הרי משפחת דונט, מצולמת בדיוקן משפחתי, המציג לראווה את כל מה שיש להם להתגאות בו. זו עדיין לא המשפחה כולה. האח האחרון יוולד רק בעוד שנתיים-שלוש. מבטי כולם רציניים מאוד, קפואים. איש לא מחייך. לא נראה שכיף להם, או שאולי הנחישות הזו היא חלק ממה שהם רוצים להראות לעולם? משפחת דונט מכוונת למעלה. הם רוצים להתקדם בחיים.
אב המשפחה, יוסף צבי דונט, בעל זקן שופע ושפם מטופח, שקצוותיו גולגלו ונזקרו, לובש חליפה מהודרת. הוא נולד בשנת 1846, כך שהוא בערך בן גילי בתמונה, קצת למעלה מ-50. אני לא דומה לו בכלל, או אולי כן? הרי חלק מתוך הגנים שלו עברו אלי. מבטו תלוי בנקודה אחרת מאשר כולם, גופו מוטה קצת. הוא כאילו מנותק מהם. יוסף צבי בא ממשפחה דתית, שמוצאה מחבל מוראביה, במזרח צ׳כיה. אביו היה רב ותעשיין זעיר.
במרכז התמונה, הדמות המרשימה ביותר בה, ברטה, האימא. היא לובשת שמלה מסוגננת, בעלת כתפיים נפוחות וצווארון קשיח, שערה אסוף בתסרוקת גבוהה. נראה שהיא השולטת והקובעת בכל, מרכז המשפחה. ממבטה ניתן להבין שהיא אישה חזקה ודעתנית. היא צעירה מיוסף צבי ב-14 שנים. משפחתה באה מפראג, כך שבאה מרקע עירוני וחונכה בגרמנית. הייתה לה ילדות קשה. אימה נפטרה צעירה והיא הייתה צריכה לטפל באחיה הקטנים. אביה התחתן אחר כך שוב, נוספו לה עוד אחים ואחיות, ואז מתה אימה החורגת והיא הייתה צריכה לטפל גם בהם. גם שתיים מאחיותיה מתו. היא נותרה חרדה תמיד, רדופת פחדים, ולא יכלה לישון לבדה. עם אחיה שמרה בבגרותה על קשר רופף. אחד מהם היגר לארצות הברית והשתקע שם בעיר סינסינטי. ברטה הייתה משכילה יחסית ולמדה לפני נישואיה בסמינר למורים. היא אפילו ידעה לשחות, דבר יוצא דופן לנשים בתקופתה.
איני יודע איך נפגשו ברטה ויוסף, שבאו מרקע תרבותי שונה. אולי בפראג, אליה הגיע בעקבות עסקיו. כנראה שלא הייתה לה נדוניה גדולה, כך שאלו לא היו נישואי תועלת. ברטה לא הייתה אדוקה מספיק לטעם משפחת בעלה. כשהתחתנו, בשנת 1881, סירבה לגלח את שיערה, ואביו של יוסף לא בא לחתונה. אני רוצה להאמין שהקשר ביניהם בוסס על אהבה וכבוד הדדי, ושהיא הסתגלה אליו וקיבלה אותו כפי שהוא קיבל אותה. המשפחה שגידלו יחדיו הייתה יצירתם המשותפת, ההחלטות שקיבלו והמעשים שעשו נועדו להבטיח את עתידה. שני ילדיהם הראשונים, רוברט והדוויג, נולדו בעיר ברטיסלבה, בירת סלובקיה בימינו, אליה עברה ברטה בעקבות בעלה. השמות הללו, חסרי סממן יהודי, מראים שלבני הזוג היה רצון לאפשר את השתלבות ילדיהם בחברה הכללית, מחוץ לגבולות ומגבלות הקהילה היהודית.
בצילום הם מופיעים משני צדי הוריהם. רוברט, חולני ושדוף, חנוט בעניבת פפיון, בצווארון גבוה. החליפה שהוא לובש גדולה ממידתו ותלויה על גופו הצנום. פניו זוויתיות ומבטו רדוף. שערותיה של הדוויג שזורות לצמות המהודקות לראשה. היא נראית כועסת.
בנם השלישי של יוסף וברטה, ארנולד, אביה של סבתי, כבר נולד בוינה, בשנת 1887. הם היגרו לעיר הבירה האימפריאלית, כמו רבים אחרים, בעקבות האפשרויות הכלכליות והתרבותיות שהעניקה. הם היו חלק מתוך גל הגירה עצום שעבר על העיר, שגדלה פי 10 במהלך המאה ה-19 והפכה מעיר גדולה בת 200,000 תושבים לכרך עצום שבו גרים למעלה משני מליון. יוסף צבי וברטה נעזרו בקרובי משפחה שהיגרו לוינה לפניהם, אבל התנתקו מהקהילה שהכירו, בצעד שהיה בו גם סיכון. הגירה יכולה להיות גם כושלת. היא יכולה להביא להתדרדרות לעוני, היא משבר שיש להחלים ממנו, והשנים הראשונות שלה אף פעם לא קלות.
התמונה צולמה בשנת 1898, להערכתי. ארנולד הוא בן עשר או אחת עשרה, גילה של בתי. מבנה פניו עגלגל, דומה יותר לזה של אמו מאשר של אביו. הוא עדיין לא בוגר מספיק כדי להזדקק לעניבה, והצווארון הלבן מזהה אותו כילד, כמו את אחותו, גרטה. שערה פרוע. נראה שאיש לא עזר לה להתכונן לצילום. פניה מביעים עלבון, קרובים לבכי. פרדיננד, או פרי, התינוק, גוזלי ומתוק. הוא אוחז זר פרחים.
אין בתמונה כל רמז לכך שזוהי משפחה יהודית, אבל היא כזו. הם היו דתיים אבל לא אדוקים, שומרי כשרות ומצוות ללא הקפדה יתרה. המשפחה התגוררה ברובע השני של וינה, לאופולדשטאדט (Leopoldstadt), הרובע היהודי ביותר של וינה, חצי אי שמחובר בגשרים החוצים את תעלת הדנובה למרכז העיר. הכינוי הלועג שלו בפי הוינאים היה ׳אי המצות׳ (Mazzesinsel), מאחר וכמעט מ-40% מתושביו היו יהודים. לאופולדשטאדט היה האזור שקלט את רוב המהגרים היהודים החדשים שהגיעו מרחבי האימפריה, ובו היה הריכוז הגדול ביותר של בתי כנסת וחנויות כשרות.
שנה אוכלוסיה יהודים אחוז 1869 607,510 40,227 6.6% 1890 827,567 99,441 12.0% 1890 (לאחר סיפוח פרברים לעיר) 1,364,548 118,495 8.7% 1910 2.031,498 175,318 8.6%
הטבלה המצורפת מראה את צמיחת האוכלוסיה בעיר בכלל, ואת הגידול היחסי באוכלוסיה היהודית, שמתגוררת בעיקר במרכז העיר. ליהודים היה ייצוג גדול מחלקם באוכלוסיה בענפי המסחר, הרפואה ועריכת הדין בעיר. יהודים השתלבו גם בתעשייה, בין אם כפועלים או כבעלי מפעלים. רובם השתייכו למעמד הבינוני של העיר, לא עשירים מופלגים, אבל גם לא עניים מרודים. חיי הכלכלה, החינוך והתרבות של הקהילה היהודית חפפו כמעט לגמרי את אלה של שאר האוכלוסיות והקבוצות האתניות והדתיות שהרכיבו את העיר, שבה היהודים היו אמנם מיעוט גדול, אבל לא יחיד, וגם לא הומוגני. הקהילה היהודית הייתה מגוונת, ומחולקת בתוך עצמה למעמדות ותתי-קהילות. מי שהשתלב בתרבות העירונית ושלט בשפה הגרמנית היה במעמד גבוה יותר מהמהגרים הטריים, וממי ששפת אימם הייתה פולנית או יידיש. משפחת דונט הייתה צ׳כית, והשפה המדוברת בביתם הייתה גרמנית. ברובע לאופולדשטאדט גרו גם מהגרים יהודים רבים מגליציה, המחוז העני והמפגר ביותר באימפריה. למשפחת דונט היה חשוב לבדל את עצמם מאותם ׳גליציאנרים׳’ או ׳אוסטיודן׳ (יהודי המזרח, Ostjuden), ביטוי גנאי שמבטא את נחיתותם. הם היו ׳וסטיודן׳ (יהודי המערב, Westjuden), חלק אינטגראלי מהתרבות הגרמנית, לא זרים שבאים לנצל אותה. גם את הדבר הזה מבטא הצילום המשפחתי. העיר הייתה בליל וזירת מאבק של לאומים ומעמדות, ובני משפחת דונט היו צריכים להילחם על מקומם.
כאשר היגר לעיר ניסה יוסף צבי דונט להקים בית חרושת קטן, כמו אביו, אבל זה לא הספיק לפרנסת המשפחה והוא פנה למסחר. הוא פתח חנות שנקראה על שמו, ׳JOSEPH DONATH׳. היא שכנה ב׳סמטת הדרורים הגדולה׳ (Große Sperlgasse), בשולי הרחוב המרכזי של הרובע השני, לא רחוק מהגשר שחיבר אותו למרכז העיר. זה היה מקום טוב למסחר, נגיש לתחבורה ציבורית ועם הרבה תנועת הולכי רגל. בחנות נמכרו חומרי ניקוי וכלי בית, בסיטונאות וליחידים. המשפחה גרה מרחק דקות הליכה מהעסק. הבן הצעיר והאחרון, לודוויג, נולד בשנת 1900.
משפחת דונט עשתה ככל שביכולתה כדי להשתלב בחברה ולשפר את מעמדה. הכנסות החנות שימשו כדי לממן השכלה לילדי המשפחה, שלמדו במוסדות העירוניים וקיבלו חינוך גרמני משובח. בעיר הקוסמופוליטית ניתן היה לעשות זאת במקביל לשמירה על זהות יהודית. רבים מיהודי העיר התרחקו משמירת מצוות, והיהדות שלהם הייתה ילק מזהותם התרבותית, אבל ברטה הפכה לאדוקה יותר משהייתה לפני ההגירה. רוברט, בנה הבכור, סבל ממחלה קשה בילדותו, והיא נדרה שאם יחלים תקפיד שלא להסתרק לעולם בשבת, הלכה שכנראה לא הייתה רגילה אליה. בבית גם הקפידו על כשרות, למרות שהחנות הייתה פתוחה למסחר גם בשבת. אני רוצה להאמין שהחיים היו טובים, ושזה הרקע לתצלום המשפחתי.
אבל זה לא סיפור שמח. יוסף צבי דונט מת בשנת 1903, רק בן 57, מותיר אלמנה ושישה ילדים. כך נכתב באקרוסטיכון על מצבתו:
ימיו היו מועטים
ומעשיו היו מרובים
סבל יסורים רבים
פרחה נשמתו באחד
צדק רדף כל ימיו
בניו גדל באמונה
ינוח בשלום על משכבו
איני יודע ממה מת, אבל הגיל הצעיר ואזכור הייסורים הקשים מרמז על סרטן. המחלה הארורה הזו מלווה את הגנטיקה המשפחתית, תלויה כחרב דמוקלס מעל ראשנו. ארנולד היה אז בן 16. שנתיים קודם, אולי עקב תקופה קשה שעבר, נכשל בלימודיו ונשאר כיתה. כעת החליטה אימו, שנלחמה על השרדות המשפחה לאחר אובדן המפרנס הראשי שלה, שהיא אינה מוכנה לממן עבורו שכר לימוד בגימנסיה ושבמקום ללמוד יסייע לה בעבודה בחנות. ארנולד, שחלם להיות עורך דין, נשא כל ימיו את הצער על כך. גם את אחותו הצעירה, גרטה, שלחה האם לא לגימנסיה אלא לבית ספר למסחר, מסגרת לימודים מקצועית, שמסתיימת בגיל 16.
ברטה קיבלה החלטה, להשקיע את משאבי המשפחה המוגבלים במי שחשבה שסיכוייו להצליח גדולים יותר. רוברט, הבכור, סיים את הגימנסיה והמשיך ללמוד באוניברסיטה. הדוויג, האחות המבוגרת, טיפלה באחיה הקטנים ובמקביל סיימה את לימודיה בגימנסיה בציונים גבוהים והתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה. למשפחת דונט לא הייתה ברירה אלא לצלוח ולהשתקם מהמשבר. הקורבן ששילם על כך ארנולד לא זכה להערכה.
אוסף מאמראים רחב יריעה על וינה: רינה פלד, שרון גורדון (עורכות), וינה 1900, פריחה על ספה של תהום, כרמל, 2019, https://www.e-vrit.co.il/Product/18143/וינה_1900
הטבלה והנתונים הססטיסטיים מתוך:
הטבלה והנתונים הסטטיסטיים מתוך: Steven Beller, Vienna and the Jews, 1867-1938, A cultural history, Cambridge University Press, 1991, p.44
חלק מפרויקט המשפחה
