יש משהו קצת מגוחך בכל העניין הזה של הריצה בכלל, ובריצת מרתון בעיר גדולה בפרט. רצתי אחד כזה ביום ראשון שעבר, בפראג, ואפילו הלך לי די טוב.
ההמלצה המקובלת, בניסיון להגדיר מה יהיה הישג במרתון ומה כישלון, היא לקבוע טווח זמן לתוצאה אותה מתכוון הרץ להשיג, שנע בין מטרה אופטימית לריאלית ולמטרת נסיגה. המנעד הזה אינו גדול כל כך, כחמש דקות, וחרגתי ממנו לטובה בלמעלה משלושים שניות, כך שקבעתי שיא אישי למרחק הזה, שיפור משמעותי לזמן אותו קבעתי במרתון הקודם בו השתתפתי. ושוב, יש בזה משהו מגוחך, בספירת השניות והדקות בריצה שנמשכת למעלה משלוש שעות. אבל קיימת חשיבות שאיני מצליח להתעלות עליה לשיא האישי, למטרה אותה קבע הרץ, אותה קבעתי אני, בזמן כשהתכונתי למרוץ מסוים. הם חלק משמעותי מתחושת הסיפוק או המפלה שמגיעה אחרי סוף הריצה.
בנוסף, ובכדי להמחיש עוד כמה כל חשיבות הריצה והתוצאה והתחרות מנותקים מהגיון, הרי ברור שבעצם, עבור רוב הרצים, זו אינה תחרות אלא אתגר פרטי שמתחזה לתחרות, שבה אותו רוב מוחלט של רצים הם רק ניצבים, תפאורה, תיירים מיוזעים שבאו לבזבז לא רק זמן וכסף, אלא גם זיעה. כן, יש בזבוז אדיר בזה: אירוע ענק, מופק ברמה של לא חסכנו בכלום, עם מגזינים, פרסומות, חסויות בטוב טעם, בלונים מיוחדים עם הדפסות למעודדים, אלפי רצים בתלבושות הכי טובות שלהם, המוני כוסות מים שמפוזרות בסופו על הכבישים, המון לכלוך שינקו פועלים קשי יום. המון אנרגיה ומשאבים יוצאים על כלום, על משהו שחשוב, בעצם, רק למי שמעורבים בו, תחביב מעצם הוויתו.
אני לא מפעיל כאן טריק. אני באמת מודע לגיחוך. אני מודע לזה גם היום, בשרירים כואבים ואחרי שעמדתי באתגר, וגם כשאני יוצא לרוץ למרות שלא בא לי. אני מכבד את הגיחוך הזה ומקבל אותו באהבה.
אני מרגיש שאני יכול לעשות את זה מכיוון שהשלמתי עם הפיכתי לרץ. לא, רץ זה יהיר: למי שחי עם ריצה.
זו הייתה שנה מוזרה, עם הריצה. את מרתון תל אביב שלפני שנה גמרתי בסדר, בשולי פציעת שריר ירך אחורי. הגעתי אל המרתון ההוא למרות הפציעה וכנגד כל הסיכויים, וידעתי שהתוצאה שהשגתי לא מספקת אותי. כך שחזרתי להתאמן מהר יחסית, מהר מדי, ופציעה אחרת, ברצועת כף הרגל, הופיעה במהירות. פלירטטתי עם הפציעה הזו, רץ למרות שכואב כי יהיה בסדר, מבין מהר מאוד שזה פלנטר פאשיאטיס, שלפעמים קוראים לו דורבן. השם של הדלקת הזו מבלבל, אבל ברור לגמרי שהיא עונש ההיבריס של רצים נלהבים מדי, כמוני, שהגוף לא הצליח להסתגל לגמרי לשינוי ולעומסים בהם העמדתי אותו, תוך שנתיים ממעשן כבד לרץ של 60 ק״מ בשבוע, ושהדבר היחידי שיכול לעזור הוא השבתה מוחלטת. ובסוף, למרות שהתמכרתי לשטות המגוחכת הזו, למרות שהפכתי את הריצה לחלק משמעותי מחיי, עד שליוותה אותי תוך לידת בתי, ועד שהפכה לצורת ההגעה שלי לעבודה, הפסקתי לרוץ למשך למעלה מחודש.
זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברתי השנה עם הריצה, קשה יותר מכל תקופות האימונים. דכדוך ורצון למות, כמה פעמים ביום. החזרה הייתה קשה. רק אחרי חצי מרתון תל אביב האחרון הבנתי שהדברים מתחילים להסתדר, שהגוף חוזר להיות בשליטתי. התמכרויות הן איכסה. עושים בגללן דברים לא רציונאליים. הן קשורות גם בסבל. אני לא רוצה להיגמל.
זה לא רק שהחלפתי התמכרות אחת באחרת. זה אולי נכון אבל פשטני מדי, ולא מלמד כלום על הריצה אלא מרמז ומעיד על מבנה הנפש ההתמכרותי שלי. וזו לא רק הוכחה לסגולות הפיזיות של הריצה, לכוחם של הסמים אותם הגוף מייצר באמצעותה, ולכמה זה בריא לרוץ, כי הרי גם זה נכון רק בחלקו ובכלל לא משנה בעצם. אני לא רץ כדי להיות בריא, ולא בהכרח בריא בגלל שאני רץ, כפי שמעידות הפציעות ומוכיחים הכאבים. וזה גם לא רק תוצר ישיר של משבר גיל המעבר או טראומת מחלת ומות אבי. זה אינו שלב בדרך, קרקפת מרתון שהייתי צריך לתלות על החגורה.
האינטרנט הזה, שכולנו מוקפים בו, בנוסף לאמזון והקינדל והאייפד איפשרו לי ללמוד לא מעט במשך הזמן הקצר בו אני רץ. יש המון כתיבה, החל מפורומים ובלוגים דרך מגזיני ריצה וספרות מקצועית. יש אפילו פרוזה, מעוררת השראה לעיתים, מגוחכת במקצת לרוב. מתי שהוא אכתוב רשימת ביקורת והמלצות. אבל מכל מלמדי השכלתי. בתקופה בה אני רץ, פחות משלוש שנים, הפכתי ממתחיל, כזה שההישג העיקרי שלו הוא עצם הריצה והפיכתה להרגל, למתקדם, שמשיג תוצאות שנחשבות לטובות יחסית. זו התקדמות שתיפסק מתישהו אבל עדיין לא, כי אני עדיין לומד ומתפתח כרץ, וכי נראה שהגוף מסכים, בינתיים, לשתף איתי פעולה בעניין הזה.
כל עוד אני מצליח לזכור שזה תחביב, מיותר ומגוחך אך גם ראוי לכבוד ככל תחביב אחר, וכל עוד בהתמכרות מעורבת בחירה ולא רק כורח, וכל עוד העונג עולה על הכאב, וכל עוד הריצה משתלבת בחיי ולא משתלטת עליהם, אז הכל בסדר. מטרה חדשה, תוצאה חדשה אליה אני שואף: יש לי כבר כאלה. המרתון הבא אותו ארוץ יהיה כנראה באוקטובר, באמסטרדם. זה יהיה ארוע מגוחך, מיותר על פי כל קנה מידה הגיוני. אלפי אנשים ירוצו יחד, יבזבזו זמן, כוח וכסף כדי להוכיח לבדוק או להינות ממתיחת גבולות יכולתיהם, ממה שהגוף יכול לעשות. גם אני אהיה ביניהם.
