חתולי המזח ו

ו

1

מציאות או לא, כל זה כבר לא משנה יותר.
בבוקרו של היום השישי, כאשר ראשה מונח על חזהו, תנוחה מגוננת, מביעה בעלות, הוא יכול לגעת בעורף שלה בשפתיו אם רק ירים את ראשו, כל זה כבר לא משנה יותר.
אבל רק לרגע.
כי עובדה היא שאחרי שאותו רגע חולף, ואת מקום הבטחון תופס חוסר השקט, הוא בכל זאת קם מהמזרן. זה מעשה לא פשוט מאחר שעליו להזיז את גופה חלק אחר חלק, לפסל לה תנוחת שינה חדשה, רק שלא תתעורר חלילה. פניו עדיין אליה והוא נתקל בכסא שעומד ליד המיטה, ממנו קופץ החתול המכוער הזה ביללה צורמת. בעל הבית מקלל בלחש, מעווה את פניו ומדדה אל החלון, פותח בתנופה אחת את תריס הברזל.
הים משתרע לפניו, רוגע. בוקר זוהר של יום חדש.
הרוח פסקה. אין איש.
ריק.
פרט לספינה, כמובן. היא עוד שם.
הוא ערום אבל לא אכפת לו, מי מסתכל, יוצא החוצה אל הרחבה, משאיר את הדלת פתוחה מאחוריו. איזה שקט.
הגוף שלו זז דרך האויר הדומם.
אחרי כמה דקות היא מצטרפת אליו, עטופה בסדין תחילה, ואחר כך נבוכה מכך שהיא לבושה והוא לא ומשילה אותו.
"יום יפה", הוא מציין, אבל הקול שלו נשמע מוזר, בודד. השקט המוחלט בולע אותו. הכל קפוא.
"נעים", היא עונה לו. ואכן, לא חם ולא קר, אפילו לא בכפות הרגליים, שום דבר לא מפריע, שום דבר לא דוקר.
הוא חושב שנראה שטוב להם, חש בצורך להפגין את זה, מנסה לחבק אותה אבל היא מתחמקת.
"נטייל?", היא שואלת בקול מעט גבוה. שקט כל כך מסביב. הוא מתחיל להרגיש איך הזקפה שלו מתעוררת, מתקרב אליה שוב.
"אחר כך".
"עכשיו".
"אחר כך".
"עכשיו".

2

אז הם מטיילים.
בהתחלה הוא עוד חשב שיסעו עם האוטו, אבל מגרש החניה וכל הרחובות שמקיפים את החוף מלאים במכוניות נטושות, צמודות כל כך עד שבקושי אפשר לעבור. הוא רק מתלבט קצת, לא מתעצבן. היא רומזת לו לבוא.
דלת בית הקפה נשארת פתוחה מאחוריהם ואף אחד לא מפריע להם לרדת דרך הסלעים אל הים, לצעוד לאורך החוף הנטוש, על קו המים שגל לא נראה בהם, בחול הלא חם ולא קר, זה לצד זו, לא נוגעים, אפילו לא מחזיקים ידיים, אל תוך העיר הריקה מאנשים, בה האויר דומם כל כך.
בניינים, רחובות, הרבה מכוניות עזובות הגודשות כל פינה בכבישים היורדים אל הים, חונות ללא סדר או תבנית. גוויות המתכת נראות מגוחכות למדי כעת, כרעיון בלתי הגיוני, מופרך, מנותק מיעוד. הן היו תלותיות מדי.
אבל לרחובות הריקים מתנועה, לעיר הריקה מאנשים, יש דוקא קיום עצמאי.
כיכר מוגרבי ורחוב אלנבי העולה ממנה הם שער הכניסה לעיר, נישא וחגיגי. השמים כחולים עד כאב, עצי הפיקוס ירוקים וגבשושיים.
הם הולכים זה לצד זו בצעד מדוד, בנתיב שבכל זאת נשאר פנוי במרכז הכביש, עוקפים בור מיותם, מלבני ועמוק, שפעור בו.
"בוא נעלה אל המדרכה", היא אומרת.
"לא חייבים".
היא לא עונה. בחלון ראוה של חנות קטנה מנצנצת אליה שרשרת זהב דקה שאבנים שחורות משובצות בה.
עדינה מאוד, אך בעלת נוכחות.
בעל הבית מצטרף אליה מעט אחרי שעצרה.
"זה היה מתאים לך".
"אני יודעת".
"בגלל שיש לך צואר ארוך".
היא אינה עונה. היא יודעת. השרשרת ענודה על כן לבד שחור, מיושן ואצילי. זה הפריט היחיד בחלון, אבל הוא מספיק כדי ליצור תמונה שלמה. דלת החנות פתוחה. אין איש בפנים.
"רוצה לקחת אותה?", הוא שואל.
"למה?"
"כדי שתהיה שלך".
מבטה חוזר אל החלון. הוא יפה ככה, מוקפד וקפוא, יצירה נוסטלגית.
"אפשר".

3

כיכר מגן דוד.
קוראים לה ככה בגלל ששת הרחובות הנפגשים בה, אלנבי על שני צדיו, קינג ג'ורג', נחלת בנימין, הכרמל ושינקין. עירוב של מסורת, קולוניאליזם, לאומנות והנצחה. מגן דוד.
המלצרית יושבת במרכז הצומת, על הכביש המנוקד בכתמי שמן יבש. יפה כאן עכשיו. פתאום אפשר לראות את סגנונות הבניה השונים, את המרפסות מסוגננות המעקה הפונות אל הכניסה לשוק, את הקוים המעוגלים המשלימים זה את זה בבנין של הבורגר קינג ובזה של בית הזונות. הזגוגיות המנופצות מוסיפות ליופי הדומם שלהם. חילופי האורות ברמזור הם התנועה היחידה בכל הנוף, הם הרמז היחיד לכך שהזמן באמת עובר.
בעל הבית עומד בכניסה למדרחוב, בכיכר הקטנה שמתחת למדרגות, ליד שרידי דוכן הפיס.
"כמה נרות!", הוא מתפעל בקול רם, אבל לא בטוח שהיא יכולה לשמוע אותו. שקט כל כך מסביב עד שהוא מרגיש חרש. אפילו ההד אינו נשמע.
"נמשיך?", הוא עומד מעליה, "יום שישי יום קצר", אבל היא לא צוחקת.
היא נשכבת על הכביש, עיניה עצומות, פניה שלוים, העור שלה לבן מאוד על רקע האספלט. הוא לא מצליח לחייך אליה.
"נמשיך".

4

על הרחבה שברחוב הרצל, ליד מגדל שלום, מונח גרם מדרגות נעות. כנראה שהחליטו לשפץ אחרי השריפה. לוחות הצד שמסתירים את המנגנון הוסרו כך שניתן לראות הכל, איך זה פועל באמת.
"זה מאוד פשוט, את יודעת?"
ברזל, מעט פלסטיק, גומי, גריז, תכנון וביצוע מדויקים. מסילה שמנחה את תנועת מדרגות המתכת, משנה את זויתן בעת שהן נעלמות מתחת לרצפה. תמיד זה נראה לו כמו קסם, ופתאום זו רק מכונה.
הוא מנסה להבין באמת איך זה פועל, מצחו מקומט. היא מתבוננת, מתעלמת ממנו, מנסה לראות רק נוף. מדרגות נעות מונחות ככה סתם באמצע הרחוב. דוקא מתאימות פה לעיר. אנשים רק היו מפריעים. ככה, ריק, זה יפה.
הם ממשיכים.
תל אביב ריקה.
עיר רפאים.
רק שרידים של אנשים, שיירים, הוכחות קלושות לכך שבכלל היו פה אי פעם.
מרפסת סגורה בתריסי פלסטיק, זה לא כל כך מכוער פתאום, פוסטרים שהודבקו על קיר שלם מודיעים על המסיבה שכבר היתה. "סוף
העולם!", הם אכן מכריזים. בדלי סיגריות מפוזרים על המדרכה סביב תחנת אוטובוס.
"יש לך סיגריה?", הוא שואל, יודע שהתשובה אם תבוא תהיה שלילית, אבל מנסה את מזלו.
היא כצפוי מתעלמת, כאילו לא שמעה אותו, כאילו שגם הוא לא שם ושהיא לבד.
אופניים שנקשרו לסורגי מרפסת תלויים להם בגובה שלוש קומות, שלט בחלון חנות רהיטים המורה על תפילת מנחה קבועה המתכנסת כאן כל יום בארבע וחצי, רחובות ריקים ושקטים, הנראים רחבים ומזמינים פתאום. הם ממשיכים ללכת.
"הייתי רוצה שהאויר יזוז, שתהיה קצת רוח", הוא מחיש את צעדיו בכדי להתקרב אליה, כמעט נואש מתקוה לזכות ממנה לתגובה.
"גם אני". היא, בקול רגוע, לא מביטה אליו. "אל תדאג".
"אני כבר לא בעל בית, ואת כבר לא מלצרית", אומר בעל הבית למלצרית, נשמע מופתע קצת מזה.
"אתה תמיד תהיה בעל הבית, ואני תמיד אהיה מלצרית", היא עונה לו. ופתאום שקט ברחוב, שקט מדי.
"בעל הבית של כל זה, מה?", הוא מחווה בידו אל הבתים הריקים, אל האופק. הוא מחייך.
"כן. הגעת למשהו בחיים". היא כבר לא נמשכת אליו, המלצרית של כל הריק הזה, אבל אין לה לאן לברוח. זה רק היא והוא.

5

שוב בבית הקפה. הכל נותר בדיוק כפי שהשאירו אותו. כלום לא זז.
בעל הבית עצבני. הוא מחטט בתיק גב שחור שהניח על הדלפק ומשאינו מוצא את מבוקשו הופך אותו כך שתכולתו מתפזרת לכל עבר. אבל הנה, זה הצליח, ומתוך המהפכה הוא דולה קופסת סיגריות מהוהה. חיוך נצחון.
"זכרתי שהיא היתה שם", הוא אומר כשהוא מגיש לה אחת, גמלוני ועילג משהו, לא רגיל, שוכח להציע אש. אולי זה בגלל שהבחין בתמונה המוטלת על הרצפה, בשולי הכתם שהיה פעם שלולית. הוא מתכופף לשם, מנסה להרים אותה אבל לא מצליח. המרק שהתייבש מדביק אותה לשם. הוא מוותר לפני שהתמונה תיקרע לגמרי, מתבונן עוד קצת, מזדקף.
"המשפחה שלי".
"באמת?"
"כן".
היא מתכופפת בישבן זקור, מציצה, מזדקפת.
"חמודים".
"אני קצת מתגעגע אליהם".
הוא מתכופף שוב, מעביר אצבע על הדמויות החבוקות. חסרים לו אנשים. הוא מתנער.
"את רוצה לאכול משהו?"
"לא".
"לשתות?"
"לא".
"לטייל?"
לוקח לה זמן לענות. היא עומדת מעליו, מותחת ידיים מעל לראשה, צעירה מאוד, לא אתו.
"אני צריכה להיות קצת לבד".
ואז היא מתקנת את עצמה.
"אני רוצה".
הוא מגחך, מרגיש חופשי פתאום.
"לבד זה לא אתי".
היא לא עונה. הוא מחייך אליה, מלטף לרגע את ירכה, מזדקף לפני שהיא נרתעת.
"אני חושב שאני אטייל קצת".
"לאן?"
"לא יודע. נראה. רוצה לבוא?"
"אולי אני אבוא אחר כך".
ושוב הוא מחייך אליה, אבל היא נשארת רצינית. היא יפה כל כך, פנטזיה צעירה ורצינית, היא לא יכולה להיות קיימת באמת. הם לא באמת הזדיינו אתמול. זו היתה הזיה. הסיגריה הלא דלוקה אחוזה בזוית פיה, מה שגורם לה להישמע מוזר.
"אחר כך?"
"אחר כך".

6

"רק אתה חבר שלי", היא ממלמלת אל החתול שמגרגר מתחת לכף ידה, שולח מבטים מזלזלים לעבר בעל הבית, שחזר מהטיול שלו וכעת הוא על החוף מתחתיהם, מנסה להקפיץ אבנים שאסף על פני המים השקטים כמראה. הן ממשיכות לקפץ עד האופק, שום דבר לא עוצר אותן. הוא נראה מופתע מזה, מחכך בראשו.
"אל תדאג, זה נגמר", היא מרגיעה אותו. "בוא, תשכב לי על הבטן". הוא מזנק לשם, כולו רעד והמהומים, והזנב הרך שלו מלטף את ערוותה. הם מתמכרים בצותא לשמש ולתחושות, לא שומעים כמעט את בעל הבית שטיפס מהים, גרר כסא פלסטיק והתיישב לידם.
"רוצה ללכת לנוח קצת?"
היא פותחת את עיניה. היא לא רוצה אותו.
"אני לא עייפה".
הוא נאנח, קם על רגליו. "אני מתגעגע".
היא לא עונה. הזנב מלטף אותה. זה נעים כל כך.
"אז ביי".
"ביי".
ובכל זאת קצת עצוב לה. חבל שהוא לא יודע מה טוב. דוקא חמוד, מדלג לו שם בין הסלעים, עוצר לרגע לפני שהוא מגיע לקצה, מסתובב ושולח אליה עוד מבט, אדנותי קצת, מזלזל, והופ, נעלם. חבל.
אין יותר בעל בית.
הרוח חזרה. גלים קטנים מתחילים להתגלגל על פני הים. החתול מותח את כפותיו לפנים, שולף את קצות ציפורניו, בוטש בעורה.
"תיזהר", היא אומרת, "בעדינות".
גרגור בא כתשובה.
הספינה הזאת. טוב לה שהיא שם. היא חברה טובה. אולי היא תצטרף אליה אחר כך אם תרצה, אבל עדיין לא. זה יום יפה מדי, חגיגי. יש לה תחושה שהיא מיוחדת, שהכל יכול לקרות.
החתול מיילל.
ואז יורד מהספינה מישהו. אדם אחד.
הוא מדלג בין סלעי שובר הגלים בדרך אל המזח, אליה.
אדם אחד.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: