ארכיון תג: סיפור

מפגשי לילה 2

המשך לסיפור בהמשכים. כולל סקס, סמים ואלכוהול. ילדים, לא לנסות את זה בבית.

 

במראת השירותים אני בוחנת את פני. צריך ללכת מפה. שום דבר טוב לא יקרה אם נישאר. רואים עלי את העצבנות. אני מרגיעה את השרירים כמה שרק אפשר, ואז מציירת, בכיווץ קטן של הפה כלפי מעלה, חצי חיוך מזמין. עכשיו הייתי מנשקת אותי, אם הייתי הוא, הייתי רוצה לנשק אותי.
עכשיו אני כוסית, אבל אינטיליגנטית, אחת שרוצים לזיין גם בגלל שהיא חכמה, בגלל שהיא יודעת דברים. אחת שהוא רוצה לזיין. ואני יודעת שאני פתטית.
הוא שם עלי יד כשאני מתיישבת לידו. האצבעות שלו קרות על הירך החשופה שלי, העור בהיר וחולני מסביבן. צ‘ייסר של וודקה מוכן בשבילי על השולחן. שני החברים שלו, אלה שאני לא מצליחה אף פעם לזכור את השמות שלהם, ולכן מכנה אותם, בסוד, שמשון ויובב, בוהים בי, מעריצים אותו. יש לי בחילה.
הוא מדבר, מסביר להם משהו. אני מביטה על שפתיו זזות, מנסה לתפוס אותן ברגע אחד קפוא, מנסה לנתק אותן מהקול הזה שלו, שממשיך לנסר מעל המוזיקה. פעם אהבתי אותו. עם השפתיים האלו אני מתנשקת. הפה הזה נצמד אלי לכוס ועושה לי לגמור. הלשון הזאת, שנשלפת לשנייה החוצה בתוך שטף הדיבור, מלחלחת את השפתיים, מלקקת לי את הפיטמות.
חיכינו לך. הוא צריך להגיד את זה פעמיים, ולצבוט את ירכי, כדי שאבין שהוא פונה אלי.
ואני שוב מחייכת אליו כשהוא מרים מולי להשקה את כוסו. אני אוהבת אותו. הוא החבר שלי. הוא חכם. הוא אוהב אותי.
ואז שמשון, או יובב, אני מתבלבלת בינהם, מתחיל לדבר בקול נלהב כזה, בטוח בעצמו אבל עדיין בולע מילים. הוודקה שורפת אותי מבפנים. היד המתה שלו רובצת עלי. צריך ללכת מפה.

*

אישה קורבן. אישה קורבן. אני ממלמלת את זה לעצמי, מתענגת על השנאה העצמית. טיפוף עקבי הנעליים החומות מהדהד ברחוב. אפילו הצעדים שלי קטנים, תלותיים. ייקח לו עוד שעה שעתיים עד שהוא יחזור הביתה. הוא ייכנס למיטה בלי לגעת בי, וכשנקום נלך לאכול ארוחת בוקר בבית הקפה החדש, ונשתוק.
הפטמות שלי בוערות מקור, כואבות מהחיכוך עם בד החולצה. הייתי צריכה ללבוש חזייה. הוא בכל מקרה לא שם לב. לא איכפת לו. אני רק עוד מעריצה.
שיילך להזדיין. הוא והזין הסטנדרטי והמשעמם שלו, שנעמד באמת רק כשאני מוצצת לו. כל כך הרבה זמן לא היה לנו סקס טוב שמתחיל להיגמר לי מלנסות. הוא מפחד ממני. הוא צריך אותי כנועה ולא מסופקת.
בהחלטה של רגע אני נכנסת אל המקום הפתוח הראשון. הייתי יושבת כאן פעם, עם חברות, כשהייתי קטנה. היינו מגניבות, אז, שותות שתי כוסות בירה וכבר משתכרות. אהבו אותנו פה כי היינו עושות שמח. היינו מדברות על בנים, לא על גברים. נועה הייתה מספרת לנו את מי היא מזיינת. שירי הייתה שותה תמיד רק קצת, ובכל זאת עושה הרבה שטויות. אני לא מתגעגעת אליהן. אני שמחה שהתרחקנו.
בירה ווודקה. לבד, בפינה של הבר, רגל על רגל. לא באתי לחפש חבר, תודה רבה, כבר יש אחד. אני לא צריכה שייכנסו לי לנשמה עכשיו. אני פה כדי לשתות עד אחרי שהוא יגיע הביתה, כדי לא לחכות לו במיטה. האלכוהול עושה לי צמרמורת.
הוא מעביר לי ג‘וינט. הידרו, מתוק. אני חושבת שאני קצת שיכורה. מים? לא, זה טוב. אולי בכל זאת מים. הפנים שלי מוזרות כאשר אני מעבירה עליהן את אצבעותי. המגע מעקצץ. השפתיים שלי רכות ותפוחות. הוא מסתכל עלי, ואני מתנערת במבוכה, כאילו הביט בי מאוננת. יותר מדי זמן לא היה לי סקס טוב. אני לא רוצה שיגיד לי איך קוראים לו.
כמה זמן אני כבר פה? שעה? שעתיים? חלון צופה אל הרחוב, ואני תוהה אם הוא יעבור בו בדרכו לבית שלנו. הוא בטח ייקח מונית. גם אני הייתי צריכה, ככה. לחכות לו. לדבר איתו, להכריח אותו לכעוס עלי, להתפייס איתו, להיות כנועה עבורו.
אישה קורבן. אני חכמה יותר מזה. היד של הגבר שמלטף לי את הגב היא בחירה שלי עכשיו, הצמרמורות שעוברות בי הן בשליטתי. אני לא חייבת לו כלום, נתתי מספיק. אני רוצה להיות רעה. אני רוצה לשכוח. הברמנית הזאת מעצבנת אותי, שולחת אלי מבטים ביקורתיים. אם הוא יציע לי לבוא איתו אלך.

*

השותפה שלו ישנה, אבל לו לא איכפת. אנחנו כושלים דרך דלת החדר שלו, שחורקת נורא, ישר אל המיטה. אני נשענת אחורה, לתוך הבלגאן שמכסה אותה, בגדים מלוכלכים, סדינים סתורים. אני מפשקת את ברכי, נותנת לחצאית לגלוש מטה, מרגישה את משב הקרירות על פנים הירכיים. למרות שהכל קצת מסתחרר אני בסדר, ממש בסדר, זה מה שאני רוצה.
הוא מטפס עלי, מתיישב על האגן שלי, המכנסיים שלו כבר פתוחות. אני מנסה לא לראות אותו, רק להרגיש, לדעת שהוא רוצה אותי, לדעת שהזיקפה הזו, אותה הוא משחרר בשבילי, גדול, וזקור, ויפה נורא, היא בגללי.
הזין שלו קופץ מעל הפתח שבמכנסיו כשהוא מפשיט אותי, זז לפי ההתרגשות שלו. אני מתפתלת מתחתיו. בד המכנסיים שלו שורט את עור ירכי. אבזם החגורה מיטלטל. ידיו לשות את השדיים שלי. הוא צובט בשתי הפיטמות בבת אחת, והכאב הופך לעונג בדרכו לכוס שלי. התחת שלי מצייר מעגלים על המזרון, אבל הוא לא נותן לי להתרוממם, מרתק אותי אל המיטה, מכריח אותי לתת לו להשתמש בי.
היד שלי נשלחת אל הזין הזה, שמתנדנד לי מעל הבטן. אני מנערת את הכובד, סוחטת אותו כך שהעין שבקצהו נפערת לעברי. בוגדת שכמותי. אישה רעה וחוטאת. היד שלו, שנשלחת מאחוריו, אל בין רגלי, מוצאת את התחתונים הלחים שלי. הוא מזיז אותם הצידה, ואצבע עבה מחליקה בלי שום התנגדות עמוק לתוך הכוס שלי. אני נורא רטובה.
אני נורא רטובה. אני שונאת את עצמי, זונה בוגדת, אני אוהבת את זה, אני צריכה עכשיו את היד שלו עוד בתוכי, הוא הוסיף עוד אצבע, והוא חופר בפנים, זז איתי, כשידו השנייה ממשיכה ללטף ולצבוט את הפטמה שלי. אני צריכה זין ביד, אני צריכה את הרטיבות שמופיעה בקצה שלו, אני צריכה לטעום.
להתפשט. עכשיו. אני מביטה בו מביט בי, לא חושבת איפה אני מניחה את הבגדים, לא מקפלת, לא חושבת איך אני נראית אלא רק על החור שבין הרגליים שלי. הגוף שלו מצחיק. הזין בולט החוצה באופן מגונה. גדול יותר ממה שאי פעם הכנסתי לתוכי. אני חייבת.
לא רוצה למצוץ לו, אולי אחר כך. צריכה עכשיו, והוא מרגיש, מפיל אותי שוב למזרון, אוחז בברכי ומרים את הכוס שלי אליו, טובע בתוכי. זה עמוק מדי, וידי נשלחות אל שיפולי בטנו, לנסות לשלוט בעומק החדירה, אבל הוא לא נותן, נדחף פנימה עד הסוף, עד שעמוק בבטן שלי דברים זזים, וקצות האצבעות שלי, שנשארו לכודות בינינו, חושפות את הדגדגן שלי אל החיכוך המענג בשיער הערווה שלו. אני שומעת את עצמי צועקת.
הביצים שלו מכות בתחת שלי עם כל תנועת אגן שלו. הוא מזיין אותי נורא, כמו שאף פעם לא. אני לא יכולה לעצור את הגל שאוחז בי, מהר מדי, לא נותן להתענג באמת. זונה. בוגדת. לא קורבן. כשראשי נשמט הצידה אני מבחינה במראה המלוכלכת השעונה לצד המיטה, בכך שהוא מביט בנו דרכה, רואה שני גופות עירומים, לפותים ומסובכים זה בזה, יפה נורא.
ההתכווצויות מטלטלות את כולי, כמו זרם חשמלי שעובר מעומק הכוס דרך הגב עד למוח. אני מפרכסת, הדם הולם באוזניים. ומעט אחר כך אני מבינה שאני בוכה.
לו לא איכפת. הוא ממשיך לזיין אותי, כואב כבר קצת, ואני רגישה מדי, אבל לו לא איכפת. ראשו בשקע כתפי, דימעותי נספגות בשיערותיו. לא הייתי צריכה לבוא לכאן. הייתי צריכה להישאר עם החבר שלי. הוא אוהב אותי.

מפגשי לילה 1

זה אמור להיות פרק ראשון בניסיון בסיפור בהמשכים. אזהרה – כולל סקס, סמים ואלכוהול (לא בהכרח על פי הסדר הזה) מי שזה לא מתאים לו – שלא יקרא.

————————————————————————————————

 

במראה העגולה שעל הקיר שמול הבר אפשר לראות את הלקוחות מאחורה, אני יכול לראות את עצמי, מזווית העין, רוכן אליהם, מקרב אוזן לפה.

מה תשתי?

היא חדשה כאן. עדיין לא יודעת איך להתנהג. יכולתי לתת לה עוד זמן. להתיישב על הכיסא הגבוה, לבדוק שהחולצה מסודרת טוב, להציץ מסביב. בר כמעט ריק. ניסיתי להפחיד אותה. אין לי כח לבחורות בודדות הלילה.

היא מפתיעה אותי בבטחון שלה, משועשעת קצת ממני, מזמינה ג‘ים בים עם מעט קרח, מחייכת כשאני מוזג לה מנה גדולה, שותה יפה. אני נסוג אל עמדת המחשב שליד הקופה, נותן לה שם בחשבון שאני פותח. סקסית בשחור. אבל אחרי מבט קצר נוסף בה, ובשיער המתולתל אותו היא פורעת ביד ארוכת אצבעות, לא לשחק את המשחק, לא ליפול לזה, אני מוחק את המילה הראשונה, והיא נשארת רק בשחור.

חוץ ממנה, כמו שאמרתי, די ריק, והמוזיקה חלשה מפחד השכנים ובעקבות זה שהיום, באופן כמעט חד פעמי, הצלחתי לא להשתכר. הבטחתי לעצמי בהתחלת המשמרת שהפעם אצליח לגמור אותה כמו שצריך. שכבשמונה בבוקר, כאשר תגיע גלי להחליף אותי, כבר יהיה פה נקי, והקופה תהיה ספורה ומאוזנת, ואני עוד אשתה איתה קפה נעים של בוקר ואחר כך אלך לישון. אני חייב לקום מחר בשעה נורמאלית. אסור לי לבזבז עוד יום. אז הסתפקתי בלעשן, ושתיתי רק ארבעה צ‘ייסרים עם טים עובד המטבח ועם חמוטל המלצרית, ועכשיו אני בסדר, באופן מפתיע, ויש סיכוי סביר שהמשמרת הזאת תהיה משעממת כראוי. כל עוד לא יהיו בחורות בודדות.

אני רועי, אגב, אם לא היכרנו. אני מוזג פה כבר ארבע שנים.

לא שהיא שואלת. לא איכפת לה ממני. היא אפילו לא מאלה ששולפות את הפלאפון שלהן ושמות אותו על הבר, מנהלות דיאלוג עם מי שלא מתקשר אליהן. היא שותה יפה, בריכוז, בהנאה, נשענת על הבר רק מעט, לא רכונה אליו. במראה הגדולה והעגולה, המעוותת, אפשר לראות אותי ואותה, משני צידי הבר. אני זוכר כשהביאו אותה.

זה היה לפני איזה עשר שנים. עוד הייתי לקוח, אחד מאלה שמסתובבים לבד ויושבים במקומות שפתוחים כל הלילה. זה היה לילה של שיכרות כבדה. אני חושב שניסיתי להתחיל עם מישהי. בטח סיפרתי לה על הצבא שלי, ניסיתי שתרחם עלי. הייתי די מפגר, אז, חיפשתי מי שתציל אותי. אבל היא לא העניין. העניין הוא שבשלוש בבוקר, שיכורים לגמרי, נכנסים פתאום שאול ומיקי, סוחבים איתם את המראה שהייתה תלויה…

זה סיפור די משעמם, בעצם. אני מוזג לעצמי צ‘ייסר, מתקרב אליה. היא פונה אלי. החיוך שלה אמיתי. אנחנו מרימים את הכוסות, מצליבים עיניים, לא צריכים אפילו להגיד לחיים.

הצייר יושב בפינת הבר, שעון על הקיר. אני קורא לו צייר למרות שעכשיו הוא לא, אבל לפעמים הוא כן. אני לא טוב בשמות, ודברים כאלה עוזרים לי לדעת איך לקרוא ללקוחות הקבועים בחשבונות שאני עורך להם. הצייר שותה ערק, גם שהוא מצייר וגם שלא, והוא אוהב הרבה קרח, וכוס מים ליד. הוא מסתכל עלינו מהצד, מרים גם הוא את כוסו.

יפים ביחד.

מה? אני מתבלבל לרגע ומנסה להבין מה הוא אמר.

אתם יפים ביחד.

הוא צודק. שונים מאוד אבל מתאימים, אני והיא, היא אמנם צעירה אבל לא מדי, אני אמנם מבוגר אבל לא זקן.

היא בטח מחכה למישהו. הן אף פעם לא באמת בודדות. הן תמיד מחכות למישהו, חבר, חברה, דייט. או שהן בדרך לאנשהו. היא בטח תלך עוד מעט. אני מוזג לעצמי עוד צ‘ייסר כשהיא מזמינה עוד מנה. אני מגביר קצת את המוזיקה, שייזדיינו השכנים.

*

בשמונה בבוקר, כשגלי מגיעה, הכל נקי. היא עזרה לי. היא נשארה איתי עד הסוף, שותה איתי, כמעט לא מדברת. חמוטל המלצרית הלכה בארבע, נפרדת ממני בחיבוק, אומרת לי להיזהר, וטים הלך בשש, משאיר אותנו לבד. הכנתי לנו קפה אחרי שגמרתי לנקות, ישבנו וחיכינו שגלי תבוא. הייתי שיכור מספיק כדי להניח יד על כתפה, לנסות ולמשוך אותה אלי. אבל היא נשענה לאחור.

אני כבר יודע את השם שלה, מרי. היא נשבעה שזה לא קיצור של מרים או מריה, ושההורים שלה קראו לה ככה בגלל השיר של צביקה פיק. רציתי לשים לה אותו לשמוע, אבל היא לא הסכימה. אני דיברתי הרבה, היא קצת. יכולתי לדמיין שהיא כל מיני דברים, יכולתי לחשוב שהיא תציל אותי.

כשהעיתון הגיע ישבנו וקראנו. הראתי לה את הקריקטורה, היא לא הבינה מה מצחיק והסברתי לה. מזגתי לה עוד מנה ולי עוד צ‘ייסר. הייתי שיכור מדי בשביל לספור את הקופה. בשבע בבוקר התקשר השכן מלמעלה ואמר שבפעם הבאה הוא יקרא למשטרה. גילגלתי לנו ג‘וינט.

כשהיא קמה להשתין היא התנדנדה, ותפסתי אותה במותניים, מרגיש איך העור שלה זז, איך היא מתפתלת מתחת לאגודלים שלי. היא נתנה לי להניח את הראש בין השדיים שלה, ליטפה לי את העורף. נתתי לה ללכת, נתתי לה לחזור. היא לא דיברה הרבה.

הסברתי לה דברים. אני לא יודע אם היא הקשיבה אבל היא הינהנה כשצריך. נשענתי על קיר השירותים כשהשתנתי, הסתכלתי על הזין שלי, חשבתי עליו בתוכה, שיננתי את השם שלה. מרי, מרי.

גלי לא הייתה מרוצה. היא מנסה לא להראות כשהיא עצבנית, אבל אני כבר מכיר אותה. היא לא אוהבת כשיש לקוחות בבוקר. לא סיפרתי לה שהשכן התקשר. הרגשתי שהמילים מתערבבות לי.

מרי באה איתי לקנות סיגריות. ספרתי את הכסף פעמיים לפני שנתתי למוכר, ובכל זאת יצא שטעיתי. הוא הסתכל עלי מוזר, כמו על שיכור שלצידו בחורה יפה מדי. אני באה לישון אצלך, היא אמרה לי, אני לא רוצה ללכת הביתה היום. נשענתי עליה והיא תמכה בי שלא אפול. כשלנו בצוותא כשאנשים שמתחילים את יומם מפנים לנו את הדרך. אני לא זוכר יותר מהבוקר הזה.

*

אני מתעורר בתוכה. הזכרונות מלפני זה קטועים. היא מפשיטה אותי, עוזרת לי לטפס אל המיטה. רעש מהרחוב חודר אל הבית. שקע הצוואר שלה. התקרה מסתחררת. גוף עירום וחלק שצמוד אלי. רסיסים של שינה. חלום קטוע שבו אני עדיין בבר, משרת גבר נטול שם, שרוצה שאבין אותו. פיטמה שלה, מזדקרת בתוך כף ידי. התחת שלה מתחכך בי. אני נכנס אליה.

יכול להיות שהיא עדיין ישנה, אבל הגוף שלה מגיב, זז איתי, עם הסחרחורת, העדינה עכשיו, מערסלת. והיא רטובה וחמה, עוטפת את כולי, מתאימה לי בדיוק, כאילו שהכוס שלה יוצר בהזמנה לפי מידת הזין שלי. השד שלה מוצק וקטן, קשה למגע. היא נאנחת כשאני חופן אותו. היא ערה. היא מתפתלת עלי.

האגן שלי זז מעצמו, מזיין אותה לאט, עדין בהתחלה ומתגבר לאט לאט. הפה שלי מוצא את העורף שלה. בלי נשיכות, היא מבקשת, פשוט תזיין אותי, תזיין אותי חזק.

אני הופך אותה על הבטן, כורע מעליה על ברכי, נכנס אליה עד הסוף, עד הרחם. היא נאנקת. כואב? כואב טוב. יותר חזק. והיד שלה נשלחת מתחתיה, נוגעת בעצמה. על הגב שלה יש קעקוע גדול, מלא בפרטים. הראייה שלי עדיין מעורפלת. אני לא מצליח להבין מה מצוייר שם. התחת שלה רך, לחוץ אל ירכי.

אני אוחז במותניים שלה, משתמש בה כמו שהיא משתמשת בי, חולב מהגוף שלה צמרמורות ורעשים. היא מאוננת בשתי ידיים עכשיו, הראש שלה מוטה הצידה, לחוץ אל המזרון, והשיניים שלה חשוקות. לאט עכשיו, לאט וחזק, עוד קצת, עוד קצת.

היא מתחילה לרעוד מבפנים, והכוס שלה נהיה חם יותר. היא מתפתלת מתחתי. קצות האצבעות שלה נוגעות בי. אני קרוב נורא. אל תצא. בתוכי. תגמור עכשיו.

יכול להיות שאני צועק, יכול להיות שהיא. אי אפשר לדעת כי הכל מעורבב. ההתכווצויות שלנו משותפות. היא חולבת אותי לתוכה. אני ממשיך לזוז עד שהרעידות נפסקות. אני מתגלגל לצידה, ממשיך לכרבל אותה אלי, בלי לצאת ממנה.

*

כשאני מתעורר שוב כבר כמעט ערב, והיא איננה. מרי. אני נזכר בשם שלה,  יורד מהמיטה, מחפש אחרי פתק שהשאירה, מספר טלפון. אבל ההוכחה היחידה לכך שהייתה פה בכלל היא בקרום היבש שנותר על הזין שלי. הראש עדיין כבד והגוף שלי כואב. אני בוחן את פני במראה לפני הכניסה למקלחת. גבר נאה, שלא יכול לעמוד בפיתויים. מתחת למים החמים אני מחליט שוב שעלי לשתות פחות.

 

מה עשיתי בחופש הגדול

מה עשיתי בחופש הגדול

ללורד אלנבי
שיחקת אותה

כל קשר בין הדמויות, המעשים, המקומות והרחובות המוזכרים כאן למציאות הוא מופרך מיסודו.
אין מציאות.

להמשיך לקרוא