ד
1
ביום הרביעי היא קמה פתאום כשעדיין לילה, לא ברור מה השעה אבל בטח כבר ממש לילה, שתיים או שלוש. דגים וכוכבי ים זוהרים על הקירות. איפה היא? לוקח זמן לעכל את המציאות, להבין כיצד היא קשורה אליה. כמה נשימות עמוקות, לעצום שוב את העיניים חזק, לפקוח אותן, ואז הכל בסדר.
אבל המוח צלול מדי. המחשבה בהירה ולכן לא ברורה.
פיו של הגבר שלידה, בעל הבית, פתוח, מריח מאלכוהול חמוץ. הוא ישן על הגב, ונחירותיו הן עדינות דוקא, מתגלגלות וביתיות. היא מסתובבת אליו, יד אחת מקופלת מתחת לראש והשניה נשלחת בלי לתכנן אל הלסת המתנדנדת, מתחילה לשחק בה בעדינות. להרים קצת, לסגור את הפה, עד שהשפתיים מתחילות לרעוד, ואז לעזוב, לתת לו להיפער שוב. היא מגחכת. כמה נלעג ובלתי מזיק הוא נראה. אבל אחרי הפעם השלישית באים שיעול קצר ומצמוץ שפתיים ממושך ואנחה, ואז הוא מסתובב על צדו, מפנה אליה את גבו, מושך אליו את השמיכה, ממלמל משהו.
אופס. היא בולמת גל קצר של רגשות אשמה לפני שיספיק לשנות לה.
כפות רגליו נלחצות אל שלה, עור בעור. מגען מוזר, דביק. היא מזדקפת במזרן, נשענת על מרפקיה, מסיטה מעליה את שארית השמיכה בחשש ממה שיתגלה לעיניה. אבל זה כמעט שום דבר, רק כתם לח בתחתית הסדין המקומט, בולט בכהותו על רקע הלבן הזוהר באור הפלורוסנטי. היא מצטמררת.
2
כרגיל, חסר אחריות שכמותו, הוא שכח לכבות את המיחם הגדול, למרות השלט שהוא בעצמו כתב ותלה, כך שרוב המים התאיידו וצריך להטות אותו בכדי לנצל את המעט שנותר, לחלוב כוס קפה. היא עדיין יחפה, נזהרת מלדרוך בתוך שלולית גועל הנפש שליד הדלת. בטח הקיא. מסכן. קריר, והיא לופתת את כוס הזכוכית בכוח ומתבשמת מהאדים, נותנת לנוזל החם לשטוף את הטעם המוזר, המתכתי, בפיה. כמובן שאין לו פה משחת שיניים. אולי תביא לו מתנה, לכבוד הבית החדש.
היא כמעט בטוחה שהוא ניסה לסדר קצת, לעשות עיצוב פנים, נדמה לה שעל מדפי המתכת מפוזרים דברים שלא היו שם אתמול. היא מתקרבת לשם בכדי לוודא. בגדים מקופלים בקפידה, כמה ספרים לא מתוחכמים מדי, אלבום תמונות. היא שולפת אותו משם. כדי לא להעיר אותו היא לא מדליקה את האור בבר, מסתפקת במנורת האולטרה סגול, ומתחתיה התמונות מקבלות משמעות אחרת. תחפושת השפן של בעל הבית, ילד מחייך בקושי בפה נטול שיניים, נראית כגלימת שד.
יכול להיות שצריך להיות פורים עוד מעט? או אולי הוא כבר היה? היא לא זוכרת.
כבר כילד היתה לו הבעה קבועה, בלתי מסופקת. לא הוא הכין את האלבום הזה, המסודר מדי, הנקטע במפתיע אחרי סדרת התמונות מתוך הביקור בטירונות: בעל הבית מצדיע, בעל הבית עם קסדה על הראש, בעל הבית מחובק עם מישהי, לא כל כך יפה אבל אוהבת, מחייך, נראה עייף ובלתי מרוכז, וגם, שוב, בהחלט, בלתי מסופק.
יללה מוכרת עולה למרגלותיה, והיא אפילו לא צריכה להשפיל את מבטה בכדי לדעת מי זה.
"מאיפה נכנסת?", היא שואלת אותו בקול שהופך ללחש, נזכרת פתאום בשנתו של הגבר המכורבל בתנוחה עוברית לא רחוק ממנה, נבוכה לרגע מהחדירה אל זכרונותיו, הזכרונות שנבחרו עבורו, המספרים סיפור משעמם ורגוע. זו לא האמת, כמובן, אבל זו גרסה מסוימת, ראויה להצגה שלה. החתול לא עונה. הפסים בפרוותו זוהרים. הוא מתרחק ממנה מעט, עוצר לרגע, מיילל שוב, תובע את תשומת לבה, מתרחק עוד קצת.
"אתה רוצה שאני אבוא אתך?"
יללה. היא כבר שכחה את האלבום. תמונה בודדת, מאלה שדוחפים בסוף, בעטיפה, שלא נשאר להן מקום או שיש סיבה עלומה להשאיר אותן נסתרות, נופלת אל הרצפה. היא לא רואה את זה.
"אז חכה רגע, אני אשים נעליים".
3
היא לוקחת אתה את כוס הקפה וחולצה משובצת מאוסף הסמרטוטים של בעל הבית, נקיה דוקא, מריחה מכביסה. לפני שהיא יוצאת היא מקפידה לחפש ולמצוא מראה, לסדר את עצמה, לבדוק אם יותר מתאים לה עם החולצה בחוץ או בתוך המכנסיים, להרטיב קצת את השיער, לשטוף פנים. אך היא לא מתכוננת לצמרמורת שתוקפת אותה כשהיא פותחת את הדלת וצועדת החוצה. הרוח משתוללת בחוץ, נושבת בהתמדה ובכוח.
חצי ירח מאיר את המזח, מטיל צללים. מצעד אנשים בלתי פוסק חולף על פניה, לא תאילנדים הפעם אלא רגילים, כמו מכל מקום, אטומי מבט, יודעים לאן הם הולכים.
היא נוגעת בכתפו של גבר כבד, מרכיב משקפיים, שכמעט מתנגש בה ואפילו לא מתנצל.
"לאן אתה הולך?"
אך הוא מנער את ידה וממשיך הלאה. האשה שמאחוריו סמוקת לחיים, לובשת שמלה לבנה.
"לאן את הולכת?"
אבל היא אחריו. המלצרית צועקת אליה, אבל לא שומעת את עצמה. הרוח שורקת, החתולים מייללים, אנשים ממשיכים לחלוף על פניה. מוזר, אבל כמעט לא שומעים את הים. הוא היה צריך לסעור ברוח כזו. גבה של האשה מתרחק מהמלצרית, שמלתה מתבדרת. גם היא עושה את דרכה אל שובר הגלים.
החתול שוב מיילל אליה, קולו מתבלט מבין ההמולה, חד וברור, מזכיר לה להגיף מאחוריה את הדלת בלי לחשוב אפילו מה ומי השאירה שם, מראה לה את הדרך אל שובר הגלים. אחריו.
אבל היא עוצרת מעט אחרי שעלו על שובר הגלים, על הסלע הכהה שלה, בצד הנתיב המרכזי, בו ממשיכים לעבור כל העת אנשים בצעד בטוח, בכלל בלי להסתכל איפה הם דורכים. זה מסוכן, אפשר ליפול. שמאל ימין.
הים גועש במרחק. הירח מאיר את הגלים הרחוקים. בהיר כל כך עד שאפשר להבחין בסכיני עננים שנעים באופק. אך הסערה שוככת ככל שהים מתקרב אל המזח, והמים שנושקים לו שקטים כבריכה. הרוח מרפרפת עליהם, מותירה רק רישומי אדוה. היא מבינה לפתע שזו נושבת מגבה, מכיוון העיר, סילון אויר בעל כוח ורצון, כבר לא נשימה סתם אלא ש
איפה עמוקה, כזו שאפשר להיסחף ולהיבלע בה, חולפת במרכז שובר הגלים.
חתולי המזח ניצבים חשופים על הסלעים, זקורי זנב, מייללים אל הירח משני צדי שובר הגלים, מסמנים את השביל בו מדלגים האנשים, כמעט עפים עם הרוח שדוחפת אותם זה אחרי זה, מקפצים מסלע לסלע, שמאל ימין, בדרכם אל הפתח הפעור בחרטום הספינה הנטושה. מוזר. חתולים בדרך כלל לא אוהבים רוח.
המלצרית עומדת שם, בצד, נטועה במקומה, שתי רגליים יציבות, גם היא סלע, נשענת על הריק, בוהה. האנשים עוברים על פניה אך פניהם נשואות אל היעד, קצה שובר הגלים. הקצב המתגלגל נשמע שוב במרחק.
בלי לחשוב שזה בלתי אפשרי היא שולפת מהכיס סיגריה ומצליחה, במפתיע, למרות הרוח, בנסיון ההדלקה הראשון. לתת לזה להחליק מעליה, לא לחשוב.
פרצופים, על חלקם יש חיוך תמוה, לא אליה, או הבעה מופתעת, מצפה.
כוס הקפה נשמטת מידה אך לא נשברת. הרוח חזקה כל כך עד שעוד לפני שהיא פוגעת בסלעים הרוח יונקת אותה אליה, נושאת אותה משם, עפה בצד נתיב האנשים עד שהיא נעלמת בתוך הספינה.
אבל לא היא, עדיין לא. המלצרית והחתול מחליפים מבטים. הוא לא לוחץ. היא תבוא מתי שתרצה.
עכשיו היא רוצה להרגיש את הרוח הזאת על הפנים.
4
השותפה שלה עומדת במרכז כיכר מגן דוד, בלב הצומת, מכוניות מסביבה, שיכורה ומתנדנדת, לובשת את שמלת הבילויים הקצרה שלה, מנופפת בידיה. כנראה שהיא מנסה לכוון את התנועה, והיא מלאת כוונות טובות אם כי לא ממש יעילה.
כולם בין כה וכה נוסעים לכיוון הים, מקינג ג'ורג', מאלנבי, אפילו משינקין, המון מכוניות ואפילו לא צפירה אחת. ולמרות שאמצע הלילה גם כאן רואים את האנשים, אותם אנשים שחלפו על פני המלצרית לאורך כל הדרך מהחוף עד לכאן, בזוגות וביחידים ואפילו במשפחות, גם תינוקות בעגלות, וכולם נראים כיודעים את דרכם וכולם הולכים בכיוון אחד, בלי לדחוף ובלי לעקוף. הם על המדרכה, המכוניות על הכביש, והשותפה באמצע במרכז הצומת, שקועה בעצמה ובדמות שאימצה לעצמה, המנצחת על התנועה.
ועדיין הרוח הזאת, יונקת, מפתה. עוד מעט.
המלצרית כבר למדה להתעלם מהאנשים, היא הבינה שהם בטוחים בעצמם, יודעים לאן הם הולכים ולמה, ושלא יתייחסו אליה ולא יעצרו. אבל היא לא יכולה להתעלם מהשותפה ומהסכנה שתידרס ושזו תהיה קצת אשמתה, כי למרות מופרכותו של המעמד, הסכנה הזאת נראית ברורה ומיידית.
כשהיא נוגעת בכתפה השותפה מתמסרת בקלות. חיבוק גדול, רעד, התרגשות.
"מה את עושה?"
"עוזרת להם, שלא יתבלבלו".
"הם יודעים לבד, הם יסתדרו".
ואחרי שהן מתיישבות על מעקה הבטון בכניסה למעבר התת קרקעי ליד מה שהיה פעם זירת פיגוע, והשותפה מבקשת ומקבלת סיגריה, למרות שכבר כמעט נגמרו לה ושהקיוסק בצד השני של הרחוב נראה סגור, מה שמוזר מכיוון שהוא אף פעם לא סגור, זה מה שכתוב על השלט, השותפה מניחה את ראשה על כתפה של המלצרית, נושמת עמוק, נחה לרגע ואז קופצת שוב על רגליה.
"אני לא הולכת לישון".
"גם אני לא. רק קמתי. מתי זה התחיל?"
השותפה מושכת בכתפיה. היא הדביקה לעצמה נוצצים והם זוהרים כשהיא זזה. "הרוח? לפני כמה זמן. אני רוצה לשתות עוד קצת. את באה?"
"אין לי כסף", היא מנסה להתנער מההתלהבות הבלתי מדבקת.
"מישהו דיבר על כסף? דיברתי על לשתות".
וצחוק קצר ושאיפה עמוקה מהסיגריה. זגוגיות החלונות בבניינים הפונים לכיכר מנופצות, אבל זה נראה כאילו כך היה תמיד. שעוה מנרות הנשמה מכסה את המדרכה. אנשים עוברים לידם בלי להאט, בלי להסתכל, בעקבות הרוח הנושבת אל הים.
5
הקצב הולם עמוק בבטן, מזעזע את כל הגוף, האור מהבהב, מקפיא ניצוצות של תנועה. רציפותה, או אולי אפילו עצם קיומה הם בסימן שאלה. הכל מפורק. המציאות, התחושה.
הריקוד שלה, עכשיו, הוא דרכה להתמזג עם התנועה הקיימת במוסיקה, עם האופן המתעתע בו היא מתפתחת ומשתנה, אך נשארת לכאורה אותו הדבר, נטולת שיאים. לכן, עכשיו, כשהיא המוסיקה, הריקוד שלה הוא חוסר תנועה. הוא חסר רצון או אינטרסים, בעל תבנית שחוזרת על עצמה ובכל זאת חופשי ובלתי מאולץ, בעל איכות של עשן סיגריה, מתאים, משתלב.
האולם אינו גדול, אך העשן הסמיך והלבן הרובץ בו מונע מלהבחין בגבולותיו. הדבר היציב היחיד הוא הרמקול הגדול שאליו היא רוקדת.
זו אינה מציאות.
אלה שברים של מציאות שמתאחדים לכדי אשליה מושלמת שלה.
הכל יכול לקרות, שום דבר לא יכול לקרות, פרט לתנועה, פרט למוסיקה.
כשהיא רוקדת גם הזמן מתעוות בקצב המנגינה והתנועה. הוא ממשיך להתקדם ביחידות ובקצב אחר, לא ליניארי. זה מהות המקצב הקבוע, חופש, שחרור מהצורך בהמשכיות. הרגע, ההווה, הוא כל שקיים, הוא כל שמשנה. תחושת ה"וואו", עושרם של החוויה, של העכשיו, מספקים אותה.
אחד מהגברים שרוקדים לידה מתחכך בה.
היא פוקחת עיניים. הם מחליפים מבט.
רגע קפוא.
זה מספיק.
מערכת היחסים הזו מיצתה את עצמה.
אבל הוא מפריע לה, ופתאום היא בחוץ. פתאום צורם, פתאום היא רואה.
השותפה שלה מתגפפת עם מישהו לא רחוק ממנה, נשענת בגבה על הבר. הוא אוכל לה את הכתף, והמלצרית יכולה לראות איך ראשה מוטה אחורה בעוית של הנאה בהמית, מוכנה לשחיטה. אור היום חודר דרך דלת הכניסה למועדון, בוהק, לא מתאים. רק עכשיו היה לילה. דברים מתבלבלים לה.
מישהו מפרפר על אחת הספות בפינה. קצף יוצא מפיו.
השותפה והגבר כושלים אל הרצפה, כרוכים זה בזה. התחת שלו זז מעליה. היא מתפתלת בתוך הזוהמה. הבסים הולמים בבטן. המלצרית כבר לא רוקדת.
6
לשטוף את זה. שהכל יחליק ממנה אל הביוב. �
�חזור להיות נקיה.
זרם חזק, מצמרר, חם עד כמה שרק אפשר לסבול לפני שכואב. העור שלה מסמיק, האצבעות לפותות בכוח סביב שפופרת המקלחת, מכוונות את סילון המים לאן שצריך, לאן שטוב.
הכל נשטף, הכל נשכח. כל מה שהיתה צריכה זו מקלחת.
הרוח נושבת בכל העיר, שואבת לתוכה עוד ועוד אנשים. היא יודעת לאן הם הולכים. זה נראה לה הגיוני לגמרי, וזה מה שמוזר לה, שהכל נראה טבעי כל כך, כאילו ככה צריך להיות.
היא ידעה שהמים החמים לא יספיקו למקלחת ארוכה אבל לא ויתרה על מכת החום של ההתחלה. עכשיו הזרם מתחיל להתקרר במהירות. זה לא הוגן. הגיעה לה מקלחת ארוכה, היא הרוויחה אותה ביושר, ועכשיו נגזר עליה להישאר לא מסופקת. היא שונאת להיות לא מסופקת. מגיע לה יותר.
מגיע לה יותר מלהיות מלצרית, מלגור בדירה הזאת עם השותפה הזאת בעיר הזאת. והמקלחת הזאת, שכבר פושרת לגמרי עכשיו, ולה מגיע חמה.
והזכרונות שלה, מגיעים לה אחרים, מעניינים יותר, ובכלל, מגיעה לה מציאות אחרת, מגיע לה יותר. היא סוגרת את הברז. מספיק. מזל שהספיקה להסתבן ולהישטף.
המגבת שלה לחה. השותפה שלה בטח השתמשה בה קודם. היא לא אמרה לאן היא הולכת, לא נפרדה, סתם יצאה, משאירה את הדלת פתוחה מאחוריה. המלצרית צפתה בה מהחלון, מצטרפת אל האנשים ההולכים על הכביש, עדינה, שברירית קצת. המקלחת עשתה לה טוב.
אולי גם היא תצא עוד מעט אל הרוח, אבל לא אכפת לה למתוח את זה קצת. הדירה הריקה נעימה לה והאוירה העולה מהרחוב, למרות כל האנשים, היא חגיגית, כמו לפני אירוע חשוב. הרוח מלטפת ממנה את מה שהמגבת לא מצליחה לייבש. עוד מעט.
7
השמים לבנים, הצבעים עמוקים. הכל נראה הזוי, מתנועע, נושם. קצה הטיילת, והכביש נראה כמו בית קברות למכוניות. הן נטושות שם בסדר מופתי, והאנשים שבאו בהן כנראה הצטרפו למצעד הדומם שממשיך לעקוף אותה כל העת. מסגד חסן בק צופה עליה, אורות הניאון שבקצה הצריח מהבהבים, המלון שמאחוריו אפור. כלום לא משתקף בו. היא לא מצליחה לעצור. למרות שהיא בשולי נתיב האנשים הרוח עודה בגבה, או אולי זה הריק שלפניה, קשה להחליט, והיא ספק נדחפת ספק נמשכת, בלי כוח או רצון להתנגד, כמו כולם, לכיוון המזח.
המון תרבותיות יש בתור הזה, המון כבוד והרמוניה שהיא משום מה בוחרת להפר. כשהיא עוברת דרך השער הקבוע בחומת הבטון הכחולה דרכו נכנסים לחוף היא אוזרת אומץ ומרשה לעצמה להידחף הצדה, להפסיק ללכת, להישען על סף השער בצדה הפנימי של החומה, איפה שמשורבט הנ נח נחמ נחמן, להיזכר שנגמרו לה הסיגריות ושהיא לא רוצה להמשיך עדיין.
הספינה הזו, שם, במרחק, גוש זויתי וכהה, דומם, האוגר את כל האנשים. אולי היא תטבע בסוף. היא מחייכת לעצמה. זו הזיה, הכל. יש בזה איזשהו יופי. השמש מתכוונת לשקוע, תלויה מעט מימינה של הספינה, שולחת קרניים מכוונות היטב אל פניהם של הצועדים.
המלצרית נשענת על החומה שמסתירה את הרוח הזו, שלא פוסקת. היא עוצמת את עיניה. קריר בעורף, יציב. אבל כשהיא פוקחת אותן הכל אותו הדבר.
גבם של האנשים חולף על פניה. גם ילדים קטנים, ממש קטנים, מדדים בקצב, שמאל ימין. ילדה אחת מתולתלת מסתובבת אליה לרגע, נתלית על ידה של אמה והמלצרית עושה לה פרצוף והיא מתחילה לחייך, אבל אז האם, יפה וחתולית, מושכת בידה בתנועה חדה. הילדה מתעשתת ולפניה חוזרת ההבעה הסתומה הזו, המחוקה, המלאה בטחון עצמי, כמו של כולם.
הים מוזר כל כך. עכשיו, באור, אפשר לראות את הגלים. הם זורמים הפוך, מהמזח והחוצה, נחשול מתגבר אחד לכיוון תל אביב ושני לכיוון יפו. זאת הרוח.
והנה, לפתע, בעל הבית. היא עבדה אצלו פעם, הם כמעט הזדיינו.
הוא אותו הדבר, מציץ בהמשך שרשרת הגב המתרחקת, נראה כצללית בגלל השמש שבגבו שלו אבל פונה אליה, לא אל הספינה, אליה, מנופף לה, נלהב מאוד, ואז רואה שראתה אותו ומשתלט על עצמו.
הוא מתקרב, משאיר לה זמן קצת לסדר את עצמה, לבדוק שהכל במקום למרות הרוח. לא קל לו, והוא מזיז בגסות אנשים שמסתבכים לו בדרך כי הרי בסיכומו של דבר, זה בית הקפה שלו שדרכו הם עוברים בלי לקנות כלום.
"לקחתי לך חולצה".
"זה בסדר. היא נראית עליך טוב".
הוא מסמן בראשו לכיוון האנשים העוברים על פניהם.
"זה כל הזמן ככה".
"כל העיר מתרוקנת. כולם באים לכאן".
הוא מניח יד על כתפה אבל היא קרה אליו, ועכשיו הוא נותן לה להישמט. החיוך שלו נותר תקוע על פניו.
"חיכיתי לך".
"יופי".
נודף ממנו ריח נקי. הוא התקלח לכבודה.
"את רוצה ללכת לשם, לבדוק?"
"לא עכשיו. אני רוצה קצת להסתכל. תחכה אתי?"
הם מתרככים. הוא שוב מחזר אחריה, היא שוב מחוזרת. יללה רחוקה עולה במרחק. עוד לא. חכה.
"מבפנים כמעט לא מרגישים את הרוח".
"יופי. יש לך סיגריה?"
הוא מציע לה אחת. אצבעותיו מלטפות את שלה. העיניים שלהם נפגשות. הוא לא משפיל את שלו. הצמרמורת הזאת. מחר.
