראשון, מחייך אל אליף, משיק איתה כוסות. שרפה, הוא אומר, כמו שלמד ושינן כהכנה לערב הזה, בט אין היברו ווי סיי לחיים.

*

למרות כל הדיבורים הם לא באמת יודעים לשתות. שתי בירות ושלושה צ’ייסרים, ודניז כבר מפהקת, נוט פור מי, טנק יו, איט ווז ורי נייס בט נו מור.

את הערק תמרים, המשקה שכולם שותים, שבשבילו באים במיוחד למקלט, מכינים מאלכוהול רפואי. הוא עזר לשאול, בעל המקום, לתקן את המזקקת שהתקלקלה. הוא מחביא אותה במרתף של בניין קרוב, מכונה פרימיטיבית אבל יפה, עם מיכל הרתחה של 50 ליטר עשוי נירוסטה שמחובר למערכת עיבוי שעשויה מרדיאטור של טרקטור. בנה אותה רוסי משוגע שהגיע לפה כשרק התחיל הבלאגן לפי שיטות סובייטיות להכנת וודקה, אבל הוא נהרג מזמן וההלחמות התחילו להיפתח. זאב ניסה לשחזר ולהחליף את החלקים הפגומים אבל כשרק נגע במקום אחד דברים התפרקו במקום אחר. בסוף, במקום להלחים או לרתך מחדש פשוט עטף את כל הצינור הדולף בתחבושת ספוגת אפוקסי עמיד בחום, וככה זה עבד אפילו יותר טוב מבהתחלה. מאז הוא שותף בסוד. זה לא נורא, אני יודע מה אני עושה, אף אחד לא ימות פה, שאול הרגיע אותו. אני צריך את הלקוחות חיים. זיקוק זה אלכימיה, זה להפוך חומר נחות ונפוץ, לרוב סוג של פסולת חקלאית, למוצר שאפשר להשתמש בו. והפסולת של כאן, מה שיש יותר מדי ממנו, זה ציוד רפואי. שאול הוא פילוסוף כזה, הוא תמיד מוצא סיבות ותירוצים מסובכים, ויש לו המון סודות.

הם יושבים מתחת לונטה שדוחפת פנימה אוויר מסונן. די ריק. זאב כבר הסביר וסיפר, והם הנהנו ושתו, ועכשיו קצת שקט מדי ביניהם, לא כל כך כיף. לפעמים, ברגעים כמו זה, הוא מרגיש בודד כל כך, חסר ופגום. אבל אסור לשקוע אל זה, לא עכשיו. הוא מסמן בידו לאיריס, שמאחורי הבר, עוד סיבוב. היא מחייכת אליו בחצי הפרצוף הלא שרוף שלה. היא הייתה כל כך יפה, קודם, כשהייתה צעירה, וחלק מזה נשאר גם עכשיו, אחרי השנים, אחרי הפציעה. פעם באה אליו, בסוף משמרת, שניהם שיכורים מספיק כדי להתגפף ברחוב, מתחת למצלמות, אבל החרמנות התפוגגה כשהתחילו, למרות שידעו שלא כדאי, לדבר ולהיזכר בימים ובדברים שהיו, והם בכו עצמם לשינה. כשקם היא כבר הייתה מוכנה ללכת. הם לא חזרו על זה ונזהרו מאז מקרבה מוגזמת, אבל נשארו בעלי ברית. עכשיו היא באה בעצמה אליהם, עם כוסות בשבילה, בשבילו ובשביל אליף, כולה מחמאות, תשבוחות ופלרטוטים.

הי איז א גוד גיי, א ביט פקט אפ אין דה הד בט א גוד גיי, והן משיקות כוסות, ואיריס מחייכת אליו לפני שהיא חוזרת לכיסא שלה שבצד הנכון של הבר, ואחרי עוד כמה צ׳ייסרים הוא שיכור טוב, נינוח ומלא בטחון עצמי. יו וואנט טו דאנס, בידכ נרקץ׳? הוא מושיט לה יד, יור ערביכ איז ורי גוד, בטר דן מיין, ריח שמפו עולה מהשיער שלה, בצידי שפתיה קמטוטים עדינים, ג׳אסט סו סו, יעני שווי, אינתי חילו כתיר.

גם יוסוף ודניז קמים לרקוד, לא רחוק מהם, כי זה פרנק סינטרה עכשיו ברקע, הכי לא מפה, הכי מתאים, וזאב מסובב את אליף במקומה, ומרגיש איך היא מתרגשת מולו, לאק בי א ליידי טונייט.

ואחר כך איריס מגישה להם את החשבון, בו לא הכניסה את ההנחה הקבועה שלו, כסף שהטורקים ישלמו ושישמר לזכותו לפעם הבאה שיבוא לבד. דו יו וואנט טו קאם טו מיי פלייס, הוא לוחש לאליף והיא מחפשת בידה את ידו ללחיצה מבויישת אבל מלאה הבטחה. ויוסוף משלם הכל, כמו שצריך,  לוקח קבלה כדי שיוכל לקבל החזר הוצאות, ושלושתם יוצאים לפניו, איי וויל בי רייט וויט יו, והוא שותה עוד צ׳ייסר אחרון ומהיר עם איריס.

תיזהר. תשמור על עצמך. אל תדאגי. לחיים.

*

בטוח ברחובות בלילה, עם כל המצלמות ומערכות זיהוי הסיכונים, איטס דה מוסט סייפ פלייס אין דה וורלד, לפחות ברחובות הראשיים, כל עוד אין יריות או טילים. הם מתפצלים לשני זוגות בכניסה לתחנת הרכבת, דניז ואליף מתחבקות ומתלחשות קצת זו עם זו. יוסוף והוא רק מחליפים חיוכים קפואים ורשמיים, אפילו לא לוחצים ידיים. השכר עליו סיכמו שולם לו כבר בדרך, בלי שאפילו יצטרך לבקש או להזכיר. איט ווס ורי אינטרסטינג, טייק קר אוף יור סלף אנד איי הופ דה פיוצ׳ר וויל בי בטר. רק יותר גרוע יהיה, אין שום סיכוי אחר, אבל אולי הלילה הזה יוצא דופן. הוא מתרגש. כבר זמן רב שלא הייתה לו הרפתקה אמיתית, הוא לא זוכר מתי הלך חבוק עם אישה.

טל מי מור אבאוט יורסלף. והיא מספרת. היא גרושה. זה לא הלך, קצת בגללו וקצת בגללה, היה קשה אבל היא מתאוששת, כבר כמעט מוכנה לסמוך שוב על העולם. אנשים הם טובים בסך הכל, רוצים שקט, להנות מהחיים, אושר. הפינס. סעאדה בל ערביכ, ורי נייס לנגוויג׳.

הוא לא שונא אותם, את הערבים. זאת מלחמה, זה לא אישי, הכל היה יכול להיות אחרת, כולם רוצים לחיות, נשיקות, שמחה. איך אומרים בטורקית? סבינץ׳? איט איז נייס, איי לייק יור ניים.

זאת שיחת שיכורים, והיא נעימה לו, צלעותיה נעות מתחת כף ידו כשהוא חובק אותה בהליכתם, חום גופה מקל על צינת הלילה. מישהו בטח צופה בהם, ממערכת בקרת המצלמות, המחשב בוודאי מנתח את תנועותיהם, מחפש אחרי דפוס שמראה על סכנה או איום. הכי קל לו ככה, שהרחובות ריקים, וכל כוח החישוב יכול להיות מנוצל ביעילות, אז כמות התקלות והטעויות מינמלית.

איי וויל נוט סליפ וויט יו טונייט. איט איז טו ארלי פור מי. היא לא מתרחקת ממנו, והוא מבושם מספיק כדי לא להתאכזב. טוב לו עכשיו, הוא לא רוצה להרוס. באט איי ואנט טו סי יור האוס, אנד טו נו מור אבאוט יו. ופתאום הוא קצת חושש, אבל היא כל כך רכה וסומכת עליו, והם כבר ממש קרובים.

*

הוא מכין לו קפה ולה תה, מתבייש פתאום מכל ההסבר המייגע על טורקיש קופי שהתכוון לפצוח בו, לא יודע איך מתנהגים, מה מותר או אסור לו לעשות, איזו דמות עליו לגלם. היא עדינה ואדיבה מאוד, יושבת בברכיים צמודות על הספסל הנמוך בחלק הבית שהוא קורא לו הסלון. הוא מולה, לא לידה, חלילה, היא לא תשכב איתו הלילה, כך הבטיחה, וזה קצת מרגיע אותו, אין פה מטרה לכבוש. הוא מחייך אליה. גוד טי, גם בטורקית אומרים צאי. העיניים שלה מתרוצצות, היא בטח מבולבלת.

אז הוא מחליט להיות נינוח, ונשען לאחור לתוך כריות הספה, וחולץ נעליים כמו שהיה עושה גם אם לא הייתה כאן, ונותן לעיניים להיעצם לרגע, לשרירי הפנים להשתחרר קצת. החיים שלי לא מוזרים, הוא עונה לה, הם פשוט קרו. יכול היה להיות אחרת אבל אני לא הייתי מספיק אמיץ לעשות משהו כשעוד אפשר היה. לכולם כאן יש סיפור עצוב, לכולם. גם לי. אני לא אספר לך, זה לא לילה לסיפורים עצובים.

כשהיא קמה להשתין השקט תלוי בינהם. כוס הקפה כבר ריקה וקרה בין אצבעותיו. הוא שומע את צעדיה, אבל לא את קול חריקת פתיחת דלת השירותים. מה קורה? משהו לא בסדר כאן. הלב שלו דופק מהר פתאום, הוא קם באחת, מחפש אחריה בעיניו, ורואה שהדלת לחדר העבודה פתוחה. בת זונה.

הוא ממהר לשם, אבל היא כבר יוצאת, פוגשת אותו בכניסה. סטריינג׳ מאשינגס יו הב. יס, באט נוט דיינג׳רס, ג׳אסט א הובי. אוף קורס. טוילט? הוא עומד מחוץ לדלת ושומע אותה משתינה, יציב וחזק. שתלך כבר. כלום לא יצא לו ממנה.

*

בדרך חזרה מתחנת הרכבת, אליה ליווה אותה, כמו אדם אחראי וטוב, כל כך היה רוצה להיות אחד כזה באמת, הם הלכו בשתיקה, כבר לא חבוקים, כל אחד מהם מחופר באכזבותיו וכאביו, הוא שומע זוג מזדיין.

הרחובות ריקים לגמרי בשעה הזו, שיא הלילה שלפני הזריחה. קול האנחות מנסר בדממה, עוטף את הכל.

הגבר רק נושם חזק, אבל לנשיפותיו מתלווה מעין המיה עמוקה, שמהדהדת בין מחסומי הבטון ושהאנקות הנשיות מגיבות אליה, ממלאות את השקט, גבוהות ומתגברות.

שנים שלא שמע זיון. הכל הרי גוסס פה, נטול תשוקה. ובכל זאת.

מישהו פה חודר. מישהי פה נחדרת. הם צועקים את זה עכשיו אל העולם בלי שום בושה, בקצב טלטלת גופיהם, נסחפים לקראת השיא, כמו לא איכפת להם מכלום. זאב עצר, נשען במצחו על החומה, מקשיב, שותף נסתר לרגע הפרטי של שני הנאהבים שקולותיהם ממשיכים לטפס ולטפס ולטפס עד צרחה שלה ואנחה עמוקה שלו, זרע לרחם, ועד קולות צחקוק, חלש מדי מכדי להבין מה אומרים.

וכשהוא ממשיך הלאה, מסדר דרך כיס מכנסיו את זקפתו שהתעוררה, זאב מרגיש חי, כאילו הלילה הזה שיחרר בו משהו, כאילו הוא מוכן טו מוב פורוורד אנד טו ליב דה פאסט ביהיינד הים. אם אנשים מזדיינים פה אז יש כאן עוד חיים, וגם הוא יכול, גם לו מותר, למרות הכל.

עוד מעט יפול למיטתו, עדיין בבגדיו, וירדם כמעט מייד. הוא לא ידע מתי הבוקר יעלה בחוץ.

*

זאב מתעורר ערני ומלא חיים. זמן רב לא הרגיש כך, עם כל כך הרבה רצון לעשות ולהספיק. השתייה של אתמול בלילה לא השאירה שום עקבות, והוא חד וצלול. הוא לוגם מהקפה שלו לצלילי מוזיקה, דברים מפעם, יוסי בנאי, חווה אלברשטיין, מתרגש נורא מלשיר יחד איתם בקול גדול, עזורה לכבודי קסטה שם מייד, מישהו חושב עליך ושומר על צעדיך. הוא שוטף כלים, מפנה ומנגב את פינת הבישול, מאונן בחדווה מול אחד מהסרטונים הקבועים והאהובים. הכל יכול לקרות, כך הוא חש, צעיר משהיה.

אחר כך הוא מתקלח במים חמים חמים, ולובש בגדים נקיים, זהים לאלה שלבש אתמול אבל מדיפי ריח כביסה. האבקה נגמרה כבר לפני שבוע, אבל הוא דחה את ההליכה לחנות הגדולה. לא עוד. הוא עושה רשימה, כדי לא לשכוח כלום, ומכניס אליה גם דברי מותרות, שוקולד, שמן זית, דאודורנט. אולי אפילו יין. כן, יין. הכסף שהרוויח אתמול אמור להספיק, אבל כדי שיוכל להרשות לעצמו להתפרע עוד קצת הוא חורג ממנהגו ולוקח מאתיים יורו מארנק החירום שחבוי בארון, מאחורי כלי המטבח.

לפני שהוא יוצא, ולמרות כל החדווה והעליצות המוזרה הזו, הוא הולך לבקר את המכונה, לא מפעיל אותה, אין צורך, שום דבר לא השתנה והסיכוי שתקלה פתאומית תתרחש פתאום הוא אפסי, רק מציץ, מעביר יד על משטח העץ המרופד שמתווה גופו מסומן עליו, מציץ בחור שרובה המסמרים קבוע מתחתיו. טוב שיש אותה. נוכחותה מרגיעה אותו. כמו תמיד הוא חש גאווה על כך שהוא בנה אותה, לגמרי לבד, ועל זה שעדיין לא השתמש בה.

מבט חטוף במצלמות, הכל רגיל, רק כמה פועלים שמתקנים ארון תקשורת במורד הרחוב, והחוצה. יש קול בתוכו שצועק שעליו להיזהר יותר.

*

החנות הגדולה היא מקום נפלא ונורא, אי של שפע מוגזם בתוך ים של עוני וסבל. מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, כי ככה זה במקומות תרבותיים. יש חניון מאובטח, ומעלית מובילה ממנו ישר למרכז החנות, כך שהעשירים ממש לא צריכים אפילו לעבור דרך הכניסה, שעשרות קבצנים ונכים צובאים עליה. יש להם שלטים במגוון שפות, כי אי אפשר לדעת, איבדתי את כל המשפחה שלי, סעדוני, פליס הלפ מי, איי אם סטארבינג. השומר בפתח בודק גם הארנק של המבקשים להיכנס וגם את נתוני הזיהוי שלהם. ללקוחות מועדפים מוצמדת עגלה רובוטית שעוקבת אחריהם בכניעות, ממליצה בקול נשי ועדין על מבצעים מותאמים אישית, משנה את שפת דיבורה ואת מטבע התשלום בהתאם להעדפותיו של הלקוח. ככה קונים היום בעולם, גם לך מגיעה יוקרה.

אין המוני לקוחות, אבל יש מספיק. חלקם מסתובבים עם שומרי ראש, שמרחיקים מהם כל מי שעלול לאיים עליהם, אנשים רגילים, מבקשי טובות, סקרנים, תובעי חוב. אבל זו גם זירת מפגש ובילוי לבעלי האמצעים. קפטריה קטנה אבל איכותית מגישה עוגות תפוחים וקצפת. אנשי עסקים, זוגות אוהבים וקבוצות קטנות של חברים וחברות יושבים שם, צוחקים, מדברים בקול רם, מתלחשים, קונים ומוכרים, מתווכחים. אסור להתקרב יותר מדי לאנשים כאלה, צריך להסיט את המבט, להיות שקוף. הוא לא אחד מהם. טוב שכך.

הזונות הטובות ביותר שעוד נותרו בעיר מחפשות אחרי לקוחות כאן, בעיקר באגף השוקולדים והיין. הן מחכות בקצה המעברים, רוכנות קצת הצידה, חושפות רגליים חטובות דרך שסע בשמלה, צריך לגשת אליהן אם רק רוצים, ווד יו לייק טו גו סאמוויר מור פרייבט? הן רואות שאין לו כסף לזה ומתעלמות ממנו, זזות כך שלא יסתיר אותן כשהוא רוכן לקחת בקבוק יין זול יחסית אבל טוב מספיק עבורו מהמדף התחתון.

הוא שולח מבט מעבר לכתפו אל נערה צעירה, מתולתלת, גבוהה וחטובה, שצלקת גדולה המעטרת את לחייה מכוסה בשכבת איפור עבה. הוא מנסה לחייך אליה בעיניו, להיות אדיב בלי לרמוז שהוא מעוניין בשירותיה. היא הייתה יכולה להיות הבת שלו. הוא לא רוצה לחשוב על זה.

*

יד מונחת על כתפו ברגע שהוא פותח את דלת הבית, כבדה דיה כדי שיבין שאינו יכול לברוח. זאב בן דוד, שואל קול במבטא אמריקאי, ועכשיו הוא רואה גם את שלושה האנשים הנוספים שמקיפים אותם, שחורי בגדים וחסונים, מוחאבאראת, בלי שום ספק. שקית הקניות כמעט נשמטת מידיו אבל הוא מתעשת. הוא יעבור את זה, הוא חייב לעבור את זה.

*

את הכל הם הופכים. אין דבר בו הם לא נוגעים. מגירות נשפכות על הריצפה. קופסאות ברגים. את הניירות והמחשבים מרכזים במקום אחד, את כל כלי העבודה והמכשירים האלקטרוניים באחר. ידיו כבולות מאחורי גבו והחוקר יושב מולו, מחייך באדיבות, מחכה להסבר. זה לא אישי, חלילה, קיבלנו מידע על פעילות חשודה, הוא רק מנסה לברר מה בעצם קורה פה.

אני לא מבין, הוא אומר, בעברית של זרים, של יהודים אמריקאים שבאו לפה אחרי שהכל התפרק כדי לתקן בהולי לנד את מה שהישראלים קלקלו, טו בילד א ניו ג׳רוסלם במקום זאת שהתפוצצה ונחרבה. יש לו כיפה מעוטרת דוגמאות סרוגות שהוא מיישר על פדחתו בזמן שהוא מהרהר. אלה הכי גרועים. צריך לזכור מי האויב. אני לא מבין, המכונה הזה, מה היא לעשות? למה צריך זה?

והוא מסביר. אין לו ברירה. באנגלית טובה של מי שהיה פעם מהנדס. שהוא מפחד למות אבל רוצה שיוכל לבחור בכך אם יחליט שהגיע הרגע, ואת הפרטים הטכניים, מכונת מוות מושהה, אפשר לקרוא לזה התאבדות אבל זה לא יהיה מדוייק כי המכונה היא שהורגת, בוחרת בעצמה את הזמן המתאים ואז עושה זאת בצורה נטולת כאב, בשינה, נקב קטן בגולגלת ומסמר שנורה ישר למוח הקטן, כמעט אין דם, אין פרכוסים, הכל פשוט נפסק, אין סבל, אין זכרונות, וחיישני פעימות לב וגלי מוח קובעים שהכל באמת נגמר, ומערכת אלקטרונית מציתה שריפה שמכלה את המכונה ואת הגופה וכל מה שנשאר בסוף זה אפר.

והחוקר מהנהן, כבר לא מחייך, אולי הבין ואולי לא.

אנד יור ניים איזנט זאב בן דוד.

נו, איי אינבנטד הים. פליז דונט מייק מי טוק אבאוט דה פאסט.

איי אם סורי, דיס איז מיי ג׳וב. אני מתפלל בשבילך.

*

ובדרך לחדר החקירות הוא רואה את אליף, בטח זה לא השם האמיתי שלה, לובשת בגדים מחוייטים, מביטה בו במבט מקצועי ונטול רגש. זה אשמתו. הוא ישלם עכשיו על שהעז לדמיין שהיא רוצה בו.

הם לא צריכים לענות אותו. הכל ברור מאוד. המידע קיים במאגר ורק צריך לחבר בין מי שהוא היום לבין מי שהיה. מקרינים בפניו תמונות שחשב שנעלמו לבלי שוב, אבל המחשבים של המוחאבארת זוכרים הכל. כן. הן מתו. הכל נגמר. הבכי לא מפסיק. נזלת ודמעות ספוגים בשרוולי חולצתו.

הן לא עשו שום דבר רע. גם אני לא. תנו לי ללכת מפה.

*

כבר לילה כשמורידים אותו ליד הכניסה למאורה. הדלת נותרה פתוחה לרווחה. את מה שלא לקחו החוקרים בזזו הקבצנים. אין חשמל, ניתקו את החיבור שלו לרשת, לקחו את כל המצברים. הסיווג שלו נקבע כבעייתי, התרעת סיכון בינונית עד גבוהה, בעל רצון לנקמה. הוא יכול להתפנות למרכז הסיוע לעקורי המלחמה. מומלץ שיתחיל טיפול נפשי כדי להתמודד עם הטראומה. עליו להגיש בקשה רשמית לשינוי שם, ורשויות הכוח הרב לאומי יבדקו אם יש מקום להיענות לה. כלי העבודה שלו אולי יוחזרו אליו בעתיד, אחרי שיקבע אם הוא יכול ליצר באמצעותם כלי נשק. אתה מבין? תחתום כאן. בהצלחה.

שוב יש אזעקה, אבל הוא לא נכנס פנימה. הוא פושט ידיו לצדדים, מרים ראשו אל על, לשמיים נטולי הכוכבים שזנבות שובלי טילים מעטרים אותם. בוא מוות, בוא כבר.

לחלק השני

לגרסה מלאה בפורמט pdf

ריצה זה לא הכל בחיים

הרגע המשמעותי ביותר במרתון הזה, עבורי, אירע בכלל לפני חודש וקצת.

עד אז התאמנתי בסדר, על פי תוכנית כללית שחשבתי שיכולה לעבוד. מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות, חמש מאות. הייתי אמור לרוץ בסך הכל את הקילומטראז׳ הזה בחודשים שעד הטייפר בחמש עד שש ריצות שבועיות, תוך שמירה על סבב דו שבועי של סוגי ריצות שונים: משחקי קצב, עליות, אינטרוואלים ארוכים, ריצה ארוכה או חצי ארוכה. זה הלך טוב, והצלחתי כמעט ולעמוד בזה, למרות שמחלה טורדנית גרמה לי לפשל ולהפסיד שבוע של אימונים. בנוסף, לא העליתי מספיק מהר את אורך הריצה הארוכה, והספקתי רק אחת מעל 30 קילומטר עד המחלה. חזרתי לאט, בודק את יכולת הגוף לעמוד בעומס. נשאר לי זמן לשלוש או ארבע ריצות ארוכות, וקצב הריצות המהירות שלי השתפר. הייתי בדרכי למרתון טוב, מהיר יותר משרצתי עד עכשיו. למי ששאל אמרתי שאנסה לרדת משלוש שעות. חשבתי שאם הכל יסתדר, תהליך אימון רציף וטוב, גוף בריא, תנאים טובים ביום המרוץ, אוכל אולי לעמוד בזה. ריאלית, כיוונתי לתוצאה שבין שלוש שעות לשלוש שעות וחמישה.

בבוקר היום בו אירע מה ששיבש את תוכניותי ירדתי לטייל עם הכלבה, נושא עמי את ילדתי התינוקת במנשא לפנים. הלכנו למכולת ובדרך חזרה חצינו רחוב שאין בו מעבר חצייה. מכונית פנתה לתוך הרחוב אותו חצינו. ראיתי את פניו של הנהג. המכונית לא האטה. צעקתי. הוא לא עצר. הסתובבתי כשפני אל מכסה המנוע, עזבתי את הרצועה וחיבקתי את בתי בזמן שהפגוש פגע בשוקי, מפיל אותנו אל הכביש.

היא לא נפגעה. בלמתי אותה בגופי, והיא נבהלה קצת אבל לא יותר. המכונית עצרה כשהיא מעל רגלי, אנשים מיהרו אלינו בבהלה. כן, זה היה מבהיל.

הנהג, איש מבוגר אך לא זקן, ישר ניסה להצטדק. השמש סינוורה אותו. זו הייתה מכונית חשמלית של בטר פלייס, וכנראה שהתבלבל בדוושות. לא יכולתי לכעוס עליו כמו שצריך, כי הייתה לי תינוקת לבדוק ולהרגיע. עדיין על הכביש, בדקתי כל דבר, רואה שקרה נס, שהיא שלמה ובריאה לגמרי, ושאסור להתעצבן עכשיו.

למזלי גם אני לא נפצעתי כמעט, בהתחשב בכך שנדרסתי. מכות יבשות, שפשופים בשוקיים, נקע באחת מאצבעות כף הרגל. שטויות, בהתחשב במה שיכול היה לקרות, נס גלוי, הנדסה טובה של הפגוש, מזל לא נורמלי. גם הכעס שלי היה בתוך המסגרת הזו.

אבל נפצעתי קצת, מספיק כדי להשבית אותי לכמה ימים, שבוע כמעט, ומייד אחר כך, איני יודע אם זה קשור אבל אני מרגיש שכן, חליתי שוב, ובכל החודש האחרון לפני הטייפר הייתי כשיר אולי שבוע, וידעתי שמרתון טוב זה כבר לא יהיה.

המרתון נקבע ליומיים אחרי יום השנה השלישי למות אבי. החזרה לעיר אליה היגר ושממנה חזר, למקום אותו אני פוקד בקביעות בכדי לנהל את הרכוש שהוריש לנו, הנסיעה לכאן כדי לרוץ לא הייתה אמורה להיות סגירת מעגל אלא עוד שלב בדרך, בתהליך הפרידה הארוך ממנו ובשינוי שאני עברתי מאז מותו, הפיכתי לרץ. לא רציתי לוותר למרות שידעתי שאיני מוכן. התחלתי את הטייפר בלי שום ריצה ארוכה, חליתי שוב, בשפעת שלא הייתה לי כמותה שנים. לרוץ ככה, לגמור ככה מרתון, הפך לאתגר השרדות, ככה לא עושים את זה.

החלטתי, עם עצמי, לא לוותר מראש על הריצה, כי היה לי כרטיס ומועד הביטול כבר עבר, ופשוט לרוץ לאט. זה היה אמור להיות האתגר, להיות שקול, מרוסן ומחושב, להתעסק באווירה ולא בהישג הצפוי, ואם יהיה קשה מדי פשוט לפרוש, ולהשתמש בתחבורה הציבורית כדי לחזור לנקודת הזינוק והסיום. כל הזמן הייתי מסויג. זה לא היה המרתון שרציתי לרוץ.

האקספו, מקום איסוף ערכת ההרשמה ותערוכת ציוד הספורט, היה צנוע ולא חגיגי. בריצת הבוקר טוב, מסלול תיירותי שהובל על ידי רצים מתנדבים יום לפני המרתון, סיבוב ריצה קלה ברחובות העיר, בין התעלות, זה מנהג לחפון את השד העירום של פסל הזונה המשובץ באבני המדרך שליד הכנסיה הישנה, היו יותר מארגנים ממשתתפים. אבל היה נחמד. דיברתי עם רצים הולנדים. הם היו אדיבים ואמפטיים, קרים.

הזמן הצפוי שלי הביא לשיבוצי בקבוצת הזינוק השנייה, מיד אחרי רצי העילית. הקבוצות התמקמו זו אחרי זו על מסלול הריצה של האצטדיון האולימפי. גם הוא צנוע ומופנם. ראיתי את רצי העילית נכנסים אל המתחם שיועד להם. הם זזים אחרת, ובכל זאת קצת דומה. התמלאתי גאווה בזה שאני יכול להיות קרוב אליהם ככה, לרוץ בעקבותיהם. היה קר בבוקר. את כל האימונים שלי עשיתי בחום הקיץ, בערב ובלילה. ספירה לאחור, זינוק.

הבנתי מהתחלה שלא אצליח להיות איטי כמו שחשבתי. תכננתי לרוץ בקצב של חמש דקות לקילומטר, אבל הרגליים לא נתנו יותר מאשר ארבע וחצי, ארבע ארבעים. ויתרתי ישר על התכנון המוקדם, ומה שיהיה יהיה.

אחרי כמה קילומטרים, כשהקצב התייצב, הבנתי שאני נמצא עם הפייסר, קובע הקצב, המכוון לזמן סיום של שלוש ורבע שעות. חבורת הרצים והרצות בתוכה התמקמתי הייתה מורכבת מרצים רציניים אבל לא ממש, אנשי ונשות ברזל, לא חומר של אלופים אבל גם לא רצים מזדמנים או מתחילים. גם אני כזה. ידעתי שהבעיה שלי אינה המהירות אלא הסיבולת. ציפיתי לקושי שיבוא. ידעתי שאאט בהמשך הדרך וקיוויתי שלא אצטרך לעצור.

הקילומטרים עברו. לא חשבתי על הרבה, רק על תנוחת הריצה ואיך הגוף מרגיש, נתתי לפיסות הנוף החדות שהריצה מעניקה, לרגעים הצלולים שהיא נותנת, למלא אותי. קולות: רגליים רצות יחד, טופפות, תופים בסירה השטה ליד הנהר, צעקות עידוד. מראות: פרצופים, כל הירוק הזה, בתים צבעוניים. אני חושב שחייכתי רוב הדרך. זה כיף, לרוץ, והרגשתי שהעיר הזאת, אמסטרדם, היא גם קצת שלי, שהיא יותר שלי עכשיו שאני רץ בה, שאני לומד משהו חדש עליה, ועלי, ועל הריצה.

ואחרי עשרים וחמישה קילומטרים נהייה קשה, וחשבתי על אבא שלי, ועל זה שעברו שלוש שנים, המון זמן אבל שום כלום בעצם, לא רצתי בכלל לפני שהוא מת. ועל בתי התינוקת, שלא תכיר אותו ולכן לא תדע למה להתגעגע, ועל אהובתי, על המשפחה שבנינו יחד. איזה מזל, איזה נס.

הקצב שלי ירד אבל המשכתי לרוץ, עובר על פני מי שהפסיקו, שמתחו שריר, שנגמר להם הכוח. איבדתי שתיים וחצי דקות בקילומטרים האחרונים. לא נורא. יכולתי להתאמץ יותר, עד אפיסת כוחות, אבל העדפתי שלא.

כשני קילומטר מהכניסה לאצטדיון האולימפי, ממנו זינקנו ובו גם מסתיימת הריצה, התחלתי לשמוע סירנות, אמבולנס שמנסה להתקרב. אחרי כמה מאות מטרים ראיתי, בצד המסלול, את הסיבה למהומה: גבר צעיר שמוטל על הכביש, עירום חזה, כשצוות חובשים מנסה להחיות אותו. הסבתי במהירות את מבטי. לא הגברתי קצב לקראת הסוף, לא מתחתי עוד את גבולות גופי.

3:17:40. זה התרגום של המאמץ לתוצאה. שמונה דקות איטי יותר משיאי האישי, יותר מרבע שעה ממה שחשבתי שתהיה תוצאת הסיום שלי לפני המחלות, לפני תאונת הדרכים. זה היה מרתון טוב, בהתחשב בנסיבות, בלי לשכוח שזו רק תוצאה, מספר, ושהתהליך הוא מה שמשנה. לפני חודש וקצת ניצלתי, ולמדתי משהו, עלי, על הריצה. עוד ארוץ מרתון מהיר יותר, לא ארוץ עוד מרתון כזה.

גמול

בבית הקפה בו אני כותב אסור לעשן.

אני, למזלי, גמול, אבל תוך כדי הקיץ שהעברתי כאן ראיתי איך כל מי שעדיין מעשן לוקח את ההפסקות הקצובות האלה, בחוץ, בצד השני של החלונות הגדולים. הצתה, שאיפה, עקצוץ בריאות, ואחר כך בתוך המוח, בתוך המחשבה. ככה זה צריך להיות. והסיגריה עצמה. להחזיק בה, לגלגל אותה בין האצבעות, אשר שומרות את הריח החמוץ והמנחם עוד הרבה אחר כך. והעשן, לפלוט אותו גבוה, לראות את הנשימה הופכת לסלסול מיתמר. אני מתגעגע, לפעמים, יודע שהשנים הרבות בהן עישנתי, מגוון החוויות אותן צלחתי עם ובעזרת הסיגריות, הפכו את העישון לחלק ממהותי, למשהו שלעולם לא אוכל להשלים לגמרי עם הויתור עליו.

אהבתי לעשן בזמן שרקדתי, ביחד עם המוזיקה. הייתי משתמש בסיגריה כדי להגדיל את התנועה, ככלי ביטוי. צברתי מגוון מחוות מסוגננות שעבדו עם הקצב, הרגשתי שאני משחק עם כל סיגריה טוב, שעליתי פה על משהו, שהיא ואני משלימים זה את זה. ברגע מתאים, זמן חילוף ביט, כשהיה נשאר רק בדל, הייתי שואף פעם אחרונה, עמוק ובהתכוונות, ואז מטיל את השארית באוויר, צופה במעופה, נקודה אדומה צהובה מהבהבת, מסתחררת בתוך החושך, ואז פוסע, בנעלי העור הגבוהות איתן אהבתי לצאת לרקוד, חייל של טכנו, ומועך בתנועה סיבובית וחדה את הפגר, מוכן לקצב הבא, לסיגריה הבאה. כשאני מדמיין את זה לעצמי, עכשיו, זה נראה לי מגוחך, משחק בפוזה של מישהו אחר.

לא חשבתי שאהיה מעשן, בצעירותי. אבי וסבתי היו מעשנים כבדים, וכילד חשבתי שזה מגעיל. כל העניין הזה גם נראה לא הגיוני, לעשות משהו לא בריא, לנשום עשן. התחייבתי בפני עצמי, כנער, לא להיות מבוגר שמן ומעשן. כשהתחלתי לכתוב השתמשתי לפעמים במקטרת. היה בזה יותר כבוד וכובד, אפשר היה לנשוך בפומית ולהרגיש בכף היד את ההתחממות הנעימה של גוף הבעירה. התעסקויות האלה טובות לריכוז. התרגלתי. כשכתבתי עישנתי.

בבית הספר בו אני מלמד יש שרואים בי דמות נלעגת. כבר כמה שנים, מאז מות אבי, אני במאבק דון קישוטי עם המעשנים והעישון. אני מכריח את מי שאני תופס לנקות את סביבתו, לפעמים את כל פינת העישון הלא רשמית, לפעמים צלע ממגרש הכדורסל האחורי אליו בורחים התלמידים שרוצים קצת שקט. בכל שנה, בישיבת המורים שלפני תחילת השנה, אני מבקש את זכות הדיבור, מקבל אותה רק אחרי התעקשות טרחנית, ומאיים על צוות המורים שינהגו על פי חוק, שלא יעשנו ליד תלמידיהם, שלא יתנו לתלמידיהם לעשן לידם, ושאתלונן עליהם אם יעשו כך. זה איום ריק. לא אמסור אף אחד מהם לידי הרשויות. אבל הם אינם יודעים זאת, ואני נראה ודאי מגוחך, קיצוני וקצת מפחיד. אני משחק את הדמות הזאת ולפעמים מתבלבל וגם מתנהג כמוה. יש יום בשבוע בו אני משתדל לנקות לבדי את ערימות הזבל שהשאירו אחריהם התלמידים המעשנים. זה מה שהם, הבדלים, זבל, אשפה שמטנפת את סביבתה, שריד למעשה של הנאה אסורה, שרגשי אשמה וסיכון מדומה הם חלק מסוד כוחה. הרבה מהם עברו לגלגל טבק לעישון והשאריות מרושלות, מקומטות וספוגות רוק. זה דומה לקונדומים המשומשים שמתגוללים לפעמים במגרש החנייה שליד ביתי. גועל נפש. פעם לא ראיתי את זה כך. הייתי זורק סיגריות ברחוב, בכביש, כולה חתיכת נייר, מה אתה עושה עניין.

כשהייתי בצבא עזבה אותי מי שהייתה חברה שלי שבארץ אחרת. התחתנתי איתה כדי שלא תצטרך לחזור לארץ ולהתגייס, ותוכל להמשיך להיות רחוקה ממני. חלק בי חשב שגם היא התחתנה איתי, ושהפרידה הזו, שהייתה צפויה והכרחית, פלסטר שצריך לסלק בתנועה חדה מעל פצע שכמעט החלים לגמרי, היא משמעותית, היא משבר גירושים. איני זוכר איך זה קרה, רק שהיו לי שלושה ימי חופש נדירים, ריקים ממנה, ושהחלטתי לנסוע למדבר.

קניתי סיגריות בלי פילטר, של גברים. צעדתי ברגל מהתחנה הסופית בערד אל תוך המדבר, במורד הכביש המוביל למצדה, לכיוון בית הקברות העירוני. טירונות היחידה שלי הייתה לא רחוק משם, בפנייה שמאלה, מערבה, שני קילומטר מהכביש. בטרטורים קשים במיוחד רצנו עד בית הקברות וחזרה, עד ׳מצודת השיש׳, זה היה הכינוי בו השתמשו המפקדים, שם הקוד לעונש הכי חמור, לרוץ עד מצודת השיש וחזרה, עם אלונקה, זוז. זה היה אפל, להגיד את זה ככה, בדיחה צינית.

לא הייתי אובדני, אז, כשנסעתי לבדי לטיול הזה, השארתי את הנשק בבית, לא הייתי זקוק לו. הייתי צריך רק קצת זמן לבד. החושך ירד. הייתי עייף.

בוואדי שבין העיר לבית הקברות עצרתי. האוויר היה קר ויבש, ומסביב היה שקט של מדבר, של האיש היחיד פה, רק אני והעולם. העפר הרך שבמרכז תוואי הנחל התפצח תחת הרגליים, גומחה, בור לא עמוק, קערה אותה מלאו פעם מי שטפונות, שם בחרתי לישון, לבשל קפה, לעשן סיגריה.

היה לי על מה לחשוב. איך נתתי לעצמי להאמין? הייתי צריך להיפרד מהאני שחשב שאין לו חיים בלעדיה. הכל היה בכל מקרה כל כך מבולבל. אבא שלי ברח מהארץ שנה לפני כן, והוא גר אז בערד. שנאתי להיות חייל ולא יכולתי להודות בזה. הייתי צעיר וחסר נסיון והכל קרה לי. בלגן של סיפורים ועניינים. הייתי צריך לסדר דברים.

וישבתי בתוך הבור, והיה שקט של לילה, ונשמתי עמוק, עד כאבי הלחץ בצלעות, קצה היכולת. ואז הציץ ראש דורבן פנימה, מקצה הבור. ונבהלתי נורא, אבל הבהלה הזו, של הדורבן ושלי, צעקת הפחד המשותפת והריצה המגוחכת שלו משם, דורבן בורח, משיל קוצים, הוא מראה יפה, שחררה בי משהו. היה כיף.

וכשעישנתי סיגריה, אחר כך, קול האיושה שהעלתה היה מסוים מאוד. רשרוש חזק, ברור ומגוון בתוך השקט, לא יכול להיות שסיגריה היא שעושה את כל הרעש הזה, קולות של שריפה ממש, אש מאכלת. ואני הייתי שותף בתהליך הזה, כלי קיבול לעשן הבערה, אני והיא עובדים יחד. אני זוכר את החוויה והתחושה ולא יכול לנתק בינהן. מכשיר התמכרות ארור.

יעיל כל כך, ממלא כל כך הרבה צרכים. גם ביד וגם בפה וגם בתוך הגוף וגם מחוצה לו וגם איך שאתה נראה וגם איך שאתה מרגיש והכל ביחד, חלק מכל דבר, הכל יותר טוב עם סיגריה, זה הזמנים שבהם אני לא מעשן שקשה.

אמני תיכון, כמו חלק מהתלמידים בבית הספר בו אני מלמד, הם נחרצים מאוד, הם דוגלים בחופש ובזכות בחירה. מצחיק אותי, הטיעון הזה, איך משהו ממכר הוא סמל לייחוד, איך העקרונות פונים נגד עצמם. לפעמים אני מסביר להם למה אני מתעקש להפריע להם, לרוב לא. אין לי סבלנות. מה שעובד הוא העקשנות. מעשנים קצת פחות בבית הספר עכשיו, וזה קצת בזכותי. פחות תלמידים מעשנים פחות סיגריות. פחות חוויות ראשוניות, פחות רגעים של התבגרות ושל שינוי שהסיגריות הן חלק בלתי נפרד מהם.

להפסיק היה קשה, אבל הרגשתי שאין ברירה. הסיגריות היו סרטן ריאות, הן היו אבא שלי, הן היו השנאה העצמית שאכלה אותי מבפנים, הן היו כאבי השיניים ושיעולי הבוקר, הן היו גוף שיכול כל יום פחות. ובכל מקרה לא כתבתי אז, כבר הרבה זמן לא כתבתי, אז מה בעצם זה משנה.

ההתמכרות לסיגריות היתה מסך עשן, דברים נראו אחרת מאשר באמת.

לא ויתרתי על כלום. לא השתניתי. לא איבדתי דבר ממה שהופך אותי לאני ולא חסר כל גוון בסך הרגשות שלי. הכל יכול לקרות בלעדיהן. איני זקוק יותר לאשליית הבחירה שהן מעניקות.

כתבתי הקיץ הרבה, בבית הקפה. יומיים בשבוע באה שכנה לה שילמנו לשמור על התינוקת ואני יצאתי לכתוב. בלי לעשן, בלי לשתות, בבוקר, כמה שעות וחזרה הביתה. ולפרסם כמעט מיד את מה שכתבתי, כדי שלא אצטרך לחשוב, לא אוכל להתלבט. סדנת כתיבה, המצאה של מנהגים חדשים.

אני שמח שאיני צריך לצאת החוצה לעשן. אני שמח שכבר איני צריך לסחוב איתי סיגריות, שכבר איני תלוי בהן. אני שמח על הקיץ הזה ומרגיש שהוא הותיר בי חותם. סיפרתי דברים שרציתי, סידרתי מה שצריך.

שנת לימודים מתחילה עוד מעט. בתי התינוקת נכנסת לפעוטון. בעוד פחות מחודשים ארוץ עוד מרתון. עומס האימונים עולה כעת. מתחילה העייפות. אולי אקח הפסקה מכתיבה בגוף ראשון, נראה.

הרבה מילים בחינם

עדכנתי את עמוד הקבצים להורדה באתר.

נוסף אליו מתגעגע לכוס שלך, קובץ סיפורי זימה שפרסמתי כאן בעבר. הקריאה בו למבוגרים בלבד.

אקווה להוסיף קבצים נוספים בהמשך.

לרגל מות אבי – אסופת רשימות

אני מצרף קובץ pdf הכולל אסופת רשומות מהתקופה האחרונה, לאחר עריכה מינימלית.

זו בעצם נובלה שלמה להורדה חופשית. יחי האינטרנט.

אבקש לא להפיץ מסחרית.

לרגל מות אבי

אין דרך יפה – רשימה אחרונה בסדרה

אין דרך יפה לספר את זה. סרטן הוא דבר מכוער.

בעצם, זה היה צפוי. אדם שמעשן שתי קופסאות סיגריות ביום יחלה בסוף, זו רק שאלה של זמן. ולכן, הדבר המוזר באמת הוא כמה כל זה היה מפתיע.

אספתי אותו משדה התעופה, בלילה. דיברנו בטלפון, לפני זה, והבנתי שהוא לא ממש בסדר. חשבתי שקיבל שבץ קטן. הוא נסע לבקר את בת הזוג שלו ואת ילדו הקטן בברלין, ואחר כך לאמסטרדם. כנראה ששם כבר היה דפוק לגמרי, לא מצליח לדבר ברור, צולע, כמעט משותק בחצי גוף. חשבתי שהכנתי את עצמי לקראת המפגש איתו, וכשיצא מהדלתות החלביות באולם קבלת הפנים ידעתי בדיוק מה לעשות. משהו קרה לו במוח, ידעתי. הוא נראה עלוב כל כך, זקוק לרחמים, עקום, חבוש כובע צמר, לא מגולח. יד אחת שלו הייתה תלויה לפנים, מעוותת. רציתי להרים אותו על הידיים, לערסל אותו כמו תינוק.

וכמו תינוק, הוא התמסר לי, נותן לי אחריות מלאה על גופו. במשך חודשי המחלה למדתי להכיר את הפרשותיו, את צבע הליחה, את הרכב הדם שלו, את גושי הגידול. הם היו שלי כמו שהיו שלו. מאותו רגע ראשון בו ראיתי אותו, חולה ומושפל, הרגשתי במבחן, ושהכל עומד להשתנות.

בזכות מחלתו של אבי הפסקתי לעשן, אני כבר לא אוכל חיות מתות, התחלתי לרוץ. מחלתו ומותו שינו את חיי לטובה. זה עצוב מאוד. קשה לי לספר על זה. אני חש אשמה על זה שנשארתי בחיים.

לא הייתה לי ברירה אלא לחוות את משבר גיל ה- 40 הזה במלואו. השינויים שעברתי, ההרגלים הרעים עליהם ויתרתי, זה מה שאיפשר לי לשרוד את הזמן הזה. כך נפרדתי ממנו.

באותו לילה ראשון של מחלה לקחתי אותו משדה התעופה ישר לאיכילוב. חדר המיון היה עמוס, ואבי, עם הדיבור הלא ברור שלו והסיפור הזה, הגיע בטיסה מאמסטרדם, מבולבל, קצת מסריח, קיבל יחס של נרקומן, עד שסיפרתי לרופא הצעיר, היחיד שהיה קצת נחמד, שהוא גם משתעל דם. אז שלחו אותו לצילום ריאות, שאחריו הכל היה ברור. סרטן ריאות מתקדם, שכבר שלח גרורות, בין השאר למוח. גזר הדין היה ברור וחד, תוחלת החיים הצפויה קצרה וקצובה. אבל היה צריך לשחק את התקווה, את האמונה בנס, את חוסר הידיעה.

אבי היה צריך את ההדחקה הזו. כבר בהתחלה, אחרי שהוציאו בניתוח מסובך את גרורת הגידול שצמחה בתוך מוחו, והוא התאושש ומצבו השתפר זמנית, הכריז שהוא לא מכיר אף אחד שמת מסרטן ריאות. אני חושב שזה היה משחק, הכל, אני חושב שידע בדיוק אבל חשב שאולי חוקי הטבע, הרפואה והסטטיסטיקה יוותרו לו. פעם אחת התייפח בזרועותי, כשקילחתי אותו לפני ניתוח הראש שעבר. הבטחתי לו שאם יהפוך לצמח, אם יפסיק להיות בן אדם, כמו אבא שלו הלוקה בשיטיון שפתאום היה לו חשוב להזכיר, אני אהיה זה שיהרוג אותו. זה היה משמעותי עבורו, מרגיע, לדעת שאני מסכים לקחת אחריות על מותו.

בנסיעה ארוכה שהייתה לי אז, להביא דברים מהבית ביבניאל לתל אביב, שרתי לעצמי פזמון, שלא התפתח לשיר שלם: ולכאורה הכל היה טוב, והאמנו בשקר הלא נורא. יכול היה להיות יותר גרוע. אבל ידענו שהגרוע בא.

אני שונא את הסרטן. זו מחלה טיפשה ואלימה, שאכלה את גופו של אבא שלי מבפנים עד שכילתה אותו. אני שונא את הסיגריות שגרמו למחלה הזו. כל כך מהר אבי נגמל מהן כשחשב שזה מה שיאריך את חייו. טיפש. מכור. קורבן. אני שונא את המוות, את אשליית השליטה בו.

איני יודע מה לספר ומה לא. אני לא רוצה לזכור את אבי במחלתו, אני לא רוצה שכך יזכר, כאיש חולה, מריר ועלוב, שההישג היחיד שלו היה שליטה ברגע מותו. אני מסרב להתייחס לסופו כאל רגע השיא של מערכת היחסים בינינו, של הקשר בין אב לבן.

באוקטובר הקרוב ימלאו שלוש שנים לזמן פטירתו. אהיה באמסטרדם בזמן הזה, יומיים לפני המרתון בו אני מתכוון לרוץ, החמישי שלי. אימונים לקראת מרתון סתיו, בחום ובלחות התל אביבית, דורשים יכולת התמדה שחורגת מהרגיל. זה לא טבעי או נוח לרוץ בתנאים האלה, ובכל זאת בקיץ הזה אני רץ הרבה. אני בכושר הטוב ביותר שהייתי בו בחיי. האבהות הטרייה מרגשת אותי מאוד. טוב לי. סדרת הרשימות הזו, סביב זכרון אבי, נסיון להשלים איתו, עכשיו שכבר אי אפשר, מסתיימת כאן.

רשימה אחרונה בסדרה. מעין המשך ל- “אי אפשר לחזור מהגלות”. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

העניין הזה עם הנשים

נהגתי להתהדר בכך שאני דור חמישי למשפחות הרוסות. שאבתי מזה כוח, מהיכולת להציג את עצמי כבעל תירוץ גנטי, טבוע באני בצורה שאין יכולת לוותר עליו, להיות דפוק בעניין הזה. בשביל זה המצאתי עובדות מפוקפקות, מספר בביטחון לכל מי שרצה לשמוע שכבר האבא של סבא של סבא שלי התגרש ונטש, ומאז לא ניתקה השרשרת. חלק מזה היה ודאי נכון.

סיפור הילדות של אבי בצל גירושי הוריו תמיד היה שם. פרטים שונים נוספו לו כל העת, אבל הוא מעולם לא סופר במלואו. היו לו צדדים רבים, וכל אחד מהם ראה אותו אחרת. אבי תפש עצמו כקורבן. הוא לא סלח.

הוריו נפרדו וכל אחד מהם נישא מחדש, כך שלי היו, כשגדלתי, שלושה סבים וסבתות. גם בזה התגאיתי. זה היה יוצא דופן ומעורר סקרנות, זה הפך אותי למיוחד. סבי וסבתי לא דיברו זה עם זה. אסור היה להזכיר את קיומם בבית האחר. במפגשים המשפחתיים הספורים הם לא רק התעלמו אלא שנאו מכל הלב. הם היו שונים מאוד.

בילדותי אבי ניסה לרצות את אביו. ביקוריו אצלו היו מסודרים ותכופים. היה לו מה להוכיח. הכעס, שכנראה היה שם תמיד, נחשף רק שהתבגרתי, ולמרות שהיה צודק הפתיע אותי בנחרצותו ובכך שרק התגבר. אבי תפש את עצמו כמי שעומד בהתחייבויותיו, כמי שלא נתן לקשיים להכריע אותו. חלק משמעותי מתחושת ההישג הזו נגזר מאיך שחשב שהתמודד עם משא ילדותו. הוא ניצח את אביו בכך שלמד לא לצפות ממנו לדבר.

הם נפרדו כשהיה בן שנתיים, בפלסטינה של אחרי מלחמת העולם ולפני 48, וסבתי הייתה אם חד הורית לילד בן ארבע בזמן מלחמת העצמאות, נושאת אותו במשוריינים, מבשלת במחנות צבא. סבי היה קצין חשוב, מפקד שירות המפות והצילומים, אחראי על תיעוד המלחמה, תורם משמעותי לנצחון בה. הוא התחתן מחדש עם פסלת יפה שהייתה חיילת בפיקודו. מאוחר יותר נולד להם ילד והם נסעו לשווייץ, שם למד סבי והפך לדוקטור. כנראה שסבתי עברה לגור עם אבי בפנימייה לילדים נטושים, שם עבדה כמבשלת. היא תמיד הייתה ענייה ומרירה.

על עניין הפנימייה למדתי רק בבגרותי, אחרי שאבי חזר לארץ. נסענו יחד בהוד השרון או רעננה, איני זוכר בדיוק ואיני זוכר למה, והוא הצביע על המקום בו גדל אבל לא סיפר שום דבר נוסף.

גם אחרי שחזר לארץ סבי, שננטש בעצמו על ידי אביו, לא ידע איך עושים את זה, לא התאמץ במיוחד, זלזל באבי ובמי שהפך להיות. ובכל זאת, אבי בחר בשם משפחתו של אביו כשמו. אף פעם לא באמת הבנתי את זה.

לאבי היה קסם אישי והוא היה מוכשר מאוד. הוא היה גבר יפה, גבוה, ממנו אי אפשר להתעלם. ידעתי את זה, ראיתי איך הגיב אליו העולם, איך הגיבו אליו הנשים בעולם. קינאתי בו על ביטחונו העצמי שנראה מופרז לעתים, הובכתי מביטויו הפומבי של הבטחון הזה. לידו הייתי תמיד בצל, מי שצריך ללמוד, לחקות בדיוק. לא הייתה דרך להתנגד אליו. הוא סחט מחמאות, דרש וקיבל תשומת לב. אי אפשר היה לא לרצות להיות כמוהו.

תמיד היו לו עצות. כל מה שסיפרת לו הפך לבעיה שאותה רק הוא מסוגל לפתור. הפתרונות האלה היו לוגיים, מצעד לצעד, מפעולה לפעולה, ותמיד הייתה בהם נקודה עיוורת, התעלמות ממשהו שבעצם משנה הכל. למדתי להסתיר מפניו את כל מה שקשור לעניינים שלי עם נשים. הביקורת שלו, המחמאות שלו, בחרתי להתעלם מהן, כי מה הוא מבין בכלל.

הורי התגרשו כשהייתי בן 9. איני זוכר מזה הרבה, ותמיד חשבתי שזה היה לטובה. אני עדיין חושב כך. חיים לצידו נראים לי כחוויה קשה, שאין אישה שהצליחה לעמוד בהם לאורך זמן. מכולן גבה מחיר, מכולן דרש לעשות דברים, בשבילו ובשביל עצמן, מכולן דרש אמונה בלתי מסויגת בו וביכולותיו.

היו תקופות קצרות בהן לא הייתה לו בת זוג. ביקרתי אותו פעם באמסטרדם בזמן כזה. הוא דאג אז לעצמו, והיה גאה מאוד באיך הוא מסתדר לבד, כמה זול לחיות ככה. בערב הזמין אותי לארוחה שבישל. אכלנו ספגטי רך עם קטשופ ועוף שלא בושל מספיק, שהפנים שלו עוד היה ורוד וקר. בלעתי בקושי, מחמיא לו מתי שדרש שאעשה כך. לשקר ככה היה לא נעים, פיזית. המילים נתקעו בגרון. אחר כך ירדתי לאכול עוד משהו ברחוב.

את בת הזוג הנוכחית שלי קיבל ואהב. כבר לא היה לי מאוד אכפת, אבל זה בכל זאת שימח אותי. הוא עזר לנו לקנות את הדירה בה אנו חיים והיה נדיב, אמין ואחראי. אבא שלו אף פעם לא עזר לו ככה, ובכל זאת הגיע לאן שהגיע, לבד, כי רק על עצמך אפשר לסמוך.

אני מקווה שאהיה אבא טוב. בינתיים ההורות באה לי טבעי, לא משנה אותי אלא משתלבת בחיי. לבתי אספר שהיה לה סבא שמת, שהוא היה איש מצחיק וטוב לב, קשה ומעניין, שבוודאי היה אוהב אותה מאוד. את העתיד שלה ושלי נוכל לבנות במנותק ממנו.

מעין רשימת המשך ל- “החלומות של הראש הקטוע (ב’)“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

החלומות של הראש הקטוע (א’)

מעין רשימת המשך ל- “הנכה שהייתי”. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

גדלתי בדירות שכורות, כאלה שעוזבים כל שנה שנתיים, ולמרות מאמציה של אימי לשמור על תחושת יציבות תפשתי עצמי כנווד שלא מתוך בחירה. הורי עזבו את דימונה ועברו לרמת השרון בחופש הגדול שבסוף כיתה ב׳, ואני האמנתי שאז הכל התחיל להתקלקל. בדימונה היה לנו בית, היו לי חברים, הייתה קהילה. כך זכרתי את זה, כגן עדן אבוד. שנים אחרי המעבר עוד חשבתי שכשאגדל אשוב לשם, שאני בעצם דימונאי בגלות. סיכת מתכת קטנה עם סמל העיר הייתה אחד מאוצרותי, והקפדתי לתלות או להסתיר אותה במקום חשוב בכל בית חדש אליו עברנו.

לאחר גירושי הורי לא היה לאבי בית משלו. במשך שנים מספר חי בדירתה של בת זוגו החדשה ולאחר שנפרדו החליף מקומות מגורים בהתאם להזדמנויות שנקרו בדרכו. אני זוכר שפעם שכר דירת גג קטנה ברחוב דיזינגוף, לא רחוק מאחת מהגלריות לתכשיטים שניהל. היה שם כלוב עם תוכי שפסולת הגרעינים שפיצח נערמה על השטיח מקיר לקיר. הוא לא נשאר שם הרבה זמן. אבי חשב שהוא אדם עצמאי, שיכול להסתדר לבד ובכל מצב. למעשה היה תלוי לחלוטין בנשים השונות שטיפלו בו. מערכות היחסים שניהל סיפקו לו בתים מתחלפים, יציבים לגמרי למראית עין, בעלי מסורות, מנהגים ומאכלים קבועים, שהיו מתפוגגים, אפילו לא הופכים לזיכרון אלא מודחקים ונשכחים, ברגע שהיה עובר הלאה.

גם מעברי הקריירה שלו היו כאלה, קיצוניים, כשהוא ממציא את עצמו מחדש בכל פעם. התגאיתי לספר על השינויים שעבר לכל מי שהיה מוכן לשמוע. איך היה מהנדס בכור האטומי, ואחראי ייצור במפעל טקסטיל גדול, ׳כיתן דימונה׳, זכרתי במעומעם איך הייתה שם פעם שריפה, ואיך חזר הביתה בבוקר, מריח מעשן וסיגריות, ואיך עבר ל- ׳תדיראן׳, ואיך עזב את כל זה, והתחיל לעצב ולייצר תכשיטים, מקים רשת חנויות שמנתה בשיאה ארבע גלריות ובית מלאכה גדול. הוא לימד את עצמו ולמד מעובדיו איך להיות צורף, מנצל את הידע שצבר כמהנדס כדי לפתח שיטות תכשיטנות ייחודיות וחדשניות. הוא ידע להתאים לאנשים, ובעיקר לנשים, תכשיטים שאהבו, שהחמיאו להן. הוא אהב למכור. מבחוץ היה נראה כאילו הוא מתבלבל בין מכירה לפלרטוט. אבל אני חושב שהוא לא היה מסוגל שלא לפלרטט, שזה היה חלק מטבעו.

מתישהו עזב גם את זה. רשת החנויות התרחבה יותר מדי בדיוק כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה ותיירים הפסיקו לבוא. הגלריות נסגרו. בבעלותו נשארו רק מבנה ביפו העתיקה שבקומת הקרקע שלו הייתה הגלריה הוותיקה ביותר שפתח ובקומה השנייה בית המלאכה הנטוש. זה היה בסמטת מזל דגים, מול מועדון סגור בשם סאן סיטי. הוא עצמו גר עכשיו בערד, עם בת זוג חדשה, מנסה לפתח רהיטים בהם משולבים ויטראז׳ים ועציצים. היו לו תוכניות גדולות לגבי זה. סבי, אבי אימי, אשר ליווה אותה תוך כדי תהליך הגירושים הקשה ותמך בה בכל פעם שלא העביר את תשלומי המזונות, נהג לתאר את התנהלותו של אבי באמצעות ביטוי שמקורו, מן הסתם, יידישאי, ׳החלומות של הראש הקטוע׳. אבל ההתלהבות של אבי וביטחונו העצמי היו משכרים ואני האמנתי לגמרי בתמונות העתיד המזהיר שתיאר, במפעלי הענק שיקים יום אחד. הוא לא יכול היה להיכשל.

אני, בינתיים, גמרתי את התיכון. נשאר עוד זמן עד גיוסי לצבא, ופתאום דברים התחילו לקרות. קיבלתי רשיון נהיגה. נערה שהכרתי מתקופת בית הספר פיתתה אותי. התאהבתי בה מייד. לראשונה בחיי הייתה לי חברה. אבי, שכבר דאג שמשהו לא בסדר עם הילד, ושלא ירשתי את אהבת הנשים שלו, היה מאוד גאה בי. בדיוק עברנו, אמי, אחותי ואני, לדירה קטנה שקנתה כחלק מהסכם הגירושים, ושעד עכשיו הייתה מושכרת. לא היה שם חדר עבורי ואבי הציע שאכשיר את בית המלאכה הסגור ביפו כמקום מגורים. כך יהיה לי בית משלי שאוכל לחלוק עם בת זוג.

יפו העתיקה היא העיר הערבית ההרוסה והנטושה, ששופצה ונבנתה מחדש בכדי לשמש מושבת אמנים תיירותית. לא היו תיירים ולא אמנים כשהתחלתי לשפץ. זו הייתה עיר רפאים נטולת דיירים. הרגשתי כמגלה עולמות בארץ לא נושבת.

בעזרת חבר שהסכים לעזור לי בניתי מטבח מקורות עץ שמצאתי. קשת בטון מוגבהת שמשה כמשטח שינה. מסבי וסבתי קיבלתי שטיח ארוג, אדום כהה. העברתי לשם את חפצי, את הספרים שצברתי, מזכרות וכלי עבודה. החברה החדשה שלי באה לבקר אותי. ישנו שם יחד. איבדתי את בתולי. אהבתי אותה מאוד. בשוק החלפנים שליד כיכר השעון היה מוכר מרק זקן שבחנותו נהגתי לאכול. כשהתפורר הקיר שיצר את קשת הבטון גיליתי שחומר המילוי בו השתמשו היה עיתונים משנת בנייתה, 1964, שהקשת היפואית האותנטית הייתה בעצם יצירה של המשפצים הישראלים. לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב, אז, לדיירים המקוריים, שהפכו פליטים ב- 1948, שאבי סיפר לי איך פעם, כשהגלריה עוד פעלה, בא מישהו מהם לבקר, לראות איך שינו את בית ילדותו. הייתי עסוק בלהפוך את המקום לשלי, בלהתכונן לגיוס. נתתי לחברתי החדשה מפתח. זה היה צריך להיות הבית המשותף שלנו, מקום מפלט לי ולה בו נזדיין ונאהב כשאחזור מהצבא.

החלומות של הראש הקטוע. התגייסתי. כשחזרתי מהטירונות הייתי עייף כל כך עד שלפעמים נרדמתי באוטובוס בעמידה, מתעורר רק בתחנה המרכזית של הרצליה. החובות של אבי תפחו והוא התחיל לשנוא את המקום הזה, המדינה, שבה לא נותנים לחיות, שרק לוקחת בלי לתת בחזרה. הוא הודיע לי שאם אמות בצבא הוא יהרוג את אריק שרון כנקמה. הוא התחיל לבדוק לאן יוכל לברוח, איך יצליח לשקם את עתידו הכלכלי.

החזקתי בתמונותיה של חברה שלי במקום בטוח, לא הראיתי אותן לאף אחד. היא באה לבקר אותי בבסיס הטירונות בקציעות. התחבקנו. הייתי גאה ונבוך להציג אותה, הרגשתי שהיא מתרחקת ממני. כמעט לא ביקרתי בבית ביפו. הוא היה רחוק מדי וקשה לתחזוקה, הטיח שעל הקירות מתפורר כל הזמן ודורש ניקיון ושיפוץ יסודי שלא היה לי זמן לעשות.

אביה של חברתי היה פרופסור, והוא התקבל לשנת שבתון באוניברסיטה בלונדון. היא הייתה רקדנית, והחליטה לדחות את גיוסה לצבא ולנסוע לשם עם משפחתה, וללמוד בבית ספר למחול מודרני. כל זה קרה מהר, ואני התעדכנתי בחופשות סוף השבוע החטופות, בהן אי אפשר היה להספיק כלום. לא נורא, כלום לא יקרה, היא תשמור לי אמונים, אני אחכה לה. הפכתי לתלוי בה. מעטפת תמונותיה הייתה נחמה, העניקה לי תחושת שייכות בתוך הניכור והקשיים הפיזיים והנפשיים של הטירונות.

טירונות היחידה הסתיימה במסע של 120 ק״מ. במשך 37 שעות הלכנו, מערד לצאלים ומשם למשמר הנגב, בסיס הקבע של היחידה בה שירתי אליו הגענו לראשונה. סוף השבוע הזה היה ההזדמנות האחרונה שלנו להפגש לפני שתיסע. אחרי שקיבלנו כומתה סגולה, בסוף מסדר בו כל אחד מאיתנו ספג גם ספק טפיחה ספק אגרוף מטלטל בחזה, חיות אתם, כל הכבוד וברוכים הבאים ליחידה, בטלפון הביתה, למדתי שגם אבא שלי נסע, אבל זה פחות עניין אותי, אז. מול סיכוי שאשאר שבת ולא אראה אותה התמוטטתי בהתקף בכי ונשימת יתר שלא הצלחתי לעצור. כמה לא גברי מצדי. אבל בסוף שחררו אותי. הייתי כולי שפשפת וערגה.

נפגשנו במועדון ׳רוקסן׳. הייתה הופעה, היה רעש, אבל איני זוכר הרבה. היו שם עוד חברים שלה, שגם מהם הייתה צריכה להיפרד. בטח הבטחנו זה לזה דברים שלא קיימנו. במהלך סוף השבוע, אחרי שנסעה, למדתי שאבי מכר את בניין הגלריה ביפו, במזומן ובזול, מהר מהר ובסוד, לקח את הכסף וברח עם בת זוגו וילדתה הקטנה להולנד, לאמסטרדם, להתחיל שם מחדש. רוב החפצים מהדירה ששיפצתי נארזו על ידי סבתי ונשלחו בארגזים לערד, למחסן בבית אותו נטש אבי. את רובם לא ראיתי עוד. אני חושב שגם סיכת המתכת בצורת סמל העיר דימונה נעלמה אז.

אותה חברה ראשונה שהייתה לי התגלתה כלסבית. אבי חזר ארצה רק שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, והיה גולה, זר כאן בדיוק כמו שהיה בהולנד. סלחתי לו ולה על שנטשו אותי, הפכתי לאדם שנצמד לאזור ומקום מגוריו, חולם בקטן. לבת זוגי ולי יש בית, משפחה, אהבה טובה ומספקת. אני גאה ושמח מאוד בכך.

הנכה שהייתי

מעין רשימת המשך ל- “אוצרות”. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

באחד ממקומות האיחסון שבניתי בביתי, ספק עליית גג, ספק בוידם, שמורה חגורת הגב אותה לבשתי כשהייתי נער. למרות שאין כל סיכוי שאשתמש בה שוב אי פעם לא הצלחתי לזרוק אותה באף אחת מהסלקציות שהעברתי את חפצי. חשוב לי לדעת שהחגורה שם. להיפרד ממנה, להשליך אותה, פירושו גם להשליך ולהיפרד מחלק מעצמי. כנראה שאיני מוכן לכך.

את הגב הכפוף ירשתי מסבי האהוב, אבי אימי. לו היה גבנון של ממש, שריד מהתקופה בה היה חלוץ צעיר בפלסטינה, שאילץ את גופו העדין לעבוד מעבר ליכולתיו. הגבנון הזה היה תמרור האזהרה שניצב מולי בילדותי. עמוד ישר, תזדקף, משהו לא בסדר עם הגב של הילד. הייתי חלש ועקום, פגום.

לאימא שלי הייתה חברה, פיזיותרפיסטית טובה ומנוסה, והיא לקחה את אחותי ואותי אליה, שתבדוק איך אפשר לתקן אותנו. זה היה מביך מאוד, להיבדק לעיני שלושתן, תתכופף לאט לאט, בתחתונים בסלון ביתה התל-אביבי, שכמוהו לא היכרתי אז, אבל היא פסקה שהמצב לא נורא וקצבה לי כמה תרגילים שלא הקפדתי על ביצועם. המשכתי להיות כפוף. גידלתי שיער ארוך ופרוע. התחלתי להתאמן בקבוצת אתלטיקה. גיליתי שגופי יודע ויכול לרוץ, שאני מסוגל להינות ולזכות בהערכה בזכותו. הפכתי מילד לנער. זה היה מוזר ומפחיד, אבל גם מרגש, היכרות מהוססת ומאתגרת, מלאת עימותים ומהמורות, עם אני חדש.

הגב העקום של סבי מנע ממנו מלהיות חלוץ אמיתי, כזה שסוחב דליי צבע ולבנים במעלה פיגומי בנייה. במקום זה הפך לפקיד בבית החולים ׳הדסה׳ שבירושלים, ומאחר שהיה איש מוכשר, ישר וחרוץ התקדם במהירות עד שמונה למנהל האספקה של בית החולים. כשהגיע זמנה של אימי ללדת אותי נסעה במיוחד מבאר שבע לבית החולים הזה, של אביה, כי רק עליו אפשר לסמוך. גם אחרי שפרש לגמלאות המשיך להאמין שלכל בעיה רפואית רצינית זו הכתובת הרצינית היחידה. הגב העקום של הילד הייתה בעיה כזו. שלחו אותי לראות אורתופד, מומחה. מומחים טובים בלפתור בעיות.

האורתופדיה אז, ואולי גם היום, הייתה מבוססת על מדידות מדויקות, זוויות ואורכים, מעלות ומילימטרים. צולמתי ברנטגן, ועל הצילום הזה, פורטרט העצמות והאיברים הפנימיים שלי, שלמרות שהיה תעתיק גופי לא היה ביני לבינו שום דמיון, סימן הדוקטור קווים צבעוניים, מדד והחליט. חגורת גב מסוג ׳מילווקי׳, על שם העיר בארצות הברית בה נמצא בית החולים שפיתח ושיכלל את שיטת הטיפול הזו, קיבוע עמוד השדרה באמצעות שלד פלסטיק ומתכת חיצוני, אילוץ שלו להתיישר. זה נראה מאוד הגיוני, אז. אם הגב כפוף אז צריך לישר אותו.

נשלחתי למכון שהתמחה בייצור החגורות הללו, שם יצקו בגבס את אגן הירכיים שלי. נשענתי בעמידה על מתקן עליו הנחתי את ידי בשעה שהטכנאי הדתי כרך סביבי את תחבושות הגבס. לקח זמן עד שהתקשו. הרגלתי את עצמי למגען, לקשיחות הזו שאאלץ להסתגל אליה. נקבע זמן בו אגיע לאסוף את החגורה המוכנה. עדיין לא הבנתי איך זה הולך להיות.

מתשליל אגן הירכיים שלי יצקו במכון בסיס מפלסטיק קשיח בצבע ורוד גוף, שמשתחלים אליו בקושי ושנרכס מאחור. ממנו יצאו מוטות אלומיניום, שניים מאחור ואחד מלפנים, שהסתיימו בקולר צוואר שננעל בבורג בעורף. בשכמות היו שתי כריות שמנעו מגע ישיר בין המתכת לעור. זו הייתה החגורה שלי, הסד שבתוכו נועדתי לבלות 23 שעות מכל יממה עד שהדוקטור יפסוק שהזוויות בעמוד השדרה שלי מתאימות לנורמה, והצליחו לתקן אותי. קראתי לה יוסף.

אני לא זוכר הרבה מהזמן בו התחלתי ללבוש את יוסף. ברור שזה היה קשה. נאלצתי להפסיק לרוץ. החיכוך של החגורה עם עצמות האגן שלי יצר שם שפשוף שהזדהם, שבער והגיר מוגלה. גופיות שלבשתי מתחת לחגורה החמיצו מזיעה. שערי היה נתפס בבורג העורף של החגורה ובכדי לשחרר אותו הייתי מרכין את ראשי בתנועה חדה שתלשה את השערות. יכולתי לישון רק על הגב, והקולר מנע כל אפשרות להרפות את מנח הראש ולהרגע. כל הזמן כאב לי.

החגורה נועדה לעמידה או לישיבה זקופה. בכל מצב אחר הייתה מטפסת למעלה, כופה עלי לכופף את ראשי לאחור. נסיעה במכונית, ובמיוחד במושב האחורי, הייתה קשה במיוחד. פעם נאלצתי לנסוע במונית שירות לירושלים. התנוחה היחידה לה הייתי מסוגל כפתה עלי להביט כל הדרך על מפשיר האדים שבחלון האחורי, אבל לא ביקשתי מנוסעים אחרים להחליף איתי מקום. אני חושב שכמעט שלא התלוננתי. קיבלתי את החגורה כגזרת גורל, כרע הכרחי. הבטיחו לי שזו רק נכות זמנית.

בינתיים, יוסף ואני היינו קרובים כל כך עד שלפעמים היטשטשו בינינו הגבולות, ולא היה ברור אם אני לובש אותו או הוא אותי. הזרות הגופנית, הכאב המתמיד, השונות החיצונית, הסד המגביל, כל אלה היו רגשות טבעיים לגמרי עבורי, מייצגים ומלווים את התבגרותי. הייתי שונה ומוזר, למי שהביט בי מבחוץ, לאנשים שהציעו לפנות לי מקום כשנסעתי באוטובוס, אבל גם לעצמי.

למדתי להתעלם מהמבטים המרחמים, להסתכל מעליהם. פיתחתי הומור ציני ומתנשא. שנאתי את גופי, לא נתתי לאיש לאהוב אותי. אהבתי בכפייתיות, בכוח ובעקשנות נערה שלא יכלה או רצתה להחזיר לי דבר, שהציעה לי לראות פסיכולוג אחרי שניסיתי להתוודות בפניה. קינאתי במי שנראה לי שחייו קלים ונטולי דאגות. ראיתי המון סרטים, כתבתי. אני יודע שהתקופה הזו הפכה אותי למי שאני היום, אבל שהייתי אחר מאוד, אז.

את רוב שנות התיכון עברתי כך. החגורה ניוונה את שרירי הגב שלי וזוויות עמוד השדרה שלי השתנו בהתאם. כל כמה חודשים הייתי נשלח לצילום רנטגן ופענוח נוסף, במרפאת חוץ של ׳הדסה׳ באגף של בית חולים אורטופדי לילדים בירושלים. שם היו נכים אמיתיים, לא זמניים כמוני, בכיסאות גלגלים ומתקני גוף משונים למראה. חלקם הגדול גר שם, מורחק מהעולם למקום הזה, בשולי שכונה שולית, בקצה הכביש. זה לא היה מקום עצוב, ובכל זאת הרגשתי שם לא בנוח. אני הייתי רק אורח, מציצן. בסוף הביקורת הרופא היה מודיע על המשך הטיפול. זמני ההפוגה מלבישת החגורה גדלו, משעה ביום לשעתיים, לארבע, ללילה שלם. איני זוכר את הפגישה בה בישר לי שזהו, שהגב שלי הפך לכפוף במידה ואני יכול להפסיק ללבוש את יוסף. בטח שמחתי.

חזרתי להיות כפוף בצבא, שם לא דיווחתי על חגורת הגב בכדי שלא יפגעו סיכויי להוכיח את גבריותי באמצעות שירות קרבי. הנזקים שנגרמו מניוון שרירי הגב שנכפה עלי חלפו רק אחרי שנים של תרגול פילאטיס. הגב שלי חזק עכשיו, וכמעט ולא כואב. שיטת הטיפול הזו נזנחה בינתיים, כאשר הסתבר שהיא גורמת ליותר נזק מאשר תועלת. החגורות האלה, שפעם אפשר היה לראות מתבגרים לובשים אותן, נעלמו. ובכל זאת לא זרקתי את יוסף.

אולי כי הוא שריד ממשי למי שהייתי, לתקופה משמעותית, גם אם לא טובה. אולי הוא הוכחה, אולי תירוץ. כנראה שקשה לי להיפרד ממנה, ממנו, מזיכרון הזמן הזה, מהנכה שהייתי.

זכרונות מהעשור האבוד שלי – לרוץ בשביל אבא

מעין רשימת המשך, או אולי מבוא עצמאי, או אולי התחלה של משהו חדש, ל- “זכרונות מהעשור האבוד שלי“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

לרוץ בשביל אבא

המלון של אבא שלי היה בעצם חדרים מאולתרים להשכרה, חוקיים רק בערך. הבית שלו באמסטרדם היה חיבור של שלושה בניינים עתיקים, עקומים וזערורים. בקומה התחתונה של אחד מהם הייתה חנות התכשיטים והמתנות, מתוכה ניהל אבי את האופרציה המסובכת שעיקרה לדאוג לכך ששום דבר לא יתמוטט, שלקוחות יבואו וילכו, שהחובות ישולמו, לאט לאט, צריך המון סבלנות, צריך להיות קצת משוגע.

ח׳ הייתה זו שעשתה את רוב העבודה הפיזית, סחבה, ניקתה, הקטינה טבעות, עשתה כביסה וקניות, כאלה. אבא שלי מכר בחנות שמעליה גם גר עם בת זוג שרק בזכותה התירה לו העירייה להשכיר חדרים.

העסק הלך טוב. הייתה עונת תיירות ואנשים באו כי שמעו מפה לאוזן, כי ישראלים ידעו שהם יכולים לשלוח את הילדים ליואלי באמסטרדם והוא כבר ידאג שהם לא יסתבכו. בשביל למלא את החדרים האחרים היה לאבא שלי עוד עובד, צעיר מקדוני שמתלבש יפה, עם פרצוף שועלי וחוכמת רחוב, שתמיד חושבים שהפעם אפשר לסמוך עליו. היה לו אלבום עם תמונות של החדרים, והוא היה הולך לתחנת הרכבת, מחכה לתיירים שמגיעים ומנסה לשכנע אותם להגיע לראות. החדרים היו עסקה הוגנת ומשתלמת, ומה שהובטח הוא שסופק, כך שאנשים היו מרוצים, לרוב. הצעיר הזה היה מקבל עמלה על כל לקוח שהביא, כך שגם הוא היה מרוצה, לרוב.

ולפעמים ממש לא, וגם אבא שלי לא היה ממש שמח ממי שהוא הביא, ואיזה עוד עסקאות ניסה לעשות, ומזה שאי אפשר היה לסמוך עליו ומזל שיש את מי להאשים, ובסוף הוא החליט לפטר אותו, ואפילו קרא לי שאשב איתו במהלך שיחת הפיטורים, אולי אלמד משהו.

אני לא זוכר הרבה מהשיחה הזו, רק את פרצופו של הצעיר המקדוני, שידע שזה מגיע וקיבל עליו את הדין בלי כעס, רק עצב ועיניים מתרוצצות כי צריך להמשיך לשרוד, והוא חייב לחפש ולמצוא את התחנה הבאה, כי כאן זה לא הלך.

ואבא שלי חשב שהיה שקט וסמכותי, אבל היה ברור שלפטר זה לא משהו שהוא עושה הרבה או טוב. ופתאום התברר שהוא בכלל לא דאג למחליף, ומי ימלא את החדרים, וכך הסתבר שבינתיים, עד שימצאו מישהו חדש, אני אעשה את העבודה הזאת, כי מה הבעייה בעצם.

לעבודה קוראים runner, רץ, כי הוא זה שרץ ומביא לבעלי המלונות את הלקוחות. היא באמת לא מסובכת, רק קצת בזויה במונחים מקומיים, עבודה של זרים ועניים. מחכים מחוץ לתחנה, אי אפשר בפנים כי אז זה לא חוקי אבל בחוץ כנראה מותר, וכשמישהו, יחיד זוג או קבוצה, יוצאים עם מזוודות ונראים קצת אבודים צריך לגשת אליהם, ולשאול בטון אדיב אם הם מחפשים אקומודיישן, שזה אומר מקום לישון בשפה יותר מכובדת. ורובם עושים עם הראש תנועה של תעזוב אותי, ובכל מקרה זה צריך להיעשות בלי להטריד, אבל מדי פעם מישהו כן מבין אותך, ואז צריך לספר, ולפאר, ולסחוב להם את התיקים לשם, ולקוות שלא יחשבו שאתה עוד אחד שרוצה לרמות אותם.

לא הייתי כל כך טוב. חסרה לי החוצפה הראשונית. לא הייתי רעב מספיק. התעקשתי להישאר עם ה ׳אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן׳ העצי הזה, שחצי מהתיירים גם ככה לא מבינים, מצליח בעיקר להפחיד אותם, עוד אחד מהאנשים שמתנפלים עליהם בעיר הזאת, חומר הגלם של תעשיית התיירות.

אלה שהצלחתי לפתות היו הפשוטים שבהם, הקלים. אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן, ואז מבט מופתע ושמח של איך ידעת, טוב שיש השגחה עליונה ואני פותר להם את הבעיה. לא היו הרבה מקרים כאלה. לרוב זה היה עוד ועוד מבטים מתעלמים, ולפעמים מזלזלים ממש, כשהכי גרוע זה לפנות אל מישהו שעונה לך בהולנדית, והוא נפגע מכך שאתה לא יודע מה הוא אמר לך בתשובה ומכך שאתה לא הולנדי, מהזרים האלה שלא מתנהגים לפי הכללים ומשתלטים על הרחובות, ושחשבת שהוא עצמו זר, תייר, והרי אין האשמה גרועה יותר. והאמת שהבנתי והזדהיתי עם אלה שכעסו עלי. באמת לא הייתי צריך להיות שם, צד תיירים ברחבה הפרוצה לרוחות ולגשם של תחנת הרכבת המרכזית. זה לא יפה.

אבא שלי לא הראה את האכזבה שלו ממני באופן בולט מדי. אני חושב שהבין שהעבודה הזו לא ממש מתאימה לי. אפילו בלמכור בחנות התכשיטים והמתנות, שהסחורה בה הייתה בעיקר דברים שנשלחו מהארץ על יד סבתי, אם אבי, הייתי כישלון חרוץ. המשפטים והטקטיקות שעבדו כל כך טוב לאבי, כשנכנסת אישה בדלת לפלרטט, להראות התלהבות, כאילו הנרות הזוהרים מבפנים, פור וויין איט לייטס איט גלואוס, הם באמת מאוד יפים, המשפטים הללו פשוט לא התאימו לי. אני ואבא שלי היינו שונים מאוד. לא הצלחתי לא להחליף אותו ולא להשלים אותו. היה ברור שבשביל למלא את החדרים צריך רץ מקצועי, לא בן משפחה נטול עבודה.

נראה שח׳ אהבה אותי בכל מקרה, בלי קשר, שהיא מקבלת את זה שקשה לי למצוא את מקומי. לא ידעתי מה לעשות עם האהבה הפשוטה שלה. לא הכרתי קודם אנשים כמו ח’. היא באה משכונה קשה של עיר קשה, יש כאלה אפילו בסקנדינביה, ורכבה על אופניים משבדיה לאמסטרדם. היו לה קעקוע לוחמני של מסיכת חתול מחוברת מקרעי עור וטבעות בפטמות. היא לא אכלה בשר. היא הייתה שומעת זמרי מחאה שבדים ולהקות שהמוזיקה שלהם נשמעה לי אז רועשת מדי. אבא שלי העביד אותה בפרך, כל מה שרק צריך לעשות, והיא לא חשבה שלהיות בעיר הזאת, לצידו ולצידה, ממש מתאים לי אבל שמחה שאני קרוב אליה.

כשהיה לה זמן וכוח הייתה הולכת לרקוד, והיא לקחה אותי איתה. אלה היו מסיבות הטכנו הראשונות שהייתי בהן.

לא הבנתי כלום, כנראה שלא הייתי מוכן. התרגשתי יותר מלראות אותה מתכוננת, משתמשת במכונה שעושה את השיער שלה גלי, מאשר מהמוזיקה, מאשר מזה שאני נמצא במסיבת שוליים במועדון באמסטרדם, ומה ששומעים לא דומה למה שאני מכיר.

היא רקדה, אני לא. הבטתי בה מהצד, כולה פיתוי מסוגר בתוך עצמו. מי שרוקדת ככה לעולם לא תהיה שייכת לאף אחד. לא היה לי שום דבר לתת לה ועדיין לא הייתי מוכן ללמוד ממנה.

אני אפילו לא זוכר איך הגיבה, או מה אמר אבי כשהודעתי לו שאני חוזר לארץ. אני מתאר לעצמי שטרדות השגרה, מחר מגיעים אורחים, היום עוזב זוג שעדיין לא שילם, דרשו טיפול. החיים שלהם היו מלאים. זה היה המקום שלהם, וכל השאר היו זרים. גם אני, בעיקר אני, עם החוסר נוחות הזו למכור משהו שאיני מאמין בו. כל כך זר הייתי בעיר התיירות הזו, כל כך בודד הרגשתי מחוץ לתחנת הרכבת, כשגשם מתחיל לרדת ושוטרים מתקרבים. אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן?

הפעם האחרונה שסיפרתי את הסיפור הזה

ביום הזיכרון האחרון, לפני הצפירה, לפני הטקס, נערך בבית הספר בו אני מלמד יום עיון, במסגרתו הוזמנו אנשים שונים, מורים ושאינם כאלה, לדבר עם תלמידי הכיתות השונות על ההבדל בין האבל הפרטי לציבורי כפי שהוא בא לידי ביטוי באמנות. המורה שארגנה את ההרצאות ביקשה גם ממני להשתתף, והטקסט שלפניכם הוא תמלול של ההרצאה שערכתי לכיתה י׳ 1, אותה הקלטתי מאחר שפחדתי שאחרת כבר לא יהיה לי אומץ לספר. קצת ערכתי, קצת תיקנתי, אבל לא באופן משמעותי. השמטתי את שמות המשפחה של האנשים עליהם דיברתי ולא כללתי את שאלות התלמידים ואת תשובותי.
 
 

אני אמור להעביר לכם סדנה היום. קיבלתם את המייל ואני מתאר לעצמי שגם קראתם אותו, עם ציטוט יפה של דוד גרוסמן ועם רציונאל, לפיו היום הזה אמור להתעסק בהבדל בין האבל הפרטי לאבל הציבורי, בעיקר בתרבות ובאמנות. אנחנו נדבר על זה עוד מעט אבל לפני זהאני יכול עכשיו לעשות קישורים, להגיד למה מה שאני הולך לספר לכם עליו קשור לנושא, אבל אוותר על התנצלות. המפגש הזה יתחיל בזה שאספר לכם קצת, בעיקר על שני אנשים ועלי, או על שלושה אנשים ועלי, ואחר כך אפתח את הדיון ואז נוכל לנהל שיחה סביב הכותרת הזו. אז אם מישהו קרא את המייל ויש לו משהו דחוף שהוא רוצה להגיד שיחשוב עליו עכשיו ואתן לו זמן להגיד אותו בחלק השני של המפגש שלנו.

אחת הסיבות שבגללן אני עושה את הדבר הזה ומדבר בפניכם היא מכיוון שברור לי שזו הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה. כי מבחינתי הסיפור הזה, שלא סיפרתי בצורה הזו אף פעם, הגיע הזמן לוותר עליו. בין השאר בגלל שכבר עברו יותר מעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את אחד האנשים שאספר לכם עליו וכבר קרוב לעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את הבנאדם השני. זה סיפור שהיה מאוד דחוף לי לספר דברים ממנו בשנים הראשונות אחרי שהתרחש ואני מרגיש שלמזלי הוא כבר לא נוכח בחיים שלי בצורה כזאת דרמטית בתקופה האחרונה. אז זהו, הגיע הזמן להיפרד ממנו סופית ואני מקווה מאוד שזו באמת תהיה הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה ככה.

למדתי בתיכון לאמנויות, כמוכם. למדתי בתיכון אלון ברמת השרון ואני חושב שכבר מגילכם היה לי ברור מאוד שאחד הדברים שאני רוצה להיות זה חייל. חייל טוב. לא ידעתי אפילו למה. לא הייתי דביל וידעתי להסביר לעצמי דברים בזמן אמת והבנתי את הבעיה שבזה. גם הדעות שלי לא היו שונות בהרבה מאשר הדעות שלי היום. הגדרתי את עצמי אז כאיש שמאל, הייתי נגד הכיבוש, למרות שלא כל כך ידעתי מה זה הכיבוש, הייתי נגד מדיניות הגרעין של מדינת ישראל. מהבחינה הזאת מאז ועד היום דברים רק התפתחו, הם לא השתנו הרבה. ועדיין נורא רציתי. אני יודע שהיו כמה סיבות. אחת מהם היא כי רציתי להיות גברגבר, ולהיות חייל טוב נראתה לי הוכחת הגבריות האולטימטיבית. ודבר שני, רציתי לגיטימציה להביע את הדעות שלי, שגם אז נחשבו קיצוניות. רציתי שאוכל להגיד שנתתי כל מה שרק יכולתי, שלא ויתרתי לעצמי. רציתי להרגיש שאני עושה החלטה קיצונית ועומד בה. שאני עושה את הבחירה המסובכת. אז ממש רציתי, ובנוסף הרגשתי שאני חלק מתוך שרשרת מפוארת של אנשים שעשו את הבחירה הזאת בדיוק. ולכן שיקרתי בבדיקות הרפואיות ולא דיווחתי על בעיה רפואית שהייתה לי, קיבלתי פרופיל גבוה, התגייסתי, ואמרתי לעצמי – אני אתן לצבא להחליט לאיזה תפקיד אני מתאים, ובכל פעם שתעמוד בפני בחירה, מה לעשות, איזה תפקיד או לאיזה כיוון ללכת, אבחר באפשרות הקשה ביותר. וכששלחו אותי לחטיבת גבעתי, בחרתי ללכת לגיבוש של הסיירת. את הגיבוש התחילו יותר מ– 200 אנשים, ובסופו נשארו פחות מ– 30. מאוחר יותר הקבוצה הזו, צוות הלוחמים, הצטמצמה ל– 12. שם, כלוחם חי״ר בסיירת גבעתי, ביצעתי את השירות הצבאי שלי.

אני חושב שמרגע די מוקדם לשאיפה הזאת להיות חייל טוב נוספה גם פנטזיה אולטימטיבית, מן הגשמה עילאית של השאיפה המסוימת הזאת, והיא להיות חייל מת, בגלל שחייל מת הוא הסוג הטוב ביותר של חייל טוב. הוא זה שבאמת הקריב את הכל, זה שבאמת נתן את כולו למען המטרה, למען האומה, למען השייכות, למען הלגיטימציה להיות פה, להגיד, לדבר, וברור שהערצתי חיילים מתים. המפקד שלי, המפקד הראשון שלי, הקצין הראשון שפיקד על הצוות – קראו לו יוסי. כבר מההתחלה הוא היה דמות נערצת. כשאתה חייל צעיר אז כל מי שהוא קצת מעליך נראה לך כמווהמפקד הוא בכלל מן מישהו שאתה יכול רק לנסות לשאוף להגיע אליו. יוסי, בן גבעתיים. איש מעניין. גבעתיים אבל מהאזור הלא כל כך טוב של גבעתיים, שכונה על גבול רמת גן, רחוב הרואה. משפחה טריפוליטאית. חניך צופים. לא רק חניך, כמובן, אלא גם מדריך בצופים, שעשה אחר כך גם שנת התנדבות, ומישהו שמאמין שהכל צריך לבוא בקושי, שצריך לתת עד הסוף ומאוד דוחף את הדבר הזה. שצריך להתאמץ וצריך להשקיע וחייבים לתת כמה שרק אפשר ויותר ומה שלא הורג מחשל וכל קלישאה שאתם רק רוצים ואני מתאר לעצמי שאתם מכירים, כי היא חלק מההוויה של המקום הזה וההוויה שבתוכה גדלתם. אז כמובן שהערצתי אותו. ובנוסף היו החברים שלי לצוות. היינו צוות קטן יחסית ועשינו חודש וחצי של טירונות רגילה ואז ירדנו לשלושה חודשים של טירונות יחידה, שזה רק הצוות, 12 אנשים ושלושה מפקדים תקועים באיזה הר ליד ערד, ישנים באוהלי סיירים, שזה אוהלים זוגיים, ומתאמנים נורא קשה. למי שחלק איתי את האוהל קראו אייל, והוא היה נמוך, מאנפף ונחר בצורה נוראית. ממש, בנאדם שהייתה לו נחרנות קשה מאוד ושבנוסף היה בו משהו דפוק. יצא לנו לשמור הרבה פעמים ביחד וכשאתה שומר אתה מבלה המון זמן עם מישהו אחר. וכמו הילדים בני 18 שהיינו, היינו שרים כדי להעביר את הזמן. ולו היה קטע שהוא היה תמיד נכנס לפני הביט, מן נסיון לתפוס את הדבר עוד לפני שהוא קורה, להוכיח שהוא יכול, להוכיח שהוא יודע את כל המילים ויודע אותן כמו שצריך, כשהבעיה היחידה היא שהנסיון הזה גרם לדיסהרמוניה. בגלל הדבר הזה, שהתבטא לא רק בשמירות ובשירים, היה קשה מאוד לנהל איתו כל סוג של דיאלוג. אבל למרות זאת היה בו משהו סקרן ושואל שאלות. ומוכן מאוד ללכת על הקצה, מוכן לעשות המון דברים בגלל מה שהוא חשב כנכון. מן מוסר מאוד מאוד קשיח. הסיפור הזה ינוע בין שני האנשים האלה, אייל ויוסי, כשאדם נוסף שאת שמו איני יודע ייכנס באמצע.

אני אעביר רגע תמונה של יוסי ביניכם, תמונה מסוף הטירונות. היא צולמה במסגרת מסע הכומתה שסימל את סוף הטירונות, 120 קילומטר של סיבוב בנגב, 27 שעות רצופות של הליכה שסופן 15 קילומטר של ריצה. יוסי, שהברכיים שלו היו דפוקות לחלוטין ולא היה ברור אם ה-15 קילומטר האלה יהפכו אותו נכה לחיים, או אולי הוא בכל זאת יצליח להתחמק מזה, רץ עם הבעת כאב די משכרת במשך כל ה– 15 קילומטר האחרונים האלה. היה ברור שהדבר הזה, להתמודד עם מגבלות הגוף, הגוף אומר לעצור אבל המוח מכריח להמשיך קדימה – הדבר הזה הוא בנפשו, חלק מהדבר שמגדיר אותו.

ואני חושב שהדבר שהכי למדנו במשך כל הטירונות ובמשך כל המסלול הארוך שבא אחר כך, הוא לעשות בדיוק את זה. לכבות את הרגש הרציונאלי. כשאתה חייל חיר ובוודאי כשאתה לוחם סיירת אתה אמור להיות מתוכנת לזה שכשאומרים לך קדימה הסתער” – אתה תסתער ולא תשאל שאלות, גם אם זה לא הגיוני או מטומטם. מכיוון שאתה מכונה, אתה בורג בתוך מכונה. ולהיות בורג בתוך מכונה, הבורג המסוים הזה שמסוגל להרוג או להיהרג על פי פקודה זה הדבר שהכי רציתי להיות.

תמונה של יוסי מוביל את הצוות בסוף מסע הכומתה. גם אני שם, מאחורה.

אני עושה עצירה בסיפור הזה כדי לספר סיפור ביניים, על הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשכול מקרוב במהלך הצבא.

אחרי בערך שנה וקצת בשירות שלי הסיירת קיבלה משימה ללכת לבצע איזשהו מארב בלבנון, לנסות לפגוע בלוחמי חיזבאללה. הייתי אחד מתוך החיילים שנשלחו למשימה הזאת. הייתי צלף באותו זמן ונשלחנו למארב שאליו הלכנו במשך כל הלילה, משהו כמו 25 קילומטר מהגבול עם ישראל, שם חיכינו לאנשים שיעברו, ללוחמי חיזבאללה שהתאמנו שם ושהיינו אמורים לפגוע בהם. אני הייתי בעמדה עליונה וקצת רחוקה מנקודת המפגש האפשרית ולמזלי לא ראיתי את שלושת הלוחמים שהגיעו מתוך הוואדי. שתי העמדות התחתונות כן ראו אותם, הייתה פקודה שאותה שמעתי בקשר, נורה מטח יריות, שניים נהרגו מיד והשלישי נפצע וברח אל מאחורי סלע. המוות שלו לקח משהו כמו שעה וחצי שעתיים, אולי יותר. אני לא יודע בדיוק. כאשר כל פעם הוא מוציא יד מאחורי הסלע והצלפים יורים עליו, פוגעים בה ואז הוא מחזיר את היד פנימה, מוציא רגל מאחורי הסלע, הצלפים יורים עליו, פוגעים, הוא מחזיר את הרגל. ובמשך רוב הזמן הוא שר והתפלל. זה היה קורע לב. לשמוע בנאדם גוסס זה לא דבר קל. ברור לך לגמרי כשאתה שומע את הדבר הזה, ולמזלי רק שמעתי אותו ולא ראיתי ולא הייתי שותף בירי, ברור לך לגמרי שאדם מת הוא אדם מת הוא אדם מת. חייל מת הוא חייל מת הוא חייל מת. וברור היה לגמרי שבאותו רגע, אותו זמן, מעבר למטח הראשון, פרץ האלימות הקצר הזה שהרג שני אנשים למזלם מיד, שבמשך השעה וחצי הזאת היה קיים בו רק רצון נואש לחיות ושאין בינו לבין השאיפה הזאת, שאני מתאר לעצמי שהייתה גם בצד השני, להיות חייל טוב, אין ביניהם כלום. היה שם רק פחד ובכי לאמא ושיר גסיסה איטי וקורע לב. ובסוף הוא מת. בסוף הוא מת. וזה היה הישג גדול, כי אחר כך באו עוד שלושה לוחמי חיזבאללה לחפש את השלושה הקודמים וגם אותם הרגנו וזה כבר היה הישג אדיר – להרוג שישה מחבלים, במארב, מעבר לגבולות ישראלהישג צבאי אדיר. וחזרנו לשטח ישראל ובגבול עמד מפקד החטיבה וחיבק כל אחד מאיתנו והיינו יקירי צהל, כי היינו חיילים טובים, עשינו את זה בצורה האולטימטיבית. את המטרה הזאת של התיכון הגשמתי.

כמה חודשים אחר כך הפציעה הישנה שהסתרתי בבדיקות הרפואיות לפני הגיוס, שלא סיפרתי עליה, התפרצה. הגב שלי לא נתן לי להמשיך להיות לוחם, עברתי לתפקיד אחר אבל עדיין נשארתי חלק מהצוות לצורך יציאה לביצועים, מבצעים מיוחדים.

למזלי היה לי אבא שגר באותו זמן בחול ולכן, אחרי פרוצדורה ארוכה, אישרו לי לצאת לחופשה מיוחדת כדי לטוס לראות אותו. וביום שבו יצאתי לחופשה הזו היה ברור לי שמשהו קורה. חיי השגרה שלנו כלוחמים היו בנויים מהתארגנות למבצעים וכשבא מבצע אתה פתאום מרגיש אותו באוויר. והרגישו את המבצע באוויר ובכל זאת החלטתי לנסוע. לא שהייתה לי הרבה ברירה, אבל הרגשתי שויתרתי לעצמי, כי יכולתי להגיד – לא, יש ביצוע, אני עושה את הבחירה המסובכת, מוותר על הנסיעה, נשאר בארץ ויוצא אליו.

והיה מבצע. עוד מבצע. היו כמה כוחות שצעדו ואת אחד הכוחות הוביל יוסי שכבר היה אז סגן מפקד הסיירת, עם אייל, אותו אייל מהטירונות שלי שהיה הקשר שלו ועוד אנשים שחלקם היו פקודים שלי. ויכול להיות שגם אני הייתי אמור להיות משובץ בכוח הזה. אבל בגלל שנסעתי לחול ויתרו עלי ושמו במקומי מישהו אחר. חייל צעיר. והכוח הזה הלך כדי להציב מארב שלא היה אמור להיות שונה בהרבה מאותו מארב שבו הרגנו שישה מחבלים חצי שנה או שנה לפני זה. רק שהפעם המחבלים, לוחמי החיזבאללה, הם אלה שחיכו שם במארב. ואיך שהכוח הזה נכנס לתוך איזור ההרג שלהם, הם פתחו באש. ויוסי צעק – קדימה הסתער“, שזו התגובה האוטומטית והלא הגיונית במקרה כזה, והסתער קדימה, ונפגע מיד כי הוא הסתער לתוך שטח הרג. ועוד מישהו שהיה איתו שמע את הקדימה הסתערוהיה חייל טוב והסתער קדימה ונהרג מיד. ואייל שהיה הקָשַר שלו והיה בן צוות שלי שמע את הקדימה הסתערולא הסתער וצנח מאחורי סלע. ובמשך חצי שעה שבה אנשים ממשיכים לירות על הכוח ויש מן קרב מעפן כזה בין חבורה של לוחמים מפה לחבורה של לוחמים מפה עם גופות ששוכבות באמצע ובמהלכו נהרג עוד מישהו שהיה אולי במקום שבו אני הייתי אמור להיות בכוח, אז במהלך הזמן הזה שהוא זמן ארוך, אייל שהיה קָשַר מנהל את החילוץ של הכוח באמצעות הקֶשֶר ובעצם מציל את החיים של כולם, של כל מי שנשאר שם פרט אליו.

ליוסי לקח שעה וחצי למות כיוון שהוא דימם למוות. אי אפשר היה להנחית שם מסוק והצליחו רק לגרור אותו אחורה והוא פשוט דימם עוד ועוד והדם שלו הכתים את הציוד של חברים שלי שסחבו אותו באלונקה. אנשים שמרו את האפודים ספוגי הדם שלהם עד השחרור וכל מיני דברים מקאבריים מהסוג הזה. אחרי שעה וחצי כאשר הצליחו לסחוב אותו עד המקום שבו המסוק בכל זאת נחת הוא כבר היה מת.

אני שמעתי על הדבר הזה בעודי באמסטרדם, מבקר את אבי שברח לשם. שמעתי על זה משיחת טלפון שאחריה נשלחו לי כותרות העיתונים בפקס, כי אז עוד לא היה אינטרנט. אני זוכר אותי הולך ברחוב לקראת כיכר הדאם באמסטרדם, מחפש חנות עיתונים בינלאומית שבה אולי אמצא משהו כתוב, מודפס, שיוכיח לי שהדבר הזה באמת קרה, הולך ובוכה ברחוב והתחושה שלי היא שכל אמסטרדם המסטולה מסתכלת עלי ואך אחד לא מסוגל ממש להבין את הסבך של הדברים שאני נמצא בתוכו. ולא הצלחתי לחזור ללוויות בזמן. חזרתי לארץ רק כמה ימים אחר כך והגעתי הביתה והייתי מותש נורא, ידעתי שיום אחר כך אני נוסע חזרה לבסיס ואני נפגש עם הדבר הזה, ולקחתי סרט בוידאו, אישה יפה. שמתי אותו בוידאו ואמרתי לעצמי – אוקיי, לפחות אולי אשכח מזה קצת.

ואז הייתה דפיקה בדלת ובדלת עמד אייל שידע שאני אמור לחזור ובא לחפש אחרי. והוא לקח אותי לקבר של יוסי בקריית שאול שהיה עדיין תלולית עפר, והוא סיפר לי את סיפור ההיתקלות, הוא סיפר לי מה שהוא חווה שם, הוא סיפר לי על ההתלבטות, ובעיקר הוא סיפר על הרגע הזה שבו הוא לא מסתער. ועל איזה נורא זה שהוא לא הסתער. על איזה נורא זה, כמה הוא כשלון. כמה זה שהוא לא פעל על פי אותה התניה ראשונית שכשאומרים לך קדימה הסתעראתה מסתער – כמה הדבר הזה הוא דבר נורא וכמה הוא לא יצליח להשתחרר מזה כל חייו. הייתי מסתובב אז עם פנקסים, הפנקס הזה אני חושב הסתובבתי איתו אז, והוא ביקש ממני שאני אקראניסה לעשות טקס זיכרון פרטי שלו למוות של יוסי, שהיום אני יכול להגיד לכם שהיה מיותר לחלוטין ושלא השאיר שום חותם. שהיה בסך הכל חלק בתוך המאזן הזה של הם הורגים ואנחנו הורגים והם הורגים ואנחנו הורגים ושום דבר לא קרה מהדבר הזה. כלום כלום כלום. מוות מיותר לחלוטין.

במשך החצי שנה שנשארה עד השחרור אחרי שהדבר הזה קרה, הייתה מן אווירה של טראומה קולקטיבית. אני שקעתי בתוך התחושה שמישהו נהרג במקומי, מה שאולי נכון עובדתית אבל ודאי שלא נכון. אף אחד לא נהרג במקומי, מישהו נהרג, והתחלתי לפתח פנטזיות בהן אני מצליח להציל את כולם. חברי הצוות, אותם 11 אנשים שהיו קרובים אליי כמו שאף אחד לא יהיה קרוב אלי שוב לעולם, כל אחד שקע בעולם שלו, כשחלק ישנו 20 שעות ביום, וחלק התעסקו בכל מיני דברים מוזרים. ואייל בעיקר רץ. הוא היה רץ המרתון הראשון שהכרתי. זה היה פחות אופנתי אז מאשר מה שזה עכשיו. הוא היה יוצא כל יום, רץ 20, 30 קילומטר. רץ. הבסיס שלנו היה באמצע הדרך בין שדרות לבין באר שבע והוא היה רץ לאשקלון. רץ. והיה נראה שהוא מתחיל לפתח איזו שנאה כלפי. שנאה שנבעה בין השאר מכיוון שאני לכאורה הייתי בסדר. אני זה שראה את הסרט אישה יפה כשחזרתי מחול ואני זה שלא היה בקרב הזה ולכן גם לא הושפע ממנו. למזלי נתנו לי אז תפקיד שאפשר לי לשקוע בתוך עבודה ועבדתי, עבדתי, עבדתי, עבדתי 18 שעות ביום, לא ראיתי אף אחד, רק כדי לא לשקוע בתוך הפחדים שלי מעצמי. והתסכול הנוראי. פספסתי את הצאנס שלי. הגב שלי נשבר עוד יותר ואת הצאנס שלי למות פספסתי. זהו, הלך. מישהו אחר לקח לי. אז מסתבר שאני כבר לא כזה חייל טוב.

אחרי השחרור היה נראה שהצוות הזה של 12 אנשים מאוד מהודקים ומגובשים התפרק לחתיכות, או ככה זה היה מבחינתי. אני ברחתי ומהר מאוד מצאתי את עצמי מנותק לגמרי. ורק אייל נשאר איכשהו ברקע שלי. הוא נשאר בחיי בעיקר סביב זה שהוא המשיך לפתח את אותה אובססיה של שנאה כלפי שהתבטאה בין השאר בהטרדות טלפוניות, ברמזים שנשלחו בכל מיני דרכים, וכל זה מכיוון שאני הייתי מבחינתו זה שלא נדפק. במקביל אני שקעתי יותר ויותר בתוך הסיפור הפתטי והפרטי שלי שאני הייתי אמור להיהרג ושיכולתי אולי להציל אותם אם רק הייתי שם וכל הדברים האלה. זה כל הזמן היה צף, זה כל הזמן היה בוער, זה כל הזמן היה שם. איך לא הייתי יוסי. הבחירה הזאת של לנסוע לחול למרות שאני יודע שזה באוויר

למזלי מתישהו, אחרי בערך שנתיים, אייל שמע על התחושות האלה שלי מחברה שלו שלמדה אז עם בת הזוג שלי. ואז הוא הרים לי טלפון ודיברנו בפעם הראשונה מזה כמה שנים, דיברנו על זה. זה היה יום לפני שהוא היה אמור לנסוע לטיול להודו, טיול ארוך להודו. ובבוקר שאחרי השיחה קיבלתי מברק שאומר שהוא אוהב אותי ואחר כך מנפאל קיבלתי מכתב שמסביר לי בתרשים זרימה מפורט לגמרי למה אני לא צריך להרגיש אשמה ואיך זה שאני לא זה שהייתי צריך להיהרג ומה היו הסיכויים שלי להיפצע במטח היריות הראשון יחסית למקום שהייתי בכוח ומה הסיכויים שהיו באמת נותנים לי לצאת אחרי בדיקת רופא. תרשים הזרימה הזה בעצם הוריד ממני כל אחריות וכל זכות לטראומה שאותה סחבתי כל כך בגאון במשך שנתיים. אני חושב שהמכתב הזה מאייל הציל לי את החיים, בדיוק כמו שאייל הציל את החיים לכל האנשים האחרים שהיו שם בכוח בזה שהוא לא הסתער. אבל במקביל אייל כתב על איך גם בתוך המסע למזרח, שאמור להיות מן מסע כזה שמעשנים בו סמים ורודפים אחרי בחורות, גם בתוך המסע הזה הוא לוקח על עצמו תרמילים, שם בתוכם אבנים ויוצא ללכת 30 קילומטר בהרים רק כדי להשקיט את התסכול הנוראי הזה מזה שהוא לא מת. והוא חזר לארץ והוא ניסה פרוזק וזה לא עזר כי הוא לא אהב את זה שזה משנה לו את האישיות והוא הלך ללמוד באוניברסיטת בן גוריון ועבד בערב בתור שומר באתר בניה ובמקביל המשפחה של יוסי כמעט אימצה אותו. הוא הפך להיות בן בית אצלם, שמנסה למלא את התפקיד של הבן שלהם שנהרג, שמגיע לארוחות שישי, שיושב איתם

דף מחברת שאייל שלח לי מנפאל, ובו הוא מזכה אותי מאשמה. לא הייתי אמור למות. לא יכולתי לעשות כלום.

אבל בסוף זה לא עבד ולילה אחד הוא התאבד. הוא ירה לעצמו בראש עם הנשק מחברת השמירה והשאיר שני מכתבים – אחד להורים שלו ואחד להורים של יוסי שהפכו להיות מבחינתו להורים השניים שלו, שבהם הוא מצטער ומסביר שהוא לא מסוגל היה להתמודד עם התחושה של הלא להסתער. והוא הוכר כחלל צהל למרות שהוא מת כאזרח. וגם הוא קבור בחלקה צבאית – הוא קבור בהרצליה, יוסי קבור בקריית שאול. לא זוכר מה הנוסח מכיוון שהוא לא נפל בעת שירותו“… יש נוסח כזה אנמי כדי שסיבת המוות לא תהיה ברורה. בכל מקרה, באתר יזכורסביב השם של יוסי יש את הסיפור על כמה שהוא היה חייל גיבור וסביב השם של אייל – אין סיפור כמובן. והשם של אייל נמחק. אם אתה מחפש את יוסי בגוגל אתה מגיע לאתר הזיכרון ויש לו אתר הנצחה בבסיס של הסיירת, ואייל נמחק. אין לו איזכור אחד. נכון, עברו הרבה שנים, אבל כנראה זה קשור לזה שאנחנו לא אוהבים חיילים מתאבדים. אם חיילים מתים הם הסוג העילאי של חייל טוב, אז חיילים מתאבדים הם הסוג הבזוי והלא נחשב של חייל טוב. אנחנו לא אוהבים אותם.

אני שמעתי על המוות של אייל במפגש הראשון שהשתתפתי בו של הצוות שנעשה מזה שנתיים. נפגשנו בדירה בירושלים, ופתאום היה טלפון. ואני לא זוכר הרבה אחר כך. אני זוכר את הלוויה, אני זוכר את הדברים האלה. אני יודע שאחרי המוות של אייל לי הייתה התמוטטות שנמשכה שנה, שכללה בתוכה הרבה מאוד אלכוהול, ופרידה מבת זוג, ונסיעה ארוכה לחו”ל והרבה מאוד ניסיונות להתמודד עם הדבר הזה – עם השאלה של למה. בעיקר של למה אני. למה יוסי. למה אייל. למה מנגנון ההשמדה העצמי הזה היה מתוכנת בתוך עצמנו. מה זה הדבר הזה. ואחרי השנה הזאת לאט לאט הצלחתי לאסוף את עצמי, בין השאר בעזרת שלושה נדרים שקיבלתי ואני עומד בהם מאז של לא לשאת נשק, לא ללבוש מדים ולא למלא פקודות. אני מרגיש שההחלטות האלה מגנות עלי. בשנים האחרונות, למזלי, אולי מכיוון שאני שומר על העקרונות האלה, זה כבר כמעט לא בוער, ואני חושב שאני מסוגל להסתכל מבחוץ על המקום שבו אנחנו חיים ולהיות מנותק אפילו מהטראומה ומהסיפור הפרטי שלי. אני מסוגל להגיד שוב שהמוות של יוסי היה מוות מטומטם ושאם יורים עליך וצועקים קדימה הסתעראז זה מטומטם לרוץ לקראת מקום שבו אתה תמות. ושאת מגבלות הגוף צריך לכבד ולא לעבור. ושלהיות חייל מת זה טמטום מכיוון שאז אתה לא חי, ולחיות זה כיף. ושאני לא צריך שום לגיטימציה מאף אחד כדי לדבוק בדעות שלי. שאני לא חייב שאף אחד יחשוב שאני בסדר בשביל זה, ומותר לי להביע את הדעות שלי בלי קשר למה אחרים חושבים עליהן. שכל עוד אני שומר על כבוד לאחר אני לא צריך שום לגיטימציה וזה לא עניינו של אף אחד לחפש אצלי לגיטימציה. ואם מישהו מחפש אצלי לגיטימציה להגיד משהו זו בעיה שלו ולא בעיה שלי. ושיש משהו דפוק עד היסוד במקום שמאלף אנשים לחשוב שזה שהם יהרגו או ייהרגו נותן להם איזשהו ערך מיוחד. יוסי היה יכול להיות היום בן 45. ואייל היה יכול להיות היום בן 41. והם לא יהיו. והאנשים שהרגנו היו יכולים להיות היום אנשים מבוגרים. והם לא יהיו. וכל זה הוא טמטום אחד גדול. וטקסי הזיכרון הם עוד דרך שבה מאלפים אתכם ללכת בנתיב שבו אני הלכתי והם עוד דרך להכניס לכם את המחשבה שאנשים מתים הם טובים יותר מאנשים חיים. ושמוות בקרב הוא נעלה יותר על פני כל מוות אחר, וזו שטות, שטות מוחלטת. ומאלפים אתכם לציית ומאלפים אתכם להיות אלה שכשיגידו קדימה הסתעריסתערו, ומאלפים אתכם להיות אלה שיתמכו באלה שיסתערו וזה נורא ואיום בעיני.

יש המון פאתוס, המון הגדלה, המון רגש בדיבורי יום הזיכרון. הגיבורים המתים נתנו לנו את החיים. מבחינתי בסוף למרות שיוסי מת ולמרות שאייל מת, האדם היחידי ששמעתי מת בקרב הוא אותו לוחם חיזבאללה. ואני שוב אומר לכם – המוות שלו היה רק עצוב ולא נתן כלום לאף אחד. ומוות של אנשים צעירים הוא תמיד מיותר והמחשבה שהוא חלק מתוך משהו גדול יותר היא פשוט נסיון להפוך אותו למכאיב פחות.

טוב. זהו, זה היה הסיפור שלי. אני לא מתכוון לספר אותו עוד פעם, למזלי, וזה כיף גדול לדעת את זה.

ועכשיו אני פותח את זה לשיחה.

מפגשי לילה 5 ואחרון

חלק חמישי ואחרון בסיפור בהמשכים. הייתה מוזרה, החוויה הזאת, לכתוב דמויות מזדיינות. אני מקווה שזה היה טוב בשבילך כמו שזה היה בשבילי.

 

קבענו להיפגש מול הבר. אני לא יודע איך קוראים לה או איך היא נראית. היא כן. אותי. אני קושר את האופניים במקום הקבוע, מזיז את הגרוטאה שעדיין מחוברת לשם, חלודה יותר אבל עדיין. אני זוכר את זוג האופניים שהייתה פעם. כעת זו שילדה ערומה ומעוקמת. ניפגש לסיגריה ואז נראה. היא מכירה אותי ואני לא אותה. היא לא רוצה ממני כלום. רק לילה אחד. הגוף מרגיש טוב אחרי הרכיבה. הוא חי, חם, מוכן למה שלא יבוא.

אני לא אכנס פנימה. לא הלילה. כבר כמה זמן לא הייתי פה. לא מתגעגע. שמח.  

היא תזהה אותי. בטח הסתבכתי. שיחת אינטרנט שיצאה משליטה, עם כל האנונימיות הזאת. היא שלחה לי תמונה, אבל אי אפשר לדעת מי היא. אולי ראיתי אותה ואולי לא. איך היא תזהה אותי? אני לא רוצה לחכות פה, ככה, לבד מול הכניסה לבר. אולי אכנס ואשתה משהו. אני מרגיש איך הרצון עולה. הסתבכתי.

הנשימה שלי נרגעת כשאני מרגיש אותה מאחורי, מתקרבת מהרחוב העולה מהים, ומסתובב. והיא עושה לי לחייך. יפה. כן, כבר ראיתי אותה, אבל לא שמתי לב. העיניים שלה לא בורחות ממני. הידיים שלי רועדות כשאני מצית לה ולי סיגרייה.

אנו נשענים על הקיר, מביטים אל סגירת החורף המקיפה את הבר. אקוואריום. בפנים רגוע, קהל של אחר צהריים מאוחר. מנפנפים לי לשלום, ואני משיב בהרמת יד משלי. לא מוזר לי, להישאר בחוץ, וגם היא לא רוצה להיכנס. מזל. איך קוראים לך בכלל? זה משנה? לא ממש. אני אהיה הפנטזיה שלך להערב.

הפנטזיה. שלי. כל מה שאני רוצה לעשות. היום מותר. הערב. איך הם נראים, מבחוץ, השותים שבפנים, אפשר לראות, בלי לשמוע, מישהו מדבר למישהי, משקיע בה המון, ואותה, כבר לא אוהבת אותו, מקשיבה ובוהה. או את השלושה חברים האלה, ממזמן, שכבר שותקים ביחד, כל אחד מול כוס הבירה שלו. בדירה של השכן מלמעלה החלונות פתוחים, והטלוויזיה פתוחה חזק. יש פרסומות. אני מחייך אליה.

*

זאת לא התחלה של כלום. מה שסיכמנו תופס. אתה לא תתאהב בי, ואני לא בך. לילה אחד. מפגש אחד. זהו. אני שמח שהיא אומרת את זה. שמח ועצוב. זה אף פעם לא הולך, הדברים האלה, ואני קצת גדול למשחקים.

נכנסנו. בטח שנכנסנו. אבל אנחנו שותים רק בירה אחת, וחמוטל, שהפכה לברמנית צהריים, מאוד בסדר, נחמדה אלי בלי להיות מעיקה, ולא מסתכלת יותר מדי. עומד לי ממנה, הזין נלחץ בתוך המכנסיים. אז מה זה אומר, נזדיין? אתה רוצה? כן. אני חושב שכן. למה?

אני חושב קצת, דווקא. כי זה כיף, להזדיין. אני אוהב את זה. אתה עושה את זה טוב? אני חושב. אני משתדל. זיון אחד. ארוך. טוב. איפה? אצלי? אצלך? באמצע. בוא נלך להזדיין.

*

המוח עיוור מתשוקה. הכל רגעים קצרים, מחוברים רק על ידי הזיקפה, אני מרגיש את הרצון מתרכז בקצה של הזין. ככה אתה מרגיש את זה? בערך. קשה להגדיר את זה במילים, זה יותר תחושות. ואצלך? איך זה אצלך?

מילים עושות לה את זה, מסתבר. אפילו עוד לא התפשטנו. אנחנו מדברים, יושבים על הספסל עם כל העיר הזאת  מסביבנו, בכלל לא נוגעים, רק מילים, ומבטים.

אצלי זה להיות מלאה, זה כמו דיגדוג שבא מבפנים, אבל אתה לא יכול להבין.

למה? היא לא תוקפת. היא מסבירה לי, שאבין. כדי להבין אני צריך לדעת למה המילים שלה מתכוונות. ומילים הן תרגום לתחושות. ותחושות באות מהגוף. והגוף שלנו שונה. לך יש זין ולי יש כוס.

הלחיים שלה סמוקות ואני כבר לא יודע איך הלילה הזה יגמר. היא בטח למדה מגדר, ואני סוג של תרגיל יישומי, וזה מרגש אותה לדעת שלכדה אותי, שכל מה שהיא יודעת, שהיכולת לצאת החוצה ולהסתכל משם על הכל עוזרת לה לחשוב שהיא מבינה אותי.

אני לא כל כך אוהב זיונים של לילה אחד. אם הם טובים, הם סוג של אוננות עם נפגעים. ומה רע בזה? שום דבר. אבל אני לא אוהב. אתה סתם אומר, כולכם אוהבים, אתם אומרים שלא כדי להשיג זיונים, אבל אתם אוהבים.

אני לא אומרים. ושתיקה. אבל המבטים ממשיכים לדבר. אנחנו מבינים אחד את השנייה. הגופות שלנו יוכלו ללמוד להכיר. יש לי תחושה שהם מתאימים, שלגעת בה יהיה פשוט, כמו בעצמי, שאדע מה היא רוצה.

לפעמים אני אוהבת שמאוננים איתי. לפעמים. לפעמים אני אוהבת לאונן עם מישהו. להיות חפץ. להשתמש בחפץ. וגם אתה. לפעמים. זה לא מספיק. אני לא רוצה להיות רק חפץ. אני לא רוצה להזדיין רק עם חפצים, רק עם עצמי. אתה לא שיכור מספיק. אתה לא אמיתי איתי. יכול להיות.

רק לילה אחד, אני לא אדע איך קוראים לה. אנחנו מבזבזים אותו כאן, על הספסל הזה, ואלנבי כבר שקט, ועטלפים עפים נמוך בין העצים.

*

נתנו אותי פעם במתנה לאישה בהריון. אני לא יודע למה אני מספר את זה. אולי כדי לסגור את המפגש הזה בטעם טוב, כי הרי עוד מעט נחזור למקום שבו קשרתי את האופניים, מול הפאב, וניפרד בנשיקה על הלחי, ואולי עוד אכנס לשתות משהו לפני שהלילה ייגמר, לזכר כל לילות ההשתכרות ההם, שלימדו אותי מה אני לא רוצה. ואולי אני בכל זאת מנסה להרשים אותה, להתחיל מחדש במשחק חיזור בו אני המנוסה, הבוגר והיודע. אבל פעם נתנו אותי במתנה לאישה בהריון.

היא הייתה בלי בן זוג וחרמנית נורא, וחברה טובה שלה סידרה את הכל. אני והיא היינו מסובכים מדי אחד לשני, אבל היא העריכה אותי מספיק כדי לחשוב שאוכל לעשות את זה.

היינו אמורים להיפגש ללילה אחד, אנונימי ככל האפשר, לעשות רק טוב, לעזור לה ולי להרגיע את הערגה למגע בלי להסתכן, לפרוק תשוקה. וכמובן שכשהגעתי אליה גיליתי שאנחנו מכירים ממזמן, ובכל זאת המשכנו.

זה היה נורא טבעי, דווקא. העולם שבחוץ נשאר שמה. עישנו ג‘וינט, היא אמרה שמותר לה, והבטן הבולטת, העגולה והקשה, הייתה עוד חלק בגוף שלה, מרכזי אבל לא יחיד, ואני זוכר יותר את המבט שלה, ואת איך שגמרה, ואת החיוך בהליכה הביתה אחר כך. עזרתי לה. הייתי טוב. השאלתי לה את הגוף שלי והיא עשתה בו מה שרצתה.

וקינאתי בה. בזה שהיא מייצרת חיים ואני פולט זרע לשווא. אבל אני לא רוצה לדבר על זה.

אנחנו כבר ליד האופניים. עוד מעט נגמר. עוד מעט היא תהיה עוד מפגש לילה, כזה שהזכרון שלו מיטשטש והולך, שההמשך היחידי שלו הוא בעבר.

רטיבות הנשיקה האחרונה תיעלם עד שאכנס לפאב. המראה שמעל הקיר תשקף אותי כפי שאני, גבר נאה, מוכן לקשר, ששונא את זה שהוא עדיין מאמין באהבה.

מפגשי לילה 4

פרק רביעי ולפני אחרון בסיפור בהמשכים.
אזהרה – כולל תיאורים בוטים ומעשים העוברים מינורית על החוק והמוסר. לא לרכי לבב.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

 

אני אף פעם לא אהיה יפה כמוהם. זוג צעיר. אני אף פעם לא אהיה צעיר כמוהם. היד שלו מלטפת לה את הגב, והרגליים שלה, בגרביונים שחורים, מתנדנדות מתחת לבר, חלקות נורא. בלונדינית. שייזדיינו. מצחיק.

ידי אוחזות בדופן הבר, המבט מתמקד בכוס הבירה שמולי. נמאס לי כבר. עייף לי מעצמי.

בכוס משתקף מה שקורה מסביבה, העיניים הבוהות שלי, הכתפיים הדקות מדי, כפופות לפנים, המראה העגולה על הקיר שמאחורי. אני זוכר שהבאנו אותה. הזוג הזה משמאל, יפים מדי אפילו ככה, מעוותים. יד אוחזת סיגריה מימין, תנועה, מוזיקה. אני כבר לא מכיר פה אף אחד. אפילו רועי, מאחורי הבר, כבר לא נחמד אלי, אפילו שאני זוכר שהוא התחיל לעבוד פה. תמזוג תמזוג, ילד, תחייך לכולם. אולי ישאירו לך טיפ.

זה סתם, אני ביום כזה. טוב ששואלים. אולי זה היומולדת. אולי קצת נמאס לי, אבל זה סתם. דישדוש. מילה יפה. אז מה קורה, גבר? הכל בסדר, מדשדשים. כשאני עוצם את העיניים אני רואה פורנו.

אני כבר חושב לגמור את זאת וללכת, ואז היא נכנסת ופתאום יש על מה להסתכל. היא קצת אבודה, וזה טוב, כי המבוכה שלה חיננית. מרגל לרגל. רואים את מתאר הגוף דרך בד החולצה שלה. אני בוהה. זה לא יפה, ועכשיו רועי פתאום ידידותי, ומוזג לשנינו צ‘ייסרים, ואנחנו משיקים למזל טוב ולמשמרת נעימה, והיא מחייכת אלי מהפינה בה התיישבה, והלילה, גם הלילה, חגיגה.

*

הגל הזה, של מבלי אמצע השבוע, שוכך מתישהו, אנשים חוזרים אל מאורות השינה שלהם. לילה טוב, אנשי בסדר, תנו לי להראות לכם איך עושים את זה אצלנו. עכשיו זה כבר שוב כמו לשתות בבית, יותר טוב אפילו, כי אותה לא הייתי פוגש בבית, ואיזה יופי שהכל יכול לקרות.

כשאיציק מגיע אני תופס אותו בדרך לשירותים, והוא מבין ישר, אנחנו נכנסים יחד והופ יש לי גרם. יומולדת. אני אפילו לא סופר כמה כסף נשאר בארנק. רק פעם בשנה. הוא יוצא לפני, ואני קורע בעדינות את פינת עטיפת הניילון הקטנה מדי, מפזר ערימה זערורית על מחזיק נייר הטואלט. קצת עבודה עם הכרטיס, שתי שורות, גלגול שטר, רכינה, שאיפה, עקצוץ באף, מהומת סיבובי גלגלים במוח. באלאגן. המון זמן לא עשיתי. ביציאה מהשירותים האורות נראים אחרת.

רוצה להיות מתנה? מה? לא באמת אמרתי את זה. עוד לא דיברנו בכלל. אבל היא תהיה שלי הלילה. אני יודע. הגוף שלה אומר לה שהיא רוצה אותי. חצי פונה אלי, הינה השדיים שלה, הושט היד וגע בם, עוד לא. אני מחייך אליה, עם השאיפה העמוקה מהסיגריה, נותן למבט לשרוף אותה במקומות שאני יודע שהיא רוצה. כולן אותו דבר, רק קצת שונות.

אני מסמן לרועי, מרים את היד והוא כבר שם. צ‘ייסרים לכולם, גם לו, גם למלצרית החדשה וגם לבחורה היפה שבפינה. מזל טוב! הוא מתנשא עלי, חושב שבגלל שהוא יותר יפה, שבגלל שהוא עובד פה, אז מותר לו לא לשתות עד הסוף, לא באמת לשמוח בשבילי. לא נורא, אני אוהב אותו. הוא כבר הבין שהבחורה הזאת היא מחוץ לתחום, שיש לי זכות של וותיקים עליה. רוצה שורה? אני אפילו לא מחכה כדי לראות אותה מתלבטת, יודע שהיא מאחורי.

*

אנחנו מתנשקים בפינה שליד השירותים. דחפתי אותה אל הקיר, והידיים שלה מטיילות לי על הגב. הפה שלה עמוק. עצמות אגן קשות יש לה, ואני מטלטל אותו על הזין שלי, שתרגיש מה מחכה לה. צד הגוף, צלעות, כובד השד שלה, עור קשה ומתוח, האגודל מחכך את ראש הפיטמה. דלת נטרקת לידינו. אנשים עוברים. שיקנאו. אבל היא כבר מתפתלת החוצה מבין זרועותי. סיגריה.

אתה לא רואה אותי באמת. אנחנו שותים עוד צ‘ייסר, ורועי מסתכל עלינו מהצד, מנסה לשחק כאילו הוא לא שומע. לא איכפת לי. אני אוהבת שמדמיינים אותי אחרת. מחר אני לא אזהה אותך ברחוב. אתה תהיה עוד זין שנכנס אלי. זה מה שאני חושב שהיא אומרת. היא לא איתי עכשיו. שני מרפקים על הבר, כפות ידיים שמותחות את הפנים והעיניים אחורה, סיני או יפני, משיכה באף. זה בכלל לא השדיים שלה. הם גדולים מדי עבורה, זקופים למרות שהיא לא לובשת חזייה. עומד לי בראש מלחשוב עלי ביניהם, מכונת זיונים, זה מה שהיא, מתנה, בשבילי.

בשירותים. אני מאחוריה, היא מופשלת תחתונים והתחת שלה מזמין אותי פנימה. כמה שהיא תהיה רטובה. בלי שום מאמץ, הכניסה לתוכה, הכוס שלה ילטף אותי. ככה זה יהיה. היא תגמור עלי, רק מעצם החדירה, ואני אמשיך פנימה והחוצה עד שהיא לא תוכל יותר, עד שהיא תיקח את הזין הרטוב שלי לתוך הפה שלה, לא, עמוק יותר, לתוך הגרון, ככה זה יהיה, ואני אצבוט לה את הפטמות, והיא תצרח מסביבי, ואחר כך אוכל ללכת לישון.

החלישו את המוזיקה. בחוץ המלצרית מקפלת את הכיסאות. לא סוגרים. נזהרים מהשכנים. תן לי עוד בירה. אני מניח יד על הגב שלה אבל היא לא מגיבה. הכתפיים שלה רועדות. הרקות כואבות לי. הגיע הזמן לחרבן.

*

הזמנתי לה מונית. היא ביקשה. לא ידעתי איפה אתה. מפגר. יש לו מזל שאני אוהב אותו. הלכה. לא נורא. בכל מקרה לא מתאים לי עכשיו. אני מסתובב עם הגב אל הבר, מותח ידיים לצדדים. המראה הזאת. שאול ואני גנבנו אותה מצומת שהייתה בשיפוצים. לא שמעתי ממנו מלא זמן. דוקטור שאול. שיזדיין. נשאר לי עוד כמעט חצי גרם. האור מתחיל לעלות בחוץ. המלצרית החדשה, אביטל, גמרה עם כל הדברים שלה. איך אני חד. הכל אני רואה דרך המראה. מלמעלה, עקום קצת אבל ברור, איך היא רוצה, איך היא מתקרבת אלי. חגיגה.

 

מפגשי לילה 3

פרק שלישי בסיפור בהמשכים. אזהרה – כולל שפה בוטה ומעשים לא מוסריים. גועל נפש.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

 

לא עבר. אתה בטוח? שלוש פעמים ניסיתי. לא עבר.

תנסה עוד פעם, זה בטח משהו אצלכם.

הוא מושיט לי את הכרטיס, מתעלם מהבקשה המפורשת שלי. אני לא אוהב את המקום הזה. אני מרגיש בה מתבוננת בי. שלא תדחוף עכשיו את האף שלה.

קח מאצלי, היא אומרת, כמובן, מושיטה לברמן את הכרטיס שלה, פלאטיניום, בעוד שאני מנסה לבדוק אם נשאר לי מזומן בארנק, לא צריך, זה עלי, אבל הוא כבר לקח. זה לא ילך, בינינו.

אני אוציא ואחזיר לך. לא צריך, רק תשאיר טיפ, טוב?

אני רואה אותה חושבת. דייט כושל. מהגיהנום. גם לא הייתה כימיה וגם הייתי צריכה לשלם עליו. איזה פאדיחה. שלא תבכה. אף אחד לא הכריח אותה. אני בוחן את הכרטיס. הריבוע הכסוף שמוטבע עליו מנצנץ. אני יכול לראות את השתקפותי העמומה והמעוותת במשטח השרוט. בארנק יש רק חמישים שקל, ואני מטיל אותם על הבר. הברמן מחזיר לה את הכרטיס לחתימה, שואל אותי במבט אם לתת לי עודף. זה נחמד, הוא מתרפס עכשיו, אפילו בלי לדעת, והיא, מהצד, רואה איך אני בכלל לא קמצן, מניף לעומתו את היד ומסמן שבסדר, שיחגוג. אני מחזיר את הארנק לכיס. אני מקווה שהכל בסדר. הכל חייב להיות בסדר. כשאוציא כסף אבדוק יתרה, הכל טוב, הכל בשליטה.

תשתו איתי צ‘ייסר? איך הוא נהיה ידידותי פתאום, אחרי שקניתי אותו, ולמרות שאני לא בטוח שבא לי אני בכל מרים מולו את הכוס, ופונה אליה, ופתאום דווקא יש משהו עדין ופגיע בה ובמבט שלה בי, ואני לא רוצה שתיעלם לי עדיין. אנו הופכים את הכוסות, נותנים לערק התמרים שמחלקים פה בחינם לשרוף נעים. אני עוזר לה ללבוש את המעיל הקצר, מרגיש את הגב שלה נלחץ אל ידי כשאני מסדר אותו על כתפיה. תלווה אותי? אני רק מהנהן. היא יודעת מה היא רוצה.

*

זה לא ילך, בינינו. היא מפתיעה אותי, בדרך לכספומט, אנחנו הולכים הכי קרוב שיש בלי לגעת, אני נמשכת אליך אבל אתה לגמרי לא הטיפוס שלי. למה אתה צוחק? סתם, אני לא יודע זאת מחמאה או שאת יורדת עלי. וגם אני נמשך אלייך.

אז סיכמנו את זה. יש פה משיכה אבל אין עתיד. מאוד משעשע, לחלוק את ההכרה הזו איתה. יכול להיות שזה טריק כדי לצאת מגניבה, כדי שארצה אותה יותר, אבל אני תמים,  בוחר להאמין. אז מה נעשה עם זה? אני גרה ממש כאן. תבוא אלי? בטח.

והתחלנו דווקא אחרת, אני חושב בעודנו פונים מאלנבי לברנר, שנינו הצהרנו על כמה אנחנו רציניים, ועל כמה נמאס כבר מכל השוק בשר הזה, ועל איך צריך להירגע. הייתה בינינו הסכמה. אולי זה טריק. בכל זאת הזין מתחיל להזדקר, ואני מתקרב אליה עוד, עד שכתף מתחכחת בכתף. אבל היא זזה ממני, לא משחקת את המשחק. לא תהיה רומנטיקה הלילה.

*

הארנק נשמט מהכיס כשאני פושט את המכנסיים. אני מקווה שהכל בסדר. אני יודע שלא. איזו החלטה טפשית זאת הייתה, להתפטר, עכשיו, אני צריך עזרה, אני צריך להודות בזה, והזין שלי כבר לא עומד, וכמה עלוב אני מרגיש פתאום.

השיער שלה פזור, מכסה לה את השדיים כך שרק ראשית התפיחה שלהם גלויה. היא במרכז המיטה, בהירה על רקע הסדין האדום. אנחנו עומדים להזדיין. כמה עלוב אני מולה. הבית שלה מעוצב כמוה. בטעם טוב. בלי לחסוך. כמו שצריך. חבל שאנחנו לא מתאימים.

מה מטריד אותך? כלום. הרבה דברים. היד שלה, בינתיים, משחקת בין הרגליים. הכוס שלה חלק, כמו של רוב הבחורות בעיר, בטח לייזר, אני צריך להתרכז, לשכוח מהבחוץ, לעשות את הקטע שלי, כמו תמיד. אני שולח יד, מלטף את עצמי. רך. צריך להתיישב. צריך להשקיע בה וככה החרמנות תקרה מעצמה. אצבע אחת שלה, הארוכה, איך קוראים לה, אמה, נכנסת פנימה, אני יכול לראות את הרטיבות, ושורש כף היד מסמן מעגלים מעליה. אתה אוהב את הכוס שלי? אתה חושב שהוא יפה? אני מנסה ללטף את ירכיה, אבל היא מרחיקה את ידי, רק להסתכל עכשיו, לא לגעת.

היא מגבירה את הקצב. אני יכול לשמוע את האצבע שלה זזה בתוכה. והיד השנייה משחקת עם הפיטמה, צובטת אותה חזק. יש לה קפל בשיפולי הבטן, כזה שכל העבודה במכון לא מצליחה למחוק, כל האגן שלה זז עכשיו, כשהיא מביטה בי העיניים שלה לא ממש רואות אותי. עדיין רך, הזין שלי, לא מחובר אלי.

תביא את הקופסא מהשולחן. הקול שלה עמוק, גרוני, מלא אוויר. חתול נפוח יושב ליד מראת האיפור. לא ראיתי אותו קודם. הפרצוף שלו מכווץ כאילו שהוא עוצם את עיניו בכוח. הוא אפילו לא זז כשאני מרים את ארגז העץ הקטן, מתאמץ לא להפיל את כל הקרמים והליפסטיקים שיש לה שם. איך יש לאנשים כל כך הרבה כסף? למה הם יכולים ואני לא? מעצבן אותי שאני לא בפנים. מנוכר לי.

ידעתי כבר, זה לא מפתיע אותי כשהיא מוציאה מהקופסא ויברטור גדול, סגול לבן וכסוף, עם זיז בצורת ארנב זקור אוזניים. אבל דווקא חיכוך הירך שלה בשלי כשהזדקפה, תחושת העור החלק שלה על שערות הרגל, היא שמשחררת את מה שהיה צריך, ופתאום אני קשה וארוך.

אתה רוצה לטעום? האצבע שלה משוטטת על השפתיים שלי. הריח שלה דוקר, חמוץ קצת, מעקצץ. אני מוצץ אותה, עושה איתה אהבה, נותן ללשון שלי להתפתל סביבה. זמזום מתחיל לעלות מבין רגליה. היא מובילה את ידי לשם, אל בסיס הויברטור. תזיין אותי איתו, בעדינות.

היד שלי רוטטת עם הדבר הזה, שמפלח אותה, פנימה והחוצה, אצבע אחת שלה מכוונת את ראש הארנב אל הדגדגן שלה, היד שלה נשלחת אלי, יותר מהר, לא כל כך עדין, תזיין אותי כבר. יותר חזק. הזין שלי מיטלטל בקצב תנועת האגרוף, אני בוכנה, אני מנוע.

וכשהיד שלי כבר מתחילה להתעייף מתחילות אצלה התכווצויות בבטן, והקמט הזה נהיה עמוק ומתרפה, והשיער שלה פזור מסביבה, והשדיים, רכים וכבדים, מטלטלים מצד לצד, והיא נושמת דרך האף ומכווצת את העיניים, והראש שלה נזרק אחורה והפה נפער, ואחר כך היא מחבקת את ברכיה אל ביטנה, ונשכבת על הצד, ועמוד השדרה שלה בולט ככה שאפשר לראות כל חוליה.

אני לא מצליח לכבות את הדבר הזה, נותן לו לשכב בינינו, להמשיך לזמזם. זין מלאכותי. זה לא מפחיד אותי. אני לא נגעל. אני לא מקנא. תסכים ללכת עכשיו? היא לא פונה אלי כשאני מניח יד על ירכה. העור שלה קר. אני מתיישב על קצה המיטה. החתול כבר לא שם. הזין שלי כבד בין רגלי, מתרפה. טיפה של רטיבות הצטברה בקצהו.

*

אני עובר דרך הכספומט בדרך הביתה, אבל לא עוצר. עדיף לא לדעת. מחר אקפוץ לבנק ואסדר הכל. זה יהיה בסדר. אני שולף את הטלפון מהכיס, בודק אם חיפשו אותי, מתלבט קצת, ובסוף שולח לנועה ’את ערה?‘. עוד מוקדם. הלילה לא נגמר. הביצים שלי כבדות.