ארכיון תג: מתיחות טפשיות על אפריקאים

הקהל אוהב מפלצות

מוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע הוא מוסד מפואר, שמתאמץ להיות פופולרי ונגיש ובמקביל משמש כמרכז מחקר מדעי רציני. המוזיאון עצמו נוצר כתוצאה מאירוע שכלל בתוכו את שני הקצוות האלה, כהמשך לתערוכה העולמית הגדולה של שיקגו, שהתרחשה בשנת 1893. התערוכה העצומה משכה אליה צופים בכמות שהתקרבה למחצית תושבי ארצות הברית באותו הזמן. היא הציעה תמהיל אקלקטי של בידור, עניין אינטלקטואלי וחזון טכנולוגי והייתה לה השפעה ארוכת טווח על התרבות האמריקאית ועל שיקגו, העיר המארחת. הדימוי שלה כמקום מתקדם ודינמי נוצר בעקבותיה. הגלגל הענק, בגובה של 80 מ׳, היה המצאה חדשה והאטרקציה המרכזית של התערוכה, והתנשא מעל השטח הענקי שתפסה. אביו של וולט דיסני היה אחד מעשרות אלפי הבנאים, והפארקים שבנה היו בהשראתה.

 

כאשר פורקה התערוכה נשמרו חלק מהמוצגים במוזיאון שהוקם באחד מהבניינים שהוקמו לכבודה. כמה שנים אחר כך, בעקבות תרומה גדולה, שינה המוזיאון את שמו ואת המיקוד שלו, כשעולם הטבע במרכזו. כיום יש באוספים שלו כ-24 מיליון מוצגים, מגוון אדיר של מאובנים, שלדי ועורות חיות וממצאים אנתרופולוגיים. למעלה משני מיליון מבקרים צופים בתערוכות הקבע שלו בכל שנה. 

אחת האטרקציות המרכזיות היא ״האריות אוכלי האדם מצאבו״, צמד פוחלצים של אריות שטרפו למעלה מ-30 עובדים בעת סלילת מסילת הברזל ע״י השלטון הבריטי בקניה של ימינו. העורות נתרמו למוזיאון ע״י ג׳ון פאטרסון, קצין הצבא שהפסיק את מסע ההרג וצד אותם. עוד נשוב לסיפור הזה. האריות הללו הם מוקד של מחקר רציני שניסה לברר מה הפך אותם לטורפי אדם, אבל גם אטרקציה פופולארית, שמטילה אימה וגורמת עונג. הקהל הרי אוהב מפלצות. 

הסיפור שאספר אירע בשנות ה-60. המוזיאון היה כבר אז פופולרי מאוד, ובעידן שלפני האינטרנט הפרסומים שלו זכו לתפוצה ותהודה רבה. דינוזאורים, חיות אקזוטיות, ארכאולוגיה אמריקאית קדומה: אנשים מתעניינים בכל זה, כאשר הדברים מוצגים בדרך מעניינת. הקוריוז המסקרן יכול להוביל לאהבת טבע עמוקה. עניין במוזר לא סותר את קדושת המדע. 

פרנסיס טאלי, מניח צינורות נפט ואספן מאובנים חובב, שגר בפרוור כפרי של שיקגו, הגיע יום אחד למוזיאון, והביא איתו שלוש דוגמאות מאובן שמצא בערוץ נחל לא רחוק שהיה פעם שטח ים קדום כדי להתייעץ ולנסות לסייע בזיהויו. החיה שהשתמרה בהם הייתה מוזרה מאוד. היא הייתה באורך של כ-20 ס״מ, בעלת גוף רחב, שאיבר דמוי מקל או משוט בולט משני עבריו, ובקצותיו מה שנראה כעיניים. היה לה צוואר ארוך ודק מאוד, ובקצהו פה טורף, מחודד שיניים.  ג׳ין ריצארדסון, שהיה אז הראש החדש של מחלקת המאובנים במוזיאון, לא רק שלא הצליח לזהות את החיה המוזרה אלא אפילו לא למקם אותה באחת ממשפחות החיות הידועות. "אם תשימו בקופסה תולעת, רכיכה, חיה פרוקת רגליים ודג, ותנערו, אז מה שתקבלו״, תיארה אותה חוקרת מאובנים עכשווית בראיון לעיתון. בינם לבין עצמם, החוקרים, שלא הצליחו לפענח את התעלומה, קראו לה ״המפלצת של טאלי״. כן, גם מדענים אוהבים מפלצות. כאשר ריצ׳ארדסון פרסם עליה מאמר מדעי בחר לתת לה את השם הלטיני ״Tullimonsrtum  gregarium״, ״מפלצת טאלי נפוצה״. החיה המוזרה התקיימה לפני יותר מ-300 מליון שנים, והיא יחידה ויוצאת דופן בכל ממלכת הטבע בכך שלא זוהו לה כל קרובי משפחה קדומים או מאוחרים.

את המאמר המדעי על החיה הקדומה ויוצאת הדופן ליוו פרסומים פופולאריים שונים. מאחר ואנשים, כאמור, אוהבים מפלצות, המפלצת של טאלי הפכה מפורסמת. אנשים ברחבי העולם קראו עליה וראו את תמונותיה, שצוירו על ידי אומני השחזור של המוזיאון והודפסו בצד המאמרים. מוזיאון פילד זכה, כמובן, לכבוד ולקרדיט.

דואר אלקטרוני עוד לא היה בשימוש נרחב, וכאשר מישהו רצה לפנות למוזיאון הוא עשה זאת באמצעות מכתב. תעלומת המפלצת של טאלי הניבה לא מעט מכתבים שניסו להציע עצה או פתרון לתעלומת מוצאה וקרובי משפחתה החסרים. 

חוקרי המוזיאון, אנשי מדע רציניים, התייחסו בזהירות מתבקשת למכתבים האלו. נדרשו ראיות מסייעות בכדי שיקחו אותם ברצינות. אבל מכתב שהגיע מקניה תפס את תשומת ליבם. הוא נכתב על ידי פנסיונר של הצבא הבריטי, ונשלח כאיגרת אוויר לראש מחלקת המאובנים במוזיאון:

1.9.66

ת.ד. 30009 

ניירובי

ד״ר ריצ׳רדס היקר

גיליון שהתפרסם לאחרונה של האיסט אפריקן סטנדרט כלל מאמר מאויר שתיאר יצור פרה-היסטורי שגיליתם. זה עורר את זכרוני, ושלח אותי אחורה כארבעים שנה, לסיפור שפעם שמעתי שיכול להיות מעניין במידת מה.

בשנת  1926, כאשר הועברתי אל גדוד הרובאים האפריקאי של מושבת המלך (כעת קניה) מהצבא ההודי, הוצבתי בצפון מערב קניה ועסקתי בתקריות גבול. כאשר עברתי במרכז המנהלי בלודוואר במסעי חזרה, ניצלתי הזדמנות לבקר את מר איי. אמ. צ׳מפיון, שהיה אז הפקיד הממונה על אזור טורקאנה. בנוסף להיותו שיקאר [צייד] נלהב, צ׳מפיון היה גם איש טבע מהמעלה העליונה, ובמשך שני ערבים שהעברתי בחברתו שמעתי  סיפורים רבים על הפאונה של האזור. אחד מהם היה על תולעת ראויה לציון שידוע שחיה בארץ הביצות שמדרום מזרח. אנשי השבטים המקומיים סיפרו סיפורים פנטסטיים על כך שהיא רוקדת ומניבה חלב, אם אני זוכר נכון. אם מתעלמים משטויות כאלה, צ׳מפיון נתן לי תיאור של היצור שהשיג מילידים שונים (הוא לעולם לא הצליח להשיג פרט) וזה באופן מוזר למדי נשאר בזכרוני, גם כאשר דברים אחרים רבים נשכחו ממני. תיאורו דומה באופן ניכר לאיור שלכם של ׳מפלצת טאלי׳, כולל ה׳משוטים׳ והחוטם הארוך. האזכור שלכם של שיניו החדות, באופן זה, תואם לסיפור בני טורקאנה כי היצור נושך. בשל כך הם מפחדים עד מוות ממנו, ומאמינים כי הוא ארסי. אבל כמעט כל הילידים מאמינים שכל יצור זוחל או מתפתל הוא ארסי. אני בקושי מעז להציע שחיה בעלת קשר ל׳מפלצת׳ הנכחדת שלכם עדיין חיה באחד מחלקיה הנידחים ביותר של מזרח אפריקה, אבל אולי אולי יהיה כדאי לחקור את העניין.

שלכם באמונה,

אר. ג׳יי. אל. קלאודסלי 

(לוטננט-קולונל בדימוס)

ההשערה שהעלה הכותב הייתה מסעירה, למרות מוזרותה יוצאת הדופן. המפלצת של טאלי התקיימה לפני 300 מליון שנה, וחיה באזור קטן במדינת אילינוי של ימינו. זאת הייתה עובדה מדעית שהמאובנים הוכיחו. האם יכול להיות שחיה דומה שרדה באפריקה הרחוקה ועדיין קיימת בימינו? חוקרי המאובנים לא ידעו איך להתמודד עם העדות הזו. תיאורו של צ׳מפיון, הפקיד הבריטי, הצייד והמדען החובב, האוסף את סיפוריהם של המקומיים ומנסה להפריד בין הגרעין האמיתי ואמונות ההבל שלהם, היה שובה לב. איזור ביצות כזה אכן היה קיים באחד מחלקיה הנידחים של קניה. אבל זה היה נותר קוריוז חסר חשיבות, אלמלא הגיעה אל המוזיאון איגרת אוויר נוספת, גם היא מקניה. הכותב הפעם היה, על פי שמו, ממוצא הודי: 

ת.ד. 568 נאקורו

13 בספטמבר 1966

אדוני הנכבד:

כעת ראיתי עותק ישן של הסטנדרט ובו הסיפור הנפלא של המפלצת שמצאתם בארצכם. אדוני, אני מאמין שהיא גם חיה כאן בקניה! הדודים שלי אאווינד ומנו סיפרו לי לעתים קרובות על התולעת הרוקדת מטורקאנה, ומה שהם מספרים מאוד כמו המאמר שלכם. איזה ניצחון יהיה לתפוס אחת.

טורקאנה רחוקה מכאן ומלאה בגברים עירומים עם חניתות, אבל לדוד שלי מוטיבהי יש עסק דוקה שם, והבנים שלו, הדודים שלי, נוהגים במשאיות לאזור הפרא הזה. בעזרתם אני, אפילו אני, יכול אולי לתפוס אחת בשבילכם. המחיר יהיה מאוד זול. אבל, אדוני הנכבד, אמור לי איך עלי לתפוס אותה כי היא חיה בביצה גדולה. זה דבר חדש בשבילי. האם לשמור עליה, האם להרוג אותה. אני מחכה בציפייה לפקודתכם ולהוראותכם.

האמן לי,אדון מכובד,

משרתך מלא התקווה

פורשוטאם אס. פטאל

גם זו הייתה עדות שמיעה, והאינטרס הכספי של הכותב השתמע מדבריו, אבל היא הוסיפה אמינות לסיפורו של קצין הצבא הקשיש. ג׳ין ריצ׳ארדס, מנהל מחלקת המאובנים, מיהר לכתוב תשובה לפונים, בבקשה לעוד מידע. התרגשות אחזה בצוות המוזיאון, שרק גברה כאשר התקבל מכתב שלישי, שנשלח מקניה בדרך הים ולכן התעכב בדרכו לשיקאגו.

לוקורי

ת.ד. קאמפי יא מוטו דרך נאקורו

9 בספטמבר 1966

אדוני היקר:

עלי לבקש את סליחתך על שאני כותב אליך, איש זר, אשר נקלע לדרך זו. אני מורה זמני בבית הספר כאן היכן שאני מלמד אנגלית בסיסית בין דברים אחרים. כאשר אני יכול אני מראה לתלמידים עיתונים שזה לא לעתים קרובות מכיוון שזו נקודה מרוחקת. באחד מהימים היה לי מזל לקבל את הסטנדט של יום ראשון שהוא גדול יותר ובדרך כלל יש בו מאמרים מעיתונים אנגלים ואמריקאים. הכיתה הייתה במהרה נרגשת ושמעתי מילה חוזרת בשפת טורקאנה שפירושה באופן גס היא תולעת רוקדת. כאשר הסתכלתי ראיתי מאמר וציור על חיה שאתה מצאת והילדים אומרים ששמעו עליה מאבותיהם. אקאי, תלמיד חכם אחד, כל כך התרגש עד שאחר כך הביא לי מכתב לשלוח אליך. הוא היה כה גאה עד שלא היה לי נעים לסרב כך שאני מצרף אותו.

בקשר לנושא המכתב, איני יכול לומר דבר. רוב בני טורקאנה מאוד פרימיטיבים ויש להם סיפורים רבים שבהם לפעמים גרעין של אמת.

שלך בכבוד,

ג׳וזף אן. נגומו

למכתב של המורה המסור צורף פתק משורבט בכתב יד, מלא בשגיאות כתיב, העדות של אקאי, התלמיד החכם:

היום מורה מרה לנו עיתון ושמה חיה העם שלי יודע אני לו יודע שם מפלצת תולי אבל קוראים איקורוט לאודונקאקיני זה חי איאנגיאנגי בגשמים בירח מלא כולם רוקדות מנפנפות ידיים נותנות חלב איקורוט לאודונקאקיני מאוד מסוכן חיה נושך איש מת

אקאי ב/ש ]בן של[אקאחלון

ההתרגשות של צוות המוזיאון גברה. ארבעה אנשים שונים העידו על קיומה של התולעת המוזרה. הוחלט לפרסם ידיעה בעיתון חובבי טבע מזרח אפריקאי בבקשה לעוד מידע מהציבור, תוך כוונה לשגר משלחת חיפושים לאזור הנידח שתיארו.

לרוע המזל שני המכתבים שנשלחו לקצין הבריטי ולסוחר ההודי חזרו אל המוזיאון לאחר שהדואר המקומי לא הצליח לאתר אותם. סיבה אפשרית לכך הופיעה במכתב נוסף שהגיע ממר פטאל:

תיבה 6005 רונגיי

2 לאוגוסט 1967

אדוני המכובד,

קיויתי ביותר לשמוע ממך בתשובה למכתבי אבל רק שתיקה באה. אבל אני מעז לכתוב שוב. אחת, בגלל שהדואר כאן הפך לרשלני מאוד. רק בחודש שעבר דודי מוטילל תשע שנים נסיון בדואר וטלגרף פוטר פתאום והוחלף באדם חסר נסיון. הו, אדוני, אלו זמנים קשים עבורינו. המכתב המצופה שלך אולי הגיע אבל אבד. כעת אתה מבין עברתי.

שתיים, בגלל ששמעתי שבעיתון קטן איש בשם סולם מבקש ידיעות על התולעת. אדוני, יש יריב עכשיו ואתה צריך לנצח אותו. אני תמיד אתה יודע מוכן לעזור. אני חושב שהזמן טוב לתולעת. יש גשם רב והביצה מלאה. עם הוראותיך נוכל להשיג אחת.

האמןלי,אדוןמכובד,

משרתך מלא התקווה

פורשוטאם אס. פטאל

לאחר זמן מה הגיע גם מכתב מהמורה המסור. מסתבר שבמדינה האפריקאית הצעירה, שקיבלה את עצמאותה רק שנים מעטות לפני כן ועדיין התמודדה עם חוסר סדר ועם מערכות לא יעילות, היה קשה לשמור על רציפות:

ת.ד  1432  

גילגיל, קניה,

23 בפברואר 1967

אדוני היקר,

אני מודה לך על מכתבך האדיב מ18- לנובמבר שלקח לו זמן רב כל כך להגיע אלי. איני יכול יותר לעזור לך עם התולעת הרוקדת כי העבירו אותי מלוקורי וגם שמעתי שבקרוב יעבירו אותי גם מכאן. כמורה בכיר מעבירים אותי כאשר צריך ומעבירים שוב כאשר דברים הולכים טוב.

לפני שעזבתי את לוקורי אקאי התקדם ככל שהיה אפשרי בשבילו בבית הספר. למשפחתו אין כסף לחינוך מתקדם יותר והוא שוב עם הכבשים של אביו. זה עצוב בשביל מורה אבל אקאי יודע יותר מאביו והבן שלו ידע עוד יותר וכך אנו בונים. האראמבי!

אני מצטער שטעיתי בשמך במכתבי אבל כך זה היה בעיתון. 

בפעם זו אתה רואה אני משתמש בדואר אוויר. שלך בכבוד,

ג׳וזף אן. נגומו

צוות המוזיאון התלבט כיצד להתקדם. למרבה המזל הגיע באותו זמן לביקור במוזיאון בראיין פאטרסון, שהיה בעבר ראש מחלקת בעל החוליות במוזיאון וכעת שימש כפרופסור באוניברסיטת הארוורד. פאטרסון היה בנו היחיד של ג׳ון פאטרסון, הצייד שתרם את העורות של האריות אוכלי האדם למוזיאון. למעשה, אביו שכנע את  מנהל המוזיאון לקבל אותו כעובד כאשר היה רק נער בן 17 בזכות התרומה הזו. הנער המוכשר התנתק ממשפחתו הקשה והמרוחקת והמוזיאון שימש כביתו ומשפחתו המאמצת. הידע שרכש במסגרת עבודתו הפך אותו למומחה בקנה מידה עולמי, אבל הוא נותר קשור למוזיאון באופן עמוק. היה לו גם קשר אישי נוסף לקניה: רכילות סיפרה שהיה בנה הבלתי חוקי של בת אצולה בריטית, תוצר של רומן שפרח בינה לבין אביו בעת מסע סקר שזה הוביל בקניה, ושבגלל הרומן הזה התאבד בעלה, הלורד בליית׳. בתקופה שקדמה לביקורו במוזיאון היה חלק ממשלחת מחקר שחיפשה אחרי שרידי קופי אדם קדומים בקניה, כך שהיה בעל ידע מקומי עדכני. הוא קרא את המכתבים בעניין. למרות שמעולם לא שמע על התולעת הרוקדת הארסית מביצות טורקאנה סיפר כי הוא מכיר את אאווינד, בן הדוד של מר פטאל, ושהוא נחשב כפרחח. המלצתו הייתה להמשיך לברר בזהירות את נושא התולעת המסתורית, שגילויה יכול להיות מהפכה מדעית של ממש.

משלחת החיפושים אכן החלה להתארגן. 

יכול להיות שהייתה יוצאת לדרכה, אלמלא התקבלה במחלקת המאובנים בחג המולד אגרת ברכה מסתורית.

בראשה הופיע צילום של אדם חבוש כובע רחב שוליים, המסתיר את פניו, לבוש כצייד בערבות אפריקה, נושא בידו האחת רובה גדול ובידו השניה מניף את מה שנראה כמו מפלצת טאלי. 

בתוך האיגרת הופיע שיר מחורז, שלצידו איורים מסוגננים וחתימותיהם של כל מי שכתבו מקניה למוזיאון:

Though dinosaurs and Dinotheres

May long ago have disappeared

Despite the volumes now in print

Some creatures just dont take the hint

The Dancing Worm says come and and see

While in its home with dance and pomp

it rules the vast Ayangyangi Swamp

Merry Christmas

 

למרות שהדינוזאורים והבהמות המפלצתיות

כבר נעלמו לפני עידן ועידנים

למרות כל מה שכבר נכתב

יש יצורים שלא מבינים את הסימנים

התולעת הרוקדת קוראת לכם לבוא ולבקרה

כשבביתה, בריקוד ובשירה

היא שולטת בביצת איאנאגונאגי הרחבה

חג מולד שמח

אני מתאר לעצמי את ההלם, העלבון והצחוק שבוודאי הכו בעובדי המוזיאון.  

המתיחה המפוארת התקבלה ברוח טובה. הסתבר שלפאטרסון, שהופיע בצילום ושלח את כל המכתבים מקניה בזמן שהותו שם, היה שותף בתוך הצוות שעדכן אותו ודאג שהעניינים לא יצאו משליטה ושמשלחת החיפושים לא תצא בפועל לדרך. 

עיתון המוזיאון פרסם את צילומי המכתבים וכתבה על המתיחה. ג׳ין ריצ׳ארדס, הנמתח הראשי, שהיה הבעלים של הוצאה לאור ביתית זעירה בשם ״Vanishing Press״ הוציא בה ספרון שתיאר את המתיחה. 

השקעת מאמצים כה רבה על מתיחת חבריך למקום העבודה הקודם היא מעשה מוזר מאוד. במקרה של בראיין פאטרסון ניתן להבין זאת על רקע סיפורו האישי: בן של צייד מיתולוגי, שהרכילות על נסיבות היוולדו ליוותה אותו כל חייו, שלא יכל או רצה להתנתק מהמוזיאון שהפך אותו למי שהוא. ניתן ללמוד ממנה עד כמה מדענים הם אנושיים, ועד כמה בני האדם רוצים להאמין בסיפורים טובים, גם אם הם מנוגדים להגיון. הקוריוז מושך ומפתה אותנו.

הדמויות שפאטרסון המציא, קצין הצבא הקשיש, הסוחר הנכלולי, המורה המסור, התלמיד המוכשר והסקרן, מעוררות חיבה ועניין, מפתות אותנו להישאב לעולמן. אולי פאטרסון לגלג על הסנסציה שהתעוררה בעקבות פרסום ״המפלצת של טאלי״, ואולי פשוט ניצל את ההזדמנות לבדיחה טובה, שאיש ממי שהיה מעורב בה לא ישכח. 

״המפלצת של טאלי״ הוכרזה בשנת 1989 כמאובן הרשמי של מדינת אילינוי. יש דבר כזה, מסתבר. היא קוריוז שעדיין ממשיך להחקר ומדי פעם מתפרסמות עליה כתבות צבע שמספרות שוב את סיפורה. בראיין פאטרסון נהנה ממעמד מיתולוגי בקרב הקולגות שלו, שהיו הקהילה התומכת היחידה שהכיר. הוא נפטר צעיר יחסית, כעשור אחרי המתיחה שתוארה כאן. עורותיהם המפוחלצים של האריות בזכותם התנהל מסע חייו עדיין מושכים מיליוני מבקרים. ככה זה, אנשים אוהבים מפלצות.

הרחבתי על דמותו של ג׳ון פאטרסון, צייד האריות האירי שהיה גם מפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, הסנדק ונותן השם של יוני נתניהו, בספר ״הפיל שבחדר״ שיצא בהוצאת ״דפוס בית״.

ציטוט החוקרת והמידע העדכני על המפלצת של טאלי: 

https://www.chicagotribune.com/2024/08/29/vintage-chicago-tribune-how-the-tully-

monster-became-illinois-official-state-fossil/

הספרון שפרסם ג׳ין ריצ׳ארדסון בדפוס הביתי שלו על המתיחה:

https://www.esconi.org/files/rory-1969_the-dancing-worm-of-turkana.pdf

 

 

 

מבט מאחד התאים של הגלגל הענק בתערוכה העולמית של שיקאגו (1893). הגלגל נקרא Ferris Wheel על שם הממציא שלו, בדומה למגדל אייפל

ציף ציף מעל הרציף

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

שני האריות אוכלי האדם שצד פאטרסון נטולי רעמה. זה מאכזב. רעמה היא סימן הזיהוי המובהק ביותר של האריה הזכר, מעין כתר מפואר המזהה אותו כמלך החיות. אריות הם עצלנים, אוהבים לרבוץ ולהראות רבי הוד, ולרוב הלביאות הן שצדות בשבילם. כולם יודעים את זה. אבל מסתבר שהאריות הזכרים באזור צאבו שונים. במוזיאון פילדס בשיקגו, מקום משכנם של הפוחלצים, חקרו את העניין והגיעו למסקנה שהדבר נובע משלל סיבות אבולוציוניות: באקלים החם והיבש בצאבו רעמה מפריעה ליכולת ויסות טמפרטורת הגוף, ושיער הרעמה יכול היה להפריע בתנועה בסבך הקוצים המאפיין את המקום. בנוסף, יכול להיות שהדבר קשור לרמות הטסטוסטורון הגבוהות שזוהו אצל תת הגזע הזה. דבר זה יכול להסביר גם את האגרסיביות יוצאת הדופן של האריות הזכרים בצאבו. עבורי, שקורא את סיפורם בהשתאות, הרי לא יאומן שכל זה באמת קרה, הדבר מוסיף לייחודם. הם אריות יוצאי דופן, גם מהבחינה הזאת.

גם פאטרסון יוצא דופן, באומץ שלו, בעקשות הנואלת, וגם הוא רק תת גזע, חלק משושלת ארוכה ומתמשכת של גיבורים מפוקפקים. האימפריאליזם דרש מעשי גבורה והקרבה, הוא דרש גבריות קשוחה ומתנשאת. והוא דרש אמונה מוחלטת במודרניות ובכוחה של הקדמה. הטבע הוא גם אויב, גם מגרש משחקים וגם משהו שצריך לנצל, חסר משמעות ללא הערך שהוא מייצר לגבר הלבן, ובאמצעותו גם לשאר בני האדם הנחותים ממנו. האדם הלבן, ובעיקר הצייד הלבן, הוא מלך החיות האמיתי, טורף על שאין חיה שיכולה לעמוד בפניו. עם ראשית הנוכחות האירופית באפריקה כלי הנשק שמביא האדם הלבן והמסורת העתיקה של צייד כמסמן של עליונות מעמדית מתלכדים יחדיו לחגיגה של הרג כמעט בלתי מרוסן. חיות הבר יתדלדלו עד שיהפכו זקוקות להגנה ושימור בתהליך שמתחיל בפאטרסון ובני דורו וממשיך עד ימינו. יש סיכוי גדול שמשבר האקלים ישלים את מלאכת ההכחדה. בספרו מתואר רגע משמעותי של מעבר דרמטי בין תקופות. 

תוך כדי העבודות להקמת הגשר ובחודשים שאחר כך, כאשר הרכבת שולחת אותו לעבודה במקום אחר, פאטרסון יוצא למסעות ציד רבים, מנצל כל הזדמנות כדי להרחיב את אוסף הישגיו הספורטיביים. הוא יורה והורג בסך הכל שמונה אריות, אשר קולאז׳ של תמונות ראשיהם המפוחלצים מופיע בעמוד הראשון של הספר ׳האריות אוכלי-האדם של צאבו ושאר הרפתקאות מזרח אפריקאיות׳. לכל אחד מהם אופי משלו, רואים את ההבדלים המובהקים בהבעת הפנים, פחלוץ טוב הרי לא יוצר יש מאין, רק מקצין ומקבע מה שהיה קיים. הם מעוררים כבוד, אימה והשתאות. את כל אלה הרג אדם אחד, בפרק זמן לא ארוך של כשנה וחצי, תוך שהוא עסוק במקביל בעבודה קשה כמהנדס ואחראי על מאות ואלפי עובדים. 

וגם קרנפים, באפלו אפריקאי, היפופוטם, ג׳ירפה, איילים, זברות, תנין, ועוד, ועוד. חלק מהחיות נצודו כדי לסייע בתזונה שלו ובעיקר להשלמת תזונת פועליו, שהייתה מבוססת על מנה בסיסית ויומית של אורז ותו לא. ציד כזה, מהטבע אל הסיר, ליווה את החיים באפריקה מאז היות האדם, אבל כעת היו פיות רבים הרבה יותר להאכיל. חלק אחר נעשה לשם הספורט בלבד, בזכות הפריבילגיה שהעניק לו מעמדו. לעולם לא הגיעו לאזור זה אנשים עם כלי נשק כאלה, שלהם עורף לוגיסטי המבוסס על מסילת הברזל והקשר שלה לנמל ודרכו להודו ולאנגליה. זה היה גן עדן, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

פאטרסון היה סקרן לגבי התרבויות שפגש. הוא היה מודע וגאה בראשוניות מעשיו, בכך שהוא האדם הלבן הראשון המבקר בחלק גדול מהמקומות אליהם הגיע. כמהנדס, השואף לניצול מיטבי של חומרי הגלם העומדים לרשותו, כך גם הכרת והבנת התכונות של המקומיים יכולה לעזור בהמשך. כך תיאר את הסבלים הסוואהילים:

הסוהילים שוכנים בעיקר לאורך חופי אפריקה המזרחית הבריטית ובזאנזיבאר. בני תערובת הם, – צאצאיהם של אבות ערביים ואמהות כושיות. מוצא שמם בא מן המילה הערבית ״סוהיל״, חוף; אולם יש האומרים גם, – לדעת אלה שאינם רואים אותם תמימים כל כך כפי שניתן לשער בתחילה – כי שמם בא משיבוש המילים סוה הילי, כלומר, ״אלה המרמים בלי אף יוצא מן הכלל אחד״. יהא הדבר כאשר יהיה, הגברים הם בדרך כלל בעלי גוף חזק להפליא ומוכשרים יפה למקצוע המקובל על רובם, – סבלי שיירות. חסרי דאגה הם, קלי דעת, בזבזנים, – אנשים, שכל דברי העולם הזה חביבים עליהם עד למאד. חייהם עוברים עליהם בנסיעות לפנים היבשת ומשם אל החוף, כשהם נושאים מטענים כבדים של מצרכי אוכל וסחורות.

הרכבת, והדרכים והמכוניות שיבואו אחריה, יחסלו את המעמד שהוא מתאר. כמו חיי הטבע ושפע החיות המתוארים בספר, זהו, מבלי דעת, תיעוד של עולם שבדרכו להיעלם. פאטרסון רואה אותם כנחותים ומלבבים:

אין לך דבר שידכדך אי-פעם את רוחו של הסבל הסוהילי. יהיו חייו קשים כאשר יהיו ומטענו כבד כאשר יהיה, ברגע שהוא פוטר עצמו מן העול והוא מסיים את סעודתו, הוא שוכח מיד את כל צרותיו ומתחיל לצחוק, לשיר ולהתלוצץ עם חבריו, כאילו היה האדם המאושר ביותר בין בני תמותה. כזה היה טבחי, מברוקי, ושחוקו המלבב היה מדבק למדי. זכורני, שיום אחד טרח הלה לפתוח קופסת-פח של ביסקוויטים בשבילי, וכשלא עלה בידו להסיר את המכסה באצבעותיו, אחז את קצה הפח בפיו ומשכו בשיניו הנהדרות. צעקתי עליו שיפסיק, כי כן חששתי שמא ישבור שן, אך הוא לא הבין את חרדתי כהלכה, ועל כן הבטיחני נאמנה, שהוא לא יקלקל את הקופסא!

חמוד כזה, באמת. זה חלק מהאופי השבטי שלו, הוא לא יודע שסאהיב פאטרסון מעדיף שלא ישבור את שיניו בנסיון לרצות אותו. בני שבטים אפריקאיים אחרים, פראיים יותר, חסרי הגיון ודעת:

כמרבית השבטים ביבשת אפריקה כן גם בני וה-טיטה מאמינים קנאים הם באמונות תפלות, ואת החולשה הזאת מנצלים כדבעי אותם ״רופאי-קסמים״ ו״רופאי-אליל״ שהם בעלי השפעה רבה. הנה, למשל, מחזה יוצא מן הכלל הוא לראות כיצד מפיח בפיו בן השבט הזה את ה״סימבה-דווה״ או ״רפואת האריה״ לארבע רוחות השמים לפני שהוא שוכב לישון תחת כיפת השמים. ״דווה״ זו, שכמובן ניתן להשיגה רק מרופא-הקסמים, מורכבת אך ורק ממעט אבקה שחורה, שעליה שומרים בדרך כלל בשופר זערורי, הצמוד להם לבני השבט הזה לסדק בתנוך האוזן. ברם, בן השבט מאמין באמונה שלמה, כי כמה גרעינים מאבקה זו שהוא מפיח מכף ידו על כל סביבותיו, אמצעי בדוק הוא לשמרו מפני האריות המשתוללים והמשחרים לטרף. לאחר טכס הנשיבה הוא שוכב לישון מתוך רגש בטחון מוחלט שלא יאונה לו כל רע, אפילו בטבורו של איזור ״אוכלי אדם״.

האם יש כאן תיעוד מהימן של מנהגי החיים והאמונות של שבט באפריקה בשנת 1899? לא בטוח. פאטרסון אינו אנתרופולוג. הוא מספר סיפורים, שוזר אנקדוטות משעשעות. הסיפורים כנראה מבוססים על מציאות קיימת, אבל יכולים להיות שונים ממנה בתכלית. נקודת המבט שלו מגדירה ואולי אף יוצרת את המציאות המשתקפת מהספר. אבל יש כאן בהחלט תיעוד של מה קראו על אפריקה באנגליה ובארצות הברית משנת 1908 ואילך, ומה קראו עליה בישראל הצעירה בשנת 1952. זוהי אפריקה ואלו האפריקאים, נבערים, קורבנות של בחירותיהם חסרות ההגיון. בפועל רוב קורבנות האריות אוכלי האדם באו מקרב עובדי הרכבת, שנאלצו לתלות תקוות באמצעי ההגנה המוגבלים שזו העניקה להם. אבל פאטרסון מאמין שהחיים הם פחותי ערך בעיני האפריקאים. כך הוא מתאר את שקרה בעת חזרה ממסע צייד בלוויית מורי דרך, ציידים מקומיים:

זמן קצר לאחר שיצאנו לדרכנו ירד אחד מבני וה-קאמבה לנהר, כדי למלא את כלי-הדלעת שלו מים, כשלפתע התרומם מן המים תנין, תפס לו למסכן ברגליו וכהרף עין משכו לתוך המים. הייתי בראש השיירה באותה שעה ועל כן לא ראיתי את מה שקרה, אולם כששמעתי את צעקות האחרים, חזרתי במרוצה ובכל המהירות האפשרית, אך אחרתי את המועד ושוב לא ראיתי שום סימן לא של התנין ולא של יליד-המקום. מהינה העיר על המקרה באורח פילוסופי, כי ככלות הכל, הרי רק ״ושנזי״ (פרא-אדם) היה לטרף, וכי אין הדבר חשוב כקליפת השום, ואילו שלושת בני וה-קאמבה האחרים ודאי שלא נתרשמו במיוחד מן האסון, אלא בשקט רב נטלו לעצמם את קשתו של חברם המת ואת אשפת חצי-הרעל וכן את נתח הבשר, שהוא השאיר על גדת הנהר.

איזה פוץ מתנשא! אדם מת בשירותו, נטרף על ידי תנין, והוא מסוגל רק לביקורת, אותה הוא מבטא באמצעות קולו של המשרת ההודי. איסוף חפצי המת והאיפוק של חבריו של הקורבן, אשר ודאי היו מרשימים אותו אם היו מיוחסים לאדם אירופי, הופכים כאן לכלי להצגת נחיתותם. אבל לסיפור הזה מודבק נספח, המבהיר שהטבע מסוכן לא רק למקומיים אלא אפילו ללבנים:

מאז עמדתי על כך, שאסונות כאלה מתרחשים לעתים קרובות למדי לאורך הנהר הזה. במקרה אחד שמעתי על אודות קצין בריטי שניצל בדרך נס. הוא מילא את בקבוקו מים, כשלפתע אחזה בו אחת החיות האכזריות האלו וניסתה למשכו. למזלו אץ אחד ממשרתיו לעזרתו והצליח לסחבו ממלתעות התנין במחיר שתיים מאצבעותיו בלבד.

סכנה באפריקה.

* *

באנקדוטה נוספת, מתואר המפגש בין שיירת סבלים אפריקאים לרכבת. זה קורה במחנה שנמצא בראש הגשר הבונה את המסילה. הרקע הוא מרד שפרץ באוגנדה. כוח המשטרה שמומן על ידי הבריטים והורכב מחיילים שכירים מסודן הצטרף למחאה מקומית נגד השינויים שביצע השלטון החדש והתמרד במפקדיו. לצורך דיכוי ההתקוממות והשבת הסדר הובאו מהודו אלפי חיילים סיקיים, שכונסו בינתיים במומבסה. את הכוח הגדול הזה, הודים שנשלחו על ידי הבריטים להכניע סודנים שחברו לאנשי אוגנדה, היה צריך להאכיל:

יום אחד הגיעה אלינו למחנה החדש שיירה גדולה של קרוב לארבעת אלפים איש בדרכם מפנים הארץ. הם היו טעוני משא ומזון בשביל הגדוד הסיקי על החוף, שאותו העסיקו במלאכת דיכוי התקוממות בני סודן באוגנדה. מרבית הסבלים הללו היו משבט באסוגה, אולם היו גם רבים למדי משבטי באגנדה (כלומר, אנשי אוגנדה) ומילידי המקום באוניאורו ואחרים. כמובן, אף אחד מאנשי-פרא אלה ממרכז אפריקה לא ראה ולא שמע מעולם על מסילת-ברזל, ועל כן כשראו רכבת במקום, גילו סקרנות יתרה, הצטופפו מסביב לקטר ושוחחו ביניהם בבבל-ניבי לשונותיהם על התופעה שנראתה מוזרה בעיניהם.

פאטרסון מחליט לנצל את ההזדמנות בכדי להתבדר קצת:

חשבתי, שמן הראוי לספק להם משהו מן השעשוע, ועל כל עליתי על הקטר, פתחתי את שסתום הקיטור ובעת ובעונה אחת שרקתי במשרוקית. הדבר עשה עליהם רושם כביר, – מעשה כשפים ממש. כל הקהל נפל לראשונה ארצה בקול זעקה מרוב פחד, ואחרי כן, כל עוד נפשם בם, התפזרו לכל עבר, כשידיהם מורמות למעלה.

בביצוע המתיחה הזאת פאטרסון מציג עצמו כעל אנושי, כאל. מנוע הקיטור של הרכבת, מבשר המהפכה ששינתה את העולם כולו, שורק ממשרוקיתו. אחר כך ירגיע את פחדם של הסבלים, ואפילו יקח שניים ממנהיגיהם לסיבוב הבאת חומרי בנייה, אבל ברגע זה, כשארבעת אלפים איש משתחווים בפניו, הוא עליון על הטבע. מי שעבר חוויה כזו לעולם יראה עצמו כשליט.

הרשימה הבאה כאן