אני רוצה להוסיף מספר הערות לרשימתי הקודמת, זו על גזר דין המוות לשכונה.
ובכן, במרכז וולובלסקי עסקינן, והוא היה בכלל רוסי, ובנייני התעשייה שנשאו את שמו נבנו בשנת 1933. וגם המיקום חשוב, כדי שתדעו על מה אני מדבר. מאחורי דרך אילת, הלא היא דרך יפו – תל אביב, הלא היא דרך שכם היוצאת מיפו, אחרי המושבה האמריקאית, הלא היא המושבה הטמפלרית. שמה, בערך.
אני חושב שהאזור הזה חשוב, או לפחות היה חשוב עד שנגזר דינו להפוך להמשך טבעי לשכונת פלורנטין. הוא חשוב כי הוא היווה קו תפר בין מרחבים שונים – יפו, המושבה הטמפלרית ושכונת הבנים שלה, תחנת הרכבת, נווה צדק, אחוזת בית, תל אביב, פלורנטין – כל הישויות הללו נפגשות כאן, פיזית, לא מטאפורית. המגוון הזה קיים בתוך קילומטר רבוע, והוא מספר סיפור אחר לגמרי מזה שנתקבע משום מה כזיכרון לאומי. הוא מספר על המשכיות, על מעבר של ידע, על העתקה וחיקוי, על צמיחה של משק לא אידיאולוגי, גמיש מאוד, שסוד חוזקו הוא בחוסר הסדר שלו ובמלחמת הקיום המתמדת של מי שעובד בו המחייבת אותו להיות מסוגל להשתנות ולהתאים עצמו למציאות משתנה.
המשכיות וחיקוי:
המושבה האמריקאית נוסדת על גבעה, מחוץ לגרעין המיושב של יפו. הם בונים כנסייה, ומסביבה בתי עץ שיובאו בשלמותם מארצות הברית. כשהמיזם המיסיונרי כושל תופסים את מקומו הטמפלרים. הם מקימים בתי אבן ובית מלון שלידו גינה מפוארת. ילדיהם יקימו שכונת בנים ממשיכים במעלה הדרך, ויתברגנו קצת. הם יקימו מפעלי תעשייה ראשונים שאת תוצרתם יהיה ניתן להוביל ברכבת שתחנתה נבנית בין שתי השכונות. נווה צדק נבנית בפנייה הבאה בדרך שכם, ואחוזת בית פנייה אחר כך. הצד השני של הדרך תפוס בינתיים על ידי פרדסים. זה ביזנס מתפתח, ורוב התוצרת מיוצאת דרך נמל יפו. אנשי המעמד הבינוני שמקימים את אחוזת בית מקנאים ברמת החיים של שכניהם הגרמנים ובונים שכונה למופת, שמנסה להדיר מקרבה כל מה שאינו מסודר ומיושב. המרכז המסחרי צומח מעברה השני של מסילת הברזל. המרחב כבר ערוך לשנות את פניו ערב מלחמת העולם הראשונה.
לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים התהליך מתחדש במרץ. הפרדסים ייכרתו, והצד הדרומי של המסילה הופך לדמות מראה של הצד הצפוני. התיעוש והמסחר מתפשטים למהלכו, כאשר ידע והון אירופיים, ידע של פועלים, לא רק תעשיינים, יוצר מהפכה תעשייתית מלמטה. זו מצליחה בגלל גיוונן של היוזמות התעשייתיות ובגלל שקיים בסיס קודם שיתמוך בה, ושעל נסיונו ניתן להסתמך. 200 אולמות תעשייה קטנים של 60 מ"ר, זה מה שבונה וולובלסקי ב 1933, ובהם יפעלו עסקים זעירים, יצרניים ונותני שירותים לייצור. הרצון והצורך להתפרנס יחייב את בעלי העסקים הללו להיות גמישים מאוד.
מגוון ויכולת התאמה:
את הגמישות הזו אפשר לראות אפילו בארכיטקטורה, אם אפשר לקרוא לכל הערב רב והבלאגן הזה כך. אין קיר שלא עבר הגבהה, קריעת חלון או דלת, התאמה לצרכים המשתנים של המשתמש בו. זה אלתור מתמשך שנמשך כבר למעלה משבעים שנה, מוזיאון לאומנות הבנייה בזול. בעיני הקקפוניה הזו משעשעת. ייחוס של חוסר אישיות לחללים תעשייתים הוא טעות רווחת. אני מוצא שהם דווקא משמרים זכרונות של מה שיוצר בהם, שהצלקות החרוצות בהם הן אותות גאווה וכבוד. הכי הגיוני שאני סתם רומנטיקן, ועוד של אזורי תעשייה (שזה זן נחות במיוחד של רומנטיקנים). תפסתם אותי. אבל יש פה עוד משהו. זה עדות ליכולת השינוי המהירה ולגיוון שזו מאפשרת. אני רואה תהליך דומה לזה שאני משער שהתרחש קורה בשנתיים האחרונות – הטקסטיל משתלט על השכונה, בעיקר מחסנים של בגדים מיובאים אבל גם קצת גזרנים, ומגהץ אחד שהחליף את חנות הדגים לבתי מלון ומסעדות שהייתה של בעל הבית שלי. זה סוג אחד של שינוי – כאשר המשק משנה את אופיו טוב שיש חצר אחורית שיכולה לעקוב אחרי השינויים האלה, ורצוי שהחצר הזו תהיה קרובה. סוג אחר הוא גמישות תהליכי ייצור. צמד האחים בעלי הנגרייה שבחצרי עברו מייצור ריהוט מוסדי לנגרות בעצי אורן. יותר ריווחי ואותן מכונות. אולי בקרוב יצטרכו לעבור לעץ גושני. אני מאמין שגמישות ויכולת שינוי כזה נובעת מאופי האזור, כקו תפר וכחצר אחורית, ואני מאמין שהיא בעלת משמעות.
לא לזמן רב, אגב. מעניין מה יקרה לאזור הזה עם התפשטות התכנון והבנייה היציבה, הבלתי משתנה. כפי שכבר אמרתי ברשימה הקודמת, המגדל המזדקר והמכוער כל כך שצמח פה פתאום לא ילך לשום מקום, כמו גם בניין המגורים שנבנה מהצד השני של מרפסתי, ושיציקת קומתו הבאה תסתיר לי את צריח הכנסייה. את הבית שלי לא הורסים, ואני בכלל בשכירות, אגב, כך שאני יכול להשאר מסוייג במידת מה כלפי הדרמה הנדל"נית שמתרחשת מתחת לחלוני. מעניין מה יקרה, באמת מעניין.
