גזר דין מוות לשכונה

באמצע דצמבר פורסם ברבים גזר דין המוות שנגזר על השכונה בה אני גר בשתיים עשרה השנה האחרונות. שלטי מתכת הוצבו בפינות השטח המיועד להריסה, לשדרוג. מרכז וולובלסקי, אזור התעשייה הראשון של תל אביב, יהפוך למתחם המשלב מגורים ומסחר, ובו 350 יחידות דיור. רחובות מסודרים וכיכרות, בהן תיושם "זיקת הנאה", ביטוי שאיני מבין ממש את פירושו, יחליפו את סמטאות התעשייה. "המשך טבעי לשכונת פלורנטין", מכריז השלט. קצת סדר והרבה נדל"ן במקום כל הבלאגן הזה, כל אותם צריפים ואולמות שהמפעלים הקטנים שפעלו בהם כבר מזמן הפסיקו למלא תפקיד ממשי בכלכלת ההון, היבוא וההיי טק שנוצרה כאן.
תל אביב נבנתה על החולות. זו קלישאה רווחת, דרך אחרת לומר שהכל זמני, ושאין כל בסיס אמיתי ויציב לכל זה. זו נקודת מבט מסוימת, ואני מכבד אותה. אך איני מסכים, ודאי שלא באופן גורף וחד משמעי. מרכז וולובלסקי, למשל, היה בכלל פרדס שנעקר בשנות ה- 20 של המאה הקודמת, ונקנה ע"י איש עסקים שזיהה את הצורך באזור תעשייה שיתמוך ויאפשר את יצירת הבסיס לכלכלה מתקדמת. מפעלים לעיבוד מתכת, בתי יציקה, נגריות, כל אלה היו צריכים לקום איפשהו. "לילנד", בית החרושת הגרמני ששכן במעלה רחוב אילת, היה הראשון שייצר מכונות תעשייה, ובשל כך אף הופגז בידי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה. אחריה, ועם התפתחותה של תל אביב, הפך קו התפר בינה לבין יפו לחצר אחורית משותפת, אנטי אידיאולוגית, פועלת וקשת יום, ובעיקר יצרנית. "מתחם החרש והאומן", זה הכותרת שמופיעה על שלטי המתכת. אלו תארים רבי הוד. כאשר עברתי לשכונה, האדם הראשון שהתגורר ברחוב מזה איני יודע כמה זמן, שרידי התפארת הזו עוד היו ברורים יותר. בית היציקה לראשי פרימוס המשיך להתקיים עוד שנה שנתיים, עד שבעליו, גבר הדור בן למעלה משבעים, החליט לפרוש מהעבודה הפיזית הקשה והמתמעטת. מנוף גדול שלף החוצה את כור היציקה שנמכר להתכה, וכעת יש שם סטודיו של צלם אופנה. כמה שנים עוד המשכתי לראות את אותו זקן, מגיע לביקור במקום עבודתו הישן, במרווחי זמן גדלים והולכים, קמל. עוד ועוד בתי מלאכה קטנים נסגרו. נותרו עוד כמה, אבל גם הם גוססים, והריסת השכונה תהיה עבורם סוג של המתת חסד.
ממרפסת ביתי, בניין תעשייה שנבנה בשנות ה 70 על חורבות מחסן עצים שנשרף, ושכעת משמש כמעט כולו למגורים, ניתן לראות את הבניין החדש, המפלצת, "מגדל נווה צדק", חולש על השכונה. בנו אותו במקום מתחם בית חרושת "נחושתן", גלגולו העברי של אותו בית חרושת גרמני מכונן. לא סתם קראתי לו מפלצת. הוא כבר הרג שני אנשים, פועלים שצנחו אל מותם כשהמנוף הגדול שניסו להגביה קרס.
40 קומות של דירות יוקרה המפנות את עכוזן לדרום העיר ופונות אל הים, אל נווה צדק. הרבה כסף לכל מטר מרובע, הרבה שיש אפור, קתדרלה להון הגרים בה. הבניין הזה לא יהרס, כנראה, ודאי שלא בימי חיי, וימשיך לכער את קו הרקיע של תל אביב. השכונה החדשה ודאי תתאים לו יותר. גם בה, כמו בו, לא ייוצר כל דבר בעל משקל, כזה שאינו קשור לעסקי אוויר. אזורי תעשייה כבר מזמן לא רלוונטיים כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: