ז
וביום השביעי יושבים האדם והיא על סיפון הספינה המתנדנדת על גלי הים. זה מקיף אותם מכל עבר, עד קצה האופק, רגוע ושלו. ציפורים עפות מעל. החתול שרוע לידם, מתמכר לשמש, והם נחים מכל מלאכתם אשר עשו על כסאות נוח מקש, כששמשיה מצלה עליהם. היא מחדשת את הלק על ציפורניה, הוא מעריץ אותה בדממה. מאוד רומנטי.
מוסיקה בוקעת מלמטה, כמו ממסיבה רחוקה, ורק המקצב העדין והמלטף עובר דרך המתכת. הרגע הזה יכול להימשך לנצח.
ידו מלטפת את עורפה והיא מושכת אותו אליה, נושכת קלות את קצה אצבעו, מרגישה את נשימתו עליה, את הצמרמורת. הלק כבר התייבש והיא מעבירה יד על חזהו, כמו סופרת את הצלעות. הם מתנשקים.
"רוצה לרדת למטה, להמשיך לנוח?"
היא מסמיקה.
"לנוח?"
"לנוח".
