FMNH 23969

 [חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

האריה הראשון שנצוד על ידי פאטרסון (FMNH 23970)

זהו צילום אוכל האדם הראשון שפאטרסון הרג, המופיע בספר שכתב, ושפורסם כמעט עשור אחר כך. פאטרסון הוא כפי הנראה הצלם, לא הגבר הממשוקף, מהודר השפם, היושב מאחורי גוויית האריה המובס, מביט ספק למצלמה ספק אל ראש המפלצת. האיש הזה שם כדי שנבין כמה גדול הוא האריה, כמה חסרת סיכוי ההתמודדות עמו. ראש הגופה נתמך במבנה עשוי מוטות עץ, המחוברים בדמות קורות מתמך, במה שהוא ודאי עבודה של מהנדס. קרש נתחב מתחת לרגלו הקדמית של האריה כדרך לזקוף את קומתו. הוא אמור להראות מאיים, להעביר אל המתבוננים בצילום משהו מהאימה שהטיל בחייו. עמדת המצלמה הנמוכה והזוויתית באה לשרת זאת. 

ברקע מופיע בניין, אולי אחד מהמחסנים שנבנו ליד מסילת הרכבת. יש לו גג ישר, הנתמך על ידי קורות עץ, וקירותיו עשויים פח גלי. משטח פח כזה הוא גם מה שעליו מוצבת לראווה גופת האריה. ברקע ניתן לראות עור נמר שנפשט ונתלה למתיחה בעזרת רשת עכבישית של חבלים. אותו גורל מצפה לאריה הזה, אחרי שיצולם. עורו יפשט מעליו, יופרד מהבשר שיזרק, יקורצף וינוקה. מתיחה וייבוש בשמש יישרו אותו, בכדי שיתאים לשמש כשטיח רצפה בבית משפחת פאטרסון. הראש ייכרת לפני כן, ייובש בשמש ואז יארז בקופסא אטומה עם הרבה נפתלין וישלח לפחלוץ בחנות ובית המלאכה של רואולנד וורד, בכיכר פיקדילי שבלונדון. ישובצו לו עיניים מלאכותיות, לועו יקובע בשאגה קפואה והוא יחובר ללוח עץ כדי שיוכל להתלות על הקיר. 

החנות הזו, רואולנד וורד, הייתה מרכזית עבור אנשי הספורט, הציידים שהתחרו זה בזה על השגים ותהילה. החל משנת 1892 היא נהגה להוציא ספרים שתיעדו מידות והשגים בציד חיות גדולות, מעין קטלוג מדורג שמבוסס על דיווחים מאומתים שנשלחו מאנשי ספורט. בכך הפכה את התחרות לפומבית ויצרה לה כללים ואתיקה: רק חיות שנצודו ׳באופן הוגן׳ נכללו בספירה. כך גם סייע הספר בהפצת הספורט הנורא הזה. הספר נקרא תחילה ׳מידות קרניים ומשקלים של חיות הציד הגדולות שבעולם׳ וכלל נתונים מדוייקים של חיות מסויימות, המקום בו נצודו ויום מותן, וכמובן גם את שם בעל ההישג. במהדורה השנייה שונה השם ל-׳שיאי חיות הציד הגדולות של רואולנד וורד׳ והוא המשיך להופיע ברציפות, מלווה את התדלדלות החיות ואת שינוי היחס אל הציד. הוא עדיין יוצא, והמהדורה ה-31 שלו מתוכננת לשנת 2023. ציידים העומדים בתנאי ה׳צייד ההוגן׳ מתבקשים לשלוח את תיעוד ומידות החיות שצדו מאז פרסום המהדורה הקודמת, בשנת 2019. החנות אמנם נסגרה אבל השם והמוניטין שלה נמכרו לתאגיד אמריקאי, שמוציא לאור גם מגזיני ציד רבי תפוצה. הם מקדמים אידיאולוגיה שמתרצת את הציד ככלי לשימור מערכות אקולוגיות ומקדמת דימוי שלו כספורט ובילוי פנאי לגיטימי, חלק מרכזי מהתרבות האנושית, בעל מסורת ואתיקה. בדף הבית של האתר הנושא את שם החנות ההיסטורית מופיעים זה לצד זה פילים, נשים וילדים אפריקאים וצייד מחייך. כותרת הדף היא: ׳משמרים את חיי הטבע באמצעות מעורבות חברתית׳ . זה מופרע בעיני. 

האריה שבתמונה לא זכה לתהילה בגלל מידותיו, למרות שנמדד בדיוק ונשקל. הוא תמיד ייזכר ויזוהה על פי רגע תבוסתו והאיש שהביא לה, ויהיה האריה הראשון שנצוד על ידי פאטרסון. כאשר, אחרי 25 שנים, ימכור אותו פאטרסון למוזיאון הטבע בשיקגו, יתווסף לו שם מוצג, FMNH 23970. מומחי המוזיאון ישחזרו את צורת גופו ויעטפו אותו בשטיח הפרווה שיחזור להיות מעטפת לפסל הגוף, יחברו שוב בין חלקיו ויהפכו אותו לפוחלץ שיוצב, קפוא בסצנת ציד, בדיורמה, מודל תלת מימדי המעוצב כנוף ערבה אפריקאית. המוני מבקרים יעברו על פניו, יתרשמו ויפחדו. הנה האריה שאכל בני אדם, מגיע לו שהוא מת.

לפוחלץ צפויים חיים ארוכים, מוגבלים על ידי תהליך הבלאי ויכולת השימור של עובדי המוזיאון. שלא כמותו, הצילום הזה ישאר לנצח. מתועדות בו גאוות הצלם/צייד וחרפת המוות של החיה. ככל שאפשרויות הצילום ישתפרו חשיבות התיעוד תגדל, כמזכרת והוכחה לציד מוצלח שיכול אפילו להחליף וליתר את ההרג עצמו. גם כאן, כמו במונחי הספורט המתייחסים לציד, הטרמינולוגיה האנגלית, לפיה צילום הוא Shoot, מקשרת בין משמעויות.   

מתועדים בצילום גם דברים נוספים, שוליים לכאורה אבל חשובים. הפח הגלי שמונח על הקרקע, חומר גלם מתועש, עמיד וחזק, שהרכבת הביא למקום הזה, תוצר מובהק של האימפריאליזם האירופי, יתפשט כפי שהתפשט בכל המושבות הבריטיות, ישנה את הארכיטקטורה המקומית, ישתלב בה, יחליף חומרי גלם מקומיים. הפח הגלי יהפוך לחומר בנייה עיקרי במזרח אפריקה ובדרומה, כמו בהודו ובאוסטרליה. צריפי פועלים, בקתות מאולתרות, גדרות, שכונות עוני שלמות, הכל אפשר לבנות ממנו. לפני כמה ימים ראיתי כתבה שתיעדה את מחנות הפליטים המוקמים כעת בסומליה למי שנמלטו מהבצורת הקשה. נבנו בהם בקתות עגולות, בדוגמא מסורתית, אבל חומר הבנייה לא היה כפות דקלים אלא פח גלי ישן, שרוקע וכופף. כפי שסלילת קו הרכבת בין יפו לירושלים שינתה את הארכיטקטורה של הארץ, ואיפשרה לבנות גגות שטוחים תוך שימוש בקורות מתכת, כך מסילת הרכבת לאוגנדה שינתה את הבנייה בכל מזרח אפריקה. 

* *

השמחה על מות האריה הראשון היתה גדולה, אבל לא שלמה. אחרי הכל, טורף אדם נוסף עדיין הסתובב באזור. פאטרסון ניסה להשתמש במלכודת האריות שבנה, לא כדי ללכוד את האריה אלא ככלוב הגנה. הוא הסתגר בתוכה וקשר למוט ברזל כבד שלוש עיזים ששימשו לחליבה. האריה הערים עליו, חטף את העיזים וגרר אותן אל הסבך. במארב נוסף הצליח פאטרסון לירות ולפגוע באריה, אבל לא באופן חמור, ואחרי כמה ימי הפוגה הוא שב לילה אחד לחפש טרף בסביבת המחנה, מותיר את עקבותיו סביב עץ שעליו בנו הפועלים מחסה. 

הערב הבא היה לילת אל-קאדר, מועד חשוב עבור הפועלים המוסלמים, שמציין את הלילה בו קיבל מוחמד את נוסח הקוראן מהמלאך גבריאל. זה זמן מקודש, המועד להתרחשות דברים טובים והתגשמות משאלות. במקום לחגוג הסתגרו הפועלים במחסות שבנו, מתפללים שהסיוט בתוכו חיו יגיע לקיצו. פאטרסון החליט לארוב לאריה, בליווית משרתו האישי, על העץ אותו הקיף בלילה הקודם.

הלילה החל בסימן רע, כי שעה שטיפסתי לעלות על משמרתי, כמעט שהנחתי את ידי על נחש ארסי, שהתפתל סביב אחד הענפים. כפי שניתן לשער, ירדתי במהירות למטה, ואחד מאנשי הצליח להוריד את הנחש במקל ארוך. לשמחתי היה הלילה צח ללא עננים והירח האיר הכל כבאור היום. עמדתי על משמרתי עד שעה שתים אחרי חצות, ואז עוררתי את מהינה להחליפני. כשעה לערך ישנתי במנוחה, כשאני נשען עם גבי אל העץ, ואחר נתעוררתי מתוך הרגשה מוזרה, כי משהו אינו כשורה. מהינה היה ער ולא ראה דבר, ואף על פי שהסתכלתי בזהירות סביבי מכל הצדדים לא יכולתי אף אני לגלות שום דבר בלתי רגיל. לא בלב שלם עמדתי לשכב שוב, כשלפתע נדמה היה לי, שראיתי משהו מתנועע במרחק בין השיחים הנמוכים. כשלטשתי את מבטי אל מרכז אותה נקודה במשך כמה שניות מצאתי, שאמנם לא טעיתי. היה זה ״אוכל-האדם״, שהתגנב לעברנו חרש.

השטח שמסביב לעצנו היה נקי למדי ורק שיחים נמוכים היו מפוזרים פה ושם. היה זה מחזה מרהיב עין לראות מנקודת-התצפית שלנו את חיית-הטרף הגדולה, המתגנבת בלאט לעברנו, כשהיא מנצלת כל צל-מחסה בהתקרבה. תבונתה גילתה, כי יד מאומנת לה בציד האדם. על כן החלטתי שלא להסתכן יתר על המידה ולא לאבד זמן. המתנתי עד שהתקרב האריה אלינו קרוב למדי – כעשרים אמות לערך – ואז יריתי ברובי אל חזהו. שמעתי את פגיעת הכדור בגופו, אך לא היתה זו מהלומת מוות; תוך נהמת פרא עזה היפנה האריה את גופו אחורה וברח ממקומו בצעדי-ענק.

עם שחר יוצא פאטרסון לחפש אחרי האריה הפצוע.

לקחתי עמי גשש מילידי-המקום, כך שהייתי בן חורין להסתכל סביבי כהלכה, בעוד שמהינה הולך מאחורינו שהוא מחזיק בידו רובה מסוג מרטיני. שלוליות הדם נמצאו שם בשפע, ועל כן יכולנו להיחפז בדרכנו; לא הרחקנו יותר מרבע המיל בין סבכי השיחים, כשלפתע שמענו נהמת-אזהרה חדה. כשהסתכלתי בזהירות מבעד לשיחים יכולתי לראות את ״אוכל האדם״, כשהוא נועץ בנו מבטים ומנופף לעומתנו בכפות-ידיו תוך כדי רטינת-זעם. מיד כיוונתי אליו את רובי ויריתי. הוא קפץ ממקומו בבת אחת והסתער עלינו במלוא התנופה. יריתי בו בשנית וגרמתי לו שיתהפך, אך תוך שניה אחת הוא קם שוב על רגליו ורץ לעומתי בכל המהירות שניתן לרוץ בהיותו פצוע. נדמה לי כי היריה השלישית היתה ללא תוצאות, ועל כן הושטתי את ידי לקבל את המרטיני בתקווה שבעזרתו יעלה בידי לעצור את האריה, אך לחרדתי הנוראה לא היה הרובה במקום. אימת ההסתערות הפתאומית היתה מבחן קשה מדי בשביל מהינה, ועל כן באותה שעה כבר היה הוא, ועמו הרובה הקצר שבידו, בדרכו אל העץ. באותן הנסיבות לא היה לי מה לעשות אלא ללכת אל העץ, מבלי לאבד דקה.

ומשם, מהעץ עליו טיפס בפחד, יורה פאטרסון עוד ירייה שמפילה את האריה לקרקע.

ברוב כסילותי ירדתי מיד מן העץ והלכתי לקראתו. לתמהוני ולחרדתי קפץ האריה על רגליו שוב וניסה להסתער עלי בהתקפה מחודשת. אך הפעם גמר את חייו לנצח כשחדרו כדורי מרטיני לחזהו ולראשו; הוא צנח על השביל במרחק של לא יותר מחמש אמות ממני ונפח את נשמתו בגבורה, כשהוא מכרסם בחמת-פרא את אחד הענפים שנפל ארצה. 

השמחה הפעם מלאה. שותפים לה התושבים המקומיים, שגם הם סבלו ממורא האריות, והפועלים ההודיים. השובתים חוזרים ממומבסה לצאבו, והעבודה מתחדשת. גם האריה הזה נמדד ונשקל, מצולם ונפשט מעורו. עלילת אוכלי האדם מגיעה עד הפרלמנט בלונדון, שם מספרים עליהם במהלך דיון על התמשכות העבודות על מסילת הברזל. 

באתר העבודה, תוך שהוא מתאמץ להתגבר על הפער שנוצר עקב השביתה ולהשלים את הגשר המסובך לפני שתתחיל עונת הגשמים שעלולה להביא איתה שטפונות, פאטרסון משועשע וגאה בהשתנות היחס של הפועלים אליו:

במקום להתנכל אלי להמיתני, כפי שאירע פעם אחת לפני כן, לא ידעו במה לפצותני כעת, וכסמל לתודתם הגישו לי קערת-כסף יפה ואף שיר ארוך חיברו בלשון הינדוסטן, המתאר את תלאותינו ואת נצחוני הסופי. השיר מספר על צרותינו בלשון מוזרה במקצת ובנסוח תנ״כי. את הקערה אראה כל ימי חיי כשלל שלא יסולא בפז, שלחמתי קשה ביותר להשיגו.

השיר מצורף כנספח בסוף הספר, ויוסף נדבה, המתרגם והמעבד לעברית, בחר להשמיט אותו. הוא בגוף ראשון, מסופר על ידי רושאן, מנהיג בני השבט המוסלמי שעובד תחת פאטרסון, יליד עיר קטנה במחוז ג׳לום שבפקיסטן של ימינו. 

אני, רושאן, באתי לארץ זו של אפריקה, ובאמת מצאתי אותה משונה;

סלעים רבים, הרים, ויערות צפופים שבהם אריות ונמרים בשפע;

גם באפאלו, זאבים, איילים, קרנפים, פילים, גמלים, וכל אויביו של האדם;

גורילות, קופים פראיים שמתקיפים בני אדם, בבונים שחורים בגודל ענק, רוחות, ואלפי סוגים של ציפורים;

סוסי פרא, כלבי פרא, נחשים שחורים, וכל החיות שצייד או איש ספורט יכול לחשוק בהן.

היערות כה חשוכים ומטילי אימה עד שאפילו הלוחמים האמיצים ביותר מתכווצים מול עומקם הנורא.

הטבע הוא אויב, הוא זר ומאיים גם ללא האריות, אבל הופעתם של אלה הופכת את המציאות לבלתי אפשרית. רושאן מתאר את הפחד, איך האריות אוכלים את העצמות, הבשר, העור והדם של הקורבנות, לא משאירים להם זכר, את הפועלים היושבים בלילות, בוכים ורועדים מפחד, מסביב למדורות שהם מדליקים בכדי להגן על עצמם. 

המהנדס, סאהיב פאטרסון, מספר השיר, מחליט לנקום באריות אחרי שהם טורפים את העיזים שנותנות לו חלב. הוא חזק, גבוה, צעיר ואמיץ. הוא מכנה את הפועלים ׳ילדי׳ כשהוא קורא להם להמשיך ולהסתגר במקומות המסתור שלהם עד שיעלה הבוקר, אחרי שהוא יורה באריה.  רושאן מתאר את הציד האחרון, ואיך פאטרסון מסכן את חייו בכדי להגן על חייהם כשהוא יוצא במרדף אחרי האריה אל תוך היער.  

האמונה הזו, שהוא הסתכן בעבורם, היא שגורמת לפועלים לאסוף כסף שהם תורמים מתוך משכורותיהם הזעומות כמנחה עבורו. אבל פאטרסון מסרב לקבל את הכסף. הפועלים קונים לו במקום זה מתנה, צלחת כסף חרוטה. כך כתוב עליה (שוב, בתרגום יוסף נדבה):

אדוני, – אנו, המפקח על העבודה, הממונים על זמני העבודה, ה״מיסטריס״ ופועליך, מגישים לך בזה את הקערה הזאת כסמל לתודתנו לך על אומץ לבך בהריגת שני אריות ״אוכלי-אדם״ מתוך הסתכנות גדולה לחייך, ועל שהצלת אותנו על-ידי-כך מהיות טרף לשיני מפלצות נוראות אלו, אשר פרצו לתוך אהלינו מדי לילה בלילה וגזלו את אחינו-לעבודה מקרבנו. בהגישנו לך את הקערה הזאת הננו מצרפים כולנו את תפילותינו לאריכות ימיך, לאושרך ולהצלחתך. כולנו נשאר, אדוני, עבדיך הנאמנים.

זאת הייתה מתנת הפרידה שלהם מפאטרסון. משימתו בצאבו הגיעה לסופה. רושאן נפרד ממנו כך, בסוף השיר:

פאטרסון סאהיב עזב אותי, ואתגעגע אליו בכל ימי חיי, ועכשיו

על רושאן לנדוד ולהסתובב באפריקה, עצוב ומלא בחרטה.

הפרק הבא כאן

מהדורת 1903 של ׳שיאי חיות הציד הגדולות של רואולנד וורד׳ 

בלוג מוזיאון פילד בשיקגו, המתאר את תצוגת האריות מצאבו

מהדורת 1909 של ׳אריות אוכלי אדם׳

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: