ארכיון תג: תל אביב – יפו

יפו אילת

דרך יפו ודרך אילת מחוברות זו לזו, ורק לפי שלטי הכתובת ניתן להבדיל איפה מתחילה האחת ומסתיימת השנייה. הסיבה לכך היא שנקודת השינוי היתה קו גבול שטח השיפוט העירוני בין תל אביב לבין יפו, אבל זה היה מזמן, לפני 48, כשהחלוקה הזו הייתה בעלת משמעות מעשית, כשהיה חשוב לדעת מי שולט איפה. היום זה לכאורה חסר משמעות, סתם עוד קוריוז, משהו שמבלבל תיירים, הפרעה קטנה וקצת מעצבנת לסדר ולארגון המרחב הציבורי. אבל היא משמרת משהו שחשוב שיזכר, ומנכיחה שבר שלא התאחה בין שתי הערים ובין האז והעכשיו.

למדתי לאהוב את הרחוב הזה, לקבל את כשליו. זה אינו מקום קל. בלילה, כשהוא פנוי, המכוניות שועטות בו במהירויות מטורפות, מתעלמות ממעברי החצייה. ביום פקוק תמיד ואוטובוסים, משאיות, מכוניות, אופנועים, אופני משא ואופניים נאבקים זה בזה בעשן, צפצופים וצעקות. אשפה מסחרית, קרטונים ואריזות, גודשת את המדרכות הצרות מדי. צריך לעקוף ולהיזהר מאנשים שלא יודעים ללכת. משם לפה ומפה לשם, אנשים זזים, עוברים ברחוב בדרכם או באים לקנות, אין פה פנאי או שאר רוח, רק פרקטיקה, דברים לעשות. ולמרות חוסר הסדר בכל זאת הרחוב מתפקד וחי, שורד. הוא יפה, בדרכו שלו, והתרגלתי לקצב המשתנה שלו ולמפגשים שהוא מאפשר.

ליד הפינה של שדרות ירושלים, שעון על קיר מה שהיה הסניף הראשון של בנק פלסטינה-א״י והיום הוא בנק לאומי, ראיתי פעם איש מחוסר הכרה. הייתי בסוף ריצה והתלבטתי אם לעצור או להמשיך, יכול להיות שאפילו חלפתי על פניו ורק אחרי מחשבה ושיקול דעת עצרתי וחזרתי לאחור. הוא היה מלא גוף, מזוקן, ולבש בגדים מיושנים אבל לא מלוכלכים מאוד. לא עלה ממנו ריח אלכוהול. מישהו נוסף עצר לידי. יחדיו המשכנו לבחון את האדם השרוע על המדרכה. הוא נשם. תיק מסמכים היה תלוי מכתפו, ובכף ידו אחז בכוח במכשיר טלפון נייד, אבל כשחילצנו אותו גילינו שהסוללה שלו ריקה. התקשרנו למגן דוד אדום. בטח סתם שיכור או נרקומן אבל אין לדעת. חיכינו בצוותא לבוא האמבולנס, נבוכים מעט. בטח זה כלום. הצעתי לו ללכת ושאני אשאר והוא הסכים בהקלה. הלסת של האיש עליו שמרתי הייתה נעולה בכוח. ארשת פניו הייתה ממאנת. החובשים ידעו בדיוק מה לעשות. אחד מהם סטר על פניו וניער אותו והוא, שלא הגיב כלל עד אז, התעורר בצעקה מלעלעת. הכל בסדר. טוב שקראת לנו, אף פעם אי אפשר לדעת, אולי אמר לי אחד החובשים ואולי לא. המשכתי הביתה.

בחלקו התחתון של הרחוב, כי הרי יפו נמוכה מתל אביב, לא פיזית אבל בכל זאת, מוכרים תמונות ומסגרות. שכונת נוגה המלאכותית, כל כך ציורי פה, מרגיש אירופה ולא יפו, בצד אחד, מחסני תחנת הרכבת הישנה, זו שהפכה לזירת אסון של תיירים ואשליית שיקום, בצד השני. בהמשך, בניין הבולשת הבריטית נטוש ומתפורר, ממתין לתורו להשתפץ ולהשתמר. בצד השני של הרחוב העולה אל גבעת המושבה האמריקאית נבנה פרויקט מגורים חדש, שבחצר הפנימית שלו בריכת דגים קטנה. אני יודע זאת כי אני נכנס אל החצר עם בתי התינוקת, למרות השלט המכריז כי זהו מתחם פרטי וסגור. בטח מתישהו מישהו יצעק עלינו אבל בינתיים לאף אחד לא איכפת, כי דיירי המתחם הזה בכל מקרה לא מסתובבים בחוץ. הם חיים מעל הרחוב, מול הים והנוף, ומתחתיו, בחניוני המכוניות מהם הם עולים לבתיהם. אני בוחר להתעלם מהם ומקווה שיתעלמו ממני. בתי אוהבת להכניס את ידה למים ולראות איך הדגים הצבעוניים מתקרבים אליה, והבריכה הסודית הזו הפכה יעד טיול משותף מועדף.

בחלקים גדולים מהרחוב אבני השפה הקובעות את גבולות הכביש והמדרכה מסותתות אבן. הרחוב היה מרכזי בזמן סלילתו, וההשקעה הזו מעידה על כך. הבתים שנבנו בצדו היפואי לפני 1936 מפוארים ובטוחים בעצמם, עם קומת מסד מסחרית וקומות עליונות שבהן דירות לעשירים. מי שבנה את הבתים הללו לא תיאר לעצמו שהקרע בין הערים ובין העמים ישנה את הרחוב בצורה יסודית כל כך. אני יודע איפה היה המחסום שקבע הצבא הבריטי בין הצד היהודי לערבי, אני יודע שהיו יריות ופיצוצים, ושהסכם הכניעה של יפו נחתם פה, אבל מעדיף לראות את השלטים בערבית שעדיין קבועים בחלק מהחנויות, לשמוע את השפה שמדוברת בו, להתנחם בשיתוף הפעולה, אלה קונים ואלה מוכרים, שעדיין מתקיים, בקושי.

חנויות בגדים וטקסטיל גודשות את חלקו המרכזי של הרחוב, האזור בו אני גר. פעם היו כאן בתי מלאכה ומסחר, מפעלי מתכת ונגריות, אבל היום כמעט הכל סיטונאות בגדים מיובאים. הרוב הגדול מכוער מאוד, חיקוי של חיקוי, מצועצע, מוגזם. בובות הראווה זקורות שדיים, מודל מוקצן של נשיות פרובוקטיבית. באחת מהחנויות, לא רחוק מביתי, הציבו לפני כמה שנים בובות נטולות ראש, רזות מאוד, בעלות שדי ענק. זו הייתה קריקטורה מוחלטת, הגשמה של פנטזיה ביזארית. שדי הפלסטיק עיוותו והסתירו כל בגד שהולבש על הבובות הללו. שמחתי כשהתחלפה החנות וכשבובות אחרות, מעוותות באופן קיצוני פחות, הוצבו בה.

מגדל נחושתן הארור, שתוכנן ונבנה בחטא, מיתמר מעל חלקו המרכזי של הרחוב. אני משתדל להתעלם ממנו בכדי לא להתעצבן יותר מדי אבל בחורף מערבולות הרוח שהוא יוצר הופכות את המעבר לידו לקשה. אני שונא כל מה שקשור במגדל הזה ומקווה שמי שהיה שותף במעשה בנייתו יתן על כך את הדין. מגדלים נוספים נבנים כעת בסמוך אליו ולציר הרכבת התחתית שאמורה להיסלל מתישהו. אני מקווה שהשפעתם על הרחוב תהיה שלילית פחות.

אני כותב כעת בבית קפה שנמצא בקצה הרחוב, ליד כיכר המושבות והמקום בו הוא משתנה והופך לדרך בגין. פעם קראו לה דרך פתח תקווה אבל הצורך להנציח היה חזק מציון היעד אליו הובילה. איזור זה היה שער הכניסה הראשי לתל אביב וכעת זו חצר אחורית, שכשמתייחסים אליו מדברים על בעיה וכיעור ולא על יופי. אבל אני, לרגעים, בזמנים שאינם עיתות מלחמה ומוות, אופטימי. הרחוב, הצורך בחיים, הצורך בתנועה, בקיום שגרת מסחר, בשרידה, חזק יותר מכל עימות או שאיפה לסדר מקבע וממית. שרידי העבר ממשיכים להתקיים בהווה. הרחוב המשותף, דרך יפו ודרך אילת, מוכיח את זה.

דגל שחור

איני זוכר בדיוק מתי ריססתי את הכתובת די לכיבוש על שתי פינות מרפסת ביתי. זה היה וודאי תגובה לעוד אחת מאותן התפרצויות תקופתיות של הרג והתלהמות. היו כל כך הרבה כאלה עד שהכל מתערבב, בליל עגום, שקשה למקם על ציר זמן רציף. אינתיפאדות, פיגועים, מבצעים, מעשי רצח, ידיעות בעיתון, שידורים רציפים בטלוויזיה, קולות סירנות במרחק, אזעקות. המון לילות כבדים של ייאוש, המון נסיונות לשכוח. הפוגות שבהן הכל נראה בסדר, או כמעט בסדר, כי ברור לגמרי שסבב הסבל הבא כבר התחיל בעצם וזו רק שאלה של זמן עד שיתגלה לעיני כל.

איני זוכר מתי ריססתי את הכתובת אבל אני זוכר את סדר הפעולות, איך חתכתי שבלונה מגליון פוליגל שחור ונאלצתי לחלק את הסיסמה לשניים, די לכי בחלק אחד ובוש בשני, איך רכנתי מעבר למעקה, משתדל לדייק בריסוס הצבע ובחיבור שני החלקים ומפספס קצת, כך שעד היום הכתובת עקומה וברורה לקריאה רק מכיוון שהיא צפויה ומוכרת, די לכי בוש. ואיך הרגשתי כאילו עשיתי מעשה, קטן אך בעל משמעות, כאילו להצהרה הפומבית הזו, כאן גר אדם שמתנגד לכיבוש, ועוד בזמנים כאלה, יש איזשהו ערך. ציפיתי לתגובה מהסביבה, להתנגדות, לויכוח. הכנתי את עצמי לעימות שלא בא. הכתובות על קיר המרפסת נשארו ענייני הפרטי ואיש לא התייחס אליהן. הן נבלעו בבלגן הכללי ודהו, למרות שלא נעלמו לגמרי, עם התקלפות הטיח מהבניין.

מאוחר יותר, ביום עצמאות כלשהו, איני זוכר מה היה המניע הישיר אך בטוח שהיה כזה, הוספתי גם דגל שחור שתפרתי וחיברתי למוט עץ, שיזדקר ויתנפנף. זו הייתה הרחבה של ההצהרה הראשונית והתייחסות אליה וחשבתי שהיא ברורה מאוד, פרובוקציה מאתגרת. לא רק שהכיבוש חייב להסתיים, עצם קיומו הוא דגל שחור שאסור להתעלם ממנו. היה לי חשוב לומר את זה לרחוב, רציתי לעצבן, להיות הפרעה בעין, לעשות משהו, אבל שוב, לאף אחד לא היה איכפת. רק פעם אחת, כאשר עמדתי במרפסת והבטתי ברחוב, עבר שם שחקן שגר לא רחוק, שהיה איש שמאל לפני שחזר בתשובה וכעת טייל את דרכו חזרה מבית הכנסת. הוא נד בראשו בזלזול, אולי אפילו אמר משהו. לא הגבתי מחוסר רצון ליצור ריב שכנים מיותר. נכנסתי הביתה וסגרתי את דלת המרפסת.

החלפתי את הדגל השחור כשהתבלה, מדי שנה או שנתיים, הופך את זה לטקס יום עצמאות פרטי. שמרתי פיסות בד מתאימות ושכללתי את מלאכת התפירה והתלייה. עם התקבעות ההרגל הוא כבר לא היה צעד של מחאה אלא יותר הצהרה של שונות, של זהות מתנגדת. אהבתי לחזור הביתה ולראות ממרחק את הדגל הדהוי במרפסת שלי. לאף אחד אחר לא היה דגל כזה וזה עשה אותי מיוחד בעיני עצמי. אהבתי להיות יוצא דופן וצודק יותר מאשר רציתי לשנות את סביבתי.

כל זה קרה לפני ובמקביל לשינוי בהבנתי את האזור בו אני חי. חשבתי שאני גר באזור תעשייה בתל אביב אבל גיליתי שבעצם זו שכונה של יפו. כאשר התעקשתי להתבונן בסביבתי במבט בוחן ראיתי את הכתובות בערבית על הבניינים הישנים, את הנזק האדיר שגרמו שנים של הזנחה מכוונת, את עומק העוול שעדיין לא כופר שנגרם למי שחיו פה לפני. עיר שלמה נגנבה מתושביה והפכה לשלל מלחמה, קורבן לביזה ולניצול. התושבים החדשים גם הם, בתורם, נוצלו והושפלו. המרחב כולו היה קורבן של כוחות גדולים ממנו. כשהבנתי זאת כבר לא יכולתי לשכוח ולהתעלם מכך שגם לי יש חלק בפשע הזה, שגם אני נהנה מפירותיו.

זכויות היתר שמעניקים לי מיני, מוצאי, דתי, החינוך שקיבלתי, הייחוס והרכוש המשפחתי הן על חשבון מי שלא נהנה מזכויות דומות. איני אשם בהן אבל חוסר השיוויון הזה מקומם ובלתי צודק. התעלמות ממנו היא התנשאות בעלת מחיר מוסרי כבד מאחר ועוול לא מתפוגג או מתפזר כעשן אלא מצטבר, תוסס ומבעבע, מניע רצון לנקמה שעתיד ליצר עוולות חדשות. זכויות היתר מעוורות, מאחר והן נחוות כחוק טבע, כתנאי יסוד בלתי משתנים שמסתירים חלקים שלמים במציאות. אני מכיר בהן לא כדי לבטלן אלא כדי להפוך אותן לנראות, מתוך שאיפה להסיר חלק מהצללים שהן מטילות. אני רוצה להבין את המציאות המקיפה אותי ומוכן להכיר בכך שהיא מסובכת ומלאה ברבדים. אפשר לתפוס אותה ואת מקומי בתוכה באופנים שונים כשבחלקם אני והקרובים אלי הם כוחות אופל ובחלקם האחר, שאותו אני בוחר לאמץ, סוכנים של תקווה. ככה זה כאן.

סיסמאות וסמלים מפשטים את המציאות המסובכת, מגדירים את גבולות המחנה, מי אויב, מי ידיד, מי קרוב ומי זר. אולי אין מכך מפלט. אבל הם ואנחנו, שחור ולבן, היא בחירה דלה שמתעלמת מאפשרויות אין סופיות של גווני ביניים ושילובי צבעים. הצהרות חד משמעיות יוצרות אשליה של פתרון קל, כבדרך קסם, כמו הציפייה למשיח על חמור לבן שיבוא ויסדר הכל. זה לא יקרה. שום משיח לא יבוא וגם אם יקרה נס ויקומו שתי מדינות הכיבוש עדיין ימשך בדרך כזו או אחרת. אבל הפרידה מהחלום על פתרון קל ומיידי אינה מעשה של ייאוש. היא הכרה בצורך במאבק מתמשך שמלווה ומגדיר את החיים כאן, מאבק שאפשרי בגלל זכויות היתר שבבעלותי, ושאין מאחוריו ציפייה לנצחון כללי וגורף. זה מאבק של פתרונות ומעשים קטנים, של ביקורת פנימית וחיצונית שמטרתה לא לסרס או לפסול את האחר אלא למנוע סבל ולתמוך בצדק, בשיוויון ובאחווה, בהמשך קיום של ריבוי דעות ושל כבוד הדדי.

עוד מעט, כשישפצו את הבניין בו אני גר, ימחקו הכתובות מהמרפסת. הדגל השחור כבר לא שם, הורדתי אותו כשעברתי דירה ולא טרחתי להניף אחד חדש. כנראה שכבר איני זקוק להם או לו. הדגל השחור הרי מתנופף מעל מעשי השלטון, מעל חיי היום יום, מעל האווירה ברחוב, מעל כל מה שקורה פה. מי שלא מבחין בו עיוור, או אולי לא יכול או רוצה להרים את מבטו.

העיר היא גם הבית והנוף מהחלון

רשימה חמישית ואחרונה בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

העיר היא גם הבית שלי, היא הנוף מחלוני.

התמזל מזלי לגור באותו בניין יותר מעשרים שנה. כשעברתי אליו לא תיארתי שכך יהיה. זה היה אז אזור תעשייה דהוי, חצר אחורית לשכונת פלורנטין, שכבר הייתה אופנתית במקצת. התגאיתי בכך שאני האדם היחיד שגר ברחוב, שבמפקד האוכלוסין שהתקיים אז איש לא טרח לספור אותי, כי הרי אין סיכוי שמישהו בכלל חי פה. יכולתי לעשות כמה רעש שרק רציתי ולהיות מי שבא לי. זה היה שטח הפקר בו לכאורה הכל מותר. מהמרפסת יכולתי לראות את צריח הכנסייה במושבה האמריקאית ואת פנסי איצטדיון בלומפילד. קולות מואזין וזיקוקים הגיעו מהמרחק, מיפו. בתי המלאכה נסגרו אחר הצהריים ואז הייתי יחיד ומיוחד, שומר הלילה של רחובות שכולם שלי. קניתי אוכל, שתיתי קפה ואלכוהול וטיילתי עם הכלב בפלורנטין אבל שמחתי שכבר איני גר בלב השכונה שהעימותים בה בין תושבים ותיקים וחדשים הרתיעו אותי. העדפתי להיות חלוץ במה שידעתי שיהפוך מתישהו, בעתיד, לסביבת מגורים נחשקת.

ראיתי עצמי כשותף וכחלק מאזור התעשייה הזה ולא הבנתי שאני עד לגסיסתו. בתי המלאכה נסגרו, זה אחרי זה, נכנעים בפני היבוא הזול מסין. מהמרפסת יכולתי לראות יותר ויותר מנופים, ובניינים חדשים צמחו בקו הרקיע. השארתי את התריסים מוגפים כמעט תמיד. התקנתי מזגן. הרגשתי בשוליים, לא רק של פלורנטין אלא גם של תל אביב ובכלל, פיתחתי גאווה וזהות של שוליים, הייתי זר, לא מפה. אנשים חדשים עברו לגור ברחוב ובבניין. היה לי רומן קצר עם שכנה שגרה בצד השני של חדר המדרגות. זו הייתה טעות. אחרי שהסתיים פחדתי לפגוש בה ותכננתי בקפידה את בואי וצאתי. היא עזבה, אני נשארתי. צריח הכנסייה וגבעת המושבה האמריקאית הוסתרו על ידי בניין יוקרה. הקומה מעלי, שפעם היה בה בית מלאכה שהעסיק עשרות עובדים, נקנתה, שופצה והפכה לבית כמו מהמגזינים, לופט עירוני עם רצפת בטון מוחלק ותקרה גבוהה. הפכתי לדייר הותיק, שריד מפעם, מי שעדיין זוכר מה היה פה מזמן.

גרתי בשכירות אבל שילמתי שכר דירה נמוך, אותו העלתי מדי פעם ביוזמתי. זה נראה לי הוגן והגיוני. חשתי בטוח בבית האפל והדחוס, ספוג עשן הסיגריות. טיפחתי אותו בשקדנות, אוסף לתוכו עוד ועוד חפצים, פריטי נוסטלגיה מההיסטוריה הפרטית שלי ומעבר אותו לא חוויתי. הבית שלי היה יפה ומיוחד, חד פעמי, מתאים רק עבורי ולא בשביל אף אחד אחר. והוא היה מלכודת שלא רציתי לפרוץ את גבולותיה, מאורה ממנה הגחתי לעיר ואליה שבתי להסתתר. בניתי לי צינוק מסוגנן וחוויתי את העיר במהלך חופשותי ממנו. זמן עבר. ריציתי עונש בלתי קצוב, אסיר של עצמי, שפוט לגלות מארץ ומעיר שהתקיימה רק בדמיוני. היה לי מזל גדול שלא נשארתי שם.

אני גר היום בצד השני של חדר המדרגות, בדירה שקניתי עם שותפתי לחיים. שיפצנו אותה יפה, ואת רוב הרהיטים בניתי בעצמי. היא מרווחת למדי, ומרפסת גג גדולה נמתחת לכל אורכה, מפרידה בינה לבין הבניין השכן, כך שהחוץ תמיד בפנים. אני גאה בבית הזה ובשותפות שאפשרה אותו. את הבית הקודם פיניתי בצער. תכולתו מוינה ונארזה. מעט אחר כך גם הוא שופץ מהיסוד, וכעת אינו דומה כלל למקום בו גרתי. לא יהיה לי עוד בית כזה.

הבניין הגובל בשלנו נבנה בשנת 1936 על ידי בן למשפחת חינאווי היפואית. זה בית דירות מפואר לזמנו שנגנב מבעליו באמצעות החוק הארור לנכסי נפקדים. אני יודע את זה ולא מסוגל להתעלם או לשכוח, לא יכול להדחיק את העוול. וגם לא רוצה, מעדיף את עול הידיעה על פני החופש שבבורות. ההכרה הזו אפשרה לי להבין טוב יותר את המקום בו אני חי.

העיר היא גם מה שנשקף מחלוני. היא קיר הבניין השכן, שפעם היה בית ערבי ביפו וכעת הוא מבנה לשיפוץ מחמיר בתל אביב, היא הפרוייקט הנבנה ממול, זה שאת יציקת יסודותיו צילמתי ושכעת גובה בקצב של קומה בשבועיים. פעם היו שם מסגרייה, ונגרייה, ומפעל קטן לציפוי מתכות שאפילו הופיע פעם בעיתון כשנתפסה בו כמות גדולה מהמותר של כימיקלים מסוכנים ובעוד זמן לא רב יהיה שם בניין גדול ומפואר, שבקומת המסד שלו חנויות בגדים, מעליו קומה למשרדי הייטק, מעל זה קומת ספא ובריכה ומעל זה דירות מגורים שלכולן, כתוצאה מתכנון יצירתי וזוויות בנייה מוזרות, יהיה נוף לים.

הם עובדים מהר, כנראה כדי לא לפספס את הגאות בשוק הנדל״ן, משש וחצי או שבע בבוקר ועד אחרי החשיכה, פועלים ערבים מהגליל שחלקם ישנים בשלד הבניין המסיבי. הם חותמים את שמותיהם וכותבים בערבית הוראות ביצוע זה לזה על הקירות היצוקים בטון אבל אין דאגה, השפה הזרה תימחק, תכוסה בטיח ובצבע, ולמי שיגור בבניין לא יהיה מושג מי בנה אותו או מה ניצב שם קודם. זה דרכו של עולם, בו פועלים נועדו להשכח ואיזורי תעשייה להיעלם. אבל אני אזכור.

השמיים הפתוחים שנשקפו מחלון הסלון הוסתרו, ומהשקיעות המרהיבות נותרה רק פיסה קטועה. קריאות המואזין, שקולן גבר בשנים האחרונות, נחסמו ונבלעו בבניין הנבנה, וכבר אי אפשר לשמוע את יפו. כשתסתיים הבנייה הבניין בו אני גר יחסה בצילו המיתמר של המבנה החדש, יהיה הנוף שלהם, מה שהם, הדיירים החדשים, יראו מהמרפסת כשיבחרו לא להביט בים. המבנה החדש בנוי טוב, עם הרבה בטון מזוין, הכל יצוק, הכל מסיבי. הוא לא יעלם, הוא ישאר פה הרבה אחרי.

אני זז בעיר המשתנה, בין ביתי, המקומות אליהם אני הולך, רץ, נוסע או רוכב, זכרונותי ומה שאני יודע. העיר שלי היא התנועה, היא סך המאבקים הקטנים והחוויות הנצברות בה. היא רחבה ורבת רבדים הרבה יותר מתחומה הגיאוגרפי, ובוודאי יותר מכל גבול מוניציפלי טכני. היא מלמדת אותי דברים, מאלצת גם אותי להשתנות ולהתאים עצמי בכדי לשרוד בה. אני מסכים לשינויים האלה בכדי לא להסתכן בעמדה של זרות מוחלטת. העיר שלי היא תל אביב, והיא יפו, והיא ירושלים, והיא גליציה, והיא המחנות בעזה ובביירות בהם גרים פליטי יפו, והיא המדרכות, והכבישים, והאנשים. ולמרות הקושי, ולמרות הסתירות, ולמרות העימותים בין כל ההגדרות הללו, העיר הזו שלי מתוך בחירה מובהקת ובלב שלם.

יסודות

רשימה רביעית בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

לא רחוק מביתי חופרים יסודות לבניין בית ספר חדש, שנבנה במקום בו היית עד לפני חודש גינה ציבורית. מנכ״ל העירייה החליט שכך יהיה ושום דבר, לא נימוקים טובים, לא מאבק תושבים עיקש, לא הצליח לשנות את ההחלטה הזו. עצים שניצבו שם עשרות שנים נכרתו ונוסרו, גבעת הדשא הקטנה, שאני ראיתי כיצד נערמה על מגרש העפר שהיה שם לפני כחמש עשרה שנים, גולחה ושוטחה, מתקני המשחקים נעקרו וכל היקף הגינה גודר בלוחות מתכת לבנים, מהסוג שיתקמט ויתלכלך ויפצע. פנסים שהיו בגינה ובשוליה נעקרו גם הם, כמובן, ואיש לא טרח להכשיר תאורת רחוב חלופית, כך שבלילה הכל חשוך ועגום, וסימטאות אזור התעשייה הגובלות באתר הבנייה חדלו להיראות ציוריות והן עגומות ומסוכנות, זירה אפשרית למעשים אפלים. המדרכה המקיפה, מסלול הטיול הקבוע שלי עם כלבתי, כבר אינה נעימה או בטוחה מאחר ולא הוקדשו שום תכנון או מאמץ כדי לצמצם את ההפרעה לתנועת הולכי הרגל. כנראה שהמחשבה היא שזה יהיה ככה רק לכמה שנים, עד שיגמרו לבנות, אז לא נורא.

המקדח שחופר את הבורות שבהם יוצקים את עמודי הדיפון המסמנים את שולי הבניין המיועד גבוה ומוזנח, רעוע. אני משער שהוא אינו מטופל כראוי מאחר והרעש שהוא עושה בחופרו בקרקע גבוה וצורם הרבה יותר מזה שזכור לי מחפירה זהה, שהתרחשה מול חלוני לפני פחות משנה. זו חריקה בכיינית שמנסרת וחודרת גם לתוך הבתים, שבחוץ צריך לדבר בקול רם בכדי להתגבר עליה. יש מרכז לבריאות הנפש במעלה הרחוב בו אני גר, ולפני שלושה ימים ראיתי את אחד המטופלים, שהמתין ליד הדלת, אוחז בראשו וצועק לשקט. הבנתי וקצת קינאתי בו, על שהביע את זעמו ונלחם בהפרעה המיותרת הזו. הרעש הזה הוא זיהום, אתר הבנייה הזה הוא פשע מול השכונה בה הוא ממוקם ושאותה, לכאורה, הוא בא לשרת. מישהו פה לא יודע איך להתנהג.

מישהו פה חושב שאני, וכלבתי, ומטופלי מרכז בריאות הנפש, והילדים הלומדים בגן הילדים שגובל באתר הבנייה, שהגדר שלו צופתה בלוחות גבוהים של עץ דחוס שלא ימנע מאבק החפירה להכנס פנימה, שרווחת כולנו משנית לצורך לבנות, מהר ובזול, שעלינו להתאים את עצמנו לאילוצים ולרצונות של מקבלי ההחלטות ונותני האישורים, שהנזק למרקם הרחוב הקיים, למרחב העירוני, הוא מחיר ששווה לשלם תמורת השיפור שצפוי בעתיד. ומובן שמי שמחליט אינו גר בשכונה או באזור אותו הוא משנה בהחלטותיו. המסקנות, מה להרוס ומה להשאיר, מה לבנות ובמה להשקיע מתקבלות משיקולים פוליטיים וכלכליים, מי לוחץ יותר ואיפה הכסף, ועל פי עיון בהדמיות מחשב בהן מצוירים בני אדם בתבניות קבועות, לובשים חליפות. מקבלי ההחלטות והמתכננים אולי רוצים בטוב, איני מאמין שמישהו גורם לנזק במכוון מאחר וזה כבר פשע, אבל הם מונעים מתוך תודעה כוזבת ויהירות. סולם הערכים שלהם והדרך בה הם מבינים את המרחב העירוני שבאחריותם שונים לגמרי מאלו של המשתמשים במרחב הזה. בדיוק כמו במדרכות עליהן אני רץ, שם סולם הערכים הזה מתבטא בתכנון, בביצוע ובמדיניות האכיפה שמגבירה את החיכוך בין הולכי הרגל, האופניים והכלים החשמליים ונמנעת מלפגוע בזכויות היתר של המכוניות, כך גם כאן. הדבר העיקרי המפריע לקיום עיר שלווה, נקייה ומסודרת הוא התושבים, והרחוב היה הרבה יותר נעים בלי מי שחולף ומשתמש בו. התכנון לטווח בינוני, כזה שאפשר להתגאות בתוצאותיו העתידיות, הוא פשוט ומספק יותר לביצוע מאשר לטווח הארוך, שם נדרשים חזון וסבלנות, ובוודאי מחיפוש אחרי פתרון פרטני והתייחסות לצרכים העכשוויים והמציאותיים. תכנון כזה, צריך להרוס ולבנות מחדש, לא לתחזק אלא לחשוב על מה לעשות במקום, מעניק למקבלי ההחלטות תחושת שליטה, אם לא בהווה אז לפחות בעתיד הקרוב. יותר נוח לחשוב שפעם יהיה טוב מאשר לשקוע בסיזיפיות המייאשת של הכאן והעכשיו, נראה הגיוני להכפיף את ההיום למחר.

חוסר הסדר מפחיד את מקבלי ההחלטות והמתכננים, ודווקא לכן הם מעודדים ויוצרים חוסר סדר בהחלטות שהם מקבלים. אשליית השליטה יוצרת כאוס. זה די מצחיק אם מתעלמים ממי שנפגע בדרך.

אני לא יודע אם פעם היה יותר טוב אבל ברור שדברים משתנים, גם ברחוב, גם במי שמשתמש בו וגם במערכות השיקולים וההכרות שמשפיעות על המתכננים ומקבלי ההחלטות. מיזוג אוויר, טלפונים סלולריים, מחשבים שכל הזמן מחוברים לרשת, כלי תחבורה אישיים, עולם של נדל״ן בו לכל דבר מוצמד תג ערך. אתה יכול להיות פה ולא פה בעצם, פה ובעוד מקומות במקביל, נוכח רק בגוף שהתחושות שלו גם הן מושפעות ונקבעות על ידי הטכנולוגיה. הדברים הכי מסובכים הם בעצם פשוטים, ולהפך. הניכור מהמציאות, מהחוויה הפיזית והבלתי מתווכת שלה, הוא כמעט ברירת מחדל. זה לא ישתנה אלא רק יקצין. קל להתבלבל, ככה, לחשוב או שהגוף חסין מפגיעה או שהוא שביר בצורה מוגזמת.

בקיץ אני בחופש גדול, ואני עושה עבודות בבית, כותב ורץ. כמעט בכל ערב אני יורד למטה, ערום ככל שאני יכול, מחכה שהשעון המתוחכם יבין אילו לוויינים מרחפים מעל ואז יוצא לסיבוב ריצה של יותר משעה. רגל אחרי רגל, על מדרכות, על שבילים וכבישים, זז דרך אוויר העיר הלח. המוח אורח בגוף, שמכיר ושולט לבד בתנועה ובקצב. זה קצת אימון, קצת טיול וקצת מדיטציה, ואני חוזר רטוב ומסופק. לרוב שקט עכשיו, בשכונה שלי, בלילה, בין אתרי הבנייה השונים שנמים את שנתם. אני משתדל להתעלם מהמפגעים ולהתנחם באמונה שאסתגל לשינויים שעוד יבואו, שיסודותי שלי עמוקים מספיק בכדי לא להתערער. אני משתדל לא להתעצבן יותר מדי מהדברים אותם איני יכול לשנות.

רשימה חמישית ואחרונה בסדרה פה.

איך לעשות שזה לא ידבק

רשימה שלישית בסדרה. רשימה ראשונה פה.

איך לעשות שזה לא ידבק בי, שלא אהפוך לרעל שאני מנסה להתמודד עם השפעתו?

אתמול, בעוברי ברחוב, ראיתי גבר שבור, נרקומן עטוף בשמיכה, שקילל צעיר שחור שאסף אשפה, זאת עבודה לכושים, בחרא, בחרא תעבוד כי כולכם חרא. עצרתי. אמרתי משהו לצעיר, שנד בכתפיו, הבטתי אחרי הגבר המקלל, שעבר לצד השני של הרחוב, ממשיך למלמל ולצעוק דברי שנאה.

בדרך לכאן, לבית הקפה בו אני כותב, מכונית לבנה כמעט ולא נתנה לי זכות קדימה כשחציתי את אחד הרחובות הקטנים המתפצלים מדרך אילת. גבר צעיר, לבוש היטב, בעל זיפי זקן מסוגננים, סימן לי בתנועת כף יד להמשיך ללכת, להתנחם בזה שבכלל עצר, ואני עניתי לו, מייד ובלי לחשוב, בתנועה מגונה.

כל זה חלק מחיי, חלק ממני. זה עובר מהחוץ פנימה, אין שום דרך אחרת.

סבא שלי, שלמה יואלי, אבי אימי, היה איש טוב, הקרוב ביותר למודל חיקוי שאני יכול לאמץ.

הוא נולד בעיר שדה בינונית בגליציה שבפולין, טרנופול, ערש ההשכלה, מקום של עוני וכבוד. משפחתו השתייכה לשכבת בעלי הבתים בעיר, כאשר משמעות הדבר אינה כלכלית בלבד. בעלות על רכוש ועל עסק הייתה קשורה באוסף מחויבויות חברתיות ובעולם ערכים שמרני ומתון. אין לדעת מה קדם למה, הצורך ביציבות כלכלית וחברתית או המנגנונים הקהילתיים שניסו לקיים את היציבות הזו בעולם אלים ומשתנה. אמינות, שיקול דעת ועקרונות מוסריים יציבים היו כלי וגם מטרה, והרכוש היחיד שעבר בסופו של דבר בירושה לסבי. יש אפילו כותרת לזה, למה שהיה סבי, לאיך שהתנהל בעולם, מענטש, בערבית אאדמי, אנושי, בן אדם, איש.

כך שהוא היה שקול, ואדיב, וכמעט אף פעם לא התעצבן לחינם. והוא היה ישר כסרגל, וניסה שלא להפר את הבטחותיו, וידע להפריד בין עיקר וטפל, לתכנן לטווח ארוך ולהתאים את עצמו לתנאים משתנים, בלי להתנשא או לכפות עצמו, תוך ידיעה ברורה מה טוב ונכון. והוא היה חם ואוהב, מוכן לשמוע לפני שישמיע, מקשיב. הייתי רוצה להיות כזה, הייתי רוצה להאמין שחלק ממהות זו עברה ממנו אלי. אבל המודל הזה רחוק ומתרחק ממני. זה אינו אני אפשרי וההכרה בכך כרוכה באבל. את חלק מהיכולות האלו איבדתי, רובן אף פעם לא היו שלי באמת.

כשאני מגיב באלימות לאלימות המופנית אלי זה לא עוזר לכלום, זו פעולה אוטומטית, אינסטינקט. ואולי, כמו ניעור פרווה של כלב שנרטב במפתיע, כך אני מנסה להרחיק אותה ממני מבלי שתיספג בי. זה לא עובד. מנגנון התגובה מזין את את התגובה שמנגד, והחייתיות היא בעצם ויתור על שליטה שעלול להיות מסוכן כשלעצמו. כשאני מגיב באלימות אני משחרר אלימות חדשה ויוצר עימות שאין לדעת לאן יוביל.

לפני כמה שבועות רצתי הביתה מהעבודה, כרגיל, ביום שישי בצהריים. בדרך חזרה אני מאלתר, בוחר בלי לתכנן מראש ועל פי התחושה מתוך מגוון מסלולים אפשרי. הפעם זה היה רחוב ז׳בוטינסקי, המוביל אותי עד לטיילת. בחלק מהדרך המדרכה צרה ומלאה במכשולים, והתעכבתי מאחורי חבורת נערות שחסמו את דרכי, ממתין להזדמנות לעקוף אותן. רוכב אופניים שעט לצדי, הכידון שלו כמעט נוגע בי, עושה רוח בעוברו. קרוב מדי, צעקתי אחריו כאשר המשיך להתפתל על המדרכה, כועס, בצדק. עצרתי לידו בצומת הבאה. גבר מלא במכנסיים קצרים, בן גילי בערך. אמרתי לו שאופניים לא צריכים לנסוע על המדרכה. הייתי תקיף אבל לא מעליב. הוא התעצבן. איני יודע איך, מהר מאוד, הוא ניסה לדרוס אותי באופניו, רדף אחרי גם כשעברתי לצד השני של הרחוב, ניסה להכות אותי באגרוף שבלמתי. לא החזרתי לו מכות, לא הקצנתי את העימות המגוחך. המשכתי לרוץ. הכנתי את הגוף לכך שיתנפל עלי שוב, לספוג. כאשר הגעתי לצומת עם רחוב בן יהודה הוא עצר בצד השני. צעקתי עליו, נעזר בביטחון שהעניקו לי האנשים ברחוב. עכשיו עלבתי בו, השבתי לו כגמולו, זיהמתי את הרחוב בצעקותי, בוודאי נראיתי מוזר ואלים, איש מזיע בבגדי ריצה, נושא תיק, שצורח על רוכב אופניים שבכלל לא קרוב אליו. שום טוב זה לא עשה, רק רעש ובלאגן, וההישג היחיד הוא שלא נפגעתי ולא פגעתי.

למרות שהוא טועה ואני צודק האיש הזה, שבלי לרצות לפגוע, בלי לרצות להכליל, ההשמצה חזקה ממני, האיש השמן הזה הוא בן דמותי. אני מבין את שורש פעולתו, אני יכול לראות איך מבחינתו הוא זה שהגיב לתוקפנות שלי ואיך התגובה הזו התדרדרה בלי שתהיה לו שליטה עליה. על פי האופן השגוי בו הוא תופס את הרחוב אני הוא זה שפלש למרחב שלו ופגע בזכויותיו ולא להפך. הנסיון שלו להכות אותי היה, לכן, הגנה עצמית מוצדקת. הייתי קרוב להיות קורבן של ההכרה הכוזבת הזו.

לכאורה היה יותר טוב אם הייתי סותם את הפה הגדול שלי. מה זה עניינך בכלל ואת מי באת לחנך, תמשיך לרוץ, יש ילדה שמחכה לך בבית. אני לא מצליח. כשאני זז בעיר, נוכח בעולם, אני חש צורך שאיני מצליח לדכא להגיב אל הפרת כללים, אל חוסר צדק. אני מקווה שזה נובע מרגש שייכות ולא מהתנשאות.

כשאני רץ הרחוב שלי, לפחות בחלקו. אני שולט בו, אני בעליו. אומרים את זה יפה באנגלית, I own the street. כבעלים זמני, יש לי לא רק תחושת ערך אלא גם אחריות. כאשר פח שנפל חוסם את הכביש ומסכן את התנועה אזיז אותו. כאשר מכונית עולה באש אעזור לכבות את הדלקה. כשזקנה תמעד אסייע לה לקום. זה ברור מאליו, אלה חובות בסיסיות שאסור להתעלם מהן.

לא אעיר לאיש סתם, אכבד את מי שמכבד אותי. אשתדל לזכור שהבעלות הזו, אותה אני חש, היא בעצם שקרית, שאני רק אורח לרגע ושיש ברחוב רבדים רבים שאני כלל איני מודע אליהם. אשתדל, לא תמיד אצליח.

איני יכול לנער הכל מעלי, איני רוצה. אני מוכן להראות מגוחך ונמהר. אני מקווה שאני שולט ברמת הסיכון שאני לוקח על עצמי. אם לא אדבוק בעקרון של תגובה ובקורת, של נכונות למאבק מתמיד ומתמשך במי ומה שפוגע, מפריע ומסכן אותי ואחרים אהפוך להיות זר ואדיש. המחיר של זרות כזו יכול להיות כבד מדי. אני חי כאן, עכשיו, לא בגליציה ולא בעבר. המאבק ברחוב, המאבק בעיר, הם חלק מהחיים האלה, הם חלק משותפות מוגבלת בתהליכי העיצוב של הכאן והעכשיו. כמו צעקות על מי שצועק עליך, כמו חיוך למי שמחייך, וכך גם הכתיבה הזו, תגובה למה שקורה, שאני יכול לנסות לשלוט בה אבל לא לגמרי. מה שאיני שולט בו מגדיר אותי ואת מה שחשוב לי.

הרשימה הרביעית בסדרה פה.

קצת מפחיד

רשימה שנייה בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

להיות קצת מפחיד עוזר. לא לצורך ההפחדה אלא כדי לזכות בתשומת לב.

כאשר רכבתי הרבה הייתה לי מסיכה, שמטרתה העיקרית הייתה לסנן את עשן כלי הרכב אבל בנוסף הייתה מרתיעה מאוד, כמו מחסום פה מחורר של כלב מסוכן. כאשר שלחתי מבט אל מכוניות שהתקרבו אלי, בתנועת ראש חדה שסיגלתי, שייראו ויבחינו, אפשר היה להרגיש את הבהלה הרגעית, כמו שיהוק קטן של הרגל על דוושת הגז. אנשים שמים לב לאיומים. המסיכה הגדילה אותי, יצרה אשליה שמשהו רע יקרה למי שיתקרב, שאני יותר מגוף רזה ועייף על אופניים. אבל אי אפשר לחבוש מסיכה כזו כשרצים.

אני לובש בגדים שמושכים את העין, תמיד עם מחזירי אור בחושך. אני מאותת, משתמש בידי בכדי לסמן להיכן אני פונה, להודיע למכוניות המתקרבות למעבר החצייה שאני עובר עכשיו ועליהן לעצור ולתת לי זכות קדימה. כשאני על אופני, עם ילדתי בכיסא לפנים, בדרך לגן, אני מרים לפעמים את יד שמאל במרפק מכופף, אומר למכוניות המגיעות מאחור לתת לי מקום, לא להתקרב מדי. לעולם לא ארכב עם אוזניות ולריצות ארוכות במיוחד יש לי אוזניה בודדת, שמאפשרת לשמוע את רוב העולם. אני מביט סביבי, מנסה להבין מי מגיע מאיפה, לתכנן את הרגע הבא, לצפות את הסכנה המתקרבת. כל הדברים האלה כבר לא דורשים ממני מאמץ מיוחד. התרגלתי. זו הפכה לצורת התנועה הטבעית שלי, קורבן אפשרי שמנסה להלחם בגורלו.

ואני צועק ומקלל, עושה הרבה רעש מתי שרק אפשר. איני מאיים, רק מודיע, מגיב וכועס. פעם הייתי פונה לנשים אחרת, לא מצליח לדכא ניצוץ מיזוגני חבוי, אבל זה עבר לי, לשמחתי. אני אמנם לא יוצר את האלימות ברחוב אלא רק מגיב אליה, אבל איני מעוניין שהתגובה הזו תהווה הטרדה או תלבה את האווירה הסקסיסטית גם כך. אז גם נהגים וגם רוכבות אופניים חשמליים הם והן מטומטמים, אפסים ואפסיות, יש שם שביל, תשתמשו בו. כשאני זה המגיע מאחור להולך רגל אני מקפיד להיות אדיב, להודיע על כך ולהתנצל. קול טפיפות הרגליים של איש רץ המתקרב אליך יוצר בהלה אצל מי שחש רדוף, אבל אני לא טורף אלא טרף פוטנציאלי בדיוק כמו מי שמפחד ממני.

לא הגיוני לפגוע באחר סתם, בלי שעשה לך כלום. אם ראו אותי, אם שמו אלי לב, כבר הגנתי על עצמי מפני הרוב הגדול של האיומים עלי. חוסר תשומת לב, שקיעה בטלפון, ניתוק מהסביבה, התעלמות מהרחוב במקום השתלבות בו, כל אלה סכנות ידועות שהצגת האיום שלי מנסה לנטרל. מי שלא רואה אותי עיוור או בלתי מוכשר לחלוטין לתנועה בעיר. אני דואג להיות גלוי ונוכח ככל הניתן וחש שהדבר מעניק לי את הזכות לכעוס על מי שלא רואה אותי.

וכשרואים אותי ומתעלמים, כשנהג או נהגת, רוכב או רוכבת, מסכנים אותי בכוונה, אז אני נהיה זועם, אז מתפרץ לי רצון לפגוע חזרה, לריב, להכניע. זה זעם כבישים שאני לומד לשלוט בו, משהו שלא אמור לקרות. אני נזהר מאוד, זוכר שכל הפחד והאיומים האלו שאני משרה סביבי הם בסך הכל כלי הישרדות, כי אני הרי לא מפחיד באמת ולא מאיים באמת, להפך, וברוב הזמן אני מחייך ואדיב, נחמד ומוכן לסייע לכל מי שזקוק לעזרה. אם אנשים היו יודעים להתנהג, יודעים לזוז, כל זה לא היה נחוץ.

הכלל הזה, לא לפגוע באחר סתם, להיזהר בכבודו ובשלומו של הנקלע בדרכך, הוא חוק יסוד, שבלי קבלה מוחלטת שלו נעלם הבסיס לקיום משותף. כל חוקי וסימוני התנועה, כל כללי ההתנהגות בכביש, בדרך ובמדרכה הם רק הרחבה של עקרון זה. כולם שווים, גם הולך הרגל וגם המכונית, גם זקנה נתמכת במקל וגם ילד על רולר בליידס, בזכות שלהם להגיע ממקום למקום, לזוז בעיר, בשלום ובבריאות. זכויות יתר למשתמשים מסויימים בעיר ניתנות רק בחלקים מוגבלים מהמרחב ואינן נובעות ממהותם אלא מאמצעי התחבורה בו הם משתמשים. מכוניות זוכות לעדיפות בכבישים מהירים, הולכי רגל על המדרכה, כשנהג מסויים אינו עדיף על פני הולך רגל מסויים, מאחר ושניהם בני אדם, וכל בני האדם נולדו שווים. ככה זה אמור להיות.

שטויות. זה לא הולך ככה. רוכב האופנוע שרואה אותי מתקרב, לא מאט וחותך את מסלולי, תזוז למה מה קרה, נהגת הג׳יפ שלא עוצרת במעבר חצייה, ברך מורמת על המושב, משקפי שמש וסיגריה, למה מי אתה, נער טס על שביל הולכי רגל בקורקינט חשמלי, אוזניות גדולות, סלאלום בין עגלות תינוקות, תזוזו או תמותו, אני עובר כאן. הם לא יודעים אחרת ובכל זאת אני לא סלחני כלפיהם, הייתי רוצה שילמדו להתנהג.

אני חושב שהמצב נהיה גרוע יותר ושזה לא רק בגלל השינויים הטכנולוגיים והצפיפות המתגברת אלא קשור בבורות כללית ומתפשטת בחוקי התנהגות ומוסר. השיוויון בין אדם לרעהו הוא הרי אשליה שהמאמינים בה תמימים וטועים. יש מאזן אימה, יש שותפויות אינטרסים, יש מערכות מובנות ומוסכמות של כוח וניצול. איש בג׳יפ גדול שווה יותר מאיש בלי מכונית. ככה זה בעולם וככה זה ברחוב, זה רק אני שמתעקש אחרת.

לא רק אני, זה רק נראה ככה לפעמים. רוב האנשים יודעים להבדיל בין חוסר השיוויון באפשרויות ובתנאי החיים ובין הכבוד וההתחשבות ההדדיים הדרושים בכדי לא לפגוע ולהיפגע. יוצאי הדופן מבולבלים וטועים וכשאיני כועס אני מרחם עליהם כי הם חיים רע.

הרכיבה על אופניים לימדה אותי לנהוג רגוע יותר במכונית. הריצה לימדה אותי לרכב רגוע יותר. זו בחירה שלי, לא בהכרח תוצאה טבעית. ראיתי רוכבי אופניים שמתנשאים על סביבתם, שהרכיבה לא לימדה אותם ענווה אלא להפך. אני רואה רצים שזזים ברחוב כאילו הם בחדר כושר, שחצנים וטווסיים. חבל עליהם, הם מפסידים הרבה. כיף יותר להיות קשוב לסביבתך, לנהל איתה דיאלוג ולא לכפות עצמך עליה. טוב לי להיות קצת מפחיד. זה עוזר כדי שהדיאלוג הזה לא יתקיים מעמדת נחיתות.

הרשימה הבאה בסדרה פה.

העיתון של יום חמישי

עברתי על העיתון של יום חמישי ככה מהר, בבוקר, לפני תחילת היום, לפני ביקור בטיפת חלב.
שום דבר מיוחד, שום אירוע גדול. ראשון במאי אבל למי איכפת.
איזה דכאון. גועל נפש שאי אפשר להבין איך אפשר. מקבץ ידיעות שקשה להתעלם ממנו שחושף מקום מנוון וגזעני, רקוב עד היסוד.
דוד הנחלאווי, ואנדאליזם לאומני, מעצר שרירותי ומקומם, אפליה ממוסדת של ערבים רק בגלל שהם לא כמונו. גם כן מקום. העיתון מספר את מה שאני רואה מסביבי, רחוב מתבהם, כשהניכור האורבאני בא בצורת אלימות כבושה. מי האנשים האלה בכלל? כנראה שאני לא מבין את רוב בני האדם בהם אני נתקל. איך עוד לא התפוצץ הכל? המבול יבוא, ההכרה שמשהו יסודי חייב להשתנות.
טיפת החלב היא ביפו. אמצע עג׳מי, רחוב הערמון. מבנה גדול, חדש, שמהחלון שלו רואים את הים. היה תור, שעתיים חיכינו. ונחמד שהיו ילדים יהודים וערבים, שעברית וערבית דוברו בלי להתחרות זו בזו, ככלי קשר בין הורים לילדיהם ותו לא. הריח של הג׳נטריפיקציה, של הפריבילגיות והשנאה החמוצה כמעט לא חדר פנימה.
כנראה שהילדה שלי תגדל כשערבית אינה זרה לה. היא לומדת בגן ששתי השפות מדוברות בו כי יש בו ילדים וגננות שמדברים בהן. זה פשוט ויומיומי למרות שכמובן שמצופה מדוברי הערבית לדעת ולתקשר גם בעברית ללא הציפייה ההפוכה. איני יודע כמה מההורים או מנשות הצוות שעברית היא שפת אימם שולטים גם בערבית, אבל אני מתאר לעצמי שמעטים. ובכל זאת יש קיום משותף לשתי השפות, ולמגוון האפור שביניהן, אהלן, מה נשמע. אבל לא רק זה, גם ערבית ממש, היא אינה מושתקת. חשוב לי שבתי שומעת את השפה ומשתמשת בה כדרך תקשורת ולא כסמל של עימות.
אני חושב לפעמים שהעובדה שאיני מזהה את ההבדלים הראשוניים בין ׳ספרדים׳ ל-׳אשכנזיים׳ היא תולדה של ילדותי המוקדמת, בשכונה בדימונה, בשנות השבעים, במקום בו מוצא לא היה קריטריון בו ילדים מגדירים באמצעותו את מי שהם פוגשים. אני מקווה שבזה, בפארסה הספרדואשכנאצית שפה, אני לא גזען בבסיסי, אין לי רתיעה מוכתבת מראש. אולי בתי תהיה פחות גזענית ממני, אולי אוכל לעזור לה בזה גם בעתיד.
כי אני נשאר פה, וגם היא, בינתיים, לפחות עד שתוכל לבחור בעצמה. כלומר, בטח ניסע לשנה, אני בעקבות הקריירה של בת זוגי, שנת שבתון מכאן, אבל פה, בארץ הזו, כנראה נחייה, במקום המוזר והמתדרדר הזה, על סף או בתוך הקריסה של כל מה שמחזיק או מגדיר אותו.
כי ככה זה, פה אנחנו חיים, כאן הבית שלי. להשאר היא גם בחירה, להצמד למה שחשוב, לא לוותר על מה ששלך, כי עצם השמירה על הגדרה עצמית, על היותך מקומי, בן המקום, היא ההתנגדות לעוולות שמסביב. החיים הרי תמיד פשוטים ומסובכים יותר מטורי דעה וידיעות עיתונאיות. הנראטיב שלהם רק נראה צפוי.
אני לומד ערבית, מסוגל להבין את עיקרי מה שאני שומע ברחוב היפואי ובגן, יכול לקרוא כותרות של עיתון או סטאטוסים בפייסבוק. זה חשוב לי לא כמעשה סולידארי אלא כי זו שפה יפה, מעניינת וחשובה. אני מכבד אותה ומכבד את יפו, שבגבולה אני חי, אבל, אולי למזלי, לעולם לא אהיה יפואי. ומאחר ולא נולדתי כזה, לעולם גם לא אהיה ערבי.
לעולם לא אבין איך זה להיות יפואי, איך זה להיות פלסטיני, איך זה שערבית היא שפת אימך. ושום פלסטיני לא יבין לגמרי אותי. זה בסדר, הבנה חלקית וכבוד הדדי מספיקים, קלים יותר ליישום מאשר אותו דו-קיום, מושג כמו ביולוגי, חסר צורה או פשר. הכל פשוט ומסובך יותר משנדמה.
בעל טור שהפך פובלציסט פייסבוק הוא שר האוצר. מי שלא מבין את העולם בו אנשים מצטלמים הוא ראש הממשלה. אנו בשבוע שבין הצפירות ודוד הנחלאווי הוא גיבור השעה. זמן עצוב, ימי מאי הקשים של טרום עילפון הקיץ רובצים על כולנו.
עיתון יום חמישי השאיר אותי עייף. היום שאחריו היה מחוספס ועוכר שלווה.

מיקום מיקום

מול ביתי חופרים עכשיו בור גדול, יסודות לבניין שיבנו שם.

שלוש מכונות, טרקטור כף, דחפור על זחלילים ועוד אחת, מפלצת תלת צווארית שמפרידה בין סוגי העפר, יש אדמה, יש חצץ ויש אבנים ממש, עובדות בתיאום מושלם משש וחצי בבוקר עד ארבע. משאיות כפולות תא באות להתארח בבור והטרקטור מעמיס עליהן מה שצריך. אז הן מטפסות באיטיות החוצה ונוסעות, אין לדעת לאן. מדי פעם מביאים מכונות נוספות, טרקטורים קטנים יותר, מכונת קידוח, והן עושות מה שצריך ואז הולכות. נראה שזה לא הבור הראשון שהמכונות האלה חופרות ככה ושהעבודה מתקדמת בדיוק כמו שצריך, שכולם יודעים את מקומם.

מדי פעם מגיעה משלחת של מהנדסים, מנהלים ומודדים, והם מתייעצים בינהם, מצלמים, בודקים את התוכניות. ולפעמים מגיעות מכוניות מפוארות, של מנהלים אמיתיים, בוסים, שגם להם יש מה לבדוק ומה לראות ולהראות. הבוסים אף פעם לא לובשים בגדי עבודה. יש שמנים מאוד ויש אתלטיים, כאלה שוודאי עושים טריאתלונים. ויש את הפועלים.

מפעילי הטרקטור והדחפור הם אומנים במלאכתם. אפשר לראות אותם, דרך החלונות הגדולים, לא משקיעים שום מאמץ מיותר, כאילו סתם יושבים שם ובכל זאת שולטים באופן מלא במפלצות שאוכלות בקרקע. מכונת בירור העפר עובדת לבד, בלי מפעיל נראה לעין, ואחת לכמה זמן מתרומת שבכת הברזל שדרכה מוזן לתוכה העפר בכדי לנקותה מסלעים גדולים מדי. יפה, המחול המכני הזה, הרמוני. אלמלא הרעש, החום והאבק יכולתי לצפות בו ארוכות.

יש גם פועלים פשוטים, צועדים מפה לשם, סוחבים דברים. אף אחד מהאנשים שעובדים באתר לא נראה מפה. יש מנהלי עבודה ישראלים, פועלים ושומר ערבי ושוליות פועלים אפריקאים. גם כאן כל אחד יודע את מקומו. מי שעושה את המלאכות הקשות ביותר, מי שרץ, מי שמזיע, הוא מי שמעמדו הנמוך ביותר. זה בלט עוד יותר כאשר חפרו את עמודי הבטון בגבולות הבור. זה נעשה על ידי חברה קבלנית גדולה שבפרסומיה מתגאה בנסיון הרב של עובדיה. אבל מי שעשה את רוב העבודה, ללא כל ציוד בטיחות, קושרים, מרימים ומנחים לתוך בורות היציקה מוטות ברזל, אפילו בלי כפפות, היה שם אחד בסנדלים, היו מהגרי עבודה שראו שאף פעם לפני כן לא עשו זאת. אבל, במזל, אף אחד לא נפצע, לפחות לא כשראיתי, ובחברה שעובדת עכשיו מקפידים יותר על הזהירות. אף אחד ממי שקדח את הבורות, שחופר את הבור, שיבנה את הבניין לא יגור בו. זה ברור לגמרי, ככה זה, אין פה שום עניין של צדק אלא רק חוקים של כלכלה, ובכל זאת זה קצת מוזר לי.

התגלגלתי לעבודה שהמאמץ הפיזי אינו הכרח בה. כדי ללמד נדרש ממך בעיקר להקשיב, לחשוב ולדבר, להזיז אוויר. אני לא מזלזל, זו עבודה, קשה לעתים, שוחקת, זה מקצוע מכובד וראוי. אבל הוא לא משנה את המציאות באותו אופן פשוט וברור שעושה זאת עבודתו של פועל, של מישהו שעושה משהו. אני שחקן בתיאטרון של תפקידים וכללים, ויכולים לעבור ימי עבודה שלמים בלי שלכאורה קרה בהם כלום, כאילו לא היו, ודבר לא השתנה. דיברנו, התלמידים ואני, זה הכל, לא בנינו או עשינו כלום, לא התאמצנו בכלל.

למדתי לא להיות מתוסכל מזה, להגיר זיעה לא כחלק מהעבודה אלא לפניה ואחריה, וברור לי שיש ערך ומאמץ במחשבה, ובהעברה ובלימוד של ידע, בהקשבה ודיבור. אבל בכל זאת יש נתק בין זה ובין מה שאני תופס באופן ראשוני ואינטואיטיבי כעבודה. מי שסוחב הוא מי שעובד, לא מי שאומר מה לסחוב או לשם מה, לא מי שמרוויח מכל זה. למדתי לתפוס את עצמי כבעל מלאכה השולט בכליו, כלים שבמקרה שלי כוללים בעיקר נסיון ותשומת לב. בעל מלאכה הוא דבר טוב להיות.

אני חושב שזה היה אחד הדברים שאהבתי באזור בו אני גר, שזו הייתה שכונה ורובע של בעלי מלאכה זעירים, שייצרו דברים. אבל זה נגמר מזמן. היום עושים הכל בסין. מה שהיה אזור תעשייה שוקק הפך לצבר מחסנים עם מספר בתי מלאכה אחרונים. התעשייה הרי מתה, זה כבר לא מתאים כאן. יבוא ושירותים, זה מה שהולך היום, ובילויים, חיי לילה זה חזק, ונדל״ן, מיקום מיקום מיקום.

במקום בו נחפר הבור היו בתי מלאכה כאלה, מסגרייה משפחתית, מחסן עצים ונגרייה, מפעל לציפוי מתכת. הכל היה עלוב מאוד, הרבה אחרי השיא. מפעל המתכת התפרסם פעם, כאשר הסתבר שמאוחסן בו ציאניד בכמות שהייתה מספיקה להרוג כל מי שבסביבתו במקרה אסון. במזל, כלום לא קרה. היו שם מנהל זקן וארבעה פועלים שעבדו שנים. לא היו שירותים בפנים אז היו משתינים בבור שליד עמוד הטלפון, בצד הרחוב. למרות העליבות, ייצרו שם דברים. היה יפה לראות אותם עובדים.

הפרויקט הזה, הבניין שיבנה מול ביתי, יכלול מבנה מסחרי של ארבע קומות, שמעליו בריכת שחיה פרטית ומגדל מגורים לא גבוה מדי. הנוף שיש מחלוני ליפו יחסם לגמרי, אבל עדיין אוכל לראות פיסת ים. ערך הבית ודאי יזנק בעקבות השדרוג שתעבור הסביבה. לא יהיו יותר קולות ניסור או השחזה. הרעשים יהיו של מגורים, של קניות, אחרים, שווים יותר. עלי לקבל את השינויים האלה באהבה, כי אין מה לעשות, ככה זה, ולבת זוגי ולי יש מזל שהצלחנו לקנות את הבית בזמן, כשעוד היה פה ג׳יפה. יהיה עלינו להסתגל לסדר החדש, לחיים בצל מגורי יוקרה.

תיעדתי את ההריסה. הביאו דחפור מיוחד, עם ראש דינוזאורי, שנגס וחתך את קירות הבלוקים וגגות הפח. עוד לפני כן פועלים ערבים בסרבלים לבנים ומסכות בד פינו את תקרות האסבסט המסרטנות. הגיע הזמן. פעם זה היה סטנדרט והיום זו סכנה פוטנציאלית, מפגע שיש להסיר. כמה ימים וכלום לא נשאר, רק מגרש, עם פינת קיר שהשאירו בשוליו ושיהרסו כשיגיע הזמן. עץ שעליו קן עורבים נטוש, בנוי מאזיקונים ופיסות ספוג, בת זוגי ראתה איך בוקעים בתוכו גוזלים, יום אחד היה שם וביום השני לא. ואחרי שגמרו להרוס התחילו לחפור.

עכשיו החפירה העמיקה עד מי התהום, שנחשפו בשלולית עכורה שכתמי זיהום צפים בה. מעניין מה יעשו עם זה, באיזה טריק ישתמשו, באיזו טכנולוגיה, באילו מכונות. זה מפלס מי הים, שם למטה, ובו יצקו בסיס בטון, שורש, וממנו יצמח המבנה.

יצמח עד גמר. ייבנה וזהו. ואז יבואו אנשים חדשים לגור בו, מול הנוף של יפו, חמש דקות ממתחם התחנה, מיקום מיקום מיקום.

אליפלט

כתבתי הרבה על פלורנטין

בחודש האחרון נכנסתי שוב למאבק תושבים – להצלת הגינה הציבורית בשכונת פלורנטין.

כתבתי על הקושי לחיות באזור הזה ועל חוסר התחשבות של העירייה במי שבחר לעשות זאת, וגם על התנהלות העירייה החושפת כיצד חוסר ההתחשבות הזו באה לידי ביטוי.

אני חושב שיש סיכוי. אני אופטימי.

ויוצא שאני מסתכל על האזור הזה הרבה זמן. ויוצא שגם כתבתי על זה לא מעט. ריכזתי את הטקסטים הללו כאן.

כתבתי על המכולת השכונתית, ועל המאבק הבלתי אפשרי שלה מול רשת השיווק שפתחה סניף בשכונה. כתבתי את זה ב- 2006. הם עדיין שם.

כתבתי סביב מאבק התושבים האחרון בו הייתי מעורב עד צוואר, נגד תוכניות הבינוי ב- 'מתחם החרש והאומן', בסדרה 'גזר דין מוות לשכונה':

זו קינה על העלמות התעשייה והייצור, מהימים בהם בנו את מגדל נווה צדק הארור.

זו הרחבה, שיר הלל לרבגוניות ויכולת ההסתגלות של אזור התעשייה שזמנו עבר.

זו הרחבה, למה זה חשוב, מי הרוויח מזה, וסיפור קטן על רכוש נטוש.

זו הרחבה, אסוציאציות, טון מהוהר ומלומד, קצת על מכבי תל אביב, קצת על עין הוד.

זו הרחבה, פאסיבית אגרסיבית, על נוכחות ההיסטוריה במרחב.

זה רגע קטן, החרט הזקן סוגר את בית המלאכה שלו.

ועוד רגע, בעל הבית שלי נפטר, ואני סופד לו ונזכר איך הגעתי לשכונה.

עוד קינה, החוזה את בוא הדחפורים וקוראת לזהות מקומית שאינה קשורה אל החדש והאופנתי.

וכאן יש תיאור טיפוס למגדל נווה צדק לפני סוף בנייתו, עוד על מה הדרום צריך.

ואתנחתא לסיום, גלריית כתובות 'עם ישראל חי' והשינויים שעברו.

כשלמדתי באוניברסיטה, ניצלתי את ההזדמנות וכתבתי עבודות, כלומר מאמרים, כלומר טקסטים ארוכים ומלומדים שניסיתי בכל זאת, הרגל רע שלי מהזמן בו סתם כתבתי, שיהיו מעניינים לקריאה:

מאמר, שבמפתיע הוא אחד הטקסטים הנקראים ביותר באתר, על ההיסטוריה של פלורנטין, מי הקים אותה ומתי, ותיאור סכסוך מצחיק בין בתי כנסת.

ומאמר מסכם, ארוך למדי, לא למתחילים(אבל עם הרבה תמונות!), על דרום תל אביב, על התפקיד ההיסטורי של השוליים. אני גאה במאמר הזה וחושב שזה הכי קרוב שהגעתי לכתיבת הסטוריה. הוא עוד לא גמור ובגרסה שפרסמתי כאן הוא נטול הערות שוליים. יש כאלה, לפי קילו, לכל מי שמודאג.

קריאה נעימה.

בוודאי אמשיך לכתוב בענייני שכונה, דרום תל אביב והיסטוריה עירונית ומקומית. זה נושא מעניין מדי בכדי להפקירו, ותהליך השינוי שאזור זה עובר הוא מרתק ונמצא רק בתחילתו. אני מקווה שלטקסטים אלה תהיה השפעה בתהליך הזה.

החלומות של הראש הקטוע (א')

מעין רשימת המשך ל- "הנכה שהייתי". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

גדלתי בדירות שכורות, כאלה שעוזבים כל שנה שנתיים, ולמרות מאמציה של אימי לשמור על תחושת יציבות תפשתי עצמי כנווד שלא מתוך בחירה. הורי עזבו את דימונה ועברו לרמת השרון בחופש הגדול שבסוף כיתה ב׳, ואני האמנתי שאז הכל התחיל להתקלקל. בדימונה היה לנו בית, היו לי חברים, הייתה קהילה. כך זכרתי את זה, כגן עדן אבוד. שנים אחרי המעבר עוד חשבתי שכשאגדל אשוב לשם, שאני בעצם דימונאי בגלות. סיכת מתכת קטנה עם סמל העיר הייתה אחד מאוצרותי, והקפדתי לתלות או להסתיר אותה במקום חשוב בכל בית חדש אליו עברנו.

לאחר גירושי הורי לא היה לאבי בית משלו. במשך שנים מספר חי בדירתה של בת זוגו החדשה ולאחר שנפרדו החליף מקומות מגורים בהתאם להזדמנויות שנקרו בדרכו. אני זוכר שפעם שכר דירת גג קטנה ברחוב דיזינגוף, לא רחוק מאחת מהגלריות לתכשיטים שניהל. היה שם כלוב עם תוכי שפסולת הגרעינים שפיצח נערמה על השטיח מקיר לקיר. הוא לא נשאר שם הרבה זמן. אבי חשב שהוא אדם עצמאי, שיכול להסתדר לבד ובכל מצב. למעשה היה תלוי לחלוטין בנשים השונות שטיפלו בו. מערכות היחסים שניהל סיפקו לו בתים מתחלפים, יציבים לגמרי למראית עין, בעלי מסורות, מנהגים ומאכלים קבועים, שהיו מתפוגגים, אפילו לא הופכים לזיכרון אלא מודחקים ונשכחים, ברגע שהיה עובר הלאה.

גם מעברי הקריירה שלו היו כאלה, קיצוניים, כשהוא ממציא את עצמו מחדש בכל פעם. התגאיתי לספר על השינויים שעבר לכל מי שהיה מוכן לשמוע. איך היה מהנדס בכור האטומי, ואחראי ייצור במפעל טקסטיל גדול, ׳כיתן דימונה׳, זכרתי במעומעם איך הייתה שם פעם שריפה, ואיך חזר הביתה בבוקר, מריח מעשן וסיגריות, ואיך עבר ל- ׳תדיראן׳, ואיך עזב את כל זה, והתחיל לעצב ולייצר תכשיטים, מקים רשת חנויות שמנתה בשיאה ארבע גלריות ובית מלאכה גדול. הוא לימד את עצמו ולמד מעובדיו איך להיות צורף, מנצל את הידע שצבר כמהנדס כדי לפתח שיטות תכשיטנות ייחודיות וחדשניות. הוא ידע להתאים לאנשים, ובעיקר לנשים, תכשיטים שאהבו, שהחמיאו להן. הוא אהב למכור. מבחוץ היה נראה כאילו הוא מתבלבל בין מכירה לפלרטוט. אבל אני חושב שהוא לא היה מסוגל שלא לפלרטט, שזה היה חלק מטבעו.

מתישהו עזב גם את זה. רשת החנויות התרחבה יותר מדי בדיוק כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה ותיירים הפסיקו לבוא. הגלריות נסגרו. בבעלותו נשארו רק מבנה ביפו העתיקה שבקומת הקרקע שלו הייתה הגלריה הוותיקה ביותר שפתח ובקומה השנייה בית המלאכה הנטוש. זה היה בסמטת מזל דגים, מול מועדון סגור בשם סאן סיטי. הוא עצמו גר עכשיו בערד, עם בת זוג חדשה, מנסה לפתח רהיטים בהם משולבים ויטראז׳ים ועציצים. היו לו תוכניות גדולות לגבי זה. סבי, אבי אימי, אשר ליווה אותה תוך כדי תהליך הגירושים הקשה ותמך בה בכל פעם שלא העביר את תשלומי המזונות, נהג לתאר את התנהלותו של אבי באמצעות ביטוי שמקורו, מן הסתם, יידישאי, ׳החלומות של הראש הקטוע׳. אבל ההתלהבות של אבי וביטחונו העצמי היו משכרים ואני האמנתי לגמרי בתמונות העתיד המזהיר שתיאר, במפעלי הענק שיקים יום אחד. הוא לא יכול היה להיכשל.

אני, בינתיים, גמרתי את התיכון. נשאר עוד זמן עד גיוסי לצבא, ופתאום דברים התחילו לקרות. קיבלתי רשיון נהיגה. נערה שהכרתי מתקופת בית הספר פיתתה אותי. התאהבתי בה מייד. לראשונה בחיי הייתה לי חברה. אבי, שכבר דאג שמשהו לא בסדר עם הילד, ושלא ירשתי את אהבת הנשים שלו, היה מאוד גאה בי. בדיוק עברנו, אמי, אחותי ואני, לדירה קטנה שקנתה כחלק מהסכם הגירושים, ושעד עכשיו הייתה מושכרת. לא היה שם חדר עבורי ואבי הציע שאכשיר את בית המלאכה הסגור ביפו כמקום מגורים. כך יהיה לי בית משלי שאוכל לחלוק עם בת זוג.

יפו העתיקה היא העיר הערבית ההרוסה והנטושה, ששופצה ונבנתה מחדש בכדי לשמש מושבת אמנים תיירותית. לא היו תיירים ולא אמנים כשהתחלתי לשפץ. זו הייתה עיר רפאים נטולת דיירים. הרגשתי כמגלה עולמות בארץ לא נושבת.

בעזרת חבר שהסכים לעזור לי בניתי מטבח מקורות עץ שמצאתי. קשת בטון מוגבהת שמשה כמשטח שינה. מסבי וסבתי קיבלתי שטיח ארוג, אדום כהה. העברתי לשם את חפצי, את הספרים שצברתי, מזכרות וכלי עבודה. החברה החדשה שלי באה לבקר אותי. ישנו שם יחד. איבדתי את בתולי. אהבתי אותה מאוד. בשוק החלפנים שליד כיכר השעון היה מוכר מרק זקן שבחנותו נהגתי לאכול. כשהתפורר הקיר שיצר את קשת הבטון גיליתי שחומר המילוי בו השתמשו היה עיתונים משנת בנייתה, 1964, שהקשת היפואית האותנטית הייתה בעצם יצירה של המשפצים הישראלים. לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב, אז, לדיירים המקוריים, שהפכו פליטים ב- 1948, שאבי סיפר לי איך פעם, כשהגלריה עוד פעלה, בא מישהו מהם לבקר, לראות איך שינו את בית ילדותו. הייתי עסוק בלהפוך את המקום לשלי, בלהתכונן לגיוס. נתתי לחברתי החדשה מפתח. זה היה צריך להיות הבית המשותף שלנו, מקום מפלט לי ולה בו נזדיין ונאהב כשאחזור מהצבא.

החלומות של הראש הקטוע. התגייסתי. כשחזרתי מהטירונות הייתי עייף כל כך עד שלפעמים נרדמתי באוטובוס בעמידה, מתעורר רק בתחנה המרכזית של הרצליה. החובות של אבי תפחו והוא התחיל לשנוא את המקום הזה, המדינה, שבה לא נותנים לחיות, שרק לוקחת בלי לתת בחזרה. הוא הודיע לי שאם אמות בצבא הוא יהרוג את אריק שרון כנקמה. הוא התחיל לבדוק לאן יוכל לברוח, איך יצליח לשקם את עתידו הכלכלי.

החזקתי בתמונותיה של חברה שלי במקום בטוח, לא הראיתי אותן לאף אחד. היא באה לבקר אותי בבסיס הטירונות בקציעות. התחבקנו. הייתי גאה ונבוך להציג אותה, הרגשתי שהיא מתרחקת ממני. כמעט לא ביקרתי בבית ביפו. הוא היה רחוק מדי וקשה לתחזוקה, הטיח שעל הקירות מתפורר כל הזמן ודורש ניקיון ושיפוץ יסודי שלא היה לי זמן לעשות.

אביה של חברתי היה פרופסור, והוא התקבל לשנת שבתון באוניברסיטה בלונדון. היא הייתה רקדנית, והחליטה לדחות את גיוסה לצבא ולנסוע לשם עם משפחתה, וללמוד בבית ספר למחול מודרני. כל זה קרה מהר, ואני התעדכנתי בחופשות סוף השבוע החטופות, בהן אי אפשר היה להספיק כלום. לא נורא, כלום לא יקרה, היא תשמור לי אמונים, אני אחכה לה. הפכתי לתלוי בה. מעטפת תמונותיה הייתה נחמה, העניקה לי תחושת שייכות בתוך הניכור והקשיים הפיזיים והנפשיים של הטירונות.

טירונות היחידה הסתיימה במסע של 120 ק״מ. במשך 37 שעות הלכנו, מערד לצאלים ומשם למשמר הנגב, בסיס הקבע של היחידה בה שירתי אליו הגענו לראשונה. סוף השבוע הזה היה ההזדמנות האחרונה שלנו להפגש לפני שתיסע. אחרי שקיבלנו כומתה סגולה, בסוף מסדר בו כל אחד מאיתנו ספג גם ספק טפיחה ספק אגרוף מטלטל בחזה, חיות אתם, כל הכבוד וברוכים הבאים ליחידה, בטלפון הביתה, למדתי שגם אבא שלי נסע, אבל זה פחות עניין אותי, אז. מול סיכוי שאשאר שבת ולא אראה אותה התמוטטתי בהתקף בכי ונשימת יתר שלא הצלחתי לעצור. כמה לא גברי מצדי. אבל בסוף שחררו אותי. הייתי כולי שפשפת וערגה.

נפגשנו במועדון ׳רוקסן׳. הייתה הופעה, היה רעש, אבל איני זוכר הרבה. היו שם עוד חברים שלה, שגם מהם הייתה צריכה להיפרד. בטח הבטחנו זה לזה דברים שלא קיימנו. במהלך סוף השבוע, אחרי שנסעה, למדתי שאבי מכר את בניין הגלריה ביפו, במזומן ובזול, מהר מהר ובסוד, לקח את הכסף וברח עם בת זוגו וילדתה הקטנה להולנד, לאמסטרדם, להתחיל שם מחדש. רוב החפצים מהדירה ששיפצתי נארזו על ידי סבתי ונשלחו בארגזים לערד, למחסן בבית אותו נטש אבי. את רובם לא ראיתי עוד. אני חושב שגם סיכת המתכת בצורת סמל העיר דימונה נעלמה אז.

אותה חברה ראשונה שהייתה לי התגלתה כלסבית. אבי חזר ארצה רק שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, והיה גולה, זר כאן בדיוק כמו שהיה בהולנד. סלחתי לו ולה על שנטשו אותי, הפכתי לאדם שנצמד לאזור ומקום מגוריו, חולם בקטן. לבת זוגי ולי יש בית, משפחה, אהבה טובה ומספקת. אני גאה ושמח מאוד בכך.

דור מדבר

המאבק להצלת הגינה בפלורנטין מאיר משהו על הצורה בה מתנהלת העירייה.

התכנית הנואלת, להרוס את הגינה הגדולה היחידה בשכונה ומבנה בית ספר ישן אך יפה, ולהקים במקומם בית ספר חדש, בעוד שמעבר לכביש יש מגרש חנייה מוזנח שממתין לפיתוח, היא דוגמא לטיפול לא רגיש וחסר מעוף באזור שמשווע להתייחסות אחרת. והיא גם מסוכנת. הפגיעה שלה במרקם ובאיכות החיים של דיירי השכונה יכולה להיות אנושה.

ביצועה פירושו הפיכת כל שטח הגינה לאתר בנייה עד זמן השלמתה. כל השימושים של הגינה ושל המבנה כרגע, גני הילדים שנפתחו בו, מתקני המשחק והספורט, הגינה הקהילתית, ריהוט הרחוב בו משתמשים בלייני הלילה, משטח הדשא היחיד עליו יכולים תינוקות לזחול וכלבים לשחק – כל אלה יסולקו ממקומם, והגינה תהפוך למפגע, לנטל על הסביבה. אתר הבנייה הזה, שאין לדעת בדיוק כמה שנים יישאר כזה, יצטרף לאתרי בנייה נוספים שיש ושיתווספו באזור הזה של שכונת פלורנטין, כך שבמשך כמה שנים יפגע המרקם העירוני: אפשרות תנועת הולכי הרגל, שיווי המשקל העדין בין עסקים, תעשייה קלה, בילויים, פנאי ומגורים שמתקיים בו. המרכזיות של האזור הזה, קירבתו לים, ליפו, לתחנה המרכזית וללב תל אביב, מבטיחה עלייה בכמות הנרקומנים והגנבים. הנזק הזה הוא וודאי. אין דרך למנוע אותו אם תהרס הגינה ואין כל תחליף למרקם העירוני הקיים.

באתר  ׳תל אביב 100. האנציקלופדיה העירונית׳ מוצגת ההיסטוריה של האזור הזה. די מפואר, האמת. אולי בגלל שפינה זו תמיד הייתה שולית, תמיד על הגבול בין תל אביב ליפו, תמיד קצת שונה מכל מה שמסביבה, קרו פה דברים מעניינים.

שתי קבוצות הכדורגל המקומיות, מכבי והפועל תל אביב, קמו כאן, על המגרש שבמקומו ניצבת הגינה. זה קרה לא בגלל התמיכה של העירייה אלא למרות התעלמותה, בזכות חלוצים שהתעקשו לקיים חיי ספורט נורמליים בשולי העיר העברית הראשונה. איפה האוהדים שיתבעו מעט כבוד לכך?

ועוד משהו: באתר כתוב שהשכונה התרוקנה מתושביה בגלל אי השקעה בתשתיות, הזנחת מבנים, צפיפות גבוהה, והמפגעים שגרם איזור התעשייה הסמוך. כל זה קרה בגלל שמדיניות העירייה הייתה שפלורנטין אינה צריכה להיות שכונת מגורים ובגלל שמנהל מקרקעי ישראל, יורש כל הרכוש הרב שהיה בבעלות ערביי יפו לפני 48, פגע בערכו במקום להשביחו, הופך מגרשים ריקים ובתים מפוארים למפעלים ומחסנים מאולתרים ולמגורי עוני. גם העירייה וגם המנהל אחראים למצב אליה הגיעה השכונה.

בסיכום הצגת האזור קובע האתר כי יוזמת העירייה להרוס את מבנה בית הספר הישן תתקבל בברכה על ידי התושבים ותתרום להתחדשות האזור. זו טעות. חדש אינו בהכרח יותר טוב ובית ספר חדש צריך להיבנות על מגרש החנייה שמעבר לכביש.

בתגובת העירייה לכתבה שהתפרסמה בעניין בעיתון ׳טיים אאוט׳ נכתב כי ׳כרגע לא ניתן לבנות בית ספר חדש במגרש שמעבר לכביש, שכן יעוד הקרקע מסחרי ושינוי היעוד עלול להימשך מספר שנים׳. זו תשובה קצת מגוחכת משתי סיבות:

– בניית בית הספר המתוכנן גם היא תיקח מספר שנים. קיים סיכוי גדול שהקרקע באזור הבנייה המיועד תתברר כמזוהמת, והבנייה תתארך עוד. הפתרון המיידי למצוקת מוסדות החינוך הנוכחית היא השמשה מיידית של המבנה הקיים כפתרון מעבר. זה יכול היה להיות פיתרון כבר לשנת הלימודים הנוכחית, לא בעוד מספר שנים.

– העירייה התחייבה לשנות את יעוד השטח, שנמצא בבעלותה, לציבורי. היא אפילו שילמה לעצמה עבור השטח הזה (שוב, שכבר היה בבעלותה), על עצם הנכונות לוותר על יעודו המסחרי לטובת הציבור. העירייה שילמה לעצמה מכספי קרן שהקימה שמטרתה הייתה לרכוש מגרשים בשכונת פלורנטין ובדרום העיר לרכישת שטחים לצורך הפיכתם לשטחי ציבור. העירייה ביצעה את התרגיל הזה וקיבלה אליו את אישור הועדה המחוזית לתכנון ובנייה כבר לפני יותר מחצי שנה. זו קראה לעירייה לקדם הגשת תכנית מתאר חדשה למגרש הזה. כלומר העיכוב כרגע הוא כתוצאה מכך שהעיריה צריכה להגיש תכנית חדשה לאישור. זה די מצחיק.

ושוב, ההתנהלות הזו אומרת משהו על העיריה.

כי לכאורה, מה אתם באים בטענות?

הרי מקימים בית ספר, משקיעים בכם, עושים הכל חדש, מודרני ומתאים.

בפועל הורסים מה שקיים, מנצלים את ההזדמנויות שנקרות בדרך, ובעיקר לא משקיעים מספיק תשומת לב בצרכים וברצונות של תושבי המקום. התושבים הנוכחיים הם עדיין מטרד, דור מדבר, שיעלם אחרי שיתקנו פה, אחרי שיבואו אחרים במקומם. לא יפה, ככה.

(תמר, בתי, זוחלת על הדשא בגינת דרויאנוב, בדו שיח עם מישהו שעבר שם. צילום: ננה אריאל)תמר בגינת דרויאנוב

מצילים את גינת דרויאנוב!

אני חי בפלורנטין.

עברתי לשכונה בתחילת שנות ה- 90, ראיתי אותה משתנה, בגלים של דעיכה והתחדשות, הופכת כל פעם למשהו קצת אחר עבור האנשים החיים בה, ובתפקיד שהיא ממלאת בחיי העיר.

ותמיד הכל בא בקושי, תמיד לבחירה לגור פה נוסף איזה ׳אף על פי כן׳, תמיד זה היה נגד מה שצריך. לכאורה, השכונה הזו, האזור הזה, לא יועדו אף פעם לחיי אנשים שבאו להישאר. המצב הנוכחי זמני, כאשר הפתרון האוטופי היחידי הוא הריסה ובנייה מחדש, כי שום דבר פה לא טוב.

המון מאבקי תושבים חוויתי, ובחלקם גם השתתפתי. מאבקים אינסופיים בדרישה לניקיון, לבטחון, לטיפוח, לשירותי ציבור ברורים מאליהם. תמיד בקושי. כאילו שבעירייה לא ממש מבינים מה הבעיה פה, למה מה קרה, הרי לא באמת גרים פה אנשים, ולמי שבכל זאת בוחר בכך ברור שזו אופציה זמנית.

אני נשארתי, ואני לא היחיד. יש מספר גדל והולך של יחידים ומשפחות שרואים בשכונה הזו ובאיזור הזה את ביתם, לא כברירת מחדל אלא כמקום להישאר בו, לקיים בו חיים עירוניים טובים ומלאים, וכל זאת למרות שהתשתיות העירוניות מפגרות ובלתי מתאימות לחיים כאלה.

החוסר בשטחים פתוחים ובמבני ציבור בשכונה הוא אדיר. יש סיבות היסטוריות עמוקות שהובילו לכך שפלורנטין היא השכונה הצפופה והבלתי מטופלת ביותר בעיר מבחינה זו. השינויים של השנים האחרונות: הבנייה החדשה והעלייה בכמות התושבים, רק החמירו את הבעיה.

לא רחוק מביתי יש גינה ציבורית. היא לא גדולה או מטופחת במיוחד, אבל בכל זאת, ואולי בגלל שהיא היחידה באיזור בגודל סביר, מתקיימים בה ובסביבתה חיי קהילה ופנאי מגוונים. אנשים שעובדים בסביבתה משתמשים בה בבוקר, ילדים, בני נוער וספורטאים חובבים אחר הצהריים ובערב, בליינים ונטולי בית בלילה.

ליד הגינה יש מבנה בית ספר ישן ויפה שנבנה אחרי מאבק תושבים עיקש, שדרשו, כבר בשנות ה- 50, שהעירייה תמצא פתרון לחינוך ילדיהם. הוא שירת בנאמנות את ילדי השכונה עד שנות ה- 80, ולאחר הידלדלות המשפחות בשכונה ננטש, והפך אחר כך לאכסניית סדנאות האמנים. כעת, לאחר מאבק תושבים מחודש, פונו ממנו סדנאות האמנים והוקמו בו שני גני ילדים, בעוד שאריתו אטומה. בצד המבנה יש גינה קהילתית בה מגדלים תושבי השכונה ירקות. במקלט סמוך מפעילה עמותת ׳מהפך׳ מועדונית לנוער, ובמגרש הכדורסל משחקת כמעט כל ערב קבוצה אחרת.

למרות פשטותו זהו מתחם לא רע, ובעיקר חיוני עבור מי שגר בשכונה. במפגש תושבים שנערך לאחרונה התבקשו המשתתפים, כחלק ממשחק היכרות, לסמן על מפה את המקום האהוב עליהם בשכונה. גינת דרויאנוב הייתה, בלי שום ספק ועל פי דעת הרוב, המקום האהוב והחשוב ביותר.

ואת הגינה הזו החליטה העירייה להרוס.

לכאורה, העירייה פועלת למען תושבי השכונה. היא מתכננת לבנות בית ספר חדש על שטח הגינה הקיימת, ואחר כך להרוס את המבנה הישן ולהכשיר גינה חדשה ומגודרת בשטחו. אני מאמין שחלק מפקידי העירייה ונבחריה חושבים שזה פתרון טוב למצוקת ההורים בשכונה.

הם טועים. זו הפקרה ופגיעה בכל מי שגר בשכונה כרגע.

הגינה תהפוך לאתר בנייה, כל המשתמשים בה יוותרו ללא מה שנתנה להם, ולאחר שתסתיים הבנייה בית הספר המתוכנן, מבנה של ארבע קומות הכמעט צמוד אל הכביש, הוא ישרת בעיקר את התושבים החדשים מהפרויקטים אותם קידמה העירייה במרץ ואת ילדי השכונות הקרובות.

וזה מקומם עוד יותר מאחר ופתרון חלופי קיים בהישג יד: מעבר לכביש יש שטח בגודל זהה, בבעלות העירייה, המשמש כעת כמגרש חנייה ושעליו היה אפשר לבנות את בית הספר המתוכנן, תוך הכשרה זמנית של מבנה בית הספר הישן לתקופת ביניים.

כך שמאבק תושבים חדש, עוד אחד בשרשרת, כזה שאסור להפסיד בו, מתחיל כעת.

את גינת דרויאנוב צריך להציל, להגדיל ולפתח אם ניתן, ואת בית הספר החדש צריך לבנות, במהירות, מעבר לכביש. זה הפתרון הטוב והנכון לשכונת פלורנטין ולעיר שהיא חלק ממנה.

העירייה חייבת לפתור את מצוקת מוסדות החינוך והשטחים הפתוחים בשכונה, תוך כבוד ושימור הקיים ולא בהתנשאות המאפיינת את התוכניות המוצעות.

בשבועות הקרובים תתקיים בכל יום ד׳ בשעה 21:00 פגישת תושבים פתוחה במתחם דרויאנוב, במהלכה יוצגו תוכניות העירייה ומדוע יש להיאבק בהן ויגובשו דרכי פעולה להמשך. כל מי שרואה את פלורנטין כבית, כל מי שחי בה ובסביבתה ואוהב את האזור הזה לא כברירת מחדל אלא בשל מה שהוא מוזמן להשתתף.

מחשבות לקראת מרתון תל אביב המתקרב

מרתון תל אביב הקרוב יהיה השלישי שלי, עוד תחנה משמעותית במסלול אותו אני עובר עם הריצה. התחלתי להתכונן אליו מעט אחרי מרתון ברלין, לפני כחמישה חודשים, ולמרות שלא עמדתי במטרות האימונים שחלמתי להשיג בכל זאת התאמנתי לא רע, תוך שמירת ממוצע של מעל 90 ק“מ בשבוע בחודשים האחרונים. למרות שאני רץ חדש, בעל גוף פגום ופגוע, הצלחתי עד לאחרונה להימנע מכל פציעה שתשבית אותי, בין השאר מכיווון שהריצה הפכה לדרך העיקרית שלי להגיע למקומות, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי השבתה כזו. הגעתי לכושר ריצה שלעולם לא הייתי בו, פורץ את גבולות היכולת המוכרים לי. רק בשבוע האחרון, בשלב שהיה אמור להיות השיא של התהליך הזה, צץ פתאום כאב מגביל, שאולי היה שם בעצם כל הזמן ורק חיכה לרגע המתאים בכדי להתפרץ. כבר עשרה ימים שאני מושבת כמעט לגמרי, אבל ברור לי שאוכל לפציעה הזו ושהיא אומנם פגעה בהכנותי אבל לא באופן אנוש. לפחות כך אני מקווה.

מבחינת תוצאות בלבד, הגעתי אל שולי העשירון העליון של קהילת הרצים. איני חושב שהתוצאה שאשיג במרתון הזה תחרוג בהרבה מהתחום הזה. אני אמור להשיג זמן טוב, לא יוצא דופן. יקדימו אותי לא מעט אנשים רגילים לגמרי, שהתאמנו טוב יותר ממני, ביותר נחישות והתמדה, יותר קשה, יותר זמן, אנשים שאהיה גאה לרוץ בעקבותיהם. איני חושב שאיכות התוצאות שלי תשתפר בצורה דרמטית בהמשך. הזמן ותשומת הלב אותם אני מקדיש לריצה ישארו מוגבלים ובנוסף איני צעיר, והגוף שלי כנראה אף פעם לא ישתקם לגמרי מהנזקים שהספקתי לגרום לו. זה דווקא מרגיע בצורה מסוימת. עבורי תחרות ריצה היא מבחן, אישי לגמרי, והתוצאה תספר לי כמה טוב התכוננתי, מה תחום היכולת שלי כרגע, עד כמה השתפרתי או חלילה התדרדרתי. יכולתי המוגבלות מונעות ממני בכל מקרה מלהתייחס אל הריצה כאל תחרות פשוטה בה נצחון או הפסד הם חזות הכל. לעולם לא אהיה טוב מספיק בשביל זה.

לפני קצת יותר משנתיים עוד עישנתי. לא ידעתי שאבא שלי חולה בסרטן ריאות סופני. לא יכולתי לרוץ יותר מקילומטרים בודדים בלי להיות מושבת אחר כך לשבועות. הרבה קרה בזמן הזה. מרתון תל אביב שעבר היה אתגר קיצוני, וההכנה אליו התמזגה באבל על מות אבי. המרתון הזה שונה, בעיקר מכיוון שבהכנה אליו לא התמקדתי בכאב ולא ניסיתי להמציא את עצמי מחדש. הריצה הפכה לחלק כמעט מובן מאליו בשגרת חיי, בדומה במקצת לזיכרון אבי. אני נהנה לרוץ, אני שמח להיזכר באבי. כך שאני מתרגש לקראת המרתון, בעוד שלושה וחצי שבועות, אבל כבר יודע שזה אינו אתגר חד פעמי אלא חלק, אומנם משמעותי וחשוב אבל רק חלק, מאותה שגרה.

שוליים. דרום תל אביב, צפון יפו

עיר ילידית מצמיחה בשוליה שכונות מהגרים, שהופכות בעקבות התערבות חיצונית לעיר עצמאית. לאחר שהעיר הזאת מתבססת היא מצמיחה בשוליה שלה שכונות מהגרים חדשות, וגם כאן המניע העיקרי הוא ההתערבות החיצונית, והשאיפה הבסיסית של מהגרים להתפרנס ולקיים אורח חיים המשכי ככל הניתן לזה אותו חוו לפני ההגירה.

שכונות אלה אינן טפיליות, מאחר ודווקא בגלל שוליותן הן מהוות בולם זעזועים המאפשר לעיר האם להתפתח. המהגרים תלוים אמנם בעיר המפרנסת אותם, אבל זו גם תלויה בהם, בכך שהם מספקים לה כח עבודה ומאפשרים לה להשתנות ולהתאים עצמה לתנאים החיצוניים. שכונת "אחוזת בית" הייתה, בעיקרה, שכונה של מהגרים ממוצא אירופי, ששאפו לאוטונומיה חלקית בלבד ושקיוו להשתלב במרחב, הפיסי, הכלכלי והתרבותי לא פחות מאשר לשנות אותו. בגלויה ייצוגית מימיה הראשונים של תל אביב נראית תחנת הדיליז'נס – כירכרה להובלת נוסעים, מהסוג אותו הכניסו לראשונה לשימוש בארץ ישראל וביפו המתיישבים הטמפלרים, ושהזיכיון להפעלתה הוחכר על ידי וועד השכונה לאפרים הילפרין 'שהתחייב להעמיד במשך כל היום לא פחות משלש עגלות שתלכנה מתל – אביב ליפו ובחזרה…'. תדירות הקשר מצביעה על נחיצותו, אבל עוד פרטים בתמונה מצביעים על ההיברידיות בזהות המצולמים וסביבת מגוריהם. החזית הפסאודו מזרחית של גימנסיה הרצליה ברקע, ארמון אוריינטאליסטי שהיווה את לב השכונה, מראה על ניסיון להשתלבות אסטטית במרחב המדומיין. מצד ימין נראית המדרכה, המבדילה בין השכונה הזו לאלו שקדמו לה, ומציגה את שאיפת תושביה לחרוג מהסטנדרטים של העיר הילידית וליצור מרחב ציבורי מתוכנן ויעיל. על ראש הנער שבקדמת התמונה חבוש קסקט, והוא נושא ספרי לימוד מתחת לזרועו. אבל הפעוט שרוכב על תלת אופן מאחוריו חובש תרבוש, וגם הוא, למרות חריגותו, מייצג של העיר. הקשר של השכונה עם יפו אינו חד סיטרי, לא רק בגלל הפן הכלכלי והמשק המשותף בסך הכל, שבו המגזרים השונים מתפתחים זה לצד ובעזרת זה, אלא גם דרך השפעות תרבותיות, מנגנונים של חיקוי, השפעה ולעיתים בידול מכוון. האוטונומיה היחסית מאפשרת לפרט לשלוט על קצב ותנאי השתלבותו במרחב.

 על מפה של חברת האוטובוסים 'המעביר' מ- 1944 משורטטים באדום קווי הנסיעה. בתי שכונת התקווה, אשר נוסדה 8 שנים מוקדם יותר, ושבתקופה זו גרו בה כבר אלפי אנשים, אינם מסומנים על המפה, אבל קו האוטובוס המוביל אליה מופיע. אוטובוסים מקשרים גם בין השכונות האחרות, גוש שכונת שפירא וגוש פלורנטין, לתל אביב, ובין תל אביב ובין רחוב בוסטרוס ושדרות המלך ג'ורג' (שדרות ירושלים של ימינו), מקום משכנו של הדואר המרכזי ושאר בנייני השלטון הבריטי. גם שלמה גרין, מי שהקים ויזם את הקמת השכונה של חולון ושנקראה על שמו, קנה והפעיל אוטובוס שחיבר בינה ליפו ולתל אביב. האוטובוס מגשר על חלק מהמרחק הפיסי ומאפשר לשמור על חלק מהמרחק התרבותי.

2

כך מתאר יצחק אביגני, שנולד ב- 1920 ביפו, ומשפחתו ברחה לתל אביב בעקבות מאורעות 1921 בהם נרצח סבו את נסיבות מעברם לשכונתו של גרין:

… החיים בתל אביב לא היו קלים. היינו נתונים לחסדם של בעלי בתים, שלא נטו להשכיר חדרים לבעלי משפחות מרובות ילדים. וזאת למה? בכל בית היה בור ספיגה אותו צריך היה לרוקן בעל הבית. בבית בו התגוררה משפחה מרובת ילדים, נאלץ בעל הבית לרוקן את הבור לעיתים תכופות. לכן, לא השתלם לבעלי הבתים להשכיר חדר למשפחה כמו שלנו.

אבי, מאס ב'חסדיהם' של בעלי הבתים בתל אביב, שבכל משא ומתן היו סופרים לו את הילדים, וגם חשש מעין רעה.

סיבות כלכליות, ורצון לעצמאות, שמתבטא גם בפחד מאותה עין רעה, מהביקורת בעלת הבסיס הכלכלי המפוקפק על עלות ההפרשות של משפחה מרובת ילדים, מביאים להגירה פנימית אל מקום מרוחק, בו אותו אב, העובד כמוכר נפט ברחובות תל אביב, הופך לבעל בית. זו אחת המשפחות הראשונות שעוברות לשכונה, לאחר ששלמה גרין מציע הנחה למי שיעשה זאת.

… לשכונת גרין הגענו בכרכרה רתומה לפרדה. העמסנו את כל מה שהיה לנו על העגלה, עלינו כל בני המשפחה ועוד היה מקום…

… למחרת, בחמש לפנות בוקר כבר צעדנו ברגל לתל אביב. כל אחד מהילדים פנה לבית הספר בו למד. אמרנו לאבא: "אתה לוקח אותנו באפלה ומחזיר אותנו באפלה!"

שנתיים צעדנו לבתי הספר בתל אביב יום – יום חורף וקיץ.

תושבי השכונה משתמשים בעיר הגדולה, המספקת להם פרנסה, ושירותים שאינם יכולים ליזום בעצמם. אבל המרחק יוצר בידוד חלקי, שגורם להיווצרות זהות משותפת. 'לשכונת גרין היה הווי מיוחד', אומר המספר, ומונה חוויות פרוזאיות, הקמת סיפרייה, התכנסויות שבועיות לצורך מפקד ושמיעת סיפורים, נסיעה באופניים על החולות. אבל קשיי הקשר עם תל אביב נפתרים רק בעקבות היוזמה, הכלכלית בבסיסה, של מקימה:

… ב- 1936 חל מפנה בשכונה, גרין קנה אוטובוס ובו 17 מושבים. ילדים שלמו חצי גרוש ומבוגרים גרוש. האוטובוס יצא משכונת גרין לרחוב לוינסקי בתל אביב. השכם בבוקר היה האוטובוס יוצא מהשכונה. הנהג צפר וחיכה עד שכל הנוסעים הגיעו. הגברת והאדון גרין היו מברכים את הנוסעים בבוקר טוב, ומוכרים להם כרטיסים.

אחד הנוסעים תימני זקן אמר לגרין: 'לי אתה אומר בוקר טוב? תגיד בוקר טוב לגרוש שאני נותן לך!'. בלילה היו אנשי השכונה מתאספים ברחוב לוינסקי ומחכים לאוטובוס האחרון, שיצא בשעה 10.00 בלילה.

הבדיחה של הנוסע המבוגר חושפת את המתח הבין מגזרי, הכלכלי והעדתי בין בעל ההון (היחסי), היזם האשכנזי, ובין מי שמפרנס אותו אך גם נעזר בו. האוטובוס, כאמור, מגשר על חלק מהמרחק, אבל במקביל הוא מיועד רק למי שמסוגל לשלם בעבורו, והוא כופה על אותו משתמש לוח זמנים ומסלול קבוע. הוא יוצא מהשכונה וחוזר אליה, מגדיר במסלולו את מערכת היחסים הערכית בין שוליים ומרכז. בחינה נוספת של מפת האוטובוסים של חברת 'המעביר' מראה כיצד משולש קווי האוטובוס, פלורנטין, שפירא והתקווה הוא התחנה האחרונה שהיא גם תחנת המוצא במסלולי הנסיעה, בשוליה של המפה ובשוליה של העיר. כותרת המפה היא 'תל אביב המורחבת', וקו הגבול של העיר עם יפו אינו מסומן עליה, אבל הוא בכל זאת ברור, ומתבטא בצורת הרישום השונה של המבנים, בקווים הצפופים, שהמקרא מסביר שהם מצביעים על בנייה בשיעור של יותר מ- 80%, המסומנים על שטח שכונת פלורנטין, אבל למעשה מאחדים בין סימונה לזה של יפו, בדימוי ויזואלי הממחיש את כך שכותרת ספרו של שרון רוטברד, 'עיר לבנה, עיר שחורה' מצליחה לציין מתח שמתבטא גם בצורת הייצוג הגרפי של שתי הישויות המוניציפליות. אבל היא גם מפשטת את המצב לכדי דיכוטומיה, בעוד שבפועל קיימת סינרגיה בין השחור והלבן, כאשר בשכונות השוליים, אותו שטח אפור מטאפורי, העיר הלבנה והשחורה מווסתות לחצים, מתערבבות ושואבות זו מזו.

3

המפה טוענת שהיא מייצגת את המציאות הפיסית, מה שמתבטא בין היתר בכך שהרחובות החסרים בכדי להשלים את תוכנית המנורה של שכונת נווה שאנן אינם מצויירים בה, ומסומנים כשטח ריק. אבל, כפי שכבר הזכרתי, במקום בו ניצבת בזמן שרטוטה שכונת התקווה עדיין מצויירים פרדסים, ודווקא אותו שטח ריק היה למעשה פרדס פורה ומניב, כפי שמבהיר היטב צילום אוויר מ- 1946. היעדר ציון שמות הרחובות בשכונת שפירא גם הוא בחירה אידיאולוגית במהותה. מפת האוטובוסים ממקמת את המשתמש בה במרחב, ובכך הופכת לאמצעי לכינון זהותו.

4

אבל למרות המיקום השולי של השכונות הדרומיות, הן עדיין חלק ממנה, מושפע אך גם משפיע. הקשר אינו חד סיטרי. זהות תושבי השכונות הללו גם היא היברידית. שכונת התקוה הוקמה על ידי עובדי עיריית תל אביב, מהגרים מארצות האיסלאם. הדבר מצביע, מן הסתם, על הקשר ההדוק שלהם אל העיר, שלא הסכימה לאמץ אליה את שכונתם. לא הייתה להם זכות בחירה למוסדותיה, אבל הם היו חלק מהותי מאותם מוסדות. קשר נוסף היה דרך שימוש בהיצע התרבותי של העיר. יצחק אביגני מתאר כיצד היה צועד בתור נער לתל אביב לצפות בהצגות ובסרטים. אבל גם כאן ניכרת הדדיות, מאחר ותושבי העיר ובאיה השתמשו בבתי הקולנוע של יפו ובבתי הקפה, המסעדות והבארים שצמחו בשכונות השוליים, ושהיו משוחררים, עקב מרחקם מהמרכז וחוסר הבהירות של הכללים והאכיפה מפיקוח ממסדי. עיריית תל אביב אסרה ב- 1934 על מכירת ערק, משחקי קלפים ודומינו בבתי הקפה שבתחומה, מה שהוסיף, מן הסתם, לכוח המשיכה של העסקים שלא נאלצו לקיים תקנה זו עבור האוכלוסיה שדברים אלה היו עבורה חלק מתרבות הפנאי. העימות התרבותי משתקף במכתב תלונה שנשלח לעיריית תל אביב ב- 1938 כנגד בעל בית קפה שהעביר את עסקו מיפו לרחוב לילינבלום:

… ובו יושבים כל היום הולכי הבטל או יותר נכון החוג הרגיל לבתי הקפה הערבים שביפו שהוכרחו לעזבם ושוחקים בכל מיני משחקים שעש בעש קלפים ועוד משחקים מותרים ואסורים, והצעקות והמריבות במשך כל היום והלילה…

… ונוסף לזה רבה התנועה הבלתי מוסרית במקום ההוא, והמריבות בין הנשים ובעליהן בשעות המאוחרות בלילה שבאות להוציא את בעליהן משם בתקוה אולי עוד נשאר בידם סכום כסף למחיה טרם שיאבדום במשחקי הקלפים גם כן גדולה ורבה עד למאוד.

[…]

לזאת בקשתנו שטוח מלפני כב' לחקור את הדבר בהקדם ולסלק את המחלה הממארת באופן שאזרחי ותושבי השכונה לא תסבול מהאנשים המתאספים בבית הקפה הנ"ל שאינם לגמרי אזרחי ת"א ע"פ רוב ובאים מהשכונות שמחוץ לאזור ת"א.

אין ספק כי גם כאן יש סוג של 'עין רעה'. במכתב התלונה בולט עירוב של האשמות מוסריות והצבעה על נחיתות תרבותית, כאשר הנימוק המסכם הוא שבאי בית הקפה אינם שייכים למעשה לתל אביב, הם נטע זר הכופה עצמו עליה. ומצד שני, הקרבה הפיסית של מקום מגוריהם של מבלי בית הקפה אליו מתבררת מכך שהנשים באות אליו בכדי לקרוא לבעליהן הביתה. 'אזרח ת"א' משמש כאן כמסמן מנוגד לתרבות המזרחית הקלוקלת שמייצגים יושבי בית הקפה, זאת בשעה ש- 20% – 27% מתושבי העיר היו בני עדות המזרח. ושוב, מתברר הצורך אותו מספקות השכונות שבשולי העיר, לא רק כמקום מגורים של מי שאינם חלק מאותו תיוג מהמגן אלא גם כמקום שמאפשר למי שחורגים מתיוג זה ועדיין שותפים בחיי העיר לבטא צד בזהותם ללא ביקורת מתמדת.

תושבי העיר תפסו עצמם כמושא לקנאה על ידי תושבי שכונות השוליים. קטע מהפזמון 'התימניה' שכתבה לאה גולדברג להצגת תיאטרון 'המטאטא' ב- 1938 מדגים זאת בהציגו את שאיפותיה של עוזרת בית תימניה:

איהיה שכנזית/ גם אתלבש כמוה/ סנדל לועזית/ ועל עקב גבוה! 

אעבוד במשרד/ על מכונה אכתובה/ אצא בשבת/ ולי נוצות על כובע!

ובכרם התימנים/ לא יכירו מי אני/ ישאלו ויענו/ זאת לא ברכה שלנו!

את שמי אשנה/ תקרא לי ברטה גברת!

אם 'ברכה' תפנה/ אגיד 'אני אחרת'!

עיוות השפה והעלגות התחבירית הם פעולה קומית המתייגת במקביל את גיבורת השיר, עוזרת הבית השואפת להתנתק ממוצאה, כנחותה. היא תזכה להיות מוכרת כ- 'גברת' אם תאמץ סממני לבוש, פרנסה ובילוי החורגים משלה, כאשר הצעד הסופי בתהליך ההיפוך ל- 'אחרת' מתבטא בשינוי השם. יצחק אביגני משכונת גרין מספר בקטע ש- 'אינו שייך לסיפורי השכונה אך הוא מלווה אותי מאז ועד היום' כיצד, לאחר שקיבל ביום ראשון חמישה שילינגים מהרב עוזיאל, ראש הישיבה בתל אביב בה למד, לאחר שקרא את פרשת השבוע בשבת – 'הסתובבתי כל היום גאה, המטבעות מצלצלים בכיסי ולבסוף קניתי לעצמי: סנדלים, כובע צופים ובד למכנסים.' הלבוש – סממן ההידמות והחיקוי החיצוני שמהווה עדות לרצון הידמות וחיקוי פנימי, דומה בכך במפתיע לאותו תרבוש שחובש הפעוט בגלויה שנסקרה מימי ראשית תל אביב.

אחד מהדברים המבדילים בין אחוזת בית לבין שכונות השוליים של תל אביב, פרט להבדל הברור שבמקרה הראשון זהו פרבר עשיר ובמקרה השני פרברי עוני, הוא היחס לחינוך. אחוזת בית נבנתה, פיסית, תרבותית וכלכלית, בצילה של גימנסיה הרצליה. גם עם התפתחותה המשיכה תל אביב לתקצב בנדיבות את מערכת החינוך העירונית ומ- 1934 הייתה העירייה אחראית על גני הילדים והחינוך היסודי בעיר. השאיפה הייתה שלמרות שלא היה חוק חינוך חובה כל ילד יהודי במרחב תל אביב יזכה לחינוך יסודי, מה שחייב השקעה רבה, שהגיעה לכרבע מתקציב העירייה. למרות זאת, ולמרות שהעירייה לא גבתה תשלום מההורים אלא מס חינוך כללי מתושביה, הנשירה הייתה רבה, וחלק ניכר מ- 85% מהילדים שנכנסו לתוך מערכת החינוך נשר מלימודיו בגיל 10 – 12. מוסדות החינוך העירוניים קיבלו אליהם ללא קושי תלמידים משכונות השוליים של תל אביב, אף שלא שילמו מיסים לעירייה, ואף דאגו למתן ארוחות צהריים לנזקקים, אבל בהיעדר יכולת אכיפה, ומאחר וחוקי הסדרת עבודת נשים וילדים נחקקו רק ב- 1943 והילדים יכלו לסייע בפרנסת המשפחה, שיעור הנשירה בשכונות השוליים של תל אביב היה גבוה יותר והגיע בשכונת מנשיה לכדי כשליש.

ההבדל בעלות שכר הדירה והמיסים הנמוכים היו גורמי משיכה מובהקים לשכונות השוליים של תל אביב, אבל הריחוק הפיסי של בתי הספר, שתואר בסיפורו של יצחק אביגני שצוטט קודם, היה בוודאי מהסיבות לכך שהנשירה מלימודים הייתה גבוהה. ניסים אלוני, שהתגורר בשכונת פלורנטין, מתאר בצבעים קודרים את המסע היומי שלו לבית הספר, אשר בו, למרות שהמרחק אינו עצום, הוא חווה זרות ופחד. המשפחות המזרחיות נטו להיות גדולות יותר, והילדים השתלבו מהר יותר בשוק העבודה. כך נמנעה מהם ההשכלה שהייתה יכולה לעזור להם להשתלב במגזר האירופי. זה היה מעגל קסמים של עוני. נוצר 'קשר מובהק בין המוצא העדתי ובין רמת ההכנסה ורמת החיים של האוכלוסיה העירונית: ככל שנדרשו בתפקידים שונים מיומנות והכשרה מקצועית גבוהות, כך גדל שיעור האשכנזים המועסקים בהם.'

... כי האמת גלוי לכל שאנחנו הספרדים הננו רוב בנין ורוב מנין מאז ומתמיד תושבים קבועים בשכונת פלורנטין ואנחנו בנינו ועוד בונים הבתים בהשכונה, לעומת זאת רוב תושבי האשכנזים הם רק דיירים בבתינו, זה מחצי שנה וזה עלה לארץ חודש או חדשיים ובמקרה התגלגל ושכר כאן דירה זולה, ולמחר ימצא איזה עבודה או דירה זולה יותר במקום אחר הרי כבר יוצא ועוזב לגמרי השכונה הזו…

בקטע זה, מתוך תכתובת בין בתי הכנסת השונים בשכונת פלורנטין בעניין מחלוקת על בחירת רב נוסף לשכונה בשנת 1936, שכבר ציטטי במאמר קודם, מתגלה איפיון נוסף של שכונות השוליים של תל אביב, העובדה שעבור רבים מתושביהן הן נחשבו למקום מגורים ארעי. שכר הדירה הזול והאפשרות לאוטונומיה מכללי הפיקוח של עיריית תל אביב משכו אליהן גם מהגרים ממוצא אירופי, אבל עבור חלק גדול מהם, בעיקר מי שהיו בעלי כישורי השתלבות במגזר היהודי אירופי המתפתח, אלו היו מגורי מעבר זמניים. מעניין להשוות בין המושג בו משתמשים הגבאים להגדרתם העצמית- 'תושבים קבועים' לזה בו השתמשו תושבי תל אביב שהתלוננו על בית הקפה שנפתח בקרבתם- 'אזרחי ת"א', ולראות שהביקורת על האחר נוטה קודם כל להאשימו בזרות.

*

הקמתן של השכונות היהודיות ביפו נבעה מיוזמות מקומיות של בעלי אמצעים, שניצלו את הקרבה למרכז העסקים של והתעשייה של תל אביב ואת התנאים הנוחים יחסית שהעניקה עיריית יפו לבונים בשטחה. העירייה לא דרשה מהיזמים לבנות או לממן שטחי ומבני ציבור, וסיפקה לתושבים שירותים מוניצפליים מוגבלים, כמו תחזוקה, ניקיון ומים, תמורת מיסוי נמוך באופן ניכר מזה שבתל אביב. היזמים הם שניהלו את המגעים עם העירייה, שלא תפסה את עצמה כגוף אידיאולוגי. מבחינתה השכונות היהודיות לא היו בתחילה נטע זר, מאחר ויפו הייתה תמיד עיר מעורבת, והחל מראשית התפתחותה היו בה שכונות נבדלות ושונות זו מזו בהרכבן הדתי ובאופיין. בשכונות היהודיות ביפו, להבדיל מאלה שבתל אביב, התקיים עירוב שימושים בין מגורים, מסחר, ובעיקר מלאכה ותעשייה זעירה, מה שאיפשר המשכיות למהגרים, שחלק גדול מהם הגיע לארץ ישראל עם ניסיון ורקע בתחומים אלו. החמרת המגבלות על פעילות התעשייה בתל אביב, התפתחות נמל יפו והתשתית התעשייתית שהוקמה בעיקר על ידי הטמפלרים, גרמה לכך שקו התפר עם יפו הפך לזירת הצמיחה של התיעוש במרחב, כאשר ביוזמות התעשיתיות היה לעיתים שיתוף פעולה בין יהודים לערבים. כללי החיים בשכונות נקבעו במידה רבה על ידי תושביהן, שייבאו איתם את מוסדות הקהילה המסורתיים, בעיקר בתי כנסת וארגוני גמילות חסדים שהוקמו ביוזמתם ושסייעו בקליטת המהגרים.

המהומות שפרצו באפריל 1936, ומעשי הרצח שאירעו ביפו, גרמו לנתק בין העירייה ובין השכונות להן היו אמורים לספק שירותים מוניציפליים, כמו ניקיון ותחזוקה. עיריית תל אביב, אשר עמדתה הראשונית הייתה קריאה לסיפוח השכונות אליה, סיפקה מים וביוב לחלקים מהשכונות (תמורת העברת חלק יחסי של המיסים ששולמו ע"י התושבים מעירית יפו) וילדיהן היו כאמור זכאים ללמוד בבתי הספר העירוניים, אבל בחרה לוותר על עימות ישיר עם השלטונות בנושא זה. תושבי השכונות חדלו לשלם את המיסים העירוניים לעיריית יפו, והוקם, בסיוע סמוי של עיריית תל אביב, 'ועד מצומצם' שהורכב משלושה גופים – התאחדות בעלי בתים בפלורנטין, שכשמה הובלה בעיקר ע"י אינטרסים כלכליים, הועד המשותף בשכונת שפירא, התאגדות תושבים, וועד קהלת תל אביב יפו, גוף דתי. אבל האינטרס הפוליטי של עיריית תל אביב היה כאמור להימנע מעימות עם השלטונות, והיא הפנתה את מאמציה להתפשטות צפונה, לכיוון שטחי הכפרים שרונה, ג'מוסין ושייח מואניס. דימוי העתיד של פרנסיה היה של עיר שמשתרעת משני עברי הירקון, רחוק ככל הניתן מיפו. ואומנם, הויתור על השכונות היהודיות ביפו הניב הסכמה בריטית עקרונית לכך, וחלקים מאדמות כפרים אלה סופחו לתל אביב, אשר תוכנית בניין העיר שלה הורחבה באופן משמעותי בשנת 1937. בנוסף,  אושר לה לפתוח נמל עצמאי ליד שפך הירקון.

התזוזה צפונה של מרכז העיר, ושינוי האופי שעברה בעקבות כך, הצטרפו לפגיעה שספגה כלכלת יפו, בדחיקת השכונות העבריות שבה לעמדה שולית ופגיעה. עוד בשנת 1933 נפתח נמל עמוק מים ומודרני בחיפה, והשביתה שנמשכה כחצי שנה, שהכשירה את הדרך לבניית נמל קרוב ומתחרה בתל אביב, דירדרה אותו לדרגת נמל משני. מבצע 'עוגן' במסגרתו פוצצו 237 בתים בעיר העתיקה של יפו, בין השאר ע"י הפצצה מהאוויר, פגע בה אנושות. השכונות העבריות ביפו היו נתונות במצב ביניים מסובך, כאשר תושביהן, אשר מנו בשנת 1938 כ- 15,700 נפשות, כ- 30% מתושבי יפו, מצאו את עצמם מעורבים בעימות הלאומי שהפך לעימות מוניציפלי. לאור זאת מפתיע לגלות שבשנת 1947 אוכלוסייתן כמעט הכפילה את עצמה והגיעה ל- 28 – 30 אלף איש.

הסיבה לכך היא שבשכונות אלו המשיכו להתקיים תנאים שהפכו אותן לאטרקטיביות עבור המהגרים. שכר דירה זול, קהילות קיימות תומכות, אפשרות למציאת עבודה בתחומים הקרובים לתחום העיסוק הקודם, ואפשרות קשר בין המגזר היהודי והערבי. מסחר ושיתוף פעולה, בעיקר על בסיס כלכלי, המשיך להתנהל בין שתי האוכלוסיות כל העת.

מלחמת העולם השנייה גרמה להפיכת ארץ ישראל למרכז תעשייתי חשוב עבור בעלות הברית, והייצור לכוחות הלוחמים האיץ מאוד את פעולת המשק. התיעוש התפתח בשלוש זירות עיקריות, לאורך דרך פתח תקווה, בקו התפר עם יפו ומדרום לה, וסביב חמש השכונות שהפכו ב- 1940 למועצה המקומית חולון. ההתפתחות הזו לא גרמה לרווחה כלכלית. עקב האינפלציה הידרדר דווקא מצבם הכלכלי של רוב תושבי העיר. שכונותיה הדרומיות מילאו שוב את תפקיד בולם הזעזועים המרחבי, והן שאיפשרו למשק לעמוד באתגר הזה, לא רק עקב המגורים הזולים אלא גם מכיוון שהתעשייה הזעירה, המורכבת מספקי שירותים, סדנאות ובתי חרושת קטנים, הייתה גמישה מאוד ובעלת יכולת התאמה לצרכים המשתנים של המשק המלחמתי.

מפה בריטית משנת 1945 מדגימה את מימדי השינוי שעובר המרחב, כמו גם את תפקיד וחשיבות שכונות הגבול של תל אביב והיישובים החדשים שצמחו מדרום ליפו במאבק הלאומי. השכונות מנשיה (המעורבת), נווה שלום, פלורנטין, שפירא והתקווה יוצרות חיץ בין יפו לתל אביב. שכונת התקווה מנתקת את הקשר בין יפו לכפר הגדול סלמה שממזרח לה. מדרום, חולון המתפתחת כמעט וסוגרת את טבעת המצור. יפו, אשר חלקים ניכרים בעורפה עדיין חקלאיים, הפכה למובלעת בתוך איזור שרובו בשליטה יהודית. מעניין לראות כיצד הסימון הברור והמדוייק של קו הגבול בין תל אביב ליפו על המפה הוא בגדר שאיפה קרטוגרפית גרידא, מאחר ובפועל הישויות המוניציפליות השונות משולבות זו בזו. שכונת התקוה, גם לאחר שתחום המרות העירוני של יפו הורחב ב- 1944, נשארת מחוץ לגבולותיו, וכך היא נמצאת מחוץ לפיקוח או אחריות כלשהם.

5

'הועד המצומצם' קרס עוד לפני מלחמת העולם, בין השאר עקב התנגשות בין האינטרסים של בעלי הרכוש לאלה של התושבים. ניסיונות משא ומתן על מחילת חובות לעיריית יפו הסתיימו בלא כלום, על רקע העמקת השסע הלאומי. 'הועד המאוחד של השכונות העבריות ביפו', שהחליף אותו, כשל גם הוא להתמודד עם הידרדרות מצב התחזוקה והניקיון בשכונות הצומחות במהירות. על רקע זה קם ועד חדש- 'ועד השכונות העבריות', אשר בו שיתפו פעולה עסקנים ממפלגות שונות, פעילים חברתיים ואנשי דת. גוף זה ניהל בפועל 19 שכונות בהם גרו כ- 25,000 תושבים, שהתרכזו בשני גושים – גוש שפירא וגוש פלורנטין. שכונת התקוה לא נכללה בו.

הועד הקים שורה של מוסדות: ועדת הניקיון, ועדת התזונה לחולים ותשושים, ועדה רפואית, ועדה מפשרת בין בעלי בתים ודירים, ארגון סוחרי השכונות, ועדה לציביון עברי, ועדה לטיפול ביחסים בין העדות, ועדה לעזרה סוציאלית, ועדת בטחון, בית דין לשכר דירה ועסקים וועדה לפיתוח ושיפור הרחובות. הרכב המוסדות מצביע על הבעיות שהטרידו את תושבי השכונות: ניקיון, עזרה סוציאלית, מניעת חיכוכים על רקע עסקי או עדתי ובטחון אישי וכלכלי. ניכר, גם משמו של הועד, המשמיט מתוכו כל התייחסות ליפו, וגם מהועדה לציביון עברי שיזם, כי מדובר, לראשונה, בועד פוליטי ואידיאולוגי. השאיפה להצטרפות לתל אביב התבטאה בקריאה לעצמאות השכונות.

הפגנות ויחסי ציבור היו חלק משמעותי מאותה חתירה לעצמאות. עוד בשנת 1938 הוגשו שאילתות בנושא בבית הנבחרים הבריטי, ועניין השכונות העבריות ביפו הועלה מספר פעמים לפני ועדת החקירה האנגלו – אמריקאית שפעלה בשנת 1946 באירופה ובארץ. בתזכיר שהגישה עיריית תל אביב לועדה הוזכרה גם שכונת התקוה, כדוגמא להשפעות השליליות של חוסר התכנון והפיקוח:

דוגמא בולטת של התהוות משכנות עוני יש למצוא בשכונת התקוה, הנמצאת בתוך גבולות בנין – ערים של יפו. אף על פי שהשכונה הזאת מונה 8000 נפש, אין לה כל סטאטוס אדמינסטרטיבי. כתוצאה מכך הפכה השכונה לגוש אחד של משכנות – עוני מן הסוג הגרוע ביותר, עם כל המכשולים והסכנות הסאניטריים והתרבותיים.

השימוש הפוליטי במצב בשכונות השוליים נשא פרי. תוכנית החלוקה סימנה את יפו כמובלעת מנותקת מהחלק המרכזי של המדינה הערבית. מעשי איבה הדדיים פרצו באוגוסט 1947, והציפייה הייתה להחמרתם. מפקדת ההגנה תיכננה והקימה בחזית עם יפו קו ביצורים מפותל, שחולק לגזרות וכלל 105 עמדות, עדות לכך שתוכנן גבול לטווח ארוך, וכי לא הייתה ציפייה לגירוש תושבי יפו. מטה ההגנה פעל בחסות 'ועד השכונות העבריות'. בתמונה של הצטלבות הרחובות הרצל וסלמה מתקופה זו נראים קירות המגן שהוקמו ברחוב הרצל על מנת להתגונן מהירי מכיוון הכפר אבו כביר. במקביל ניתן להתרשם מכך שלהבדיל משאר שכונות השוליים, פלורנטין אמנם בנויה במרקם עירוני צפוף אבל הוא מוקפד, ומראה אינו תואם את דימוי שכונת העוני המשויך לה.

בינואר 1948 הכריז בן גוריון על הטלת מצור על יפו, אבל מלחמת ההתשה המרה, שהייתה מלווה בפגיעה באזרחים משני הצדדים, נמשכה עד יום לפני הכרזת המדינה, יום כניעת יפו. בפברואר, לאחר סיום הפוגה קצובה לצורך קטיף התפוזים, עדות לכך שאינטרסים כלכליים משותפים המשיכו להתקיים גם בתקופה זו, התחדשו הקרבות במשנה עוז. מרגמות ה- 'דוידקה', שיוצרו באזור התעשייה שבשוליה של יפו, ונוסו בחולות חולון, הישג טכנולוגי מרשים, המראה על היכולות שצברה התעשייה הזעירה, כמו גם ההתקפה הפרטיזנית של כוחות האצ"ל וכיבוש שכונת מנשיה, גרמו לזרם פליטים מתגבר. המצור הכלכלי על יפו, וקריסת מוסדותיה שהפכה למלאה כשעזבו אותה הבריטים, הביא לכך שהעיר והמרחב שלה כמעט וננטשו ע"י תושביה הערבים. עם כניעתה של העיר נותרו בה כ- 4000 תושבים ערבים בלבד, מתוך כ- 85,000 שהתגוררו בה ובסביבותיה לפני כן. רכושם, עיר שלמה, על בתיה ותשתיותיה, וכן הרכוש הקרקעי שכלל את הפרדסים המניבים, שסחורתם הייתה המנוע הכלכלי שגרם לפריחת העיר, נותר מאחור.

שכונות הדרום היו, כאמור, בקו החזית, וספגו את ההתקפות ההדדיות, מאפשרות בכך לחיים בתל אביב המרכזית להתנהל כסדרם. מפעלי תעשיה רבים שמשו כחזית בפועל, כאשר בחלקם לא פסקה העבודה גם בעת הקרבות. שכונת התקוה היתה אחת מנקודות התורפה, מאחר וסלמה, הכפר הגדול במרחב, היה קרוב מאוד אליה. בנוסף, כפי שמספר משה נקדימון, מפקד החבל, שהכיר את השכונה בזמן שנוסדה:

… בבואי לשכונה בשנת 1942 לשמש מפקד אזור בחבל, לא היתה זו עוד השכונה שהכרתי. היא גדלה, התרחבה והתפשטה על פני מרחבים גדולים, וכן הוסיפה.

בעיות ההגנה בשכונה היו רבות ומלאכת התכנון היתה קשה ביותר. הנה קבענו עמדות בקו חזית מסוימת וכעבור כמה שבועות נהפכו הדברים על פיהם. שטחים ריקים בונו, בתים וצריפי פח פרצו ימינה ושמאלה, ושוב הוטל עלינו להתוות קו הגנה חדש.

לרועץ היתה לנו בעית החומר האנושי במקום. הנוער נטה ברובו לארגוני הפורשים ואף הקשישים בין תושבי המקום סירבו רובם להצטרף לשירות ההגנה. נאלצנו להשתלט על הרחוב ולפעמים הגיעו הדברים לאיומים ואף לתגרות ידים, תוך התאמצות להכניס את תושבי השכונה למסגרת כלשהי. גם לנו היו כשלונות לא מעטים בשטח זה.

פרט לעדות המעניינת על קצב ואופי התפתחות השכונה, שדומה לגוף חי, המשתנה כל העת, ברורה עמדתו הביקורתית של הדובר. השימוש במושג המהותני 'חומר אנושי' חושף את הפער בינו לבין מי שהוא מתאר. ההתפשטות הלא מבוקרת של השכונה, היותה של זו מחוץ למסגרת כלשהי, משתקפת בעיניו בתושביה. המתח בין אנשי ההגנה לתושבים הוא לכאורה אידיאולוגי, אבל נחשפת בו אי הבנה הדדית בסיסית. הדרך היחידה בה ניתן לשפר את אותו 'חומר אנושי' היא על ידי כפיה חיצונית, בכוח אם צריך, של מסגרת. למרות ההכאה על חטא בסוף הקטע המצוטט אין כאן כל הבנה לכך שניתוק ודחיקה לשוליים החברתיים הם כוח מבנה זהות, ושזהות זו מכוננת אל מול וכנגד האחר. במובנים רבים, כבר בעת הולדתה הייתה בישראל ישראל שנייה.

*

מה שעבר על המרחב התל אביבי בעקבות מלחמת 48 היה במידה מסוימת תהליך של חילופי אוכלוסין, אבל בניגוד למקרים אחרים, כאן היה מדובר בחילוף חד צדדי. את מקום כ- 80,000 הפליטים הערביים תפסו כ- 70,000 מהגרים, רובם חסרי כל או קרובים לכך, ובאזור שהיה לפני המלחמה בתחומה של יפו גרו בשנת 1953 כ- 120,000 נפש, יותר משליש מאוכלוסיית העיר כולה, שצמחה בתקופה זו מכ- 185,000 נפש לכ- 350,000 נפש.

תהליך איכלוס השטחים שנכבשו החל כמעט מייד, כשביזה והרס ליוו אותו. תושבי יפו הערבים הנותרים רוכזו בשכונה אחת, תחת ממשל צבאי. עירית תל אביב והממשלה ניסו לווסת את זרם המתיישבים, שחלקם היו פליטים פנימיים וחלקם עולים חדשים, אבל העיר הריקה, הקרובה כל כך למרכז העסקים הארצי, ושיש בה בתים ועסקים נטושים שיכולים לאפשר קליטה מהירה, הייתה פיתוי גדול מדי, וחלק ממנה אוכלס בפולשים ומסתננים, תופעה שהפכה להמונית עם התגבר זרם העולים. בפועל, תהליך זה בלם חלק מהזעזועים שגרם גל ההגירה.

השכונות העבריות של יפו סופחו לתל אביב בדצמבר 1948. בספר שהוציא לכבוד המאורע 'ועד השכונות העבריות' כותב יהושוע רוקח, ראש העיר:

… לא רק השכונות בשלמותן הן חלק בלתי נפרד מהעיר תל – אביב, אלא עוד חגורה רחבה למדי של שטחים סופחה אליה. שכונות ערביות כסלמה ואבו כביר, שהוו מרכזי התנפלות על תל אביב, התרוקנו מיושביהן ופינו מקום לאוכלוסיה עברית חדשה.

עצומה היא העבודה להגליד את פצעי השכונות ולהעלות את הרמה שלהן לרמתה של תל אביב.

יש לסלול כבישים, לבנות מדרכות, לנטוע גנים, להקים בתי ספר, מרפאות, בתי תרבות. לדלל את האוכלוסיה, להסיר את הצריפים ולבטל את משכנות העוני המרובים בשטחים אלה.

בפועל, הצעד הראשון של העיריה עם צירוף השכונות אליה היה, על פי מדיניותה הקבועה, ביטול 'ועד השכונות העבריות', שסיים לכאורה את תפקידו, כעת שהתושבים זכו בחסותה ויכולים להשתתף בפוליטיקה העירונית הכללית. בכך נגזלה מהתושבים מעורבות ישירה בניהול עיניניהם, והתבטלו מוסדות פיקוח וגישור קהילתיים. העמדה הערכית שנוקט רוקח, שמכיר בצורך להעלות את רמת השכונות לרמתה של תל אביב, למעשה מנציחה את נחיתותן, מאחר והעירייה לא עשתה כמעט דבר ממה שהיה צריך להיעשות על פי דבריו.

במפה של תל אביב משנת 1949 מסומן באדום גבול השטח שסופח לעיר. אבו כביר נמחקה מעל המפה, ומנורת הרחובות של נווה שאנן הושלמה. כבישים סלולים מסומנים בצהוב, כבישים לא סלולים בלבן, וכבישים מתוכננים בקווים מקווקווים. בשכונות שפירא והתקוה רק הכביש הראשי סלול, כאשר רחובותיה של שכונת התקוה נטולי שמות. את שמות הרחובות ביפו הערבית החליפו מספרים, פרט לסימטאות מנשיה, אשר החלק ממנה שנהרס בהתקפת האצ"ל מסומן ככזה. על פני השטח הבלתי בנוי של יפו ניתן להבחין בשרטוט תוואי הרחובות ע"פ תוכנית המתאר לעיר שהכין הנרי קנדל, מתכנן ערים בריטי, של פרברי גנים שישמרו חלק מהפרדסים עליהם היתה גאוותה של יפו. תוכנית זו נעלמה ממפות מאוחרות יותר.

7

גם הפרדסים נעלמו. השטחים החקלאיים ושטחי הכפרים הנטושים עברו לידי המדינה, אשר העבירה חלקים מהן לקק"ל ולידי חברות פרטיות, הסתדרותיות וממשלתיות, על מנת שיבנו עליהן שיכונים לעולים. בחלק מהמקרים הדבר דרש פינוי והריסה של בתים שכבר ישבו בהם עולים. חלוקת אדמות זו נעשתה ללא גיבוש תכנית מתאר חלופית לזו שבוטלה, וללא התייעצות עם עירית תל אביב, אשר לא היתה מעונינת בסיפוח כל יפו. התוצאה הייתה אוסף של פרוייקטים מנותקים זה מזה שאינם משתלבים לכדי מרקם עירוני אחיד.

בינתיים הוקם 'מנהל יפו', מוסד בראשו עמד פקיד מטעם עירית תל אביב, שנאלצה לדאוג לאספקת השירותים המוניציפליים לעיר. ההסתדרות סייעה לה בהקמת מוסדות בריאות, לשכות תעסוקה וחינוך, תוך ניסיון להגשים אינטרסים פוליטיים, בין היתר במסגרת המאבק בחוגי הימין ששלטו בעירית תל אביב. חלק גדול מהמהגרים שהתיישבו בעיר היו מבולגריה, בין השאר מאחר והם היו מהקבוצות הראשונות שהגיעו לישראל, ולכן הספיקו לפלוש אל הבתים לפני שהעיר התמלאה. בתמונת רחוב בוסטרוס לשעבר, שכעת נקרא רחוב 3, קשה לזהות את הטראומה שעברה על המרחב ועל העיר. החנויות הישנות פועלות עם בעלים חדשים, סחורות מתוצרת יהודית ושלטים בשפה אחרת. משאית וג'יפ צבאיים החונים משני עברי הרחוב הם הרמז היחיד לכך שבכל זאת לא מדובר במצב נורמלי לחלוטין.

8

בשנת 1950 סופח רוב שטחה של יפו לתל – אביב, ושמה שונה בעקבות כך לתל אביב – יפו. אבל התהליכים שעברו על השטח הערבי לשעבר עד אז, אובדן העורף החקלאי, הירידה במעמדו של הנמל והבניה המאסיבית ללא תוכניות מתאר הפכו את מי שנחשבה העיר הערבית המפותחת ביותר לצל חיוור, והעמידו את תושביה בעמדת נחיתות מובנית מול מי שגר מצפון להם.

השכונות הותיקות שבדרום תל אביב המשיכו לגדול ולקלוט מהגרים. שכונת התקוה יותר מהכפילה את עצמה עד שנת 1953. גורמי המשיכה שלהן נשארו זהים, קרבה יחסית למרכז המספקת אפשרויות פרנסה והתקדמות, שכר דירה נמוך, קהילות קולטות בעלות ידע מקומי ואפשרות להמשיך ולקיים תרבות שונה מזו הממסדית. בהיעדר מימון ממשלתי ומאחר ושכונות אלו תמיד היו נלוות אליה, שוליות לתפישתה העצמית, עירית תל אביב, שדו"ח שהכינה מחלקת הפיקוח העירוני שלה בשנת 1949 מציג תמונה עגומה מאוד של 'המצב בשכונות הספר של תל אביב', יכלה רק לתייג, למנות ולתכנן כמה משאבי קרקע יש להקציב וכמה אנשים יש לפנות בכדי 'להעלות את הרמה שלהן לרמתה של תל אביב'. בפועל, שוב, כך ספגה העיר חלק מגל ההגירה, שעתיד לעזור לה ולהתחדש בעתיד.

הפרמטרים לפיהם דמיינה תל אביב את עתידה, השונה מאוד ממה שהתרחש בפועל, נקבעו בתכנית אב שפורסמה ב- 1954, ואשר תוכננה ע"י מתכנן ערים יהודי אמריקאי, בדמות תכניות שיקום עירוניות רחבות היקף שהיו אופנתיות באותה עת, ושהתגלו בדיעבד ככושלות והרסניות לערים שישמו אותן. על פי תפיסה זו יש להפריד ככל שניתן בין התעשיה, המסחר והמגורים ולשמור על פיזור אוכלוסין גבוה בשכונות המגורים, כאשר הכלי המרכזי הוא פינוי של שכונות נחשלות, הריסתן לגמרי ובנייתן מחדש באופן מתוקן. גם זו, כמובן, ככל המפות שנסקרו כאן, מפה אידיאולוגית, שצובעת שטחים שלמים בעיר בצבעים המצביעים על יעודם העתידי. מאחר ואין דרך לשנות לגמרי את המציאות מוכשר איזור התעשיה שבדרך פתח תקוה, ונצבע בסגול, מה שיוצר חגורת תעשיה שמפרידה בין תל אביב לשכונותיה הדרומיות, וביניהן ליפו. אבל אותו סגול נמתח גם על שכונת פלורנטין, המיועדת להתפנות מתושביה ולשמש למלאכה ולמעבדות. כל אזור נוה צדק ומנשיה נצבע באדום, מיועד להיות האזור המסחרי הראשי של העיר ועל בתיו להיהרס. שוב, חוסר באמצעים גרם לכך שהצעדים הדרסטיים בתוכנית אב זו לא יבוצעו, אבל אין זה אומר שהיא היתה חסרת השפעה, מאחר וממנה נגזרה פעילות ומדיניות העיריה עד לפני שנים לא רבות, והיא אחד הגורמים למשבר שפקד את העיר בשנות ה- 60 וה- 70.

צילום אויר משנת 1956 מראה כמה השתנה המרחב במשך 10 שנים. על אדמות אבו כביר, שהפסיק להתקיים ונהרס עד ליסוד, קמה שכונת קריית שלום, נטע זר שאין כל קשר בין שבלול רחובותיו לבין האזור בו היא ממוקמת. שכונת שפירא גדלה מאוד, וכך גם שכונות התקוה ועזרא. אזור התעשיה שבגבעת הרצל צמח, והוא מקיף את שכונת פלורנטין מכל עבר. למרות הכוונות עליהן הצהירה העיריה עם קבלת תוכנית האב בשנת 1954, מרחב זה לא עתיד כמעט להשתנות משמעותית עד ימינו אנו, פרט לתחנת האוטובוסים המרכזית שעתידה להיבנות במקום הפרדס שחסם את השלמת סלילת מנורת הרחובות בשנות ה- 20, וסלילת כביש האיילון שניתק עוד בין העיר לשכונת התקוה ולשכונת כפר שלם, שקמה תוך שימוש בבתי בכפר סלמה. ניסיונות שיקום משמעותיים ראשונים לשכונת התקוה יערכו רק בסוף שנות ה- 70, עם עלייתו לשלטון של מנחם בגין, מייצג האחרות. פינוי פולשים מתקופת העליה הגדולה עדין מתנהל בימינו.

צילום אויר 1956

באלבום ייצוגי, שנועד כנראה למכירה לתיירים או כמתנה מהודרת, בעל כריכה משובצת בריקוע נחושת, שכותרתו 'משוט בישראל', יש תמונה של רחוב בשכונת ספר. נשים, צעירות וזקנות, אשר ודאי עוסקות ברכילות בטלה, יושבות ליד ילדיהן הרבים, זה בלול, זה על הידיים, זה מתרוצץ בסמטה הלא סלולה. כביסה תלויה על חבל ארעי, מצד אחד של הרחוב למשנהו. הכותרת אומרת – 'כבכל עיר לא חדלו משכנות העוני גם בת"א', תפיסה אפולוגטית אך גם הגיונית מאוד, כזו המעניקה מקום לעניים בתוך המרקם החברתי הנורמלי. מעל אותה תמונה, תחת הכותרת – 'שכונת חיילים משוחררים' נראות שתי נשים, לבושות שמלות מנוקדות, זהות כמעט, דוחפות בנחת את עגלות ילדיהם, כל זאת בטיילת רחבה, הסמוכה לבנייני השיכון הטוריים וחסרי הייחוד של שכונת יד אליהו. השמיים מעל פתוחים, מנוגדים לגגות החוסמים את מסגרת התמונה התחתונה. גברים נראים רק ברקע הרחוק של שתי התמונות, אשר אפילו כיוון צילום הרחוב שלהן הוא הפוך. בתמונה העליונה זהו גבר לובש חולצה לבנה, העסוק כנראה בדיבור עם אישה. בתמונה התחתונה זוהי צללית כהה, הנחפזת לעבור את הרחוב. ברור מי משתי התמונות היא של הגשמת החזון הציוני, ומי חורגת ממנו. ומצד שני ברור איזו תמונה רבגונית, מעניינת ומלאת חיים יותר. אלבום זה בחר להנציח את השונות, להפוך אותה למייצגת, בדומה לתרבוש על ראשו של הפעוט מימי ראשית אחוזת בית.

שכונותיה של דרום תל אביב לא התאימו לחזון, ולמרות שמגורים בהן יכלו ליצר הזדמנויות לטיפוס מגזרי, הרי היה מי שנשאר, מי שהמרחק והאחרות שלו מהמודל האכריטיפי, הציוני, החילוני והאשכנזי היו גדולים מדי. אנשים אלה בחרו בחסות האוטונומיה התרבותית המסוימת שיכולה להתקיים רק רחוק מעינו הפקוחה, והרעה לעיתים, של הממסד, ובכך נשארו, במידה רבה, בשוליים.

ביבליוגרפיה

ארכיונים:

ארכיון עירית תל אביב – יפו (אעת"א)

ספריית המפות, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ת"א

ספרות:

 John Brian Harley, Paul Laxton, J. H. Andrews, The New Nature of Maps, JHU Press, 2001

שמואל אביצור, נמל יפו, מלוא, תל אביב, 1972

יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, מפקדת ההגנה בתל אביב, ללא ציון שנה

נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1996,

י.ר. בנציוני (עורך), מפת תל אביב המורחבת, חברת המעביר, תל אביב, 1944

גיליה ברגר, תכנית אב לתל אביב 1954, סמינר, לא פורסם, 2007

דבורה ברנשטיין, נשים בשוליים, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2008

דב גביש, דיכוי המרד ביפו במאורעות 1936, קרדום, 1981

ארנון גולן, שינוי מרחבי – תוצאת מלחמה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2001

דן יהב, חיי התרבות והכלכלה ביפו שלפני הנכבה (1948), צ'ריקובר/ מבט, 2007

אורי יואלי, שורשי הדימוי של פלורנטין, עבודת רפרט, 2008

אלכס כרמל, התישבות הגרמנים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, החברה המזרחית לישראל, האניברסיטה העברית, ירושלים, 1973

מארק מאזוור, סלוניקי עיר של רוחות, עם עובד, 2001

דרור משעני, המזרחי כהפרעה לשונית, יגאל נזרי (עורך), חזות מזרחית, בבל, תל אביב 2005, עמ' 83 – 89

שמואל יוסף עגנון, תמול שלשום, שוקן, ירושלים, תשכ"ז

ירון צור, הבעיה העדתית, צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני – תשי"ח – תשכ"ח, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2000, עמ' 102 – 124

י. קלינוב (עורך), משוט בישראל, לעם, תל אביב, 1950

עזריאל קרליבך (עורך), ועדת החקירה האנגלו – אמריקאית לענייני ארץ ישראל, צ. ליינמן, תל אביב, תש"ו

רות קרק, יפו, אריאל, ירושלים, 2003

ח. רבין (עורך) נדבך, השכונות העבריות ומאבק עצמאותן, הוצאת ועד השכונות העבריות, ללא ציון שנה ומקום הוצאה

יואב רגב, ימי דיזינגוף, אחיאסף, נתניה, 2006

שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל, תל אביב, 2005

יעקב שביט וגדעון ביגר, משכונות לעיר, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2001

יעקב שביט וגדעון ביגר, מחבר ראשי: חיים פיירברג, מעיר – מדינה לעיר במדינה, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת ת"א, 2007

מיכל שוורץ, רמי אהרוני, ימי חול, עיריית חולון, חולון, 2002

משה שמיר, במו ידיו – פרקי אליק, עם עובד, תשל"ג

שאריות העבר בדרום תל אביב

קצת מאוחר, אני יודע, ובכל זאת, הזמנה:

מחר, ביום שבת, ב- 12:00 בצהריים, אתארח לשיח גלריה בסדנאות האמנים שברחוב אליפלט במסגרת התערוכה סלמה/ הרצל: מבטים מדרום תל אביב, שאצרה ד"ר דליה מנור.

אנסה להסביר ולספר כיצד העבר המסובך של האזור הזה ממשיך להשפיע עליו גם כיום.

זה די מעניין.

במשמרת

היא נכנסת לפאב ופונה ישר אל הבר. אני יודע מה היא רוצה, את הוויסקי הזול, מהבקבוק הגדול שתלוי על הקיר ומשחרר כמות מדודה, חמישים מיליליטר, בלי קרח. יש לה שיער שחור שמגיע עד הכתפיים ועיניים שקועות. היא יפה ועגומה. אני כועס על עצמי, מבין שאם לא היתה יפה לא הייתי שם לב אליה.

היא שותה מהר, בלגימות גדולות, ואחר כך מכניסה יד אל הכיס ושולפת משם ערימת מטבעות, אותן היא מניחה על הבר. אחר כך היא מבקשת עוד אחד, ושותה גם אותו מהר, ומחייכת אלי, נראית כמעט מאושרת, ויוצאת.

אני סופר את הכסף לפני שאני מתקתק אותו בקופה. תמיד היא משאירה טיפ, חמישה שקלים, לפעמים יותר. גם כשאין לה כסף והיא מבקשת לרשום, או לחזור יותר מאוחר, היא עדיין משאירה טיפ. המטבעות מצלצלות כשאני מטיל אותן לכוס המתכת. היא משלמת רק במטבעות, חצאים, שקלים, חמישיות. היא אוספת אותן ברחוב, מבקשת מאנשים. לא ראיתי אותה אף פעם עושה את זה אבל אנשים סיפרו לי. הם פגשו אותה, היא ביקשה מהם כסף, ואחר באה לשתות אותו אצלי. הנדבות שהיא אוספת הן הפרנסה שלי.

עדיין מוקדם. היא עוד תחזור הלילה.

לילה, אני שרוע מול הטלוויזיה

זהו המשך לסיפור מרי גרה בחדר כביסה אשר אני מקווה שעומד בפני עצמו.

לילה, אני שרוע מול הטלוויזיה, והמוח קרוע מערבוב של גראס ואלכוהול. הכלב בוהה בי מפינתו, מנסה, בלא הצלחה יתרה, לסדר את בסמרטוטים המשמשים לו כמרבץ כך שיפרידו בינו לבין הרצפה הקרה. הוא בוטש בהם בכפותיו, תוך השלמה שלווה ונתונה מראש עם חוסר ההצלחה הוודאי. במבטו אלי אין תוכחה, אלא רק תהייה והגות. האם שק תפוחי האדמה הזה, המוטל בלא נוע על כיסא הקש המתקלף, בעל הבית, אני, יתנער משרעפיו, ויוציא אותו לטיול?
תעלומה זו תפתר בסוף, וכל מה שדרוש כעת הוא המתנה דרוכה, כך שלא יפספס אף תנועה או רמז, כמו בכל סיפור בלשי טוב. עבורי, מדובר בקונפליקט פנימי לא פשוט בין רגשות האשמה, אשר אותם דווקא קל ביותר לדכא, תחושת האחריות, כי הכלב לא יצא מאתמול, והידיעה הברורה שכל קימה מהכיסא תוביל רק למקום אחד – למיטה.

ובדיוק אז הטלפון מצלצל, יש לך שיחת גוביינא, ואז קולה הרועד, שמבשר לי מי מחכה שאשלם בכדי לדבר איתו.
– אני.
אצבעותי רועדות כשאני מקיש את האישור, מנמיך את קול הטלוויזיה, קם ממקומי.
– מה קרה?
קולה סדוק ולחוץ, על גבול הבכי, אבל היא לא היסטרית.
– יש גופה בחדר מדרגות שלי.
אני לא מופתע. אני קר ויעיל.
– טלפנת למשטרה?
– הם כבר פה. ירדתי לזרוק את הזבל, ופתאום ראיתי אותו. הוא עטוף כולו בניילונים, כאילו מישהו שם אותו שם.
ואחרי שהיא יורה את המשפט הזה ברצף, שטף דיבורה נקטע פתאום, ויש בינינו רק קולות נשימה.
– הוא בבית?
– לא. אני לבד.
והיא נשמעת כמעט נואשת כשהיא אומרת את זה.
– אני בדרך.

הטרנטה מתניעה בקושי, למרות שהמנוע עדיין חם מהנסיעה האחרונה, חזרה מהמנזר. שוב שתיתי כוס אחת יותר מדי. אני מרגיש את זה עכשיו, איך למרות האדרנלין אני בכל זאת לא חד לגמרי, לא צלול מספיק.
אני אצליח להגיע עד אליה. כבר נהגתי במצבים גרועים הרבה יותר. אולם לשם כך עלי להתאמץ. ריכוז נקנה בזיעה. אז אני מחכה בין נסיון ההתנעה הראשון, לשני, לשלישי, מנצל את ההפסקות בכדי לנשום עמוק, לסלק את הצל המכסה על הבהירות, לאזור יכולת מחשבה ופעולה.
טרטור המנוע מנסר לבסוף את השקט של אזור התעשייה, נענה בקול יללת הבכי של הכלב, העולה מדירתי הנעולה. הוא בוכה בכל פעם שאני יוצא מהבית. שוב לא יצא לטייל.
אבל עכשיו אין התלבטות, יש דרך, חמש דקות נסיעה, שצריך לעבור. יש גופה עטופה בניילון שממתינה לי, ויש אותה.

רחוב השפלה. אני נוטה לקרוא את השם כתיאור מצב ולא כחבל ארץ. אמבולנס וניידת משטרה עומדים ליד הכניסה לבית, והזרקורים שלהם מהבהבים בצבעים משלימים, כחול וצהוב, מאירים את הדקלים הנישאים, את הבניינים האפורים והמתקלפים שבשולי התחנה המרכזית.
לפני היציאה מהטרנטה אני נתקף בגל קצר של חרדה, בודק את הבל נשימתי, נושף לתוך כפות ידי ואז מרחי את הלחות, מגלה בה תמהיל של ניחוחות עשן סיגריות וגראס, טוסט עם רוטב עגבניות וברנדי זול. העירוב חמצמץ וכבד, אבל יש בו משהו מוכר, ביתי ומרגיע. כך או כך, צמד השוטרים שעומדים ליד האמבולנס אינו מגלה בי התעניינות כלשהי. אני מצית סיגריה, גם כדי להתחבא מאחורי מסך העשן שלה וגם כי זה נראה לי מתאים, נושם עמוק ופותח את הדלת.

זוג רגליים עירומות, עטופות ביריעת ניילון וקשורות בסלוטייפ, זה כל מה שאני מספיק לראות, מאחר והאלונקה כבר על האמבולנס, ולי ממש לא נעים להתקרב. חובש גבוה נוגע בכתפי ומזיז אותי הצידה, סוגר את הדלת האחורית. תוך דקה הם כבר לא שם, ופרט לניידת ולשני השוטרים הכל רגוע.
איפה היא?
אני מציץ לתוך חדר המדרגות החשוך, סוקר את הרחוב, היא לא שם. השוטרים מתעלמים ממני, מדברים ביניהם.
– בטח מישהו שמת באמצע זיון.
– אבל עטפו אותו יפה, מה?
– כמו מתנה. כמו בשר טרי בסופרמרקט.
אני נכנס אל הבניין, מדליק את האור. בתחתית גרם המדרגות מצויירת הצורה בה נמצאה הגופה, אליפסה מוארכת, נטולת בליטות, כמו זחל גדול. אני נזהר לא לדרוך על הקווים.

דלתות מוגפות תמיד גרמו לי לתחושת חוסר נוחות ועצבנות מצדן האחד, ולביטחון מסויים ביכולת להתעלם מהעולם מהצד השני. בכל מקרה, כרגע אני בצד הלא נכון, וצעקת המי זה שעולה מבפנים רק מגבירה את ההרגשה.
– אני.
אני אומר בקול מהוסה. אחרי הכל, לילה, ולמרות שנראה שבבניין הזה אף אחד לא גר אני יודע שמאחורי חלק מהדלתות הנוספות הפונות אל חדר המדרגות נמים אנשים.
– מי זה?
חזק יותר, ושתזדיין הבושה.
– אני!
– מי?
עם כל הלב, במלוא הגרון.
– אני!!!
הדלת נפתחת, והיא שם, בכלל לא שבורה ובוכייה אלא מחוייכת.
– היה פתוח.
– לא ידעתי.
– אתה לא צריך לצעוק ככה. אנשים ישנים פה.

– הפה שלו היה פתוח.
אנחנו שותים קפה. אני יושב על כורסת העור של החבר שלה, מתחת לסינטיסייזר. שנינו מעשנים.
– השוטרים אמרו שיכול להיות שהוא מת באיזה בית זונות.
– אבל למה הביאו אותו לכאן?
– אולי רק עד כאן הספיק הדלק.
אנחנו מגחכים, לא בגלל שהבדיחה הייתה מוצלחת אלא מתוך כבוד לניסיון. הכלב של החבר שלה, שחור, מכוער ודחוס, בעל ביצה אחת אחרי שהשנייה נקטעה במהלך קרב, לועס אבנים שמוטלות סביב המרבץ שלו ובוהה בנו.
– ואת הראשונה שמצאה אותו?
– כן.
היא מישירה אלי מבט, ואני, כרגיל, משפיל את שלי.
– אבל זה בסדר. כבר שכחתי מזה.

– את מכירה את מרי?
אני נותן לשאלה להיפלט, כאילו סתם, לשבור את השתיקה שנפלה פתאום על שנינו. על השולחן מונחת קערה שעליה פרח גראס מפואר, ואני מתמקד בו בכדי לא להביט עליה.
– תגלגל לך משהו. הוא אומר שזה מצויין.
אני מהנהן. הערפל בתוך ראשי כבר התפזר, וכעת יש בו בעיקר מהפכה, שאריות של מסיבה. הגיע הזמן לחזור אל הבריחה מהמציאות.
– מרי? היא קצת משוגעת, לא? מוזנחת כזאת. למה, נהיה לך משהו איתה?
– כן. היה משהו.
– יופי. שמעתי שהיא חכמה.
אני מפורר את הפרח, מפריד את הזרעים.
– איפה הוא?
– לא יודעת. הפלפון שלו לא זמין.
– הוא צריך לחזור?
– בטח. הוא גר כאן.
היא מתרווחת לאחור בכורסתה, מושכת אליה את רגליה. בגדי הבית שלה, מכנסי טרננינג מהוהים, חולצה דהויה וכפכפי פלסטיק, מצליחים להיראות כהצהרת אופנה. זה הקולב ולא הבגד.
– מה עובר עליך?
קולה קר ומרוחק. אני לא רוצה להיות כאן פתאום.

צד אחד של החדר ממלא בכל המכשירים שלו, ובצד השני יש מיטת ברזל שחורת מצעים ושידת פח עמוסה בגדים. אנחנו באמצע, אבל הראש שלי כבר לא פה. הוא מביט עלינו מגבוה.
כוס קפה שניה, שיחה קטועה, שבכל זאת מתגלגלת.
– אנחנו צריכים לחזור לכתוב ביחד.
– כן. זה היה כיף.
– אנחנו צריכים להמשיך לעבוד.
– כן. אנחנו צריכים.
ההתלהבות היא רק על פני השטח. אין מה לדאוג, איש מאיתנו לא מתכוון לתרגם אותה לפעולה.
– זה יצא טוב. לא גמור, אבל טוב.
– אי אפשר לנסות למכור את זה?
– זה עוד לא גמור.
– טוב, אז בוא נגמור את זה.
– בואי נגמור.
– בוא.
אין מה לדאוג. אני הרי בכל מקרה לא כאן, זו רק קליפת גופי, שם למטה, והמילים הן רצף סתמי ומשומש המתגלגל ללא שליטה, כיסוי חלקי לרצונותי המודחקים.

רעש אוטובוס ראשון עולה מדרך פתח תקווה. הכלב של החבר שלה ישן מתחת למתלה הבגדים, מוקף באבנים שהוא נושא הביתה מטיוליו, נושם בכבדות.
היא מלווה אותי אל הדלת.
– את תהיי בסדר?
– מה נראה לך?
– שכן.
אני כבר במסדרון. היא עוצרת לרגע.
– תיזהר קצת, עם מרי.
– היא חמודה.
– היא משוגעת.
– אני אוהב משוגעות.
– כן. זאת הבעיה שלך.
הדלת כבר פתוחה, וכבר הדלקתי את האור בחדר המדרגות.
– תישני טוב.
– אל תדאג. גם אתה.
אבל לפני שהיא סוגרת את הדלת, שולחת אותי אל המסע אל מעבר לציור הגופה שלמטה, היא בכל זאת מתרככת.
– תודה שבאת. נורא פחדתי לפני זה.
והיא מחייכת אלי, וחם לי כאילו חיבקה אותי.

הביתה, אל הכיסא, אל עוד ג'וינט אחד, אחרון, כדי להמם את נחשול הלבטים שמאיים להתפרץ, אל הכלב שלי, שצריך להוציא לטייל.

שורשי הדימוי של פלורנטין

שכונת פלורנטין, שבשוליה אני גר, הפכה לסמל, או שמא מותג, תל אביבי מוכר. סדרת הטלוויזיה שנשאה את שמה ביססה את דימויה כשכונה אורבאנית וצעירה, מקום הקולט את המהגרים החדשים אל העיר ומאפשר להם את החופש לטעות ולחפש אחר הגדרתם העצמית. אבל דימויה אינו רק חיובי: "שכונת פלורנטין הופכת במהרה לסמל לחיי חוסר הגדרה ונעורים אינסופיים, המשמשת הן כנקודת מפלט והן כמצב חסר מוצא לדמויות המסובכות.", נכתב בניתוח הסדרה תחת ערכה בוויקפדיה. פלורנטין מוצגת בסדרה כשכונת שוליים, מקום שהקשר שלו אל תל אביב הוא מסוים, שמתקיימות בו צורות חיים ומפגשים שלא יכלו להתקיים בחלקים אחרים של העיר.

במפתיע, דימוי זה לא נוצר יש מאין. פלורנטין יוצאת דופן וייחודית בין שכונות העיר. נסיבות ותנאי הקמתה, מיקומה והתהפוכות שעבר האיזור הטביעו עליה את חותמם ויצרו מרקם עירוני מרתק. השוני הוא פיזי, ומתבטא באופי הבינוי ובעירוב השימושים בין מגורים, מסחר, בילויים, תעשייה זעירה ומלאכה, וגם דמוגראפי. עבור חלק גדול מתושביה, פלורנטין היא שכונת מעבר, והם בוחרים לעזוב אותה עם שיפור מצבם הכלכלי או הפיכתם להורים. חלק אחר הם תושבים וותיקים, הגרים בדירות בדמי מפתח. במפתיע, הטרוגניות זו אינה מובילה לעימותים גלויים, ותחושתי, כמי שמתגורר בשכונה ובסמיכות לה למעלה מ- 15 שנים, היא כי דווקא הגיוון יוצר אווירה נינוחה המחפה במידת מה על החוסר בשטחים פתוחים ובמבני ציבור בשכונה.

במאמר קצר זה אנסה להתחקות אחרי שורשי הדימוי של השכונה, תוך סקירת ההיסטוריה של הקמתה, ובחינת סכסוך מקומי בין בתי הכנסת השונים שהתקיימו בה בשנת 1936. טענתי המרכזית היא כי מיקומה הלימינאלי – בשוליים, בין לבין, בלתי מוגדרת לגמרי –  של השכונה יצר ויוצר את רבגוניותה. חוסר הבהירות שיוצר אותו מיקום מאפשר לקבוצות שוליים ולמהגרים חיצוניים ופנימיים להיקלט ולחיות בעיר בתנאיהם שלהם.

תהליך הקמתה של שכונת פלורנטין מתואר בחוברת שהוציא 'ועד השכונות העבריות' לאחר סיפוחה של השכונה לתל אביב בשנת 1948:

בשנת 1924 כשהתחילה עליית יהודי סלוניקי לארץ, התאספנו קמץ ציונים בסלוניקי, ויסדנו אגודה לרכישת אדמה בארץ. מיד נשלח שליח מיוחד ונקנתה מידי הערבים חלקת אדמה "ע"י תל אביב" בהמשך רח' הרצל.
לא ידענו את חוק הקרקעות הארצי, קנינו אותה "מושע" ועברו שנים ומשפטים עד שהצלחנו להעביר בה את הפרצלציה ולהפכה ל- "מפרוז". הפרוצדורה הזאת נמשכה עד 1932 שאז רק נעשתה החלוקה בין התושבים, וזה הפריע לנו לבנות ולהעלות יהודים במימדים יותר גדולים.
… ספרתי לחברי כי אנו נהווה גשר בין תל – אביב ליפו ע"י זה שניישב את פרדסי האימה ע"י תל – אביב ונפתח את סמטת סלמה – בה הסתובב מס. 3 בקשי בכיוון אחד – לכביש מחבר את נקודות השיכון הבודדות שלה, וההתלהבות הייתה גדולה, אולם רק ב- 1933 יכלנו להגשים את רצוננו ולהתחיל בבניה.
הראשון שהקים את בנינו בשטח זה היה שלמה יעקב פלורנטין ז"ל אשר קיבל את המים לכל השכונה על שמו, וכך נקראה השכונה במקרה על שמו "שכונת פלורנטין"…
… ב- 1930 עליתי עם עוד פעילים. בנית השכונה החלה בקצב. אז נוסד גם ועד של בעלי הבתים, כדי לטפל בקבלת הנחות מעירית יפו, ובהחשת העבודות הציבוריות. הועד הצליח במדה ידועה בסלילת כבישים והתחלת הביוב ובשלש השנים 33 – 1935 היתה הבניה רבה. בשטח שהיה כלו פרדסים, צצו מדי שבוע שלדי בתים, ולאט לאט גם נסתמנה צורת הרחובות בשכונה.

ניתן לספר את אותו הסיפור תוך הדגשים שונים. יהודי סלוניקי, אשר במשך מאות שנים חיו לצד ובחסות קהילה מוסלמית עוסמאנית שלטת, מנו כשבעים אלף איש לאחר מלחמת העולם הראשונה, קהילה עירונית ענייה ברובה שחלק גדול ממנה התפרנס מעבודת כפיים בנמל ובסביבותיו. על העיר והקהילה עבר משבר חמור בעקבות מלחמת העולם, גירוש האוכלוסייה הטורקית, קליטת הפליטים היווניים ושריפת ענק שכילתה את הרובע היהודי הישן. חמישים אלף יהודים איבדו את בתיהם, ורובם עברו לגור בשבע שכונות יהודיות שנבנו בשולי העיר. הגל הלאומני שליווה את תהליך ההלניזציה המואץ שעברה העיר בעקבות כיבושה כלל בתוכו גם ביטויים אנטישמיים. בשנת 1931 תקף המון יווני את השכונות היהודית במה שכונה אח"כ "פרעות קמפבל" . ציונות הייתה אחת מהתנועות מגדירות הזהות בקהילה, לצד זהות מקומית מסורתית חזקה, קומוניזם והלניזם. המצב הקשה גרם להגירה רבה, כאשר בין עשרים לעשרים וחמישה אלף יהודים עזבו את העיר בין המלחמות, אבל פחות מרבע מהם הגיעו לארץ ישראל.

שכונת פלורנטין נמצאת מעבר לקו הגבול ה-'טבעי' של תל אביב, דרך שכם ומסילת הברזל לירושלים. בשנת 1921, לאחר המאורעות שהביאו לתחילת תהליך ניתוקה של תל אביב מיפו, הוקם ביוזמת סוחרי יפו היהודים מרכז מסחרי שנועד לשרת את תושבי תל אביב, על אדמת פרדס שנקנה ע"י המועצה העירונית. התקנות האנכרוניסטיות משנת 1910, לפיהן יש להפריד בין מסחר ומגורים, ומותר לבנות רק על שליש משטח המגרש ובמרחק משוליו, לא חייבו את מתכנני המרכז המסחרי, כך שנבנו בו גושי בניינים, ללא שטחים פתוחים ועם מבני ציבור מינמליים:

… הנה במרכז המסחרי, ששם עקר הבנינים הנם חנויות ומחסנים, אין צורך ואין אפשרות לבנות באופן אחר מאשר שורות שורות של בתים המחוברים אחד אל השני בקירות משותפים, על שטח של יותר מחמישים למאה, עם חזית כללית אל הרחוב ועם חצר קטנה מאחורי הבית בשביל מעבר. כדי שבנינים כאלה יצאו אל הפעל ביחוד על שטחי בנין קטנים כמו שבמרכז המסחרי, מצאו לנכון לבחור בשיטת הבלוקים הנהוגה בהרבה מקומות בערים הגדולות גם בחו"ל.

בפועל, ולמרות הכוונה הראשונית ליעד את השכונה למסחר (ומאוחר יותר גם למלאכה) בלבד, זו הייתה אחת השכונות המאוכלסות בעיר, והיא סבלה באופן כרוני מלכלוך ומחוסר תשתית עירונית הולמת.

שכונת פלורנטין נבנתה מדרום למרכז המסחרי, על שטח שהיה בבעלות ערבית בעת קביעת גבולות תל – אביב בשנת 1923. בשל כך היא נשארה בתחום השיפוט של יפו עד העלמה של זו כישות מוניצפלית.

מפה משנת 1935 מראה כמה מלאכותי הוא קו גבול עירוני זה. הרחובות מצפון לדרום, הרצל, הקישון ונחלת בנימין, מתחילים בת"א ומסתיימים ביפו. הבינוי דומה מאוד בחלק התל אביבי וביפואי, למרות שפלורנטין נועדה להיות שכונת מגורים שהמסחר רק תומך בה. תכנית המתאר שהוכלה על האזור ע"י עיריית יפו, הנקראת יפו B, איפשרה כללי בינוי דומים לאלו שבמרכז המסחרי. תכנית זו, שאושרה בשנת 1933, שרטטה את רשת רחובות השכונה, איפשרה מסחר ותעשייה קלה בקומה התחתונה של הבניינים וקבעה מגבלה אחידה ויחידה לגובהם: פי אחד ורבע מרוחב הרחוב. דבר זה איפשר בנייה צפופה ורוויה אם כי גודל המגרשים הקטן גרם לכך שהבניינים עצמם לא היו גדולים ומספר הדיירים בכל בניין היה מצומצם. המיסים ביפו היו נמוכים יותר, ומחיר הדירות היה זול יחסית לתל אביב. חלק גדול מהבתים נבנו להשכרה. גורמים אלה: דיור זול וזמין, אפשרות לעבוד בסמיכות למקום המגורים, רשת תמיכה קהילתית שמתאפשרת על ידי הצפיפות, הפכו את השכונה לאטרקטיבית למהגרי העלייה החמישית, הן כמקום קליטה שאיפשר התאקלמות עד שיפור המצב הכלכלי והן כמקום בו ניתן לקיים חיי קהילה שהתרבות שלה חורגת מזו שהתגבשה בתל אביב.

תל אביב לא הייתה סובלנית כלפי תרבות ממקור שאינו אירופי. דוגמה מובהקת לכך הוא האיסור על מכירת ערק ומשחקי דומינו וקלפים שהטילה העיריה על בתי הקפה בעיר בשנת 1934. כ- 10% ממהגרי העלייה החמישית באו ממדינות ערב ומיוון, למעלה מ- 20 אלף איש, וחלק גדול מהם התרכז בשכונות שביפו, שפלורנטין הייתה רק אחת מהן. בנוסף התרכזו בשכונה קהילות חסידיות, שחלקן איכלסו בניינים שלמים. קבוצות המהגרים העיקריות שהתרכזו בפלורנטין היו מיוון, פולין, בוכארה וטורקיה. בחותמת "התאחדות בעלי בתים ומגרשים בשכונת פלורנטין ואגפיה" הגוף אשר ניהל את ענייני השכונה מול עיריית יפו, ואשר שמו מעיד על האינטרס הבסיסי שלו, המעדיף את בעלי הרכוש, בולטת השייכות הברורה לעיר זו. שם ההתאחדות בערבית מופיע במרכז החותמת, ומעליו, באותיות מרווחות, שמה של יפו.

ממערב לשכונה הקצתה עירית יפו שטח לאזור תעשייה, ושם קם בשנת 1934 מרכז וולובלסקי, ע"ש שלום וולובלסקי, סוחר נפט ממוצא רוסי, שבנה בו כ- 200 אולמות תעשייה קטנים. זה היה אזור התעשייה המתוכנן הראשון בארץ ישראל, ומאחר וריכז בעלי מלאכה מתמחים שסיפקו שירותים לכלל המשק העברי הייתה לו חשיבות רבה בתהליך המודרניזציה והתיעוש שלו. אזור התעשייה הזה קם ביפו בין השאר בגלל החמרת התקנות והמגבלות על תעשייה בתל אביב, דווקא בזמן בו היה צריך המשק לקלוט בעלי מלאכה מומחים ומכונות ייצור.
על השילוב בין קהילות שונות, מסחר, מלאכה ומגורים, הגורם לרחוב להיות מלא חיים ולתפקד כזירת מפגש ציבורי, כמו גם על פעולת מנגונני המשטור הקהילתיים וגיבוש נורמות החיים בשכונה, ניתן ללמוד מעדות מאוחרת זו, המתייחסת לכניסת השבת:

"לכה דודי לקראת שבת פני שבת נקבלה". ביום השבת פשטו שכונות הדרום צורה של חולין ולבשו צורה של קודש. יותר מאשר בכל רובע אחר בעיר העברית הראשונה. זאת, על שום היותן למן היוסדן תערובת מובהקת של תעשיה ומלאכה זעירה, מסחר וחנויות ומגורים צפופים מאד בכפיפה אחת, כשהכל נוגעים זה בזה ומתחככים זה בזה. הקולות הצורמניים של המנסרות והנגריות ונקישות העץ של נולי האריגה, היו עולים מבתי החרושת בשעות הערב המאוחרות ומפליגים לתוך הלילה במפעלים שעבדו ב"משמרת שלישית". נתערבו קולותיהם בקולות ילדים משחקים שמילאו את הרחובות ובקולות "השוק הערבי" שהיה מתפרש לאורכם של רחובות, ובקולות תורה ותפילה שעלו מתוך בתי הכנסת והמדרש של העדות השונות וה"שטיבלך" לעשרות, שיכולת למצוא אותם בכל רחוב.
באה שבת וקול המונה ושאונה של מלאכה שבתו ונשתתקו. מרכז התעשייה והמלאכה, מרכז וולבלסקי שמם כמעט לחלוטין. השמש נוטה לפאתי מערב. ראשוני המתפללים בני עדות המזרח מקדימים לעשות את דרכם לבתי התפילה שלהם – בעוד החמה בראש האילנות – לאמירת "שיר השירים" כמנהגם. ואילו הספרים ובעלי הדוכנים לפיצוחים, מליחים ומיני מאפה, עדיין בפעולה. הם עצמם מאיצים בלקוחות המאחרים: "עוד מעט יגיע הרב". לרוב, די היה במבט שלו פעם אחת, כדי להיות ער ל"תזכורת" הזו. שהרי לא היה מי שלא הכיר את "רב השכונה". הספר הוריד את התריס על לקוחותיו, כדי שלא ייראה מבחוץ כ"פורץ גדר". חושיו המחודדים של הרב גילו עירנות והוא נקש בתריס: שבת! שבת! כל זאת באזור שהיה שייך רשמית לשטח השיפוט העירוני של יפו ולא חלו עליו כל חוקי עזר שמכוחם נשמר יום המנוחה.

באזור שבין שכונת המגורים ואזור התעשייה נבנתה שכונת צריפים ששילבה תעשייה ומגורים במודל דומה לזה של שכונת "מכבי" שהוקמה כבר בשנת 1926 ממערב. מהגרים ממזרח אירופה הקימו מעין עיירה קטנה בחסות יפו, בה יכלו לנהל חיים דומים לאלה שקיימו בארצות מוצאם. בשכונת "מכבי" גרו משפחות שהיגרו בעיקר מרוסיה בתקופת העלייה השלישית, ובשכונת "צריפי פלורנטין" משפחות ובודדים ממוצא פולני בעיקר שהיו שייכות לעלייה החמישית. יפו, להבדיל מתל- אביב, הייתה עיר מעורבת, בעלת אוכלוסייה נוצרית, מוסלמית ויהודית. עירית יפו סיפקה לתושביה שירותים בסיסיים תמורת תשלום, והעניקה אוטונומיה תרבותית לשכונות השונות, שאיפשרה לקהילות שגרו בהן לשמר מאפיינים נבדלים. אבל העיריה לא סיפקה שירותי חינוך או בריאות, ולא הקציבה מקום בתכנון העירוני לשטחים פתוחים ולמבני ציבור. ילדי תושבי השכונות היהודיות של יפו למדו בתל אביב, ותושבי השכונות ייצרו לעצמם את מבנה הציבור הבסיסי ביותר, שהיה מוכר להם מהארצות מהן היגרו: בית כנסת.
תיאורו של רבי יצחק ידידיה פרנקל, מי שהיה חלק מוביל בהנהגת השכונה בימי הניתוק והמאבק בעירית יפו שלא יתואר פה, והפך לימים לרבה הראשי של תל אביב – יפו, את אופן מימון בית הכנסת שהוקם ביוזמתו בשולי שכונת פלורנטין מלמד על העיסוק של תושבי השכונה והאופן בו התגייסו לבניית בתי כנסת אלו:

רוב מתפללי בית הכנסת הם אנשי עמל וזיעה, וכדאי היה לכתוב פרק מיוחד על הצורה ועל ההתלהבות בה נענו אנשים מעוטי יכולת אלו לבנות את בית הכנסת. יהודי אחד נפח… שבצריפו אין עדיין מאור חשמל, ואוכל את לחמו לאחר יום עבודה קשה לאור מנורת נפט, חסך פרוטה לפרוטה ובידיים רועדות הביאו הוא ואישתו את הסך 118 ל"י לבית הכנסת.

כל קהילה בנתה או התקבצה סביב בית כנסת משלה, כאשר רובם ממוקמים בקומות שניות של בנייני מסחר או על מגרשים קטנים ולא מתאימים. בבית הכנסת "אהבת חסד", שהקמתו תוארה בציטוט הקודם, ושנבנה עקב צורת המגרש כך שארון הקודש שלו ממוקם בקירו הצידי, החל הרב פרנקל, בעקבות מאורעות 36, את מסורת הקפות שמחת תורה הפומביות:

בימים ההם גרו בצפיפות שלוש משפחות בדירה אחת עם מטבח משותף, שירותים משותפים ומקרר ובו רבע בלוק קרח. היום קוראים לכך חיים קשים, אבל היתה אחוות חיים ואחוות אחים וכשהיה עצוב כל כך על הנשמה לכולם, אמרתי שיש להמתיק את קשיי היום בשמחה מקורית: "שמחת התורה". זה התחיל במתי מעט. יצאנו לרחובות עם לולבים ביד. הילדים אחזו בדגלוני שמחת תורה. מצאנו עצמנו יד ביד, סלוניקאים ובוכרים, בולגרים וטורקים, עיראקים ופולנים, הונגרים ומצרים, חסידים וליטאים. עמך. כל עדה התבלטה בייחודה ובתלבושת הססגונית שלה והידיעה ש"משהו מיוחד" חוגג בפלורנטין שבדרום תל – אביב, עשתה לה כנפיים והחלה מושכת אחריה אלפים.

הדימוי הציבורי היה כי חגיגות אלה יכלו להתקיים רק מאחר והיו עממיות, וצמחו ללא כפייה:

כל החגיגות שם בצפון, הם קפואות משהו, כפויות, קרירות, כי השמחה בהן מאורגנת מגבוה. פה שום דבר אינו מאורגן, פה הכל ספונטאני, בלי קצינים ליחסי ציבור ובלי פרסומת בת חדשים, נוהרים הנה אלפים מכל קצוות העיר, המונים מכל ה"גופים", המפלגות, העדות, העליות והגילים זורמים באפיקי הרחובות הצרים והאפלים. והזרם הוא חם ומאחד. הרב פרנקל הוא מארגן יחידי של חגיגת המונים שאין דומה לה במינה. והוא עושה זאת בלי תקציב, בלי מנגנון, בלי וועדים וועדות.

בעדות זה, מעיתון בן הזמן, בולט דימויה הדו משמעי של פלורנטין, כמקום שמצד אחד הוא צפוף, ורחובותיו מלוכלכים, צרים ואפלים, ומצד שני קורן ממנו חום מאחד, שחסר ברחובות צפון העיר הנקיים והמסודרים. דימוי זה עדיין רווח בימינו.
בתי הכנסת נוסדו, אם כן, במימון וביוזמת הקהילות שהתפללו בהם. מי שפיקח על שירותי הדת ומימן חלק מהם היה ועד הקהילה העברית של יפו ות"א, גוף שבראשו עמדו רב אשכנזי ורב ספרדי, שקדם לעירית תל אביב ופעל במנותק ממנה עד איחודם בשנת 1939. חליפת מכתבים שנשמרה בארכיון עירית תל אביב חושפת בקיעים בדימוי קיבוץ הגלויות המאושר שהוצג כלפי חוץ.

פרשה זו מתרחשת בשנת 1936, שנת פרוץ המרד הערבי הגדול. שנה לפני כן הגיע לארץ הרב יצחק ידידיה פרנקל שהוזכר קודם בהקשר בית הכנסת שהקים. מתפללי בית הכנת פנו אל ועד הקהילה בבקשת תמיכה ברבם:

..ולצערנו עד כמה שהרב הזה נערץ מגדולי הרבנים, ומכל תושבנו, במדותיו התרומיות, וגם כבוד רבינו הרב המקומי, מארא-דאתרי הגאון סתורי הרצברג שליט'א, מעריצו, ומחשיבו למאד, עוד יותר לבנו כואב לנו לראות את רוע מצבו החמרי, העניות, הלחץ, והדחק, ששורר אצל הרב הנ"ל בלי מוצא לפרנסה לו ולמשפחתו…

חותמות בתי הכנסת האשכנזיים על מכתב לועד הקהילה העברית של יפו ות"א. מיקום בתי הכנסת המצויין על החותמות מאיר את בלבול הזהויות. היכן נמצאים בתי הכנסת הללו, ביפו או בתל אביב?

בשכונה פעלו כבר שני רבנים, אשכנזי וספרדי, ומשגיח כשרות אחד, שמשכורתם שולמה ע"י הועד. נראה שאנשי התאחדות בעלי הבתים והמגרשים בשכונת פלורנטין ואגפיה ניסו לקדם את משגיח הכשרות, הרב תמר ישכר, למעלת רב נוסף לשכונה, מה שגרם למרמור בקרב בתי הכנסת האשכנזיים בשכונה. במכתב השמצה כלפי אותו רב הם מתארים את שכונתם, וחושפים אגב כך את בלבול הזהויות, את היותה של פלורנטין חלק מתל אביב אך גם נפרדת ממנה:

כידוע מתהווה שכונת פלורנטין גוש אחד וחלק בלתי נפרד מאיזור מרכז מסחרי באופן שכל הבתים מסודרים בהמשך אלה הרחובות הקצרים והצפיפים, הקישון, מזרחי, עמק יזרעאל, פלורנטין, בתוככי הפרבר של מרכז-מסחרי, שרק לשמא בעלמא נקרא החלק שלצד יפו, הקטון, בשם שכו' פלורנטין, כמו שנקרא חלק ממרכז מסחרי שכו' וולובלסקי, וכן קולטישנסקי וגבעת הרצל שנשאר כך מורגל בפי קוני המגרשים מאז בעלי השמות הללו בטרם שסודר המשך הרחובות.

בתי הכנסת הספרדים בשכונה היו מעטים, אך גם גדולים יותר. תחושתם הייתה כי האשכנזים מנסים לתמרן את ועד הקהילה, ושכל בית כנסת מנסה לקדם רב משלו, תוך ניצול הכוח הארגוני העדיף של האשכנזים. במכתב משלהם לועד הקהילה הם מוחים על הפגיעה בכבודם, ופוסלים את הצורך ברב נוסף לשכונה:

אנו החתומים מטה בשם כל תושבינו הספרדים משכו' פלורנטין, הועד וגבאי ומתפללי בתי כנסיות הצבורים של הספרדים הנ"ל, מתכבדים לבוא בהבעת רגש ההתרגזות מתושבינו הספרדים לפני מע' כבודכם, מנהיגי קהילותינו החשובים, נגד התעמולה הנעשית בשכונותינו, ע"י מי שהוא, למנות רב נוסף בשכונותינו, ומגישים לפי הידיעות מכתבי בקשה ע"ז להקהילה, ולהרבנות הראשית, לאשר להם רב זה, או זה, כאילו נחוץ לנו במילוי רבנים לצרכים הדתיים בסמכות, ובהשגחת הרבנות במקומינו. ומתוך כך מעוררים בזה את דעת הקהל להמשיך תמימי דעה לרשת המחלוקת
… אנו מדגישים בהחלט שאנו הספרדים רוב מנין ורוב בנין, מתושבי שכונת פלורנטין, ובהתחשב גם בזה שבתי כנסיות של הספרדים כאן הם רכוש ציבורי בנינים מפוארים וקבועים לעולמים, ב"ה, לעומת בתי כנסיות של אחינו האשכנזים יח' שבמקומינו הם נקראים רק בשם ביהכנ"ס, והאמת למעשה רובם הם רק בחניות שכורות חדשית בעלמא, ובדרך עראי בלבד.

דף בכתב יד הנמצא בתיק המסמכים שבארכיון עיריית תל אביב מסכם את עמדות בתי הכנסת השונים המשתתפים במחלוקת:

1. אהבת חסד: … בית הכנסת מתקיים שנתיים, לא צריכים לרב, הם מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה, ואולי זקוקה לציין (?) מורה הוראה ובמקרה כזה הם מציעים את הרב פרנקל ולא את הרב תמר.
2. חסידי אלכסנדר: … בית הכנסת מתקיים כשנה. מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה, אולם אם הרבנות חושבת שיש צורך למנות בשכונה מורה הוראה שיפנו אליו בשאלות, הם מציעים את הרב ולנר.
3. אשכנזים: … בית הכנסת מתקיים שנתיים וחצי. מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה. אין צורך ברב נוסף.
4. חסידי טשורטקוב: …בית הכנסת מתקיים 9 שנים ברחוב מרכז מסחרי 9. רוב המתפללים הם משכונת פלורנטין. אין להם צורך ברב נוסף.
5. הלפרן: מתקיים שני חדשים. … יש צורך למנות רב בשכונה. מציעים את הרב מושקוביץ.
6. שכונת פלורנטין: … בית הכנסת מתקיים שנה וחצי. יש צורך תכוף במינוי רב, כי השכונה היא גדולה. מציעים בתור רב השכונה את הרב ישכר תמר.
7. הדר קודש, יוסף ובנימין, שלום וצדקה: … מספיקים לשכונה שני הרבנים הרצברג והרירה. במקרה שועד הקהילה יחליט למנות רב נוסף אזי הם דורשים למנות רב ספרדי, כי רוב תושבי השכונה הם ספרדים.

העימות הגיע לשיא בקיץ 1936, אז נערכה ישיבה בנוכחות נציגים מבתי הכנסת השונים, במהלכה התגלו עוד הסתייגויות הנוגעות לזכות להיות מעורבים בבחירת רב נוסף:

… נתעוררו בין המופיעים שתי שאלות יסודיות: א) האם יש זכות לחוות דעה בשאלת הרבנות לאלה בתי הכנסת, שמתפללים גרים בשכונת פלורנטין בעוד שבית הכנסת נמצא מחוץ לגבולותיה של השכונה. ב) האם יש זכות לחוות דעה לבתי הכנסת הנמצאים למעשה בשכונת פלורנטין אלא שרוב המתפללים גרים מחוץ לגבולותיה של השכונה.

סיכום הישיבה היה כי בתי הכנסת השונים יגישו את רשימות המתפללים שלהם לועד הקהילה. רשימות אלה חושפות כי מתפללי הקהילות האשכנזיות גרו בסמיכות זה לזה, כאשר מתפללי בתי הכנסת החסידיים גרים במספר כתובות מצומצם, בבתים משותפים. הספרדים לא הגישו רשימות מתפללים ובמקום זה שלחו לועד הקהילה מחאה זועמת, בה הם מגבירים את רמת הביקורת שלהם על האשכנזים, וחושפים אגב כך את עובדת היותה של פלורנטין שכונת מעבר עבור רבים מהם:

... אנחנו מודיעים, שאצלנו הספרדים אין זה אפשרי, כי פנקסים מסודרים אין לנו עדיין, וכל אחד שקוע בעמל הפרנסה ורובם לא יודעים לחתום בעברית…
… ולו היה דרכנו כאחינו האשכנזים לשכור חנות בשכירות חדשית לכל מנין היה לנו יותר מעשרים בתי כנסיות כאלה בשכונת פלורנטין, ואם אנחנו נלך בדרכם והתעמולה המתועבה שנודע לנו לתפוס חתימות מסתם אנשים תושבים תמימים שלא יודעים אפי' על מה חתמו יש לנו ב'ה הרבה אנשים אלפים ספרדים תושבים ובעלי בתים קבועים בשכונה זו שיחתמו בדעה צלולה וברורה על רב ספרדי אם יהיה בפעם צורך, וגם אחינו האשכנזים הישרים ילכו אתנו בזה כי האמת גלוי לכל שאנחנו הספרדים הננו רוב בנין ורוב מנין מאז ומזמן תושבים קבועים בשכונת פלורנטין ואנחנו בנינו ועוד בונים הבתים בהשכונה, לעומת זאת רוב תושבי האשכנזים הם רק דיירים בבתינו, זה מחצי שנה וזה עלה לארץ חודש או חדשיים ובמקרה התגלגל ושכר כאן דירה זולה, ולמחר ימצא איזה עבודה או דירה זולה יותר במקום אחר הרי כבר יוצא ועוזב לגמרי השכונה הזו…

בתיק המסמכים לא מופיע סיכום ברור למחלוקת. למרות זאת זכה הרב פרנקל לבסוף במשרה ובמשכורת של רב השכונה. אולי יש לכך קשר לחגיגות שמחת התורה שארגן, על פי עדותו, בכדי "להמתיק את קשיי היום יום".

כאמור, לא אדון במאמר זה בפרשה המרתקת של מאבקה של שכונת פלורנטין בעיריית יפו, ובהתגבשות "ועד השכונות העבריות ביפו" ששימש כמעין עירייה בזעיר אנפין עד סיפוחן לתל אביב בשנת 1948.
ניסיתי להראות כיצד נוצרה, בעקבות התנאים הפיסיים ובחסות שלטון עירוני שנמנע מניסיון להשפיע על אורחות חיי תושבי השכונה, שכונה בעלת מאפיינים יוצאי דופן, שנהנתה מהקרבה, אך גם מכך שלא הייתה שייכת לתל אביב. ייצוגיה השונים של שכונת פלורנטין משמרים חלק מהשניות הזו, למרות הזמן שחלף והתנאים השונים. עבורי, במשך כל זמן מגורי בה, זו שכונה השייכת, אך גם שונה מאוד מתל אביב. אני מקווה, מתוך אופטימיות זהירה, שכך תישאר גם בעתיד.

ביבליוגרפיה
אעת"א – ארכיון עירית תל אביב – יפו
ספריית המפות, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ת"א

יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, מפקדת ההגנה בתל אביב, 1949 (?)
נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1996
ח. אנגל, מזכרונות ותיק בשכונות, בתוך: ח. רבין (עורך), נדבך, השכונות העבריות ומאבק עצמאותן, הוצאת ועד השכונות העבריות, ללא ציון שנת ומקום הוצאה
יוסף אריכא (עורך), תל אביב, עיריית תל אביב, 1959
אהרן ארנד, דף שבועי, מס' 500, אוניברסיטת בר – אילן, תשס"ג
ג'יין ג'ייקובס, מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות, בבל, תל אביב, 2008
הרב דוד ברוך לאו (עורך), ספר הזכרון לכבודו ולזכרו של מרן הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, המועצה הדתית תל – אביב – יפו, תשנ"ב
מארק מאזוור, סלוניקי, עיר של רוחות, עם עובד, תל אביב 2004
שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל, ת"א 2005
יעקב שביט, גדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב, משכונות לעיר (1909 – 1936), אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2001
יעקב שביט וגדעון ביגר, חיים פיירברג, ההיסטוריה של תל – אביב, מעיר – מדינה לעיר במדינה (1936 – 1952), אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2007
שטרן אליהו, תכנית אב לפלורנטין, עירית תל אביב, 2001
תקנות התעשייה, עירית ת"א, 1933

עם ישראל חי

זוכרים שהייתה פה מלחמה? זה היה בקיץ האחרון, בעיקר בצפון, אבל גם לכאן הגיעו ההדים, ובעיקר הפאטריוטיות, הגאווה נטולת הבסיס, הבטחון העצמי המופרז. מתי שהוא נתקף מישהו בצורך עז להביע את זה, וריסס בכל דרום תל אביב כתובות גרפיטי ובהן הססמא הנחרצת: עם ישראל חי, כשמעליה מגן דוד גאה. בשונה מהדימוי המקובל של גרפיטי, זה לא היה מעשה חתרני במיוחד, בשעתו. זו הייתה רוח התקופה. הכתובות הללו, אשר התנוססו בגאון על כל קיר שני בשכונה בה אני גר, דמו לסטיקרים שהודבקו על כל שמשה שלישית, 'אנחנו ננצח'. כל הבעת ביקורת או העלאת ספק נתפסה, אז, כטמטום, אם לא כבגידה ממש. ההפגנות המעטות נגד שכרון הכוח, נגד שימת הקץ לתקווה שנתלתה בממשלה שהבטיחה להיות אזרחית ומתונה, נתפסו כמפגן סהרורי של סמולנים יפי נפש.

אני אוהב גרפיטי, כל עוד הוא מתחשב בסביבתו ואינו גורם נזק בלתי הפיך. השכונה שלי, ודרום תל אביב בכלל, הם גן עדן עבור המשרבטים על הקירות. בירושלים, כך קראתי, יש יחידה עירונית מיוחדת העסוקה במחיקת כתובות נאצה, או, אם תרצו, בהכנת קירות נקיים למשרבט הבא. בשכונתי הכתובות ידידותיות יותר, והן נערמות זו על זו, אם כי לרוב המשרבטים השונים מנסים לתת את הכבוד לאלה שקדמו להם. אך לא כך במקרה של הכתובת המסויימת הזו.

אני יכול לדמיין לעצמי את אותו משרבט אוהב ישראל. בטלוויזיה אולי שדרו את נפילת הטילים על חיפה, והוא החליט שזהו, אי אפשר עם כל האדישות הזאת, וצריך לעשות משהו. לילה שלם הוא הסתובב, ואחר כך כל העיר ידעה שעם ישראל חי. הוא לא חשב שאפשר לשנות בזה משהו.

אבל מאז עבר זמן. הכתובות קצת דהו, כמו גם הבטחון העצמי המופרז. נראה לי שהפסדנו במלחמה. הנחרצות הזו, של ימי תחילתה, נראית כאחת מהסיבות להפסד זה. ולכתובת הזו, ההצהרה הבלתי נתנת לשינוי, המוחלטת, נוספו סימני שאלה, וואריאציות המטילות אותה בספק, מוציאות אותה מהקשר, מחזירות אותה מהקונצנזוס אל השוליים.

כך, הקירות שנוכסו על מנת להביע דעה אחת, לאומנית ונחרצת, הפכו לבמה לדעות מנוגדות, המשתמשות בסיסמא הזו כבסיס. נחמד, אני חושב, וגם די יצירתי, לפחות בחלק מהמקרים.

אוותר על דיון מעמיק לטובת גלרית תמונות של כתובות כאלה, אותן אספתי מקירות שכונתי לפני כחודש. הן עדיין שם, דוהות לאיטן על קירות הבתים המיועדים להריסה (אבל זה כבר עניין אחר).

טיפוס למגדל

 טיפסתי היום למרומי המגדל החדש והמקולל, זה שמיתמר מעל שכונתי, שבנייתו הולכת ונשלמת. טוב, לא ממש למרומי מרומיו, אלא רק עד שלושת רבעי הדרך בערך. אז נשברתי. חדר המדרגות היה חשוך, ומהקומות שנותרו מעלי בקעו קולות פועלים הצועקים ביניהם בערבית. גם ככה די הופתעתי מזה שאף אחד לא עצר אותי בדרך. הפגנתי בטחון כאשר חלפתי על פני הפועלים בחצר אתר הבנייה הענקי. כל מיני אנשים מסתובבים שם, וכנראה שיכולתי להיות אחד מהם. המצאתי לי תירוץ מגומגם לרגע שבו אזוהה כפולש, אני מחפש את הדירה לדוגמא, מה, זה לא פה? אבל לא היה בזה שום צורך. פנימה אל תוך חדר המדרגות, דרך הלובי גבוה התקרה, מה שחשוב בכדי להתחזות כהלכה הוא צעד בטוח, יציב. התחלתי לטפס במדרגות הבטון.

אני מדבר הרבה על הבניין הזה, אני יודע, וכבר התנצלתי על כך שאני נוטה לחזור על עצמי. אבל קשה לי להרפות. הוא הרג שני אנשים, שנפלו ממרומי המנוף שפורק רק בשבוע שעבר, והוא מפלצתי, בפרופורציות שלו, בניגוד המשווע בינו לבין סביבתו, ביוהרה המטורפת של הקמתו. מגדל נווה צדק. ארבעים קומות של חלונות זכוכית, נוף פסטוראלי למכירה באריזת שיש אפורה ומעוותת צורה. שתי צלעות בכל קומה, מכוונות אל הנוף הטוב, הים, נווה צדק ויפו, כשאחוריהן אל דרך אילת ופלורנטין. שמעתי שיהודים עשירים מצרפת כבר קנו חלק גדול מהדירות. מגיע להם. אני שונא את המגדל הזה ואת כל מה שהוא מייצג.

עובדים עכשיו על גימור הפנים. חשמל, צבע, ריצוף, כאלה. הקומות שכבר גמורות נראות כמו בית מלון, עם מסדרונות ארוכים ומספרים ממתכת על המוני הדלתות המוגפות. על קירות חדר המדרגות שכנראה יצבע אחרון כתוב בגיר שם ומספר הטלפון של מי שאחראי למפתחות, הוראות לחשמלאים, להכין קופסא לכוח, וגם כתובות בערבית שלא הצלחתי להבין. ניצוצות מריתוך שהתבצע במעלה גרם המדרגות נפלו ברווח שבמרכזו. המשכתי לטפס, חולף על פני שני פועלים קשישים. כל מה שהייתי צריך זה להתעלם מהם, להראות כאדון, כבעל בית. זה היה קל מדי. הם השפילו את מבטיהם כשעברתי על פניהם.

ההיסטוריה הזאת, התחביב הביזארי במידה שאימצתי לי בזמן האחרון, מתעקשת לכפות את עצמה על רצף האסוציאציות שלי. מגדל נווה צדק הוא מתחם נחושתן, בית החרושת למעליות, והוא בית החרושת של וגנר הגרמני, זה שיצר את המנועים הראשונים בארץ הקודש, המקום בו יצקו את פסי הרכבת הטורקית. המגדל הוא המצבה נטולת השם של כל זה, והבתים הטמפלרים המשומרים בחצרו, מתגמדים בצילו, הם שריד נטול הקשר למה שהיה פה פעם.

חשבתי לקנות משקפת. כשמביטים למעלה מהמרפסת שלי ניתן לראות חצי ממרפסותיו של המגדל, הצד הפחות טוב, זה שפונה ליפו ולא לתל אביב, ובטח הצרפתים האלה יחגגו לא מעט כאשר יגיעו לבקר בדירות הנופש שלהם. אבל משקפת שמגדילה מספיק זה דבר יקר, שבע מאות שקל לפחות, וחוץ מזה, לא בא לי להיות מציצן מלמטה למעלה. אני חושב שפשוט אתעלם מדיירי המגדל, אתייחס אליהם כאל תיירים זרים שלא מבינים כלום ומהותם היחידה היא בכסף שאפשר להוציא מהם. אני לא צריך משקפת. כמה קל לחסוך!

לפני כשבועיים הייתי במפגש תושבים בנושא המאבק בתוכנית הפינוי בינוי השאפתנית שהעירייה השיקה בשכונה בה אני גר. זה היה בבית קפה מעוצב מדי, אם כי באהבה ובתשומת לב, שתפס את מקומה של נגרייה שנסגרה. מהנדס העיר חזי ברקוביץ', ועוזרתו, ששמה כמדומני תקווה (שוביניסטי למדי מצידי, לזכור את שמו ולא את שמה, מה?), הציגו את העבר, וההווה, והעתיד אליו הם מקווים. אני חושב שכוונותיהם טובות, ואני בטוח שהם טועים, גם בקשר לעבר, גם בקשר להווה, ובוודאי שבקשר לעתיד.

הנחת היסוד של תושבי דרום העיר היא שדופקים אותם, מה שהוא נכון באופן כללי, כמובן, אבל לא עוזר לגיבוש תמונת עולם פרודוקטיבית. הנחת היסוד של קובעי המדיניות היא שצריך לשפר את הדרום, לסייע לו, וגם זה נכון במידת מה, למרות שהסכנה כאן היא בפטרנליזם תכנוני, בהחלטה יהירה על פרוייקט רחב היקף שיפתור אחת ולתמיד את כל הבעיות. כשמצטרף לזה הדחף המובן, האנושי לגזירת קופון כספי ופוליטי נוצרים פרוייקטים כמו זה המתוכנן על שטח שכונתי, הלא היא מרכז וולובלסקי (עליה ועליו כבר הרחבתי, אם כי לא מספיק, ברשימות קודמות). זה אינו המקרה של המגדל, אגב, כאן זהו פשע תכנוני פשוט.

האמת היא שיחידות המגורים בעלות החלונות הענקיים יפות. זה מכעיס. והנוף מהמרפסות מוזרות הצורה מדהים. כל העיר, כל קו החוף, נפרש מתחת לרגליים. צילמתי את הבית שלי, כמה קטן הוא נראה, כמה נמוך ושפל. אין מה לדאוג, אף אחד ממי שיגור כאן לא ירצה להציץ אלי. צילמתי את גגות אזור התעשייה המיועד להריסה, את תשבץ הטלאים המסמן את כל ההרחבות, והשריפות, והשיפוצים. על פי המצגת של העירייה זה איזור חסר משמעות, שתמיד היה כזה. מאחר ותושבי דרום העיר דורשים עוד שטחים ירוקים, כלומר עוד גינות ציבוריות, העירייה מתכוונת לרכוש את השטח מבעליו המרובים, להרוס הכל ולבנות בו מגדלים, נמוכים יחסית לזה, רק אחת עשרה קומות, שביניהם פסי ירק מעוצבים. היקף הבנייה הוא פונקציה של ערך הקרקע ושל עלות פיצוי בעליה. הרבה כוונות טובות, טעות ועוול.

טענתי ואני טוען כי לאזור התעשייה הזה יש והיה ערך, כמרחב גבול בשוליה של תל אביב, המשמש כמקפצה, כקרש הצלה וכזירת חילופים בין מרחבית. הטלאים הרבים המרכיבים את גגות אזור התעשייה הם חלק ממהותו ומסוד כוחו. הוא ידע להיות גמיש ולהוות מעין בולם זעזועים לצרכיה המשתנים של העיר. אני יכול להדגים זאת היסטורית – איך מבנה תעשייה ערום בו ייצרו דבר אחד התאים את עצמו לייצור של דבר אחר, ואני מתעקש להכליל זאת על דרום העיר כולו. באותה מצגת, באותו בית קפה, דובר על כך שאחת הבעיות היא שרוב תושבי פלורנטין מתחלפים כל שלוש שנים, ושאחת ממטרות הפרוייקט היא להביא אל השכונה משפחות שיראו במקום את ביתם. אני חושב שזו טעות כפולה. פלורנטין היא איזור מעבר לחלק גדול מתושביה, אשר זקוקים, כמו החלק האחר, שרואה בשכונה זו, על מגרעותיה, את ביתו, להגנה מפני כוחות השוק הדורסניים, מבעלי בית חמדנים מדי, לתחבורה ציבורית טובה יותר ולשירותים קהילתיים מפותחים יותר. הארעיות של אותם תושבים זמניים היא טובה. רובם יעברו מכאן, ינצלו את תקופת מגוריהם בדרום בכדי להתפתח. הבודדים והמשפחות שבוחרים להישאר, ויש לא מעט כאלה, עושים זאת לאחר שלמדו לאהוב גם את המגרעות, ועל אף חוסר הדאגה של המתכננים לאותם תחומי אחריות בסיסיים שלהם. פרוייקט מתחם החרש והאומן, על בנייניו הגבוהים והמנוכרים, יהיה נטע זר. תושבי פלורנטין לא יהנו מהשטח הירוק שיוקצב להם במסגרתו כי הוא יהיה מחוץ לשכונה, בעולם אחר, של אנשים שבאו בכדי להישאר, או בכדי לחיות בינתיים במתחם מגורים סטרילי המתנכר לסביבתו. פלורנטין תאבד את שוליה, והעיר תאבד חלק ייחודי (וחשוב! וחשוב! האם זה ישכנע מישהו אם אומר את זה הרבה פעמים?) ובלתי ניתן לשחזור.

מצחיק, השם הזה שנתנו למפלצת, מגדל נווה צדק. הרי הוא בכלל לא בנווה צדק, אלא במושבה הגרמנית. פרוייקט אחר, פחות גבוה אבל לא פחות מכוער, נבנה מהצד השני של ביתי. המושבה האמריקאית, קוראים לו, וזאת למרות שהכנסייה אותה הוא מסתיר לי ולכל העוברים בדרך הייתה בידיים אמריקאיות רק שנה אחת, שלאחריה הייתה זו מושבה טמפלרית, שכונה גרמנית של יפו. אבל זה לא שיעור היסטוריה פה. מה שמשנה הוא לא מה שהיה כאן, לא המציאות, אלא מה יעזור למכור את הדירות במחיר הגבוה ביותר. נווה צדק היא מותג חזק, והמגדל הוא עלוקה שניזונה מכך, טפיל שרק יחליש את הגוף הנושא אותו. יש כאן ציניות מרושעת. מגדל נווה צדק ידפוק את נווה צדק. קצת משעשע, לא?

בטח גם בוני הפרוייקט הזה הבטיחו לתת משהו בתמורה לשכונה בה השתמשו. חניון, שטחים ירוקים, בנייני ציבור מצועצעים. בטח זה יהיה השימוש של הבניינים הטמפלרים המשוקמים כעת בחצר אתר הבנייה. אבל עם המגדל הענק הזה שמעליהם הם נראים זרים ולא קשורים. איני יודע איזה שם יינתן לפרוייקט שייבנה על חורבות מרכז וולובלסקי, למרות שאני מוכן להמר שהשם פלורנטין, מותג מפוקפק משהו, לא יוקרתי מספיק, לא יופיע בו. אבל, בנוגע לשטחים הפתוחים, יש לי קוריוז קטן, כי אני הרי גר מעל שטחון פתוח שכזה, שהעירייה החליטה להפוך ממגרש חנייה לגינה ציבורית. וזאת החלטה יפה, אין מה להגיד, רק שביטויה היחיד בשטח היה נטיעת שישה עצים שנבחרו במיוחד כדי שלא יצמחו לגובה או ייתנו צל, ותקיעת שולחן פיקניק ולצידו פח שלעולם לא מרוקן. לא רק שזה לא הגיוני, זה גם לא הוגן. זו עבודה בעיניים, שטח ירוק פיקטיבי להכללה במצגות ובנתונים סטאטיסטיים. תשומת לב, הגינות, כבוד, זה מה שהדרום צריך, לא פרוייקטים יומרניים וזרים.

בדרך למטה, אחרי שעישנתי סיגריה במרפסת ושתיתי שלוק מהיר מבקבוק הויסקי הקטן שהבאתי איתי, כי בכל זאת רציתי לחגוג את הטיפוס שכבר דומיין זמן רב אל מרומי המגדל אליו כנראה לא אכנס יותר לעולם, עצרתי בבריכת השחייה הנמצאת בחצי הגובה של המגדל. פועל היה עסוק בקרצוף רצפת הפסיפס, אבל הוא פינה לי את הדרך בענווה, כראוי. מהחלונות הגבוהים ניתן לראות את גגותיה של נווה צדק, ואת הכחול של הים. בריכה בשמיים. איזה יוהרה. כעסתי על עצמי על כך שאני נהנה מהנוף, על כך שקנאה, קטנה כזו, מהמעצבנות, חילחלה אלי. אני לא אשחה פה. האדנות שלי היא התחזות קצרת מועד, גבורה על חלשים.

נשמתי לרווחה כאשר יצאתי מהמגדל, מאתר הבנייה. השגתי את שרציתי, תמונות מלמעלה, והשבעתי את סקרנותי. חזרתי הביתה, אל אזור התעשייה שלי, בו אני רואה את ביתי, על מגרעותיו.

כתובת אתר האינטרנט של תושבי השכונה הנאבקים לשינוי תכנית הבנייה:  http://www.fight4florentin.com