קול הרעם

מוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע הוא מוסד מפואר, שמתאמץ להיות פופולרי ונגיש ובמקביל משמש כמרכז מחקר מדעי רציני. המוזיאון עצמו נוצר כתוצאה מאירוע שכלל בתוכו את שני הקצוות האלה, כהמשך לתערוכה העולמית הגדולה של שיקגו, שהתרחשה בשנת 1893. התערוכה העצומה משכה אליה צופים בכמות שהתקרבה למחצית תושבי ארצות הברית באותו הזמן. היא הציעה תמהיל אקלקטי של בידור, עניין אינטלקטואלי וחזון טכנולוגי והייתה לה השפעה ארוכת טווח על התרבות האמריקאית ועל שיקגו, העיר המארחת. הדימוי שלה כמקום מתקדם ודינמי נוצר בעקבותיה. הגלגל הענק, בגובה של 80 מ׳, היה המצאה חדשה והאטרקציה המרכזית של התערוכה, והתנשא מעל השטח הענקי שתפסה. אביו של וולט דיסני היה אחד מעשרות אלפי הבנאים, והפארקים שבנה היו בהשראתה.

כאשר פורקה התערוכה נשמרו חלק מהמוצגים במוזיאון שהוקם באחד מהבניינים שהוקמו לכבודה. כמה שנים אחר כך, בעקבות תרומה גדולה, שינה המוזיאון את שמו ואת המיקוד שלו, כשעולם הטבע במרכזו. כיום יש באוספים שלו כ-24 מיליון מוצגים, מגוון אדיר של מאובנים, שלדי ועורות חיות וממצאים אנתרופולוגיים. למעלה משני מיליון מבקרים צופים בתערוכות הקבע שלו בכל שנה. 

אחת האטרקציות המרכזיות היא ״האריות אוכלי האדם מצאבו״, צמד פוחלצים של אריות שטרפו למעלה מ-30 עובדים בעת סלילת מסילת הברזל ע״י השלטון הבריטי בקניה של ימינו. העורות נתרמו למוזיאון ע״י ג׳ון פאטרסון, קצין הצבא שהפסיק את מסע ההרג וצד אותם. עוד נשוב לסיפור הזה. האריות הללו הם מוקד של מחקר רציני שניסה לברר מה הפך אותם לטורפי אדם, אבל גם אטרקציה פופולארית, שמטילה אימה וגורמת עונג. הקהל הרי אוהב מפלצות. 

הסיפור שאספר אירע בשנות ה-60. המוזיאון היה כבר אז פופולרי מאוד, ובעידן שלפני האינטרנט הפרסומים שלו זכו לתפוצה ותהודה רבה. דינוזאורים, חיות אקזוטיות, ארכאולוגיה אמריקאית קדומה: אנשים מתעניינים בכל זה, כאשר הדברים מוצגים בדרך מעניינת. הקוריוז המסקרן יכול להוביל לאהבת טבע עמוקה. עניין במוזר לא סותר את קדושת המדע. 

פרנסיס טאלי, מניח צינורות נפט ואספן מאובנים חובב, שגר בפרוור כפרי של שיקגו, הגיע יום אחד למוזיאון, והביא איתו שלוש דוגמאות מאובן שמצא בערוץ נחל לא רחוק שהיה פעם שטח ים קדום כדי להתייעץ ולנסות לסייע בזיהויו. החיה שהשתמרה בהם הייתה מוזרה מאוד. היא הייתה באורך של כ-20 ס״מ, בעלת גוף רחב, שאיבר דמוי מקל או משוט בולט משני עבריו, ובקצותיו מה שנראה כעיניים. היה לה צוואר ארוך ודק מאוד, ובקצהו פה טורף, מחודד שיניים.  ג׳ין ריצארדסון, שהיה אז הראש החדש של מחלקת המאובנים במוזיאון, לא רק שלא הצליח לזהות את החיה המוזרה אלא אפילו לא למקם אותה באחת ממשפחות החיות הידועות. "אם תשימו בקופסה תולעת, רכיכה, חיה פרוקת רגליים ודג, ותנערו, אז מה שתקבלו״, תיארה אותה חוקרת מאובנים עכשווית בראיון לעיתון. בינם לבין עצמם, החוקרים, שלא הצליחו לפענח את התעלומה, קראו לה ״המפלצת של טאלי״. כן, גם מדענים אוהבים מפלצות. כאשר ריצ׳ארדסון פרסם עליה מאמר מדעי בחר לתת לה את השם הלטיני ״Tullimonsrtum  gregarium״, ״מפלצת טאלי נפוצה״. החיה המוזרה התקיימה לפני יותר מ-300 מליון שנים, והיא יחידה ויוצאת דופן בכל ממלכת הטבע בכך שלא זוהו לה כל קרובי משפחה קדומים או מאוחרים.

את המאמר המדעי על החיה הקדומה ויוצאת הדופן ליוו פרסומים פופולאריים שונים. מאחר ואנשים, כאמור, אוהבים מפלצות, המפלצת של טאלי הפכה מפורסמת. אנשים ברחבי העולם קראו עליה וראו את תמונותיה, שצוירו על ידי אומני השחזור של המוזיאון והודפסו בצד המאמרים. מוזיאון פילד זכה, כמובן, לכבוד ולקרדיט.

דואר אלקטרוני עוד לא היה בשימוש נרחב, וכאשר מישהו רצה לפנות למוזיאון הוא עשה זאת באמצעות מכתב. תעלומת המפלצת של טאלי הניבה לא מעט מכתבים שניסו להציע עצה או פתרון לתעלומת מוצאה וקרובי משפחתה החסרים. 

חוקרי המוזיאון, אנשי מדע רציניים, התייחסו בזהירות מתבקשת למכתבים האלו. נדרשו ראיות מסייעות בכדי שיקחו אותם ברצינות. אבל מכתב שהגיע מקניה תפס את תשומת ליבם. הוא נכתב על ידי פנסיונר של הצבא הבריטי, ונשלח כאיגרת אוויר לראש מחלקת המאובנים במוזיאון:

1.9.66

ת.ד. 30009 

ניירובי

ד״ר ריצ׳רדס היקר

גיליון שהתפרסם לאחרונה של האיסט אפריקן סטנדרט כלל מאמר מאויר שתיאר יצור פרה-היסטורי שגיליתם. זה עורר את זכרוני, ושלח אותי אחורה כארבעים שנה, לסיפור שפעם שמעתי שיכול להיות מעניין במידת מה.

בשנת  1926, כאשר הועברתי אל גדוד הרובאים האפריקאי של מושבת המלך (כעת קניה) מהצבא ההודי, הוצבתי בצפון מערב קניה ועסקתי בתקריות גבול. כאשר עברתי במרכז המנהלי בלודוואר במסעי חזרה, ניצלתי הזדמנות לבקר את מר איי. אמ. צ׳מפיון, שהיה אז הפקיד הממונה על אזור טורקאנה. בנוסף להיותו שיקאר [צייד] נלהב, צ׳מפיון היה גם איש טבע מהמעלה העליונה, ובמשך שני ערבים שהעברתי בחברתו שמעתי  סיפורים רבים על הפאונה של האזור. אחד מהם היה על תולעת ראויה לציון שידוע שחיה בארץ הביצות שמדרום מזרח. אנשי השבטים המקומיים סיפרו סיפורים פנטסטיים על כך שהיא רוקדת ומניבה חלב, אם אני זוכר נכון. אם מתעלמים משטויות כאלה, צ׳מפיון נתן לי תיאור של היצור שהשיג מילידים שונים (הוא לעולם לא הצליח להשיג פרט) וזה באופן מוזר למדי נשאר בזכרוני, גם כאשר דברים אחרים רבים נשכחו ממני. תיאורו דומה באופן ניכר לאיור שלכם של ׳מפלצת טאלי׳, כולל ה׳משוטים׳ והחוטם הארוך. האזכור שלכם של שיניו החדות, באופן זה, תואם לסיפור בני טורקאנה כי היצור נושך. בשל כך הם מפחדים עד מוות ממנו, ומאמינים כי הוא ארסי. אבל כמעט כל הילידים מאמינים שכל יצור זוחל או מתפתל הוא ארסי. אני בקושי מעז להציע שחיה בעלת קשר ל׳מפלצת׳ הנכחדת שלכם עדיין חיה באחד מחלקיה הנידחים ביותר של מזרח אפריקה, אבל אולי אולי יהיה כדאי לחקור את העניין.

שלכם באמונה,

אר. ג׳יי. אל. קלאודסלי 

(לוטננט-קולונל בדימוס)

ההשערה שהעלה הכותב הייתה מסעירה, למרות מוזרותה יוצאת הדופן. המפלצת של טאלי התקיימה לפני 300 מליון שנה, וחיה באזור קטן במדינת אילינוי של ימינו. זאת הייתה עובדה מדעית שהמאובנים הוכיחו. האם יכול להיות שחיה דומה שרדה באפריקה הרחוקה ועדיין קיימת בימינו? חוקרי המאובנים לא ידעו איך להתמודד עם העדות הזו. תיאורו של צ׳מפיון, הפקיד הבריטי, הצייד והמדען החובב, האוסף את סיפוריהם של המקומיים ומנסה להפריד בין הגרעין האמיתי ואמונות ההבל שלהם, היה שובה לב. איזור ביצות כזה אכן היה קיים באחד מחלקיה הנידחים של קניה. אבל זה היה נותר קוריוז חסר חשיבות, אלמלא הגיעה אל המוזיאון איגרת אוויר נוספת, גם היא מקניה. הכותב הפעם היה, על פי שמו, ממוצא הודי: 

ת.ד. 568 נאקורו

13 בספטמבר 1966

אדוני הנכבד:

כעת ראיתי עותק ישן של הסטנדרט ובו הסיפור הנפלא של המפלצת שמצאתם בארצכם. אדוני, אני מאמין שהיא גם חיה כאן בקניה! הדודים שלי אאווינד ומנו סיפרו לי לעתים קרובות על התולעת הרוקדת מטורקאנה, ומה שהם מספרים מאוד כמו המאמר שלכם. איזה ניצחון יהיה לתפוס אחת.

טורקאנה רחוקה מכאן ומלאה בגברים עירומים עם חניתות, אבל לדוד שלי מוטיבהי יש עסק דוקה שם, והבנים שלו, הדודים שלי, נוהגים במשאיות לאזור הפרא הזה. בעזרתם אני, אפילו אני, יכול אולי לתפוס אחת בשבילכם. המחיר יהיה מאוד זול. אבל, אדוני הנכבד, אמור לי איך עלי לתפוס אותה כי היא חיה בביצה גדולה. זה דבר חדש בשבילי. האם לשמור עליה, האם להרוג אותה. אני מחכה בציפייה לפקודתכם ולהוראותכם.

האמן לי,אדון מכובד,

משרתך מלא התקווה

פורשוטאם אס. פטאל

גם זו הייתה עדות שמיעה, והאינטרס הכספי של הכותב השתמע מדבריו, אבל היא הוסיפה אמינות לסיפורו של קצין הצבא הקשיש. ג׳ין ריצ׳ארדס, מנהל מחלקת המאובנים, מיהר לכתוב תשובה לפונים, בבקשה לעוד מידע. התרגשות אחזה בצוות המוזיאון, שרק גברה כאשר התקבל מכתב שלישי, שנשלח מקניה בדרך הים ולכן התעכב בדרכו לשיקאגו.

לוקורי

ת.ד. קאמפי יא מוטו דרך נאקורו

9 בספטמבר 1966

אדוני היקר:

עלי לבקש את סליחתך על שאני כותב אליך, איש זר, אשר נקלע לדרך זו. אני מורה זמני בבית הספר כאן היכן שאני מלמד אנגלית בסיסית בין דברים אחרים. כאשר אני יכול אני מראה לתלמידים עיתונים שזה לא לעתים קרובות מכיוון שזו נקודה מרוחקת. באחד מהימים היה לי מזל לקבל את הסטנדט של יום ראשון שהוא גדול יותר ובדרך כלל יש בו מאמרים מעיתונים אנגלים ואמריקאים. הכיתה הייתה במהרה נרגשת ושמעתי מילה חוזרת בשפת טורקאנה שפירושה באופן גס היא תולעת רוקדת. כאשר הסתכלתי ראיתי מאמר וציור על חיה שאתה מצאת והילדים אומרים ששמעו עליה מאבותיהם. אקאי, תלמיד חכם אחד, כל כך התרגש עד שאחר כך הביא לי מכתב לשלוח אליך. הוא היה כה גאה עד שלא היה לי נעים לסרב כך שאני מצרף אותו.

בקשר לנושא המכתב, איני יכול לומר דבר. רוב בני טורקאנה מאוד פרימיטיבים ויש להם סיפורים רבים שבהם לפעמים גרעין של אמת.

שלך בכבוד,

ג׳וזף אן. נגומו

למכתב של המורה המסור צורף פתק משורבט בכתב יד, מלא בשגיאות כתיב, העדות של אקאי, התלמיד החכם:

היום מורה מרה לנו עיתון ושמה חיה העם שלי יודע אני לו יודע שם מפלצת תולי אבל קוראים איקורוט לאודונקאקיני זה חי איאנגיאנגי בגשמים בירח מלא כולם רוקדות מנפנפות ידיים נותנות חלב איקורוט לאודונקאקיני מאוד מסוכן חיה נושך איש מת

אקאי ב/ש ]בן של[אקאחלון

ההתרגשות של צוות המוזיאון גברה. ארבעה אנשים שונים העידו על קיומה של התולעת המוזרה. הוחלט לפרסם ידיעה בעיתון חובבי טבע מזרח אפריקאי בבקשה לעוד מידע מהציבור, תוך כוונה לשגר משלחת חיפושים לאזור הנידח שתיארו.

לרוע המזל שני המכתבים שנשלחו לקצין הבריטי ולסוחר ההודי חזרו אל המוזיאון לאחר שהדואר המקומי לא הצליח לאתר אותם. סיבה אפשרית לכך הופיעה במכתב נוסף שהגיע ממר פטאל:

תיבה 6005 רונגיי

2 לאוגוסט 1967

אדוני המכובד,

קיויתי ביותר לשמוע ממך בתשובה למכתבי אבל רק שתיקה באה. אבל אני מעז לכתוב שוב. אחת, בגלל שהדואר כאן הפך לרשלני מאוד. רק בחודש שעבר דודי מוטילל תשע שנים נסיון בדואר וטלגרף פוטר פתאום והוחלף באדם חסר נסיון. הו, אדוני, אלו זמנים קשים עבורינו. המכתב המצופה שלך אולי הגיע אבל אבד. כעת אתה מבין עברתי.

שתיים, בגלל ששמעתי שבעיתון קטן איש בשם סולם מבקש ידיעות על התולעת. אדוני, יש יריב עכשיו ואתה צריך לנצח אותו. אני תמיד אתה יודע מוכן לעזור. אני חושב שהזמן טוב לתולעת. יש גשם רב והביצה מלאה. עם הוראותיך נוכל להשיג אחת.

האמןלי,אדוןמכובד,

משרתך מלא התקווה

פורשוטאם אס. פטאל

לאחר זמן מה הגיע גם מכתב מהמורה המסור. מסתבר שבמדינה האפריקאית הצעירה, שקיבלה את עצמאותה רק שנים מעטות לפני כן ועדיין התמודדה עם חוסר סדר ועם מערכות לא יעילות, היה קשה לשמור על רציפות:

ת.ד  1432  

גילגיל, קניה,

23 בפברואר 1967

אדוני היקר,

אני מודה לך על מכתבך האדיב מ18- לנובמבר שלקח לו זמן רב כל כך להגיע אלי. איני יכול יותר לעזור לך עם התולעת הרוקדת כי העבירו אותי מלוקורי וגם שמעתי שבקרוב יעבירו אותי גם מכאן. כמורה בכיר מעבירים אותי כאשר צריך ומעבירים שוב כאשר דברים הולכים טוב.

לפני שעזבתי את לוקורי אקאי התקדם ככל שהיה אפשרי בשבילו בבית הספר. למשפחתו אין כסף לחינוך מתקדם יותר והוא שוב עם הכבשים של אביו. זה עצוב בשביל מורה אבל אקאי יודע יותר מאביו והבן שלו ידע עוד יותר וכך אנו בונים. האראמבי!

אני מצטער שטעיתי בשמך במכתבי אבל כך זה היה בעיתון. 

בפעם זו אתה רואה אני משתמש בדואר אוויר. שלך בכבוד,

ג׳וזף אן. נגומו

צוות המוזיאון התלבט כיצד להתקדם. למרבה המזל הגיע באותו זמן לביקור במוזיאון בראיין פאטרסון, שהיה בעבר ראש מחלקת בעל החוליות במוזיאון וכעת שימש כפרופסור באוניברסיטת הארוורד. פאטרסון היה בנו היחיד של ג׳ון פאטרסון, הצייד שתרם את העורות של האריות אוכלי האדם למוזיאון. למעשה, אביו שכנע את  מנהל המוזיאון לקבל אותו כעובד כאשר היה רק נער בן 17 בזכות התרומה הזו. הנער המוכשר התנתק ממשפחתו הקשה והמרוחקת והמוזיאון שימש כביתו ומשפחתו המאמצת. הידע שרכש במסגרת עבודתו הפך אותו למומחה בקנה מידה עולמי, אבל הוא נותר קשור למוזיאון באופן עמוק. היה לו גם קשר אישי נוסף לקניה: רכילות סיפרה שהיה בנה הבלתי חוקי של בת אצולה בריטית, תוצר של רומן שפרח בינה לבין אביו בעת מסע סקר שזה הוביל בקניה, ושבגלל הרומן הזה התאבד בעלה, הלורד בליית׳. בתקופה שקדמה לביקורו במוזיאון היה חלק ממשלחת מחקר שחיפשה אחרי שרידי קופי אדם קדומים בקניה, כך שהיה בעל ידע מקומי עדכני. הוא קרא את המכתבים בעניין. למרות שמעולם לא שמע על התולעת הרוקדת הארסית מביצות טורקאנה סיפר כי הוא מכיר את אאווינד, בן הדוד של מר פטאל, ושהוא נחשב כפרחח. המלצתו הייתה להמשיך לברר בזהירות את נושא התולעת המסתורית, שגילויה יכול להיות מהפכה מדעית של ממש.

משלחת החיפושים אכן החלה להתארגן. 

יכול להיות שהייתה יוצאת לדרכה, אלמלא התקבלה במחלקת המאובנים בחג המולד אגרת ברכה מסתורית.

בראשה הופיע צילום של אדם חבוש כובע רחב שוליים, המסתיר את פניו, לבוש כצייד בערבות אפריקה, נושא בידו האחת רובה גדול ובידו השניה מניף את מה שנראה כמו מפלצת טאלי. 

בתוך האיגרת הופיע שיר מחורז, שלצידו איורים מסוגננים וחתימותיהם של כל מי שכתבו מקניה למוזיאון:

Though dinosaurs and Dinotheres

May long ago have disappeared

Despite the volumes now in print

Some creatures just dont take the hint

The Dancing Worm says come and and see

While in its home with dance and pomp

it rules the vast Ayangyangi Swamp

Merry Christmas

 

למרות שהדינוזאורים והבהמות המפלצתיות

כבר נעלמו לפני עידן ועידנים

למרות כל מה שכבר נכתב

יש יצורים שלא מבינים את הסימנים

התולעת הרוקדת קוראת לכם לבוא ולבקרה

כשבביתה, בריקוד ובשירה

היא שולטת בביצת איאנאגונאגי הרחבה

חג מולד שמח

אני מתאר לעצמי את ההלם, העלבון והצחוק שבוודאי הכו בעובדי המוזיאון.  

המתיחה המפוארת התקבלה ברוח טובה. הסתבר שלפאטרסון, שהופיע בצילום ושלח את כל המכתבים מקניה בזמן שהותו שם, היה שותף בתוך הצוות שעדכן אותו ודאג שהעניינים לא יצאו משליטה ושמשלחת החיפושים לא תצא בפועל לדרך. 

עיתון המוזיאון פרסם את צילומי המכתבים וכתבה על המתיחה. ג׳ין ריצ׳ארדס, הנמתח הראשי, שהיה הבעלים של הוצאה לאור ביתית זעירה בשם ״Vanishing Press״ הוציא בה ספרון שתיאר את המתיחה. 

השקעת מאמצים כה רבה על מתיחת חבריך למקום העבודה הקודם היא מעשה מוזר מאוד. במקרה של בראיין פאטרסון ניתן להבין זאת על רקע סיפורו האישי: בן של צייד מיתולוגי, שהרכילות על נסיבות היוולדו ליוותה אותו כל חייו, שלא יכל או רצה להתנתק מהמוזיאון שהפך אותו למי שהוא. ניתן ללמוד ממנה עד כמה מדענים הם אנושיים, ועד כמה בני האדם רוצים להאמין בסיפורים טובים, גם אם הם מנוגדים להגיון. הקוריוז מושך ומפתה אותנו.

הדמויות שפאטרסון המציא, קצין הצבא הקשיש, הסוחר הנכלולי, המורה המסור, התלמיד המוכשר והסקרן, מעוררות חיבה ועניין, מפתות אותנו להישאב לעולמן. אולי פאטרסון לגלג על הסנסציה שהתעוררה בעקבות פרסום ״המפלצת של טאלי״, ואולי פשוט ניצל את ההזדמנות לבדיחה טובה, שאיש ממי שהיה מעורב בה לא ישכח. 

״המפלצת של טאלי״ הוכרזה בשנת 1989 כמאובן הרשמי של מדינת אילינוי. יש דבר כזה, מסתבר. היא קוריוז שעדיין ממשיך להחקר ומדי פעם מתפרסמות עליה כתבות צבע שמספרות שוב את סיפורה. בראיין פאטרסון נהנה ממעמד מיתולוגי בקרב הקולגות שלו, שהיו הקהילה התומכת היחידה שהכיר. הוא נפטר צעיר יחסית, כעשור אחרי המתיחה שתוארה כאן. עורותיהם המפוחלצים של האריות בזכותם התנהל מסע חייו עדיין מושכים מיליוני מבקרים. ככה זה, אנשים אוהבים מפלצות.

הרחבתי על דמותו של ג׳ון פאטרסון, צייד האריות האירי שהיה גם מפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, הסנדק ונותן השם של יוני נתניהו, בספר ״הפיל שבחדר״ שיצא בהוצאת ״דפוס בית״.

ציטוט החוקרת והמידע העדכני על המפלצת של טאלי: 

https://www.chicagotribune.com/2024/08/29/vintage-chicago-tribune-how-the-tully-

monster-became-illinois-official-state-fossil/

הספרון שפרסם ג׳ין ריצ׳ארדסון בדפוס הביתי שלו על המתיחה:

https://www.esconi.org/files/rory-1969_the-dancing-worm-of-turkana.pdf