קול הרעם

השר שרנסקי נאם היום, בהלוויית רותם מוריה, תלמידי לשעבר. כל כך הרבה שנים בארץ והמבטא עדיין לא נשחק. הוא היה נציג הממשלה, ואמר מילים שחוקות, ממהר לנכס את המוות הזה, להכניסו להקשר ציוני הולם, פותח בהתנצלות הצפויה, לא הכרתי את רותם, אבל…
אני הכרתי אותו קצת, ואני שמח על כך.
הוא היה חלק מכיתה שאהבתי מאוד, חבורה מיוחדת שלימדה אותי המון. רותם היה אחד מהבעייתיים, אוהב קולנוע ומבריק, דעתן, יוצא דופן גם בתוך קבוצה של מיוחדים. הוא עיצבן אותי מאוד והוא שימח אותי מאוד.
אני קורא את הפסקה האחרונה. שלוש פעמים מאוד, ופעם אחת המון. זה ככה. זו הייתה תקופה קיצונית, ואני חושב שדווקא לו הצלחתי לעזור לצלוח אותה. את סרט הגמר שלו הוא עשה כנגד כל הסיכויים, במאבק הירואי של מישהו שהיה עד אז כמעט דחוי, סוג של הבטחה מוחמצת. זה היה ניצחון מפואר. מתוך הדרמה הנואשת של גיל ההתבגרות, שהיה נדמה שהוא שקוע בה עד צוואר, הוא הצליח לחלץ קומדיה מבריקה ופשוטה, דיאלוג של שני נערים על ספסל, ציני וחד, יפה נורא. מבריק, באמת. זוהר כמו יהלום. זה היה סוף טוב לתקופת לימודים לא קלה, וזה שם את הקשיים בפרופורציה.
מאז הוא היה תלמיד לשעבר שלי, ואני מורה לשעבר שלו. נפגשנו מדי פעם, במסיבות, בבאר, ברחוב. בשיחות קצרות של עדכון הוא סיפר לי שהוא עובד בהייטק, ושיום אחד עוד יעשה קולנוע. אבל אני לא חושב שזה היה תסכול אמיתי. אני חושב שהייתה בו גאווה מוצדקת, לא יהירה. הוא שפע נעימות וטוב לב. ניכר שהוא נהנה מהמצב הזה, מלגלות את מנעמי התפקוד, העמידה במשימות. נראה היה לי, מרחוק, שטוב לו.
אחרי השר ונציג העירייה דיבר חבר של רותם, אוהב והמום. הוא הכיר אותו באמת, ותיאר דמות מלאה, שהחוסר שלה רק מתחיל לכאוב. העצב שלו, ושל המשפחה, ושל האנשים שהמשיכו לעמוד סביב הקבר עד אחרי שהחשיך, חידדו אצלי את תחושת הבזבוז וההחמצה על המרחק הזה, ששמרתי. לא היכרתי אותו מספיק.