קול הרעם

במסגרת מסע יחסי הציבור האינטנסיבי שאני מנהל מעל במה זו, הרשו לי להזכיר שהיום, בין השעות שבע לתשע, יימכרו ספרים, תימזג בירה ויחולק ביסלי במטריושקה, שזה במנזר, שזה באלנבי שישים, שזה בתל אביב. וזהו.

 סיטרא אחרא -הוצאה לאור

בקרוב בחנויות

מה עשיתי בחופש הגדול / חתולי המזח
מאת אורי יואלי
144 עמ' 60 ₪ 

"כבר כמה חודשים ואני עדיין צופה ברחוב אלנבי, כמעט כל יום, ממקומות שונים אך קבועים, מזויות מסוימות, פריימים, ועדיין מגלה כל פעם דברים חדשים. יש משהו ברחוב הזה, יש משהו בחיים המתנהלים בו, החולפים דרכו. יש משהו בצפיה.
ועדיין כותב, רק כשאני שיכור או מסטול. רק בחוץ.
גם זו השרדות, גם זה כנגד כל הסיכויים."

מה עשיתי בחופש הגדול הוא תולדה של קיץ הזוי ושיכור של מורה בחופשה המבצע צלילה מכוונת אל תחתית החבית במטרה לבדוק מה נמצא שם למטה, תוך חשבון נפש מקיף ונוקב. ילדים, אל תנסו את זה בבית. מבין השורות והסיטואציות החוזרות על עצמן מתבררים לאיטם עומק הבדידות והכאב, וסיפור המרדף המעגלי אחרי דמות עלומה המתקיים כל העת ברקע.

"מה זה הטקסט הזה?
פנקס אחד מתוך רבים, מתחילת החופש הגדול ועד יום כיפור, נסיון לזכות למחילה מעצמי, בלי לשים זין.
יומן אבדון ופרידה.
שרדתי את זה.
השנה הבאה משתרעת לפני, מוכנה לכל.
כל הנדרים הותרו.
בואו נשים, בוא אלכוהול, בואי מוסיקה, תמיד יהיה לנו את אלנבי."

"מה עשיתי בחופש הגדול" הוא צד א' של הספר. לאחר סופו יש להפוך את הספר לצד ב'. צורת עימוד והדפסה זו שימשה להדפסת רומנים זולים בשנות החמישים והשישים, בגדר "שניים במחיר אחד". כאן היא מתכתבת עם תקליטי הויניל. את העטיפה עיצב JEWBOY.

"יום אחד אולי תיסחף ספינה נטושה אל המזח שמאחורי הדולפינריום, תיתקל בקצה שובר הגלים. קול חבטה עמום ישמע, האדמה קצת תרעד, החרטום ינעץ בין שני סלעים, הספינה תתנדנד עוד קצת, ואז תעצור.
ואז מישהו ירד ממנה. אדם אחד. חתולי המזח יזוזו הצידה, יפנו לו דרך, הוא ידלג בין סלעי שובר הגלים לעבר החוף. אדם אחד."

כך מתחילה האגדה האורבנית, חתולי המזח, שמספרת על שבוע אחד בתל אביב, שמתחיל כמו כל שבוע. באותו היום בו נתקעת הספינה בחוף הדולפינריום יש פיגוע גדול, והאדם הזה, שירד מהספינה, זוכה בפרס הגדול בפיס, ולאט לאט, לא ברור איך ולמה, הוא מושך אליו לספינה שיירות של אנשים; בהתחלה אלה העובדים הזרים, אבל מהר מאוד נמשכים, נשאבים, אל הספינה, כל האנשים, הולכים אליה בדממה, בנימוס, בחיוך של השלמה, ונבלעים בתוכה, ואף אחד לא יוצא. ואחרי האנשים נשאבים אל הספינה החתולים, והציפורים, והעיר מתרוקנת מאנשים, ננטשת, נאלמת דום, חוזרת להיות יפה, כמו ביום כיפור.
והאדם הזה, שפתאום מופיע, לא ברור מה הוא; סוג של משיח? חלילן מהמלין? אשליה? מה הוא מחפש בתל אביב, ומה האנשים של תל אביב מוצאים בו.
על הרקע הזה, סיפור של אהבה, או תשוקה, או צורך לא להישאר לבד, או הכל ביחד, בין שני אנשים – הוא בעל בית קפה הממוקם מול הספינה הנטושה, היא המלצרית שלו, למרות שהיא לא שלו, ושניהם מוצאים את עצמם ביחד בתוך העיר הזו, לבד לבד. ורק הם, וחתול מזח אחד מצולק, לא נמשכים אל הספינה הנטושה משום מה, אולי כי "כל מה שאיננו תחושה הוא אשליה", ואולי בגלל שטוב להם ביחד, אבל לא לתמיד, כי הכל נגמר. אבל בזמן הזה שהם ביחד הם לומדים לאהוב ולזיין אחד את השני בצורה שהם לא ידעו שהיא אפשרית.

סיטרא אחרא היא הוצאת ספרים צעירה ועצמאית. לפרטים: אביה בן דוד aviabd@netvision.net.il

מה עשיתי בחופש הגדול/ חתולי המזח הוא ספרו השלישי של אורי יואלי; שמלמד קולנוע, לומד היסטוריה, רוכב על אופניים וכותב ספרים.

מסיבת ההשקה של הספר תיערך ב יום ב' 12/7 ב – מטריושקה, שזה המרתף של המנזר, נג'ארה 2, ת"א. בין השעות 19:00 – 21:00. הספר יימכר במחיר עלות, הברמן והדי. ג'יי. יהיה דרור פויר ויחנך מדף הספרים החדש של המנזר.

לא להתפרק עכשיו. לעשות ספירת מלאי של דברים טובים שקורים לי. לא לשתות יותר מדי. לנשום עמוק. לשחות. לעשות תרגילי שיווי משקל. ללמוד ערבית. לכתוב. לא לצלול. זה לא מגיע לי.
מערכת היחסים הראשונה שהייתה לי נגמרה באחת. האישה היחידה שהצלחתי להכניס לחיי כבר לא רוצה בי. מי שהייתה החברה הכי טובה שלי החליטה שזהו, כבר לא. אוי, מכווצת לי הבטן.
בנאום הפיטורין שלה היא התאמצה לא לפגוע בי, זה לא בגללי, מה פתאום, זאת היא, רק היא. זה שקר לבן, כמובן, שאפשר לה לדחוס את הפרידה לתוך שיחה של עשרים דקות, בעלות של שני ספלי אספרסו וכוס לימונדה. החריץ שהותירה לי בדלת הוא קטן כל כך עד שאין מקום לדחוף בו את הרגל. אם אני כל כך בסדר שום דבר שאעשה לא יכול לשנות את דעתה.
תמונת העתיד שלי התנפצה. צריך לבטל את הזמנת חדר ה"צמרת" במלון יערות הכרמל, מתנה שאימא שלי נתנה לנו, צריך להודיע לה, לאימא שלי, ולאבא שלי, ולראות איך הם מתאכזבים קצת ממני, מאיך שנכשלתי. אני לא יודע מה להסביר להם, איך לגרום להם להאמין לי. זה לא אני, זו היא, ואני לא יודע למה, ואולי גם לא אדע.
יש סיבות אפשריות. יכול להיות שהיא פגשה מישהו, שקשה לה לחלק את הלב שלה ולכן בחרה, בשם הכנות, לסלק אותי החוצה. הייתי מעדיף שתבגוד בי, ותשקר לי באמת. אני לא קנאי כלפיה, וחשבתי שהיא אוהבת אותי מספיק, עמוק וטוב. זאת לא האהבה שלי אליה, אלא שלה אלי שהתקלקלה. היא כל כך רוצה להיות בסדר, נקייה ומוסרית ובוגרת ואחראית ושקולה ובשליטה, ולי אין שם מקום.
לא להתפרק עכשיו. להסתפק ביש ולא באין. אני מוציא ספר עוד מעט. אני מסיים שנת לימודים ראשונה באוניברסיטה, וללמוד זה כיף. הבריאות והגוף בסדר. עכשיו, עם רווקותי המתחדשת, אולי אצא למסע אופניים בקיץ. אמסטרדם – איסטנבול, זה נראה לי אתגר קשה מספיק. לא לצלול. זה לא מגיע לי.

איך אני מקווה שאין שם תלמידים שלי לשעבר, בתוך הבלגן שמשתולל בטלוויזיה, איך אני מקווה שזה נחסך מהם. אבל אני סקפטי.
כבר מזמן ויתרתי על ההזדהות הלאומנית. אני מדחיק את היותי צד בקונפליקט הזה. איני יודע מי צודק. כולם טועים. כל כך מיותר, כל הסבל ההדדי הזה, כל כך סתמי, אבל רחוק מספיק בכדי להדחיק. לרוב, לא כרגע.
מפחד מלנסות לזהות פרצופים בשוטים המבולבלים שמשודרים בלופים, מפחד להתקשר לאנשים שעדיין יש לי את מספר הטלפון שלהם. נטשתי את ירושלים לפני יותר משנה, עזבתי עבודה בתיכון לאומנויות, בית הספר הטוב ביותר בו לימדתי, שמורה הומניסטית בלב העיר הפאטאלית הזו, עבורה אני כבר לשעבר.
גיליתי שלרוב אחרי פיגוע יש בי הקלה קלת ראש, אופוריה חלקית וזמנית, כמו אחרי יריית תא ריק במשחק רולטה רוסית. לא הפעם.
ירושלים. הפחד המנקר שמלווה אותך כל הזמן, מוכר כל כך עד שהוא הופך זניח. אני אוהב את העיר הזאת, את הרחובות שלה, את האור שלה, את השקיעות שלה. בגנים הציבוריים צומח רוזמרין. אפשר לקטוף ולשפשף אותו בין הידיים. בתיכון לאומנויות יש אנשים טובים, תלמידים ומורים. במיטבו, זה מקום של נחמה, של נורמליות. בהפסקות ובשיעורים החופשיים הולכים לשתות קפה במושבה הגרמנית, חיים טוב. האוטובוס המוביל אליו מהתחנה המרכזית עובר על פני יותר ויותר זירות פיגוע. גם הלילה הזה יתווסף לרשימה המתארכת של זיכרונות זוועה. אני מרחם ומקנא באנשים הטובים הללו, שיתכנסו מחר במקום המנחם ההוא, ויבכו ויצחקו, וימשיכו לחיות טוב.
חלקם ילכו לצבא, חלקם ייקחו חלק בסבל שעוד יבוא.
ואני זועם על כל עושי הרע בשם האידיאולוגיות והנקמה, על כל שולחי הידיים אל הכפתורים. תנקמו אחד בשני, תעזבו את התלמידים לשעבר שלי בשקט. תנו להם להדחיק ולגדול.
אבל אני סקפטי.

תחילת אוגוסט, אמצע החופש הגדול, ואני בסדר, פחות או יותר, תודה לאל על הכתיבה, היא ממתנת את הכל. דמויות, לא אני הפעם. אין ספק, זה הרבה יותר מעניין.

העיתונאית, הצלם, הרקדנית והאומן הם החברים שלי לקיץ הזה, וביחד אנחנו שונאים ואוהבים את הבוס, לא מבינים מה קורה באמת. יש לנו בועה משותפת, שבירה מאוד. אני מקווה שנצליח לשמור עליה מלהתפוצץ.

בחוץ מזיעים. כל נסיעה על אופניים היא מסע שיש להיערך אליו. זה החודש היחידי בשנה שבו אני מתגעגע לדבר האב-נורמלי שנקרא מכונית. אני רוכב ללא חולצה, יודע שכל נפילה תיגמר בכוויה מהכבישים הלוהטים. זה שווה את זה. הייתי מוכן לחיות ערום, עכשיו, הייתי פושט גם את העור אם הייתי יכול. בסיפור מתחיל החורף. גשם ראשון. הוא עוד יבוא.

עוד מעט תשעה באב. היום יש אזכרה לאדם שהערצתי, לא אלך אליה. אשתה לזכרו, אדליק נר זיכרון, אביט בתמונה שלו שתלויה לי על הקיר. שתיים עשרה שנה. אני הרבה יותר צעיר ומבולבל עכשיו מאשר הייתי אז. לא לצלול, אני מזכיר לעצמי, יש דמויות שסומכות עליך.

זה כמה ימים שאני מתלבט מה וכיצד לכתוב, ואיך ומדוע (הסתבכות בסגנון, לא ראשונה, אגב, ולא אחרונה, לצערי) להתייחס לבמה הזו, לכותרת הזו, אותה בחרתי, לכך שקוראים אותי, כמעט בזמן אמת. לרוב כשאני מתלבט אני בורח, יותר תסביך מאשר טכניקה. לא הפעם, בינתיים.

בכתיבה שלי, עד עכשיו, הצלחתי להימנע מכך שיש קוראים, פרט לאלה שנתתי להם לקרוא, באמצעות קומבינציה של כישלון מסחרי והדחקה מודעת. נוח ככה. כשכבר נתקלתי בתגובות הסתפקתי בחן חן אגבי. זה מוזר. אם להיות כן עם עצמי, דבר שאני משתדל לעשות לפעמים, כי דווקא יש לקוראים המדומיינים חלק בהחלטה לכתוב, גם אם לא בחוויית הכתיבה. אבל לרגע זה הפך קרוב מדי.

רסיסי ביוגרפיה שימשו לי תמיד כחומר ליצירה (או אולי, מוטב, לעבודה. א.ד. גורדון לעניים). שתי הכותרות האפשריות הללו חיפו על ההתבוססות באני. לעיתים זה היה מיפלט, לעיתים חינגת אוננות מילולית, כמעט תמיד זה התקבל בהבנה.

אני מקפיד שהתלמידים שלי ישתמשו במושג "דמות הדובר" כשהם מתייחסים לטקסטים שנכתבים בגוף ראשון. שקר עצמי מודע, מנחה לאלוהי היצירתיות. אחרת זה עלול להיות פרטי מדי, וככה זה כולה טקסט. במשך הזמן אמור להתפתח מנגנון מתוחכם של פיצול אישיות, בין האני הכותב, המלא בעצמו עד להתפקע, הפרוע והמשתלח, לבין האני הקורא את שכתב, המקבל ביקורת מאחרים, המשכתב, החותם.

לא הייתי ברור במשפט האחרון, אפילו לא לעצמי, אבל לא נורא.

כוונתי היא שקשה לי, להיות נקרא, לקבל ביקורת. וגם מושך עד כלות, כמובן. הנה, משסעת לבי פוקולריות תוך שלושה משפטים.

בקיצור, סילחו לי, בבקשה, מראש.

אני לא אגיב כנראה לתגובות. אסתפק בקריאתן. תודה מראש על ההתייחסות.

זיכרו, זו דמות הדובר, לא אני. שקרו איתי.

לאישה יפה ורהוטה שאני מכיר היה בוקר חופשי, אותו בילתה עם חברה שלא ראתה יותר מדי זמן במסעדה ברמת החייל. את מכוניתה המאובקת בחרה להשאיר בחניון, שהיה כמעט ריק כשהגיעה אליו, כך שאת מקום החנייה בחרה כמעט באקראי, ורק הקפידה שיהיה קרוב למעלית.
שתי ערימות פנקייק ושיחת נפש אחת מאוחר יותר, כשחזרה אל המכונית, גילתה שאוטו מנהלים אמריקאי וענק חוסם את הפולסווגן שלה, פגוש אל פגוש, בתנוחה שצועקת אגרסיביות והענשה. ואכן, סקירה מדוקדקת העלתה ששלט קטן התלוי גבוה ליד התקרה מכריז שזוהי חנייה שמורה. אומנם בחניון היו מקומות פנויים אחרים, אבל עדיין, טעות שלה.
הרמז היחידי לזהות בעל מקום החנייה הנגזל היה מדבקה: "מירס". גודל האוטו הבהיר שמדובר באחד מהבוסים. האישה היפה יצאה לחפש אחריו, מוכנה למחול על כבודה ולהתנצל קצת, למרות שהטעות נעשתה בתום לב, ולמרות שהמצב בו העמיד אותה אותו מנכ"ל נעלם, והעונש התוקפני הזה שנתן לה, עצבנו אותה למדי.
בהמשך הרחוב מצאה את היכל השיש של מירס, אבל השומרת בכניסה, כנועה ומודעת למקומה, סירבה לתת לה להיכנס, ורק לאחר תחינות ממושכות הסכימה לפנות דרך האינטרקום למזכירתו של הבוס הנעלם. זו הכריזה שהמנכ"ל בישיבה, ואי אפשר להפריע לו. האישה היפה לא ויתרה, ולבסוף הצליחה לדלג על משוכת השומרת, ולהגיע אל המזכירה, הכנועה אפילו יותר. לאחר עוד הסברים, ועוד תחינות, וכניסה אחת של המזכירה לתוך חדר הישיבות, ומבטים ששלח אליה אחד מהסמנכ"לים שנכנס גם הוא פנימה, הודיעה לה המזכירה שהישיבה רק התחילה, שכל יום תופסים למנכ"ל את החניה ושהוא עצבני מזה, ושעליה לחכות בין שעה וחצי לשעתיים, ואז נראה.
האינטרקום צפצף, ומישהו, כנראה הבוס, ביקש שיזמינו להם קפה וקרואסונים מבית הקפה שלמטה. אה, הוסיף הקול, ותני גם לבלונדינית לשתות.
זה היה הקש.
האישה היפה דחפה הצידה את המשרתת הכנועה, פתחה את דלת חדר הישיבות, נעמדה מול השולחן העגול סביבו ישבה חבורת הגברים המזדקנים ושאלה: "מי המנכ"ל עם האוטו הגדול והזין הקטן?".
מישהו פרץ בצחוק, מישהו הסמיק.
מייד אחר כך באה התנצלות, והסבר, ומשרת נוסף זומן באינטרקום, קיבל לידיו את מפתחות סמל הסטאטוס, והפולסווגן שוחררה מהריתוק.
הלוואי שמירס יפסידו כסף, הלוואי שיפטרו את המנכ"ל, הלוואי שיום אחד יביט במראה ויראה שם את הלוזר שהוא. אבל אני סקפטי.

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי עומד מאחורי בובת תצוגה נטולת ידיים וראש, לובשת בגד מרצועות גומי שחור, מביט איך אנשים מרימים מהשולחן דברים שכתבתי, מציצים קצת, מחליטים שלא מתאים וממשיכים הלאה. זה היה במסגרת "אחר צהריים של פורענות", ספק מכירת ספרים של הוצאות שוליים, ספק מסיבה, ספק אירוע לא ברור, שהתרחש ב"קולנוע זמיר".

מסתבר שסקס לא תמיד מוכר. אפילו הטריק עם בובת התצוגה בלבוש החושפני לא ממש הוכיח את עצמו. ואולי זה אני. שוב גיליתי כמה אינני אוהב למכור דברים שאני עושה. יש לי רצון, פתטי, כמובן, שהם ימכרו מעצמם, פשוט מכיוון שהם טובים.

בכל מקרה, קולנוע זמיר, יום שישי בצהריים, ולמרות שהיה לי חלק, קטן ומסויים, בכך שהאירוע הזה התרחש ובמה שכלל, אני מרגיש זר ומוזר, כאילו כל האלטרנטיבה הזו, המתכנסת וחוגגת כאן, היא בעצם בבואה מלאה בעצמה של העולם המסריח שבחוץ.

שתיתי בירה בכסף שקיבלתי על הספרים שכן נמכרו, ובכך סייעתי למרוויחה הגדולה מכל האירוע הזה: קופת המועדון.

בבמה הזו, החדשה והמרגשת עבורי, אנסה להתנתק מהמנגנון הקושר בין יצירה, הערכה וכסף. אני לא מבטיח להיות סדור, מובן לגמרי או המשכי. אשתדל להיות מעניין. אתם לא חייבים לקנות.