הבת שלי, בת השבע וחצי, קצת משתגעת. אפשר להבין את זה. הזמן מתערבב. הימים דומים זה לזה. דרכה, אני יודע ורואה שגם לי קשה.
חיים שלמים מתנהלים בבית. אפילו העבודה, אפילו הקשר עם העולם שבחוץ, הכל בפנים, הכל ביחד. זה לא רע, אני חושב שאני טוב בזה, אבל משהו מרכזי בחיי שנותנת לי הריצה חסר.
כמה ימים לא רצתי בכלל, עשיתי תרגילי מדרגה ועבודת משקולות קלה, כי הגוף דרש להמשיך ולזוז. עמדת המחשב שלי היא עמדת עמידה. זה לא מספיק. בשבוע האחרון אני יוצא להסתובב.
הטווח המותר, מאה מטר, מאפשר מספר מסלולים באזור בו אני גר, שלמזלי ריק למדי. זה מקום בתהליכי שינוי מפליגים, שיראה אחרת לגמרי בעוד זמן מה, כשיגמרו לבנות. אז יגורו פה הרבה אנשים, וחלק מהקסם שהביא אותי לכאן יעלם. בינתיים די ריק, ואיני חושב שאני מסכן איש.
אני רץ מהר יחסית כדי לא לבזבז את הזמן שאני מקצה לעצמי, המינימום ההכרחי כדי לשמר כושר ריצה, מקפיד על מרחק מהאנשים הבודדים שמוליכים כלבים, שבדרך למקומות שהם חייבים להגיע אליהם. אני מניח שלכולם יש סיבה טובה מספיק להיות כאן. כולם נחמדים, כולם חולקים את האוויר הזה, את החוץ, שיפה מאוד עכשיו, את העול שיש לשאת. בסוף הריצה אני חוזר ישר הביתה. כי החוץ מסוכן ואסור עכשיו, נגוע.
ובכל זאת אני לוקח את בתי כמעט כל יום לסיבוב הבוקר של הכלבה. זה מסלול קבוע, המקיף את בית הספר שלה הקרוב אלינו. הוא סגור כעת, כמובן, ואני מתיר לה לרוץ סיבוב שלם סביבו לבדה. היא נהנית מזה, וגם עושה את זה כדי לרצות אותי, כי היא מבינה שאני נהנה מכך שהיא רצה, ושהיא לבדה, לזמן מוגבל, זמן הסיבוב, זמן הריצה.
אני חושב שהיא זקוקה לזה, אבל יכול להיות שאני חושב על עצמי.
בשנת 2011 נערךבעבורמחלקתהשימורבעיריתתל–אביבסקרתיעודמקדיםלשימורבתיםבשכונתפלורנטין. המחקרההיסטורי–תכנונינכתבעלידיד״ראדר׳טליהמרגלית, שעבדהבעברבעיריה, והואמציגבאופןמרשיםומפורטאתהתוכניותהשונותואתהאופןבוהושפעווהשפיעועלהמציאותבשטח (טליהמרגלית, סקרתיעודמקדיםלשימורמבניםבפלורנטין, נספחלתוכניתתיקוןבייפו, נערךעבורמחלקתהשימורבעירייתתלאביב, 2012. צילום מפות תוכנית יפו B המעובדות לקוח משם, עמ׳ 19)
מרכזוולובלסקיכללכ– 200 אולמותתעשייהקטנים, שנבנומשניצידירחובאבראבנלועלהגבעהשבראשו, בשטחפרדסשנקנהאוהוחכרממשפחתאבו–ח׳דרה. ניתןלראות, במפהשהצגתיקודם, כיצדביתהבארשהיהבמרכזהפרדסנעטףבמבניםאבלמבנהונשאר. מועדון׳ג׳הפאן׳פעלבתוךביתהבארהזהבראשיתשנותהאלפיים, וקשתותהאבןשתמכובקומתוהשנייההיומרשימותמאוד, למרותשאזלאהבנתימההםבכללעושותשם. שלוםוולובלסקי, סוחרנפטממוצארוסי, הואשיזםאתהקמתו, בשנת 1933, וקלעבכךלצורךאמיתי. התעשייההמקומיתהמתפתחתהייתהזקוקהלבעלימלאכהמומחים, בתחומיהמתכת, הכימיה, ההלבשהוהעץ. עיריתתל–אביבעדייןהושפעהמחזוןתוכניתהאבשלגדסומודל׳עירהגנים׳שדמיין, ולאהייתהמעוניינתלקדםהקמתאזורתעשייהבשטחה. בין מהגריהעלייההחמישית, מגרמניהומפולין, היו לא רק פרוספסורים או פועלים עניים פשוטים אלא גם בעלי מלאכה, והיו גם בעליידעונסיוןתעשייתינדרש.באזורשלידדרךיפו–תל–אביבהייתהקיימתתשתיתחשמלומסורתתעשייתיתשנוצרהעלידיהטמפלריםוביתהחרושת׳וגנר׳. בינגו. הכלהסתדרבמקוםובזמן.
וזה: צריך לדבר על הרבי: מעין תריס החלק הבא. אני מבטיח לספק גרסה מלא בסיום הפרויקט. יש עוד שני פרקים ככה, נראה לי. יהיו אז הפניות כמו שצריך, וקרדיטים ראויים בביליוגרפיה. תודה לעוקבים.
קשה לי לקבל שירות, קשה לי שמישהו אחר עובד במקומי. תמיד אעדיף לעשות בעצמי כמה שיותר, וצפייה או פיקוח על אדם עובד, העושה עבודה נחותה לכאורה, מביכים אותי ומעוררים בי תחושת חוסר צדק עמוקה, של השתתפות במערכת היררכית שאיני מסכים עם חוקיה. באופן בסיסי, כיסוד, אני חש שמאמץ פיזי, שעבודה שמשאירה חותם וגובה מחיר גופני, הם קשים ומשמעותיים יותר מכזו שדורשת בעיקר מחשבה. זו אמונה שיקרית וילדותית, שאינה קשורה למקום או לזמן הזה, כי כאן הרי כולם רוצים להיות מנהלים, וזיעה שופכים בחדר הכושר. כאן יש עבדים שנועדו לניצול.
בילדותי, ברמת השרון, העבדים היו פלסטינים, שאז קראו להם ערבים מהשטחים. הפועלים גרו במגורי עבדים מאולתרים במקומות העבודה שלהם או הציעו את עצמם למכירה בצומת הכניסה למושבה. קבלני משנה, ראיסים, היו מביאים טנדרים עמוסים בשפחות ובילדים כדי לקטוף תותים. הן לבשו שמלות מעל מכנסיים ארוכים, כפופות לצד הערוגות, חלק מהאווירה ומהנוף שעדיין לא היה עירוני לגמרי. בינתיים פועלי בניין בנו את הוילות והבניינים שהחליפו את השדות. עובדי הניקיון והגינון, הסבלים, כולם היו ערבים, וכולם היו שקופים, נחותים מעצם הווייתם. הגזענות הייתה מובנת מאליה, ונראה היה שהיא נוחה לכל הצדדים, מבהירה את הציפיות ההדדיות וכללי ההתנהגות. הפועלים יכלו ללמוד עברית ובאמצעות זאת לשפר את מעמדם, להפוך לבני בית וחסות במקומות שהעסיקו אותם, אבל הם נשארו זרים ונחותים, וכל הזכויות שקיבלו היו על תנאי. הייתה אשליה שככה זה יכול להמשיך, כי ערבים הם פועלים טובים, אמנם קצת מרושלים אבל אם מפקחים עליהם ושומרים שלא יעשו עבודה ערבית אז הכל בסדר, וכולם רוצים להתפרנס, ושזה בעצם דו קיום. החיים הנסתרים של העבדים היו שם, בשטחים, מקום רחוק ובלתי מוגדר. הם חזרו לשם לפעמים, בסופי שבוע, אחת לחודש, כמה שפחות. שם היו להם ילדים ומשפחות שאליהם אפשר היה להעביר בגדים ישנים. כל כך נוח. אבל זה נגמר.
גל ההגירה מברית המועצות יצר קבוצת עבדים חדשה, שחבריה החליפו את חלק מהעמדות שפינו הפלסטינים, שלאחר שהתקוממו באינתיפאדה הראשונה, שהייתה גם מחאה פוליטית וגם מרידת עבדים, הפכו לנציגי אויב שכל העסקה שלהם גובלת בבגידה. לתת עבודה לעולים זו הייתה ציונות, אפילו אם תנאי העבודה היו משפילים. סבי וסבתי שגרו בירושלים ניהלו באותו זמן מפעל קליטה פרטי, בו סייעו למשפחות שלמות ללמוד עברית, למצוא מקום מגורים ועבודה. דרך המאבק שלהם למדתי עד כמה אנשים שתפסו עצמם כהגונים וטובי לב שמחו לנצל את חולשת המהגרים ולהימנע מלהתחשב ברצונותיהם או מלשלם להם שכר הוגן ומלא. היה כיף לצחוק על המבטא, הטעם, המנטליות הרוסית, לזלזל באנשים מבוגרים שכוחות כלכליים ופוליטיים חזקים מהם גרמו להם להיעקר ממקומם, אילצו אותם לוותר על מקצוע ומעמד, להיאבק על עתיד להם ולמשפחותיהם. לפחות למשך זמן מסויים, עד שהתחילו להתנשא, לחשוב שהם שווים משהו, גם הם היו עבדים טובים. אבל אי אפשר היה למנוע מהם מלהשתלב ולהשתנות. אחרי הכל, חלק גדול מהם היו יהודים ומי שלא למדו להתנהג כמו יהודים ככה שאפשר להתבלבל. היה צריך עבדים חדשים.
הפתרון היה ביצירת מעמד חדש, פועלים זרים, כאלה שאפשר ליבא בשעת צורך ממקומות מוכי גורל. אפשר היה לבחור כאלה שתכונותיהם הפיזיות, שמהותם, מתאימה לעבודה שצריכים היו לבצע. תאילנדים רגילים לחום וללחות, זה ידוע. רומנים אפורים וחסונים, כמו הבטון שבאתרי הבניין. לפיליפיניות יש כבוד בסיסי לזקנים, זה טבוע בהן. אפשר להשתמש ביכולות האלה של הגזע כי ככה זה בגלובליזציה. ישראלים לא מוכנים לעשות את העבודות האלה, ואפשר להבין אותם. במה שהם חוסכים כאן בשנה הם יכולים לבנות בית שמה, במקום העלוב ממנו באו. מעסיקי העבדים בעצם עושים להם טובה.
ישראלים לא מוכנים לעבוד בזה. כי משלמים מעט מדי. כי חם וקשה מדי. כי צריך לנקות חרא, להיות כנוע. כי אסור שתהיה לך דעה או רצון משלך, כי צריך לשרת, לבצע, לא להביע ביקורת, לדבר ולשאול כמה שפחות, לא להתבלט, להסתפק במועט. צריך עבדים בשביל זה, כאלה שאפשר לנהל בקלות, שאומרים להם והם עושים, שהם סחורה ולא אנשים. פועלים זרים זה טוב מכיוון שהם בכל מקרה לא מפה, הם בחרו לבוא לכאן, הם ידעו שיהיו עבדים. ומאחר ואינם יהודים, ומאחר ואין להם משפחות קרובות, ומאחר והם אחרים בכל מהותם, מלוכסני עיניים, כהי עור, שונים, הסכנה שישתלבו, שיטמעו, שיהפכו לבלתי ניתנים לזיהוי היא קטנה יותר. תמיד אפשר יהיה לגרש את הישנים ולהביא חדשים. העובדים הזרים לעולם לא יהפכו לישראלים, לא באמת, ולכן יאפשרו לישראלים למשך ולבסס את זכויות היתר שלהם.
אומת הסטארט אפ, עלק. חמישה מנהלי עבודה לכל פועל, בתי קפה שמוכרים אוכל רע במחיר מופקע, כולם יושבים עם מחשבים, מדברים עסקים ופוליטיקה ובודקים מה חדש בפייסבוק. אין פליטים, יש רק מסתננים ומהגרי עבודה. כפרי הגליל מספקים את רוב פועלי הבניין והשיפוצים של תל אביב, כל יום ארבע שעות בדרכים. מפעלים יש בפריפריה, או במדינות בהן יש כוח אדם זול. כוח אדם, נוח לחשוב על זה ככה, לא על בני אדם זולים.
אני שונא את המערכת הזו ונהנה מפירותיה. הידיים שלי רכות. אין כל קשר בין הפרנסה שלי לכמות המאמץ הפיזי שאני משקיע בעבודתי. פועלים קשי יום, עובדי קבלן קשישים לובשים וסטים כתומים, מנקים את הרחובות סביב ביתי. לא הייתי רוצה להיות במקומם. אני יושב בבית קפה וכותב. אחרי שאלך מכאן מישהו, מאחור, במטבח, ישטוף את הכוסות.
דרך יפו ודרך אילת מחוברות זו לזו, ורק לפי שלטי הכתובת ניתן להבדיל איפה מתחילה האחת ומסתיימת השנייה. הסיבה לכך היא שנקודת השינוי היתה קו גבול שטח השיפוט העירוני בין תל אביב לבין יפו, אבל זה היה מזמן, לפני 48, כשהחלוקה הזו הייתה בעלת משמעות מעשית, כשהיה חשוב לדעת מי שולט איפה. היום זה לכאורה חסר משמעות, סתם עוד קוריוז, משהו שמבלבל תיירים, הפרעה קטנה וקצת מעצבנת לסדר ולארגון המרחב הציבורי. אבל היא משמרת משהו שחשוב שיזכר, ומנכיחה שבר שלא התאחה בין שתי הערים ובין האז והעכשיו.
למדתי לאהוב את הרחוב הזה, לקבל את כשליו. זה אינו מקום קל. בלילה, כשהוא פנוי, המכוניות שועטות בו במהירויות מטורפות, מתעלמות ממעברי החצייה. ביום פקוק תמיד ואוטובוסים, משאיות, מכוניות, אופנועים, אופני משא ואופניים נאבקים זה בזה בעשן, צפצופים וצעקות. אשפה מסחרית, קרטונים ואריזות, גודשת את המדרכות הצרות מדי. צריך לעקוף ולהיזהר מאנשים שלא יודעים ללכת. משם לפה ומפה לשם, אנשים זזים, עוברים ברחוב בדרכם או באים לקנות, אין פה פנאי או שאר רוח, רק פרקטיקה, דברים לעשות. ולמרות חוסר הסדר בכל זאת הרחוב מתפקד וחי, שורד. הוא יפה, בדרכו שלו, והתרגלתי לקצב המשתנה שלו ולמפגשים שהוא מאפשר.
ליד הפינה של שדרות ירושלים, שעון על קיר מה שהיה הסניף הראשון של בנק פלסטינה-א״י והיום הוא בנק לאומי, ראיתי פעם איש מחוסר הכרה. הייתי בסוף ריצה והתלבטתי אם לעצור או להמשיך, יכול להיות שאפילו חלפתי על פניו ורק אחרי מחשבה ושיקול דעת עצרתי וחזרתי לאחור. הוא היה מלא גוף, מזוקן, ולבש בגדים מיושנים אבל לא מלוכלכים מאוד. לא עלה ממנו ריח אלכוהול. מישהו נוסף עצר לידי. יחדיו המשכנו לבחון את האדם השרוע על המדרכה. הוא נשם. תיק מסמכים היה תלוי מכתפו, ובכף ידו אחז בכוח במכשיר טלפון נייד, אבל כשחילצנו אותו גילינו שהסוללה שלו ריקה. התקשרנו למגן דוד אדום. בטח סתם שיכור או נרקומן אבל אין לדעת. חיכינו בצוותא לבוא האמבולנס, נבוכים מעט. בטח זה כלום. הצעתי לו ללכת ושאני אשאר והוא הסכים בהקלה. הלסת של האיש עליו שמרתי הייתה נעולה בכוח. ארשת פניו הייתה ממאנת. החובשים ידעו בדיוק מה לעשות. אחד מהם סטר על פניו וניער אותו והוא, שלא הגיב כלל עד אז, התעורר בצעקה מלעלעת. הכל בסדר. טוב שקראת לנו, אף פעם אי אפשר לדעת, אולי אמר לי אחד החובשים ואולי לא. המשכתי הביתה.
בחלקו התחתון של הרחוב, כי הרי יפו נמוכה מתל אביב, לא פיזית אבל בכל זאת, מוכרים תמונות ומסגרות. שכונת נוגה המלאכותית, כל כך ציורי פה, מרגיש אירופה ולא יפו, בצד אחד, מחסני תחנת הרכבת הישנה, זו שהפכה לזירת אסון של תיירים ואשליית שיקום, בצד השני. בהמשך, בניין הבולשת הבריטית נטוש ומתפורר, ממתין לתורו להשתפץ ולהשתמר. בצד השני של הרחוב העולה אל גבעת המושבה האמריקאית נבנה פרויקט מגורים חדש, שבחצר הפנימית שלו בריכת דגים קטנה. אני יודע זאת כי אני נכנס אל החצר עם בתי התינוקת, למרות השלט המכריז כי זהו מתחם פרטי וסגור. בטח מתישהו מישהו יצעק עלינו אבל בינתיים לאף אחד לא איכפת, כי דיירי המתחם הזה בכל מקרה לא מסתובבים בחוץ. הם חיים מעל הרחוב, מול הים והנוף, ומתחתיו, בחניוני המכוניות מהם הם עולים לבתיהם. אני בוחר להתעלם מהם ומקווה שיתעלמו ממני. בתי אוהבת להכניס את ידה למים ולראות איך הדגים הצבעוניים מתקרבים אליה, והבריכה הסודית הזו הפכה יעד טיול משותף מועדף.
בחלקים גדולים מהרחוב אבני השפה הקובעות את גבולות הכביש והמדרכה מסותתות אבן. הרחוב היה מרכזי בזמן סלילתו, וההשקעה הזו מעידה על כך. הבתים שנבנו בצדו היפואי לפני 1936 מפוארים ובטוחים בעצמם, עם קומת מסד מסחרית וקומות עליונות שבהן דירות לעשירים. מי שבנה את הבתים הללו לא תיאר לעצמו שהקרע בין הערים ובין העמים ישנה את הרחוב בצורה יסודית כל כך. אני יודע איפה היה המחסום שקבע הצבא הבריטי בין הצד היהודי לערבי, אני יודע שהיו יריות ופיצוצים, ושהסכם הכניעה של יפו נחתם פה, אבל מעדיף לראות את השלטים בערבית שעדיין קבועים בחלק מהחנויות, לשמוע את השפה שמדוברת בו, להתנחם בשיתוף הפעולה, אלה קונים ואלה מוכרים, שעדיין מתקיים, בקושי.
חנויות בגדים וטקסטיל גודשות את חלקו המרכזי של הרחוב, האזור בו אני גר. פעם היו כאן בתי מלאכה ומסחר, מפעלי מתכת ונגריות, אבל היום כמעט הכל סיטונאות בגדים מיובאים. הרוב הגדול מכוער מאוד, חיקוי של חיקוי, מצועצע, מוגזם. בובות הראווה זקורות שדיים, מודל מוקצן של נשיות פרובוקטיבית. באחת מהחנויות, לא רחוק מביתי, הציבו לפני כמה שנים בובות נטולות ראש, רזות מאוד, בעלות שדי ענק. זו הייתה קריקטורה מוחלטת, הגשמה של פנטזיה ביזארית. שדי הפלסטיק עיוותו והסתירו כל בגד שהולבש על הבובות הללו. שמחתי כשהתחלפה החנות וכשבובות אחרות, מעוותות באופן קיצוני פחות, הוצבו בה.
מגדל נחושתן הארור, שתוכנן ונבנה בחטא, מיתמר מעל חלקו המרכזי של הרחוב. אני משתדל להתעלם ממנו בכדי לא להתעצבן יותר מדי אבל בחורף מערבולות הרוח שהוא יוצר הופכות את המעבר לידו לקשה. אני שונא כל מה שקשור במגדל הזה ומקווה שמי שהיה שותף במעשה בנייתו יתן על כך את הדין. מגדלים נוספים נבנים כעת בסמוך אליו ולציר הרכבת התחתית שאמורה להיסלל מתישהו. אני מקווה שהשפעתם על הרחוב תהיה שלילית פחות.
אני כותב כעת בבית קפה שנמצא בקצה הרחוב, ליד כיכר המושבות והמקום בו הוא משתנה והופך לדרך בגין. פעם קראו לה דרך פתח תקווה אבל הצורך להנציח היה חזק מציון היעד אליו הובילה. איזור זה היה שער הכניסה הראשי לתל אביב וכעת זו חצר אחורית, שכשמתייחסים אליו מדברים על בעיה וכיעור ולא על יופי. אבל אני, לרגעים, בזמנים שאינם עיתות מלחמה ומוות, אופטימי. הרחוב, הצורך בחיים, הצורך בתנועה, בקיום שגרת מסחר, בשרידה, חזק יותר מכל עימות או שאיפה לסדר מקבע וממית. שרידי העבר ממשיכים להתקיים בהווה. הרחוב המשותף, דרך יפו ודרך אילת, מוכיח את זה.
התמזל מזלי לגור באותו בניין יותר מעשרים שנה. כשעברתי אליו לא תיארתי שכך יהיה. זה היה אז אזור תעשייה דהוי, חצר אחורית לשכונת פלורנטין, שכבר הייתה אופנתית במקצת. התגאיתי בכך שאני האדם היחיד שגר ברחוב, שבמפקד האוכלוסין שהתקיים אז איש לא טרח לספור אותי, כי הרי אין סיכוי שמישהו בכלל חי פה. יכולתי לעשות כמה רעש שרק רציתי ולהיות מי שבא לי. זה היה שטח הפקר בו לכאורה הכל מותר. מהמרפסת יכולתי לראות את צריח הכנסייה במושבה האמריקאית ואת פנסי איצטדיון בלומפילד. קולות מואזין וזיקוקים הגיעו מהמרחק, מיפו. בתי המלאכה נסגרו אחר הצהריים ואז הייתי יחיד ומיוחד, שומר הלילה של רחובות שכולם שלי. קניתי אוכל, שתיתי קפה ואלכוהול וטיילתי עם הכלב בפלורנטין אבל שמחתי שכבר איני גר בלב השכונה שהעימותים בה בין תושבים ותיקים וחדשים הרתיעו אותי. העדפתי להיות חלוץ במה שידעתי שיהפוך מתישהו, בעתיד, לסביבת מגורים נחשקת.
ראיתי עצמי כשותף וכחלק מאזור התעשייה הזה ולא הבנתי שאני עד לגסיסתו. בתי המלאכה נסגרו, זה אחרי זה, נכנעים בפני היבוא הזול מסין. מהמרפסת יכולתי לראות יותר ויותר מנופים, ובניינים חדשים צמחו בקו הרקיע. השארתי את התריסים מוגפים כמעט תמיד. התקנתי מזגן. הרגשתי בשוליים, לא רק של פלורנטין אלא גם של תל אביב ובכלל, פיתחתי גאווה וזהות של שוליים, הייתי זר, לא מפה. אנשים חדשים עברו לגור ברחוב ובבניין. היה לי רומן קצר עם שכנה שגרה בצד השני של חדר המדרגות. זו הייתה טעות. אחרי שהסתיים פחדתי לפגוש בה ותכננתי בקפידה את בואי וצאתי. היא עזבה, אני נשארתי. צריח הכנסייה וגבעת המושבה האמריקאית הוסתרו על ידי בניין יוקרה. הקומה מעלי, שפעם היה בה בית מלאכה שהעסיק עשרות עובדים, נקנתה, שופצה והפכה לבית כמו מהמגזינים, לופט עירוני עם רצפת בטון מוחלק ותקרה גבוהה. הפכתי לדייר הותיק, שריד מפעם, מי שעדיין זוכר מה היה פה מזמן.
גרתי בשכירות אבל שילמתי שכר דירה נמוך, אותו העלתי מדי פעם ביוזמתי. זה נראה לי הוגן והגיוני. חשתי בטוח בבית האפל והדחוס, ספוג עשן הסיגריות. טיפחתי אותו בשקדנות, אוסף לתוכו עוד ועוד חפצים, פריטי נוסטלגיה מההיסטוריה הפרטית שלי ומעבר אותו לא חוויתי. הבית שלי היה יפה ומיוחד, חד פעמי, מתאים רק עבורי ולא בשביל אף אחד אחר. והוא היה מלכודת שלא רציתי לפרוץ את גבולותיה, מאורה ממנה הגחתי לעיר ואליה שבתי להסתתר. בניתי לי צינוק מסוגנן וחוויתי את העיר במהלך חופשותי ממנו. זמן עבר. ריציתי עונש בלתי קצוב, אסיר של עצמי, שפוט לגלות מארץ ומעיר שהתקיימה רק בדמיוני. היה לי מזל גדול שלא נשארתי שם.
אני גר היום בצד השני של חדר המדרגות, בדירה שקניתי עם שותפתי לחיים. שיפצנו אותה יפה, ואת רוב הרהיטים בניתי בעצמי. היא מרווחת למדי, ומרפסת גג גדולה נמתחת לכל אורכה, מפרידה בינה לבין הבניין השכן, כך שהחוץ תמיד בפנים. אני גאה בבית הזה ובשותפות שאפשרה אותו. את הבית הקודם פיניתי בצער. תכולתו מוינה ונארזה. מעט אחר כך גם הוא שופץ מהיסוד, וכעת אינו דומה כלל למקום בו גרתי. לא יהיה לי עוד בית כזה.
הבניין הגובל בשלנו נבנה בשנת 1936 על ידי בן למשפחת חינאווי היפואית. זה בית דירות מפואר לזמנו שנגנב מבעליו באמצעות החוק הארור לנכסי נפקדים. אני יודע את זה ולא מסוגל להתעלם או לשכוח, לא יכול להדחיק את העוול. וגם לא רוצה, מעדיף את עול הידיעה על פני החופש שבבורות. ההכרה הזו אפשרה לי להבין טוב יותר את המקום בו אני חי.
העיר היא גם מה שנשקף מחלוני. היא קיר הבניין השכן, שפעם היה בית ערבי ביפו וכעת הוא מבנה לשיפוץ מחמיר בתל אביב, היא הפרוייקט הנבנה ממול, זה שאת יציקת יסודותיו צילמתי ושכעת גובה בקצב של קומה בשבועיים. פעם היו שם מסגרייה, ונגרייה, ומפעל קטן לציפוי מתכות שאפילו הופיע פעם בעיתון כשנתפסה בו כמות גדולה מהמותר של כימיקלים מסוכנים ובעוד זמן לא רב יהיה שם בניין גדול ומפואר, שבקומת המסד שלו חנויות בגדים, מעליו קומה למשרדי הייטק, מעל זה קומת ספא ובריכה ומעל זה דירות מגורים שלכולן, כתוצאה מתכנון יצירתי וזוויות בנייה מוזרות, יהיה נוף לים.
הם עובדים מהר, כנראה כדי לא לפספס את הגאות בשוק הנדל״ן, משש וחצי או שבע בבוקר ועד אחרי החשיכה, פועלים ערבים מהגליל שחלקם ישנים בשלד הבניין המסיבי. הם חותמים את שמותיהם וכותבים בערבית הוראות ביצוע זה לזה על הקירות היצוקים בטון אבל אין דאגה, השפה הזרה תימחק, תכוסה בטיח ובצבע, ולמי שיגור בבניין לא יהיה מושג מי בנה אותו או מה ניצב שם קודם. זה דרכו של עולם, בו פועלים נועדו להשכח ואיזורי תעשייה להיעלם. אבל אני אזכור.
השמיים הפתוחים שנשקפו מחלון הסלון הוסתרו, ומהשקיעות המרהיבות נותרה רק פיסה קטועה. קריאות המואזין, שקולן גבר בשנים האחרונות, נחסמו ונבלעו בבניין הנבנה, וכבר אי אפשר לשמוע את יפו. כשתסתיים הבנייה הבניין בו אני גר יחסה בצילו המיתמר של המבנה החדש, יהיה הנוף שלהם, מה שהם, הדיירים החדשים, יראו מהמרפסת כשיבחרו לא להביט בים. המבנה החדש בנוי טוב, עם הרבה בטון מזוין, הכל יצוק, הכל מסיבי. הוא לא יעלם, הוא ישאר פה הרבה אחרי.
אני זז בעיר המשתנה, בין ביתי, המקומות אליהם אני הולך, רץ, נוסע או רוכב, זכרונותי ומה שאני יודע. העיר שלי היא התנועה, היא סך המאבקים הקטנים והחוויות הנצברות בה. היא רחבה ורבת רבדים הרבה יותר מתחומה הגיאוגרפי, ובוודאי יותר מכל גבול מוניציפלי טכני. היא מלמדת אותי דברים, מאלצת גם אותי להשתנות ולהתאים עצמי בכדי לשרוד בה. אני מסכים לשינויים האלה בכדי לא להסתכן בעמדה של זרות מוחלטת. העיר שלי היא תל אביב, והיא יפו, והיא ירושלים, והיא גליציה, והיא המחנות בעזה ובביירות בהם גרים פליטי יפו, והיא המדרכות, והכבישים, והאנשים. ולמרות הקושי, ולמרות הסתירות, ולמרות העימותים בין כל ההגדרות הללו, העיר הזו שלי מתוך בחירה מובהקת ובלב שלם.
מול ביתי חופרים עכשיו בור גדול, יסודות לבניין שיבנו שם.
שלוש מכונות, טרקטור כף, דחפור על זחלילים ועוד אחת, מפלצת תלת צווארית שמפרידה בין סוגי העפר, יש אדמה, יש חצץ ויש אבנים ממש, עובדות בתיאום מושלם משש וחצי בבוקר עד ארבע. משאיות כפולות תא באות להתארח בבור והטרקטור מעמיס עליהן מה שצריך. אז הן מטפסות באיטיות החוצה ונוסעות, אין לדעת לאן. מדי פעם מביאים מכונות נוספות, טרקטורים קטנים יותר, מכונת קידוח, והן עושות מה שצריך ואז הולכות. נראה שזה לא הבור הראשון שהמכונות האלה חופרות ככה ושהעבודה מתקדמת בדיוק כמו שצריך, שכולם יודעים את מקומם.
מדי פעם מגיעה משלחת של מהנדסים, מנהלים ומודדים, והם מתייעצים בינהם, מצלמים, בודקים את התוכניות. ולפעמים מגיעות מכוניות מפוארות, של מנהלים אמיתיים, בוסים, שגם להם יש מה לבדוק ומה לראות ולהראות. הבוסים אף פעם לא לובשים בגדי עבודה. יש שמנים מאוד ויש אתלטיים, כאלה שוודאי עושים טריאתלונים. ויש את הפועלים.
מפעילי הטרקטור והדחפור הם אומנים במלאכתם. אפשר לראות אותם, דרך החלונות הגדולים, לא משקיעים שום מאמץ מיותר, כאילו סתם יושבים שם ובכל זאת שולטים באופן מלא במפלצות שאוכלות בקרקע. מכונת בירור העפר עובדת לבד, בלי מפעיל נראה לעין, ואחת לכמה זמן מתרומת שבכת הברזל שדרכה מוזן לתוכה העפר בכדי לנקותה מסלעים גדולים מדי. יפה, המחול המכני הזה, הרמוני. אלמלא הרעש, החום והאבק יכולתי לצפות בו ארוכות.
יש גם פועלים פשוטים, צועדים מפה לשם, סוחבים דברים. אף אחד מהאנשים שעובדים באתר לא נראה מפה. יש מנהלי עבודה ישראלים, פועלים ושומר ערבי ושוליות פועלים אפריקאים. גם כאן כל אחד יודע את מקומו. מי שעושה את המלאכות הקשות ביותר, מי שרץ, מי שמזיע, הוא מי שמעמדו הנמוך ביותר. זה בלט עוד יותר כאשר חפרו את עמודי הבטון בגבולות הבור. זה נעשה על ידי חברה קבלנית גדולה שבפרסומיה מתגאה בנסיון הרב של עובדיה. אבל מי שעשה את רוב העבודה, ללא כל ציוד בטיחות, קושרים, מרימים ומנחים לתוך בורות היציקה מוטות ברזל, אפילו בלי כפפות, היה שם אחד בסנדלים, היו מהגרי עבודה שראו שאף פעם לפני כן לא עשו זאת. אבל, במזל, אף אחד לא נפצע, לפחות לא כשראיתי, ובחברה שעובדת עכשיו מקפידים יותר על הזהירות. אף אחד ממי שקדח את הבורות, שחופר את הבור, שיבנה את הבניין לא יגור בו. זה ברור לגמרי, ככה זה, אין פה שום עניין של צדק אלא רק חוקים של כלכלה, ובכל זאת זה קצת מוזר לי.
התגלגלתי לעבודה שהמאמץ הפיזי אינו הכרח בה. כדי ללמד נדרש ממך בעיקר להקשיב, לחשוב ולדבר, להזיז אוויר. אני לא מזלזל, זו עבודה, קשה לעתים, שוחקת, זה מקצוע מכובד וראוי. אבל הוא לא משנה את המציאות באותו אופן פשוט וברור שעושה זאת עבודתו של פועל, של מישהו שעושה משהו. אני שחקן בתיאטרון של תפקידים וכללים, ויכולים לעבור ימי עבודה שלמים בלי שלכאורה קרה בהם כלום, כאילו לא היו, ודבר לא השתנה. דיברנו, התלמידים ואני, זה הכל, לא בנינו או עשינו כלום, לא התאמצנו בכלל.
למדתי לא להיות מתוסכל מזה, להגיר זיעה לא כחלק מהעבודה אלא לפניה ואחריה, וברור לי שיש ערך ומאמץ במחשבה, ובהעברה ובלימוד של ידע, בהקשבה ודיבור. אבל בכל זאת יש נתק בין זה ובין מה שאני תופס באופן ראשוני ואינטואיטיבי כעבודה. מי שסוחב הוא מי שעובד, לא מי שאומר מה לסחוב או לשם מה, לא מי שמרוויח מכל זה. למדתי לתפוס את עצמי כבעל מלאכה השולט בכליו, כלים שבמקרה שלי כוללים בעיקר נסיון ותשומת לב. בעל מלאכה הוא דבר טוב להיות.
אני חושב שזה היה אחד הדברים שאהבתי באזור בו אני גר, שזו הייתה שכונה ורובע של בעלי מלאכה זעירים, שייצרו דברים. אבל זה נגמר מזמן. היום עושים הכל בסין. מה שהיה אזור תעשייה שוקק הפך לצבר מחסנים עם מספר בתי מלאכה אחרונים. התעשייה הרי מתה, זה כבר לא מתאים כאן. יבוא ושירותים, זה מה שהולך היום, ובילויים, חיי לילה זה חזק, ונדל״ן, מיקום מיקום מיקום.
במקום בו נחפר הבור היו בתי מלאכה כאלה, מסגרייה משפחתית, מחסן עצים ונגרייה, מפעל לציפוי מתכת. הכל היה עלוב מאוד, הרבה אחרי השיא. מפעל המתכת התפרסם פעם, כאשר הסתבר שמאוחסן בו ציאניד בכמות שהייתה מספיקה להרוג כל מי שבסביבתו במקרה אסון. במזל, כלום לא קרה. היו שם מנהל זקן וארבעה פועלים שעבדו שנים. לא היו שירותים בפנים אז היו משתינים בבור שליד עמוד הטלפון, בצד הרחוב. למרות העליבות, ייצרו שם דברים. היה יפה לראות אותם עובדים.
הפרויקט הזה, הבניין שיבנה מול ביתי, יכלול מבנה מסחרי של ארבע קומות, שמעליו בריכת שחיה פרטית ומגדל מגורים לא גבוה מדי. הנוף שיש מחלוני ליפו יחסם לגמרי, אבל עדיין אוכל לראות פיסת ים. ערך הבית ודאי יזנק בעקבות השדרוג שתעבור הסביבה. לא יהיו יותר קולות ניסור או השחזה. הרעשים יהיו של מגורים, של קניות, אחרים, שווים יותר. עלי לקבל את השינויים האלה באהבה, כי אין מה לעשות, ככה זה, ולבת זוגי ולי יש מזל שהצלחנו לקנות את הבית בזמן, כשעוד היה פה ג׳יפה. יהיה עלינו להסתגל לסדר החדש, לחיים בצל מגורי יוקרה.
תיעדתי את ההריסה. הביאו דחפור מיוחד, עם ראש דינוזאורי, שנגס וחתך את קירות הבלוקים וגגות הפח. עוד לפני כן פועלים ערבים בסרבלים לבנים ומסכות בד פינו את תקרות האסבסט המסרטנות. הגיע הזמן. פעם זה היה סטנדרט והיום זו סכנה פוטנציאלית, מפגע שיש להסיר. כמה ימים וכלום לא נשאר, רק מגרש, עם פינת קיר שהשאירו בשוליו ושיהרסו כשיגיע הזמן. עץ שעליו קן עורבים נטוש, בנוי מאזיקונים ופיסות ספוג, בת זוגי ראתה איך בוקעים בתוכו גוזלים, יום אחד היה שם וביום השני לא. ואחרי שגמרו להרוס התחילו לחפור.
עכשיו החפירה העמיקה עד מי התהום, שנחשפו בשלולית עכורה שכתמי זיהום צפים בה. מעניין מה יעשו עם זה, באיזה טריק ישתמשו, באיזו טכנולוגיה, באילו מכונות. זה מפלס מי הים, שם למטה, ובו יצקו בסיס בטון, שורש, וממנו יצמח המבנה.
יצמח עד גמר. ייבנה וזהו. ואז יבואו אנשים חדשים לגור בו, מול הנוף של יפו, חמש דקות ממתחם התחנה, מיקום מיקום מיקום.
כשלמדתי באוניברסיטה, ניצלתי את ההזדמנות וכתבתי עבודות, כלומר מאמרים, כלומר טקסטים ארוכים ומלומדים שניסיתי בכל זאת, הרגל רע שלי מהזמן בו סתם כתבתי, שיהיו מעניינים לקריאה:
ומאמר מסכם, ארוך למדי, לא למתחילים(אבל עם הרבה תמונות!), על דרום תל אביב, על התפקיד ההיסטורי של השוליים. אני גאה במאמר הזה וחושב שזה הכי קרוב שהגעתי לכתיבת הסטוריה. הוא עוד לא גמור ובגרסה שפרסמתי כאן הוא נטול הערות שוליים. יש כאלה, לפי קילו, לכל מי שמודאג.
קריאה נעימה.
בוודאי אמשיך לכתוב בענייני שכונה, דרום תל אביב והיסטוריה עירונית ומקומית. זה נושא מעניין מדי בכדי להפקירו, ותהליך השינוי שאזור זה עובר הוא מרתק ונמצא רק בתחילתו. אני מקווה שלטקסטים אלה תהיה השפעה בתהליך הזה.
המאבק להצלת הגינה בפלורנטין מאיר משהו על הצורה בה מתנהלת העירייה.
התכנית הנואלת, להרוס את הגינה הגדולה היחידה בשכונה ומבנה בית ספר ישן אך יפה, ולהקים במקומם בית ספר חדש, בעוד שמעבר לכביש יש מגרש חנייה מוזנח שממתין לפיתוח, היא דוגמא לטיפול לא רגיש וחסר מעוף באזור שמשווע להתייחסות אחרת. והיא גם מסוכנת. הפגיעה שלה במרקם ובאיכות החיים של דיירי השכונה יכולה להיות אנושה.
ביצועה פירושו הפיכת כל שטח הגינה לאתר בנייה עד זמן השלמתה. כל השימושים של הגינה ושל המבנה כרגע, גני הילדים שנפתחו בו, מתקני המשחק והספורט, הגינה הקהילתית, ריהוט הרחוב בו משתמשים בלייני הלילה, משטח הדשא היחיד עליו יכולים תינוקות לזחול וכלבים לשחק – כל אלה יסולקו ממקומם, והגינה תהפוך למפגע, לנטל על הסביבה. אתר הבנייה הזה, שאין לדעת בדיוק כמה שנים יישאר כזה, יצטרף לאתרי בנייה נוספים שיש ושיתווספו באזור הזה של שכונת פלורנטין, כך שבמשך כמה שנים יפגע המרקם העירוני: אפשרות תנועת הולכי הרגל, שיווי המשקל העדין בין עסקים, תעשייה קלה, בילויים, פנאי ומגורים שמתקיים בו. המרכזיות של האזור הזה, קירבתו לים, ליפו, לתחנה המרכזית וללב תל אביב, מבטיחה עלייה בכמות הנרקומנים והגנבים. הנזק הזה הוא וודאי. אין דרך למנוע אותו אם תהרס הגינה ואין כל תחליף למרקם העירוני הקיים.
באתר ׳תל אביב 100. האנציקלופדיה העירונית׳ מוצגת ההיסטוריה של האזור הזה. די מפואר, האמת. אולי בגלל שפינה זו תמיד הייתה שולית, תמיד על הגבול בין תל אביב ליפו, תמיד קצת שונה מכל מה שמסביבה, קרו פה דברים מעניינים.
שתי קבוצות הכדורגל המקומיות, מכבי והפועל תל אביב, קמו כאן, על המגרש שבמקומו ניצבת הגינה. זה קרה לא בגלל התמיכה של העירייה אלא למרות התעלמותה, בזכות חלוצים שהתעקשו לקיים חיי ספורט נורמליים בשולי העיר העברית הראשונה. איפה האוהדים שיתבעו מעט כבוד לכך?
ועוד משהו: באתר כתוב שהשכונה התרוקנה מתושביה בגלל אי השקעה בתשתיות, הזנחת מבנים, צפיפות גבוהה, והמפגעים שגרם איזור התעשייה הסמוך. כל זה קרה בגלל שמדיניות העירייה הייתה שפלורנטין אינה צריכה להיות שכונת מגורים ובגלל שמנהל מקרקעי ישראל, יורש כל הרכוש הרב שהיה בבעלות ערביי יפו לפני 48, פגע בערכו במקום להשביחו, הופך מגרשים ריקים ובתים מפוארים למפעלים ומחסנים מאולתרים ולמגורי עוני. גם העירייה וגם המנהל אחראים למצב אליה הגיעה השכונה.
בסיכום הצגת האזור קובע האתר כי יוזמת העירייה להרוס את מבנה בית הספר הישן תתקבל בברכה על ידי התושבים ותתרום להתחדשות האזור. זו טעות. חדש אינו בהכרח יותר טוב ובית ספר חדש צריך להיבנות על מגרש החנייה שמעבר לכביש.
בתגובת העירייה לכתבה שהתפרסמה בעניין בעיתון ׳טיים אאוט׳ נכתב כי ׳כרגע לא ניתן לבנות בית ספר חדש במגרש שמעבר לכביש, שכן יעוד הקרקע מסחרי ושינוי היעוד עלול להימשך מספר שנים׳. זו תשובה קצת מגוחכת משתי סיבות:
– בניית בית הספר המתוכנן גם היא תיקח מספר שנים. קיים סיכוי גדול שהקרקע באזור הבנייה המיועד תתברר כמזוהמת, והבנייה תתארך עוד. הפתרון המיידי למצוקת מוסדות החינוך הנוכחית היא השמשה מיידית של המבנה הקיים כפתרון מעבר. זה יכול היה להיות פיתרון כבר לשנת הלימודים הנוכחית, לא בעוד מספר שנים.
– העירייה התחייבה לשנות את יעוד השטח, שנמצא בבעלותה, לציבורי. היא אפילו שילמה לעצמה עבור השטח הזה (שוב, שכבר היה בבעלותה), על עצם הנכונות לוותר על יעודו המסחרי לטובת הציבור. העירייה שילמה לעצמה מכספי קרן שהקימה שמטרתה הייתה לרכוש מגרשים בשכונת פלורנטין ובדרום העיר לרכישת שטחים לצורך הפיכתם לשטחי ציבור. העירייה ביצעה את התרגיל הזה וקיבלה אליו את אישור הועדה המחוזית לתכנון ובנייה כבר לפני יותר מחצי שנה. זו קראה לעירייה לקדם הגשת תכנית מתאר חדשה למגרש הזה. כלומר העיכוב כרגע הוא כתוצאה מכך שהעיריה צריכה להגיש תכנית חדשה לאישור. זה די מצחיק.
ושוב, ההתנהלות הזו אומרת משהו על העיריה.
כי לכאורה, מה אתם באים בטענות?
הרי מקימים בית ספר, משקיעים בכם, עושים הכל חדש, מודרני ומתאים.
בפועל הורסים מה שקיים, מנצלים את ההזדמנויות שנקרות בדרך, ובעיקר לא משקיעים מספיק תשומת לב בצרכים וברצונות של תושבי המקום. התושבים הנוכחיים הם עדיין מטרד, דור מדבר, שיעלם אחרי שיתקנו פה, אחרי שיבואו אחרים במקומם. לא יפה, ככה.
(תמר, בתי, זוחלת על הדשא בגינת דרויאנוב, בדו שיח עם מישהו שעבר שם. צילום: ננה אריאל)
עברתי לשכונה בתחילת שנות ה- 90, ראיתי אותה משתנה, בגלים של דעיכה והתחדשות, הופכת כל פעם למשהו קצת אחר עבור האנשים החיים בה, ובתפקיד שהיא ממלאת בחיי העיר.
ותמיד הכל בא בקושי, תמיד לבחירה לגור פה נוסף איזה ׳אף על פי כן׳, תמיד זה היה נגד מה שצריך. לכאורה, השכונה הזו, האזור הזה, לא יועדו אף פעם לחיי אנשים שבאו להישאר. המצב הנוכחי זמני, כאשר הפתרון האוטופי היחידי הוא הריסה ובנייה מחדש, כי שום דבר פה לא טוב.
המון מאבקי תושבים חוויתי, ובחלקם גם השתתפתי. מאבקים אינסופיים בדרישה לניקיון, לבטחון, לטיפוח, לשירותי ציבור ברורים מאליהם. תמיד בקושי. כאילו שבעירייה לא ממש מבינים מה הבעיה פה, למה מה קרה, הרי לא באמת גרים פה אנשים, ולמי שבכל זאת בוחר בכך ברור שזו אופציה זמנית.
אני נשארתי, ואני לא היחיד. יש מספר גדל והולך של יחידים ומשפחות שרואים בשכונה הזו ובאיזור הזה את ביתם, לא כברירת מחדל אלא כמקום להישאר בו, לקיים בו חיים עירוניים טובים ומלאים, וכל זאת למרות שהתשתיות העירוניות מפגרות ובלתי מתאימות לחיים כאלה.
החוסר בשטחים פתוחים ובמבני ציבור בשכונה הוא אדיר. יש סיבות היסטוריות עמוקות שהובילו לכך שפלורנטין היא השכונה הצפופה והבלתי מטופלת ביותר בעיר מבחינה זו. השינויים של השנים האחרונות: הבנייה החדשה והעלייה בכמות התושבים, רק החמירו את הבעיה.
לא רחוק מביתי יש גינה ציבורית. היא לא גדולה או מטופחת במיוחד, אבל בכל זאת, ואולי בגלל שהיא היחידה באיזור בגודל סביר, מתקיימים בה ובסביבתה חיי קהילה ופנאי מגוונים. אנשים שעובדים בסביבתה משתמשים בה בבוקר, ילדים, בני נוער וספורטאים חובבים אחר הצהריים ובערב, בליינים ונטולי בית בלילה.
ליד הגינה יש מבנה בית ספר ישן ויפה שנבנה אחרי מאבק תושבים עיקש, שדרשו, כבר בשנות ה- 50, שהעירייה תמצא פתרון לחינוך ילדיהם. הוא שירת בנאמנות את ילדי השכונה עד שנות ה- 80, ולאחר הידלדלות המשפחות בשכונה ננטש, והפך אחר כך לאכסניית סדנאות האמנים. כעת, לאחר מאבק תושבים מחודש, פונו ממנו סדנאות האמנים והוקמו בו שני גני ילדים, בעוד שאריתו אטומה. בצד המבנה יש גינה קהילתית בה מגדלים תושבי השכונה ירקות. במקלט סמוך מפעילה עמותת ׳מהפך׳ מועדונית לנוער, ובמגרש הכדורסל משחקת כמעט כל ערב קבוצה אחרת.
למרות פשטותו זהו מתחם לא רע, ובעיקר חיוני עבור מי שגר בשכונה. במפגש תושבים שנערך לאחרונה התבקשו המשתתפים, כחלק ממשחק היכרות, לסמן על מפה את המקום האהוב עליהם בשכונה. גינת דרויאנוב הייתה, בלי שום ספק ועל פי דעת הרוב, המקום האהוב והחשוב ביותר.
ואת הגינה הזו החליטה העירייה להרוס.
לכאורה, העירייה פועלת למען תושבי השכונה. היא מתכננת לבנות בית ספר חדש על שטח הגינה הקיימת, ואחר כך להרוס את המבנה הישן ולהכשיר גינה חדשה ומגודרת בשטחו. אני מאמין שחלק מפקידי העירייה ונבחריה חושבים שזה פתרון טוב למצוקת ההורים בשכונה.
הם טועים. זו הפקרה ופגיעה בכל מי שגר בשכונה כרגע.
הגינה תהפוך לאתר בנייה, כל המשתמשים בה יוותרו ללא מה שנתנה להם, ולאחר שתסתיים הבנייה בית הספר המתוכנן, מבנה של ארבע קומות הכמעט צמוד אל הכביש, הוא ישרת בעיקר את התושבים החדשים מהפרויקטים אותם קידמה העירייה במרץ ואת ילדי השכונות הקרובות.
וזה מקומם עוד יותר מאחר ופתרון חלופי קיים בהישג יד: מעבר לכביש יש שטח בגודל זהה, בבעלות העירייה, המשמש כעת כמגרש חנייה ושעליו היה אפשר לבנות את בית הספר המתוכנן, תוך הכשרה זמנית של מבנה בית הספר הישן לתקופת ביניים.
כך שמאבק תושבים חדש, עוד אחד בשרשרת, כזה שאסור להפסיד בו, מתחיל כעת.
את גינת דרויאנוב צריך להציל, להגדיל ולפתח אם ניתן, ואת בית הספר החדש צריך לבנות, במהירות, מעבר לכביש. זה הפתרון הטוב והנכון לשכונת פלורנטין ולעיר שהיא חלק ממנה.
העירייה חייבת לפתור את מצוקת מוסדות החינוך והשטחים הפתוחים בשכונה, תוך כבוד ושימור הקיים ולא בהתנשאות המאפיינת את התוכניות המוצעות.
בשבועות הקרובים תתקיים בכל יום ד׳ בשעה 21:00 פגישת תושבים פתוחה במתחם דרויאנוב, במהלכה יוצגו תוכניות העירייה ומדוע יש להיאבק בהן ויגובשו דרכי פעולה להמשך. כל מי שרואה את פלורנטין כבית, כל מי שחי בה ובסביבתה ואוהב את האזור הזה לא כברירת מחדל אלא בשל מה שהוא מוזמן להשתתף.
שמואל דורפמן ז”ל, בעל הבית שלי, נקבר אתמול בבית העלמין ירקון. הוא נפטר בשיבה טובה, כפי שנהוג לומר, למרות שיש משהו מטעה ומתחסד במושג הזה. הלך לעולמו שבע ימים, ניסחו יפה במודעה ילדיו, כי הרי שיבה היא טובה רק לעיתים נדירות מדי.
האם סיפרתי לכם כיצד עברתי לגור כאן, בשכונה ובדירה הזו? אני די בטוח שכן, זה הרי אחד מאותם סיפורים עליהם אני חוזר באופן טרחני למדי. יש לי כמה כאלה. אבל תמיד הרי יש סיכוי שמישהו עדיין לא שמע, לא? אז הנה:
זה היה לפני שלוש עשרה שנה, בערך. נפרדתי מחברה שלי, איתה גרתי בדירה שהייתה פעם נגרייה בבניין ברחוב ויטל בפלורנטין. במשך כמה ימים ישנתי על מזרון בדירה של חבר, שגר אז ברחוב דב הוז. זה היה מאוד משעשע, אבל לא כל כך כיף. היה ברור לי שאני חייב מקום משל עצמי. אהבתי את פלורנטין, בה גרתי כבר שנתיים, אבל לא רציתי לגור בדירת שותפים או להיסחף לתוך השכונתיות המעט מוגזמת שאיפיינה אותה כבר אז. החלטתי לחפש באזור התעשייה.
לבעל הבית שלי הייתה חנות דגים סיטונאית בקומת הקרקע של הבניין בו אני גר כעת, ברחוב שאז היה תעשייתי לגמרי, הנמצא מאחורי דרך אילת. נכנסתי לשם לשאול אם הוא יודע אם מישהו משכיר פה משהו. זה הייתה חנות יפה, לטעמי לפחות, עם שני מקררים ענקיים, רצפת בטון עליה נערמו ארגזי פלסטיק מלאים בדגים, משקל ושולחן פורמייקה. הוא היה חביב וידידותי, זקן מאוד כבר אז, אסף מפתח ולקח אותי למעלה, אל אולם פצפון שבמרכזו מקרר נוסף. רצפת הבטון הייתה מכוסה כולה בשומן. הבן שלו, שעבד איתו, ניסה ליצר שם דגים מעושנים. לפני זה היה שם עסק קייטרינג, ועוד לפני כן, כאשר חנות הדגים שגשגה, זה היה המחסן שלה. היו שם מקלחת ושירותים מבטון ובלוקים והייתה יציאה למרפסת גדולה, שמקיפה את כל הבניין. אמרתי לו שאקח את זה. הבאתי חוזה מחנות כלי כתיבה. חתמנו. למחרת כבר שפכתי חומצה על הרצפה וצבעתי אותה בצבע ירוק, שהספיק להתקלף מאז, וכמה ימים אחר כך עברתי לגור כאן. מאז אני פה, מתאים כל העת, בשינויים קלים והדרגתיים, את החלל שלא יועד מלכתחילה למגורים לצרכי המשתנים.
בעל הבית שלי עבד קשה. הוא היה מגיע אל החנות כל יום בשש בבוקר מביתו שביד אליהו, והולך רק אחר הצהריים. בנו, ביתו ופועל נוסף עבדו איתו, היא בהנהלת חשבונות והם בניקוי הדגים. הלקוחות היו קבועים, בעיקר קניינים של מסעדות ובתי מלון. עדר של חתולי רחוב קשוחים היה מתאסף ליד הכניסה לחנות פעמיים ביום, להינות מארוחה קבועה ששמואל הקפיד להוציא אליהם.
כעת אני מבין שהעובדה שהאולם בו אני גר עמד ריק מצביעה על כך שהמשבר שעברה החנות היה מתמשך, ושהוא החל עוד לפני הגעתי אל השכונה, האדם הראשון שעובר לגור באזור התעשייה (במשפט הזה אני בטוח שהשתמשתי). הבת עזבה ראשונה, ואחריה הבן, עובר לגור בהולנד בעקבות אישתו, מתכוון לעשות שם את אותו הדבר, למכור דגים, אבל גם להתפרנס מזה בכבוד, ובעיקר, לחיות רגוע. שמואל הזדקן עוד. ידיו התחילו לרעוד. זרם הלקוחות הידלדל. הוא המשיך לבוא כל יום בשש בבוקר, אבל כבר לא הייתה כל כך הרבה עבודה.
אחר כך הושכרה החנות לרשת חנויות דגים סיטונאיות, מתחרה לשעבר. הבעלים החדש התייחס אל בעל הבית שלי כאל פועל, שתפקידו לנהל את הסניף על פי הסטנדרטים אותם הוא קובע. אבל שמואל כבר היה זקן וכפוף, מבולבל לעיתים, והידיים שלו רעדו נורא כשהיה מקלף את הקשקשים בסכין מעל הדגים הגדולים, או יוצא אל החצר לנקות את אגן הניקוז.
אחר כך הוא חטף שבץ, והפסיק להגיע אל החנות. ביקרתי אותו פעם, בדירה שביד אליהו, והוא זיהה אותי בקושי רב. השוכרים עוד המשיכו להפעיל את חנות הדגים במשך זמן מה, ואז עזבו. בכדי להשכיר את החלל נהרסו המקררים הגדולים. זה שעומד במרכז דירתי הוא השריד האחרון. אני משתמש בו כארון בגדים וכגלרית שינה.
אבא שלי, מהנדס ייצור בהשכלתו ואיש חכם, ניסה להסביר לי מדוע התהליך שעבר על השכונה, ושימשיך לעבור עליה עד הריסתה המוחלטת, הוא בלתי נמנע, טבעי, נובע מתוך חוקי הכלכלה. יוזמות קטנות סופן או להתרחב או להיבלע בתוך יוזמות גדולות יותר. היעלמות המגוון והייצור מהמרחב הפיזי הקרוב היא תוצאה של מגוון גדול יותר במרחב הגלובלי. כל זה ברור לי. אבל אני חש שהתהליך הזה גורם להיעלמות של ייחוד ושל יכולות, לפגיעה באינדיבידואליות, להאחדה והשטחה תעשייתית ותרבותית.
אבל תרשו לי לוותר על האמירות הכלליות הללו, ולהסתפק בסיפור הפשוט, שלמרות היותו עצוב בכל זאת יש בו גם קצת תקווה והמשכיות. שמואל דורפמן ז”ל, בעל הבית שלי, הלך לעולמו שבע ימים ועבודה, ראש משפחה שחלק גדול מחבריה אני מכיר, והם אנשים הגונים, טובי לב ואדיבים, שניתן לראות את עקבותיו בהם. והם בעלי הבית החדשים שלי.
כשירדתי עם הכלב ראיתי שהוציאו את המכונה האחרונה מחנותו של החרט הזקן. אני חושב שכבר הזכרתי אותו כאן, באחת מהרשימות המלוות את מות השכונה המתקרב. זה היה תהליך איטי אבל עקבי. זה כבר כמה שנים שהוא מתקשה להרים לבדו את תריס המתכת הכבד. יצא לי, לפעמים, להבחין בו, מחפש אחרי מישהו שיתנדב לעזור. לעיתים אני הייתי האדם הזה, והוא, לאחר שהציב במקומו מקל זקן שנים, מן אלתור שהפך לקבוע, שימנע מהתריס ליפול חזרה, תמיד הקפיד להודות לי.
כשעברתי לשכונה עוד היה בחצר מפעל ללחצנות מתכת בשם יזמברג, אבל הם סגרו לפני כמה שנים, זורקים ארגזים מלאים בגופי פנסים צבאיים שמזמן אף אחד כבר לא משתמש בהם. לפני כן אני זוכר שראיתי אותו עובד, ניצוצות ניתזים ממכונת החריטה. בשנים האחרונות כבר לא. היה לו שם כיסא, ומכונות דוממות בחברתן עבד קרוב לחמישים שנה. דלת עץ רעועת מסילה, פתוחה תמיד, איפשרה לו להציץ אל הרחוב, ולי להציץ פנימה. הוא תמיד התעסק במשהו, תיקן, שיפץ. לפני כמה חודשים נתלשה דלת העץ ממקומה. במשך שבוע – שבועיים הייתה מונחת בצד החנות, שעונה על קיר הבניין. אחר כך נפלה אל השביל הסלול המשמש את בעל מועדוני הריקודים שגר במה שהיה פעם מפעל אחר שנסגר, ושמחנה את מכונית הפאר השחורה שלו בתוך ההאנגר הנטוש שהיה פעם חלק ממפעל המתכת. כנראה שהוא זה שהזיז אותה אל יד מכולת הזבל, אבל היא נאספה משם רק כשבועיים אחר כך. קצת התלבטתי, בהתחלה, אולי לקחת אותה ולנסות להשתמש בה לצורך פרוייקט שיפוץ המרפסת עליו אני מפנטז כבר זמן רב, אבל ויתרתי. היה בה חן מסויים, ניכרו בה אותות השנים והעקבות לתיקונים האינסופיים שעברה, אבל היא לא הייתה מיוחדת. סתם דלת.
מעט אחר כך נתלשה גם שארית מסגרת העץ שעמדה בכניסה לחנות. המכונות והחרט הזקן נחשפו אל הרחוב. פלטות עץ שהציב בכניסה סוככו עליו מהגשם והרוח. אבל כנראה שזה מה שאיפשר למנוף להכניס זרוע פנימה ולשלוף אותן. אני משער שהמכונות נמכרו להתכה, או שאולי נמצא להן שימוש בבית מלאכה אחר, במקום בו עדיין מייצרים דברים.
החרט לא היה בחנותו היום, כשעברתי לידה. הצצתי פנימה, בכדי לצלם. על הקיר הייתה תלויה תמונתו של הנשיא קצב, ומעליה פוסטר של ירושלים, בירה כמו שבירה צריכה להיות.
כאשר התרחקתי משם ראיתי אותו חוזר, נושא שקית פלסטיק, בוודאי לסידורים אחרונים. מעניין מי יעבור לחנות הזו בקרוב.
בתיאבון גם לך, מגיב ראשון על סדרת הרשימות הזו, אני שמח שגרמתי לך לזכור. ושים לב, אינך חייב להרחיק עד עין הוד על מנת להרים כוסית לכבוד הנכבה, גם בפונדק שאול שבדרך אילת מגישים בשר, וגם זה בית ערבי לשעבר. מנת הקורקבנים שלהם מצוינת, אגב, מומלץ. מצד שני, הרי לך טיפ קטן להתנהלות אל מול הליידיס: שימחה לאיד אינה דבר סקסי. היא חולשה, אנושית ומובנת אך בכל זאת דוחה במקצת. מוטב להצניעה, להתייחס אליה כמו אל חולשות אנושיות אחרות, גזים, לדוגמא, אבל סלח לי אם לא אפתח את הדימוי הזה הלאה. מנת הקורקבנים של פונדק שאול ודיבורי גזים באותה הפיסקה נראים לי נקודה נמוכה במיוחד לדיבור המעין כבד ראשי שאני מנסה לנהל כאן (והנה, פיתחתי, אבל רק קצת. לא הצלחתי להתאפק. מסריח. די כבר, יא מגעיל).
סיפור לא קשור
לפני מספר שנים ביקרנו, סבתי, צילי יואלי ז”ל, אימי, אחותי ואני, בארץ הולדתה, גליציה של פעם, אוסטרו – הונגריה במהלך המאה ה 19, פולין בין שתי מלחמות העולם ואוקראינה לאחריהן. שם עירה שונה לאחר הכיבוש הסובייטי, וסטניסלבוב הפכה לאיבאנו – פרנקובסק. קשה היה ליישב בין זכרונותיה אודות עיר תוססת ותרבותית ובין המציאות האפורה, העגומה וקשת היום בה נתקלנו. סבתי לא הייתה אדם סנטימנטלי, וחיפושינו אחרי בית ילדותה היו מלווים בנרגנות בלתי פוסקת שלה, שהוזנה על ידי כך שהמרחב העירוני השתנה במהלך השנים, ושמרכז העיר המפואר של פעם הפך לשכונת עוני. נדמה היה שההתרגשות מהכניסה לדירה אותה תיארה כרחבת ידיים ושהתגלתה כצרה ודחוסה הייתה יותר שלנו, מי שניזונו מהזכרונות, מאשר שלה, זו שחוותה אותם. היא בעיקר התנגדה, מה שהתבטא בדשדוש רגליים דווקאי ופרצי דיבור צווחניים, כאילו הובלה לשם כנגד רצונה, אותה סיפקו הזכרונות. אינני מבקר אותה. אני אוהב ומעריך אותה ואת זיכרה. עבורינו השרידים הפיזיים לאותם זכרונות היוו דרך להפוך אותם למוחשיים יותר. השוני והצרימה בין המציאות לבין העבר המדומיין תרמו להבנת הטראומה, ההעידר, המחיקה של מי שגר בבית הזה, כל בני משפחתה של סבתי. היא לא הייתה זקוקה לפרספקטיבה הזו.
נסיון לקישור
הסיור בסטניסלבוב חשף את היסודות האיתנים של הקהילה היהודית הגדולה, שראתה עיר זאת כביתה. בנייני הגימנסיה העברית, שעל מדרגותיו שרה לנו סבתי פזמון מהצגת חנוכה בה השתתפה בכיתה ה’, ובית הכנסת הרפורמי, גבוה התקרה והמפואר, עדיין עמדו על תילם, שמורים למדי, וניכרה בהם רמת הבנייה הגבוהה שאיפשרה את שרידתם. הם, בדיוק כמו חלק מהבתים בשכונתי, נועדו גם בשביל העתיד ולא רק בשביל ההווה. האנשים שבנו, גרו והשתמשו בהם לא יכלו לדמיין אפשרות אחרת. איני יוצר הקבלה בין הנכבה לשואה, לכל מי שהשוואה כזו מחרידה אותו, וההזדהות המיידית שלי היא עם בני משפחתי הרצוחים, אבל קווי הדמיון המסויימים, השרידים בבטון ובאבן לתמונת עולם שהתנפצה בגלל כוחות גדולים מפעולתו ורצונותיו של האדם היחיד, טורדים את מנוחתי. הכרה בקורבנות היהודית אינה חייבת להיות כרוכה בהתעלמות מקורבנויות אחרות. במידה מסוימת, ולפחות עבורי, היא דווקא יכולה לאפשר הזדהות והבנה של האחר.
חזרה אל השכונה, ואל תמונת העולם של מי שגר, עבד ובנה בה. הטמפלרים שבנו את וולהלה, ופתחו את מפעלי התעשייה הראשונים במרחב זה, כמו גם את מועדון הלילה המערבי הראשון, קפה לורנס, הפרוע וההדוניסטי, עשו זאת מאחר והמרחב הפרטי שלהם כלל גם את אירופה, ממנה ינקו הון וידע. הם רצו להבטיח את עתידם, כחלק ממגמה המשכית בקהילה ובמרחב אליהם השתייכו. כך גם הערבים שבנו בתי מגורים ומסחר. עתיד זה היה, לבסוף, אחר לגמרי, ואחד הדברים המרתקים, לטעמי ולטענתי, הוא כי היוזמות הללו תרמו בסיכומו של דבר להצלחה של קהילה אחרת, ליצירת משק תעשייתי עברי מפותח ומגוון ומרקם עירוני תל אביבי המעודד מוביליות במקום יציבות וקיבעון.
הנכבה, או מלחמת השחרור/ העצמאות, היא אירוע מחולל בהיסטוריה של המרחב השכונתי, לא רק בהיסטוריה הפוליטית של המאבק הישראלי – פלסטיני. אבל היא אינה מנותקת מהקשר, וקדמו לה תהליכים ארוכי טווח, בדיוק כפי שהשואה לא נוצרה יש מאין (אנאלוגיה אחרונה, לפחות לכרגע), ונתמכה ע”י זרמי עומק שהיו קיימים עוד לפניה. הטמפלרים, והערבים שבנו את בתי המידות אליהם עברו אחרי המלחמה עניי שכונת מכבי, יצאו פראיירים, אין ספק, אבל אין לי כל שימחה לאידם. הם לא יכלו לדעת שעתידם יתנפץ לרסיסים. הם היו קורבנות, ואין בהכרה בטרגדיה שלהם בכדי לערער את הכרתי בכך שבאותו מרחב עצמו היו אנשים שעבורם אותו אירוע היה נצחון אדיר, ולגמרי לא מובן מאליו.
סטייה מהנושא
אחד המשפטים ששמעתי שוב ושוב ממורי השונים הוא כי אסור לשפוט את העבר דרך ידיעת מה שקרה לאחר התקופה אותה אנו בוחנים. מובן שזהו אתגר בלתי אפשרי, בתור התחלה מכיוון שהעבר הוא רצף של מאבקים, שהמנצחים בהם הם שמנציחים את זכרון מה שהיה, והם עושים זאת כפי שהם בוחרים לזכור אותו. יוצאת דופן מכלל זה, שישר בא לשבור אותו לרסיסים, כי היי, אנחנו בעד הלוזרים פה, הם הרבה יותר מגניבים, היא תפישת העבר היהודית, שבה הצד המפסיד הוא שהנציח את חרפתו דרך יצירת מיתוס כפרה מתמשך, ומחזור הווה כבול לזכרון העבר (זו הכללה גסה, אני יודע, אבל תנו להגיד משהו). השוני הזה התעמעם משהו בגרסה הישראלית של היהדות (שתי הכללות במכה אחת), למרות שנותרה בה משהו מתבדל ומסתגר, כזה שמסרב להכיר בכך שאין עבר אחד ומונוליטי, שלא כל העולם סובב סביבנו.
ואני בכלל באתי לדבר על בתים. אני מתנצל.
עוד סטייה
אולי זה בגלל שאת רוב הרשימה הזו כתבתי לא בבית, לא בשכונה, אלא לפני, תוך כדי ואחרי נסיעה לירושלים, לצורך עבודה. ירושלים, ותגובות קנטרניות, קצת מערערים אותי. את שתיהן, לשמחתי המסויימת, כי אתגרים זה נחמד ורק קצת מעייף, אני מכיר די טוב. אבל צעדתי היום במקום שאיני מכיר, מצבת הזיכרון של גדוד הקלעים הבריטי שכבש את ירושלים ב 1917 בשכונת רוממה, כיכר הדורה, לב של שכונה חרדית, ללא כל איזכור בעברית לסיבה ומסובב לסלע הענק והמסותת התקוע פה באמצע. זה היה נחמד דווקא, הצרימה הזו, השתעשעתי עם מודעותי אליה. אלהים הוא שנתן לנו את הארץ. זה ברור לגמרי, זו אקסיומה, וגם הגרסה החילונית של הלך הרוח הזה היא דטרמיניסטית באותו אופן. לא נוח לי עם זה. לא מסתדר לי, במיוחד כאשר מתלווה לזה גם קורבנות קסנופובית, אבל אני מעדיף להשתעשע במקום להתעצבן.
התנצלות על הסטיות
אז זהו. נצחון 48, או תבוסת 48, או כל מחול השדים של מלחמות העולם, או המודרניזציה, או הנס האירופי, או השיעבוד של כל שאר העולם, כל אלה לא היו מובנים מאליהם. אבל אני מעדיף להתמקד באזור תעשייה שולי, בתחומי טיולי עם הכלב. אני מעדיף לבדוק חוסר קשר מדויק בין סיבה לתוצאה במרחב מוגבל מאוד, ממנו אשתדל לחרוג רק במעט.
הוא נכה, אגב, הכלב, כך שטיוליו אינם רחוקים במיוחד. אנסה לקמץ מעתה והלאה בהערות שאינן קשורות לתחום מושבי. מצד שני, אני מזהיר, אני נוטה לחזור למקום הפשע, כך ששוב, כלל איני מכריח לקרוא ובאופן כללי אני מתנצל.
לפני 82 שנה, בסוף ינואר, נערך משחק כדורגל ידידותי בין קבוצת מכבי תל אביב לקבוצת גדוד לנסרס מהצבא הבריטי. צילומים מתוך הספר “קורבמן – צלם תל אביבי אחר” (בתיה כרמיאל, מוזיאון ארץ ישראל – יד יצחק בן צבי, 2004) מתארים את האירוע החגיגי: שוטר רכוב על סוס חולף על פני הקהל הגודש את דרך שכם, עגלות של רוכלים המוכרים תקרובת באיכות ירודה, גברות מהודרות, לבושות שמלות אופנתיות, ממתינות בכניסה למגרש, ולבסוף, המשחק עצמו, על מגרש חולי, המוקף כולו בעצי דקל תמירים. מכבי תל אביב הפסידה, אגב, בתוצאה 4:2, אבל שתי הקבוצות הצטלמו יחדיו למזכרת, ואף קינחו את הארוע הספורטיבי בארוחה משותפת. המגרש, הדקלים, כל נווה המדבר הפסטורלי הזה, הם מפגש רחוב אליפלט ודרך אילת של היום. אם “מגרש הדקלים”, כפי שהוא נקרא בפי הקהל התל אביבי והיפואי, היה שורד את תהפוכות הזמנים, היה יכול להיות לי אחלה מקום לצפייה במשחקים מהמרפסת שלי. אבל מובן שלא שרד דבר, או, יותר נכון, שרדו רק עדויות פיזיות מועטות ודלות. עדיין, מצאתי את עצמי מחפש אחריהן במהלך הטיול עם הכלב.
בית מט לנפול בדרך אילת, צבוע אדום, בעל גג רעפים וחלונות עגולים ויחודיים, היה קיים כבר אז. ניתן לראות אותו, ניצב גאה ומהודר, ברקע הצילום הקבוצתי שנערך במשחק הגמר על “מגן שמשון”, הגביע הארץ ישראלי, באפריל 1925, בין מכבי תל אביב ומכבי אבשלום פתח תקוה. חבורה מגניבה הם נראים, שחקני הכדורגל של אז, שניים מהם עם תחבושות למצחיהם, גברים קשוחים, כמעט כולם משולבי ידיים ובעלי מבטים חודרים. מכבי תל אביב ניצחה, ולמרות רתיעתי העכשווית מכל מה שהוא צהוב, אני חש סוג מסויים של גאווה מקומית. האימפריה נולדה מתחת למרפסתי. אפילו דקל נותר, אחד, שמתחבא בחצר האחורית של הבתים שפונים אל דרך אילת, ושאותם ניתן לראות מהצד השני של המרפסת, גזעו בוקע דרך גג סככה של חצר מסגרייה. בחנתי אותו כאשר שוטטתי במגרש החנייה שליד ביתי, שהעירייה הקיפה פתאום בגדר והפכה לגן ציבורי עלוב במיוחד. הוא זקוף ועתיר שנים, ומאחוריו מזדקר אותו מגדל בזוי, שמנופי הענק שבונים אותו לא מפסיקים לנוע. אני חושב שכבר פתחו את הדירה לדוגמא. קנו עכשיו, לפני שייגמר. אומנם מחלונות הענק רואים כרגע אזור תעשייה עלוב, אבל כל זה ישתנה בקרוב. כדאי לחשוב על העתיד.
למי שהצטרף עכשיו ותוהה על פשר והקשר הטקסט הזה, אני יכול לספק רק תשובות חלקיות. נראה לי שהתחלתי בפרוייקט (מילה שווה ובלתי מחייבת, הוריי!) בשם “גזר דין מוות לשכונה”. ארכז את כל הרשימות הנושאות כותרת זו במדור “סיפורי שכונה” באתר זה, וזאת מבלי להתחייב על כלום ומבלי לנסח כוונה או מטרה ברורה. אני מרשה לעצמי לתהות ולטעות, לערבב מין בשאינו מינו, להרהר. הרקע הבסיסי הוא השינוי המהותי שעוברת ותעבור השכונה בה אני גר, כרגע איזור תעשייה ומעין שטח הפקר ובעתיד זירה עירונית נורמטיבית. אני לא אוהב את השינוי הזה, מסיבותי האישיות והקטנוניות, למרות שברור שאינו נמנע.
סטייה קטנה מהנושא, שאנסה בסיכומו של דבר לקשר אותה לדיון אותו אני מנהל עם עצמי. קראתי לאחרונה, במסגרת סמינר שכותרתו “היסטוריה וזיכרון”, בהנחייתו המשובחת של פרופ’ אלון קונפינו, פרקים מספר בשם : The Object of Memory: Arab and Jew Narrate the Palestinian Village (Susan Slyomovics, University of Pennsylvania Press, Philadelphia, 1988). סליומוביץ’, פרופ’ לאנטרופולוגיה במכון MIT שבקיימברידג’, בוחנת את האופן בו נזכר הכפר הפלסטיני עין חוד, אשר הפך למושבת האמנים עין הוד. זה מקרה מעניין במיוחד, מאחר ושלא כמו מעל שלוש מאות כפרים אחרים שתושביהם גורשו ב 48 ושנהרסו עד היסוד או שונו עד בלי הכר, בתי האבן של עין חוד שומרו וטופלו על ידי בעליהם החדשים, שהארכיטקטורה הפלסטינית המסורתית היוותה עבורם מקור השראה וחיקוי. שוני נוסף הוא שחלק מתושבי הכפר המקוריים ייסדו יישוב חדש, ששמו שונה ב 1978 ע”י תושביו ל”עין חוד החדשה”, ואשר צופה ממעלה הכרמל על כפרם הישן, הדומה אך שונה מזה אותו נאלצו לנטוש.
גישתה של סליומוביץ’, יהודיה ובת להורים ניצולי שואה, היא פרו ערבית פלשתינית, או, אם תרצו, אנטי יהודית ישראלית/ ציונית, מובהקת. היא תופסת את הציונות כתנועה קולניאליסטית במהותה, וגיבורי הסיפור שהיא מגוללת הם הבנאי של הכפר, שבתי המגורים שהקים הם אנדרטאות לחרפת הגירוש, שזכר מי שגר בהם עדיין לא נמחה, או המוכתר של הכפר החדש, שדאג לרדת לטייל כל יום בכפר הישן, בכדי לדאוג שאי אפשר יהיה לשכוח את אלו שחיו בו עד נקודת השבר של הנכבה. למרות התחושה הברורה ועוכרת השלווה ששני הנראטיבים, הסיפרים, הפלשתיני והציוני, מתנגשים וסותרים זה את זה, ושהאמת והצדק, ככל שמושגים אלה רלוונטיים אל מול כוחות השינוי ההיסטוריים, הגדולים מכל מוסר או שיפוט, שוכנים בצד הפלשתיני, הרי ששניהם בכל זאת מתקיימים במקביל, זה מזין את זה, ולהפך. בהקדמה לספר מקדישה אותו סליומוביץ’ לבנם המשותף שלה ושל בעלה, נג’יב ברבר, אשר הוא גם ערבי וגם יהודי. הזהות ההיברידית הזו, בת הכלאיים, מתקיימת פיזית בבתי האבן של עין הוד.
תושבי עין חוד החדשה, הפזורה של הגולים מן הכפר הישן והחברה הפלשתינית על מוסדותיה נאבקים על שימור זכרון העבר באמצעות הוצאת ספרי זיכרון, איסוף עדויות כתובות, מצולמות ומוקלטות למה שהיה על מנת לזכות בהכרה לעצם קיום היסטוריה המשכית במרחב עכשווי בו עין הוד הוא מקום שסיפורו מסופר משנת ייסודו ע”י מרסל ינקו, הארכיטקט ואומן הדאדא הגולה מרומניה, בשנת 1953. המיתולוגיה של הכפר, לפיה נוסד במאה ה 12 ע”י אחד ממצביאיו של סלאח א דין, הלוחם הגדול בצלבנים, משמשת גם ככלי לפירוש המציאות, כצוואה על זמנית, שיקרית אך מנחמת, לכך שהפולשים נטולי השורשים יעזבו יום אחד, ושגן העדן האבוד יקום לתחייה. אך במקביל מתנהל מאבק פרוזאי יותר להכרה בקיום פיזי ובזכויות תושב בסיסיות של הכפר עין חוד החדשה, שהממסד הישראלי מסרב להעניק לו. בסיכומו של דבר זו אינה מלחמת זיכרון אלא ניסיון להשלים עם המציאות דרך כינון מיתוסים חדשים ישנים הממציאים ומעצבים זיכרון קולוקטיבי דרך שרידים פיזיים ומיתיים.
כפי שסיפרתי ברשימה הקודמת (והרי הקישור, צולע במקצת אבל משתדל), גם בשכונה שלי נותרו בתים שזכרון בעליהם הערביים טבוע בהם. בפינת הרחובות קומפורט ודרך אילת יש שני בניינים ששלטים מגולפים באבן, כתובים ערבית, נקבעו בקירותיהם, ובהם מצויינת שנת בנייתם, 1934, שנה לאחר הקמת מרכז וולובלסקי, 50 מטר דרומה מהם. האזור הזה היה מחוץ לתחום השיפוט של תל אביב, אבל גם לא ממש יפו, וברור שהתקיימו בו מספר זהויות היברידיות במקביל, ערבי – יפואי, יהודי – יפואי – תל אביבי, גרמני – יפואי וכו’. המונח שטח הפקר בו השתמשתי קודם הוא שיפוטי, ומפספס את ההבט של No-man’s land כשטח חסר בעלות ושייכות גורפת. מוטב להמירו במרחב כלאיים מגוון. אבל השוני בזהות של הפרטים השונים שחלקו את אותו מרחב פיזי פירושו גם שוני מהותי בתפישת אותו מרחב. עבור התושבים היהודיים שגרו בשכונת מכבי, שכונת צריפים שנבנתה על שטח מגרש הכדורגל הישן, דוחקת את שרידי נווה המדבר הקדום לטובת משכנות עוני זולים, זה היה מעון זמני, בדרך לשיפור בתנאי המגורים והחיים. גם לשכונה הזו לא נותר זכר. הבתים הערביים והטמפלרים נבנו באבן ובהדר. בעליהם התכוונו להשתמש בהם כל חייהם. מרכז וולובלסקי, על בנייני הרכבת באיכות הבנייה הירודה שהרכיבו אותו, היה ארעי מלכתחילה. מחיקתו לצורך שימוש מחודש בקרקע עליה נבנה אינה סותרת את חזון כינונו. עבור הבונים הערבים, לאורך דרך שכם, שטח זה היה המשך טבעי ליפו. תוצאות המאבק הלאומי וכוחות השוק והכלכלה היו הפיכת האזור תחילה לחצר האחורית של תל אביב וכעת ל”המשך טבעי לשכונת פלורנטין”. במובן מסויים, סופה של הארעיות המתקרב ובא הוא המשך מהופך לתהליך הבנייה הערבי של יפו. תל אביב בולעת את שוליה, מצמצמת עוד את הרווח במקף שמחלק את שמה המלא, תל אביב – יפו. ומאחר שכבר יש לה מיתוס מכונן שאינו ניתן לערעור שבו הזמניות וההתפתחות הן ערך מרכזי אין כל צורך בנוסטלגיה או בשימור של הארעי.
[אך מה לי כי אלין. כאשר שואלים אותי היכן אני גר תשובתי היא באיזור התעשייה של פלורנטין. תסביכי אישיותי הפרטיים הפכו את מקום מגורי לחלק מתפישתי את עצמי, אותה זהות היברידית (זה מושג פשטני, אני יודע, אבל הוא גורם לי להרגיש מחוכם). אבל זהות זו היא פשטנית, כפי שמוכיחה לי הטבילה שאני עורך בבריכת זכרונות, ייצוגי ושרידי העבר על פניה אני צף (דימוי לא משהו, הפעם. אוכל להחליפו בחפירה בשכבות תל הזכרונות וכו’ כאשר אעמיק חקור. נראה אם זה יקרה). והיא זהות זמנית וחלקית. לא נולדתי כאן, ואני גר בשכירות, בשכר דירה נמוך עד כדי שערוריה. כמעט עזבתי את ביתי בקיץ האחרון, מסיבות פרוזאיות של אהבה ורצון לקרבה ולשותפות, ודי כבר עם כל הארעיות השולית הזאת, ומה עם קצת יציבות בחיים המבולגנים שלי (וזה לא יצא לפועל, בגלל אותם תסביכים וחולשות שלי). לא בניתי כל דבר יציב, פרט לפרגולה מעצי ארגזים, שעלי לקשור בחבל כדי שלא תתעופף ברוחות המגיעות מהים. ריססתי גרפיטי על קירות המרפסת, שדוהה והולך. גם אני זמני כאן. יום אחד אעזוב את רחוב הרבי מבכרך, אולי כאשר שכונתי תכפה זאת עלי. זה מוזר, כיצד לא שמתי לב לעץ הדקל הזה עד עכשיו. כבוד. היית פה לפני, ותישאר גם אחרי, אני מקווה.]
אחת השאלות שעלו אצלי בעקבות המפגש הכפוי קמעה שלי עם שכונתי המשתנה היא בדבר מערכת היחסים הסימביוטית בין מה שאין ברירה אלא לכנות אותו תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. שפה והמשגה הן חיות אכזריות, מה? איך הן כופות את השיפוט, זה לא יפה, באמת, פויה. אז אגיד את זה שוב, ואחרת: הרצון המיושב לסדר, לאשליה של ניצחיות, יכול להגשים את עצמו רק באמצעות בלאגן המתרחש מעבר למסילה. השאלה היא עד כמה זירת הבלאגן הזו כנועה ופאסיבית. בכוונה לא אמרתי מנוצלת, מכיוון שזו כבר שאלה אחרת, ועליה יש לי תשובה ברורה, קמאית. כן. ודאי. אם אנצל את כותרת ספרו של שרון רוטברד, ואזרוק פנימה עוד המשגה שגם היא היררכית ושיפוטית, העיר הלבנה ניצלה את העיר השחורה. עכשיו אפשר להמשיך הלאה.
תל אביב בראשיתה הרחיקה את המסחר מעליה, ייעדה לו מקום מעבר למסילת הרכבת שסימנה את גבול השכונה. אבל המרכז המסחרי המתפתח היה חלק ברור מהעיר למרות חוסר הכרתה הרשמית בו שכזה. התעשייה הזעירה נדחקה עוד לשוליים, למקום הרחוק אבל קרוב, לגבולה של יפו, לשטח ההפקר הבין מרחבי. מרחב התפר הזה, קצה תל אביב, קצה יפו, כאן מתרחש החילוף המתמיד, הפיעפוע בין מרחב למרחב.
אני עובר רגע לסיפור, קשור ולא קשור. רציתי פעם לקנות דירה בדרך יפו 1, כשלוש מאות מטר במעלה הכביש מהמקום בו אני גר כעת, בבניין ישן, שבעל הבית היצירתי שלו החליט להוסיף לו עוד קומה. זה מקום מגניב, גבעת האטד, אוסף של בתים ישנים, עוטי כבוד ומסורת, ולבניין המסויים יש חצר שהכניסה אליה היא דרך קשת יפה נורא. וזה היה זול, קצת זול מדי, עסקת קומבינה שכזו. ידעתי על התוכניות לבנות במתחם נחושתן, החצר התעשייתית והנטושה שניתן היה לראות מהמרפסת, אבל זה לא הפחיד אותי. תוכניות כאלה הרי נדונו מראש לכישלון. בניין של 40 קומות ליד נווה צדק? זה לא הגיוני. ובכל זאת הלכתי לעירייה, לבדוק מה יש שם בארכיון על ביתי המיועד. מצאתי את תוכניות הבניין המקוריות, ישנות וצהבהבות, ועליהן כתוב בערבית שמו של בעל הבית. המסמכים הנוספים בתיק סיפרו על ההמשך, ועל הפיכת הבניין לנכסי נפקדים, על מכירתו בסכום סמלי למי שעבר לגור בו. גם זה פיעפוע, גם זה חילחול, אבל לא רציתי להשתלב בו. אני מקווה שבעל הבית ההוא לא כועס עלי על זה שלא החזרתי לו טלפון.
הערבים נטשו מאחור את בתיהם ב 48. הטמפלרים גורשו עוד קודם, מותירים מאחור את בתי החלומות שבנו בשכונת וולהלה, שכונת הבת של המושבה שעל הגבעה, שנקראה בשם הכינוי המיתולוגי לגן העדן הגרמני. הם, להבדיל מהערבים, פוצו על הרכוש הזה, אגב, חלק סמלי המכיר בהדדיות האובדן בהסכם השילומים בין גרמניה לישראל. הבתים הללו, הרכוש ששינה בעלים, הם מונומנטים עלומים לטרגדיות אישיות ומאבקים אידיאולוגים שהוכרעו זה מכבר. הם גם עדות לכמה המרחב הזה היה מגוון, וכמה אי אפשר להגדיר בו קו גבול קשיח עד 1948. זה משולב בזה משולב בזה, בלאגן של שוליים, שאני טוען שהוא יצירתי ומלא חיות.
יש מושג שניתן לייחס אותו לתהליך שעוברת ושתעבור השכונה שלי: ג’נטריפיקציה (Gentrification – תחפשו בגוגל ותמצאו כמה הוא פופולארי וכמה שנוי במחלוקת). תרגום חלקי שלו הוא השבחה. לרוב מדובר על כניסה של אוכלוסיות ‘חזקות’ המחליפות אוכלוסיות ‘חלשות’ בתהליך שגורם לעליית מחירי הנכסים ולשיפור באיכות החיים. אבל במקרה המסויים של שכונתי, ובפרט של מרכז וולובלסקי, מדובר בשינוי ייעוד ואופי, ובחיסול הפונקציה החשובה לטעמי שהיא מילאה בחייה של העיר, של שטח ספר המסוגל להתאים את עצמו לשינויים במציאות, ומהווה זירה לחילופים בין תרבותיים.
כבר דיברתי על היופי שאני מוצא במלאכת האלתור וההתאמה המתמדת ששרידיה ממלאים את אזור התעשייה. וכבר הזכרתי את כך שתוכנית הפיתוח תביא לבניית בתים שלא נועדו להשתנות, כמו אותו מגדל מקולל המאפיל ודאי כעת על אותה מרפסת ציורית בבניין בדרך יפו 1. אני חש שהתכניות הללו נכפות על המרחב ועלולות לגרום לנזק למרקם של העיר שאני אוהב. ומובן שאני גם חושש לחלקת האלוהים הקטנה שלי. אהבתי לגור באזור תעשייה, כושל אך מלא חיים, ואני אוהב לגור בחצר האחורית של פלורנטין. שינויים דרמטיים מפחידים אותי. אני מעדיף תהליכים איטיים, בנויים מדרמות מקומיות איתן ניתן להתמודד יותר בקלות. למה להרוס? האם ג’נטריפיקציה היא אכן השבחה, או שהיא סוללת את הדרך להסתיידות עירונית?
[אני ממשיך לקרוא, לחפש מידע, להתבונן ולהרהר. גילוי נאות: אני לומד באוניברסיטת ת”א סמינר על “עיר וייצוגיה”, בהנחיית פרופ’ יעקב שביט וד”ר חיים פיירברג. ההרהורים המוגבלים שאני פורש בפניכם כאן (בהתעלמות מוחלטת מכללי היסוד של הכתיבה לאינטרנט. מצטער) יתבטאו בסיכומו של דבר בעבודה פרו סמינריונית, שאני אשתדל שתהיה משעממת כיאות ובדוקה כדבעי. היקפה יהיה ודאי מצומצם ואולי אף שונה מסך התהיות שהעליתי, ואולי אף אמשיך להעלות, כאן. יהיו בה יותר פרטים, אולי על מגרש הכדורגל בו נוסדה קבוצת מכבי תל אביב (ששכן ממש פה, אגב, וכעת אין לו זכר), אולי על מה בדיוק יוצר כאן ומתי, אולי על האופן שבו מפות עירוניות מציגות את השטח הזה כלא קיים, כבלתי מיוצג. נראה. בינתיים ההרהורים הללו, ושכבות הסיפורים השונות שיוצרות את התל הנראטיבי שהוא היסטוריה עירונית (יצא לי דימוי נחמד, אני חושב. ארחיב עליו בהזדמנות), ושנחשפות לעיני דרך המחקר המוגבל שאני עורך, די מעניינות לי, ומי שמתייגע ממשפטים ארוכים מדי, מפותלים, מלאי חשיבות עצמית ומכונסים בתוך עצמם, מתענגים על פיתוליהם, לא חייב לקרוא.]
אני רוצה להוסיף מספר הערות לרשימתי הקודמת, זו על גזר דין המוות לשכונה.
ובכן, במרכז וולובלסקי עסקינן, והוא היה בכלל רוסי, ובנייני התעשייה שנשאו את שמו נבנו בשנת 1933. וגם המיקום חשוב, כדי שתדעו על מה אני מדבר. מאחורי דרך אילת, הלא היא דרך יפו – תל אביב, הלא היא דרך שכם היוצאת מיפו, אחרי המושבה האמריקאית, הלא היא המושבה הטמפלרית. שמה, בערך.
אני חושב שהאזור הזה חשוב, או לפחות היה חשוב עד שנגזר דינו להפוך להמשך טבעי לשכונת פלורנטין. הוא חשוב כי הוא היווה קו תפר בין מרחבים שונים – יפו, המושבה הטמפלרית ושכונת הבנים שלה, תחנת הרכבת, נווה צדק, אחוזת בית, תל אביב, פלורנטין – כל הישויות הללו נפגשות כאן, פיזית, לא מטאפורית. המגוון הזה קיים בתוך קילומטר רבוע, והוא מספר סיפור אחר לגמרי מזה שנתקבע משום מה כזיכרון לאומי. הוא מספר על המשכיות, על מעבר של ידע, על העתקה וחיקוי, על צמיחה של משק לא אידיאולוגי, גמיש מאוד, שסוד חוזקו הוא בחוסר הסדר שלו ובמלחמת הקיום המתמדת של מי שעובד בו המחייבת אותו להיות מסוגל להשתנות ולהתאים עצמו למציאות משתנה.
המשכיות וחיקוי:
המושבה האמריקאית נוסדת על גבעה, מחוץ לגרעין המיושב של יפו. הם בונים כנסייה, ומסביבה בתי עץ שיובאו בשלמותם מארצות הברית. כשהמיזם המיסיונרי כושל תופסים את מקומו הטמפלרים. הם מקימים בתי אבן ובית מלון שלידו גינה מפוארת. ילדיהם יקימו שכונת בנים ממשיכים במעלה הדרך, ויתברגנו קצת. הם יקימו מפעלי תעשייה ראשונים שאת תוצרתם יהיה ניתן להוביל ברכבת שתחנתה נבנית בין שתי השכונות. נווה צדק נבנית בפנייה הבאה בדרך שכם, ואחוזת בית פנייה אחר כך. הצד השני של הדרך תפוס בינתיים על ידי פרדסים. זה ביזנס מתפתח, ורוב התוצרת מיוצאת דרך נמל יפו. אנשי המעמד הבינוני שמקימים את אחוזת בית מקנאים ברמת החיים של שכניהם הגרמנים ובונים שכונה למופת, שמנסה להדיר מקרבה כל מה שאינו מסודר ומיושב. המרכז המסחרי צומח מעברה השני של מסילת הברזל. המרחב כבר ערוך לשנות את פניו ערב מלחמת העולם הראשונה.
לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים התהליך מתחדש במרץ. הפרדסים ייכרתו, והצד הדרומי של המסילה הופך לדמות מראה של הצד הצפוני. התיעוש והמסחר מתפשטים למהלכו, כאשר ידע והון אירופיים, ידע של פועלים, לא רק תעשיינים, יוצר מהפכה תעשייתית מלמטה. זו מצליחה בגלל גיוונן של היוזמות התעשייתיות ובגלל שקיים בסיס קודם שיתמוך בה, ושעל נסיונו ניתן להסתמך. 200 אולמות תעשייה קטנים של 60 מ”ר, זה מה שבונה וולובלסקי ב 1933, ובהם יפעלו עסקים זעירים, יצרניים ונותני שירותים לייצור. הרצון והצורך להתפרנס יחייב את בעלי העסקים הללו להיות גמישים מאוד.
מגוון ויכולת התאמה:
את הגמישות הזו אפשר לראות אפילו בארכיטקטורה, אם אפשר לקרוא לכל הערב רב והבלאגן הזה כך. אין קיר שלא עבר הגבהה, קריעת חלון או דלת, התאמה לצרכים המשתנים של המשתמש בו. זה אלתור מתמשך שנמשך כבר למעלה משבעים שנה, מוזיאון לאומנות הבנייה בזול. בעיני הקקפוניה הזו משעשעת. ייחוס של חוסר אישיות לחללים תעשייתים הוא טעות רווחת. אני מוצא שהם דווקא משמרים זכרונות של מה שיוצר בהם, שהצלקות החרוצות בהם הן אותות גאווה וכבוד. הכי הגיוני שאני סתם רומנטיקן, ועוד של אזורי תעשייה (שזה זן נחות במיוחד של רומנטיקנים). תפסתם אותי. אבל יש פה עוד משהו. זה עדות ליכולת השינוי המהירה ולגיוון שזו מאפשרת. אני רואה תהליך דומה לזה שאני משער שהתרחש קורה בשנתיים האחרונות – הטקסטיל משתלט על השכונה, בעיקר מחסנים של בגדים מיובאים אבל גם קצת גזרנים, ומגהץ אחד שהחליף את חנות הדגים לבתי מלון ומסעדות שהייתה של בעל הבית שלי. זה סוג אחד של שינוי – כאשר המשק משנה את אופיו טוב שיש חצר אחורית שיכולה לעקוב אחרי השינויים האלה, ורצוי שהחצר הזו תהיה קרובה. סוג אחר הוא גמישות תהליכי ייצור. צמד האחים בעלי הנגרייה שבחצרי עברו מייצור ריהוט מוסדי לנגרות בעצי אורן. יותר ריווחי ואותן מכונות. אולי בקרוב יצטרכו לעבור לעץ גושני. אני מאמין שגמישות ויכולת שינוי כזה נובעת מאופי האזור, כקו תפר וכחצר אחורית, ואני מאמין שהיא בעלת משמעות.
לא לזמן רב, אגב. מעניין מה יקרה לאזור הזה עם התפשטות התכנון והבנייה היציבה, הבלתי משתנה. כפי שכבר אמרתי ברשימה הקודמת, המגדל המזדקר והמכוער כל כך שצמח פה פתאום לא ילך לשום מקום, כמו גם בניין המגורים שנבנה מהצד השני של מרפסתי, ושיציקת קומתו הבאה תסתיר לי את צריח הכנסייה. את הבית שלי לא הורסים, ואני בכלל בשכירות, אגב, כך שאני יכול להשאר מסוייג במידת מה כלפי הדרמה הנדל”נית שמתרחשת מתחת לחלוני. מעניין מה יקרה, באמת מעניין.
באמצע דצמבר פורסם ברבים גזר דין המוות שנגזר על השכונה בה אני גר בשתיים עשרה השנה האחרונות. שלטי מתכת הוצבו בפינות השטח המיועד להריסה, לשדרוג. מרכז וולובלסקי, אזור התעשייה הראשון של תל אביב, יהפוך למתחם המשלב מגורים ומסחר, ובו 350 יחידות דיור. רחובות מסודרים וכיכרות, בהן תיושם “זיקת הנאה”, ביטוי שאיני מבין ממש את פירושו, יחליפו את סמטאות התעשייה. “המשך טבעי לשכונת פלורנטין”, מכריז השלט. קצת סדר והרבה נדל”ן במקום כל הבלאגן הזה, כל אותם צריפים ואולמות שהמפעלים הקטנים שפעלו בהם כבר מזמן הפסיקו למלא תפקיד ממשי בכלכלת ההון, היבוא וההיי טק שנוצרה כאן.
תל אביב נבנתה על החולות. זו קלישאה רווחת, דרך אחרת לומר שהכל זמני, ושאין כל בסיס אמיתי ויציב לכל זה. זו נקודת מבט מסוימת, ואני מכבד אותה. אך איני מסכים, ודאי שלא באופן גורף וחד משמעי. מרכז וולובלסקי, למשל, היה בכלל פרדס שנעקר בשנות ה- 20 של המאה הקודמת, ונקנה ע”י איש עסקים שזיהה את הצורך באזור תעשייה שיתמוך ויאפשר את יצירת הבסיס לכלכלה מתקדמת. מפעלים לעיבוד מתכת, בתי יציקה, נגריות, כל אלה היו צריכים לקום איפשהו. “לילנד”, בית החרושת הגרמני ששכן במעלה רחוב אילת, היה הראשון שייצר מכונות תעשייה, ובשל כך אף הופגז בידי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה. אחריה, ועם התפתחותה של תל אביב, הפך קו התפר בינה לבין יפו לחצר אחורית משותפת, אנטי אידיאולוגית, פועלת וקשת יום, ובעיקר יצרנית. “מתחם החרש והאומן”, זה הכותרת שמופיעה על שלטי המתכת. אלו תארים רבי הוד. כאשר עברתי לשכונה, האדם הראשון שהתגורר ברחוב מזה איני יודע כמה זמן, שרידי התפארת הזו עוד היו ברורים יותר. בית היציקה לראשי פרימוס המשיך להתקיים עוד שנה שנתיים, עד שבעליו, גבר הדור בן למעלה משבעים, החליט לפרוש מהעבודה הפיזית הקשה והמתמעטת. מנוף גדול שלף החוצה את כור היציקה שנמכר להתכה, וכעת יש שם סטודיו של צלם אופנה. כמה שנים עוד המשכתי לראות את אותו זקן, מגיע לביקור במקום עבודתו הישן, במרווחי זמן גדלים והולכים, קמל. עוד ועוד בתי מלאכה קטנים נסגרו. נותרו עוד כמה, אבל גם הם גוססים, והריסת השכונה תהיה עבורם סוג של המתת חסד.
ממרפסת ביתי, בניין תעשייה שנבנה בשנות ה 70 על חורבות מחסן עצים שנשרף, ושכעת משמש כמעט כולו למגורים, ניתן לראות את הבניין החדש, המפלצת, “מגדל נווה צדק”, חולש על השכונה. בנו אותו במקום מתחם בית חרושת “נחושתן”, גלגולו העברי של אותו בית חרושת גרמני מכונן. לא סתם קראתי לו מפלצת. הוא כבר הרג שני אנשים, פועלים שצנחו אל מותם כשהמנוף הגדול שניסו להגביה קרס.
40 קומות של דירות יוקרה המפנות את עכוזן לדרום העיר ופונות אל הים, אל נווה צדק. הרבה כסף לכל מטר מרובע, הרבה שיש אפור, קתדרלה להון הגרים בה. הבניין הזה לא יהרס, כנראה, ודאי שלא בימי חיי, וימשיך לכער את קו הרקיע של תל אביב. השכונה החדשה ודאי תתאים לו יותר. גם בה, כמו בו, לא ייוצר כל דבר בעל משקל, כזה שאינו קשור לעסקי אוויר. אזורי תעשייה כבר מזמן לא רלוונטיים כאן.