מאיפה בא הזעם

הריצה של אתמול בערב היתה מלאה בכעס. דברים שבדרך כלל מחליקים עלי, לא משתפשפים אפילו, דקרו והרגיזו אותי. בגשר שמעל שפך הירקון רוכב קורקינט חשמלי גרם לי לסטות ממסלולי, טס בפזיזות בין הרצים האחרים, המשפחות, עגלות הילדים והאופניים שתמיד הופכים את הנקודה הזו למסוכנת במיוחד. הרמתי יד לפנים, להגן על עצמי מפגיעה, והיא התחכחה בכתפו. צעקתי אחריו, קיללתי, לא בשפה מטונפת ממש אבל בכל זאת קיללתי. אני מתבייש באיך שהתנהגתי, צודק אבל מטומטם, אבל אתמול היתה ריצה כזו. ואני מתבייש וחושש מכך שאחר כך קצב הריצה שלי התגבר והיא הפכה קלה יותר, מכך שהזעם, שאתמול חוויתי רק מופע קטן ומוגבל שלו, הוא עדיין מניע וכוח משמעותי כל כך עבורי.

אני לא רק מתבייש בזעם הזה אלא גם מפחד ממנו. הוא מסכן אותי. אני אדם אחר בשליטתו. הוא אלים ואני עדין. הוא חושף שיניים ואני מחייך. הוא קיצוני ובלתי מתחשב בעוד אני מלא סבלנות. אני מנסה לבייתו, להכניסו לשליטתי, אבל זה לא תמיד הולך.

בערב יום כיפור האחרון, מעט לפני שנולדה בתי, טיילתי עם בת זוגי והכלבה. הייתי שיכור קצת. בפנייה לרחוב בו אנו גרים מישהו צילם בפלאפון את הכלבה שלו על רקע קיר מלא בגרפיטי. היא הבחינה בנו ורצה אלינו בלי לעצור, מנסה לתקוף את כלבתי, פוגעת בי בברך בכוח רב, מפילה אותי ארצה. חשבתי ששברתי משהו. הבעלים של הכלבה אפילו לא שאל לשלומי. בת זוגי הייתה, כאמור, בהריון מתקדם ונורא דאגתי. איזה קללות יצאו לי מהפה, אילו איומים. הייתי מפחיד מאוד, הייתי מוכן להרביץ לו אם לא יהיה מנומס ויבקש סליחה. בסוף, אחרי שנרגעתי, וחזרנו הביתה, והבנתי שאולי גם הוא היה קצת מבוהל, ובטח קצת זקוק להבנה, ושהגזמתי, בת זוגי היא שהלכה אליו וביקשה ממנו סליחה על התפרצותי.

מישהו התעצבן עלי ככה לא מזמן. זה היה בריצה מהעבודה הביתה, והוא בא מולי, מהר על המדרכה, רוכב על אופניים חשמליים. אני שונא אותם. זה לא אופניים בכלל ורוב המשתמשים בהם לא יודעים לרכב. הם סכנה ומטרד, ומשום מה בטוחים שלא רק שמותר להם לנסוע על המדרכה אלא גם שהם בעלי זכות קדימה בה. הרוכב הזה עבר אלי ממש קרוב. הרמתי יד לפנים, אולי התכוונתי לפגוע בו אם לא יסטה מדרכו אבל אני לא בטוח בזה, ונראה לי שניסיתי דווקא לחמוק מפגיעה. בכל מקרה, הוא פגע בי, הופתע נורא ונפל מהאופניים. עצרתי לראות אם הוא בסדר ולכעוס עליו. הוא היה בן גילי בערך, לבוש בסדר, מלא בזעם על שנפל בגללי. ביד היה לו פלאפון, הוא התקרב אלי ונתן לי אגרוף בצלעות, כשהשפיץ של המכשיר בולט אל מחוץ לאגרוף. ראו שהוא יודע להרביץ. אולי היה שוטר או חייל. אחר כך שלף צרור מפתחות, סידר אותם כך שמפתח משונן אחד ישמש כאגרופן. הוא התחנן שאלך משם, שאמשיך הלאה, שלא אגרום לו להתעצבן עוד, כי אז הוא לא יודע מה יעשה. ראיתי את עצמי בו. גם אני הייתי קרוב מדי למצב של קרב, של אין מחר ומישהו ישכב בסוף מדמם על הרצפה. אבל התרחקנו זה מזה, והכאב בצלע שנסדקה שימש לי תזכורת לכך שריבי רחוב הם מיותרים ושצריך להימנע מהם בכל מחיר, עד שנעלם אחרי מספר חודשים.

אני חושש להכיר בכך שהזעם הזה, האלימות המוכנה להתפרץ, הם חלק משורש הגבריות שלי. אמי סיפרה לי שכשחיינו בדימונה, בילדותי המוקדמת, אבי הסתבך במכות עם שכן, או אולי נהג, איני זוכר בדיוק, ושהמשטרה הייתה מעורבת, ושזה היה סיפור עצוב ורע. ידעתי שיש בו חלק כזה, אבל נתקלתי בו רק לעתים רחוקות. הזעם שלו היה לרוב מחושב, גם אם רק למראית עין. אבל ראיתי גם את אמי כועסת בצעירותה ומאבדת בשל כך שליטה. תיוג מגדרי הוא פתרון קל מדי.

פעם, לפני שנים, בעת מערכת בחירות שנראתה אז, כמו כל מערכות הבחירות, חשובה וגורלית, מילאו את כל כיכר מגן דוד, צומת הרחובות של קינג ג׳ורג׳ ואלנבי, בכרזות של ביבי ושל הליכוד. שתיתי אז לא מעט בבר הקבוע, סמוך לצומת, וכשגמרתי לשתות לאותו היום והלכתי הביתה הייתי לעתים מתגרה במזלי ותולש את הכרזות הללו, שבכל מקרה לא היו חוקיות. שלוש פעמים זה לא נגמר טוב.

בפעם הראשונה עצר לידי בחריקת בלמים אוטובוס ׳דן׳, והנהג פתח את הדלת וקילל אותי נמרצות. כשעניתי לו עזב את כיסאו, ירד לרחוב, אחז באופני וזרק אותם בכוח הצידה. הגשתי תלונה והובטח לי שהוא ננזף.

בפעם השנייה בעל חנות נעליים מבוגר התחיל להתווכח איתי, קורא לי בוגד. משום מה הייתי מעוניין בוויכוח הזה, כי אני הרי לא בוגד וקל מאוד להסביר את זה, ולכן נכנסתי איתו לתוך חנותו, אבל שם פתאום הוא לקח את זה יותר מדי ברצינות וניסה להרביץ לי. אחזתי בידיו, מנסה להרגיעו בעזרת שותפו לחנות, מסביר לו שאני לא רוצה, לא לריב ולא להכאיב לו. זה רק עצבן אותו עוד, והוא גרר אותי איתו לרצפה, מנסה לדקור אותי באמצעות מתלה נעליים מפלסטיק. זה היה די מגוחך, עלוב ועצוב. נתתי לשותף לטפל בו, להשקות אותו מים, אתה לא צריך להתרגז ככה, כלום לא שווה את זה, בשעה שיצאתי.

בפעם השלישית העימות היה עם מי שנשכר לתלות ולשמור על השלטים. הם היו צעירים ועצבניים. הייתי עם חבר, אז, ועמדנו ברמזור שעוד איפשר אז לפנות מאלנבי לקינג ג׳ורג׳. זו הייתה מכונית ה- ׳דיאן׳ הירוקה והאהובה שלי, אוטו מצחיק עם גג נפתח. נצלתי את זמן ההמתנה ברמזור בכדי לרדת רגע ולתלוש כרזת פלסטיק ארוכה, נתניהו טוב ליהודים או משהו, שהייתה מחוברת באזיקונים למעקה הבטיחות. מישהו מהשומרים היה מהיר ממני, והוא תפס אותי והדף אותי לאחור, עד שפגעתי באוטובוס שעמד גם הוא בצומת. למישהו אחר היה מוט ברזל ארוך, אותו תלש ממעקה הבטיחות, והוא הניף את הצד המחודד שלו לעברי. הצלחתי לזוז והמוט שפשף את בטני והשמיע קול חלול כשפגע בדופן המתכת של האוטובוס עליו נשענתי. די מזל שזה נגמר ככה. יכול היה להיות יותר גרוע.

המצחיק בפעם הזו, האחרונה, היא שכמה חודשים אחר כך התפרסמה כתבה בעיתון, ראיון עם פעילי הימין שניסו להרוג אותי, ובו הם סיפרו בדיוק את אותו הסיפור, רק הפוך, איך הם אלה שהותקפו בצומת הזו במוט ברזל על ידי פעילי שמאל אלימים וחסרי מעצורים. אני יודע את האמת אבל לא בטוח ששיקרו במודע. העימות ביננו היה דו צדדי, ודברים מתבלבלים.

אני לא אדם אלים. אני שונא עימותים, ותמיד מכה על חטא, לעיתים עוד במהלכם. ראיתי אנשים הולכים מכות ברצינות, מכל הלב, בהנאה. איני כזה. אני מתאר את הרגעים האלה מתוך תחושת כישלון. האלכוהול, המעורב בחלק גדול מהם, אינו תירוץ. אנשים צריכים לדעת לשתות, גם אני. אסור לפגוע באדם אחר, תחושת הצדק שמעניקה לגיטימציה לפגיעה כזו היא אשליה.

כשהייתי נער צעיר רצתי. התכוננתי לתחרות חשובה בקיץ, למכביה. היה לי סיכוי לנצח בקבוצת בני גילי, הייתי לא רע.

בחטיבת הביניים בה למדתי הייתה כיתה טיפולית. נכנסתי לעימות טיפשי עם אחד מתלמידיה, איני זוכר על מה. אני צדקתי. אני חושב שהרביץ לי ולא נתנו לי להחזיר. אני צדקתי. ניפצתי באגרופים תמונות שהיו תלויות במסדרון שמול חדר המנהלת וברחתי, יחף, לרוץ בשבילי העפר שבפרדסים, לא רחוק מבית הספר. האדמה להטה וידעתי שאני גורם לעצמי נזק. אני צדקתי, ונגזלה ממני היכולת לנקום. רצתי עד התשה, בוכה מתסכול, לא חש בכאב. כשחזרתי לבית הספר כפות רגלי היו מכוסות שלפוחיות כוויה עמוקות. לקח להן זמן רב להחלים ואני הפסדתי את התחרות. כל הצדק הזה, כל הזעם הזה, כל מה שהביא לי הוא כאב. נקמתי בעצמי.

לפני שנים, כשאזור התעשייה בו אני גר היה פראי יותר, חזרתי הביתה ביום חמישי בלילה, שיכור וטוב לב. מכונית שרק אחד מהאורות הקדמיים שלה פעל הגיחה במעלה הרחוב. כשנכנסתי למגרש החנייה, קיצור דרך לכניסה לבניין בו אני גר, המכונית הזו, טנדר מסחרי שהיה שייך לחברת סימון כבישים שפעלה שם, ושראו שנפגע בתאונת דרכים, נכנס אחרי. מי שנהג בו לא ידע מה הוא עושה, ביצע רברס פראי במהלכו פגע בי. התעצבנתי נורא.

בתוך האוטו היו שני זוגות, שני פועלים בחברת סימון הכבישים ובנות זוגם. אחת מהן הייתה בהריון מתקדם, חודש תשיעי, והבילוי אליו יצאו הסתבך לאחר שבעלה השתכר נורא והתנגש ברכב של חברה מתחרה בצומת לא רחוק. כעת באו לנטוש את הרכב ליד העבודה, לברוח משם לפני שתבוא משטרה.

אבל זה לא עניין אותי. הטנדר פגע בי, סתם, ואני ציפיתי להתנצלות. כשלא קיבלתי אותה התעצבנתי יותר, וכדי לצאת צודק הכיתי במראת הצד של הרכב, מתכוון ללכת משם וזהו.

הנהג התנפל עלי מאחור, מפיל אותי אל הקרקע ומטיח את ראשי בבסיס בטון יצוק שנמצא שם. האגודל שלו היה בתוך פי, ויכולתי לנשוך אותו, אבל לא עשיתי את זה. נתתי לחברו להפריד, הקשבתי לתחנונים, אשתו בהריון, חודש תשיעי. לא ממש הבנתי, אז, מה זה אומר.

כשעליתי הביתה ראיתי שהגבה השמאלית שלי חתוכה לגמרי. זה לא הגיע לי. היה לי מוט ברזל, לקחתי אותו וירדתי שוב למטה. למזלי הם כבר ברחו משם, נוטשים את הטנדר הפגוע מאחור. טיפסתי על מכסה המנוע המעוקם, הנפתי את מוט הברזל וניפצתי את החלון הקדמי, בנקמה קרה ומטופשת. הרגשתי טיפש ומובס כבר בזמן אמת, לא בגלל שחטפתי מכות אלא בגלל שבכלל נכנסתי לעימות הזה. הגאווה היחידה שלי היא על כך שאחרי שהתחיל הצלחתי להימנע מלהחמירו.

הזעם הוא בעצם חולשה. הכוח שהוא נותן הוא שקרי, הוא אשליה. כוח חזק יותר קיים ונחשף באמצעות התמדה, העמקה והרגל. זה בסוף מה שלמדתי, זו המסקנה מכל העניין הזה, מזכרון כשלונותי. אני לא רוצה לריב, אני לא רוצה לכעוס, וברור לי שהצדק, שלי או של אחרים, הוא תמיד יחסי ולכן נטול ערך. ההבנה הזו עוזרת לי, וכך גם הריצה, שסתום שחרור של רגשות שאיני מצליח לעבד במלואם.

אבל לפעמים יש לי ריצות מלאות בכעס. צריך להיזהר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 07/08/2013 at 4:57 pm

    תודה. מאוד מעורר מחשבה והזדהות.
    מקווה ומאחלת שתמשיך להצליח לנשום ולהתאפק ולנשום.
    מה שיש לך לא שווה שתסכן אותו. בהזדמנות הזו, תודה גם
    על המקבץ על אביך. מרתק ומכמיר לב. אמיץ.

  • פ. אלמוני  On 08/08/2013 at 7:42 pm

    מבלי להכנס לכל ניתוח אחר, אני מזהה קווי דימיון להתנהגויות שאני מכיר אצלי של מעבר מאפס לאחד כמעט ללא יכולת עצירה או בקרה, כולל עניין התגובה המוקצנת בריצה או רכיבה שהם הכי זמן איכות ושלווה אצלי.
    ממליץ לך לבדוק אם מקור האימפולסיביות הוא ב ADHD, כפי שהסתבר המצב אצלי. במקרה כזה ריטלין ונגזרותיו מאיטים מאד את תהליך ההקצנה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 10/08/2013 at 1:43 am

    נראה לי שזה ADD,השאלה אם ריטלין מתאים גם לזה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: