קול הרעם

טוב, הקיץ כבר פה. יש לי כמה הוכחות לכך.

קודם כל, אני חולה, מצונן עד כלות כבר כמה ימים, וזה קורה לי רק בקיץ. משהו בצרימה הזו, באף הסתום ובמוח הדהוי, מתיישב לי טוב טוב עם התקופה הזו.

שלא במפתיע המחלה הזו, כמו גם ההתעמעמות המתסכלת כל כך של זכרון החורף, זה שרק לפני כמה חודשים עוד ירד גשם, מעצבן לפעמים, אפילו (ועוד כמה חודשים שוב יהיה גשם, כמה בלתי נתפס ולא מנחם), כל התמיהה הזו פורצת אל חיי בדיוק סביב פרוץ החופש הגדול, עונת שנה מבלבלת בפני עצמה.

כן, זה תמיד מפתיע אותי מחדש, לא קשור לכלום ויחד עם זה תופעת טבע שלמדתי להסתגל, גם אם לא לקבל אותה. החופש הגדול. במשך החודשיים הבאים התואר החלקי הזה שלי, מורה, ייראה מופרך יותר ויותר. התלמידים יהפכו למושג אמורפי, והכיתה תדמה להזייה ממקום קריר יותר.

ואני קצת מפחד מזה, כמו בכל שנה.

בית הספר מעניק לי נקודת אחיזה נורמטיבית במציאות, יציבות יחסית בתוך הכאוס שמקיף אותי בדרך כלל.

לפני שנה טיילתי בקיץ, חודש של מסע אופניים באירופה, לפני שנתיים כתבתי ושתיתי עצמי לדעת, מה יהיה השנה?

אני מקווה שאצליח לצלול אל הכתיבה ללא שימוש מוגזם באלכוהול, ובלי לשקוע במקביל בביבי נשמתי. אולי אתן לסיפור החדש, לרומן שאני נחוש לסיים, להוביל את הדרך?

שתיגמר המחלה הזו. היא מיצתה את עצמה. היא העניקה לי את החיץ המתבקש בין החול לבין הקודש, ועכשיו אפשר להתפנות לעבודה.