פרק מתוך ספר שיצא בדפוס. כאן תמצאו את הפרקים הקודמים.
בטח היה לא פשוט לגדול כאח צעיר בצילו של יוליוס. הנתיב שסלל, אל ההשכלה, אל ערכי ההתעמלות, חוסן הגוף, טוהר המידות, שמחת הנפש, חירות הרוח והעם, אי אפשר לעמוד בכל, זו דרישה גדולה מדי. אני גדלתי כבן בכור במשפחה קטנה, ולכן יכול להבין רק חלק מהאווירה המשפחתית והחוויה של אחיו.
ז׳אן יצחק היילברון היה כפרי במוצאו, ובעל נסיון חיים של עני. משפחות עירוניות מבוססות נוטות להיות קטנות כי ילדים זה בלאגן ולא צריך הרבה מהם. אבל בכפר, צאצאים רבים מעניקים כוח לשרוד ואפשרות להתפשט ולהתעשר. ההתפתחות האישית של כל אחד מהילדים כפופה לטובת המשפחה כולה וחייבת לשרת אותה.
[זה דומה למקום של המתעמל הבודד בתוך קבוצת מתעמלים, כפי שתיאר אותו יוליוס. אבל לבן המשפחה אין יכולת בחירה אמיתית. נאמנות משפחתית היא לכאורה חוק טבע, והיא ראשונה באמנה החברתית שתופשת את רובן של עשרת הדברות. אולי לכן בגידה בבני המשפחה נחשבת כעוול נורא ואיום.]
כדי להגשים את חלומותיו ז׳אן היילברון היה צריך צריך שבט. הוא רצה ליצור כזה במהירות. כך, משפחתו צמחה בקצב מהיר, ילד כל שנתיים, כדי לא לבזבז זמן.
שני לאחר יוליוס בא פליקס (Felix), שכונה ״ההיילברון היפה״ בגלל מראהו המצודד. [הכינוי הזה: ״ההיילברון ה…״ הוא סימן של משפחה גדולה, התופסת את עצמה כשבט. כבר לא יהיה לעולם ״היואלי ה…״. אבל איני מתחרט על ההחלטה המשותפת, של אהובתי ושלי, לגדל רק בת אחת. היא מספיקה לנו ולי.] הוא היה טוב עם מספרים וכספים. בארגון בר כוכבא שימש כגזבר. כפי הנראה היה מי שניהל את חשבונות המפעל והמשפחה. אחר כך, שלישי, נולד סאלי (Sally), שהיה מוכשר לשפות ובעל תושיה. הוא למד בגימנסיה טכנית, ושאף להפוך לסוחר.
בת ראשונה, רוזה (Rosa), נולדה אחר כך, אבל מתה בגיל שנה. זה היה טראגי, אך צפוי. בתקופה זו (היא נולדה בשנת 1885), לא כל הילדים הגיעו לבגרות. בשנת מותה אמה ילדה את גאורג (Georg), הבן הרביעי. הוא לא היה מוכשר דיו בלימודים עיוניים כדי ללמוד בגימנסיה אבל היה בעל ידיים טובות. לכן הפך לשוליה במפעל ולמד את מלאכת עיבוד הלבד והפיכתו לכובעים ולכומתות.
החמישי היה ארתור (Arthur), שהיה רגיש ועדין, ושותף נלהב בפעילויות ״בר-כוכבא״. השישי, אלכס (Alex), קיצור של אלכסנדר. איני יודע הרבה עליו, פרט לזה שהיה קרוב מאוד לאמה של סבתי, הדוויג (Hedwig), או הדה, כפי שנקראה בקיצור, שנולדה שנתיים אחריו, והייתה הבת היחידה שהגיעה לבגרות. האחרון בתור, בן הזקונים, אריך (Erich), נולד בשנת 1895. זהו, תשע לידות ושמונה ילדים שבגרו במהלך 17 שנים.
[זה מבלבל מאוד, מטח השמות הזה, אני יודע, ומבטיח שלא תהיה בחינה בסוף. אבל עבור בני משפחת היילברון, כמו עבור בני משפחות גדולות בדרך כלל, זה היה פשוט כמו סדר חודשי השנה, שרשרת מתנגנת על הלשון, נצחית לכאורה: יוליוס, פליקס, סאלי, גאורג, ארתור, אלכס, הדה, אריך. רוזה מתה לפני ששמה הספיק להתקבע בתוך הסדר.]
כל המאורעות שתוארו בפרק הקודם אירעו בזמן שבני המשפחה התבגרו וחיפשו את דרכם. הטרגדיה הגדולה הראשונה הוזכרה כבר גם היא: מותו של ארתור מדלקת התוספתן, כשהיה רק בן 19.
עיתון המתעמלים היהודים פרסם הספד לחבר האגודה שמת במפתיע, מלווה בתמונה שלו, שצולמה אולי כדי לציין את סוף לימודיו בגימנסיה. [אדם צעיר ויפה, זקוף. מה זה שם, על ירכו? ספר? כנראה בא להדגים שהיה למדן. איזה אובדן טיפשי ומיותר.]
ב־29 בספטמבר השנה נפטר אחינו היקר להתעמלות ארתור היילברון, תקופת מחלתו הייתה קצרה וכואבת, ומותו הפתאומי של אדם עדין זה, שהיה שקט גם בעליזותו ונאהב על הבריות כולן, זעזע את לבבותינו. הוא היה מסור בכל מאודו לנושא היהודי.
עבור האיגוד שלנו הוא היה הבטחה ותקווה גדולה: מחלקת החניכים מתאבלת על אובדן אחד מפעיליה הנמרצים ביותר. רבים מספור מחברי האגודה ליוו אותו בדרכו האחרונה. שמו לא יימחה מזיכרוננו.
לשם הנחלת זיכרונו ולפי בקשת רבים, אנו מביאים כאן תצלום דמותו של הנפטר.1
[תרגום: נעם רז.]
חברי האגודה השתתפו בלוויה, אבל למרות היותם ״אחיו להתעמלות״ האבל שלהם לא דמה לזה של בני המשפחה האמיתיים, שהיו צריכים להתרגל לעולם אחר, בו חלק מהם חסר לנצח.
חיי המשפחה התנהלו בפרנצלאואר ברג, שכונת מגוריהם ומקום המפעל המשפחתי. כאשר עזבו אותה זה היה רק לצורך לימודים או שירות צבאי. ביקרתי לא מזמן בבניין בו שכנה דירת המשפחה, בה גרו כולם יחדיו בצעירותם. [בודאי היו גם מבשלת ומטפלת. כ-12 אנשים תחת קורת גג אחת.] שם היו נאספים גם בבגרותם, כאשר לחלקם כבר הייתה דירה משלהם במרחק הליכה מדירת ההורים, ושם ציינו את החגים, מכבדים את המסורת ויוצרים מסורות משפחתיות משל עצמם.
[לאחר הדלקת נרות חנוכה אצל סבתא יודית היא הייתה שולפת את אוסף הסביבונים שהמתין בקופסא בארון לרגע זה, וגם מסגרת עץ שהונחה על השולחן כדי למנוע מהם ליפול ממנו בזמן שהיינו מתחרים בינינו, הסביבון של מי ישאר אחרון. בפסח הייתה מגישה ליקר ביצים שהכינה על פי מתכון משפחתי. אני מתגעגע לטעם שלו, שמזכיר לי ילדות, אבל כטבעוני אצטרך למחול על עקרונותי אם אנסה לשחזר את החוויה.]
איני יודע באיזו קומה גרו, ולא זיהיתי סימני מזוזה על אף אחד ממשקופי הכניסה כשביקרתי בבניין שעדיין עומד שם, אבל לא הייתי מבקש להיכנס פנימה גם לו ידעתי באיזו דירה בדיוק התגוררה משפחת היילברון. [אני ביישן וחששן. עבר המון זמן, ומי שחי שם כעת לא חייב לי דבר. אבל אולי הייתי צריך להתגבר על כך, כי אני רק מביע עניין, ולא מבקש להטיל אשמה על איש. המשפחה שלי גרה שם פעם.] חדר המדרגות של הבניין רחב, ספון עץ ומפואר. הוא משדר הידור מאופק. בערב פסח, בזמן שגרה בו משפחת היילברון, ודאי נשמעו בו קולות התפילה והשירה שעלו מתוך הבית. אליו נפתחה הדלת כאשר המתינו לבואו של אליהו.
כמו מגיני הדויד שבכותרת מצבת הקבר המשפחתית, הזהות היהודית הכפיפה את כל בני המשפחה לכללי מוסר והתנהגות. גם מי מהילדים שלא שמר מצוות ידע שצריך לשמור על הכבוד המשפחתי, והבין שלמי שיסטה מהדרך מצפה נידוי. היהדות של ההורים הייתה מסורתית, בורגנית ומשעממת. הזהות הלאומית-יהודית הייתה חשובה במסגרת ״בר-כוכבא״ אבל משנית בתחומים אחרים. איש מבני המשפחה לא שקל להגר לפלסטינה, חלילה, זו הייתה ארץ רחוקה ומפגרת על גבול המדבר. ההיילברונים היו יהודים גאים, בני פרנצלאואר ברג, ברלין, גרמניה ואירופה.
כשסיים את לימודי ההשתלמות, ולאחר בחינה קשה, הוסמך יוליוס כעורך דין. הוא הצטרף למשרד קיים, מרחק פינת רחוב אחת מבית המשפחה, שבו היו עוד שני עורכי דין. שני שותפיו היו בעלי תואר ד״ר למשפטים. ]המשרד פרסם מודעות בעיתון המתעמלים היהודיים. אז כהיום, עולם ההתעמלות והספורט שימש כתשתית לקשרים עסקיים בין חבריו. [יוליוס עצמו לא השלים דוקטורט. הוא ויתר על התואר האקדמי, ולא הגיש לשיפוט האוניברסיטה עבודת גמר שכתב. בגלל הרמה הנמוכה של העבודות שהגישו שאר הסטודנטים אין כל משמעות לתואר, טען ביוהרה.
אולי זה היה תירוץ? אולי הסביר כך, לעצמו ולאחרים, מדוע ויתר ונכשל? התנשאות היא לרוב תוצאה של רגשי נחיתות. ואולי היה סתם פוץ, אין לדעת. יחסי אליו מוטה בגלל שהוא בן משפחה. אולי, רק אולי, היה גאוותן בצדק.]
היה עוד משהו שגורם לי לפקפק באישיותו. כנראה שניהל רומן עם אישה לא יהודיה, היא הרתה לו, ונולדה לו בת. יוליוס לא הכיר בה באופן רשמי, והיא נותרה סוד אל מול הוריו. [הרומן עצמו לא מפריע לי, אבל הנטישה כן.] חתונה מחוץ למסגרת הדתית לא עמדה על הפרק, אימו לעולם לא הייתה מסכימה לכך. ז׳אן יצחק היילברון הניח תפילין והתפלל את כל תפילות היום, ז׳אנט זורטל שמרה על מצוות הדת ולא התכוונה לתת לילדיה לסטות מהדרך. כל האחים הבינו את המשמעות. הבחירות האישיות שלהם עמדו לביקורת מתמדת. בלי משפחה אתה כלום.
[אני יודע את הפרט המלוכלך הזה מזכרונותיו של בנו היחיד, שאינו מבקר אותו על כך. שמה של אחותו למחצה נשמר בסוד, אפילו ממנו. הסיכוי שאדע את זהותה, או אם היו לה צאצאים משלה, אפסי. יכול להיות שיש במשפחתי ענף רחוק ונעלם. אבל גם אם כך, זה חסר משמעות. השורש הגנטי המשותף קבור עמוק מאוד באדמה, והבגידה הרחוקה ודאי נשכחה.
ובכל זאת אירע פה מעשה דרמטי: יוליוס הפך לאבא, וכדי לא להתעמת עם משפחתו התנכר לביתו ונטש אותה. מעניין אם היה מתנהג באותו אופן אם היה נולד לו בן.]
*
אני חוזר מעט לאחור בסיפור. בראשית 1907, חודשים ספורים לפני מות ארתור, הטרגדיה שהיכתה במשפחת היילברון, קיבלה הדוויג, הדה, מי שהייתה אמה של סבתא יודית והבת היחידה במשפחה, פנקס זכרונות. זה ספרון בכריכת עור, ששמה מוטבע עליה באותיות זהב. הכריכה הפנימית היא של דפים מאוירים בדוגמת עלים מוזהבים, ובדף הראשון יש הדפס צבעוני של שתי שושנים, ורודה ולבנה. הדה הייתה אז כמעט בת 16.
[זה ספרון מהודר, שנעשה במלאכת יד מיומנת. מכיוון שהשתעשעתי בתפירה וכריכה של ספרים אני יכול להעריך את העבודה. בטח לא היה זול (למרות שלא מאוד יקר): זה ייצור סדרתי במלאכת יד של מתנה קלאסית לגיל הנעורים.]
היא הייתה יפה ושחומת עור, בעל שיער שחור, צפוף ובוהק. סבתא יודית הייתה דומה לה מאוד, וכך גם אחותי גליה. כנראה שהייתה צייתנית ובודדה.
[ספר זכרונות משמר לא רק את הטקסט אלא גם את הרגע בו נכתב. כתיבת הזיכרון היא טקס, כמו כתיבת הקדשה על ספר. אני שונא לכתוב הקדשות, ורע מאוד בזה.]
המכתם הראשון שנכתב בפנקס, בדיו שחורה ובכתב יד משורטט ומוטה, בטוח בעצמו, נותן עצות מפוכחות לנערה הצעירה:
שאי את ליבך, פתוח להנאות החיים,
אבל היי נכונה גם לקשיים;
למדי לקוות גם בזמנים רעים;
חשבי על הסערה כשהשמיים בהירים.
זכרון ידידותי
מאת
ד״ר גוטמן
זו לא פילוסופיית חיים מאוד אופטימית. איני יודע מי היה עבורה מר גוטמן, שהרשה לעצמו טון חמור כל כך. ידיד המשפחה? שותף לעסקים של אביה? תואר הד״ר מצורף לשמו כאות של כבוד וכסימן לכך שהוא יודע מה שהוא אומר. החיים קשים וצריך להתכונן לכך. כל אושר הוא זמני.
[זו הייתה פילוסופיית החיים של סבתא יודית. היא הייתה אדם פסימי ודאגן. אני, לעומתה, מנסה לא לתת להכרה הנוראית שבסוף כל טוב יש רע לדפוק לי את הפנטזיות ואת מצב הרוח.]
המכתמים לא נכתבו בפנקס לפי סדר העמודים. רובם שירים קצרים או פתגמים. אני מניח שחלק מהכותבים דפדפו לפנים וחלקם מילאו דפים ריקים בתחילת הפנקס. כתב היד והחתימות המסוגננות מראים עד כמה קליגרפיה הייתה חשובה, כחלק מאופן ביטוי הזהות האישית של הכותבים.
[הכתיבה באמצעות מקלדת הביאה לניוון של תרבות כתב יד מפוארת. מעניין מה ישתנה ויתנוון עוד כאשר רוב הכתיבה תעשה באמצעות דיבור או קריאת מחשבות.]
מעט אחרי תחילת הפנקס, בראש המחברת השנייה ממנו הוא תפור, יש מספר עמודים יוצאי דופן, מכיוון שכתובה בהם פרוזה, בשורות צפופות ומלאות. זו העתקה, או אולי עיבוד מהזכרון של אגדה שנכתבה על ידי הסופר הידוע בכינוי מוּלְטַאטוּלִי (Multatuli), והופיעה בספרו ״מכתבי אהבה״ (Minnebrieven).
[אדוארד דאווס דקר (1820-1887) היה סופר הולנדי. תוך כדי שירותו במנהל הקולוניאלי של מושבות הודו המערבית ההולנדית התוודע לאכזריות ולחוסר התוחלת של הקולוניאליזם, ופרסם רומן שחשף את הזוועות שחוללו ההולנדים באינדונזיה. אני בעדו, גם בגלל שפסל ראשו הזוויתי והמשופם ניצב על גשר שאני מאוד אוהב באמסטרדם. יפה גם משמעות שם העט שבחר לעצמו: מולטאטולי הוא מי שנושא הכל על גבו.]
זה סיפור על נערה בשם טיגאטר. היא בת יחידה, טובת לב ומוכשרת שחיה עם אחיה הרבים ואביה בכפר. [היותה בת יחידה היא נקודת הדמיון העיקרית בין הדה לטיגאטר.] היא מצטיינת בחליבה ועוזרת לאביה, שתלוי בה לחלוטין. אבל האב חושש שאם תדע על העולם שבחוץ, על היכולת לצוד, לנדוד ולחפש אהבה, תעזוב אותו. במקרה כזה אחיה יצטרכו לדאוג לו, ולא רק שלא יוכלו לנדוד בעצמם אלא ימלאו את משימותיהם פחות טוב ממנה. האחים לא מוכנים לקבל את האפשרות לפגיעה בחופש שלהם, ומשכנעים את האב למנוע מאחותם היחידה לצאת ללמוד, ובכך לשמור אותה בבורותה. אבל אב המשפחה מכיר את בתו החכמה ומבין שטיגאטר יכולה ללמוד על העולם גם מעצם המבט הסקרני על המציאות שמקיפה אותה. האחים מטכסים עצה ומציעים לאב לנהוג כך:
– אבא, אמור לה: שלדעת, להבין ולחשוק הם חטאים עבור נערה!
בפעם הזו האב הזהיר היה מרוצה. הוא נתן לבניו ללכת לדוג, לצוד, לצאת אל העולם, לחפש אחרי אישה, לנדוד בכל מקום.
אבל הוא אסר על טיגאטר את הידיעה, את ההבנה ואת התשוקה, והיא המשיכה לחלוב בטיפשות עד הסוף.
וכך זה נשאר עד ימינו.
[נתקלתי בהתייחסויות עכשוויות לאגדה הזאת, שעדיין משמשת כמקור השראה פמיניסטי ואנטי דתי. ציטוט יפה שלה היה בקשר להפגנות נשים הנלחמות על חירותן בטורקיה ובאיראן.]
פליקס, אחיה הגדול (השני בתור אחרי יוליוס) הוא שחתום על הציטוט הארוך. חתרני מצידו לכתוב בספר הזכרונות משהו בעל מוסר השכל כזה. אני מעריך אותו על כך. האחים בסיפור מקריבים את בת משפחתם כדי למצוא את אושרם. האם ניסה להזהיר את אחותו מהבית החונק והמסרס? הדה הייתה בת יחידה להורים שומרי מסורת. האם הצרו את צעדיה? האם פליקס רמז לה שעליה למרוד בגורלה?
מעט אחרי הזמן בו נכתבה האגדה בפנקס, מת ארתור היילברון, שהיה מבוגר מהדה בארבע שנים. במשך כמה שנים לא נכתב בו דבר.
דיוקן של הדה, לבושה בשמלה חומה על רקע אדום, היה תלוי בביתנו כשהייתי ילד. בציור השמן היא עונדת עגילים, ותכשיט מגן דוד תלוי בפתח צווארון התחרה, מלאכת המחשבת, שלצווארה. אני זוכר שאהבתי להעביר אצבע על פיתולי המסגרת הזהובה והמסוגננת. היא נראתה לי כמו דמות אצילית מעולם אחר. לא ייחסתי חשיבות לעיניה העצובות. התפעלתי מיופיה. קשה לקרוא את שמה, הכתוב עברית, בראש הציור: ״חנה בת-יצחק היילברונן״.
דיוקן זה אינו רק תיעוד של אישה צעירה טרם צאתה אל העולם, או עוד סמל סטטוס בורגני יהודי. זו הצהרת שייכות, גם למשפחה וגם לדת ולתרבות. כפי ששמו של אב המשפחה, ז׳אן היילברון, כתוב באותיות גדולות בין מגיני הדויד, בראש המצבה שבאחוזת הקבר, כך הוא מתנוסס כאן באותיות עבריות מעליה. אין דוגמא ברורה יותר לסמכות פטריארכלית.
ז׳אן יצחק היילברון רצה להיקבר לצד ילדיו וגם שיקברו תחת שמו. הוא רצה שביתו תישא לנצח את שמו. באחוזת הקבר המשפחתית לא נשמרו חלקות לבני המשפחות שילדיו היו עתידים להקים, ולא נלקחה בחשבון אפשרות שיקברו במקום אחר. מקום מיועד המתין לכל אחד מהילדים, ולהם בלבד. בודאי חשבו על זה, כשביקרו שם לציון יום השנה למות ארתור, אחיהם, פה אני עתיד להיקבר, מתישהו. הדה ודאי חלמה על כך שתצליח להשתחרר ולקבוע את גורלה, שיום אחד תהיה בעלת משפחה משלה ותעזוב את בית הוריה.
[בפר לשז, בית הקברות הפריזאי לידו גרנו כמה חודשים, היו אחוזות קבר משפחתיות רבות. לא ראיתי רבות שדומות לזו, סדרה של מקומות קבורה מחכים לאכלוס. מקומות ריקים ושמורים נפוצים בקברים זוגיים, ומופיעים לעיתים בקברים משפחתיים, כאשר הילד או הילדה מתו לפני הוריו, ואחוזת הקבר היא בעצם מאוזוליאום לזכרם.
אני אוהב בתי קברות ישנים כי הם מחוץ לזמן. בתי קברות פעילים, ובעיקר בתי קברות צבאיים, מרתיעים אותי. איני קונה את אשליית ההצטרפות לנצח שהם מנסים לטפח. קבורה היא הדרך לתהום הנשייה.]
בשנת 1910 הופיעו מכתמים חדשים בספר הזכרונות. חלקם מהעיר קורבך (Korbach), עיר מעיינות מרפא סמוכה לכפר בו גדל ז׳אן יצחק היילברון. אחיו אברהם, שעבד כמורה, גר שם. המשפחה כנראה בילתה בעיר את חופשת הקיץ. בקיץ של שנת 1911 מופיע מכתם בכתב פרוע ויצרי:
את רוצה שאכתוב משהו בפנקס הזה
ואני לא יודע מה.
אנו רוצים להישאר ידידים טובים
האם את רוצה בזאת?
כמזכרת לשעות שבוזבזו היטב
פול אופנהיים
[אני חושב שהתכוון לומר: ״אני רוצה להישאר ידיד טוב שלך״, אבל צורת הפנייה המנומסת בגרמנית לא אפשרה זאת.]
היא הייתה בת 21. במכתם שבא אחר כך חברה הזכירה לה מה חשוב, באמצעות גרסא מעובדת של פתגם חז״ל:
על שלושה דברים העולם עומד
יראת האלוהים, האהבה לרעך, והצדק
(פרקי אבות)
כאשר את קוראת, תמיד זכרי את הפתגם הקטן הזה
אווה פינר
[איזה מייבשת. תני להנות מהחיים תני]
מעט אחר כך חדלה הדה להשתמש בספר הזכרונות. הוא נותר מזכרת לנעוריה.
[ספר הזכרונות נותר בבית הוריה. אספר מאוחר יותר כיצד, אני מאמין, הגיע לידי סבתא יודית. הוא עבר ממנה לאבי וממנו אלי.]
כמו אחיה, גם הדה הייתה חברה באגודת ״בר-כוכבא״ ברלין. כך הכירה את מי שהפך לבעלה. הוא, ארנולד נפתלי דונט (Donath), היה פעיל בארגון ״הכח וינה״. האגודה הוינאית אירחה את אחד ממפגשי ההתעמלות השנתיים הגדולים של המתעמלים היהודיים. אחד מאחיה של הדה נסע להשתתף בכינוס, והתגורר במהלכו בבית משפחת דונט. כשנערך כינוס מקביל בברלין ארנולד הגיע לבקר בבית היילברון. הוא היה סוחר, צעיר ומבטיח. למרות שלא הגיע מרקע מבוסס בני משפחתו השתייכו לתרבות הגרמנית והיו בהם רופאים ובעלי תואר ד״ר. הוא היה שידוך ראוי.
מודעת האירוסים התפרסמה בעיתון הציוני היהודי יידישֶה רוּנְדְשַאוּ (הסקירה היהודית – Juedische Rundschau) בקיץ 1912. במודעה מצויינים שמות אגודות ההתעמלות מתחת לשמות המאורסים: לא רק הדה וארנולד נישאים, אגודת בר-כוכבא ברלין היא שמתארסת עם אגודת הכח וינה. כך שזוהי גם ברית ארגונית בין דומים, שחולקים את אותם ערכים וזהות. [עיתון היה בטאון ״התאחדות ציוני גרמניה״, הודפס בברלין, והיה העיתון היהודי הנפוץ ביותר בעולם הגרמני. הוא החל לפעול בשנת 1902, ואני רוצה להאמין, ללא עדות מסייעת, שהושפע מעיתון המתעמלים היהודים שקדם לו במעט.]
בתמונה מזמן זה היא נראית מאושרת לצידו, שלווה. הוא הוציא אותה מבית אביה ולקח אותה לוינה. זו הייתה עיר רחוקה, גרמנית מאוד, אבל שונה מאוד מברלין. הוא נתן לה את שמו. מעט אחרי שנישאו הרתה.
[ספר זה מתאר את משפחת היילברון מברלין. משפחת דונט מוינה דומה לה, וגם שונה לגמרי. אני מקווה לספר עליהם בפירוט בהזדמנות אחרת. אציין את אחד ההבדלים העיקריים: משפחת היילברון הייתה, כאמור, פטריארכלית. משפחת דונט הובלה ביד רמה על ידי אם המשפחה. זה לא הפך אותה בהכרח לרכה וסלחנית יותר.]
אבל האושר היה קצר מועד. בתם הראשונה נולדה ומתה באותו היום, 14.6.1913. לא ניתן לה שם. [14.6 הוא תאריך יום ההולדת של אהובתי. מרגש אותי להיתקל בו.] תוך חודשים מעטים הייתה הדה שוב בהריון.
הדה הייתה מוכנה לקשיים, אבל לא ידעה כמה מהם יעמיד בפניה העתיד. רות דונט, אחותה הגדולה של סבתא יודית, הנכדה הראשונה במשפחת היילברון, נולדה בסוף חודש יולי בשנת 1914, פחות מחודש לפני פרוץ המלחמה הגדולה.
*
השני שמרד היה סאלי, הבן השלישי, מי שהיה טוב בשפות ובעל השכלה טכנית. הוא היה סוחר בנשמתו, מתווך מוצלח של מוצרים וידע. חזק וגבוה משאר אחיו, הוא היה בעל נוכחות פיזית מרשימה. גם הוא, כמו יוליוס, אחיו הבכור, התהדר בשפם מטופח. אבל סאלי בחר להתרחק, ולקשור את גורלו במקום אחר, שונה ואחר מברלין, מגרמניה, מהתרבות היהודית-גרמנית המסוגרת והקרתנית של בית אביו. הוא למד בגימנסיה טכנית שנתנה לו בסיס הנדסי רחב, השלים את האביטור, אבל לא המשיך ללימודים באוניברסיטה. שאיפותיו היו כנראה בעיקר עסקיות, והוא רצה לנצל את הידע שלו בשפות. כך קיבל עבודה כנציג בינלאומי של חברת ייצור רכבות גרמנית ונשלח על ידה לאיטליה.
בשנת 1912 התפרסמה בעיתון המתעמלים היהודים מודעה המבשרת על האירוסים בינו ובין יוג׳יניה לופז-נונס (Eugenia Lopez Nuñes). צוין שכתובת מגוריהם היא מילאנו.
[סאלי היה אח להתעמלות, ובאמצעות פרסום מודעה בעיתון הודיע על השינוי הכפול, במצבו האישי ובכתובתו, לבני משפחת המתעמלים של ארגון בר-כוכבא.]
ליוג׳יניה היו עיניים חולמניות. היא נולדה למשפחה מבוססת בליבורנו, עיר נמל איטלקית, הנמצאת בחבל טוסקנה. הייתה בעיר קהילה יהודית ותיקה ועשירה, שמוצאה ממגורשי ספרד ופורטוגל. זה ההסבר לשם משפחתה המתנגן. היה לה צוואר ארוך, שיער כהה ומקורזל וקול חזק ויפה, כלי שאימנה עד שלמות. היא הייתה זמרת אופרה.
[זה קוריוז משפחתי די משעשע. דוד של סבתא יודית התחתן עם זמרת אופרה איטלקית. היא לא סיפרה דבר על כך. גיליתי זאת במקרה, ולא האמנתי בתחילה.]
אופרה הייתה במרכז חיי התרבות והמוזיקה באיטליה, אבל יוג׳יניה הייתה בכל זאת יוצאת דופן. איני יודע על עוד נשים יהודיות איטלקיות באותה תקופה שזה היה מקצוען.
היא נולדה בשנת 1883, כמו סאלי היילברון. בודאי למדה מוזיקה ושירה כבר מילדותה. אי אפשר להגיע לרמה הנדרשת מזמרת מקצועית בלי הכשרה מסודרת.
[בתי היא זמרת מדהימה, ושרה במקהלה מעולה. גם היא, כיוג׳יניה, מצו-סופרן. אבל אם הייתה רוצה לפתח את כשרונותיה ולהפוך לזמרת אופרה היה עליה להתחייב לתהליך לימודים מתיש. מכיוון שאני חושב שחיים כזמרת אופרה אינם קלים אני שמח שלא בחרה בדרך זו, ובכל זאת מעריך את מי שכן עושה זאת. הקול האנושי הוא כלי נגינה מופלא, ומי שמתמסר לטיפוחו משתתף במסורת ארוכה של הערצה ליופיו.]
בגיל 21 הופיעה יוג׳יניה לראשונה בפומבי, בתפקיד משני דרמטי וחושני, באופרה ״ריגולטו״ מאת ורדי, בבית האופרה של העיר קררה. בשנים שאחר כך המשיכה להופיע באולמות שונים במרכז וצפון איטליה, לא הגדולים ביותר אבל רק דרגה אחת מתחתם. בשנת 1910 ביצעה לראשונה תפקיד ראשי, שהתאים לקול המצו-סופרן הדרמטי ומלא הרגש שלה. זה היה ״תפקיד מכנסיים״, כלומר כזה שנכתב עבור אישה שמגלמת גבר.
[זה מושג מגניב בעיני. אין לו משמעות של דראג, בין השאר כי אינו בעל הקשרים מיניים. ישנן דמויות גבריות, בעיקר של נערים, שגוון הקול הנשי מתאים להן. התפקיד שגילמה יוג׳יניה היה של זנטו (Zanetto), באופרה שנקראת כך מאת האיטלקי פייטרו מאסקאני (האופרה הוצגה לראשונה ב-1896). זהו זמר נודד צעיר, שנקלע לביתה של אישה, מנהלת מלון דרכים בסביבת פירנצה. היא משחררת אותו לדרכו, למרות אהבתה אליו, בגלל חשש כפול: שלא תוכל להעניק לו את מה שהוא זקוק לו, ושתאלץ לוותר על בדידותה.]
יהדותה לא היתה סוד, אבל כנראה לא מאוד רלוונטית בעולם בו פעלה. משפחתה הייתה חלק מהחברה האיטלקית. היא שמרה על כבודה וצניעותה, ואמה, רגינה, שבאה ממשפחת דה בנדטי העשירה, ליוותה אותה בכל הופעותיה.
[ובכך שמרה על כבוד המשפחה, ועל המוניטין של ביתה כשידוך הגון. הכותרת ״זמרת אופרה״ עלולה לבלבל. איני חושב שיוג׳יניה חיה חיים בוהמיינים. היא עבדה קשה ופיתחה קריירה מקצועית רצינית.]
בשנים שאחר כך הייתה אחת מחלוצות תחום שצמח במהירות: הקלטת קטעי אופרה והפצתם בתקליטים. זו הייתה תעשייה חדשה לגמרי, שהתבססה על מספר המצאות טכנולוגיות. ההקלטה התבצעה באופן מכני: הקול שנקלט באמצעות אפרכסת גדולה הרעיד מחט על פני גליל שעווה מסתובב. קולות גבוהים או נמוכים מדי לא התאימו להקלטה. יוג׳ינה הייתה, כאמור, מצו-סופרן, וידעה לשלוט בגופה ובקולה באופן מושלם. היא הצליחה להתאים את עצמה לדרישות הטכניות ולהפיק תוצאות טובות, שמתעדות את שירתה ומעוררות התפעלות גם ממרחק זמן.
[קוטר גליל השעווה במכונת ההקלטה קבע את האורך המקסימלי שניתן היה להקליט, לרוב כ-3 דקות. זה גם היה משך התקליט, שהוטבע משני צידיו. כך התקבע האורך המקובל של שיר. התקליטים נמכרו לבעלי מכשירי פטיפון. מהירות ההשמעה המקובלת היתה 78 סיבובים בדקה. כאשר רצו לצרף מספר שירים יחדיו הם נכרכו כאלבום, וזה מקור הכינוי שאנו משמשים בו. אחלה אלבום, החדש של Father of Peace.]
יוג׳יניה הקליטה מספר תקליטים. בידי 15 הקלטות כאלה, שהומרו לקבצים. היא הקליטה עבור חברות שונות: איטלקית, צרפתית, גרמנית ואמריקאית, עד שנת 1914. פירוש הדבר הוא שהייתה מוצלחת בעבודתה, ושהמשיכה להקליט גם אחרי אירוסיה, בגיל 29.
רשימת השמעה: הקלטות של יוג׳יניה מהשנים 1910 – 1914
[קיבלתי אותן מאשוט אראקליאן (Ashot Arakelyan), זמר, מוזיקאי ואספן תקליטים מארמניה, שמנהל אתר אינטרנט המוקדש לזמרות אופרה נשכחות]
סאלי ויוג׳יניה נפגשו כאשר השתתפה באירוע גיוס כספים לתנועה הציונית שנערך במילאנו, בו שרה אריה מתוך האופרה ״כרמן״. הם היו ממקומות ומרקעים שונים, אבל ממעמד זהה, בורגנות יהודית משכילה, לא מעשירי הארץ אבל בעלי אמצעים, בטוחים בזהותם. אני מקווה שאהבו זה את זה. למה לא, בעצם? אולי עומק הרגשות שהביעה בשירתה, מהם אני יכול להתפעם גם כעת, 115 שנים אחרי שהונצחו בהקלטה, התבטא גם בחייה הפרטיים.
[ואולי אלה היו נישואי תועלת. אולי זה היה בגלל שהקריירה שלה התקרבה לסופה, מאחר שלא הצליחה לפרוץ אל הבמות הגדולות באמת. אולי חשבה שכך תוכל להתנתק סוף סוף מאמה שהצרה את צעדיה. אני לא יכול לדעת כלום כי כל מה שיש לי זה הקלטות של שירים. אני בוחר, כי למה לא, כי אני רוצה לאהוב אותם, להאמין שהיו שם רומנטיקה ותשוקה.]
מילאנו, העיר בה בחרו לגור, הייתה מרכז קוסמופוליטי של מסחר, תעשייה ותרבות. היא הייתה מגניבה, פתוחה ומעניינת יותר מברלין המיליטריסטית. סאלי דיבר והרגיש בנוח באיטלקית, אותה למד בודאי בגימנסיה. יוג׳יניה ידעה לשיר ואולי גם לדבר גרמנית. אם רצו לבקר את משפחת היילברון יכלו לעשות זאת ברכבת, מרחק יום ולילה של נסיעה.
*
אחרי שחזר לברלין והצטרף למשרד עורכי דין, ולאחר שאחותו ואחיו הקדימו אותו, הגיע זמנו של יוליוס, בכור האחים, להתמסד.
את מי שהפכה לאשתו, רוזה קאופמן לבית אלכסנדר (Rosa Kaufmann), הכיר עוד בגן הילדים. היא הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים אבל בכל זאת למדו יחד. היא הייתה אלמנה, לאחר שבעלה נפטר מדלקת ריאות, והיו לה שני ילדים צעירים, הנס ורודי.
ז׳אנט, אמו של יוליוס, הייתה מאוד לא מרוצה. רוזה אמנם הייתה יהודייה, אבל בעיניה לא הייתה שידוך ראוי לבנה המוצלח. ילדיה הקודמים של רוזה היו סרח עודף שלא יכלה לקבל, כתם על המשפחה. לכן איימה שלא תופיע לחתונה ושרוזה לא תהיה חלק מהמשפחה.
יוליוס לא נכנע. הוא נהנה מיתרון הבגרות, היותו גבר העומד בפני עצמו, והיה נחוש למצוא הפעם את אושרו אפילו אם אמו מתנגדת. במרץ 1914, בעת שהיה במסע ארוך כדי לציין את סוף רווקותו, הודיע בעיתון המתעמלים היהודיים על אירוסיו. [מסע זה יתואר בפרק הבא.] אחרי שחזר הוא ורוזה התחתנו, ללא נוכחות אמו, שעמדה באיומיה והחרימה את הטקס. מעט אחר כך רוזה נכנסה להריון.
*
ז׳אן יצחק היילברון, פאפא, כפי שכונה על ידי בני משפחתו, צולם סביב אותו הזמן. הוא כבן 60, גבר מטופח ונאה, ראש משפחה ואיש עסקים מצליח. כל ילדיו מסודרים, ואפילו אם חלקם קצת התרחקו, ודאי ישובו. עתידו ועתידם מובטח. אפשר לחוש את הגאווה במבטו. היהודי העני והכפרי, הבן היתום של סוחר הבהמות, הצליח בחיים, והקים משפחה לתפארת, יהודית-גרמנית, בטוחה בזהותה. הוא יודע שהיא עוד עתידה לפאר את שמו.
אני מרחם עליו. כל תקוותיו עתידות להתנפץ.
- Jüdische Turnzeitung 6 (6.1903), עמ׳ 180 ↩︎
