ארכיון תג: היסטוריה

שוליים. דרום תל אביב, צפון יפו

עיר ילידית מצמיחה בשוליה שכונות מהגרים, שהופכות בעקבות התערבות חיצונית לעיר עצמאית. לאחר שהעיר הזאת מתבססת היא מצמיחה בשוליה שלה שכונות מהגרים חדשות, וגם כאן המניע העיקרי הוא ההתערבות החיצונית, והשאיפה הבסיסית של מהגרים להתפרנס ולקיים אורח חיים המשכי ככל הניתן לזה אותו חוו לפני ההגירה.

שכונות אלה אינן טפיליות, מאחר ודווקא בגלל שוליותן הן מהוות בולם זעזועים המאפשר לעיר האם להתפתח. המהגרים תלוים אמנם בעיר המפרנסת אותם, אבל זו גם תלויה בהם, בכך שהם מספקים לה כח עבודה ומאפשרים לה להשתנות ולהתאים עצמה לתנאים החיצוניים. שכונת "אחוזת בית" הייתה, בעיקרה, שכונה של מהגרים ממוצא אירופי, ששאפו לאוטונומיה חלקית בלבד ושקיוו להשתלב במרחב, הפיסי, הכלכלי והתרבותי לא פחות מאשר לשנות אותו. בגלויה ייצוגית מימיה הראשונים של תל אביב נראית תחנת הדיליז'נס – כירכרה להובלת נוסעים, מהסוג אותו הכניסו לראשונה לשימוש בארץ ישראל וביפו המתיישבים הטמפלרים, ושהזיכיון להפעלתה הוחכר על ידי וועד השכונה לאפרים הילפרין 'שהתחייב להעמיד במשך כל היום לא פחות משלש עגלות שתלכנה מתל – אביב ליפו ובחזרה…'. תדירות הקשר מצביעה על נחיצותו, אבל עוד פרטים בתמונה מצביעים על ההיברידיות בזהות המצולמים וסביבת מגוריהם. החזית הפסאודו מזרחית של גימנסיה הרצליה ברקע, ארמון אוריינטאליסטי שהיווה את לב השכונה, מראה על ניסיון להשתלבות אסטטית במרחב המדומיין. מצד ימין נראית המדרכה, המבדילה בין השכונה הזו לאלו שקדמו לה, ומציגה את שאיפת תושביה לחרוג מהסטנדרטים של העיר הילידית וליצור מרחב ציבורי מתוכנן ויעיל. על ראש הנער שבקדמת התמונה חבוש קסקט, והוא נושא ספרי לימוד מתחת לזרועו. אבל הפעוט שרוכב על תלת אופן מאחוריו חובש תרבוש, וגם הוא, למרות חריגותו, מייצג של העיר. הקשר של השכונה עם יפו אינו חד סיטרי, לא רק בגלל הפן הכלכלי והמשק המשותף בסך הכל, שבו המגזרים השונים מתפתחים זה לצד ובעזרת זה, אלא גם דרך השפעות תרבותיות, מנגנונים של חיקוי, השפעה ולעיתים בידול מכוון. האוטונומיה היחסית מאפשרת לפרט לשלוט על קצב ותנאי השתלבותו במרחב.

 על מפה של חברת האוטובוסים 'המעביר' מ- 1944 משורטטים באדום קווי הנסיעה. בתי שכונת התקווה, אשר נוסדה 8 שנים מוקדם יותר, ושבתקופה זו גרו בה כבר אלפי אנשים, אינם מסומנים על המפה, אבל קו האוטובוס המוביל אליה מופיע. אוטובוסים מקשרים גם בין השכונות האחרות, גוש שכונת שפירא וגוש פלורנטין, לתל אביב, ובין תל אביב ובין רחוב בוסטרוס ושדרות המלך ג'ורג' (שדרות ירושלים של ימינו), מקום משכנו של הדואר המרכזי ושאר בנייני השלטון הבריטי. גם שלמה גרין, מי שהקים ויזם את הקמת השכונה של חולון ושנקראה על שמו, קנה והפעיל אוטובוס שחיבר בינה ליפו ולתל אביב. האוטובוס מגשר על חלק מהמרחק הפיסי ומאפשר לשמור על חלק מהמרחק התרבותי.

2

כך מתאר יצחק אביגני, שנולד ב- 1920 ביפו, ומשפחתו ברחה לתל אביב בעקבות מאורעות 1921 בהם נרצח סבו את נסיבות מעברם לשכונתו של גרין:

… החיים בתל אביב לא היו קלים. היינו נתונים לחסדם של בעלי בתים, שלא נטו להשכיר חדרים לבעלי משפחות מרובות ילדים. וזאת למה? בכל בית היה בור ספיגה אותו צריך היה לרוקן בעל הבית. בבית בו התגוררה משפחה מרובת ילדים, נאלץ בעל הבית לרוקן את הבור לעיתים תכופות. לכן, לא השתלם לבעלי הבתים להשכיר חדר למשפחה כמו שלנו.

אבי, מאס ב'חסדיהם' של בעלי הבתים בתל אביב, שבכל משא ומתן היו סופרים לו את הילדים, וגם חשש מעין רעה.

סיבות כלכליות, ורצון לעצמאות, שמתבטא גם בפחד מאותה עין רעה, מהביקורת בעלת הבסיס הכלכלי המפוקפק על עלות ההפרשות של משפחה מרובת ילדים, מביאים להגירה פנימית אל מקום מרוחק, בו אותו אב, העובד כמוכר נפט ברחובות תל אביב, הופך לבעל בית. זו אחת המשפחות הראשונות שעוברות לשכונה, לאחר ששלמה גרין מציע הנחה למי שיעשה זאת.

… לשכונת גרין הגענו בכרכרה רתומה לפרדה. העמסנו את כל מה שהיה לנו על העגלה, עלינו כל בני המשפחה ועוד היה מקום…

… למחרת, בחמש לפנות בוקר כבר צעדנו ברגל לתל אביב. כל אחד מהילדים פנה לבית הספר בו למד. אמרנו לאבא: "אתה לוקח אותנו באפלה ומחזיר אותנו באפלה!"

שנתיים צעדנו לבתי הספר בתל אביב יום – יום חורף וקיץ.

תושבי השכונה משתמשים בעיר הגדולה, המספקת להם פרנסה, ושירותים שאינם יכולים ליזום בעצמם. אבל המרחק יוצר בידוד חלקי, שגורם להיווצרות זהות משותפת. 'לשכונת גרין היה הווי מיוחד', אומר המספר, ומונה חוויות פרוזאיות, הקמת סיפרייה, התכנסויות שבועיות לצורך מפקד ושמיעת סיפורים, נסיעה באופניים על החולות. אבל קשיי הקשר עם תל אביב נפתרים רק בעקבות היוזמה, הכלכלית בבסיסה, של מקימה:

… ב- 1936 חל מפנה בשכונה, גרין קנה אוטובוס ובו 17 מושבים. ילדים שלמו חצי גרוש ומבוגרים גרוש. האוטובוס יצא משכונת גרין לרחוב לוינסקי בתל אביב. השכם בבוקר היה האוטובוס יוצא מהשכונה. הנהג צפר וחיכה עד שכל הנוסעים הגיעו. הגברת והאדון גרין היו מברכים את הנוסעים בבוקר טוב, ומוכרים להם כרטיסים.

אחד הנוסעים תימני זקן אמר לגרין: 'לי אתה אומר בוקר טוב? תגיד בוקר טוב לגרוש שאני נותן לך!'. בלילה היו אנשי השכונה מתאספים ברחוב לוינסקי ומחכים לאוטובוס האחרון, שיצא בשעה 10.00 בלילה.

הבדיחה של הנוסע המבוגר חושפת את המתח הבין מגזרי, הכלכלי והעדתי בין בעל ההון (היחסי), היזם האשכנזי, ובין מי שמפרנס אותו אך גם נעזר בו. האוטובוס, כאמור, מגשר על חלק מהמרחק, אבל במקביל הוא מיועד רק למי שמסוגל לשלם בעבורו, והוא כופה על אותו משתמש לוח זמנים ומסלול קבוע. הוא יוצא מהשכונה וחוזר אליה, מגדיר במסלולו את מערכת היחסים הערכית בין שוליים ומרכז. בחינה נוספת של מפת האוטובוסים של חברת 'המעביר' מראה כיצד משולש קווי האוטובוס, פלורנטין, שפירא והתקווה הוא התחנה האחרונה שהיא גם תחנת המוצא במסלולי הנסיעה, בשוליה של המפה ובשוליה של העיר. כותרת המפה היא 'תל אביב המורחבת', וקו הגבול של העיר עם יפו אינו מסומן עליה, אבל הוא בכל זאת ברור, ומתבטא בצורת הרישום השונה של המבנים, בקווים הצפופים, שהמקרא מסביר שהם מצביעים על בנייה בשיעור של יותר מ- 80%, המסומנים על שטח שכונת פלורנטין, אבל למעשה מאחדים בין סימונה לזה של יפו, בדימוי ויזואלי הממחיש את כך שכותרת ספרו של שרון רוטברד, 'עיר לבנה, עיר שחורה' מצליחה לציין מתח שמתבטא גם בצורת הייצוג הגרפי של שתי הישויות המוניציפליות. אבל היא גם מפשטת את המצב לכדי דיכוטומיה, בעוד שבפועל קיימת סינרגיה בין השחור והלבן, כאשר בשכונות השוליים, אותו שטח אפור מטאפורי, העיר הלבנה והשחורה מווסתות לחצים, מתערבבות ושואבות זו מזו.

3

המפה טוענת שהיא מייצגת את המציאות הפיסית, מה שמתבטא בין היתר בכך שהרחובות החסרים בכדי להשלים את תוכנית המנורה של שכונת נווה שאנן אינם מצויירים בה, ומסומנים כשטח ריק. אבל, כפי שכבר הזכרתי, במקום בו ניצבת בזמן שרטוטה שכונת התקווה עדיין מצויירים פרדסים, ודווקא אותו שטח ריק היה למעשה פרדס פורה ומניב, כפי שמבהיר היטב צילום אוויר מ- 1946. היעדר ציון שמות הרחובות בשכונת שפירא גם הוא בחירה אידיאולוגית במהותה. מפת האוטובוסים ממקמת את המשתמש בה במרחב, ובכך הופכת לאמצעי לכינון זהותו.

4

אבל למרות המיקום השולי של השכונות הדרומיות, הן עדיין חלק ממנה, מושפע אך גם משפיע. הקשר אינו חד סיטרי. זהות תושבי השכונות הללו גם היא היברידית. שכונת התקוה הוקמה על ידי עובדי עיריית תל אביב, מהגרים מארצות האיסלאם. הדבר מצביע, מן הסתם, על הקשר ההדוק שלהם אל העיר, שלא הסכימה לאמץ אליה את שכונתם. לא הייתה להם זכות בחירה למוסדותיה, אבל הם היו חלק מהותי מאותם מוסדות. קשר נוסף היה דרך שימוש בהיצע התרבותי של העיר. יצחק אביגני מתאר כיצד היה צועד בתור נער לתל אביב לצפות בהצגות ובסרטים. אבל גם כאן ניכרת הדדיות, מאחר ותושבי העיר ובאיה השתמשו בבתי הקולנוע של יפו ובבתי הקפה, המסעדות והבארים שצמחו בשכונות השוליים, ושהיו משוחררים, עקב מרחקם מהמרכז וחוסר הבהירות של הכללים והאכיפה מפיקוח ממסדי. עיריית תל אביב אסרה ב- 1934 על מכירת ערק, משחקי קלפים ודומינו בבתי הקפה שבתחומה, מה שהוסיף, מן הסתם, לכוח המשיכה של העסקים שלא נאלצו לקיים תקנה זו עבור האוכלוסיה שדברים אלה היו עבורה חלק מתרבות הפנאי. העימות התרבותי משתקף במכתב תלונה שנשלח לעיריית תל אביב ב- 1938 כנגד בעל בית קפה שהעביר את עסקו מיפו לרחוב לילינבלום:

… ובו יושבים כל היום הולכי הבטל או יותר נכון החוג הרגיל לבתי הקפה הערבים שביפו שהוכרחו לעזבם ושוחקים בכל מיני משחקים שעש בעש קלפים ועוד משחקים מותרים ואסורים, והצעקות והמריבות במשך כל היום והלילה…

… ונוסף לזה רבה התנועה הבלתי מוסרית במקום ההוא, והמריבות בין הנשים ובעליהן בשעות המאוחרות בלילה שבאות להוציא את בעליהן משם בתקוה אולי עוד נשאר בידם סכום כסף למחיה טרם שיאבדום במשחקי הקלפים גם כן גדולה ורבה עד למאוד.

[…]

לזאת בקשתנו שטוח מלפני כב' לחקור את הדבר בהקדם ולסלק את המחלה הממארת באופן שאזרחי ותושבי השכונה לא תסבול מהאנשים המתאספים בבית הקפה הנ"ל שאינם לגמרי אזרחי ת"א ע"פ רוב ובאים מהשכונות שמחוץ לאזור ת"א.

אין ספק כי גם כאן יש סוג של 'עין רעה'. במכתב התלונה בולט עירוב של האשמות מוסריות והצבעה על נחיתות תרבותית, כאשר הנימוק המסכם הוא שבאי בית הקפה אינם שייכים למעשה לתל אביב, הם נטע זר הכופה עצמו עליה. ומצד שני, הקרבה הפיסית של מקום מגוריהם של מבלי בית הקפה אליו מתבררת מכך שהנשים באות אליו בכדי לקרוא לבעליהן הביתה. 'אזרח ת"א' משמש כאן כמסמן מנוגד לתרבות המזרחית הקלוקלת שמייצגים יושבי בית הקפה, זאת בשעה ש- 20% – 27% מתושבי העיר היו בני עדות המזרח. ושוב, מתברר הצורך אותו מספקות השכונות שבשולי העיר, לא רק כמקום מגורים של מי שאינם חלק מאותו תיוג מהמגן אלא גם כמקום שמאפשר למי שחורגים מתיוג זה ועדיין שותפים בחיי העיר לבטא צד בזהותם ללא ביקורת מתמדת.

תושבי העיר תפסו עצמם כמושא לקנאה על ידי תושבי שכונות השוליים. קטע מהפזמון 'התימניה' שכתבה לאה גולדברג להצגת תיאטרון 'המטאטא' ב- 1938 מדגים זאת בהציגו את שאיפותיה של עוזרת בית תימניה:

איהיה שכנזית/ גם אתלבש כמוה/ סנדל לועזית/ ועל עקב גבוה! 

אעבוד במשרד/ על מכונה אכתובה/ אצא בשבת/ ולי נוצות על כובע!

ובכרם התימנים/ לא יכירו מי אני/ ישאלו ויענו/ זאת לא ברכה שלנו!

את שמי אשנה/ תקרא לי ברטה גברת!

אם 'ברכה' תפנה/ אגיד 'אני אחרת'!

עיוות השפה והעלגות התחבירית הם פעולה קומית המתייגת במקביל את גיבורת השיר, עוזרת הבית השואפת להתנתק ממוצאה, כנחותה. היא תזכה להיות מוכרת כ- 'גברת' אם תאמץ סממני לבוש, פרנסה ובילוי החורגים משלה, כאשר הצעד הסופי בתהליך ההיפוך ל- 'אחרת' מתבטא בשינוי השם. יצחק אביגני משכונת גרין מספר בקטע ש- 'אינו שייך לסיפורי השכונה אך הוא מלווה אותי מאז ועד היום' כיצד, לאחר שקיבל ביום ראשון חמישה שילינגים מהרב עוזיאל, ראש הישיבה בתל אביב בה למד, לאחר שקרא את פרשת השבוע בשבת – 'הסתובבתי כל היום גאה, המטבעות מצלצלים בכיסי ולבסוף קניתי לעצמי: סנדלים, כובע צופים ובד למכנסים.' הלבוש – סממן ההידמות והחיקוי החיצוני שמהווה עדות לרצון הידמות וחיקוי פנימי, דומה בכך במפתיע לאותו תרבוש שחובש הפעוט בגלויה שנסקרה מימי ראשית תל אביב.

אחד מהדברים המבדילים בין אחוזת בית לבין שכונות השוליים של תל אביב, פרט להבדל הברור שבמקרה הראשון זהו פרבר עשיר ובמקרה השני פרברי עוני, הוא היחס לחינוך. אחוזת בית נבנתה, פיסית, תרבותית וכלכלית, בצילה של גימנסיה הרצליה. גם עם התפתחותה המשיכה תל אביב לתקצב בנדיבות את מערכת החינוך העירונית ומ- 1934 הייתה העירייה אחראית על גני הילדים והחינוך היסודי בעיר. השאיפה הייתה שלמרות שלא היה חוק חינוך חובה כל ילד יהודי במרחב תל אביב יזכה לחינוך יסודי, מה שחייב השקעה רבה, שהגיעה לכרבע מתקציב העירייה. למרות זאת, ולמרות שהעירייה לא גבתה תשלום מההורים אלא מס חינוך כללי מתושביה, הנשירה הייתה רבה, וחלק ניכר מ- 85% מהילדים שנכנסו לתוך מערכת החינוך נשר מלימודיו בגיל 10 – 12. מוסדות החינוך העירוניים קיבלו אליהם ללא קושי תלמידים משכונות השוליים של תל אביב, אף שלא שילמו מיסים לעירייה, ואף דאגו למתן ארוחות צהריים לנזקקים, אבל בהיעדר יכולת אכיפה, ומאחר וחוקי הסדרת עבודת נשים וילדים נחקקו רק ב- 1943 והילדים יכלו לסייע בפרנסת המשפחה, שיעור הנשירה בשכונות השוליים של תל אביב היה גבוה יותר והגיע בשכונת מנשיה לכדי כשליש.

ההבדל בעלות שכר הדירה והמיסים הנמוכים היו גורמי משיכה מובהקים לשכונות השוליים של תל אביב, אבל הריחוק הפיסי של בתי הספר, שתואר בסיפורו של יצחק אביגני שצוטט קודם, היה בוודאי מהסיבות לכך שהנשירה מלימודים הייתה גבוהה. ניסים אלוני, שהתגורר בשכונת פלורנטין, מתאר בצבעים קודרים את המסע היומי שלו לבית הספר, אשר בו, למרות שהמרחק אינו עצום, הוא חווה זרות ופחד. המשפחות המזרחיות נטו להיות גדולות יותר, והילדים השתלבו מהר יותר בשוק העבודה. כך נמנעה מהם ההשכלה שהייתה יכולה לעזור להם להשתלב במגזר האירופי. זה היה מעגל קסמים של עוני. נוצר 'קשר מובהק בין המוצא העדתי ובין רמת ההכנסה ורמת החיים של האוכלוסיה העירונית: ככל שנדרשו בתפקידים שונים מיומנות והכשרה מקצועית גבוהות, כך גדל שיעור האשכנזים המועסקים בהם.'

... כי האמת גלוי לכל שאנחנו הספרדים הננו רוב בנין ורוב מנין מאז ומתמיד תושבים קבועים בשכונת פלורנטין ואנחנו בנינו ועוד בונים הבתים בהשכונה, לעומת זאת רוב תושבי האשכנזים הם רק דיירים בבתינו, זה מחצי שנה וזה עלה לארץ חודש או חדשיים ובמקרה התגלגל ושכר כאן דירה זולה, ולמחר ימצא איזה עבודה או דירה זולה יותר במקום אחר הרי כבר יוצא ועוזב לגמרי השכונה הזו…

בקטע זה, מתוך תכתובת בין בתי הכנסת השונים בשכונת פלורנטין בעניין מחלוקת על בחירת רב נוסף לשכונה בשנת 1936, שכבר ציטטי במאמר קודם, מתגלה איפיון נוסף של שכונות השוליים של תל אביב, העובדה שעבור רבים מתושביהן הן נחשבו למקום מגורים ארעי. שכר הדירה הזול והאפשרות לאוטונומיה מכללי הפיקוח של עיריית תל אביב משכו אליהן גם מהגרים ממוצא אירופי, אבל עבור חלק גדול מהם, בעיקר מי שהיו בעלי כישורי השתלבות במגזר היהודי אירופי המתפתח, אלו היו מגורי מעבר זמניים. מעניין להשוות בין המושג בו משתמשים הגבאים להגדרתם העצמית- 'תושבים קבועים' לזה בו השתמשו תושבי תל אביב שהתלוננו על בית הקפה שנפתח בקרבתם- 'אזרחי ת"א', ולראות שהביקורת על האחר נוטה קודם כל להאשימו בזרות.

*

הקמתן של השכונות היהודיות ביפו נבעה מיוזמות מקומיות של בעלי אמצעים, שניצלו את הקרבה למרכז העסקים של והתעשייה של תל אביב ואת התנאים הנוחים יחסית שהעניקה עיריית יפו לבונים בשטחה. העירייה לא דרשה מהיזמים לבנות או לממן שטחי ומבני ציבור, וסיפקה לתושבים שירותים מוניצפליים מוגבלים, כמו תחזוקה, ניקיון ומים, תמורת מיסוי נמוך באופן ניכר מזה שבתל אביב. היזמים הם שניהלו את המגעים עם העירייה, שלא תפסה את עצמה כגוף אידיאולוגי. מבחינתה השכונות היהודיות לא היו בתחילה נטע זר, מאחר ויפו הייתה תמיד עיר מעורבת, והחל מראשית התפתחותה היו בה שכונות נבדלות ושונות זו מזו בהרכבן הדתי ובאופיין. בשכונות היהודיות ביפו, להבדיל מאלה שבתל אביב, התקיים עירוב שימושים בין מגורים, מסחר, ובעיקר מלאכה ותעשייה זעירה, מה שאיפשר המשכיות למהגרים, שחלק גדול מהם הגיע לארץ ישראל עם ניסיון ורקע בתחומים אלו. החמרת המגבלות על פעילות התעשייה בתל אביב, התפתחות נמל יפו והתשתית התעשייתית שהוקמה בעיקר על ידי הטמפלרים, גרמה לכך שקו התפר עם יפו הפך לזירת הצמיחה של התיעוש במרחב, כאשר ביוזמות התעשיתיות היה לעיתים שיתוף פעולה בין יהודים לערבים. כללי החיים בשכונות נקבעו במידה רבה על ידי תושביהן, שייבאו איתם את מוסדות הקהילה המסורתיים, בעיקר בתי כנסת וארגוני גמילות חסדים שהוקמו ביוזמתם ושסייעו בקליטת המהגרים.

המהומות שפרצו באפריל 1936, ומעשי הרצח שאירעו ביפו, גרמו לנתק בין העירייה ובין השכונות להן היו אמורים לספק שירותים מוניציפליים, כמו ניקיון ותחזוקה. עיריית תל אביב, אשר עמדתה הראשונית הייתה קריאה לסיפוח השכונות אליה, סיפקה מים וביוב לחלקים מהשכונות (תמורת העברת חלק יחסי של המיסים ששולמו ע"י התושבים מעירית יפו) וילדיהן היו כאמור זכאים ללמוד בבתי הספר העירוניים, אבל בחרה לוותר על עימות ישיר עם השלטונות בנושא זה. תושבי השכונות חדלו לשלם את המיסים העירוניים לעיריית יפו, והוקם, בסיוע סמוי של עיריית תל אביב, 'ועד מצומצם' שהורכב משלושה גופים – התאחדות בעלי בתים בפלורנטין, שכשמה הובלה בעיקר ע"י אינטרסים כלכליים, הועד המשותף בשכונת שפירא, התאגדות תושבים, וועד קהלת תל אביב יפו, גוף דתי. אבל האינטרס הפוליטי של עיריית תל אביב היה כאמור להימנע מעימות עם השלטונות, והיא הפנתה את מאמציה להתפשטות צפונה, לכיוון שטחי הכפרים שרונה, ג'מוסין ושייח מואניס. דימוי העתיד של פרנסיה היה של עיר שמשתרעת משני עברי הירקון, רחוק ככל הניתן מיפו. ואומנם, הויתור על השכונות היהודיות ביפו הניב הסכמה בריטית עקרונית לכך, וחלקים מאדמות כפרים אלה סופחו לתל אביב, אשר תוכנית בניין העיר שלה הורחבה באופן משמעותי בשנת 1937. בנוסף,  אושר לה לפתוח נמל עצמאי ליד שפך הירקון.

התזוזה צפונה של מרכז העיר, ושינוי האופי שעברה בעקבות כך, הצטרפו לפגיעה שספגה כלכלת יפו, בדחיקת השכונות העבריות שבה לעמדה שולית ופגיעה. עוד בשנת 1933 נפתח נמל עמוק מים ומודרני בחיפה, והשביתה שנמשכה כחצי שנה, שהכשירה את הדרך לבניית נמל קרוב ומתחרה בתל אביב, דירדרה אותו לדרגת נמל משני. מבצע 'עוגן' במסגרתו פוצצו 237 בתים בעיר העתיקה של יפו, בין השאר ע"י הפצצה מהאוויר, פגע בה אנושות. השכונות העבריות ביפו היו נתונות במצב ביניים מסובך, כאשר תושביהן, אשר מנו בשנת 1938 כ- 15,700 נפשות, כ- 30% מתושבי יפו, מצאו את עצמם מעורבים בעימות הלאומי שהפך לעימות מוניציפלי. לאור זאת מפתיע לגלות שבשנת 1947 אוכלוסייתן כמעט הכפילה את עצמה והגיעה ל- 28 – 30 אלף איש.

הסיבה לכך היא שבשכונות אלו המשיכו להתקיים תנאים שהפכו אותן לאטרקטיביות עבור המהגרים. שכר דירה זול, קהילות קיימות תומכות, אפשרות למציאת עבודה בתחומים הקרובים לתחום העיסוק הקודם, ואפשרות קשר בין המגזר היהודי והערבי. מסחר ושיתוף פעולה, בעיקר על בסיס כלכלי, המשיך להתנהל בין שתי האוכלוסיות כל העת.

מלחמת העולם השנייה גרמה להפיכת ארץ ישראל למרכז תעשייתי חשוב עבור בעלות הברית, והייצור לכוחות הלוחמים האיץ מאוד את פעולת המשק. התיעוש התפתח בשלוש זירות עיקריות, לאורך דרך פתח תקווה, בקו התפר עם יפו ומדרום לה, וסביב חמש השכונות שהפכו ב- 1940 למועצה המקומית חולון. ההתפתחות הזו לא גרמה לרווחה כלכלית. עקב האינפלציה הידרדר דווקא מצבם הכלכלי של רוב תושבי העיר. שכונותיה הדרומיות מילאו שוב את תפקיד בולם הזעזועים המרחבי, והן שאיפשרו למשק לעמוד באתגר הזה, לא רק עקב המגורים הזולים אלא גם מכיוון שהתעשייה הזעירה, המורכבת מספקי שירותים, סדנאות ובתי חרושת קטנים, הייתה גמישה מאוד ובעלת יכולת התאמה לצרכים המשתנים של המשק המלחמתי.

מפה בריטית משנת 1945 מדגימה את מימדי השינוי שעובר המרחב, כמו גם את תפקיד וחשיבות שכונות הגבול של תל אביב והיישובים החדשים שצמחו מדרום ליפו במאבק הלאומי. השכונות מנשיה (המעורבת), נווה שלום, פלורנטין, שפירא והתקווה יוצרות חיץ בין יפו לתל אביב. שכונת התקווה מנתקת את הקשר בין יפו לכפר הגדול סלמה שממזרח לה. מדרום, חולון המתפתחת כמעט וסוגרת את טבעת המצור. יפו, אשר חלקים ניכרים בעורפה עדיין חקלאיים, הפכה למובלעת בתוך איזור שרובו בשליטה יהודית. מעניין לראות כיצד הסימון הברור והמדוייק של קו הגבול בין תל אביב ליפו על המפה הוא בגדר שאיפה קרטוגרפית גרידא, מאחר ובפועל הישויות המוניציפליות השונות משולבות זו בזו. שכונת התקוה, גם לאחר שתחום המרות העירוני של יפו הורחב ב- 1944, נשארת מחוץ לגבולותיו, וכך היא נמצאת מחוץ לפיקוח או אחריות כלשהם.

5

'הועד המצומצם' קרס עוד לפני מלחמת העולם, בין השאר עקב התנגשות בין האינטרסים של בעלי הרכוש לאלה של התושבים. ניסיונות משא ומתן על מחילת חובות לעיריית יפו הסתיימו בלא כלום, על רקע העמקת השסע הלאומי. 'הועד המאוחד של השכונות העבריות ביפו', שהחליף אותו, כשל גם הוא להתמודד עם הידרדרות מצב התחזוקה והניקיון בשכונות הצומחות במהירות. על רקע זה קם ועד חדש- 'ועד השכונות העבריות', אשר בו שיתפו פעולה עסקנים ממפלגות שונות, פעילים חברתיים ואנשי דת. גוף זה ניהל בפועל 19 שכונות בהם גרו כ- 25,000 תושבים, שהתרכזו בשני גושים – גוש שפירא וגוש פלורנטין. שכונת התקוה לא נכללה בו.

הועד הקים שורה של מוסדות: ועדת הניקיון, ועדת התזונה לחולים ותשושים, ועדה רפואית, ועדה מפשרת בין בעלי בתים ודירים, ארגון סוחרי השכונות, ועדה לציביון עברי, ועדה לטיפול ביחסים בין העדות, ועדה לעזרה סוציאלית, ועדת בטחון, בית דין לשכר דירה ועסקים וועדה לפיתוח ושיפור הרחובות. הרכב המוסדות מצביע על הבעיות שהטרידו את תושבי השכונות: ניקיון, עזרה סוציאלית, מניעת חיכוכים על רקע עסקי או עדתי ובטחון אישי וכלכלי. ניכר, גם משמו של הועד, המשמיט מתוכו כל התייחסות ליפו, וגם מהועדה לציביון עברי שיזם, כי מדובר, לראשונה, בועד פוליטי ואידיאולוגי. השאיפה להצטרפות לתל אביב התבטאה בקריאה לעצמאות השכונות.

הפגנות ויחסי ציבור היו חלק משמעותי מאותה חתירה לעצמאות. עוד בשנת 1938 הוגשו שאילתות בנושא בבית הנבחרים הבריטי, ועניין השכונות העבריות ביפו הועלה מספר פעמים לפני ועדת החקירה האנגלו – אמריקאית שפעלה בשנת 1946 באירופה ובארץ. בתזכיר שהגישה עיריית תל אביב לועדה הוזכרה גם שכונת התקוה, כדוגמא להשפעות השליליות של חוסר התכנון והפיקוח:

דוגמא בולטת של התהוות משכנות עוני יש למצוא בשכונת התקוה, הנמצאת בתוך גבולות בנין – ערים של יפו. אף על פי שהשכונה הזאת מונה 8000 נפש, אין לה כל סטאטוס אדמינסטרטיבי. כתוצאה מכך הפכה השכונה לגוש אחד של משכנות – עוני מן הסוג הגרוע ביותר, עם כל המכשולים והסכנות הסאניטריים והתרבותיים.

השימוש הפוליטי במצב בשכונות השוליים נשא פרי. תוכנית החלוקה סימנה את יפו כמובלעת מנותקת מהחלק המרכזי של המדינה הערבית. מעשי איבה הדדיים פרצו באוגוסט 1947, והציפייה הייתה להחמרתם. מפקדת ההגנה תיכננה והקימה בחזית עם יפו קו ביצורים מפותל, שחולק לגזרות וכלל 105 עמדות, עדות לכך שתוכנן גבול לטווח ארוך, וכי לא הייתה ציפייה לגירוש תושבי יפו. מטה ההגנה פעל בחסות 'ועד השכונות העבריות'. בתמונה של הצטלבות הרחובות הרצל וסלמה מתקופה זו נראים קירות המגן שהוקמו ברחוב הרצל על מנת להתגונן מהירי מכיוון הכפר אבו כביר. במקביל ניתן להתרשם מכך שלהבדיל משאר שכונות השוליים, פלורנטין אמנם בנויה במרקם עירוני צפוף אבל הוא מוקפד, ומראה אינו תואם את דימוי שכונת העוני המשויך לה.

בינואר 1948 הכריז בן גוריון על הטלת מצור על יפו, אבל מלחמת ההתשה המרה, שהייתה מלווה בפגיעה באזרחים משני הצדדים, נמשכה עד יום לפני הכרזת המדינה, יום כניעת יפו. בפברואר, לאחר סיום הפוגה קצובה לצורך קטיף התפוזים, עדות לכך שאינטרסים כלכליים משותפים המשיכו להתקיים גם בתקופה זו, התחדשו הקרבות במשנה עוז. מרגמות ה- 'דוידקה', שיוצרו באזור התעשייה שבשוליה של יפו, ונוסו בחולות חולון, הישג טכנולוגי מרשים, המראה על היכולות שצברה התעשייה הזעירה, כמו גם ההתקפה הפרטיזנית של כוחות האצ"ל וכיבוש שכונת מנשיה, גרמו לזרם פליטים מתגבר. המצור הכלכלי על יפו, וקריסת מוסדותיה שהפכה למלאה כשעזבו אותה הבריטים, הביא לכך שהעיר והמרחב שלה כמעט וננטשו ע"י תושביה הערבים. עם כניעתה של העיר נותרו בה כ- 4000 תושבים ערבים בלבד, מתוך כ- 85,000 שהתגוררו בה ובסביבותיה לפני כן. רכושם, עיר שלמה, על בתיה ותשתיותיה, וכן הרכוש הקרקעי שכלל את הפרדסים המניבים, שסחורתם הייתה המנוע הכלכלי שגרם לפריחת העיר, נותר מאחור.

שכונות הדרום היו, כאמור, בקו החזית, וספגו את ההתקפות ההדדיות, מאפשרות בכך לחיים בתל אביב המרכזית להתנהל כסדרם. מפעלי תעשיה רבים שמשו כחזית בפועל, כאשר בחלקם לא פסקה העבודה גם בעת הקרבות. שכונת התקוה היתה אחת מנקודות התורפה, מאחר וסלמה, הכפר הגדול במרחב, היה קרוב מאוד אליה. בנוסף, כפי שמספר משה נקדימון, מפקד החבל, שהכיר את השכונה בזמן שנוסדה:

… בבואי לשכונה בשנת 1942 לשמש מפקד אזור בחבל, לא היתה זו עוד השכונה שהכרתי. היא גדלה, התרחבה והתפשטה על פני מרחבים גדולים, וכן הוסיפה.

בעיות ההגנה בשכונה היו רבות ומלאכת התכנון היתה קשה ביותר. הנה קבענו עמדות בקו חזית מסוימת וכעבור כמה שבועות נהפכו הדברים על פיהם. שטחים ריקים בונו, בתים וצריפי פח פרצו ימינה ושמאלה, ושוב הוטל עלינו להתוות קו הגנה חדש.

לרועץ היתה לנו בעית החומר האנושי במקום. הנוער נטה ברובו לארגוני הפורשים ואף הקשישים בין תושבי המקום סירבו רובם להצטרף לשירות ההגנה. נאלצנו להשתלט על הרחוב ולפעמים הגיעו הדברים לאיומים ואף לתגרות ידים, תוך התאמצות להכניס את תושבי השכונה למסגרת כלשהי. גם לנו היו כשלונות לא מעטים בשטח זה.

פרט לעדות המעניינת על קצב ואופי התפתחות השכונה, שדומה לגוף חי, המשתנה כל העת, ברורה עמדתו הביקורתית של הדובר. השימוש במושג המהותני 'חומר אנושי' חושף את הפער בינו לבין מי שהוא מתאר. ההתפשטות הלא מבוקרת של השכונה, היותה של זו מחוץ למסגרת כלשהי, משתקפת בעיניו בתושביה. המתח בין אנשי ההגנה לתושבים הוא לכאורה אידיאולוגי, אבל נחשפת בו אי הבנה הדדית בסיסית. הדרך היחידה בה ניתן לשפר את אותו 'חומר אנושי' היא על ידי כפיה חיצונית, בכוח אם צריך, של מסגרת. למרות ההכאה על חטא בסוף הקטע המצוטט אין כאן כל הבנה לכך שניתוק ודחיקה לשוליים החברתיים הם כוח מבנה זהות, ושזהות זו מכוננת אל מול וכנגד האחר. במובנים רבים, כבר בעת הולדתה הייתה בישראל ישראל שנייה.

*

מה שעבר על המרחב התל אביבי בעקבות מלחמת 48 היה במידה מסוימת תהליך של חילופי אוכלוסין, אבל בניגוד למקרים אחרים, כאן היה מדובר בחילוף חד צדדי. את מקום כ- 80,000 הפליטים הערביים תפסו כ- 70,000 מהגרים, רובם חסרי כל או קרובים לכך, ובאזור שהיה לפני המלחמה בתחומה של יפו גרו בשנת 1953 כ- 120,000 נפש, יותר משליש מאוכלוסיית העיר כולה, שצמחה בתקופה זו מכ- 185,000 נפש לכ- 350,000 נפש.

תהליך איכלוס השטחים שנכבשו החל כמעט מייד, כשביזה והרס ליוו אותו. תושבי יפו הערבים הנותרים רוכזו בשכונה אחת, תחת ממשל צבאי. עירית תל אביב והממשלה ניסו לווסת את זרם המתיישבים, שחלקם היו פליטים פנימיים וחלקם עולים חדשים, אבל העיר הריקה, הקרובה כל כך למרכז העסקים הארצי, ושיש בה בתים ועסקים נטושים שיכולים לאפשר קליטה מהירה, הייתה פיתוי גדול מדי, וחלק ממנה אוכלס בפולשים ומסתננים, תופעה שהפכה להמונית עם התגבר זרם העולים. בפועל, תהליך זה בלם חלק מהזעזועים שגרם גל ההגירה.

השכונות העבריות של יפו סופחו לתל אביב בדצמבר 1948. בספר שהוציא לכבוד המאורע 'ועד השכונות העבריות' כותב יהושוע רוקח, ראש העיר:

… לא רק השכונות בשלמותן הן חלק בלתי נפרד מהעיר תל – אביב, אלא עוד חגורה רחבה למדי של שטחים סופחה אליה. שכונות ערביות כסלמה ואבו כביר, שהוו מרכזי התנפלות על תל אביב, התרוקנו מיושביהן ופינו מקום לאוכלוסיה עברית חדשה.

עצומה היא העבודה להגליד את פצעי השכונות ולהעלות את הרמה שלהן לרמתה של תל אביב.

יש לסלול כבישים, לבנות מדרכות, לנטוע גנים, להקים בתי ספר, מרפאות, בתי תרבות. לדלל את האוכלוסיה, להסיר את הצריפים ולבטל את משכנות העוני המרובים בשטחים אלה.

בפועל, הצעד הראשון של העיריה עם צירוף השכונות אליה היה, על פי מדיניותה הקבועה, ביטול 'ועד השכונות העבריות', שסיים לכאורה את תפקידו, כעת שהתושבים זכו בחסותה ויכולים להשתתף בפוליטיקה העירונית הכללית. בכך נגזלה מהתושבים מעורבות ישירה בניהול עיניניהם, והתבטלו מוסדות פיקוח וגישור קהילתיים. העמדה הערכית שנוקט רוקח, שמכיר בצורך להעלות את רמת השכונות לרמתה של תל אביב, למעשה מנציחה את נחיתותן, מאחר והעירייה לא עשתה כמעט דבר ממה שהיה צריך להיעשות על פי דבריו.

במפה של תל אביב משנת 1949 מסומן באדום גבול השטח שסופח לעיר. אבו כביר נמחקה מעל המפה, ומנורת הרחובות של נווה שאנן הושלמה. כבישים סלולים מסומנים בצהוב, כבישים לא סלולים בלבן, וכבישים מתוכננים בקווים מקווקווים. בשכונות שפירא והתקוה רק הכביש הראשי סלול, כאשר רחובותיה של שכונת התקוה נטולי שמות. את שמות הרחובות ביפו הערבית החליפו מספרים, פרט לסימטאות מנשיה, אשר החלק ממנה שנהרס בהתקפת האצ"ל מסומן ככזה. על פני השטח הבלתי בנוי של יפו ניתן להבחין בשרטוט תוואי הרחובות ע"פ תוכנית המתאר לעיר שהכין הנרי קנדל, מתכנן ערים בריטי, של פרברי גנים שישמרו חלק מהפרדסים עליהם היתה גאוותה של יפו. תוכנית זו נעלמה ממפות מאוחרות יותר.

7

גם הפרדסים נעלמו. השטחים החקלאיים ושטחי הכפרים הנטושים עברו לידי המדינה, אשר העבירה חלקים מהן לקק"ל ולידי חברות פרטיות, הסתדרותיות וממשלתיות, על מנת שיבנו עליהן שיכונים לעולים. בחלק מהמקרים הדבר דרש פינוי והריסה של בתים שכבר ישבו בהם עולים. חלוקת אדמות זו נעשתה ללא גיבוש תכנית מתאר חלופית לזו שבוטלה, וללא התייעצות עם עירית תל אביב, אשר לא היתה מעונינת בסיפוח כל יפו. התוצאה הייתה אוסף של פרוייקטים מנותקים זה מזה שאינם משתלבים לכדי מרקם עירוני אחיד.

בינתיים הוקם 'מנהל יפו', מוסד בראשו עמד פקיד מטעם עירית תל אביב, שנאלצה לדאוג לאספקת השירותים המוניציפליים לעיר. ההסתדרות סייעה לה בהקמת מוסדות בריאות, לשכות תעסוקה וחינוך, תוך ניסיון להגשים אינטרסים פוליטיים, בין היתר במסגרת המאבק בחוגי הימין ששלטו בעירית תל אביב. חלק גדול מהמהגרים שהתיישבו בעיר היו מבולגריה, בין השאר מאחר והם היו מהקבוצות הראשונות שהגיעו לישראל, ולכן הספיקו לפלוש אל הבתים לפני שהעיר התמלאה. בתמונת רחוב בוסטרוס לשעבר, שכעת נקרא רחוב 3, קשה לזהות את הטראומה שעברה על המרחב ועל העיר. החנויות הישנות פועלות עם בעלים חדשים, סחורות מתוצרת יהודית ושלטים בשפה אחרת. משאית וג'יפ צבאיים החונים משני עברי הרחוב הם הרמז היחיד לכך שבכל זאת לא מדובר במצב נורמלי לחלוטין.

8

בשנת 1950 סופח רוב שטחה של יפו לתל – אביב, ושמה שונה בעקבות כך לתל אביב – יפו. אבל התהליכים שעברו על השטח הערבי לשעבר עד אז, אובדן העורף החקלאי, הירידה במעמדו של הנמל והבניה המאסיבית ללא תוכניות מתאר הפכו את מי שנחשבה העיר הערבית המפותחת ביותר לצל חיוור, והעמידו את תושביה בעמדת נחיתות מובנית מול מי שגר מצפון להם.

השכונות הותיקות שבדרום תל אביב המשיכו לגדול ולקלוט מהגרים. שכונת התקוה יותר מהכפילה את עצמה עד שנת 1953. גורמי המשיכה שלהן נשארו זהים, קרבה יחסית למרכז המספקת אפשרויות פרנסה והתקדמות, שכר דירה נמוך, קהילות קולטות בעלות ידע מקומי ואפשרות להמשיך ולקיים תרבות שונה מזו הממסדית. בהיעדר מימון ממשלתי ומאחר ושכונות אלו תמיד היו נלוות אליה, שוליות לתפישתה העצמית, עירית תל אביב, שדו"ח שהכינה מחלקת הפיקוח העירוני שלה בשנת 1949 מציג תמונה עגומה מאוד של 'המצב בשכונות הספר של תל אביב', יכלה רק לתייג, למנות ולתכנן כמה משאבי קרקע יש להקציב וכמה אנשים יש לפנות בכדי 'להעלות את הרמה שלהן לרמתה של תל אביב'. בפועל, שוב, כך ספגה העיר חלק מגל ההגירה, שעתיד לעזור לה ולהתחדש בעתיד.

הפרמטרים לפיהם דמיינה תל אביב את עתידה, השונה מאוד ממה שהתרחש בפועל, נקבעו בתכנית אב שפורסמה ב- 1954, ואשר תוכננה ע"י מתכנן ערים יהודי אמריקאי, בדמות תכניות שיקום עירוניות רחבות היקף שהיו אופנתיות באותה עת, ושהתגלו בדיעבד ככושלות והרסניות לערים שישמו אותן. על פי תפיסה זו יש להפריד ככל שניתן בין התעשיה, המסחר והמגורים ולשמור על פיזור אוכלוסין גבוה בשכונות המגורים, כאשר הכלי המרכזי הוא פינוי של שכונות נחשלות, הריסתן לגמרי ובנייתן מחדש באופן מתוקן. גם זו, כמובן, ככל המפות שנסקרו כאן, מפה אידיאולוגית, שצובעת שטחים שלמים בעיר בצבעים המצביעים על יעודם העתידי. מאחר ואין דרך לשנות לגמרי את המציאות מוכשר איזור התעשיה שבדרך פתח תקוה, ונצבע בסגול, מה שיוצר חגורת תעשיה שמפרידה בין תל אביב לשכונותיה הדרומיות, וביניהן ליפו. אבל אותו סגול נמתח גם על שכונת פלורנטין, המיועדת להתפנות מתושביה ולשמש למלאכה ולמעבדות. כל אזור נוה צדק ומנשיה נצבע באדום, מיועד להיות האזור המסחרי הראשי של העיר ועל בתיו להיהרס. שוב, חוסר באמצעים גרם לכך שהצעדים הדרסטיים בתוכנית אב זו לא יבוצעו, אבל אין זה אומר שהיא היתה חסרת השפעה, מאחר וממנה נגזרה פעילות ומדיניות העיריה עד לפני שנים לא רבות, והיא אחד הגורמים למשבר שפקד את העיר בשנות ה- 60 וה- 70.

צילום אויר משנת 1956 מראה כמה השתנה המרחב במשך 10 שנים. על אדמות אבו כביר, שהפסיק להתקיים ונהרס עד ליסוד, קמה שכונת קריית שלום, נטע זר שאין כל קשר בין שבלול רחובותיו לבין האזור בו היא ממוקמת. שכונת שפירא גדלה מאוד, וכך גם שכונות התקוה ועזרא. אזור התעשיה שבגבעת הרצל צמח, והוא מקיף את שכונת פלורנטין מכל עבר. למרות הכוונות עליהן הצהירה העיריה עם קבלת תוכנית האב בשנת 1954, מרחב זה לא עתיד כמעט להשתנות משמעותית עד ימינו אנו, פרט לתחנת האוטובוסים המרכזית שעתידה להיבנות במקום הפרדס שחסם את השלמת סלילת מנורת הרחובות בשנות ה- 20, וסלילת כביש האיילון שניתק עוד בין העיר לשכונת התקוה ולשכונת כפר שלם, שקמה תוך שימוש בבתי בכפר סלמה. ניסיונות שיקום משמעותיים ראשונים לשכונת התקוה יערכו רק בסוף שנות ה- 70, עם עלייתו לשלטון של מנחם בגין, מייצג האחרות. פינוי פולשים מתקופת העליה הגדולה עדין מתנהל בימינו.

צילום אויר 1956

באלבום ייצוגי, שנועד כנראה למכירה לתיירים או כמתנה מהודרת, בעל כריכה משובצת בריקוע נחושת, שכותרתו 'משוט בישראל', יש תמונה של רחוב בשכונת ספר. נשים, צעירות וזקנות, אשר ודאי עוסקות ברכילות בטלה, יושבות ליד ילדיהן הרבים, זה בלול, זה על הידיים, זה מתרוצץ בסמטה הלא סלולה. כביסה תלויה על חבל ארעי, מצד אחד של הרחוב למשנהו. הכותרת אומרת – 'כבכל עיר לא חדלו משכנות העוני גם בת"א', תפיסה אפולוגטית אך גם הגיונית מאוד, כזו המעניקה מקום לעניים בתוך המרקם החברתי הנורמלי. מעל אותה תמונה, תחת הכותרת – 'שכונת חיילים משוחררים' נראות שתי נשים, לבושות שמלות מנוקדות, זהות כמעט, דוחפות בנחת את עגלות ילדיהם, כל זאת בטיילת רחבה, הסמוכה לבנייני השיכון הטוריים וחסרי הייחוד של שכונת יד אליהו. השמיים מעל פתוחים, מנוגדים לגגות החוסמים את מסגרת התמונה התחתונה. גברים נראים רק ברקע הרחוק של שתי התמונות, אשר אפילו כיוון צילום הרחוב שלהן הוא הפוך. בתמונה העליונה זהו גבר לובש חולצה לבנה, העסוק כנראה בדיבור עם אישה. בתמונה התחתונה זוהי צללית כהה, הנחפזת לעבור את הרחוב. ברור מי משתי התמונות היא של הגשמת החזון הציוני, ומי חורגת ממנו. ומצד שני ברור איזו תמונה רבגונית, מעניינת ומלאת חיים יותר. אלבום זה בחר להנציח את השונות, להפוך אותה למייצגת, בדומה לתרבוש על ראשו של הפעוט מימי ראשית אחוזת בית.

שכונותיה של דרום תל אביב לא התאימו לחזון, ולמרות שמגורים בהן יכלו ליצר הזדמנויות לטיפוס מגזרי, הרי היה מי שנשאר, מי שהמרחק והאחרות שלו מהמודל האכריטיפי, הציוני, החילוני והאשכנזי היו גדולים מדי. אנשים אלה בחרו בחסות האוטונומיה התרבותית המסוימת שיכולה להתקיים רק רחוק מעינו הפקוחה, והרעה לעיתים, של הממסד, ובכך נשארו, במידה רבה, בשוליים.

ביבליוגרפיה

ארכיונים:

ארכיון עירית תל אביב – יפו (אעת"א)

ספריית המפות, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ת"א

ספרות:

 John Brian Harley, Paul Laxton, J. H. Andrews, The New Nature of Maps, JHU Press, 2001

שמואל אביצור, נמל יפו, מלוא, תל אביב, 1972

יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, מפקדת ההגנה בתל אביב, ללא ציון שנה

נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1996,

י.ר. בנציוני (עורך), מפת תל אביב המורחבת, חברת המעביר, תל אביב, 1944

גיליה ברגר, תכנית אב לתל אביב 1954, סמינר, לא פורסם, 2007

דבורה ברנשטיין, נשים בשוליים, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2008

דב גביש, דיכוי המרד ביפו במאורעות 1936, קרדום, 1981

ארנון גולן, שינוי מרחבי – תוצאת מלחמה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2001

דן יהב, חיי התרבות והכלכלה ביפו שלפני הנכבה (1948), צ'ריקובר/ מבט, 2007

אורי יואלי, שורשי הדימוי של פלורנטין, עבודת רפרט, 2008

אלכס כרמל, התישבות הגרמנים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, החברה המזרחית לישראל, האניברסיטה העברית, ירושלים, 1973

מארק מאזוור, סלוניקי עיר של רוחות, עם עובד, 2001

דרור משעני, המזרחי כהפרעה לשונית, יגאל נזרי (עורך), חזות מזרחית, בבל, תל אביב 2005, עמ' 83 – 89

שמואל יוסף עגנון, תמול שלשום, שוקן, ירושלים, תשכ"ז

ירון צור, הבעיה העדתית, צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני – תשי"ח – תשכ"ח, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2000, עמ' 102 – 124

י. קלינוב (עורך), משוט בישראל, לעם, תל אביב, 1950

עזריאל קרליבך (עורך), ועדת החקירה האנגלו – אמריקאית לענייני ארץ ישראל, צ. ליינמן, תל אביב, תש"ו

רות קרק, יפו, אריאל, ירושלים, 2003

ח. רבין (עורך) נדבך, השכונות העבריות ומאבק עצמאותן, הוצאת ועד השכונות העבריות, ללא ציון שנה ומקום הוצאה

יואב רגב, ימי דיזינגוף, אחיאסף, נתניה, 2006

שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל, תל אביב, 2005

יעקב שביט וגדעון ביגר, משכונות לעיר, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2001

יעקב שביט וגדעון ביגר, מחבר ראשי: חיים פיירברג, מעיר – מדינה לעיר במדינה, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת ת"א, 2007

מיכל שוורץ, רמי אהרוני, ימי חול, עיריית חולון, חולון, 2002

משה שמיר, במו ידיו – פרקי אליק, עם עובד, תשל"ג

שורשי הדימוי של פלורנטין

שכונת פלורנטין, שבשוליה אני גר, הפכה לסמל, או שמא מותג, תל אביבי מוכר. סדרת הטלוויזיה שנשאה את שמה ביססה את דימויה כשכונה אורבאנית וצעירה, מקום הקולט את המהגרים החדשים אל העיר ומאפשר להם את החופש לטעות ולחפש אחר הגדרתם העצמית. אבל דימויה אינו רק חיובי: "שכונת פלורנטין הופכת במהרה לסמל לחיי חוסר הגדרה ונעורים אינסופיים, המשמשת הן כנקודת מפלט והן כמצב חסר מוצא לדמויות המסובכות.", נכתב בניתוח הסדרה תחת ערכה בוויקפדיה. פלורנטין מוצגת בסדרה כשכונת שוליים, מקום שהקשר שלו אל תל אביב הוא מסוים, שמתקיימות בו צורות חיים ומפגשים שלא יכלו להתקיים בחלקים אחרים של העיר.

במפתיע, דימוי זה לא נוצר יש מאין. פלורנטין יוצאת דופן וייחודית בין שכונות העיר. נסיבות ותנאי הקמתה, מיקומה והתהפוכות שעבר האיזור הטביעו עליה את חותמם ויצרו מרקם עירוני מרתק. השוני הוא פיזי, ומתבטא באופי הבינוי ובעירוב השימושים בין מגורים, מסחר, בילויים, תעשייה זעירה ומלאכה, וגם דמוגראפי. עבור חלק גדול מתושביה, פלורנטין היא שכונת מעבר, והם בוחרים לעזוב אותה עם שיפור מצבם הכלכלי או הפיכתם להורים. חלק אחר הם תושבים וותיקים, הגרים בדירות בדמי מפתח. במפתיע, הטרוגניות זו אינה מובילה לעימותים גלויים, ותחושתי, כמי שמתגורר בשכונה ובסמיכות לה למעלה מ- 15 שנים, היא כי דווקא הגיוון יוצר אווירה נינוחה המחפה במידת מה על החוסר בשטחים פתוחים ובמבני ציבור בשכונה.

במאמר קצר זה אנסה להתחקות אחרי שורשי הדימוי של השכונה, תוך סקירת ההיסטוריה של הקמתה, ובחינת סכסוך מקומי בין בתי הכנסת השונים שהתקיימו בה בשנת 1936. טענתי המרכזית היא כי מיקומה הלימינאלי – בשוליים, בין לבין, בלתי מוגדרת לגמרי –  של השכונה יצר ויוצר את רבגוניותה. חוסר הבהירות שיוצר אותו מיקום מאפשר לקבוצות שוליים ולמהגרים חיצוניים ופנימיים להיקלט ולחיות בעיר בתנאיהם שלהם.

תהליך הקמתה של שכונת פלורנטין מתואר בחוברת שהוציא 'ועד השכונות העבריות' לאחר סיפוחה של השכונה לתל אביב בשנת 1948:

בשנת 1924 כשהתחילה עליית יהודי סלוניקי לארץ, התאספנו קמץ ציונים בסלוניקי, ויסדנו אגודה לרכישת אדמה בארץ. מיד נשלח שליח מיוחד ונקנתה מידי הערבים חלקת אדמה "ע"י תל אביב" בהמשך רח' הרצל.
לא ידענו את חוק הקרקעות הארצי, קנינו אותה "מושע" ועברו שנים ומשפטים עד שהצלחנו להעביר בה את הפרצלציה ולהפכה ל- "מפרוז". הפרוצדורה הזאת נמשכה עד 1932 שאז רק נעשתה החלוקה בין התושבים, וזה הפריע לנו לבנות ולהעלות יהודים במימדים יותר גדולים.
… ספרתי לחברי כי אנו נהווה גשר בין תל – אביב ליפו ע"י זה שניישב את פרדסי האימה ע"י תל – אביב ונפתח את סמטת סלמה – בה הסתובב מס. 3 בקשי בכיוון אחד – לכביש מחבר את נקודות השיכון הבודדות שלה, וההתלהבות הייתה גדולה, אולם רק ב- 1933 יכלנו להגשים את רצוננו ולהתחיל בבניה.
הראשון שהקים את בנינו בשטח זה היה שלמה יעקב פלורנטין ז"ל אשר קיבל את המים לכל השכונה על שמו, וכך נקראה השכונה במקרה על שמו "שכונת פלורנטין"…
… ב- 1930 עליתי עם עוד פעילים. בנית השכונה החלה בקצב. אז נוסד גם ועד של בעלי הבתים, כדי לטפל בקבלת הנחות מעירית יפו, ובהחשת העבודות הציבוריות. הועד הצליח במדה ידועה בסלילת כבישים והתחלת הביוב ובשלש השנים 33 – 1935 היתה הבניה רבה. בשטח שהיה כלו פרדסים, צצו מדי שבוע שלדי בתים, ולאט לאט גם נסתמנה צורת הרחובות בשכונה.

ניתן לספר את אותו הסיפור תוך הדגשים שונים. יהודי סלוניקי, אשר במשך מאות שנים חיו לצד ובחסות קהילה מוסלמית עוסמאנית שלטת, מנו כשבעים אלף איש לאחר מלחמת העולם הראשונה, קהילה עירונית ענייה ברובה שחלק גדול ממנה התפרנס מעבודת כפיים בנמל ובסביבותיו. על העיר והקהילה עבר משבר חמור בעקבות מלחמת העולם, גירוש האוכלוסייה הטורקית, קליטת הפליטים היווניים ושריפת ענק שכילתה את הרובע היהודי הישן. חמישים אלף יהודים איבדו את בתיהם, ורובם עברו לגור בשבע שכונות יהודיות שנבנו בשולי העיר. הגל הלאומני שליווה את תהליך ההלניזציה המואץ שעברה העיר בעקבות כיבושה כלל בתוכו גם ביטויים אנטישמיים. בשנת 1931 תקף המון יווני את השכונות היהודית במה שכונה אח"כ "פרעות קמפבל" . ציונות הייתה אחת מהתנועות מגדירות הזהות בקהילה, לצד זהות מקומית מסורתית חזקה, קומוניזם והלניזם. המצב הקשה גרם להגירה רבה, כאשר בין עשרים לעשרים וחמישה אלף יהודים עזבו את העיר בין המלחמות, אבל פחות מרבע מהם הגיעו לארץ ישראל.

שכונת פלורנטין נמצאת מעבר לקו הגבול ה-'טבעי' של תל אביב, דרך שכם ומסילת הברזל לירושלים. בשנת 1921, לאחר המאורעות שהביאו לתחילת תהליך ניתוקה של תל אביב מיפו, הוקם ביוזמת סוחרי יפו היהודים מרכז מסחרי שנועד לשרת את תושבי תל אביב, על אדמת פרדס שנקנה ע"י המועצה העירונית. התקנות האנכרוניסטיות משנת 1910, לפיהן יש להפריד בין מסחר ומגורים, ומותר לבנות רק על שליש משטח המגרש ובמרחק משוליו, לא חייבו את מתכנני המרכז המסחרי, כך שנבנו בו גושי בניינים, ללא שטחים פתוחים ועם מבני ציבור מינמליים:

… הנה במרכז המסחרי, ששם עקר הבנינים הנם חנויות ומחסנים, אין צורך ואין אפשרות לבנות באופן אחר מאשר שורות שורות של בתים המחוברים אחד אל השני בקירות משותפים, על שטח של יותר מחמישים למאה, עם חזית כללית אל הרחוב ועם חצר קטנה מאחורי הבית בשביל מעבר. כדי שבנינים כאלה יצאו אל הפעל ביחוד על שטחי בנין קטנים כמו שבמרכז המסחרי, מצאו לנכון לבחור בשיטת הבלוקים הנהוגה בהרבה מקומות בערים הגדולות גם בחו"ל.

בפועל, ולמרות הכוונה הראשונית ליעד את השכונה למסחר (ומאוחר יותר גם למלאכה) בלבד, זו הייתה אחת השכונות המאוכלסות בעיר, והיא סבלה באופן כרוני מלכלוך ומחוסר תשתית עירונית הולמת.

שכונת פלורנטין נבנתה מדרום למרכז המסחרי, על שטח שהיה בבעלות ערבית בעת קביעת גבולות תל – אביב בשנת 1923. בשל כך היא נשארה בתחום השיפוט של יפו עד העלמה של זו כישות מוניצפלית.

מפה משנת 1935 מראה כמה מלאכותי הוא קו גבול עירוני זה. הרחובות מצפון לדרום, הרצל, הקישון ונחלת בנימין, מתחילים בת"א ומסתיימים ביפו. הבינוי דומה מאוד בחלק התל אביבי וביפואי, למרות שפלורנטין נועדה להיות שכונת מגורים שהמסחר רק תומך בה. תכנית המתאר שהוכלה על האזור ע"י עיריית יפו, הנקראת יפו B, איפשרה כללי בינוי דומים לאלו שבמרכז המסחרי. תכנית זו, שאושרה בשנת 1933, שרטטה את רשת רחובות השכונה, איפשרה מסחר ותעשייה קלה בקומה התחתונה של הבניינים וקבעה מגבלה אחידה ויחידה לגובהם: פי אחד ורבע מרוחב הרחוב. דבר זה איפשר בנייה צפופה ורוויה אם כי גודל המגרשים הקטן גרם לכך שהבניינים עצמם לא היו גדולים ומספר הדיירים בכל בניין היה מצומצם. המיסים ביפו היו נמוכים יותר, ומחיר הדירות היה זול יחסית לתל אביב. חלק גדול מהבתים נבנו להשכרה. גורמים אלה: דיור זול וזמין, אפשרות לעבוד בסמיכות למקום המגורים, רשת תמיכה קהילתית שמתאפשרת על ידי הצפיפות, הפכו את השכונה לאטרקטיבית למהגרי העלייה החמישית, הן כמקום קליטה שאיפשר התאקלמות עד שיפור המצב הכלכלי והן כמקום בו ניתן לקיים חיי קהילה שהתרבות שלה חורגת מזו שהתגבשה בתל אביב.

תל אביב לא הייתה סובלנית כלפי תרבות ממקור שאינו אירופי. דוגמה מובהקת לכך הוא האיסור על מכירת ערק ומשחקי דומינו וקלפים שהטילה העיריה על בתי הקפה בעיר בשנת 1934. כ- 10% ממהגרי העלייה החמישית באו ממדינות ערב ומיוון, למעלה מ- 20 אלף איש, וחלק גדול מהם התרכז בשכונות שביפו, שפלורנטין הייתה רק אחת מהן. בנוסף התרכזו בשכונה קהילות חסידיות, שחלקן איכלסו בניינים שלמים. קבוצות המהגרים העיקריות שהתרכזו בפלורנטין היו מיוון, פולין, בוכארה וטורקיה. בחותמת "התאחדות בעלי בתים ומגרשים בשכונת פלורנטין ואגפיה" הגוף אשר ניהל את ענייני השכונה מול עיריית יפו, ואשר שמו מעיד על האינטרס הבסיסי שלו, המעדיף את בעלי הרכוש, בולטת השייכות הברורה לעיר זו. שם ההתאחדות בערבית מופיע במרכז החותמת, ומעליו, באותיות מרווחות, שמה של יפו.

ממערב לשכונה הקצתה עירית יפו שטח לאזור תעשייה, ושם קם בשנת 1934 מרכז וולובלסקי, ע"ש שלום וולובלסקי, סוחר נפט ממוצא רוסי, שבנה בו כ- 200 אולמות תעשייה קטנים. זה היה אזור התעשייה המתוכנן הראשון בארץ ישראל, ומאחר וריכז בעלי מלאכה מתמחים שסיפקו שירותים לכלל המשק העברי הייתה לו חשיבות רבה בתהליך המודרניזציה והתיעוש שלו. אזור התעשייה הזה קם ביפו בין השאר בגלל החמרת התקנות והמגבלות על תעשייה בתל אביב, דווקא בזמן בו היה צריך המשק לקלוט בעלי מלאכה מומחים ומכונות ייצור.
על השילוב בין קהילות שונות, מסחר, מלאכה ומגורים, הגורם לרחוב להיות מלא חיים ולתפקד כזירת מפגש ציבורי, כמו גם על פעולת מנגונני המשטור הקהילתיים וגיבוש נורמות החיים בשכונה, ניתן ללמוד מעדות מאוחרת זו, המתייחסת לכניסת השבת:

"לכה דודי לקראת שבת פני שבת נקבלה". ביום השבת פשטו שכונות הדרום צורה של חולין ולבשו צורה של קודש. יותר מאשר בכל רובע אחר בעיר העברית הראשונה. זאת, על שום היותן למן היוסדן תערובת מובהקת של תעשיה ומלאכה זעירה, מסחר וחנויות ומגורים צפופים מאד בכפיפה אחת, כשהכל נוגעים זה בזה ומתחככים זה בזה. הקולות הצורמניים של המנסרות והנגריות ונקישות העץ של נולי האריגה, היו עולים מבתי החרושת בשעות הערב המאוחרות ומפליגים לתוך הלילה במפעלים שעבדו ב"משמרת שלישית". נתערבו קולותיהם בקולות ילדים משחקים שמילאו את הרחובות ובקולות "השוק הערבי" שהיה מתפרש לאורכם של רחובות, ובקולות תורה ותפילה שעלו מתוך בתי הכנסת והמדרש של העדות השונות וה"שטיבלך" לעשרות, שיכולת למצוא אותם בכל רחוב.
באה שבת וקול המונה ושאונה של מלאכה שבתו ונשתתקו. מרכז התעשייה והמלאכה, מרכז וולבלסקי שמם כמעט לחלוטין. השמש נוטה לפאתי מערב. ראשוני המתפללים בני עדות המזרח מקדימים לעשות את דרכם לבתי התפילה שלהם – בעוד החמה בראש האילנות – לאמירת "שיר השירים" כמנהגם. ואילו הספרים ובעלי הדוכנים לפיצוחים, מליחים ומיני מאפה, עדיין בפעולה. הם עצמם מאיצים בלקוחות המאחרים: "עוד מעט יגיע הרב". לרוב, די היה במבט שלו פעם אחת, כדי להיות ער ל"תזכורת" הזו. שהרי לא היה מי שלא הכיר את "רב השכונה". הספר הוריד את התריס על לקוחותיו, כדי שלא ייראה מבחוץ כ"פורץ גדר". חושיו המחודדים של הרב גילו עירנות והוא נקש בתריס: שבת! שבת! כל זאת באזור שהיה שייך רשמית לשטח השיפוט העירוני של יפו ולא חלו עליו כל חוקי עזר שמכוחם נשמר יום המנוחה.

באזור שבין שכונת המגורים ואזור התעשייה נבנתה שכונת צריפים ששילבה תעשייה ומגורים במודל דומה לזה של שכונת "מכבי" שהוקמה כבר בשנת 1926 ממערב. מהגרים ממזרח אירופה הקימו מעין עיירה קטנה בחסות יפו, בה יכלו לנהל חיים דומים לאלה שקיימו בארצות מוצאם. בשכונת "מכבי" גרו משפחות שהיגרו בעיקר מרוסיה בתקופת העלייה השלישית, ובשכונת "צריפי פלורנטין" משפחות ובודדים ממוצא פולני בעיקר שהיו שייכות לעלייה החמישית. יפו, להבדיל מתל- אביב, הייתה עיר מעורבת, בעלת אוכלוסייה נוצרית, מוסלמית ויהודית. עירית יפו סיפקה לתושביה שירותים בסיסיים תמורת תשלום, והעניקה אוטונומיה תרבותית לשכונות השונות, שאיפשרה לקהילות שגרו בהן לשמר מאפיינים נבדלים. אבל העיריה לא סיפקה שירותי חינוך או בריאות, ולא הקציבה מקום בתכנון העירוני לשטחים פתוחים ולמבני ציבור. ילדי תושבי השכונות היהודיות של יפו למדו בתל אביב, ותושבי השכונות ייצרו לעצמם את מבנה הציבור הבסיסי ביותר, שהיה מוכר להם מהארצות מהן היגרו: בית כנסת.
תיאורו של רבי יצחק ידידיה פרנקל, מי שהיה חלק מוביל בהנהגת השכונה בימי הניתוק והמאבק בעירית יפו שלא יתואר פה, והפך לימים לרבה הראשי של תל אביב – יפו, את אופן מימון בית הכנסת שהוקם ביוזמתו בשולי שכונת פלורנטין מלמד על העיסוק של תושבי השכונה והאופן בו התגייסו לבניית בתי כנסת אלו:

רוב מתפללי בית הכנסת הם אנשי עמל וזיעה, וכדאי היה לכתוב פרק מיוחד על הצורה ועל ההתלהבות בה נענו אנשים מעוטי יכולת אלו לבנות את בית הכנסת. יהודי אחד נפח… שבצריפו אין עדיין מאור חשמל, ואוכל את לחמו לאחר יום עבודה קשה לאור מנורת נפט, חסך פרוטה לפרוטה ובידיים רועדות הביאו הוא ואישתו את הסך 118 ל"י לבית הכנסת.

כל קהילה בנתה או התקבצה סביב בית כנסת משלה, כאשר רובם ממוקמים בקומות שניות של בנייני מסחר או על מגרשים קטנים ולא מתאימים. בבית הכנסת "אהבת חסד", שהקמתו תוארה בציטוט הקודם, ושנבנה עקב צורת המגרש כך שארון הקודש שלו ממוקם בקירו הצידי, החל הרב פרנקל, בעקבות מאורעות 36, את מסורת הקפות שמחת תורה הפומביות:

בימים ההם גרו בצפיפות שלוש משפחות בדירה אחת עם מטבח משותף, שירותים משותפים ומקרר ובו רבע בלוק קרח. היום קוראים לכך חיים קשים, אבל היתה אחוות חיים ואחוות אחים וכשהיה עצוב כל כך על הנשמה לכולם, אמרתי שיש להמתיק את קשיי היום בשמחה מקורית: "שמחת התורה". זה התחיל במתי מעט. יצאנו לרחובות עם לולבים ביד. הילדים אחזו בדגלוני שמחת תורה. מצאנו עצמנו יד ביד, סלוניקאים ובוכרים, בולגרים וטורקים, עיראקים ופולנים, הונגרים ומצרים, חסידים וליטאים. עמך. כל עדה התבלטה בייחודה ובתלבושת הססגונית שלה והידיעה ש"משהו מיוחד" חוגג בפלורנטין שבדרום תל – אביב, עשתה לה כנפיים והחלה מושכת אחריה אלפים.

הדימוי הציבורי היה כי חגיגות אלה יכלו להתקיים רק מאחר והיו עממיות, וצמחו ללא כפייה:

כל החגיגות שם בצפון, הם קפואות משהו, כפויות, קרירות, כי השמחה בהן מאורגנת מגבוה. פה שום דבר אינו מאורגן, פה הכל ספונטאני, בלי קצינים ליחסי ציבור ובלי פרסומת בת חדשים, נוהרים הנה אלפים מכל קצוות העיר, המונים מכל ה"גופים", המפלגות, העדות, העליות והגילים זורמים באפיקי הרחובות הצרים והאפלים. והזרם הוא חם ומאחד. הרב פרנקל הוא מארגן יחידי של חגיגת המונים שאין דומה לה במינה. והוא עושה זאת בלי תקציב, בלי מנגנון, בלי וועדים וועדות.

בעדות זה, מעיתון בן הזמן, בולט דימויה הדו משמעי של פלורנטין, כמקום שמצד אחד הוא צפוף, ורחובותיו מלוכלכים, צרים ואפלים, ומצד שני קורן ממנו חום מאחד, שחסר ברחובות צפון העיר הנקיים והמסודרים. דימוי זה עדיין רווח בימינו.
בתי הכנסת נוסדו, אם כן, במימון וביוזמת הקהילות שהתפללו בהם. מי שפיקח על שירותי הדת ומימן חלק מהם היה ועד הקהילה העברית של יפו ות"א, גוף שבראשו עמדו רב אשכנזי ורב ספרדי, שקדם לעירית תל אביב ופעל במנותק ממנה עד איחודם בשנת 1939. חליפת מכתבים שנשמרה בארכיון עירית תל אביב חושפת בקיעים בדימוי קיבוץ הגלויות המאושר שהוצג כלפי חוץ.

פרשה זו מתרחשת בשנת 1936, שנת פרוץ המרד הערבי הגדול. שנה לפני כן הגיע לארץ הרב יצחק ידידיה פרנקל שהוזכר קודם בהקשר בית הכנסת שהקים. מתפללי בית הכנת פנו אל ועד הקהילה בבקשת תמיכה ברבם:

..ולצערנו עד כמה שהרב הזה נערץ מגדולי הרבנים, ומכל תושבנו, במדותיו התרומיות, וגם כבוד רבינו הרב המקומי, מארא-דאתרי הגאון סתורי הרצברג שליט'א, מעריצו, ומחשיבו למאד, עוד יותר לבנו כואב לנו לראות את רוע מצבו החמרי, העניות, הלחץ, והדחק, ששורר אצל הרב הנ"ל בלי מוצא לפרנסה לו ולמשפחתו…

חותמות בתי הכנסת האשכנזיים על מכתב לועד הקהילה העברית של יפו ות"א. מיקום בתי הכנסת המצויין על החותמות מאיר את בלבול הזהויות. היכן נמצאים בתי הכנסת הללו, ביפו או בתל אביב?

בשכונה פעלו כבר שני רבנים, אשכנזי וספרדי, ומשגיח כשרות אחד, שמשכורתם שולמה ע"י הועד. נראה שאנשי התאחדות בעלי הבתים והמגרשים בשכונת פלורנטין ואגפיה ניסו לקדם את משגיח הכשרות, הרב תמר ישכר, למעלת רב נוסף לשכונה, מה שגרם למרמור בקרב בתי הכנסת האשכנזיים בשכונה. במכתב השמצה כלפי אותו רב הם מתארים את שכונתם, וחושפים אגב כך את בלבול הזהויות, את היותה של פלורנטין חלק מתל אביב אך גם נפרדת ממנה:

כידוע מתהווה שכונת פלורנטין גוש אחד וחלק בלתי נפרד מאיזור מרכז מסחרי באופן שכל הבתים מסודרים בהמשך אלה הרחובות הקצרים והצפיפים, הקישון, מזרחי, עמק יזרעאל, פלורנטין, בתוככי הפרבר של מרכז-מסחרי, שרק לשמא בעלמא נקרא החלק שלצד יפו, הקטון, בשם שכו' פלורנטין, כמו שנקרא חלק ממרכז מסחרי שכו' וולובלסקי, וכן קולטישנסקי וגבעת הרצל שנשאר כך מורגל בפי קוני המגרשים מאז בעלי השמות הללו בטרם שסודר המשך הרחובות.

בתי הכנסת הספרדים בשכונה היו מעטים, אך גם גדולים יותר. תחושתם הייתה כי האשכנזים מנסים לתמרן את ועד הקהילה, ושכל בית כנסת מנסה לקדם רב משלו, תוך ניצול הכוח הארגוני העדיף של האשכנזים. במכתב משלהם לועד הקהילה הם מוחים על הפגיעה בכבודם, ופוסלים את הצורך ברב נוסף לשכונה:

אנו החתומים מטה בשם כל תושבינו הספרדים משכו' פלורנטין, הועד וגבאי ומתפללי בתי כנסיות הצבורים של הספרדים הנ"ל, מתכבדים לבוא בהבעת רגש ההתרגזות מתושבינו הספרדים לפני מע' כבודכם, מנהיגי קהילותינו החשובים, נגד התעמולה הנעשית בשכונותינו, ע"י מי שהוא, למנות רב נוסף בשכונותינו, ומגישים לפי הידיעות מכתבי בקשה ע"ז להקהילה, ולהרבנות הראשית, לאשר להם רב זה, או זה, כאילו נחוץ לנו במילוי רבנים לצרכים הדתיים בסמכות, ובהשגחת הרבנות במקומינו. ומתוך כך מעוררים בזה את דעת הקהל להמשיך תמימי דעה לרשת המחלוקת
… אנו מדגישים בהחלט שאנו הספרדים רוב מנין ורוב בנין, מתושבי שכונת פלורנטין, ובהתחשב גם בזה שבתי כנסיות של הספרדים כאן הם רכוש ציבורי בנינים מפוארים וקבועים לעולמים, ב"ה, לעומת בתי כנסיות של אחינו האשכנזים יח' שבמקומינו הם נקראים רק בשם ביהכנ"ס, והאמת למעשה רובם הם רק בחניות שכורות חדשית בעלמא, ובדרך עראי בלבד.

דף בכתב יד הנמצא בתיק המסמכים שבארכיון עיריית תל אביב מסכם את עמדות בתי הכנסת השונים המשתתפים במחלוקת:

1. אהבת חסד: … בית הכנסת מתקיים שנתיים, לא צריכים לרב, הם מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה, ואולי זקוקה לציין (?) מורה הוראה ובמקרה כזה הם מציעים את הרב פרנקל ולא את הרב תמר.
2. חסידי אלכסנדר: … בית הכנסת מתקיים כשנה. מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה, אולם אם הרבנות חושבת שיש צורך למנות בשכונה מורה הוראה שיפנו אליו בשאלות, הם מציעים את הרב ולנר.
3. אשכנזים: … בית הכנסת מתקיים שנתיים וחצי. מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה. אין צורך ברב נוסף.
4. חסידי טשורטקוב: …בית הכנסת מתקיים 9 שנים ברחוב מרכז מסחרי 9. רוב המתפללים הם משכונת פלורנטין. אין להם צורך ברב נוסף.
5. הלפרן: מתקיים שני חדשים. … יש צורך למנות רב בשכונה. מציעים את הרב מושקוביץ.
6. שכונת פלורנטין: … בית הכנסת מתקיים שנה וחצי. יש צורך תכוף במינוי רב, כי השכונה היא גדולה. מציעים בתור רב השכונה את הרב ישכר תמר.
7. הדר קודש, יוסף ובנימין, שלום וצדקה: … מספיקים לשכונה שני הרבנים הרצברג והרירה. במקרה שועד הקהילה יחליט למנות רב נוסף אזי הם דורשים למנות רב ספרדי, כי רוב תושבי השכונה הם ספרדים.

העימות הגיע לשיא בקיץ 1936, אז נערכה ישיבה בנוכחות נציגים מבתי הכנסת השונים, במהלכה התגלו עוד הסתייגויות הנוגעות לזכות להיות מעורבים בבחירת רב נוסף:

… נתעוררו בין המופיעים שתי שאלות יסודיות: א) האם יש זכות לחוות דעה בשאלת הרבנות לאלה בתי הכנסת, שמתפללים גרים בשכונת פלורנטין בעוד שבית הכנסת נמצא מחוץ לגבולותיה של השכונה. ב) האם יש זכות לחוות דעה לבתי הכנסת הנמצאים למעשה בשכונת פלורנטין אלא שרוב המתפללים גרים מחוץ לגבולותיה של השכונה.

סיכום הישיבה היה כי בתי הכנסת השונים יגישו את רשימות המתפללים שלהם לועד הקהילה. רשימות אלה חושפות כי מתפללי הקהילות האשכנזיות גרו בסמיכות זה לזה, כאשר מתפללי בתי הכנסת החסידיים גרים במספר כתובות מצומצם, בבתים משותפים. הספרדים לא הגישו רשימות מתפללים ובמקום זה שלחו לועד הקהילה מחאה זועמת, בה הם מגבירים את רמת הביקורת שלהם על האשכנזים, וחושפים אגב כך את עובדת היותה של פלורנטין שכונת מעבר עבור רבים מהם:

... אנחנו מודיעים, שאצלנו הספרדים אין זה אפשרי, כי פנקסים מסודרים אין לנו עדיין, וכל אחד שקוע בעמל הפרנסה ורובם לא יודעים לחתום בעברית…
… ולו היה דרכנו כאחינו האשכנזים לשכור חנות בשכירות חדשית לכל מנין היה לנו יותר מעשרים בתי כנסיות כאלה בשכונת פלורנטין, ואם אנחנו נלך בדרכם והתעמולה המתועבה שנודע לנו לתפוס חתימות מסתם אנשים תושבים תמימים שלא יודעים אפי' על מה חתמו יש לנו ב'ה הרבה אנשים אלפים ספרדים תושבים ובעלי בתים קבועים בשכונה זו שיחתמו בדעה צלולה וברורה על רב ספרדי אם יהיה בפעם צורך, וגם אחינו האשכנזים הישרים ילכו אתנו בזה כי האמת גלוי לכל שאנחנו הספרדים הננו רוב בנין ורוב מנין מאז ומזמן תושבים קבועים בשכונת פלורנטין ואנחנו בנינו ועוד בונים הבתים בהשכונה, לעומת זאת רוב תושבי האשכנזים הם רק דיירים בבתינו, זה מחצי שנה וזה עלה לארץ חודש או חדשיים ובמקרה התגלגל ושכר כאן דירה זולה, ולמחר ימצא איזה עבודה או דירה זולה יותר במקום אחר הרי כבר יוצא ועוזב לגמרי השכונה הזו…

בתיק המסמכים לא מופיע סיכום ברור למחלוקת. למרות זאת זכה הרב פרנקל לבסוף במשרה ובמשכורת של רב השכונה. אולי יש לכך קשר לחגיגות שמחת התורה שארגן, על פי עדותו, בכדי "להמתיק את קשיי היום יום".

כאמור, לא אדון במאמר זה בפרשה המרתקת של מאבקה של שכונת פלורנטין בעיריית יפו, ובהתגבשות "ועד השכונות העבריות ביפו" ששימש כמעין עירייה בזעיר אנפין עד סיפוחן לתל אביב בשנת 1948.
ניסיתי להראות כיצד נוצרה, בעקבות התנאים הפיסיים ובחסות שלטון עירוני שנמנע מניסיון להשפיע על אורחות חיי תושבי השכונה, שכונה בעלת מאפיינים יוצאי דופן, שנהנתה מהקרבה, אך גם מכך שלא הייתה שייכת לתל אביב. ייצוגיה השונים של שכונת פלורנטין משמרים חלק מהשניות הזו, למרות הזמן שחלף והתנאים השונים. עבורי, במשך כל זמן מגורי בה, זו שכונה השייכת, אך גם שונה מאוד מתל אביב. אני מקווה, מתוך אופטימיות זהירה, שכך תישאר גם בעתיד.

ביבליוגרפיה
אעת"א – ארכיון עירית תל אביב – יפו
ספריית המפות, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ת"א

יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, מפקדת ההגנה בתל אביב, 1949 (?)
נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1996
ח. אנגל, מזכרונות ותיק בשכונות, בתוך: ח. רבין (עורך), נדבך, השכונות העבריות ומאבק עצמאותן, הוצאת ועד השכונות העבריות, ללא ציון שנת ומקום הוצאה
יוסף אריכא (עורך), תל אביב, עיריית תל אביב, 1959
אהרן ארנד, דף שבועי, מס' 500, אוניברסיטת בר – אילן, תשס"ג
ג'יין ג'ייקובס, מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות, בבל, תל אביב, 2008
הרב דוד ברוך לאו (עורך), ספר הזכרון לכבודו ולזכרו של מרן הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, המועצה הדתית תל – אביב – יפו, תשנ"ב
מארק מאזוור, סלוניקי, עיר של רוחות, עם עובד, תל אביב 2004
שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל, ת"א 2005
יעקב שביט, גדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב, משכונות לעיר (1909 – 1936), אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2001
יעקב שביט וגדעון ביגר, חיים פיירברג, ההיסטוריה של תל – אביב, מעיר – מדינה לעיר במדינה (1936 – 1952), אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2007
שטרן אליהו, תכנית אב לפלורנטין, עירית תל אביב, 2001
תקנות התעשייה, עירית ת"א, 1933

ציורי חיות בר במפות עולם מעידן התגליות

במאה ה- 16 השתנתה תפישת העולם האירופית מהקצה אל הקצה. תהליכים שהחלו עוד קודם, בהמצאת הדפוס ובחיפוש אחרי ארצות "חדשות", הבשילו. חומר מודפס, ספרים ומפות, הפכו לנפוצים ונגישים. הידע הגאוגרפי והקרטוגרפי פרץ את מסגרת המיתוסים הדתיים ותפישות העולם הרומיות והימי ביניימיות. היחס לחיות, ובמיוחד לחיות בר, השתנה במקביל. את היצורים המיתיים והבדיוניים שאיכלסו את שולי העולם הימי ביניימי החליפו חיות קונקרטיות שדימויהן הפכו לנפוצים ולמייצגים של העולם הלא אירופי.
במאמר קצר זה אסקור את ההתפתחות של ייצוגים אלה, דרך בדיקה וניתוח של מספר מפות עולם מהמאה ה – 16. מפות עולם בנות התקופה הן גוף ידע מוגבל, בן כמאה פריטים, ודווקא לכן ניתן להבחין בהבדלים ובקווי הדימיון בינהן. טענתי הבסיסית היא כי השינוי שעוברות מפות העולם במהלך מאה זו מלווה את השינוי בהכרת העולם האירופית, וכי האופן בו מיוצגות חיות במפות אלו לא רק מצביע אלא גם משפיע על היחס התרבותי המשתנה אליהן.

אירופה, על פי תפישת העולם הימי ביניימית, לא הייתה מרכז העולם, אלא בשוליו. העולם נתפס כמחולק לשלוש יבשות, המאוכלסות ע"י צאצאי בניו של נוח שם, חם ויפת, ומסודרות בדוגמת האות T, כאשר אותן מקיף האוקיאנוס, בדוגמת האות O. מפות עולם על פי תפישה זו, הנקראת T-O, הן הנפוצות ביותר בתקופה זו, למרות שבמקביל התקיימו גם תפישות אחרות. המיתוסים הדתיים היו נוכחים במפות בנות הזמן, כאשר תפקיד הקרטוגרפיה היה יצירת תמונת עולם שמתאימה אל אותם מיתוסים. מיפוי החופים – המפות הפורטולניות – הגיע לרמות דיוק מרשימות. אגן הים התיכון מופה באופן מלא, בתהליך מתמשך של צבירת ידע שימושי על ידי ספנים וציירי מפות, אבל הסטנדרטים הללו של דיוק לא יושמו לגבי שאר העולם. דוגמא יפהפיה למפת עולם כזו ניתן לראות במפת הקתדרלה של הרפורד, המתוארכת לשנת 1285. מפה זו, הדוגמא היחידה ששרדה ממפות העולם (mappae mundi) של תקופה זו, מציגה תפישת עולם מורכבת, המערבת בין המיתולוגיה הנוצרית והעממית. 32 שמות ואיורים של חיות, אשר 13 מהן אגדתיות, מופיעים במפה. מתוכן, 22 שמות חיות מופיעים באסיה (5 מהן אגדתיות) ו- 4 באפריקה (2 מהן אגדתיות). באירופה מצויינים שמות 5 חיות, ללא חיות אגדתיות. בים מצויינות 6 מפלצות . אסיה שבמזרח נמצאת בחלק העליון של המפה, תופסת את רוב שטחה, ובה מתרחשות רוב האגדות בעלות הבסיס הדתי המתוארות ומסופרות במפה. ערכה ושימושה של זו היה כנראה בעיקר חינוכי, ככלי ממחיש וכאמצעי לאיזכור, לימוד, הנצחה והמחשה של המיתוסים והאגדות הללו, ובכדי למקם את הצופה בה במרחב שאינו רק פיסי, אלא גם מנטלי. מיקום אירופה, בתחתית, בפינה הצפון מערבית של העולם, הוא גם הכרה בנחיתות דור זה, דור החימר לעומת דור הזהב של נוח ובניו, וגם, במקביל, בשורה מנחמת: המפלצות קיימות, אבל רחוק מכאן. עבור מי שמרכז עולמו הפרטי נמצא באותה פינת עולם טוב לדעת את מיקומו בהקשר למרכז הבלתי מעורער, ירושלים, המקום בו הקריב האל את בנו, ולגן העדן הסגור לעד, הרחק בפינה העליונה. ציורי הערים הם איקוניים, מגדל חומה או ארמון, למרות שבאירופה קיים דיוק מסויים בשמות המקומות ובמיקומם במרחב (אם כי לא בשם היבשת. טעות הצייר המפורסמת ביותר במפה זו היא בהחלפת שמות יבשות אירופה ואפריקה).
ציורי החיות, לעומת זאת, מפורטים ושונים זה מזה. במקטע זה מתוך המפה יניתן לראות את מסלול חציית בני ישראל את ים סוף, הלא הוא הים האדום, המצוייר, כראוי, באדום, את קבלת לוחות הברית על ידי משה ואת מסעם חסר התכלית והמפותל במדבר (מתואר בקו). בסוף המסע הם עוברים על פני אשת לוט, המביטה מעבר לכתפה אל חורבות סדום. הציפור הצבעונית צופה על המסע הזה, אשר חולף גם על פני צבי גדול קרניים. הציפור מייצגת אולי את השליו שאכלו במהלך נדודיהם, והדיוק בפרטיה מצביע על שצוירה בהתאם לציפורים אותם הכיר הצייר והכירו הצופים במפה. דבר זה הבטיח כי תזוהה על ידם ככזו, כחלק אפשרי מעולמם. הצבי, בעל הפנים המחוייכות, הוא זר, לצייר ולצופים. ציורו רחוק מלהיות ריאליסטי, והוא מייצג של המדבר, של האחר והשונה. ייצוגי שתי החיות מתקשרים לנראטיב המיתי, הנע בין האפשרי למופלא, בין המוכר למוזר.

חלק מהקונבנציות של צייר מפת הקתדרלה של הרפורד מופיעות במפת העולם הראשונה המציינת את חופי מה שיקרא אמריקה הדרומית, המאוחרת ממנה יותר ממאתיים שנה. גם במפת "קאנטינו", המתוארכת לשנת 1502  ירושלים נמצאת במרכז העולם, והיא מצויירת באופן דמיוני ומיתי. וגם במפה זו ים סוף צבוע אדום. כמו המפה הקודמת, גם מפה זו מצויירת ביד, על קלף. אבל היא מבוססת על העתקה קפדנית ועל עידכון של מפות קודמות בהתאם לידע המצטבר, כאשר שושנות הרוחות המצויירות בה מאפשרות שיעתוק מדוייק של הידע הקרטוגרפי. הדיוק בציור החופים של הים התיכון ושל אפריקה מרשים, אבל היבשות נטולות פרטים. במקום זה מצויירות עליהן סצנות המהוות חלק מתוך מיתולוגיה חדשה, אירופה מגלה את העולם. חלק מתוך הגילוי הזה הוא איפיון ויזואלי של השטח החדש, תוך שימוש באותה שניות של מוכר – מוזר. החיות המצויירות על חופי אפריקה וברזיל, פונות אל הים, אל הספנים הפורטוגזים החלופים בו, הן ציפורים. הגיוני שציפורים היו חלק מהמזכרות שהביאו איתם הספנים ממסעותיהם ושצייר המפה ראה אותן או היה בעל ידע ויזואלי עליהן. כנראה שהידע הקרטוגרפי על הארץ החדשה במערב עבר אליו באמצעות פגישה עם אמיריגו וספוצ'י, מי שלימים תיקרא על שמו יבשת אמריקה. התוכים הצבעוניים הם חלק מידע זה, והם משמשים כמייצגים של אותה ארץ חדשה.
הידע הקרטוגרפי העניק כוח לאוחזים בו. העונש לקברניטים שמסרו או מכרו דפי מפות לזרים היה מוות. צו של מלך פורטוגל משנת 1504 אסר עשיית מפות וגלובוסים המתארים את קו החוף המדוייק של אפריקה. אבל הידע עקף את האיסורים. מרכז ייצור וסחר המפות עבר בראשית המאה ה- 16 לארצות השפלה, בהן התרכזו אומנים ובעלי מלאכה ששיכללו את הידע הקרטוגרפי, תוך שימוש וצבירה של מפות ממקורות שונים. התפתחות טכניקות הדפוס איפשרה יצירת מפות מפורטות בייצור המוני, וכך הופץ הידע הזה והפך לנחלת הכלל.

המפה של מרטין וואלדסימולר משנת 1507 היא הישג מרהיב של הקרטוגרפיה בת הזמן, והיא בעלת חשיבות היסטורית מרחיקת לכת. וואלדסימולר העריץ את אמריגו וספוצ'י, והוא העניק את השם "אמריקה" ליבשת החדשה במערב. המפה מודפסת על 12 גליונות דפוס נפרדים, כך שגודלה הכולל לאחר חיבור הקטעים הוא 236 על 132 ס"מ. היטל העולם בו היא משתמשת לקוח מהספר הרומי "גיאוגרפיה" מאת פרוטולמיאוס, שהודפס לראשונה בשנת 1472, והפך לבסיס ידע עליו הסתמכו הקרטוגרפים בני הזמן. מפה זו הודפסה ב 1000 עותקים, וכפי שירשה קונבנציות קודמות כך גם הייתה לה השפעה אדירה על קונבנציות מיפוי עולם מאוחרות יותר. גם היא כוללת, פרט לשמות מקומות ותיאורים גאוגרפיים, אגדות ומיתוסים, וגם בה בולטות שתי חיות איקוניות – הפיל הממוקם במרכזה של קרן אפריקה, ותוכי על חופי ברזיל, מעל לאותו איזכור ראשון של השם אמריקה. הפיל ניצב מעל קבוצה של שחורים פראיים, מנותק מהם. ציורו אינו מדוייק, וודאי שאינו עומד בסטנדרטים של המיפוי הקפדני של החוף הסובב אותו. וואלדסימולר כנראה הסתמך על ציורי פילים שהכיר, בלי לראות את החיה בפועל. זהו שיעתוק של דימוי ויזואלי חלקי, ומטרתו לייצג את פראיותה וסודותיה של אפריקה. גם התוכי מוצג כחיה בודדת, כנציג של עולם החי המוזר כולו, אבל הוא מצוייר בדיוק יחסי, שוב, כנראה בגלל שציפורים היו הנציגות הראשונות של עולם החי האמריקאי שהגיעו לאירופה.
חריטת לוחות הדפוס למפות הייתה אומנות עדינה, איטית ויקרה, ולכן עושי המפות השתמשו בלוחות הבסיס שוב ושוב, תוך עדכון פרטים בהתאם לגילויים הגיאוגרפיים החדשים. דוגמא לכך ניתן לראות במפה שהודפסה ע"י וואלדסימולר ב – 1526. פרטים גאוגראפיים כמו תוספת של איים באסיה ושמות מקומות עודכנו, נוסף עוד מקום למידע כתוב, אבל ציורי החיות, הפיל והתוכי, נשארו זהים.

מידע, סיפורים, ציורים וחיות המשיכו לזרום מהעולם החדש אל אירופה. דוגמא לכך ניתן לראות במפת דרום הים האטלנטי מ- 1519, המפה היחידה שאציג המתארת קטע מתוך העולם. ערכה הגיאוגרפי של מפה זו מוגבל. היא מונה את שמות המקומות לאורך החוף הדרום אמריקאי, ומתארת בצורה כללית את קווי המתאר שלו. אבל על שטח היבשת מצויירים חיות ובני אדם, בסצנות מפורטות ואינטראקטיביות. הפראים וחיות הפרא עוסקים בשלהם – האינדיאנים אוספים עצים להסקה, הציפורים הרבות מתעופפות בשמיים, קוף יושב ובוהה באנשים העמלים. במעבה היער פוער את פיו דרקון מכונף, אבל הוא החיה המיתית היחידה במפה זו. תיאור שאר החיות ריאליסטי למדי, ומסתמך כנראה על שילוב בין מראה עיניים לציורים שהביאו איתם מגלי הארצות. החיות כאן מוצגות בתוך הקשר, כחלק מתוך הטבע והסביבה האנושית הפראית בה הן חיות. מטרתה הגיאוגרפית העיקרית של המפה היא להציג את עולם הטבע האמריקאי , המערב בין המציאותי למיתי, לצופים בה. החיות כאן אינן ניצבות ייצוגיות אלא שחקניות ראשיות, שוות ערך לדמויות הילידים. זה מצביע קודם כל על כך שעולם הטבע והחי מעורר עניין אצל קהל היעד של עושי המפות, ושחיות בר נתפסות כחלק אינטגראלי מעולם זה. תהליך זה, של צימוד בין חיות בר לבין סביבת הגידול שלהן, יבשיל רק במפנה המאה ה- 20, אבל כאן ניתן לראות ניצנים שלו. הטבע הפראי אינו מאיים, למרות הסכנות המגולמות באותה מפלצת שבשוליים, הוא הרמוני ומושך. במובן זה, זהו מקור סותר ומשלים לגישה המוצגת ברוב המפות בנות התקופה.

במפת העולם של דיוגו ריביירו מ- 1529 ניתן לראות עד כמה התעשרו המידע הגיאוגראפי והזואולוגי במקביל. מגוון החיות המוצג בה הוא עצום – ציפורי פלמינגו, אריות ונמרים, קופים, פילים ועוד. גם תמונת העולם הגיאוראגרפית מדוייקת מכל מפה קודמת. בדרום אמריקה מצויירת סצנה של קאניבליזם בחלק הקרוב לאוקיאנוס האטלאנטי, ואוסף של חיות שונות העוסקות בשלהן, פונות לכיוון ההפוך, במרכז היבשת. באפריקה ניצב פיל במקום שכבר הפך לקונבציה – קרן אפריקה. חיות נוספות מקיפות אותו – פיל אחר, קטן יותר, אריה, גמל ועוד. דווקא אפריקה מצויירת כעשירה בציפורים, וגם כאן הדיוק בפרטיהן עולה על הדיוק בציורי החיות האחרות. ציורי החיות מנותקים זה מזה, והן מייצגות של השטח הבלתי ממופה, הפראי. אירופה ריקה מחיות. באסיה ניתן לראות, שוב, פילים, ציפורים ספורות ועוד חיה רובצת ובלתי מזוהה. ככלל, ניתן לומר שככל שהאזור מיושב ומוכר יותר הוא כולל פחות ציורי חיות וכי אפריקה כוללת את עיקר ציורי החיות, שהם ספק עיטורים שתפקידם למלא את השטח הריק וספק ייצוגים של הפראי והמוזר, תוך הסתמכות על מאגר הידע הקיבוצי של קהל היעד.

מפת עולם שונה מאלה שהוצגו קודם היא של האנס לופט מוויטנברג, המתוארכת לשנת 1530. זו מפת עולם קטנת מימדים, והיא כוללת שלוש יבשות, אירופה, אפריקה ואסיה. מטרתה ללוות את דרשותיו של מרטין לותר על חזון דניאל, והיא אף הודפסה בתנ"ך המפורסם של לותר משנת 1534. תמונת העולם המוצגת בה אינה שונה בהרבה מתמונת העולם של ימי הביניים, למרות הידע החדש, וזאת מאחר והיא באה לשרת מטרות דתיות. תמונת העולם המפושטת הזו המשיכה להתקיים לצד תמונת העולם המעודכנת. ציור המפלצות המופיעות בה מסתמך על ציורי חיות המוכרים לצייר ולקהל היעד, תוך הוספת ווארייציה ההופכת אותן לפלאיות: כינוף האריה, הוספת הראשים ללביאה. הן אילוסטרציה למפלצות המופיעות בחזון דניאל, ומטרתן, בין השאר, חינוכית דתית: הן מאפשרות להסביר את החזון ואת ניתוחו של לותר אותו גם למי שאינו יודע לקרוא. הצייר מוותר על הצורך להיות כפוף לחוקים של ייצוג מהימן של העולם ושל החיות. בכך נחשפת מגמה אנטי מדעית (או אנטי פרוטו מדעית) של הרפורמציה.

מפת העולם של סבאסטיאן מונסטר והנס הולביין (?) המתוארכת לשנת 1532, מחילה סטנדטים שונים, "מדעיים", על תמונת העולם שהיא מציגה. אין בה ציורי חיות על היבשות, עליהן מופיעים רק ציורי רכסי ההרים. לראשונה יש שימוש ברשת של קוי אורך ורוחב. אבל בכל זאת מופיעות בה חיות. בים מצויירות מפלצות, ובשולי המפה, סצנות סנסציוניות ואלימות מערבות חיות כאילוסטרציה לחיי הפראים. הסצנה הקניבלית המתוארת בפינה השמאלית התחתונה של המפה מפורטת מאוד, פורנוגראפית כמעט. סוס עבודה, נציג של המוכר לקהל היעד, נושא שבויים בדרך למדורה לידה יבותרו ועליה ייאכלו. בפינה השמאלית העליונה, המשוייכת לאמריקה, מופיע פיל, הלופת בחדקו פרא בעוד פרא אחר מכוון אליו חץ וקשת. כנראה שאין זה משנה שבאמריקה אין פילים, ושגם את הסוסים הביאו אליה המתיישבים האירופיים. אבל ציורי החיות, גם אם לא תיפקודם, ריאליסטים מאוד. חוסר ההתאמה הזו בין הדיוק בציור לטעויות הגסות, מצביעה על תיאבון קהל היעד אל המוזר והאלים, ועל כך שציורי החיות, כדימויים אייקוניים, לוטשו בהתאם לציורים מדעיים, כאלה שיהפכו אח"כ לבסיס לחקר השיטתי של הזואולוגיה.
דוגמא משעשעת מראה כיצד משועתקים ציורי החיות, ומשנים הקשר בהתאם לצורך של המשתמש בהם. במפה של אותו אומן המתוארכת לשנת 1540  מופיע אותו פיל, רק שהפעם הוא אינו עסוק באכילת אנשים, והבעת פניו שלווה דווקא. הוא מתואר כנציג של "ארץ הפילים" באפריקה. השוואה בין הציורים מובילה להשערה כי שניהם העתקה ועיבוד של מקור חיצוני אחד, ששימש כחומר יעץ מקצועי וקיבע את הדימוי הויזואלי של הפיל.

במפת העולם של סבאסטיאן קאבוט המתוארכת לשנת 1544 ניתן לראות את העירוב בין המיתולוגי והאילוסטרטיבי לעדכני ולמדעי. קאבוט, הנחשב לספן הראשון שמיפה את חופי צפון אמריקה, טיפח והשתמש בתדמיתו כמגלה ארצות. אבל ניתן לראות איך קונבנציות עתיקות משפיעות על המפה שלו, מה שמתבטא קודם כל בכך שהים האדום, כמו במפות מימי הביניים, הוא אדום. גם כאן קיים עירוב בין המיתי, המוגזם והשטחי ובין הידע הבדוק . באמריקה הדרומית מצוייר תוכי, כהד לקונבנציות של ראשית המאה, אבל כאן הוא קטן ושולי, והעיקר הוא חיות הפרא והסוס האצילי המקיפים אותו. באפריקה מוצב הפיל מוזר החדק במקומו הקבוע, וליד הנילוס מצוייר תנין. באמריקה הצפונית יגואר עצום מימדים צופה מעל כתיפהם של שני אינדיאנים. בנוסף מוצגים במפה דובי קוטב וגמל נושא רוכב.

השימוש בחיות במפה זו מבהיר את חשיבותן בגיבוש תמונת העולם המתגלה לאירופה. כל איזור מקבל את החיה או החיות המתאימות לו, ההופכת למייצגת של האזור הזה. חיות הבר הן חלק משמעותי בדימוי הארצות החדשות, והאקזוטיות וההגזמה בפירטיהן מאפשרות להן להיות מצד אחד ייצוג נאמן לכאורה של המציאות בספר העולמי (כי הרי אירופה היא כעת המרכז הבלתי מעורער של העולם) ומצד שני מפלצות בנות הזמן, משהו שטוב שהוא רחוק.
אברהם אורטיליוס פירסם בשנת 1570 את האטלס המודרני הראשון, ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בגיאוגרפיה והקרטוגרפיה המודרנית. את מפה זו יצר כשהיה צעיר יחסית, והיא עדיין משתמשת בחלק מהקונבנציות שניתן למצוא אצל וואלדסימולר. במפה מצויירת סצנה של קאניבליזם באמריקה הדרומית, כמו גם תוכים. באפריקה מצויירת שיירת גמלים. הפעם מופיעים במפה שני פילים, ולידם חיה אקזוטית נוספת, הייחודית לאפריקה – קרנף. אבל המיפוי הפנימי של היבשות מפורט יחסית ומתרחק לאיטו מהקונבנציות המיושנות, וציורי החיות, פרט למפלצות הים כמובן, ריאליסטים וספציפיים.

דימויי חיות הבר היו חלק בלתי נפרד מתמונת העולם המתגבשת בתקופת התגליות. עדויות לכך ניתן למצוא בכתבי ההוגים בני הזמן, המשתמשים בדוגמאות ובאגדות על עולם החי, בספרות הביסטיארית (המתארת את תכונותיהן ומעלותיהן של החיות השונות), וגם במפות העולם המשתנות, כפי שניסיתי להדגים ולסקור במאמר זה. תפקידן אינו חד משמעי, וצורת הופעתן מושפעת מטיב המידע שהיה קיים בידי יוצרי המפות, מהקונבנציות שהשפיעו עליהם, ומאופי החווייה שביקשו להעביר לצופה/ קורא בה. הדואליות בין המוכר למוזר קיימת כל העת בצורה ובאופן בו משתמשים יוצרי המפות השונים בדימויי החיות. תהליך שינוי התפישה האירופית, והפיכתה בעיני עצמה למרכז העולם יכול להיות מודגם גם דרך ייצוגי החיות. שורשיו במפות העולם הימי ביניימיות, בהן הוגדר מרכז עולמם הפרטי של הצופים במפות על ידי הריחוק הפיזי מהמיתי והמאיים, ואת סיומו ניתן לראות באיור בשולימפת עולם המתוארכת לשנת 7 – 1606. אמריקה, אסיה ואפריקה מיוצגות ע"י ילידים הבאים להקריב את מנחתם לאירופה, היושבת על כסא המלכות. חיות פרא מוזרות למראה, טפיר אמריקאי, גמל אסיאתי ומעין ארמדילו אפריקאי, הן שנושאות עבור הילידים את המתנות. דימוייהן ודימויי היבשות השונות משולבים זה בזה. מפה ייחודית המתוארכת לשנת 1616, ואשר מוקדשת למריה דה מדיצ'י, המלכה האם ואימו של לואי ה – 14, מתארת את העולם כגן אירופי. הפיל האיקוני מופיע בה, ניצב ביבשת אגדית, "ארץ האש". אבל הוא כבר אינו חיית בר אלא חיית מחמד אירופית, שעשוע בלתי מאיים בתוך עולם שגבולותיו ידועים וברורים. חיית הבר הפראית והפלאית הפכה למייצגת של העליונות האירופית.

רוב צילומי המפות מתוך הספר:
Rodney W. Shirley, The Mapping of the World, New Holland, London 1993

ביבליוגרפיה

J. B. Harley, Silences and Secrecy: the Hidden Agenda of Cartography in Early Modern Europe, Imago Mundi, Vol. 40, 1988 , pp. 57-76
Scott D. Westrem, Making a Mappamundi: The Hereford Map, Terrae incognitae, Vol 34, 2002, pp.19 – 33
J. H. Parry, The Discovery of the Sea, The Dial Press, New York 1974
LLoyd A. Brown, The Story of Maps, Little, Brown and Company, Boston 1950
Lorraine Daston, Katharine Park, Wonders and the Order of Nature 1150 – 1750, Zone Books, New York 1998
Nigel Rothfels, Savages and Beasts, The Birth of the Modern Zoo, The John Hopkins University Press, Baltimore 2002
David Freedberg, The Eye of the Lynx, Galileo, his friends, and the beginnings of modern natural history, The University of Chicago Press, Chicago 2002
Frank Lestringant, Mapping the Renaissance World, The Geographical Imagination in the Age of Discovery, University of California Press, Berkeley, Los Angeles 1994
Evelyn Edson, Mapping Time and Space: How Medieval Mapmakers Viewed Their World, The British Library 1999
בנימין ארבל, יוסף טרקל, סופיה מנשה (עורכים), בני אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית, כרמל, ירושלים 2007

מראה מראה שעל הקיר

אני קם לקול הפלפון המשמש כשעון מעורר. מוקדם מדי, למרות שבחוץ השמש כבר באמצע השמיים. במראה שליד האמבטיה אני בוחן את פני, ואת השאריות מנזקי הלילה שעבר. תמיד קצת מפתיע אותי לגלות שכן, זה שוב אני. מאוחר יותר, לפני שאצא מהבית, אעצור לפני המראה הגדולה בה ניתן לסקור את השתקפות דמותי המלאה. כך יראו אותי מבחוץ. לעיתים אינני מרוצה מאיך שאני נראה. אני מחליף חולצה או מכנסיים, מזדקף, מתאים ומתרגל את מסכת בגדי, את גופי, לאופן בו אני רוצה להיתפס על ידי מי שיתבונן בי. כך אני לומד ושולט בדמותי. בהולכי ברחוב אני מתרגל ומשתמש, לעיתים בלי דעת, ביכולת הזו. כל חלון ראווה, כל שימשה של מכונית, הם גם מראה, המאפשרת לי לבחון את עצמי מבחוץ .
איני יודע מה הייתי עושה בלי המראות הללו, כיצד הייתי אני. הרי אני מכיר ושולט בגופי דרך השתקפותו. אבל אלו הקיפו אותי תמיד, דבר מוכר עד כדי כך שהוא נדמה זניח, מובן מאליו.

מעניין מה היה קורה בעולם נטול מראות? בשביל התרגיל המחשבתי הזה אין צורך לשנות את חוקי הטבע, אלא רק להעלים את האובייקט, כך שאת ההשתקפויות אפשר להשאיר, במים, במשקה, באישון העין של אדם אליו אתה מתקרב לנשיקה או לקרב. אבל לא מראות, לא את המכשיר שיעדו סיפוק השתקפות מושלמת ומלאה. בעולם דמיוני כזה אדם לא יכול היה לדעת בוודאות כיצד הוא וגופו נראים. האם אופן הגדרת האני של אותו אדם היתה שונה משלנו, ומאחר שברור שכן, במה? ובאופן כללי יותר, מה מערכת היחסים בין מכשיר ובין מי שמשתמש בו? האם הוא מסוגל לשנות את מהותו של זה?

ליד ביתי יש אזור תעשייה שהעירייה מתכוונת להחריב עד היסוד בכדי לבנות מגדלי מגורים. באחת הסמטאות, דרך קיצור אהובה עלי ועל כלבי, שעונות על הקיר ערימות לוחות זכוכית ענקיים ומלבניים. יש שם זכוכית כהה, שקופה, חלבית, וכמובן שגם מראות. זהו חומר הגלם למפעל הזגגות הקטן שבסמטה. בעוברי שם אני משתעשע בבבואת כל הרחוב המשתקפת במראות הללו. אתגעגע לזה אחרי שהכל ייהרס. לוחות הזכוכית הללו הן מוצר תעשייתי, אחיד, עמיד וזול. המראות העכשוויות הן לוח זכוכית יצוק, שעל צידו האחד מרוססת שיכבה כסופה המוגנת בשכבת הגנה אטומה. הזכוכית לא יוצרת את ההשתקפות אלא רק מגינה על אותו משטח כסוף משריטות ומשמשת כבסיס קשיח ושקוף עבורו. זו תהליך תעשייתי פשוט יחסית ויעיל, ובעקבותיו הפכו המראות לחומר גלם סטנדרטי, זול ונפוץ כל כך.

זה לא היה תמיד כך, אגב. מראות גוף, כפי שאנחנו מכירים אותן, תלויות על דלת הארון, זמינות בכל עת, הן דבר חדש יחסית. עד לפני פחות ממאה שנה, לא בכל בית הייתה מראה כזו. אבל היכולת לזהות את השתקפותך, והרצון לשלוט בדמותך באמצעות יכולת זו, הם כנראה אחד מבסיסי האנושיות. עובדה היא שמראות, כמכשיר באמצעותו ניתן לשלוט ולהכיר את פרצופך, הופיעו כמעט בכל חברה אנושית. טיפוס מראה נפוץ במיוחד החוזר גם בתרבות האינקה וגם בתרבות ההלנסטית רומית הוא מראת היד, העשויה ממשטח מתכת מלוטש, ונתונה בתוך נרתיק עץ המגן עליה.

אני זוכר היטב, מביקורי כילד עם סבי בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים, את המראה של בבתא, בת זמנו של בר כוכבא, שחפציה האישיים וארכיון התעודות שלה נמצאו במערה במדבר ליד ים המלח. היא הוצגה בארונית עץ שהייתה בגובה פני, ליד שקי הקש בהם נמצא המטמון, סנדלי העור של בבתא וצלחות זכוכית שנראו מושלמות לגמרי, עד כדי כך שנראו כמוצר תעשייתי מודרני . המראה הייתה משטח מתכת מלוטש, משובץ במסגרת עץ שמתפקדת גם כנרתיק הנסגר על מנת להגן עליה. פניה היו שרוטות, וניתן היה להבחין בה רק בהשתקפות מעומעמת.

בבתא הייתה אישה עשירה, והמראה שלה הייתה חפץ מותרות מובהק. אבל למרות עושרה, אני מתאר לעצמי שגם אז ההשתקפות במראה שלה לא הייתה מושלמת, ובודאי שלא מלאה. בבתא יכלה להביט בפניה, לראות כיצד הרעב משקע את לחייה, אבל לא יכלה לדעת בוודאות כיצד גופה נראה. במקרה זה, על נסיבות מותה הנוראיות, אולי עדיף שכך.

ובכן, בתקופה ההלנסטית והרומית היו מראות, אבל הן היו רכושם של העשירים ובעלי היכולת, והטכנולוגיה ששמשה לייצורן – ליטוש של משטחי מתכת או אבן – הייתה מוגבלת מטבעה. מתכת נשרטת בקלות, ועל כן רוב המראות היו מכוסות בכיסוי מגן, ממנו הוצאו רק בשעת צורך. כמו כן, קשה מאוד ללטש באופן אחיד משטח גדול של מתכת, כך שהמראות היו קטנות, מראות פנים ולא מראות גוף. בתקופה זו היו קיימות מראות זכוכית, שהטכנולוגיה ששימשה לעשייתן פותחה בצידון, והתבססה על ניפוח בועת זכוכית מותכת, ציפוי פנים כדור הזכוכית בבדיל או בעופרת וחיתוך הכדור לפלחים. המראות שהתקבלו היו קמורות, גרסאות קטנות של המראות המוכרות לנו כיום מצמתים בהן מצופים הנהגים לראות אל מעבר לפינה. ניתן היה לראות בהן את כל הגוף, אבל זה היה מוזר ומעוות. הזכוכית לא הייתה שקופה לחלוטין, אלא בעלת גוון ירקרק, מה שהרחיק עוד יותר בין הצופה לבין השתקפותו. אין זה מפתיע שבמיתוס העממי של נרקיס זה מתאהב בהשתקפות דמותו במי הביצה העומדים. משטח מים חלק כזה הוא אופן ההשתקפות המושלם והמלא ביותר אותו הכירו בני התקופה.

על מנת לשלוט בהופעתך נדרשת למבט חיצוני, או לתלבושת מובהקת. זו הרי אחת ממטרות הלבוש, לשמש כמדים מאפיינים, המגדירים את הזהות, המעמד והעמדה של הלובש אותם. לעשירים ולמיוחסים היו אנשים שהלבישו אותם, ושבאמצעותם שלטו בהופעתם, אבל הם עצמם היו נטולי יכולת לדעת כיצד נראית התוצאה הסופית. הדבר היחידי שהיה בשליטתם המלאה הוא הבעות פניהם. לרוב המוחלט של האנשים לא הייתה דרך לדעת בבירור אם הבגדים שהם לובשים מתאימים להם, וכיצד נראה גופם ממרחק. מאחר ואפילו מראת היד לא הייתה נפוצה מאוד, רובם גם לא יכלו לדעת כיצד נראים פניהם כשהם קמים בבוקר או כשהם שתויים. אפלטון מספר שסוקרטס נהג להציב מראה מול פניהם של מי שהפריזו בשתיית היין בכדי שיראו את מסכת פניהם המעוותת וילמדו להכיר את עצמם ולשפר את דרכיהם . אם הסיפור נכון, ברור שעבור חלק מהשיכורים הללו מדובר היה בחווייה ראשונית, במפגש ראשון עם מראה ועם השתקפות פניהם בה, וזה לא היה כל כך כיף. סוקרטס, כפי שמתברר מהאופן בו סיים את חייו, היה יכול להיות די מעצבן.

מראות הפכו נדירות יותר, אם כי אף פעם לא נעלמו לגמרי, במערב אירופה לאחר קריסת האימפריה הרומית, התרבות העירונית והיכולת הטכנולוגית. בהגות הנוצרית מימי הביניים המוקדמים המראה מופיעה בעיקר כדימוי וכדוגמא ופחות כאובייקט. האדם, והעולם הזה, נתפסים כהשתקפות דהויה של האל ושל העולם הבא. אבל, שוב, הצורך של אנשים לשלוט בהופעתם המשיך להתקיים. בחצרות האצולה היו לנשים משרתות שהלבישו אותן ושימשו כעין החיצונית לגבירותיהן. מעניין כמה מערכת היחסים הזו, בין המלבישה למולבשת, בין המראה האנושית לזו שמשתמשת בה, הייתה סימביוטית. בארנג'יין, המשרתת של איסולד זהובת המחלפות מהסיפור "טריסטן ואיסולד", מחליפה את זו במיטת בעלה המלך, אשר לא שם לב להבדל .

במאה ה- 12, במקביל להתעוררות האינטלקטואלית והכלכלית באירופה, התפתחה מחדש אומנות עשיית מראות הזכוכית, בטכנולוגיה שאינה שונה בהרבה מזו שהומצאה בצידון בתקופה הרומית: ניפוח כדור זכוכית, מילויו בבדיל או בכספית, ושבירתו למראות קטנות. היער השחור בבוהמיה הפך למרכז לייצור מראות קמורות, שהיו רחוקות משלמות, עקב עיוותן את המרחב, העכירות והגוון של הזכוכית, אבל היו פריט מותרות יקר מציאות . דוגמא למראה מסגנון זה ניתן לראות בציורו של יאן ואן דייק, פרוטרט משפחת ארנולפיני (1434) [איור 3, 2]. בציור מתואר זוג העומד במרכז חדר מפואר, כשמאחוריהם תלויה על הקיר מראה קמורה, נתונה במסגרת מסוגננת. רפרודוקציה דהויה מעט של ציור זה הייתה תלויה ליד שולחן הטלפון בדירה בה גרנו בילדותי. כילד מצאתי את עצמי מתקרב אל הציור ומנסה לפענח מה בדיוק רואים שם, במראה העקומה, הדומה לאישון של אל הבוחן את קדושת הנישואין. החלון הצופה אל הרחוב מקומר בצידה השמאלי של המראה, ובמרכז, מאחורי הזוג, משתקפות דמויות קטנות, שאחת מהן היא כנראה הצייר, העד המנציח את הרגע. יש כאן שימוש ביכולתה של המראה להגדיל ולמתוח את החלל, וגם בסימליות הכפולה שלה, כמייצגת נקודת מבט חיצונית וכמשקפת את המציאות. הצייר שם, ולכן הוא משתקף במראה. הרגע התרחש, המראה אינה משקרת.

איור 2. יאן ואן אייק, פרוטרט משפחת ארנולפיני (1434), הגלריה הלאומית, לונדון, אנגליה. מפתיע, אבל האישה לא בהריון.

איור מס. 3. המראה הקמורה מתוך ציורו של ואן אייק. על מסגרת המראה מצויירות סצנות מתוך הפסיון של ישו. החלון המשתקף מעוות צורה. ברקע ניתן לראות השתקפות של שתי דמויות עלומות. כנראה אחת מהן היא וואן אייק עצמו.

אינה משקרת, אבל גם אינה מדייקת לגמרי. וגם הצייר אינו מדיייק. חוקרי אומנות טוענים כי המראה המצויירת גדולה הרבה יותר מאשר אלו שהיו קיימות אז, וכי האישה הצעירה שידה מונחת על שיפולי בטנה התפוחה, אינה בהריון אלא רק מצוירת על פי הנורמות של התקופה, כבעלת "גוף גותי" , בו הבטן הנשית מובלטת ובלתי פרופורציונאלית. שאלה מעניינת היא אם עיוות ההשתקפות הוא שאיפשר את התפישה המעוותת של הגוף. הרי בהעדר מכשיר מדוייק, כל השתקפות היא אינטרפטציה. הפרוטרט הזה הוא ציור מוזמן, ונקודת המבט החיצונית של הצייר מוכתבת ע"י דרישת הלקוח. ואן אייק מצייר את הזוג ארנולפיני כפי שהם רוצים להראות. הוא מחוייב לדייק בפרטים כמו מרקם הבד של הגלימות המפוארות אותן לובשים בני הזוג או הציורים על מסגרת המראה, אבל לא בצורה בה הוא מציג את גופם של האובייקטים שלו. הם קונים ממנו את האופן בו הם רוצים להיראות.
בחלון החדר בו מצויירים בני הזוג אין זגוגיות. בחלקו העליון ניתן להבחין בויטראז' של עיגולי זכוכית, הדומים לתחתיות בקבוק [איורים 4, 5]. הטכנולוגיה ליצירת משטחי זכוכית שטוחים התפתחה רק מאוחר יותר, והתבססה על ניפוח הזכוכית דרך גליל, חיתוך של גליל הזכוכית הרכה ושיטוח שלה על משטח מתכת. זה היה תהליך מסובך ויקר, וניתן היה לייצר באמצעותו רק משטחי זכוכית מוגבלים בגודלם, כך שזגוגיות לחלונות הפכו לנפוצות רק במאה ה- 19, עם ההתפתחות הטכנולוגית הבאה, שתוצג בהמשך. דבר זה מסביר, כמובן, גם את העדרם של חלונות הראווה בחנויות שצמחו בערים המתפתחות של אירופה, אבל הקשר בין התפתחות טכנולוגיית ייצור הזכוכית לצמיחת תרבות הצריכה הוא נושא נפרד, בו לא אדון כאן.

איורים 4, 5. תמונות שצולמו על ידי באוניברסיטה הייגליאנית בקרקוב (נוסדה ב 1364). זגוגיות חלונות שקופות לא היו ניתנות לייצור בתקופה זו, והפכו לנפוצות רק במאות ה- 19 וה- 20. בבתי עניים החלונות היו משובצים בנייר משומן.

נחזור אל המראות. במאות ה- 15 וה- 16 התפתח מרכז לייצור מראות יוקרתיות ויקרות באי מורנו, הקרוב לוונציה ונשלט על ידה . וונציה ריכזה באי זה את כל תעשיית הזכוכית שלה, גם כדי להגן על העיר מהתעשייה המסוכנת, שכבשניה גרמו לשרפות ושכללה שימוש בחומרים רעילים, וגם כדי לשמור על הסודות התעשייתיים של אומני הזכוכית. אלה פיתחו תרכובת מיוחדת שאיפשרה ייצור זכוכית שקופה יותר מכל מה שהיה ניתן לייצר קודם לכן, לה קראו זכוכית 'קריסטל'. המצאה נוספת איפשרה, על ידי שימוש בכספית וביריעת פח דקה, יצירת מראות זכוכית שהיוו קפיצת מדרגה אמיתית לעומת כל מה שקדם להן, בהירות, שטוחות ומדוייקות. למראות אלה, שהיו גם יקרות מאוד, עד כדי כך שבמאה ה- 16 מראה וונציאנית, נתונה במסגרת כסף, הייתה יקרה כמעט פי שלושה מציור של רפאל , היה חלק גדול בהתעשרותה של וונציה.

הפרוטרט העצמי של אלברכט דורר (1500) [איור 6] הוא דוגמא לציור שלא יכול היה להיווצר לפני ההתקדמות הטכנולוגית הזו. המראה המדוייקת סייעה ליוצר להתבונן בדמותו באופן שהיה בלתי אפשרי קודם לכן. מדימוי וסמל הפכה המראה לכלי שימושי לצופה בה. האל כבר לא נתפס כמי שנמצא בצד השני של המראה. האדם, הניצפה, הוא שהפך משמעותי.

איור 6. אלברכט דורר (Albrecht Dürer), פרוטרט עצמי (1500), Alte Pinakothek Museum, Munich, Germany. רק מראה מדוייקת יכלה לאפשר ציור שכזה.

מראות הקריסטל הוונציאניות, וחיקויים ברמות שונות שלהן, הפכו לסמל סטאטוס בארמונות האצולה ובבתי הבורגנות המתעשרת. למרות זאת גם בתחילת המאה ה- 17 מראות היו עדיין פריט נדיר. ב- 248 סקרי תכולה של שנערכו בבתים פריסאים עשירים בין השנים 1581 ו- 1622 נמנו רק 37 מראות, 9 מזכוכית וונציאנית, ו- 28 אחרות ממתכת . רוב המראות היו ממוקמות בחדר השינה הראשי ולא בחדר האורחים. אבל במהלך המאה גדלה מאוד תפוצת המראות, עד שלאחר 1650 מראות הופיעו בשתיים מכל שלוש רשימות תכולת בית פריסאיות .
האצולה הצרפתית אימצה את "שגעון המראות" בחדווה. התפתחה אופנה של יצירת "תאי מראות" (cabinet de miroirs), בהם צופו כל הקירות במראות, כך שהגבירות ואדוני הבית יכלו לסקור את השתקפותם מכל כיוון וזווית. קטרינה דה מדיצ'י, אלמנתו של מלך צרפת הנרי השני (1547 – 1559), התקינה לאחר מותו תא בו דיוקן בעלה המנוח, "מלך האש", נתלה מעל האח, ו- 119 מראות וונציאניות שנתלו על הקירות מסביבו שיקפו אותו .
שיא "שגעון המראות" היה בתקופת שלטונו של לואי ה- 14, "מלך השמש" (1643 – 1715). הכסף הרב שהוצא על מראות וונציאניות על ידי המלך, האצולה והבורגנות פגע במצבה המוניטרי של הממלכה . נערכו נסיונות רבים לגנוב את סודות ייצור המראות הוונציאנים, שהוגנו על ידי חוקים דראקוניים. לאומני הזכוכית אסור היה לעזוב את האי מוראנו, וכל מי שעשה זאת הסתכן במאסר משפחתו, בהחרמת רכושו ובסיכוי לחיסול על ידי מתנקשים וונציאנים. ניסיון כזה החל בצרפת ב 1666, עם ייסוד "החברה המלכותית לזכוכית ומראות". אומני זכוכית מהאי מוראנו פותו שנה קודם לכן לברוח לצרפת ולסייע בהקמת תעשייה מקומית שתתחרה בתוצרת הוונציאנית. בשנים הראשונות של המיזם הצליחה וונציה לסכל את היוזמה הזה, באמצעות התנקשויות, איומים והצעה של פיתויים גדולים יותר לעובדים שסרחו, אבל בסיכומו של דבר הצליח הריגול התעשייתי, כמו גם הנסיון שנצבר על ידי בעלי המלאכה המקומיים, לבסס תעשיית זכוכית ומראות שתוצרתה הייתה בעלת איכות שמשתווה למקור הוונציאני, תוך שימוש באותה טכנולוגיה – ניפוח זכוכית ושיטוחה . יכולת זו הופגנה באופן מרשים באולם המראות שבארמון וורסאי, שנחנך ב- 1684. באולם זה הותקנו 17 מראות ענק, שכל אחת מהן הורכבה מ- 18 מראות נפרדות. מראות אלה עוצבו בצורת חלונות, והן ניצבו אל מול חלונות אמיתיים ושיקפו את הגנים המקיפים את הארמון .

המראות השתלבו, ואולי אף יצרו, את סגנון החיים שאיפיין את המלוכה האבסולוטית. האצילים והאצילות, בעלי הממון והמעמד, הגיעו לשליטה מלאה בכל פרט בהופעתם באמצעות תרגול ובחינה שלה בתאי המראות הפרטיים שלהם. דבר זה העניק להם יתרון אדיר על פני חסרי האמצעים, שהשתקפות גופם לא הייתה זמינה עבורם. האצולה והבורגנות העשירה הנציחו והגדילו את יתרונם באמצעות שליטה בהופעתם. במקומות המפגש של האצולה איפשרו המראות הרבות לבחון כל אדם מכל זווית ולצוד כל מבט. תככים ופלירטוטים רבים מספור התרחשו בחסותן ובאמצעותן. תרבות שלמה נוצרה כך.

השלב הבא בהתפתחות הטכנולוגית של הזכוכית התרחש גם הוא בצרפת, ובחסות אותו מלך. ב- 1693 נוסדה חברת הזכוכית המלכותית של צרפת (Manifecture Royale des Glaces de France) אשר הקימה מפעל ענק במונחי התקופה בסיינט גוביין . הטכנולוגיה בה השתמש המפעל הייתה של יציקת זכוכית על בסיס מתכת וליטושה אחר כך. דבר זה איפשר יצירת לוחות זכוכית גדולים הרבה יותר מקודם לכן, במחיר זול בהרבה. הטכנולוגיה המודרנית לייצור זכוכית ומראות היא פיתוח ישיר של שיטה זו. רק שילטון ריכוזי, אשר היה מסוגל להעניק מונופול, תמיכה כספית והגנה מתחרות בזמן הבשלת הטכנולוגיה ותהליך הייצור היה יכול לעמוד באתגר כזה. התוצאה הייתה כיבוש שוק הזכוכית והמראות, עד כדי כך שבשנת 1765, 100 שנים אחרי ששלושת אומני הזכוכית הוונציאנים הראשונים הגיעו לפריס, נותר במוראנו רק בית מלאכה בודד לייצור זכוכית, אשר היה פתוח יומיים בשבוע .

אבל למרות ההתפתחות המרשימה, תהליך ייצור הזכוכית בסיינט גוביין היה רצוף בטעויות ובפגמי ייצור, כך שרוב המראות שיוצרו בו היו רחוקות משלמות. כל מי שלא היה עשיר או מיוחס מספיק נאלץ להסתפק בסחורה פגומה, המעוותת את השתקפותו. כך נשמר הפער בין מי ששולט בדמותו לבין מי שאינו יודע כיצד הוא נראה. רק פיתוח טכנולוגיות מודרניות ליציקה, שיטוח וציפוי זכוכית איפשרו את הפיכת המראה למוצר צריכה המוני וזול, והפך את ההשתקפות לזמינה לכל. זה קרה מאוחר יחסית, לפני קצת יותר ממאה שנה, סביב מפנה המאות ה- 19 וה- 20 . זגוגיות בחלונות הבתים, חלונות ראווה כמעט בכל חנות, מראות גוף התלויות על דלתות ארונות הבגדים, מראות גילוח בחדר האמבטיה, כל אלה אלה הופיעו רק במאה שעברה. מוזר, לא? תהליך הדמוקרטיזציה של ההשתקפות מלווה את תהליך המודרנה.

מלווה, משתלב, ואולי אף יוצר את האדם המודרני, זה שעבורו "שלב המראה" של לקאן יכול להיות מיושם לא כתפישה מופשטת אלא בפועל, זה שיכול לבחון את עצמו מבחוץ כמעט בכל רגע נתון, זה שאינו זקוק לעין חיצונית בכדי לדעת כיצד הוא נראה. בעידן בו אנו חיים אדם אינו יכול להתחמק מהשתקפותו. נורברט אליאס טען כי תהליך הפנמת הנימוסים שינה את המהות האנושית . על פי הגיון זה ברור שאותה מהות תשתנה בעקבות הכרת האדם את דמותו. סוקרטס טען כך, והמציאות המודרנית הוכיחה את הטענה הזו. המראה בה אני מביט בבוקר אינה רק משקפת את דמותי, היא קובעת מי דמות זו תהיה.

לצורך כתיבת מאמר זה הסתייעתי בשני ספרי יעץ:  Mark Pendergrast, Mirror | Mirror, A History of the Human Love Affair with Reflection, Basic Books, New York, 2003, ספר עמוס מידע אשר ניתוחו את ההיסטוריה של השימוש במראות הוא שטחי למדי, ו- Sabine Melchior – Bonnet, The Mirror, A History, Routledge; New York, 2002, ספר מעמיק המתרכז בזירה הצרפתית

היהודי שניצח את מלחמת העולם השנייה – על השנאה

בקיץ 1942 פירסם איליה אהרנבורג, עיתונאי סובייטי, מאמר בעיתון הצבא האדום. כמה משפטים מתוך מאמר זה הפכו למצוטטים ביותר שלו:

עכשיו אנו יודעים. הגרמנים אינם אנושיים. המילה "גרמני" נעשתה עתה קללה איומה ביותר. הבה לא נדבר. הבה לא נזעם. הבה נהרוג. אם לא תהרוג את הגרמני, הוא יהרוג אותך… הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד. אין דבר משמח יותר מגופות של גרמנים.
ֿ

אלו מילים נוראיות, קיצוניות ופשטניות בכל קנה מידה. וזו הייתה רוח התקופה. בקיץ נורא זה פרצו כוחות הצבא הנאצי במתקפה אדירה לכיוון דרום רוסיה. ניצחון של גרמניה הנאצית על ברית המועצות נראה אפשרי, ודאי כמעט. ההגיון אומר שניצחון כזה היה מכריע את המערכה. היטלר היה מנצח במלחמת העולם השניה, והנאצים היו שולטים באירופה.

כן, הנאצים יכלו לנצח. הצבא הגרמני היה חזק, מקצועי ומאומן יותר, וברית המועצות הייתה שבורה ומוכה, ועדיין לא הספיקה להתאושש מהאבדות העצומים שגרמה לה מתקפת הפתע הגרמנית, שנה לפני כן. אבדות אלו היו בשטח, בכושר ייצור, ובעיקר בכוח אדם: אנשים, חיילים ואזרחים, פצועים, הרוגים, שבויים או חיים תחת משטר כיבוש אכזרי.

רוב הצבא שספג את המתקפה הגרמנית בקיץ, בסתיו ובחוקף שעבר הושמד. החיילים היו צעירים ובלתי מנוסים, בשר טרי שעתיד להפוך לבשר תותחים. סיפורי הזוועה שהגיעו מהמקומות אותם כבשו הגרמנים, על כוחם הצבאי האדיר, על רצח ועינויים, על רשע בלתי אנושי, רק חיזקו את תחושת הכל, וכולם היו מעורבים במלחמה, כלוחמים וכקורבנות, כי זו לא דומה לאף מלחמה 'רגילה', בה צבאות מתנגשים עד הכרעה, וכי זהו עימות טוטאלי והרה גורל.

ורוב האנשים לא הבינו מה באמת קורה. דבר באידיאולוגיה ובמיתוסים עליהם חונכו לא הכין אותם לזה. כל הדיבורים הקומוניסטים על מלחמת מעמדות, ועל תהליך דיאלקטי וכל זה, לא התאימו או הספיקו בכדי להסביר את המציאות, בכדי להרגיע את הפחד האדיר מפני התבוסה שנראתה בלתי נמנעת, וממה שתביא איתה.
זה גודל הרגע. זו הדרמה הגדולה ביותר במאה ה- 20.

ובסוף, כפי שאנחנו, בני המזל שלא חיו אז, יודעים, ברית המועצות ניצחה. רוסיה הסובייטית, הנשלטת על ידי רודן אכזר, היא שהצילה, במחיר אדיר של כ  28 מליון הרוגים, את העולם.

הסיבות לנצחון הסובייטי הן רבות, ואף אחת מהן לא הייתה ברורה מאליה או בלבדית. הצבא האדיר, המצוייד, המקצועני והאכזר שכבש את גרמניה לא דמה בדבר לזה שהתמוטט אל מול מתקפת הצבא הגרמני, שלוש שנים לפני כן. בין הסיבות העיקריות ניתן למנות סיבות טכניות וצבאיות: גודלה העצום של רוסיה ועתודות כח האדם אותם נכון היה המשטר האכזרי להקריב, נס השיקום הכלכלי בעיצומה של מלחמה נוראה, העזרה המוגבלת ממדינות המערב, הטעויות הגרמניות. וגם את איליה אהרנבורג.

אהרנבורג היה אחת ממכונות המלחמה היעילות ביותר. הוא כתב במהלכה כ 2000 מאמרים ושירים, רובם ב"כוכב האדום", עיתון הצבא, וחלקם לעיתונים מערביים. הוא היה בן 50, סופר ועיתונאי מנוסה, שנולד ברוסיה אבל בילה את רוב שנות בגרותו בפאריס. הוא זה שהסביר לקוראיו למה הם נלחמים, למה עלים להרוג ולהיהרג.

עוד מעט אביא כאן תרגום של מאמר שלם שפורסם ב'קרסניה זבזדה', העיתון הצבאי, ב 5 במאי, 1942, חודשים ספורים לפני הקטע שציטטתי קודם. זהו מקור ארוך יחסית (אותו תרגמתי מאנגלית, ולא משפת המקור. איתכם הסליחה).  אביאו במלואו על מנת שניתן יהיה להתרשם מיצירת תעמולה 'שלמה'.

כן, זוהי תעמולה, מניפולטיבית ופשטנית. היא משרתת את מטרות המשטר, אבל היא גם יוצרת וכופה עליו פרשנויות ודרכי ההתמודדות עם הבלתי נתפס. קיראו את המאמר הזה כאילו הייתם חיילים בצבא מוכה, המנסים להבין מה פשר המלחמה הזו, מי נגד מי, ולמה.

אהרנבורג מאויר על ידי פיקאסו, חברו

על השינאה

בוז בלתי ניתן לפיוס הוא הניצוץ שבלב הפאשיזם.

זהו הבוז של אילי ההון מחבל הרוהר שבשנות העשרים של מאה זו הפכו מפוחדים משחר הבוקר, מבגרותן של אומות, ומרעיון הצדק. זהו הבוז של קרופ, של ווגלר, של הבעלים של פיאט ושל שניידר שקראו לקבוצה של הרפתקנים ושל רוצחים חסרי מצפון לעזרתם. זהו הבוז של הברונים הפרוסיים, של הרוזנים האנדלוסיים, של הבויארים הרומניים ושל הגבירים ההונגריים, השרידים חסרי הכשרון וצרי המוחין של עולם ישן נפלא, בו מדינות הן שדות צייד בעזרת כלבים, והאיכרים האוספים בלוטים בשדות האדון הם הטרף. זהו הבוז של הבורגנים הזעירים והבורים, זה שמתעורר מול גיוונה של התרבות, תעוזת המחשבה והקידמה. זהו הבוז של הכשלונות, של קיסרים פרובינציאליים, נפוליונים מפגרים הצמאים להיכנס להיסטוריה, ולו גם בדלת האחורית. זה הבוז של בוגדים החפצים לחלל את כל מה שפעם אהבו. זהו הבוז של הזיקנה, של השיעמום, של המוות.

כאשר עלו על הבמה הפאשיסטים האיטלקיים, לבושים בחולצות שחורות, הקימו את כת האישה זאב, ואימצו מלהקת הזאבים את הקריאה "אלאלה". הפלנחיסטים הספרדיים הציגו את טקס ה "אירוסין עם המוות", נושאים את דגליהם לבתי קברות, עורכים תהלוכות עם גיבנים עירומים, שוטים וחופרי קברים – תהלוכות הדומות לחזיונות האימים של גויה. הקגולארים הצרפתיים חובשים מצנפות שמקורן בזמן המגפות בימי הביניים. אנשי ה- ס.ס. הגרמניים לובשים גולגולת ועצמות צלובות על שרווליהם. גרינג החייה את דמות התליין במעיל הארוך, נושא הגרזן. הימלר העביר לחדר העינויים שלו את מכשירי העינויים שנשמרו במוזיאון נירנברג. אפילו האופנה הפאשיסטית מעידה על בוז שחור ונואש.

פאשיזם הוא ניסיון מונומנטלי לעצור את מהלך ההיסטוריה.

הוא החייה טקסים ודמיונות שווא מסויימים מימי הביניים, אבל אנשי ימי הביניים לא חיו רק לאור טקסים ואמונות טפלות אלה; בתוכם בערה אמונת אמת; הם יצרו קתדרלות נפלאות, שירים אפיים ראויים לציון; בעבודתם, בהתלהבותם, ואפילו בבורותם הם הכינו את הקרקע לעידן הרנסאנס. אין להשוות בין הפאשיסטים לאנשי ימי הביניים. הם חיים בתקופה אחרת. הם ניסו לנטוש את תפישת הזמן. זה מסביר את העקרות שלהם. כמובן שהגפנים באיטליה ממשיכות לבכר יין גם תחת מוסוליני; כמובן שמפעלי גרמניה ממשיכים לתפקד אפילו תחת היטלר. אבל הפאשיסטים לא יצרו כלום. הם רק משתמשים בטכנולוגיה בת הזמן על מנת להיאבק ברוח הזמן. הם מפנים את כל הישגיה של הציוויליזציה כלפי החורבן.

איטליה נחשבה בצדק לארץ האומנויות. הפאשיזם לא הוליד אף אמן, הפאשיזם הרג אומנים.
האם העם האיטלקי יכול להיות גאה בכיבושה של חבש, שלאחר מכן אבד, גאה בשימוש בגז חרדל כנגד רועים בלתי חמושים, גאה בהריסתה של מלגה, ביריות ביוון ובגרדומים באוקראינה? האם רוחם של לאונרדו דה וינצ'י, דנטה, פטרארקה, לאופרדי, גריבאלדי מביעה עצמה בפשעים אלה? כאשר קוראים את הספרים העילגים והדלים של רוזנברג, את מאמריהם של גבלס ושל שטרייכר, האם ניתן למצוא בהם צל של הרוח הגרמנית, הבהירות של גטה, המורכבות של הגל, אהבת החופש של הרומנטיקנים? הרס מאות ערים, הפיכת אירופה למדבר – זוהי הפעילות היוצרת של הפאשיזם. מדינות נקיות מאנשים והראש האנושי נקי ממחשבה – זהו האידיאל של היטלר.
אין זה מפתיע כי הפשיזם מושך את הפסולת של האנושות, אנשים עם ביוגרפיה מפוקפקת, סדיסטים, חולי נפש, בוגדים.

הצייר הבלתי מוכשר היטלר, הסופר הבלתי מוכשר גבלס, המחזאי הבלתי מוכשר מוסוליני – האין זה מפתיע שבראש המדינות הפאשיסטיות עומדים אנשים שחלמו על זרי דפנה אומנותיים ושהוקעו כנוכלים? הפאשיזם מושך את כל הבוגדים. יהודה איש קריות תלה את עצמו מתוך צער, הפאשיסט הבוגד מעדיף לתלות אחרים. מוסוליני סיפק את הבוז שלו על ידי הריגת רעיו לשעבר –  סוציאליסטים. בצרפת היטלר מצא שני חסידים, שני שליחים, לאוואל ודוריוט. סטיות מיניות, ובמקום הראשון סאדיזם הפכו לנקודות אחיזה לפאשיזם. גרינג המכור למורפיום, גבלס שטוף הזימה, הימלר הסאדיסט, ליי ה'דוקטור', המומחה בפיתוי קטינים, אנשים מנוונים שהיו צריכים להיות בבתי סוהר או בתי חולים, מצאו את עצמם בעמדה של שרים.

בוז הוא רגש עלוב ואכזר. במהלך חיינו אנו מתביישים בצדק מהבעת בוז. המשורר הבלתי מוכשר מסתיר את הטינה כלפי עמיתיו המוכשרים יותר. איש חמדן ינסה לא להפוך את החשש לכספו לאידיאולוגיה. איש זקן, המקנא בעלומיו של מישהו אחר, ירטן, אבל לא יאמר דבר. הפאשיסט הפך את הבוז לדת. אין מקום לאחווה אנושית בפאשיזם. הפאשיסט הגרמני בז לפאשיסט האיטלקי, והפאשיסט הרומני חולם כיצד לחנוק את הפאשיסט ההונגרי. אין מקום לצדק בפאשיזם: עבור האיכר הגרמני, המלחמה פירושה הקבר, או במקרה הטוב קביים; בשביל רייכסמארשל גרינג פירושה של המלחמה הוא רווחים עצומים אותם הוא מעביר לחו"ל בלי כל בושה. בפאשיזם אין מקום לנכון: גחמותיו של היטלר האפילפטי החליפו את כל החוקים בגרמניה. מאה אחרי מאה האנושות נאבקה על מנת להשלים את הגנת האדם מפני שרירותיות השלטון; אבל ב 1942 התליין הימלר מענה מדענים צרפתיים ואמנים נורבגיים, פועלים צ'כים וחקלאים פולנים. חוק בינלאומי, חוק פלילי, חוק אזרחי, כולם מוחלפים בטפשות החולנית של כל איש ס.ס.. אין מקום למחשבה יצירתית בפאשיזם: ספרים מוחלפים בעלוני תעמולה, אוניברסטאות נסגרות או הופכות למוסדות המעבירים קורסים מיוחדים לתליינים; אירופה, אשר רק לאחרונה חיפשה, והביאה לידי מימוש, חקירות מסובכות כמו פיתולי המוח האנושי, הפכה למדבר אחיד תחת מגפי הפאשיזם.

בוז מניע כל חייל של הפאשיזם. הפסד שלהם בקרב גורם להם לתלות נשים ולענות ילדים. אחרי שהוא נכנס לבית ולא מוצא דבר לבזוז, החייל הפאשיסטי הורג את עקרת הבית. טוראי ראשון גרמני כתב ביומנו שעינויים "מעודדים ואפילו מרגשים" אותו. בנאומיו של היטלר אין אהבה לעם הגרמני, נאומיו מביעים דבר אחד: בוז. אפילו קולו של היטלר דומה לנבחה צרודה של צבוע. היטלר משתדל לחמם את את לב החיילים הגרמניים בעזרת בוז: שירפו, שדדו, הרגו! הוא שולח את הדיויזיות שלו לארצות רחוקות כמו חיצים בעלי חוד מורעל. ומה יכול להנחות יליד בוואריה או ווסטפאלייה אשר נשלח להרוג ילדים אוקראינים ורוסים פרט לבוז חסר טעם ועיוור?

האומה הרוסית עברה זמנים קשים וגדולים; דרכה לאושר ולשלמות לא הייתה סוגה בשושנים. אבל אפילו במשך השנים הקשות ביותר בהיסטוריה שלנו, הרוסי הגן על עצמו מפני הבוז האפל. הפאטריוטיזם הרוסי מבוסס לא על בוז כלפי אומות אחרות, אלא על אהבת האומה שלו. החייל הרוסי ריחם על שבויי המלחמה ולעולם לא פגע באלו שלא נשאו נשק. הספרות הרוסית של המאה התשע עשרה תפשה מקום בתודעת כל האנושות המתקדמת; אין סופר אירופי שלא למד אנושיות מהי מהרומן הרוסי. המאבקים הלאומיים, הפוליטיים והחברתיים שלנו – מהדצמבריסטים ועד זויה קוסמודמינסקיה – זעזעו את העולם בחוסר האנוכיות וברוממות הרוח שלהם.
תחושת הבוז אינה קוסמת לנו אפילו עכשיו. רעיון הנקמה אינו מספק את הגיוננו הזועם. אנו לא מדברים על בוז אלא על שינאה; לא על נקמה אלא על צדק. זה אינו משחק מילים – אלו רגשות אחרים לגמרי. שינאה, כמו אהבה, היא תוצאה של לב טהור וחם. אנחנו שונאים את הפאשיזם כי אנחנו אוהבים אנשים, ילדים, את האדמה, עצים, סוסים, צחוק, ספרים, את חום ידו של חבר, בגלל שאנו אוהבים את החיים. ככל שהאהבה לחיים חזקה יותר בתוכנו, כך גם מתעצמת שנאתנו.

בעיתון ניתן למצוא את הביטוי "כוחות האוייב". עבורנו ההיטלראים אינם בפשטות אוייב; עבורנו ההיטלראים אינם אנשים, עבורנו הם רוצחים, מוציאים להורג, סוטים מוסריים, פאנטיים אכזריים, ולכן אנו שונאים אותם. בתחילת המלחמה הבלתי רגילה הזו רבים מאיתנו לא הבינו מה מזהם את אדמתנו. אנשים התבלבלו וחשבו כי הצבא של היטלר הוא צבא של מדינה עויינת אך תרבותית, שהוא מורכב מקצינים מחונכים ומחיילים ממושמעים. התמימים האמינו כי מולינו צועדים אנשים, אבל מולינו צעדו מפלצות שבחרו בגולגולת כסמלם, שודדים צעירים וחסרי בושה, ואנדאלים שהיו צמאים להשמיד כל דבר בדרכם.

כמה פעמים במהלך האביב הזה הודעות מהחזית דיווחו על התקפות בידי חיילים גרמנים שיכורים. אבל ההיטלראים באו אלינו שיכורים לא רק משנאפס, אלא שיכורים מדמם של פולנים, צרפתים, סרבים, מדמם של זקנים, נערות צעירות, תינוקות הנישאים על כפיים.
והם הביאו איתם מוות לאדמתנו. איני מדבר על מותם של חיילים: אין מלחמה ללא קורבנות. אני מדבר על עמודי התלייה עליהם מתנדנדות נערות רוסיות, על השוחה הנוראית ליד קירש בה קבורים ילדים רוסים, טאטארים ויהודים. אני מדבר על האופן בו ההיטלראים מחסלים את פצועינו ושורפים את בתי איכרינו. כעת כולם יודעים על כך: ממגיני סווסטופול לנשים החברות בחוות הקולקטיביות הסיביריות. כל פשע של הגרמנים ליבה את שנאתנו. כל האנשים הסובייטים הבינו לבסוף כי מולינו לא עומד צבא רגיל, וכי הסכסוך אינו על שטח או על כסף אלא על זכותו של אדם לחיות, לדבר בשפתו שלו, לטפל בילדיו, הזכות להיות בן אדם.

אנו איננו חולמים על נקמה: האם נקמה יכולה להשקיט את זעמנו? בגלל שהעם הסובייטי לעולם לא ידמה לפאשיסטים, הוא לא יענה ילדים ויתעלל בפצועים. אנו מבקשים משהו אחר: רק צדק יכול להקל על כאבנו. איש לא יקים לתחייה את ילדי קירש, איש לא ימחוק מזכרוננו מה שכבר חווינו. החלטנו להשמיד את הפאשיסטים: הצדק דורש זאת. הבנתנו את הקירבה בין בני אדם, את טוב הלב, את האנושיות, דורשת זאת. אנו יודעים כי אנשים בעלי שפות שונות, מנהגים שונים, אמונות שונות, יכולים להסתדר יחדיו על פני הארץ. אם החלטנו להשמיד את הפאשיסטים זה בגלל שאין מקום על הארץ לפאשיסטים ולאנשים – או שהפאשיסטים יימחו את האנושות, או שהאנשים ישמידו את הפאשיסטים. אנו יודעים כי המוות אינו יכול להביס את החיים, ולכן אנו משוכנעים שנכחיד את הפאשיסטים.

עבורינו חייל גרמני עם רובה בידו אינו יצור אנושי, אלא פאשיסט. אנו שונאים אותו. אנו שונאים כל אחד מהם על מה שעשו יחדיו. אנו שונאים את פריץ בהיר או שחור השיער, מאחר ובשבילנו הוא היטלר קטן, מטמא את האדמה, מי שאחראי לצערם של הילדים; מפני שעבורינו הוא פאשיסט. אם חייל גרמני ישמוט את נשקו ויכנע, לא נפגע בו – הוא יחיה. אולי בעתיד גרמניה תחנך אותו מחדש, תהפוך רוצח מטומטם לאדם, אבל זו בעיה של המחנכים הגרמניים. לנו יש משהו אחר לחשוב עליו; אנו חושבים על אדמתנו, על עבודתנו, על משפחתינו. למדנו לשנוא כי אנחנו יודעים איך לאהוב.

לאחרונה בחזית הצפון מזרחית שבעה חיילים בפיקודו של סגן דמנטייב הגנו על גבעה קטנה. הגרמנים תקפו בכוחות גדולים. ארבעים מפציצים, אש תותחים ומרגמות כנגד שמונה גברים אמיצים. הגיבורים נפלו, אבל צלעות הגבעה כוסו בגופות גרמניות.
יותר משלוש מאות פאשיסטים מתו בהסתערות כנגד שמונה גיבורים. סגן דמנטייב ושבעה חיילים – איני יודע את שמותיהם – נתנו את חייהם למען חבריהם, קרוביהם, למען ביתם ולמען ביתנו המשותף – רוסיה בת האלמוות.
הם חיסלו מאות פאשיסטים; לכן הצילו את חייהם של אנשים הגונים רבים. איכרה סרבית זקנה יכולה לומר תפילה למען סגן דמנטייב ושבעת החיילים, והרחק מעבר לים אנשים יגידו, "מי יתן והם ייזכרו לעולם!".
במשך הדקות האחרונות לחייהם שמונת הגיבורים היו תחת השראת אהבה גדולה ובלתי ניתנת להריסה כמו הדמדומים המוזהבים, והשנאה הקדושה האירה את פניהם כמו שמש השקיעה האדומה כדם. מי שאוהב בכוח שונא בכוח. הדגל האדום של הגדודים והחטיבות, אל שדה הקרב אתה נושא את דם קורבן האהבה, אתה נושא את הזעם ואת השנאה שלנו, אתה נושא את שבועתנו! רוסיה תחיה, הפאשיסטים לא יחיו!

איזה יופי, מה? כמה להט. זו יצירת תעמולה מושלמת, ומטרתה היא לגרום למי שקורא אותה להרגיש צודק ואמיץ, מוכן למות. אהרנבורג מעמיד זה מול זה שני מחנות, כרוכים במאבק מיתולוגי: בני החושך השטניים, המונעים ע"י דחפים הרסניים, כוחות המוות, העבר והשכול, ומולם בני האור, המייצגים את אהבת האדם, החופש והנאות החיים הקטנות, שאר האנושות. רוסיה היא חוד החנית במאבק ההישרדות אל מול כוחות האופל. זה יעודה ההיסטורי. העבר, על קשייו ותהפוכותיו, היה הכנה למאבק זה. אהרנבורג מעניק לקוראיו ייעוד. הוא הופך את מאבק ההישרדות שלהם לבעל משמעות.

אהרנבורג מציג את רוסיה כחלק בלתי נפרד מאירופה. הסבל שמביא הפאשיזם הוא משותף לפולנים, לצרפתים, לסרבים, לספרדים, ואפילו לגרמנים. התרבות האירופית היא משותפת. הציורים של גויה והרומן הרוסי הם חלק מאותה שלמות. הזהות הרוסית, אותה הוא מציג וגם יוצר, היא רוסית, כלומר סובייטית, כלומר אירופאית, כלומר אנושית. אין ספק שהוא מסתמך כאן על חווייתו האישית. הוא עצמו נותר קשור כל כך לזהותו הצרפתית עד שסירב ללבוש תחתונים סובייטיים, ואשתו תיקנה את תחתוניו הצרפתיים הארוכים שהתבלו.

יש לזכור שאהרנבורג לא רק מצטט דימויים תרבותיים. הוא יוצר אותם מחדש, גואל אותם מהשיכחה שנכפתה עליו על ידי הקומוניזם המתבדל. רוב קוראיו אינם יודעים מיהם גויה או גטה המוזכרים במאמר זה, ואינם מכירים את המיתולוגיה היוונית עליה הוא מסתמך במאמרים אחרים. אהרנבורג הוא סוכן המעביר אליהם את הידע, ובכך גורם לעומק התרבותי והמיתולוגי הזה להפוך לחלק מעולמם. הם הופכים להיות חלק מהמיתולוגיה. סגן דמנטייב וזויה קוסמודמינסקיה, הצעירה הפרטיזנית שנתלתה כרותת שדיים על ידי הנאצים, הם הגיבורים המיתיים החדשים.
אין ספק שניתוחו את הפאשיזם מעניין: הפאשיזם הוא תגובה ריאקציונרית לשינויי המודרנה. האידאה העומדת בבסיסו היא של שובניזם לאומי דורסני. הוא מתעלם, מן הסתם, מהקוים המשיקים בין פעולות המשטרים הפאשיסטיים ופעולות המשטר תחתיו הוא וקוראיו חיים. נכתב רבות אודות נקודות הדמיון והשוני בין המשטר הסטלינסטי והנאצי. הפילוסופית חנה ארנדט הגדירה את שתיהן כחוסות תחת כותרת ה'טוטאליטריזם". ההיסטוריון איאן קרשו בוחן טענה זו ומגיע למסקנה כי הדמיון המסוים באופן התפקוד של שתי המדינות מאפשר רק אנאלוגיה מוגבלת וחלקית, וכי השוני באתוס בין שתי האידיאולוגיות הוא גורם שאי אפשר להתעלם ממנו. השוני הזה באתוס הוא המהותי עבור אהרנבורג. המחשבה המיתית מאפשרת לו להביע אמונה עצמית מדבקת כל כך. בעולם מיתולוגי תפקיד ההווה הוא לשרת כוחות גדולים ממנו.

אהרנבורג לא רק מנתח את הפאטריוטיות הרוסית, הוא יוצר אותה מחדש, מרכיב אותה מזכרונות היסטוריים לאומיים ואירופיים, עקרונות מוסריים נעלים ותודעת שליחות היסטורית משותפת. ושוב, הדבר נעשה אל מול המודל השלילי, הפאשיסטים, ההיטלראים. הבוז הפאשיסטי יוצר את השנאה הרוסית. מעשי הזוועה של הגרמנים מובילים אל הרצון בעשיית צדק, כלומר בנקמה. החיים מוגדרים על פי המוות. באופן אירוני, כך הוא מקדש את הקורבן שהוא מצפה מקוראיו להציע. סגן דמנטייב הוא שמשון מודרני, גיבור מאחר שהקריב את חייו, מאחר שהרג בבני האופל. הוא מודל החיקוי עבור קוראיו.

החיילים הצעירים שקראו את המאמר הזה הם אלה שבלמו בגופם את התקדמות הצבא הגרמני. בגופם ובנפשם, מאחר וללא אמונה בצדקתם, ללא הנכונות להתגבר על הפחד, התוצאה הייתה אחרת לגמרי. קולו של אהרנבורג הוא שהזין את הנפש הזו. מאמריו התקבלו ככתבי קודש בקרב החיילים, עד כדי פרסום פקודות שאסרו לגלגל סיגריות מהנייר עליו הודפסו.

קולו היה ייחודי, אם כי לא בודד. גם כותבים אחרים, כמו ואסילי גרוסמן וקונסטנטין סימונוב, היו חלק מאותה מכונת תעמולה. יחדיו הצליחו להזין, ובמידה רבה להמציא, דת ומיתולוגיה חדשה, דת הפאטריוטיות, אהבת המולדת. אין זה פלא שמלחמת העולם השנייה נקראה בברית המועצות "המלחמה הפאטריוטית הגדולה".

העבר של אהרנבורג, ניסיונו וחוויותיו, הם שאיפשרו להיות לו יעיל ומשכנע כל כך. הוא היה ציניקן שהתפקח, אוהב תענוגות שהבין את מלוא הרשע הנאצי והפאשיסטי. אי אפשר היה שלא להאמין לו. והוא הבין מה עובר על קהל קוראיו, את זה שאותו מאבק הישרדות שלהם, נורא ומר, היה גם נקודת שיא בחייהם.

לסיכום מאמר זה, אותו ארחיב במידה ותעלה דרישה לכך, ואשר אורכו כבר חורג מכל גבול סביר של רשימת אינטרנט, אצטט שיר שכתב בצעירותו, על מלחמת האזרחים ברוסיה. כמה גדול ונורא היה הרגע!

הנכדים שלנו

הנכדים שלנו יתפלאו למראה עברנו,
כאשר יעלעלו בספרי הלימוד:
"ארבע-עשרה… שבע-עשרה… תשע-עשרה…
איך חיו הם, המסכנים! איך התקיימו!…"
ילדי המאה החדשה יקראו אודות שדה הקרב,
הם ילמדו שמות המנהיגים, שמו של כל נואם ידעו,
את מספר המתים,
את התאריכים
לעולם לא ידעו הם מה מתוק היה בשדות הקטל
ריחם של פרחי הורד.
איך צייצו ציפורי שיר בעליצות בעד קול התותחים,
מה יפים היו בשנים אלה
החיים.
מעודה, מעודה לא הצטחקה בשמחה שכזו השמש,
כמו מעל העיר הנהרסת,
כאשר בני אדם זחלו מתוך מרתפים,
הביטו בפליאה: ראו, השמש עודה קיימת!…
נאומים רעמו בזעם,
בלהט הלכו ומתו הגייסות,
אבל, החיילים נוכחו לדעת טעם-ריח פירחי תת-שלג,
שעה אחת בטרם הקרב.
הובילום עם בוקר, ירו בהם,
אבל הם שיננו מראה יום אפריל עם שחר.
בעליות הגג – נשרפו בלשונות אש אלכסונית.
והרוח הייתה מלחשת תפילה: רגע! עוד רגע!
לא יכלו להינתק הנאהבים מנשיקת שפתים עצובות
באין לפרוש יד מאוגרפת עד פקע,
הם אהבו – אמות! אמות!
הם אהבו – בערי אישי ברוח!
הם אהבו – איך? איה? איה?
הם אהבו – כפי שרק יודעים לאהוב על זה כוכב הלכת,
העדין והלוהט.
בשנים ההן לא היו בפרדסים פרות זהב בשלים.
רק הצבע של הרף עין – מאי יחיד במינו – ומוכרע!
בשנים ההן לא ידעו – "להתראות" – מה היא.
רק – "שלום" – המילה הקצרה הרועמת.
קיראו אודותינו – התפעלו!
לא חייתם עימנו – התעצבו!
אנו אורחי האדמה הזאת באנו אך לערב אחד.
אהבנו. הרסנו. חיינו משך שעה אחת אשר למוות שלנו.
אבל מעלינו עמדו כוכבי נצח,
ותחתם החילונו את בריאתכם.
העצב בוער מתוך העיניים שלנו,
ובתוך הנאומים שלכם אנחנו בוערים עדיין בלהט ליבנו.
הרחק, מה הרחק פיזרנו אל תוך הלילה, אל תוך המאה,
מעבר למאה
את חיינו הכבויים.
 ֿֿ

המאמר "על השנאה" מתורגם מתוך הספר:
Ilya Ehrenburg, Konstantin Simonov, In one newspaper, Sphinx Press, New York, pp. 143 – 150

השיר "הנכדים שלנו", בתרגומו של יעקב בסר מתוך:
איליה ארנבורג, שירים, עקד, ת"א תשכ"ח, עמ' 12 – 13

ביוגרפיה מצויינת של אהרנבורג תורגמה לעברית:

יהושוע רובינשטיין, בסבך הנאמנות, מוסד ביאליק, ירושלים
Joshua Rubenstein, Tangled Loyalties, Basic Books, New York 1996

ביוגרפיה תמציתית, ועם זאת מטובלת בפרטים עסיסיים רבים אודות חייו ויצירתו של ארנבורג ניתן למצוא ב: http://www.sovlit.com/bios/ehrenburg.html

רב מכר המציג את המאבק הגורלי של קיץ 1942:
אנטוני ביוור, סטלינגרד, יבנה, ירושלים, 2000

ספר מצויין על חוויות המלחמה של החיילים הסובייטיים:
Catherine Merridale, Ivan's War, life and death in the red army, 1939 – 1945, Metropolitan Books, New York, 2006

אוסף מכתביו של אחד מהכותבים המוכשרים והמרגשים ביותר בזמן המלחמה:
Antony Beevor & Luba Vinogradova (ed. &trans.), A Writer at War, Vasily Grossman with the Red Army, 1941 – 1945, Pantheon Books, New York, 2005

גזר דין מוות לשכונה 2

אני רוצה להוסיף מספר הערות לרשימתי הקודמת, זו על גזר דין המוות לשכונה.

ובכן, במרכז וולובלסקי עסקינן, והוא היה בכלל רוסי, ובנייני התעשייה שנשאו את שמו נבנו בשנת 1933. וגם המיקום חשוב, כדי שתדעו על מה אני מדבר. מאחורי דרך אילת, הלא היא דרך יפו – תל אביב, הלא היא דרך שכם היוצאת מיפו, אחרי המושבה האמריקאית, הלא היא המושבה הטמפלרית. שמה, בערך.

אני חושב שהאזור הזה חשוב, או לפחות היה חשוב עד שנגזר דינו להפוך להמשך טבעי לשכונת פלורנטין. הוא חשוב כי הוא היווה קו תפר בין מרחבים שונים – יפו, המושבה הטמפלרית ושכונת הבנים שלה, תחנת הרכבת, נווה צדק, אחוזת בית, תל אביב, פלורנטין – כל הישויות הללו נפגשות כאן, פיזית, לא מטאפורית. המגוון הזה קיים בתוך קילומטר רבוע, והוא מספר סיפור אחר לגמרי מזה שנתקבע משום מה כזיכרון לאומי. הוא מספר על המשכיות, על מעבר של ידע, על העתקה וחיקוי, על צמיחה של משק לא אידיאולוגי, גמיש מאוד, שסוד חוזקו הוא בחוסר הסדר שלו ובמלחמת הקיום המתמדת של מי שעובד בו המחייבת אותו להיות מסוגל להשתנות ולהתאים עצמו למציאות משתנה.

המשכיות וחיקוי:

המושבה האמריקאית נוסדת על גבעה, מחוץ לגרעין המיושב של יפו. הם בונים כנסייה, ומסביבה בתי עץ שיובאו בשלמותם מארצות הברית. כשהמיזם המיסיונרי כושל תופסים את מקומו הטמפלרים. הם מקימים בתי אבן ובית מלון שלידו גינה מפוארת. ילדיהם יקימו שכונת בנים ממשיכים במעלה הדרך, ויתברגנו קצת. הם יקימו מפעלי תעשייה ראשונים שאת תוצרתם יהיה ניתן להוביל ברכבת שתחנתה נבנית בין שתי השכונות. נווה צדק נבנית בפנייה הבאה בדרך שכם, ואחוזת בית פנייה אחר כך. הצד השני של הדרך תפוס בינתיים על ידי פרדסים. זה ביזנס מתפתח, ורוב התוצרת מיוצאת דרך נמל יפו. אנשי המעמד הבינוני שמקימים את אחוזת בית מקנאים ברמת החיים של שכניהם הגרמנים ובונים שכונה למופת, שמנסה להדיר מקרבה כל מה שאינו מסודר ומיושב. המרכז המסחרי צומח מעברה השני של מסילת הברזל. המרחב כבר ערוך לשנות את פניו ערב מלחמת העולם הראשונה.

לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים התהליך מתחדש במרץ. הפרדסים ייכרתו, והצד הדרומי של המסילה הופך לדמות מראה של הצד הצפוני. התיעוש והמסחר מתפשטים למהלכו, כאשר ידע והון אירופיים, ידע של פועלים, לא רק תעשיינים, יוצר מהפכה תעשייתית מלמטה. זו מצליחה בגלל גיוונן של היוזמות התעשייתיות ובגלל שקיים בסיס קודם שיתמוך בה, ושעל נסיונו ניתן להסתמך. 200 אולמות תעשייה קטנים של 60 מ"ר, זה מה שבונה וולובלסקי ב 1933, ובהם יפעלו עסקים זעירים, יצרניים ונותני שירותים לייצור. הרצון והצורך להתפרנס יחייב את בעלי העסקים הללו להיות גמישים מאוד.

מגוון ויכולת התאמה:

את הגמישות הזו אפשר לראות אפילו בארכיטקטורה, אם אפשר לקרוא לכל הערב רב והבלאגן הזה כך. אין קיר שלא עבר הגבהה, קריעת חלון או דלת, התאמה לצרכים המשתנים של המשתמש בו. זה אלתור מתמשך שנמשך כבר למעלה משבעים שנה, מוזיאון לאומנות הבנייה בזול. בעיני הקקפוניה הזו משעשעת. ייחוס של חוסר אישיות לחללים תעשייתים הוא טעות רווחת. אני מוצא שהם דווקא משמרים זכרונות של מה שיוצר בהם, שהצלקות החרוצות בהם הן אותות גאווה וכבוד. הכי הגיוני שאני סתם רומנטיקן, ועוד של אזורי תעשייה (שזה זן נחות במיוחד של רומנטיקנים). תפסתם אותי. אבל יש פה עוד משהו. זה עדות ליכולת השינוי המהירה ולגיוון שזו מאפשרת. אני רואה תהליך דומה לזה שאני משער שהתרחש קורה בשנתיים האחרונות – הטקסטיל משתלט על השכונה, בעיקר מחסנים של בגדים מיובאים אבל גם קצת גזרנים, ומגהץ אחד שהחליף את חנות הדגים לבתי מלון ומסעדות שהייתה של בעל הבית שלי. זה סוג אחד של שינוי – כאשר המשק משנה את אופיו טוב שיש חצר אחורית שיכולה לעקוב אחרי השינויים האלה, ורצוי שהחצר הזו תהיה קרובה. סוג אחר הוא גמישות תהליכי ייצור. צמד האחים בעלי הנגרייה שבחצרי עברו מייצור ריהוט מוסדי לנגרות בעצי אורן. יותר ריווחי ואותן מכונות. אולי בקרוב יצטרכו לעבור לעץ גושני. אני מאמין שגמישות ויכולת שינוי כזה נובעת מאופי האזור, כקו תפר וכחצר אחורית, ואני מאמין שהיא בעלת משמעות.

לא לזמן רב, אגב. מעניין מה יקרה לאזור הזה עם התפשטות התכנון והבנייה היציבה, הבלתי משתנה. כפי שכבר אמרתי ברשימה הקודמת, המגדל המזדקר והמכוער כל כך שצמח פה פתאום לא ילך לשום מקום, כמו גם בניין המגורים שנבנה מהצד השני של מרפסתי, ושיציקת קומתו הבאה תסתיר לי את צריח הכנסייה. את הבית שלי לא הורסים, ואני בכלל בשכירות, אגב, כך שאני יכול להשאר מסוייג במידת מה כלפי הדרמה הנדל"נית שמתרחשת מתחת לחלוני. מעניין מה יקרה, באמת מעניין.

אגדת הסולטן והשפחה

"את כתר התא הבודד שלי, עושרי, אהבתי, אור הירח שלי. את חברי הטוב ביותר, אשת אמוני, עצם קיומי, את הסולטן שלי." (הסולטן "סולימאן נותן החוק" כותב להורם, אשת חיקו)

הורם סולטן. יפה, לא?

מה צריך בשביל סיפור אהבה טוב? שני הפכים שמשלימים זה את זה, מוכנים להסתכן בשם אהבתם, זירת התרחשות שמעצימה את הרומנטיקה. אלו החומרים מהן בנויות האגדות. תנו לי לספר לכם אגדה כזו, שקרתה באמת, אגדת הסולטן והשיפחה.

פעם, לא כל כך מזמן, הייתה אימפריה אדירה, בשיא כוחה, חזקה כל כך עד ששליטה היה בטוח שהוא קיסר העולם. שליט זה, הסולטן, ידע כי נועד לגדולות. המסורת המשפחתית הכינה אותו לכך. היא סיפרה על חלום שחלם מייסד השושלת, בו צומח עץ פרי מטבורו, מצל ומזין את העולם כולו. מסלול חייו של סולימאן היה הגשמה של הייעוד הזה. הוא הוכשר בכדי להיות שליט אבסולוטי ונאור, הוא נועד להיות שליט. כאשר ירש את אביו והפך לסולטן היה רק בן 26, אבל מאחוריו כבר היה ניסיון כמושל בפרובינציות שונות. כשליט, אסור היה שדברים פחותי ערך כמו אהבה או משפחתיות יטרידו אותו. כמו הסולטנים לפניו, גם הוא החזיק בהרמון של שפחות, ואחת מהן כבר ילדה לו בן, יורש עצר.
אישיותו של סולימאן, כמו כל גיבר רומנטי, הורכבה מצדדים שלכאורה לא מתיישבים זה עם זה. הוא תואר כבעל גוף ורב כוח, אך גם כעדין ורגיש. הוא היה לוחם נועז, שהוביל את צבאו במסעות מלחמה אדירים, למצור על וינה ולכיבוש עיראק, אך גם משורר וצורף. בני המערב העניקו לו את הכינוי "סולימאן המפואר", מתוך קנאה והשתאות מעושרו וכוחו. באימפריה העוסמאנית הוא נקרא "נותן החוק", מאחר ואיחד וקיבע את המנהגים והתקנות ויצר מערכת אחת, מתקדמת וסובלנית יחסית. אז הוא הגיבור, ועוד מעט יפגוש בגיבורה היפה, מי שתשנה את חייו ואת מהלך ההיסטוריה של האימפריה.

הסולטן סולימן המפואר/נותן החוק

היא, הגיבורה, נולדה בארץ ספר רחוקה, כנראה שבאוקראינה של היום, רוסיה של אז, בת לכומר אורתודוכסי. כנראה שנחטפה בעודה ילדה על ידי סוחרי עבדים טאטאריים והובאה למכירה לכל המרבה במחיר בשוק הנשים באיסטנבול. למזלה, וכנראה מאחר ובלטה מעל שאר הילדות, נקנתה על ידי ההרמון האימפריאלי, שם חונכה, ושם למדה לקרוא ולכתוב, דבר יוצא דופן לנשים בנות זמנה, המעיד על כך שהייתה חכמה ושאפתנית. השם שניתן לה – הורם (HURREM), פירושו "המחייכת". היא הייתה קטנה ועדינה, לא יפהפייה קלאסית. הורם, או רוקסלנה, כפי שנקראה במערב, הוענקה לסולטן במתנה לרגל הכתרתו והפכה לרכושו. כנראה שאימו, שגם היא הייתה פעם שיפחה, היא זו שרכשה אותה עבורו.
היחס לנשים היה תועלתי למדי במסורת האימפריאלית. הן נועדו לתענוג, ובעיקר לרבייה, כאשר לסולטן יש אישה מועדפת, אך לאחר שהיא יולדת בן זכר, יורש עצר פוטנציאלי, היא מפסיקה להיות בת זוג של הסולטן וגורלה הופך לתלוי בעתיד בנה. הנשים והסולטן אפילו לא התגוררו באותו ארמון. הוא היה מגיע לבקר בהרמון כרצונו, ובוחר עם מי מהן לבלות את הלילה. המפגש בין הורם לסולימאן עתיד לשנות את המסורת הזו. מאז ועד יום מותה יהיה הסולטן נאמן רק לה. משהו שלא אמור לקרות אירע. הסולטן התאהב.
הורם הפכה לאישה המועדפת על ידי הסולטן, לאחר מאבק מר עם קודמתה. זו העליבה אותה, קוראת לה "סחורה מקולקלת". באותו הלילה, כאשר קרא הסולטן להורם אל משכבו, היא סירבה, באמרה כי סחורה מקולקלת אינה ראויה לחלוק עם הסולטן הנעלה את יצועו. מובן כי האישה הקודמת, אמו של יורש העצר, גורשה מהארמון ונשלחה לפרובינציה רחוקה. הורם ילדה לסולימאן בן זכר, עוד יורש פוטנציאלי, ובכך היה אמור להסתיים תפקידה במיטתו, אבל השניים לא הסכימו לוותר על אהבתם. כאשר הסולטן היה יוצא למסעות המלחמה הרחוקים שלו, צבאו מטיל אימה על אירופה, על איראן ועל עיראק, היו הנאהבים מחליפים מכתבים מלאים ברגש. "פני הבלתי ראויים נגעו באבק שמתחת לרגליך, סולטני ובעלי האהוב. תודה לאל, נפש יקרה שלי, אוצר שלי, אושרי, שמכתבך הנשגב הגיע אלי, ונתן אור בעיני ושמחה בליבי", היא כותבת לו. "האישה שלי, בעלת השיער המרהיב, אהובתי בעלת הגבות הנטויות, העיניים הצוחקות… תמיד אשורר את מעלותייך. אני, האהוב בעל הלב המעונה, בעיניים מלאות דמעות, מאושר."
כדי להוכיח את אהבתו הסולטן עושה דבר בלתי נתפס כמעט. הוא משחרר את הורם, והופך אותה משפחה נוצרית למוסלמית חופשייה. יותר מזה, הוא מתחתן איתה, חתונה ראשונה של סולטן אחרי כמאתיים שנה. בנוסף מזאת, הוא מעניק לה משכורת חודשית גבוהה של 5000 מטבעות זהב, ובכך מעניק לה מעמד גבוה בקרב מקבלי המשכורות באימפריה. ההשפעה שלה עליו גדולה כל כך עד שמאשימים אותה שכישפה אותו. זוהי שטות, כמובן. היא פשוט מבינה לליבו, ושולטת בכל סודות מלאכת הפיתוי והמניפולציה. כך היא כותבת לו, לאחר שילדה לו עוד בת: "אדוני ובעלי, היעדרותך הציתה בי אש שלא שוכחת. רחם על הנשמה הסובלת הזו והקדם את תשובתך, כדי שאוכל למצוא נחמה חלקית במכתבך… כאשר קראתי את מכתבך בנך מחמת ובתך מיהרימה היו לצידי, ודמעות זלגו מעיניהם. דמעותיהם הוציאו אותי מדעתי… אתה שואל למה אני כועסת על איברהים פאשה. כאשר – בעזרת האל – שוב נהיה ביחד, אני אסביר, ואתה תלמד את הסיבה."
כאשר פורצת שריפה בארמון הנשים מנצלת הורם את ההזדמנות ומעבירה את ההרמון לתוך ארמונו של הסולטן, הטופקאפי. בכך נשברת עוד מסורת, שניסתה לנתק בין סקס ומשפחתיות לשלטון. ההרמון, הקרוי חראם, מילה שמשמעותה אסור, הופך להיות אחד ממוקדי הכוח החזקים באימפריה, וישאר כך למשך יותר ממאה שנים, תקופה שתיקרא אחר כך בשם "סולטנות הנשים". זה כלוב של זהב, מבודד פיסית מהעולם החיצון. החלון היחיד במתחם היה שמור לאשת הסולטן. סריסים שחורים היו הגברים היחידים המותרים בכניסה להרמון, פרט לבני משפחת הסולטן. הורם מוקפת בתענוגות ובפאר, בתכשיטים ובמתנות. היא אוהבת פנינים, ובעלה מציף אותה בהם. גם הסולטן מתרגל לשגרה החדשה, הכוללת חיי משפחה יציבים. היא יולדת לו עוד בנים ובנות. הילד הצעיר ביותר הוא גיבן, אבל לא נורא, אביו אוהב אותו גם ככה. הם משפחה מאושרת. הכל טוב.

מבט אוריינטליסטי על ההרמון. מה זה כיף שם

זה היה יכול המקום להפי אנד, בסצנה מדומיינת של ארוחה משפחתית ומפוארת, כאשר הסולטן ואשתו, השפחה לשעבר והסולטנית הנערצת של היום, חולקים מבטים מצועפים בעוד ילדיהם מקיפים אותם, אבל האגדה הופכת למלודרמה. בסביבת הסולטן יש פחד מעליית כוחה של הורם. איברהים פאשה, הווזיר הגדול, מעין ראש הממשלה של הסולטן, גם הוא עבד לשעבר שעלה לגדולה, והאיש הקרוב ביותר לסולימאן, מי שהיה החונך שלו והכין אותו לשלטון, מודאג מההשפעה הגדולה שיש להורם על הסולטן ומהכוח הכספי והפוליטי שהיא צוברת. כאשר היא מנסה לשכנע את הסולטן שימנה את בנה ליורש העצר במקום בנה של האישה הקודמת, בטענה שהוא מורד נגד סמכות אביו, המאבק הופך לבלתי נמנע. הורם, כמובן, מנצחת. איברהים פאשה מוצא להורג. רצח דמות האב הוא קורבן האהבה שמעניק הסולטן לחורם.
במקומו של איברהים פאשה ממונה לווזיר בעלה של בתם של סולימאן וחורם, אשר נמצא בשליטתה של חמותו. בכך מגיע כוחה הפוליטי לשיא. היא שולטת בסולטן בכוח אהבתו אליה ובממשלתו דרך קשריה המשפחתיים. באופן מוזר, ואולי בהשפעתה, בתקופה זו מתמתן דחף הכיבושים של האימפריה. חוזי שלום נחתמים עם מדינות אירופה וסולימאן מוותר על השאיפה לקרבות ולכיבושים, על החלום לכבוש את וינה, ואולי גם את רומא, ומסתפק בסטאטוס קוו. זו תקופת השיא של האימפריה, גם מבחינת שיטחה, ממרוקו במערב, עד עיראק במזרח, מצרים בדרום ואוקראינה בצפון, וגם, בעיקר, מבחינת הישגיה התרבותיים והשקט שהיא מעניקה לנתיניה. אירופה מדממת באותה עת עקב מלחמות הדת. מיליוני אנשים מתים בקרבות ובמחלות. באימפריה העוסמאנית יש שגשוג, שלווה וסובלנות דתית. תחת חסותו של האיסלאם, דת פתוחה ובטוחה בעצמה, נהנתנית הרבה יותר מאשר היא כיום, נבנים בתי ספר, מקומות תפילה ומוסדות צדקה. הורם מעורבת גם בכך. היא מטפחת את האדריכל הגאון סינאן, שבונה את מסגד הסולימאניה באיסטנבול, ותורמת הקדש צדקה ענק בירושלים, שמטפל בעולי הרגל אל העיר. בתי המלאכה שבתוך הארמון מגיעים לשיא יכולתם. אומנים מכל רחבי האימפריה מובאים לשם, יוצרים יצירות מחשבת מעודנות של אריגה, צורפות וקרמיקה. הזוג האוהב משרה מטובו על כל ממלכתו.
לפי המנהג העוסמאני התחרות בין יורשי העצר האפשריים חייבת להסתיים ברציחתם של המפסידים. הורם מפעילה את מלוא כוחה, ועל מנת להבטיח שבנה שלה יירש את אביו דואגת לכך שבנה של האישה הקודמת לא ישרוד. הוא מוצא להורג לעיני אביו, באמצעות מיתר שנכרך סביב צווארו. כעת נוסף גם רצח בן למניין קורבנות האהבה של הסולטן.
גם כאשר התבגרו והזדקנו, אהבתם, שקודשה בדם, לא דהתה. בשנותיה האחרונות לא נתנה הורם לסולטן להתרחק ממנה. את החורף האחרון לחייה בילו יחדיו בארמונם באדריאנפול, מתרחקים מצרות השלטון ונפרדים זה מזה, ובאביב שבו לאיסטנבול, שם מתה. הסולטן שרד עוד שמונה שנים, ומת בשנת 1566, לאחר ששלט במשך 36 שנים, בעת שבא לעודד את חייליו במסע מלחמה מיותר בהונגריה. הוא נקבר לצידה, במוזוליאום משותף שנבנה ליד המסגד הנושא את שמו.
זה סוף האגדה, אבל יש גם אפילוג. במסגרת מאבק הירושה על כס הסולטן דאג בן אחד של סולימאן והורם לרציחתו של השני. המנצח תואר כחדל אישים ורודף תענוגות. הוא מת כאשר החליק בבריכת הארמון ונחבל בראשו, כאשר היה מבוסם. לא בכדי הכינוי שניתן לו היה "סלים השיכור". בהיסטוריוגרפיה העוסמאנית נזכרת תקופתו של סולימאן כתקופת השיא בתולדות האימפריה. הוא מוצג כדמות חיובית, כגיבור הראוי לחיקוי. הורם, מאידך, מוצגת כגורם זר בתוך תקופת השיא הזו, אישה תככנית, שההדרדרות שחלה באימפריה אחרי מותו של סולימאן אירעה בגלל פעולותיה ומורשתה. אבל אני חושב שתנאי המשחק בהם פעלה איפשרו לה לפעול רק מתוך ובאמצעות תככים, ושבמובנים רבים שלטונו של סולימאן היה גם שלטונה שלה. אחרי הכל, היא היתה הסולטנית שלו.

יעקב פראנק

מפלצת תלת ראשית, גברית ומינית, מצוירת בקווים גסים, מחייכת אל הקורא מהעמוד האחרון של ספר מהמאה ה 18. כל כולה רמיזות אסורות ומגונות. מבין רגליה משתלתל זנב לתפארת, ומעל שלושת הראשים מתנוססות שלוש כותרות: "נוצרי, יהודי, ישמעלי". החיוך מזמין, העיניים ריקות, רגל אחת זקורה, להבות אש הגיהנום מלחשות סביב. זהו השטן המפתה. זהו יעקב פראנק.
שטן זה פעל לפני כמאתיים וחמישים שנה, ועוד בחייו הפך לסמל הרוע המוחלט. מאמיניו הוקעו, נרדפו, וסולקו לנצח מהעם היהודי. כתביו הושמדו בשיטתיות, משנתו סולפה והודחקה. ברבות הימים הפך למעין סוד אפל, דמות מיתית שמסמלת את כל מה שצריך להיזהר מפניו.
פראנק הוצג כעשב שוטה וזניח, מעין מוטציה שהצמיחה היהדות. האמת, מן הסתם, מסובכת יותר. מהמעט ששרד ניתן להסיק שבכל זאת היה בו ובתורתו משהו שסחף אחריו המוני מאמינים שהיו מוכנים ללכת אחריו אל קצה התהום ומעבר לכך. הוא הציע להם אתגר ומטרה, גאולה דרך הביבים המזוהמים ביותר, דרך ההשפלה, הבגידה ופולחן האסור. צריך להרוס הכל, כך טען, להשתמש במסגרות הקיימות כמסווה לבניית השלד לעולם החדש שיקום אחרי הקטסטרופה. בעולם חדש זה לא יהיה עוד היהודי עבד לכללי דת, מוסר ומסורת שעבר זמנם, אלא לוחם נועז וחופשי, השולט בכוח במדינה משלו, אדון לגורלו.
מחזון זה שרדו בעיקר זיכרונות הפולחנים המיניים של חברי הכת הפראנקיסטית, שהובלו על ידיו בהתלהבות רבה. אורגיות לשם שמיים, משכבי זכר פולחניים וניחוח של גילוי עריות הפכו לעיקר בסיפורים שנלחשו עליו. בסיפורים אלה היה יותר מגרעין של אמת, אבל פולחן המין היה רק חלק מתורת ההרס והכפירה.

"אין אדם יכול לעלות בהר עד שלא ירד ראשונה עד תחתיתו. על כן עלינו לרדת ולהיות מושפלים עד תחתית המדרגות, שכן רק אז נעלה בעלייה עד אין סוף… אני לא באתי להרים אתכם כי אם להשפילכם עד תחתית התהום, שאין עוד ירידה עמוקה מזו, ואין אדם שיוכל לקום משם בכוחו הוא, רק האל יעלה אותו בגבורת ידו ממעמקים" (מתוך "ספר דברי האדון", אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום "מצווה הבאה בעבירה")

היהדות הרשמית התוודעה לכת החדשה ישנה שצמחה בקרבה לאחר גילויו ברבים של טקס מיני שערך פראנק :

"ביום כ"ו שבט לשנת תקט"ז (1756), ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו בעלי כת פראנק בבוקר בבית אכסניה של אחד מחברתם, וסגרו את החלונות לבל יודעו לאיש מעשיהם, ולקחו את אשת הרב, והיא הייתה יפת תואר ומופקרת, והושיבוה באפיריון עירומה ושמו כתר של ספר תורה על ראשה, ורקדו במחול סביב לה ונגנו בכלי שיר, ובדרך ריקודם נפלו עליה ונשקו אותה, וקראו לה "מזוזה", כלומר שנושקים לה כמו שנושקים את המזוזה." ("ספר אופל", דוד כהנא, עמ' 70)
"מה קרה בלאנצקרון ובמה נתפסו שם פראנק והחבורה שלו, מה ראה אותו האיכר או הנער בעד החרך בקיר הבית, האם באמת נראתה שם חיה אשת הירש הנזכר (או אישה אחרת) עומדת באמצע החדר ו"כתר תורה" על ראשה, ומסביב לה רקדו המאמינים בשטף סערה, בהתנפלם עליה מדי פעם בפעם לנשק את זרועותיה ושדיה החשופים? זה יישאר לעולם סודם הכמוס של אותו הבית והאנשים אשר התגוררו בו" (לתולדות התנועה הפראנקית, מ. בלבן, עמ. 117)

נראה שמישהו הציץ וגילה את הסוד, למרות שפראנק התגאה בהמשך שהוא הורה לפתוח את התריסים המוגפים כדי לפרסם את דרך הגאולה אותה הוא מציע. זה לא עבד כל כך טוב. הרבנים לא התרשמו מבשורת המשיח החדש, שנישא על כנפי האמונה העממית בשבתי צבי, "משיח השקר" שהתאסלם, שתורתו ומורשתו החתרנית שרדו והתפתחו כזרם חתרני וסודי בתוך היהדות, מאיימים לקרוע אותה מבפנים.
תנועתו של פראנק נתפסה, גם על ידי מאמיניו, כהמשך ישיר לתנועה השבתאית. במובנים רבים הפרשה הפראנקיסטית הייתה מעין סוף הכרחי לתקוות הגאולה הנכזבות שליבה שבתי צבי ושטלטלו את היהדות, מימוש קיצוני של עקרונות אמונה שהפרדוכס, הסתירה הפנימית המובנית, נמצא בשורשם.
פראנק נולד בפולין בשנת 1726, בדיוק מאה שנה לאחר הולדתו של שבתי צבי. משפחתו הייתה מקורבת לחוגים השבתאיים, ובגיל 12 הצטרף לאביו במסע לסאלוניקי, ומאז, עד שובו לפולין בשנת 1755, שהה באימפריה העות'מאנית, שם ספג כנראה את עקרונות השבתאות והתקרב לחברי כת הדונמה וחסידיו של ברוכיה.
כאן יש צורך בסקירה קצרה ושטחית של תולדות השבתאות: שבתי צבי, המשיח היהודי מאיזמיר, סחף אחריו תנועת המונים בכל רחבי העולם היהודי. התאסלמותו, בשנת 1666, הייתה שבר אמונה דרמטי, שיצר אמונה חדשה.

"השבתאות נולדה כשסירבו שכבות רחבות של האומה להיכנע לדין ההיסטוריה ולהודות שחווייתם הייתה חוויית שקר שאין לה על מה לסמוך. …השבתאות נולדה מתוך הרגשת סתירה ופרדוכס, וכחוק לידתה כן חוק קיומה: היא בנויה על הפרדוכס של המרת המשיח והיא חיה מתוך פרדוכסים ואחד גורר אחריו את השני." ("מצווה הבאה בעבירה", גרשום שלום, עמ' 18)

פרדוכס דומה, משיח שנצלב, יצר לפני כאלפיים שנה דת חדשה, הנצרות, שבחרה לוותר על מצוות ההלכה היהודית ולהלל את קורבנו של בן האלוהים. התנועה השבתאית המשיכה לפעול בכתות בתוך הדתות הקיימות. רוב המאמינים בחרו לחזור אל חיק היהדות הממוסדת, שהשתנתה בעקבות הטראומה, מקבעת אמונה ופולחן אורתודוכסיים, מנסה להגן על עצמה בפני הכוחות המהפכניים של השאיפה לגאולה ותורת הקבלה. אך לגבי המאמינים האדוקים המרת הדת נתפסה כסוד, שהשתלב בתפיסה הקבלית שעליה התבססה האמונה בשבתי צבי. המשיח ירד אל מעמקי הטומאה, החטיא עצמו בכדי לכפר עליהם ולהציל את ניצוצות הקדושה. זו הייתה מצווה הבאה מעבירה, שלב הכרחי בתהליך הגאולה בו מתבטלים האיסורים הישנים.
חלק מהמאמינים התאסלמו בעקבות שבתי צבי, יוצרים את כת ה – "דונמה", ששרדה עד המאה ה 20 בתורכיה וביוון. קבוצה אחת של מתאסלמים, בהנהגת ברוכיה רוסו, שנקרא גם עות'מאן באבא ( 1677 – 1720 ), הקצינה וטענה כי שבתי צבי, וברוכיה אחריו, הם התגשמות של האל בדמות אדם, וכי בעקבות הופעתם בטלו סדרי העולם הקודם, וחוקי 'תורת הבריאה' ומצוותיה. בעולם החדש, עולם 'תורת האצילות', בטלות המצוות הישנות ומתהפכות על פיהם, ואפילו איסורי הכרת, המעשים שביצועם מוציא אדם מגדר הקהילה, ואפילו גילוי עריות, הופכות למצוות עשה. ביטולה של תורה הוא קיומה.

"דמותו של שבתאי צבי עצמו מיטשטשת ברוב הימים. הוא נהפך כולו למיתוס, הקווים ההיסטוריים מתמעטים והולכים ונשארה רק דמותו של הגיבור המיתי, שמצא דרך חדשה ופתח תקופת עולם חדשה." ("מצווה הבאה בעבירה", גרשום שלום, עמ. 49)

על רקע זה ניתן להבין כיצד פראנק, אנטי למדן המתגאה בבורותו, מנצל ומזכך את המיתוס, אוסף סמלים מכאן ומשם ובונה מהם תורה חדשה וקיצונית, שהניהיליזם וההרס במרכזה.
רוב המאמינים שמר על חזות יהודית, אולם המשיך לקיים פולחן סודי, המרומם את דמות המשיח המומר, וממשיך לחקור בכלים מיסטיים את סודו. מאמינים אלה קיימו ביניהם קשרים ענפים, והשתייכו לכל שדרות העם, מרבנים ידועים ועד בעלי מלאכה. קהילה זו, שנרדפה ע"י היהדות הממסדית, נאלצה להגביל את הפולחן הזר שלה למנהגים סודיים, לקמעות ושירים, לאכילה בצום תשעה באב, יום הולדת המשיח, הסימן לכך שהגאולה כבר באה, גם אם ביטויה עדיין לא התגשם במלואו.
מאמינים אלה היו מעין "אנוסים" יהודיים. אמונתם האמיתית והעמוקה סתרה את האמונה המקובלת. היהדות היא דת של פרקטיקה, של מילוי מצוות. לאמונה יש, לכאורה, מקום משני, או אולי מובן מאליו: היא משתמעת על ידי קיום מצוות אלה. אבל שבר האמונה הפנימי של השבתאים בסתר ניכר אותם מהיהדות. הם נרדפו לא בגלל הפרקטיקה של פולחנם אלא בגלל עצם אמונתם. כמו אצל האנוסים בספרד, סוד אמונתם הפך לבסיס הגדרתם העצמית. בואו של פראנק הציף את הסוד הזה אל פני השטח.
ב – 1755 חזר פראנק לפולין, כשליח של כת ברוכיה שנועד לעורר אמונה מחודשת בקרב המאמינים. הוא החל במסע בין קהילות השבתאים בפודוליה, פלך של פולין. הוא נעזר בהילת האיש שבא מתורכיה הרחוקה בכדי לאסוף סביבו מאמינים רבים (זהו גם מקור השם 'פראנק' – כינוי עממי ליהודי מהאימפריה העות'מאנית). הטקס שהוזכר קודם, אומץ ע"י כת ברוכיה ממקורות סופיים (מיסטיקאים מוסלמים) ופאגאניים מוקדמים.
זמן העימות בין השמרנות המתבצרת בעולמה הקפוא לכוחות השינוי היצריים הגיע. הסוף הרע הפך לבלתי נמנע.
לאחר גילוי הטקס הסודי נערכה מועצת רבנים, שבסיכומה הוטל חרם מוחלט על המאמינים השבתאים בפולין. בשלב זה אין עדיין הבדלה בהתייחסות למאמיני פראנק כקבוצה נפרדת, ודבר זה מסביר אולי את האינטרס של פעולת הרבנים, ואת תוצאותיה ההרסניות. היהדות הייתה זקוקה לפראנק, בכדי שיעלה את סוד האמונה המודחק אל פני השטח. ללא הופעתו היה המאבק ממשיך להתבטא כפי שהיה עד אז: דרך בדיקת קמיעות וכתבים, ללא אפשרות אמיתית לקבוע מי הוציא את עצמו מהמחנה. קיצוניות פעולתו של פראנק אפשרה לרבנים להפעיל כלים קיצוניים. ההתרסה שלו כנגד המוסכמות האנוסיות של השבתאים בסתר איפשרה סוף סוף להגדיר אותם ככאלה. היהדות יצאה לקרב על השבתאות, ופראנק אימץ בשמחה את דמות האויב שנוצרה לו.
הנידוי היה נשק יום הדין. היהודים היו מעמד נחות ונרדף בתוך החברה הפולנית, אבל הם זכו בהגנה מסויימת מהשלטונות והקהילה היוותה מסגרת תומכת ומגוננת. כעת הופקרו המאמינים לכל מי שחפץ להתעלל בהם. יותר מזה, הרבנים החליטו לפנות אל הכנסייה השנואה בכדי שתוקיע את המאמינים כאנשי כת חדשה ואסורה. הם ניסו להוציא את השבתאות אל מחוץ לחוק.
רצון ההישרדות של הכת, ובחירתו של פראנק לא להסתיר את הרצון להתבדל ולהוביל מאבק נואש ומזוהם הביא לבגידה הראשונה, והמובנת, אולי. במלחמה כמו במלחמה.
כעת, משהוצא אל מחוץ לגדר, החליט פראנק להשתמש בנשק שהופנה נגדו. הוא פנה אל הכנסייה, בתקווה לקבל ממנה הגנה. צעד זה היה חציית הגבול. מאותו רגע מאמיניו, שכבר הוצאו אל מחוץ ליהדות, מקבלים אפיונים ספציפיים. כת חדשה נוצרת מתוך המאבק.
פראנק החליט לנסח את עקרונות האמונה של הכת כך שיוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. הוא הציע קיומו של ויכוח דת, מעין משפט פומבי בין שני הצדדים, היהודים והמאמינים, במהלכו יוכיחו הפראנקיסטים כי המסורת והמצוות היהודיות הן הבל ודברי כפירה.
במהלך אותו ויכוח ראשון עם היהודים, שנערך בעיר קאמניץ בחסות הבישוף דמבובסקי בשנת 1757, הציגו הפראנקיסטים את עיקרי אמונתם בתשעה סעיפים, כאשר הם מקפידים לנסחם כך שיהיה בהם כפל משמעות ויוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. בין עקרונות אלה: פסילה של התלמוד כמכיל דברי שקר, הכרה בתלת דיוקנותו של האל (כאשר עבור הפראנקיסטים הדבר יכול להיות מפורש כהכרה באלוהותם של שבתי צבי, ברוכיה ופראנק עצמו), בכך שירושלים לא תיבנה עוד ושהמשיח לא יבוא, אלא יתגלם בדמות אדם ויכפר על החטאים.
היהדות הממוסדת לא הייתה מוכנה לתכסיס המלחמה הזה. רק רבנים מועטים השתתפו בויכוח, והם נכפו לכך. תוצאותיו היו קשות. הבישוף הורה על מתן כתב הגנה למאמיני הכת, ועל שריפת ספרי התלמוד וההלכה במחוז. תענית הוכרזה בפולניה.

"ועוד בו ביום… מיהרו הפושעים לשרוף את ספרי התלמוד בקאמניץ. … ולמען הרבות נאצה וחרפה קשרו את הספרים לזנבות הסוסים ויביאום אל קאמניץ, ושם נזרקו לבור גדול, ואחר כך נשרפו בידי התליין ברחוב העיר." ("אבן אופל", דוד כהנא, עמ. 78)

למזלם של היהודים, אלוהים התייצב לצידם. שלושה שבועות מאוחר יותר מת הבישוף ממחלה מסתורית, ולמאמיני הכת אבד הפטרון המגן שלהם. רדיפותיהם נתחדשו. לאחר בגידתם כבר לא היה סיכוי לאיחוי הקרע ביניהם לבין היהדות. פראנק ברח לתורכיה, שם התאסלם, וחזר לפולין ב – 1759, כאשר נרגעו מעט הרוחות. במהלך שנה זו הבין כנראה שהדרך היחידה להמשך שרידת הקהילה הוא התנצרות למראית עין, תוך שמירה על אופי ואמונה סודיים. חזונו היה קהילה מתבדלת, יצרנית, ואפילו לוחמת, המגשימה חזקה טריטוריאלית על אדמת פולין, אותה הציג כמקום התחייה המיועד (החליפו פולין בארץ ישראל, והרי לכם תקציר ציונות שטחי).
בנושא הסתרת האמונה אימץ כנראה את מושג ה – 'תקיה' המוסלמי, לפיו מותר, ואף חובה על קהילת מאמינים להסתיר את אמונתם האמיתית כאשר הדבר עלול לגרום להם נזק. בכך נסוג מגישתו הקודמת. עובדה מצערת היא שלא כל מאמיניו הפנימו את השינוי הזה. מעצרו, מאוחר יותר, על ידי הכנסייה, היה לאחר שכמה מאמינים סיפרו על עיקרי האמונה לחוקריהם.
פראנק ביטל את עולם המונחים השבתאי והציב במקומו מונחים מיתולוגיים עממיים. תורתו הניהיליסטית מתייחסת לכל הדתות ולכל האמונות כקליפות המכסות על האמונה במשיח האמיתי, הוא עצמו.
הפרנאקיסטים שלחו בקשת התנצרות אל הארכיהגמון של לבוב בה הם מפרטים את בקשותיהם לשמור על קהילה נבדלת בעלת סממנים יהודיים ומוסיפים כנדוניה את נכונותם לאשר במשפט דת נוסף את אמיתות עלילת הדם, לפיה יהודים משתמשים בדם נוצרים לצורך זבח פסח. לטענה זו אין כנראה כל קשר לאמונתם האמיתית של חברי הכת, והיא הוכנסה אל הבקשה ע"י יועץ פולני, אבל עצם השימוש בה הוא הבגידה הסופית והמוחלטת. זה מעיד על נואשותם של הפראנקיסטים, ועל כך שחצו קו הרסני ממנו לא יוכלו עוד לחזור. היהדות הקיאה אותם, והנצרות הקתולית, כך ילמדו בקרוב, אינה סובלנית כלפי מחדשים בדלנים ורודפי זימה. עם הבגידה הזו נגזר גורל הכת לכליון.
לויכוח עצמו הגיעו הפעם היהודים מוכנים, וטענת אמיתות עלילת הדם התמסמסה. הפעם לא הוכרז מנצח, אבל הפראנקיסטים נתבעו לממש את התחייבותם ולהתנצר. מעל חמש מאות מאמינים, מספר גדול אם מניחים שעדת מאמינים גדולה המשיכה להיות יהודית למראית עין, נטבלו בלבוב ובוורשה, כאשר פראנק עצמו נטבל פעמיים, בפעם השנייה בחסות המלך הפולני.
המרכיב המיני בפולחן הדתי המשיך להתקיים, ואף התעצם בתקופה שלפני ההמרה, זמן גיבוש אמונותיה הנבדלות של הכת. פראנק מינה לו 14 "אחיות", מעין פילגשים, מקרב נשות מאמיניו, ו – 12 "אחים", מקבילה לשליחיו של ישו. בתעודה פנימית של הכת מתוארת אורגיה פולחנית שנערכה לפני צאת המאמינים לטקס הטבילה בלבוב:

"בליל אותו יום קרה מעשה זה: האדון הציב בחוץ משמר, לבל יעז מישהו להציץ אפילו בחלון, והוא עצמו, לאחר שנכנס פנימה עם האחים והאחיות, התפשט עירום, וכן הגבירה (אשתו של פראנק, אשר הפולחן שלה ליווה את פולחנו שלו), וציווה על כל הנאספים. ובנטלו ספסל, תקע באמצעו מסמר, ושם עליו שני נרות דולקים, ובמסמר הזה תלה את צלבו. ובכרעו ברך, נטל תחילה את הצלב בעצמו, השתחווה לכל ארבעת הכיוונים ונשק לו, וכן עשתה הגבירה, ואחר ציווה על האחרים לעשות כן. רק אז התחיל מעשה האהבה כמצוותו. אותה שעה התחילה אחת מן הנשים לצחוק לעצמה, ואז ציווה האדון לכבות את הנרות, ואמר: עם המעשה הזה הולכים אנו אל הדבר העירום, ולכן יש ללכת בעירום." ( ה "כרוניקה" – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 54 – 56)

פריצת הגדרות המינית אומנם נראית כמהותית בתוך האמונה הפראנקיסטית, ובוודאי משכה אליה את מירב תשומת הלב (מה שמעיד על משאלות ליבם הכמוסות של המתבוננים מבחוץ), אבל ההנאה המינית והתשוקה היו כנראה חשובות פחות מהפריצות לשמה. המין היה מכשיר נוסף, כלי שרת בדרך אל האבדון. קטע נוסף מה – "כרוניקה", המוגדר שם כ – "מעשייה", מאיר במשהו את האופן בו התייחס פראנק אל תשוקותיהם של מאמיניו:

"בצ'נסטוכובה (המבצר בו נאסר פראנק בין 1760 – 1772) השביע פעם אחת קאז'מייז את רצון האדון בבישול, כך שהאדון שמח ועלז מאוד באותו יום, ובקראו לקאז'מייז אמר לו: 'בקש ממני כל מה שאתה רוצה ברגע זה, והכל יינתן לך.' אמר הלה: 'ברשותך, הריני מבקש ממך שאוכל להתחבר עם שפרינ'לה.' 'פוי, טיפש', אמר האדון, 'מניין לך מחשבה כזאת?'. בברין (שם שהה בין 1773 – 1786, כלומר זמן רב מאוחר יותר, והרי לכם דחיית סיפוק), כאשר קרא האדון לאחיות לעשות אותו מעשה, להתחבר אחת עם רעותה, ציווה במתכוון על שפרינ'לה ללכת אל קאז'מייז' ואחר כך אמר לאנשים: הנה! האם לא קיימתי את אשר ביקש ממני?" ( ה "כרוניקה" – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 96)

לאחר ההמרה, כאשר הסתבר לכנסייה כי נצרותם של המאמינים החדשים היא מן הפה לחוץ בלבד, נאסר פראנק, ונשלח למעצר במבצר קרוב לגבול פולין – פרוסיה. מאמיניו הקימו קהילות בוורשה ובערים אחרות, ומשם תמכו בו, כאשר סמוך למבצר התיישבו ראשי חסידיו, האחים והאחיות, שהמשיכו לקיים את טקסי הפולחן המיני דתי, בהם יוחד מקום של כבוד לפולחן 'הגבירה'. כאשר מתה אישתו של פראנק, בשנת 1770, הפכה ביתו, חוה, לנושאת תואר זה.
המבצר נכבש ע"י הרוסים ב – 1772, ופראנק שוחרר, או ברח. הוא נדד לברין שבצ'כוסלובקיה, שהה שם כ – 13 שנה, כשהוא מנהל משטר צבאי למחצה בקרב קהילתו, הכולל לבישת מדים ואימונים קבועים, מנבא על מהפכה עולמית העומדת לפרוץ, אשר נהרות הדם שתביא יפילו את הכנסייה הקתולית שבגדה בו, ושבסופה יכבוש צבא המאמינים מדינה משלו בפולין. לאחר מכן נדד שוב, לאחוזה מבודדת באופנבך שעל נהר המיין שבגרמניה.

"בשנת תקמ"ח (1787) בא פראנק לאופנבך, והנסיך וולפגנג ארנסט השכיר לו ארמון אחד, ושם ישב פראנק בכבוד גדול כאיש אלוהים, והיה לבוש בבגדים אדומים, וגם שומרי ראשו, שבעים איש, היו מלובשים בבגדים אדומים. …ואנשי בריתו נתרבו עד אלף איש במספרם, כי ביתו חוה משכה ביופיה אנשים רבים להתחבר אל פראנק, והוא הגיד עליה גדולות ונפלאות והגדיל את ערכה מאוד, ואמר: כי היא סמל האמונה." ("אבן אופל", דוד כהנא, עמ. 120)

חצרו של פראנק, חובב הכבוד והשררה, לא שרדה זמן רב אחרי מותו בשנת 1791. חוה, שהפכה לאווה פראנק, הנהיגה בשיתוף פעולה עם שני אחיה הצעירים את החצר, אך התנועה קרסה עקב חובות מצטברים והולכים וצמצום התרומות שהגיעו מבני הקהילה.
נשתמר העתק מכתב מ – 1793 בכתב ידה המסולסל של אווה, בו היא מתחננת לחנווני מהעיר הסמוכה שישלח לה מזון, ומבטיחה לשלם לו את חובה.
ב – 1803 התרוקן הארמון, והמאמינים חזרו לפולניה. שני בניו של פרנאק מתו ללא יורשים (1807, 1813), ואווה, הגבירה היפה, התגלמותו הסופית של האל על פי משנתו של פראנק, שהציגה עצמה בשנותיה האחרונות כבת מלך גולה מבית רומאנוב, מתה ב – 1816.
ניסיון אחרון להחיות את הכת נעשה ב – 1823, עת התכנס מעין "קונגרס פראנקיסטי" מעוט משתתפים, אך לתוהו. האמונה הפראנקיסטית הודחקה והוסתרה, והמאמינים, שחלקם לא התנצר ונשאר יהודי מקובל למראית עין, נטמעו בקהילות אליהם הובילה אותם הסופה שגוועה.
מהפכה שונה מזו שחזה, המהפכה הצרפתית, פרצה עוד בימי חייו של פראנק, בשנת 1789. התפרקותה של פולין, שהחלה בכיבוש ובסיפוח של חלקים ממנה ע"י רוסיה ב – 1772 (המאורע שהוביל לשחרורו של פראנק ממאסר, ובוודאי השפיע על פיתוח תפיסותיו המיליטריסטיות), הסתיימה ב – 1795 בחלוקת המדינה לאימפריות השונות, ובהיעלמותה של פולין כישות פוליטית למשך יותר ממאה שנה.
צאצאיהם של מאמיני פראנק התבלטו במקומות שונים. הם היו שותפים בייסוד בית הכנסת הרפורמי הראשון בפראג, נכדו של פרנאקיסט היה קצין התותחנים הראשי בצבאו של נפוליון, וגם אדם מיצקויץ', המשורר הלאומי הפולני, היה כנראה ממוצא פראנקיסטי.
במסגרת הניסיון למחוק כל זכר לבושה נרדפו והושמדו כתבי היד של הכת. מה שנשאר אחרי שהמעט שנותר נעלם בשואה היה, לרוב, עדויות חיצוניות וחלקיות על פעולות הכת, המתנגדות אליה, כמובן.
אי אפשר להתעלם מכך שהניהיליזם המוחלט של פראנק הציע פתרון לציבור גדול של יהודים, והיווה עבורם אמונת אמת, גאולה בעולם הזה, דרך חדשה לבחינת המציאות.
חזון תחייתו של עם יהודי חדש, לוחם ושולט, מתוך שברי החברה המתמוטטת, התגשם בחלקו רק במאה ה – 20, ובאופן שונה לגמרי. פראנק הפך, מן הסתם, למושא שנאה והשמצות. גם דמותו הזדככה למיתוס, לאותו שטן יהודי, לסמל הרוע המוחלט.
הדבר אינו מפתיע, כאשר קוראים את דבריו:

"כל מקום שאדם הראשון עבר בו, נבנתה בו עיר, אבל במקום שאנכי אלך, הכל יחרב, וזוהי שליחותי… כשהמים עכורים טוב לצוד דגים, וכך, שיתמלא העולם שפיכת דמים, נוכל לצוד את הדבר השייך לנו" (מתוך "ספר דברי האדון", אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום "התנועה השבתאית בפולין")

 

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

גרשם שלום: "מצוה הבאה בעבירה" בתוך "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1974
גרשם שלום: "התנועה השבתאית בפולין"
האנציקלופדיה העברית: הערכים "שבתי צבי", "פרנק, יעקב והפרנקיזם"
דוד כהנא: "תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים", הוצאת דביר, תל אביב 1925
מ. בלבן: "לתולדות התנועה הפראנקית", הוצאת דביר, תל אביב 1934
זלמן רובשוב (שזר): "על תלי בית פרנק", ברלין 1923
"ה'כרוניקה' – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו", תרגום, מבוא והערות: הלל לוין, ירושלים 1984
שמואל ורסס: "השכלה ושבתאות: תולדותיו של מאבק", מרכז זלמן שזר, ירושלים 1984
האנציקלופדיה האיסלאמית: הערך "TAKIYYA"
פרנקלין ל. פורד: "אירופה 1780 – 1830", האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1984
ציור המפלצת מתוך "ספר שמוש" , יעקב עמדן, אלטונה 1758-1762