חתולי המזח ה

 

ה

1

בבוקר היום החמישי הוא בתוכה, קבור עד היסוד, ממלא אותה לגמרי, לא צריך יותר כלום. כל מה שאיננו תחושה הוא אשליה.
ברכיה מקופלות, כפות רגליה בצדי ראשו, עצמות האגן שלהם מתחככות. הם כמעט לא זזים, לא צריך, שניהם מתמכרים לעומק הזה, לחדירה ולהחדרות.
לאט לאט היא מתרפה, נפתחת אליו, שולחת ידיים אל התחת שלו, מושכת אותו אליה. לאט, להרגיש כל תנועה, כל מגע עור בעור. לאט, החוצה ופנימה, צמרמורת, רעד משותף שעובר מעמקי הכוס שלה אל הזין שלו, מרטיט את שניהם. שערות הערוה שלהם נפגשות ונפרדות, הדגדגן שלה נחשף מבעד לקפלי העור, מחפש.
"יותר מהר", היא אומרת, "זיין אותי", היא צריכה את זה, את התחושה של מכת הגוף שלו בשלה, את ערבול המעיים, "זיין אותי כבר, חזק".
מוקד של חום נבנה ביניהם, מתגבר ככל שמתמיד החיכוך. החוצה ופנימה. היא לא רוצה לגמור עדיין, זה לא מה שהיא צריכה, אפשר למתוח את זה קצת, להתענג על ההשתהות. הגב שלו מתחיל לרעוד. "אל תעצור", היא לוחשת, "תן לי להרגיש". הגוף שלו כמו פטיש, הולם בה בכוח. עוד קצת למתוח.
"אני גומר", הוא מסנן והיא נאנקת אליו, מתכווצת סביבו, הכוס שלה כפפה רטובה שחולבת אותו. "בוא אלי", היא יונקת אותו, הרחם שלה רוטט בציפיה, "אני בא", הוא נוהם, השיניים שלו נוקשות, כדור של חשמל נע מהמוח דרך הגב אל קצה הזין, ושם מתפרק להתכווצויות כואבות כמעט, מטלטלות.
הזרע שלו נעלם בתוכה, נשאב פנימה. הוא לא יוצא. היא מחבקת אותו בקרסוליה, פתוחה אליו. משקל גופו על גופה מנחם. הוא שלה לגמרי. העולם יכול להיעלם.
הנשימה שלו מצמררת בעורפה.
הוא מזדקף מעליה, מתרומם על ידיו, עדיין לא נשלף החוצה, מחייך אליה. הוא לא ידע שהוא יודע לזיין כל כך טוב.
"סיגריה?"
"עוד מעט. עכשיו תורי".

2

היא עוצמת את עיניה. לא צריך לראות, מספיק להרגיש. המזרן רך ומחבק מול גבה, שתי ברכיה פשוקות קצת והוא כורע ביניהן, אצבע אחת שלו מלטפת לה את הדגדגן והשנייה חופרת לה בתוך הכוס.
"ככה טוב, תמשיך", היא מעודדת אותו בקול עמוק, שולחת יד ומלטפת לו את הראש, מעבירה ציפורניים על חזהו. אם היתה דואגת לעצמה לבד זה היה מן הסתם לוקח פחות זמן, אבל נעים לה ככה ולא אכפת לה לחכות. האורגזמה תגיע בזמן שלה, אין לאן למהר.
רעשים מבחוץ בכל זאת חודרים פנימה. יש את נהמת הרוח ויללות החתולים, לזה כבר התרגלה, זה לא נפסק מאז שנכנסו לכאן, אבל נוסף עוד משהו. מין המיה מתגלגלת, בליל של רעשים שהיא לא מצליחה להבדיל ביניהם. לא טוב. היא מאבדת ריכוז. לשכוח מהעולם, לשכוח מכל מה שלא קורה לה בין הרגליים, בתוך הגוף.
"יותר מהר", היא מבקשת, אבל הוא מבין אותה לא נכון ומשנה את קצב החדרת האצבע במקום את מהירות ליטוף הדגדגן. ככה זה לא ילך. היא מחליפה את ידו בשלה, מרטיבה אותה ברוק לפני זה. זאת לא אשמתו. הוא מתאמץ בשבילה, אפשר לראות את זה בתנוחת גבו הכפופה, באיך שהשפתיים שלו קמוצות. היא לא היתה צריכה לפתוח את העיניים. לעצום ולהתרכז, לתת לדגדוגים לשטוף אותה.
הכוס שלה מתהדק סביב האצבע שלו. הטבעת השרירית שבפתח הנרתיק מתכווצת. הקפלים הפנימיים שלה רכים כל כך. הוא חופר לה בתוך הבטן. "עוד מעט", היא לוחשת, "אל תפסיק", קצת בשבילו אבל בעיקר בשבילה. זאת עבודה קשה, לשכוח ככה, להתעלם מהכל, לתת למתח להיבנות. אורגזמה טובה נקנית רק במאמץ.
זה תופס אותה בבטן, מטלטל אותה, קצר חשמלי שעולה ישר אל תוך המוח. כנראה שהיא צועקת. רגליה נבעטות לפנים. כלום לא צריך יותר, זה מספיק. היה אפשר להיעלם עכשיו. שום מחשבה, שום פקפוק, רק תחושה. גל אחרי גל כזה, עד שהיא לא יכולה יותר, שולחת יד והודפת אותו ממנה, מתקפלת לתנוחת עובר. צמרמורת אוחזת בה. כנראה שקצת רוח בכל זאת חודרת בעד דלת המתכת.
"היה לך טוב, מה?", בעל הבית מגחך. שלא ידבר, שלא יהרוס. היא לא עונה אבל מהנהנת אליו, צוחקת קצת, טיפה נבוכה.
"אני אוהבת".
"מה, אותי?"
היא לא חושבת לפני שהיא עונה. חבל, היתה איזו ציפיה בעיניו.
"לא, לגמור".
עכשיו תורו להנהן, לחייך. הוא קם מהמזרן. חשוך כאן. היא התעקשה שיכבה את מנורת האולטרה סגול הטפשית הזאת כשעלה האור בחוץ. הוא ניגש אל הכסא עליו הטיל את בגדיו, מפשפש בכיס המכנסיים. תנועותיו גמלוניות קצת. היא מחבבת אותו.
"סיגריה?"
בטח. צללים עוברים כל הזמן מחוץ לבית הקפה. אפשר לראות אותם דרך השלבים החסרים. אבל אולי אחר כך. היד שלה נשלחת שוב אל בין רגליה, היא שוב משתרעת על הגב. לא הספיק לה.
"עוד מעט", היא אומרת לו, "עוד פעם אחת. אני אוהבת".

3

ועכשיו היא מעליו, עולה ויורדת, למעלה ולמטה, מבליטה קדימה את האגן שלה כך שעצם נפגשת בעצם עם כל מכה. ידיו אוחזות בשדיה, שתי אצבעות צובטות בכוח פטמה.
"כן, שיכאב", היא ממלמלת, מעודדת אותו להיות יותר חזק אתה, יותר גבר, להשאיר סימנים, לכבוש במלוא העוצמה את הגוף ואת הכוס שלה. לפעמים טוב רך ולפעמים קשה. צריך לגוון.
היא נותנת את כל מה שהיא יכולה לזיון הזה, השרירים שלה כבר צועקים ולכן מוקל לה כשהוא אוחז במותניה והופך אותה על גבה. ככה זה שוב פנימה והחוצה, והוא עמוק ויסודי, סוחט ממנה נשימה שורקנית בכל פעם שהמשקל שלו מרתק אותה למזרן. המון רעש בחוץ ואורות מהבהבים. לא לחשוב על זה עכשיו. היא רוצה שיגמור כבר, שיגיע שוב התור שלה, היא כבר מוכנה לעוד סיבוב, אבל לו עדיין לא מספיק. הוא נשלף ממנה. קצה הזין שלו מתחכך בדגדגן שלה. זה מה שהיא צריכה עכשיו, קצת מגע ישיר. הם מחליפים מבטים. הוא חושב שהוא שולט בה. כמה שהוא טועה.
ידיו נשלח
ת שוב אל מותניה, הופכות אותה על בטנה בתנועה אחת, כמו שק, מקפלות תחתיה את ברכיה. היא כבר יודעת מה הוא רוצה. הוא לא מפחיד אותה. שיכאב.
חור התחת שלה מכווץ לפניו. הזין שלו רטוב מספיק ממיצי הכוס שלה, אבל הוא בכל זאת יורק על ידו, מעביר אותה עליו בליטוף אוהב. כמה ארוך זה מרגיש, כמה גברי זה להיות גבר. שתי ידיו מפשקות את פלחי עכוזה, ראשה לחוץ אל המזרן, כתובת הקעקע קורצת אליו מעורפה. הוא מניח את קצה הזין במרכז עיגול העור המקומט, מפעיל לחץ יציב. היא נושמת עמוק.
הוא נבלע בתוכה באחת, עד הסוף. שערות הביצים שלו מלטפות לה את הדגדגן. המעיים שלה הדוקים סביבו בלחץ אחר מזה של הכוס, אחיד יותר, מעניין פחות. אבל זה לא משנה עכשיו. מה שחשוב זה שהוא מזיין אותה בתחת, את המלצרית שלו, בבית החדש שלו. שימות העולם.
היא מרגישה איך הוא משתמש בה, משפד אותה על הזין שלו בקצב גובר והולך, אבל לא אכפת לה. זה דוקא מעניין להיות כלי, חור תחת בלבד, מלצרית שבעל הבית מזיין. היא תגמור טוב. עוד מעט, עוד מעט.
"כן", הוא צועק, נשלף החוצה, סוטר על עכוז אחד בכל הכוח, שישארו סימנים, מתיז אניצי זרע על גבה, על כתובת הקעקע, אוחז בזין ומכוון.
ריק לה פתאום. הוא נשכב לצדה.
"אני חושב שאני אוהב אותך. סיגריה?"
"עוד מעט", היא אומרת, מתעלמת מידו המושטת. "עוד פעם".

4

כמה שזה טוב. ככה מרגישה האלוהות. זאת הדת שלה, לגמור. זה קורה מהר יותר וחזק יותר בכל פעם. מעניין עד איפה תוכל למשוך את זה, מתי תפסיק לרצות, מתי יכאב לה מדי.
אבל בינתיים אין מה לדאוג. טלטלות העונג שעוברות דרך גופה לא נעצרות בשום מקום. הגוף עדיין לא מגביל אותה. נראה שזה יכול להימשך לנצח.
הוא ממשיך להזיז את האצבע שלו בתוכה עד שתגיד לו די, כמו שלימדה אותו. הוא תלמיד טוב. היא תחזיר לו על זה עוד מעט, מגיע לו, והיא לא אוהבת להישאר חייבת. עוד קצת עונג.
"די".
עיגולים שחורים מבזיקים מאחורי עיניה הסגורות. היא מרגישה איך הפנים שלה מאדימות. כמעט עד הקצה. היא בכל זאת לא נתנה לעצמה לעבור אותו. יש תהום מאחוריו, נפילה אין סופית. היא עדיין לא רוצה להגיע לשם.
המשקל שלו, מנדנד את המזרן כשהוא נשכב לידה, גורם לה לפקוח עיניים, להיזכר שיש עולם, מציאות קונקרטית, כאן ועכשיו. "היה לך טוב?", הוא לוחש באוזנה. "מצוין. תחבק אותי", היא מתחפרת בו, רק שלא ידבר יותר, כורכת את ידו סביבה. הזין שלו רפוי, לחוץ אל עכוזה. צריך לטפל בזה, היא לא גמרה אתו.
כל הרעש הזה, בחוץ, לא מפסיק לרגע. משהו קורה שם, אין ספק, זאת לא רק הרוח. זמן לסיגריה, היא הרויחה אותה ביושר.
הם נשענים אחורה, על הקיר. המאפרה ביניהם.
"את רוצה לשתות משהו?"
"אני לא צמאה".
"לאכול משהו?"
"אני לא רעבה".
אבל טוב לה, שלא יבין אותה לא נכון. היא שולחת יד ללטף את לחיו, מרגישה את הזיפים. הנה, הזמן באמת עובר. אתמול בלילה פניו היו חלקים.
"אתה חמוד".
הוא מנשק את אצבעותיה. יש תמונות ממוסגרות, מונחות על המדף, לא רחוק מהם, בטח שלו, בטח רגעים מפעם. "אני רוצה שתרצה רק אותי, תמיד", היא מרפרפת בנשימתה על אוזנו. "תמיד", הוא נאנק, מזדקר מתחת לסדין המכסה אותם.
"עוד פעם", היא אומרת, מבקשת, "עוד פעם אחת".

5

הוא שוכב על הגב, היא לצדו, מלטפת את הזין שלו. על פניה יש מבט מרוכז, ענייני. יש לה עבודה לעשות. הזין הזה הוא העולם שלה. כל השאר יכול להיעלם.
בעל הבית נאנח. היא בגבה אליו, העור שלה זז עם תנועות ידיה, היא מסתירה לו והוא יכול רק להרגיש. הוא מנסה לשלוח יד ללטף את ירכה, להחזיר לה מגע, אבל היא עוצרת, שולחת אליו מבט מעבר לכתף, צללית השפתיים שלה ברורה על רקע הצללים שהשמש מטילה דרך התריסים החסרים: "אני. לא לגעת".
הוא משלב את אצבעותיו מאחורי עורפו, עוצם את עיניו. משהו קורה שם בחוץ, אין ספק. המון אנשים עברו שם היום, התנועה לא הפסיקה. מעניין עד מתי זה ימשך, אם זה יגמר אי פעם. הוא אוהב אותה, הוא אוהב את האצבעות שלה, את איך שהיא נוגעת בו.
היא מתכופפת אליו, מכניסה את הראש לפה, מעבירה לשון על החור שבקצה, סוגרת שפתיים סביב העטרה. הטעם שלה עליו נעים לה, מעקצץ בפה. הידיים שלה בינתיים מלטפות לו את הביצים, הציפורניים רק כמעט שורטות, מטיילות במורד החריץ עד חור התחת שלו, מגששות סביבו. האגן שלו מתרומם למעלה, הזין מחליק על הלשון עמוק יותר, עד ששפתיה מרגישות שערות. האצבע חודרת פנימה.
היא סוגרת סביבו את השיניים, לא חזק, רק שירגיש, ושולפת אותו החוצה מכוסה בשכבה חדשה של רטיבות. בתוך התחת שלו היא כבר מצאה את הבליטה שחיפשה, ועכשיו היא לוחצת עליה בקצה אצבעה, ממוללת אותה. זה כאב לו קצת בהתחלה, הוא לא היה מוכן לזה, אבל עכשיו זה די נעים, מין רצון מדגדג להשתין, עקצוץ סביב כל הזין, צורב כמעט.
הצללים רצים על הקירות. המון רעש. צעקות עמומות, צפירות של מכוניות, יריות במרחק, הדי התפוצצויות. והרוח הזו, ויללות החתולים. מזל שהדלת סגורה, שהכל קורה בחוץ. היד שלה נסגרת סביבו, לוחצת בכל הכוח, השפתיים מעסות את הראש. העונג חזק מדי, המוח שלו מסתחרר.
צמרמורות שעוברות מקצה אצבעות הרגליים ועד הקודקוד, הבליטה שבתחת שלו מתנפחת והיא לוחצת עליה, למתוח את זה עוד קצת, עד שלא יוכל יותר.
ואז זה בא, והוא מטלטל מתחתיה, לא יכול לברוח מהפה היונק שלה, הידיים שלו מליטות את עיניו, כל כך טוב שכואב.
"די", הוא ממלמל, רפוי פתאום, נקי מכל מחשבה או רצון. מספיק לו.
היא נשלפת ממנו, מחייכת. קשה לו להזיז את שרירי פניו. "סיגריה?", היא מציעה לו. הוא מהנהן. טעם העשן מוז
ר בפיו. הוא לא צמא, הוא לא רעב.
"ואחר כך עוד פעם", היא מודיעה, מעבירה ציפורן על חזהו, צובטת את פטמתו. "אחרונה ודי".

6

הם עושים אהבה. לשניהם כבר כואב אבל זה לא משנה, רק הופך את המגע לאישי יותר, למלא בזכרונות משותפים. קוי השריטות על העור, כתמים כחולים, שרירים כואבים, עור מגורה משפשוף יתר. סימנים של בעלות, של שימוש הדדי.
המהומה בחוץ קצת שככה. פחות רעש, כך נדמה, ורק יללות החתולים האלה לא מפסיקות לרגע, אבל להם לא אכפת. שיצווחו עד מחר אם בא להם, כאן מזדיינים. אופס, עושים אהבה.
זה רך עכשיו, ומתגלגל, המגע ביניהם. הם צד אל צד, הוא בתוכה, רגל כפופה שלה נחה על ירכו. היא פתוחה ורפויה, מה שטוב כי הוא לא ממש קשה, והם שוחים בצותא, אין לאן למהר.
יד אחת שלו מתחת לעורף שלה, תומכת בראשה הפונה אליו, השניה משוטטת במעגלים סביב פטמתה, מלטפת מדי פעם את צלעותיה הבולטות, יורדת אל בטנה, עולה אל פניה. זה נעים. היא מגרגרת.
היד שלה עושה מסלול מקביל, מושכת לפעמים בשערות הגוף. פלומה עדינה יש לו, נעימה למגע. היא לא רוצה לגמור, רק שימשך.
לגוף אין משקל. כוס וזין, גבר ואשה, קשורים זה לזה, בלתי ניתנים להפרדה. שלא יגמר.
ובכל זאת הוא משנה את הקצב והיא הולכת אתו, עונה לערגה המתגברת של תנועות האגן שלו בהתכווצות משלה, נרטבת, עוצמת עיניים. כל כך טוב.
כל כך טוב. הביצים שלו מתחילות להתכווץ. הוא לא רוצה עדיין, מאט קצת, שולח את האגודל שלו אל בין רגליה, רטוב ברוק.
"בואי ביחד".
"טוב".
מעגלים קטנים, תנועות מהירות, הבזקים של זכרונות מכים בה. העיניים שלהם מתגלגלות אחורה. זה כל כך טוב. יללו, חתולים, נשבי, רוח, לא תוכלו לעצור אותה עכשיו, היא עוברת את הגבול.
הרחם שלה מתחיל באורגזמה, איבר עצמאי ומשתולל, וממנו לדגדגן ומשם לכוס ולכל הגוף, רועד, מפרכס, מצטמרר. הכי טוב בעולם.
היא בוכה. הדמעות שלה מלוחות. הוא נרדם בתוכה. טוב לה, היא שלמה.
האוזניים שלה מצלצלות. משהו צועק לה בתוך המוח.
זה השקט. נשארו רק יללות. יללה אחת, מסוימת, אליה.
מפרגנת דוקא, לא קנאית.
היא מגלגלת אותו מעליה. הוא לא מתעורר. הגוף שלה כבד ומסופק. היא תעשן את הסיגריה שאחרי בחוץ, אל מול השקיעה.

7

כשהיא פותחת את הדלת, רק חריץ, להציץ, לא יום ולא לילה. יש גם שמש וגם ירח, והרוח פסקה. רק שריד שלה עוד נשאר, אותה נשימה מצמררת, מוכרת כבר.
המזח ריק. במרחק גב של אדם אחרון מדלג על שובר הגלים לעבר הספינה הנטושה. משהו קרה כאן היום, אבל אין לה כוח לנסות ולפענח עכשיו מה. אולי אחר כך.
היא סוגרת את הדלת בשקט, שלא להעיר אותו, נמשכת שוב אל האפלה היחסית שבפנים. היא לא צמאה, היא לא רעבה.
בעל הבית שוכב על הצד. פניו שלוים. עוד מעט תצטרף אליו, יש הרבה מקום לצדו ודוקא מתאים לה להשתרע קצת, אבל אין לאן למהר. גם במנוחה ההשתהות היא חלק מההנאה.
אולי תסדר קצת, תהפוך את המקום לטיפה יותר ביתי, תעשה לו הפתעה כשיקום? היא יכולה לשטוף את הרצפה, לארגן את השולחנות והכסאות ככה שיהיו להם סלון ופינת אוכל, לנקות קצת את המטבח.
עוד מעט. בינתיים היא הופכת לה כסא אחד, מסדרת אותו לצד שולחן אחד עם מאפרה אחת, מרימה קצת רגליים.
והנה החתול שלה. הדלת סגורה, כך שנראה שהוא יכול להיכנס ולצאת מתי שהוא רוצה. היא מקוה שלא בא להציץ עליהם קודם. בעצם לא אכפת לה. שילמד. ככה צריך.
הוא קופץ על השולחן, מתיישב שם, מביט עליה.
"בואי", הוא מיילל, "הוא לא ברמה שלך. בואי אתי. אהבתי מה שראיתי, מגיע לך עוד".
מחר, היא חושבת, מוחמאת. אולי מחר.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אבנר  On 19/10/2005 at 3:32 am

    מדהים גמרתי מהסיפור הזה ממש מהר תודה לכם

%d בלוגרים אהבו את זה: