ארכיון קטגוריה: פרוייקט המשפחה

פרוייקט המשפחה – מפורקת אבל לא שבורה לגמרי

24/10/2023 – 7:30 pm

כשהייתי בן תשע, בשנת 1979, התגרשו הורי. אני לא זוכר הרבה מהזמן הזה או ממה שקדם לו. המשפחה המשותפת, אבא אמא בן בת, התפרקה, ואבי ואמי הפכו משותפים לאויבים. אבל היא לא נשברה לגמרי. אני וגליה אחותי המשכנו להיות חלק משני צדדיה. 

היו ההורים של אמא, שלמה וצילי יואלי מירושלים. סבא שלמה היה איש כפוף גב ומלא הדר. הוא שימש כמנהל האספקה של בית החולים ׳הדסה׳, היה ישר כסרגל ואהוב על הכל. היה לו מבטא פולני נעים וקול ענוג. סבתא צילי הייתה אחות בית ספר, מבריקה, אסקצנטרית ומקסימה. הם גרו בדירה קסומה, בקומה העליונה בבניין המרכזי בגן רחביה שבירושלים. אמי הייתה בתם הצעירה מתוך שלוש, והם דאגו לה נורא.

והיו ההורים של אבא. ראשית, אביו, פנחס יואלי, ואשתו השנייה, אגי. סבא פנחס היה פרופסור באוניברסיטה והיה איש חשוב וקפדן, גרמני ייקה, שאהב לספר אנקדוטות מעברו. לאגי, אשתו, לעולם לא קראתי סבתא. היא הייתה פסלת וקרמיקאית והיה לה מבטא הונגרי מודגש. היא בישלה אוכל שכולם אמרו שהוא מצויין ונהנו ממנו נורא אבל אני לא. לא אהבתי לבוא לביתם שברחוב מאזה בתל אביב, כי היו בו יותר מדי כללים ופחות מדי אהבה.

אולי שמתם לב ששם המשפחה של אבי ואמי זהים. זו אינה טעות אלא סיבת הכרותם. יואלי הוא שם נדיר יחסית. מקורו בשם האבות של סבותיי, שנרצחו בשואה. אביו של סבא שלמה מירושלים נקרא יואל, ואביו של סבא פנחס נקרא יוליוס. שניהם שינו את שמות משפחתם המקוריים, ובכך הנציחו אותם. אבי למד הנדסת ייצור בטכניון, ולאחר סוף לימודיו בחר לעבוד בכור האטומי שליד דימונה. יום אחד הגיעה אל הכור חיילת צעירה, ששם המשפחה שלה היה זהה לשלו. הוא ביקש להכיר אותה והרומן ביניהם התפתח במהירות אחר כך. אמי היפה והחכמה התאהבה מייד בגבר החתיך, המוכשר והכריזמטי. הם התחתנו במהירות, ואני נולדתי עוד טרם מלאו לה 20. כאשר התגרשו לא הייתה צריכה להתלבט אם לחזור לשם נעוריה.

לאמו של אבי, סבתא יהודית, היה שם משפחה אחר, איתן. שלט הדלת הנושא אותו היה מוזר עבורי. גם שם זה נוצר בארץ, והיה שייך לבעלה השני, סבא שלמה, פקיד מכס חסכן ומחושב. לא הייתי קרוב אליו למרות שהוא השתדל, אולי בגלל שאבי לא העריך אותו מספיק. חשתי שחייהם המשותפים היו נטולי חדווה. הם דיברו זה עם זה בגרמנית כועסת, במשפטים קצרים שלא הבנתי. כדי להבדיל בין אביה של אמי לבינו קראתי לו סבא שלמה מחיפה. הם גרו על מורדות הכרמל, בדירת שיכון שמרפסתה צפתה לים. מדרגות תלולות חיברו את הבניין לרחוב עבאס. לסבתא יהודית היה גן ילדים קטן באחד מחדרי הבית. היו בו ילדי הבניין, יהודים וערבים, וכשהייתי מגיע לביקור הצטרפתי אליהם. היינו משחקים בחצר סבוכת הצמחייה. סבתא יהודית בישלה אוכל מצויין שילדים אוהבים ופינקה אותי מאוד. אותה אהבתי יותר מכל הסבים והסבתות.

כך, היו לי שלושה סבים ושתי סבתות. 

הייתי הנכד הראשון, הבכור, גם של הורי אבי וגם של הורי אמי, וביליתי הרבה אצל הסבים והסבתות מירושלים או מחיפה, ברוב חופשות הקיץ והלימודים. אני מתאר לעצמי שזו גם הייתה דרך שלהם להקל ולסייע בשנים הקשות שאחרי משבר הגירושים, עד שחייהם של אבי ואמי התייצבו שוב. לסבא פנחס הוזמנו לביקורים קצובים וקצרים, כאחד מהבילויים עם אבי, דרך להעביר את הזמן שהוקצב לו עם ילדיו, כל יום שבת מ-11:00 עד 18:00.

הזמן שאחרי הגירושים היה קשוח. אני זוכר ריב צעקות על סף הדירה שבה גרנו בין אבי לסבי, הרבה כעס, הרבה עצב. אבל זמן עובר, ככה זה. דברים השתנו. סבא שלמה מירושלים יצא לפנסיה, והם עברו לדירה אחרת בירושלים. סבתא יהודית נפגעה בניתוח כושל והפכה לנכה. היא לא יכלה יותר לטפס במדרגות שהובילו לדירתה, ובעקבות כך עברה לתל אביב, לדירה דחוסה בבניין עם מעלית בדרום מזרח העיר, שמחלון הסלון שלה אפשר היה לראות ולהריח את מזבלת חירייה. אני התבגרתי.

גרנו באותו זמן ברמת השרון. זה היה המקום שאליו הורי עברו מדימונה לפני הגירושים, ושם נשארנו לגור אחריהם. במונחים מקומיים היינו עניים, ואמי עבדה קשה כדי לפרנס אותנו. הייתי היחיד בכיתתי שהוריו התגרשו, ילד מוזר ודחוי. הרביצו לי בבית הספר ולא היו לי חברים. זכיתי להערכה מסויימת על חוכמתי ועל זה ששרתי יפה אבל לא הייתי חלק משום קבוצה או חבורה. קראתי המון. 

כשהייתי בכיתה ז׳ למדתי במחזור הראשון בחטיבת ביניים שנפתחה בקצה הרחוק של העיר. לרוב הגעתי אליה באוטובוס, לעיתים בטרמפ עם דוד, מי שהיה אז חברה של אמי. אז כבר עברנו להרצליה, אבל כתובתנו הרשומה המשיכה להיות ברמת השרון כי מערכת החינוך שלה הייתה טובה יותר. בית הספר שילב תלמידים משכונות שונות של העיר, ניסוי של אינטגרציה. ילדים נטולי גב חברתי, כמוני, נפגעו בניסוי הזה. הרביצו לי והתעללו בי, ולקח זמן עד שהצלחתי למצוא לעצמי מקום. הגוף הצומח שלי היה גמלוני ומוזר. פעמיים באותה שנה מעדתי, נפלתי ושברתי את פרק כף יד ימין. גובסתי ולא יכולתי לכתוב. הייתי יושב בשיעורים, קורא בספרים ששאלתי מהספרייה ובוהה.

בית הספר החדש רצה גם להיות חדשני. אחד הביטויים לכך היה בשאיפה שהלימוד יעשה דרך פרוייקטים ועבודות ולא דרך שיעורי בית, כאשר הפרוייקט המסכם של כיתה ז׳ היה ׳פרויקט המשפחה׳, במסגרתו היינו אמורים לתעד את ההיסטוריה המשפחתית, תוך התמקדות בדרך שבה משפחתנו תרמה למדינה ולמפעל הציוני. זאת הייתה גרסה ראשונית למה שהתפתח להיות ׳עבודת שורשים׳ בימינו. היום עבודה זו היא חלק מתוכנית הלימודים, ומשולבת בתבנית רחבה יותר של ׳שנת בר מצווה׳. בתי הספר קובעים מטרות ודרכי ביצוע, בהתאם להנחיות כלליות של משרד החינוך. יש לעבודה דפוסים ומסורות, ובתי הספר מפיצים חוברות הנחייה שמסבירות בדיוק מה לכתוב ואיפה. זאת תעשייה של ממש, כאשר חברות פרטיות מציעות להפיק ולהדפיס אלבומי תמונות ועץ משפחה שילווה את העבודה או יחליף אותה, ויהיה גם מזכרת משפחתית.

״עבודת שורשים – למשפחה ולזכרונות״, מכריזה הכותרת בראש הדף שמוקדש לכך באתר אינטרנט המציע הפקה והדפסה של אלבומי תמונות דיגיטליים, ״מתעדים את העבר בשביל העתיד עם אלבום עבודת שורשים. בואו נצא למסע בזמן ונגלה את הסיפור המשפחתי והזיכרונות מחדש״. הנחת המוצא היא שמטרת זכרון העבר היא לשרת את העתיד ושלשימור הזכרון המשפחתי יש ערך משמעותי. זה לא רק עבודת בית ספר אלא מטרה שראוי להשקיע בה כסף: ״עבודת השורשים שהתחילה בפרויקט ביה"ס תשמר את הזיכרונות והסיפור המשפחתי מדור לדור״. שני הדברים לא סותרים, להפך: ״כך תכתוב המורה בתעודה: אלבום לעבודת שורשים מעוצב ומרשים, מרגש וניכרת בו האהבה למורשת המשפחתית. עבודת השורשים הזו תהווה מזכרת נצח משמעותית לכל המשפחה ולדורות הבאים״. זו בהחלט הערה יפה, ואני בטוח שהמוני מורות השתמשו בניסוח זה כאשר עמדו בפני המשימה הקשה של כתיבת הערכה מסכמת לתלמידיהם. מזכרת נצח משמעותית, לא פחות. בתחתית הדף מוזמנים ההורים, שבודאי השתכנעו, גם כי כולם בכיתה עושים אלבום כזה, ובמה נשקיע אם לא במשפחה, לבקש הצעת מחיר למינימום של 15 עותקים. אלפי אלבומים כאלה וודאי הודפסו, חולקו לכל בני המשפחה הקרובה והמורחבת, ניצבים כעת בהמוני ארונות ומדפי ספרים וצוברים אבק. 

איני סוציולוג, אבל יש לי השערה מרחיקת לכת, לפיה להפיכת כתיבת עבודת שורשים לפרקטיקה מחייבת יש משמעות גדולה בשינוי אופן גיבוש הזהות האישית והמשפחתית. אני חושב שהכנסתה לתוכנית הלימודים חייבהאנשים רבים, שאולי לא היו עושים זאת אחרת, איפשרה להם להתוודע לסיפור המשפחתי המסויים שלהם ולאופן בו הוא מושפע אך גם חורג מהסיפור הלאומי. אבל בראשית שנות ה-80, הזמן התמים בו הוטלה העבודה הזו עלי, כל הדפוסים והמשמעויות הללו עדיין לא היו מנוסחים וברורים. לא ידעתי שמוטלת עלי אחריות כבדה כל כך, הייתי צריך לעשות את העבודה הזאת כי ככה אמרו לי. אבל ידי השבורה לא איפשרה לי לכתוב. זה היה עידן נטול מקלדות, ולא יכולתי להחזיק בעט. 

כנראה שמורתי לא ויתרה לי. היא הייתה צריכה שאגיש משהו כדי שתוכל לתת לי עליו ציון והערכה. איני זוכר של מי היה הרעיון שבמקום לכתוב אקליט ראיונות עם בני משפחתי, ובמקום טקסט כתוב אגיש למורה קסטה שאערוך. המילה קלטת עוד לא הייתה מוכרת אז. אני זוכר רק חלקים מתוך החוויה הזו, איך ישבתי ליד טייפ הדאבל קאסט, לוחץ פליי בצד אחד ורקורד בשני. אני חושב שהפרוייקטים השונים הוצגו במעין תערוכה אליה הוזמנו ההורים, ושאליה הבאתי, פרט לקלטת הערוכה, גם מזכרות משפחתיות ותמונות, וזוכר במעומעם שיטוט בין שולחנות שעליהם הונחו העבודות השונות. אני זוכר שהעבודה שלי הוגשה בתיקיית קרטון חומה, עליה שרבטתי באותיות דפוס, כנראה לאחר שהגבס כבר הורד, ״פרויקט המשפחה״.

רשימת השאלות שהפניתי אז לששת בני המשפחה אותם ראיינתי, הורי וסבותי הביולוגיים, הוכתבה על ידי המורה, ואני לא סטיתי ממנה. כמעט ואין בראיונות התייחסות לשאלות שמעניינות אותי היום, הנוגעות בבחירות הקשות ובסודות הבלתי מדוברים. 

הקלטות נותרו בבית אמי, שהמירה אותם לקבצים לפני כמה שנים. כאשר ערכנו, לפני שנה, אזכרה לאבי, שמענו את הראיון שערכתי עמו בדרך לבית הקברות בכפר סבא.  זו הייתה עדות רחוקה, הזדמנות לבתי ולילדיה של אחותי לשמוע את קול סבם, שמת לפני שחלקם נולדו ושאותו לא הכירו. 

*

אבי היה אדם יוצא דופן, מוכשר ומבריק, אבל פגום בצורה עמוקה. חלפו 13 שנים מאז שמת וכבר מחלתי לו על פגמיו. כתבתי על זה אז ואין לי צורך להעמיק בכך יותר. חלק מהם התגלגל אליי, כמו חלק ממעלותיו. אני חי בשלום עם מי שהנני, גאה בכך שאני אב טוב ממנו. הוא הוריש לי, בין היתר, סיפור משפחתי שאני חש חובה לחקור ולהבין.

לא היה אדם שאהב והעריץ את אבי יותר מאמו, סבתא יהודית. הוא היה משוש לבבה ובבת עינה והיא תמכה בו בכל. כשהתגרשו הורי בחרה להתנכר לאמי ולהאשים אותה בהתפרקות הנישואים, למרות שבגידותיו של אבי היו בוודאי ידועות לה. כשנאלץ לברוח מהארץ עקב שקיעה בחובות והתמוטטות רשת חנויות התכשיטים שהקים ופתח חנות לתכשיטים ומתנות באמסטרדם שימשה כאשת הקשר לכל הספקים שהכיר. היא הייתה נוסעת למפעלי הייצור, אישה נכה הנעזרת במקל הליכה, וארזה לו חבילות בסלון ביתה הצופה על הר הזבל חירייה. היא הצילה אותו, אז, הקריבה את כל זמנה ואת כל יכולתיה עבורו.  

המבטא הגרמני של סבתי היה ברור ומודגש, אבל עורה היה כהה. את אותו גוון עור הורישה גם לאבי. הוא והיא נראו כמזרחים בתקופה בה חזות כזו תייגה אותך כנחות. היא הייתה אישה פרגמטית ולא אינטלקטואלית באופן כמעט אידיאולוגי, אבל התגאתה מאוד בכך ששני בניה  מהנדסים וסייעה רבות לאמי בלימודיה באוניברסיטה בראשית נישואיה לאבי. היא ידעה לפנק באוכל הטעים שהכינה, בתחושה שנתנה לי, כנכדה, של אהבה נטולת תנאי. היא הייתה מעשנת כבדה, אישה פעילה ונמרצת שהפכה לנכה כשהייתה בת פחות משישים, ומאז סבלה מכאבים נוראים ובלתי פוסקים. היא שלטה בביתה ללא מצרים, והייתה אישה חזקה, בעלת דיעות נחרצות. היא הייתה מרירה וקשת יום. היה בה משהו מתעתע.

היא הייתה חסרת מזל ובת מזל. נכותה נגרמה עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח אורטופדי פשוט יחסית. סכין המנתח החליקה, וכך נחתך העצב הראשי ברגלה. כשהייתה מבוגרת זכתה בפרס הראשון בלוטו, והסכום הספיק כדי לקנות בית בכפר סבא לה, ודירה בפתח תקווה לבנה הצעיר. לאבי, שאותו אהבה יותר מכל, נתנה סכום כסף גדול, שכנראה סייע בחיסול חלק מחובותיו. היא שמרה את הזכייה בסוד ממני ומאחותי, ובמשך שנים חשבתי שנהגה כך כיוון שהדבר אפשר לה להמשיך ולהציג עצמה כקורבן של הנסיבות. אבל הסבר זה רק מעיד עד כמה הפכתי לשיפוטי כלפיה כשבגרתי. אולי פחדה שאמי, שאבי תמיד איחר בתשלום מזונותיה, תנצל זאת לטובתה. 

היא עישנה בשרשרת, מדליקה סיגריה בסיגריה, ממלאת מאפרות. בזיקנתה חלתה עקב כך בנפחת ריאות, אבל סרטן הלבלב הוא זה שהרג אותה לבסוף. היא הייתה אישה חזקה וקשה, אבל רגשנית לעיתים. על עברה סיפרה רק שברי סיפורים שחזרו על עצמם, ועל חלקים ממנו לא אמרה דבר. אני לא שאלתי מחוסר עניין. בחברתה הייתי הנכד הבכור והאהוב, שאותו צריך לפנק ועליו צריך לשמור. פעם, כשהייתי קטן ועדיין גרנו בדימונה, קיבלתי סקטים כמתנת יום הולדת. היא פחדה שאפול ואפצע, כמו בנה הצעיר ששבר כך את ידו, ולכן, בעת שבאה לבקר אותנו, גנבה אותם מהארון וזרקה אותם. 

ידעתי שנולדה בוינה, עיר גדולה בה מדברים גרמנית, שהוריה נשארו שם כאשר עלתה לארץ, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ששירתה ב׳הגנה׳ וכך פגשה את סבי, ואז אבי נולד.

היא לא סיפרה איך ומדוע נפרדו, אבל ידעתי שבזמן מלחמת השחרור, בזמן שאבי היה בן ארבע, הייתה אם חד הורית, נצורה איתו בירושלים, מחולצת משם בשיירת משוריינים, מבשלת במחנות צבא. היא סיפרה איך פעם החזיקה רימון יד בינה לבין אבי בזמן שחיבקה אותו, והבטיחה לעצמה שלפני שיפגעו בה תפוצץ אותם יחדיו, כדי שלא ישאר לבד בעולם. אני לא חושב שניתן להתאושש לגמרי מחוויה כזו. זו הייתה, אולי, הטראומה המכוננת שלה, שהורישה גם לאבי.

*

לאימה של סבתי קראו הדוויג, והיא נולדה בשנת 1891 בברלין. שמה העברי, שצורף כשם שני לשמה הרשמי, היה חנה. הוא כתוב ׳חנה בת-יעקב היילברונר׳, בראש ציור שמן שלה, בו היא עונדת עגילים, ותכשיט מגן דוד תלוי בפתח צווארון התחרה, מלאכת המחשבת, שלצווארה. היא צעירה, שחומה ויפה, מבטה תלוי בעתיד. ציור זה היה תלוי בביתנו כשהייתי ילד. אני זוכר שאהבתי להעביר אצבע על פיתולי המסגרת הזהובה ומסוגננת. חשבתי שהעצב שמביע מבטה הוא שלווה. כילד, נראתה לי כמו דמות אצילית מעולם אחר. לא ידעתי שמתה בשואה כי לא חשבתי על זה. 

היא נוכחה בחיינו גם באופן נוסף. כאשר נולדה אחותי, חמש שנים אחרי, ביקשה סבתי שיקראו לה על שם אימה, וכדי לרצות אותה נוסף לה השם חנה כשם שני. 

סבתא יהודית נתנה את הציור לאבי, ולאחר הגירושים הוא לקח אותו אליו. מאחר שלא היה לו בית משלו תלה אותו בגלריית התכשיטים שהקים ביפו. היא צפתה בעסק גדל ומתמוטט. כשברח להולנד לקח איתו את הציור לשם, והחזיר אותו עמו לארץ לאחר שהצליח לחסל את חובותיו. ימים ספורים לפני שמת נתן אותו לאחותי ׳בהשאלה׳, והוא תלוי כעת בביתה. משפחתה קוראת לדמות המצוירת ׳סבתא חנה מהשואה׳. סבתא יהודית סיפרה לאחותי שכאשר עלתה לארץ הביאה איתה את הציור הזה, מגולגל ונטול מסגרת, שניתן לה במתנה על ידי אימה, ושהוא, וגם כמה תכשיטים שהיו חלק מהנדוניה שלה, היו המזכרת היחידה ממנה. חנה מונצחת כעת בשם ביתה של אחותי. בעת שרשמה אותה במשרד הפנים החליטה אחותי לשנות גם את שמה שלה, להוריד את שמה השני ולהעניק אותו לביתה.

הדוויג חנה הייתה בת יחידה ולפני אחרונה מבין שמונת ילדיהם של הוריה. אביה הגיע לברלין  כילד עני, ובזכות עבודה קשה וחתונה עם ביתו של הבוס הפך לבעלים של בית חרושת משגשג לכובעים. ברלין הפכה בשנת 1871 לבירת הקיסרות הגרמנית, מה שהביא לשגשוג כלכלי ולצמיחתה המהירה. אחד מאחיה מת כאשר הייתה נערה עקב דלקת תוספתן, שהייתה, בימים שלפני גילוי האנטיביוטיקה, נטולת מרפא. זה בוודאי היה כרוך בייסורים קשים. משפחתה הייתה יהודית שומרת מסורת ופטריוטית גרמנית. בבית שמרו על כשרות, אבל לא דיקדקו בכל מצוות הדת. האב חינך את בניו להיות סוחרים מוצלחים ולשם כך שלח אותם למסעות ונסיעות שירחיבו את אופקיהם. כך הגיע אחד מאחיה לוינה, הכרך הגרמני הגדול ביותר באותה תקופה ובירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. שם הכיר את ארנולד דונט, צעיר יהודי בן העיר. כאשר הגיע ארנולד לביקור בברלין, בשנת 1912, לרגל כינוס ארגון המתעמלים הציוני ׳מכבי׳ שנערך בעיר, הזמין אותו האח לארוחה בבית המשפחה. כך נפגשו הוריה של סבתי. 

היא היתה בת 21, הוא בן 25. הם התאהבו והתחתנו. ציור השמן היה בוודאי חלק מהנדוניה שלה, הרכוש שהביאה עמה לתא המשפחתי החדש. רואים בו אישה צעירה שעתידה לפניה. כפי שמצופה מאשת איש עזבה את משפחתה שבברלין ועברה לוינה. זו הייתה אמנם מדינה שונה, והמבטא של הגרמנית שדיברו בה היה אחר, אבל אפשר היה להסתדר. לאימו של ארנולד, ברטה, הייתה חנות למוצרי בית ברובע היהודי של העיר. העסקים היו טובים. וינה הייתה בירה אימפריאלית שוקקת, בעלת חיי תרבות סוערים, מרכז העולם. הדוויג התחילה לעבוד בחנות המשפחתית, תחת חמותה. בתם הראשונה של הזוג, רות, נולדה ב-21 ביולי 1914, שלושה שבועות אחרי ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, שבוע לפני שהאימפריה יצאה למלחמה שבסופה תפסיק להתקיים. גרמניה הצטרפה אליה בראשית אוגוסט, ופתאום העולם כולו היה במלחמה. הכל השתנה בעקבות זה. מהלך חייה הופר באופן חסר תקנה. 

*

שיוויון הזכויות שהוענק ליהודים במערב אירופה הניע מספר תהליכים בתוך הקהילות היהודיות. הוא אפשר את השתלבותם המהירה בחברה הכללית כחלק מהלאום החדש שהמדינות השונות שאפו לכונן, ובכך שינה גם את האפשרויות שנפתחו בפני היהודים וגם את תרבותם וזהותם. יהודים שחיו בגרמניה הפכו לגרמנים. יהודים שחיו בבריטניה הפכו בריטים. מדינות הלאום דרשו הזדהות מוחלטת ושותפות גורל מאזרחיהן, והיהודים היו חלק מהאזרחים הללו. עבור רובם זה היה מובן מאליו. כשארצך במלחמה אתה תומך בה והאויב של ארצך הוא תמיד גם האויב שלך. אידיאולוגיות קוסמופוליטיות וזהויות חוצות לאום כמו דת או מעמד התגלו כמשניות לפטריוטיות. הסוציאליזם ואחוות מעמד הפועלים לא מנעו מפרולטרים בני אומות שונות להרוג אלה באלה. כך גם האחווה היהודית והרעיון הציוני. הכל נדחק הצידה למען ניצחון המולדת. פטריוטיות, רגש מסמא, בסיסי ואוטומטי, הייתה הדלק שהניע את מכונת המלחמה.                       

יהודים שירתו בצבאות המדינות השונות שהשתתפו במלחמה הגדולה, ושיעורי ההתנדבות והגיוס מקרבם עלה על שיעורם באוכלוסייה. 

כל אחיה של הדוויג היו בגיל גיוס. יוליוס, אחיה הבכור, היה בן 35 עם פרוץ המלחמה. הוא היה עורך דין. לפי עדות אחות סבתי סירב להיות מוכר כדוקטור מאחר שחשב שיותר מדי ׳טיפשים׳ נשאו תואר זה. מעט לפני המלחמה התחתן עם אלמנה צעירה, שלה היו שני בנים קטנים להם שימש כאב חורג. אימו התנגדה לנישואים ולא השתתפה בחתונה. בעת שגויס הייתה רוזה, אשתו, בהריון, נושאת את בנם המשותף. 

תוכנית המלחמה הגרמנית, ׳תוכנית שליפן׳, התבססה על איגוף הביצורים הצרפתיים דרך בלגיה הנייטרלית. המטרה הייתה הבסת הצבא הצרפתי במהירות האפשרית, כדי להפנות את מירב הכוח לאימפריה הרוסית ולא להסתבך במלחמה בשתי חזיתות. אבל המהלכים המתוכננים לא בוצעו במלואם, ההתנגדות הבלגית לכיבוש הגרמני הייתה חזקה מהצפוי ובריטניה, שלה הייתה ברית עם בלגיה וצרפת, הצטרפה למערכה. הצבא הצרפתי בשיתוף חיל המשלוח הבריטי הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני, כך שבמקום מלחמה של תנועה וכיבוש החל להתבסס קו חזית שבו התחפרו הכוחות אלה מול אלה. עוד ועוד כוח אדם, בשר תותחים, גויס, הוכשר במהירות ונשלח להילחם ולמות.

יוליוס, שהיה בעל הכשרה צבאית, גויס לדיוויזיית המילואים השישית, שהייתה חלק מצבא המילואים השלישי. חיילה באו מפרובינציית ברנדרבורג שבפרוסיה, בה נמצאת ברלין. הוא שלח לאשתו ההרה מכתב וסדרה של גלויות המתארות את חוויותיו. הן תורגמו על ידי רות, אחותה של סבתא יהודית, וצורפו לתיאור תולדות משפחתה. אביא אותם כאן, בתיקוני לשון קלים. הם עדות למה שעבר על חייל יהודי-גרמני אחד, בדרכו לקרב. בוודאי נקראו שוב ושוב על ידה ועל ידי בני משפחתו, כמזכרת אחרונה. הם כוללים דיווח על התנאים בחפירות ועל התנהלות החיילים בה, על הציפייה המתמשכת והתקווה לבשורות טובות. אין במה שכתב יוליוס ביקורת או היסוס. הוא שלם עם התפקיד שהוא ממלא, מאמין ומזדהה לחלוטין עם הצד בו הוא נלחם. 

אי שם על שפת הים הצפוני, 30.10.14, השעה 12:10

אהובתי,

למזלי הכניסו אותי לגדוד מס׳1, שמשמש כרזרבה. אספר על מה שקדם.

1000 מ׳ לפנינו משתולל מאז הלילה קרב עז, לגדוד 2 שבחזית עמדה מוגנת מול הבלגים, מאחורי פסי רכבת מוגבהים. אנחנו בשוחות מלאות קש שלמזלנו טרי. בעמדות אלה שכב הלילה גדוד 3. כאשר אנחנו שוכבים, עוברים פצועים, בעיקר מיריות בידיים. ביניהם חיילים מהמשלוח שלנו, שהוכנסו לגדוד 2 ויצאו אתו לקרב. רק מעטים נהרגו. כרגע מעבירים שתי קבוצות שבויים בלגיים, בנות 30 ו-60 אנשים. ביניהם כמה קצינים. וכך נשב כאן כמה שעות, אולי כל היום. 

אתמול בבוקר מוקדם קבלנו קפה מן המטבח הצבאי; יכולנו לאכול ארוחת בוקר ולנקות את הרובים. מפקד הגדוד, שהגיע עם המשלוח שלנו, סא״ל הולצקי (Oberlt. Holtzkey) ברך אותנו קצרות, הבטיח את עזרתו לכל אחד, ודרש משמעת מוחלטת. אני הרי במדים מאז גיל 12 ומשמעת היא בעצמותי. אין אני יודע דבר אחר אלא לציית לפקודה. רק כך מנצחים במלחמות. 

…ב-11:00 נערך מפקד. רס״ן קלרמן, רווק לא צעיר עם זקן קטן אפור, ומקל נצחי ביד, ברך את המילואים. בין היתר סיפר, שגנבו בלילה את שמיכתו, כאשר שתה מרק, וביקש שלא יגנבו עוד.

קשה להתקדם, מפני שבשטח תעלות רבות אותן הבלגים ממלאים מים וכל אחת ואחת צריך לכבוש לחוד: אנחנו במלחמת ביצורים. האויב שלפנינו הם חיל מצב באנטוורפן; המורל שם נמוך; קרה, שהבלגים עצמם הניחו מעברים בלילה, כדי שנוכל להתקדם ביתר קלות. כאשר אנחנו מתקרבים, הם נכנעים בהמוניהם. הם לא יכולים לסגת בגלל האנגלים, ששוב ושוב תופסים עמדות חדשות ודוחפים את הבלגים קדימה תוך יריות. על כך סיפרו שבויים. בכלל שמענו, שהתושבים שינו את דעתם על האנגלים, כי הם מתחילים להבין שהם רק בשר תותחים עבורם. לכן בגנט היחס אלינו מצוין, באשר לאספקה ואיכסון, כפי ששמענו מחיילים שעברו שם.

לא צעדנו מרחק רב… 2-3 ק״מ מעבר לגשר צף שכוחות חלוץ בנו מעבר לאחת התעלות. שם היו שוחות שתפשנו. לימיננו הייתה חווה הרוסה. היו שיכלו להשתמש בשוחה כפי שהיא, אני ו-2 חיילים הצטרכנו להכין חדשה. היית צריכה לראות אותי כעובד אדמה, וכאשר אני סוחב אלומות. מצאתי מריצה אותה מילאתי והובלתי למקום. זה קל יותר מאשר לסחוב אלומה אלומה. השוחה נבנתה כ-1.50 מ׳ לתוך גדה משופעת של תעלה קטנה; בדופן האחורי עומקה היה 1 מ׳; בצד שמאל וימין נשארו דפנות דקים מאדמה. לגג שימשו מוטות וקרשים מתוך החווה; מי ששיחק מזלו מצא דלתות שלמות או מדפים מארונות. מעל זה שמים עשב, גושי אדמה, קש; תמיד מערימים קש כמה שאפשר גבוה יותר. את הכניסה סוגרים באלומות. לעיתים קרובות חיילים גומרים עבודה זו – ואז מגיעה הפקודה: לעזוב, קדימה! הפעם גורלנו היה טוב יותר. לאחר שבנינו את מאורת הלילה יכולנו להתרחץ הודות למשאבה שעדיין פעלה בבאר ובעזרת קערה חלודה. כותונת תמימה של ילד קטן שמשה מגבת. המים לא היו ראויים לשתיה, הם סרחו. למי באר תמיד יש טעם של מלח. את המים למטבח מביאים בכמויות גדולות במשלוח, ולנו היה מזל: לא הצטרכנו לחכות לזה. קרוב לעמדתנו, פצצות גרמו לבורות עמוקים עגולים באדמת החמר הרכה ובאחד מהם נאספו מי שתיה רעננים, מהם שאבנו בשמחה. אנחנו זהירים מאוד בקשר לשתיית מים.

ברגע זה עפה יונה מעלינו גבוה בשמים – מראה שובה לב. 

אחרי שמצאנו מים, צליתי על תנור בחווה שומן במכסה של סיר והכנסתי חתיכות נקניק ולחם – היה טעים מאוד!

כרגע עפו מעלינו פגזים – ד״ש מהאנגלים. הם התפוצצו 1000 מ׳ מאחורינו. על ידינו מוצבים תותחים העונים כפי שצריך. תוך יומיים התרגלנו לרעש הירי עד כדי כך, שכבר אין שמים לב. 

עבודת הבישול הצטרכה להתבצע בזהירות מירבית, כדי שזוהר האש לא יגלה אותנו לאויב. כיסינו את חלון המטבח ושמנו קרש לפני התנור. שני חברי לשוחה היו אסירי תודה על שהזמנתי אותם לארוחה, אחרת לא היה להם מה לאכול לארוחת ערב אלא לחם יבש. בצהרים, כשנכנסנו לעמדות, קבלנו מהמטבח מרק עם אורז טעים, עבה; בערב שלחו קפה. ואח״כ הגיע הזמן לישון. שמנו את האלומות לפני המשכב, עבות ככל האפשר; אח״כ קיבל כל אחד סיגריה והתעטפנו שלושתנו ב-2 השמיכות ששני חברי הביאו; כך ישנו צמודים וחמים. בלילה ב-01:30 התעוררתי מיריות עזות מרובים ותותחים; עד אז ישנתי היטב, אך לאחר מכן פחות. בבוקר, ב-04:30, עזבנו את המקום במנוסה: כאשר מי הים עלו בגאות, הבלגים פתחו את שערי המים, המים בתעלות עלו ונכנסו גם לשוחתנו. טיפסנו על הגג ובנינו משכבים אחרים מן האלומות. יקירתי, כאשר קוראים על זה, הדבר נשמע יותר מסוכן בהרבה מאשר במציאות. המים לא היו עמוקים, רק ברחנו מפני הלחות. הבוקר קבלנו שוב קפה טוב, ואח״כ התקדמו דרך של רבע שעה. אני מסיים, כי אני רעב. בבקשה, אל תדאגי, המצב אינו מסוכן, כפי שאתם בבית עלולים לחשוש. רק דרוש מאמץ גופני, וככל שידוע לכם, זה לא איכפת לי. אני מקווה שהמכתב יגיע אליכם בקרוב, ושקיבלתם גם את שורותי מאתמול. אם ברצונכם לשלוח חבילה – קוניאק בבקבוק לא שביר…

ד״ש לבבית, הרבה, הרבה נשיקות

יוליוס

חביבתי, תכתבי גם מה שלומך; את רואה, אין אני מסתיר שום דבר, כי זה מדאיג אותך פחות, מאשר אם אני לא מוסר דבר. ד״ש לאבא ולאמא, לבנים, ולאמך.

יוליוס 

הגלויה הבאה מתוארכת שלושה ימים אחר כך. ניכר שנכתבה תוך כדי תנועה, כעדכון חטוף. 

2.11.14

רעייתי האהובה,

אתמול – 24 ק״מ מסע, שעברו עלי ללא סבל מיוחד. בדרך – מנוחה בצהרים. בערב לינה באחד הכפרים. לאחר זמן רב שוב ישנתי במיטה, אך לבוש, כי אם אנו נקראים לפעולה בלילה, אין פנאי להתלבש, וודאי לא לי. אחה״צ יכולתי להתרחץ, להתגלח. חבר נהדר ידע לבשל מרק תפוחי אדמה ומכיוון שיכולתי לתרום שומן, קיבלתי כמה תוספות. יש להניח שלפנינו ימי מסע אחדים. יום יום אנו רואים מטוסים, ולראות איך יורים עליהם, גורם סיפוק רב. אתמול בלילה והיום אנו שומעים ירי תותחים ללא הפוגה. כאן מספרים שננסי (עיר בצפון מזרח צרפת) נפלה עם 70,000 שבויים. האם זה נכון? את תדעי. נא לשלוח לעיתים עיתון. מה שלומך, יקירתי? אני מקוה בקרוב לשמוע ממך. אולי בסביבות ה-10. 

ד״ש והרבה נשיקות

יוליוס

יום אחר כך הוא כותב שוב. כנראה שקיבל בינתיים מכתב או גלויה ממנה, והוא עונה על השאלות שהפנתה אליו.

בעורף.

3.11.14

יקירתי, 

אני מקוה שמכתבי מגיעים אליך, כי את ודאי מודאגת מאוד; אם לא תקבלי מכתב, תתחשבי בכך, שהמכתבים שלנו עוברים לעיתים דרכים עקלקלות ולכן הם זמן רב בדרך. טרם השתתפתי בקרב.

את שואלת, מה לשלוח לי. ראשית כל – לא יותר מדי, כי התרמיל לוחץ למרות שאני משתדל להכניס מעט ככל האפשר. הכי חשוב לי שומן אווזים, כי אנו חיים בעיקר מלחם צבאי. אולי תוכלי לשלוח את השומן בקופסאות פח שטוחות. אני מבקש גם שוקולדה וסוכריות מנטה, ולעתים עיתון, אולי מהדורת סוף שבוע עם סיכומים על מהלך המלחמה. בכל מקרה אין הרבה זמן לקרוא. אתמול עוד שהינו בשקט יחסי באחד הכפרים, בערב שמרתי ובשעה 24:00 היתה אזעקה. אח״כ יצאנו למסע עד 04:00 ובנינו בורות, כדי שהאויב לא יוכל לירות עלינו במרוכז. אנחנו שוב ברזרבה ויכולתי להתרחץ 3 ימים רצופים! זה מזל גדול. אתמול, בכפר, גם יכולנו לאכול לשובע.

ד״ש לבבית, אהובתי, הרבה נשיקות; ד״ש להורים ולבנים ולידידים

יוליוס

למחרת הוא מפרט מעט יותר על שתיאר בקצרה. אולי הוא חושש שרק חלק ממכתביו יגיעו ליעדם ולכן חוזר על דבריו. הבקשה לשומן האווזים המותך (׳שמאלץ׳) מבהירה את חשיבות העורף בדאגה לאספקה לחיילים. ברלין אמנם במרחק 900 ק״מ אבל החבילות הנשלחות ממנה מסייעות בתזונתם. הקשר הדו-כיווני הוא גם בעל משמעות רגשית, כמובן. רוזה היילברון, אשתו, נמצאת עם יוליוס בשוחה בבלגיה, והוא איתה בברלין. הקרב, שהוא שב ואומר שעדיין לא השתתף בו, הוא גם הקרב שלה. 

בשוחה, 4.11.14

ידידתי,

אתמול יום רגיל. ביום שלפניו יצאנו לדרך ב-24:00 בלילה, צעדנו עד 04:00, תפשנו עמדות נוחות, בהן שכבנו כל היום. בערב: ״הכון״ ובמקום לבלות את הלילה בוילה הנאה התקדמנו עד לשוחה מסוימת שכוסתה מהר לשם אבטחה – אך אין מה להשוות עם המקום הקודם. ובמיוחד קשה היה, כי שרר קור עז וסבלנו מאי-נוחות. שמחנו כשיצאנו משם למחרת, לאחר שתיית כוס קפה שהיינו זקוקים לו מאוד ושהצטרכנו לקחת ממקום במרחק חצי שעה הליכה. כעת חפרנו בורות ובהרגשה של בטחון אנו יושבים בהם ומחכים לבאות. טרם השתתפתי בקרב.

כבר בקשתי לשלוח לי שומן, ואני זקוק גם לגלויות ומעטפות, אך לא יותר מדי בגלל המשקל. אין פנאי לחשיבה נורמלית. אם אני לא כותב, כמו עכשיו, אני ישן או חוטף תנומה ביושבי על התרמיל ולועס טבק. אני מקווה ששלום כולכם טוב ומברך את כולכם מקרב לב; כאשר אני שוכב בבורות, אני חושב לפעמים על החדר שלנו המרוהט במהגוני אדום – ועליך, המלכה שבו. כאן מסתפקים במועט. נשים כמעט אין רואים.

ד״ש חמה ונשיקות

שלך יוליוס

האם הכתובת של אריך נכונה? האם אינה דיוויזיית המילואים ה-44?

בזמן ההמתנה יוליוס כותב אליה ולשאר בני משפחתו. לכן הוא מברר את כתובתו הצבאית של אחיו הצעיר, המגוייס גם הוא. העפרונות שלקח עמו מתקצרים. שדה הקרב קרוב. שמועות בקרב החיילים עוזרות להתמודד עם הפחד שהוא בוודאי חש. האם הוא מרגיש שאלו דברי פרידה?

9.11.14

חביבתי,

זה יומיים אנו שוכבים פה בשוחה בקו השני ואין לנו מה לעשות. נמים, קוראים, כותבים. בערב ובבוקר, בדמדומים ובערפל, חיילים הולכים להביא אוכל וקפה, חבילות סיגריות ודואר. לצערי עדין לא היה יכול להגיע מכתב מכם. אני מקוה שלפחות את תקבלי את מכתבי.

כאשר שוכבים בבור זה, 2 מ׳ אורך, 1.25 מ׳ רוחב, 1 מ׳ גובה, חושבים רבות – ומה יפה יותר מאשר זיכרון השעות היפות הרבות שעברו עלי. כאן חיים שנית את העבר ולעיתים קרובות את בזרועותי הריקות.

אם שוב תשלחי דבר מה, הוסיפי בבקשה עפרונות עם מכסה. אין לי כבר ואין אני יודע איך אוכל להשיגם.

הארץ שוממה, עזובה כמעט לגמרי, הרוס הכל. מאחורינו בוער אסם, מירי הצרפתים. אמש קבלנו בשורה טובה מהחיילים, שהביאו אוכל: לפי הודעה מטעם חיל האוויר, האנגלים יוצאים מכאן; זה יקל עלינו; אולי לאפריקה, למצרים. העיתונים האחרונים שלנו הם מ-1.11. מה שקרה בינתיים אין אנו יודעים.

ד״ש לכולם, תבקשי נא שיכתבו לי, עם כרטיס תשובה, אחרת אין באפשרותי להשיב; תכתבי לי גם, בבקשה, למי במיוחד עלי לכתוב.

ד״ש חמה לך והרבה נשיקות

שלך יוליוס

יוליוס הוכרז כנעדר ב-10.11.14. משפחת היילברון ציינה את יום הזיכרון בתאריך העברי של ההודעה על העדרותו, כ״א בחשוון.

הוא היה אחד מכ-20,000 הרוגים ונעדרים גרמנים שנמנו במסגרת ׳קרב איפר הראשון׳. כלל האבדות של הצבאות השונים שהיו מעורבים בו, הבריטי, הצרפתי, הבלגי והגרמני, עלה על 200,000. הקרב הסתיים עקב ההתשה של כל הכוחות המעורבים, ללא הכרעה ברורה. הוא הביא להתקבעות קו חזית מחופר בין שני הצדדים, שלא ישתנה משמעותית עד סוף המלחמה.  

בנו של יוליוס, ארתור, נולד כחודשיים וחצי לאחר מותו. סבתו, אם אביו, המשיכה להתנכר לו עד יום מותה. גם הוא שינה את שמו לאחר שעלה לארץ והפך מארתור היילברון לאטה מירון. הוא חי ומת בקיבוץ גבעת חיים איחוד. בנו הצעיר, יעקב (ינקי) מירון, נפל  בעת כיבוש העיר אל-עריש במלחמת ששת הימים.

*

בתמונה שנשמרה באלבומה של רות, אחותה של סבתי, נראית הדוויג חנה דונט, אימה, מציגה את ביתה הבכורה לראווה. היא אוחזת בתינוקת שעדיין לא יכולה לשבת לבדה. שתיהן מביטות לאותה נקודה. אולי זה חפץ שמנופף הצלם, כדי למקד בו את תשומת לב התינוקת. הדוויג לובשת חולצה מהודרת וחצאית ארוכה וכהה. שיערה הכהה והשופע אסוף. מבטה עצוב ומהורהר, החיוך שלה קפוץ, מלאכותי קצת. כף ידה של התינוקת, הלבושה כותנת לבנה, פשוטה לפנים. היא נושכת את שפתיה. בלורית מזדקרת בשערה. ברקע, צילום או ציור מטושטש,  ובו נראים עצים ואחו. הדמיון בין הדיוקן המצוייר ובין הצילום ברור עד כדי כך שאני יכול לדמיין שהדוויג המצולמת, בת ה-26, מנסה לחקות את הבעתה ותנוחתה של בת דמותה המצויירת. צילום הסטודיו הזה בוודאי לא היה זול, בזמן מלחמה. הוא נועד לשמש מזכרת, ואולי נשלח להוריה בברלין. איזה יפה הבת שלנו, הם ודאי אמרו לעצמם בגאווה. אבל הקמטים בצדי הפה והעיגולים השחורים מתחת לעיניים מספרים שלא קל לה.  

אני מנסה לפענח את גיל התינוקת. כנראה שצולמה לפני שנודע להדוויג על מות אחיה הצעיר, אותו אריך שבכתובתו התעניין יוליוס, אחיה הבכור, באחת מהגלויות האחרונות שכתב. הוא נהרג בראשית יולי 1915, מעט לפני שמלאו לבתה שנה. קצת אחר כך גויס ארנולד, בעלה, לצבא האוסטרי. הוא שירת שם כשנה וחצי ושב הביתה כאדם שבור. אח נוסף שלה, אלכס, שהיה מבוגר ממנה בפחות משנתיים, נהרג בשנת 1917. כך ששלושה מאחיה נהרגו במלחמה, נפלו בשם המטרה הכושלת והאמונה בכוחה של הקיסרות הגרמנית לנצח כל אויב. אח נוסף, חמישי מתוך שבעה שהיו לה, מת בשנת 1924 מגידול במוח. משני הנותרים, אחד, פליקס, התאהב, עוד לפני המלחמה, בזמרת אופרה איטלקיה, יהודיה ממוצא ספרדי. היא הפסיקה לשיר לאחר שהתחתנו. לא היו להם ילדים. האח האחרון, גאורג, התחתן עם אישה נוצרית. אימו נידתה אותו מהמשפחה, אבל כאשר נפצע במלחמה מקליע שחדר לריאתו טיפלה בו עד שהחלים. גם לזוג זה לא נולדו צאצאים. אימה של הדוויג מתה בשנת 1930, ואביה בשנת 1935. ממשפחת היילברונר, שהיה נראה לרגע שתהפוך למשפחת סוחרים גדולה ועשירה, כמעט לא נשאר זכר. 

* *

סבתי, לילי (יהודית) דונט, נולדה בחורף האחרון למלחמה, בחודש פברואר 1918. וינה, עיר הבירה האימפריאלית, הייתה מורעבת ואומללה. שדות ההרג של המלחמה היו אמנם רחוקים, אבל היא הורגשה בעיר בכל זאת. היוהרה הריקה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שחשבה שתצליח למחוץ את סרביה ופתחה במלחמה, הובילה אותה אל סופה. אינפלציה של מלמעלה מ-1000% חיסלה את חסכונות המעמד הבינוני והחוסר במזון ובמצרכים בסיסיים פורר כל סולידריות חברתית. שמיכת הטלאים הלאומית והאתנית ממנו הייתה מורכבת האימפריה נפרמה. האימפריה התפוררה למרכיביה עוד לפני סוף המלחמה. בקיץ 1918 הכתה בעיר מגיפת השפעת הספרדית, והפילה בה עוד אלפי מתים. בנובמבר הסתיימה סוף סוף המלחמה, וזה היה גם סוף הקיסרות האוסטרית. בהסכם שהביא להקמת הרפובליקה האוסטרית החדשה ב-1919 נאסר עליה להתאחד עם גרמניה. וינה הפכה ממרכז משגשג של אימפריה ענקית לעיר בירה גדולה מדי של מדינה בינונית ושולית. מלחמת העולם השנייה הייתה באוויר, זה היה זמן של התאוששות מטרגדיה גדולה והכנה לקטסטרופה גדולה ממנה. 

איזה עתיד יש לך, כאשר אתה נולד ומתבגר בזמן כל כך דרמטי, של אכזבות ואבדן וסבל, איך אפשר לתת לזה משמעות? משפחת אביה יכלה לעזור, להקל על המשפחה הקטנה והאומללה בה גדלה סבתי, אימא, אבא ושתי בנות. אבל המשפחה הזאת בגדה בהם. 

משפחת דונט שרדה, אבל סבתי ואחותה התנתקו ממנה. אמן ואביהן, ארנולד והדוויג דונט, נפתלי וחנה בשמם העברי, ננטשו למוות, הופקרו. כיצד אתה חי, בצד גזירות גורל שאין קשה מהן, בחירות בלתי אפשריות, גורל עיוור שמכה בכוח? 

*

בזמן הזה אני מנסה להיעזר בנסיונה של סבתי, להבין את שעבר עליה ועל משפחתה, כדי להבין את מה שעובר עלי ועל הקרובים לי. למרות שאנחנו שונים ממנה בכל אנחנו גם קרובים. אהובתי, בתי ואני נמצאים בשהות זמנית בפריס, בזמן השתוללות הסופה בישראל, ביתינו, אליו אנו חוזרים בעוד כחודשיים. זו המשפחה שלי, עכשיו ותמיד, ומנחם אותי לחשוב שהיא יכולה לצלוח הכל. הזמן שנותר הוא עת חסד, לפני שאצלול לגל הצונאמי שממשיך לעלות ומטלטל את הכל. אני מנסה להשלים את עבודת השורשים מפעם, להתאים אותה לזמן הזה כי בדור הבא תהיה כבר חסרת משמעות, עבר רחוק מתקופה אחרת, מיתולוגיה משפחתית רחוקה ונשכחת, חלק מהזמן שלפני. 

בכתיבת חלק זה נעזרתי בספרו של טים גריידי, A Deadly Legacy: German Jews and the Great War   (אוניברסיטת ייל, 2017) : https://www.amazon.com/Deadly-Legacy-German-Jews-Great/dp/0300192045

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בUncategorized, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | תגים , , , , , , | לכתוב תגובה

לו הייתי רוטשילד

05/10/2023 – 4:21 pm

בשבוע שעבר נסעתי לפרנקפורט מפריז, בה אנו גרים כעת. ברכבת זה בערך ארבע וחצי שעות לכל כיוון, מהדלת שלנו, דרך חדר המדרגות בו שטיח אדום עוטה את מדרגות עץ האלון המתפתלות מטה, ועד לתחנה המרכזית ורובע החלונות האדומים, שבהוסטל שבמרכזו ישנתי. 

רובע החלונות האדומים בפרנפורט הוא פיסה של גהנום בתוך גן עדן. שברי אדם, מכורים ומכורות, נמצאים בכל מקום, חיים באומללות שאין כמותה. בהליכה ברחובות הרובע, או במבט מחלון המלון, חשופות לעיני כל שרשראות שלמות של חיפוש, שימוש חוזר ומסחר בשאריות, לא רק של סמים אלא גם של בגדים ואוכל. זבל של האחד הוא הסעודה של האחר. המדרכות מתפקעות מאנשים שמעשנים, קונים, מוכרים ומחליפים, מתגרדים, צועקים וצוללים. 

זה לא מקום נטוש או מופקר. המשטרה נמצאת בכל מקום. מכוניות ניקוי מטהרות את הזוהמה כל זמן קצוב. אין מחטים זרוקות, דם קרוש או חרא יבש ברחובות. הכל טרי. כשקטטות יוצאות משליטה עוצרים אותן, כשמישהו מת מפנים את גופתו. הכל מתנהל תוך הבנה שככה זה. המכורים, הזונות ולקוחותיהם, הדפוקים ויוצאי הדופן, המהגרים שרק מנסים לשרוד, כל אלה צריכים מקום משלהם והעיר נותנת להם אותו. יש גבול ברור אבל בלתי נראה בין השכונה הזאת ובין שאר העיר. כאן ניתן להיות נרקומן, זונה, מהגר חסר כל. בתמורה העיר מקבלת את הדברים החיוביים שבאים עם בלאגן כזה, מסעדות זרות מצויינות וזולות, ברים מגניבים, מלונות אופנתיים שמתאימים לאנשים כמוני. הגועל נפש, אחרי הכל, גם מניע את כלכלת העיר העשירה הזאת, ניזון ממנה ומזין אותה. רחובות הקניות העשירים והמצוחצחים מתקיימים לצד המכורים שניזונים משאריות הצריכה של העשירים. זה היה מעניין לראות. 

אבל לא בגלל זה נסעתי לשם. הגעתי לעיר מכיוון שיש בה מוזיאון שמוקדש להסטוריה של יהודי גרמניה בו רציתי לבקר במסגרת ׳פרויקט המשפחה׳ בו אני עוסק כעת. אני מנסה לגלות, ואולי גם להבין, חלקים מההסטוריה המשפחתית שלי, שקשורה במידה רבה לגרמניה. המוזיאון היהודי בפרנקפורט, ובמיוחד הספרייה שלו, היו אמורים להרחיב את ידיעותי ולתת מסגרת לנסיעה הזו. בנוסף, לפרנקפורט עצמה יש חלק קטן בסיפור המשפחתי. סבי, פנחס יואלי, שהה בה מספר חודשים בשנת 1936, ולמד בה בישיבה בזמן שהתכונן לעלייה לארץ במסגרת ׳עליית הנוער החרדי׳. זה היה הזמן בו התנתק ממשפחתו באופן שהתגלה בדיעבד כסופי ומוחלט. עניין אותי לחפש אחרי הישיבה הזו, בה היה, על פי סיפוריו, יוצא דופן ומוזר. רוב תלמידיה היו ממוצא מזרח אירופי ובעלי רקע דתי ולימודי יהדות קודמים, בעוד הוא היה גרמני, כמעט ללא קשר קודם לדת ולמסורת היהודית, תלמיד גימנסיה שהפסיק בצער את לימודיו וניסה להמשיך ללמד את עצמו מתמטיקה כאשר היה קם שעתיים לפני תפילת הבוקר. מאוחר יותר בחייו שנא דתיים, בז לתרבותם ולפרשנות החרדית של היהדות. שם, בפרנקפורט, נולדה השנאה הזו.

*

המוזיאון היהודי ממוקם בבניין שנתרם ושופץ בתמיכת משפחת רוטשילד, שמוצאה מהעיר. זה רק אחד מתוך רשימת נכסים ארוכה של המשפחה בעיר, ולא המפואר או הגדול שבהם. הם היו, ועודם, עשירים כקורח, עד כדי כך שעצם שמם הפך למותג, למשאלה. ׳לו הייתי רוטשילד׳, שר טוביה החולב בשיר המחזמר המפורסם בתרגומו של דן אלמגור, וכל הקהל מבין על מה הוא מדבר. השם רוטשילד מסמל עושר מיתולוגי, נצחי.

כאשר אני מלמד תלמידי כיתה ט׳ על המאה ה-19, על יצירת מערכת הבנקאות הבינלאומית שאיפשרה את המודרניזציה של אירופה, אני משתמש בדוגמא של משפחת רוטשילד ומראה להם את סמל המשפחה, הכולל ציור אגרוף האוחז בחמישה חיצים. אלה מסמלים את חמשת בניו של מייסד השושלת, שנשלחו להקים סניפים של הבנק המשפחתי בחמשת בירות אירופיות שונות. זה סיפור יפה שמדגים את הקוסמופוליטיות היהודית ואת היכולת של היהודים שחיו במערב אירופה לנצל את ההזדמנויות שנפתחו בפניהם בעקבות האמנסיפציה.  

סמל משפחת רוטשילד

סמל המשפחה נראה מכובד ועתיק מאוד. חד קרן תומך במגן המפואר מימין, אריה משמאל, שלוש קסדות אבירים מוכנים לקרב ניצבות ממעל. הנשר האוסטרי מתנוסס בראש, והאריה האנגלי מופיע על המגן, שבמרכזו ציור מגן נוסף, קטן ואדום, כמו שם המשפחה. בתחתית מתנוססות שלוש מילים בלטינית, ערכי היסוד המשפחתיים, הרמוניה (Concordia), יושרה (Integrtas) וחריצות (Industria). השפע הזה בסמלי כבוד ועושר מעט גרוטסקי לטעמי, ובודאי אנכרוניסטי. 

מקורו של הסמל לא בימי הביניים הרחוקים והמיתולוגיים, כפי שניתן אולי לדמיין, אלא לפני 200 שנים, והוא לא מצביע על שום היסטוריה משפחתית מפוארת אלא על רצון לסמלי כבוד של מתעשרים חדשים שהיו זקוקים לסמלים כאלה כדי לזכות בכבוד ממשי ולבסס את מעמדם. האחים רוטשילד זכו בתארי אצולה רק בשנת 1816, בעקבות נאמנותם למלך האוסטרי ומעורבותם במימון מלחמת אוסטריה נגד נפוליון. אבל לפני כיבושי נפוליון לא היה סיכוי שיהודי יהיה בעל תואר אצולה, והאחים לא נולדו בארמון אלא בבית אחורי בשכונת יהודים ומזוהמת. הם היו ממשפחת סוחרים וחלפנים נטולת ייחוס, שחיה במקום הבזוי ביותר באירופה.

*

תמיד הנחתי שעושר נובע מעושר. כסף, רכוש וזכויות יתר מתגלגלים מדור לדור, וכל עוד אף אחד מהדורות לא דופק את העסק נוצרים ומצטברים כך עוד כסף, עוד רכוש, עוד זכויות יתר. זו המציאות שאני מכיר סביבי, וכך נראית לי דרכו של עולם. להיות עשיר זה שייכות למעמד כלכלי חברתי שברוב המקרים עובר בירושה. 

ובכל זאת יש נקודת התחלה, דור ראשון שמצליח להשיג את המעמד הזה, באמצעות מזל, ניצול הזדמנויות או נסיבות יוצאות דופן. מעבר מעמד אף פעם לא פשוט, אבל הוא אפשרי, כך אני רוצה להאמין. עושר נובע גם מעבודה, הוא לא רק תוצר של גורל.

לפני שאספר על מאיר אנשל רוטשילד, מי שעשה את הצעד הזה והצליח להפוך בימי חייו מעני לעשיר, מאדם חסר כל בטחון כלכלי, יתום ועני, למי שהוריש הון לילדיו, מעט על התנאים החברתיים והכלכליים בהם הוא מתרחש.

דוברי הגרמנית במאה ה-18 היו תחת שליטתה הרופפת של האימפריה הרומית הקדושה, קיסרות שאיגדה בתוכה אוסף של ממלכות, נסיכויות וערים עצמאיות שלכל אחת מהן חוקים מחייבים שונים. מעמדם של תושבי הטריטוריות השונות נקבע בהתאם לקבוצה החברתית, הקהילה הדתית או הגילדה להם נולדו, ובהתאם למערכות חוקים והסכמים שונים, כאשר לשליט או השלטון המקומי היה כוח אבסולוטי, כמעט בלתי מוגבל או מפוקח בתוך גבולות הטריטוריה שבשליטתו.  

יהודים חיו בתוך האזור הזה רק במסגרת קהילה דתית מקומית, ולכל קהילה היו זכויות וחובות שונים, שנקבעו בהסכמים חוזיים עם השליט או העיר בה ישבה. היו קשרים בין הקהילות, של סחר, נישואים, דת ועזרה הדדית, אבל גם הבדלים דרמטיים בין הערים השונות ביחס אל היהודים. שיוויון או זכויות אוניברסליות היו חלום שאי אפשר אפילו לדמיין בתוך חיים מלאי מגבלות בהם הכל אסור עד שהוא מותר, וגם אז הוא יכול להגזל ממך ללא כל פיצוי או הסבר. 

מעמד צר וחדש יחסית של יהודים היו ׳יהודי החצר׳, ששימשו בתפקידי תיווך וכסוחרים וספקים של בני אצולה ונהנו מהגנתם בעקבות כך. משפחות יהודי החצר נטו להתחתן בינן לבין עצמן כדי לשמור על זכויות היתר שלהן. 

*

פרנקפורט הייתה העיר הגרועה ביותר בגרמניה מבחינת הזכויות שהעניקה ליהודים והיחס אליהם. 

זו עיר עתיקה, שנוסדה עוד בתקופה הרומית. והיא מרכז מסחרי חשוב, בזכות מיקומה המרכזי, בצומת דרכים ולצד נהר המיין ששימש כנתיב סחורות. מעמדה במסגרת האימפריה הרומית הקדושה היה של עיר מדינה אימפריאלית שלה זכות לקבוע את חוקיה בעצמה. בקתדרלה שלה התנהל טקס ההכתרה של קיסר האימפריה כך שהיא הייתה מרכז פוליטי חשוב, והתקיימו בה שני ירידי מסחר שנתיים שמשכו אליה סוחרים מכל רחבי גרמניה. העיר התפרנסה ממיסים ששילמו תושביה והמבקרים בה. ליהודים היה מקום ותפקיד בתוך הפעילות הכלכלית של העיר. רבים מהם היו ׳שולחנאים׳, מעין בנקאים זעירים, חלפני כספים שהיו ממירים תמורת עמלה קטנה את המטבעות והכסף שהביאו איתם הבאים לעיר בכסף מקומי. בנוסף היהודים שילמו מסים גבוהים על הזכות לגור ברובע היהודי מוקף החומה, רחוב היהודים, הגטו. זו הייתה עיסקה שבה היה ברור לשני הצדדים שהיהודים הם הצד החלש ושזכויות מוגבלות מוענקות להם ללא שום חדווה, ורק מכיוון שאין ברירה אלא לסבול, בזמנים מוגבלים, את נוכחותם. היהודים הבינו את מקומם, בתחתית שרשרת המזון החברתית והכלכלית. מותר היה להם לנצל את ההזדמנויות הכלכליות שמעניקה להם העיר, כל עוד ישלמו על כך מס ראוי וישארו נחותים. 

על מגדל הגשר המרשים שחצה את הנהר והוביל לעיר היה קבוע ציור גדול, שקיבל את כל פני הבאים לעיר. זו הייתה מעין קריקטורה צבעונית, דומה לתבליטים וציורים שנצבו במקומות שונים ברחבי גרמניה. ברוב המקרים היא ניצבה בתוך כנסיות או בהקשר דתי, אבל בפרנקפורט הנהלת העיר עצמה היא שדאגתה לתחזוקתו וחידושו של הציור. זה מדגים עד כמה שנאת היהודים הייתה חלק מהזהות העירונית, לא רק הדתית. לעיתים, כתוצאה ממשא ומתן מתמשך בין הקהילה היהודית להנהגת העיר, היו מכסים את הציור, בעיקר בזמן הירידים השנתיים. הציור הזה והצגתו בפומבי היו חשובים עבור בני העיר, יהודים ונוצרים. הופיעה בו ׳חזירת היהודים״ (Judensau), דימוי אנטישמי שמוצאו בימי הביניים, תיאור של סצנה שמטרתה להציג את היהודים באופן משפיל ומבזה ככל הניתן. הציור נותר על המגדל ולא נמחק עד הריסתו בשנת 1801. מדליון זכוכית מהעיר מציג את בן דמותו.  

חזירת היהודים – מדליון זכוכית מפרנקנפורט

במרכזו חזירה מכוערת, עליה רוכב הפוך יהודי, המזוהה על ידי הטבעות הצהובות, הסימן שחייב כל יהודי בעיר. הוא, והשטן אשר עומד לצידו ונהנה מכל העסק, מרימים את זנבה של החזירה כדי שיהודי אחר יוכל לאכול את החרא שהיא פולטת ישר לפיו. מתחת לחזירה, יהודי נוסף יונק מעטיניה. הם מנצלים אותה, לוקחים מהיצור שהם מגדירים כטמא ובזוי את כל מה שהם יכולים, ובכך מראים עד כמה בזויים הם עצמם. 

מאחורי החזירה רואים יהודייה, רוכבת על תייש. בגרסאות וולגריות יותר של הקריקטורה הזו התיאור מפורש יותר, ומתואר מעשה גס, שלה נבעלת על ידי הבהמה.

בצד ימין, השטן, מקורנן וזקור אוזניים. מבטו משתאה, הוא לא יוזם את הנעשה אלא מסייע בידי היהודי שרוכב הפוך על החזירה. מלאכתו נעשית על ידי אחרים. השטן גם הוא יהודי. הסיכה המחוברת לשכמיה שסביב גופו השעיר מגדירה אותו ככזה.

היהודי שבמרכז מסומן פעמיים, גם בגלימה שהוא לובש וגם במגבעת. הוא שונה משאר הדמויות גם בכך שסביב צווארו צווארון מפואר, ושהוא לובש משקפיים מוזרים. אני משער שזו דמות של חלפן מטבעות יהודי, ושהמשקפיים הם זכוכיות מגדלת המסייעות לו במלאכתו וגם מסמלות את מקצועו. אנשי פרנקפורט והסוחרים שהגיעו אליה הכירו אנשים כאלה, חלפנים יהודים שניהלו עסקים בעיר ונהנו מזכויות יתר שלא ניתנו ליהודים הפשוטים. הם היו זקוקים להם אבל עדיין חשו אליהם בוז. הגביר באיור לא אוכל חרא ולא יונק חלב חזירה. הוא מנצל את כולם ובעצם נהנה מכל העסק.

מעל הסצנה הגרוטסקית, הגזענית והדוחה הזו, שמגחיכה את היהודים ומציגה אותם כחסרי מוסר, שמאפשרת לצחוק על תכונותיהם, על החמדנות שלהם, על כך שהם חיים בזוהמה, מהיד אל הפה, בזויים לנצח, מופיעה סצנה אחרת. ילד זהוב שיער, כמעט תינוק, עקוד על מזבח, כל גופו מכוסה חתכים ששימשו להקזת דמו. הכתובת מסביב מבהירה שזה, להבדיל מהסצנה המצחיקה מלפנים, תיאור של מעשה אמיתי: ״בשנת 1474 הילד בן השנתיים וחצי סימון מטרנטו נרצח על ידי היהודים״. זה דבר נורא, לא? להרוג ילדים בשביל להשתמש בדמם.

זו לא רק קריקטורה אלא אליבי, הסבר ליחס שהעיר נותנת ליהודים החיים בה. כי במקביל להיותם מגוחכים ובזויים הם גם מסוכנים ולכן יש להתגונן מפניהם ועדיף לסגור אותם מאחורי חומות גבוהות כדי שיתבוססו בזוהמה כמו החזירים שהם בעצם.

ואכן, הגטו היהודי של פרנקפורט היה מעין דיר חזירים ענקי. 

תושבי העיר נהגו לומר שניתן לזהות את רחוב היהודים (Judengasse) ממרחק בעזרת הסרחון שנבע ממנו. הוא הוקף חומה גבוהה, כדי שהיהודים לא יוכלו להתבונן אל העיר וכדי להסתיר את הבושה מעיני הציבור. בחומה היו שלושה שערים שננעלו משקיעת השמש ועד זריחתה, בימי ראשון ובחגים הנוצריים. בזמנים אלה כל יהודי שנתפס בעיר היה נאסר. 

אורך הגטו היה 300 מטר ורוחבו כ-20. היתה בו סימטא אחת ברוחב 3 מטר, שבה זרם הביוב, ומשני הצדדים בתים צפופים. בחלק מהגטו היה חלק אחורי ומטונף עוד יותר, בו נבנתה שורת בתים אחוריים עלובים, בני ארבע קומות נמוכות וצפופות. במרכזו הייתה כיכר קטנה, ובה עמד בית הכנסת, מרכז חיי הקהילה. 

יהודים לא הורשו להתהלך ברחובות העיר בקבוצות של יותר משניים. אסור היה להם ללכת על המדרכות או לחצות את הכיכר הראשית. לבית העירייה יכלו להכנס רק מהכניסה האחורית. אסור היה ליהודים לבלות בגנים הציבוריים של העיר. הוטלו גם הגבלות שמטרתן לצמצם את מספר המשפחות היהודיות. לגברים אסור היה להתחתן עד שמלאו להם 25. הבתים בגטו היו אמנם רכוש היושבים בהם, אבל לא האדמה עליה נבנו, ולכן בכל פעם שהגטו נשרף, מה שקרה ארבע פעמים במהלך המאה ה-18, היה צריך לשלם ולקבל רשיון בכדי לבנות אותו מחדש.

במאה ה-18 חיו ברחוב היהודים הצפוף והדוחה, שמגפות השתוללו בו ושחלק אדיר מהילדים שנולדו בו לא הגיע לבגרות, למעלה מ-3000 בני אדם. זה היה, כפי הנראה, המקום המגעיל והנחות ביותר לחיות בו באירופה.

לבתים בגטו לא היו כתובות, והם סומנו על ידי ציורים או סמלים. בכניסה לבית המטבחיים שסיפק בשר כשר לקהילה היה תבליט ראש פרה. משפחת רוטשילד, ששורשיה בגטו היו עוד במאה ה-16, גרה פעם בבית שסומן על ידי מגן אדום, וזה מקור שמה. אבל במאה ה-18 מעמדה של המשפחה התדרדר. היא אמנם שמרה את השם אבל גרה בבית אחר שלא פנה אל הרחוב, חלקו האחורי של בית שסומן על ידי סיר בישול (שם הבית היה Hinterpfann: מאחורי סיר הבישול), מקום שמשקף את מעמדה, בתחתית מעמד הסוחרים היהודי בעיר. בני המשפחה התפרנסו מסחר בסמרטוטים ובדים ומחלפנות כספים.  

*

מאיר אנשל רוטשילד (שמו נכתב בגרמנית Mayer Amschel Rothschild) היה הבן הרביעי מתוך חמישה ששרדו עד בגרות למשה אנשל רוטשילד ואשתו שונשה. הוא נולד בשנת 1744. בבית בו גדל חיו שתי משפחות, כעשרה או שניים עשר איש, בשטח של כ-80 מ״ר. בבית זה התקיים גם העסק המשפחתי. זה היה מסחר בקנה מידה קטן, השרדותי, שהתבסס על תנועת הסוחרים בעיר ועל רשתות של אמון וקשרי משפחה. אביו של מאיר אנשל נהנה ממוניטין טוב, אבל מעמדו הכלכלי היה נמוך. 

ככל אחיו, מאיר נשלח ללמוד בחדר, בשיטת הלימוד היהודית המסורתית. הוא בוודאי סייע גם ככל יכולתו בעבודת הבית ובעסק. כשהיה בן 11 לקח אותו אביו, במסע שנמשך שלושה ימים, לעיר פירת (Fürth) שמרוחקת כ-200 ק״מ מפרנקפורט, על מנת שילמד שם בישיבה. לא ברור מדוע לא המשיך בלימודיו בפרנקפורט עצמה, שגם בה היה בית מדרש שהכשיר רבנים, אבל הדרך הארוכה הייתה המפגש האחרון בינהם. כמה חודשים אחר כך פרצה מגיפת אבעבועות בגטו. אביו של מאיר מת ראשון, אימו כמה חודשים אחר כך, והוא, עדיין לא בגיל בר מצווה, נותר יתום. 

ירושת אביו הייתה מצומצמת. אחיו הבוגרים ממנו רק במעט ניסו להמשיך ולקיים את העסק המשפחתי. מאיר אנשל הצעיר נשלח, בתיווך קרובי משפחה, לשמש כשוליה בבבית ובעסק של זאב יעקב אופנהיימר (Jacob Wolf Oppenheimer) בהאנובר. מוצאה של משפחת אופנהיימר היה מפרנקפורט, אבל היא פיתחה שלוחות של עסק הבנקאות שלה בערים גרמניות נוספות. בני המשפחה שימשו גם כיהודי חצר עבור אצילים שונים וסייעו להם במימון מלחמותיהם וצרכיהם האחרים. מאיר הצעיר לא היה מעורב בעסקים כאלה, אבל למד כל מה שרק יכול היה.

בתקופה זו נולדה אופנה חדשה בקרב בני האצולה, של בנייה וצבירה של אוספים פרטיים. אוספי מטבעות ומדליות היו חלק מתופעה זו. אספנות מטבעות קשורה לחלפנות אבל לא זהה לה. באספנות שוויו של המטבע אינו נקבע על ידי ערכו המוניטרי אלא על פי סולם אחר, שמושפע מנדירותו ומצבו. הפער הזה, בין ערך מוניטרי לשווי אספני, יצר אפשרות לרווח גדול עבור סוחר מיומן. סייעה בכך גם הטכנולוגיה המתפתחת של הדפוס, שאפשרה הדפסה זולה יותר ותפוצה רחבה של ספרות מקצועית. דוד סמואל פון מדאי (David Samuel von Madai) היה רופא ואספן מטבעות ממוצא הונגרי, שחי בגרמניה, ופרסם סדרה של ספרים בהם קיטלג את אוסף המטבעות והמדליות האישי שלו. הספרים פורסמו החל משנת 1865, ועותקים שלהם נקנו על ידי בעלי המקצוע והאספנים. הם כוללים שבעה כרכים עם אלפי עמודים, מתוארות בהם 7233 מטבעות ומדליות בתיאור מילולי ובעזרת תחריטים. מאיר אנשל רוטשילד למד את הספר הזה היטב, והבין משהו על משמעותו, ועל כך שהוא יכול לבסס בסיס משותף של ידע וכלי עזר מרכזי במסחר ובתקשורת בין חלפני המטבעות לבין האספנים.

כאשר הסתיימו שנות החניכה שלו אצל אופנהיימר, לאחר שבע שנים, היה בן 20. העיר האנובר הייתה אמנם ידידותית יותר ליהודים מפרנקפורט, אבל הוא לא היה רשום כבן הקהילה. בנוסף, היה לו רכוש, גם אם זעום, בפרנפורט, בית משפחה, אחים ואחיות. הוא חזר אליה, חולף בודאי בדרכו, בעת שחצה את הגשר העתיק, מתחת לציור ׳חזירת היהודים׳ שקיבל את פניו. הוא חזר כדי להפוך לעשיר, כדי לנצל מה שלמד, כדי לצאת נגד גורלו. 

אחיו המשיכו בינתיים לסחור בסמרטוטים ועסקו בחלפנות. הם היו שולחנאים, מקצוע יהודי עתיק של שירותי בנקאות בקנה מידה קטן, סביב שולחן שהוא בית העסק.שולחן הוא גם מקור ופירוש המילה בנק. מאיר פיתח עסק צדדי. הוא הבין שהדרך היחידה בה יצליח לטפס למעמד גבוה יותר יהיה יצירת קשרי מסחר עם בני אצולה. מטבעות נדירים היו קיימים אצל החלפנים היהודים שלעיתים לא היו מודעים לערכם האספני. כסף ומטבעות שונות זרמו לעיר מכל רחבי אירופה בעקבות התפתחות המסחר שבאה בעקבות סוף מלחמת שבע השנים בשנת 1763. העיר היתה בצמיחה והכלכלה שנפגעה בעקבות שנות המלחמה הארוכות התאוששה. הידע שצבר באמצעות הספרים שקרא, ושהביא עותקים שלהם איתו לפרנקפורט, אפשר לו לזהות הזדמנויות ולנצל אותם גם באמצעים הצנועים שעמדו לרשותו. 

עסקה אחרי עסקה, מטבע אחרי מטבע, פרוטה לפרוטה. העסקה החשובה ביותר שעשה הייתה עם מי שעתיד לשנות את עתידו, יורש העצר וליהלם הראשון, מי שיהפוך להיות וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מהסן (Wilhelm I., Kurfürst von Hessen). הנסיך היה מבוגר ממאיר הנשל רק בשנה, בן לנישואים לא מאושרים שירש רק לאחרונה את השלטון בנסיכות קטנה הסמוכה לפרנקפורט. הקשר הראשוני בינהם נוצר דרך מכר משותף, אציל פרוסי שהיה אחד מלקוחותיו של מאיר אנשל בעת שהיה שוליה בהאנובר. הנסיך היה מחושב וחמדן, אבל העריך את חוכמתו ואת הידע שצבר מאיר אנשל. הם ביצעו עסקאות קטנות בהן מכר לו מאיר אנשל מטבעות במחירים טובים. 

בשנת 1769, ארבע שנים אחרי תחילת הקשר העסקי בינהם, פנה מאיר אנשל רוטשילד בבקשה כתובה ומלאת מליצות שיוכר כספק חצר רשמי שלו. הנסיך הסכים והעניק לו את התואר הזה, ובכך גם הגנה וחסות, שהיה לה גם ביטוי פיזי: מעל פתח הבית העלוב נקבע כעת שלט עליו צוייר מגן האצולה של בית הסן. זה היה שדרוג אדיר של מעמדו החברתי ופתח בפני אפשרויות שהשכיל לנצל.

*

כעת, כשהגיע לגיל 25, היה רשאי מאיר אנשל רוטשילד להקים משפחה משלו. המעמד החדש של ספק חצר בו זכה בודאי סייע לו במציאת שידוך. אביה של גיטל שנפר (Guttle Scnapper) היה בעצמו ספק חצר של נסיכות קטנה, והנדוניה שלה הייתה סכום מכובד של 2500 גילדן. לאחר החתונה עברה לגור בבית המשפחה הצפוף, לא רחוק מהבית בגטו בו גדלה. 

כספי הנדוניה איפשרו את הצעד הבא בהתפתחות העסק. בנוסף לסחר בירידים המקומיים ולמסעות בערי הסביבה פיתח מאיר אנשל תחום חדש לגמרי, מהפכני במידה רבה. שהסתמך על שירות דואר פרטי אמין ובטוח, שהתפתח בשנים שאחרי סוף המלחמה. הוא הדפיס קטלוגים של מטבעות, מדליות וחפצי אמנות שהיו ברשותו, יצר מהם ספרים מהודרים והפיץ אותם לקהל לקוחותיו הקבועים, אנשי אצולה ואספנים. הופיע בהם תאור של המטבעות ומצבן, כולל הפנייה למדריך המטבעות של מדאי ששימש כבסיס ידע משותף. צויין גם מחירה של כל מטבע, אבל היה ברור שזאת נקודת פתיחה למשא ומתן, ושתנתן הנחה משמעותית על קנייה גדולה. את הסחורה הציע לשלוח בדואר ולשלם על משלוח חוזר אם לא תהיה מספקת. רוטשילד הפיץ קטלוגים כאלה במשך 20 שנה, החל משנת 1771. באותה שנה גם נולדה בתו הראשונה, מתוך 10 ילדים שישרדו עד בגרות, ועוד שישה או שבעה שמתו בינקותם. משפחת רוטשילד העשירה והמכובדת נוצרה למעשה בשנים האלה, בבית האחורי והצפוף בו המשיכו להתגורר עד שנת 1784.

אז רכשה המשפחה בסכום גדול, ששיקף את כך שהצפיפות בגטו העלתה את מחירי הבתים, ושחורבות נמכרו בו במחירים של אחוזות פאר בעיר עצמה, חצי מתוך בית אחר ברובע היהודי. גם בית זה היה צר וצפוף אבל קרוב לבית הכנסת, ונקרא על שם המגן הירוק שנקבע מעל דלתו. זה היה בית עשירים במונחי הגטו, מאחר והייתה בו משאבת מים ובאר פרטית. היה גם בו גם מרתף נסתר, שהכניסה אליו הייתה סמוייה מעין, ושיכול היה לשמש כמעין כספת סודית. שנים אחר כך יסתיר שם מאיר אנשל רוטשילד מפני החיילים הצרפתים את אוצרו הפרטי של וילהלם הראשון, האציל ששירת. בבית זה בגרו ילדיו ומשם יצאו לכבוש את עולם הבנקאות האירופי. 

ציור משנת 1870 של בית המגן הירוק שבחצי השמאלי שלו גרה משפחת רוטשילד

מאיר אנשל היה יהודי  שומר מצוות. הגרמנית שדיבר הייתה עילגת, וכשכתב גרמנית עשה זאת באותיות עבריות. אבל הוא קרא עיתונים בקפידה והיה מעודכן במאורעות הפוליטיים, והשינויים המפליגים שהביאו איתן שתי המהפכות הגדולות, המהפכה התעשייתית והמהפכה הצרפתית. את ילדיו חינך לנאמנות טוטאלית למשפחה, ולקבלה מלאה של החלטות שמתקבלות במסגרת המשפחתית. הוא ידע לבנות קשרי אמון ארוכי שנים עם לקוחותיו רמי המעלה שנעזרו בו על מנת לשמור ולהגדיל את הונם. הוא ניצל הזדמנויות והיה בעל חושים עסקיים חדים. הסחר במטבעות הוביל לסחר באגרות חוב, שמימנו שכירי חרב שהשתתפו במלחמת העצמאות האמריקאית. מאוחר יותר תהפוך המשפחה למי שתממן את הצבאות שלחמו נגד צרפת המהפכנית ונפולאון. 

למרות שמאיר אנשל רוטשילד היה כפי הנראה האדם העשיר בעיר העירייה לא יצאה מגדרה כדי לכבד אותו. רק בשנת 1783 קיבל רשיון אישי שאפשר לו לצאת מרובע היהודים גם כאשר שעריו היו נעולים ולעבור דרך העיר ביום ראשון. יהודי פרנקפורט המשיכו להיות מופלים לרעה. אבל הם לא מרדו או התקוממו. בשנת 1792 העיר נכבשה לזמן קצר על ידי צבא צרפת המהפכנית, שהעניקה שיוויון זכויות מלא ליהודים, אבל  יהודי העיר לא קיבלו אותם כמשחררים והמשיכו להיות נאמנים לעיר שביזתה אותם. 

*

אני לא סומך על עשירים, שנהנים מפריבילגיות שקשה לי לקבל. כמעט תמיד עושר של אחד נובע ויוצר עוני וסבל של אחר. חונכתי שכסף הוא תמיד קצת מלוכלך, ושלכן יש להיזהר בו, שלא יכתים אותך, שהתאווה אליו או הצורך בו לא יגרמו לך להתעלם מהמוסר ומהצדק. מה שאני אוהב בסיפור ראשית עושרו של רוטשילד זה שכמעט אין בו נפגעים. ידע ויוזמה יוצרים הון. כסף ישן, במובן ממשי וסימלי, הופך בן אשפתות יתום לעשיר מופלג. האצולה האירופית מממנת את מי ששייך למעמד הנחות ביותר בחברה. הכסף המלוכלך שלהם, שנצבר לאורך דורות של ניצול, הופך להיות הכסף שלו. יש פה צדק ותיקון של עוול. מושפל הופך לרם. אני מעריך את החושים החדים של מאיר אנשל רוטשילד, את הדרך בה הצליח לנצל את הידע שצבר ואת הנסיבות. גורלו היה אמור להיות אחר והוא שינה אותו. 

בהמשך הדרך משפחת רוטשילד הופכת למממנת מלחמות, למציידת של צבאות, לתומכת בשררה. היא עושה עסקים גדולים ויוצרת עוולות משל עצמה. אומרים שככה זה בעסקים. הקשיחות שדרשו החיים בגטו בוודאי עזרה גם לבניו, שביססו את האימפריה המשפחתית והפכו את הרוטשילדים למשפחת אצולה. תואר אצולה לאחר המוות הוענק לגם לאביהם. מאיר אנשל מת בערב חג הסוכות בשנת 1812. הוא נקבר בבית הקברות היהודי של פרנקנפורט, שהוא השריד היחיד שהשתמר מעל פני הקרקע לרובע היהודי. 

רק כמה יסודות של בניינים נותרו באזור בו שכן פעם הגטו. הוא נפגע בשרפות, חומותיו וחלקים גדולים ממנו נהרסו ולבסוף הושמד לגמרי בהפצצת חיל האוויר האמריקאי על העיר בשנת 1944. יש מוזיאון עירוני קטן בתחתית בניין המשרדים של עיריית פרנקפורט שמציג את יסודות הבתים הישנים. יש בו תצוגה אור קולית מעניינת, המקרינה דימויים ומידע על פני דגם הגטו, אבל בזמן בו ביקרתי במוזיאון אחד ממקרני הוידאו לא עבד. ניידת משטרה חנתה בחוץ, כמו ליד המוזיאון היהודי השני והגדול יותר. 

משפחת רוטשילד מוזכרת, כמובן, במוזיאון היהודי לו תרמה את הבניין, ומונצחת גם בגן ציבורי גדול שנבנה בשטח אחת מהאחוזות המשפחתיות ועוד אתרים רבים בעיר. העיר גאה בה ובקהילה היהודית שלה. פטר פלדמן היהודי  מהמפלגה הסוציאל דמוקרטית שימש כראש העיר של פרנקפורט בשנים 2012-2022. הוא היה ראש העיר היהודי הראשון שנבחר בגרמניה מאז מלחמת העולם השנייה, אבל הודח מהתפקיד לאחר שהואשם בשחיתות והתנהגות בלתי הולמת. לא נתקלתי בכתובות אנטי יהודיות או באנטישמיות בביקורי הקצר בעיר, אבל אני לא באמת יודע אם אין כזו. 

רצתי בצד הנהר העובר בעיר, שוטטתי ברחובותיה, שתיתי יין מקומי טעים בבר נחמד. מצאתי את המקום בו עמדה הישיבה בה למד סבי. לא נותר לה זכר. בית הכנסת הגדול של העיר נחרב בליל הבדולח, בנובמבר 1938. יש אנדרטה במקום בו ניצב, וכתובת על המחסן שנבנה במקומו, ״פה עמד פעם בית כנסת״. אכלתי אוכל הודי חריף. צפיתי במכורים.

בדרכי לתחנת הרכבת עברתי פעם אחרונה דרך רובע החלונות האדומים אליו לא אתגעגע ואני מקווה לא לשוב. עשרות שוטרים חמושים הקיפו קבוצה של גברים צעירים שעיכבו לצורך חיפוש. אולי גנבו משהו, אולי עשו דברים גרועים יותר. הנרקומנים המשיכו לשבת שם, קהל קטן נאסף להביט בנעשה. השוטרים יצרו שרשרת שהקיפה את המעוכבים, מישהו מבינהם צעק משהו. אני רק התעכבתי רגע אבל בחרתי לא לעצור. זאת לא צרה שלי ולא ענייני. אני תייר זר שבקושי קשור למקום הזה. 

הרשימה מתבססת במידה רבה על ספרו היפה של עמוס אילון, המייסד – אבי שושלת רוטשילד ותקופתו, תרגם מאנגלית עמי שמיר, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1998

באנגלית: https://www.amazon.com/Founder-Portrait-First-Rothschild-Time/dp/0670868574

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בUncategorized, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | תגים , , , , , , | לכתוב תגובה

הקרוב ההולווידי שלי

30/06/2023 – 2:03 pm

לודוויג דונאט מגיע לאמריקה

בחתונה המשפחתית האחרונה בה השתתפתי, מנהג נדיר עבורי, פגשתי בקרוב רחוק, בן אחותה של סבתי המנוחה. לא נפגשנו פעמים רבות, אבל אני מעריך אותו מאוד והוא טוב לב ואמיץ. דיברנו פעם על שורשי הקשר המוזר והקשה בין אמו וסבתי, שתי אחיות שחיו בנתק מוחלט זו מזו. בעקבות זאת העביר לי מסמך שכתבה אימו, עדות ישנה המתארת את משפחתן המשותפת. כשקראתי בו נתקלתי בדמות מעניינת, שלא הכרתי קודם, אחד מאחיו של אביה. 

שמו היה לודוויג דונאט, הוא נולד בוינה בשנת 1900 ומת בניו-יורק בשנת 1967. הוא היה, לדבריה, ׳שחקן בחסד עליון׳:

… מייד אחרי גמר ב״ס תיכון נכנס לב״ס לשחקנים והגיע לבמה היוקרתית בברלין, עם תפקידים ראשיים. הוא נטה לתפקידים סנטימנטאליים, פעם ראיתי אותו עוד לפני עליתו המסחררת בהצגה, עם הנושא ״משולש״, והוא היה המפסיד; זה לא היה לפי רוחי הרומנטית, אך אז טרם הבנתי, שהשחקן מקבל תפקידים בהתאם לאופיו; לולי היטלר, היה ודאי מועמד לתפקיד של ״מפיסטו״, בפאוסט של גיתה. כשהתבגרתי… הבנתי, מה חשיבותם של שחקנים הנוטים לתפקידים של נוכלים ו-״מפסידנים״.

שחקן טוב, לא כוכב אבל אמן במלאכתו, בעל צד אפל, מורד במוסכמות. 

…כבן 20 התחתן עם בחורה יהודית מבוגרת ממנו, נגד רצונה של אמו ונגד רצונם של כל אחיו. אחרי שנים מספר התגרש והתחתן עם בחורה נוצריה, מריאה, אותה אהבתי מאוד; היא היתה 10 שנים מבוגרת ממני ואהבנו אחת את רעותה. גם ממנה התגרש, כבר באמריקה לשם עבר ב-1938; שם היו לו צרות רבות: השפה הנה המכשיר העיקרי של השחקן, ולמרות כשרונו ושמיעתו הטובה (הוא שר גם יפה, באריטון, וכמה גאה הייתי, כשזכיתי ללוותו בפסנטר!) זה נמשך שנים מספר, עד שמבטאו באנגלית השתפרה במדה מספקת. וחוץ מזה נודע לאנשי מקארתי בשנות השלושים המאוחרות שהוא נוטה לקומוניזם!! במשך הזמן התחיל לשחק בסרטים (ב-״אל גולסון״, למשל, שיחק את האב היהודי), נתן שעורי זמרה, ולאחר הגירושין התחיל לחיות עם אשה נוצרית. 

סיפור מוזר, מה? ולא בלתי מעניין. חיפוש קצר הראה שהפרטים שמסרה רות היו מדוייקים ברובם, ושלודוויג אכן היה שחקן מצליח. יש לו ערך וויקיפדיה קצר ומסודר. אתר IMDB מונה 82 תפקידים שגילם בסרטים ותוכניות טלוויזיה אמריקאיות, בקריירה שהחלה בגיל מאוחר ונמשכה 25 שנים. הוא שיחק גם בסרטים וסדרות שזכו לכבוד והערכה, כמו ׳גילדה׳ או ׳איזור הדמדומים׳ וגם בקוריוזים נשכחים. מנעד דמויות המשנה שגילם נע בין נבלים, נאצים ומהגרים יהודים לאמריקה. המבטא הגרמני הרך, כישורי השירה שלו ויכולותו לגלם רגש העולה על גדותיו קבעו את התפקידים אליהם לוהק. 

באתר מופיע צילום בו הוא נראה לצד אלפרד היצ׳קוק, שביים אותו באחד הסרטים האחרונים בהם השתתף, ׳מסך קרוע׳ משנת 1966. ידיו של היצ׳קוק מונחות על כתפיו של לודוויג בתנוחה אינטימית, שמבטאת הערכה וקרבה. לודוויג מחייך, נראה מאושר ומרוכז. הוא מגלם בסרט מדען מזרח גרמני, גאון אקסצנטרי, ממנו מנסה פול ניומן, כוכב הסרט, לחלץ מידע סודי. בסצנה המופיעה בתמונה מנהל ד״ר לינץ, הדמות אותה מגלם לודוויג, קרב מוחות עם גיבור הסרט, ומביס אותו בעימות אינטלקטואלי ורגשי ליד לוח הגיר. זה רגע השיא של הסרט, ואני יכול להבין מדוע היצ׳קוק הפקיד את התפקיד בידיו. הוא שחקן מצויין, אותו קרוב משפחה שלי, חינני, אפל ומקסים. אי אפשר לקטלג אותו באופן אוטומטי כטוב או רע. אנחנו מזדהים וסולדים ממנו בו-זמנית. הוא כלי נגינה משובח ובעל אופי בידי הבמאי, המספר באמצעותו על המציאות האמביוולנטית של המלחמה הקרה. באחת מהסצנות האחרות בהן הוא מופיע, המתרחשת במסעדה במזרח ברלין, התזמורת מתחילה לנגן, והוא מזהה את השיר, ומצטרף אליו בקולו הנעים. ׳ואלס וינאי. האם סיפרתי לך שאחותי אמילי נדרסה על ידי חשמלית בוינה?׳. לרגע אנחנו מאמינים שאלו הזכרונות שלו. 

לא ידעתי עליו דבר. למיטב זכרוני סבתי לא הזכירה אותו מעולם, והוא הרי היה דוד שלה, לא קרוב רחוק, דוד ממש. היא וודאי שמעה את אחותה הגדולה מלווה את שירתו בנגינת פסנתר. מדוע לא סיפרה לנו עליו? אמנם מת מספר שנים לפני שנולדתי, אבל בכל זאת, קרוב משפחה בהוליווד! מדוע לא התגאתה בייחוס הזה? האם קינאה בו? האם התעלמה ממנו בגלל שחי עם ׳אשה נוצרית׳? האם כעסה על כך שהוא עבר את מלחמת העולם בהוליווד בשעה שאחיו, אביה, נרצח בשואה? האם זה קשור לכך שגם מאחותה התעלמה, וגם עליה לא כמעט שמעתי דבר? 

ובנוסף, איזו משמעות יש להיותו בן משפחתי אם לא ידעתי על קיומו? אתעלם מהשאלה הזאת בינתיים, דווקא מכיוון שהתשובה ברורה: שום משמעות מעשית.

בדיוקן משפחתי של משפחת דונאט, שהתגלגל איכשהו לידי ואותו צבעתי באמצעות האלגוריתם של חברת ׳My Heritage׳, לודוויג, צעיר הבנים, יושב בקדמה, בצד ימין. המצח שלו גבוה ושערו מסורק לאחור. מבטו חצוף ונוקב. נפתלי (ארנולד) דונאט, הסבא רבא שלי, אביהן של סבתי ואחותה, עומד מאחוריו. הוא עגלגל יותר בתווי פניו, מובס. אין פלא. הוא הילד המוצלח פחות, זה שנגזר עליו לא להמשיך בלימודיו אלא לסייע לאימו האלמנה ברטה, מנהיגת המשפחה היושבת במרכז התמונה, בהחזקת החנות שניהלה. נפתלי חי תחת מרותה, אבל לא זכה להערכתה. הוא ואשתו, שאינה מופיעה בתמונה, יהיו היחידים מבני המשפחה הזו שיירצחו בשואה. כל השאר יברחו בזמן, לאמריקה, לבריטניה ולפינלנד. הם יבנו שם חיים, והעבר יהפוך לזכרון רחוק. בדור הנוכחי של המשפחה, שאני חלק ממנו, רק צאצאיו של נפתלי דונאט, בני משפחתה של סבתי ואחותה, נותרו יהודים. כל השאר התנצרו, או התחתנו עם נוצרים, כך שילדיהם כבר לא החשיבו עצמם כיהודים.

ללודוויג, להבדיל משאר בני משפחתו, לא היו ילדים, למרות שהיו לו שלוש בנות זוג איתן חי שנים רבות כך שלא היה ערירי. בארכיון תיאטרון גרמני מצאתי עדויות לכך ששיחק בהצגות ומחזות זמר בברלין. הוא התחתן צעיר והתגרש צעיר. אני מדמיין שהיו לו חיים בוהמיאניים, שנדד בין וינה למינכן ולברלין בעקבות תפקידים בתיאטרון. הוא התחתן שוב, עם אישה לא יהודיה, מעט לפני שהיטלר עלה לשלטון. בשנות השלטון הנאצי חי בברלין, ונשאר בגרמניה ממש עד פרוץ מלחמת העולם. אז ברח כפי הנראה לשוויצריה, משם לאנגליה ואז לארצות הברית, אליה קיבלו הוא ואשתו, מריה, ויזת הגירה. הם הגיעו בספינה לניו-יורק ב-1940, כשבידיהם 1600 דולר (שווה ערך לכ- 80,000 דולר בימינו). הם היו פליטים מבוגרים בארץ חדשה, אבל לודוויג דיבר אנגלית היטב והמלחמה העניקה הזדמנויות שהשכיל לנצל.

בשנות הארבעים הקולנוע ההוליוודי היה בשיא פריחתו, ושימש כפס ייצור מיומן של מוצרי בידור ואמצעי אינדוקטרינציה. הקולנוע סיפק לחברה האמריקאית סיפורים ואגדות שאפשרו לברוח מהמציאות הקשה ובמקביל העניקו כלים להבנתה. מלחמת העולם הצריכה התגייסות של מכונת ההפקה הזאת והסיפורים החדשים, על נאצים רעים שצריך להביס, דרשו שחקנים דוברי גרמנית או בעלי מבטא גרמני משכנע. זה היה הרקע לתחילת הקריירה הקולנועית של לודוויג דונאט. הוא היה בן 42 כאשר לוהק לתפקיד פרופסור מצגר, נאצי רשע, בסדרת סרטי הפעולה ׳הקוד הסודי׳, שהופקה על ידי אולפני קולומביה. היו בסדרה 15 אפיזודות, שהוקרנו בבתי הקולנוע בהפרשים של שבוע או שבועיים, סיפור בלשי על נסיון גרמני לגניבת נוסחאות סודיות שנכשל בזכות גבורתו ועורמתו של קצין משטרה הפועל בתחפושת ׳הקומנדו השחור׳. לודוויג מופיע בהם תחת השם לואיס דונאט, כדי שלא יחשדו, חס וחלילה, שהוא גרמני ׳אמיתי׳. 

כנראה שהאולפן היה מרוצה מעבודתו, מאחר ודונאט, שעבר מניו-יורק ללוס אנג׳לס, הפך לשחקן משנה המשתתף בסרטים רבים. אולפני קולומביה היו ידועים בשימוש החוזר שעשו בתפאורות שעברו מסרט אחד למשנהו. גם הוא היה מעין אמצעי הפקה, שניתן להעביר מתפקיד דומה אחד לאחר. לואיס דונאט, שחקן של האולפן, שנים ספורות אחרי ההגירה, תוך כדי מלחמה. כל הכבוד לו!

היה תפקיד יוצא דופן אחד שגילם: בשנת 1943 לוהק לתפקיד ראשי בסרט בעל השם המוזר ׳מותו המוזר של אדולף היטלר׳. הפעם, אולי בכדי להוסיף לדמות אמינות, ניתן לו קרדיט תחת שמו האמיתי, לודוויג. זה סיפור בן זמנו, המתרחש לכאורה באירופה הכבושה. דונאט מגלם את דמותו של פקיד וינאי, שיש לו כשרון יוצא דופן לחקיינות. הוא מחקה את היטלר בפני חברו לעבודה, סתם בשביל הצחוקים, והדבר מוביל למעצרו על ידי הגסטפו. הנאצים הרשעים מחליטים לנצל את הכשרון של הפקיד המסכן. הם מעבירים אותו ניתוח פלסטי כפוי שגורם לו להיראות כמו היטלר, מודיעים למשפחתו שהוצא להורג והופכים אותו לכפילו של הפיהרר. הדרך שלהם לגרום לו לשתף פעולה היא באמצעות איום על אשתו האוהבת וילדיו. הטוויסט האחרון בעלילה הוא שאותה אישה מחליטה להתנקם בשלטון שהרג את אהובה ולהתנקש בחיי היטלר. היא מצליחה במשימתה, אבל אויה, לא בפיהרר היא יורה אלא בבעלה, הכלוא בתחפושת שנכפתה עליו. שניהם מתים, אבל היטלר ניצל. 

זה לא סרט טוב, רחוק מזה, ודמותו של הפקיד התמים וטוב הלב ההופך לאדולף היטלר אינה מופת של כתיבה דרמטית. הנאום הפוליטי שהוא נושא בתפקיד הפיהרר אינו אמין. אבל הוא מעורר אמפטיה במגבלות הדמות, ועושה עבודה מקצועית ככל יכולתו. הוא שירת את האולפן בנאמנות, והאולפן המשיך להעסיק אותו בתפקידי נאצים רשעים. כשנגמרה המלחמה התדלדל הצורך בדמויות כאלה.  לודוויג דונאט, שהפך בינתיים לאזרח אמריקאי, היה צריך למצוא טייפ קאסט אחר.

אולפני קולומביה, שבראשם עמד הארי כהן, דמות מיתולוגית וידועה לשמצה, התמחו ביצירת סרטים מהירי הפקה וזולים. כהן היה גם הבעלים וגם מנהל ההפקות של האולפן, וזה העניק לו כוח אדיר. הוא ניצל מינית שחקניות אותן העסיק והיה בוס מתעלל וכוחני. במקביל העריך כישרון ומוטיבציה, והיה בעל חושים חדים והבנה של הצרכים והרצונות של הקהל. ב-1946 האולפן זכה בהצלחה הקופתית הגדולה הראשונה שלו, ׳סיפורו של ג׳ולסון׳. הסרט, מחזמר על כוכב מחזות זמר, קלע לטעמו של הקהל שהיה זקוק לבידור קליל המערב נוסטלגיה ורגשנות. לודוויג דונאט מילא את אחד מתפקידי המשנה העיקריים בסרט, אביו של הגיבור, החזן יואלסון.

הסרט מספר גרסא מתקתקה ומתוקנת של חייו של אל ג׳ולסון, בדרן יהודי-אמריקאי שידוע בכך שכיכב בסרט המדבר הראשון, ׳זמר הג׳אז׳. זוהי אגדה מוזיקלית, שאיפשרה לקהל להתרפק על ימי העבר המתוקים, לפני המלחמה, ועל שירים מוכרים ברובם שכבר אז היו נוסטלגיים. כהן החליט שהסרט יצולם בשיטת הטכניקולור היקרה, מה שהעניק לו מראה נוצץ של אגדה. הסרט מוכיח שהחברה האמריקאית, שהייתה אז הרבה יותר גזענית ואנטישמית מימינו, יכלה להתענג על סיפור ההצלחה והטיפוס לצמרת של יהודי. הדמות שגילם לודוויג דונאט והאופן בו עשה זאת הגדירו לצופים בסרט, שרובם לא הכירו יהודים ממשיים, את דמות האב המסורתי, שלמרות הקושי להתאים את עצמו לשינויים גאה בבנו, ומכבד את בחירותיו. 

אל ג׳ולסון עצמו, שאת ׳סיפורו׳ מתיימר הסרט לתאר, היה כנראה טיפוס בלתי נסבל, רודף כבוד ומכור לאהבת הקהל, תוצר של ילדות קשה ותעשיית בידור דורסנית וחסרת סנטימנטים, בה אין מקום לחלשים, והדרך היחידה לשרוד היא להצליח. הוא נולד כעוזר יואלסון בעיירה בליטא של ימינו. אביו היה רב וחזן, והוא היגר לארצות הברית לפני משפחתו, שהצטרפה אליו לאחר שהצליח למצוא משרה בקהילה בעיר וושינגטון. אמו האהובה מתה מעט אחר כך, והנער הצעיר ואחיו הגדול ממנו רק במעט גילו את הופעות הרחוב ועולם הבידור המתפתח. בגיל 14 ברח מהבית ופיתח קריירה שהתבססה על כשרונו והיכולת התיאטרלית שלו. הוא שינה את שמו. יהדותו לא הייתה סוד אלא סתם לא רלוונטית. הוא היה בדרן שלובש דמויות בהתאם לצורך. 

צמיחת הערים ומעמד הפועלים בארצות הברית הביאו לשגשוגה של תעשיית הבידור. מופעים מוזיקליים המשלבים מערכונים וקטעי בידור הופיעו באולמות שנפתחו בהמוניהם. הוודוויל, המופעים המוזיקליים והקרקס יצרו את תרבות הפנאי האמריקאית הפופולרית. סגנונו של ג׳ולסון כזמר וכבדרן היה מלודרמטי ורגשני, קליל וחנפני. ערב אחרי ערב הופיע במועדוני לילה ומופעי בידור וליטש את יכולותיו לשלוט ולתמרן את הקהל. אחד מסגנונות המופע המקובלים באותה תקופה היה מופע המינסטרל, שכלל ׳בלק פייס׳, הופעה של אמנים לבנים בפרצוף צבוע שחור ושפתיים מודגשות, בדמות שחורים מומצאים, מגוחכים, עליזים ורגשניים. ג׳ולסון היה אמן בצורת הופעה זו. היתה לו דמות קבועה ׳פרד׳, בעל פיאת שיער קצר ומקורזל, אדם סנטימנטלי ומאושר, שרק רוצה לשמח את הקהל ולרגש אותו. בדמות זאת הופיע בתיאטרון בברודווי במשך שנים, והפך לאחד הבדרנים המצליחים והמפורסמים באמריקה. הוא לא שר ג׳אז, למרות שכך קראו לזה. אלה היו שירים מתקתקים, שנכתבו ברובם על ידי יהודים, ושדיברו על געגועים לעולם הפשוט של חיי החווה, ועל אהבה אינסופית לאמא, האישה האולטימטיבית. 

הסרט ׳זמר הג׳אז׳, משנת 1927, הוא עיבוד לסיפור החיים הזה. אל ג׳ולסון משחק, לכאורה, את עצמו. השמרנות של אביו, החזן שרוצה שבנו יהיה חזן, היא המכשול העיקרי של ג׳ולסון בדרכו להצלחה. האב מסלק אותו מהבית, ומסרב להכיר בכך שיש שירה שאינה תפילה דתית. אבל עבור הבן, התפילה והשירה מתמזגים. ברגע השיא הדרמטי, האב שוכב על ערש דווי והבן מוותר על הופעת בכורה בברודווי כדי לבוא ולשיר את תפילת ׳כל נדרי׳ ביום הכיפורים בבית הכנסת. דמותו של האב, שהתגלתה לפני הבן בראי, בזמן שמרח על פניו את האיפור השחור, מרחפת מעליו בעת שהוא מוביל את התפילה ומתמזגת בו ברגע מותו. בשיר החותם את הסרט, ׳מאמי׳, בן החזן שהפך לבדרן, בפנים מושחרות, מלאות הבעה עד הגזמה, עוגב על אימו היושבת בקהל, ומרגש כך את הקהל כולו. הוא שייך לעולם, ויש לו שליחות בעלת ערך שמתבטאת בשירתו.

קהל היעד של ׳זמר הג׳אז׳ לא היה יהודי. אבל היה ערך סימבולי ליהדותם המוקצנת של הדמויות, ובמיוחד לזו של האב החזן. יהדותו ייצגה את המסורת, את העבר המקובע והקפוא שממנו חובה להשתחרר. השונות של החזן העניקה לו מימד מיתולוגי, עד כדי כך שהוא היה חייב למות לפני שבנו יגשים את ייעודו כבדרן. ב-׳סיפורו של ג׳ולסון׳ היה ליהדות ולמסורת תפקיד אחר, ודמות החזן יואלסון שגילם לודוויג דונאט מייצגת מודל שונה לגמרי של אבהות, סנטימנטאלי, מקבל ותומך. יהדותו של החזן בסרט היא מאפיין תרבותי ייחודי ומשעשע.

דמותו של אל ג׳ולסון בסרט בורחת מהבית בתקווה להשתלב בעסקי השעשועים, בעקבות מפגש עם אמרגן טוב לב, אבל אין עימות אמיתי בינו לבין האב, שמבין שכשרון השירה של הבן הוא מתנת אל. האב והאם עוקבים אחרי הצלחת הבן באמצעות קריאה בעיתוני הבידור ומנהלים בינהם שיחות משעשעות במבטא יידישאי. הם מקבלים באהבה ובחום את בת זוגו, שברור לחלוטין שאינה יהודייה. כאשר ג׳ולסון נקלע למשבר שירה הגורם לו לפרוש מהופעות, אביו מזמזם שיר ישן שרקד לצליליו עם אימו, וכך משחרר אותו מקפאונו. אי אפשר שלא לאהוב את החזן יואלסון.

זה סרט נטול ביקורתיות, שמטרתו לגרום לצופים להרגיש טוב. הצפייה בו היום מעוררת אי נוחות, בעיקר בגלל קטעי הבלק פייס המקוממים, שנראו אז כמובנים מאליהם והיום נראים ונתפשים כגועל נפש גזעני שאין כל דרך להגן עליו. 

לאל ג׳ולסון היו מגרעות רבות, אבל גזענות לא הייתה אחת מהם. הוא הגן על מוזיקאים שחורים שהופיעו בחברתו ותמך בשיוויון מלא עבורם. בסרט ׳סיפורו של ג׳ולסון׳ הוא מוצג כמי שמבקר במועדון מוזיקה שחורה ומקבל מכך השראה. הבלק פייס היה ז׳אנר קיים שהוא פעל במסגרתו. בספר היפה ׳יהודים בעידן הג׳אז׳ (Jazz Age Jews) העיתונאי מייקל אלכסנדר מתאר כיצד, עבור היהודים שהשתמשו בז׳אנר הזה, מהגרים ובני מהגרים, שייכים למיעוט שמנסה להשתלב בתוך חברת הרוב, ההזדהות כשחורים העניקה אשלייה של מקומיות אמריקאית. זה הסבר נחמד, אבל הוא אינו מצליח להכשיר את השרץ. הוא מראה עד כמה חולה הייתה תעשיית הבידור והחברה האמריקאית, כבר וגם אז. 

לאחר הצלחת ׳סיפורו של ג׳ולסון׳ לודוויג דונאט הפך לשחקן מוערך ואהוב. אבל העידן שאחרי מלחמת העולם הביא איתו פחדים חדשים, והקריירה שלו עתידה להיות מושפעת מאוד מהם.

הציטוטים מתוך עדות רות נויברגר, מודפסת ומתוקנת בכתב יד, 1977 (?)

חלק ראשון מתוך שניים

מאת Uri Yoeli | תגים , , , , , , | לכתוב תגובה