אני חושב שיותר אנשים צריכים לרוץ לעבודה, אני חושב שיותר אנשים צריכים להשתמש ברגליהם כאמצעי התנועה וההתניידות העיקרי שלהם, ושריצה תועלתית, מפה לשם, אינה רק חלק מהעבר של בני האדם אלא חלק מעתידם. ואני קורא לך, הרץ או הרצה החובבת, שרואים בזה ספורט בלבד, להצטרף למהפכה, להפוך את החיים שלכם לטובים יותר. בסדרת הרשימות הבאה, אשר התחלתי לכתוב במהלך הקיץ האחרון, ואקווה לסיים לאחר שאשתתף במרתון תל אביב המתקרב, אנסה לתאר את חויית ההתניידות בריצה שלי, וכיצד היא משתלבת בחיי.
הריצה גואלת אותי. היא הופכת את חיי, ולכן גם את חיי הקרובים אלי, לטובים יותר. היא מגינה עלי מפני צדדים שאיני אוהב בעצמי ועוזרת לטפח ולשמר דברים בהם אני גאה. היא לא מרכז חיי, אבל היא חלק משמעותי בהם.
מכיוון שגם דברים אחרים חשובים לי, והשילוב בין הריצה לשאר חלקי חיי הוא מובן מאליו עבורי, התניידות בריצה, כלומר הגעה בריצה למקומות, שימוש ברגלי הרצות כאמצעי תחבורה אישי, נראית לי בחירה מובנת מאליה.
כמו רוב הרצים החובבים, יש לי יעדי ריצה, אירועי ריצה בהם אני רוצה להשתתף, זמני מטרה שאני חולם להגיע אליהם. אלו אתגרים חמקמקים, שדורשים עמידה בתוכנית אימון ארוכת טווח. הכנה למרתון לוקחת כארבעה חודשים, ואני משתתף בריצת מרתון אחת לשנה לפחות, אבל גם בשאר השנה משתדל לעקוב אחרי מסגרת כללית של אימון, קילומטראז׳ שבועי וחודשי בו אני משתדל לעמוד. אני שומר על הדפוס הזה כמעט תשע שנים. ההתניידות בריצה היא שמאפשרת לי לעשות זאת בלי להקריב את סגנון חיי ולהשתעבד אל הספורט. אמנם גם עכשיו, בודאי במהלך הכנה למרתון, אני יוצא לאימוני ריצה, הכוללים ריצות ארוכות ומתמשכות, ואימוני מהירות שונים. אבל שאר הריצות שלי נעשות אל העבודה וממנה. יוצא שגם בתקופות האינטנסיביות ביותר של האימון כשלושה רבעים מהסך הכולל של הקילומטרים שאני רץ נעשה כך, עם תרמיל, סביב עיסוקי האחרים.
אבל זה לא רק פתרון טכני החוסך זמן אלא חלק ממשהו רחב יותר. התניידות בריצה היא הגשמה של ייעוד בסיסי שטבוע בנו כבני אדם.
בחנו רגע מבחוץ, במבט חיזרי, את החיה הזאת שהיא אנחנו. חצי ממנה הוא רגליים. ברור לגמרי שזו חיה שגופה נועד להליכה ולריצה. כל צורת תנועה אחרת שלה ממקום למקום הוא בזבוז של תכליתה הגופנית.
מובן שגופנו יודע גם לעמוד ולשכב, וכשהוא יושב נוח לו יותר להשתמש ביכולתיהן הנפלאות של ידינו ואצבעותינו (איזה דבר נפלא זה, גוף. כמה דברים הוא יודע ויכול לעשות!). ומובן שאדם יכול לחיות חיים מלאים ושלמים גם אם תנועת רגליו מוגבלת, אבל הרגליים הזזות הן האיברים החזקים ביותר שלנו והם חלק מרכזי, הכרחי, בכך שהמין שלנו הצליח כל כך.
כי אנחנו חיה זזה, תמיד היינו, והרגליים שלנו ליקטו, צדו, נדדו, הובילו את בני מיננו ממקום למקום. להשתמש ברגלינו כדי להגיע למקומות זו הגשמה של מסורת אנושית בסיסית כל כך עד שהיא במרכז הווייתנו כבני אדם: אנחנו, בכוח גופנו ורגלינו, נעים בחלל שבו אנחנו חיים, חווים אותו במלואו.
אבל כעת אנו לא משתמשים מספיק ברגליים שלנו, ושימוש בהם ככלי תנועה נחשב נחות ומשני.
הולך רגל. שם תואר שהוא גם תיאור פעולה. זה אדם המתנייד באמצעות רגליו, להבדיל מנהג במכונית, רוכב אופניים או נוסע באוטובוס. החלוקה הזו מניחה, בתור התחלה, שהתניידות באמצעות הרגליים נעשית רק בהליכה. רץ היא קטגורייה נפרדת מאלה, והוא נחשב כמי שעוסק פעילות ספורט או פנאי.
השם המוזר הזה, התניידות בריצה, הוא תרגום מסורבל של המונח באנגלית: Run Commuting. זה נשמע לא משהו, אבל מסביר מה חשוב פה, ההתניידות, מצב בו הריצה היא אמצעי תחבורה ולא עיסוק ספורטיבי. זה מה שאני רוצה לשכנע אותך לעשות, להשתמש ברגליים שלך כדי להגיע למקומות, אבל לא להיות בהכרח הולך רגל. כי מי שקבע את ההגדרה המגבילה הזו לא מבין כלום. תלכו, תרוצו, תקפצו, תגיעו למקומות שאתם צריכים להגיע אליהם באמצעות גופכם ורגליכם, צעד אחרי צעד. רוצו לעבודה, ללימודים, לקניות, לסידורים, התייחסו לרגליים הרצות הנפלאות שלכם כאל ברירת המחדל של התנועה שלכם בחלל, הדרך הטובה, ובודאי הטבעית ביותר בדרככם מנקודה אחת לשנייה.
