חתולי המזח א

אורי יואלי

חתולי המזח

( אגדה )

לג'ויה

א

1

יום אחד אולי תיסחף ספינה נטושה אל המזח שמאחורי הדולפינריום. זה יהיה יום שמש חורפי, ועננים אפורים יעטרו את האופק. הים יהיה רגוע יחסית והרוח מתונה, כך שגולש רוח מתלמד שינסה לשמור על שיווי המשקל בעומדו על גלשן מתנדנד, צף במרכז המפרץ שבין החוף לשובר הגלים, אוחז במפרש המדולדל כאילו הוא קרן המזבח, יהיה הראשון שיבחין בגרוטאת המתכת המתקרבת אל החוף. הוא ימעד לתוך המים הקרים, וכדי להתחמם ישתין בתוך חליפת הגלישה שקנה לעצמו כמתנת יום הולדת.
חתולי המזח יצאו מתוך הסדקים שבין הסלעים שבשובר הגלים. הם יביטו משתאים, זקורי שפמים, בתרנים מעלי החלודה נטולי הדגלים שכבלי מתכת קרועים מדלדלים מהם, במפלצת הנטויה מעט על צדה שמתנדנדת לאטה לכיוונם.
בבית הקפה הפונה אל המזח, המורכב ממאבטח, אוסף שולחנות פלסטיק, בעל בית אחד ומלצרית עם כתובת קעקע של מגן דוד על עורפה, ימשיכו לשתות גולדסטאר או קפה הפוך או שחור חזק. על הספסל שליד הגדר הכחולה ג'וינט עבה ימשיך להחליף ידיים. ספינת המשא הישנה, מפלצת ענקית השקועה בשינה נטולת מכוון, תיתקל בקצה שובר הגלים. קול חבטה עמום ישמע, האדמה קצת תרעד. כולם ירימו את ראשם לזמן קצר. החרטום ינעץ בין שני סלעים, היא תתנדנד עוד קצת ואז תעצור. ההתרגשות תישכח.
ואז מישהו ירד ממנה. אדם אחד.
קרן שמש תחדור מבעד לעננים ותאיר את דרכו. החתולים יזוזו הצדה, יפנו לו דרך.
הוא ידלג בין סלעי שובר הגלים לעבר החוף.
אדם אחד.
השמים יקדירו לפתע, ברקים רחוקים יאירו את האופק. עוד מעט ירד גשם. קול פיצוץ עמום ישמע.
האדם חולף בין שולחנות בית הקפה. כולם קופאים, ממתינים. ידה של המלצרית מתוחה קדימה, הצלחת עם טוסט הגבינה שהיא אוחזת מרחפת מעל לשולחן. היא מרגישה אותו חולף מאחוריה, נושא עמו שובל רוח שמלטפת את גבה. קול סירנות נשמע. ההמתנה הסתיימה. יש אנחה משותפת, דאגה מהולה בהקלה. זה היה צפוי לקרות מתישהו, זה קרה עכשיו, במקום אחר. המלצרית מניחה את הצלחת. היא שולחת מבט אחריו אבל הוא כבר נעלם.
"תדליק את הרדיו", מישהו אומר לבעל הבית, "נשמע כמה כמה".

2

צומת אלנבי קינג ג'ורג'. אדם אחר התפוצץ בכניסה לשוק הכרמל, ליד דוכן הפיס. זה קרה לא מזמן אבל המערכת מתורגלת, חלקי הגופות כבר נאספו, ולחובשי הכיפות בחליפות הניילון הצהובות נשאר רק לספוג את הדם. אפילו היונים כבר חזרו והן מהדסות להן בכיכר הקטנה שבכניסה למדרחוב, מחפשות פירורים. אבל לשוטר שהופקד על שמירת השקט בזירת האירוע, שוטר רגוע, כלל לא מפחיד, זה לא נראה מתאים, לא עכשיו, והוא מנסה להבריח את הציפורים חסרות הבושה ברקיעת רגל סמכותית. דם ניתז מהשלולית שעל הקרקע ומלכלך את שולי מכנסיו. היונים עפות לרגע במשק כנפיים שקולו גובר על תקתוקי המצלמות והמיית מכשירי הקשר ואחר כך חוזרות, נוחתות הפעם על גג ניידת השידור שחוסמת את הכביש.
האדם מתקרב לשם, לא עוצר כשהוא מרים את סרט הניילון התוחם את שדה הקטל. איש לא עוצר בעדו מלהתקרב אל מרכז זירת הפיגוע, להיעמד שם. השוטר עסוק ביונים, במכנסיים החדשים שהתלכלכו, זה ידוע שדם לא יורד בכביסה. האדם שולח מבט אל הריסות דוכן הפיס ששיסע הפיצוץ, אל קרעי הפיברגלס הכחולים והכתומים. חבילת כרטיסי מזל חגיגיים, זהובים, מוטלת ליד המדרגות העולות אל המדרחוב. שלט מכריז: דוקא עכשיו! עוד לא היה דבר כזה! ההגרלה הגדולה מכולן! וליד מספר עם המון אפסים.
האדם מתכופף, מרים את החבילה, טבעי מאוד בתנועותיו, יודע מה הוא רוצה, קורע ממנה את אחד הכרטיסים, כמעט לא חרוך, בוחן אותו לרגע, מחייך, מכניסו לכיסו, שומט את שאר החבילה לקרקע וממשיך הלאה. הוא עובר ליד קיר עליו כרזות המודיעות על מסיבה קרובה. סוף העולם! הן מכריזות. הוא ממשיך ללכת. איש לא עוצר בו. הזוועה מספקת לו מחסה. ואז לפתע גשם מתחיל לרדת, טפטוף שהופך במהרה למטר עז, ומים אדומים ניגרים אל פתחי הניקוז.

3

חתולי המזח, שורדים שכמותם, ידעו כי הסערה מתקרבת והכינו עצמם לקראתה. החריצים שבין הסלעים בשובר הגלים משמשים להם כבית, כמסתור מגלי הים ומהגשם המתחזק כל העת. כעת הם מצונפים בקבוצות קטנות, ממתינים בסבלנות לשוך הסופה הפתאומית. שולחנות בית הקפה נאספו מתוך השלמה עם כך שהיום כבר לא ישתו פה בירה. לא בגלל הפיגוע, חלילה. כבר רגילים לזה, וסבב הטלפונים שהקיף את המזח אישר שכולם, שוב, במפתיע, בסדר, וכרגיל רק אמורים היו להיות שם, במקום ובזמן הפיצוץ, ואיזה מזל. זה הגשם. הוא רע לעסקים.
בעל בית הקפה אינו יודע שבין הרוגות היום יש אשה אחת אותה לא הכיר, שבעולם אחר, מקביל והגיוני יותר, היא אשתו לעתיד, אם לילדיו שעדיין לא נולדו. למרות חוסר הידיעה הזו הוא עגמומי משהו, חסר שקט. פיגועים תמיד עושים אותו חרמן ואין לאן לפרוק את זה. הוא מנסה להתעודד על ידי הצקה למלצרית הצעירה, שמתעקשת לקחת את שאריות טוסט הגבינה אותו אכל המשקיע הפוטנציאלי למקום של האוכל של החתולים.
"הם לא יצאו לשם, לא בגשם הזה", הוא אומר לה, "אני מכיר אותם, הם יודעים מה טוב". אבל היא מתעקשת. "תכבה את הרדיו", מבקש ממנו הלום הקרב הקירח, יונק מבקבוק הבירה כאילו בכך תלויים חייו, "תן לשמוע את הגלים", אבל למרות שרואים את הסערה תוקפת את שובר הגלים, מתנפצת עליו, כל מה ששומעים זה את שאריות הסירנות הרחוקות ואת מטחי הגשם המתגבר על סככת הפח של בית הקפה. מעבר למסך הטיפות נראית הספינה הנטושה, שחסמה כמעט את כל המעבר בין שני שוברי הגלים, זה שמקביל לחוף וז
שיוצא ממנו. צריך להודיע על זה למישהו, ככה זה לא יכול להימשך, מישהו צריך לעשות משהו, כי אחרי הסערה היא תתחפר וכבר אי אפשר יהיה לגרור אותה מכאן. או אולי צריך להתרגל אליה, לכך שהיא חלק מהנוף, עד שתעלם כמו שהגיעה. בעל בית הקפה מתלבט לרגע, ובוחר כרגיל שלא להחליט.
"שבוע שמתחיל כל כך מסריח לא יכול להיגמר טוב", אומר הקירח, ובעל הבית פתאום שוב בודד מאוד. הוא כבר בן 30 והוא היה צריך לרצות בת זוג, היה צריך להימאס לו מזיונים, אבל עכשיו גם זה יספיק.
"רוצה לעשן משהו?", הוא שואל את המלצרית, חדשה אצלו אבל כבר השתלבה יופי, מוזר שלא התחיל אתה עד עכשיו, כנראה שהוא מזדקן. היא חזרה ספוגת מים ממשימת ההאכלה, כולה רטובה ונוטפת, צמרמורת אחת גדולה, נמלטת אל מחסה הסככה. הוא מניח על הדלפק כוס תה עם נענע בשבילה, ככה, על חשבון הבית. השיניים שלה נוקשות. הוא לא הבחין שהיא כל כך עדינה עד עכשיו. הוא רוצה לחבק אותה. היא תספיק.

4

בבית מפעל הפיס בדיוק הסתיימה ההגרלה החגיגית כשהאדם נכנס פנימה, עוצר לרגע, מוריד את מעילו נוטף המים ואז הולך ישר אל הקופה, נשען על הדלפק ומושיט ביד בטוחה את הכרטיס לקופאית. הוא אפילו לא בוחן אותו תוך כדי כך. פניו ריקות מהבעה.
יש לנו זוכה.
המולה מתחילה. טלפון נרגש למעלה להנהלה. אנשים שמציצים מחדר המדרגות, איש בחליפה שיורד עם צרור מפתחות גדול. האדם מחכה. על הרצפה משורטטים בקרמיקה סמלי המועצות המקומיות והוא עומד על המרצפת של זכרון יעקב, ידיו משולבות, מבטו אטום.
הקופאית עדיין רועדת. זו הפעם הראשונה שלה. יהיה לה משהו לספר בבית. היא אוחזת בכרטיס, יחיד ומיוחד, הזוכה בהגרלה שנערכה ממש עכשיו, זו ששיגעה את המדינה, בוחנת שוב ושוב את המספרים המוטבעים. אצבעותיה מלטפות את הקרטון במגע עדין ואוהב. "איזה מזל רע. דוקא ביום כזה", לוחש השומר הותיק לצעיר שבא להחליף אותו למשמרת הערב, "אפילו הניידת שידור שהיתה פה כל היום הלכה לפיגוע. אף אחד לא יראה את זה, את אף אחד זה לא יעניין עכשיו, הכל סתם יתבזבז". אבל בכל זאת מביאים את המצלמה ששמורה לרגעים האלה ומסכת קרטון, וצ'ק גדול שעליו כבר הודפס מראש הסכום הבלתי יאמן.
"רון בלב וצ'ק ביד", מנסה הצלם, שעובד בדרך כלל בהנהלת החשבונות ושנשלף מאחורי שולחנו ברגעים מרגשים שכאלה, את הבדיחה הקבועה שלו. אבל אף אחד לא צוחק. מהטלוויזיה שבעמדת השומר נשמע קול הפרשן: "מתחזקות ההערכות…", "הסלמה…", "שלב נוסף בהדרדרות…". השומר הצעיר מחליש ומעביר ערוץ. לא צריך לערבב. בחוץ הגשם ממשיך לרדת. לא נראה שיפסק אף פעם.
המנהל שכח את משקפי הקריאה שלו בבית. הוא מרחיק מעיניו את הכרטיס, ואז מקרב אותו אליהן. הוא מתעטש, מצליח רק בקושי לשלוח יד שתכסה את אפו. "יש לזה ריח מוזר, של שריפה", הוא לוחש למזכירה המגישה לו ממחטת נייר שהיא שולפת מכיסה. המנהל מנגב את כף ידו, מתכונן ללחיצת היד המסורתית. האדם מתקרב אליו. כולם קופאים, מכינים את עצמם לפלאש.

5

המלצרית החליפה את הבגדים הרטובים בטרנינג וסוודר שנתן לה בעל הבית. אפילו החזיה שלה נרטבה, וגם היא מונחת עכשיו על כסא מול תנור הספירלות הישן. בעל הבית מנסה לשחק את המשחק עד תומו. הוא הדליק נרות וקטורת, ועכשיו הוא מתקרב אליה עם בקבוק יין ושתי כוסות. קערת הגראס שעל השולחן הנמוך מלאה, והבאנג שניצב לידה מפוטם. בדים וכריות מפוזרים על הרצפה. יש מוסיקה ברקע, אופנתית כזאת, דיסק זיונים קלאסי, והוא בהתאם זז לאט, מסגל לו מבט מצועף ופתייני שלא ממש יושב עליו, מאולץ קצת.
"אני לא אזדיין אתך", היא אומרת לו כשהוא מתחיל לנשק אותה, "כי אתה לא יודע מה טוב. אבל אתה יכול לרדת לי אם אתה רוצה". היא לוגמת מהיין, מתירה את שרוך המכנסיים, נשענת לאחור.
זה החלק האחורי של בית הקפה. פעם, כשבדולפינריום עוד היו דגים, פה היה המקום של תצוגת דגי המעמקים. האקווריומים נשברו מזמן אבל המדפים, הציורים על הקירות והמנורות הכחולות בתקרה נשארו. "זה הבית שלך?", היא שואלת, מרפה את לחץ ידה מעורפו בכדי שיוכל להשיב. "זאת הזולה שלי", הוא בוחר להתחמק, וחוזר אל בין רגליה. היא מתפתלת. "בעדינות. קח את הזמן שלך", היא מסבירה לו.
הגשם הפסיק בלי שהבחינה בדיוק מתי. ממקום מרבצה היא יכולה לראות איך אור השקיעה חודר דרך השלבים החסרים בתריסי המתכת המוגפים של בית הקפה. היא רואה גם את הצללית הזויתית של חרטום הספינה הנטושה. היא עוצמת את עיניה. "ככה, בעדינות", היא לוחשת, ובעל הבית מנשק ויונק אותה, אצבעותיו מתחפרות ושורטות בבשרה.

6

היא לובשת את הבגדים שלה שהתייבשו כבר, יוצאת מבית הקפה ובעל הבית מגיף אחריה את דלת הברזל. הוא שוב מנסה לנשק אותה כשהם נפרדים, אבל היא מסובבת את ראשה. "ניפגש מחר?", הוא שואל בקול כלבי, "היה לי נורא כיף". היא מחייכת, מלאכותית, מאולצת, כרגיל במצבים כאלה. חבל שהוא הורס. דוקא היה נחמד, אבל עכשיו פתאום יש מחר. "בטח. מחר כבר תהיה שמש". וזהו, היא בחוץ.
השמים נקיים מעננים, המון כוכבים, קר ואין ירח. הים שקט. הסערה נעלמה והפכה ללילה כבד. צללית הספינה, מטושטשת אך עדיין בולטת בתוך האפלה, מאיימת בקצה שובר הגלים. יללות חתולים עולות מתוך החושך, קריאות מיוחמות הדומות לבכי תינוקות. בפינה, ליד הגדר, הנרקומנים הדליקו מדורה קטנה והם מצטופפים סביבה. צלליותיהם מוטלות על הקיר. היא מנופפת להם בידה ללא מענה, מחכה קצת כדי שעיניה יסתגלו לחשכה.
רעש מתגבר מתקרב אליה, קצב קבוע, החלטי.
זו רקיעת רגליים, מצעד.
שיירת אנשים מופ
יעה בקצה הכביש שעובר על המזח, במקום בו ניצבים בדרך כלל שולחנות בית הקפה. כשהם מתקרבים אליה היא מבחינה שבראשם צועד האדם שירד מהספינה. הוא שוב חולף על פניה, כמו אחרי הפיצוץ, ושוב הרוח המצמררת הזאת שהוא נושא עמו. רק שהפעם הוא מוביל אחריו שיירה ארוכה של סבלים, בטח פועלים זרים, תאילנדים או סינים, מלוכסני עיניים כאלה, בצעד אחיד, שמאל ימין כזה, וכולם חולפים על פניה, וכולם נושאים ארגזי קרטון גדולים. הם צועדים בדממה פרט לקול רגליהם, שמאל, ימין, ונשימותיהם הקלות במפתיע, עוברים את המדורה של הנרקומנים, מטפסים אל המזח. האדם לא עוצר, צעדו לא מתבלבל, הוא מוביל אותם בבטחה. יללות החתולים מתחזקות. מסלע לסלע, משמאל לימין, ללא הפסקה, לכל אורך שובר הגלים, השיירה מפלסת את דרכה אל הספינה הנטושה.
היא ניסתה לספור אותם בהתחלה, אבל התבלבלה מהר מאוד. כעת היא נשענת על קיר הבטון הקר והלח, בוהה במצעד הבלתי פוסק. הארגזים כנראה כבדים ומלאים, מכיוון שהסבלים מרוכזים מאוד בסחיבתם ולא מתייחסים אליה, למרות שהיא נחמדה. היא מנסה לחייך, לנופף לשלום, לכחכח בגרונה, אבל כלום. עכשיו היא כבר רגילה לחושך ויכולה להבחין שראש השיירה הגיע אל הספינה ושכנראה יש שם פתח, כי הסבלים נעלמים בקרבה. התנועה אינה פוסקת.

7

חצי שעה אחר כך, בעל הבית הספיק לגמור את בקבוק היין, לעשן עוד קצת, להתקלח ולאונן, ועכשיו הוא יוצא חזרה לבית של אמא שלו, כמו בכל לילה. הוא מופתע לראות שהיא עוד שם ליד הדלת, וגם הסבלים, וגם השיירה המתמשכת אל הספינה.
"הבהלת אותי", הוא נוגע בכתפה, "מה קורה?". אבל היא לא עונה.
מבנה של שלושה מסוקי קרב מטרטר בדרכו אליהם, עושה את דרכו על קו הים. אורותיהם נראים היטב בלילה החשוך. "בטח בדרך לצפון, אמרו ברדיו שגם שם יש בלגן, זה בכל מקום עכשיו", הוא אומר לה, נוגע שוב בכתפה, חזק יותר, וגם הפעם אין תגובה. "נרדמת?", הוא מגחך. אין טעם להתעצבן ממנה. המסוקים עוברים מול החוף, מעל הספינה. קול המדחפים שלהם קצבי ומהיר. שיירת הסבלים היא אינסופית, מתמתחת מהספינה לאורך כל המזח, מתפתלת לידם ונעלמת מעבר לעיקול הדרך. עוד ועוד אנשים, עוד ועוד ארגזים.
"אף אחד עוד לא חזר", היא לוחשת לו.
"וכולם יפנים?", הוא לוחש בחזרה.
"תאילנדים אולי. לא ידעתי שיש כל כך הרבה כאלה".
"מה אתך, זאת מדינה גדולה".
הוא מצית סיגריה, מציע אחת גם לה.
"רוצה טרמפ הביתה?"
"אני אשאר פה עוד קצת". היא אפילו לא מסתכלת עליו כשהיא עונה.
"איך שאת רוצה. ניפגש מחר".
"מחר".
ונסיון אחרון לנשיקה, ודחיה אחרונה. הוא חושב שעוד יש שאריות של הטעם שלה בפיו. אורות הזנב של המסוקים נעלמים במרחק. כך גם הרעש. שוב שקט, פרט לרקיעות הרגליים. הוא מתנדנד אל המכונית, מתחמק בקושי רב מלהיתקל בכל היפנים או התאילנדים האלה שממשיכים לעבור על פניו.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: