קול הרעם

חלק חמישי ואחרון בסיפור בהמשכים. הייתה מוזרה, החוויה הזאת, לכתוב דמויות מזדיינות. אני מקווה שזה היה טוב בשבילך כמו שזה היה בשבילי.

קבענו להיפגש מול הבר. אני לא יודע איך קוראים לה או איך היא נראית. היא כן. אותי. אני קושר את האופניים במקום הקבוע, מזיז את הגרוטאה שעדיין מחוברת לשם, חלודה יותר אבל עדיין. אני זוכר את זוג האופניים שהייתה פעם. כעת זו שילדה ערומה ומעוקמת. ניפגש לסיגריה ואז נראה. היא מכירה אותי ואני לא אותה. היא לא רוצה ממני כלום. רק לילה אחד. הגוף מרגיש טוב אחרי הרכיבה. הוא חי, חם, מוכן למה שלא יבוא.

אני לא אכנס פנימה. לא הלילה. כבר כמה זמן לא הייתי פה. לא מתגעגע. שמח.  

היא תזהה אותי. בטח הסתבכתי. שיחת אינטרנט שיצאה משליטה, עם כל האנונימיות הזאת. היא שלחה לי תמונה, אבל אי אפשר לדעת מי היא. אולי ראיתי אותה ואולי לא. איך היא תזהה אותי? אני לא רוצה לחכות פה, ככה, לבד מול הכניסה לבר. אולי אכנס ואשתה משהו. אני מרגיש איך הרצון עולה. הסתבכתי.

הנשימה שלי נרגעת כשאני מרגיש אותה מאחורי, מתקרבת מהרחוב העולה מהים, ומסתובב. והיא עושה לי לחייך. יפה. כן, כבר ראיתי אותה, אבל לא שמתי לב. העיניים שלה לא בורחות ממני. הידיים שלי רועדות כשאני מצית לה ולי סיגרייה.

אנו נשענים על הקיר, מביטים אל סגירת החורף המקיפה את הבר. אקוואריום. בפנים רגוע, קהל של אחר צהריים מאוחר. מנפנפים לי לשלום, ואני משיב בהרמת יד משלי. לא מוזר לי, להישאר בחוץ, וגם היא לא רוצה להיכנס. מזל. איך קוראים לך בכלל? זה משנה? לא ממש. אני אהיה הפנטזיה שלך להערב.

הפנטזיה. שלי. כל מה שאני רוצה לעשות. היום מותר. הערב. איך הם נראים, מבחוץ, השותים שבפנים, אפשר לראות, בלי לשמוע, מישהו מדבר למישהי, משקיע בה המון, ואותה, כבר לא אוהבת אותו, מקשיבה ובוהה. או את השלושה חברים האלה, ממזמן, שכבר שותקים ביחד, כל אחד מול כוס הבירה שלו. בדירה של השכן מלמעלה החלונות פתוחים, והטלוויזיה פתוחה חזק. יש פרסומות. אני מחייך אליה.

*

זאת לא התחלה של כלום. מה שסיכמנו תופס. אתה לא תתאהב בי, ואני לא בך. לילה אחד. מפגש אחד. זהו. אני שמח שהיא אומרת את זה. שמח ועצוב. זה אף פעם לא הולך, הדברים האלה, ואני קצת גדול למשחקים.

נכנסנו. בטח שנכנסנו. אבל אנחנו שותים רק בירה אחת, וחמוטל, שהפכה לברמנית צהריים, מאוד בסדר, נחמדה אלי בלי להיות מעיקה, ולא מסתכלת יותר מדי. עומד לי ממנה, הזין נלחץ בתוך המכנסיים. אז מה זה אומר, נזדיין? אתה רוצה? כן. אני חושב שכן. למה?

אני חושב קצת, דווקא. כי זה כיף, להזדיין. אני אוהב את זה. אתה עושה את זה טוב? אני חושב. אני משתדל. זיון אחד. ארוך. טוב. איפה? אצלי? אצלך? באמצע. בוא נלך להזדיין.

*

המוח עיוור מתשוקה. הכל רגעים קצרים, מחוברים רק על ידי הזיקפה, אני מרגיש את הרצון מתרכז בקצה של הזין. ככה אתה מרגיש את זה? בערך. קשה להגדיר את זה במילים, זה יותר תחושות. ואצלך? איך זה אצלך?

מילים עושות לה את זה, מסתבר. אפילו עוד לא התפשטנו. אנחנו מדברים, יושבים על הספסל עם כל העיר הזאת  מסביבנו, בכלל לא נוגעים, רק מילים, ומבטים.

אצלי זה להיות מלאה, זה כמו דיגדוג שבא מבפנים, אבל אתה לא יכול להבין.

למה? היא לא תוקפת. היא מסבירה לי, שאבין. כדי להבין אני צריך לדעת למה המילים שלה מתכוונות. ומילים הן תרגום לתחושות. ותחושות באות מהגוף. והגוף שלנו שונה. לך יש זין ולי יש כוס.

הלחיים שלה סמוקות ואני כבר לא יודע איך הלילה הזה יגמר. היא בטח למדה מגדר, ואני סוג של תרגיל יישומי, וזה מרגש אותה לדעת שלכדה אותי, שכל מה שהיא יודעת, שהיכולת לצאת החוצה ולהסתכל משם על הכל עוזרת לה לחשוב שהיא מבינה אותי.

אני לא כל כך אוהב זיונים של לילה אחד. אם הם טובים, הם סוג של אוננות עם נפגעים. ומה רע בזה? שום דבר. אבל אני לא אוהב. אתה סתם אומר, כולכם אוהבים, אתם אומרים שלא כדי להשיג זיונים, אבל אתם אוהבים.

אני לא אומרים. ושתיקה. אבל המבטים ממשיכים לדבר. אנחנו מבינים אחד את השנייה. הגופות שלנו יוכלו ללמוד להכיר. יש לי תחושה שהם מתאימים, שלגעת בה יהיה פשוט, כמו בעצמי, שאדע מה היא רוצה.

לפעמים אני אוהבת שמאוננים איתי. לפעמים. לפעמים אני אוהבת לאונן עם מישהו. להיות חפץ. להשתמש בחפץ. וגם אתה. לפעמים. זה לא מספיק. אני לא רוצה להיות רק חפץ. אני לא רוצה להזדיין רק עם חפצים, רק עם עצמי. אתה לא שיכור מספיק. אתה לא אמיתי איתי. יכול להיות.

רק לילה אחד, אני לא אדע איך קוראים לה. אנחנו מבזבזים אותו כאן, על הספסל הזה, ואלנבי כבר שקט, ועטלפים עפים נמוך בין העצים.

*

נתנו אותי פעם במתנה לאישה בהריון. אני לא יודע למה אני מספר את זה. אולי כדי לסגור את המפגש הזה בטעם טוב, כי הרי עוד מעט נחזור למקום שבו קשרתי את האופניים, מול הפאב, וניפרד בנשיקה על הלחי, ואולי עוד אכנס לשתות משהו לפני שהלילה ייגמר, לזכר כל לילות ההשתכרות ההם, שלימדו אותי מה אני לא רוצה. ואולי אני בכל זאת מנסה להרשים אותה, להתחיל מחדש במשחק חיזור בו אני המנוסה, הבוגר והיודע. אבל פעם נתנו אותי במתנה לאישה בהריון.

היא הייתה בלי בן זוג וחרמנית נורא, וחברה טובה שלה סידרה את הכל. אני והיא היינו מסובכים מדי אחד לשני, אבל היא העריכה אותי מספיק כדי לחשוב שאוכל לעשות את זה.

היינו אמורים להיפגש ללילה אחד, אנונימי ככל האפשר, לעשות רק טוב, לעזור לה ולי להרגיע את הערגה למגע בלי להסתכן, לפרוק תשוקה. וכמובן שכשהגעתי אליה גיליתי שאנחנו מכירים ממזמן, ובכל זאת המשכנו.

זה היה נורא טבעי, דווקא. העולם שבחוץ נשאר שמה. עישנו ג‘וינט, היא אמרה שמותר לה, והבטן הבולטת, העגולה והקשה, הייתה עוד חלק בגוף שלה, מרכזי אבל לא יחיד, ואני זוכר יותר את המבט שלה, ואת איך שגמרה, ואת החיוך בהליכה הביתה אחר כך. עזרתי לה. הייתי טוב. השאלתי לה את הגוף שלי והיא עשתה בו מה שרצתה.

וקינאתי בה. בזה שהיא מייצרת חיים ואני פולט זרע לשווא. אבל אני לא רוצה לדבר על זה.

אנחנו כבר ליד האופניים. עוד מעט נגמר. עוד מעט היא תהיה עוד מפגש לילה, כזה שהזכרון שלו מיטשטש והולך, שההמשך היחידי שלו הוא בעבר.

רטיבות הנשיקה האחרונה תיעלם עד שאכנס לפאב. המראה שמעל הקיר תשקף אותי כפי שאני, גבר נאה, מוכן לקשר, ששונא את זה שהוא עדיין מאמין באהבה.