קול הרעם

פרק שלישי בסיפור בהמשכים. אזהרה – כולל שפה בוטה ומעשים לא מוסריים. גועל נפש.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

לא עבר. אתה בטוח? שלוש פעמים ניסיתי. לא עבר.

תנסה עוד פעם, זה בטח משהו אצלכם.

הוא מושיט לי את הכרטיס, מתעלם מהבקשה המפורשת שלי. אני לא אוהב את המקום הזה. אני מרגיש בה מתבוננת בי. שלא תדחוף עכשיו את האף שלה.

קח מאצלי, היא אומרת, כמובן, מושיטה לברמן את הכרטיס שלה, פלאטיניום, בעוד שאני מנסה לבדוק אם נשאר לי מזומן בארנק, לא צריך, זה עלי, אבל הוא כבר לקח. זה לא ילך, בינינו.

אני אוציא ואחזיר לך. לא צריך, רק תשאיר טיפ, טוב?

אני רואה אותה חושבת. דייט כושל. מהגיהנום. גם לא הייתה כימיה וגם הייתי צריכה לשלם עליו. איזה פאדיחה. שלא תבכה. אף אחד לא הכריח אותה. אני בוחן את הכרטיס. הריבוע הכסוף שמוטבע עליו מנצנץ. אני יכול לראות את השתקפותי העמומה והמעוותת במשטח השרוט. בארנק יש רק חמישים שקל, ואני מטיל אותם על הבר. הברמן מחזיר לה את הכרטיס לחתימה, שואל אותי במבט אם לתת לי עודף. זה נחמד, הוא מתרפס עכשיו, אפילו בלי לדעת, והיא, מהצד, רואה איך אני בכלל לא קמצן, מניף לעומתו את היד ומסמן שבסדר, שיחגוג. אני מחזיר את הארנק לכיס. אני מקווה שהכל בסדר. הכל חייב להיות בסדר. כשאוציא כסף אבדוק יתרה, הכל טוב, הכל בשליטה.

תשתו איתי צ‘ייסר? איך הוא נהיה ידידותי פתאום, אחרי שקניתי אותו, ולמרות שאני לא בטוח שבא לי אני בכל מרים מולו את הכוס, ופונה אליה, ופתאום דווקא יש משהו עדין ופגיע בה ובמבט שלה בי, ואני לא רוצה שתיעלם לי עדיין. אנו הופכים את הכוסות, נותנים לערק התמרים שמחלקים פה בחינם לשרוף נעים. אני עוזר לה ללבוש את המעיל הקצר, מרגיש את הגב שלה נלחץ אל ידי כשאני מסדר אותו על כתפיה. תלווה אותי? אני רק מהנהן. היא יודעת מה היא רוצה.

*

זה לא ילך, בינינו. היא מפתיעה אותי, בדרך לכספומט, אנחנו הולכים הכי קרוב שיש בלי לגעת, אני נמשכת אליך אבל אתה לגמרי לא הטיפוס שלי. למה אתה צוחק? סתם, אני לא יודע זאת מחמאה או שאת יורדת עלי. וגם אני נמשך אלייך.

אז סיכמנו את זה. יש פה משיכה אבל אין עתיד. מאוד משעשע, לחלוק את ההכרה הזו איתה. יכול להיות שזה טריק כדי לצאת מגניבה, כדי שארצה אותה יותר, אבל אני תמים,  בוחר להאמין. אז מה נעשה עם זה? אני גרה ממש כאן. תבוא אלי? בטח.

והתחלנו דווקא אחרת, אני חושב בעודנו פונים מאלנבי לברנר, שנינו הצהרנו על כמה אנחנו רציניים, ועל כמה נמאס כבר מכל השוק בשר הזה, ועל איך צריך להירגע. הייתה בינינו הסכמה. אולי זה טריק. בכל זאת הזין מתחיל להזדקר, ואני מתקרב אליה עוד, עד שכתף מתחכחת בכתף. אבל היא זזה ממני, לא משחקת את המשחק. לא תהיה רומנטיקה הלילה.

*

הארנק נשמט מהכיס כשאני פושט את המכנסיים. אני מקווה שהכל בסדר. אני יודע שלא. איזו החלטה טפשית זאת הייתה, להתפטר, עכשיו, אני צריך עזרה, אני צריך להודות בזה, והזין שלי כבר לא עומד, וכמה עלוב אני מרגיש פתאום.

השיער שלה פזור, מכסה לה את השדיים כך שרק ראשית התפיחה שלהם גלויה. היא במרכז המיטה, בהירה על רקע הסדין האדום. אנחנו עומדים להזדיין. כמה עלוב אני מולה. הבית שלה מעוצב כמוה. בטעם טוב. בלי לחסוך. כמו שצריך. חבל שאנחנו לא מתאימים.

מה מטריד אותך? כלום. הרבה דברים. היד שלה, בינתיים, משחקת בין הרגליים. הכוס שלה חלק, כמו של רוב הבחורות בעיר, בטח לייזר, אני צריך להתרכז, לשכוח מהבחוץ, לעשות את הקטע שלי, כמו תמיד. אני שולח יד, מלטף את עצמי. רך. צריך להתיישב. צריך להשקיע בה וככה החרמנות תקרה מעצמה. אצבע אחת שלה, הארוכה, איך קוראים לה, אמה, נכנסת פנימה, אני יכול לראות את הרטיבות, ושורש כף היד מסמן מעגלים מעליה. אתה אוהב את הכוס שלי? אתה חושב שהוא יפה? אני מנסה ללטף את ירכיה, אבל היא מרחיקה את ידי, רק להסתכל עכשיו, לא לגעת.

היא מגבירה את הקצב. אני יכול לשמוע את האצבע שלה זזה בתוכה. והיד השנייה משחקת עם הפיטמה, צובטת אותה חזק. יש לה קפל בשיפולי הבטן, כזה שכל העבודה במכון לא מצליחה למחוק, כל האגן שלה זז עכשיו, כשהיא מביטה בי העיניים שלה לא ממש רואות אותי. עדיין רך, הזין שלי, לא מחובר אלי.

תביא את הקופסא מהשולחן. הקול שלה עמוק, גרוני, מלא אוויר. חתול נפוח יושב ליד מראת האיפור. לא ראיתי אותו קודם. הפרצוף שלו מכווץ כאילו שהוא עוצם את עיניו בכוח. הוא אפילו לא זז כשאני מרים את ארגז העץ הקטן, מתאמץ לא להפיל את כל הקרמים והליפסטיקים שיש לה שם. איך יש לאנשים כל כך הרבה כסף? למה הם יכולים ואני לא? מעצבן אותי שאני לא בפנים. מנוכר לי.

ידעתי כבר, זה לא מפתיע אותי כשהיא מוציאה מהקופסא ויברטור גדול, סגול לבן וכסוף, עם זיז בצורת ארנב זקור אוזניים. אבל דווקא חיכוך הירך שלה בשלי כשהזדקפה, תחושת העור החלק שלה על שערות הרגל, היא שמשחררת את מה שהיה צריך, ופתאום אני קשה וארוך.

אתה רוצה לטעום? האצבע שלה משוטטת על השפתיים שלי. הריח שלה דוקר, חמוץ קצת, מעקצץ. אני מוצץ אותה, עושה איתה אהבה, נותן ללשון שלי להתפתל סביבה. זמזום מתחיל לעלות מבין רגליה. היא מובילה את ידי לשם, אל בסיס הויברטור. תזיין אותי איתו, בעדינות.

היד שלי רוטטת עם הדבר הזה, שמפלח אותה, פנימה והחוצה, אצבע אחת שלה מכוונת את ראש הארנב אל הדגדגן שלה, היד שלה נשלחת אלי, יותר מהר, לא כל כך עדין, תזיין אותי כבר. יותר חזק. הזין שלי מיטלטל בקצב תנועת האגרוף, אני בוכנה, אני מנוע.

וכשהיד שלי כבר מתחילה להתעייף מתחילות אצלה התכווצויות בבטן, והקמט הזה נהיה עמוק ומתרפה, והשיער שלה פזור מסביבה, והשדיים, רכים וכבדים, מטלטלים מצד לצד, והיא נושמת דרך האף ומכווצת את העיניים, והראש שלה נזרק אחורה והפה נפער, ואחר כך היא מחבקת את ברכיה אל ביטנה, ונשכבת על הצד, ועמוד השדרה שלה בולט ככה שאפשר לראות כל חוליה.

אני לא מצליח לכבות את הדבר הזה, נותן לו לשכב בינינו, להמשיך לזמזם. זין מלאכותי. זה לא מפחיד אותי. אני לא נגעל. אני לא מקנא. תסכים ללכת עכשיו? היא לא פונה אלי כשאני מניח יד על ירכה. העור שלה קר. אני מתיישב על קצה המיטה. החתול כבר לא שם. הזין שלי כבד בין רגלי, מתרפה. טיפה של רטיבות הצטברה בקצהו.

*

אני עובר דרך הכספומט בדרך הביתה, אבל לא עוצר. עדיף לא לדעת. מחר אקפוץ לבנק ואסדר הכל. זה יהיה בסדר. אני שולף את הטלפון מהכיס, בודק אם חיפשו אותי, מתלבט קצת, ובסוף שולח לנועה ’את ערה?‘. עוד מוקדם. הלילה לא נגמר. הביצים שלי כבדות.