קול הרעם

מפלצת תלת ראשית, גברית ומינית, מצוירת בקווים גסים, מחייכת אל הקורא מהעמוד האחרון של ספר מהמאה ה 18. כל כולה רמיזות אסורות ומגונות. מבין רגליה משתלתל זנב לתפארת, ומעל שלושת הראשים מתנוססות שלוש כותרות: "נוצרי, יהודי, ישמעלי". החיוך מזמין, העיניים ריקות, רגל אחת זקורה, להבות אש הגיהנום מלחשות סביב. זהו השטן המפתה. זהו יעקב פראנק.
שטן זה פעל לפני כמאתיים וחמישים שנה, ועוד בחייו הפך לסמל הרוע המוחלט. מאמיניו הוקעו, נרדפו, וסולקו לנצח מהעם היהודי. כתביו הושמדו בשיטתיות, משנתו סולפה והודחקה. ברבות הימים הפך למעין סוד אפל, דמות מיתית שמסמלת את כל מה שצריך להיזהר מפניו.
פראנק הוצג כעשב שוטה וזניח, מעין מוטציה שהצמיחה היהדות. האמת, מן הסתם, מסובכת יותר. מהמעט ששרד ניתן להסיק שבכל זאת היה בו ובתורתו משהו שסחף אחריו המוני מאמינים שהיו מוכנים ללכת אחריו אל קצה התהום ומעבר לכך. הוא הציע להם אתגר ומטרה, גאולה דרך הביבים המזוהמים ביותר, דרך ההשפלה, הבגידה ופולחן האסור. צריך להרוס הכל, כך טען, להשתמש במסגרות הקיימות כמסווה לבניית השלד לעולם החדש שיקום אחרי הקטסטרופה. בעולם חדש זה לא יהיה עוד היהודי עבד לכללי דת, מוסר ומסורת שעבר זמנם, אלא לוחם נועז וחופשי, השולט בכוח במדינה משלו, אדון לגורלו.
מחזון זה שרדו בעיקר זיכרונות הפולחנים המיניים של חברי הכת הפראנקיסטית, שהובלו על ידיו בהתלהבות רבה. אורגיות לשם שמיים, משכבי זכר פולחניים וניחוח של גילוי עריות הפכו לעיקר בסיפורים שנלחשו עליו. בסיפורים אלה היה יותר מגרעין של אמת, אבל פולחן המין היה רק חלק מתורת ההרס והכפירה.

"אין אדם יכול לעלות בהר עד שלא ירד ראשונה עד תחתיתו. על כן עלינו לרדת ולהיות מושפלים עד תחתית המדרגות, שכן רק אז נעלה בעלייה עד אין סוף… אני לא באתי להרים אתכם כי אם להשפילכם עד תחתית התהום, שאין עוד ירידה עמוקה מזו, ואין אדם שיוכל לקום משם בכוחו הוא, רק האל יעלה אותו בגבורת ידו ממעמקים" (מתוך "ספר דברי האדון", אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום "מצווה הבאה בעבירה")

היהדות הרשמית התוודעה לכת החדשה ישנה שצמחה בקרבה לאחר גילויו ברבים של טקס מיני שערך פראנק :

"ביום כ"ו שבט לשנת תקט"ז (1756), ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו בעלי כת פראנק בבוקר בבית אכסניה של אחד מחברתם, וסגרו את החלונות לבל יודעו לאיש מעשיהם, ולקחו את אשת הרב, והיא הייתה יפת תואר ומופקרת, והושיבוה באפיריון עירומה ושמו כתר של ספר תורה על ראשה, ורקדו במחול סביב לה ונגנו בכלי שיר, ובדרך ריקודם נפלו עליה ונשקו אותה, וקראו לה "מזוזה", כלומר שנושקים לה כמו שנושקים את המזוזה." ("ספר אופל", דוד כהנא, עמ' 70)
"מה קרה בלאנצקרון ובמה נתפסו שם פראנק והחבורה שלו, מה ראה אותו האיכר או הנער בעד החרך בקיר הבית, האם באמת נראתה שם חיה אשת הירש הנזכר (או אישה אחרת) עומדת באמצע החדר ו"כתר תורה" על ראשה, ומסביב לה רקדו המאמינים בשטף סערה, בהתנפלם עליה מדי פעם בפעם לנשק את זרועותיה ושדיה החשופים? זה יישאר לעולם סודם הכמוס של אותו הבית והאנשים אשר התגוררו בו" (לתולדות התנועה הפראנקית, מ. בלבן, עמ. 117)

נראה שמישהו הציץ וגילה את הסוד, למרות שפראנק התגאה בהמשך שהוא הורה לפתוח את התריסים המוגפים כדי לפרסם את דרך הגאולה אותה הוא מציע. זה לא עבד כל כך טוב. הרבנים לא התרשמו מבשורת המשיח החדש, שנישא על כנפי האמונה העממית בשבתי צבי, "משיח השקר" שהתאסלם, שתורתו ומורשתו החתרנית שרדו והתפתחו כזרם חתרני וסודי בתוך היהדות, מאיימים לקרוע אותה מבפנים.
תנועתו של פראנק נתפסה, גם על ידי מאמיניו, כהמשך ישיר לתנועה השבתאית. במובנים רבים הפרשה הפראנקיסטית הייתה מעין סוף הכרחי לתקוות הגאולה הנכזבות שליבה שבתי צבי ושטלטלו את היהדות, מימוש קיצוני של עקרונות אמונה שהפרדוכס, הסתירה הפנימית המובנית, נמצא בשורשם.
פראנק נולד בפולין בשנת 1726, בדיוק מאה שנה לאחר הולדתו של שבתי צבי. משפחתו הייתה מקורבת לחוגים השבתאיים, ובגיל 12 הצטרף לאביו במסע לסאלוניקי, ומאז, עד שובו לפולין בשנת 1755, שהה באימפריה העות'מאנית, שם ספג כנראה את עקרונות השבתאות והתקרב לחברי כת הדונמה וחסידיו של ברוכיה.
כאן יש צורך בסקירה קצרה ושטחית של תולדות השבתאות: שבתי צבי, המשיח היהודי מאיזמיר, סחף אחריו תנועת המונים בכל רחבי העולם היהודי. התאסלמותו, בשנת 1666, הייתה שבר אמונה דרמטי, שיצר אמונה חדשה.

"השבתאות נולדה כשסירבו שכבות רחבות של האומה להיכנע לדין ההיסטוריה ולהודות שחווייתם הייתה חוויית שקר שאין לה על מה לסמוך. …השבתאות נולדה מתוך הרגשת סתירה ופרדוכס, וכחוק לידתה כן חוק קיומה: היא בנויה על הפרדוכס של המרת המשיח והיא חיה מתוך פרדוכסים ואחד גורר אחריו את השני." ("מצווה הבאה בעבירה", גרשום שלום, עמ' 18)

פרדוכס דומה, משיח שנצלב, יצר לפני כאלפיים שנה דת חדשה, הנצרות, שבחרה לוותר על מצוות ההלכה היהודית ולהלל את קורבנו של בן האלוהים. התנועה השבתאית המשיכה לפעול בכתות בתוך הדתות הקיימות. רוב המאמינים בחרו לחזור אל חיק היהדות הממוסדת, שהשתנתה בעקבות הטראומה, מקבעת אמונה ופולחן אורתודוכסיים, מנסה להגן על עצמה בפני הכוחות המהפכניים של השאיפה לגאולה ותורת הקבלה. אך לגבי המאמינים האדוקים המרת הדת נתפסה כסוד, שהשתלב בתפיסה הקבלית שעליה התבססה האמונה בשבתי צבי. המשיח ירד אל מעמקי הטומאה, החטיא עצמו בכדי לכפר עליהם ולהציל את ניצוצות הקדושה. זו הייתה מצווה הבאה מעבירה, שלב הכרחי בתהליך הגאולה בו מתבטלים האיסורים הישנים.
חלק מהמאמינים התאסלמו בעקבות שבתי צבי, יוצרים את כת ה – "דונמה", ששרדה עד המאה ה 20 בתורכיה וביוון. קבוצה אחת של מתאסלמים, בהנהגת ברוכיה רוסו, שנקרא גם עות'מאן באבא ( 1677 – 1720 ), הקצינה וטענה כי שבתי צבי, וברוכיה אחריו, הם התגשמות של האל בדמות אדם, וכי בעקבות הופעתם בטלו סדרי העולם הקודם, וחוקי 'תורת הבריאה' ומצוותיה. בעולם החדש, עולם 'תורת האצילות', בטלות המצוות הישנות ומתהפכות על פיהם, ואפילו איסורי הכרת, המעשים שביצועם מוציא אדם מגדר הקהילה, ואפילו גילוי עריות, הופכות למצוות עשה. ביטולה של תורה הוא קיומה.

"דמותו של שבתאי צבי עצמו מיטשטשת ברוב הימים. הוא נהפך כולו למיתוס, הקווים ההיסטוריים מתמעטים והולכים ונשארה רק דמותו של הגיבור המיתי, שמצא דרך חדשה ופתח תקופת עולם חדשה." ("מצווה הבאה בעבירה", גרשום שלום, עמ. 49)

על רקע זה ניתן להבין כיצד פראנק, אנטי למדן המתגאה בבורותו, מנצל ומזכך את המיתוס, אוסף סמלים מכאן ומשם ובונה מהם תורה חדשה וקיצונית, שהניהיליזם וההרס במרכזה.
רוב המאמינים שמר על חזות יהודית, אולם המשיך לקיים פולחן סודי, המרומם את דמות המשיח המומר, וממשיך לחקור בכלים מיסטיים את סודו. מאמינים אלה קיימו ביניהם קשרים ענפים, והשתייכו לכל שדרות העם, מרבנים ידועים ועד בעלי מלאכה. קהילה זו, שנרדפה ע"י היהדות הממסדית, נאלצה להגביל את הפולחן הזר שלה למנהגים סודיים, לקמעות ושירים, לאכילה בצום תשעה באב, יום הולדת המשיח, הסימן לכך שהגאולה כבר באה, גם אם ביטויה עדיין לא התגשם במלואו.
מאמינים אלה היו מעין "אנוסים" יהודיים. אמונתם האמיתית והעמוקה סתרה את האמונה המקובלת. היהדות היא דת של פרקטיקה, של מילוי מצוות. לאמונה יש, לכאורה, מקום משני, או אולי מובן מאליו: היא משתמעת על ידי קיום מצוות אלה. אבל שבר האמונה הפנימי של השבתאים בסתר ניכר אותם מהיהדות. הם נרדפו לא בגלל הפרקטיקה של פולחנם אלא בגלל עצם אמונתם. כמו אצל האנוסים בספרד, סוד אמונתם הפך לבסיס הגדרתם העצמית. בואו של פראנק הציף את הסוד הזה אל פני השטח.
ב – 1755 חזר פראנק לפולין, כשליח של כת ברוכיה שנועד לעורר אמונה מחודשת בקרב המאמינים. הוא החל במסע בין קהילות השבתאים בפודוליה, פלך של פולין. הוא נעזר בהילת האיש שבא מתורכיה הרחוקה בכדי לאסוף סביבו מאמינים רבים (זהו גם מקור השם 'פראנק' – כינוי עממי ליהודי מהאימפריה העות'מאנית). הטקס שהוזכר קודם, אומץ ע"י כת ברוכיה ממקורות סופיים (מיסטיקאים מוסלמים) ופאגאניים מוקדמים.
זמן העימות בין השמרנות המתבצרת בעולמה הקפוא לכוחות השינוי היצריים הגיע. הסוף הרע הפך לבלתי נמנע.
לאחר גילוי הטקס הסודי נערכה מועצת רבנים, שבסיכומה הוטל חרם מוחלט על המאמינים השבתאים בפולין. בשלב זה אין עדיין הבדלה בהתייחסות למאמיני פראנק כקבוצה נפרדת, ודבר זה מסביר אולי את האינטרס של פעולת הרבנים, ואת תוצאותיה ההרסניות. היהדות הייתה זקוקה לפראנק, בכדי שיעלה את סוד האמונה המודחק אל פני השטח. ללא הופעתו היה המאבק ממשיך להתבטא כפי שהיה עד אז: דרך בדיקת קמיעות וכתבים, ללא אפשרות אמיתית לקבוע מי הוציא את עצמו מהמחנה. קיצוניות פעולתו של פראנק אפשרה לרבנים להפעיל כלים קיצוניים. ההתרסה שלו כנגד המוסכמות האנוסיות של השבתאים בסתר איפשרה סוף סוף להגדיר אותם ככאלה. היהדות יצאה לקרב על השבתאות, ופראנק אימץ בשמחה את דמות האויב שנוצרה לו.
הנידוי היה נשק יום הדין. היהודים היו מעמד נחות ונרדף בתוך החברה הפולנית, אבל הם זכו בהגנה מסויימת מהשלטונות והקהילה היוותה מסגרת תומכת ומגוננת. כעת הופקרו המאמינים לכל מי שחפץ להתעלל בהם. יותר מזה, הרבנים החליטו לפנות אל הכנסייה השנואה בכדי שתוקיע את המאמינים כאנשי כת חדשה ואסורה. הם ניסו להוציא את השבתאות אל מחוץ לחוק.
רצון ההישרדות של הכת, ובחירתו של פראנק לא להסתיר את הרצון להתבדל ולהוביל מאבק נואש ומזוהם הביא לבגידה הראשונה, והמובנת, אולי. במלחמה כמו במלחמה.
כעת, משהוצא אל מחוץ לגדר, החליט פראנק להשתמש בנשק שהופנה נגדו. הוא פנה אל הכנסייה, בתקווה לקבל ממנה הגנה. צעד זה היה חציית הגבול. מאותו רגע מאמיניו, שכבר הוצאו אל מחוץ ליהדות, מקבלים אפיונים ספציפיים. כת חדשה נוצרת מתוך המאבק.
פראנק החליט לנסח את עקרונות האמונה של הכת כך שיוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. הוא הציע קיומו של ויכוח דת, מעין משפט פומבי בין שני הצדדים, היהודים והמאמינים, במהלכו יוכיחו הפראנקיסטים כי המסורת והמצוות היהודיות הן הבל ודברי כפירה.
במהלך אותו ויכוח ראשון עם היהודים, שנערך בעיר קאמניץ בחסות הבישוף דמבובסקי בשנת 1757, הציגו הפראנקיסטים את עיקרי אמונתם בתשעה סעיפים, כאשר הם מקפידים לנסחם כך שיהיה בהם כפל משמעות ויוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. בין עקרונות אלה: פסילה של התלמוד כמכיל דברי שקר, הכרה בתלת דיוקנותו של האל (כאשר עבור הפראנקיסטים הדבר יכול להיות מפורש כהכרה באלוהותם של שבתי צבי, ברוכיה ופראנק עצמו), בכך שירושלים לא תיבנה עוד ושהמשיח לא יבוא, אלא יתגלם בדמות אדם ויכפר על החטאים.
היהדות הממוסדת לא הייתה מוכנה לתכסיס המלחמה הזה. רק רבנים מועטים השתתפו בויכוח, והם נכפו לכך. תוצאותיו היו קשות. הבישוף הורה על מתן כתב הגנה למאמיני הכת, ועל שריפת ספרי התלמוד וההלכה במחוז. תענית הוכרזה בפולניה.

"ועוד בו ביום… מיהרו הפושעים לשרוף את ספרי התלמוד בקאמניץ. … ולמען הרבות נאצה וחרפה קשרו את הספרים לזנבות הסוסים ויביאום אל קאמניץ, ושם נזרקו לבור גדול, ואחר כך נשרפו בידי התליין ברחוב העיר." ("אבן אופל", דוד כהנא, עמ. 78)

למזלם של היהודים, אלוהים התייצב לצידם. שלושה שבועות מאוחר יותר מת הבישוף ממחלה מסתורית, ולמאמיני הכת אבד הפטרון המגן שלהם. רדיפותיהם נתחדשו. לאחר בגידתם כבר לא היה סיכוי לאיחוי הקרע ביניהם לבין היהדות. פראנק ברח לתורכיה, שם התאסלם, וחזר לפולין ב – 1759, כאשר נרגעו מעט הרוחות. במהלך שנה זו הבין כנראה שהדרך היחידה להמשך שרידת הקהילה הוא התנצרות למראית עין, תוך שמירה על אופי ואמונה סודיים. חזונו היה קהילה מתבדלת, יצרנית, ואפילו לוחמת, המגשימה חזקה טריטוריאלית על אדמת פולין, אותה הציג כמקום התחייה המיועד (החליפו פולין בארץ ישראל, והרי לכם תקציר ציונות שטחי).
בנושא הסתרת האמונה אימץ כנראה את מושג ה – 'תקיה' המוסלמי, לפיו מותר, ואף חובה על קהילת מאמינים להסתיר את אמונתם האמיתית כאשר הדבר עלול לגרום להם נזק. בכך נסוג מגישתו הקודמת. עובדה מצערת היא שלא כל מאמיניו הפנימו את השינוי הזה. מעצרו, מאוחר יותר, על ידי הכנסייה, היה לאחר שכמה מאמינים סיפרו על עיקרי האמונה לחוקריהם.
פראנק ביטל את עולם המונחים השבתאי והציב במקומו מונחים מיתולוגיים עממיים. תורתו הניהיליסטית מתייחסת לכל הדתות ולכל האמונות כקליפות המכסות על האמונה במשיח האמיתי, הוא עצמו.
הפרנאקיסטים שלחו בקשת התנצרות אל הארכיהגמון של לבוב בה הם מפרטים את בקשותיהם לשמור על קהילה נבדלת בעלת סממנים יהודיים ומוסיפים כנדוניה את נכונותם לאשר במשפט דת נוסף את אמיתות עלילת הדם, לפיה יהודים משתמשים בדם נוצרים לצורך זבח פסח. לטענה זו אין כנראה כל קשר לאמונתם האמיתית של חברי הכת, והיא הוכנסה אל הבקשה ע"י יועץ פולני, אבל עצם השימוש בה הוא הבגידה הסופית והמוחלטת. זה מעיד על נואשותם של הפראנקיסטים, ועל כך שחצו קו הרסני ממנו לא יוכלו עוד לחזור. היהדות הקיאה אותם, והנצרות הקתולית, כך ילמדו בקרוב, אינה סובלנית כלפי מחדשים בדלנים ורודפי זימה. עם הבגידה הזו נגזר גורל הכת לכליון.
לויכוח עצמו הגיעו הפעם היהודים מוכנים, וטענת אמיתות עלילת הדם התמסמסה. הפעם לא הוכרז מנצח, אבל הפראנקיסטים נתבעו לממש את התחייבותם ולהתנצר. מעל חמש מאות מאמינים, מספר גדול אם מניחים שעדת מאמינים גדולה המשיכה להיות יהודית למראית עין, נטבלו בלבוב ובוורשה, כאשר פראנק עצמו נטבל פעמיים, בפעם השנייה בחסות המלך הפולני.
המרכיב המיני בפולחן הדתי המשיך להתקיים, ואף התעצם בתקופה שלפני ההמרה, זמן גיבוש אמונותיה הנבדלות של הכת. פראנק מינה לו 14 "אחיות", מעין פילגשים, מקרב נשות מאמיניו, ו – 12 "אחים", מקבילה לשליחיו של ישו. בתעודה פנימית של הכת מתוארת אורגיה פולחנית שנערכה לפני צאת המאמינים לטקס הטבילה בלבוב:

"בליל אותו יום קרה מעשה זה: האדון הציב בחוץ משמר, לבל יעז מישהו להציץ אפילו בחלון, והוא עצמו, לאחר שנכנס פנימה עם האחים והאחיות, התפשט עירום, וכן הגבירה (אשתו של פראנק, אשר הפולחן שלה ליווה את פולחנו שלו), וציווה על כל הנאספים. ובנטלו ספסל, תקע באמצעו מסמר, ושם עליו שני נרות דולקים, ובמסמר הזה תלה את צלבו. ובכרעו ברך, נטל תחילה את הצלב בעצמו, השתחווה לכל ארבעת הכיוונים ונשק לו, וכן עשתה הגבירה, ואחר ציווה על האחרים לעשות כן. רק אז התחיל מעשה האהבה כמצוותו. אותה שעה התחילה אחת מן הנשים לצחוק לעצמה, ואז ציווה האדון לכבות את הנרות, ואמר: עם המעשה הזה הולכים אנו אל הדבר העירום, ולכן יש ללכת בעירום." ( ה "כרוניקה" – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 54 – 56)

פריצת הגדרות המינית אומנם נראית כמהותית בתוך האמונה הפראנקיסטית, ובוודאי משכה אליה את מירב תשומת הלב (מה שמעיד על משאלות ליבם הכמוסות של המתבוננים מבחוץ), אבל ההנאה המינית והתשוקה היו כנראה חשובות פחות מהפריצות לשמה. המין היה מכשיר נוסף, כלי שרת בדרך אל האבדון. קטע נוסף מה – "כרוניקה", המוגדר שם כ – "מעשייה", מאיר במשהו את האופן בו התייחס פראנק אל תשוקותיהם של מאמיניו:

"בצ'נסטוכובה (המבצר בו נאסר פראנק בין 1760 – 1772) השביע פעם אחת קאז'מייז את רצון האדון בבישול, כך שהאדון שמח ועלז מאוד באותו יום, ובקראו לקאז'מייז אמר לו: 'בקש ממני כל מה שאתה רוצה ברגע זה, והכל יינתן לך.' אמר הלה: 'ברשותך, הריני מבקש ממך שאוכל להתחבר עם שפרינ'לה.' 'פוי, טיפש', אמר האדון, 'מניין לך מחשבה כזאת?'. בברין (שם שהה בין 1773 – 1786, כלומר זמן רב מאוחר יותר, והרי לכם דחיית סיפוק), כאשר קרא האדון לאחיות לעשות אותו מעשה, להתחבר אחת עם רעותה, ציווה במתכוון על שפרינ'לה ללכת אל קאז'מייז' ואחר כך אמר לאנשים: הנה! האם לא קיימתי את אשר ביקש ממני?" ( ה "כרוניקה" – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 96)

לאחר ההמרה, כאשר הסתבר לכנסייה כי נצרותם של המאמינים החדשים היא מן הפה לחוץ בלבד, נאסר פראנק, ונשלח למעצר במבצר קרוב לגבול פולין – פרוסיה. מאמיניו הקימו קהילות בוורשה ובערים אחרות, ומשם תמכו בו, כאשר סמוך למבצר התיישבו ראשי חסידיו, האחים והאחיות, שהמשיכו לקיים את טקסי הפולחן המיני דתי, בהם יוחד מקום של כבוד לפולחן 'הגבירה'. כאשר מתה אישתו של פראנק, בשנת 1770, הפכה ביתו, חוה, לנושאת תואר זה.
המבצר נכבש ע"י הרוסים ב – 1772, ופראנק שוחרר, או ברח. הוא נדד לברין שבצ'כוסלובקיה, שהה שם כ – 13 שנה, כשהוא מנהל משטר צבאי למחצה בקרב קהילתו, הכולל לבישת מדים ואימונים קבועים, מנבא על מהפכה עולמית העומדת לפרוץ, אשר נהרות הדם שתביא יפילו את הכנסייה הקתולית שבגדה בו, ושבסופה יכבוש צבא המאמינים מדינה משלו בפולין. לאחר מכן נדד שוב, לאחוזה מבודדת באופנבך שעל נהר המיין שבגרמניה.

"בשנת תקמ"ח (1787) בא פראנק לאופנבך, והנסיך וולפגנג ארנסט השכיר לו ארמון אחד, ושם ישב פראנק בכבוד גדול כאיש אלוהים, והיה לבוש בבגדים אדומים, וגם שומרי ראשו, שבעים איש, היו מלובשים בבגדים אדומים. …ואנשי בריתו נתרבו עד אלף איש במספרם, כי ביתו חוה משכה ביופיה אנשים רבים להתחבר אל פראנק, והוא הגיד עליה גדולות ונפלאות והגדיל את ערכה מאוד, ואמר: כי היא סמל האמונה." ("אבן אופל", דוד כהנא, עמ. 120)

חצרו של פראנק, חובב הכבוד והשררה, לא שרדה זמן רב אחרי מותו בשנת 1791. חוה, שהפכה לאווה פראנק, הנהיגה בשיתוף פעולה עם שני אחיה הצעירים את החצר, אך התנועה קרסה עקב חובות מצטברים והולכים וצמצום התרומות שהגיעו מבני הקהילה.
נשתמר העתק מכתב מ – 1793 בכתב ידה המסולסל של אווה, בו היא מתחננת לחנווני מהעיר הסמוכה שישלח לה מזון, ומבטיחה לשלם לו את חובה.
ב – 1803 התרוקן הארמון, והמאמינים חזרו לפולניה. שני בניו של פרנאק מתו ללא יורשים (1807, 1813), ואווה, הגבירה היפה, התגלמותו הסופית של האל על פי משנתו של פראנק, שהציגה עצמה בשנותיה האחרונות כבת מלך גולה מבית רומאנוב, מתה ב – 1816.
ניסיון אחרון להחיות את הכת נעשה ב – 1823, עת התכנס מעין "קונגרס פראנקיסטי" מעוט משתתפים, אך לתוהו. האמונה הפראנקיסטית הודחקה והוסתרה, והמאמינים, שחלקם לא התנצר ונשאר יהודי מקובל למראית עין, נטמעו בקהילות אליהם הובילה אותם הסופה שגוועה.
מהפכה שונה מזו שחזה, המהפכה הצרפתית, פרצה עוד בימי חייו של פראנק, בשנת 1789. התפרקותה של פולין, שהחלה בכיבוש ובסיפוח של חלקים ממנה ע"י רוסיה ב – 1772 (המאורע שהוביל לשחרורו של פראנק ממאסר, ובוודאי השפיע על פיתוח תפיסותיו המיליטריסטיות), הסתיימה ב – 1795 בחלוקת המדינה לאימפריות השונות, ובהיעלמותה של פולין כישות פוליטית למשך יותר ממאה שנה.
צאצאיהם של מאמיני פראנק התבלטו במקומות שונים. הם היו שותפים בייסוד בית הכנסת הרפורמי הראשון בפראג, נכדו של פרנאקיסט היה קצין התותחנים הראשי בצבאו של נפוליון, וגם אדם מיצקויץ', המשורר הלאומי הפולני, היה כנראה ממוצא פראנקיסטי.
במסגרת הניסיון למחוק כל זכר לבושה נרדפו והושמדו כתבי היד של הכת. מה שנשאר אחרי שהמעט שנותר נעלם בשואה היה, לרוב, עדויות חיצוניות וחלקיות על פעולות הכת, המתנגדות אליה, כמובן.
אי אפשר להתעלם מכך שהניהיליזם המוחלט של פראנק הציע פתרון לציבור גדול של יהודים, והיווה עבורם אמונת אמת, גאולה בעולם הזה, דרך חדשה לבחינת המציאות.
חזון תחייתו של עם יהודי חדש, לוחם ושולט, מתוך שברי החברה המתמוטטת, התגשם בחלקו רק במאה ה – 20, ובאופן שונה לגמרי. פראנק הפך, מן הסתם, למושא שנאה והשמצות. גם דמותו הזדככה למיתוס, לאותו שטן יהודי, לסמל הרוע המוחלט.
הדבר אינו מפתיע, כאשר קוראים את דבריו:

"כל מקום שאדם הראשון עבר בו, נבנתה בו עיר, אבל במקום שאנכי אלך, הכל יחרב, וזוהי שליחותי… כשהמים עכורים טוב לצוד דגים, וכך, שיתמלא העולם שפיכת דמים, נוכל לצוד את הדבר השייך לנו" (מתוך "ספר דברי האדון", אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום "התנועה השבתאית בפולין")

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

גרשם שלום: "מצוה הבאה בעבירה" בתוך "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1974
גרשם שלום: "התנועה השבתאית בפולין"
האנציקלופדיה העברית: הערכים "שבתי צבי", "פרנק, יעקב והפרנקיזם"
דוד כהנא: "תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים", הוצאת דביר, תל אביב 1925
מ. בלבן: "לתולדות התנועה הפראנקית", הוצאת דביר, תל אביב 1934
זלמן רובשוב (שזר): "על תלי בית פרנק", ברלין 1923
"ה'כרוניקה' – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו", תרגום, מבוא והערות: הלל לוין, ירושלים 1984
שמואל ורסס: "השכלה ושבתאות: תולדותיו של מאבק", מרכז זלמן שזר, ירושלים 1984
האנציקלופדיה האיסלאמית: הערך "TAKIYYA"
פרנקלין ל. פורד: "אירופה 1780 – 1830", האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1984
ציור המפלצת מתוך "ספר שמוש" , יעקב עמדן, אלטונה 1758-1762